פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



30
ועדת החינוך, התרבות והספורט
27/06/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 232
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום חמישי, כ"א בסיון התשפ"ד (27 ביוני 2024), שעה 10:00

סיור במועצה האזורית אשכול

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
יסמין פרידמן

מרגלית רוטשטיין - מערך אדם וקהילה, מנהלת תקומה, משרד ראש הממשלה

דניאלה עמר כהן - מפקחת במשרד החינוך

גדי ירקוני - ראש מ.א. אשכול

דודי אלון - סגן ראש מ.א. אשכול

אלון וילוז'ני - רמ"ט מנכ"ל מ.א. אשכול

עמיחי הס - מנהל אגף חינוך מ.א. אשכול

דקלה קצוני אזרד - מנהלת אגף אסטרטגיה מ.א. אשכול

דולב תורג'מן - קשרי ממשל של המועצה

גולן שוורץ - קשרי ממשל של המועצה

סילביה גרין - חברת קיבוץ אורים וחברת מליאה במועצה

נעמי סלע - תושבת צוחר וחברת מליאה במועצה

מזל ערוסי - תושבת עין הבשור, חברת מליאה

רמי זוילי - מנהל בי"ס נופי הבשור

אופיר ראובן - נציגת הורים

ניצן נחמני - מובילת הורים למען פתיחת בי"ס עורפי

אופיר צדיק - יועצת לחה"כ יסמין פרידמן

יניב דהן - נציג חבר ועדה

איילה - מזכירה

גל נוי - נציגת תלמי יוסף

גלית חביביאן - תושבת יתד

לילך שמיר - תושבת אוהד

דב מרקוביץ - נציג אסיפת החינוך, שדי אברהם

יהודית גידלי
אתי דנן – סגנית מנהלת הוועדה

דניאל ג' – איטייפ

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

סיור במועצה האזורית אשכול

(קריית החינוך במועצה האזורית אשכול)

יש לנו יום עמוס. אחריך גם הנשיא מגיע, ובערב יש לנו ישיבת מליאות שבה החלטות, שחלקם יראו לכם - - - שלחנו גם לחברי המליאה - - - אפרט לכם על האלטרנטיבות ועל האפשרויות. נתחיל, נעשה סבב היכרות. אבל לפני כן, יוסי, אני רוצה להודות לך ולחברת הכנסת שבאתם הנה לשמוע, לראות, להבין – גם את ההתלבטויות שלנו וגם את הקשיים שבהם אנחנו מתעסקים מאז 7 באוקטובר. נסביר לכם על המועצה בהתחלה ואחר כך נרד לפרטים.

יש לנו סיור גם כאן. זה בית הספר התיכון של המועצה, וכמו שאתה רואה, אתה במקום מוגן עכשיו. כל בית פה מוגן במאה אחוז. ברגע שיש צבע אדום, אפשר להישאר במקום ולהמשיך גם בלימודים, לא צריכים להפסיק. כך גם בכיתות, וכל מבנה נבנה על ידי מדינת ישראל לפני 15 שנה, חדש לגמרי, וצמודה אליו גם קריית החינוך שנבנתה לפני חמש שנים שבאותו סטנדרט מיגון. זה מאוד חשוב.

לשתי הקריות הללו באים כל התלמידים החילוניים. בנוסף, יש לנו בתי ספר לחברינו החלוצים מחלוציות שנמצא אצלם קרוב יותר. גם שם רובם מוגנים בגלל שמתחת ל-7 קילומטרים הם לא ממוגנים במאה אחוז, הם בנויים קצת אחרת, וזה בגלל שבתי הספר פה הם כ-5 קילומטרים מהגבול.

הם ממוגנים במיגון הכי גבוה שאני מכיר היום בבית ספר ישראל, וגם אם מסתובבים בחוץ קשה לראות את זה, ואנחנו מנסים לתת לו צורה של משהו אחר, אבל אין סיכוי שיש ילד שמסתובב ולוקח לו יותר מ-15 שניות להגיע למקום ממוגן. לא תמיד יש 15 שניות, בגלל שהקרבה - - -

לרוב.

לא לרוב. תלוי איזה סוג, אני לא יודע. לפעמים אנחנו גם - - - או הפוך, אבל אלה החיים שחיינו קודם וזה גם האיום שיישאר איתנו אחר כך. זו הפתיחה שלי. אני מודה לכם שוב. נעבור אחר כך גם בבתי הספר העורפיים, שבהם אנחנו נותנים אלטרנטיבות. נעשה סבב היכרויות ואחרי כך דקלה תדבר. אלון, אתה במקרה הראשון, ז נתחיל ממך.

אלון, ראש מטה מנכ"ל.

אופיר, היועצת של יסמין.

אני איילה, המזכירה של נופי הבשור .

- - -

אני ניצן נחמני ממושב עין הבשור, אמא לשלושה ילדים, מובילת הורים ברעיון ובמטרה לפתיחת בית ספר עורפי בטוח ופתוח לילדים שלנו ב-1 בספטמבר.

אני אופיר ראובן, חברות מאותה ועדה, מאותו צוות. ממושב יבול. יש לי חמישה ילדים – שניים למדו בעבר בנופי הבשור, אני לא מתכוונת לשלוח אותם לכאן ב-1 בספטמבר. אחת בקריית החינוך ביסודי, גם אותה אני לא מתכוונת לשלוח לפה ב-1 בספטמבר, ואני פה כדי לדון ביחד באלטרנטיבות שצריכות להיות כדי למצוא פתרון - - -

שמי סילביה גרין, חברת קיבוץ אורים, אם לארבעה אך גם סבתא ל-14, שבתקווה יחזרו לקיבוץ וגם ילמדו באזור שלנו. אני מקווה מאוד שיהיה בית ספר עורפי מעבר ל-10 קילומטרים. נראה מה מתפתח.

בוקר טוב. שמי נעמי סלע מהיישוב צוחר, חברת מליאת אשכול. יש לי שני ילדים, שניהם למדו בנופי הבשור, בשנה הבאה הם ככל הנראה לא ילמדו כאן. יש לי ילדה שעולה לכיתה י"ב – אני לא צריכה להגיד לכם מה זה אומר להוציא ילד בכיתה י"ב מבית הספר.

אנחנו עושים את כל המאמצים למצוא אפשרות לילדים שלנו לסיים ביחד. הם חייבים לסיים ביחד, הם שבר כלי. אנחנו כאן כדי לתת להם מענה, ולצערי כרגע המענה לא כאן.

יהודית גידלי, מנהלת ועדת החינוך, התרבות והספורט.

יסמין פרידמן, חברת כנסת, חברה בוועדת החינוך, התרבות והספורט.

יוסי טייב, יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט.

גדי, ראש המועצה.

דקלה, מנהלת אגף אסטרטגיה במועצה.

דודי אלון, סגן ראש מועצה.

דניאלה, מפקחת משרד החינוך.

מרגלית, מנהלת תקומה.

עמיחי, מנהל אגף החינוך, אשכול.

רמי זוילי, מנהל נופי הבשור.

(הצגת מצגת)

רגע לפני שנצלול לענייני החינוך, נגיד תודה שבאתם. זה לא מובן מאליו שהוועדה הסכימה להגיע, לעשות סיור ולראות בעיניים את מה שלפעמים מרחוק לא עובד אותו הדבר, אבל כן חשוב לנו דקה לפני כן לקחת צעד אחורה מעולם החינוך. אתם חברי כנסת, וחשוב שקולנו יישמע למרחקים בעוד סוגיות.

מועצה אזורית אשכול החלה להתקיים ב-7 באוקטובר. זו מועצה איתנה, שנמצאת במרחב שנים רבות, וחשוב לנו להתחיל להחזיר את זה. גם הגיהינום של 7 באוקטובר באמת קשה מנשוא, אבל אנחנו פה עוד לפני ובתקווה גם אחרי. ישנם 15,750 תושבים במועצה האזורית אשכול. יש שלוש צורות התאגדות של מושבים, קיבוצים ויישובים קהילתיים.

צריך להגיד שגם בתוך הדבר הזה, לא כל קיבוץ הוא קיבוץ ולא כל מושב הוא מושב – עם הרחבה, בלי הרחבה, שיתופי, לא שיתופי, יישוב קהילתי. יישובים קהילתיים הם נהדרים, ומהווים מקור הכנסה וזה מאוד משמעותי. הסיפור הזה, היכולת שלהם להתנהל בעצמאות נפגעת בגלל חוסר יכולת לייצר לעצמם מקורות הכנסה. בשנתיים האחרונות, ב-2022 וב-2023 קלטנו 300 משפחות לאשכול, בממוצע של 150 משפחות בשנה. זה הרבה מאוד באופן יחסי לאוכלוסייה באשכול.

התבואה החקלאית במועצה האזורית אשכול היא למעשה אסם התבואה של מדינת ישראל. צריך להבין את זה, ועל משמעויות של מלחמה, ועל משמעויות של היעדר החזקה בקרקע במועצה אזורית אשכול. 17% מכל התוצרת של מדינת ישראל נשענת על המועצה האזורית אשכול. אלה אחוזים גדולים מאוד.

צריך להבין שביטחון תזונתי זה עניין, ואנחנו רואים את זה היום כשאנחנו מתחילים להיות מבודדים מכל ההחלטות האלה לגבי החקלאות ועתיד החקלאות במדינת ישראל. היום, אחרי חרבות ברזל משפיעה על הביטחון של מדינת ישראל, כי בסוף, אם לא נוכל לחיות פה בביטחון, ולא רק בתחושת ביטחון, לא נהיה פה, וגבול מדינת ישראל יזוז. צריך להבין ויש לזה המון משמעויות.

משמעות אחת היא הביטחון התזונתי, ומשמעות שנייה היא הזזת גבול, שלצערנו אני יכולה לומר שאני נולדתי וגדלתי פה. אני לא חושבת שמתישהו בהוויה היומיומית שלי הרגשתי שאני מחזיקת גבול. חייתי את חיי לדעתי במקום הכי טוב בארץ, ובגלל זה גם בחרתי לגדל בו את ילדיי. יש לזה משמעות. אנחנו לא יכולים להפוך להיות מחזיקי גבול, זו לא המטרה שלשמה אנחנו חיים פה. יש לכך משמעות על כל רובדי החיים של כל תושבי מדינת ישראל וחשוב מאוד להכיר זאת.

פירמידת החוסן של אשכול, וגם בעקבות אירועי חרבות ברזל, הבסיס שלה הוא ביטחון. בסיס הפירמידה של החיים פה לא באחריותנו, לא באחריות התושב בקצה ולא - - - פשוט באחריות צבא ומדינה, והמדינה והצבא צריכים להבין שאנחנו צריכים את הביטחון הזה.

נכון, במקומות של תחושת ביטחון ומוכנות לחירום ודברים כאלה יש לנו אחריות אדירה גם כמועצה וגם כהנהגות יישובים, אבל, הביטחון עצמו אובייקטיבית הוא באחריות אחרת ואני פונה אליכם כחברי כנסת ישראל. יש לזה חשיבות עליונה בעתיד שלנו.

מנהיגות – אתם מכירים בוודאי. שלטון דו-רובדי, יש הנהגה ליישוב, יש הנהגת מועצה, יש דברים שהם חוצים שער צהוב, מה שנקרא. יש הרבה מאוד דברים שהם - - - יש גם שונות מאוד גדולה, כמו שאמרתי, בין היישובים – יש יישובים שבהם אנחנו דומיננטיים יותר כמועצה, ויש יישובים שבהם פחות.

7 באוקטובר הביא איתו משבר אמון גדול מאוד בכל הרבדים – בין ילד להוריו שהבטיחו לו שהוא חי במקום הכי יפה בארץ, בין בני זוג, בין שכנים, בין קהילות תוך-יישוביות, בין הקהילות להנהגת הקהילה, בין הקהילה למועצה, בין המועצה למדינה ולצבא. וזה לא רק היררכי – אמא בבית אחד יכולה לכעוס על הדרגה הכי גבוהה, וזה גם קורה. אנחנו מנסים להסתכל למשבר אמון הזה בעיניים, ואנחנו צריכים כלים בשביל להתמודד איתו.

התפיסה בכלים של 6 באוקטובר – עם כל הכבוד להקמת מנהלת תקומה – שלפיה יכולים להשתמש בהתמודדות עם 7 באוקטובר, היא לא נכונה, וגם מנהלת תקומה שקמה בקול תרועה רמה, אם להיות לנו המעקף לכל הדברים האלה, בסוף ב-17 באפריל הכפיפו אותה להחלטה קודמת, לכלים הקודמים, וכעת מתקצבים אותה בכסף רב – בואו תנצלו אותו.

הכלים של 6 באוקטובר לא יכולים להתמודד עם אירועי 7 באוקטובר, ונחבר את זה גם למה שאמרתי בהתחלה על הזזת קווי הגבול של מדינת ישראל. חרבות ברזל אמנם הוא אירוע גיהינום שלא נראה כדוגמתו, אבל מועצה אזורית אשכול למודת הסלמות. התחלתי לעבוד במועצה, וחודשיים לאחר מכן החלפתי את הכובע לכובע חירום. אנחנו עובדים במנגנון חירום ובמנגנון שגרה, ולכל אחד יש תפקיד.

חודשיים לאחר כניסתי לתפקיד לראשונה, פיניתי את תושבי המועצה האזורית אשכול. זה היה מבחן משמעותי מאוד לתחילת התפקיד שלי, אבל שוב, אנחנו למודי 22 שנה של אירועים, שכמובן שלא עולים בקנה אחד עם אירועי 7 באוקטובר, וכמו שיש פה שבירה גדולה מאוד, גם היה מנגנון של כלים שעזרו, אבל אנחנו באירוע אחר לגמרי. החינוך באשכול – אני לא אלאה אתכם בנושא, כי יש לנו מספיק זמן לדבר עליו.

חשוב להגיד שהחינוך באשכול הוא המנוע להכל - - - הישארות אנשים פה, ואין לנו צל של ספק שבמרכז העשייה של המועצה, היה לפני, ועכשיו ביתר שאת - - - גם בכסף, גם בתחושה גם בעבודה והכל.

אחד המנגנונים שהיו טרום 7 באוקטובר, הייתה תפיסה של לנסות ולחתור לכך שהמועצה תייצר לעצמה עצמאות כלכלית. אנחנו רואים עכשיו ביתר שאת כמה זה חשוב שיש לך את המשאבים שאתה יכול להגיד "אני עושה" ואתה לא תלוי, והופכים לך את ההחלטה. רק ב-24 השעות האחרונות הייתה לנו החלטה לגבי מוקדי החינוך באילת, והנה, הגיע בלילה מכתב ממשרד החינוך שאומר אחרת.

צריך להבין שכשאתה מייצר איזשהו מסלול, חוסר היכולת שלך להגיע ליעד והצורך שלך לשבור ימינה שמאלה בגלל עניין המשאבים, הם משהו שעומד על שולחנה של המועצה. אני פה רק ארבע שנים, אבל זה עומד על שולחנה של המועצה עשרות שנים, וגדי הוא שהתחיל עם המנגנון הזה של לייצר מנגנונים מחוללי הכנסה.

אנחנו לומדים מרשויות שכנות – ואחת שמתמחה בזה מאוד, בני שמעון – היכולת להיות עצמאי כלכלית ולקבל את ההחלטות שלך ביחס לעצמך בלי הצורך, כמובן, במסגרת החוקים והכללים – אף אחד פה לא במערב הפרוע, אבל כן יכולת לעמוד בדברים שאתה צריך.

כביש 232 – לפני אירועי 7 באוקטובר, המאבק העיקש שלנו היה להרחיב את הכביש הזה בשביל תנועת התושבים. זה עדיין ממשיך, יש המשך עבודות, אבל לצערנו באסוציאציה לגבי 232 ייקח לנו עוד הרבה שנים להחזיר את המיתוג הזה אחורה. בסוף זה הבית שלנו.

אני אשים רגע כוכבית על נושא ההנצחה. אני מדברת מעבר לשיח של הוועדה. אנחנו לאט-לאט מתחילים לחיות את חיינו בתוך גל-עד. זה לא יכול להימשך. אם אנחנו לוקחים את ילדנו ליער רעים, כי אלה החיים שלנו ושם בילינו בשבתות, פתאום אני מוצאת את עצמי שהבת שלי שואלת אותי "אמא, מי זאת? למה יש תמונה של זאת?" ולהורים צריך להיות מקום, ולאחים, ולמשפחות – צריך להיות מקום להנציח את יקיריהם לא בצורה פרוביזורית וחסרת אחריות, כי בסוף יגיע היום שבו יורידו את השלטים.

היינו בדין ודברים על כך מול מנהלת תקומה, ומשם זה עבר לוועדת היגוי ממלכתית. צריך לתת לכך מענה מהיר. האזור שלנו הופך להיות גל-עד, ואני חוזרת לתחילת השיח – אנחנו צריכים לחיות פה טוב. אנחנו לא יכולים לחיות בתוך גל-עד ולא מוכנים לכך. צריך לתת כבוד לנרצחים, צריך לתת כבוד למורשת של הנרצחים בצורה ראויה ויפה. אם יורד גשם השלטים האלה ייפלו, ואז נראה דמויות זרוקות על הרצפה וזורמות בנחלים שלנו, וזו מציאות שאנחנו לא יכולים לחיות בה.

מלחמת חרבות ברזל – לא צריכה להסביר הרבה, אבל רק שתבינו, אלה המספרים של המועצה האזורית אשכול, שהיא היא מוקד האסון של 7 באוקטובר. נוכחות מסיבת הנובה במרחב שלנו אמנם - - -

זה בלעדיהם.

זהו, זה בלעדיהם. אמנם הספירה היא אחרת, אבל צריך להבין, הנוכחות של האירוע המזעזע הזה בגבעות שלנו, שהאדמה שלנו ספוגה בדם שלהם, יש לכך משמעות עצומה. אני מדברת על הנרצחים בדחילו ורחימו, כי יש לכל אחד סיפור משלו ועולם משלו שנגדע הרבה בטרם עת, אבל צריך להבין שיש לכך משמעות אדירה לגבי חיי היומיום שלנו, לגבי ההסתכלות שלנו, לגבי הזיכרונות שלנו מהמקומות האלה, וזה עוד בלי לדבר על כך שאין פה לדעתי אדם אחד בכל 17,500 התושבים של אשכול שלא מכיר היטב מישהו שנרצח, שחיי היומיום שלו לא השתנו.

זה פוגש אותך בחברי נפש, בעמיתים לעבודה, בחברים של הילדים – בכל חזית. אנחנו נמצאים באירוע, הוא לא הסתיים. המלחמה קיימת. למועצה אזורית אשכול יש 54 חטופים בשבי, שחולשים על כל עקרונות החיים – חוגגים או לא? מציינים את יום העצמאות? איך מפרסמים? איך מדברים? מה אומרים?

המלחמה לא נגמרה, אנחנו בתוך האירוע, ויש לכך משמעות שכל הזמן מתנהלים בזהירות מול הדבר הזה, כי כשמגיע לנקודה שאתה אומר מה באמת חשוב, פתאום זה לוקח אותך למקום של כמויות הנרצחים, של החטופים. האירוע בשיאו.

הפוקוס על הצפון, אני לא מתחרה איתם, המצב שם גרוע, אבל אני אומרת שהאירוע פה לא נגמר, וחוסר היכולת הזאת לחלק את הקשב הוא עניין מאוד גדול, גם של משאבי מדינה, ואני מדברת גם על תשומות ניהול ותשומות יחס, לאו דווקא על החור שבגרוש, אלא על היכולת להיות בגמישות מחשבתית מול האירוע הזה שהוא יוצא דופן. נראה לי שאמרתי מספיק.

יש לנו המון אתגרים במועצה בתוך הדבר הזה. אחד האתגרים הראשיים הוא אירוע רב-מטפלים. מדינת ישראל התגייסה באמת. אין דרך להסביר את מה שקרה ב-8 וב-10 אבל הקשב מתחיל - - - וזה מובן מאליו. הסיפור הוא שכל אחד יודע מה טוב וכל אחד יודע להסביר לנו מה טוב, ואנחנו כבר לא עם 17,500 תושבים, צריך להוריד את מספר הנרצחים, אבל נגיד שאנחנו 17,500 כי גם נולדו עוד כמה מאוקטובר והחיים ממשיכים לפעום. כל אחד יודע מה צריך.

הנושא של המלונות הוא אבן דרך משמעותית בעניין הזה. אני בכובע החירום שלי אחראית על פינוי, וחייתי במלון עם שתי בנות קטנות, כשהקטנה ביניהן עוד יונקת בזמן הפינוי, וגם אני אחראית על הפינוי מהמועצה. יש לכל משמעות על התפיסה המשפחתית שלך, על האחריות ההורית שלך. הילד שלך רוצה לאכול עוף, אין עוף בחדר האוכל אתה לא יכול להכין לו, אתה הולך בבוקר לאכול ארוחת בוקר וחוזר ומישהו החליף לך מצעים. לא הפעלנו מכונת כביסה, לא מילאנו מדיח. יש לזה משמעות אדירה.

אני לא מעבירה ביקורת, כי בסופו של דבר אי אפשר למצוא לכל אחד בית, אבל ברמת הטיפול, צריך להסתכל גם על זה. עד חרבות ברזל, לא חשתי על בשרי מה זה להיות מפונה. היינו צוחקים על זה בהתחלה, הייתי מתקשרת ואומרת "הלכתי לארוחת בוקר, חזרתי, הצלחות על השולחן. מה קרה?" כמובן בצחוק ,אבל זה עניין. ולהפעיל מכונות ואחריות, והגן עד שעה מסוימת, והעבודה, והמשמעות העצמית.

בעניין המשמעות העצמית, צריך להבין ש-98% מעובדי המועצה הם תושבי המועצה. הם נקראו לדגל לעבודה, אבל יש לחלקם גיהינום גדול מאוד בבית. כולם ישבו בממ"דים כמו כולם, והיו צריכים לתפעל את התפקיד שלהם בחירום מתוך הממ"ד, כשאי-הוודאות שרתה פה ב-36 השעות הראשונות, ומשם נלקחו לך כל החיים, אבל גם לשלב המלונות יש משמעות אדירה.

בעניין משבר האמון כמו שאמרנו, ההטרוגניות הגדולה מאוד שיש במועצה האזורית אשכול, שזה עניין שאנחנו עוסקים בו עוד לפני 7 באוקטובר, השסעים שהמועצה שלנו חווה, ואני בכוונה משתמשת במילה "שסעים" – הם אדירים. 7 באוקטובר סובב את הווליום חזק מאוד, אבל אלה שסעים וצריך להבין את זה, והמדינה מערימה לנו קשיים – עד 7 ק"מ, מעבר ל-7 ק"מ, עד 4 ק"מ, כן מגורי ביניים, לא מגורי ביניים, כן נפגעו, לא נפגעו, כן נחדרו, לא נחדרו, כן נפצעו, לא נפצעו.

בגלל שיש לי עבר בשלטון המרכזי, אני יודעת שבסופו של דבר היועצים המשפטיים חייבים את הגבול, אבל לגבול הזה יש משמעות אדירה בחיי היומיום שלנו כקהילה ובית הספר שלנו הוא אחד, עזבו את השיח על החינוך. בבסיס, בית הספר שלנו הוא אחד.

האחיין שלי ישב בממ"ד ב-7 באוקטובר וראה תמונה של ליאם אור, החבר הכי טוב שלו, נחטף, והוא בעין הבשור, והיישוב שלו לא נחדר. אז הוא פחות חשוב? פחות נפגע? אותו הדבר לגבי היישובים מעבר ל-7 ק"מ אצלנו. קיבוץ צאלים קיבל את כל הפצועים של חולית, הם היו איתם לילה שלם עם קהילה מפורקת עד שעברו לנקודת הפינוי שלהם. אבשלום, שהוא כן בתוך 7 הק"מ אבל לא נחדר, קיבל את כל פצועי צה"ל. ראש צח"י של אבשלום – זו שפה שבכלל לא הכרנו.

החיתוכים האלה עושים נזק אדיר. יועצים משפטיים וחשבים – כבודם במקומם מונח. צריך להבין עוד פעם, חוזרת לאמרה – כלים של 6 באוקטובר לא רלוונטיים פה. עולם כמנהגו נוהג, חוזרים לשגרה. יש לכך חלוקת קשב של המועצה ופערים. יש תושבים שלנו שעוד נמצאים בחוץ מעשרה יישובים.

ניר יצחק עתיד לחזור כבר באוגוסט, אבל אחרי אוגוסט אנחנו נהיים תשעה יישובים שנמצאים בחוץ. זו משמעות אדירה לחלוקת הקשב, לחלוקת תשומות הניהול ולחלוקת המשאבים – וזהו אתגר עצום. אני יכולה להלאות אתכם בעוד 20 שקפים של אתגרים, אבל נראה לי שהבהרתי את עיקרי הדברים ואני אתן עכשיו את המושכות לעמיחי, שידבר על נושא החינוך. תודה.

איך מתחילים ב-7 באוקטובר במערכת החינוך באשכול? איך בכלל מתנהלים בתוך הסיטואציה שכעת שמעתם עליה? העקרונות שליוו אותנו לאורך כל הדרך, ואנחנו אוחזים בהם חזק מאוד, הם דבר ראשון שאשכול היא שתשקם את אשכול, ובמובן של חינוך, בתי הספר שהיו לנו והנהגת בתי הספר והצוותים הם הדבר שיוביל אותנו קדימה.

אפשר היה לעבוד בכל מיני דרכים אחרות. אפרופו כל הגורמים שקפצו עלינו בהתחלה, להגיד להם "קחו את הילדים". לא. אנחנו התעקשנו שאנשי אשכול הם שיובילו את אשכול והמנהלים והמנהלות הם שייקחו כל הדרך, וזו החלטה אסטרטגית שלקחנו בהתחלה.

דבר נוסף, הפיזור היה אדיר. לא רק הפיזור הגיאוגרפי, אלא גם המאפיינים של מערכות החינוך. היינו בהתחלה כמובן במלונות, אחר כך יצרנו את בתי הספר שלנו בגבול הדרום-מזרחי של מדינת ישראל, אחר כך היו לנו יישובים שעברו לאתרי ביניים ותוך כדי כך, האנשים שלנו חזרו לאשכול והקמנו בתי ספר כאן. אתה חייב להמשיך ולנהל את הכל בו-זמנית, לתושבים שלך.

העבודה עם הציבור נעשית כל הזמן, במעגלים. גם העבודה עם ועדי ההורים של בתי הספר, גם העבודה בכל יישוב. בהתחלה זה היה במלונות, אחר כך היישובים התקבצו קצת יותר, ישנן ועדות החינוך. אחר כך הקמנו את אספת החינוך שנחליף עליה עוד כמה מילים. כמה שיותר לעבוד עם הציבור ולשמוע את הציבור, כי ברור שאנחנו בשבילם וזזים יחד איתם.

קצת על ציר הזמן – באוקטובר פתחנו מסגרות חינוך בכל האזורים העורפיים, מירושלים ועד אילת. בירושלים היה לנו את הממלכתי דתי ואת החרדי המוכר שאינו רשמי, והיה לנו בים המלח, והיה לנו בערבה, והיה לנו באילת, והיה לנו ברמת הנגב והיה לנו במצפה רמון. אתה מקים ומקים. היה וירטואלי שאסף את כולם.

תוך כדי כך אנחנו מבינים שצריך להיערך לחזרה, וכאן קיבלנו החלטה להתחיל לשפץ את המתחם שתראו בהמשך, שהוא לא המתחם הזה. לעמוד פה זה אולי נראה לכם מובן מאליו, הייתם בהרבה חדרי מורים, אבל להיכנס לכאן בבוקר, לראות את איילה, ואת עמי זה מרגש עד דמעות. לא מובן מאליו. זו חזרה למקום שאנחנו כבר שנה לא נמצאים בתוכו.

בדצמבר הוקמה פנימיית י"ב, נרחיב עליה. אנחנו עוסקים בשיתוף ציבור שאז התחילה להתעורר השאלה, היינו במוקדי הפינוי ואנשים חזרו למועצה ללא מסגרות וללא מנגנונים, והיינו חייבים למצוא פתרון חינוכי כאן בתוך אשכול. החלטה לא פשוטה שקיבלנו. פתיחת העורפיים, פתיחת צוחר שעוד תראו, הקמת אסיפת החינוך – הכל בתהליך של קבלת החלטות.

מדובר פה על המדינה. אשכול הייתה צריכה לקבל את ההחלטות בעצמה. הסיטואציה הייתה מתונה, והמדינה הייתה עסוקה במה שהייתה עסוקה. הנהגת אשכול, החינוךו והנהגת המועצה – היו צריכים לקבל החלטות בסיטואציה מאוד לא פשוטה, וזה מה שעשינו.

עוד נרחיב על ההחלטות שהתקבלו. בעניין בתי הספר, איפה פותחים אותם, זו סוגיה מורכבת מאוד. אנחנו עומדים כאן ביוני, היום תתקבל ההחלטה בדיוק איפה נמצא בית הספר היסודי העורפי והתיכון יוקם כאן. יש לנו כמובן עניין הגיל הרך שאנחנו עסוקים בו לא מעט. נצא בקיץ ברישום – רק שתבינו – לערוך רישום תוך שבועיים, ואז יש חודש וחצי לבנות מערכות, יש פה פיקוח, הוא יודע שאנחנו נדרשים למשימה לא הגיונית, ובספטמבר ייפתחו כאן מסגרות החינוך.

קצת פרטים בשביל שתבינו איפה אנחנו חיים – אלה אוקטובר-נובמבר-דצמבר. באילת אנחנו פותחים בית ספר יסודי ביוזמה של אשכול. המנהלת הלכה לראות את בית ספר שדה אילת, הציעו לנו מתחם באזור התעשייה של העיר שהוא לא רלוונטי לכלום. היא אמרה "את זה אני רוצה". מהלך אינסופי מול משרד החינוך, משיכת כל החבלים האפשריים. בסוף הקימו שם בית ספר באוהלים ל-220 ילדים והוא הגיע עד כדי 480 ילדים, וזה רק באילת.

כן חשוב לי להלאות אתכם בפרטים כדי שתראו איפה היינו. באילת יש הרבה פחות ילדים כי הם היו בתנועה מתמדת, היו שם הרבה מאוד תנועות. בית ספר שמחזיק בבית ספר שדה, ואחר כך עובר למתחם שמשרד החינוך בנה אחרי פסח, בית ספר תיכון שמוקם בכלל בשלוחה של בן גוריון, אחר כך עובר לתיכון בתוך אילת, אחר כך התיכון נטמע בבית ספר מעלה שחרות, וחטיבת הביניים עוברת למתחם של סלינה, ובדרך תחנה בחוסן.

גם הניהול של הדבר הזה, גם מתיחת המסגרת לקצוות וגם החוויה שעוברים הילדים והצוותים קשים לתיאור. בערבה נפתח מענה. אולי אלה מספרים לא גדולים, אבל היה חשוב לנו מאוד לתת מענה לאנשים שלנו שם. בעין יהב, יחד עם המועצה האזורית שם, לוקחים מתחם נוער, בונים בו גם בית ספר יסודי, גם תיכון, מגרשים, כן ממ"דים, לא ממ"דים, בית ספר שנפתח ונסגר לאחר כמה חודשים, ואז המנהלת שלו עוברת לכאן.

במקביל בים המלח – זה סיפור מפורסם והכי קרוב – הגיעו לשם די הרבה אנשים. הוקם הסולריום גם ליסודי, גם לתיכון של כל הקיבוצים שלנו שמפונים שם. במקביל הוקם בעין גדי מתחם לילדי בארי וחולית בגלל פגיעות אחרת, ונפתחת הפנימיה של י"ב.

ברמת נגב יש קליטה במועצה, אבל גם מקימים שם שלוחה של התיכון, גם שלוחה של היסודי בבית ספר צין. השלוחה של היסודי מחזיקה עד עכשיו, השלוחה של התיכון נסגרה בפסח, אבל התיכון השאיר שם מחנך בשביל שימשיך ללוות את הילדים שעדיין נמצאים שם.

בלי לדעת שיש - - -

כן. רק יסודי ותיכון.

- - -

כן. בקריית ענבים יש מסגרת של היישוב שלומית שגם מחזיקה שם עד לפברואר, ואז הם עוברים לכאן. זה הסולריום, כדי שתכירו ותראו. בהקמת פנימיית י"ב יש לנו כמה סיפורי הצלחה גדולים מאוד. זו יוזמה של תלמידים והורים שהגיעו אלינו למועצה, ואנחנו פנינו יחד עם המנהל ההתיישבותי של משרד החינוך, גם כן מבצע שמאחורי הקלעים אמנם, אבל נעשו שם פריצות כל הגבולות האפשריים, גם התקציביים, גם הארגוניים וגם באיתור צוות בזמן אפסי.

ותוצאה היא לא פחות ממדהימה. מ-160 ילדים שהיו ספונים במלונות – למדתי ביטוי חדש אתמול, שנקראים "הילדים הלבנים" כי הם לא רואים אור שמש – ל-134 ילדים שמגיעים לפנימייה בנוכחות מדהימה של 83%. במדדי התוצאה שלנו שאתם מכירים, 87 תלמידים מתוכם יוצאים למכינה ושנת שירות.

מתוכם יותר מ-20 - - - חדשנית. חשוב להגיד שבשנה שעברה למשל היו בוגרי י"ב שהלכו לשנת שירות ולמכינה - - -

בתוך הסיטואציה הזאת, אנשים מתחילים להגיע, ואנחנו, כהנהגת מועצה, נדרשים להחליט מה עושים עם האנשים שגרים כאן. אנחנו שומעים על עשרות, ולאט לאט יותר מ-100 ומתקרב ל-200 ילדים שנמצאים פה ומסתובבים. אין להם מה לעשות, אין להם מסגרות. היינו צריכים לקבל החלטה.

פנינו לציבור, ערכנו סקר. חברת Raizit, אולי אתם מכירים, עובדת עם משרדי ממשלה. קיבלנו תוצאות קשות מאוד. אני זוכר שישבנו בערבה והתייעצנו איך פותרים את זה, ובהחלטה כבדה הוחלט שאנחנו נותנים את המענה לאנשים שלנו שנמצאים כאן, ואין להם מענה, ולכן הוחלט לפתוח בית ספר בגבולות שעוד תראו אותו. למה בגבולות? כי שם יש מיגון. הקיבוץ מיגן את עצמו בעבר. יש פחות או יותר מבנים, זה לא בית ספר, אבל הכל במהירות - - - כן?

שאלה. כל בית הספר אמור להיות ממוגן. הבעיה היא הקרבה שלו לגבול. אני מנסה להבין - - -

הבעיה היא החשש של ההורים מחדירה.

כן. הקרבה לגבול.

סליחה, עמיחי, הם יעשו פה סיור, ניקח אותם - - -

אני לא יודע אם בזמן.

זאת הדילמה. אין צל של ספק שמטבעי בית ספר זה החינוך. גם - - - יש כאלה - - - סכנת חדירת מחבלים היא הדבר המפחיד. סכנת חדירת מחבלים, אומרים שיש יותר סיכוי - - - 5 ק"מ מהגבול, יש יותר סיכוי שיגיעו מחבלים לפה מאשר 12 קילומטרים מהגבול. השאלה היא מהו הסיכוי שיש היום לסכנת חדירת מחבלים? הצבא אומר שמבחינתו האפשרות לסכנת חדירה היא כמו הסיכוי שיהיה מחר אירוע פיגוע בתל אביב. גם מחר יכול להיות אירוע של אוטובוס שמתפוצץ בתל אביב, אנחנו לא יודעים.

אם זה הסיכון, במדינת ישראל צריכים לדעת אותו ואז ישנו איום של הטילים. האיום של הטילים הרבה יותר מוגן מפה מאשר כל מקום אחר במדינת ישראל. זאת הדילמה שישנה, והנסיעה באוטובוסים מסוכנת לכל מקום, ואוטובוסים ממוגנים לא עוזרים, בדקנו את זה. אוטובוסים ממוגנים הם לא נגד טילים, הם נגד ירי. אין סכנה לירי, ולהפך, ואת זה אומרים אנשי המקצוע, אם באוטובוס ממוגן פוגע טיל, זה יותר מסוכן מאוטובוס רגיל.

ורוב ההורים מעדיפים את בית הספר - - -

אין רוב.

גם לא התחילה הרשמה. אבל אנחנו כן יודעים על כמות לא מבוטלת של ילדים שנרשמו כבר - - -

ניסינו לעשות סקר. בסקר לא היה - - -

התמונה הזאת, כמו שכתוב פה, היא מפברואר. גם בפברואר היינו בשאלה. אני מחזיר אתכם רגע לפברואר כי חשוב שתבינו את כל הסיפור. היסודיים שלנו רוצים להעביר את הילדים שלהם רחוק יותר, אלה ילדים יותר קטנים, צריך לשים אותם במקום שקט.

מבחינת התיכון היה יותר חוסן לחזור יותר קרוב. אמרנו, נפתח בצוחר תיכון, בגבולות יסודי. אבל הכסף לא הגיע מהמשרד, ולא הצלחנו לשפץ את צוחר בזמן. אז מה עושים? מכניסים את כולם לגבולות, וזה אירוע מסובך מאוד חינוכית וכולם היו שם. הגענו לדעתי לכמעט 500 תלמידים במקביל - - -

יש תקציב שמיועד לשיפוץ בית הספר שאנחנו רוצים. הוא עדיין לא שוחרר - - -

זה היה בפברואר.

התקציב הזה שוחרר.

כבר נגיע למצב היום. אנחנו מדברם הרבה על מיקום, על טילים, על דברים כאלה. בסופו של דבר אנחנו צריכים לייצר מערכות למידה. צריך לבוא, לצמוח, לקיים את התהליך של ההתאמה וההטמעה בראש ולגדול להיות אדם טוב יותר. בשביל זה ברור לנו שהחודשים האחרונים חיזקו את זה בעשרות מונים והוכיחו לכל מי ששכח שיש בסיסים . מאסלו לא כתב את זה ככה, אבל בשביל להבין.

דבר ראשון צריך רציפות, ושהילד ירגיש שייך שהוא שם את התיק שלו במקום שהוא מרגיש שהוא חלק ממנו. זה מאפשר אקלים, שנעים לי לשבת ליד החבר שלי, שנעים לי לדבר עם המורה אם אני בכלל מכיר אותה, כמה זמן אני רואה אותה. באמירת סוגריים, כל בית ספר עורפי שפתחנו, חודש וחצי עד שהתחילה שם למידה. רק רציפות, יציבות ואקלים מאפשרים למידה. זה הבסיס שאיתו מתקדמים.

עוד בסיס שחשוב להבין, וזה גם עלה מהדברים של דקלה – יש עיסוק רב בשיקום קהילות. גם שיקום מערכת החינוך שלנו הוא שיקום קהילה. יש כאן בתי ספר בני 16 שנה, אבל גם מורים שמלמדים כבר 30 שנה ומשפחות שנמצאות במערכת כבר 20 שנה. אלה קהילות שצריך לחזור ולבנות אותן.

גם על קהילה חינוכית צריך לדבר – מה הסיפור שלה, איך נעשה השיקום כקבוצה. השיקום כקבוצה הוא קריטי בשביל שיקום אישי. בשביל להשתקם, הקהילה חייבת את הקהילה. בשביל שהילד ישתקם, הוא חייב את בית הספר ואת החזרה הביתה, כמו שהקהילות שלנו חוזרות הביתה, לפיזיות, יש משמעות. יש גם הרבה מאוד בעייתיות, אבל יש משמעות רבה לתהליך השיקום.

לגבי הרציפות התפקודית, אם במצב חירום אי אפשר ללמוד פה כי יש סבב, כי מתגבר החשש הביטחוני, אז נפגעת הרציפות הביטחונית בהקשר הזה, ודבר נוסף לגבי השיקום, נכון שהקבוצה היא חשובה והיא רלוונטית ומשמעותית לשיקום, אבל בית הספר הוא מהות, הוא לא מיקום. הוא לא קירות.

תגיד מה זה בית ספר כדי שנבין - - - מה הבדל בין בית ספר - - - הדברים שיש, לעומת בית ספר עורפי - - - בהמשך - - -

אחד הדברים שמקשים עלינו מאוד לייצר רציפות, יציבות ועבודה עם צוות קבוע שהילדים מכירים ובוטחים בו, לרבות חינוך מיוחד, יש לנו שלוש מורות לחינוך מיוחד שכנראה לא יהיו פה מסיבות טכניות מטופשות לדעתי כי אנחנו מקבלים מיליונים על מיליונים של תרומות, אבל להביא מורה מתל אביב לפה במהלך השנה שמוכנה לעשות את הנסיעות האלה יום-יום ולהתאמץ, אין תקציב.

אני אגע בזה אחר כך.

היא לימדה פה בעבר?

היא עובדת קבועה של בית הספר. היא מפונה. אין תקציב צבוע שאפשר להקצות להסעה. אני נאלץ לוותר על מורים טובים, כי אין לי אפשרות לממן את ההסעה שלהם. אני חוזר על זה בכל פורום.

בשפה פשוטה, הכסף צבוע בדברים מסוימים, אי אפשר להשית אותו על דברים אחרים. אפשר למשל לקחת את הילדים לגן חיות לסיור חינוכי, אבל אי אפשר להביא בכסף הזה מורה.

- - -

משרד החינוך, מה החסם של לקחת - - - כי נאמרו לי דברים בוועדה ואני עושה הצלבות. מה החסם של מורה מפונה, לא משנה אם זה חינוך מיוחד או משהו אחר, שמחליטה לא לחזור, מסיבותיה, אבל בית הספר כרגע נפתח פה במקום מגוריה והיא רוצה לבוא, היא אומרת "אני לא מוכנה לגור פה, אבל מוכנה להקריב את עצמי בנסיעות ולטרוח לקום מוקדם בבוקר". אני רוצה להבין איפה החסם?

טכנית, המנגנון. גם כשאני נוסעת, אני מקבלת אש"ל לפי קווי האוטובוסים של דן.

זה יותר מסובך. משרד החינוך מתוקצב בכסף רב לטובת חבל העוטף. המנגנון שהוא יצר, שהוא נחשב הרחבה של הגפן, לא נותן מענה לכל הצרכים שהרשות צריכה. זה מתחיל בכוח אדם, זה ממשיך בהסעות, במענים שנוצרו באירוע הזה. אני חושבת מה שדקלה אמרה קודם, שהכלים של 6 באוקטובר לא יכולים להיות הכלים.

הבנתי, יטופל.

תראו, כל מה שקורה פה, אני מעלה אתכם - - -

יש היום 5,500 תלמידים. הם צריכים את הכסף הזה כדי לצאת ליישובים, לבתי ספר, עד 31 באוגוסט. בגפן מה שאתם מכירים ואני מכיר פחות, הם לא מסוגלים להוציא את זה, ואם אני נותן להם חופש פעולה, א' הם היו מתחילים להוציא את זה לפני, והיה להם על מה, וגם בשנה הבאה הם הולכים לקבל 10,000 שקלים, אבל אם ניתן להם את זה באותו מנגנון, אין להם מה לעשות עם זה.

- - -

אני רוצה שתכירו שני דברים, אם כבר נכנסנו למנגנונים הקלוקלים. יסמין, שמעתי אתך אומרת בדיון בוועדה שאפשר לקדם את הנושא וזה יהיה אדיר מבחינתנו אם תעשו זאת. גפן בסיסי נותן 1,300 שקלים לילד במועצה האזורית אשכול. מנהלת תקומה בתקציביה הוסיפה בשנת תשפ"ד 5,500 ולתשפ"ה 10,000.

- - -

בתשפ"ד לא נותנים לנו 1,300 כי יש לנו תקומה. הביאו לנו 5,500, ולקחו לנו 1,300. למה? מי קבע? תחת אילו חוקים? אנחנו מדברים על ועדת כנסת חירום, חשוב להכיר. זה שלב ראשון. שלב שני, אירועי פעולות קיץ, חינוך חברתי, אנחנו יודעים שהקיץ גם ככה מורכב במדינת ישראל להורים, והרבה יותר קשה להשאיר היום את הילדים בבית לבד, גם אם הם בני 14 או 15.

יש משמעות לקיץ הזה, כולל בחלק ההתמקמות חזרה באזור. זה שינוי משמעותי. ואז אומרים "קיבלתם את ההרשאה בתחילת מאי", כשבמאי מערכת שמכבדת את עצמה, הקיץ מוכן. הקיץ שלנו היה מוכן, הקיץ של הקיבוצים והמושבים. כל אחד יודע בכסף שאין לו, אבל מוכן כי צריך לתת מענה.

תכפיפו את כל מה שעשיתם לגפן. זה אומר בגדול "נתנו לכם הרבה מאוד כסף, ואתם לא לוקחים אותו". אנחנו לא לוקחים אותו כי נתתם אותו בתאריך בלתי אפשרי. נתתם אותו בתוך מנגנון גפן, שרק בשביל לסבר את האוזן, יש לו ספקים - - -

- - -

תנו לי לסיים, ואם יש מה, אני אשמח ללמוד. בגפן יש ספקים מאושרים. זאת אומרת, כל ספק אחר שהוא לא מושב, את לא יכולה לעבוד איתו. טוב, לא טוב, יש לך צורך מסוים? לא מעניין. אלה ההוצאות על מה שנקרא תוכנית חינוכית.

אנחנו מוצאים את עצמנו היום עם שלושה אנשי מקצוע במועצה שעזבו כל מה שהם עושים, ויש להם מספיק מה לעשות, ויושבים יישוב-יישוב על תוכניות הקיץ שהם כבר בנו ורואים איך מהנדסים אותם לתוך הדבר הזה. דיברתי קודם על אתגרים – תשומות ניהול זה אחד מהם.

תשומת כוח היא שלושה אנשים שזה מה שהם עושים – זזים בין היישובים וסליחה על הביטוי, אונסים את התוכנית שלהם לתוך הדבר הזה. זה לא הגיוני. יש חוקים כלליים, נכון, אבל תשרטטו מגרש ותנו לנו לעבוד בו.

אתן לכם דוגמה נוספת בנושא. יש לנו תלמידים בשנה הבאה מבארי שילמדו בבני שמעון. אני אמור להעביר להם את הכסף שתקומה מעבירים לי עבור ילד, על כך שהם לומדים שם.

- - -

ראש המועצה - - - של בני שמעון אמר לי, "אל תעביר לי אותו בגפן. אין לי מה לעשות עם זה".

לא רק שאין לו מה לעשות עם הכסף הזה, לגדי אין אפשרות להעביר אותו בגפן. הסיטואציה היא שאתה מעביר ממועצה X למועצה Y, כי הגפן נבנה לפני ארבע שנים למתן מענה של גמישות ניהולית פדגוגית למנהל.

עד כמה שזכור לי, ב-2 ביולי יתקיים דיון?

כן.

מי מגיע מטעמכם לדיון?

ראש המטה.

אפשר להביא אליו את משה שגיא?

- - -

משה שגיא הוא החשב של משרד החינוך.

- - -

אנחנו דרשנו לא גפן מההתחלה. סוף מעשה במחשבה תחילה, אני מחזיר אתכם להסתכלות שלנו כי חשוב לנו להבהיר את זה. כל מה שקורה פה בחינוך בעשרות השנים האחרונות, בונה את הקהילה. כל ההחלטות שמתקבלות משפיעות על הזהות המועצתית, ויש דוגמאות חיות סביבכם.

תהליך קבלת ההחלטות שנכנסנו אליו לקראת 1 בספטמבר, אנחנו נמצאים בו כבר כמה חודשים טובים, נכנסנו אליו עם תבחינים רציניים ומקצועיים מאוד, וכל החלטה אנחנו בודקים לפי ארבע הסוגיות האלה, הימני יותר לאנשי הפרקטיקה והשמאלי לאנשי הנהגת הציבור, מבינים את זה היטב.

דבר ראשון, האם החלטות הן במסוגלות של המערכת? זו לא רק המסוגלות שלנו, זו המסוגלות של המדינה, מסוגלות מסוימת. משאבים – אילו משאבים? יש לך כוח אדם לדבר הזה? אם נגיד אתה עושה פיצול, יש לך כוח אדם לכך? מבנים, מיגון – זה משהו שאנשים מרחבי המדינה לפעמים שוכחים. כל מיגון, כל ממ"מ לשים פה. זה אירוע של כמה חודשים ולא מעט עשרות אלפי שקלים.

אני רוצה לומר משהו על צד ימין. מה שעמיחי אמר קודם על כל מה שעשינו, הדברים המיוחדים - - - ומה שהצלחנו, זה קרה בכל פעם שהמשרד יצא מהקופסה. אם הוא לא יצא מהקופסה, לא הצלחנו. למשל הפנימייה הזאת, שהייתה חלום לילדי י"ב, אם השר והמשרד לא היו יוצאים מהקופסה ומצליחים לסגור לנו את עין גדי שם במצב הזה, זה לא היה קורה, ואותו הדבר בכל בתי הספר. ברגע שעוזבים את הקופסה, מצליחים לעשות הכל. ברגע שחוזרים לקופסה, לא זז כלום.

עוד שני תחומים גדולים מאוד שמלווים אותנו כל הדרך הם מהי ההשפעה בטווח הארוך. אתם מכירים את זה, אתם נציגי ציבור מובילים, יש לקבל החלטה על ההווה, אבל אם תקבל החלטה על ההווה שלא בונה את העתיד, לא עשיתם כלום. כשאנחנו קונקרטית פותחים את ינואר 2025, את תשפ"ה, אנחנו צריכים לחשוב על תשפ"ו, על תשפ"ז ועל השנים קדימה, ולכן אנחנו במתח הזה. לכל החלטה יש גם השפעה על כל המועצה, על האופן שבו היא תופסת את עצמה.

אנשים מבחוץ כל הזמן שואלים אותנו מה קורה בפנים. אנשים שבפנים שואלים מה קורה בפנים. הקמתם, חזרתם הביתה? מה זה אומר עלינו? הקמתם עורפי? מה זה אומר עלינו? אלה שאלות שאנחנו כל הזמן דנים בהן, וגם הסולידריות החברתית. בסופו של דבר הוקמה כאן מערכת חינוך שמחברת - - -

- - -

יש מצפן ברור למועצה. הקריה היא הבית, הכוונה היא לחזור למרכז החיים ואנחנו פה כמו שאמר גדי במקום ממוגן. אנחנו עובדים כל הזמן עם כלל הקולות, חלקם התנגדויות, חלקם תמיכות של התושבים, גם צוותים שלנו עם התושבים בקבלת החלטות.

בהחלטות שמתקבלות, אני לא מכיר גורם במועצה שלא השמיע את קולו או לקח חלק בגיבוש ההמלצה מהורים כמשפחות, מוועדי הורים, הנהגות חינוך ביישובים, אסיפת חינוך של כולם, מליאת מועצה, הנהלת מועצה וצוותי החינוך – כולם חלק מהתהליך הזה.

אנחנו נערכים בשיפוצים, היערכות כוח אדם דוברה כאן, זה כתוב פה באדום וחשוב להגיד שאנחנו בפערים מול המשרד, אנחנו רוצים לשמר את המורים שלנו והמשרד אומר "אין תלמידים, אין תקן". התלמידים פזורים על פני המדינה כולה. ספר לי אתה, משרד יקר, למה הם פזורים על המדינה כולה. תשמר את המורים שלי.

אנחנו מבינים שחלק מהתקומה של החבל הוא החינוך, לא הקירות, כי מבחינת קירות יש פה מודל שלא קיים בהרבה מקומות במדינת ישראל. מה זו התקומה החינוכית? צוותי חינוך מוכרים ומכירים, מספיק כוח אדם ולא אחד ל-38, היכולת להביא ודאות כמה שיותר מהר. עכשיו יושבים אנשי קיבוץ נירים בבאר שבע ומפעילים שיקול דעת מתי הם רוצה לחזור. השאלה הראשונה היא מה קורה במערכת החינוך.

- - -

אם בנירים אומרים במקום שתי כיתות ג', שכנראה תהיה לנו אחת, אבל יש מקום לילדים שלכם, זו אמירה שתגרום לאנשי נירים לחכות עד 1 בספטמבר 2026. בנוסף לכך כולנו, כל מדינת ישראל, מתמודדת עם צמצום פערים. אפשר לעשות זאת בשעות פרטניות בתל אביב, ואפשר בשעות פרטניות בבאר שבע. אי אפשר לבזבז את השעות הפרטניות שיש בכל מערכת באשכול.

באשכול צריך לחלק את הכיתה לשתי קבוצות עבודה, ולכן צריך כוח אדם כפול. לכן שימור המורים, שמירה על תקן, הם אלה שיחזק את המערכת בכל הרבדים – צמצום פערים, היבטים רגשיים ותחושת התקומה לאנשים שנמצאים בחוץ.

- - -

מרגלית אומרת שיש לנו שיח, וזו שמירה על מצבת המורים. אנחנו אמנם נמצאים באשכול, אבל גם של שער הנגב וגם של אשכול, כדי לשמור על מצבת המורים שהייתה ב-1 בספטמבר 2023. שעות התקן שהיו בלי תלות במספר התלמידים שיגיעו, כי אנחנו שחלק מהקהילות שהגיעו במהלך השנה, ואז מה נעשה, נאמר "אין מורים"? או "אין שעות"? ולכן זו אחת מהנקודות המאוד - - -

זה המחיר שצריך לשלם כדי להחזיר את השגרה.

- - -

זה המינוח שאומר שמירה על - - - אני אסביר לכם אחר כך. זה שיעור פרטני.

ואם משה שגיא יישב בוועדה ביום 2 ביולי, אנחנו נעלה את הגדרת התקן, כי עד שהוא לא יושב בחדר אין לנו מה לדבר על זה.

נשלח להם קודם את - - -

איפה אנחנו עומדים היום? אני חושב שזו נקודה חשובה. דיברנו על הרקע ועל התהליך המורכב מאוד שליווה אותנו עד לפה. התקבלה החלטה במליאת המועצה האזורית אשכול על מיקום מסגרות החינוך. הוחלט שנופי הבשור חוזר להיות בנופי הבשור, התיכון חוזר להיות בתיכון, היסודיים יפתחו בשני מיקומים – מיקום אחד הקריה שצמודה פה לגדר ומיקום שני עורפי.

המיקום העורפי יוכרע היום, ואם לא היום אז ביום ראשון, במליאת המועצה. איפה הוא יוקם? בשאיפה, אם הזמן יותיר, נראה את אחת האפשרויות. יש לנו שלוש אפשרויות שבעבודה מאומצת של צוות מקצועי בכל החודש שעבר מההחלטה ועד היום, ניסחו את החלופות בצורה שקופה שמוצגת לכולם, נקייה מכיוונים לכאן וכאן, מה צריך, מה ניתן, כמה זמן וכמה כסף.

- - -

צריך להגיד - - - זה אומר שאם תיכון - - - קריית החינוך, יש כרגע ,700 קצת יותר, שחתמו על עצומה, לא ברור עדיין ולא - - - 700 משפחות שחתמו שהן לא - - - של התיכון. חטיבת ביניים ותיכון.

700 חתימות, לא יודע אם 700 משפחות. העבודה, אני לא יודע אם עמיחי הספיק להציג אותה כבר, אבל היא מראה גם כיוונים - - - לא התערבתי בה בכלל, נתתי לאנשי המקצוע שלי לעשות את העבודה, יסודית מאין כמוה - - - רואים מה הדברים ההגיוניים, גם מבחינה כספית וגם מבחינת זמן, וגם מבחינת הסיכון - - - חברי המליאה יחליטו על כך ואנחנו נלך עם משהו.

בואו נתרכז במה אנחנו צריכים לראות כאן בגדר הדיון.

- - -

- - - לא חשבתי, אבל אם אתם רוצים, בשמחה. נראה איפה שעכשיו אנחנו בונים את החומה והמקום הכי קרוב לבתי הספר, שם חיברו את הגדר, רואים מרחוק - - -

- - -

לסיכום, תודה על ההקשבה. אתם תראו שיקולים של כאן ועכשיו, ואנחנו כמערכת מחויבים להסתכל רחוק, יש לנו מצפן שאנחנו עובדים איתו, עובדים עם הציבור, איך ממשיכים שגשוג וצמיחה פה מתוך המצב הבאמת לא פשוט שמחייב החלטות. תודה על ההקשבה.

עד יום ראשון בצהריים נשלח את כל הנקודות שהעלינו פה לוועדה עם כמה שיותר חומר, שנוכל להעלות בוועדה הקרובה ב-2 ביולי.

(עצירה לתצפית בדרך לגבולות)

כאן אתם רואים שצה"ל החליט - - - לפני האירוע היינו אמורים לעשות את זה ועכשיו הם עושים את זה ביתר שאת, קיר שהולך להיות פה בגובה 5 מטרים, קיר בטון שהולך להסתיר מירי נ"ט, סכנה שיש, הייתה, תיאורטית היא יכולה להיות תמיד, הצבא אומר שיכולים לירות משם. הגבול היה כ-4,800 מפה. היום הגבול נשאר באותו מקום, אבל בואו נזכור שניקו עוד קילומטר.

הצבא ניקה עוד קילומטר, לכן גם לא רואים את הבתים שהיינו רואים מפה. כאן תיבנה חומה. היא לא נגד חדירת אנשים, היא אך ורק נגד ירי נ"ט, שהאוטובוסים שבאים הנה – לא יראו אותם. כל הגבהים מתוכננים פה שלא יוכלו לירות מירי ישיר.

אתם רואים שם, רחוק יותר, את קיבוץ מגן, בתים חדשים שנבנו שם וחיים בהם חברי קיבוץ היום. שם הייתה החדירה במגן, ואם נסתכל על גג הרעפים האחרון, הקפיטריה לידו, קשה לראות את הוויטרינה שיש בחוץ.

איפה נעצר קיר הבטון?

על החומר הזה.

עד איפה הוא מגיע?

מהקצה עד מעט אחרי מעגל התנועה. הצבא החליט איפה צריך.

במעבר של האוטובוסים?

כן. גם לא, יותר אין ראות של הרצועה משם..

(עצירה לפני גבולות)

נציג את זה היום. התזמון של גבולות, הייתה עבודה אתמול עד אמצע הלילה, הוא לא בספטמבר וגם לא בנובמבר.

במרס, לא?

אתמול נאמר מרס. ניסו לקצר את זה אתמול בלילה.

איפה יהיו מספטמבר אלה שיבואו לכאן במרץ?

שאלה טובה. היום יש לנו ישיבה עם משרד החינוך, אנחנו צריכים לפתור את זה. זה דבר אחד שהיה לי חשוב שתראו. בגבולות האופציה היא מחדש.

כמה תלמידים הוא אמור לקלוט?

350.

לקונטקסט היום יש מליאה במועצה אזורית אשכול שבה המליאה שמה לאגף החינוך את האחריות להביא חזרה אליה אלטרנטיבות לבית ספר עורפי. אנחנו בדיון כרגע על היסודי. המליאה היום תקבל, על אף שהיא ביקשה שתי אלטרנטיבות – שלוש אלטרנטיבות שנבדקו לעומק. כל אחת עם לוחות זמנים לפתיחה עם עלויות ועם צרכים, גם פדגוגיים וגם - - -

מצגת ארוכה כבר נשלחה לחברי המליאה. נשלחה אותה גם אליכם, אבל חברי המליאה כבר קיבלו אותה אתמול. הדבר הזה חשוב מאוד כדי לקבל את ההחלטה בתוך הקשר, שדווקא האפשרות הזאת שנראתה מיידית הפכה להיות הארוכה יותר, ולכן היה חשוב לאגף החינוך לתת עוד אופציה עורפית ויותר ריאלית בזמנים.

הילדים יתחילו ללמוד ב-1 בספטמבר. השאלה היא אם זה יהיה במתווה קורונה, במתווה זום או פיזית. שני העורפיים פרט ליובלי הבשור לא היו מוכנים, וזה יעלה היום בהחלטת המליאה. נעביר לכם גם את החלטת המליאה כדי שהדיון ב-2 ביולי יהיה בהקשר של החלטת דירקטוריון מועצה.

אתם מעלים בהחלטת המליאה היום גם דיון על התיכון?

לא. בתיכון אין לנו דיון. אנחנו נותנים אופציות, מי שלא רוצה ללמוד פה, יכול למצוא בית ספר באזור, אנחנו לא נתנגד.

מה האופציות? אילו בתי ספר תיכון יש באזור?

בבית ספר אחד אנחנו נקיים הסעות אם יהיו יותר מ-30 איש באוטובוס.

וזה גם תלוי בהחלטת המליאה היום.

- - -

זה לא יסגור את נופי הבשור. מעל 60% מהתלמידים של נופי הבשור יגיעו.

למרות שאנחנו נותנים כבוד לוועדת המליאה היום, בואו ניתן כבוד גם לנתונים.

האופציות במרחב, לפי כיוון השעון – רמת נגב, מרחבים, הנשיא ומבואות נגב. אנחנו בקשר עם המנהל ההתיישבותי, הכל תחתיו.

מבחינת המרחקים, אם להקים - - -

זה לא יצירתי.

אני יודע שלא. במידה והייתם מקימים תיכון ב-15 קילומטרים, אם היו למשל גרים שם ומגיעים לעורפי, או איפה שהם גרים היום ומגיעים לאחד מבתי הספר התיכוניים הקיימים, המרחק זהה?

לא הבנתי את השאלה.

זמן הנסיעה.

זמן הנסיעה שתלמיד צריך מאוד תלוי במקום המגורים. יש יישובים שההעברה לעורפי תאריך להם את הדרך ויש יישובים שהיא תקצר להם את הדרך. זה באופן יחסי.

זה ברור. אבל כלפי התיכונים הקיימים?

אותו הדבר. בדרום המועצה להגיע לגבולות - - -

הבנתי. זאת אומרת, ההסעה היא לא הפקטור פה.

היא לא.

אם ההורים רוצים לשלוח רק לבית ספר עורפי, ההסעה היא לא פקטור כשזה עומד זה מול זה.

לא, אבל אז נגיע למצב שבו נוציא אותם החוצה מהמועצה, מה שיאריך להם פי שניים או שלושה את הנסיעה. אנחנו מעדיפים שזה יהיה כאן ולא רוצים לצאת החוצה.

- - - לבנות עוד בית ספר תיכון.

- - -

אנחנו יכולים להשתמש בדברים שכבר קיימים לנו פה בעורפי.

בסדר. נקצר פה כדי להראות לכם שזו החלופה של גבולות. אם ניסע עכשיו לצוחר, תראו חלופה שנייה, וגם נפגוש שם את אסיפת החינוך, שהם נציגי היישובים, שתוכלו לשמוע ולשאול אותם שאלות.

עמיחי, השאלה היא אם אפשר לקיים קודם את הפגישה ואחריה את הסיור.

עכשיו נוסעים רק לפגישה עם האסיפה.

יופי. בואו.

(כניסה להתכנסות בגבולות)

- - - ואז עשינו לפני חמש שנים איחוד, גם המושבים וגם הקיבוצים ביחד.

ביסודי.

ובתיכון עשינו לפני 15 שנה. עכשיו השקענו עוד כ-20 מיליון שקל ממשרד החינוך על מנת להכין אותו לבית ספר עורפי, ולמדו פה כבר בתיכון. גם מבחינת מיגון וגם מבחינת הכל, הכיתות לא ממוגנות. יש ממ"מים בתוכו. בכל שכבה כזאת ובכל כיתה יש מיגונית, ובית הספר נמצא 7.2 מהגבול. הדלתות חדשות, והכל חדש. לפי דרישת היסודי, לא התקנו בכיתות לתיכון זה מעט הפריע. עכשיו אנחנו מכינים אותו לשנה הבאה. תראו איזה יופי של מקום, משופץ. פה לא צריך להשקיע כלום.


(מפגש סופי בצוחר)

לפני שנפתח את הפגישה עם יוסי, יושב-ראש הוועדה, אנחנו כאן בשיח עד השעה 12:45. מיד אחר כך נערוך סיור קצר במתחם, כמה זמן שיחליט יושב-ראש הוועדה. אני מבקש מכל האנשים המכובדים פה לכבד את הפגישה, לכבד את המקום ואת האנשים, ושיהיה שיח מכבד. תודה.

אני רק אכניס לקונטקסט שהתחלנו סיור ואנחנו בסגירה שלו ונקיים סבב היכרות כדי שגם אתה תדע מול מי אתה יושב. אנחנו ממתינים לחברת הכנסת יסמין פרידמן שהיא חלק מהוועדה. ראשית, שני עקרונות מנחים טכניים.

הוועדה נערכת כחלק מהפרוצדורות מוקלטת, לכן כל אדם שמדבר יציין את תפקידו ושמו המלא, כדי שיירשם בפרוטוקול. דבר שני, כמו שאלון אמר, חשוב שנשמור על שיח מכבד.

נמצאות פה שתי חברי המליאה שכבר פגשתם בתחילת הסיור. הצטרפה עוד חברת מליאה והמנהלת המיתולוגית של המוסד שאתה יושב בו - - - תכף הם יציגו את עצמם, אסיפת החינוך, אסיפה של 32 יישובים שהוקמה למען עזרה ותמיכה וייעוץ לאגף החינוך. חשוב לציין שמי שיושב באסיפה הזאת הוא בעצם מייצג יישובי. חלקם אפילו היו צריכים להתמודד בין מה שהם מחזיקים בדעתם על ילדיהם לעומת הייצוג של היישוב שלהם. זו חלק מהמורכבות של השלטון הדו-רובדי שאנחנו רואים תמיד, פה היא מגיעה.

אופיר ראובן מיבול.

ניצן נחמני, עין הבשור, נציגת הורים.

גל נוי, נציגת תלמי יוסף, אמא לחמישה ילדים שחלקם מתחנכים במועצה וחלקם מחוץ למועצה.

גלית חביביאן, מושב יתד.

לילך שמיר, מושב אוהד.

נעמי סלע, חברת מליאה מצוחר.

דב מרקוביץ, שדי אברהם, נציג אסיפת החינוך של שדי אברהם וחבר ועד .

סילביה גרין, קיבוץ אורים, וחברת מליאה.

מזל ערוסי מעין הבשור, וחברת מליאה. ניהלתי את בית הספר הנפלא הזה.

אלון וילוז'ני, רמ"ט מנכ"ל.

גדי, ראש המועצה.

יוסי טייב, יושב-ראש הוועדה.

דולב תורג'מן, קשרי ממשל של המועצה.

גולן שוורץ, קשרי ממשל של המועצה.

יהודית גידלי, מנהלת ועדת החינוך, התרבות והספורט.

עמיחי הס, מנהל אגף חינוך אשכול.

מרגלית רוטשטיין, תקומה.

דניאלה עמר כהן, משרד החינוך.

דודי, סגן ראש המועצה. למדתי פה, בכיתה הזאת.

- - -

נשיא המדינה הגיע. הוא פה.

אני מתנצל, חברים.

בהצלחה רבה. תודה, גדי.

להתראות.

נשיא המדינה עורך היום סיור – שלומית, חולית ושדה ניצן.

בואו נתחיל.

רגע, השורה האחרונה להיכרות.

חברת הכנסת יסמין פרידמן.

המתנתי בשקט והקשבתי בחלק הראשון של הסיור. אני מרגישה שיש פה פספוס גדול מאוד. אנחנו, ההורים, הזמנו וביקשנו חזור ושוב את הגעתכם לכאן לסיור וקיומו של דיון חירום בכנסת בעניין הקמת בתי ספר עורפיים לילדי מועצה אזורית אשכול. לא ברור לי איך וזה גם לא רלוונטי, הגעתם בסוף לפה לא תחת הכותרת ש"ההורים הזמינו". לי זה כן חשוב, כי עבדנו קשה מאוד ועובדים קשה מאוד כדי לתת מענים לילדים שמרגישים שאין להם פתרון ב-1 בספטמבר. באנו לפה לסיור בידיעה שמגיעים לסיור.

מבחינתי סיור לא היה. השיחה הייתה יכולה להיעשות בזום, בשבוע הבא בכנסת. לדעתי פספסתם את מטרת הסיור. היינו במקום שהוא כרגע החלופה היחידה מבחינת המועצה לתיכון שלנו ולחטיבת הביניים וכבר ביקרנו בו. אנחנו ההורים היינו שם ורצינו שתראו ולא ראיתם דברים שאתם צריכים לראות, כי לדבר ולראות מבנה וקירות זה לא כמו לנסות לקרב אתכם להרגיש מה שאנחנו מרגישים או מה הדילמות שלנו או איך אנחנו חיים וחווים את זה.

ואם ב-1 בספטמבר רוצים שמישהו יהיה שם, מה הולך לקרות שם ב-1 בספטמבר? זה משהו שאין אפשר לקיים בדיון בכנסת,, אלא רק כאן כשאנחנו עם הרגליים על הקרקע, ולדעתי פספסתם וממש עצוב לי כי כבר עשיתם את כל הדרך לפה ואני באמת מודה לכם שהגעתם.

קחו בחשבון לא יודעים איך להיות פה בן נוער או ילד ביסודי שנמצא בבית ספר. הבאתי לפה רמקול JBL, אני מאוד אשמח גם עכשיו עם התראה מראש לעשות כריזה של צבע אדום, וגם עשיתי את זה לעצמי והפעלתי והלב שלי העלה דופק. זה מה שהילדים שלנו חווים במהלך יום לימודים, לא רק בעיתות הסלמה, על אחת כמה וכמה במלחמה.

זה לא מצב של פניות לתת לילדים האלה והדבר האחרון שהם צריכים הוא כל מה שהוא לא פניות. לא צבע אדום, לא קיר נ"ט, לא קולות מסוקים, לא הקולות של היציאה של הטנקים שלנו והנפילה, כי כולם כבר מזהים את הקולות.

לא רחפן או כטב"ם מבית הספר.

אנחנו לא צריכים להתעסק בזה. אם אנחנו בוועדת חינוך, צריך להתעסק בחינוך. כשיהיה ביטחון, אמרה דקלה קצוני מאגף אסטרטגיה, והראתה לכם את הפירמידה שלה במצגת, אני מחזירה אתכם לפירמידה שלה – ביטחון. כרגע אין פה ביטחון. הורים רבים לא מרגישים ביטחון, והורים רבים אמרו, לא משנה אם אלה 700-1,000 הורים שענו על הסקר. יש פה כמות אדירה של הורים שמייצגים מאות או אלפי ילדים שלא יישלחו ללימודים ב-1 בספטמבר.

ללכת סחור-סחור ולהתרחק מהבעיה ולטמון את הראש בחול, לא תעלים אותה. ב-1 בספטמבר תהיה בעיה במועצה אזורית אשכול. ילדים לא ילכו לבתי הספר, לא בצוחר איפה שאנחנו נמצאים עכשיו, ולא בקריית החינוך. גם תיכוניסטים לא ילכו לקריית החינוך. לא כולם, נכון, אולי אפילו חלקם הגדול, ולא רלוונטי אם אלה הרוב או 59% או 72%. לא משנה. זו כמות ילדים שאי אפשר להגיד לנו לגלגל אותה כל פעם הלאה, ואנחנו נמצאים, לא יודעים - - -

בסופו של דבר אתם הכנסת, למדינה יש אחריות, המועצה מבחינתי צריכה ביחד איתנו לגרום לכם להבין שצריך שיהיה פה פתרון. אם תהיה רק קריית חינוך, זה לא יעזור למי שיישב בבית, ואתם לא יכולים לטמון את הראש בחול ולהגיד "זו לא בעיה שלנו, אלא שלכם", "המליאה החליטה", "הרשות החליטה".

בסופו של יום יהיו ילדים שמשרד החינוך צריך גם כן לדאוג להם וגם המדינה, ואף אחד לא יכול להסיר את האחריות ולהתחיל לגלגל אותה מגורם לגורם לגורם, כי הבעיה לא תיפתר. זה מה שהיה לי חשוב להגיד. אני רואה שאנחנו לא עושים פה סיור. חבל מאוד, באמת.

חשוב לי להגיד מבחינה מספרית, ואני מדברת על התיכון כרגע, שיש לנו בסך הכל 1,200 תלמידים. אמורים לחזור סביב 800 ילדים. כרגע אנחנו יודעים על מעל 100 שכבר נרשמו מחוץ לאשכול.

נעמי, אני מתקנת אותך. לפי מה שהבנתי, בין 150 ל-170 שנרשמו כבר לשנה הבאה שאמורים לחזור, שגרים פה כי אין להם אפשרות להתגורר במקום אחר והם נרשמו ללימודים מחוץ למועצה מכיוון שהם לא יכולים לשלוח את הילדים שלהם לחטיבה ותיכון לקריית החינוך והם נאלצים להוציא אותם ללימודים מחוץ למועצה.

למה הם לא יכולים לשלוח?

אנשים מפחדים.

אנחנו ההורים לא מסוגלים.

וגם חלק גדול מהילדים לא מוכנים להגיע לשם.

אני בחרתי להישאר עוד שנה בחוץ ולהבין, כשהשיקול המרכזי הוא שיש לי עוד שני ילדים בבתי הספר ואני לא מוכנה לשלוח אותם למקום שהיו בו מחבלים, חדירות, כבישים, לפצמ"רים, נ"ט, צבע אדום – כל הדרמה שאנחנו מכירים כבר 20 שנה, אבל ראינו מה קרה ב-7 באוקטובר.

יש עוד המון משפחות שאנחנו כל כך רוצים להחזיר לאשכול שיושבות על הגדר והחליטו להישאר בחוץ עוד שנה, בגלל המענים החינוכיים, כי באשכול החינוך הוא אחד הערכים החשובים פה ומאות משפחות יישארו בחוץ שנה נוספת בגלל עניין החינוך.

ואם זה היה מתנהל אחרת, אני בכוונה מתייחס לנקודה הזאת שהעליתם על עניין קריית החינוך, אותם מורים כן היו חוזרים?

בוודאי.

לא רק. מדובר במפונים שרוצים להגיע בחזרה. אם תינתן אפשרות לעורפי אמיתי, גם אנשים שנמצאים בבאר שבע, חצרים ואשלים יגיעו לכאן. זאת אומרת, חוץ מאלה שיגיעו לתל אביב, ואגב גם אנשי בארי ורעים מגיעים לכאן במוניות, הם יבואו.

אנחנו כבר מנובמבר מתעסקים עם עניין המיקום ולא מצליחים לקבל הכרעות, ועכשיו הזמן הוא כבר ב-120% גרוע. בזמן הזה היינו יכולים לנצל את כל העניין התקציבי, המורים שלא מטופלים כמו שצריך, שהם הדבר הכי חשוב לילדים שלנו, שלא ראו אותם ולא טופלו מספיק, ותוכניות הלימודים והכיתות הקטנות שאנחנו מדברים עליהם ולא מסוגלים להתחיל להרים את עצמנו לטפל בדברים הכי חשובים שהם חינוך, בגלל הנושא הפיזי שהוא כל כך מהותי.

לא אוהבים לשמוע את זה במועצה, העניין הזה גורם גם להגירה שלילית ואני אסביר. ילדים שהיום עולים לכיתה י"א, אם הם לא ימשיכו ללמוד פה ולא תהיה להם כאן אופציה, הם לא יסיימו י"א במקום אחר. הם יסיימו י"א וי"ב. אני יודע כי זה קרה במשפחה אצלי ואצל עוד הרבה חברים.

לא נמצאת פה רותם, יש לנו ילדים באותם גילאים, אני אומר לאשתי, אנחנו נשארים פה והיא אומרת לי וגם הילדים "אבא תשכח מזה, אנחנו לא הולכים ללמוד שם". זה מפרק פה גם את המשפחות. עכשיו יש לי ילדה שעולה לכיתה י"א, אם הם ילכו מפה, הם לא יחזרו כי היא תסיים י"ב, וזה שאחריה יעלה כבר לי"א ויישאר שם עד י"ב, והם לא יחזרו. משפחה שלא תחזור השנה, לא תחזור לפה יותר.

מה הפתרון בעינכם?

בית ספר עורפי אמיתי.

אבל איכותי, שייתן מענים לימודיים, מענים רגשיים, מענים למורים, ועמיחי יודע כמה פעמים דיברנו על הנושא, גם המורים פה עברו טראומה.

חלק מהקהילה.

חלקם וכולנו. גם אני, אני באותה שבת כאיש מד"א הייתי פה על הכבישים, אשתי הייתה בסורוקה והילדים היו לבד בממ"ד. יש פה הרבה משפחות כאלה, והם אומרים "אנחנו לא חוזרים לפה יותר". בית הספר, החינוך – זה מה שיחזיק פה את האוכלוסייה.

אני רוצה לשאול שאלה, ברשותכם, כי באמת הגעתם, ואתם חלק מממשלה שקיבלה החלטות את מי להחזיר ואת מי לא. הגעתם לקריית החינוך, אני מקווה שהסתכלתם גיאוגרפית ימינה ושמאלה כדי להבין איפה אתם נמצאים ואיפה אתם ממוקמים. בקיבוץ אחד השואה הייתה ממש מטר משם, ואני לא יודעת אם נכנסתם לניר עוז לראות את הזוועות האלה. הייתם שולחים את הילדים שלכם מטר מהקיבוץ?

אני מסכימה איתך.

היא איתנו. שניהם איתנו.

כולם איתנו, נעמי.

אני באמת שואלת כאמא.

אני אשים את הדברים על השולחן. קשה לענות על שאלה כזו כשאתה לא חי פה ולא לקחת את ההחלטה מראש לבוא לגור פה. קשה לי לתת לך תשובה של כן או לא, אם הייתי עושה את המהלך הזה לשים את הילד שלי במקום כזה, כי בסוף מי שלקח את ההחלטה לגור פה לקח את ההחלטה.

אני מדבר על לפני 7 באוקטובר. בינינו, גם לפני 7 באוקטובר המצב לא היה זוהר. אבל אנשים גיבורים וחרוצים, מלח הארץ לקחו את ההחלטה לבוא לפה. יכול להיות שאני לא הייתי לוקח את ההחלטה, אני לא גר פה מנסיבות אחרות.

נכון ש-7 באוקטובר, ויש פה גם חשש, גם לא חזרנו למציאות קודמת, אבל יחד עם זאת, וזה מה שאמרתי לכם בבוקר, כרגע יש פה חטיבות וגדודים בצורה מסיבית שנמצאים, יש נוכחות מסיבית של צבא וכוחות הביטחון בצורה כזו או אחרת. האם זה נכון להגיד "אני לוקח את כל התלמידים 20 קילומטרים אחורה לתקופה" ברמת העלות, ברמת הפדגוגיה של הילד, ואני רוצה להתמקד בעיקר בכך - - -

קשה לי שאתה מדבר על עלות כשמדובר בחיי אדם.

לא, לא. לא אמרתי שזה צריך להיות הקריטריון הראשי, אבל יש פה מכלול של דברים, שמועצה, עוד לפני ממשלה, כי בסוף אתם פה צריכים לקחת את ההחלטה, וזה מה שגם יסמין אמרה, בסוף יש פה משהו מקומי שאמור להתנהל. ברור שיש מתווה שמגיע מלמעלה, ועל חלק מהחסמים של המשרד דיברנו בבוקר, אה דברים שאנחנו כוועדה נצטרך לטפל בהם מול המשרד, אם אלה תקנים ואם אלה כיתות ואם אלה הסעות למורים.

כממשלה, אנחנו צריכים להביא את הפתרון, אבל ברמת ההחלטה המקומית בשיתוף פעולה עם התושבים, בסוף מליאת המועצה והנהלת המועצה ואגף החינוך ומנהלי בתי הספר והמורים יצטרכו ביחד לקחת החלטה מה טוב לילד. אני שמעתי בבוקר את עמיחי אומר שברמת הפדגוגיה, יכול להיות שלהחזיר את התלמיד למקום שהוא מכיר יש לכך - - -

סליחה שאני עוצרת אותך, אנחנו לא שם. הילדים לא שם. אנחנו ההורים לא שם. לכן אין מה לדבר לא על שייכות ולא על זמניות.

ברשותך, אני אתן לך לדבר. נשאלה שאלה ואני מנסה לענות. אני רוצה לרדת לפרטים. השיקול הזה של מה טוב לילד זה עניין שמנהלי בתי הספר בשיתוף עם ההורים, עם אגף החינוך, שוודאי שהוא צריך להיות בראש סדר היום, וצריך להוביל את ההחלטה בסוף בצורה כזו או אחרת. נושא הביטחון, נושא האבטחה, הנושא התקציבי שמגיע למעלה – אלה כבר דברים מעבר לכך.

ההחלטה שלכם היא באמת לנסות לנקות את החששות, ויש חששות, ויכול להיות שהן ימשיכו לצערי. אבל בסוף ההחלטה שלכם, היא הייתה ועדיין, כי לכל אחד מאיתנו יש גם בחירה להגיד "חברים, אם זה המצב, אני לא חוזר לחבל אשכול". יהיה כואב למדינה ויהיה כואב - - -

- - - זה לא מבחירה.

רגע.

מדובר על חקלאים - - -

אני יודע. תאמיני לי, הייתי בסיורים בצפון ועשיתי שבת בקריית שמונה לפני שבועיים.

אז אתה מבין על מה מדובר.

חייתי ואני חש את הכאב ואת החששות, ואני אומר, הכל לגיטימי וגם אם בסוף משפחה אומרת " עם כל הכבוד, רציתי להיות מלח הארץ, רציתי לתרום, רציתי להיות חלק מחבל הארץ הנפלאה הזאת, בסוף יש לי חששות משלי, יש לי משפחה, אני עושה את השיקולים שלי, אני מחליט לא להיות", ואף אחד לא יכעס עליו.

- - -

אני חושב שזה הפסד ענק למדינת ישראל.

יש פה ציונות ופטריוטיות - - - אנחנו צריכים כרגע - - -

לסיכום, שירתי פה באזור, ולכן כשאמרת לי "בוא נלך לקפיטריה",] אני לא צריך להגיע לקפיטריה בשביל להבין מה קורה. הבנתי טוב מאוד, וכששאלתי את ראש המועצה עד איפה הקיר ממשיך, אני יודע למה שאלתי את השאלה הזאת, כי אני מבין שאם הקיר עוצר פה, זה אומר שהגבעה שם לא מכוסה. לפעמים לא צריך להגיע למקום בשביל להבין דברים.

אבל, וזה אבל גדול, בסוף יש פה מועצה מקומית שחלק מכם חברים בה, ובסוף היום בערב תצטרכו לשבת ולשכנע אחד את השני ולהביא את הדבר הטוב ביותר בשביל התלמידים. זו הנקודה הראשונה. הנקודה השנייה היא שאנחנו צריכים לחשוב גם ברמת הפרקטיקה. אנחנו נמצאים עכשיו כחודשיים מכניסת הלימודים. האם נראה לכם הגיוני לבוא ולהקים בית ספר עורפי בתוך חודשיים? - - -

- - -

- - - אנחנו מוכנים לחכות עד 1 בנובמבר, נמתין עם הילדים בבית אבל שיהיה להם פתרון אחר כך.

- - -

לדעתי, אתם מקבלים את ההחלטה. אנחנו נתמוך בכל החלטה שלכם. אתם אלה שגרים פה.

ברור. מה השאלה? אם זו תהיה ההחלטה.

אני לא בטוחה שהייתי שולחת את הבן שלי, אבל זאת החלטה שלכם. מה שתחליטו תביאו לוועדה, והתפקיד שלנו הוא לנסות לעזור לכם ליישם את זה, אבל אנחנו לא יכולים להתערב בהחלטה שלכם.

אנחנו צריכים תמיכה ובסופו של דבר ורוצים להרגיש שהמדינה או הממשלה לא שכחו אותנו.

אנחנו ביחד.

אני יודעת ואני מעריכה את זה, ושוב אומרת תודה על כך שהגעתם. היינו רוצים שזה יקרה כמה חודשים קודם, כי הפניות נעשו מבעוד מועד, אבל אני מבחינתי מסתכלת על זה ואומרת שהתחושה של התושבים פה היא שהזיכרון של הממשלה קצר.

אם הייתם מגיעים לכאן שבועיים או שלושה אחרי 7 באוקטובר, היינו מדברים אחרת. לא היינו מצליחים לדבר. היינו יושבים ובוכים, וכל החלטה כאן הייתה נחתמת ונסגרת. אנחנו לא צריכים להיות במסע שכנועים, אנחנו לא צריכים לדבר מדם ליבנו. זה דבר שהוא הכרחי. הילדים האלה לא אמורים לעמוד בחזית.

אנחנו מסכימים איתך.

בעוד שנתיים אני אשלח את הבן שלי לצערי לחזית. עכשיו אני רוצה לשמור עליו. אני לא רוצה שהוא יהיה החזית של מדינת ישראל, ואנחנו יודעים מה קורה כל יום עם הניסיונות ועם האזעקות ועם החדירות. הם הגיעו אלינו בטרקטורונים. מה הגדר הזאת שרוצים להציב שם? זה כוסות רוח למת.

הם הגיעו בטרקטורון, תוך שתי דקות היו פה ואף אחד לא הגיע להציל אותם. מה נשתנה? הגדוד הזה שאני לא רואה פיזית להגיד לי שהוא נמצא, או יקום או יהיה? איפה הוא? אתם קוראים למענה הזה עורפי? איפה הגדוד? איפה ישימו אותו? מה, יבנו לו עכשיו פה בסיס צבאי בסמיכות למקום הזה?

אני מבינה כל מה שאת אומרת. דבר שני, היינו פה מיד אחרי ולא שלושה שבועות אחרי, ולא פעם אחת ולא פעמיים ולא שלוש. אני גרה בבאר שבע. הגעתי לכאן כל הזמן. הרבה מהחברים שלי גם גרים פה. ברגע שאתם תקבלו את ההחלטה, תביאו אותה, נעשה הכל ביחד, אופוזיציה-קואליציה כדי לעזור לכם לממש את ההחלטה שלכם.

תודה.

- - -

חברים, ברשותכם. מזל, הדובדבן שבקצפת.

אני רוצה לציין קודם כל שאני מברכת על הביקור הזה שלכם ועל מה שאתם אומרים כי אתם - - - בנו תחושה שאתם מקשיבים ותלכו הביתה ותעשו שיעורי בית. נכון שההחלטה היא שלנו, אבל אתם צריכים להבין שיש כאן שני עקרונות מרכזיים, לא השייכות ולא הזמניות, אלא ביטחון ותחושת בטיחות.

לא נוכל להתווכח עם אף הורה על תחושת הבטיחות שלו. תחושת הבטיחות של ההורה היא התחושה של הילד. אנחנו מזינים את הילדים בתחושת הביטחון שלנו. לא נשלח ילדים לבית הספר בכוח.

לכן אנחנו מבקשים, לא רוצה להגיד דורשים, אבל רוצים לדרוש את העזרה שלכם כנציגי הממשלה לאפשר להורים שאינם מסוגלים לבחור בבית הספר שהוחלט עליו, אם זה נופי הבשור או אם זה הקריה, לאפשר להם לבחור בבית ספר עורפי אחר. כדי לקיים את זה, צריך גם תקציבים.

כדי להתחיל לדבר על הפדגוגיה, ובאמת שאני הראשונה שאדבר על העניין הזה, אני צריכה לדעת שההורים האלה מביאים את הילדים שלהם ומפקידים אותם בידינו בתחושה שהם בוטחים בנו שנעשה הכל על מנת שהילדים שלהם ירגישו טוב כאן בבית הספר הזה או בכל בית ספר אחר שבו הם יבחרו, ולא יכול להיות שמישהו יחליט שכאן יהיו הילדים או לא כאן יהיו הילדים.

החלטת מליאה הייתה החלטת מליאה. זה לא הר שכפינו על אף אחד. הר אפשר להזיז. גם החלטת מליאה אפשר להזיז. כשאתה רואה שתחושת ההורים היא נוראית, כאשר רוב ההורים מבחינת אחוזים לא רוצים להביא את ילדיהם לנופי הבשור, אנחנו נעשה הכל על מנת למצוא פתרון.

את הפתרון הזה נמצא או בבנייה של בית ספר או בפתיחת שערים של 2-3 בתי ספר במתחם שלנו, לא בתוך המועצה או מחוצה לה, כדי לאפשר לנו להביא את הילדים שלנו לשם, לממן את ההסעות האלה, לתת לנו כהורים את התנאים לדבר על כך שמי שלא מרגיש - - -

רבותיי, הקהילה היא המושג המרכזי. בשביל זה אנחנו נמצאים כאן, בגלל הקהילתיות, כי אחרת רבים מאיתנו לא היו חוזרים. תאמינו לי, אין לי ילדים פה, הנכדים שלי גם לא נמצאים פה, אני פה בגלל הקהילה הזאת שהייתי בה שנים ואני ממשיכה להיות בה שנים.

לפורר את הקהילה זה לא לתת מענה להורים האלה שילדיהם עדיין תחת כפות ידיהם, ואני מבקשת בכל לשון של בקשה, תעיינו בתוכניות. נעשתה עבודת הכנה יוצאת מן הכלל, מעל ומעבר למצופה בשבועיים האחרונים. אנחנו נבחר במה שנבחר ואתם תהיו הגב שלנו, הכוח המניע.

אנחנו צריכים תקציב.

- - -

מבחינתנו סיימנו את הסיור ואת הוועדה. מי שרוצה להישאר, בשמחה רבה. אני נשאר כאדם פרטי אתכם כמה זמן שצריך.

אני מתנצלת שאני הולכת, אבל מחכים לנו בסורוקה. יש לנו ביקור שם.

אני מקווה שתוכלו לראות מתישהו גם את בית הספר העתידי באורים. כבר היה שם בית ספר, רק צריך לשפץ אותו. חבל שלא ערכתם סיור שם.


הישיבה ננעלה בשעה 12:45.