פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



21
ועדת העבודה והרווחה
01/07/2024


מושב שני

פרוטוקול מ' 241
מישיבת ועדת העבודה והרווחה
יום שני, כ"ה בסיון התשפ"ד (01 ביולי 2024), שעה 10:00

בקשה לדיון לפי סעיף 111(ה) לתקנון הכנסת בנושא: תקנות אומנה לילדים (תשלומים לאומן), של חברי הכנסת יסמין סאקס פרידמן, יבגני סובה, דבי ביטון, מאיר כהן, אפרת רייטן, עאידה תומא סלימאן)

חברי הוועדה: אלמוג כהן – מ"מ היו"ר
דבי ביטון – מ"מ היו"ר
עאידה תומא סלימאן

יסמין פרידמן

רחל איגר לוין - מנהלת שירות לילדים ולמשפחות אומנה, משרד הרווחה והביטחון החברתי

נטלי מופסיק - הלשכה משפטית, משרד הרווחה והביטחון החברתי

עופר צבאן - חבר ועד הורי אומנה

יזהר ליפשיץ - בנו של עודד, משפחות החטופים

גיל דיקמן - בן דודה של כרמל גת, משפחות החטופים

אלון גת - אחיה של כרמל גת, משפחות החטופים

גל גורן - בנה של מיה גורן ז"ל, משפחות החטופים

חנה כהן - דודתה של ענבר הימן ז"ל, משפחות החטופים

איתי סיגל - אחיינו של קית' סיגל, משפחות החטופים

לי סיגל - אח של קית' סיגל, משפחות החטופים

שמעון אור - דודו של אבינתן אור, משפחות החטופים

אבירם מאיר - דוד של אלמוג מאיר ג'אן, משפחות החטופים

טלי ליברמן - אחות של סגן הראל שרם ז"ל, משפחה שכולה

נעה בן שבת

ענת כהן שמואל
אורית ארז – ס' מנהלת הוועדה

סמדר לביא, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.


בקשה לדיון לפי סעיף 111(ה) לתקנון הכנסת של חברי הכנסת יסמין סאקס פרידמן, יבגני סובה, דבי ביטון, מאיר כהן, אפרת רייטן, עאידה תומא סלימאן בנושא: תקנות אומנה לילדים (תשלומים לאומן)

בוקר טוב לכולם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הוועדה, התאריך היום הוא 1.7.24, כ"ה בסיון התשפ"ד, אני מחליף את היו"ר בהיעדרו. נושא הדיון, על פי בקשתה של חברתי חברת הכנסת יסמין סאקס פרידמן, הוא בקשה לדיון לפי סעיף 111(ה) לתקנון הכנסת של חברי הכנסת יסמין סאקס פרידמן, יבגני סובה, דבי ביטון, מאיר כהן, אפרת רייטן, עאידה תומא סלימאן. הנושא שעליו נדון הוא תקנות אומנה לילדים (תשלומים לאומן).

אני רוצה ברשותכם לפתוח ברשות דיבור למשפחות החטופים היקרות. נפתח בדבריו של יזהר היקר, הבמה שלך.

אני יזהר ליפשיץ, הבן של עודד ליפשיץ, בן קיבוץ ניר עוז, אנחנו כמעט 270 יום, לקראת פגרה. קראתי הודעה בבוקר שרק לחץ יביא את החטופים. יש איזה שהיא אמירה שאומרת שלחץ יביא את החטופים, לחץ צבאי, לחץ כלכלי, לא נכניס אוכל, תנאי האסירים של החמאס יהפכו לתנאים קשים מנשוא, הם לא יראו משפחות, ואני רוצה לדבר על המצב בפועל.

120 שוחררו, כולל מנהל בית החולים שיפא שהוא היה אחראי גם על המנהרות, גם על העשייה, גם על הרופאים שיצאו משם לבצע את הטבח, גם על האנשים שנכנסו לניר עוז וביצעו את הטבח. אני מנסה קצת להבין מתוך הפרדוקס הזה למה משפחות החטופים שאומרות את הדבר הכי טהור: תחזירו לנו חטופים חיים עכשיו, לא מקבלות חטופים? לחץ זה לא לחץ, נראה שבונים דרכים שחורות, מה שנקרא סוללים דרכים בעזה, הולכים להתיישב, להחזיר חטופים, קצת להילחם, לא יודע מה מתכננים שם, החטופים שלנו נמקים, נשארו לנו חטופים חיים, אנחנו רוצים אותם בחזרה.

אבל בואו נדבר בכנות, אין לחץ, יש להם אוכל, משחררים להם את החטופים, לדעתי הם יקבלו את כל מה שהם יקבלו גם על 20 חטופים חיים, או על 40 חטופים חיים, אני לא חושב שהמספר משנה להם, הם חטפו הרבה יותר ממה שצריך כדי להחזיר ובשבילנו כל אדם הוא עולם ומלואו. יושב פה האח של קית', אבא שלי, אנשים שנשארו להם גוויות, ואנחנו בתוך המשחק הפוליטי הזה שוכחים את המשפחות שאומרות: אנחנו לא מסכימים לדרך של לחץ צבאי, רק עסקה תביא אותם, אבל אם לחץ, תראו לנו לחץ. אבל כשלא לוחצים ודרך זה שמים לנו קונטרה ואומרים אי אפשר לעשות כי אחרת ניראה חלשים, משחררים עכשיו 120 חטופים, פשוט משחררים אותם חזרה, אנשים שהיו אצלנו, מאכילים את כולם, זאת אומרת לא עושים לחץ, מתכוונים להתיישב שם ברוגע, עם החטופים. היה לנו 60 חטופים חיים, עכשיו אולי 40, יהיו 20, תתרגלו לזה.

ככה כולנו צריכים לחיות ואנחנו, משפחות החטופים, צריכות להיות רגועות וחס וחלילה שאולי לא נבעיר איזה מדורה כי זה לא בסדר, זה פוגע בחוקי המדינה, ואולי לא נפריע פה לכנסת לצאת לפגרה בזמן שמשחררים והם נמקים, ואני שואל פה מה רמת הצביעות? רוצים רק בלחץ, קדימה, הציעו הצעה, בואו נקבל הצעה, אבל מה רוצים מאיתנו?

דווקא אתה, אלמוג כהן, הייתי שמח פשוט שתענה לי על זה. אתה מהיום הראשון אמרת שאתה לא מבין שום דבר, רק לחץ, לא להכניס להם אוכל, לא להכניס להם כלום, לתת לאסירים, לשים אותם בחושך. זאת המציאות. יש לי חטוף בן משפחה בפנים, מהקיבוץ שלי יש חטופים רבים, מה אני צריך עכשיו לעשות כשמשחררים אסירים, מאכילים את כולם ועושים קולות שהולכים להישאר שם פשוט בשאנטי באנטי בתוך רצועת עזה כשהחטופים החיים לא חוזרים? תציע לי הצעה, אני פשוט רוצה בשבוע הבא להכין את הנאום ואין לי מילים, אז הייתי שמח שפשוט תגיד לי משהו.

אתה צודק. ההחלטה הבוקר היא החלטה הזויה ולא ברורה, אין לי מלבד לומר לך שאתה פשוט צודק. אין לי הסבר למה שקרה הבוקר.

מה צריך לעשות אדם כמוני שהיקר מכול נמצא בפנים? באיזה דרך, באיזה חוקים, על פי חוק איך הוא צריך למחות ולעשות? מה הוא צריך לעשות כדי שהחטופים שלו יחזרו? אני שואל את השאלה, כי אפשר להגיד רק כוח ועוצמה ותקווה ואנחנו החטופים וכולם בעד הכול, אבל אנחנו ממחזרים.

בשבוע הבא אני צריך לדעת מה לעשות, זה המצב, מאכילים אותם, משחררים כבר אסירים, מתיישבים בשאנטי באנטי והמספר של החטופים החיים מתים, מה אני בתור בן משפחה שצריך לעשות הכול כדי להחזיר את אבא שלו או את הילדים של הקיבוץ או את התצפיתניות, מה אני צריך לעשות? איזה דרך מחאה חוקית? אני לא רוצה לעשות שום דבר לא חוקי, מה אני צריך לעשות כדי שהם יחזרו? אני שואל אותך כי מהתחלה אמרת לי, מה שאתה עושה לא נכון. אני שואל אותך אישית, מה אני צריך לעשות?

אחי לנשק רן גווילי כרגע נמצא ברצועת עזה, גיבור ישראל שב-7 באוקטובר קפץ מביתו במיתר, עבר דרך היחידה שלנו, דרך יס"מ נגב, עלה על ציוד והציל את היישוב, הרג מעל 16 מחבלים, הציל יישוב שלם מדין של אונס ורצח ושריפת אנשים בחיים, והוא בפנים. הוא בפנים ואני רוצה שהוא יחזור הביתה ואני לא במקום של לשפוט אותך. מה שקרה הבוקר, שוב, אין לי הסבר רציונלי למה שקרה, אבל הכאב הזה הוא כאב שלך והוא של כל העם שלנו ואני לגמרי מקשיב לך. מקשיב וכואב.

בסך הכול שאלתי, מהי דרך הפעולה שתחזיר לי? גם אביב אצילי קם בבוקר, עזב את משפחתו, אמר להם תשתו מים, נלחם בכיתת הכוננות בניר עוז, חיכה לצבא שיגיע, לאותם גיבורים שעכשיו תיארת, והם פשוט לא הגיעו, אבל עכשיו הגופה שלו נמצאת שם.

אתה יודע מה? זה גופה. אני לא רוצה להיכנס לוויכוח, היא תנוח עוד שבוע, אבל החיים שלנו, אנשים שחיים. בנות שנלקחו, הן לא יכולות לחכות עוד שבוע. מה אנחנו צריכים לעשות? מעבר לגיבורים שנלחמים, זהו, צה"ל אומר שפחות או יותר נגמר, הוא עובר לשלב שלוש, מה אני צריך לעשות בשביל לקבל את החטופים שלי החיים מחר הביתה?

שוב, אני לא במקום של לשפוט, בטח לא אותך ואת הכאב שלך, אני מכבד אותו ומחבק אותו והגישות הן אכן גישות שונות. מה שקרה הבוקר לא מייצג את הגישה השנייה, אבל אני לא חושב שיש מישהו שהוא במקום של לבוא ולהטיף לך כיצד לפעול. מה שאתה אומר בעיניי הוא קדוש, אני מקבל את זה כמשהו קדוש.

אוכל ייכנס, ישחררו אותם, יחזיקו שם, יבנו קצת בסיסים ודרכים כדי שיהיה נוח להיות שם, הם יזוזו ממחנה למחנה והחטופים יירדו עכשיו, מ-60 חיים ל-40 חיים, ל-20 חיים, ואולי תיגמר הפגרה כשהם יתפגרו וזהו. אני שואל אופרטיבית, מה לעשות? אני באמת חסר אונים. ניסינו הכול, שרפנו, אמרנו, הצטרפנו, דיברנו ביחד, דיברנו נגד, תכלס בסוף הממשלה מאכילה אותם שם, משחררת אותם ומתיישבת בשאנטי באנטי. זה הממשלה שאתה יושב בה, אני שואל מה אני צריך לעשות למענך שתוכל להחזיר לי חטופים חיים הביתה?

יזהר יקירי, הדלת שלי תמיד פתוחה בפניך כפי שאתה יודע, אני גם אשטח בפניך את תפיסת עולמי, אבל אני גם רוצה לתת את המקום של הכאב האמיתי של האנשים הנוספים שנמצאים כאן, להקשיב לכאב שלהם ולחבק גם אותם. אז אתה מוזמן אליי ללשכה, אליי לבית, אני גר לא רחוק, ואני אשמח לשוחח איתך בכל נושא.

אוקיי. בוא נשמע כאבים נוספים.

אני רוצה לאפשר לאיתי סיגל, אחיינו של קית' סיגל לדבר.

אני אוותר על זכות הדיבור.

ברשותכם, אני רוצה לעבור ללי סיגל, אח של קית'. אנחנו נשמח לשמוע.

אח של קית', אבא של איתי, דוד של שיר, שי, גל ואילן, הילדים של קית' ואביבה. דו השיח של חירשים ששמענו עכשיו זה מה שאנחנו חווים זמן רב כולנו, כל מי שמסביב לשולחן בעצם, מי שמאמין ככה, מי שמאמינה ככה, דו שיח של חירשים.

השאלה מה נבחרי הציבור עושים יום יום על מנת להחזיר את אח שלי ואת כל החטופים והחטופות. כולנו שומעים את עצמנו אומרים החיים לשיקום, אנחנו יכולים לדמיין מה זה שיקום אחרי כל כך הרבה זמן בעזה? למטה או למעלה, זה לא משנה. בלי איזה שהוא אוכל, עם איזה שהוא אוכל, זה לא משנה, שיקום כזה בלתי אפשרי. את הלא בחיים, שנחזיר אותם לקבורה. זה לא צריך להיות סיסמה, זה צריך להיות אני קם או קמה בבוקר וזה מה שאני הולכת לעשות.

אני נרדם בלילה, מה אני עשיתי כדי לקדם את זה שהחטופים כאן בישראל ולא כולם ישראלים, גם להם מגיע להיות בבית, גם אלה שלא בחיים, שיהיו קבורים איפה שהם צריכים להיות ולא בעזה. איפה הדחיפות, איפה התמרון הדיפלומטי שיגרום לזה לקרות. איפה איפה איפה? תמרונים צבאיים, תשעה חודשים כמעט. ואני מברך על כל הפעילות וכל הגיבורים ואני כואב על כל מי שנהרג למען המדינה, אבל הגיע הזמן מזמן להחליף את הראש ולקום בבוקר, איך אני מחזיר את החטופים אתמול.

לא לקוות שסינוואר יגיד לא להצעות, להתפלל שסינוואר יגיד כן ואנחנו נלך על זה. זאת הצעה שלנו, של המדינה שלנו, של הממשלה שלנו, של הקואליציה שלנו, שהמשפחה שלי מיוצגת על ידה, למרות שלא סוד, לא הצבענו, אבל עדיין אתה מייצג אותי, המפלגה שלך מייצגת אותי ואני רוצה את האח שלי וכל החטופים והחטופות בבית וזה יקרה רק כשתצביעו בעד העסקה שאנחנו הצענו. לא רוצה שיהיה איזה שהיא התלבטות איפה שהוא. כשזה יבוא להצבעה, אנחנו בפנים. תודה.

תודה רבה לך, אדוני. אני רוצה לשמוע את גיל דיקמן, מטה משפחות החטופים .

תודה רבה, חבר הכנסת כהן, תודה על ההזדמנות לדבר. אני גיל דיקמן, בן דודה של כרמל גת שחטופה כבר 269 ימים בעזה, כאן יושב לידי אלון, אחיה. אלון הצליח להימלט ממש מהידיים של המחבלים ולהציל את הבת שלו, אחותו כרמל עדיין בשבי, אמא שלהם כנרת נרצחה ב-7 באוקטובר, אשתו ירדן חזרה ביום ה-54 של העסקה, אז אנחנו משפחה מכל הסוגים, יש אצלנו חטופים שנמלטו, חטופים שחזרו בעסקה, חטופים שעדיין בשבי ונרצחים, מכל המנות הגיע למשפחה שלנו ואנחנו כבר לא יודעים כמה עוד, כי היום הארוך הזה, 7 באוקטובר, מסרב להיגמר.

אני יודע שזה ככה גם אצל חלקים כל כך גדולים בעם ישראל שמרגישים אותו הדבר. דווקא בגלל זה זה מרגיש לי כאילו לצאת עכשיו לפגרה בסוף חודש יולי לשלושה חודשים, להיות ב-7 באוקטובר, ביום השנה לטבח, להיות בפגרה, לא מספיק שהפקרתם אותנו ב-7 באוקטובר ההוא, עכשיו מפקירים אותנו עוד פעם ב-7 באוקטובר 2024? אנחנו מבינים, ממה שאנחנו רואים, שאין באופק משהו שיחזיר אותם הביתה, הממשלה לא מצליחה להביא את העסקה הזאת, אלא אם כן תעדכנו אותי אחרת.

נראה שזה לא מתקדם כרגע, אז איך 120 חברי כנסת יכולים להרשות לעצמם לצאת לפגרה בזמן ש-120 חטופים בשבי? איך זה יכול להיות? אני לא מצליח להבין. אם אתם כל כך מתעקשים על קיום הפגרה, כמו בפעם הקודמת, בואו לפחות נעשה דיל, אם אין עסקה אין פגרה. תביאו עסקה תצאו לפגרה, תביאו חופש לחטופים תצאו לכל החופשות שלכם. אבל אין עסקה אין פגרה. אני חושב שזה דבר בסיסי ואני אשמח, חבר הכנסת כהן, לשמוע שגם אתה תומך בקריאה הזאת בתור אחד מחברי הכנסת, בתור ממלא מקום יושב ראש הוועדה.

העמדה שלך פה היא חשובה, אני יודע כמה יקר לך וכמה חשוב לך מה שקרה ב-7 באוקטובר, כמה לחמת שם בעצמך וכמה זה נגד כל אינסטינקט שלך עכשיו שהכנסת תפקיר את הזירה הזאת ביום השנה לשלושה חודשים מ-28 ביולי עד 28 באוקטובר.

גיל היקר, אני לחלוטין מזדהה עם דבריך, אני גם מוכרח להודות שאני לא מתכנן לצאת לשום פגרה. אין מילים חכמות לומר לך.

אני שמח מאוד לשמוע, אנחנו נקדם את התנאים שלא יאפשרו לאף חבר כנסת לצאת לפגרה. אני רוצה להוסיף, בגלל שראינו פה ידיעה שגם יזהר התייחס אליה, על שחרור של העצורים שפשוט אנחנו לא מצליחים להבין את זה. מדברים כל הזמן עד כמה זה מסוכן לשחרר עצירים, אסירים, ובסוף פשוט משחררים אותם בלי עסקה, זה מה שקרה.

השר בן גביר, אני יודע שהוא מהמפלגה שלך, שאחראי על הדבר הזה, הוא מטיל את האחריות על ראש השב"כ ועל שר הביטחון, אבל אנחנו רואים שהסיבה היא בגלל שאין מקום בבתי הכלא. חצי מיליארד שקל היו אמורים להיות מושקעים בבתי הכלא ובכל זאת משחררים אותם, זה אומר שהשר בן גביר, השר לביטחון לאומי, הוא בינתיים השר שמשחרר הכי הרבה עצורים ולא מקבלים שום תמורה. לא היה עדיף לפחות לחתום על עסקה, לקבל בחזרה חטופים? בכל מקרה משחררים אותם ואתם מקבלים את ההחלטה הזאת.

אנחנו כבר לא מבינים כלום. חשבתי שהקו של השר לביטחון לאומי, של המפלגה שלכם, הוא נגד השחרור, נגד שישחררו אנשים, לא משנה אם עכשיו עמדתי בעד או נגד, אתם נגד, איך אתם משחררים אותם ועוד לא מקבלים אנשים בתמורה? בואו נחתום על עסקה כדי שלפחות את האנשים שאנחנו משחררים נקבל תמורתם חיים. יש אנשים חיים בעזה שאפשר לקבל, יש נרצחים שצריך לקבל את הגופות שלהם כדי לקבור אותם, הדבר הזה חשוב גם וזה מגיע לנו.

מה שקורה זה שפשוט ככל שאנחנו לא חותמים על עסקה, הממשלה הזו פשוט נפטרת מכל הקלפים שלנו בלי שום תמורה, בלי כלום, והמצב שלנו רק הולך ומידרדר. מי שמדבר גבוהה גבוהה נגד שחרור אסירים בסוף אצלו משתחררים הכי הרבה עצורים. זה בלתי נתפס, אי אפשר להסיר את האחריות ולהאשים כל הזמן את כולם, את שר הביטחון, את ראש השב"כ, הדבר הזה חונה אצל השר בן גביר, אצל השר לביטחון לאומי, הדבר הזה חונה אצלכם, הוא קורה במשמרת שלכם.

אני לא דורש מכם שלא תשחררו כי אני לא יודע, יכול להיות שאין מקום, אבל תחתמו על עסקה, שלפחות נקבל בחזרה חטופים והעיקר שתתחילו. מדברים כל הזמן על החטוף האחרון, בוא נתחיל בחטוף הראשון, בוא נתחיל, נקבל את מי שאפשר, מה שאפשר. רק להתחיל, כדי שכבר נקבל משהו כדי שנוכל להתחיל לקבל את הצבע ללחיים שלנו, לקבל את החיים שלנו בחזרה ואת המתים שנוכל לקבור. זה בידיים שלכם וכרגע אתם פשוט שומטים את כל הקלפים שלנו.

זה לא צריך להיות ככה. אני יודע שזה נגד כל מה שאתה מאמין בו, אני יודע, אז בבקשה בואו נתעשת ונעשה משהו ונפסיק עם הדיבורים ונעשה, ולעשות זה לחתום על עסקה שתחזיר קודם כל את מי שאפשר ואחר כך את כולם הביתה כדי שלא סתם נשחרר עצורים בלי לקבל שום דבר בתמורה.

תודה רבה, גיל, ניכר שהמילים שלך יוצאות מהלב ונכנסות אל הלב. לגבי מה שקרה הבוקר, אני חושב שיש קונצנזוס בחדר הזה שאין מתנות חינם, הרוצחים השפלים האלה שעשו לאחים שלנו את מה שהם עשו הם לא יכולים לצאת לחופשי. אני חושב שיש על זה קונצנזוס בין כל הנוכחים בחדר.

אבל הם יצאו.

יכולים תמורת חטופים.

כן, מה עדיף, לשחרר אותם תמורת שום דבר או תמורת חטופים?

או שיש משהו שאנחנו לא יודעים. אולי באמת תוך כמה ימים תגיע עסקה ואולי זה צעד ראשון. דברים שרואים מכאן לא רואים משם.

הלוואי.

שוב פעם, הצעד עצמו שמפורסם היום חסר כל היגיון, או שהוא שייך למשהו שכרגע זה רעשים שאנחנו לא רואים איתם.

אני מוכרח להיות גלוי איתך, אינני יודע, וגם אם הייתי יודע אני לא דן על נושא כזה רגיש בפומבי, אבל הצדק איתכם, מה שקרה הבוקר הוא פשוט ביזיון מוחלט, אין פה מילה אחרת.

אני רוצה להוסיף על הדברים של גיל. אני אלון, אני אח של כרמל, אני רוצה להגיד שמה שאנחנו ראינו ב-7 באוקטובר, שהוציאו אותי מהבית והוציאו את ירדן אשתי ואת גפן הבת שלי, ולפני זה הוציאו את כרמל ואת אמא שלי, אלה דברים שכשאומרים הופקרנו, זה בדיוק זה. אני ראיתי 30 מחבלים מסביבי כשיצאתי מהבית ואחרי זה עוד מאות מחבלים ואזרחים עזתים נכנסים ויוצאים מהקיבוץ, כאילו זה הקיבוץ שלהם, אני לא מצליח לתאר לכם את התחושה שאתה יוצא מהבית שלך לקיבוץ, שהוא הבית שלי, ושאתה מרגיש שזה לא הבית שלך, שמישהו אחר השתלט לך על היישוב.

זה מה שאנחנו הרגשנו כשחטפו אותנו מהבית. אני רוצה להזכיר לך, שאתם נכנסתם לקואליציה הזאת עם הטיקט של ביטחון לדרום וביטחון לצפון וקרה בדיוק הפוך ואתם פישלתם בגדול ואנשים מבארי הצביעו לכם, שתדע, אני מכיר אנשים שהצביעו לכם, והכול התרסק. אתם פישלתם בגדול ועכשיו אנחנו אוכלים את כל הקש הזה והדבר הכי קטן שאפשר לעשות עכשיו זה דבר ראשון להכיר בזה ולהבין שצריך לתקן עכשיו את הפשלה הענקית הזאת.

כשהובילו את אמא שלי ככה עם ידיים קשורות מאחורי הגב וזה פורסם באותו רגע בטלגרם ואחרי זה יש עוד סרטון שמראה אותה רצוחה שוכבת בדם שלה בקיבוץ, יחד עם חמישה אחרים מהקיבוץ, זה מראה לך בדיוק מה קרה שם. ועכשיו אחותי, שלא עשתה שום דבר רע, נמצאת שם עכשיו ואפשר להציל אותה. היא בן אדם חי שאפשר להציל אותו ואתם צריכים לזכור את הערכים היהודיים שבדיוק על זה אתם פה בממשלה, לשמור עליהם. הערכים היהודיים זה לשמור על החיים ולהציל את החיים שאפשר להציל וזה עכשיו קורה, זה הדבר הכי דחוף שצריך לעשות, להציל את מי שעכשיו אפשר להציל.

אנחנו מספיק חזקים בשביל להסתדר עם חמאס גם עוד חודשיים ועוד חצי שנה ועוד שנה וגם עוד שנתיים, כי ראינו שאנחנו ממגרים את חמאס כמעט 20 שנה וזה לא קורה. אז עכשיו יש אפשרות להציל את האנשים, אין שום סיכוי שאתם עכשיו מתחמקים מזה ומדברים פוליטיקה כל הזמן ולא מטפלים בעניין הזה. אני מבקש ודורש, את הפשלה שקרתה תתקנו על ידי החזרת אחותי, על ידי החזרת חטופים, וזה עכשיו, כי עוד מעט לא יהיה כבר את מי להחזיר. תודה.

תודה לך ששיתפת אותנו מהיום הארור, היום השחור הזה. ברשותכם, אני רוצה לאפשר לגל גורן, בנה של מיה גורן ה' ייקום דמה, ממטה משפחות החטופים. נשמח לשמוע אותך גם.

תודה. אני גל, בנם של אבנר ומיה שנרצחו ב-7 בקיבוץ ניר עוז. את אבא שלי זכינו לקבור, אמא שלי עוד שם חטופה. לפני שאתחיל לציין את האירוע המחפיר של השחרור שקרה הבוקר הגי'האד האיסלמי הספיק לירות 20 רקטות על אזור דרום הרצועה, ביניהם גם על קיבוץ ניר עוז. אני אגיד גם שהג'יהאד האיסלמי היה מעורב יחד עם כוחות הנוחבה של החמאס ועוד מספר ארגונים באותו היום בקיבוץ ניר עוז, בשבע שעות שבהן הצבא אפילו לא הגיע והאמת היא שאני פשוט תוהה איך לעזאזל אחרי תשעה חודשים הדבר הזה אפשרי, איך לעזאזל אחרי 269 יום אין לנו, לא את החטופים, לא ביטחון בעוטף, לא איזה שהוא כיוון לשום מקום. לא ברור באמת.

בשבוע שעבר יצאתי מפה עם אוסף של תסכולים, זה רוב מה שדיברתי עליו בוועדות מאז, כולל היום בבוקר, זה לא בדיוק תורם לסיטואציה, אבל בשבוע שעבר קרה לי עוד משהו. אני מעביר כבר תקופה מאוד ארוכה שיחות, אני מדריך נוער שנים, ביום שלישי, יום אחרי הוועדות, דיברתי בסמינר מד"צים של התנועה שלי, של הנוער העובד, מול 600 חניכים, לספר את הסיפור שלי גם מכיוון המאבק וגם מכיוון השירות הצבאי, שבכל זאת המשכתי אחרי הטבח בחיל חינוך, עבודה עם מפונים בעיקר, וקשה לי לא להתייחס לכך שחסרים פה חברי כנסת, שאין נוכחות מלאה בוועדות, לכל הפחות בשלב שבו אנחנו מדברים, כי נראה שאנחנו כבר חופרים לכם נצח בערך, גם לך אישית, אבל נראה ככה, ואני פה היום כדי לתבוע מחדש שוב ושוב ושוב, במיוחד לקראת ההודעה הזאת על הפגרה, את האחריות הבסיסית שלכם.

אתם חברי כנסת, אתם יכולים להשפיע על הממשלה, אם תרצו בכך תוכלו גם שלושה חברי כנסת, אני לא אומר שזה גם מה שצריך לעשות, תוכלו להפיל אותה, אתם יכולים לעשות מיליון ושניים דברים, אבל בכל זאת משהו לא זז תשעה חודשים, המדיניות לא נבנית או קיימת כבר תשעה חודשים, שום דבר לא קורה כבר תשעה חודשים. בעצם אני כל כך מתקשה להבין למה זה לא ברור לכם מאליו מה שכל בן 15 שאי פעם יצא להדריך בתנועת נוער זה ברור לו, בידכם האחריות, בידכם היכולת לשנות.

לכל אזרח במדינת ישראל יש יכולת לשנות מציאות, אבל לכם במיוחד ולא ברור למה אתם ממשיכים להתנהג כאילו אתם חלק ממשחק פוליטי, רבים על כל מיני חוקים לא ברורים, נעדרים מוועדות, לפחות לא לשמוע את החפירות שלנו, למה אתם לא לוחצים לשום כיוון? אני פה כדי להצהיר שחרף ההודעה הזאת על הפגרה אנחנו לא הולכים לנוח לדקה, אנחנו לא נפסיק, לא עד שכרמל ולא עד שעודד ולא עד שענבר ולא עד שכל אחד מהם יחזור, אנחנו לא נפסיק ללחוץ פה. אני פה כדי להצהיר שאני לא עומד להפסיק לעולם. גם אם אמא שלי מחר בבוקר איכשהו תחולץ מחאן יונס ותיקבר פה אני לא עומד להפסיק ואני עומד לתבוע מכם כל בוקר את האחריות הזאת כי זה מה שצריך.

אתם יכולים להביא אותם, אתם יכולים לגרום לקבינט להביא אותם, אתם יכולים וחייבים. אמרתי לבני הנוער שדיברתי איתם, זו המחויבות שלכם לעשות את הכול וזו המחויבות של כל אחד ואחת פה לעשות הכול. אתם יכולים לעשות את זה ואתם צריכים לעשות את זה. נמאס לנו לדבר פה כל שבוע על זה ואני פה כדי להצהיר שלמרות שנמאס לנו אנחנו כל שבוע נגיע לפה.

טיטניק מזמן פגעה בקרחון, אפילו לפני ה-7 באוקטובר ואני פה כדי להצהיר שעד הנשימה האחרונה, גם אם הספינה תהיה במצולות, אני עוד אהיה פה כדי לדרוש מכם ומכולנו להרים את הספינה בחזרה ולהשיט אותה מחדש וזה יתחיל כשה-120 יהיו פה. תודה רבה.

מרגש מאוד, גל, באמת. כולנו גאים בך. אני רוצה לאפשר את רשות הדיבור לגב' חנה כהן, בת משפחתה של ענבר הימן.

אני הדודה של ענבר, מן הסתם ההורים שלה מבחינה פיזית ונפשית לא מסוגלים לבוא מאז הבשורה המרה שקיבלנו. ענבר השתתפה במסיבה בנובה ועם חדירתם של המחבלים הארורים הנאצים היא נסה לכיוון קיבוץ בארי, שם היא נחטפה בחיים ונרצחה באותו היום, נרצחה בצורה אכזרית ביותר. למחרת יצא סרטון בטלגרם שמראים שארבעה נאצים מרימים אותה ידיים ורגליים כשהראש שלה שמוט לאחור והיא ירויה בצווארה מספר רב של יריות.

תמיד חשבנו שלחץ צבאי, שככל שנלחץ את חמאס בלחץ צבאי חזק יותר הוא ישחרר את החטופים שלנו, את 120 החטופים, אבל התבדינו, או שלא לחצנו בצורה חזקה ביותר או שלא לחצנו בכלל את חמאס בצורה צבאית כמו שהיה צריך ללחוץ. בינתיים לא לחץ צבאי ולא משא ומתן לא מחזיר את החטופים. יש לנו שם חטופים חיים שהם אמנם חיים פיזית, אבל הם נרצחו נפשית, ויש לנו שם חטופים נרצחים ביניהם מיה, ביניהם ענבר שלנו.

ענבר שלנו טמונה בעזה באדמה המקוללת, אין לנו שמץ של מושג היכן, אין לנו שמץ של מושג איפה היא טמונה ומה נשאר מהגופה שלה אחרי 269 ימים. ענבר נרצחה בשל כך שהיא הופקרה על ידי מדינת ישראל. אני פה בשביל להבהיר שענבר שלנו ומיה ושאר הנרצחים הם לא סתם גופות, כמו שאתם חושבים, עבור בני המשפחה הם עולם ומלואו, זה היהלום שבכתר עבורנו. צר לי מאוד שעדיין ישנם כאלה שחושבים שאת הנרצחים אפשר להשאיר לסוף העסקה, וזאת משתי סיבות, אולי יש יותר, לי בראש עולה שתיים, אחת, הנרצחים לא מייצרים מודיעין. אנחנו לא יודעים איפה כולם נמצאים וככל שיחלוף הזמן אנחנו נאבד את חלקם. דבר שני, המשפחות של הנרצחים נרצחות יחד איתם כל יום מחדש, כל יום, כל רגע, כל דקה אנחנו נרצחים, תבינו את זה.

אנחנו פשוט הפסקנו לחיות, אנחנו לא עובדים, אנחנו לא ישנים. אני פה אחרי לילה לבן. אני יכולה להתעורר ב-2:00 לפנות בוקר ולדבר עם אחי כי גם הוא לא ישן. העבודה החדשה שלנו זה להחזיר את ענבר הביתה. כך שאני לא חושבת שאת הנרצחים צריך להשאיר לסוף העסקה כי הם נמצאים ברמת סיכון מאוד מאוד גבוהה, תחשוב על גולדין ושאול שנמצאים עשר שנים בעזה, תחשבו על זה, אני לא יודעת איך אפשר להכיל דבר כזה, אני לא יודעת איך אפשר לחיות את זה, לא יודעת, אין לי מושג.

עכשיו תגיד לי אתה, חבר הכנסת אלמוג, האם אתה מוכן שחורבות עזה ייבנו על גופות יקירינו שלא נמצאו? אתה מוכן לזה? אתה בטח לא מוכן לזה, כציוני אתה לא מוכן לזה, אני בטוחה. לכן אני אומרת שצריך להחזיר גם את הנרצחים וגם את החיים יחד, פשוט יחד, או לייצר עסקה מקבילה שתחזיר את הנרצחים. אנחנו לא נוכל לחיות עם זה.

מה אתם רוצים, שאנחנו נתאבד לכם מול שערי הכנסת? מה אתם רוצים בדיוק? למה אתם מחכים? אנחנו כבר ממוטטים, אנחנו הרוסים, אין לנו חיים. תבינו את זה, אין לנו חיים. אני באה לפה בשארית כוחותיי. אני לא יודעת כמה זמן אני עוד אמשיך להגיע לפה, אני ממוטטת בעצמי. עד שהילדה שלנו לא תחזור להיטמן בארץ ישראל או עד שמה שנשאר מהילדה שלנו או מה שנשאר ממיה או מה שנשאר מכל הנרצחים לא יחזור לפה אני לא אירגע ולא אשתוק.

במקביל חשוב מאוד להחזיר גם את החיים כיוון שהחיים לא יישארו בחיים, תבינו את זה. אנחנו מדברים על עסקה שחייבת לכלול את כולם, גם את החיים וגם את הנרצחים. יש פה סיכון גם לחיים וגם לנרצחים, תחזירו לנו אותם כבר, לעזאזל. תחזירו לנו אותם. תודה רבה.

ניכרים דברי אמת. תודה רבה לך, גברתי חנה. אני רוצה לאפשר את רשות הדיבור לרב שמעון אור, דודו של אבינתן אור, מפורום תקווה. בבקשה, אדוני.

תודה רבה. קודם כל אני מזמין את כל אלה שמחזיקים את השלטים, מה שמכונה מטה החטופים, להגיע גם מאחוריי, אנחנו מאותו צבע, מאותו מקום. אנחנו יושבים אחד מול השני, זה לא אמור להיות ככה. אנחנו אתמול היינו בסיור עם יזהר שיושב פה שהוביל את הסיור בניר עוז, אפשר להגיד החרבה, בבית של ההורים שלו. ראינו את הפסנתר שלא נשאר ממנו כלום, רק חוטי התיל, פינת הקקטוסים הנפלאה שאין מי שיעבד אותה, אחר כך עברנו לבארי, שם הבנו שעשירית מהתושבים נמצאים שם, כולם בבתי מלון בים המלח. אחר כך היינו בנובה, שי הוביל את הסיור שם, וזה הפך להיות מקום של אנדרטאות.

אז בין משפחות החטופים אנחנו משפחה אחת, גם אם אנחנו חושבים אחרת אחד מהשני. זה היה מאוד חזק אתמול, הסיור הזה. וגם אם אנחנו חושבים הפוך מהשני וכל אחד חושב שמה שהשני אומר, לעזאזל, זה יכול להרוג את היקר שלי, ומה שאני חושב יכול להביא את התרופה, אנחנו יודעים שכל אחד מדבר מהלב שלו. אז קודם כל אנחנו ביחד. הלוואי שאנחנו נקבל מחברי הכנסת את היחס הזה של הביחד כמו שאנחנו בתוך המשפחות נמצאים, זה הדבר החשוב ביותר.

אני מאוד מזדהה עם מה שנאמר מקודם, שאם הולכים בדרך מסוימת אז לעשות אותה עד הסוף. בשבוע שעבר היה בג"צ על האוכל שמקבלים העצורים הביטחוניים. אני ישבתי שם בסבלנות, סולברג היה הנשיא של הדיון, ואז באיזה שהוא שלב ביקשתי להגיד כמה מילים ואני אמרתי לו: תקשיב, כשפוסקים פסיקה הפסיקה צריכה להיות גם כן מסתכלת בצורה מערכתית על מה שקורה, לא בצורה נקודתית. לא תאמינו לי, אבל הדיון בתוך הבג"צ הזה היה קולינרי, הוא היה ממש קולינרי, כמה פחמימות, כמה זה, כמה זה, מי נתן את ההוראה, האם יש אחראי קולינרי לעצורים שם.

זה היה הדיון ואני אמרתי להם שצריך להסתכל מערכתית. מערכתית זה אומר מה אתה משדר כשאתה דן דיון כזה מול מי ששומע את זה, במקרה הזה זה גם חמאס, או שדה תימן, שמשחררים משם אנשים מכיוון שחוששים מבג"צ או מה שזה לא יהיה.

ב-7 באוקטובר זה היה כשל של כל המערכות, גם המערכות הביטחוניות, גם המדיניות, גם המשפטיות, שלא מסתכלות על תרבויות, הן מסתכלות משפטית, אבל לא תרבותית, לא מסתכלים מי התרבות שנמצאת מול. אני חושב שההימצאות שלך, חבר הכנסת אלמוג, בכנסת, כמו שהיית חזק בעבודה הצבאית שעשית, היא צריכה להיות גם בתוך הקואליציה, כלומר אנחנו מצפים, ועומדים מולי אנשים שחושבים הפוך ממני, אבל שהדברים ייעשו בצורה מוחלטת. אם יש מבצע צבאי וסוגרים על עזה אז שתהיה אמירה ברורה שאנחנו הולכים להישאר בעזה עד שאנחנו מחזירים את החטופים. האמירה הזאת לא מתקיימת.

לקיחת אחריות על הנושא ההומניטרי שלנו, הדבר הזה לא מתקיים, בגלל כל מיני חששות. אי אפשר רק לצעוק לעיתונות ולומר אני נגד השב"כ, מה שאני שומע מבן גביר, זה לא מספיק, הוא לא באופוזיציה, הוא גם לא נער גבעות, די, נגמרו הזמנים האלה, הוא שר בממשלת ישראל, ולדרוש ולהשפיע שממשלת ישראל תיקח אחריות או תודיע על אחריות על עזה, כי אני אישית לא מאמין בעסקה עם החמאס, אבל אם לוקחים את הנושא הצבאי עד הסוף זה לא מספיק גם כן, לא משחררים עם מבצעים צבאיים, משחררים רק כשהחמאס ותושבי עזה יתייאשו מהיום שאחרי, וממשלת ישראל לא עושה את הצעד הסופי הזה, היא לא מודיעה על זה שאנחנו נשארים שם בשנה ובשנתיים כדי לקבל את ענבר ואת כל האחרים, גם החיים וגם המתים. היא לא עושה את הצעד הזה.

אנחנו לא רוצים ויכוחים על נקודות ספציפיות, אנחנו רוצים שתהיה לקיחת אחריות מלאה. כן, אנחנו מכניסים את האוכל ואנחנו נמצאים פה בפנים ולהודיע את זה גם לתושבי עזה, ואז, כמו שאני אומר כבר אלף פעם, הנושא הזה שנקרא חמאס יתחיל להתפורר, כי את נועה ארגמני הוציאו ממשפחה עזתית, לא היה להם בנדנה פה שהיה כתוב חמאס. לעזאזל בואו נסתכל על המציאות. הדברים יתפוררו כשהם יבינו שלא יהיה חמאס ביום שאחרי ומיליון העזתים שבדרום תקועים יבינו שהם לא יחזרו לצפון עד שלא תהיה החזרה של החטופים, אבל זה חייב להיות מוחלט.

גם מי שמתנגד למה שאני חושב אומר בפירוש, כמו יזהר מקודם, אוקיי, לא כמוני, אבל לפחות כמוכם, כמו שאתם סוברים, זה לא נעשה, ואז העזתים פוחדים ואומרים לי במודיעין שכל החמולות ואלה שרצו לשתף פעולה, ברגע שהם שומעים שיש משא ומתן חוזר הם הולכים אחורה. צריך להיות ברור להם מי הולך להיות ביום אחרי, אני מתכוון להגיד בשנה-שנתיים, אחר כך אזרחי מדינת ישראל יכריעו מה אומרים על עזה, מה אומרים על יש"ע, מה אומרים על הצפון, לא אכפת לי, על הכול, אבל בינתיים עד שהחטופים חוזרים זה צריך להיות מוחלט שאין חמאס ביום שאחרי עד שהחטופים חוזרים.

את זה אנחנו צריכים לשמוע מכם, חבר הכנסת אלמוג, בצורה ברורה. אני לא רוצה את הסיסמאות של בן גביר, אני רוצה את האסטרטגיה, שהאסטרטגיה תהיה מופנית בצורה ברורה גם לציבור בישראל, גם משפחות החטופים, מצטערים, משפחות החטופים, לא תהיה עסקה כי אין עסקאות עם החמאס, כי זה לא הולך, אבל אנחנו מציעים הצעה. תעשו את זה בצורה אסטרטגית, לא כמו נערי גבעות. זה אנחנו מבקשים שתעביר לחברים שלך במפלגה וגם לראש הממשלה. תודה רבה.

תודה לך. הרב שמעון, ברשותך, אני מעוניין להגיב. ראשית כאן אני מייצג את אלמוג, אבא של גאיה, אלה ונגב, שחיים באופקים, העיר שאגב בסיורים שלכם חשוב שתגיעו גם אלינו כי חלק ניכר מהאנשים שלחמו באותו הבוקר המשיכו לכיוון האחים שלנו בקיבוצים, המשיכו בגאווה גדולה ובגאון.

בנוגע לדבריך, אני חושב שאתם צודקים, בסוף התוכנית שלי היא תוכנית קצת אלימה או קצת גסה, אבל היא חד משמעית, שטחים או חטופים. כל יום שלא מביאים את אחינו החטופים מספחים חצי קילומטר. אתה לא תעבור את הקילומטר, הם יגיעו אליך עם שמיכות תרמיות למעבר אחר כבוד. צריך לדבר בערבית, אתם לחלוטין צודקים.

ואני רוצה להוסיף משהו, היום בשעה 11:30 מבלי לדבר פוליטיקה, בבג"צ ידונו על עתירה של ארגונים מאוד רדיקליים שמבקשים להביא עזתים לטיפול כאן בישראל. אני לא מבין איך האחים שלי שנמצאים שם ואנחנו נכניס אותם הנה כדי שנרפא את גופם ואת נפשם. אז אני חושב שהמקום להתאחד הוא היום ב-11:30, אני אהיה שם, תגיעו ותשמיעו את הזעקה שלכם כי הזעקה שלכם היא הזעקה של העם הזה.

אמנם יש מחלוקת על הדרך, אבל המטרה היא מטרה זהה לחלוטין והיום יהיה עוד דיון בזיוני כזה ב-11:30 בבג"צ. תגיעו, זה ממש כאן, כדי להשמיע את הזעקה. אנחנו צריכים לומר, אני רואה כאן את התמונה של רני ואני לא יכול להתעלם ממנו, עד שהם לא חוזרים אין שום דבר, אנחנו אכזריים, תקראו לנו מה שאתם רוצים, זה לא מעניין בכלל. אנחנו אוהבים את האחים שלנו ואם צריך להיות אכזרי כדי שזה יקרה אז נהיה אכזריים כדי שזה יקרה. אתה לא תספח קילומטר אחד אתה תראה איך הם יחזרו אליך כולם ביחד כי אתה מדבר בערבית, וכשאתה מגמגם לא מבינים אותך.

סליחה, חבר הכנסת אלמוג, מה יש ב-11:30? אתה מוכן לפרט?

יש דיון בעתירה של ארגונים רדיקליים שמבקשים להכניס תושבי עזה לטיפול רפואי במדינת ישראל. אני לא מוכן שהם ייכנסו עד שהאחים שלי יחזרו, זה הדבר הכי אלמנטרי, הכי אנושי.

חבר הכנסת אלמוג, אני בדיוק על הנקודה הזאת עמדתי. זה בסדר שאתה הולך, אבל אני לא מעוניין שתלך כאילו אתה מפגין אלמוני, אני לא רוצה הפגנות. אתה בתוך הקואליציה, אני רוצה אסטרטגיה מוסדרת שמביאה דברים מוסדרים גם לציבור וגם למשפחות. הפגנה זה בסדר, אבל כשאתה אומר שטחים תמורת וכו', אני לא רוצה את ההפגנות, אני רוצה את האסטרטגיה שמראה לנו איך אנחנו מחזירים את החטופים בצורה מוסדרת. את זה אני עוד לא שומע מהממשלה ואני לא שומע את זה גם מבן גביר. אני שומע יותר פולסים של התנגדויות. פולסים של התנגדויות זה לא מספיק, אם אתה מבין מה אני אומר, אסטרטגיה זה משהו כוללנו.

זה רק דיבורים, בסוף הם משחררים עצורים. זה מה שקורה בסוף. צר לי, אני מבין את העמדה שלכם, אתם עומדים ומדברים ואתם יכולים להפגין כמה שצריך, אבל כמו שהוא אמר, אתם בממשלה ובסוף מה שאתם עושים זה לשחרר עצורים. אז עדיף כבר שלפחות נקבל את החטופים שלנו בחזרה אם כבר אנחנו משחררים, אם כבר אנחנו לא עושים אף אחד מהדברים האלה שאתה אומר. יכול להיות שזה בלתי אפשרי, אני לא יודע מה, אבל אתם לא עושים את זה.

גיל, אני מבטיח לך שהמסר שלך גם יועבר. אני רוצה ברשותכם לאפשר את רשות הדיבור לאבירם מאיר, דוד של אלמוג שחזר. בבקשה, אבירם.

תודה. אני אבירם, דוד של אלמוג, השתתפתי אתמול גם בסיור הזה, אני מתחבר לגמרי לדברים של שמעון שטוען שאין נחישות. אנחנו נשמח לנחישות. אני כבר תקופה ארוכה טוען שלא אכפת לי כבר לאיזה צד הנחישות תלך, רק לראות נחישות לאיזה שהוא כיוון, או לכיוון של ירידה למדרון אחורי ועסקה או לנחישות מלאה בעזה. משהו. הדשדוש הזה מפורר אותנו.

אם אנחנו כבר בהתפוררות עסקינן אני כן רוצה לציין שאנחנו בפורום שהקמנו, ששמעון הוא חלק ממנו ועוד רבים אחרים שלא יושבים כאן, וחלק מהסיור הזה של אתמול, כתבנו איזה שהוא נוסח שאני רוצה להקריא לכם.

אנחנו נקריא את זה ביחד. אני טלי ליברמן, אחות של סגן הראל שרם שנהרג ברצועת הביטחון בלבנון בשבת חנוכה לפני 30 שנה. אנחנו משפחות שכולות, משפחות חטופים, חלקן משפחות שכולות המחכות כבר 269 ימים לחזרתם הביתה של יקירינו, אימהות לוחמים וחיילי מילואים.

אתמול נסענו כולנו לסיור בדרום, היינו בניר עוז, בבארי ובאתר הנובה. בביקור שלנו שם נגענו במקומות הכואבים של כולנו כיחידים וכעם והבנו שאנחנו כולנו אחים לכאב ולדאגה לעתיד המדינה. חילוקי הדעות היו ועוד יהיו בינינו, אבל יש גם הרבה נושאים שבהם אנחנו תמימי דעים, אחים אנחנו כולנו ואנו רואים באחדות ערך אסטרטגי למדינת ישראל וסוד קיומו של העם היהודי.

לפני שנבקש מכם משהו בשם האחדות, אתמול היה רגע ששרנו כולנו את שירת התקווה בבית שבו נפל אלחנן קלמנזון הי"ד אחרי שחילץ עשרות מתושבי הקיבוץ ושילם בחייו.

חברי הכנסת, אתם רגילים לראות אותנו מדברים כאן בוועדות זה אחרי זה, נושאים בפינו מסרים שונים לחלוטין, אנו קוראים לאחדות, לא לאחידות, וממשיכים להפציר בכם, חברי הכנסת, עשו הכול על מנת לקדם את ערך האחדות גם בפגרה הממשמשת ובאה. גנו כל סוג של אלימות ונסו לראות את המשותף גם עם מי שבעיניכם הוא בר פלוגתא עקשן ומר.

ועכשיו אחרי שאנחנו הראינו שהאחדות היא אפשרית אנו כולנו קוראים לכם להפעיל את כל מנופי הלחץ להצגת מטרות הלחימה, להשיב את כל החטופים ואת הביטחון למדינת ישראל.

נסיים בתקווה שהחטופים יגיעו בקרוב לאיחוד עם בני משפחתם, הנרצחים יובאו לקבורה באדמת ישראל ושמדינת ישראל תפעל למיגור כל אויביה, כי אין לנו ארץ אחרת. עם ישראל חי.

אנחנו כבר ארבעה חודשים בערך נפגשים עשרות משפחות מכל גווני הקשת הפוליטית והמגזרים, מאוד שונים בדעותינו, אבל אחד הדברים שראינו זה שכשהתחלנו לדבר על מה אנחנו מסכימים ירדו כל המחיצות ואיחוד הלבבות הביא לזה שהבנו שאנחנו הרבה יותר מסכימים מלא מסכימים. אנחנו מגיעים לפה עם מעט חוסר ההסכמות במקום עם ההסכמות, וכשנגיע עם ההסכמות כולנו בקול אחד נוכל לקדם באמת את השבת החטופים והחזרת הביטחון למדינת ישראל.

באמת מסר כל כך ראוי, כל כך מרגש, כל כך חשוב. העם הזה כל כך זקוק לאחדות הזו שלכם, כל העם נושא עיניו אליכם, לאו דווקא אלינו. זה כל כך חשוב, תודה. זה מחזק את הנפש הפצועה.

חברים, אני רוצה בבקשה אחרי ששמענו את האנשים הנכבדים כאן לצאת לדקה של הפוגה מהמעבר החד הזה.

תודה רבה לכם.

ברשותכם, אני רוצה ללכת לבג"צ, מי שתחליף אותי זו חברתי דבורה ביטון, תודה רבה.

(היו"ר דבי ביטון)

בוקר טוב, עד כמה שאפשר. נפתח בתפילה להשבת כל החטופים, לשלומם של חיילי צה"ל וליבנו עם כל המשפחות שעוברות ימים לא פשוטים.

ברשותכם במעבר חד אנחנו נעבור לבקשה לדיון בנושא תקנות אומנה, ילדים ותשלומים. אני רוצה להזמין את חברתי חברת הכנסת יסמין סאקס פרידמן ולאחר מכן את חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן.

מכיוון שלא נותר זמן רב אני אעשה את זה בקצרה. ראשית, הכי ברור בעיניי, לפחות בעיניי ואני בטוחה שבעיני כולם, משפחות האומנה הן משפחות קדושות. הן עושות את המעשה הכי נאצל שקיים על פני הפלנטה הזאת, הם פשוט מצילי נפשות.

לא מזמן גם חוקקנו חקיקה שעברה כבר בקריאה שלישית שמאוד מאוד עוזרת, אבל קיבלתי פניות לגבי חוסר אחידות בתשלומים. חוק האומנה חוקק ב-2016 כשב-2017 היו אמורות להגיע תקנות איזה תשלומים בדיוק מקבלת כל משפחה. מה שקורה בפועל זה שב-2017 פורסמו להערות הציבור התקנות, אבל מאז אין שום התקדמות בנושא, לא לבדוק האם התשלומים עדיין רלוונטיים, עברו המון שנים, דברים התייקרו, האם צריך להגדיל אותם, וגם אין אחידות, למשל עכשיו חלק מהמשפחות מקבלות כסף לקייטנות, חלק לא, חלק על ביגוד, חלק לא.

השאלה שלי היא הכי בקצרה, איפה עומד נושא התקנות, האם עובדים על זה, מתי יביאו אותן ואיך אפשר להתקדם עם זה.

אני הצטרפתי למכתב ולפנייה של חברת הכנסת יסמין כי אני חושבת שזה נושא מאוד מאוד חשוב. אני מכירה גם משפחות אומנה ואני יודעת איזה עבודה זו, אני לא רוצה להגזים ושתרגישו שאני מגזימה, קדושה, אבל עבודה מאוד מאוד חשובה. אנחנו בעצמנו לפעמים מתקשים לגדל את הילדים שלנו, אז תארו לעצמכם שאנשים לוקחים על עצמם לגדל ילדים שהופכים לשלהם.

לפני אם אני לא טועה חודש עבדנו בוועדה הזו על החוק של העברת קצבת הנכות לילד במשפחת אומנה למשפחת האומנה עצמה, זה היה נושא מאוד חשוב כי רצינו שהילדים יקבלו את מלוא הזכויות שמגיעות להם ושהמשפחות יקבלו את העזרה. אני יודעת שיש בעיה במשרדים בלהתקין תקנות, תמיד יש קושי, למה? אפשר לדבר על זה אחר כך, אבל לא יכול להיות מ-2017 עד עכשיו, זו קצת הגזמה.

סליחה, אני אתקן אותך, החוק חוקק במרץ 2016, נתנו תשעה חודשים לסגור את הסיפור הזה ואנחנו מדברים מ-2016.

לא צריך לתקן אותי כי החוק בעצמו אמר שיש להם עד 2017.

המועד שהם היו צריכים להביא את התקנות זה היה 6.12.2016, זה היה מועד תחילתו של החוק, זה בדיוק בתפר בין המועדים ולמעשה עוד לפני הקורונה ולפני המלחמה ולפני כל התירוצים המשרדים קיבלו כמה וכמה פעמים פניות מהוועדה להביא את התקנות.

ולא רק זה, אני גם חייבת להגיד שבאתר המשרד התקנות האלה מופיעות בכותרת, בפתיח, 'בתוקף סמכותי לאחר אישור ועדת', זה נראה כאילו התקנות האלה אושרו בוועדה ובאמת יש פה איזה שהיא התעלמות מדבר המחוקק. המחוקק אמר להביא את התקנות לפני יום התחילה.

אני רק רוצה להוסיף הערה אחת, מ-2017 ועד היום בטוח קרו דברים ויכול להיות שמה שנכתב אז צריך לעבור איזה שהוא תיקון. אני הייתי מציעה שיביאו את התקנות, את מה שמפורסם, להעביר אותן באופן רשמי לוועדה ואנחנו נעבוד על זה ויהיו תקנות.

נטלי, לפני שאת עונה, אני ארצה התייחסות לדברי חברות הכנסת בעניין הנושא של הוצאות ובנוסף אני רוצה התייחסות, תני תשובה כללית, גם לתקנה לעניין פעילות הגוף המפעיל לפי סעיף 49(ה) לחוק ותקנות לעניין שמירת החוק האישי של הילד לפי סעיף 58. בבקשה, תרכזו את כל התשובות.

עד לפני שנה היו כל מיני סיבות למה התקנות לא תוקנו, בין אם זה קשור לזה שהייתה טיוטה מוכנה, חיכתה לאישור ועדת תעריפים וכדומה, אבל האמת שהסיפור היום הוא יותר גדול. לפני שנה התקבל דוח מבקר המדינה, במאי 2023, שעסק בין היתר בסוגיה של השמת קטינים בפנימיות ובמשפחות אומנה, בין היתר בעקבות הדוח הזה החליט שר הרווחה להקים ועדה ציבורית לבחינת יישום חוק האומנה, זו ועדה שסיימה את עבודתה ממש לפני זמן קצר.

הוועדה החליטה על רפורמה מאוד משמעותית בתחום של האומנה, בין היתר היא המליצה להעלות את גובה דמי ההחזקה שאנחנו נותנים היום למשפחות האומנה, היא המליצה על עוד שורה של תיקונים שאנחנו מתכוונים לעשות בכל התחום בשנים הקרובות ולכן כרגע יש עבודה מאוד מאוד אינטנסיבית ספציפית על הנושא גם של תקנות תשלומים לאומנים, גם תקנות גוף מפעיל. אנחנו רוצים לעשות איזה שהם שינויים משמעותיים בטיוטת התקנות שכבר חלקן הופצו להערות ציבור, תקנות גוף מפעיל אפילו נידונו פה בוועדה והוחזרו למשרד לצורך עבודה.

מתי?

לפני מספר שנים, ב-2020.

אנחנו מדברים על שנים.

אז אנחנו עושים רפורמה מאוד אינטנסיבית בהכול ולכן אנחנו נוכל לעדכן את הוועדה איפה הדברים עומדים בעוד כ-30 יום. צריך להבין שגם אחרי שהמשרד יחליט על התקציבים והסכומים של העלאות למשפחות אומנה זה צריך לעבור את אישור ועדת התעריפים של המשרד ומשרד האוצר. אז אני כרגע מתקשה לנקוב במועד ספציפי להגשת התקנות.

את לא צריכה לנקוב, המחוקק קבע לכם מועד, ב-2016 הוא קבע מועד, הוא אמר עד יום התחילה ופשוט מה שקורה, למשרד יש כל פעם סיבה אחרת, עכשיו יש רפורמה ועכשיו - - -

אני לא יודעת להגיד לגבי סיטואציות אחרות.

זו פשוט התעלמות.

שבע שנים זה לא מידתי, זה לא נכון. גם אם נעשים שינויים הנתונים האלה צריכים להגיע לוועדת עבודה ורווחה, שיידעו מזה, שנהיה עם לו"ז. שבע שנים שזה עומד וכפי שצוין כאן, משפחות אומנה זה המשפחות בין המיוחדות, אנחנו חייבים להם הרבה.

אין מחלוקת, הן מקבלות את התשלומים החודשיים באופן קבוע.

בסדר, תשלומים זה לא הכול.

המחוקק ביקש שהדבר הזה ייקבע בתקנות, אני לא מבינה את ההתעלמות המוחלטת.

זה לא התעלמות מוחלטת. אם רוצים להיכנס למה היה עד לפני שנה, צריך לזכור, לא היו ממשלות בחלק מהתקופות, הייתה קורונה.

אני חושבת שלנסות לגולל את זה על הכנסת. מ-2016 עד היום היה כדאי להתחיל בזה שאנחנו מתנצלים על זה, שהמשרד מתנצל על העובדה שהוא לא כיבד את החוק במקרה הזה.

גברתי צודקת והמשרד מתכוון להגיש את התקנות בהקדם האפשרי.

אבל מה זה מתכוון? עוד שבע שנים? הכוונה האחרונה הייתה לפני שבע שנים.

לא, ממש לא עוד שבע שנים.

אז אפשר להגדיר במועדים סבירים?

בגלל שאנחנו זקוקים לאישור של ועדת התעריפים - - -

כמה זמן זה לוקח? כמה שנים נחכה?

זה לא שנים.

אז בואי נקבע. במה תלויה הוועדה הזו?

אני חושבת, לאור המציאות הזו שמ-2016 עד היום עוד לא החליטו מה שהם צריכים להחליט, הוועדה תחליט מתי יונחו התקנות במועד חדש שהוועדה תקבע אותו והם שיעשו את העבודה במשרד לפי החלטת המחוקק.

אבל המחוקק כבר קבע והמשרד בהפרה. היושבת ראש ציינה קודם שזה לא התקנות היחידות בחוק הזה שעדיין לא הגיעו להתקנה למרות שיש חובה להתקין אותן, גם אותן היה צריך להתקין עד ה-6 בדצמבר 2016.

יש טיוטת תקנות מוכנה. להניח אותה עכשיו זה לא יעיל כי היא לא משקפת את ההעלאות שאנחנו רוצים לעשות, גם במספר הילדים לכל מנחת אומנה, גם בסכום דמי ההחזקה.

במה זה תלוי ומה הוועדה יכולה לעשות על מנת שלא נחכה עוד שבע שנים?

אנחנו יכולים לעדכן את הוועדה בעוד כ-30 ימים היכן הדברים עומדים. 30 ימים זה לא הרבה.

היכן הדברים עומדים, מה זה אומר?

אנחנו ממשיכים לעבוד כל הזמן, האם המשרד כבר אישר סכום ספציפי ומתי תתכנס ועדת תעריפים ואז נוכל להניח את התקנות.

זאת אומרת כרגע התקנות מותנות בוועדת תעריפים שמתכנסת אחת לכמה זמן? זה משתנה, זה לא קבוע? אני מנסה להבין ולהיות פרקטית. לפחות לדברי משרד הרווחה הם טוענים שתוך 30 יום הם יכולים, ואת יכולה להורות על כך שהם יבואו לכאן וייתנו לוח זמנים סגור.

עוד 30 יום נוכל להיות יותר ברורים לגבי לוח זמנים.

גם דובר על תקנות אחרות וגם הניסיון שלי לצערי הרב עם חוקים שחוקקתי שלא עמדתם בביצוע, אני לא חושבת ש-30 יום אתם צריכים. אתם הגעתם לישיבה הזו כאשר אתם יודעים על מה הדיון, הייתם צריכים להגיע כבר עם לו"ז ברור, לא לתת לכם 30 יום כדי לקבוע את הלו"ז שלכם. אתם ידעתם על מה מדובר, למה לא הגעתם עם לו"ז?

עוד הרבה לפני שנקבע הדיון הייתה ועדה ציבורית שישבה ועשתה חריש עמוק בכל התחום של האומנה.

מה זה רלוונטי לנו עכשיו?

כי הוועדה הזאת המליצה על רשימה של המלצות בתחום של האומנה, בין היתר בתחומים שהתקנות נוגעות בהן.

נטלי, ההמלצות כבר כתובות ומוכנות, הכנסת יוצאת לפגרה בעוד 28 יום. את מדברת איתי על עוד 30 יום להביא את התקנות. זה אומר שלפני אוקטובר אנחנו לא רואים פה כלום.

מה מפורסם באתר?

אני לא יודעת למה עורכת הדין בן שבת הפנתה, אין לי מושג.

באתר מפורסמים התעריפים ש - - -

התעריפים שקבועים בתע"ס בהוראת מנכ"ל. אנחנו עושים את העבודה האינטנסיבית שלנו - - -

אם אפשר שנתכנס לפני הפגרה.

לפני הפגרה אנחנו נוכל לעדכן.

בסדר, שיהיה לנו לוח זמנים, שלא לוח הזמנים יוצג אחרי הפגרה.

לא, לפני הפגרה הם יעבירו אלינו לעיון.

אז הם יידעו שהם עוד פעם מפרים את החוק.

עאידה, מה את ממליצה? מאחר שב-28 ככל הנראה כנסת ישראל יוצאת, ממשלת ישראל יוצאת, ואז לא יהיו לנו ועדות ולא כלום, מה את מציעה מבחינת לו"ז? יסמין צודקת, עד ה-27 יוגשו לכאן לעיון לפחות.

תאמיני לי, אם לא תהיה ממשלה זה יהיה הדבר האחרון שאני אדאג לו.

אני רוצה גם שניתן לו"ז שבאמת יקרה.

אני רוצה לשאול עוד שאלה. לגבי המכרזים של המפעילים, איך זה עובד?

מאיזה בחינה? כרגע זה נמצא בשלב השאלות תשובות.

כל כמה זמן יוצא מכרז? לכמה זמן המכרז? איך זה עובד?

המכרז כרגע פורסם, הוא פורסם לפני שנה, המכרז הוא דו שלבי, X ספקים עברו מהשלב הראשון לשלב השני ועכשיו אנחנו נמצאים בשלב של מענה לשאלות מציעים, אחרי השלב הזה המציעים שיחליטו שהם רוצים להציע את עצמם יציעו את עצמם והם ממשיכים הלאה בהליך מכרזי.

כל כמה זמן יוצא מכרז? מי שזוכה לכמה זמן זה?

נכון לרגע ההצעה שלנו שזה יהיה לעשר שנים, לא כמו שהיה עד עכשיו, שלוש ועוד שתיים. זה היה לחמש שנים, שנתיים ועוד אופציה כל שנה להאריך בעוד שנה.

אבל זה חלק מהנושא של התקנות. התקנות האחרות שלא הובאו עוסקות בגוף המפעיל ובמאפיינים שלו, אז למעשה יוצרים במכרז לעשר שנים משהו שיקבע את המציאות, משהו שיקבע את התקנות. זה פשוט עניין של תפיסה או תרבות מי מחליט, האם הכנסת מותר לה להחליט והמחוקק קובע את הנורמה או שהמשרד מחליט מה יהיה לפי המציאות. סליחה שאני אומרת דברים חריפים, אבל אני חושבת שזה נראה רע מאוד.

דברים מדויקים ומדאיגים. מישהו גם קצת שוכח שמדובר בילדים, שמדובר במשפחות. נראה כאילו הילדים מחכים לאיזה שהוא - - -

אני מסכימה שזה לא תקין שהתקנות לא הובאו ובכל זאת לא צריך לזלזל בעבודת המשרד, אנחנו דואגים לילדי האומנה.

נטלי, אנחנו לא מזלזלים, שבע שנים זה מספיק זמן להעביר ביקורת.

ילדי האומנה הם בראש סדר העדיפויות של המשרד, לא סתם השר הקים את הוועדה הזאת. יש דברים שכבר תוקנו בעקבות הוועדה, בין היתר המשרד שם את הכסף על הסיפור של קצבאות ילד נכה שהעברנו פה. אנחנו רואים את הילדים וזה הדבר הכי חשוב למשרד ואי אפשר לקחת את זה לשם.

לא, אני חושבת שהטענות הובנו לא נכון. אנחנו לא אומרים שאתם לא רואים את הילדים, אתם לא רואים אותנו כמחוקקים. זה מה שיוצא, אתם לא רואים אותנו כי בעצם חמש-שש שנים עברו בזמן שהייתם צריכים להביא את התקנות ואתם עוד משנים דבר כל כך מהותי שהמכרז עובר לעשר שנים. כמי שעבדה וניהלה ארגון שעבד מול המשרד אני יודעת מה זה עשר שנים.

אני רוצה להגיד שסעיף 49(זה) לחוק אומר שתקופת ההתקשרות של המשרד עם גוף מפעיל לא תעלה על חמש שנים והמשרד רשאי לחדש את ההתקשרות לתקופות נוספות כאמור. המשרד אומר מראש שהוא מצפצף על מה שכתוב, המחוקק אמר חמש שנים, זה נראה לו, לנו נראה יותר עשר שנים.

אנחנו לא עוברים על המחוקקים, זה חמש פלוס חמש. חמש עם אופציה להארכה לחמש, לא מחויב.

ראשית אני מאוד מעריכה את העבודה שלכם למען ילדי האומנה, מכל הלב אני אומרת את זה, אבל אנחנו כן מקבלים פניות ממשפחות, במיוחד עכשיו לקראת הקיץ, שיש פה פערים, עם הקייטנות ועם ה – זאת אומרת יש פה בעיה שבאמת מגיעה מהשטח. התקציב שהם מקבלים ממשרד הרווחה על החזקת ילד זה לא תקציב שהוא באמת משקף את החזקת הילד, אנחנו כולנו מחזיקים ילדים ואנחנו יודעים כמה העלויות הן גבוהות, הם גם לא עושים את זה בגלל זה, אבל אני כן חושבת שצריך להקל עליהם בכל מה שאפשר וליצור שוויון.

אני באמת רוצה להיות פרקטית ושנוכל להתקדם ותגיד היועצת המשפטית אם זה מקובל עליה, כי כרגע לא נראה לי שיש לנו איזה שהיא ברירה אחרת. יושבת הראש, ההחלטה שלך תהיה שנקבע דיון עוד לפני הפגרה שבו הם יציגו לוח זמנים מסודר, אז טיפה פחות מ-30 יום, זה יהיה 25 יום, כי פגרה זה עוד שלושה חודשים. שיהיה לנו לוח זמנים מסודר ושנוכל להבין לאן פנינו מועדות, האם זה מקובל?

לגמרי.

האם זה מקובל על יושבת ראש הוועדה ועל הצוות?

אני חושבת שראשית יוציאו בכתב התחייבות שעד לפני הפגרה יהיה לנו לו"ז קבוע.

הם לא צריכים להוציא בכתב, ברגע שאת קובעת זה מה שנרשם.

ולעמוד בלו"ז. בסוף זה לא המספרים, כי ראינו כבר מה קרה עם הלו"ז. אני אציין שאנחנו מאוד מאוד מכבדים את עבודת המשרד, מכבדים את שר הרווחה ויודעים כמה זה קרוב לליבו, אבל עם זאת יש לנו משפחות, כפי שציינו כאן, וכמי שייצגה תקופה של 14 שנים משפחות אומנה ברור לנו שדברים כאלה צריכים להסתיים ומהר ולכן אני אקבל את עצת חברתי וחברותיי כאן שיהיה דיון לפני צאתנו לפגרה ועם לו"ז שבאמת יהיה קשיח. אנחנו חייבים להתחיל לתת תשובות, שבע שנים מיצינו את כל מה שקורה כאן.

גברתי היושבת ראש, אפשר את דבר משפחות האומנה?

בשמחה.

קודם כל לחברות היקרות שלנו במשרד הרווחה שאנחנו מולכן יום יום שעה שעה ובתקופה האחרונה, לא אשקר, יש בינינו שיח מאוד מאוד מתקדם ואנחנו רואים את העבודה, אבל, וזה האבל הכי גדול שעומד מול עיניי, כאחד שמייצג את משפחות האומנה, לא הגיוני הדבר שאנחנו צריכים לרוץ, וכולם פה אומרים פרות קדושות, ספר תורה, היכל בית המקדש, נמאס לנו מההצהרות, נמאס לנו מהסיסמאות, נמאס לנו כל השטויות האלה, חבר'ה, לא יכול להיות שאנחנו צריכים להילחם על כל דבר, על כל פיפס. זה לא הגיוני.

לא סתם באנו לפה היום כדי לסגור את תקנות התשלומים, כי כבר נמאס מהמשחק והסחבת הזאת. לא סתם עשיתי את הדבר הזה, טחנות שטוחנות מים, אפילו לא רוח, מים. זה כבר יצא מכל הכיוונים, זה כבר נמאס, זה כבר גועל נפש. לא נעים להגיד את המילים האלה, גועל נפש. לכן אני מבקש מחברתי יושבת ראש הוועדה, כאחת שיודעת מה זה אומנה, לא אוהב שאנחנו מושכים את זה עוד 28 ימים כדי לקבל את התקנות. אני חושב ששבועיים ימים מספיקים - - -

זה לא את התקנות.

הבעיה שבמציאות – אני כל כך מסכימה איתך.

הוועדה סיימה את העבודה שלה כבר מזמן, הם יכולים להביא את טיוטת הוועדה תוך 14 יום לוועדה הזאת ולבוא עם לוח זמנים סגור. הסחבת הזאת שמ-6 בדצמבר 2016 היא כבר אובר, יותר מדי אובר. אם אני שילמתי את טיפולי השיניים של מיכל שלי לפני שנתיים ואני צריך לחכות שאיזה פקידה ממינהל הרווחה בבת ים תחתום על הקבלות זה אומר דרשני. שנתיים.

אני רוצה לחזור חזרה למשרד הרווחה, האם יש אפשרות שתוך שבועיים נקבל את טיוטת התקנות עם לו"ז? כי אם כבר קיימות תקנות ואתם ממתינים לאישורים אולי כדאי שאנחנו נכיר אותן?

אנחנו כרגע עובדים על עדכון התקנות בהתאם לתעריפים ולכן הדברים האלה לוקחים זמן. אנחנו נוכל להציג לו"ז ברור בעוד בין כשבועיים לשלושה שבועות בהתאם למה שהוועדה תקבע.

רק את הלו"ז, ללא טיוטה?

כן.

בגלל שהיו תלונות על עניין ההפרשים בתשלומים שנעשים למשפחות ואנחנו לפני קייטנות קיץ, האם אתם יכולים להבטיח שכולם יקבלו את מה שמגיע להם?

הכסף עובר למפעילים.

זה לא בידי משרד הרווחה. זאת הבעיה.

סליחה, זה לא עניין שלא בידיים של, הם נתנו את המכרז, הם מפעילים, הם נותנים את הכסף, הם צריכים לפקח על איך משתמשים בכסף.

זה התקנות.

תאמינו לי שאני יודעת. תנו לי להוציא מהם הבטחה שיבדקו את זה. רע לכם אם נעשה את זה?

ממש לא.

אני רוצה תשובה.

הנושא של הקייטנות לא שייך לתקנות תשלומים לאומנים, הוא שייך לסל ההוצאות לבניית תוכניות טיפול ואני יכולה לקחת אחריות על כך שאנחנו נעבוד עם כל הארגונים שדואגים לקייטנות ושמתאימים את תוכניות הקיץ לילדים גם בנושא של הקייטנות. צריך לזכור שלגבי הקייטנות חלק מהמשפחות מעדיפות קייטנות בימים אחרים ולאו דווקא בקיץ. אני לוקחת על עצמי את האחריות לדאוג שכל הארגונים ידברו עם כל המשפחות כדי לדאוג לתוכניות הקיץ לילדים.

בהתאם למה שנאמר כאן, לא יאוחר מ-20 ימים נבקש לקבל את הלו"ז אלינו לוועדה ואנחנו מצפים שגם הלו"ז יהיה לו"ז שתואם את המציאות ואת אורך הזמן שנלקח עד כה, עם כל הסטים בבקשה של התקנות שעלו כאן.

מקובל.

הם יכולים להגיד אחרי 20 יום שהלו"ז הוא שאנחנו מניחים את התקנות בעוד חודשיים?

בסוף יש לנו פגרה שלא אמורה להתקיים, אבל היא תתקיים, את יודעת.

תודה רבה לכם, הסתיימה הוועדה.


הישיבה ננעלה בשעה 11:20.