פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



35
ישיבה משותפת לוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל
ולוועדת החינוך, התרבות והספורט
01/07/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 75
מישיבת הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל
פרוטוקול מס' 233
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, כ"ה בסיון התשפ"ד (01 ביולי 2024), שעה 10:15

פערי חינוך בין המרכז לפריפריה – פערי הקצאה בין רשויות

חברי הוועדה: מיכאל מרדכי ביטון – יו"ר הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל
יוסף טייב – יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט
סימון דוידסון
מיכל מרים וולדיגר
יוסף עטאונה
קטי קטרין שטרית
יצחק קרויזר

אימאן ח'טיב יאסין
מאיר כהן

דודי מזרחי - מנהל אגף בכיר תקציבים, משרד החינוך

הדר פוקס רויץ - רפרנטית חינוך באגף תקציבים, משרד האוצר

מיכל מנקס - סמנכ"ל חינוך וחברה, מרכז השלטון המקומי

נועה בן אריה - שדלן, עו"ד, היועמ"ש למרכז השלטון המקומי והאזורי

פרופ' איריס בן דוד הדר - ראש מעבדת המחקר לחקר אי השוויון בחינוך, אוניברסיטת בר אילן

הדס ארנון שרעבי - עו"ד, מנהלת קשרי ממשל, "אותי" עמותה ישראלית לאוטיזם

בני פרץ - יו"ר פנתרים חברתיים

נרי שוטן - התנועה הקיבוצית

ענבר חביב כהן - יש עתיד

שי אור - משפחות החטופים

שרי גת - מטה משפחות החטופים

אייל קלדרון - בן דוד של החטוף עופר קלדרון, משפחות החטופים

יוסף אבי יאיר אנגל - סבא של אופיר ששוחרר משבי חמאס

דני אלגרט - אח של החטוף איציק אלגרט, משפחות החטופים

יהודה כהן - אבא של החטוף נמרוד כהן, משפחות החטופים

אסתר בוכשטב - אמא של החטוף יגב בוכשטב, משפחות החטופים

שמי קלדרון - דוד של החטוף עופר קלדרון, משפחות החטופים

יהודית גידלי – מנהלת ועדת החינוך, התרבות והספורט
אמל ביבאר – מנהל הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל

רינת בן מוחה, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי -דיוקים והשמטות


פערי חינוך בין המרכז לפריפריה – פערי הקצאה בין רשויות

אני מתכבד לפתוח את ועדת החינוך, התרבות והספורט, ועדה משותפת עם הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל בנושא פערי חינוך בין מרכז לפריפריה – פערי הקצאה בין רשויות, שיושב בראשה ידידי, חבר הכנסת, מיכאל ביטון. אני איחרתי כי אני התעכבתי בחוץ עם משפחות חטופים, עם שי. אנחנו נתחיל כמובן במשפחות החטופים, בבקשה אייל קלדרון.

בוקר. אני רוצה לספר לכם שאני ביום שבת התחלתי את הערב בעצרת החטופים במודיעין ודיברתי. ותוך כדי העצרת קיבלנו עוד בשורת איוב על עוד שני חיילים שנפלו ברצועה בסוף השבוע. אני סיימתי את הערב ב-02:00 בהלוויה של יאיר אביטן זכרונו לברכה, ואני שואל את עצמי: עוד כמה חיילים יצטרכו לחרף את נפשם עד שאנחנו נבין שמשהו קורה פה ולא בצורה הנכונה?

אנחנו לא בימי הביניים, לא ניתן להרוג את המחבל האחרון. ככה לא מסיימים מלחמה, ככה לא מנצחים מלחמה היום. מלחמות מנצחים בהסכמים מדיניים, בסנקציות כלכליות, בבריתות אסטרטגיות. אף ארגון טרור לא הובס רק בשדה הקרב, תבדקו את מה שאני אומר. אף ארגון טרור. רק היום 20 שיגורים על עבר העוטף מהרצועה. אז אולי מה שאנחנו עושים תשעה חודשים זה לא הדבר הנכון? אולי אנחנו צריכים לחשוב על משהו אחר? לעשות את הדברים אחרת? תשעה חודשים שלא קורה פה כלום, לא מנצחים בשום מלחמה ובטח ובטח שלא מחזירים את החטופים.

עוד היום התבשרנו שמשחררים את מנהל שיפא. מה קורה פה? איפה האסטרטגיה? איפה מישהו שמבין לאן אנחנו הולכים? יש פה 120 אנשים שחייבים להחזיר אותם ושום דבר בכיוון הזה לא קורה. יש פה עסקה שראש הממשלה אישר בקבינט ובכל יום הוא מדבר על איך היא לא תקרה, איך אנחנו כן ננצח את חמאס בשדה הקרב, כשתשעה חודשים הוא לא עושה את זה. אז אולי צריך לעשות משהו אחרת?

עכשיו אני אגיד עוד דבר אחד שהוא לא קשור נקודתית עכשיו אבל הוא קשור מאוד. בעוד כחודש, נדמה לי בדיוק, 120 חברי כנסת אמורים לצאת לפגרה. אני אשאל את זה בצורה הכי עדינה שאני יכול, אתם נפלתם על הראש? נפלתם על הראש? איך בזמן מלחמה? הצפון בוער.

קטי, כשאני לפני חודשיים דרשתי מכם לא לצאת לפגרה, אתם אמרתם שאתם לא תצאו לפגרה, יצאתם לפגרה. אני אמרתי לכם שבזמן הזה אתם צריכים לבוא אלינו האזרחים, להבין מה אנחנו צריכים, מה אנחנו דורשים, מה מגיע לנו ומה אמור לעזור לנו? ואף אחד מכם לא עשה את זה, אף אחד מכם.

אתם לפני חודשיים הייתם בפגרה, עבדתם – אם אפשר לקרוא לזה עבדתם, רק הרסתם – ועכשיו אתם יוצאים לעוד שלושה חודשים בזמן מלחמה. אין צפון, אין דרום, 120 חטופים, עסקים קורסים ואתם יוצאים לפגרה. כמה מנותקים אתם יכולים להיות? כמה מנותקים בזה ש-120 איש עדיין לא כאן ולא צועקים פה בכל יום שהם צריכים לחזור? אז אתם לא יכולים לצאת לפגרה אם זה לא ברור.

תודה רבה. אסתר בבקשה.

אני בסוף. אני אחרונה.

אוקיי, יוסף בבקשה.

חברי כנסת, שמי יוסף אבי יאיר אנגל, אתם ודאי כבר מכירים את הסיבה מדוע אני כאן שבוע אחרי שבוע ולא עוסק בנושאים ציבוריים כפי שהייתי רגיל. אני כאן בכל שבוע כדי להזכיר לכם שמאז יום הטבח הנורא ב-7 באוקטובר חלפו 269 ימים, אוטוטו תשעה חודשים. כל דקה נצח עבור 120 הישראלים החטופים שממשלת ישראל לא עושה כדי להחזירם הביתה למשפחותיהם.

269 ימים שעם ישראל שומע את מנהיגיו בראשותו של ביבי נתניהו שאוטוטו עוד רגע כבר נגיע לניצחון מוחלט על החמאס, אותו ארגון קיקיוני שנבנה והתעצם בעזרתו הנדיבה של ביבי נתניהו. את החזרת 120 החטופים כבר לא מציינים באותה שורת הניצחון. חברי הכנסת, איפה אתם? האם אתם לא רואים מה קורה לנו, לכולנו? עם שהולך לאבדון בגלל הנהגה כושלת שאשמה ישירות למחדל הנוראי ב-7 באוקטובר, ואף אחד לא מוכן לקחת אחריות.

בעוד שלושה שבועות אתם יוצאים לפגרה ארוכה, שלושה חודשים. האם הגיוני לכם לצאת לחופשה ארוכה כשהחטופים עדיין אי שם במנהרות החמאס? מי האיש, חברי הכנסת, שיכול היה להוביל את המדינה לניצחון מוחלט, ולהחזיר את 120 החטופים הנמקים אי שם במנהרות? כנראה שהיום אין כזה. ראש הממשלה לא הצליח עד היום, 269 ימים, לא הגיוני. עד מתי? הנושא כאילו ירד מהפרק, ואתם, חברי הכנסת הנכבדים, שותקים. מה קרה לכם?

השבוע עלה לדיון בקבינט הקמת חמישה יישובים חדשים ביהודה ושומרון. האם נגמרה לכם החוכמה? בכוח לריב עם כל העולם תוך כדי המלחמה הקשה בתולדות המדינה, במקום לנסות ליצור קשר חיובי עם מדינות ידידותיות כדי שיאפשרו לנו להשיב את 120 החטופים? האם לא נכון להיות לפעמים חכם ולא תמיד צודק? עוד אירוע מביש שהתרחש השבוע תוך כדי הממשלה כששרה בממשלה כעסה ויצאה מהמליאה כי חברתה תפסה את מקומה כדי להיות קרובה יותר לראש הממשלה. בישיבת הממשלה אתמול עלו שני נושאים מהותיים וחשובים לקיומה של המדינה – הקמת מעון חדש לראש הממשלה והחלפת שמו של משרד החקלאות. ובנושא החזרת החטופים – כלום.

ולבסוף רגע של נחת מהול בעצם, ביום חמישי חגג אופיר שלנו, שחזר מהשבי אחרי 54 ימים עם חבריו בקיבוץ סיום י"ב ויציאה לשנת שירות. הסתכלתי עליו ועל חברתו יובל במהלך המסיבה וחשבתי על המזל הגדול שהיה לנו מול חוסר המזל הכואב שהיה ועדיין קיים ליובל היקרה שאביה נהרג וגופתו עדיין שם בעזה, ואחיו אלי הדוד עדיין בין החטופים. חברי הכנסת, עשו משהו כדי ש-120 החטופים יחזרו לפני יציאתכם לפגרה. החיים לשיקום והמתים לקבורה מכובדת באדמת המולדת. זה בידיכם, את כולם.

תודה רבה. אני רק רוצה לתת התייחסות כי הנושא הזה עלה.

אני רוצה לדבר עכשיו, אני אדבר עכשיו. אני אקח לעצמי את רשות הדיבור.

יהודה, אני אתן לך. אני רוצה התייחסות רק למה שנאמר. תאמין לי, אתם פה בעלי הבתים. אני אומר את זה בכל ישיבה וישיבה, הזמן שייקח הזמן שייקח, אם צריך לקחת את כל זמן הישיבה, ניקח את כל זמן הישיבה. אנחנו משפחה אחת. אין אני מנהל את הדיון ואתם פה אורחים, אתם פה בעלי הבתים, בסדר? אני אתן לך, אני רק רוצה התייחסות לנושא הזה של הפגרה.

אני רוצה להגיד, הגיעה לידיעתי הנושא של הפגרה ומסקנות של ועדת הכנסת, אני מציג בפני קהל ועדה, ועדת החינוך תמשיך להתנהל כדרכה גם בזמן הפגרה, בסדר? בבקשה, דני.

אתה יודע, זה לא כל כך משנה, בלאו הכי אתם לא עושים כלום פגרה או לא פגרה. אתם יכולים לבוא, ללכת, מה זה משנה בעצם אם אתם בפגרה או לא? אתם גם עכשיו בפגרה. כיוון שאם אתם כבר מתעסקים אתם מתעסקים בזוטות, דברים. אני הזזתי את השלט הזה של חבר הכנסת, הוא היה מולי, שחס וחלילה לא מישהו יתבלבל יחשוב שאני אחד מ-120 המובטלים שיושבים פה ולא עושים פה את העבודה.

אני באתי לחגוג פה היום איתכם, יש לאיציק היום יום הולדת. איציק נולד ב-1 ביולי והוא חוגג את יום ההולדת כאן, בכנסת. אתם רואים? הוא היום בן 69 והוא כבר תשעה חודשים נמצא ביישוב החדש שיש בעזה. יש בעזה ישוב עם 120 יהודים חדשים שנמצאים שם, הקהילה הזאת הולכת עוד מעט גם להתרבות, אנחנו כנראה הולכים להתבשר על הילד הראשון שייוולד שם בעזה לקהילה החדשה הזאת שיש שם. אגב, הוא ילד יהודי אתה יודע, לפי האמא הוא ילד יהודי, היא בטח תרצה אותו, היא תאהב אותו, היא תרצה להביא אותו. זאת אומרת מספר החטופים ילך ויגדל החל מעכשיו, ואנחנו נתבשר, אני מאמין – אני מקווה שלא – שסוף סוף הקהילה הולכת ומתפתחת בעזה. אמנם הייתה, נהיה שם 120, יש מי שדואג להם, יש מי שמאכיל אותם, יש מי שדואג להם לתרופות, הם נכס בשבילו, קוראים לו יחיא סינוואר, הוא מטפל בהם כרגע. לצערנו אנחנו רק יכולים לפגוע בהם, ולכן הוא שומר עליהם כדי שהם יהיו נכס בשבילו.

אתה יודע, על חטופים חיים מקבלים יותר. אז הוא רוצה לשמור על החטופים החיים ולצערנו הם נטל עליכם, ממשלת ישראל, ועל חלק גדול מעם ישראל שמאשים אותם בזה שהם נחטפו. אני שמתי על הדלת של אחי בבית בקיבוץ ניר עוז שלט סליחה שהייתי בבית. אז הוא נלקח מתוך הבית והוא נלקח מתוך הבית כי מי שאתם סוגדים לו – אפשר את זה. מי שאתם סוגדים לו אפשר את זה ונתן להם אפשרות להיכנס אליו לתוך קיבוץ ניר עוז ולהפוך את קיבוץ ניר עוז לבית קברות. אתה היית בקיבוץ ניר עוזר חבר הכנסת טייב?

מספר פעמים.

שמעת ציפורים מצייצות שם?

לא.

המקום מת. אתה מכיר את הבלדה על משה יואל סלומון? לא מלמדים את זה אצלכם כנראה. אז תקשיב, תרשום לך הבלדה על משה יואל סלומון, תקשיב לשיר הזה ואחר כך תבין מה זה מקום מת, מה זה מקום שלא מצייצים בו אפילו ציפורים.

מה שחטפו לביבי ב-7 באוקטובר הם מנדטים. חטפו לו מנדטים, זה הכול. הוא מאז ה-7 באוקטובר הוא נמצא בקמפיין בחירות כדי להחזיר את המנדטים שלו, ואתם הולכים אחריו כמו עדר עיוור ולא עושים שום דבר, לא עושים שום דבר. הוא לא יעצור עד שהוא יחזיר את המנדטים שלו. וזה לא משנה מה יגידו לכם, לא משנה מה ידברו אליכם, אתם נכנסים לפה מראש לתת לנו לדבר ושנלך כדי שתמשיכו בסדר-היום שלכם. זה ה-state of mind שלכם כשאתם נכנסים לפה לוועדה: תנו להם, ידברו, יוציאו את כל מה שהם רוצים, ואנחנו נמשיך בשלנו. ואני רואה, אתם מסתכלים עליי בעיניי עגל, לא מקשיבים בכלל, לא רוצים להקשיב, לא רוצים בקושי לשמוע.

אתם יודעים, אתמול אני נסעתי באוטו – אני סיפרתי את זה אתמול בערוץ 2 – שמעתי סיפור ואני אספר לכם אותו: לפני מבצע גדול מאוד ומורכב של צה"ל הגיעה שמועה לחיילים שהולכת להיות קטסטרופה ואם הם יצאו למבצע הזה כנראה שחלק גדול מהם לא יחזרו בחיים – זה סיפור, תקשיבו, אל תירדמו – הם היו בלחץ גדול מאוד. המפקד שלהם לקח אותם הכניס אותם לחדר ודיבר איתם במשך שעה. הם יצאו מהחדר אריות, שדים, עם מוטיבציה בשמיים. הלכו למבצע ועשו מבצע אחד המוצלחים הגדולים ביותר בתולדות מדינת ישראל אם לא הגדול ביותר. המפקד נהרג. רק המפקד נהרג במבצע הזה.

אתם יודעים מי סיפר את הסיפור הזה? מי שסיפר את הסיפור הזה הוא ד"ר עידו נתניהו שהוא כתב עכשיו ספר על אחיו, ניצחון האחרון, הוא הולך לקדם אותו. ואני נוסע באוטו ואומר וואלה, מעניין אם הוא יכתוב משהו על אח שלו, ואם הוא יכתוב על אח שלו מה הוא יכתוב? מאיזה אירוע? איזה סיפור? איזו גבורה? איזה הובלה של אנשים? איזה אחדות של אנשים? על מה הוא יכתוב? רק אם הוא יתחיל לעבור לכתוב מדע בדיוני הוא יכול אולי לכתוב משהו על נתניהו. רק אם עידו נתניהו יתחיל לכתוב מדע בדיוני אז הוא יכול יהיה לכתוב על איזושהי אגדה שאולי נתניהו עשה והיה פה טוב. אני מזמין פה עכשיו, חברי כנסת של הליכוד, עכשיו שיגיד לי דבר אחד שמר ביבי נתניהו עשה טוב במהלך כל תקופתו כראש ממשלה 15 שנים. אחד. דבר אחד. בבקשה קטי, את יכולה להגיד לי דבר אחד שביבי נתניהו עכשיו?

אני לא רוצה לנהל איתך דיון כזה.

את לא רוצה לנהל איתי דיון כזה כי אין לך.

דיון כזה לא.

אם היה לך, היית אומרת.

לא, אני לא רוצה. יש לי הרבה מה להגיד ואני לא רוצה. אני מכבדת את החטופים.

אל תכבדי, אני לא מכבד אתכם.

כרגע אתה מדבר על משהו - - -.

זכרם של החטופים? הבן שלי חי, מה זה זכרם של החטופים?

אני רוצה לשמוע דבר אחד שעידו נתניהו יכול לכתוב על אח שלו בספר, או לכתוב עליו באיזשהו ספר, על ראש ממשלה שהיה הכי הרבה זמן פה ראש ממשלה במשך 15 שנים. אחד. אין אף חבר כנסת בליכוד שמסוגל לעמוד מול מצלמה ולהגיד דבר אחד טוב שראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, עשה. אחד. ואני אומר לכם תבואו, מה שאתם רוצים, אחד לא תמצאו.

חיסל את אוסלו, וזה מה שטוב.

אז אני אומר לכם עוד פעם. כן, ממשלת אוסלו, אז זה ביבי עשה, ממשלת אוסלו. מה אני אגיד לך מה קרה ממשלת אוסלו אתם כדי לטרפד את ממשלת אוסלו רצחתם ראש ממשלה. אנחנו לא נעשה את זה. אבל אתם כדי לטרפד את אוסלו ולשנות את המציאות באתם ורצחתם ראש ממשלה. מישהו פה צעק ממשלת אוסלו.

אנחנו לא רצחנו אף אחד, מי שרצח אותו יושב בבית הסוהר.

בני, תודה רבה, אני לא רוצה להוציא אף אחד.

אנחנו נפגין, אנחנו לא נבוא ונפגע באף אחד ולא ננסה לשנות את המציאות בזה שאנחנו נשנה אנשים או נוריד אנשים מהבמה, אבל אנחנו נעשה את מה שאנחנו צריכים לעשות. יש לנו 120 אנשים כרגע בעזה שהחובה שלכם היא להביא אותם עכשיו, לא לשחק משחקים. פשוט לקום עכשיו מפה, לצאת החוצה, ולהגיד: אני מוותר על הקידומת הזאת שיש לי לפני השם חבר כנסת עד שהם יבואו. אתם לא יכולים להתנהג אחרת, אסור לכם להתנהג אחרת.

כל מי שחושב שהוא יהודי ולא מתנהג ככה הוא ממזמן הוציא את עצמי מהיהדות. אם אדם שחושב שהוא יכול לא למלא פיקוח נפש, לא למלא לא תעמוד על דם רעך, לא למלא פדיון שבויים, לראות את ראש הממשלה מחלל שבת כדי לעשות קמפיין בבתי חולים והוא עדיין יושב פה כאדם יהודי שהוא חושב, חבר'ה, אתם לא יהודים. המדינה הזאת היא לא יהודית, והיא גם ממזמן לא דמוקרטית. אם יש שם 120 אנשים שאין להם שום זכויות, שאין להם שום כלום, שהם יושבים שם כאסירים ואתם חושבים שאתם מדינה דמוקרטית – לא. אז אתם לא דמוקרטים, אתם לא יהודים, אני לא יודע מה אתם אבל אתם לא יכולים להמשיך להסתכל לעצמכם במראה ולהגיד: אנחנו חברי כנסת מייצגים את העם. כי אתם לא מייצגים את העם, אתם בקושי מייצגים את עצמכם.

אני אומר לכם צאו לפגרה, תשחררו אותנו, אל תהיו פה. פגרה שנה שלמה. פחות ההוצאות הציבוריות יקטנו, לפחות לא נצטרך לבזבז עליכם כספים כי אתם ל עושים את מה שאתם צריכים לעשות בשעה הזאת. וזאת השעה הכי גורלית של מדינת ישראל ומבחינתכם business as usual, הכול בסדר. תנו להם שידברו, אנחנו נחבק אותם, אנחנו נלטף אותם, אנחנו לא נגיד להם. אל תחבקו אותנו, ואל תלטפו אותנו, ואל תתרגשו מאיתנו – תעשו. בחרו אותכם לעשות, לא בחרו אתכם לבוא ולהזדהות איתנו ולחבק אותנו. תודה.

תודה רבה. אני רק אגיד, ואני לא אומר את זה כביקורת, ואני חושב שאני חייב לומר זאת. לא אני ולא אתה ולא אף אחד אחר יכול לקבוע מי הוא יהודי ומי לא יהודי, ולא משנה מה הוא עושה.

אם אני לא אעשה משהו שהוא לא יהודי, אתה תכפה עליי את זה. אתה כופה עליי יהדות בכל יום בכל החוקים שיש במדינה. אל תגיד לי, אתה מחליט מי יהודי

דני אני רק רוצה לומר, יהודי הוא יהודי ולא משנה מה הוא עושה. דני, אני כיבדתי אותך ואני מבקש שתיתן לי לסיים את הדברים שלי. כולנו יהודים, כולנו משפחה אחת, וכולנו צריכים לדאוג לזה שהחטופים יחזרו.

אתה לא דואג להביא את אחי.

וכולנו מתפללים ופועלים כדי שכלל החטופים יחזרו.

אל תגיד לי את הקלישאות האלה. אתה לא יהודי, ואתה לא משפחה שלי. אם אתה מסכים שאחי יהיה שם ולא עושה כלום.

אני לא מסכים.

עובדה שאתה מסכים, אתה לא עושה כלום. מה עשית כדי לשחרר אותם? תגיד לי דבר אחד שעשית כדי לשחרר אותם? אחד. דבר אחד נו, אתה לא מסוגל להגיד לי דבר אחד שעשית כדי לשחרר אותם? מה עשית?

אולי לא עשינו מספיק, אתה צודק. אבל עשינו.

לא עשית כלום ואתה ממשיך לא לעשות כלום, ואתה תמשיך לא לעשות כלום.

יהודה כהן, בבקשה.

אני יהודה כהן, אבא של החייל החטוף נמרוד כהן. אני מתאר לעצמי שבזמן הזה כבר מכירים אותו. אני אלך קצת בגישה אחרת ממה שדני הלך, למרות שאני מסכים עם כל דבר שהוא אמר. רק אציין שבניגוד לוועדה שהייתי בה הבוקר, ועדת חוק ומשפט של שמחה רוטמן, שם לא היה שום נציג של הקואליציה, אז פה יש שניים. בדרך כלל על המחשב או על הטלפון, מעבר ליושב-הראש.

אני מסכמת את מה שאתם אומרים.

זה בסדר, אמרתי לחיוב שיש פה נציגות מהקואליציה. אני אדבר מזווית אחרת, להאשים אתכם כבר האשימו אתכם ולא יודע כמה זה עוזר או לא, אני מקווה שזה יעזור. אבל בוא נלך בכיוון חיובי, אנחנו כל פעם מדברים על עסקה כוללת לשחרור חטופים במקביל להפסקת אש. עכשיו, אפשר להגיד שכן זה אינטרס אישי שלכם בשביל היקירים שלכם, שכל המדינה תיכנס להפסקת אש בשביל שיחזירו לכם את היקירים שלכם, יחזירו את הבן שלי, איזשהו אינטרס אגואיסטי. לא, זה אינטרס לאומי.

בוא נעשה חשבון קטן, הפסקת אש תפסיק גם את ירי הטילים גם על הדרום, שמענו על 20 מהג'יהאד האיסלמי – חשבנו שהחמאס כבר על הברכיים, כנראה שהג'יהאד האיסלמי עוד באוויר, עדיין יורה טילים – יפסיק את הטילים בצפון מהחיזבאללה. זאת אומרת שגם חיילים יפסיקו להיהרג, להיפצע, גם אזרחים יפסיקו להיהרג, להיפצע. גם תושבי הדרום והצפון יוכלו לחזור לבתיהם. עכשיו נרחיב את המעגל עוד יותר – גם הכלכלה תוכל להשתקם סוף-סוף כי כספים יופנו גם לדברים אחרים מעבר לצרכי לחימה, חינוך, כלכלה, לא משנה מה.

נרחיב את המעגל המכשול היחיד לקואליציה אזורית של ישראל עם מדינות ערב המתונות כי ערב הסעודית, איחוד האמירויות, ירדן, מצריים זה אינטרס לאומי יהודי ערבי של כלל אזרחי ישראל וכל האזור להפסקת אש.

בסוף, בעיות פותרים בהסכמים. אף צבא כמו שאמרו פה לפניי, לא הצליח לחסל ארגון טרור. בסוף ארגוני טרור אפשר לחסל בתור ארגונים צבאיים – רעיונות אי אפשר לחסל – זה רק בהסכמים. אז אם לא אכפת לכם מהחטופים ויש לכם אינטרסים של הישרדות, הישרדות הקואליציה, וזה מה שיותר חשוב לכם.

אפילו נרחיב את זה עוד יותר – סליחה שאני גולש – אנחנו שמענו אתמול על ההפגנות של החרדים נגד המפלגות שלהם, נגד המפלגות החרדיות בגלל שהם לא הצליחו להשיג חוק גיוס שמוצא חן בעיניהם, אז אם לא תהיה מלחמה אז יצטרכו פחות חיילים, יצטרכו פחות חיילים אז גם לא יצטרכו לגייס הרבה חרדים, אז אפשר יהיה להמשיך ככה מתחת לשמיכה לתת את הפטור לחרדים והמפלגות החרדיות יוכלו להמשיך לשרוד כי צאן מרעיתם לא יצא נגדם. אז זה אינטרס של כולם. אינטרס לאומי, יהודי, ערבי, חרדי, חילוני, להפסקת אש. לאומי, אזורי להפסקת אש. זה גם אינטרס של הפלסטינים, הפלסטינים נהרגים, אז אני בטוח שזה גם אינטרס שלהם. לא של החמאס, אני יודע, אבל הפלסטינים עצמם, התושבים שחיים שם.

אז זה אינטרס שלכולם להגיע להפסקת אש, דבר שגם ישחרר את הבן שלי, ישחרר את כל החטופים, יפסיק את ההרג, יפסיק את הסבל. תושבי הדרום והצפון יוכלו לחזור לבתיהם. זה יביא להסדרה אזורית כולל קואליציה אזורית בין ישראל למדינות ערב המתונות בשביל לבלום את איראן. אז בבקשה, חברי הכנסת, תחשבו אולי האינטרס הפרטי שלכם לשרוד בתור חברי כנסת – לא יודע, בקצב הזה לא תהיה פה מדינה, לא תהיה לכם פה כנסת להיות חברי כנסת בה – אז מתוך אינטרס של כולם, מהאינטרס האישי שלי לקבל את הבן שלי בחזרה, דרך האינטרס של מדינת ישראל על כל אזרחיה, אינטרס אזורי להגיע להפסקת אש. זה כל מה שאני רוצה לבקש. תודה רבה.

שרי בבקשה.

שלום. אתה מכיר אותי, יש פה אנשים שלא מכירים אז אני אציג את עצמי. קוראים לי שרי גת, אני דודה של כרמל גת החטופה מקיבוץ בארי, גם אני מקיבוץ בארי. מהמשפחה שלנו בשבת השחורה נחטפו חמישה אנשים, כרמל, אח שלה, אשתו, הבת של האח וגיסתי כנרת. אבא של כרמל הוא אח של בעלי. אחרי כמה ימים נודע לנו שכנרת גיסתי נרצחה. היא מתוך 24 האנשים מהשכונה שלי שנרצחו, אנחנו שכנים בקיבוץ. 101 אנשים נרצחו מהקיבוץ, חלקם נרצחו בשבי, הם היו חיים בעזה. ירדן רומן גת האישה של אלון לשמחתנו חזרה באחת הפעימות. אלון והתינוקת גפן הצליחו לברוח, הם נחטפו, ברחו, חזרו לבארי. הם חיים. בעלי ואני היינו בממ"ד 21 שעות, בחוץ צעקו בערבית כל היום, ירו על הבית שלנו, ניפצו את השמשות, גיהינום. היינו מנותקי קשר, מנותקי חשמל. סיוט.

בעזה הרבה יותר סיוט. אני רוצה להביע פה מצוקה מאוד גדולה של החטופים שנמצאים שם, שלא יכולים להגן על עצמם. את המצוקה של המשפחות שאנחנו כבר באמת לא יודעים מה לעשות? אני חושבת באמת שצריך לקחת שופר ובכל יום לתקוע בשופר ולפתוח את שערי השמיים, ולפתוח לבבות של העם שלנו, של חברי כנסת, של שרים. פשוט לעשות משהו, לא יודעת, קול תרועה, משהו שישמיע את הקול של החטופים כי אני מרגישה שאנחנו פה נחלשים.

זה קשה לבוא לכאן, זה קשה לדבר, זה קשה להגיד מי אני, מה אני, שאני גם פליטה ואני גם שורדת, ואני פליטה בארץ שלי. שליש מהבתים בקיבוץ שלנו נהרסו, גם את זה אני מכניסה. אי אפשר להיות בקיבוץ, רק מי שנמצא שם בקטע של תקומה.

תקשיבו, זה מצב שהוא באמת בלתי נסבל, זה מצב אבסורדי. אני באמת רוצה שיעשו משהו כדי להחזיר את החטופים, שיהיה מתווה על הפרק שיחזירו אותם. אני גם רוצה לבקש ממערכת החינוך – פה זו ועדת חינוך תרבות וספורט – שעכשיו יש קייטנות, פגרה של המורים, שיבואו בהמונים לכיכר החטופים לפגוש את המשפחות, לשמוע את הסיפורים של המשפחות. בתחילת שנת הלימודים בבקשה, בימי היערכות של המורים שיכניסו את הנושא של החטופים על הפרק. שידברו עם כל שכבות הגילאים.

ימי ההיערכות הם בעוד חודשיים.

אני הייתי מורה, אני מדברת עכשיו גם בקול של מורה. המורים – זו לא בדיוק פגרה בשבילם. זה אולי חודש וחצי של חופש, כבר באמצע אוגוסט מתחילים להגיע לבית הספר, יש יומיים ימי היערכות – כאילו זה מה שהיה – אבל אנחנו עובדים, אנחנו מכינים מערכי שיעור, אנחנו מסדרים את הכיתות, כבר מכינים את טקס פתיחת שנת הלימודים, ראש השנה.

אני באמת חושבת שבכל הטקסים, בכל המגזרים, בכל בתי הספר, בכל הגילאים להכניס את הנושא של החטופים. להסביר לילדים מה זה המילה חטוף? איך קרה שנחטפו? ביטחון, כל הלקסיקון הזה שקשור לחטופים. אני מאמינה שצריך לעשות פה סדר, לכתוב מערכי שיעור מסודרים.

כל מה שהתכוונתי זה שבעזרת השם אני מקווה שלא נצטרך לחכות ל-1 בספטמבר, ושהם יגיעו הרבה לפני.

לא, עכשיו, כשהמורים בפגרה. ברור, שיחזרו עכשיו, אתמול. אבל בכל השיעורים, גיאוגרפיה איפה עזה יחסית לישראל, יחסית ליישובי צפון הנגב? הישובים בצפון, מה קורה עם חיזבאללה? שיעורי היסטוריה, גיאוגרפיה, לשון הקטע של לקסיקון מילים שקשור לחטופים. אזרחות, בכל המקצועות להכניס את זה. שתהיה חשיפה, שתהיה מודעות, שזה יהיה ברוטינה. שזה יהיה בבקשה בשגרה מעכשיו והלאה, שהנושא הזה יהיה במודעות. וכמובן שיחזירו אותם זה הדבר הראשון, הראשון. מתווה, עסקה, וחזרה לפה לשיקום, לקבורה, והחיילים – כולם.

אני פשוט מנצלת את ההזדמנות שזו ועדת חינוך תרבות וספורט, בבקשה, הנושא של אחדות הוא כבר מדובר הרבה שנים. אחדות ושיתוף ומעורבות חברתית שאפשר לעשות את זה בכל הגילאים. אני עשיתי את זה בבית הספר שלי.

כן, פשוט לא להנחית, לבקש מההנהלה והמפקחים והמורים שיכניסו את זה למודעות ושיבואו לכיכר החטופים עכשיו, בימים האלה. יש שם הרבה משפחות שלא מסוגלות להגיע לכאן, הם מגיעים לכיכר, הם מפונים, הם נמצאים בכל מיני... הם לא בבתים שלהם. שיבואו. תמיכה.

תודה שרי, אסתר בבקשה.

שמי אסתר, אני הייתי מאוד שמחה להיות בישיבה כאיש מקצוע, כי אני גננת בחינוך מיוחד, עובדת כבר הרבה שנים בחינוך, לא הפסקתי מעולם. זאת השנה הראשונה שאני לא עוסקת בחינוך לצערי הרב, ואני פה בכובע אחר. אני אמא של יגב, יגב יובל ונופר הילדים שלי. יגב הבן הבכור שלי נחטף מהבית שלנו, הבית זה קיבוץ נירים, הוא נחטף מהבית שלו ביחד עם רימון אשתו.

אני ניסיתי להסביר קודם, בוועדה הקודמת שהייתי, מה זה לא לדבר עם הבן שלי 269 ימים. 269 ימים שאני לא יודעת מה איתו? אנחנו חיינו באותו קיבוץ, אני לא זוכרת יום שלא דיברתי איתו בטלפון גם כשלא היינו ביחד באותו מקום. אני בחרדה, בפחד, מה קורה איתו יום יום? אני לא יודעת מה איתו. המסר היחידי שקיבלנו ממנו זה כשרימון אשתו יצאה בעסקה, היא מסרה לנו מה איתו. אבל כמו שאני אומרת היא אמרה וזה כבר היה עבר כי הוא נשאר שם, היא יצאה, וכשהיא דיברה איתנו אנחנו כבר לא ידענו מה איתו בזמן הווה. ועכשיו גם עכשיו אנחנו לא יודעים מה איתו, אנחנו דואגים.

אני בכל יום קמה מחדש לעוד יום של מאבק, יום של מאבק של המשפחה שלנו, של משפחות החטופים, מאבק להשיב את הבנים שלנו, את האחים, את האבות, את הסבים, את הילדים את הנשים את כולם. אנחנו כולנו משפחה אחת. אני לא יכולה לא לראות מישהו מהחטופים שהוא לא חלק מהמשפחה שלי. הדאגה היא מאוד גדולה. אנחנו לא רוצים שזה יהיה לזכרם. מחר יש אזכרה לנדב פופלוול, 30 להודעה להירצחו בשבי. נדב ושלושת החטופים האחרונים שנרצחו לפני חודש היו ביחד עם יגב הבן שלי במנהרה. זה מה שאנחנו יודעים מהעבר, אנחנו לא יודעים מה איתו עכשיו? אנחנו לא יודעים מה איתם עכשיו? עם האחרים שהיו פה?

אני יכולה להגיד שאנחנו בדאגה, בחרדה, בפחד מאוד גדול, ואני מבקשת מכל אחד שיבין שאנחנו לא יכולים להיות בשגרה, גם לא בשגרת חירום כי שגרת חירום אצלנו, תושבי העוטף, זה משהו קבוע בחיים שלנו, מעל 20 שנים אנחנו בשגרת חירום, והיום אנחנו לא בשגרת חירום, אנחנו בתוך מלחמה, מלחמה יומיומית על הבנים שלנו, היקירים שלנו שאנחנו מפחדים בכל יום מחדש שחלקם לא איתנו כבר. אנחנו לא יודעים מי איתנו.

ההודעות מהצבא הן הודעות שמגיעות וקורעות אותנו. אני חושבת שכל אחד שיש לו תפקיד במדינה, ולא רק חברי הכנסת, כל אחד שיושב פה ויש לו תפקיד חייב לעשות הכול כדי להבין שהדבר הכי חשוב היום במדינה זה החטופים, להחזיר את החטופים את מי שבחיים – לשיקום ואת מי שכבר לא איתנו – לקבורה. מגיע לכולם לחזור הביתה. תודה.

שי בבקשה.

אני מעריצה את האישה הזאת, ממש אני מעריצה אותך.

יש לי רק דבר אחד לבקש, אני חושב שאני מבקש את זה בשם המשפחות. כל מה שאנחנו צריכים זה חמישה חברי כנסת שיצטרפו ויגידו: עד כאן. לא יותר מזה, רק חמישה שיפעילו את הכוח כמו שיודעים להפעיל כוח על 1,000 רבנים כמו שהם יודעים להפעיל כוח ממקום אחר. אנשים מבקשים מחברי הכנסת לעשות מעשה. כל מה שצריך הוא חמישה חברי כנסת. תודה.

תודה רבה. אני בדרך כלל מסכם אבל אני אגיד לך את האמת, קשה לי. אני לא מצליח היום. מיכאל, בבקשה.

אין הרבה מילים שאפשר להגיד ברגעים האלה, יותר נדרשים מעשים. המעשה היחיד שיציל את המדינה מהמציאות הקשה הזאת הוא להשיב את החטופים הביתה ומהר, ולתת לזה עדיפות. אני באופן אישי חושב שזאת המשימה הכי דחופה, גם אנחנו כקבוצה חושבים את זה וצריכים לעשות את זה לפני הכול.

לא דיברו על זה פה אבל גם החברה הישראלית לא תשתקם ולא תוכל לעבור שום תיקון של השבר והאסון והמחדל שפגש אותה כל עוד 120 חטופים לא ישובו הביתה. זאת המשימה שלנו ואני מחויב אליה.

שנעבור לנושא שלנו?

כן, ננסה.

יש עוד מישהו שרצה להתייחס? כי אנחנו רוצים בכל זאת לעסוק בנושא שאני מאמין שיקר ללב רבים מפה שדיברו, על שוויון הזדמנויות בחינוך ועל הפערים שיש במדינה.

כן, בבקשה.

שלום, אני שמי קלדרון, דודו של עופר קלדרון. רק כמה מילים. גם אני חטאתי במקצוע ההוראה והחינוך 42 שנים. אחד המקצועות שאני לימדתי היה תיאטרון ואני דבקתי בתורתו של סטניסלבסקי שהוביל את השחקנים להדמיה. מה שהייתי מבקש מכולם ובעיקר ממקבלי ההחלטות – לעשות דמיון מודרך לכמה דקות, לקחת את זה אליהם קרוב. לקחת תמונת מצב שחלילה – חלילה במציאות, רק בדמיון – מישהו מבני משפחתם נמצא שם בעזה. גם לנו זה היה דבר שהוא היה מנותק, הוא לא קרה לנו אי פעם, אבל אם צריך אז לקחת את כמה הדקות האלו ולחשוב שהנה שם בעזה, לא יודע אם יש אוכל, מים, מכים, משפילים – תרגיל קטן. אז בבקשה כולנו ובעיקר מקבלי ההחלטות – תעשו את זה. תודה.

תודה רבה.

סליחה אני אוסיף כבודו, גם אונסים.

אני כן אגיד משפט אחד. יש רגעים שאדם צריך לידום ולשתוק ולשמוע את חרפתו ולא להשיב, וזה הרגע שאני החלטתי לשתוק. ושוב אני אגיד, אנחנו משפחה אחת. ביקורת מוצדקת ככל שתהיה, אנחנו מקבלים אותה, אני מקבל אותה. אני חושב שהשיח צריך להיות קצת שונה אבל עוד פעם, אני לא מעביר ביקורת ולא מתיימר להרגיש, לצערי, כפי שאתם מרגישים, למרות שאנחנו מרגישים שזו משפחה אחת אבל עד שזה לא מגיע אליך אתה לא יודע מול מה להתמודד, ולכן אני לא דן ולא שופט, אבל היה חשוב לי להגיד את הדברים האלה.

לעניינינו של הוועדה, נושא פערי חינוך בין מרכז ופריפריה – פערי הקצאה בין רשויות. ועדה משותפת עם הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל, עם ידידי חבר הכנסת, מיכאל ביטון. מיכאל בבקשה.

יושב-הראש, הדיון הזה כל כך חשוב אבל הוא גם דיון עצוב. אני ואתה ישבנו פה בשבוע שעבר על תשלומי הורים וראינו את הבלוף שאין חינוך חינם בישראל וראינו שאנחנו בכנסת נאלצים לאשר למשרד החינוך לגבות כסף מאנשים עניים על טיול שנתי, ועל מסיבת סיום. תשלומי הורים זה עוול חברתי שהיה צריך למחוק אותו. אבל אם רוצים להבין למה אין הזדמנות שווה בישראל לילדים ולמה גורל של ילד יכול להיקבע על פי המקום שהוא נולד פה? חייבים להבין את מה שהתפרסם עכשיו גם בעיתונות – ואני רוצה לשבח את תמר טרבלסי חדד מ-YNET שהעלתה את הכתבה וגם במעריב מאמר של פרופ' חיים שקד, נשיא המכללה האקדמית חמדת – זה על בסיס מחקר של פרופ' בן דוד שנמצאת איתנו כאן, ששנים מצביעה על אי השוויון בחינוך ועל הפערים, והעגלה נוסעת.

כראש עיר אני הבנתי את הדבר הזה. כראש עיר עשיתי בג"ץ נגד מדינת ישראל על אי שוויון בחינוך. ואני אבקש גם מאנשי משרד החינוך לדבר איתנו אמת, כי התשובה שנתתם ל-YNET היא תשובה מורחת. כל פעם לשלוף לנו את הגפן שהוא פרויקטלי והוא כמה שקלים נפרדים וקטנים, אבל כל עשרות המיליארדים של משרד החינוך לא מנוהלים כמו הגפן בדיפרנציאליות גבוהה.

אי השוויון בחינוך זה הרוצח השקט של שוויון הזדמנויות ויש כאלה שחושבים שההורים אשמים בזה שיש אי שוויון בחינוך. יש כאלה שמדמיינים שאם אני גר בכפר סבא או בהוד השרון או בתל אביב ההורה משלם ארנונה גבוהה ולכן הוא מקבל חינוך טוב, וזה השקר הכי גדול שיש. כי בירוחם היום אנחנו גובים 93% ארנונה, והיכולת לעשות חינוך טוב בערים לא נובע מהארנונה של ההורים, הוא נובע מהעושר המוניציפלי. העושר המוניציפלי נלקח מהארנונה של העסקים ובסיסי צבא ומשרדי ממשלה ובנקאות. ככל שעיר יש לה ארנונה שאיננה למגורים והכנסות גבוהות מעסקים, היא מפנה את המשאבים להשקעות בילד ואתה רואה את הטבלה שהוצגה כאן היום. ברהט כמה מאות שקלים, ובתל אביב ובכפר סבא קרוב ל-10,000 שקלים, ומועצות אחרות יכולות לשים 20,000 שקלים על ילד.

מועצה אזורית תמר.

צריך לשים לב במועצות אזוריות שהמספר הגבוה נובע מהסעות, אולי חצי מהכסף או לא יותר שם זה עלויות ההסעות אז זה נתון שצריך לבודד אותו. מי עשה רעש? נניח ויש אי שוויון בחינוך, איך כל הברדק התחיל? אתר מדלן שהוא נדלן, מה הוא עושה? הוא בא למישהו ואומר: אתה רוצה לקנות בית בירוחם? תדע שראש העיר יכול לתת רק 2,000 שקלים לחינוך של הילד. משם, מנדל"ן, הגענו לכאב הזה.

משרד החינוך – וגם יגידו לנו את זה כאן – משקיע בילד נניח בין 15,000-25,000 שקלים, תלוי באיזה זרם הוא לומד, באיזה גיל, אבל אלו הסכומים. העירייה מוסיפה לילד 10,000 או 15,000 שקלים מהארנונה העסקית שלה, היא מכפילה את התקציב של הילד.

מה זה העיריות בישראל? זה לא דבר נפרד לממשלה, אלו גופים שקמו על ידי הממשלה, כזרוע ארוכה של הממשלה, לספק שירותים לאזרח. זאת אומרת שהממשלה במו ידיה בנתה עיריות, וגבולות, והכנסות ותשתיות שמפלות את הילד, אבל האפליה היא לא ב-5%. אם היינו יכולים לפגוש פערים של 5% בין ההשקעה של עירייה בילד, זה לא בסדר אבל לא נורא. פה העירייה מכפילה את הכסף של משרד החינוך. ילד יקבל ממשרד החינוך 20,000 שקלים בממוצע על החינוך שלו, וה-20,000 האלו יוכפלו על ידי העירייה, הוא קיבל כפול כסף לחינוך שלו. וילד אחר יקבל 200 שקלים ו-400 שקלים. ואז ילכו לעשות עיר ללא אלימות, ואז יעשו פנימיות לנוער בסיכון שעולה 200,000 שקלים טיפולית לשנה לילד, ואז יקימו קידום נוער לילדים נושרים ואז ימצאו כל מיני פטנטים איך נציל ילדים אבודים?

כן אנחנו בעד תקצוב דיפרנציאלי. השר פירון היה בעמותה שעוסקת בחינוך, הכול חינוך, ואחד מניירות העמדה שלהם היה תקצוב דיפרנציאלי. ואני עשיתי את הבג"ץ בתקופה שלו וכשהוא רצה להתחיל לעשות תקצוב דיפרנציאלי בחינוך, קמו עליו.

תקצוב דיפרנציאלי בחינוך יכול להיות באופן הבא, או שיוסיפו למי שאין כדי שסל החינוך שלו יהיה דומה לסך של ילד בכפר סבא והוד השרון ותל אביב, שהמדינה תוסיף. או שאת מה שהמדינה נותנת – היא תיתן פחות. מה שמעו 15 הרשויות? שרוצים טיפה לתת פחות לעשירות בחינוך ולתת יותר לעניות, כתבו מכתב לכחלון שאם אתה תעשה תקצוב דיפרנציאלי בחינוך, אנחנו לא נבנה בתים. עם הכוח הזה הם עצרו תקצוב דיפרנציאלי.

אם לא יהיה תקצוב דיפרנציאלי מסיבי בחינוך, לא יהיה שוויון הזדמנויות בחינוך. עשיתי חוק למען הדבר הזה, הוא נשאר חוק אבוד. אות כתובה עוד לא בספר החוקים. בדבר הזה אנחנו לא קואליציה ולא אופוזיציה, תלוי איפה גדלנו. ויודעים איפה גדלנו, בבית שמש, בנתניה, בירוחם, ראינו אי שוויון, ראינו פערים, ראינו עוני, אנחנו יודעים מה זה שוויון הזדמנויות.

אני כן הייתי מבקש ממשרד החינוך להסביר לנו בגנים, ביסודי ובתיכון מה רמת הדיפרנציאליות בכסף הממשלתי? באחוזים. ועוד פער שעוד לא טיפלנו בו, שהרי השכלת מורים שזו ההכנסה הכי גדולה – ההוצאה הכי גדולה של המשרד זה כוח אדם – ואם יש מורים בתל אביב, אז אחוז המורים בתיכון בתל אביב עם תואר שני ותואר שלישי היא גבוהה, אז ההוצאה של משרד החינוך על תל אביב היא הרבה יותר גבוהה, וזאת ההוצאה הכי גבוהה – המשכורות. כלומר, זה כפול ומכופל. גם העירייה תכפיל את תקציב משרד החינוך, גם משרד החינוך ישלם יותר לבתי הספר כי השכלת המורים שלהם יותר גבוהה, גם ילדים עולים עניים מופנים לפריפריה ולדיור ציבורי, זה לא נמצא בערים האלה שבהן יש עושר מוניציפלי.

אותו ילד עולה שרצינו שיגיעו לקו הסיום ודיברנו עליו בפעם הקודמת, שאמא שלו לא יודעת אנגלית, עברית ומתמטיקה, זאת האמא הכי טובה בעולם, מסעודה ביטון זיכרונה לעולם, אישה אצילה, הכי טובה בעולם, היא רק לא יודעת אנגלית עברית ומתמטיקה. ומדינה מתוקנת רוצה שהילד שלה יהיה עם אנגלית, עברית, מתמטיקה, הוא לא יגיע לזה אם לא יעזרו לו בשיעורי בית ובכמה שעות נוספות של לימודים, כי הוא מתחיל בלי הורים שיעזרו לו בבית באנגלית, עברית, מתמטיקה. אבל זה לא רק הילד מירוחם של שנות ה-50 וה-60 וה-70, גם ילד עולה אתיופי שלא יקבל יותר עכשיו ושולחים אותו לגור בעיריות עניות ואין להם כסף להשקיע בו – נגזר גורלו ואז אנחנו מוצאים תופעות של מאות אחוזים בכלא צבאי של נוער אתיופי.

הכול מתחיל בקללה ברוצח השקט, של אי שוויון בחינוך בשל עושר מוניציפלי. ומדינת ישראל בנתה רשויות ובנתה מפה שהיא לא שוויונית. היא מנהלת את העוול הזה, היא אחראית לו. היה נשמע בתגובה של משרד החינוך אנחנו נותנים והעיריות מוסיפות. מה זה עיריות? הן פועלות מתוקף חוק, הן זרוע ארוכה של ממשלה. הן מספקים את הרווחה והחינוך על פי מדיניות הממשלה. אז אתם לא לוקחים אחריות על המציאות בעיריות?

תודה רבה. חברת הכנסת קטי שטרית, בבקשה.

אני הקשבתי בקשב רב למה שאמרת, מיכאל. אתה לא יכול לעשות חינוך דיפרנציאלי אם אתה לא עושה בכלל הכנסות דיפרנציאליות כי זה קשור בזה. כשאתה מגיע לרשות או לאשכול כלכלי שבו נמצא היישוב, כמו שנתנו דוגמה את מועצה אזורית תמר, זה לא רק ההסעות, 42,107 שקלים לתלמיד זה לא רק הסעות זה כל בתי המלון של מועצה אזורית תמר שפרוסים לאורך ים המלח, ההכנסה היא אדירה של ארנונה עסקים, לכן צריך לשים את הדברים על דיוקם.

לגבי ההכנסות של כל רשות ורשות – זו הפונקציה. התושבים שמגיעים אליה מבקשים, מבקשים חינוך, מבקשים תרבות. גם בירוחם אין את התרבות שיש בתל אביב או ברעננה, אז זה לא רק עניין של מערכת החינוך, זה כל הקומפלקס עצמו. וזה משהו שלא של יום-יומיים, זה 75 שנים מנוהל בצורה הזו.

היו אחד מהדברים שקצת הפריעו לי – ואני באה מתחום החינוך אתה יודע, מיכאל – כשאתה אומר שצריך לתגבר ולתת יותר אנגלית, עברית ומתמטיקה, זה לא עניין של כמות, זה עניין של איכות. כי אם אותו מורה מגיע עם התלמידים שלו 40 שעות או 100 שעות, ושיטת הלימוד שלו והאופן שבו הוא מלמד זו אותה שיטה ואותו לימוד, אז הילד נשאר תקוע גם אם יש לו יותר שעות לימוד. אבל אם אתה מביא לעומת זאת מורים שבאמת מקבלים, מה שנקרא חוזה אישי עם דרבון, עם כל מיני תוספות כאלה ואחרות שיהיה לו משתלם לעבור מתל אביב או רעננה או הרצליה לירוחם, או לבית שמש, אז אני חייבת להגיד לך שזה הניצחון האמיתי, זה כן סוגר פערים.

הם ביטלו חוזים אישיים, הקטינו את זה, וזה בעצם תקצוב דיפרנציאלי. לתת ליישוב כמו ירוחם יכולת לתגמל מורים יותר זה תקצוב דיפרנציאלי.

נכון, אני בעד זה חד משמעית. לתגמל מורים טובים.

אבל יש מלא בעיות במשרד החינוך, איכות מורים, איכות הוראה דברים כאלה. אבל אם ילד נולד בעירייה שנותנת לו תוספת של 400 שקלים ועירייה אחרת נותנת לו 20,000-30,000, מה תעשה? אני הלכתי להביא תרומות. גייסתי לכל ילד עוד 5,000 שקלים בשנה. זו לא בושה? עשיתי חינוך, הראיתי שאני יודע לעשות מעל 90% בגרות בכל בתי הספר שלי ולהוציא אותם לשנת שירות, אבל הייתי צריך לגייס בערך 60 מיליון שקלים לחנך. זה מה שעושים מנהלים קורסים ורשויות שאין להם, הולכים לגייס תרומות.

זו לא בושה במדינת ישראל? עכשיו מה זה? הדבר היסודי. על מה משפיע החינוך? זה החיילים. איזה חיילים אנחנו רוצים? משכילים, עם בגרות, עם תנועת נוער, עם התנדבות. לא נביא אותם טובים לצבא, נקבל צבא עם קשיים. מה שלא נעשה בתיכון לא נעשה בצבא.

את יודעת, הרבה פעמים אוהבים להגיד שאנשים נהרגו מהתקף לב או נהרגו מתאונת דרכים, אבל הרוצח האמיתי של מחלות זה סכרת ולחץ דם, אבל זה לא סקסי, זה מחלות לא מפורסמות.

ביום שלישי יש פה בכנסת.

אז אדם עם סכרת ולחץ דם, זה כמות המוות הכי גדולה בעולם כי זה מנבא מה קורה לך. אבל אנחנו אוהבים לדבר על הרוגים ממשהו שהוא בולט. אותו דבר הרוצח השקט של השוויון בחינוך, הייסוד זה העושר המוניציפלי, הזכות של העירייה להשקיע בילדים. וזה ניטל, עד בית שמש, בית שמש נאבקה שיהיה לה אזור תעשייה, שההכנסות שלה יגדלו, כדי שהיא תוכל לתת יותר.

זה נשאר בתחום המועצה האזורית מטה יהודה.

אבל יש 260 רשויות בישראל.

אבל תגיד את זה, זה נשאר בתוך מטה יהודה, ששם זה עשירית מהתושבים שגרים בבית שמש.

אני עשיתי בג"ץ נגד המדינה על עיר הבה"דים ועל בסיסים ובסוף בהסכמה עם ריפמן זכרונו לברכה לקחתי את עיר הבה"דים וקצת הכנסות. זה לא היה צדק מלא, אבל זו הייתה התקרבות לצדק. למה כל אחד צריך להיאבק על זה? למה כל ראש רשות צריך לעשות בג"צים ומאבקי גבולות? למה שהמדינה לא תגיד שילד לא יהיה בפערים, כשהוא מגיע לכיתה אני נותן לו 20,000, אתה נותן לו 10,000, אתה נותן 5,000. זה שנותן 5,000 אני אוסיף 5,000. שהוא יתחיל עם סל שווה. והיום הוא מתחיל עם 50% מהסל.

אני פשוט הייתי באמצע הדברים, אני רק אסכם. תראה, מיכאל, הדברים שאתה אומר הם נכונים, אני באמת מזדהה, אבל יש נקודה מאוד חשובה שאני רוצה שתבין אותה, ההתייחסות לפריפריה היא לא רק במערכת החינוך, היא גם במערכת הצבאית. אני נלחמתי על שני ילדים מדהימים עם בגרות מצוינת ועם פסיכומטרי מעולה להיכנס ל-8200 ולא הצלחתי. וזה הזמן לבקש מהם סליחה. כמה שניסיתי – אטימות שאין כדוגמתה. הילדים האלה היו יכולים להצליח ולהיות טובים יותר מכל מי שיושב עכשיו ב-8200 אבל לא ניתנה להם ההזדמנות. ושוחחתי עם מישהו מ-8200 שאמר לי: את יודעת איך זה הולך? אחד מביא את השני. אין שקיפות. אתה לא יודע איך מאתרים.

קצת שינו את המנגנונים האלה, אני חייב להגיד.

התחיל משהו, ניצנים נראו בארץ.

קטי, זה לא משרד הרווחה, זה לא יהלומים זה צבא, זה קצת אחרת.

אני לא יודעת למה אתה מתכוון ביהלומים, בעיניי הם יהלומים. כל ילד אצלי זה יהלום.

קרויזר, עד לפני זמן לא רב ילד מקרית שמונה ודימונה שרצה להתראיין ל-8200 אמרו לו תגיע ב-08:00 לתל אביב.

בדיוק, הקורסים בתל אביב.

אין ויכוח שהמצב היה גרוע מאוד בכל חיל המודיעין, בכל היחידות המיוחדות, נקרא לזה כך, וגם ב-8200, אבל הייתה הביקורת שיצאה גם מהכנסת וגם ביקורת ציבורית ויש שינוי בגישה במובן שעדיין צריך לתת אולי שינויים ודגשים נוספים, אבל יש שינוי במערכת.

אני רוצה לסיום לספר את הסיפור שנתקלתי בו. תלמידה מצטיינת שכן קיבלה זימון ל-8200, אבל אמרה להם: הזימון השני נופל לי בבחינת הבגרות, שנו לי רק את התאריך של הזימון. אמרו לה: אותנו זה לא מעניין. בבחינת בגרות. אתה מבין את הסינון? זה סינון מתוכנן מראש, איך אפשר להיפטר ממנה ולהביא מישהי אחרת שאולי חבר מביא חבר.

קטי, את מעלה פה נקודות חשובות ולכן יש פה אתגר מערכתי.

אני פשוט התחברתי למה שאמר מיכאל, להביא את כוח האדם הטוב ביותר. זה לא רק עניין של כסף.

הבעיה היא לא בפריפריה על בסיס עדתי, הבעיה היא - - -.

אנחנו מתכנסים פה בפערים בחינוך, זה נכון שיש פה אתגר ובעיות רוחביות, אנחנו לא נטפל בו בוועדה בכלל הוועדות הרוחביות אם זה בצבא ואם זה בשיכון ואם זה ברווחה ואם זה בבריאות ועוד. כי הפער הזה שקיים בחינוך קיים גם בעוד הרבה דברים. צריך גם להגיד את הדברים ולהיות פייר, משרד החינוך הוא לא הגורם היחיד פה בסיפור. זה נכון שאנחנו בוועדה פה עכשיו ויש לי תחושה שאנחנו מגיעים עם דחפור וכאילו דורסים לגמרי את משרד החינוך. בסוף, המשרד עושה את מה שהוא יכול לעשות, ויכול להיות שהוא היה יכול לעשות יותר, ואני רוצה כן לשמוע מה המשרד עושה ומה הוא נותן. אבל אי אפשר לערבב את כל מה שקורה, אם זה בשלטון המקומי, ואם זה ברווחה ואם זה בבריאות, שבסוף, נכון, יש לזה השלכות גם על הגורמים המקצועיים שיבואו לגור שם, שיבואו ללמד שם. קטי, סיימת?

אני רק רוצה להגיד, אתה יודע, אני גם לימדתי בדימונה בשירות הצבאי שלי שהיה להיות מורה חיילת בדימונה, כבוד גדול. ראיתי מערכת חינוך לתפארת מדינת ישראל בסכומים הקיימים. אבל אני בטוחה – והרשות משלמת המון, כולל פסיכולוגיה – היינו שם, הוועדה הייתה שם בסיור וראינו שם דברים מדהימים, ואני רוצה להגיד לך שאני מאוד מקווה שערים אחרות במדינת ישראל ילמדו את המודל הזה שנקרא דימונה.

לא לכל עיר בפריפריה יש ראש עיר כמו בני.

זה גם נכון. אפרופו מה שאמר דוידסון, גם הוא יהלום טוב, אבל בצד החיובי של הדבר.

יש כאלה מלוטשים יותר, כאלה פחות, אבל כולם יהלומים. מיכל בבקשה.

תודה. אני רוצה לומר כמה דברים. א' אני מסכימה עם מיכאל, אני חושבת שהנושא של קרן הארנונה שדיברנו עליה לא מעט, שבאה לעשות סוג של חלוקה צודקת בין המשאב שנכנס לעיריות, כולנו מכירים, וזה באמת לא כל כך קשור לוועדה הזאת, יותר לוועדת פנים. אבל בהחלט כשיש לראש הרשות – וצריך לתת לו את היד הכי רחבה והכי עצמאית.

הפריפריה הולכת לשלם קצת יותר מהמרכז בקרן הארנונה. אתם ראיתם את הנתונים שאת מדברת עליהם?

לא להתפרץ בתוך הדברים של חברי הכנסת. כשאני מדבר אפשר להתפרץ, כשחברי הכנסת מדברים – אי אפשר.

כשהייתי בשבוע שעבר בטירת הכרמל, דיברנו על מצוקת החינוך. יש שם אוכלוסייה שגדלה 7% גידול שזה משהו מדהים. אין להן בתי ספר, אין להם מבנים, הם פשוט קורסים, משרד החינוך אמור לסגור את החינוך בגלל היעדר מבנים. אין להם מבנים איפה לשים את הילדים. ולכן אני בהחלט חושבת שמשרד החינוך צריך להיכנס שם מתחת לאלונקה ולטפל בהחלט בפערים האלה.

מה שחשוב לי להדגיש במיוחד, אני בהחלט לא מזלזלת בלימודי הפיזיקה והמתמטיקה ו-8200 וכל מה שנאמר פה, אבל אני חושבת שהחיזוק המשמעותי בעיניי הוא חיזוק החוסן של התלמידים, בוודאי בפריפריה, בלהגיד להם: אתם יכולים, ואתם מסוגלים, ואתם תצליחו. ואנחנו רואים גם פה בוועדה וגם בכלל על אותם צעירים שכשהיו ילדים שמו עליהם איקס ואמרו שהם לא יצליחו גם בגלל איפה שהם הגיעו וכדומה, והם הצליחו בגלל שמישהו דאג לחוסן שלהם, להגיד להם: אתם מוצלחים, אתם טובים, אתם מסוגלים.

שם אנחנו צריכים להשקיע. כלומר להשקיע יותר בעובדים סוציאליים, יותר ביועצות חינוכיות – מה שאין שם – יותר בהבנה לילד עצמו, לצרכים שלו, לקושי הנפשי או הרגשי שלו, ולפצח את האירוע שם עוד לפני שאנחנו מרביצים בהם תורה, מתמטיקה וביולוגיה, אלא להשקיע שם. וזה בעיניי – מיכאל ובכלל כל מי שהצטרף פה לדיון – לדעתי יקפיץ את הפריפריה שם, בלהשקיע בחוסן של אותם ילדים.

תודה רבה. אני רוצה לשמוע את משרד החינוך כי אנחנו גם מוגבלים בזמן. אני אתן לח"כים גם להתייחס לדברים של משרד החינוך. משרד החינוך, בבקשה דודי.

דודי מזרחי, מנהל אגף תקציבים, משרד החינוך. הייתי רוצה להתחיל ברשותכם. חבר הכנסת ביטון, אני נמצא במשרד החינוך תקופה יחסית ארוכה. לפני כשמונה שנים פחות או יותר, פגשתי את חבר הכנסת ביטון כשהיה ראש עיריית ירוחם, שבאמת הוביל קו לתקצוב דיפרנציאלי במשרד החינוך ובכלל במדינת ישראל. אז למיטב זכרוני שי פירון היה שר החינוך. ובעצם מאותה נקודה, אם אני מסתכל בפרספקטיבה של זמן, שהמצב מבחינת השקעת המשאבים של המדינה, של משרד החינוך, הייתה לא מוצלחת בלשון המעטה, זאת אומרת, מפת הקצאת המשאבים בשעתו הייתה שהחזקים קיבלו יותר מהחלשים , ובאופן שיטתי – אם תרצו אני יכול לפרוס בפניכם – בכל שלב גיל, כאשר אני מסתכל היום על נקודת הזמן הזו – והגפן היא רק נדבך – יש לנו בכל שלב ושלב במדינת ישראל תקצוב דיפרנציאלי.

תראה לנו את הנתונים.

קרי החלשים מקבלים משמעותית יותר מהחזקים. הנתונים גם משוקפים לציבור במערכת שקיפות חינוכית. אני אתייחס נקודה-נקודה, אדקור כל שלב, לא רוצה להגיד שהכול מושלם בכל נקודה ויש לנו עוד אתגרים.

אבל דודי תגיד באומץ – אני מאוד אוהב את מה שאתה אומר וזה דיווח אמין כי אני מכיר אותך שנים ועבדנו ביחד – איפה התקדמנו ואיפה לא? איפה זה דרמטי ואיפה לא? איפה זה באמת תיקון אמיתי ואיפה חסר שינוי?

אני רוצה רק להעיר הערה, אני מתנצל, יושב-הראש המשותפים, אני פשוט צריך ללכת לנהל דיון בוועדת חוקה, אבל מעבר לזה שהדיון החשוב הזה והצורך באיזון והשקעה בפריפריה, יש נושא שעולה עכשיו והוא קשור בהכרח גם לצפון וגם לדרום, גם סביב היישובים המפונים וגם היישובים נקרא להם במעגל השני, הסופגים, גוש משגב, של הרבה מסגרות חינוך, שבתוך הרובריקה של תקן לתלמידים חסר איזה ילד, כי משפחה עכשיו מלחיץ אותה לגור בצפון למרות שהם אפילו לא בטווח הטילים והם מחליטים לרדת מרכזה לכיוון ההורים או שאחד מבני הזוג נמצא במילואים והם באי ודאות לגבי השנה הבאה ועל ילד אחד הולכים לסגור גן, שאנחנו יודעים מה המשמעות של זה. ברגע שבמסגרות, בטח של החינוך הרך, אז הזוגות הצעירים לא מגיעים ולא רק שלא רוצים להגיע, אתה רואה את זה בהרחבות של היישובים הקהילתיים. זה עלה לפני שנה נושא ההרחבות ויצא גם לתקשורת כל ההרחבות וגני הילדים ביישובי משגב, אבל חוזר עוד פעם.

זו בעיה אמיתית שאתה מעלה, והוועדה צריכה לדון בזה.

אני אומר שבמקביל בהשקעה בתוך החינוך ובהשוואה למרכז צריך גם להבין שהקריטריונים – צריך להגמיש אותם קצת.

הוועדה צריכה לדון במה קורה ב-1 בספטמבר עם מפונים?

אין שום בעיה אבל אני אומר עוד לפני המפונים.

אתה יודע יותר טוב ממני שבגליל העליון אין מורים.

אין בעיה, לג אחד אחורה ליישובי משגב. יש שם מסגרות שקיימות. על ילד אחד הולכים לסגור גן, באבטליון למשל. מה המשמעות של זה? זה אומר שהמשפחות לא באות יותר, הן עוזבות.

יפה. אז היינו בשבוע שעבר ביום חמישי בחבל אשכול, נחשפנו גם לבעיה הזאת שם, זו בעיה שחוזרת על עצמה, וקבענו לדיון למחר. אתה מוזמן להגיע, והנושא הזה הוא אחד הנושאים שאנחנו הולכים להעלות.

זה מצדיק דיון משל עצמו.

בבקשה דודי.

אז אני אתייחס לכל שלב גיל באופן מסודר, אפשר גם לתת נתונים מדויקים. קודם כול אני אתייחס לגני הילדים. התקצוב הבסיסי בגני הילדים ברובד הבסיסי יש דיפרנציאליות מועטה יחסית. יש התייחסות האם הרשות מקבלת מענק איזון או לא מקבלת מאזן איזון ממשרד הפנים? רשות שמקבלת מענק איזון ממשרד הפנים, גודל כיתת גן תוקצב לפי 31, בעוד רשות שלא מקבלת מענק גודל כיתה הוא 33. אבל רוב המשאבים הדיפרנציאלים בגני ילדים באים לידי ביטוי בתוכנית ניצנים. זאת אומרת שכל הפריפריה מקבלת צהרונים כולל ארוחה חמה. יש ישובים שנמצאים ביוח"א בגני ילדים ובעצם רוב הדיפרנציאליות של ההשקעה בגני ילדים באה לידי ביטוי בתוכניות התוספתיות הללו.

אבל יש כוונה לעשות דיפרנציאליות בגנים? כי אמרת משפט שהוא חשוב, אמרת שבגנים הדיפרנציאליות מועטה עד היום בתקציב המרכזי אז האם יש מחשבה, האם רוצים לשנות את זה?

אני צריך להגיד שיושבת כאן הדר, רפרנטית חינוך משרד האוצר ואנחנו עובדים יד ביד עם משרד האוצר, המדיניות של משרד האוצר – צריך להגיד שזו הייתה מדיניות רוחבית של כל הממשלות בעשור האחרון – להעמיק את הדיפרנציאליות הייתה להתמקד בנושאים שקשורים בעקיפין גם לרווחה, ולכן גם התוכניות של הצהרונים וההזנה, שם רוב ההשקעה הנוספת התקבלה. ייתכן שבעתיד יהיה רצון ויהיה גם יכולת גם, צריכים תקציבים נוספים להעמיק גם כאן. כרגע אין לנו תוכנית להעמיק מעבר לזה בגני הילדים. אני אסקור ברשותך, אדוני, את כל רוחב היריעה.

קדימה.

בכל מה שנוגע ליסודי וחטיבות הביניים, ביסודי וחטיבות הביניים החל משנת 2015, באופן הדרגתי – זה התחיל בתקופה של שי פירון והמשיך עם כל השרים שהגיעו לאחר מכן – התחלנו עם תוכנית תקצוב דיפרנציאלי בשעות ההוראה, ושעות ההוראה בחינוך היסודי ובחטיבות הביניים היו מתוקצבים באופן דיפרנציאלי. זאת אומרת שהחלשים מקבלים יותר מהחזקים באופן משמעותי.

שוב, ניתן לראות את זה בשקיפות החינוכית, במערכת שהמשרד מפרסם לציבור. גם כאן צריך להגיד – וזה נושא שהוא שיח אינסטפי וטבעי שכך יהיה בציבוריות בישראל – יש באיזשהו שלב מתח מאחר והתקציב הוא מוגבל. אנחנו אומרים תמיד שאולי אפשר לעשות תקציב עוד יותר דיפרנציאלי, אבל יש כאן איזשהו מתח מסוים מאחר והתקציב הוא מוגבל אתה לא רוצה לשחוק את החינוך הממלכתי גם ביישובים של מעמד הביניים. זאת אומרת, כשאתה מתייחס יש כאן איזשהו איזון. אני חושב שהיום אפשר לראות שהתקצוב הוא דיפרנציאלי מאוד ביסודי וחטיבות הביניים.

אבל זה לכולם אותו דבר? אותם מפתחות של הצעות? גם בממלכתי וחינוך ערבי וחרדי?

אני אתייחס, ביסודי וחטיבות הביניים הרובד הבסיסי של התקצוב הוא תקצוב לכיתה, אנחנו מתקצבים לפי כיתה. לפני כל דבר אחר אתה מוודא שלכל כיתה יש מספיק שעות הוראה בכדי שילד יוכל לקבל את מה שהוא צריך לקבל לפי התוכנית המחייבת של משרד החינוך.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

כיתה ולא מספר תלמידים.

הרובד הבסיסי הוא כיתה.

לא פר ילד?

לא, הרובד הבסיסי הולך פר כיתה, כי יש מקומות שהיישוב הוא קטן.

לא, אבל צריך להגיד. צריך להיות הוגן. יקבל את הכיתה אם הוא עומד בתקן של מספר התלמידים.

התקן המינימלי לכיתה הוא 20 ילדים בכיתה.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

והמקסימלי? 35.

אני אתייחס רגע. יש לנו אינטרס – אני חשוב לכולנו – לא לעודד בתי ספר קטנים מכל מיני סיבות. לכן הגודל המינימלי שלנו לכיתה הוא 20 ילדים, זה הרובד הבסיסי של התקצוב. מעבר לזה יש שכבות נוספות של תקצוב.

יש רכיב שנקרא שעות טיפוח. לכל בית ספר במדינת ישראל יש מדד טיפוח שמבטא את המצב החברתי כלכלי שלו, הוא נגזר ממספר משתנים, הכנסת ההורים, השכלת ההורים, ארץ מוצא. יש העדפה למקומות שיש עולים חדשים. מידת הפריפריאליות של בית הספר. ככל שבית הספר הוא במצב סוציואקונומי חלש יותר הוא מקבל יותר משאבים ושעות טיפוח, זו עיקר הרפורמה שנכנסה.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

וכשממוצע בית הספר עולה מבחינת ציונים אז מורידים?

לא אמרתי ציונים, מבחינת השכלת ההורים, הכנסת ההורים, מידת הפריפריאלי, ותמהיל של עולים חדשים בבית הספר.

רק כדי שנסתדר עם כל מה שהתפרסם, אז נניח ואתה בממוצע לילד נותן סכום מסוים, נכון? כ-20,000 שקלים עלות תלמיד במדינת ישראל? בממוצע?

שוב, יש טווחים כמו שאמרת.

בממוצע, יש יותר, יש 15,000.

נניח לצורך העניין.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אבל הוא אומר לך שפר ילד לא כל-כך עובד, צריך שהקריטריון הזה יהיה בסיסי.

אני רק רוצה לשאול אותו שאלה. אז עשית דיפרנציאליות ביסודי ובחטיבת הביניים, אז אותו ילד שגר בעיר לא עשירה מבחינת עושר מוניציפלי. כמה זה הוסיף לו? כלל אצבע. כמה זה צמצם את הפער בין מה שאותה עירייה עשירה הייתה יכולה לתת, לבין מה שאתה הוספת בדיפרנציאליות?

אני אתייחס, תן לי עוד דקה ואני מבטיח שאני מתייחס לזה. כי צריך רגע לראות את כל המכלול. אז יש לנו את שעות ההוראה, את שעות הטיפוח, שהם מעבר לתקצוב הבסיסי פר כיתה נותנות תקצוב נוסף פר תלמיד לפי המדרג הסוציו אקונומי של בית ספר. ועוד מדרג שבא לידי ביטוי שהוא גודל הכיתה. התוכנית שאושרה בממשלות בשנים האחרונות של הפחתת תלמידים בכיתה, קובעת שגודל הכיתה שמשרד החינוך מתקצב כגודל מקסימלי נגזר גם מהמצב החברתי כלכלי. זאת אומרת, ביסודי הטווח המקסימלי, מספר הילדים המקסימלי בכיתה נע בין 32-34 כפועל יוצא מהמצב החברתי כלכלי של בית ספר, קרי בכיתות שהסוציו יותר נמוך אנחנו מכירים בגודל כיתה נמוך יותר.

בחטיבות הביניים זה יותר עמוק – הטווח שם נע בין 32-40. שזה אומר שבמקומות יותר חזקים גודל כיתה מקסימלי הוא 40 ילדים בכיתה, במקומות החלשים יותר, בפריפריה, גודל המקסימלי של כיתה הוא 32. זאת אומרת שמהילד ה-33 מפצלים את הכיתה לצורך העניין. כאילו, פותחים עוד כיתה.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אבל 32 זה 60% מהכיתה הרגילה, המינימום של ה-20. לא יכול לתקצב את הכיתה הרגילה של ה-20 בחמש שיעורים, נגיד עברית, והכיתה של 32 באותו מספר שיעורים.

את צודקת, ולכן מעבר לכך יש רכיב - - -

חשבתם אולי לקחת את כל גודל בית הספר? נניח יש 400 ילדים ואז לחלק את זה למספר הכיתות ולא לעשות את... כי כן יש לך כיתות עם 19 או 18 ילדים וכיתה עם 34 בשכבה אחרת, גבוהה יותר או נמוכה יותר.

זה מה שאנחנו עושים. עושים את זה אבל ברמת שכבה, כי אנחנו לא מחברים בין כיתות ז' לח' לצורך העניין.

ברמת שכבה אתה מצמיד ומחלק מחדש.

נכון, אנחנו מסתכלים על מספר הילדים בשכבה, וכמובן בהתאמה לזה. כמובן המנהל עושה ביחד עם הצוות, מסדרים את גודל הכיתה. אני עונה על השאלה של חברת הכנסת – כן. יש הבדל בין כיתה של 20 לכיתה של 32, רכיב נוסף שמתוקצב אנחנו נותנים עבור כיתות גדולות יותר על כל ילד נוסף עוד רכיב של שעות. זאת אומרת כדי שכיתה עם 32 ילדים תקבל יותר שעות. אבל אני רוצה רגע להתמקד בדיון עצמו.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

מה היחסיות? אתה נותן יותר. בוא נגיד שהמינימום שזה 20 מקבל, איך שאמרנו, חמש שיעורים במקצוע מסוים. אז יש לך 32 ילדים. הנוסחה על מה מדברת? איזה יחסיות? האם זה תוספת של שיעור אחד? כאילו ביחד לגודל.

יש נוסחה שמוסיפה תוספת של שעות פר תלמיד, אני יכול לתת את זה. אני לא זוכר בדיוק את הנוסחה המדויקת עכשיו, אבל יש תוספת של שעות פר תלמיד. אבל במענה לשאלה אני רוצה רגע ברשותך לגעת. מעבר לנושא של השעות, אני כן מחבר את הגפן.

רגע, לפני הגפן, הגעת לחטיבת ביניים ויש גם תיכון, לא הגעת לתיכון.

אני יודע. הגפן נוגע ליסודי, חטיבות ביניים ותיכון. ולכן כשאנחנו מדבר על היסודי וחטיבות הביניים אני רוצה לתת את התמונה המלאה של מה מתקצבת המדינה? מצד אחד יש לנו תקצוב דיפרנציאלי בשעות ההוראה. לפני כשנתיים נכנס התקצוב הדיפרנציאלי בממד השקלי. אגב, זה דבר שבמשך שנים כאן בוועדות חינוך צעקו עליו ובצדק, שאין תקצוב דיפרנציאלי בכל מה שנוגע בפרויקטים השקליים. עיגנו את התקציב, הוא כלל תוספת תקציב משמעותית ממשרד האוצר, עשינו גם סדר וחילקנו מחדש את התקציב, יש גם מצ'ינג של השלטון המקומי ובעצם יהיה סל נוסף, סל שקלי, שהוא דיפרנציאלי, הוא נע בערך בין 1,200-2,000 שקלים לתלמיד סדר גודל, תקציב נוסף שקלי עבור פרויקטים, תוכניות העשרה, רווחת התלמיד, שורה ארוכה של דברים והוא עם ממד משלים.

עכשיו, לשאלתך חבר הכנסת ביטון, כי למשל ראיתי גם מה התפרסם בתקשורת בפרסום של נדלן וזה. אני יכול להגיד לכם, יש מעט אנשים שמכירים – אני חושב – את תקציב החינוך במדינת ישראל, ויש הרבה רעש.

אבל מדלן לקחו את זה מטבלאות שלכם.

מה שלמדלן יש זה שני דברים. אחד, הוא רואה את ההקצאה של משרד החינוך מה שמתפרסם בשקיפות. דבר שני הוא מסתכל על הדוחות הכספיים של הרשויות המקומיות. אבל כאן אני אומר את זה באחריות יש רעש ציבורי לא מדויק על הדבר הזה. יש שכבה מסוימת של רשויות במדינת ישראל, רשויות מקומיות, שהן רשויות עשירות. כולם יודעים על מי אני מדבר. היא שכבה מאוד מצומצמת.

נכון.

רוב הרשויות במדינת ישראל, גם חלק מאלה שאולי מתהדרות שמשקיעות יותר בחינוך וכו', משקיעות את הבסיס, את ההשלמות של משרד החינוך. כי בתקצוב השוטף שלמשרד החינוך רשות נדרשת להשקיע הוצאות של חשמל, מים, מזכירים, שרתים וכיוצא בזה. רוב הרשויות – להוציא שכבה מסוימת של רשויות חזקות מאוד ויש שכבה כזאת – הם לא שם.

נכון, יש רשויות בודדות– ונקבתם בשם של חלק מהם קודם – שיודעות להוציא עוד 10,000 שקלים, זו דוגמה לא מייצגת. ברוב הרשויות אם אתה מסתכל על הוצאה לאומית לחינוך, רוב ההשקעה היא ההשקעה של מדינת ישראל, רוב הכסף בחינוך הוא כסף שהמדינה שמה אותה – ואפרופו דיון על תשלומי הורים – וההורים. הרשויות המקומיות זה לא שהם לא משקיעות בחינוך, אבל הדלתא הגדולה היא לא שם. יש מספר רשויות כמו תל אביב, ראשון, וכו' – אני לא רוצה לנקוב בכל הרשויות – יש להם יכולת להשקיע סכומים באמת בהיקפים שאמרתם.

נו, אבל למה זה צריך להיות ככה?

לא אמרתי שצריך להיות ככה, זה לא משנה את המפה הלאומית.

יש 200 רשויות שמקבלות מענקי איזון. יש כ-30 עשירות מאוד ועוד 30 טובות ויציבות. אלו המספרים של העושר המוניציפלי. אבל העיריות שאתה מזכיר מבחינת ייצוג של כוח אדם, מבחינת התושבים הן גדולות. זאת אומרת, כמות התושבים שמייצגים לפעמים גדולה מאוד ביחס לאותן פריפריות של מענקי איזון. אבל הפרמטר של השקעה עירונית בחינוך הוא רוצח את אי השוויון.

אז תגיד מה אתה עשית מול זה? תגיד לי שביסודי אתה יודע לתת היום בשיטות שלך, בגפן, בתקצוב הדיפרנציאלי ושאתה מוסיף לבית הספר 2,000, 3,000, 5,000. מהו המספר שאתה יודע לתת תמריץ או איזה איזון בהשקעות שלך בכל הדיפרנציאליות שסקרת? ולא סתם אתם לא מזכירים את התיכון.

לא הספקתי להגיע עוד לתיכון, אני אגיע לתיכון.

בתיכון היה לכם דיפרנציאליות באמצעות סעיף שקראתם לו מוחזקות, שכל בית ספר תיכון בפריפריה קיבל מיליון שקלים, והם ביטלו את המוחזקות.

ממזמן. אתה מדבר על משהו מלפני 20 שנים.

לא, לפני 10 שנים.

אז חבר הכנסת ביטון, אני אמשיך. המוחזקות עדיין קיימת, לא רק שהיא קיימת - - -

לא, עשו פטנט חזרה.

התקציב של המוחזקות.

מה המצב בתיכון? ומה המספרים בסוף? לא מילים, מה המספרים? הראנו טבלה שעירייה מוסיפה 20,000.

בניגוד למשרדים אחרים אני יכול להגיד שכל ההשקעות של משרד החינוך, הכול בלי יוצא מן הכלל, מפורסם באינטרנט. כל אזרח יכול להיכנס ולראות. אפשר לראות שם שקרית שמונה מקבלת יותר מתל אביב, אפשר לראות שהפריפריה מקבלת משמעותית תקצוב עודף על פני המרכז ורק המגמה הולכת ועולה. שאלת על התיכונים.

מספרים?

יש שם מספרים אחד לאחד.

בערך, בנקודה.

שאלת אז תן לי להתייחס. הוא ברמה של עשרות אחוזים. יש הבדל מאחר וזה לא קונץ פטנט רגע לתת לך מספר ונלך עם זה הביתה, לאחר והתקצוב הוא לא רק נגזר ממד טיפוח, יש העדפה לאוכלוסיות מסוימות. למשל, כמו הדרוזים לצורך העניין שיש להם החלטת ממשלה ייעודית. מגזר ערבי 550 יש להם תקצוב ייעודי. עולים חדשים יש לנו את הדרך החדשה. וכן יש לנו תוכניות ייעודיות.

בחטיבה העליונה שאלת מה התקצוב הדיפרנציאלי? התקצוב הדיפרנציאלי בחטיבה העליונה מתבסס על מספר רכיבים. אחד, יש לנו את הכיתות הקטנות של אגף נוער בסיכון, אגף שחר, כיתות מב"ר, אתג"ר, מרכזי חינוך שמוקצים רק לפי פרמטר של סוציואקונומי.

מעבר לזה ציינת את המוחזקות. המוחזקות לא בוטלה היא רק גדלה. מוחזקות למי שלא מכיר זה תקצוב דיפרנציאלי.

איך היא נקראת היום?

זה נקרא תמיכה בבתי ספר קטנים בפריפריה. והרציונל הוא עבור בתי ספר שגודלם יחסית קטן לתת תקצוב נוסף. מעבר לזה נכנס השנה, בשנת הלימודים תשפ"ד תוספת של 200 מיליון שקלים בגפן, בחטיבה העליונה, תקצוב דיפרנציאלי. כל הגפן הוא דיפרנציאלי שזה תקציב של כלי דיפרנציאלי. אפרופו השיח על תשלומי הורים ומהם הרכיבים שהם דיפרנציאלים. אז זה לגבי זה. אני יכול להגיד גם איפה יש עדיין פערים.

תגיד את הפערים בכנות.

רגע, יוסי, בתקציב השקלי של הגפן נתתם גמישות רחבה או שזה מצומצם לסעיפים מסוימים והוא חייב להצטמצם לתוך זה כמנהל בית הספר?

התקצוב של הגפן גם בתשפ"ג היה יחסית גמיש, הייתה ביקורת והיו לנו על זה דיונים כאן בוועדה על זה שצריך להרחיב עוד יותר את הגמישות. הרחבנו את הגמישות בתשפ"ד, ולקראת תשפ"ה יש רצון להגמיש עוד יותר. צריך להגיד שכאן אנחנו מצד אחד רוצים לתת גמישות, מצד שני לא לאבד את המשילות של המדינה והולכים כאן באופן דיפרנציאלי.

אוקיי.

אבל אם אני מסתכל על זה באופן מפוקח, קודם כול באופן אבסולוטי יש דיפרנציאליות ברמה של עשרות אחוזים, כל הנתונים נמצאים באינטרנט, אני יכול להפיק לכם איזה דוח לפי איזה חיתוך שתבקשו אותו. זה נכון שרשויות מקומיות מסוימות יכולות להטות מאחר והן יודעות להשקיע יותר. יחד עם זאת במפה הלאומית לעולם מדינת ישראל לא תוכל להשוות את התקציב של הרשות המקומית הכי יקרה. אם 20,000 לתלמיד זה תקציב ממוצע, ויש רשות מסוימת אחת בודדת שיודעת לתת עוד 10,000 שקלים, המדינה לא תוכל עכשיו להגדיל תקציב חינוך ב-50%.

אבל זה לא בודדת, דודי. כשבודקים את 100 ו-150 בתי הספר המצטיינים מוצאים רק שלושה מהפריפריה. רק שלושה. בודקים את ה-200 ומוצאים חמישה. בוא, אלו הנתונים שלכם.

אלו הנתונים השאלה לפי איזה חתך. אגב גם בנושא הזה ברור שיש עוד הרבה מה לעשות.

זה לא רשות בודדת, אלו עשרות רשויות שמייצגות אוכלוסייה ענקית.

אם מסתכלים על נתוני הבגרויות בעשור האחרון רואים באופן מובהק צמצום אדיר של הפערים בזכאויות לבגרות ובתעודות המצטיינים.

יותר מעניין אותי מה הפערים להבנתכם? מה עוד צריך לתקן? ומה האוצר חושב על זה? כי לכאורה האוצר היה הראשון שיעודד מיצוי הון אנושי והיה הולך לכיוון הזה.

אפשר להשחיל מילה פה בדיון ביניכם?

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אפשר משפט?

בבקשה.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אתה מדבר על תוצאות הבגרות כמדד, נכון.

אחד מהם, לא אמרתי שזה צריך להיות הכול.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אוקיי. אני חושבת שהמדד האמיתי זה לעשות מעקב אחרי אלו שסיימו – איפה הם נמצאים? הם סיימו אוניברסיטה? הלכו ולמדו משהו? יש להם מקצוע? זה המדד האמיתי. כי בסופו של יום ילדים שיקבלו בגרויות ולא איכותיות, יש להם בגרות אבל אין להם בגרות איכותית שתכניס אותם לאקדמיה, ואם הם נכנסים אין להם אפשרויות ללמוד מקצוע דרוש, שהוא מבקש ציונים גבוהים, פסיכומטרי גבוה.

זה המדד האמיתי, בוא נסתכל בשטח מה קורה? איפה יש לנו בעיה בפריפריה ואצל מי? הבעיה בפריפריה החברתית והגאוגרפית, וזה מובהק, אין מה להתווכח. ושוב להגיד שיש עוד הרבה מה לעשות, אז נמשיך להגיד שיש עוד הרבה מה לעשות. אני חושבת שצריך להתחיל לעשות כי הבעיות ידועות כבר לכולנו, הן זועקות.

אפשר להשחיל מילה?

לפני כן, סימון , אני יודע על מה אתה רוצה לדבר ואני אתן לך.

לא, דווקא תופתע שלא.

טוב, בבקשה.

אני שומע מה אתה אומר, דודי, ובאמת כל הכבוד על העשייה ואני גם יודע שהרצון מאוד טוב. אבל בוא נהיה אמיתיים, אתם מדברים על השקעות של המדינה ועל השקעות של העירייה, בסוף-בסוף – אני לא יודע בני כמה הילדים שלך – במקומות שיש כסף, הכסף של ההורים הולך לשיעורים פרטיים. היום במדינת ישראל אם אתה רוצה שהילד שלך יצליח, אתה שם אותו אצל מורים פרטיים, וכולם עושים את זה, מי שיכול. אז יש פה השקעה של מיליארדים בסוף של החברה האזרחית, של ההורים שמשקיעים והם עושים את זה כי משהו קורה לא טוב במערכת חינוך.

אם ילד מסיים 5 יחידות בגרות באנגלית ובסוף הוא לא יודע לדבר אנגלית, או בחברה הערבית לומדים עברית אבל לא יודעים לדבר עברית, ואני אמרתי את זה כמה פעמים, כנראה שהתוכנית הלימודית במערכת החינוך – צריכים לשנות אותה. זה המצב וזה לא משנה אם יהיו 20 ילדים או 25 ילדים. מה שאני הבנתי בכל הסיורים ובבדיקות שעשיתי, למשל בחברה הדרוזית, ההצלחה שלהם בבגרויות, ואנחנו רואים בפקיעין 98% בגרות ובמקומות אחרים – זו חליפה אישית. זה מה שמצליחים לעשות בבתי הספר בחטיבות ובעיקר בתיכונים. הילדים היום צריכים את החליפה האישית הזאת, מה לעשות.

אם אנחנו לא נדע, כמערכת החינוך – שלטון מקומי, לא משנה מי יעשה את זה – לדעת ליצור את החליפה הזאת האישית כמה שיותר אישית לתלמידים, ההורים ימשיכו להוציא כסף מהכיס ולממן את השיעורים הפרטיים. יש מקומות שאי אפשר לעשו את זה, מיכאל, ויש מקומות שההורים יכולים ועושים את זה ואלו התוצאות בסוף. אתה רואה את הזה גם בציונים במתמטיקה, באנגלית, בפיזיקה. אלו שמשלמים שיעורים פרטיים – מצליחים. ולכן אנחנו יכולים להמשיך לדוש בנושא הזה ולדבר על זה אבל צריך לעשות משהו אחרת. כנראה שהשיטה שלנו לא מספיק טובה.

אני דיברתי למשל על השפה העברית בחברה הערבית, אותי זה מאוד מטריד. אני חושב שזה העתיד של מדינת ישראל. אם ילד מגיע לגיל 17 ולא יודע לדבר עברית הוא יפחד ללכת להשכלה גבוהה, הוא יפחד ללכת לעבוד בחברה היהודית ישראלית – איך שתקראו לזה – יש גם מורים שמסיימים בחברה הערבית ללמוד הוראה וחוששים להגיע לבתי ספר שמדברים עברית. והשפה היא דבר מאוד חשוב ולא משנה כמה כסף נשקיע, אנחנו עושים את זה לא נכון, וצריכים לשים את הדבר הזה על השולחן. תודה.

שלטון מקומי, מיכל מנקס. בבקשה.

אני קצת נבוכה ולא באמת מבינה על מה הדיון כאן, אני חייבת לומר. פערים בחינוך יהיו לעולם בכל מדינה מתוקנת ודמוקרטית. היינו בסרט הזה ואני למדתי על בשרי במהלך שנותיי משפט חכם שאמר לי מישהו שלעולם אתה לא תגביה בן אדם על ידי קיצור הרגליים של האדם האחר, וזו המוזיקה שאני שומעת פה.

זה לא נכון מה שאמרת. לא הייתה פה דקה מוזיקה כזאת. ביקשנו ממשרד החינוך להגדיל את ההשקעות בילד שלא קיבל הזדמנות שווה.

אני א' שמחה וב' זו הפרשנות שלי, אני שמחה שטעיתי.

אני גם אמרתי את זה מפורשות שיש שתי דרכים לתקן את אי השוויון, או לקחת מרשויות קיימות או להגדיל את ההשקעה בילד. אז אל תמציאי מוזיקה שלא הייתה. משרד החינוך צריך להשקיע יותר בילדים שלא קיבלו הזדמנות שווה, זה מה שאמרנו פה. ואתם יודעים שאני יודע לעבוד טוב עם השלטון המקומי, ואל תגידי משפט שבעיית אי שוויון בחינוך תמיד הייתה בכל העולם ואפשר ללכת לישון בשקט כי זה פשע חברתי שיש אי שוויון בחינוך.

לא אמרתי.

אמרת את זה והפרוטוקול רשם את מה שאמרת. פערים בחינוך וילדים עניים שלא מקבלים שוויון הזדמנויות בחינוך זה פשע חברתי, ואנחנו לא נישן בלילה על הפשע הזה.

אוקיי, אז היות ואנחנו לא מכירים ואתה לא יודע מה עשיתי בעבר למניעת אי השוויון הזה.

אני לא יודע, אני יודע שאני עובד עם משרד החינוך והשלטון המקומי מצוין, אבל הפתיח שלך שמקבל בשוויון נפש אי שוויון בחינוך ואומר שזה מה יש בכל העולם – ככה זה. זה לא יתקבל פה.

אוקיי. זה לא רק מה שיש בכל העולם, זה מה שהיה בישראל מאז ומתמיד, ולצערי או לשמחתי זה יקרה משום שאני לא חושבת שאם יש הורה שיכול לתת לילדו אנחנו צריכים למנוע את זה ממנו.

לא דיברנו על השקעת ההורה.

דקה, אבל אתה לא יודע על מה אני מדברת. אתה מכניס לפי דברים.

כל הדיון פה לא עסק בתשלומי הורים, זה היה בדיון אחר. דיברנו פה האם ילד קיבל בבית הספר את אות והסכום מהעירייה שלו ומהממשלה? לא דיברנו על תשלומי הורים.

אז פתאום זה כן העיריות? אז רגע תן לי בבקשה לסיים את הדברים.

כן עיריות, כי אם יש לה כסף והיא משקיעה ולאחרת אין.

אז כל הכבוד לה.

כל הכבוד לה?

כן, בהחלט, בוא נמנע מהם, בוא נעצור.

תגידי, רמת נגב קיבלה 50 מיליון שקלים מבסיסים של המדינה, אז על מה כל הכבוד לה? הבסיסים האלו בירוחם ובג"ץ העביר את הבסיסים האלה אליי. אז על מה כל הכבוד לה?

סליחה, אם אתם מטפלים בחקיקה אחרת דרך מודל חלוקת הכנסת בארנונה ומייצרים אזורי חלוקת הכנסות בארנונה אז אי אפשר אחר כך לבוא ודרך עולמות של תקצוב החינוך להגיד שגם הנתח צריך לבוא מכאן. יש או או. אם אדוני מכוון לזה שבמקום שבו רשות עשירה - - -

אנחנו לא כיוונו לזה, אנחנו רק רצינו לשמוע מכם שאתם מודאגים מאי השוויון בחינוך. אחרי זה מאיפה נביא את הכסף, זאת שאלה שתידון.

חברת הכנסת שהייתה כאן מקודם אמרה – והוציאה את המרצע מן השק מה שאמרנו כל הזמן על חקיקת קרן הארנונה – שכמה טוב שנחקקה קרן הארנונה בחוק ההסדרים.

זו קרן גרוע. קרן הארנונה שהממשלה הזאת עשתה היא גרועה. היא לא באה לעשות שוויון, היא באה להחליף את ההשקעות של הממשלה בדיור.

אוקיי, אז הנה סוף-סוף הבנו שהיא לא נועדה כדי להגביר את היצע הביקוש לדיור, היא באה לעשות איזון במערכת החינוך בין רשות שהיא יכולה לרשות שלא.

אני הייתי נגד קרן הארנונה הזאת שהייתה אחרונה.

אני משוכנעת בכך.

היא באה לקחת כסף שהממשלה נתנה על דיור.

אבל מה שאנחנו מנסים לומר זה שכאשר רוצים לדבר על מכת הדיפרנציאציה בחינוך, אי אפשר לקחת את מודל הרשויות שמשקיעות לא מעט מתקציבן במערכת החינוך, הופכות את הרשות מבינונית לטובה או מטובה למצוינת, ולומר אם זה כך – בואו נאזן גם את הדבר הזה. בטח לא מתקציבי החינוך עשינו מספיק.

אני רוצה רק לחדד כי אני חושב שיש פה חוסר בתקשורת. לא נאמר ואין בכוונת הוועדה ולא של ראשי הוועדות, לדעתי גם לא חברי הכנסת, לבוא ולהוריד מרשות אחת כדי לתת לרשות אחרת, בסדר? אנחנו מדברים על זה שבסוף כשמשרד חינוך, או כל משרד ממשלתי אחר רואה שיש פערים גדולים – אם זה בחינוך ואם זה ברווחה ואם זה בספורט ובעוד ועוד דברים, תרבות ועוד – על אותו משרד לבוא ולתת תקציב דיפרנציאלי בשביל להשלים. הפוך, להעלות את הרמה של אותן עיריות פריפריאליות שלא מצליחות להביא לתושבים שלהם את המענה בכלל הדברים שדיברתי עליהם, אם זה בחינוך, תרבות ועוד.

לא נאמר בשום שלב בדיון שכוונת הוועדה לבוא ולהמליץ למשרד כזה או אחר לקחת מרשות אחת ולהעביר לרשות אחרת. סך הכול מה שהוועדה מבקשת זה לגרום לכך ולקבל שהנושא הזה של פערים בחינוך צריכים להיפסק, וכדי שהם ייפסקו ממשלת ישראל לדורותיה בעבר לצערי לא עשתה מספיק ולעתיד צריכה לעשות וגם בהווה כדי להוביל לזה שבסוף אותן עיריות חלשות יוכלו להביא את השירותים הטובים ביותר לתושבים שלהם ולתת להם את שוויון ההזדמנויות, לזה התכוונו.

אוקיי, אז רק להבהיר. מרכז השלטון המקומי פועל לאורך שנים – וחיים ביבס מוביל את זה – לתקצוב דיפרנציאלי מותאם. יש שתי בעיות עם הדבר הזה, יש משרדי ממשלה שרואים את התקצוב הדיפרנציאלי כלקיחת חלק מסכומים שניתנים והעברתם לאחר. ותפיסת מרכז השלטון המקומי באה ואומרת: בואו נגדיר סל בסיסי לחינוך, נורמטיבי, ומעליו ניתן למי שצריך את מה שהוא צריך. כי גם לא הכול זה כסף. דובר פה על השכלת המורים, דובר פה על תגמול המורים. אנחנו עדים היום על בריחה של מורים מהצפון, יש בעיה קריטית להשאיר אותם שם. יש הרבה מאוד בעיות שייצרו פערים על פערים קיימים.

עוד הייתי רוצה להזכיר שאכן לדבר על שיטת התקצוב זה בהחלט משהו שצריך לעשות אבל יש לנו בעיות קשות יותר והרשויות עומדות בפני קריסה חזקה, איתנה ונטולת מענק. יש כמעט 100 רשויות שלא מצליחות לאזן תקציב מכל הסוגים, וזה נוכח המלחמה וההשלכות שלה. אנחנו היום מתמודדים עם בעיה קשה יותר משהייתה מתמיד עם סיפור ההתייקרויות, אז אם אנחנו מדברים, נדמה לי שבשבוע הבא יש כאן בוועדה הזאת דיון על תקצוב התרבות, על כך שנישלו את הרשויות המקומיות.

גם בספורט דרך אגב, בכל נושא סל הספורט יש פגיעה בכל הרשויות במדינת ישראל. לקחו וקיצצו את כל תקציב סל הספורט ועכשיו הספריות הולך להיות.

נכון. והספריות הציבוריות, וזה אפרופו תקצוב המדינה, אוקיי? ומשרד הרווחה שהמצ'ינג שלו הוא flat בכל המדינה 25%, היינו ברשות בצפון על הגבול לא מפונה, שצברה חובות למשרד הרווחה משום שהמשרד כאב לו הלב לא לתת את השירות, הרשות לא יכלה לשלם. לא עשו לרשות הזו טובה. יש פה בעיות קריטיות בתקצוב מדינת ישראל. מה אני באה לומר?

עכשיו את מתחילה לדבר, מה שנקרא. משרד החינוך התחיל תקצוב דיפרנציאלי. את יודעת איזה משרד מצטיין בישראל בתקצוב דיפרנציאלי? זו חידה. את יודעת, את השלטון המקומי? אתה יודע סימון?

אנחנו לא מחלקים הצטיינות למשרדי ממשלה.

משרד הפנים?

לא, משרד הדתות הוא משרד מצטיין בתקצוב דיפרנציאלי.

עכשיו אתה מתחיל לדבר.

משרד מצטיין. אם אתה עירייה ענייה אתה משתתף בשירותי דת, השתתפות עצמית של העירייה 35%. ואם אתה יותר מבוסס אתה שם 50% ו-60%.

למה לא 75%?

אז למה הצבעת נגד חוק הרבנים?

זה לא קשור. עכשיו נחזור לעניין.

כי אתם לא מבינים בו, בגלל זה הצבעתם נגד.

עכשיו משרד הרווחה לא שינה את החרפה שהוא דורש מכל הרשויות את אותו הסכום, 25%. רשות שאין לה כסף עצמי למצ'ינג - -

אין שירותי רווחה.

- - היא לא לוקחת תקנים, אין לה עובדים סוציאליים.

ואין לה שירותים לאזרחים ותיקים, לבעלי מוגבלויות.

והבג"ץ שעשיתי נגד מדינת ישראל, עוד אחד שעשיתי, על אי שוויון ברווחה. כמה שאני יורד על משרד החינוך הוא אימץ את תפיסת התקצוב הדיפרנציאלי והיא זוחלת לאט-לאט והוא לא לוקח לעשירות כמעט, הוא מוסיף ומגדיל את ההוצאה שלו למקומות האלה. החרפה הזאת שרווחה לא שינו את אחוז ההשתתפות.

לכן אני אומרת שאי השוויון הוא משירותים רבים שאזרח צריך לקבל. יש משרדים שצריך לעשות עבודה עמוקה בתקצוב שוויוני, כמו שאתה אומר, מבלי לתת ציונים אני מכירה את משרד החינוך, את שיטות התקצוב, לא פשוט לדעת לעשות אותן, בהחלט מדובר בתקצוב דיפרנציאלי לא על חשבון מישהו אחר אלא באמת תקציב תוספתי. וכמו שאתה אומר תמיד יש מה לעשות יותר. מה שצריך לעשות יותר מכוון להשארה של כוח אדם, לכוח אדם מיטבי ובמקומות שצריך אותם, ולסיפור ההתייקרויות שמקריס רשויות עוד לפני שהסדרנו את אי השוויון.

טוב, ברשותך, למרות שאני אעשה משהו שהוא לא לויאלי כלפי שר במפלגה שלי, אני התעקשתי שמשרד הפנים יהיה בדיון ולצערי משרד הפנים לא שלח נציג. לא מקובל עליי. כמו שאני נכנס באוצר מתי שצריך, אני מביא את הביקורת הזאת בצורה ברורה גם מול משרד הפנים. כשוועדה בכנסת קוראת למשרד ומתעקשת להביא ויש סיבה, כי בסוף זה שאנחנו נכנסים פה במשרד החינוך ואנחנו מביאים ביקורת זה אחד, אבל משרד החינוך הוא לא המשרד היחיד, יש פה גם משרדים אחרים כמו משרד הפנים, ואני חושב שיהיה מין הראוי שישלחו לפה נציג. לפרוטוקול.

אני אדבר עם ארבל עם ההתנהגות הזאת, אני אטפל בו.

בני פרץ בבקשה, אחרון הדוברים ואנחנו נעבור למסקנות הוועדה. בבקשה.

תודה כבודו. לפני שאני אדבר אני רק אגיד מילה אחת שהייתה לי קשה מאוד היום, ולכן היה לי ויכוח. המילה שאמרו לך שאתה לא יהודי, זה פגע בי, זה הקשה עליי, זה פשוט פרץ ממני את הכול. עכשיו בוא נדבר פה לעניין, כשאנחנו מדברים גם בוועדה הקודמת שישבנו פה ודיברנו על התקציב לילדים, למעונות, מה אני אמרתי? אני אומר רק דבר אחד, כדי לשנות את המעגל הזה וכשאומרים הכול אני שומע דיפרנציאלי, דיבורים.

זה כמו שמזכיר לי מי שיודע שהייתה פעם ועדת דוברת לחינוך, אחר כך היה טרכטנברג, אחר כך היה אללוף, לעוני ולעושר. וכל הדברים האלה אוהבים לכתוב, אוהבים לדבר, יודעים לכתוב, אבל ביצוע אפס אפסים. אפס. סליחה, אני תמיד אומר שאין ילד שנולד טיפש בעולם. יש מערכת שמנוהלת על ידי טיפשות וגזענות, את זה אני אומר.

כשמדברים על תקציבים והכול ואומרים שפה חסר, אז כל אחד שיבדוק ומקום המדינה לצערנו הרב מקימי המדינה המציאו את המועצות האזוריות, השתלטו על השטחים של המבנים וכל מה שצריך לארנונות, ופה מתחילים השניים עכשיו לקבץ נדבות. קיבוץ נדבות אי אפשר לחלק.

אני חושב דבר אחד, בית ספר וחינוך צריך להקים לו הכול, לא לשאול מה יש בו או מה יהיה בו בתיכון? אם יש בתל אביב בית ספר תיכון, יש לו מעבדות לפיזיקה, כימיה, גם בעיירת פיתוח תהיה מעבדה לפיזיקה, ובסוף יבוא הפרופסור וזה מה שאמר - - -. ואדוני, כשאתה מדבר, אתה כל הזמן אמרת חינוך וכל הדברים האלה. אני בעד דבר אחד, לקחת דיפרנציאלי ובלי כמה ההוא יש לו או אין לו, מי שיש לו יותר לא לתת לו – לקחת לשני ולהעביר לו.

זה דיפרנציאלי, זו המשמעות. אם תרצה, נשמח לשבת איתך אחרי זה בשמחה.

כשאני רוצה להגיד דבר אחד, אני נזכר כי אתם אולי חלקכם אולי עוד לא נולדתם, אני נזכרת במאיר שטרית שהיה יושב-ראש מועצת יבנה, מה הוא עשה? הוא ראה משהו בחינוך לא טוב – זה מה שאני גם אומר על עיירות הפיתוח שמשהו לא מתקדם – הלך הביא את האוניברסיטה, עשו מבחנים. מתגלה ש-60, 70, 80 ילדים נכשלים. הילד לא טוב או המורה לא טוב? המורה שנמצא שם הוא שלא יכול, זה לא ילד אחד או שניים. מה הוא עשה? הוא שילב מהאוניברסיטה את המורים ותראו לאן יבנה הגיעה, וכל התלמידים וכל הבכירים שאתם רואים היום בארץ, כולל משפטנים והכול, הם יוצאי יבנה. הוא ידע מה לעשות. ואת זה צריך משרד החינוך להתחיל לעשות את זה בעיירות.

אני לא קורא לזה פריפריה, תבין. אתה יודע למה אני לא קורא לזה פריפריה ואני עדיין משאיר עיירות פיתוח? זה שמות, אתה יודע, אתה יודע מה זה מזכיר לי?

תודה מר בני, לא נפתח עכשיו את כל ההיסטוריה

אני מסיים. בקום המדינה הייתה המילה סעד. בפנתרים השחורים שלחמנו וגמרנו אז קראו לזה משרד הרווחה. הסתכלנו בסביבה וראינו שהעוני רק גובר, למה? הרווחה הפכה לעשירים והעוני לאחרים. למה? השם היה כל-כך יפה שהוא בכלל לא פעל. לכן אני המצאתי תמיד את המילה להחליף את שם המשרד המשרד למצוקה ועוני. כששר יהיה במקום שקוראים לו מצוקה ועוני אז באמת יפתור כמו שהיה בסעד. אבל כאשר עדיין שמים בכל פעם שמות מיוחדים כמו פריפריות, חברתיות, ולא להגיד עיירות פיתוח עדיין, והן באמת עדיין עיירות פיתוח, ברור שזה לא יתקדם, הולכים לקבור את זה עוד יותר.

לכן אני אומר שגם השינוי, גם העשייה. העשייה צריכה לבוא ממכם איך לתת את הכסף? איך להביא מעבדה? איך אני תמיד אומר: המראה בפני התלמיד זה מה שמושך אותו. אם אין בפניו מראה, הוא לא מתפתח. לכן גם כשעולים מהחטיבה יעשה לו פרופסור סיור ויעשה להם סיורים, יפתח להם את הראש. בשביל זה תמיד אמרתי לשר המדע והוא עשה את זה, תיקח אם יש לך תקציב, תעשה קייטנות לילדים קטנים חסרי יכולת בעיירות פיתוח בנושא המדע. למה? אתה מגרה אותם, אתה נותן גירוי. כשאין למי לתת גירוי לילדים האלה, מה הם רואים לפניהם?

תודה.

תעשייה של עבדות שלא צריך אפילו חינוך. ברור שהמראה לא טובה. תביא להם דברים טובים וזה יהיה מראה לפתח. זה מה שחייבים.

תודה רבה. יוסף, בבקשה.

תודה כבוד יושב-הראש. אני חושב שאי שוויון בחינוך זה אי שוויון ופערים בהכול, משם זה מתחיל ולכן הנושא כל-כך חשוב ואי אפשר לסיים את הדיון הזה כשמדברים על מרכז ופריפריה בלי לדבר על הפריפריה של הפריפריה בקרב האוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב בכפרים הלא מוכרים. ב-1 בספטמבר בתחילת שנת הלימודים הרבה תלמידים בכפרים האלה לא יזכו לשום הזדמנות להיות במסגרת חינוך. ולכן, מיכאל, אני פניתי אליך תקופה לקיים סיור לגבי מעקב לגבי מרכזי שירות שיתנו מענה לילדים האלה.

אנחנו נעשה סיור ואם יושב-ראש ועדת החינוך גם רוצה, נעשה אותו ביחד.

היינו שם ביחד.

אז אתה לא בא איתי?

אני תמיד בא איתך לאיפה שאתה רוצה.

בסדר. אבל אני מתייחס לעשות סיור שהבטחתי לך.

כי הנושא הוא כל-כך קריטי, כי כשאתה מדבר עם משרד החינוך הוא אומר לך שאין מעמד מוניציפלי, אין כלום. המדינה בשנות ה-80 כבר יזמה בכמה מקומות מרכזי שירות ונתנה שירות. אתמול אני סיירתי בשלוש מועצות מקומיות בנגב, בלקיה, בכסייפה ובתל שבע, ולפחות בשתיים מהן יש להן מצוקה שהמדינה עד עכשיו שלחה את הילדים האלה למועצות האלה, היום לילדים אין מסגרת ב-1 בספטמבר כי יש מצוקה בתוך היישובים. הפתרון הוא לקדם מרכזי שירות. דרך אגב, אני דיברתי עם מנהל הביטוח, מנהל הביטוח מול משרד החינוך לא מתנגד למרכזי שירות ולתת שירות. ולכן חשוב שביחד נוכל לקדם משהו ולעזור לפתיחת השנה.

תודה. ראשית, האמירה שלך יוסף אל עטאונה, היא נכונה. כי הפערים האלה מבחינת העושר המוניציפלי במגזר הערבי והבדואי, שם ההשקעה פר תלמיד מכספי העיריות נמוך, כי אין ארנונה שאיננה למגורים, אין ארנונה עסקית, אין בסיסי צבא ולכן הפערים שם חמורים יותר. כל תיקון של תקצוב דיפרנציאלי זוחל לכולם, גם לחברה הערבית וגם אפשר לראות כן בעשור האחרון הגדלת השקעות של הממשלה בחינוך בחברה הערבית. לא מספיק, לא שלם, אבל הפערים האלה קיימים.

אנחנו מבקשים ביחד, אני ויושב-ראש ועדת חינוך, חבר הכנסת יוסף טייב, לסכם את הדיון הזה שבעינינו הוא ראשון והוא חשוב ואנחנו דורשים בסוף לראות תוצאות ומעשים, לא רק להיות עצובים על כתבה בעיתון או על דוחות של מדלן או איזה דיווח יבש שאין לו תקווה. אנחנו גם בתוך הסיכום דורשים נתונים ומעשים.

הוועדה מודה למשתתפים בדיון, הוועדה שולחת תנחומים למשפחות החללים, איחולי החלמה לפצועים, ומתפללת ומקווה שכל החטופים וכל החיילים יחזרו בקרוב הביתה.

ההשקעה בחינוך היא התנאי להזדמנות שווה. בלי השקעה בחינוך לא תהיה הזדמנות שווה ונשלם על זה כחברה, כי בסוף ההון האנושי שלנו לא יהיה זמין לא לצה"ל ולא לתעשייה ולא לפיתוח המדינה. מה שלא נעשה בבית הספר, נשלם עליו מחיר גבוה בעתיד.

הוועדה דורשת ממשרד החינוך והרשויות המקומיות לפעול לכך שתלמידים יתוקצבו באופן שוויוני, כולל הצורך בתקצוב דיפרנציאלי. הוועדה דורשת להשקיע יותר ברשויות שבהן אין עושר מוניציפלי שנובע מארנונה שאיננה ממגורים ויוצרת רשויות חלשות כלכלית. זה בערך 200 רשויות כאלה, הן צריכות יותר השקעות. זה התחיל אבל זה לא שלם כפי שדיווח לנו משרד החינוך בגנים אין מסה קריטית של תקצוב דיפרנציאלי, בתקציב היסוד של הגן, ביסודי יש יותר, בחטיבת הביניים יש יותר, בתיכון לא מספיק. צריך להאיץ את המגמות של התקצוב הדיפרנציאלי.

הוועדה רשמה לפניה גם את הערת חברי הכנסת שיש חשיבות לחוסן של התלמידים, לשאיפות שלהם, להשקעה בהיבטים הרווחתיים ובליווי ובייעוץ החינוכי כדי לייצר רצון ותקווה ומוטיבציה בקרבם.

בתוך חודש הוועדה דורשת ממשרד החינוך להציג בכתב את תוכנית השר להעמקת התקצוב הדיפרנציאלי בראייה רב שנתית, ובמה מתכוון השר להתמקד. השר נאם נאום בפרס ישראל על היעדר שוויון בחינוך, ואנחנו רוצים לפחות תוכנית רב שנתית להשקעות להאצת התקצוב הדיפרנציאלי. הוועדה מבקשת את תוכנית השר על פני כמה שנים, להציג בכתב לוועדה בתוך חודש.

ברשותכם, אני אתייחס לדברים שלך, כי אני ראיתי את נייר העמדה ואני לא סתם לא התייחסתי. הוועדה תתכנס על הנושא של חינוך מיוחד ביום שלישי הבא. חשוב לי שהנושאים האלה יעלו, וגם הנושא של הפערים בחינוך בפריפריה בנושא האוטיזם בפרט, אבל בנושא חינוך מיוחד בכלל, יעלה שם ולכן אני לא נתתי לך זכות דיבור למרות שעברתי על נייר העמדה ונאמרו שם דברים חשובים.

תודה רבה.

לא הספקתי להגיד בתחילת הדיון בגלל שהדיון היה גם קצת טעון, אז מצאתי לנכון לא לסכם בתחילת הדיון את שלב א' של משפחות החטופים. אני חושב שחשוב, אתמול הגיעה לסיומה שנת הלימודים תשפ"ד בבתי הספר היסודיים ובגני הילדים, ולמעלה מ-1.5 מיליון תלמידים יצאו לחופשת הקיץ. חשוב לי להגיד ששנה זו הייתה שנה מאתגרת, לא פשוטה לאף אחד מאיתנו. אני חייב לציין לשבח באמת את משרד החינוך בהובלת השר שעשו ועושים עדיין ככל שביכולתם, ואנחנו כוועדה כמובן גם מפקחים וגם מנסים לייעל, להקל, לפעמים גם להקשות כמה שניתן, ואני רוצה לציין באמת את ההירתמות של כלל הגורמים המקצועיים, של כלל משרדי הממשלה כדי לבוא ולתת מענים מיידיים בנושא של החופש הגדול, בתי הספר של החופש, במגוון פעילויות חברתיות, חלקן בלתי פורמליות, ספורט ועוד חברה למתנ"סים.

אני רוצה להודות באמת לצוות החינוך שעושים לילות כימים מתוך מסירות, הקרבה לתלמידים שבסוף כלל תלמידי ישראל יוכלו גם להשתקם בצורה כזו או אחרת להשלים את הפערים של השנה המאתגרת הזו ולהגיע ל-1 בספטמבר עם כוחות מחודשים ובאמת לסיים ולאחל לכלל תלמידי ישראל חופשה נעימה ובטוחה כמה שניתן. ברשותכם, אני נועל את הדיון.


הישיבה ננעלה בשעה 12:14.