פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



22
ועדת החינוך, התרבות והספורט
09/07/2024


מושב שני


פרוטוקול מס' 243
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, ג' בתמוז התשפ"ד (09 ביולי 2024), שעה 11:56

1. הצעה לדיון מהיר בנושא: "המענה לתלמידי מערכת החינוך ועובדיה בתחום הטראומה" של חה"כ מיכל מרים וולדיגר, חה"כ מיכאל מרדכי ביטון, חה"כ ירון לוי, חה"כ סימון מושיאשוילי וחה"כ קטי קטרין שטרית
2. חוסן נפשי והשלכות הלחימה על חיילי צה"ל ומשרתי המילואים
לציון היום המיוחד בנושא החוסן הנפשי

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
מיכל מרים וולדיגר – מ"מ היו"ר
לימור סון הר מלך
יוסף עטאונה
יסמין פרידמן

ירון לוי
אפרת רייטן מרום

מיכל אנגלרט - סגנית מנהלת אגף פסיכולוגיה, משרד החינוך

צביה דרורי
מיכל מנקס
–
–
ממונה ייעוץ בגיל הרך, התמחות יועצים ומסגרות ייחודי, משרד החינוך
סמנכ"לית חינוך וחברה, מרכז השלטון המקומי

אסנת אייל - מנהלת אגף חינוך, רווחה וקהילה, מרכז השלטון האזורי

איתי קפלינסקי
צופית גולן
–
–
סגן יו"ר הנהגת ההורים הארצית
סגנית יו"ר הנהגת ההורים הארצית

גאיה שיף - נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית

מעין האבשר
רננה דנון
–
–
נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית
מנהלת ידע ופיתוח מקצועי, הסתדרות הפסיכולוגים על"ם

עידן קארו - מטפל בעזרת אומנויות, יה"ת - האגודה לטיפול באמצעות אומנויות

יונית אפרתי
שרית שרם-יבין
צור שריקי
–
–
–
מנהלת תעצומות
מטיב, המרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה
מנכ"ל עמותת רופאי חלום

גילי גמיש - מנהלת קווי הסיוע, נט"ל

תמי סלע

יהודית גידלי

חבר תרגומים, יפית גולן
רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

"המענה לתלמידי מערכת החינוך ועובדיה בתחום הטראומה", של חה"כ מיכל מרים וולדיגר, מיכאל מרדכי ביטון, ירון לוי, סימון מושיאשוילי, קטי קטרין שטרית (מס' 241).

חוסן נפשי והשלכות הלחימה על חיילי צה"ל ומשרתי המילואים

צוהריים טובים. אני מתכבד לפתוח את ועדת החינוך, התרבות והספורט בנושא הצעה לדיון מהיר של חברת הכנסת אפרת רייטן, חברת הכנסת מיכל וולדיגר, חבר הכנסת מיכאל ביטון, ירון לוי, סימון מושיאשוילי וקטי שטרית, בנושא מענה לתלמידים במערכת החינוך ועובדיה בתחום הטראומה; ובנושא חוסן נפשי והשלכות הלחימה על חיילי צה"ל ומשרתי מילואים.

במספר ועדות בכנסת, וכמובן גם פה בוועדת החינוך, התרבות והספורט. בתחילת הדיון קיבלנו הודעה מבית חולים הדסה עין כרם על מצבו של הרב הגאון, רבה של באר שבע, הרב רפאל יהודה דרעי, שמצבו מתדרדר ומוגדר כרגע קריטי ואנחנו קוראים כמובן לכלל עם ישראל להתפלל לרפואתו במהרה.

משרד החינוך, בבקשה.

שלום לכולם, שמי מיכל אנגלרט, סגנית מנהלת אגף פסיכולוגיה בשפ"י ויושבת איתי צביה דרורי מאגף ייעוץ בשפ"י. אנחנו ננסה להציג את המענים הנפשיים והרגשיים לילדים, להורים ולצוותי חינוך במסגרת מוסדות החינוך, בגנים ובבתי הספר בעקבות מלחמת חרבות ברזל.

משרד החינוך מודע למצוקה ההולכת וגדלה בקרב ילדים ובני נוער, המשפחות שלהם וצוותי החינוך החווים את היקפי המלחמה והשלכותיה. בעקבות זאת, משרד החינוך מתגבר את המענים, הן של הפסיכולוגים והן של היועצות החינוכיות. אנחנו פה באמת בשביל לדון ולחשוב ביחד על המשך של דיוק המענים.

כמו שאתם יודעים יצאו שני חוזרי מנכ"ל. בפברואר יצא חוזר מנכ"ל שמתאר מה הם המענים לתלמידים שהוריהם נעדרים מהבית בשל המלחמה מפאת מילואים או שירות קבע, ובאפריל יצא חוזר מנכ"ל שמדבר על ליווי תלמידים בעקבות משבר מתמשך, שמדבר על ההיקף הרחב של השלכות המלחמה על אובדן, על חטופים, של שבים, על פציעות בגוף ובנפש, והמעטפת שנזקקת לאותם תלמידים.

אנחנו מדברים על מעטפת גם שניתנת על ידי עובדי ההוראה והחינוך, שהם בעצם המבוגרים המשמעותיים של הילדים בבית הספר, ועל ידי צוותים טיפוליים, היועצות החינוכיות, הפסיכולוגים, מטפלות באומנות וכל הגורמים שנכנסים לעבודה ביחד בתוך בתי הספר למתן מענים כמה שיותר רחבים בתחום.

תודה רבה. רננה דנון בבקשה, עמותת על"ם.

תודה רבה, שלום לכולם. אני אנסה לקצר, אני רוצה להגיד שאני אשמח אם נסתכל שנייה לא רק מה קורה מה-7 באוקטובר בהיבטים של טראומה, אלא גם לפני. בסוף הסטטיסטיקות של הילדים שנפגעים וילדים שהם קורבנות של הזנחה ושל התעללות בכל מיני מובנים, הן מאוד מאוד גבוהות. הסטטיסטיקות המקובלות שהמדינה מקבלת, מדברים על אחד מחמישה ילדים.

אז אני באה להגיד שרגע עוד לפני ה-7 באוקטובר יש צורך והיה צורך לחזק את צוותי החינוך בהכשרות. בסוף יש לנו מצב, שמעתי בוועדה הקודמת שעומדת מורה מול כיתה של 38-40 תלמידים, זה קצת לא פייר עבור המורה שאין בידיו כלים לזהות בצורה מספיק טובה.

עכשיו, הדבר הזה לא נלמד כסטנדרט, לא בלימודי התואר ולא בתעודת ההוראה, ואני מעלה פה קריאה להכניס הכשרות לזיהוי פגיעות בילדים, ומצבי טראומה ומצבי דחק כבר בשלב הלימודים, או בשלב שנת הסטאז'. אבל לא יכול להיות מצב שבו עומד מורה מול כיתה ואין בידיו את הכלים. זאת אומרת, אפילו אי אפשר לכעוס עליהם שלא מזהים כאשר הם לא למדו.

ואני חושבת שה-7 באוקטובר זרק אותנו לסיטואציה שבה אנחנו לא יכולים כחברה יותר לאפשר את הדבר הזה. זאת אומרת יש לנו אחריות, הילדים האלה נמצאים בבתי ספר שמונה-תשע שעות ביום. לא יכול להיות שאנשים שבאים איתם במגע, המבוגרים המשמעותיים, לא יהיה להם את הכלים להבין בצורה מעמיקה מה הם רואים.

אז ההמלצה, הקריאה המאוד ברורה שלנו זה להכשרות. לאו דווקא של העמותה, זאת אומרת מאוד חשוב לי להגיד, אני לא מנסה לקדם פה את העמותה שלנו, לא משנה מי יכשיר, העיקר שייכנסו הכשרות לזיהוי כסטנדרט ברור עבור צוותי ההוראה. תודה רבה.

תודה רבה. עידן קארו, בבקשה. מטפל באומניות.

קודם כל תודה על זכות הדיבור. אני מייצג כאן כרגע את יה"ת, האגודה לטיפול בעזרת אומנויות. המטרה שלנו קודם כל, אני אתחיל מהסוף אל ההתחלה, אנחנו חושבים שבעצם גם צריך להיות איזושהי הסדרה של טיפול ומיהו המטפל בחוק, שעדיין לא הוסדר בצורה מלאה, דבר שיכול גם אחר כך להוביל ליותר מטפלים בתוך מערכות החינוך.

כבר כיום יש כ-9,000 מטפלים, שמתוכם 3,500 בתוך מערכת החינוך, ויש עוד מטפלים שנכנסים לתוך מערכת החינוך כל שנה. המטרה שלנו באמת היא שניקח את המודל שכבר קיים בחינוך המיוחד ונעביר אותו גם לחינוך הרגיל, כי היום רק מי שתחת החינוך המיוחד יכול לקבל את המענה הזה.

אנחנו מבקשים תרחיבו אותו טיפה, תנו לנו עוד שעות. אנחנו נוכל לטפל גם בילדים וגם במורים, כי כשאנחנו באים למורה שלא מזהה טראומה, אנחנו צריכים להבין שגם המורה עצמו חווה כרגע טראומה, ויש לו ילדים בבית והוא צריך גם את העזרה, דבר שאנחנו לא יכולים לתת לו כי אנחנו באותו רגע צריכים לטפל בעוד מאות ילדים.

אנחנו כבר נמצאים בתוך המערכת, מכירים את המערכת, אנחנו כבר יודעים איך היא עובדת ויש לנו אפשרות לשלב ולהשתלב בתוכה. בנוסף, יש כרגע באמת עלייה של טיפול במענה נפשי בגלל החרדות. כבר מהקורונה ראינו את זה, אם זה חרדות חברתיות ואם זה כרגע חרדות קיומיות, והילדים האלה צריכים להיכנס תחת איזושהי הגדרה כדי לקבל את הטיפול.

אנחנו אומרים לא, בואו רגע נעצור את זה ונכניס לתוך המערכת מטפל שיוכל לשבת עם המורה בתוך כיתה ולהעביר טיפול של כיתה כקבוצה, שזה מודל שאנחנו עובדים איתו. ותוך כדי אנחנו נותנים את המענה לילדים האלה.

אנחנו מאמינים שאין ילד מיוחד. עד היום היה את החינוך המיוחד, אנחנו מאמינים היום שהחינוך, כל ילד במערכת החינוך הוא ילד מיוחד. לכל ילד יש את הצרכים האישיים שלו, ואנחנו יכולים לתת להם מענה בזה שבאמת נוכל לראות את הילדים כמו שנאמר לפניי.

יש מחסור במטפלים בעיקר בגלל כל העניין הזה של ההסדרה, ומתחילים להכניס מטפלים תחת גפן או תחת כל מיני תוכניות כאלה ואחרות, כי אין תקציבים ואין תקנים למטפלים. אנחנו מבקשים שאם כבר נעשה דבר כזה, אז שתהיה איזושהי תקינה ואיזשהו פיקוח, כי אנחנו מזהים הרבה תוכניות בגפן שמזדהות כתוכניות טיפוליות של חוסן.

מי שמגיש את הבקשה להיות מטפל הוא באמת מטפל, אבל המטפלים שמגיעים לכיתות בסופו של דבר הם עובדים לא מוסמכים, ואז יש בעיה של גם פיקוח ובאמת מתן מענה שאנחנו יודעים שהוא ניתן על ידי בן אדם שהוא מוסמך לזה.

אז כמו שאמרנו, וזה המסר הכי חשוב, באמת חוץ מזה שאנחנו צריכים את ההסדרה החוקתית והחוקית לתוך כל העניין הזה של טיפול, אנחנו גם צריכים לקחת את המודל הקיים בחינוך המיוחד, להרחיב אותו ולקיים אותו כבר מהשנה הבאה אפשר. אם באמת מישהו ייקח את המושכות ויגיד כבר מהשנה הבאה אנחנו מעלים תקנים ונותנים לחינוך הרגיל את אותם הדברים שיש בחינוך המיוחד, זה יכול כבר להתקיים. לא צריך להמציא עוד ועדה ועוד שילוב.

בנוגע לצה"ל, אני מבין שאנחנו לא מדברים על זה, נדבר בהמשך ברשותך. תודה רבה.

תודה רבה. צור שריקי בבקשה, עמותת רופאי חלום.

תודה רבה על רשות הדיבור. צור שריקי, מנכ"ל עמותת רופאי חלום. אני אתחיל, קודם כל זאת ההופעה הראשונה שלי בוועדה אז אני אתחיל בלהציג לכם את האף האדום. מי פגש פה ליצן רפואי בחייו?

יושב כאן אחד.

אז אני אשאיר את האף פה, מי שירצה אחרי זה ייקח אותו. כמה מילים על עמותת רופאי חלום שמקדמת כבר מעל 20 שנה את מקצוע הליצנות הרפואית בישראל ומביאה אותו להכרה. מעבר לעבודה שלנו בשותפות עם 32 מרכזים רפואיים, עבודה בקהילה במרפאות, אנחנו פועלים כבר כ-20 שנה בפעילויות הומניטריות בארץ ובעולם.

באזורי מלחמה, באסונות טבע, וכמובן אחרי ה-7 באוקטובר אנחנו בשטח במעל 500 משימות מצפון ועד דרום למען המפונים. אני לא יודע אם אתם יודעים את זה, ההכרה המשמעותית שקיבלנו ב-2016 דווקא באה מצה"ל, מחיל רפואה בפיקוד העורף שהכיר בנו בתקן רשמי בצבא. גם בבית חולים שדה של צה"ל וגם מאז ה-7 באוקטובר, בעצם כמה ימים אחרי זה, אנחנו חויילנו למלש"ע, שזה השיקום העורפי.

אנחנו עבדנו שם כחלק מהיחידה לטיפול בחיילים שהגיעו עם, נקרא לזה הפציעות השקופות מהלחימה. רופאי חלום, במשך ה-20 שנה האחרונות קידם מחקרים בתחום. מעל 35 מחקרים פורסמו בעיתונות המדעית הרפואית על ידי בתי החולים והאוניברסיטאות. מוכיח הפחתת פחד, חרדה, הפחתת רמות כאב, שיתוף פעולה מוגבר עם הצוות המטפל.

ולפני יומיים, אני אשתף אתכם שחגגנו סיום תוכנית הסמכה ראשונה עולמית בליצנות רפואית, שנערכה בתוך כותלי בית הספר לסיעוד שמיר. 50% מהתוכן מגיע מסיעוד, 50% מהתוכן בא מהידע והניסיון שלנו, וכמו שאמרתי בהתחלה אנחנו באים לקדם את הפרופסיה.

הייחודיות שלנו, היא להשתלב כחלק מצוות קיים. אנחנו לא באים לטפל סטנד אלון, אנחנו באים לטפל כחלק מצוות קיים בעזרת כלים של דמיון, משחק, הומור כמובן, ואנחנו שותפים לדרך של כל אחד ואחד מהאנשים שאנחנו פוגשים בדרך. זה יכול להיות בפעילויות הפגה, זה יכול להיות בסדנאות, זה יכול להיות במפגשים אחד על אחד. לכל גיל, לכל אוכלוסייה וכמובן לצוותי החינוך.

כמו שאמרו כאן, יש פה מחסור במטפלים עוד לפני ה-7 באוקטובר ואנחנו נמצאים במחסור תמידי במערכת, ככה זה. ואנחנו מציעים פה משהו זמין שמספק הקלה מיידית וסולל את הדרך למטפלים הקונבנציונליים לטיפול יעיל יותר.

אנחנו מבקשים להעלות את המודעות לתחום שהוא ייחודי ומקצועי, ומול כל המכובדים כאן לייצר שיתופי פעולה גם עם מוסדי החינוך וגם מול הארגונים האחרים שנמצאים כאן, שפועלים בשטח בשוטף. תודה.

תודה צור. משרד החינוך, אני רוצה לשאול, בסוף כמות היועצים החינוכיים שהם בסוף אמונים בין היתר על חוסנם הנפשי והרגשי של התלמידים והמורים, נקבע לפי גודל בית הספר. אפשר לקבל את זה, אפשר לא לקבל את זה. בשגרה, אפשר להתמודד עם זה בצורה כזו או אחרת.

מאז ה-7 באוקטובר המציאות השתנתה. מה המשרד פעל בנושא? האם בכוונת המשרד לפעול בנושא? האם יש כבר שיח מול האוצר? הוספת תקנים, שיטה אחרת.

בשנת הלימודים הנוכחית תוגברו כ-8,000 שעות ייעוץ ברחבי הארץ.

מבחינת כוח אדם מה זה אומר?

זה אומר הרבה מאוד משרות. חלק מהיועצים השלמה למשרות מלאות וחלק משרות שלמות של יועצים תוספתיים. משרה מלאה של יועצת היא 26 שעות, כך ש-8,000 שעות זה הרבה מאוד אנשים. תגברנו בדגש על צפון, דרום, אבל גם בכל הארץ. אנחנו כרגע נערכים למתן מענים מותאמים לתשפ"ה.

האם ילדי משרתי מילואים גם מקבלים את המענים האלה?

יצא חוזר מנכ"ל בפברואר שעוסק בהתייחסות לילדי אנשי המילואים. היועצות לגמרי מודעות לזה, יש מיפויים בבתי הספר, שיח עם התלמידים, מפגשים עם ההורים ככל הניתן כן, וככל שיש צרכים נוספים אנחנו נטפל.

המורים גם מקבלים את המענים?

כן, המורים קיבלו את החוזר ואנחנו גם נמשיך להטמיע את זה לקראת תשפ"ה.

חברת הכנסת מיכל וולדיגר, ממגישי ההצעה, בבקשה.

אז קודם כל, את השאלה ממתי ניתן התגבור הזה, כי אני קיבלתי לא מעט פניות ממש לאחרונה, לפני שבוע על היעדר מענים. כלומר אני כן שומעת מעמותות שמטפלות ונותנות להדריך את המדריך, את התמיכה למורים, את התמיכה לצוותים, שלכל מקום שמגיעים לבתי ספר המצב קטסטרופלי.

ברגע שגם מורה, הבעל הוא במילואים או הבעל נפצע זה לא לפי גודל בית ספר, זה לפי הצרכים הספציפיים של בתי ספר, ונמצאים שם בלא מעט בתי ספר חוסר. מחסור ענק במענים במקום שבו המורה יוכל לפרוק ולדבר על הקשיים שלו, כדי לתת אחר כך ולהגיע הרבה יותר מוכן לכיתה, ולתת לתלמידים את החוסר שהם צריכים ואת המענה שהם צריכים. אז מעניין אותי לדעת ממתי התוספת.

התוספת ניתנה בתשפ"ד.

אבל מספטמבר, או ניתנה עכשיו?

לא, לא, במהלך השנה.

אז כנראה או שזה לא מספיק או שזה לא מגיע בסוף למי שצריך את זה. אני פשוט תוהה איפה זה.

אנחנו נערכנו לזה בפריסה ארצית, זה קיים בכל הארץ בדגש על דרום וצפון, אבל גם במקומות אחרים לפי הצורך, וככל שיש צרכים נוספים אנחנו נדייק את המענה.

אז מה הקריטריונים? לפי מה אתם מחלקים את השעות האלה?

השעות ניתנו לפי מקומות שחסרים יועצים, צורך בהגדלת שעות ייעוץ, בתי ספר קטנים שהשעות היו שם מצומצמות אז הוספנו והשלמנו, מקומות שהיו שם ריבוי של צרכים ייחודיים, תגברנו את מערך הייעוץ שם.

אז אני חייבת לומר, זה באמת בהמשך למה שכתבתי בהצעה לדיון מהיר.

אפשר להתייחס למחוז דרום, אם לאוכלוסייה הערבית היה תגבור שם בייעוץ?

היה תגבור באופן כללי למחוז דרום, גם לחברה הבדואית, כן.

אפשר לקבל פירוט? אני כמעט בטוח שלא.

לא, היה, היה.

אני בטוח שלא.

משרד החינוך, אני שמח מאוד על הצהרות כלליות. אני מבקש, כשאנחנו מזמינים את הגורמים המקצועיים לוועדה לנסות להגיע עם נתונים ברורים, ולכן אני מבקש ממשרד החינוך ואני אגיד את זה גם במסקנות, תעבירו לוועדה את כלל המספרים, בין השאר כמובן גם על המגזר הערבי, גם על המגזר של משרתי המילואים, בתי הספר הקטנים, פריפריה ועוד.

יש לי תחושה שיש לצערי פער עצום בין הרצוי למצוי, ואני מבקש ממשרד החינוך לעשות בדיקה, בסדר? בין מה שאתם כותבים בחוזר מנכ"ל ובין ההחלטות שנלקחו במשרד, לבין מה שקורה בשטח ולראות שאכן יש תיאום מלא בין הדברים. ואם לא יהיה, אז נתכנס פה שוב ואנחנו נעלה את הנושא לסדר היום שוב.

כבוד היו"ר, אז אני רק אגיד את הדברים. אני עשיתי באמת עוד לפני המלחמה דיונים רבים וגם חקר על היועצות החינוכיות. מצאתי א', שאין תקינה, לפחות לא ביסודי. עכשיו, לפני המלחמה היה מחסור ענק ביועצות חינוכיות, בוודאי בהגדרה מה הן אמורות לעשות, והיה חוסר עוד לפני המלחמה.

את אומרת לי היום, הוספנו 8,000 שעות למקומות שחסר. אני אומרת, חסר אצל כולם, כלומר עוד לפני המלחמה. ולכן יש כאן אירוע כבוד היו"ר שלדעתי אנחנו צריכים באמת לטפל בו, שיהיה פה הסדרה של המקצוע הזה, של יועצות חינוכיות, בלהבין מה התפקיד שלהן ולתת להן תקינה. כי היום זה לא קיים.

ובסוף, גם המורים סובלים מזה, כי היועצת אמורה גם לעזור למורים, גם התלמידים סובלים מזה, ובסופו של דבר כל האוכלוסייה סובלת מזה. ולכן אנחנו חייבים לטפל בזה, בוודאי ובוודאי לאור המלחמה. כשמתחילים אירוע חירום בחוסר, בוודאי שבתוך החירום אי אפשר לתת מענים, ובעיניי זה משהו מאוד אקוטי וחשוב.

חשוב לציין שגם יש את העניין של הטופסולוגיה, שהיועצות נופלות תחת הנטל של הטופסולוגיה וכו' ואז הם לא מגיעים לתפקיד האמיתי.

אני חושבת שלגבי העניין הזה אנחנו הסדרנו את הגדרת התפקיד של היועצת, מיקדנו אותה, בוודאי בתקופת החירום, היו משימות מאוד מאוד מדויקות. נתנו הכשרות ליועצות בחירום, בליווי במשבר.

במהלך השנה היו לנו עשרות הרצאות ליועצים ולמידה תוך כדי, גם על טראומה, גם על חירום, גם על אובדן, התמודדות עם משברים, הנחיה של הורים, הנחיה של צוותי חינוך. נתנו הכשרות לאורך כל השנה ואנחנו כמובן נמשיך את זה גם בתשפ"ה.

כמה תקנים קיימים היום של יועצים במשרה?

מאחר ואין תקנון בכל שלבי הגיל אז זה לא לפי תקנים. כרגע רוב המשרות מאוישות, ואנחנו עובדים במהלך הקיץ על מנת להשלים את החוסרים. אין לנו הרבה מאוד חוסרים כרגע.

אני מבקש לקבל גם על זה את הפירוט המדויק ואת המיפוי המדויק. מועצת התלמידים והנוער, מעין בבקשה.

את יודעת להגיד כמה חוסר יש?

איך היא יכולה להגיד חוסר אם אין תקינה?

לפי מספר היועצים הנדרשים בבתי הספר.

מה נדרש? אבל איך את יודעת מה נדרש אם אין תקינה?

אני רוצה להסביר, בתי הספר היסודיים לדוגמה משובצים יועצים על פי סל השעות הבית ספרי, על פי צרכי בית הספר ושיקול דעת של מנהל בית הספר. יש מקומות גם קטנים שיש בהם ייעוץ במשרות מלאות, לפעמים יש שני יועצים ושלושה יועצים בבתי ספר יסודיים.

זה בא על חשבון אבל דברים אחרים.

כן, בטח. יש לו סל.

אז אין כאן תקן. אין תקינה.

אין תקינה.

ואת חושבת שזה נכון שאין תקינה? הרי צריך תקינה. את אשת המקצוע, ולא יכול להיות שיש כאן מקצוע שהוא חשוב ואת אומרת שהוא חשוב, ואת מתגברת אותו ומכשירה אותו ואין תקינה. אין כאן שום לוגיקה, זה פשוט לא הגיוני.

אני מבקש מהמשרד גם להסביר לי, אם יש לכם תשובות עכשיו תתנו, אם לא, תשלחו לי את זה בכתב לוועדה. מה קורה במוכשר?

רגע, אבל היא אומרת שחסר 200 יועצות חינוכיות.

כ-200, אבל אנחנו במהלך הקיץ כרגע בתהליך של קליטה.

איך היא יכולה לדעת מה חסר אם אין תקן?

על פי הצרכים שאנחנו מקבלים.

לא, זו לא תשובה נכונה להגיד על פי הצרכים.

תקשיבי, זה דבר והיפוכו, זו סתירה. אם את אומרת שחסר יועצות חינוכיות, זה אומר שצריך להיות איזה מספר מסוים שאת מאמינה בו שהוא צריך להיות בתוך בתי הספר. אז תקבעו קודם כל מה המספר שצריך להיות ואז נוכל לדבר על מה חסר. ברור לכולנו שחסר.

אבל איך היא יכולה לענות על השאלה הזו? אין תקינה ביסודי.

אני מנסה להבין מה קורה פה. אז בעצם מה שאני הבנתי ממה שאת אומרת, התקינה זו סוגיה בפני עצמה שצריך לתת עליה מענה וצריך להתייחס אליה. אני מנסה להבין תפקיד של יועצת. את אומרת שחסר כרגע כ-200.

שאנחנו כרגע עובדים על שיבוצים.

של 200 יועצות חינוכיות, וצריך לראות איך אנחנו באמת נותנים גם מענה לתקינה כי זה לא יכול להיות שזה בא על חשבון שעות הוראה או כאלה, אלא באמת תקינה מסודרת שלהם.

אסנת אייל, מרכז שלטון אזורי. השאלה אם אתם משבצים על פי צורך או על פי תקינה.

אין תקינה.

אז איך אתם משבצים, רק לפי הצרכים? לפי מה שמגיע אליכם? דרך אגב, אני גם חושבת שאפשר לדון בזה דיפרנציאלית: יש מקומות שצריכים יותר, יש מקומות שצריכים פחות. וגם הנושא של הכשרת המורים שעומדים היום שוב בפני שינויים במוביליות של אוכלוסייה, איך מנהלים כיתה היום לעומת לפני שלושה או ארבעה חודשים.

וגם הכשרת מורים תוריד עומס גם מהיועצות. לא במובן שיחליפו את היועצות, אבל במובן שיהיו עוד דמויות שיכולות רגע לזהות. לא כדי להחליף.

כשיש לה 34 או 40 ילדים, או 35 ילדים בגן והיא צריכה לשים לב אליהם ולשלב אותם, ולתת מענה לכל מה שיש מסביב, שלא לדבר על זה שחוזר מנכ"ל מדבר רק על ילדים של משרתי מילואים, אחים לילדים שמשרתים במילואים, אף אחד לא רואה אותם בכלל, ואת הפחד שיש בבתים ואת הטראומה שהם חווים. החוזר מנכ"ל התעלם מהם לחלוטין, זה לא קיים לנו נגיד ילדים שהם אחים של, הם קיימים במערכת אבל לא נותנים מענה.

החוזר מנכ"ל מדבר על ילדים של ילדי מילואימניקים, ושלא נדבר על זה שהוא לא מבוצע בפועל והמענים שניתנים הם פשוט לא קיימים בפועל. אבל אחים של, בכלל אין התייחסות. עכשיו, הבית כולו הפוך כשמדובר גם על אח של, לא רק אם זה אבא או אמא של.

בכלל, החוזר מנכ"ל הזה עם כל הרצון שהוא ייתן מענה, הוא לא נותן מענה. ותסלחו לי שאני אומרת את זה, 8,000 שעות על 1.5 מיליון ילדים? בואו, 8,000 זה נשמע מספר מפוצץ אבל יש 1.5 מיליון ילדים, וכל ילדי ישראל, וכל הצוותים בישראל בטראומה – יותר, פחות; אף אחד שלא יגיד אחרת.

ודבר אחרון שחשוב להגיד אותו ברשותך, תוך שנה אם לא מטפלים בטראומה היא מתקבעת. זה המחקרים, מה לעשות. בתור מישהי שמתמודדת עם טראומה 21.5 שנים, שמחוז מרכז פשוט בארץ טוען שלא צריך לטפל עד שנה ואז אולי זה יעבור לבד, וזה עובר ל-70%-80% מהאנשים, אחר כך היא מתקבעת.

ילדי ישראל לא יכולים לחכות שתסיימו ותתנו מענה אוטוטו, כי בעוד שנה, שזה לא עוד שנה, זה עוד חודשיים, אנחנו יודעים, אנחנו כבר סיימנו את העשרה חודשים, הטראומה הזאת מתקבעת. אי אפשר לחכות, אי אפשר להמתין. ו-8,000 שעות ל-1.5 מיליון ילדים זה אפילו לא טיפה בים. זה כלום.

אני רוצה לחדד יותר את מה שאת אומרת צופית. תראו, בסוף צוות הוועדה עשה לי איזשהו חישוב נכון, 8,000 שעות זה נשמע כמו איזה מספר שעות אסטרונומי, אבל אם אני מחלק את זה לדרום וצפון, כ-4,000 בממוצע לחלק לתשעה חודשים, 444 שעות, לפי 26 שעות למשרה מלאה בממוצע. בואו נשים את הדברים בפרופורציות, 17 בתי ספר קיבלו את המענה.

ואתה לא יודע אם זה מענה בחוסר. באיזה בתי ספר.

אם אני נותן משרה אחת של 26 שעות פר בית ספר, אני מכפיל אותו בתשעה חודשים, הווה אומר שיש לי במקרה הטוב 17 בתי ספר שקיבלו מענה הולם מלא.

ונזכיר את זה שגם אין פסיכולוגים.

משרד החינוך אני רוצה להגיד לכם, זה לועג לרש. 8,000 שעות זה נשמע בומבסטי, בפועל לא מספיק. ברור לא מספיק, זה לא מספיק בשגרה. כל שכן בזמן חירום, כל שכן שיש לנו פה מעגלים ראשונים, שניים ושלישים של משפחות החטופים, של בנים ואחים ובני דודים של משתתפי המילואים, ושל נפגעי האסון ב-7 באוקטובר.

משרד החינוך, תעשו לי קצת סדר.

אני אשמח להתייחס. זה ברור שיש מענים הולכים וגדלים במעגלים רחבים, זה ברור לנו, ולצערנו הרב היקף הפגיעה הוא גבוה, וכמו שאתם אמרתם יש לכך השלכות לטווח קצר, בינוני וארוך. ואנחנו באמת מייחלים שהמלחמה תסתיים במהרה.

יחד עם זאת חשוב להגיד, זה ברור לנו שיש פער בין הצרכים לבין המענים. אנחנו מנסים לעבוד ולדייק את זה. מה שניתן עד עכשיו, זה מה שתיארנו ומה שאנחנו צריכים להמשיך לעבוד ולדייק ולטייב את המענים. כרגע, מה שנעשה עד עכשיו, זה תגבור של 8,000 שעות הייעוץ, תקינה הקיימת רק בתיכון ובגני הילדים יש יועצת בממוצע של 100 גנים.

אני חייבת להגיד, אנחנו באמת במשרד החינוך בשפ"י, שפ"י זה שירות פסיכולוגי ייעוצי, אנחנו גם עובדים בממשקים בין הפסיכולוגים ליועצים החינוכיים. בארץ יש כ-3,400 פסיכולוגים חינוכיים ברחבי הארץ, שגם אותם משרד החינוך תגבר בשתי דרכים. אחד, באמצעות סלי תגבור. ודבר נוסף באמצעות פסיכולוגים מתגברים.

גם במרכזי הפינוי, היה תוספת של גיוס של יועצות ופסיכולוגים למתן מענים במרכזי הפינוי במוסדות חדשים שקמו בשל המלחמה. אנחנו מודעים לכך שההיקפים הם גבוהים, ומשרד החינוך ממשיך לתעל ולחשוב כיצד ניתן לגייס ולהגביר את המענים.

האם הבעיה היא בעיית כוח אדם או בעיה תקציבית?

לגבי הפסיכולוגים, אנחנו יודעים שיש בעיה של איוש כוח אדם.

סליחה, לגבי פסיכולוגים אני חייבת לומר לך, אני דיברתי לפני הפגישה עכשיו עם הפורום של הפסיכולוגים. אני יודעת שמשרד הבריאות ומשרד האוצר הם בתוך משא ומתן של הסכם שכר. הם כבר נכנסו מתחת לאלונקה, הוסיפו עוד כספים, היחידי שלא משחק במשחק הזה ונמצא בחוץ זה משרד החינוך.

ואם אתם רוצים עוד תגבור, עוד פסיכולוגים חינוכיים, צריך להכניס יד לכיס ולהיות חלק מהאירוע הזה. לא יכול להיות שרק משרד הבריאות ומשרד האוצר ייכנסו מתחת לאלונקה ואתם תשבו בחוץ.

אני יכול לקבל תשובה מיכל? על שתי שאלות ששאלתי ולא קיבלתי מענה. אחת, איפה עומד היום המוכשר? וכמובן להתייחס גם ליסודי על פי דרישת חבר הכנסת ירון לוי. שתיים, האם המשרד פנה למשרד האוצר בנושא הזה?

של הסכם השכר של הפסיכולוגים?

כן. כי אני מבין ואני מחזק את דברי חברת הכנסת מיכל וולדיגר. הייתה לי שיחה עם יו"ר ועדת הבריאות שמוביל את הנושא הזה במשרד הבריאות עם השר. משרד הבריאות עם ועדת הבריאות נכנסו לעובי הקורה בכל הכוח, אנחנו רואים פה התגייסות מלאה. לצערי, והוא אומר לי שמשרד החינוך לא באירוע.

אז משרד החינוך שותף למשא ומתן והסכם שכר לפסיכולוגים, וגם הוא בעצם מקדם שכר ראוי לפסיכולוגים.

הייתה פנייה שלכם למשרד האוצר, כן או לא?

כן.

טוב, ממה שידוע לי לא, אז תעשו את הבדיקות שוב. אני אבדוק את זה גם מול האוצר. מדובר בדיון מהיר, ואני מבין שזה נושא קריטי. היה כבר דיון אחד בוועדה על הנושא הזה, אני כרגע לא ארד לרזולוציות של המיקרו, אנחנו נתכנס שוב סביב הנושא הזה.

גם על הנושא של התקינה, גם על הנושא של הפסיכולוגים, גם על הנושא של הייעוץ, גם הנושא של המטפלים באומנויות ועוד ועוד. מדובר פה בנושא אקוטי, והוועדה תתכנס לדון בזה בהמשך.

ברשותך, גם להגיד אנחנו לא יכולים זאת תשובה אגב. לא יכולים לתת מענה זאת תשובה, אנחנו אולי לא נאהב אותה, אבל תשובה שהיא לגיטימית להגיד ואז נתחיל אוקיי אז מה עושים. אבל להחזיק את המידע אצלך ולהגיד אנחנו עושים כמיטב יכולתנו זה לא מספיק. אפשר להגיד אנחנו לא יכולים, גדול עלינו.

ברשותך, צריך גם שיהיה איזשהו מענה גם בגן ילדים הרגיל, גם בתיכונים הרגילים וגם בבתי הספר הרגילים. זאת אומרת, לתת מענה לכלל התלמידים ולאו דווקא למי שמוגדר מראש כחינוך מיוחד.

חבר הכנסת ירון לוי יושב פה וממתין. בבקשה, כן.

תודה רבה אדוני היו"ר. תראו, אנחנו מדברים כאן תשעה חודשים כמעט אחרי האירוע של ה-7 באוקטובר. עכשיו, יש כאן אנשים בוגרים, יש כאן את מועצת הנוער, אנחנו עוד מעט נשמע אותם. ולמי שיש ספק אם אנחנו צריכים לתגבר את השירות הפסיכולוגי במערכת החינוך, אז אני רוצה להסיר את הספק.

אין ילד במדינת ישראל שלא צריך עזרה נפשית בצורה כזאת או אחרת. עכשיו, כבוד היו"ר, אני חושב שמשרד החינוך עם חוסר הנתונים וחוסר הרצינות שהוא הגיע לאירוע הזה, זה מדאיג אותי כי אני הייתי מצפה שהם היו באים עם איזושהי תוכנית לקראת שנת הלימודים הבאה, שבאה ואומרת עברנו משבר לאומי הגדול ביותר אחרי השואה, המדינה שלנו ב-76 שנים האחרונות.

מה יותר חשוב מהנפש של הילדים שלנו, של הצוותים, של המורים? מה יותר חשוב מזה? כאילו אני באמת לא מצליח להבין, אנחנו מתעסקים בציוני בגרויות ובמצוינות. איך ילד עם חרדה יכול ללמוד? ואני רוצה לחזק את הדברים של חברת הכנסת וולדיגר. משרד החינוך לא באירוע.

הייתה תוכנית מענקים לפסיכולוגים, הפסיכולוגים החינוכיים בכלל לא היו קשורים לזה, וחבל. כאילו מה יותר חשוב מהילדים שלנו? אנחנו נסתדר, אנחנו נתגבר בצורה כזאת או אחרת. מערכת החינוך חייבת לשנות את התפיסה שלה כלפי הילדים שלנו. יש כאן דור שלם שצריך וזקוק לעזרה, וכל אחד בבית שלו, אני מניח בצורה כזאת או אחרת חווה את זה.

אז אם אתם באים ואתם מדברים על 8,000 שעות תגבור, וכמו שיו"ר הוועדה צמצם שזה ל-17 בתי ספר, זה צחוק מעבודה. צריך לשנות בכלל את כל התוכנית הפדגוגית שמתייחסת בכלל למה אנחנו רוצים להשיג בשנת הלימודים הבאה מהילדים שלנו.

שחטו את המשפחות שלנו, הם ראו את זה, הם חשופים לזה. צריך לרפא את הנפש שלהם לפני שצריך שיהיה להם ציון טוב. ובאמת, שר החינוך לא באירוע. אני לא רוצה להטיף לו מכאן, הוא לא נמצא כאן, הוא לא יכול להגיב. אבל אני פונה אליו, הוא בטוח יראה את זה, או שמישהו יעביר לו את המסר. תיכנס לאירוע, זה הדבר הכי חשוב שיכול להיות.

יש לזה השלכות ארוכות טווח. אם אנחנו עכשיו לא נדאג לזה שיהיו פסיכולוגים, ויש מפתח תקינה אחד ל-1000 שלומדים. יש תקנים. אתם מדברים על להוסיף תקנים? בואו קודם כל נדאג לאייש את התקנים הקיימים.

בפסיכולוגיה אנחנו מדברים על בעיית איוש, לא על תקינה.

צריך לשלב. יש הסכמי שכר שכבר שנתיים וחצי מחכים, אף אחד לא מטפל בזה. האירוע הזה לא מנוהל, וחבל. באמת עכשיו, משרד החינוך, מה יותר חשוב מילד שמרגיש שהוא יכול, איבדנו את מהות החיים. איך אנחנו מחזירים לילדים שלנו את המשמעות של החיים? את הערך של החברה, של הסולידריות?

הרצח הזה שאנחנו עברנו, התמונות שאנחנו חווינו שראינו אותן, ולא מדבר על אנשים בקו הראשון, אני מדבר על כלל החברה. מה שחווינו ייקח לנו הרבה זמן לשקם. אחד הדברים שיובל נוח הררי אמר, שהרצון של החמאס זה לא רק לרצוח ולהשמיד את התרבות שלנו, זה גם לגרום לנו להטיל ספק באנושיות.

אנחנו חייבים לעבוד ולהחזיר את האנושיות לילדים שלנו, וקחו את זה ברצינות, ואני לא כועס עליכם. יש שר חינוך. ואדוני היו"ר, אני מאמין ומקווה שאתה תיקח את זה, ממש הבאת את הדיון הזה לשולחן, שהדברים יקרו כי אין דבר יותר חשוב שנפתח את שנת הלימודים הבאה עם אמירה.

לא מעניין אותי הציון של הילד או הילדה שלי. מעניין אותי שלא יהיה להם חרדות, ושיהיה להם חוסן ושהם יבינו את מהות החיים, ואת האהבה למדינה ולחברה, וכל הדברים החשובים שהיו כאן לפני האירוע הקשה הזה.

אנחנו דיברנו על חוסרים ועל תקנים ועל שעות תוספתיות, אבל אני חושבת שאנחנו מה-7 באוקטובר נערכנו למתן מענים גם פסיכולוגיים, גם ייעוציים, לתלמידים, להורים, לצוותים. יש לנו יועצים שעבדו יומם וליל בליווי של תלמידים, בתמיכה, בשיחות, בפעילויות.

אנחנו בנינו מערכים שלמים של תוכניות, של הכשרה גם לצוותי חינוך וגם עבודה עם ילדים על ויסות רגשי, ועל התמודדות עם טראומה, ועל התמודדות עם אובדן. פתחנו את קו הסיוע הרגשי של שפ"י ב-7 באוקטובר, באותו יום הקו התחיל לתת מענה, הוא נותן מענה להורים, לתלמידים, לצוותי חינוך.

אני שומעת מורות ומנהלים, ורחוק ממה שאת אומרת. אני יודעת, יש כוונות טובות.

חבר'ה לא נחזור על מה שאמרנו. אמרתי את זה אני חושב בצורה ברורה, יש כנראה פער עצום בין הרצוי למצוי ואנחנו נבדוק גם את הנושא הזה. מועצת התלמידים והנוער, מעין בבקשה.

גאיה שיף, נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית. כמו שאמרתם, החוסן הנפשי של בני ובנות הנוער ושל התלמידים במדינה הוא במצב מאוד מאוד נמוך וירוד. גם של כולם, גם מי שבחזיתות, גם בכלל כל בני נוער.

כמו שירון אמר, כל בן נוער במדינה כרגע חווה משבר נפשי מאוד מאוד קשה, וזה אפילו אם אנחנו נשים דגש על משפחות עם אבות, אחים, מילואים, סדיר, הם עוברים תקופה ממש קשה שזה גם מתקשר אל האחים שהם לא מקבלים סוג של הסדר. גם אם אומרים את זה בפועל, לא רואים שום דבר נוכח בשטח. לא רואים את זה.

התלמידים חווים משבר מתמשך גם מלפני המלחמה וגם עכשיו במיוחד אחרי המלחמה, גם אם זה פציעה, חטיפה, פינוי או מוות, זה משפיע על כולם, כולל כולם.

ילדים של משרתי מילואים כמו שהזכרנו.

כן, גם ילדים של מילואימניקים וגם אחים של מילואימניקים.

בני זוג, מורים ועוד.

כן, בדיוק. בנוסף, העומס הנפשי של התלמידים, כרגע שמים עליהם כמו שירון אמר את הלחץ הלימודי. באמת אני כבת נוער לא מבינה את סדר העדיפויות פה. קשה מאוד לשים לב, איך אני יכולה להשיג ציון טוב, איך אני יכולה להתקדם בעצמי כשאני בקושי מצליחה לבוא לבית ספר, לקום מהמיטה, וכל מה שאומרים לי בראש זה תביאי ציון טוב הביתה כשאני במצבי הנפשי בקושי יכולה להתמודד עם זה ואין הרבה מענים לנוער בארץ.

בשביל להתחיל לשקם את זה גם לשנה הבאה וגם השנה, אנחנו צריכים לפעול בכמה רבדים. מעין, תמשיכי.

אני מעין האבשר, נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית. כמו שגאיה אמרה, יש כמה מישורים שבהם ניתן לפעול. למרות החשיבות הרבה של יועצים ומחנכים, בני ובנות נוער מרגישים יותר בנוח לשתף את החברים שלהם מאשר יועצים ומחנכים.

יצא פיילוט ברשות שלי, אני גרה באפרת, במועצת נוער, שממש בתחילת המלחמה עשינו קורס עזרה ראשונה נפשית. למדנו את מודל מעשה דרך מרכז חוסן שיש לנו באזור, וככה בני נוער לומדים איך לעזור לחבריהם במצב של פאניקה, חרדה. ככה התלמידים גם יכולים לקבל עזרה וגם לעזור לחברים.

עלה רעיון שממש לקדם את זה בצורה, כמו שיש קורס מד"א בשביל לקבל תעודת בגרות, אז שיהיה קורס עזרה נפשית של עשר שעות, אפילו פחות, כדי שבאמת שזה יהיה חובה לכל התלמידים בארץ כדי שהם יקבלו את המענה ואת העזרה.

אנחנו קוראים לשיתוף פעולה של השפ"י, של משרד החינוך, וכל הגורמים הרלוונטיים האחרים שיוכלו לעזור לנו כדי להבטיח עתיד טוב יותר בשביל בני ובנות נוער במדינת ישראל. המישור הנוסף, חשוב מאוד גם להנגיש את היועצות לתלמידים, כי התלמידים בשטח מרגישים קצת מנותקים מהמענה של היועצות ולא מרגישים בנוח לפנות אליהן ולבקש עזרה.

את מדברת כשיש יועצות.

כשיש, כמובן.

גם כשיש מחסור, ויש מחסור וחסר, אז גם אם לא יהיה מחסור, יש בעיה של הגישה של הנוער ואיך הוא בכלל פונה ליועצות, כי יש באמת מרחק מאוד גדול בין השטח לבין הפנייה ליועצות.

דבר אחרון, זה שאנחנו כמו שאמרו פה, כן יש מענים בשביל משפחות חטופים, משפחות מילואים, אחים, פשוט זה פחות מונגש. לא תמיד המשפחות מודעות לזה שיש להם את זה, הם צריכים לפנות ולקבל עזרה. אני חושבת שחשוב שגם יפנו אליהם להגיד היי אתם צריכים עזרה? אתם צריכים מענה? הילדים שלכם בסדר? כדי לוודא שבאמת הם מקבלים את המענה הזה. מצב כזה כמו שהם אמרו פה, שטראומה אם לא מטפלים בה מוקדם אז זה יכול להיות גרוע.

בנוסף אני רוצה לחזק את מה שאמרו לגבי ההכשרות של מורים. יש מורה אחד מחנך לכיתה של 30 ילדים, בנוסף לכל התלמידים שהוא מלמד מחוץ לכיתת חינוך שלו. איך הוא יכול להתמודד עם זה בזמן שהוא עצמו מתמודד גם נפשו עם כל האירועים האלה?

לי יש מחנך שהוא היה רוב הזמן במילואים, וכשהוא מגיע ויוצא מהמילואים וחוזר לחיים האזרחיים, הוא צריך עכשיו לחנך 30 ילדים כשהוא עובר תקופה קשה. ואיך הוא אמור להתמודד עם זה ואיך אנחנו אמורים להתמודד עם זה?

אז אני מחזקת מאוד את העניין של הכשרות של מורים, אולי כמו שאמרת כבר מהטרום, כבר משלב הלימודים. לפי דעתי זה מאוד מאוד חשוב, ולשים את זה בראש סדר העדיפויות. ציונים זה לא הדבר החשוב כרגע, זה המצב הנפשי שלנו. תודה.

תודה רבה. משרד החינוך, אני חושב שאין כמו לקבל את התמונה כפי שמשתקפת מהשטח עצמו, מהתלמידים עצמם. ואני חושב שהצגתם את האתגר שעומד בפנינו בצורה הטובה ביותר. חברת הכנסת אפרת רייטן, בבקשה.

תודה רבה אדוני היו"ר, אני לא אגזול מכם את הזמן כי זה הזמן שלכם. אני רק רוצה לברך אותך, את הח"כים, את כל השותפים, כל מי שהגיע לכאן היום כדי לדון גם במסגרת היום המיוחד שאנחנו היום מקיימים בכנסת על השלכות הלחימה על חיילי המילואים, על חיילי הסדיר ועל בני המשפחות שלהם, הילדים, ההורים, האחים וכמובן הנשים.

מיד אנחנו מתחילים גם כנס – וכולם מוזמנים, גם אתה אדוני היו"ר אם תוכל להגיע בצהריים בשעה 13:00 – כנס מרכזי. אנחנו נשמע שם באמת משרים, לסופר שהוא בעצמו פצוע, ולאמא של אלירן מזרחי ז"ל ששם קץ לחייו, היא תגיע לשם ואנחנו נדבר על מניעה.

ורק אני רוצה להתייחס לדברים המופלאים שאמרו כאן שתי הנערות הצעירות שהן שייכות לדור הצעיר. אתן הדהדתן כאן דברים חשובים ברמת העומק, שמדינת ישראל, אנחנו כבר המבוגרים, אם אנחנו לא נקשיב לכם היום לעומק של הדברים שלכם, איבדנו את דור העתיד, ואיבדנו את הדור והעתיד של המדינה.

גם מבחינת השפה, ואני לא יודעת, אף פעם לא שאלתי את משרד החינוך האם כשאתם מעבירים את התוכניות, האם ליד כל מדריך שלכם יש את אחד מבני הנוער. אני לא יודעת, אולי זה קיים. אבל אני הייתי שמחה, ואני עשיתי את זה גם בצפון עם יישובים לא מפונים, שהם לקחו ועשו פיילוט. ובמקום שההורים יסבירו והאנשים יסבירו, הנוער שם פתח עמודי אינסטגרם, העביר את העניינים שלהם, דיבר בשפה שלהם, וגם זה עובר טוב כי אתם מבינים את השפה, איך הם מדברים, מה מעניין אותם, מה המצוקות שלהם. זה הם מדברים. הם יכולים להדריך אתכם ולא אנחנו אותם, זה מה שצריך. אולי יש את זה, יופי, כי זה סופר חשוב. זה פשוט כמו לדבר בכמה שפות.

(היו"ר מיכל מרים וולדיגר, 12:40)

ובאמת, עם מועצת התלמידים וכל מי שרק יכול, והיום בני הנוער הרי שמים אותנו בכיס הקטן בכל מה שקשור לרשתות החברתיות, הם יכולים ללמד אותנו ואנחנו צריכים להיעזר בהם. ואני מודאגת מאוד מההשלכות האלה של כל מה שקורה, כי הרי הפוסט טראומה והטראומה שכולנו חווים זה כלל ארצי, זה גם למפונים, וגם ללא מפונים, וגם למילואים, וגם לסדירים, וגם לחטופים כמובן ולמשפחות השכולות.

אין אדם במדינת ישראל שלא נפגע באיזושהי דרך כזו או אחרת, והדור הצעיר שלנו זה מבחינתי הנכס שיש לנו, זאת ההשקעה שלנו, זה השגשוג שלנו, זה הצמיחה שלנו. חייבים להשקיע בהם, תעשו כמיטב יכולתכם. כמובן שניתן את כל התמיכה מכאן. תודה רבה.

תודה אפרת. בבקשה.

תודה מיכל. אני רוצה להעביר אתכם מטראומה לטראומה ולשתף אתכם בחוויה שעברתי בבוקר, שגם לפני חודשיים דיברתי עליה בוועדת החינוך על הטראומה כתוצאה מחזית נוספת. זה לא ה-7 באוקטובר, זה לא הצפון, זה לא הדרום, זו חזית שהממשלה הכריזה על החברה הערבית הבדואית בנגב.

אני הזכרתי ההריסה של ואדי חליל של משפחת אבו עסא לפני חודשיים. באה המדינה, הרסה את הבתים, שיטחה את השטח והשאירה ילדים קטנים. יש כאלה שיצאו מבית החולים, נולדו ועד היום המדינה לא נותנת.

מיכל, תאמיני לי זה לא פחות טראומטי מהדיון עצמו, כי לפחות בין 70-80 ילדים במוקד אחד בוואדי חליל, שנשארו כבר חודשיים, הרסו להם את הבתים. אנשים אלתרו אוהלים והם שם. היום באו בכוחות מתוגברים עוד פעם, לקחו להם את הכל, את האוהלים, את הגנרטור שמספק את החשמל, לא השאירו כלום.

זה לא פחות טראומטי מכל הדיון שקיים בחדר הזה, ולכן המדיניות הזו, ההפקרות הזו, גם אני טענתי בוועדת חינוך ועליתי איפה משרד החינוך. אני בטוח שמשרד החינוך עד רגע זה לא ניגש לילדים האלה, בשבילו הם לא קיימים, בשבילו הם לא ילדים, בשבילו אין להם נפש כמו שאר הילדים שנפגעו.

ולכן אני פונה באופן ישיר, לפחות בהקשר לדיון הזה ולמצב של יועצים, ופסיכולוגים, וטיפול בילדים שלהם, משרד החינוך צריך לקחת אחריות ולהיות שם. להיות עם הילדים, לעזור להם, כי ילדים שנהרס להם הבית, זרקו תחת כיפת השמיים ובאים עוד פעם ועוד פעם.

לא מכירה את האירוע, אבל זה לא הנושא.

זה בדיוק הנושא. 70-80 ילדים, חודשיים שהמדינה, הממשלה מתעללת בהם. אין יותר אירוע טראומטי מזה. לא קיים.

שמעתי. אני לא מכירה את האירוע, מאה אחוז.

עם כל הכבוד למה שקורה. אבל גם אלה ילדים, גם יש להם חוסן, גם יש להם נפש, גם יש להם עתיד, גם יש להם סולידריות, גם הם אזרחים, גם מגיע להם קורת גג.

אין ספק. אבל אתה סתם צועק, למה לצעוק? אנחנו שומעים באותה מידה גם כשאתם מדברים בשקט.

לא, את מסתייגת מזה, אומרת שזה לא הדיון.

אמרתי לך שאני לא מכירה.

מה את צריכה להכיר? באים לאזרחים, הורסים את הבתים, משאירים את הילדים ללא קורת גג, ללא מענה.

אתה בכוח רוצה שנתווכח? הכל בסדר, הבנתי. אמרתי שאת האירוע אני לא מכירה. בהחלט כל הילדים כולם הם ילדים עם אותה נפש.

זו הבעיה, שהאוכלוסייה הזו אף אחד לא רואה אותם. על הטראומה של ה-7 באוקטובר, של הצפון, הדרום, יש חברי כנסת, יש יוזמים, יש שרים. לאוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב השקופה אף אחד לא רואה אותם. את לא תדעי על הבעיה כי זה לא מעניין.

תיזום דיון, ביחד נעשה דיון משותף.

בשמחה, בהחלט.

ומעבר לכך, הילדים האלה לומדים במערכת החינוך, ואם מערכת החינוך, אנחנו מדברים פה בדיון על מערכת החינוך, על טיפול בטראומות, אז הם בהחלט חלק.

אני מציעה שמי שרוצה לדבר כי אני פשוט לא מבינה פה את הכתוב, אז פשוט תרימו את היד ותגידו מי אתם. תקשיבו, אנחנו צריכים לסיים ב-13:00 ואני רוצה לשמוע את כולם. זה דיון שירון, אני, הבאנו אותו כי הוא מאוד חשוב, אז בואו ננסה לקצר ולהיות מאוד מדויקים. אז יסמין, בבקשה. דקה.

אפילו לא דקה, כי אני לא אוסיף על הדברים החשובים שנאמרו כאן. אני פשוט חושבת שהוועדה צריכה לטפל, אני לא יכולה אפילו לבוא בטענות למשרד החינוך. משרד החינוך קיצצו לו עכשיו עוד 80 מיליון, אין לי מושג מאיפה תקצצו את זה, באמת. אתם גם ככה עם הראש מעל המים.

עכשיו, למה שפסיכולוגים ילכו לעבוד בבתי הספר כשהם מרוויחים כמעט 40% פחות? הרי גם השוק הפרטי סובל ממחסור במטפלים, בפסיכולוגים, בעובדות סוציאליות. למה שהם יבואו למערכת החינוך אם מערכת החינוך משלמת להם הרבה הרבה פחות?

ולכן, עד שלא נפתור את הבעיות התקציביות של משרד החינוך, שבכלל יהיה אפשר לתת להם כלים להתמודד עם הפער, עם המחסור, עם הכמויות. אין בכלל על מה לדבר, קודם צריך לתת להם כסף כדי שיוכלו לבנות תוכניות עבודה. איך הם יבנו תוכניות עבודה בלי תקציב? זה הכל.

תראו, בהמשך לדברים של חברת הכנסת. המעסיק הגדול ביותר של הפסיכולוגים בשירות הציבורי זה משרד החינוך, ודיברנו על זה שמקודם יש מגעים לגבי הסכמי השכר, ומשרד החינוך אפילו לא חלק מהם.

הוא כן חלק.

ממתי הוא נכנס?

הוא חלק מזה חד משמעית.

יש פערים מאוד גדולים. עוד פעם, אם המעסיק הגדול ביותר זה משרד החינוך, הוא הראשון שצריך לשבת ולטפל. קואליציה ואופוזיציה, אין לזה מחלוקת שאנחנו צריכים לדאוג שיותר פסיכולוגים ייכנסו לשירות הציבורי ויתחילו לעבוד בעיקר בבתי הספר.

לגמרי.

אני רק רוצה להגיד שאנחנו בעצם מעבירים את התשלום, אבל המעסיק הישיר של הפסיכולוגים החינוכיים הוא גם השלטון המקומי. צריך להבין גם את זה. אבל אני חייבת לומר שכולנו שותפים ומעורבים בהסכם השכר, לכולנו אינטרס משותף לקדם את הסכם השכר שיהיה הסכם ראוי. אנחנו מדגישים את המילה ראוי.

אבל אתם צריכים גם להכניס יד לכיס ולהביא. זה נחמד לזרוק סיסמאות, צריך לבצע אותן בפועל. תגידו למשרד, שוב זה לא אתם, אתם נציגים של המשרד, אבל לגמרי אני יודעת, אני עוקבת אחרי זה כבר 4 שנים אחרי האירוע של הסכמי שכר עם הפסיכולוגים.

אני יודעת שבתקופה האחרונה חלה התקדמות מאוד מאוד ממשית, כשמשרד החינוך נמצא בחוץ. הרצון הוא לעשות הסכם שכר לכל הפסיכולוגים על כל ענפיהם באותו דבר, אבל בסוף אם משרד החינוך יהיה בחוץ, אז מי שיסבול מזה זה התלמידים בסוף, כי הפסיכולוגים החינוכיים לא יקבלו את ההעלאה שצריך ולכן הם לא יגיעו. הם פשוט לא יגיעו.

מיכל מהשלטון המקומי, ואחריה יונית.

זהו, כנראה שהשם גורם לנו לחשוב אותו דבר בעניין הזה. אני לא אתייחס לדיון – לא כי הוא לא חשוב; אלא משום שלא הייתי ברובו. אבל כן אתייחס לסיפה ששמעתי כרגע, והוא השכר של הפסיכולוגים.

אז בואו נתחיל מזה שהשכר לא ראוי. פסיכולוג הוא איש מקצוע שמשקיע הרבה מאוד שנים בלימודים, תואר שני וסטאז', ויכול בקליניקה, והיום לצערי יש דרישה מאוד גדולה לפסיכולוגים, גם לפרטיים יש תורים מפה ועד הודעה חדשה. מה שהוא עושה בשעה אחת בקליניקה, הוא לא עושה בשבוע במערכת החינוך.

ולכן, אנחנו לא יכולים לבנות רק על הערכים והאידיאולוגיה של אותם פסיכולוגים. חייבים לטפל בשכר שלהם. מרכז שלטון מקומי כמעסיק וכמי שחותם על הסכמי השכר, אומר ולא מהיום שני דברים. האחד, פסיכולוג זה פרופסיה. ישנם במערכת הציבורית שני מעסיקים, האחד משרד הבריאות והשני משרד החינוך באמצעות הרשויות המקומיות.

מרבית הפסיכולוגים הם פסיכולוגים חינוכיים שמועסקים על ידי הרשויות המקומיות למערכת החינוך. אגב, ברשות המקומית הפסיכולוג החינוכי הוא הפסיכולוג היחיד שיש. וראינו את זה בקורונה, אנחנו רואים את זה ביתר שאת עכשיו, שהפסיכולוגים החינוכיים נזעקים לטיפול במקרים ובדברים שלא זו העבודה היומיומית שלהם והם קורסים. הם עושים עבודת קודש.

לצערי אין להם קמפיין בטלוויזיה כמו שיש עכשיו לעובדים הסוציאליים, וחלילה אין לי דבר נגדם. ולצערי, פעל משרד הבריאות למתן תגמולים בזמן המלחמה רק לנישה שהוא מעסיק. אנחנו דיברנו על זה גם עם האוצר, עם אגף שכר ועם אגף תקציבים, וגם עם משרד החינוך, אבל כמו שאמרת, משרד החינוך אם לא יעשה מעשה ולא יוביל מהלך, לא יקרה דבר. לצערי אין התקדמות במשא ומתן גם כשיש עכשיו שיח, הקופסה צרה וקטנה, אתם מכירים את המשפט.

דווקא יש התקדמות והקופסה גדלה, אבל צריך בהחלט עוד דחיפה אחת, אני מקווה שנהיה אחרי.

שרית שרם-יבין, אני ממטיב, המרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה. אני גם פסיכולוגית חינוכית, אז אני מכירה היטב את הנושא הזה. אני עוסקת בתחום הטראומה כבר כ-12 שנים, ונאמרה כאן אמירה מאוד מאוד בעייתית שכולנו בטראומה, והמשפט הזה הוא לא נכון וצריך מאוד להיזהר ממנו. מה שכן נכון, זה שכולנו עוברים מציאות טראומטית.

תודה על הדיוק, אכן חשוב.

זה מאוד מאוד חשוב, כיוון שלא כולם פוסט טראומטיים ולא בכולם ברמה שמצריכה טיפול אישי, פרטני, אינדיבידואלי. צריך גם את המענים לחשוב עליהם ברמה מערכתית, ברמה רחבה. זה לא שאלה של כמה שעות, זה שאלה של מה עושים עם השעות. זה לא שאלה של התקנים, זה שאלה של איך מאתרים את אלה שצריכים מענים שונים.

ויש את התלמידים שנחשפו ברמה גבוהה ועדיין יש להם גורמי חוסן, וההתמודדות שלהם היא טובה והסימפטומים שלהם הם לא גבוהים, ואפשר לעזור להם ולמנוע את הצורך שלהם בטיפול פרטני ארוך טווח על ידי פסיכולוג קליני, וכל מיני דברים אחרים שאנחנו רוצים לא להגיע אליהם.

אני לא אומרת שאין את הצורך הזה, הצורך הזה הוא עצום, הצורך הזה הוא קיים והוא גדל, בטח מאז הקורונה ובטח ובטח מאז ה-7 באוקטובר. וככל שאנחנו ממשיכים לדבר על זה שאנחנו מדינה בטראומה, המצב הזה לא הולך ומשתפר.

אבל לענייננו, לעניין היועצות ולעניין מערכת החינוך: הפתרון חייב בעיניי, וזה מבוסס על מחקר, זה מבוסס על זה שבמטיב כבר לפני כ-20 שנה בנינו את תוכנית החוסן למורים הראשונה שפעלה ברחבי מדינת ישראל, והמפתח היה לעבוד ישירות עם הצוותים החינוכיים.

נאמר כאן, גם הצוותים החינוכיים עוברים את המציאות הטראומטית, וזה לא משנה אם הם מגויסים וזה לא משנה אם במרכז וזה לא משנה איפה. הצוותים החינוכיים גם הם חשופים לדברים שהם לא היו חשופים אליהם בעבר, והם לא עברו את ההכשרה. זה נאמר בתחילת הדיון וזה מאוד מאוד חשוב. הצוותים החינוכיים לא עברו הכשרה, בטח ובטח שהילדים והילדות לא עברו הכשרה.

ומה שאני רוצה להגיד כאן, זה שכלים להתמודדות, מה שנקרא פיתוח חוסן, כלים לוויסות רגשות, זה דברים שאפשר להעביר לכל הרמות של המערכת, אפילו היה כדאי שנקבל את זה כאן בדיון הזה. גם לנו יש כלים שאנחנו יכולים וכדאי שנקבל, וזה יכול לעזור לנו להתמודד עם כל מיני מצבים, ואז אנחנו יכולים להתמודד גם עם מציאויות קשות שעדיף שלא יהיו, אבל אנחנו נוכל להתמודד איתן.

ויש תוכניות כאלה, צריך להטמיע אותן בצורה מערכתית, גם של הרשות. אם אני חושבת ברמת בית הספר, יש תוכניות שאפשר ליישם שפונות למנהל, לצוות החינוכי, באמצעות היועצות, באמצעות הפסיכולוגיות. אנחנו לא נלד עכשיו פתאום 800 יועצות ואלפי פסיכולוגים. הם לא ייווצרו יש מאין. אנחנו צריכים בכל אופן להשתמש עם הקיים.

אז יש תוכניות שיודעות להכשיר את הצוותים החינוכיים, שמעבירים את זה לכיתות, שמעבירים את זה הביתה להורים, וגפן הולך לכיוון הזה, ותוכניות סל הולכות לכיוון הזה, אבל אנחנו יודעים מהרבה מאוד מחקר שמה שעובד הכי טוב זה מה שנמצא בתוך הקהילה. יש מושג של מרחב מיודע טראומה, של שירותים מיודעי טראומה.

בית הספר כולו יכול להיות מעוצב בצורה שעוזר להפחית את העומס הרגשי, שעוזר להתמודד עם סימפטומים של פוסט טראומה, עוזר לזהות את החרדה ולתת לה מענה בזמן אמת הרבה לפני, או כמשהו תומך ומשלים לטיפול פרטני מבוסס מחקר, שזה הקצה של הקרחון. כמו שאמרתי, הקצה הזה גדל, אבל הוא עדיין לא כל האוכלוסייה. וזה נורא חשוב לזכור את זה.

דבר אחרון שאני אגיד, כי זה האני מאמין שלי. אני אומנם פסיכולוגית חינוכית, ככזו ההכשרה שלי אם אני לא טועה התחילה מגיל 4 או 5, אבל יש גם את הגיל הרך שלהם אין בית ספר, אין סביבה של בית ספר, אין מועצת התלמידים הנהדרת שהגיעה לכאן, אין את מי שידבר את הקול שלהם, והמצוקה שלהם היא הכי גבוהה.

ודווקא בגיל הרך, וזה גם קשור לדיון הבא של המילואימניקים, בגיל הרך ילד או ילדה שחווה פרידה ממושכת מההורה שיצא למילואים, זאת טראומה. כאן אני כן אגיד, הם לא פוסט טראומטיים, אבל כל הילדים האלה חוו טראומה ישירה וגם להם צריך לתת מענים מערכתיים, וגם להם צריך לתת מענים שיעזרו לפני שיהיו הבעיות ברגע שההורה חוזר.

תודה רבה. אנחנו צריכים לסגור את הדיון. צור, מילה.

קודם כל, להתחבר למה שאת אומרת. טראומה זה מקצוע, יש הכשרות, יש ניסיון של גורמים שונים, אם זה ביד, והלם, וארגונים אחרים, ליצנות רפואית, שעוסקים בטראומה כבר שנים רבות עם ניסיון רב. השלם פה גדול מסך חלקיו.

אם אנחנו מדברים רק על המקצועות המסורתיים, יועצות או פסיכולוגים, אפשר להכניס עוד מקצועות פנימה לתוך המערכת ולעבוד ביחד. מה אנחנו רוצים פה? לתת בסוף מענה לילדים, מענה למורים, אז אני מעלה את זה כדי לקחת את זה בחשבון.

אוקיי, תודה רבה.

אני אכניס את זה שגם בהכשרת מורים בחינוך המיוחד כן מלמדים קצת על זיהוי ילדים עם מצבי טראומה, וצריך להכניס את זה לכולם.

גם הפסיכולוגים והיועצים עובדים עם חדרי המורים בהכשרת המורים, יש את הגישה המגדלת.

אבל לא בצורה מוסדרת. בסוף המורים לא מוכשרים לזהות טראומות.

הם גם בחרדה מלהשתמש בידע, הם מפחדים לפתוח נושאים רגשיים.

חברים באמת תודה רבה. אני רוצה לסכם את הדיון כפי שאנחנו מסכמים כל פעם, בשליחת תנחומים למשפחות החללים, איחולי החלמה מהירה לפצועים ותפילה להחזרתם של כל החטופים הביתה, החיילים, האזרחים כולם כולם כולם.

הוועדה מודה לח"כים יוזמי הדיון, אני מודה גם לעצמי, גם לך ירון ולכל המשתתפים בדיון, באמת לכולכם. אנחנו קוראים לחזק את צוותי החינוך ולהכשיר אותם תוך מתן כלים להתמודדות עם מציאות מורכבת וטראומטית, שההכשרות יהיו מוסדרות, באמת כמו שנאמר פה, בצורה מובנית עם סילבוס מסודר. הפערים בין המצוי לרצוי, בין מה שאומרים לבין השטח, בואו תבדקו את זה כי יש כאן איזה באג שלא מתחבר.

הוועדה מברכת על כל המענים שניתנים לטראומה, לרבות מקצועות חדשים כדוגמת ליצנים רפואיים, וצור באמת תודה, ביקרתי אצלו לא מזמן ונורא התרגשתי. בהחלט משהו שחשוב. ליצנים תמיד זה נראה שזה מחויך וזה חובבני, אבל זה לגמרי מקצועי וזה חשוב. כל דבר נוסף באמת מבורך.

הוועדה מברכת את משרד החינוך על תוספת השעות לייעוץ, אבל זה לעג לרש. תוספת של 8,000 שעות זה נותן מענה לכ-17 בתי ספר, יש פער עצום בין המענה שנותן משרד החינוך ובין הצרכים בשטח. הוועדה מבקשת שתוך שבוע לקבל ממשרד החינוך את כלל הנתונים ופירוט השעות, כולל כמה שעות ייעוץ ניתנו לכל מקום, לכל מחוז, לכל סוג פיקוח, מה התקן של ייעוץ לכל תלמיד, כמה שעות ייעוץ יהיו לכל אחד ואחד מהמקומות, המחוזות, המגזרים. כמה שעות הושלמו, כמה שעות ותקנים עדיין חסרים, ומיפויים בכל הארץ, כולל המוכשר.

אנחנו כן קוראים בצורה מאוד ברורה להסדיר את המקצוע, את מקצוע היועצות החינוכיות ולתקנן אותו, שיהיה תקנים ויהיה ברור כמה כל בית ספר צריך, כמה כל גן צריך, ולא שסתם נהמר ונגיד אוקיי אז יש פה צורך ורגע נסתום אותו, אלא שזה באמת יהיה בצורה מסודרת ומתוקננת.

אנחנו קוראים למשרד החינוך לקחת יותר, להשתתף יותר בתוך המשא ומתן על הסכם השכר המתגבש של הפסיכולוגים, ולתת יד, להיות בתוכו. כי כן, הפסיכולוגים החינוכיים הם קריטיים וחשובים לרפא את מה שנמצא בטראומה, ולתקן את כל ההתנהלות בתוך בית הספר שהיא באמת זקוקה לתיקון שכזה.

הוועדה תתכנס לשמוע שוב את הנתונים, לקבל את כל מה שביקשנו, כולל כמובן דיווח על המשא ומתן, וכן מה מקבלים התלמידים בתחום הטראומה, וכמובן את תשובת האוצר לגבי המשא ומתן מול הפסיכולוגים בכלל והחינוכיים בפרט. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:00.