פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



39
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
24/06/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 81
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום שני, י"ח בסיון התשפ"ד (24 ביוני 2024), שעה 11:30

זכויות אלמנות מלחמת חרבות ברזל - חללי צה"ל ופעולות האיבה - לציון יום האלמנות הבינלאומי

חברי הוועדה: פנינה תמנו – היו"ר
יואב סגלוביץ'

דבי ביטון
אלמוג כהן

ריקי מורד - ס' בכירה לר' אגף משפחות ור' היחידה לתגמולים, משרד הביטחון

מאיר דוד - מנהל מינהל הסדרה ואכיפת חוקי עבודה, משרד העבודה

ליאורה עובדיה - עו"ד, נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה

אריאל הבר - רכז ביטחון באגף תקציבים, משרד האוצר

נופר קין - ס. ממונה היערכות לחירום וטראומה נפשית, משרד הבריאות

יואב סטשבסקי - עו"ד, ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

אפרת לב ארי - עו"ד, לשכה משפטית, רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול בישראל

יאירה מרדכי - אסף הסיעוד, רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול בישראל

משה נקש - מנהל מינהל עובדים זרים, רשות האוכלוסין וההגירה

שמירה לשם - רכזת שיקום ארצית בכירה, המוסד לביטוח לאומי בישראל

שרון בריק דשן - מנכ"לית קולך - פורום נשים דתיות

אפרת אשכנזי - אחות שכולה, קולך - פורום נשים דתיות

רז טחן - אשתו של רני טחן ז"ל, אלמנת חרבות ברזל

רן מלמד - מנכ"ל נקודת מפנה

שלומית קלמנזון - אשתו של אלחנן קלמנזון ז"ל

יעל אנה קוקורב בן ואליד - אשתו של ברק בן וליד

אדוה פינקלשטיין - אמא של טום וגבע

ענבר שקד דליות - דוברת עמותת חמניות

ליאור שני - אלמנתו של עדי שני

הדר קס - מנכ"לית עמותת חמניות

שולי מועלם - חברת כנסת לשעבר

בן שטג - יו"ר התנועה האזרחית לזכויות הילד בישראל

שלומי נחומסון - מנכ"ל ארגון אלמנות ויתומי צה"ל

רמי חוג'ה - יתום צה"ל משנת 1982, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל

שי ונקרט - אביו של עומר ונקרט החטוף בעזה

ניבה ונקרט - אימו של עומר ונקרט החטוף בעזה

יוסף אבי יאיר אנגל - סבא של אופיר אנגל שהיה חטוף בעזה ושוחרר לאחר 54 ימים

רחל קלרמן - דודה של איתן מור החטוף בעזה

שמעון אור - דודו של אבינתן אור החטוף בעזה

יהודה מאיר - גיסו של עמיחי ויצן, חבר כיתת כוננות בכרם שלום שנרצח ב-7 באוקטובר

ענת מימון

דלית אזולאי

חבר תרגומים, מיטל פורמוזה



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.




זכויות אלמנות מלחמת חרבות ברזל - חללי צה"ל ופעולות האיבה

בוקר טוב. אני תכף אפתח ישיבה חשובה. אני חושבת שבעת הזו זה אולי הנושא החשוב ביותר, אחד החשובים ביותר ואולי החשוב ביותר שיושב על שולחני, על שולחן הוועדה, שזה זכויות נשות הנופלים וגיבורי ישראל במלחמת "חרבות ברזל", חללי צה"ל ופעולות האיבה.

אני רוצה להודות לכל הנשים שהטרחתן את עצמכן והגעתן לכאן במורכבות היום יומית שאתן חוות. אני יודעת עד כמה זה מורכב וקשה ולא פשוט. ועדיין, כמי שערה לפועלכן למען זכויות נשות הנופלים ולמען הילדים היתומים אני רוצה להודות לכן בפתח הישיבה הזאת. אחר כך אנחנו נרחיב כמובן על כל הפעולות והצעדים שאתן עושות.

אני גם רוצה לומר תודה למשפחות החטופים והחטופות שנמצאים כאן, פורום התקווה שנמצאים כאן. אני רוצה לפתוח כמה דקות לפי הדיון עצמו, ג'וחה, חברי היקר, שהנכד שלו אופיר חזר אלינו מהשבי. בבקשה.

קודם כל אני רוצה לציין את עוצמת חברי הכנסת שמשתתפים בוועדה הזאת, יוצא מן הכלל. מרגש.

האמת שבדרך כלל, בכל זאת נגיד דבר זכות. בדרך כלל יש נוכחות.

אני יודע, הם יבואו. כשאנחנו נצא הם יגיעו, זה בסדר. התרגלתי.

התרגלתי, פנינה, מה לעשות? אולי הם ישמעו. בכל זאת אני אגיד את הדברים שהכנתי אותם מראש, אולי זה ייכנס לראש.

אני אספר לך שגם שבוע שעבר ביקר אותנו בוועדה, אמר דברים נוקבים, שרון שרעבי.

כן. 262 ימים מאז אותה שבת נוראית, שכל המנהיגים המדיניים והצבאיים ובראשם ראש הממשלה נרדמו בשמירה. ו-120 חטופים עדיין שם בגיהינום. שמי יוסף אבי יאיר אנגל ובשמי החדש "הסבא של אופיר", ששוחרר בעסקה הגדולה לאחר ששהה בגיהינום החמאסי יחד עם יוסי שרעבי, אבי חברתו יובל, מבארי, 54 ימים. מאז עברו עוד 208 ימים קשים מנשוא לחטופים ומשפחותיהם. ולא נראה שזה מרגש או מעניין את חברי הקואליציה שממשיכים בניהול ענייניהם כאילו כלום לא קרה ב-7.10, במשמרת שלכם.

שבוע שעבר צפיתי בערוץ הכנסת, קורה לי לפעמים. ומה רואות עיניי? דיון מרתק והצבעה על הצעת החוק: "מכירת יין עד 24:00". מהנושאים החשובים בחברה הישראלית בעת הזו. בזה אתם עוסקים, חברי הכנסת, כאשר 120 ישראלים נמקים במנהרות החמאס. הארגון הקיקיוני, לדברי ראש ממשלתנו, שצמח להיות אחד מארגוני הטרור הקשים על ידי פיטום כספים מקטאר שהועברו אליו בהסכמה מלאה של ממשלתנו, כי כך יישמר השקט.

עד מתי תחרישו, חברי הכנסת, לנוכח המחדל הגדול בהיסטוריה של המדינה ואף אחד מהמנהיגים לא לוקח אחריות. עד מתי תחרישו לנוכח איבוד הגליל, שאין סיכוי באופן שתושביו יוכלו לחזור, אם בכלל, ולשקם. כך, בלי מילה והתייחסות שלכם ואיבוד חבל ארץ שלם שאליו הייתי אישית קשור בתפקידים שנשאתי בעבר, כמו פיתוח התיירות הכפרית שהחלה בעת ממשלת רבין בשנות ה-90, עת סייעה הממשלה בהקמת יחידות האירוח והאטרקציות התיירותיות כדי לשפר את כלכלת היישובים בפריפריה. ודאגה לנוסחה מוסכמת לפיצוי מהיר על אירועים ביטחוניים שגרמו להפסד בהכנסות.

חברי הכנסת בעיקר מהקואליציה, בכוחכם לגרום לשינוי ולהביא לעסקה שתציל את כבודה של החברה הישראלית. צאו החוצה, ראו את המשפחות היושבות כבר כמעט תשעה חודשים במלונות היוקרה בים המלח על חשבון הממשלה. תודה לך ממשלה. המשפחות אינן רואות את הסוף לסיוט המתמשך שאתם, חברי הכנסת, שותפים לו.

שאלו אותי אנשים מדוע אני ממשיך במאבק אחרי שהנכד חזר. ובכן, הדבר הראשון שאופיר שלי עשה כשיצא מבית החולים שניידר ב-6.12.2023 היה לבקר במטה החטופים בתל אביב ולהצהיר שהוא נרתם למאבק יחד איתנו, עד שאחרון החטופים יחזור לביתנו. הוא יודע טוב יותר מכם, חברי הכנסת, באיזה מצב נמצאים החטופים ומה מרגישה נירה שערבי ובנותיה יום יום, שעה שעה.

על איזה ניצחון אתם מפנטזים? מהו בכלל ניצחון במצב המדורדר של המדינה בכל החזיתות: חברתית, כלכלית, ביטחונית, הסברתית ומדינית. אין חלקה אחת במערכת שלא פגועה מהמצב. צאו מהקונכייה בה אתם חיים והאזינו לקולם של כלל ישראל. אם לא תפעלו מהר יהיה סופנו כסופה של ממלכת חשמונאים אחרי 77 שנות עצמאות.

חברי הכנסת, 260 ימים הרבה מידי זמן לחטופים ומשפחותיהם. ברור היום, כפי שהיה ברור כבר מהשבוע הראשון, שהניצחון לא יגיע כל עוד נתניהו ראש הממשלה עוסק מבוקר עד לילה בהישרדותו האישית ולא בקידום עסקת נתניהו להשבת החטופים. הגיע הזמן שתפנימו ותעשו מעשה. תודה.

תודה ג'וחה. ניבה ונקרט.

ניבה ונקרט, אמא של עומר ונקרט. אני רוצה ברשותך לפנות קודם כל לאלמנות שיושבות כאן. לבקש מכן סליחה, סליחה שהוא היה צריך להיהרג בשביל שהבן שלי יחזור הביתה. ועדיין לא חזר הביתה.

אני רוצה להגיד תודה לקולגות שלי, ש-18 שנים עבדתי איתם וטיפלתי במשפחות שכולות 18 שנים. אני רוצה להגיד לכם גם סליחה. סליחה שאתם נושאים בנטל לבד, הבן שלי חטוף, אני לא יכולה לבוא לעזור לכם.

אני מאותו יום בתפקיד בלתי מתפשר. אמא של עומר שנלחמת להחזיר אותו הביתה. לא יתכן, זה לא בסדר וזה לא יתכן שמשפחות החטופים צריכות לנהל את המאבק. לא יתכן שהבן שלי כבר 262 ימים עושה צרכים בדלי. ישן על החול. נכון ליום ה-54, כי זה האות חיים האחרון. והתקלח רק פעמיים. נכון ליום ה-54 הוא אוכל שלושה תמרים ביום.

והוא כבר היום בן 23, חגג יומולדת שם.

הוא בן 23 ואני לא יודעת אפילו אם הוא יודע שהוא בן 23. הו ארצי מולדתי, את הולכת פייפן, כדברי השיר. ואני לא מדברת פוליטיקה. אני כאן כי אני רוצה להתחנן לעזרה. אני צריכה את העזרה שלכם. כמו שאתם מבינים, אני עובדת ומשרתת ציבור. אתם אנשי ציבור, עושים עבודת קודש, אני בטוחה. אל תצקצקו בלשון. אני כנראה אם הייתי בצד הזה היום, בצד שלכם, כנראה שהייתי מצקצקת בלשון ומעבירה ערוץ, כי כבר לא הייתי יכולה להכיל את הכאב ואת הקושי. אני מתה מפחד מהאדישות וההתרגלות. אולי אדישות זו מילה קשה מידי, אבל ההתרגלות הזאת שיש 120 חטופים בעזה, יש תינוק, תינוק, עולל ואחיו, שכבר לא מדברים עליו, כי הוא גדול, כל פעם מזכירים את התינוק. אבל הוא בן 4. והוא 262 ימים לא יודעים מה עלה בגורלו. ההורים שלו לא פה, כי הם שם והם לא יכולים לבוא לזעוק את הזעקה להציל אותם. אז אני פה גם בשבילם ובשביל כל 120 החטופים. ובשביל החטופות שבשעה זו ממש מי יודע אם אחת מהן לא נאנסת שוב ושוב ושוב.

אסור לנו למצמץ לשנייה. אני בן אדם ציוני, גדלתי בבית ציוני. המדינה שלנו הולכת פייפן. צריך להתעורר. וכשאנשים אומרים לי, כולל חברי כנסת שגם באים אליי הביתה, וכולל שרים, 'אנחנו אתכם, אתם איתנו בלבד' – תודה. אני מאוד מעריכה, באמת. אבל זה לא מספיק. זה לא מספיק. זה לא מספיק. זה לא מספיק, הבן שלי עוד שם. הבן שלי עוד שם. די כבר, כמה אפשר? איך אני יכולה ללכת לישון? הבת שלי, בדיון הקודם התקשרה בדיוק היא מתה מפחד, היא בחרדה, לוקחים אותה קצת להתאוורר. אין לי במי לטפל כבר. די.

כמו שאמרתי, אני לא רוצה להטיף לכם. אני פה כדי לבקש עזרה, אני פה כדי להתחנן לעזרה. בכל דרך הכי יצירתית שיש. בבקשה תוציאו את הילדים שלכם, את המשפחות שלכם, כל יום כל יום לרחובות. שיהיו מיליונים ברחובות. רק זה יוציא אותם. אנחנו, העם, נציל אותם. אני כבר לא סומכת על הממשלה שלי. סמכתי עליה. אמרתי את זה חודשים בתוך המלחמה הזאת. שאני סומכת עליה. אבל אני סומכת רק על הצבא שלנו, רק על אותם חיילים שמחרפים נפשם ומוכנים למות בשבילם.

אבל אני לא רוצה. אני לא רוצה אף מבצע צבאי שיוציא את הבן שלי. אני רוצה אותו בעסקה. הבן שלי לא יחיה עם האשמה שמישהו נהרג בגללו. ורק עסקה תוציא אותם. וכואב לי הלב על החיילים שנמצאים עכשיו כבר 200 ומשהו ימים, בלי שאין אסטרטגיה למלחמה הזאת. בלי שאין אסטרטגיה. הם מוכנים להיות שם. הם אומרים 'אמן' לכל צו 8. בבקשה, בבקשה בואו לעזור לנו, בבקשה. תודה רבה.

תודה ניבה. מפגש כל כך קשה של אימהות בתוך החדר הזה. עם הרבה כאב, הרבה שכול. אבל אל תאבדו את התקווה. ואני חושבת שבצער שותפות הגורל, כל אחת מהכיוון שלה והדברים שאת פתחת עם הפנייה לאימהות, לא יכולות להשאיר אף אדם, אף אמא, אף אישה, אדישים לכך.

אני רוצה להודות לך על התגובה. זו פעם ראשונה שאני מדברת ויושב-ראש הוועדה מגיב לי. היינו בוועדה, צעקנו אחד אחרי השני, אחרי השני. ועברו, עשו הפסקה ועברו לנושא של חלוקת הכספים. תודה לך, אני באמת מעריכה את זה.

זה מאמא לאמא.

מאדם לאדם. זה מאדם לאדם. לפני הכול את אדם ואני מודה לך על זה. תודה.

תודה. יהודה מאיר מפורום הגבורה. גיסו של עמיחי ויצן. בבקשה.

שלום לכולם, כבוד יושבת-ראש וכל השותפים. אני יהודה מאיר, גיס של עמיחי ויצן. גיסי נפל בכרם שלום ביום שמחת תורה. גר בקיבוץ ונלחם בכיתת הכוננות. בעל ואב לחמישה ילדים. יצא בבוקר שמחת תורה להילחם בכיתת הכוננות ביחד עם כל חברי כיתת הכוננות שהיו מורכבים מדתיים וחילוניים ביחד. אני לא אאריך בסיפור של הקיבוץ הזה, הסיפור המיוחד של האהבה שהייתה שם ועדיין קיימת.

הוא נפל באותו יום אחרי קרבות, כמה קרבות עם עשרות מחבלים. אני מסיים ביום ראשון 260 יום מילואים ובאתי פה לוועדה שעוסקת בזכויות של אלמנות. אז אני רציתי לפני הדיון על האלמנות, על הזכויות שלהן, להשמיע קול קטן של זכות בסיסית של האלמנות ששלחו את הבעלים שלהן להילחם, לנצח, להכריע את האויבים הרשעים שלנו ולמגר את הרשעה, שנוכל לחיות פה. שנוכל לחזור לכרם שלום, שבכל מקום בארץ נוכל לחיות בטוב.

באתי להשמיע קול פשוט של העם, של רוב העם, 85 חברי כנסת ציוניים דורשים ניצחון מוחלט, דורשים גבורה של צבא הגנה לישראל שבפקודת הדרג המדיני. רוב מוחלט של עם ישראל דורש ומצפה לניצחון מוחלט. את הרוע אנחנו צריכים למגר ולחסל ובלי זה לא נתקדם לשום מקום. אנחנו מאוד רוצים לראות פה את כל החטופים, את החיים ואת אלה שאינם בין החיים. מתפללים על זה, בוכים על זה ומאוד רוצים ביחד עם זה ומצפים לגבורה וניצחון מוחלט בכל החזיתות. עם ישראל מחכה ומצפה לגבורה, לרוח של גבורה וניצחון שהובילה אותנו, את עם ישראל במשך כל הדורות. וגם במציאות שלנו, בדור שלנו, אנחנו מצפים ודורשים גבורה וניצחון מוחלט. השמדת הרוע וזקיפת הקומה של מדינת ישראל מחדש. על זה מסרו את נפשם מאות לוחמים גיבורים כבר ואת הניצחון הזה אנחנו חייבים להם.

אנחנו משפחות שכולות מטעם פורום הגבורה נמשיך לשבת במאהל פה לילד לשכת ראש הממשלה, ליד הכנסת, לוודא שהדבר הזה קורה. לוודא שלא מתקפלים. לוודא שהמנהיגים שלנו לוקחים אותנו לניצחון מוחלט בכל החזיתות. תודה רבה.

תודה רבה. שלומית קלמנזון, אלמנתו של אלחנן קלמנזון. את רוצה לדבר עכשיו, ביחד עם שי?

כן, אני כאן בשני כובעים.

אני רוצה לתת פה תנופה ומשהו חדש. עד היום הגעתי לוועדות לספר על עומר. אשתי עושה את זה פי 9,000 יותר טוב, לצערי ולשמחתי שהיא צריכה להתמודד עם זה.

אז אנחנו באים פה לעשות שינוי תודעה. וחלק מהבקשות שלנו זה שתבינו שאנחנו את הכול צריכים לעשות ביחד. ביחד. אנחנו באנו פה לתת איזה שהיא אמרה שתתפוס פה את כולם, גם את המנהיגים, גם את הצבא, גם את העם, את כל העם. כי הכוח שלנו הוא ביחד. אנחנו רוצים להקריא, בגלל זה אנחנו גם מחלקים את הדברים.

אני את שלומית קלמנזון פוגש פעם ראשונה ואת גיסה מנחם כבר פגשתי. והיא אחותי. היא עוד לא יודעת, אבל היא אחותי. עוד לא בדקנו עכשיו צאצאים. אני אסתכל פה על כולם. ואני הייתי רוצה ששלומית תתחיל ואני אשלים את הדברים. אנחנו קוראים לזה מאוחדים למען החזרת החטופים ולמען ביטחון ישראל.

חשוב להגיד שמה שאנחנו מדברים פה זה איזה שהוא תהליך שניסינו ליצור ביחד עם מטה החטופים וגם עם פורום הגבורה. אבל אנחנו מדברים בשם עצמנו, אנחנו לא מדברים בשם המטות.

מאוחדים למען החזרת החטופים וביטחון ישראל. אנחנו משפחות שכולות הנמצאות בעיצומו של תהליך האבל, משפחות חטופים, חלקן גם הן משפחות שכולות, המחכות כבר 262 ימים חזרתם הביתה של יקיריהן. אימהות לוחמים שבניהם ובנותיהם מחרפים את נפשים בקרב על שמירת הבית וחיילי מילואים שלחמו בחזית מאז תחילת המלחמה ונכונים להמשיך ולהילחם ככל שיידרש.

התכנסנו יחד, דתיים וחילוניים, מתנחלים וקיבוצניקים, אנשי שמאל ואנשי ימין, מרכז ופריפריה, נציגי עם ישראל כולו. חשוב לדעת, זה באמת כמו שפה בחדר יושבים כולם. אנחנו מנסים שזה יהיה כל עם ישראל וזה ברור שזה כל עם ישראל. כמו שיש בכנסת את כל עם ישראל ואנחנו רוצים לראות אתכם פועלים ביחד.

אנחנו אחים לכאב ולדאגה לעתיד המדינה. ולמרות חילוקי הדעות שהיו ויהיו בינינו יש לנו מטרת על משותפת: אחדות. אחדות למען השבת החטופים, אחדות למען ניצחון ישראל. אחדות למען המשך חיינו המשותפים בארץ הזאת. בלי זה זה לא יקרה. אחים אנחנו, כולנו. ואנו רואים באחדות ערך אסטרטגי למדינת ישראל וסוד קיומו של העם היהודי.

אני רוצה לבקש משרי ממשלת ישראל, חברי כנסת, קואליציה ואופוזיציה כאחד, גם מכלי התקשורת והחברה האזרחית. אנחנו פונים אליכם, שימו את ערך האחדות בראש מעייניכם. אנחנו צריכים לנצח את הכול ביחד. קדמו אותו, הילחמו באופן פעיל בפלגנות וגנו כל סוג של אלימות. זה בידיים שלכם. אויבינו מחככים ידיהם בהנאה כשאנחנו מפולגים ויודעים שאין כוח בעולם שיכול לנצח אותנו כשאנחנו מאוחדים. כשאנחנו מאוחדים הרוח שלנו יותר חזקה מכל אחד אחר.

זה בידיים שלנו. בעיקר בידי מי שנבחר להנהיג אותנו בכנסת ובממשלה. את השסע אפשר, צריך וחייבים לאחות. אנחנו פונים מכאן לכל מנהיגי הציבור, גלו מנהיגות. מנהיגות שמאחדת בינינו, שקוראת לשיח והסכמות. גלו מנהיגות ופעלו בנחישות להחזרת כל החטופים. שמירה על חיי הלוחמים, ביטחון אזרחי לתושבי ישראל. אני מרגיש שהחוסן הלך פה לאיבוד לרגע. אסור שזה יקרה. אני מבקש את החיבור הזה, אני מבקש שתגלו מנהיגות כאן.

כולנו עומדים מאחוריכם להשיג את מטרות המלחמה, להשיב את כל החטופים, להשיב את הביטחון למדינת ישראל. כולנו תקווה שהחטופים יגיעו בקרוב לאיחוד עם המשפחות. הנרצחים יובאו לקבורה באדמת ישראל. ושמדינת ישראל תפעל למיגור כל אויביה, כי אין לנו ארץ אחרת. עם ישראל חי. תודה.

תודה לכם, שי ושלומית. תודה על הרגע החשוב הזה כאן בכנסת ישראל, שלצערנו גם יודעת הרבה רגעים לא פשוטים והפוכים.

אני עוברת לדיון עצמו, בגלל קוצר זמנים. אתה תחכה לפעם הבאה.

אני אשמח כן להגיב על הדבר הזה, אני אקצר.

אני הפעם לא אתן לך ואתה תצטרך לכבד אותי. אתה תרצה להגיד להם, אתה תגיד להם בפרטיות. אני פותחת את הדיון בנושא זכויות אלמנות מלחמת חרבות ברזל, חללי צה"ל ופעולות איבה. כאשר אנחנו נוהגים לקרוא כאן גם לבקשתכן נשות הנופלים וגיבורי ישראל.

אני רוצה להודות לחה"כ יואב סגלוביץ' שנמצא איתנו כאן וכמובן לחה"כ לשעבר שולי מועלם, שמכירה את הנושא היטב ולא מפסיקה לרגע לפעול למען הנשים והיתומים. ברשותכם, אלא אם כן תגידו לי שאתם רוצים לפתוח עכשיו, אני דווקא רוצה לפתוח עם הנשים. היו פה כבר שני דיונים בעניין הזה. לנציגי המשרדים אני חייבת לומר, זה נושא אחד החשובים ביותר ואולי החשוב ביותר. ואני יודעת כמה אתן נלחמות ובעל כורחכן למען נשות הנופלים והיתומים. אני אומר לפקידות הבכירה שנמצאת כאן, אני מצפה אחרי שני דיונים לתוצאות. ואני מצפה למנהיגות מכם, לדעת לקחת את הנושא ולרוץ עם זה קדימה. הזמנו את משרד ראש הממשלה בעניין? אני לא בטוחה שהזמנו אותם, אבל נתתי הנחיה שהדבר הזה חייב להיות מתוכלל בנסיבות יוצאות הדופן והלא פשוטות. הוא חייב להיות מתוכלל. ונדמה שהמשימות הרבות מונחות על משרד הביטחון ועדיין צריך להבין שאנחנו בזמנים אחרים. צריך לעדכן את החוקים. נכון שתסקיר חוק כבר הופץ. משרד המשפטים נמצאים פה או משרד הביטחון? אני מבקשת שהיא תישאר פה, עם כל הכבוד לוועדת חוקה.

פנינה, תרשמי לעצמך שאני מוחה מחאה מאוד קשה.

לא, אתה לא יכול להתנהג בצורה כזאת.

תרשמי.

סליחה, סליחה, אתה לא יכול. אני לא מקבלת פקודות. לא מדברים אליי בצורה כזאת. במיוחד שבפעם הקודמת קיבלת זמן רב, כולל הקרנת סרטון. נדמה לי שמוטב שנראה מי יושבות כאן.

עד שמשרד הביטחון יגיע לכאן. נציגת הנשים, מי מכן רוצה לפתוח, להתחיל? רז, בבקשה.

אז אנחנו עוד פעם נגיד תודה, כי זה לא מובן מאליו, אם כי זה אמור להיות מובן מאליו. אבל אנחנו מגלות שזה לא מובן מאליו, אז תודה על זה. אני אשתף שאנחנו מגיעות אחרי פגישה עם שר העבודה. הייתה פגישה מאוד נעימה ומכבדת. תודה רבה.

ופרקטית?

גילינו שימים יגידו, את יודעת. אנחנו תמיד יוצאות באיזה תחושת התרוממות ואז המציאות מטיחה לנו שוב בפנים. אז אנחנו עוד שומרות על אופטימיות. בסוף אנחנו בשעת כושר. בסוף יש אלונקה מאוד מאוד גדולה שמחזיקות אותה הרבה מאוד נשים, כשלצידן לצערנו יש גם הרבה מאוד ילדים שנאלצים להחזיק אותה. ואנחנו בשעת כושר ואנחנו עובדות בזה. ואנחנו לא יכולות לעבוד בזה. אבל אין לנו את הזכות שלא לעבוד בזה וזה מעייף, וזה קשה. ואנחנו מנהלות חוץ מהאירועים האלה, שהם סופר חשובים, אנחנו מנהלות בית יתומים. יש לנו יתומים בבית, שצריכים להיות מגודלים ולדאוג לרווחתם הנפשית לשארית חייהם. זאת משימת חיינו.

אז בבקשה, תעזרו לנו איפה שאפשר. ואפשר לעזור לנו. אנחנו יודעות מה אנחנו צריכות ואנחנו נדבר על זה שוב פעם. אנחנו רוצות התייחסות לאובדן כושר העבודה שלנו. לשארית חיינו כושר העבודה שלנו נפגע. ב-36 החודשים האחרונים כנראה ל-100% ולשארית חיינו הוא נפגע. אנחנו נשות קריירה, 2024, אנחנו כוח מכלכל משמעותי בבתים שלנו. אנחנו לא ב-1950 יותר. 2024, תעדכנו את החוקים בבקשה. זה אפשרי. נכון, זה מצריך עבודה. נכון. זה לא נוח, צריך לזוז קצת מהכיסא, לשחרר את המסעדנות.

צריך לגם לחשוב פתיחות מחשבתית בעניין הזה.

אנחנו מדברים על גמישות מה-9 באפריל, מהוועדה הראשונה שהצהרת בה עבורנו ותודה על זה. אנחנו מדברות על גמישות. אז אנחנו מדברות על אובדן כושר עבודה שלנו. אנחנו מדברות על, לא יודעת איך, בסדר? מסתבר שבביטוח לאומי - - -

מה קורה עכשיו כשאתן לא עובדות? מישהי יכולה לתאר לי את המצב לאשורו?

אני ליאור שני. אני אלמנה של עדי שני, שנפל ב-6 בדצמבר בעזה. אני אלמנה רז, אני כבר לא אשתו. לי יש שלוש בנות. תאומות בנות 10 ועוד ילדה בת 4. אני רגע אגיד שאני רציתי לחזור לעבוד. אני נולדתי בבית של קיבוצניקים, שמאמינים בעבודה. וכל אחד נותן את מה שהוא יכול. לכן אחרי חודש חזרתי לעבודה. גיליתי שזה לא מתאפשר. זה לא רק העניין של הזמן, אני יכולה להיות בבוקר בעבודה בזמן שהבנות במסגרות. אבל ה-mins וה-soul, אני לא שם. אני מנהלת פרויקטים, אני יודעת להחזיק 1,000 כדורים באוויר. באמת. אני יודעת להניע, אני יודעת להזיז הרים, אני יודעת לעשות המון דברים. אבל המוח שלי לא פנוי לעבוד כרגע. כי אני בטיפולים שלי ואני בטיפולים של הבנות שלי ואני בכאבים של הבנות שלי ואני בבישולים ואני בניקיונות ואני בכל, אני הכול. ואני צריכה להכיל את כל הדבר הזה שנקרא הבית שלי. אני צריכה לרפא את נשמתי. אני ובעלי היינו ביחד 19 שנים. אני איבדתי ביום לא בהיר, אבל ביום אחד, את הכול.

אני בן אדם מאוד רציונלי, אני הייתי משוכנעת שאני חוזרת לעבודה, קצת שינויים טקטיים, קצת שינויים לוגיים ואני על דרך המלך. חודשיים וחצי הגעתי לעבודה יום יום. פתחתי את המחשב שעה וחצי אחרי שהגעתי לעבודה, אין לי מושג מה עשיתי בשעה וחצי האלה. אנחנו לא באמת תפקודיות. בהתחלה חשבתי שזה רק הסיפור שלי, עד שפגשתי בעוד ועוד ועוד אלמנות והבנו שזה כולנו. כל אחת חשבה שזה הסיפור שלה וביחד אנחנו מבינות שזה הסיפור של כולנו. וכל אחת במשרה שלה ובתחום העיסוק שלה. אז היום שלנו הוא כביסות והוא בישולים והוא לקחת לטיפול הזה ולקחת לטיפול אחר וללכת טיפול שלנו ולהתעסק בבירוקרטיות, כי אנחנו עושות דברים שלא עשינו עד עכשיו. אני פתאום מנהלת את הפן הפיננסי. עכשיו תגידי, אוקיי, תעשי קובץ אקסל, תנהלי. אבל לא, אני לא יודעת להשקיע כסף ולחשוב על איך משקיעים כסף. אני צריכה לפנות לזה זמן ואנרגיות. וכל דבר לוקח הרבה יותר זמן כי ה-mind לא שם והנשמה רגע אוספת את עצמה והנפש רגע בורחת למקומות אחרים. זה משהו שלא ניתן להסביר אותו בעזרת אפיון שעות העבודה שלנו ומה אני עושה בכל רגע ורגע ביום. זה מאוד חשוב, כי אי אפשר להמחיש את זה.

תודה. משרד הביטחון, אני רוצה אחר כך שתגידו מה מקבלים על אובדן ההכנסה. הגיעה ממשרד הביטחון? לא. אני מבקשת להביא אותה. אני לא מבינה, היא נכנסה והלכה? שתצא מחוקה. אני לא יודעת איזה דיון יש בחוקה, אבל אני לא חושבת שיש דיון יותר חשוב מהדבר הזה. שישלחו שני נציגים, שישלחו שלושה.

אני רגע אגיד לא ממשרד הביטחון, אבל ממה שאנחנו יודעות. משרד הביטחון היום מבין את מה שאנחנו אומרות, בסדר? אבל אין גילום לדבר הזה. אנחנו יושבות בבית ולא משתכרות.

אני תכף אשאל אותה מה המרכיב של אובדן הכנסה של האישה, מעבר למה שנותנים על האובדן.

צריך שינוי חוקתי. שינוי חוקתי.

העניין הוא לא רק מה מקבלים, זה לא צריך לבוא ממשרד הביטחון.

סליחה, לא להתפרץ.

היינו בפגישה במשרד הביטחון שבוע שעבר. משרד הביטחון אמר נכון, עכשיו צריך לעבוד בשביל שינוי חוקתי. זה לא שינוי תקנה.

זה ברור לי. אבל הייתם במשרד הביטחון. מבינים את הסוגייה שנשים בשנת 2024 עובדות, הייתה לכן קריירה, חלקן יש להן עסק. מבינים את זה?

כולם מבינים.

טוב, זה כבר התחלה. אתה רוצה, חבר הכנסת או שניתן קודם לחברתנו שולי מועלם, חברת כנסת לשעבר שעוסקת בזה רבות.

תודה יקירתי. התלבטתי, החברות פה מכירות את ההתלבטות שלי אם להצטרף אליהן לפגישות, להגיע לוועדות. בסוף אני רוצה רגע שישמעו את הקול של 2024. אבל זה די הדהים אותי שאנחנו קצת חוזרים אחורה. שהעברנו בנובמבר 2009 את החוק שהתכתב עם 1950 שבו נכתב שכאשר הבעל שלנו נהרג אנחנו איבדנו הרי מפרנס, ואם נישאנו שוב נמצא לנו הרי, כפי שכתוב, נמצא לנו מפרנס חדש. אז חשבתי שעם השינוי הזה יתרחשו עוד שינויים.

והמציאות היום היא כמעט בלתי אפשרית בניסיון, כששואלים אותי מה ההבדל ביני לבין האלמנות של חרבות ברזל אני רואה שני הבדלים עיקריים פנינה. הראשון, באסון המסוקים שהיה זעזוע גדול, מי לא זוכר איפה הוא היה, נהרגו 73 חיילים, מתוכם היינו סך הכול תשע נשים. לא היינו העניין המרכזי. אני יודעת להגיד הרבה דברים על הורים שכולים, הם קבוצת ההתייחסות הראשונית שלי. ההורים השכולים המופלאים של אסון המסוקים שבכל אירוע מצאו את הזמן, את הכוח, את האנרגיה. הבנות פה כבר שמעו אותי אומרת את זה, לקנות מתנות לשתי הבנות שלי שהיו שתיים מתוך שישה יתומים שיש מאסון המסוקים. בסדר? זה מה שיש. ברוך השם.

הדבר השני, שכאשר קרה אסון המסוקים היה זעזוע גדול. קמנו מהשבעה והתחלנו תהליך. ואני מרגישה שהנקודה הזאת שהמלחמה נמשכת ומצטרפות אלמנות. ואני אסע היום לבקר עוד אלמנה, את אשתו של סעדיה דרעי, היא אישה עם שני ילדים קטנים, כמו שאני הייתי. ונראה לי שמשהו אחד מרכזי לא השתנה והוא ההבנה שאנחנו בעולם אחר. אחר, אחר. לא איבדנו מפרנס, עברנו את זה. העולם הבירוקרטי שבו אלמנות צריכות להתמודד הוא בלתי נסבל. הוא בלתי נסבל בעיניי. הרצון האמיתי שהנשים והילדים של האהובים שלנו שאיבדנו ילכו איזה תהליך קדימה, הוא כל הזמן הולך אחורה. כי כל הזמן יש עוד בירוקרטיה ועוד שאלה ועוד מסמך. ואולי זה הדבר הראשון שצריך שינוי.

והדבר השני הוא רגע להבין שב-2024, כמו ב-1997, הבעלים והנשים הם הורים משותפים לילדים משותפים. הם לא אירוע של האבא או האמא בנפרד. והדבר הזה הוא בעיניי קריטי. כי מה שאני רואה שקורה, שכאילו כל הזמן מחזירים להתחלה. כל הזמן מחזירים ל-1950-1956.

בגלל שזו מלחמת התשה. אנחנו גם לא מוכנים שיתישו את האימהות ואת הנשים. אי אפשר להתיש אותן.

והדבר אולי המרכזי שאני רוצה להגיד, שהאירוע הוא לא רק של משרד הביטחון. הוא גם של משרד האוצר. חברים במשרד האוצר, המציאות שבה נתקעים חוקים של משרד הביטחון באוצר היא בלתי נסבלת.

מי הנציגים של האוצר כאן?

אני לא מעניין אותי המריבות בין שר האוצר ושר הביטחון? נרשמו פה שניים: עדי פרנקפורטר ומר אריאל הבר. ואני לא אקבל את זה שמשרד האוצר לא נמצא פה.

המציאות שבה מריבות ענק על תקציבים בין משרד האוצר למשרד הביטחון.

ועדת כספים, העברות כספיות פחות חשובות. אנחנו צריכים, תכתבי לה לפני שאני אעשה להם פה בושות, שיתביישו להם. על הערות כספים קואליציוניים הם יודעים לשבת בוועדת כספים. במקום לבוא לפה, להסתכל לנשים האלה שזקוקות להם עכשיו. אנחנו הבטחנו להם שלא נזניח אותם ולא ננטוש אותם והדבר הזה יהיה לעיני כל עם ישראל. שיתביישו להם פקידי האוצר שלא נמצאים פה עכשיו.

האירוע שבו נושאים שקשורים למשפחות שכולות נכנס למטחנה הכללית שבין הביטחון לאוצר הוא בלתי נסבל. הוא לא יכול להיות. הוא לא יכול להיות. יש פה מציאות קשה ביותר, של אלפי משפחות שכולות. הן לא יכולות להיות שום כלי או משהו במריבה הגדולה שבין האוצר לביטחון.

את מרגישה שהמריבות האלה בסוף הם באמת לוקחים אותן כבני ערובה בתוך?

חד משמעית. יש חוקים שאפשר היה כבר לרוץ איתם קדימה והם נטחנים במטחנה הכללית. זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות שאנחנו מכירים מציאות שבה אלמנות לא מקבלות את מה שמגיע להן, כי כל החוקים של משרד הביטחון תקועים באוצר. זה מציאות שהיא בלתי נתפסת. היא בלתי נתפסת.

עכשיו, אנחנו מכירות מריבות בין אוצר לביטחון. הם היו, הם יהיו, זה בסדר.

לא בסוגייה כזאת של דיני נפשות.

לא סוגיית משפחות שכולות, אלמנות, יתומים, שלא מתקדמים הדברים שנוגעים להם, כי הכול תקוע בין האוצר לביטחון.

הדבר האחרון שאני רוצה להגיד, המטרה של כולנו היא ללכת קדימה. אבל אני רוצה להגיד פה, דווקא אני, שתמיד אפשר לתת אותי בתור המתמודדת למופת והדוגמה לחיים, אף פעם החיים שלי לא יחזרו להיות מה שהם היו לפני 4 בפברואר 1997. ועד שלא יבינו את זה, עד שלא יפנימו את זה, איקי הופנר, אחד האחים מאסון המסוקים נתן פעם את האמירה הבאה ובה אני אסיים. הוא אמר שלפני האסון משפחת הופנר, רעיה ויוסי הם הורים לארבעה בנים. אבי הבן השלישי שלהם נהרג באסון המסוקים. כשמלאו 25 שנה לאסון, לפני שנתיים, איקי אמר באיזה סרט החיים שלנו היו מסודרים. הפאזל היה מאורגן. הכול ישב אחד בתוך השני. ואז הגיע האסון ופירע את כל החלקים. ומאותו יום אנחנו מנסים לחבר מחדש.

וצריך להבין את הנקודה הזאת. ודווקא אני מרשה לעצמי להגיד את זה. אף פעם, גם כשנתחתן ותהיה לנו זוגיות ונלד ילדים ונעשה תפקידים משמעותיים באישי ובציבורי ונצליח להניע הרים, אף פעם החיים שלנו לא יחזרו להיות אותו דבר. והדבר הזה, שני הדברים האלה, הרצון האמיתי בחיים כמה שיותר שלמים לנשים ולילדים, לאלמנות וליתומים, הוא תמיד יהיה תחת הדבר הזה.

תודה שולי יקרה. יעל אנה קוקורב בן ואליד, אלמנתו של ברק חיים בן ואליד, ז"ל.

היה לי נאום בראש להגיד, רשמתי אותו והכול. אבל אחרי שולי מאוד קשה לי פתאום. זה העיתון שיצא ביום שברק נהרג. זה אסון ה-21 חיילים שנהרגו בעזה. ויש לי הרבה מה להגיד על זה. אין אחד במדינה שלא זוכר את האירוע הזה שהתרחש לפני חמישה חודשים ויומיים.

ברק יצא ב-7.10 בלי לחשוב בכלל, עוד לפני שגייסו אותם באופן רשמי. תסתכלו על התמונה הזאת ותזכרו, תיזכרו איפה הייתם ביום הזה ומה הרגשתם. ורק מהאירוע הזה אנחנו 12 אלמנות. רק מאירוע אחד. ביום אחד 12 אלמנות, מעל 14 יתומים. ביום אחד התהפכו חייהן של 12 נשים שהיו קרייריסטיות, שעבדו, שהחזיקו בית ועבודה וזוגיות.

אני עובדת מגיל 17. יש לי תואר ראשון ועבודה מסודרת שדורשת ממני הרבה ריכוז, אמפטיה, מענה רגיש ומקצועיות רבה. ואני כבר חמישה חודשים לא עובדת. אני בחל"ת מבחירה. ולא כי אני עצלנית, אני ממש לא עצלנית, יש לי מוסר עבודה מאוד גבוה. אני רק נמצאת במצב הישרדותי יום יום. הייתי רוצה שתראו פעם מה זה יום בחיי אלמנה, כמו שליאור תיארה פה. זה לג'נגל בין טיפולים לילדים, טיפול בעצמך, מצבים בירוקרטיים, ניקיון הבית, אוכל, תשלומים, קניות ועוד ועדו, כשאת פשוט לא נמצאת שם. ומאז שאני לא עובדת רמת החיים שלי ירדה ואין לי הכנסה נוספת לבית. ושוב, לא כי אני לא רוצה, אני פשוט לא מסוגלת לעבוד. המוח שלי הוא דייסה והוא לא מסוגל להכיל הרבה מעבר לכאב העצום שיש.

שעה אצל פסיכולוג מרגיש לי כמו 10 שעות בחדר כושר. אני מותשת נפשית ופיזית אחרי זה. אני בחרדות גדולות על כל מה שיהיה העתיד שלי ושל הילדה שלי. יגדל פה דור שלם של יתומים שיצטרכו להשתקם ולהשתלב בחברה כמה שיותר טוב. ובשביל שזה יקרה צריך לשקם אותנו קודם.

לפני כמה ימים פגשתי אלמנת צה"ל מצוק איתן והיא אמרה ליד דבר שמאוד הכאיב לי. היא אמרה לי שבתקופתה היא לא חשבה שמגיע לה משהו בכלל. ואני אומרת אוי ואבוי לחברה שלנו ולממשלה שלנו שבכלל מישהו יחשוב שלא מגיע לנו משהו ממה שאנחנו מבקשות.

אתה לא זז מפה. אתה לא זז מפה, תודה, לשבת. האוצר יהיו פה לאורך כל הדיון. סליחה, סליחה יקרה. אתם לא תזוזו מפה. זה לא יכול להיות.

האחריות על דור העתיד היא בידיים שלכם. תעזרו לנו לא להיות רק במצב הישרדות אלא להמשיך לחיות את החיים כדי שהם יוכלו להתגייס בגאווה לצבא, בשביל שיוכלו ללמוד ולקדם את המדינה שלנו למקום טוב. תודה.

אני ממש מודה לך. הכאב שלך כל כך כאן. חה"כ סגלוביץ', בבקשה. אני מצטערת שאני גסת רוח, אבל אני אהיה גסת רוח בשם הנשים האלה שלא גסות רוח, שהקריבו את כל החיים שלהן. ויש להן את הזכות לפחות כשהן באות לכנסת שהפקידים יהיו פה, כולם. וזה לא אישי. בבקשה.

אני אגיד ככה, אתם מגיעים לבית הזה מאז ה-7 באוקטובר. הרבה מאוד אזרחים, ורובם עצובים. שחוו אובדן. ואני אגיד משהו שהוא מבחינתי לפחות, הבית הזה לא משדר תקווה. בסוף אני רצתי בין ועדות. אתה בא לוועדת חוקה, היה דיון, שם נדונה סוגייה של נשים שהן פרודות, אז הן בכלל לא נמצאות בחוק שאתן נמצאות. יש 35 משפחות כאלה. ואתה בודק את הדברים, ואני אומר, אתה לא יכול לבוא, אני אומר את זה פה לעצמנו וגם לממשלה. אתה לא יכול לבוא למקום הזה, ובאים לפה אנשים עצובים ומספרים את הסיפורים הקשים שלהם. ויוצאים מפה פחות או יותר אותו דבר כמו שהם נכנסו.

לא, לא, אנחנו נדאג שלא ייצאו אותו דבר. גם בשורות טובות.

אני אגיד משהו שהוא כללי, אני יודע מה מגבלות הכוח גם של הכנסת ומה הכוח האמיתי ואיפה הוא נמצא. צריך להיות פה ישרים עם עצמנו. הכוח הגדול נמצא בממשלה. ואני כן מצביע על הממשלה. אנחנו נעשה את מה שאפשר ונתקן ימינה ונתקן שמאלה. אבל אם צריך לעשות דבר חקיקה, אז צריך דבר חקיקה ממשלתית. אני אומר את זה כאן בהמשך לדבריה של חברת הכנסת לשעבר שולי מועלם. התיקון של חוקים קיימים, מה שעושים פה עכשיו, זה לא האירוע. וכבר כמה זמן מסתובבת התחושה, אני אומר התחושה, האמירה, שצריך חוק חדש שמסתכל על כל האירוע של ה-7 באוקטובר. כי אנחנו כל פעם, אני מגיע לוועדה הזאת ואחר כך רץ לוועדת חוקה. בוועדה לפניות הציבור. וכולם מתעסקים בכול כל הזמן. בשורה התחתונה, אם יש פה התקדמות שאמורה להיות מה-7 באוקטובר? התשובה היא לא. בואו נהיה ישרים עם עצמנו. מי שצריך לשבת פה זה לא נציגים של משרדים, השרים צריכים לשבת פה. עדיף שלא יישבו פה, שיישבו בממשלה וידברו מה שצריך לעשות.

אבל אם אני אומר משהו אחד לתרום את מה שאני יכול לתרום לדיון הזה, זה לא את העוד משהו שצריך לתקן. אלא צריך חוק חדש שיטפל בבעיה חדשה. זה לא אותו דבר. זה לא אותו דבר באיך שהמדינה מתנהלת. זה גם לא אותו דבר מבחינת מי שהיום חווה את חוויות האובדן. זה נכון, אנחנו מדברים פה על האירוע הזה. אבל מי שיודע מה חוו הנשים במסיבות של הנובה, בני משפחותיהם, מעגל ראשון, שני ושלישי, שלא מוכרים היום. מה לעשות? לא היה דבר במדינת ישראל. ולממשלה יש אחריות. כי אנשים הלכו לחפש את יקיריהם לבד, לא המשטרה ולא הצבא. עזבו מי אשם. עובדתית הם חוו חוויות ומראות שלא ראו אנשים.

לכן אני חוזר על מה שאמרתי פה, אנחנו צריכים לעשות חיבור פה של כל הוועדות בכנסת של יושבי ראש ועדה, לראות שלא עושים פה כפילויות בין הפעילות. והקריאה המרכזית מבחינתי היא לממשלה. זאת תמונת המצב, טפלו. הנה, ועדת חוקה, הביאו שם חוקים, תוך יומיים שלושה עברו פה חוקים מאוד משמעותיים על זכויות אזרחיות של אנשים. עברו מהר מאוד. אפשר לעשות גם על זכויות סוציאליות של אנשים.

תודה יואב. ואני אגיד לך כזה דבר, חבר הכנסת. עם כל זה שהכתובת העיקרית היא הממשלה וגם בשיח שלי אנחנו, אני חושבת שעם הנשים הן עושות צעדים, באמת בשפה הכי עממית, חבל על הזמן, העבודה שאתן עושות בעל כורחכן. הן מגיעות לשרים והם באו גם משרד העבודה עכשיו. הן מבינות היטב. אבל אני כן אתן פה תקווה. עובדתית, אחרי הדיון הקודם, תסקיר החוק הופץ ופורסם. ועובדתית גם הסיפור של האופר והעובדים הזרים, אני שמחה שנמצא איתנו מר נקש. תציג את עצמך.

סליחה, אני מתנצלת. שמי אדוה, סליחה שאני מתפרצת. יש לי ילד חולה בבית והוא עם בייביסיטרית וחבר הכנסת בדיוק הזכיר את הגרושים, פרודים ואני ממש אשמח.

את רוצה לדבר?

כן, אני ממש אשמח.

בסדר גמור.

סליחה, תודה. אז אני מתרגשת וסליחה על הבכי מראש. אוף, כל פעם אני מנסה בלי בכי וזה לא עובד.

זה בסדר, את לא צריכה להתנצל ולא שום דבר.

זה מעצבן אותי, זו התנצלות לעצמי.

אנחנו הרבה פעמים יותר מידי קשות עם עצמנו.

שמי אדוה פינקלשטיין. ואני פרודתו של שלומי סבידיה ז"ל ואם שני בניו הקטנים תום וגבע. תום בן חמש עכשיו וגבע בן שלוש וחצי. אבא שלהם הלך לרקוד במסיבה ולא חזר. ואני מבחינת המדינה, הממשלה, החוקים, לא נחשבת נפגעת איבה. אני לא נחשבת כלום את האמת. אני אמא של שני ילדים מאוד מאוד קטנים שהתייתמו מאבא שלהם, והחיים שלי התהפכו ב-7 באוקטובר ושוב דבר אף פעם לא יחזור להיות כמו שהוא היה. ומבחינת המדינה לי אין שום זכויות.

הדבר הזה הוא בלתי נתפס. הוא כל כך לא צודק. זה יוצר מצב אבסורדי שבעצם ילדים שהוריהם היו נשואים ואיבדו את אחד מההורים מקבלים יותר מהילדים שלי. כי ברגע שאתה נותן להורה זה דה פקטו אומר שהילד מקבל. כי אם לי הייתה קצבה ואם לי הייתה עזרה בשכר הדירה ואם לי היו שלל זכויות נוספות, אז הייתי יכולה לתת יותר לילדיי. למה בגלל שאני ואבא שלהם כבר לא חיינו כבני זוג הילדים שלי צריכים לקבל פחות? אני איבדתי את מקום העבודה שלי. אני באבל, הילדים שלי באבל. אני כל יום, כל היום צריכה לתמוך בהם ולדבר איתם ולהסביר להם. וכל הבית שלי מלא תמונות שלו. והשיחות איתם יום אחרי יום הן פשוט קורעות את הלב.

את צריכה להסביר דברים שבחיים לא חשבת שתסבירי. לקחת אותם לקבר, לספר להם, לספר להם שאבא שלהם מת. ואז המדינה אומרת לי שאני לא נפגעת איבה? אני מדמיינת אותו כל יום, בכל מקום, כל הזמן הפרצוף שלו יהיה לי. וזה כפול שתיים, כי גם הילדים כל הזמן רואים אותו. 'אמא תראי, הנה אבא'. הוא רואה איזה מישהו שמחנה ברכב שהוא מזהה כמו הרכב שהיה של שלומי והוא קירח, אז הוא בטוח שזה אבא. או 'אמא, מתי המלחמה תיגמר?' ואז את שואלת אותו למה הוא שואל? אז הוא אומר 'כי אני רוצה שאבא יחזור'. ואת שוב פעם צריכה להסביר שאבא לא יחזור וזה לא יכול לקרות. ומי שמת לא יכול לחזור.

הקושי הוא עצום. אני לא יודעת איך ומתי אני אוכל לחזור לעבוד. אני עבדתי בעבודה סופר דורשנית. הגעתי לשיא הקריירה מבחינתי וכל הדבר הזה נקטע ב-7 באוקטובר. ניסיתי לחזור לעבוד, נובמבר-דצמבר. פשוט לא עמדתי בזה. לא הצלחתי. חשבתי אולי להביא מטפלת שתהיה עם הילדים. הם לא רוצים אף אחד אחר, הם דבוקים אליי. הם בחרדת נטישה מטורפת, כי הגיוני, אבא שלהם נעלם להם בין לילה. אז הכול, הכול מאוד מובן וההתנהגות שלהם מאוד מובנת.

אני רוצה לבקש פה, באמת, שתשימו איזה שהוא דגש גם על האוכלוסייה שלנו. אנחנו 35 משפחות אזרחיות שנמצאות במצב הזה. אנחנו לא יודעים מה קורה בצבא, אבל אנחנו לא אוכלוסייה גדולה ואנחנו סובלים ואנחנו מתקשים ואנחנו פשוט לא זכאים לשום דבר.

אדוה יקרה, אני חושבת שאנחנו צריכים לקיים דיון ספציפי ממוקד על נושא פרודות, גרושות, של מי שנרצחו בנובה ושלהם ילדים משותפים. מה המעטפת שניתנת. אני יודעת שארגון חמניות כאן שמייצג באמת בצורה יוצאת דופן את סיפור יתומי ישראל, מצווה שהיא מתוך התורה שלנו. אני אאפשר לך לדבר. את רוצה עכשיו? הדר קס, מנכ"לית חמניות. דברי בקצרה, כי אני רוצה כן להעביר את רשות הדיבור לנקש, אבל בגלל שבאמת אדוה אמרה שהיא צריכה לצאת כי יש לה ילד חולה. אז קודם כל שירגיש טוב. אני מודה לך על הדברים האלה. אני כן חושבת שצריך, אם רוצים למצוא פתרונות, לדון בזה בנפרד. זו סוגייה שהיא עומדת בפני עצמה. אבל צריך לדרוש תשובות גם מביטוח לאומי וגם מכל מי שצריך לתת תשובות.

כן הדר, את רוצה לדבר על הנושא הזה?

כן, כן, בטח.

אז אני מעדיפה שנעשה את זה בדיון נפרד.

אז גם על הנושא הזה. אבל אני גם רוצה רגע להגיד בהמשך לדברים של שולי. א', תודה על הדיון היום, גם לך פנינה וגם לך, דלית. בהמשך לדברים של שולי, אתמול התקיים יום האלמנות ב-23.6.2024 ואנחנו בצוות בחמניות לצערנו נודע לנו שללי דרעי, חברתנו לצוות, שהיא מנהלת אצלנו את התוכנית ליתומי המלחמה, הדפיקה הנוראה מכל דפקה אצלה בדלת. ומלהיות מנהלת תוכנית בעמותת חמניות למען יתומי המלחמה היא מוצאת את עצמה צריכה לטפל בנכדים שלה, שגם לצערנו הצטרפו אלינו. רחלי, אלמנתו ושני ילדים יתומים. בכל מקום שאנחנו מדברים השבוע הזה אנחנו קודם כל מזכירים את ללי. אז מזה נתחיל.

ללי הייתה חלק מהדיון הזה. הגיעה לכאן, הייתה בקשר עם חלקכן. ובעצם אנחנו בחמניות מאז ה-7 באוקטובר גם עובדים על מנת לייצג את כל האלמנים והאלמנות וגם באמת, כפי שאדוה ציינה את הגרושים והגרושות שבאמת לא מקבלים מספיק מענים מהמדינה. נוספו כ-500 אלמנים ואלמנות מאז ה-7 באוקטובר. וצריך לייצר מענים רחוקי טווח. זאת אומרת, בסוף כשאנחנו מדברים על הגנה מפני פיטורים זה לא יכול להיות משהו לתת אותו בתור איזה רפורמה קטנטנה להיום, למחר, למחרתיים. צריך לייצר כאן מנגנונים שהם מנגנונים רחוקי טווח. כי החשש שלנו מה יקרה עם שנתיים ומה יקרה עוד שלושה שנים? יש מודלים של הגנה מפני פיטורים למילואימניקים, משפחות מילואים, ואנחנו יודעים לעשות את זה.

אני צריכה להגיד על העניין של הגרושים, וזה פנינה, אני מאוד אשמח, פנינה ודלית, שניקח את זה כדיון נפרד. כי בסוף הפגיעה בילדים היא אנושה. 8,200 שקלים קצבה.

אנחנו נעשה את זה בנפרד. והיו נושאים, להבדיל אלפי הבדלות, שקשורים לגרושות, בזכויות גרושות. וזה השליך כמובן גם על הגרושים והצלחנו להביא שם תוצאות. אין שום סיבה שהמציאות שדורשת תיקונים לא נגיע לתיקונים הנדרשים. בסדר?

תודה רבה.

תודה רבה. משה נקש, ראש מינהל עובדים זרים, רשות האוכלוסין. בבקשה.

כן. אז קודם כל, גברתי יושבת הראש, תודה על הדיון השלישי במספר אני חושב רק בעניין הזה. ראיתי גם את הדיונים הקודמים, למרות שלא יכולתי להגיע. אני רוצה להגיד לך תודה, שוב, בשם מי שבאמת צריך להגיד לך תודה. ואני מניח שאומרים לך תודה.

לא, לא צריך להגיד לי תודה. אני חושבת שזו החובה שלנו. אבל כשאתם אומרים תודה בשמך אני מקבלת. הן לא צריכות להגיד לי תודה.

אז אני אומר לך תודה בשמי ואני אומר לך תודה גם בשמן. כי בסופו של דבר, בין היתר בזכות הפעילות שלך ובזכות הנחיה של השר שלי, השר ארבל, ושל המנכ"ל שלי סיסו, ובשיתוף פעולה עם המשרדים, גם משרד הביטחון וגם ביטוח לאומי – עשינו פה מהלך שהוא באמת מהיר. שולי דיברה על בירוקרטיה. עשינו מהלך שהוא מהיר במונחים של שירות המדינה ותיקנו, אנחנו נפרסם את זה בימים הקרובים, אבל כבר תיקנו. יש לנו כבר נוסח מתוקן של נוהל העסקת עובדים זרים בענף הסיעוד, כך שיוכל לתת מענה בדיוק לבקשות של אלמנות כתוצאה ממלחמת חרבות ברזל.

עם קריטריון מיוחד שמכבד אותן, שמדבר על זה שזה סיוע לנשות הנופלים בחרבות ברזל.

בדיוק ספציפי לדבר הזה. אנחנו נקבל את הבקשות.

רגע משה, לא רק "חרבות ברזל". דיברנו בכלל על אלמנות צה"ל. אלמנות צה"ל ואלמנות נפגעי איבה. לא דובר רק על "חרבות ברזל".

כן, כן, גם פעולות איבה. אני אתן לו להשלים.

אבל לא רק "חרבות ברזל", פנינה. הרי יש לנו אלמנות ותיקות שילדים קטנים.

אנחנו מבינים את זה, בסדר. אנחנו לא במחלוקת.

כאלה שהבעל נהרג בתאונת דרכים.

אנחנו לא נהיה במחלוקת על הדבר הזה ואנחנו נפתור אם צריך.

הסעיף שתיקנו בנוהל נותן, בואו, מה שאנחנו עושים פה עכשיו.

אני מאוד מרגישה עם זה לא בנוח שהרבה פעמים אתם באים ולא מספיקה לאפשר לכם לדבר, ואני יודעת שהנושא הזה חשוב לליבך. כן?

אז אני אסיים ואומר. כל התיקון הזה נבע כתוצאה ממה שקורה עכשיו במלחמת "חרבות ברזל". זה הטריגר אפשר לומר לדבר הזה. אבל במסגרת התיקון שעשינו אנחנו נוכל לתת מענה לכל מי שבאמת מטופלת בילדים קטנים ובאמת זה ייבחן אצלנו בוועדה. עכשיו דיברת על בירוקרטיה, חכ"ל מועלם. הבקשות אצלנו מוגשות בטופס מקוון, זה עניין מאוד פשוט. מצרפים כמה מסמכים, שולחים לנו. והבקשות ידונו אצלנו בוועדה המקצועית שמתכנסת כל שבוע.

שיירשם לפרוטוקול, בלי בקשות של חוות דעת של משרד הביטחון, כי זו בירוקרטיה. הדבר היחיד, אולי אולי אולי, זה או אם יש של משפחה שאומר המלצה. לא מעבר, היה לי שיחה על זה עם ראש רשות האוכלוסין איל סיסו שנתרם לנושא וגם השר. ואני מבקשת אפס בירוקרטיה.

זאת הכוונה שלנו, אפס בירוקרטיה. כמובן שאם נצטרך אנחנו יודעים לדבר ישירות עם משרד הביטחון, לא צריך להטריח את מי שלא צריך להטריח. אבל את צודקת, המסמך העיקרי שבאמת יעזור לנו לקבל את ההחלטה זה דוח של עובד סוציאלי שמכיר את המשפחה, שמלווה את המשפחה.

לא דוח. אני רוצה שיירשם פה לפרוטוקול. אני אומרת לכם, ואם תהיה עו"סית שחלילה מתעכבת או מתעמרת, אוי לה. באמת. אנחנו לא נוותר על הדבר הזה, משרד הרווחה פה? או שהם בדרך כלל לא מגיעים לדיון הזה? כי הם מרגישים.

אני מבקשת כזה דבר: יש שר רווחה מאוד רציני, יש את המנכ"ל ינון, שהוא גם רציני. מה שאני מבקשת, תוציאו לו מכתב על הנוהל הזה ושגם מנהלת הוועדה ביקשה, אפס עיכובים. שזה יעודכן בכל הארץ, מקצה לקצה. על כל העובדות הסוציאליות שמטפלות במשפחות הנופלים הן צריכות לדעת שהן זמינות על הדבר הזה.

אני אגיד שקודם כל מניסיון העבר במקרים לא בדיוק כאלה, אבל די דומים, העובדות הסוציאליות די על הדבר הזה וכן מסייעות, כי הן מחוברות למשפחות ומכירות את הכאב ואת המקרים והן מעבירות לנו דוחות וזה יהיה מהיר.

לא, לשלוח להן את זה. לשלוח, אני לא עכשיו בהערכה.

נקש, לא רק לשר הרווחה, גם לשר העבודה. כי הרי ביטוח לאומי ונפגעי פעולות איבה חוסים אצלו.

בגלל שהרמתם את הכפפה, מה שחשוב זה לעדכן את - - -

הנוהל שלנו יפורסם באתר, אגב, לכל מי שרוצה לראות אותו. זה לא סודי, הכול בסדר. ואנחנו נעדכן. אני רק רוצה משפט אחד ברשותך גברתי יושבת-הראש. באגף הסיעוד שמנהלת יאירה שנמצאת פה יש לנו צוות של עובדים סוציאליים ובמידת הצורך גם אנחנו יכולים לשלוח את העובדים הסוציאליים שלנו לביקור ולתת את המענה. כך שבואו נגיד כך, בירוקרטיה לא תהווה פה חסם לתת את המענה.

ישר כוח אדון נקש. אני באמת רוצה לברך את השר ארבל ושוב פעם את איל סיסו על עבודה מהירה, ואתכם, עובדי המינהל. אפרת וכל העובדים. בסך הכול אנחנו גם יודעים שהמערכת מתקנת את עצמה אנחנו גם יודעים לפרגן. ואני חושבת שזה רווח של כולנו.

חד משמעית.

ואני חושבת שכל המשרדים שנמצאים כאן, באמת חשוב. כי אנחנו לפעמים חושבים שזה דבר פעוט. אבל סיפרה פה אפרת בפעם הקודמת ועוד נשים, ושולי שדיברה, שנכון אסון המסוקים הייתן תשע נשים. היום אנחנו מדברים שלדעתי הרוב זה מילואימניקים שנפלו. ויש שם כל כך הרבה ילדים יתומים שהלב נקרא. והעזרה הזאת היא משנה מציאות. היא משנה מציאות. מספיק שהיא לא תצטרך כל היום לטבוע, מעבר לבירוקרטיה שהיא צריכה להתעסק איתה והמצב הנפשי, היא לא תצטרך לטבוע לא בכביסות, בניקיונות ולרתק את כל המשפחה. והסבא והסבתא. אני חושבת שאם היא מצליחה לצאת אפילו פעם בשבוע רגע לנשום, אנחנו מצליחים להחזיק את המשפחות האלה בצורה יותר. על הסבסוד אנחנו צריכים לדבר, ריקי.

חה"כ דבי ביטון, סליחה שעיכבתי אותך עד עכשיו. אני יודעת שהנושא זהה חשוב לך.

תודה יושבת-הראש, אני רוצה להגיד לך באמת תודה על זה שאת באמת יום ולילה על הנושא הזה. עצוב לי שאנחנו מגיעים שוב לוועדות ויש תחושה שהדברים ככה צועדים בצעדים מאוד מאוד קטנים. אי אפשר, אי אפשר להמשיך ולהיות ניזונים מחוקים של עבר. מדינת ישראל אז לא דומה למדינת ישראל של 2024. האסון הזה אותנו ב-7 באוקטובר ביחד עם אסונות שהיו לפני, אני חושבת שהגיע הזמן להכריע שהנשים, והן אמרו את זה בקולן, תוכלנה להמשיך את שגרת חייהן, לפחות באופן המעשי. אני יודעת שרגשי זה כנראה לצערי שגרת חייכן, האסון הזה ילווה אתכן בעתיד. וגם אם תינשאו, ואני מכירה לא מעט שאפילו ילדו ילדים וכו'. הפינה הזאת, המקום הזה בלב לא יתפנה לא לילדים ולא לכן.

כבוד יושבת-ראש, אני רוצה לעדכן שמאחד הדיונים הקודמים, לדעתי הראשונים ששמעתי את אחת האלמנות שאמרה זה לא יעלה על הדעת, אני מתעסקת בכביסות, בדברים. אני הגשתי הצעת חוק שנמצאת במחלקה המשפטית ואנחנו אמורים לקבל.

שינו את זה, אבל אדרבא, שיעוגן. אנחנו איתך.

באמת אני חושבת שאי אפשר להישאר אטומים. אף אחד לא רוצה את זה אצלו. וכאשר זה כבר מגיע אצלך, בואו ניתן להם להמשיך. זה דור העתיד. הן צריכות לחזור לעבודה שלהן. הן שילמו מחיר מאוד מאוד יקר.

תודה. חה"כ כהן, תודה שאתה כאן.

תודה על הדיון הזה. בעיניי סופר חשוב, באמת צו מוסרי, בעיקר לנשים הללו שאני משיח שלי עם המילואימניקים, ועם אנשי הקבע ונפגעי פעולות האיבה זה פשוט כל הכוח ניזון משם. זו האבן השואבת של הכוח שלנו, של העם הזה בכלל. והן מוכיחות עכשיו במערכה האחרונה את היכולת שלהן פשוט להחזיק בית, שזה דבר שהוא הכי לא פשוט בעולם. אני מברך על הצעדים, גם את משרדי הממשלה, אדון נקש, אני ממליץ, בעיניי, מה שחשוב גברתי יושבת-הראש זה לקבוע סד זמנים. כי כל יום שעובר הוא נצח במשפחה שכולה, בטח לאמא שצריכה להחזיק את הבית ואת החינוך ואת הכלכלה ואת המזון. ובעיקר להנחיל ערכים. אני חושב שפה קבור הכלב. לקבוע סד זמנים קשיח. את יודעת את זה מצוין.

אני רק, אמרת קבור הכלב, ואני, בסדר תתקדם. אני אומרת שיש משפטים שהם לא לתקופה הזאת.

להתעקש על הזמנים הללו, כי שוב, כל יום הוא נצח. באמת, כל יום הוא נצח. אני מברך, יש פה גם את עמותת חמניות שעושה עבודה מדהימה. וכבוד, כבוד גדול על מה שאתם עושים פה. בעיניי חשוב מאוד.

תודה רבה. אני אמרתי באחד הדיונים, אנחנו לא יכולים ביום הזיכרון כולנו לעמוד להגיד למשפחות אנחנו אתכם ואתם הדבר הכי יקר לנו כפקודה.

ובמותם ציוו לנו חיים.

במותם ציוו לנו חיים. לא רק את החיים שלנו, גם את החיים של המשפחות שלהם. ואנחנו חייבים לדאוג שדואגים להם. אז אנחנו עושים צעדים קטנים, אבל צעדים חשובים. ריקי, בבקשה. משרד האוצר, לפני ריקי. משרד האוצר, אני אגיד לך מה עלה פה. רק את השם המלא.

אריאל הבר, משרד האוצר.

אריאל הבר. ריקי, זה גם לך. יש דיונים, תשימו לב לדיון, יש דיונים שהם רגישים. ושניכם הייתם חסרים פה. וזה לא מכבד. עכשיו, אני מבינה שקוראים אתכם בין כמה, שולחים מעט נציגים לכמה ועדות. אבל כשיש ועדה כזאת, תתעקשו. תתעקשו שאתם לא מוכנים לרוץ בין שתי ועדות. תסבירו להם את הרגישות, שאתם לא מוכנים לרוץ. בטח לא בוועדות שלי. אני אומרת לכם, אני לא אוותר על הדבר הזה. אין חצי קשב, מאה אחוז קשב.

ועוד מעט אני אגיע אליך לעניין זה שאמרו, שולי מועלם חברת הכנסת לשעבר העלתה את זה שיש כיפופי ידיים בין משרד הביטחון למשרד האוצר שפוגע, ממש פוגע, במשפחות הנופלים. בבקשה ריקי. העלינו שורה ארוכה בפעם הקודמת של דברים שצריך לתקן אותם. זה היה נדבך קטן אבל חשוב של כל הסיפור של רשות האוכלוסין. אני הייתי רוצה שתגידי אם יש התקדמות קודם כל גם ברמת המקרו על החקיקה. ואת הנשים שיושבות פה, המדהימות האלה, אם לא אפשרתי למי מהנשים פשוט תגידו לי. תעבירו לי פתק. לא את כולן אני מכירה, למרות שהשתדלנו, ככה העבירו לי את כל הסיפורים של כולכן. והם נכנסו, כאחד העם, כאחת העם, והן העירו הערות. אבל אני הייתי רוצה שגם ההערות שלהן לתסקיר יקבלו תשומת לב מיוחדת ושזה יוגש לכם כמשרד ביטחון, שאתם תגישו את זה לממשלה ולוועדת שרים לענייני חקיקה.

צהריים טובים לכולם. שני דברים לפני שאני מגיעה לגופו של עניין. קודם כל, לא רציתי להתפרץ לדברייך הדר, ולא רציתי להפריע לאף אחד. אבל אני ממש גם אני מוצאת לנכון לשלוח תנחומים עמוקים לללי, שישבה פה בוועדה. היא איבדה את בנה סעדיה. ובהספד המאוד מאוד מרגש שלה היא דיברה על האופן שבנה סעדיה באופן הכי שלם שמר על הדת וגם שירת בצבא.

כולנו שולחים השתתפות בצער המשפחה.

אני חושבת שאנחנו ארגון בין היחידים בעולם שכל כך מצטער שאנשים נכנסים בשעריו. ולצערי זה קורה לנו כל כך הרבה שאנחנו יושבים עם קולגות, עם אנשים ואז הם משנים סטטוס וזה קורע את הלב ואת הנשמה כל פעם.

פרוצדורלית אני לא רוצה להיות קטנונית, אבל אני ישבתי פה, עזבתי את הוועדה. ישבתי פה ונקראתי להשלים כמה דברים שהיו חסרים להם. הייתי צריכה לקבל החלטה. יכול להיות שההחלטה שלי הייתה לא נכונה. אני מתנצלת.

לגופו של עניין, באמת אנחנו לומדים מה-7 באוקטובר. כיום אנחנו עסוקים בליווי ותמיכה למשפחות שכולות שהמספר שלהן הוא שווה למספר של 17 שנים. כל משפחה, כמה זמן, לצערנו מספר המשפחות הולך ומתרבה. ואנחנו פועלים באמת נמרצות עם כל הנשמה וכל הלב להעניק להם גם מעטפת רגשית וגם מעטפת כלכלית. ואנחנו נפגשים כל הזמן, גם כאן, גם בוועדות וגם מחוץ לוועדות וגם בבתים באופן פרטני וגם בקבוצות.

כן. גם הנשים העידו על כך באמת שהלב שלך במקום הנכון. לצד זה, אני הייתי רוצה לדעת ריקי מה לקחת מהדיונים הקודמים כשיעורי בית?

אז קודם כל בנושא של היתר לעובדות זרות, רוב תודות.

זו העבודה שעשינו מולם, כן. ואגב, פה אני רוצה לנזוף במשרד הביטחון. המנכ"ל כנראה שהוא לא הבין. יש לו זמן, זמן שהן כל דקה, כל יום, כל שעה, צריכות להיות בתוך השכול ועדיין לגדל ילדים. והוא לא הגיש לוועדת מנכ"לים. ורק אחרי שהבנו שיש פה איזה התנהלות מאוד ביזרית שלו, כבר עקפנו את ההתנהלות שלו ודאגנו שזה יבוצע. הוא היה צריך להגיש את המכתב זה לוועדת מנכ"לים שהוקמה. שיירשם לפרוטוקול.

יומיים אחרי הוועדה הראשונה נשלח מכתב שלנו להם.

למה להם? יש לכם ועדה. תקשיבי, אני הייתי שרה. יש ועדת מנכ"לים. הוא היה צריך בסך הכול, המנכ"ל היה צריך להואיל בטובו ולהגיש מכתב לוועדת המנכ"לים שהדבר הזה יוכר. אותנו אי אפשר לערבב.

אני חושבת, אנחנו מדברים על פרוצדורה.

לא. אז אני אגיד לך, הפרוצדורה הזאת, אין מה לעשות. ההתנהלות היא ביזיונית. ומנכ"ל משרד הביטחון היה צריך להגיש את המכתב הזה. אין להן זמן. אני מקווה שבצעדים הבאים לא נצטרך לחכות לו חודשים עד שהוא יטפל בדבר הזה. ותאמיני לי, נתנו לזה זמן. נתנו לזה זמן. אני לא מאלה, אני לא באה בשביל לעשות "וי" על דיון. אני רוצה תוצאות. אני לא אמכור להם ייאוש. אנחנו צריכים למכור להם תקווה. וזה במעשים.

אז אנחנו היינו בדיון גם עם משה נקש לפני מספר שבועות וגם ביום חמישי האחרון ארי מועלם סמנכ"ל האגף ואני היינו אצל מר איל סיסו.

ריקי, בואי נתקדם. נתקדם. עכשיו אני רוצה שתגידי לי מה לקחת.

אז זה לשמחתי אמור להיסגר איזה שהוא נוהל, אני מקווה ממש בימים הקרובים. ואפשר לשחרר את הנושא הזה.

אוקיי. כמה אתם מסבסדים את העובד?

כרגע מצאנו בדרך חריגה להעניק 3,000 שקלים לכל ילד עד גיל 3 ו-1,500 שקלים מגיל 3 עד גיל 6 וזה עד 9,000 לחודש. זאת אומרת גם אלמנה שיש לה חמישה ילדים.

רגע. אבל זה הולך לעובד.

לא, זה לא הולך לעובד. זה הולך מאוקטובר לאלמנה. הנושא, ברגע שיהיה ההיתר אנחנו נצטרך לבחון את הנושא.

ריקי, אני יודעת שאת עשית צעדים גם מחוץ לקופסה. הייתה פה עוד עמיתתך, קולגה, שעשיתן הכול, גם לפני שהחוק עבר עם הסיוע לילדים. אני יודעת את זה. לצד זאת, אני מבקשת תשובה, שזה לא יבוא על חשבון צרכים אחרים. תעמידו על טיפול או סיוע במשק בית, תקראו לזה איך שאתם רוצים. אני גם גיליתי שאין בייביסיטר, ובכלל אתם לא עוזרים בסיפור הזה. תרגישו חופשי להעלות, אתן כנשים, את הצרכים. אבל אני רוצה לדעת, נגיד אם האופר יעלה 6,000-7,000, אמרו שאני חיה בסרט.

את חיה בסרט.

אני חיה בסרט. אוקיי, כמה זה עולה?

לא כפול, זה עולה 9,000 שקלים.

9,000. אני רוצה לדעת כמה אתם מתכוונים לסבסד בדבר הזה. אני רוצה לדעת כמה אתם הולכים לתת על הדבר הזה.

9,000.

ואם אנחנו רוצים 10,000 תכעסי עלינו?

ריקי, עכשיו באמת בלי הלצה, צריך למצוא את הפתרון לדבר הזה. ואפילו בגלל שהממשלה מתעכבת להביא את התסקיר הזה. אבל את התסקיר שמאריך את הגיל של המילואימניקים הם ידעו להנחית עלינו מהדקה לדקה. את התסקיר זה עדיין לא הגיע, אני טועה גברתי היועצת המשפטית? אפילו לא הוגש לכנסת אם הם בכלל יספיקו לעשות את זה עד סוף המושב. שאני הייתי מצפה שזה כבר יגיע. אני מבינה שלא הכול, זה באמת ביקורת על הממשלה. אבל אני לא רואה פקידים כברגים קטנים.

משרד המשפטים? איפה התסקיר עומד?

צריך לחכות לאישור של האוצר.

למי? האוצר, בבקשה. למה אתם מעכבים את החוק שאמור לעזור ליתומים של הנופלים?

אז קודם כל רציתי להתנצל על האיחור לוועדה, הייתי בוועדה אחורה. זה ראשית כל התנצלות, זה לא קשור לחשיבות הדיון. דיונים אחרים גם חשובים.

לגבי התסקיר, כיפופי ידיים או כל מיני מילים כאלה, אני לא מכיר כיפופי ידיים. יש עבודה על התסקיר הממשלתי. הופצה הצעה ממשלתית. יש המון הצעות פרטיות. אנחנו מנסים לעשות איזה שהיא עבודת מטה לרכז את כל העבודה סביב הדבר הזה כדי להביא הצעה ממשלתית אחת.

עד כמה יחכו הנשים והיתומים? אתה יודע, אני לא חושבת שאתם צריכים לספור את חברי הכנסת, ספרו אותם. בסדר? אנחנו מוותרים על זה. תספרו אותם. אני רוצה, תקשיב, ואני אומרת לכם את זה גם ריקי וגם משרד הביטחון, ותכף אני נותנת לך שולי. אתם תשבו פה האוצר, אתם תשבו איתם. אתם תבינו את הצרכים. כי אחרת זה יעלה לכם הרבה יותר יקר אם אתם חושבים דרך הגרוש. האמינו לי, זה לא שאלה של תקציב, זה שאלה של צרכים. והצרכים משתנים ואנחנו בשנת 2024 ואתם צריכים להבין בדיוק מה הצרכים של האנשים האלה ואנחנו צריכים להיכנס לעשות הכול כדי שהבתים האלה לא יקרסו.

גברתי, אם שר האוצר נתן לאגף התקציבים יומיים כדי לסדר דיונים על תקציב המדינה הבא אפשר להסתפק אולי ב-24 שעות שיעשו עבודת מטה ויביאו את העסק לידי גמר. כי היא צודקת לגמרי גברת מועלם שאומרת שבסופו של דבר זה בירוקרטיה ופרוצדורה.

וסדרי עדיפויות. כי אני, אם יש היום דיון על העודפים ואתם מצליחים לחלק את זה בין כמה וכמה משרדים, כולל כספים קואליציוניים, אין שום סיבה. אני מבקשת, ואתה מאגף ביטחון?

מצוות ביטחון.

מצוות ביטחון. אני יודעת שבראש צוות ביטחון עומד סגן רציני, אלי בינג, שגם זו הזדמנות להשתתף בצער המשפחה, אני יודעת שבן הדוד שלו נפל גם במערכה. אני מבקשת מכם לשבת עם הנשים ולשמוע את ההערות שלהן יחד עם ריקי. בוודאי לא לעקוף את משרד הביטחון שאנחנו יודעים שהם עובדים מאוד מאוד קשה. ולא לעכב את זה. לא לעכב את זה. כמו שיודעים לא לעכב, תראו, אני אומרת לך, היום בבוקר אני השתתפתי בוועדת הכנסת, אני אספר לכולכם. ואני התנגדתי להארכת גיל הפטור בהרחבה של המילואימניקים. כי זה לא הגיוני שיד אחת תעשה את זה ויד אחת תתעלם מהנשים ויד אחת גם תמשיך לתת לאוכלוסיות שלמות לא להתגייס. לא הגיוני. ואני גם לא אומרת את זה כמישהי שמנותקת מהמציאות. בן הזוג שלי היה בעזה, אחיינים שלי עכשיו הוא לומד בטכניון והוא נקרא עוד פעם. מישהו ייתן לו את הפיצוי על הדבר הזה? אז לכל הפחות שאנחנו נעמוד לצד משפחות הנופלים. אני חושבת שיש לזה מסר מאוד מאוד חשוב.

חה"כ פנינה, גם חשוב למשרד האוצר להבין שאם אנחנו לא נספק את הסיוע שהיתומים האלה צריכים, אם חס וחלילה מאוחר יותר הם ידרדרו לפשע או לסמים משרד האוצר ישלם הרבה יותר כסף. אז גם לכן יש אינטרס כלכלי.

תודה בן.

אני אשמח רק להשלים את הדברים.

הם עובדים רק עם אינטרס כלכלי חה"כ תמנו. וביקשו להציג את עצמך.

אני בן שטג, יושב ראש התנועה האזרחית לזכויות הילד בישראל.

יפה.

כן. התחלתי רק להגיד שאנחנו כמובן גם יושבים איתם. גם ביום רביעי יש פגישה.

עם מי?

וזו לא הראשונה.

נכון, עם השר.

נכון, בין היתר.

לא, אריאל תקשיב. אשתו של מח"ט שנהרג ביום הראשון מקבלת פחות כסף מאשתו של מג"ד שנהרג ביום הראשון של המלחמה הקשה הזאת היא בלתי נסבלת. וזה מונח אצלכם כבר חודשים.

אין דרגות בדבר הזה.

סיפור הקיזוז הוא בלתי נסבל, זה לא יכול להיות. מח"ט ששירת 13 שנה יותר ממג"ד אשתו מקבלת פחות כי ב-1950 אמרו שהאלמנה לא יכולה לעבור איזה שהוא סכום מסוים. די עם זה. די. זה לא יכול להיות. אתם עושים את זה על הגב של משפחות שכולות.

שולי, הזעקה שלך ברורה. לדעתי יש הרבה מאוד, כמו שאתה מבין הרבה מאוד תיקונים. אני מאוד שמחה שהם נפגשים, אבל זו פגישה ראשונה, שנייה בעקבות זה שהם באו לוועדה והבינו שיש אפס התעניינות בדברים שהן אומרות. והקימו פורום, מבלי חלילה לזלזל בארגון האלמנות והיתומים. בסוף יש פה קול שחייב להישמע. אני שמחה ששר האוצר נפגש איתן. ושים לב, זה גם נשים באמת מכל קצוות הארץ, מכל חלקי החברה, בדיוק כמו שהחיילים שלנו נלחמים זה לצד זה.

אני מצפה מכם להביא פתרונות לשר, עד הפגישה. משמע אריאל היקר, יש פה כמה נשים שאתה יכול לשוחח איתן, לנסות להגדיל ראש. לעשות עבודה, כולל עם שולי מועלם חברת הכנסת לשעבר. לבוא מוכנים לפגישה עם השר ולא רק אמפתיה. הן לא מבקשות אמפתיה. אמפתיה הן יכולות לקבל גם מהמשפחה הרחבה ומהחברות שלהן.

זה האינטרס הכלכלי של משרד האוצר.

לא להתפרץ לי לדברים בן, אני לא מסכימה.

סליחה, סליחה.

אצלי אין פרוטקציות. גם אם אחותי הייתה פה אייתי אומרת לה את זה, די. בסדר? זה ברור מבחינת האוצר?

כן. זה היה רק דוגמה לזה. ואני רק אשלים את הדברים. אנחנו עוסקים בזה כמעט כל יום בכל הדרגים. אז התעלמות בוודאי שאין.

כן, אבל תראה, אנחנו שמונה חודשים אחרי. ואנחנו חייבים לזוז. זה מה שאני מבקשת. אנחנו חייבים לזוז. ריקי, אני חוזרת אלייך.

אני רוצה לשאול אותו שאלה, אני יכולה?

כן רז. כן.

מה להגיד לילדים שלי? שזה תקוע? שהוא לא יכול ללכת לחוג כי מה? כי לא נוח לו לפגוש אותי? כי הוא עסוק? אתה לא אשם, אני מבינה. אבל באמת, אני מחכה לתשובה. מה להגיד לו?

אני כמובן משתתף בצערכן ואף יותר מזה. ואני מניח שאתן מבינות שזה לא תלוי בבן אדם כזה או אחר.

למה אני צריכה להבין את זה?

אני רוצה, אריאל, אני לא אכניס אותך למקום הזה ולפינה הזאת, אבל אני רוצה שבאמת, אלה נשים מאוד מכובדות, עם הקרבה למען עם ישראל וארץ ישראל בפועל. אני מבקשת שתיקח טלפון, תדבר איתן. הן הכינו מסמך. לא חייב עם כולם, עם אחת. אני מבקשת לקחת את המסמך הזה, לקראת הפגישה עם שר האוצר לבוא עם הצעות פרקטיות. כולל ריקי ושולי. לדעת לגלות מנהיגות ולאגם את הדברים. ריקי, בבקשה. התחלת להגיד עוד נושאים.

הנושא השני שעלה כאן, ככה העלו אותו כמעט כולכם, היה הנושא של חופשה אחרי האסון.

חופשה מוגנת.

ברור. גם אנחנו לא חושבים שזה ריאלי לחזור אחרי השבעה או אפילו אחרי החודש לעבודה. וכאן יש פנייה לנציבות כדי לראות איך לעגן את זה.

זה יושב אצל הנציבות? אבל הנציבות זה רק על עובדי מדינה.

אני יכולה להגיד משהו? המילה "חופשה" זה לא נכון.

זה לא חופשה.

זה הכרה בזה שאנחנו לא יכולות לעבוד במשך תקופה מסוימת. זאת לא חופשה, זה לא חופשת לידה.

תודה על התיקון. בואי נקרא לזה בשם אחר בבקשה. תקופת אבל, הרי זה כבר קיים.

אובדן כושר עבודה.

אנחנו קראנו לזה תקופת התארגנות, תקופת היעדרות, משהו כזה.

בסדר. תמצאו לזה את הטרמינולוגיה הנכונה. אז הנציבות קשורה רק לעובדי מדינה.

זה נכון. אבל חשבנו שאסטרטגית אחרי שהנציבות תיתן תשובה חיובית יהיה יותר קל להמשיך.

אוקיי. תודה ריקי. מה עוד?

שאר הדברים, כולל הנושא של פרודות וכולל נושאים נוספים שעלו נכנסים לבחינה.

סליחה על חוסר ההבנה, פרודות זה לא גרושות?

גרושות, סליחה.

היינו הך, יש כאלה גם שלא התחתנו והן פרודות ויש ילדים משותפים. בעולם שאנחנו נמצאים יש ידועות בציבור עם ילדים משותפים.

ידועות בציבור מוכרות כאלמנות צה"ל.

בסדר, אבל לא כולן ידועות בציבור. ויכול להיות שיש כאלה, ומה אם זה נשים שהביאו ילדים במשותף? עדיין יש פה מחצית מהחיים שלהם שנפגעים. ריקי, זה כל ההתקדמות?

כן.

מה עם היתומים?

מה זאת אומרת מה עם היתומים? יש את הנושא של התזכיר שעובדים עליו.

לא, אני מרימה לך.

היא מנסה לעזור. היא מנסה לעזור לך, רז. אולי כי אני לא תמיד ברורה. רוב הדברים הם בתזכיר, נכון?

חלק גדול מהדברים.

יש דברים שהאוצר מתנגד לכם?

בכול.

ריקי, אנחנו מנסים לעזור לך.

אני לא רוצה להגיד, יש דיונים עכשיו מול האוצר.

ריקי, אנחנו מנסים לעזור לך. תראו, משרד האוצר, אני לא יודעת למה אתם רואים, כל פעם שאתם רואים את ריקי אל תראו את ריקי או את משרד הביטחון, תראו את הנשים האלה. הם מייצגים את האינטרס של הנשים האלה. ואני אומרת לך שאני יודעת כמה האגף של ריקי עובדים מאוד קשה כדי למצוא פתרונות יצירתיים מן היקב, מן הגורן, מפה ומשם. וזה לא צריך להיות ככה. אתם צריכים לסייע להם לעשות את העבודה שלהם. ואני מבקשת שריקי, את לא צריכה לחשוש ממשרד האוצר.

לא, אני ממש לא חוששת. אני רק אומרת שיש דיונים.

אבל איטי. זה איטי. אתם מעכבים או הם? זה איטי. הם מעכבים אתכם? תגידי לי אם מעכבים. פה זה בית העם. פה זה המקום הכי שקוף. לא סתם כל הדיונים שלנו מצולמים. וזה צריך להיות בשקיפות מלאה כלפי הציבור. כן, בבקשה שלומי.

אני רק יודעת שהצעת החוק והתיקונים אמורים לעלות די בקרוב לוועדת שרים. נכון?

זה היה אמור לקרות אתמול וזה לא קרה משום מה. למה זה לא קרה?

העיקר הם העלו במחטף את העלאת גיל הפטור. שחס וחלילה אנשים מעל גיל 42 לא ישתחררו בשבוע הבא. סליחה, לפעמים זה פשוט מוציא אותי מדעתי הדבר הזה. אי אפשר להשתמש באנשים כאילו זה חפצים. שלומי, בבקשה. ואחרי זה שלומית ואפרת, אנחנו נסכם את הדיון הזה, כי תכף יש לי הנהלת אופוזיציה.

גברתי יושבת-ראש הוועדה, אני קודם כל רוצה להגיד לך תודה שהוועדה בראשותך הפכה לפלטפורמה מאוד חשובה לקידום העניין של אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון. ולא רק של כוחות הביטחון, גם נפגעי פעולות איבה. אני רואה כמה את חדורה בשליחות בנושאים האלה ואני רוצה להודות לך על זה.

בדיון שנערך פה באפריל והשתתפתי בו, דיברתי על זה שבזמן שמתקיימת מלחמה בעזה ובצפון מתקיימות עוד למעלה מ-250 מלחמות בבתי אב, אנה רמטכ"לית, רז רמטכ"לית, שלומית רמטכ"לית, ליאור רמטכ"לית. כל אחת מהן היא רמטכ"ל של מערכה מאוד קשה ומורכבת שהתחילה להתנהל ביום שבו בעלה נהרג ותמשיך להתנהל בתעצומות כאלה ואחרות כל ימי חייה.

ומה התפקיד שלנו? התפקיד שלנו פה בוועדה, כחברה, כממשלה, כמדינה – התפקיד שלנו בהינתן זה שאנחנו לא יכולים להחזיר אותו הביתה, זה להיות תומכי הלחימה הכי טובים שאנחנו יכולים להיות לנשים האלה. הכי טובים.

עכשיו אני אגיד לך מי תומכי הלחימה המצוינים שלנו. קרן הופ, קרן תקווה של יהדות איראן בלוס אנג'לס שתרמו לנו עכשיו חצי מיליון דולר, מתוך הבנה שהנשים זקוקות לסיוע ועזרה.

יהדות התפוצות כל הזמן נמצאים שם.

תרמו לנו עכשיו חצי מיליון דולר לחלק ל-250 אלמנות.

ואתן מחלקים לכולם?

7,000 ומשהו שקלים, כל אחת מהן מקבלת את זה.

כל הכבוד, ישר כוח. אם אתם צריכים עזרה אני מוכנה לעזור, אם הממשלה לא עושה את העבודה שלהם.

ומי עוד תומך לחימה? משרד הביטחון, אני אומר לך, באמת, מה-7 באוקטובר אני רואה איך הם מתחו עד קצה גבול היכולת ומעבר לזה, בצורה שגורמת באמת לכל משרד ממשלתי אחר להחוויר, כדי לסייע לאלמנות וליתומים ובאמת לתת להם כל מה שאפשר. מה אפשר? כל מה שאפשר במסגרת החוק. גם בפרשנויות הכי יצירתיות שלו, זה עדיין לא מספיק. אפשר לתת מיליון דוגמאות. הם התייחסו לחלק מהדוגמאות. הם לא התייחסו לזה נגיד שאף אחד לא משלם על קייטנה. אנחנו נכנסים ליולי אוגוסט, הילדים צריכים ללכת לקייטנה.

מי משלם על קייטנה?

אף אחד לא משלם על קייטנה.

מי מתנדב ממשרדי הממשלה לממן את הקייטנות של ילדי הנופלים? אולי נצא לגיוס המונים? גיוס המונים.

גברתי, יש במשרד העבודה והכלכלה פרויקט מאוד יפה של קייטנות לילדים של אימהות חד הוריות.

זה לא נזקקים. זה לא ילדי רווחה.

אתה לא תשלח אותם לארגון לתת. אתה לא תשלח אותם.

לא, רן מתכוון, לא להתפרץ. אני באמת שואלת, מי ממשרדי הממשלה מתנדב לתת קייטנה, לממן קייטנה לילדי הנופלים? ממש תודה רבה. אני אגיד לכם את האמת, זה ביזיון.

מעבר לזה, שוטר במהלך השירות שלו זכאי לתשלום עבור הקייטנות של הילדים שלו. נכה צה"ל, שמוכר כנכה צה"ל, ויש לנו פה אלמנה של נכה שנהרג לאחר שהיה נכה, הייתה מקבלת כל עוד הוא היה חי את התשלום על הקייטנות. ברגע שהוא נהרג אף אחד לא משלם על הקייטנות. לא של השוטר, לא של ילדי הנכה.

זאת אומרת אתה אומר בחייהם נותנים קייטנות. במותם לא נותנים קייטנות.

אנחנו מנסים לקדם את החוק של הקיזוזים שפוגע באלמנות ואלמנה ששולי דיברה עליה לא רק שהיא מרוויחה פחות ממג"ד, היא מרוויחה פחות ממה שהיא הרוויחה כשבעלה היה חי. נפגע לה כושר העבודה, היא עובדת פחות. הבעל שלא בחייו כבר משרד הביטחון מכניס פחות כסף ממה שהוא הכניס בחייו. ויש לנו לא תזכיר חוק, יש לנו הצעת חוק מונחת שעברה בקריאה טרומית. ויש תזכיר של משרד הביטחון שאתמול היה אמור להיות מוגש לוועדת שרים לענייני חקיקה ומשרד האוצר לא אפשר את זה. משרד הביטחון לא אפשר את הדיון בתסקיר החוק.

אנחנו דורשים בהנחיות שלי זה עד שבוע הבא שהתסקיר הזה יעלה. אם לא, אני אומרת לכן, נשים יקרות, כנראה במדינה הזאת מבינים רק תקשורת וכוח. ובצער, אני בטוחה שיהיו פה המון עיתונאים שירצו לסקר את זה. חבל שצריך את הדבר הזה. שבוע הבא זה יעלה. זה היה אמור לעלות אתמול. צר לי שאני לא ידעתי. הייתי מפעילה על זה עוד יותר לחצים. זה היה צריך לדעתי לעלות לפני חודשיים שלושה. אבל אם לא עלה, אז שבוע הבא שזה יעלה.

וזה לא עולה כי אומרים לנו שאין כסף וכל זה כאשר בקומה שלישית ברגעים אלו ממש מתקיימת חלוקה של קרוב למיליארד שקלים לכל מיני משרדים, לכל מיני עניינים.

סיפור הקיזוזים של אלמנות הקבע הוא 6 מיליון שקלים בשנה, אל תטעי. 6 מיליון שקלים בשנה.

שעושים איפה ואיפה בין דרגות.

אגב, ה-6 מיליון האלה למעלה על הרצפה בוועדת הכספים.

זה השאריות שמלקטים. כל הדברים האלה שאנחנו זוכים לדבר עליהם במסגרת הזמן המצומצם, אבל מאוד נרחב שאת מאפשרת לנו פה, הם קצה הקרחון. ההתמודדויות של הרמטכ"ליות האלה שהתחילו לפני כמה חודשים.

ואתה בקשר איתם, נכון?

יכול רמי, שהוא יתום צה"ל בוגר, לספר על ההתמודדויות של אמא שלו ושל אח שלו שעבר כל כך הרבה בחיים שלו ושל כל החברים שלו יתומי צה"ל. המערכה הזאת היא מערכה קשה. והתפקיד שלנו זה מהיום ועד שהאלמנות והיתומים האלה בני 120 להיות תומכי הלחימה הכי טובים שאנחנו יכולים לעשות.

תודה שלומי. אנחנו גם נעשה פגישה.

את הצעדים הבאים אנחנו יודעים. אריאל הבר, התפקיד שלכם זה לאפשר לנו אותם.

אנחנו גם נעשה פגישת עבודה.

את מרשה לי להגיד משהו אחד? השם שלי רמי חוג'ה, אני יתום צה"ל משנת 1982. מדינת ישראל זנחה את היתומים, אוקיי? ואני אומר את זה פה לאלמנות הצעירות.

ואתה פה לפעול למען הילדים?

אני פה בטעות. אני פה נכנסתי בטעות, פיטרו אותי. אני שומע שומע. אם שלומי לא היה מזכיר את השם שלי לא הייתי מדבר. יש לי אח שמהמקרה של אבא היה בגיל 7 ועד היום הוא מגמגם. ריקי מכירה, ריקי יודעת את הסיפור. אני מדבר את הסיפור שלי. וכדאי שהאימהות שלנו זה לא האימהות של היום. שיילחמו למען הילדים שלהן.

אנחנו איתן. אנחנו נדאג שאת הזכויות שלכן אתן תקבלנה והילדים יקבלו. אנחנו לא נוותר. באמת, זכויות נשים. אני אומרת לכם, הרבה פעמים זה זכויות נשים שפשוט דורסים, דורכים על זה. יודעים יפה מאוד, זה נגזרת.

כשאבא נהרג וילד אחד מוכר וילד אחד לא מוכר זה מטורף הדבר הזה.

זה יותר מזה.

מספיק עם זה כבר.

שולי, גיל 21 לא מוכרים. וכשאת היית בכנסת את יכולת לשנות את זה. את לא עשית את זה.

ניסינו.

חברים, זה יטופל. אני חושבת שהכנסת הזאת, החקיקה הגיעה מכל כיוון. אבל יש פה צרכים. צריך לשמוע את הקול שלהן, אפילו לפני ששומעים את חברי הכנסת. לפני ששומעים את חברי הכנסת תכירו את המציאות של הנשים, של האימהות, של הילדים היתומים. לא צריך פה, זה לא צדקה. זה לא צדקה. בבקשה, שלומית.

אני חושבת שהכול כבר נאמר. אני רוצה להודות לכולם ושנמשיך לפעול השבוע, באמת ביום רביעי יש פגישה בעזרת השם עם השר סמוטריץ'. ואם אתם אומרים שלוקח 24 שעות פה לעשות את החוק, לסדר את העניינים, הייתי שמחה כבר שביום רביעי נשמע דברים יותר מבוססים וברורים. שנגיע לפגישה הזאת ונקבל תשובות ולא רק כמו שחברת הכנסת פנינה אמרה פה, אנחנו לא זקוקות לאמפתיה הזאת. אנחנו רוצים לראות עבודה, רוצים לראות שמתקדמים. באמת שלא הבנו למה אתמול זה לא עלה, אתה אומר שגם אתה לא יודע. לנו בוודאי אין תשובות. ואנחנו מבינים שזה תקוע הרבה אצלכם. עם כל מה שקורה פה מסביב לשולחן. אז בעזרת השם עוד יומיים ניפגש ואני אשמח שתהיה לכם תשובה לתת לנו. תודה רבה.

תודה רבה לך שלומית, אלמנתו של סרן אלחנן קלמנזון ז"ל, נפל בקרבות בעוטף. עם סיפור גבורה יוצא דופן, שפשוט בלי שום קריאה הלך עם אחיו ועם האחיין והציל הרבה נפשות בישראל.

אפרת אשכנזי, אחותו של יוסי הרשקוביץ', רב סמל מתקדם הוא היה אם אני לא טועה. מחנך, מנהל אגדי. הותיר את אשתו הדס וחמשת ילדיו.

חמישה אחים.

משפחה שלמה.

אני נמצאת פה מהרגע הראשון שהוועדה יצאה לדרך. אז ראשית כל, אני ממש רוצה להודות לך פנינה. זה ממש מרגיש, כמו שדיברנו באופן אישי, שזה מגיע מהלב והנשמה ולא רק מפופוליזם או איזה שהוא משהו כדי להראות איזה שהוא משהו. זה בדמך ובנפשך וכולן אני חושבת מרגישות אותו דבר.

כפי שאתם רואים, אני גיסתה של הדס. אני אחות של יוסי ז"ל. אני נמצאת פה בהסכמתה או ברצונה. זה שנמצאות פה בכלל אלמנות בעיניי זה סוג של ביזיון, סליחה שאני אומרת. אני כל הזמן תוהה לעצמי למה בכלל הן אמורות להגיע לפה. ולמה אתם לא מסכימים להבין לבד את כל השינויים ואת כל מה שקורה.

תכף אתן תצטרכו גם לאסוף את הילדים מהגנים, כי אף אחד לא יעשה את זה בעבורן.

בדיוק. בעיניי כל הסיטואציה הזאת שאני כבר נמצאת פה פעם שלישית כדי להיות על, יש פה כמה נושאים שאנחנו העלינו בפעם הראשונה בוועדה. ישנם דברים שמתקדמים וישנם דברים שפחות מתקדמים.

קודם כל, למחלקה של ההגירה אני רוצה להודות באופן אישי, כי אני זאת שהעליתי את הנושא ואני חושבת שלא בקטע שלי, אלא בקטע שבאמת לנסות לעזור למי שזקוקה לזה.

נכון. אתם ראיתם את הפתרון שלכם ואמרתם לא נשאיר את זה רק - - -.

זה ממש, אני מרגישה שאחי יושב פה על הגב. הוא בחיים לא דאג רק לעצמו, אלא ברגע שהיה לו איזה שהוא פתרון אז הוא דאג גם לאחרים. אז בעיניים שלי זה היה בואו נדאג גם לאחרים. אבל כן חשוב לי שזה יבוא מהמקום שאנחנו זקוקים לעזרה הזאת, אבל שזה יהיה באופן, אצלנו זה נובע מאיזה שהוא קושי רפואי של אחד הילדים. אבל אני חושבת שזה צריך להיות הכי טריוויאלי והכי ברור. אני לא רוצה להגיע לפה לעוד ועדה. יש לי חיים, אני עובדת. תחתמו כבר על הדבר הזה, תגמרו את זה כבר.

לא, אני גיליתי שיש לכם כישורים מיוחדים להזיז דברים. אז לא בטוח שאני אשחרר אתכם אחרי הוועדה.

אני נורא שמחה, זו פעם ראשונה שאני רואה פה אנשים ממשרדי הממשלה וברוך השם תודה רבה שירדתם לשמוע את הנשים המדהימות האלה. תקשיבו, זה בעיניי, קשה לי לשמוע כל פעם 'רגע, הטופס הזה', 'לא, מחר זה', 'הפגישה' – זה לא צריך לקרות. יש להן דברים אחרים לעשות. יש להן דברים אחרים לעשות.

תודה אפרת.

אין להן, באמת החיים מלאים בקטנות, בטפסים ובכלל בלחיות ולאסוף את כל השברים ואת הרסיסים. אז בבקשה תהיו אמפתיים ותגמרו את הדבר הזה, שייעברו לדיונים אחרים. שהעסק הזה כבר ייגמר. זהו, תודה רבה לכולם.

שרון בריק. גם חסרה לי פה טל, שלא נמצאת כאן. וגם פרופ' ביטון שמלוות גם את הסוגייה הזאת. שרון, אני אספר לכן שהראשונות שככה פנו אליי היו שרון ופרופ' ביטון שנשים נמצאות במקומות האלה ומציפות את הדברים. אני מאמינה שביחד אפשר לנצח.

תודה רבה. אני חושבת שהמשפט שאמרת פה היום שהמטרה שלנו היא לא למכור את הייאוש, אלא את התקווה. אני חושבת שזה היום גם מאוד מאפיין את הרוח של הוועדה. אם התחלנו רע מאוד, עם הרבה מאוד ייאוש, אני חושבת שלפחות הבשורה מרשות האוכלוסין היא בשורה אדירה, ברמה באמת של כותרת טובה שנותנת אוויר לנשימה.

הוועדה הזאת עוד מעט כבר שמונה חודשים רואה בעיניים מגדריות את המלחמה ואת תוצאותיה הקשות ועומדת לצידן של הנשים. ואני חושבת שבנושא של האלמנות אין לזה כמעט חשיפה ציבורית. אולי כי זה דבר שמעדיפים לא להתעסק איתו. כל אישה של מילואימניק, ואיש המילואים שלי חזר כבר משני סבבים של צו 8. הבת שלי יוצאת מחר בבוקר לסבב השלישי של צו 8. זה פוגע פגיעה מאוד גדולה בחיים. וזה, אני אומרת, זה האזור הכי נורמלי של המלחמה, שאנשים יוצאים וחוזרים, ברוך השם בריאים.

לחשוב מה עלול לקרוא או אילו ועם מה הם מתמודדים, זה משהו שאנשים פשוט לא רוצים גם להחזיק בראש. אז זה נמצא פה בוועדה ואני חושבת שתפקידנו כן להביא את זה החוצה כדי להביא תמיכה ציבורית. כי לא יכול להיות שיש 300 אלמנות שמתמודדות עם הקטסטרופה הזאת, מתוכן פחות מ-10 מצליחות לאסוף את עצמן ולבוא לפה כבר פעם שלישית ולספר שוב ושוב את אותם הדברים כדי להביא גם לעצמן וגם לאחרות.

והלוואי ולא היינו צריכים שזה ייצא החוצה. המטרה היא לתקן מציאות.

נכון. ולדעת שכאשר חייל יוצא הוא יודע שהבית שלו נמצא בצורה בטוחה שם מאחורה, גם אם חלילה הוא לא חוזר. כי אנחנו לא מדברים על זה.

תקשיבי, יכול להיות רק דבר אחד שיכול למנוע מחייל לצאת לקרב. שהוא יידע שלא יטפלו במשפחה שלו אחרי. אני אומרת לכם, זה יכול למנוע.

ופה אני מזכירה דיון נוסף שיש לנו במניעת עגינות בזמן המלחמה, שעוד לא הצלחנו שם להגיע לתוצאות. וזה גם דבר שעוד יש לנו עבודה עליו. ואני חושבת שהדבר המרכזי מבחינת הזכויות והאפשרויות שאנחנו מדברים, אנחנו מדברים על לפתוח את האפשרויות לאלמנות. הן צריכות לקבל מידע שיהיה זמין, שיהיה מסודר. שיידעו מה עומד לרשותן וכל אחת מתוך זה תיקח את מה שטוב ומתאים לה. אבל בסיטואציה הזאת שיש כל כך הרבה משרדי ממשלה, אני כבר פעם שלישית פה, לא מצליחה להבין מי מנהל פה את האירוע מבחינת המדינה.

איפה, פה? משרד הביטחון שהוא שבוי של משרד האוצר. ואיפה משרד רוה"מ, נכון. אני ביקשתי שמשרד רוה"מ ייכנסו לתמונה לא סתם.

זה חסר לי מאוד מישהו אחד שיודע כל מה שמגיע, מנגיש את הדברים בצורה קלה ונעימה. בטח לא בתוך ה-30, שכל דבר נכנס מפה ויוצא מפה.

דבר אחרון, אנחנו לא מדברים פה בכלל על האלמנות השקופות.

- - - אמירה שאתם מסוגלים, לפני שאתה הולך. בוא, אני רוצה שתגידו מה אתם עושים כדי שהתזכיר הזה יגיע בשבוע הבא. תודה. רק תגיד את המשפט הזה ואני אשחרר אותך, אדוני. כולם ממהרים, גם אני. אני רבע שעה אחרי הנהלת אופוזיציה.

אני רק רוצה לומר לסיום. יש עוד קבוצה שנקראת אלמנות שקופות. אני קוראת להן אלמנות שקופות. הן בכלל לא בלופ. נשים שבני הזוג שלהן נפגעו בראש פגיעות אנושות, קריטיות. הן לא נמצאות תחת שום רדאר. הן לא מקבלות שום הטבה, שום טיפול נפשי, שום דבר.

כאילו הוא קיים, חי?

אבל לא איתן, לחלוטין, גם לא יהיה מבחינה רפואית. אין להן אפילו זכות של טיפול נפשי, כלום.

תודה שרון. רן, בבקשה, קצר וקולע, כי תכף אני רוצה לקבל תשובות.

קצר מאוד גברתי. אני באמת חושב ששמת היום את הנקודות החשובות שבעצם מדברות בסופו של דבר על קביעת לוחות זמנים, פישוט הבירוקרטיה והפרוצדורה. אני חושב שפה התפקיד שלך בוועדה ושל חברי הכנסת, של הכנסת כולה, הוא ללחוץ על הממשלה.

זה לא רק בעיה של משרדי ממשלה. אנחנו רואים את זה, סליחה שאני אומר, גם במערכת המשפט. כי אם חס וחלילה צריך יהיה להגיש עתירה, אז הממשלה תבוא ותבקש דחייה ותבקש פה ותבקש שם והעסק יישכב.

ומי כמוך יודע, עם הניסיון הרב שיש לך בכנסת.

אני נזכרתי היום שנכנסתי כשראיתי את תמונתו של רפי אדרי ז"ל, שחודש יוני 1989 הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לעבודה בכנסת. ואני יודע כמה אפשר היה לשנות וכמה אפשר לסדר דברים. הבעיה היא לוחות הזמנים. אני לא סתם אמרתי משרד הכלכלה וזה. כי נתתי דוגמה לזה שיש פרויקטים במשרדי הממשלה שאפשר, בין אם זמנית ובין אם להסתמך עליהם, להעביר לשם תקציבם ודרכם בצורה מהירה להעביר כסף לנשים, לאימהות ולילדים שזקוקים להם. אני חושב שאפשר לעשות את זה וכך לעשות את זה מהר.

אני חושבת בכלל אחרת. זה רעיון יפה. אני חושבת שכל פרויקט מסובסד בכל משרד ממשלתי יהיה פתוח לילדים האלה.

למשל. אפשר לעשות את הדברים מאוד קצר.

לא מסובך. רגע, משרד המשפטים, לא מסובך. אני חושבת, העלה פה רן משהו שלוקח אותי למשהו אחר. הרי יש המון פרויקטים, בין אם זה חוגים מסובסדים ובין אם זה קייטנות מסובסדות. אתה יודע מה? אפילו אגודות כדורגל מסובסדות. אני מכירה הרבה כי אני מגיעה מתחום רווחה ועולים חדשים וכאלה. לדעתי כל פרויקט שיש לו סבסוד צריך להיות פתוח לילדים האלה ולאימהות האלה. כל זה, כל המשאבים פתוחים. זה טיפה בים. זה אולי יותר האוצר. האוצר, אני לא יודעת איך עושים את זה.

כמו שיש סל גמיש במשרד הכלכלה.

לדעתי אפשר לעשות את זה.

כמו שיש סל גמיש במשרד הכלכלה, סליחה שאני חוזר למושג אימהות חד הוריות, בנושא בייביסיטר, מוניות וכדומה, אפשר בדיוק להשליך עליו תקציבים נוספים, עד שייפתרו חילוקי הדעות כדי להתחיל לעשות מענים. והזמן לא מאפשר לא לעשות את זה.

תודה. אני אשמח לקבל מחוכמתך. בגלל שאתה באמת עם ניסיון רב שנים, אני אשמח לקבל נקודות אם יש דברים שאלו בדעתך. משרד המשפטים, מבחינתכם החוק מוכן?

מבחינתנו הצעת החוק צריכה להיות מתואמת בין משרדי הממשלה, שיהיה נוסח מותאם. אין קשיים משפטיים.

אני גיליתי שיש שני משרדים, יש משרד נוסף שהוא לא פחות חזק מהאוצר. אתה יודע מיהו? משרד המשפטים. תשתמשו בכל המנופים שיש לכם שהם יקדמו. אחרת אל תקדמו שום חקיקה שיש להם. סליחה, מה זה הדבר הזה? עדיפות לאומית. תלכו, תגידו לא הגיוני שלא מקדמים את הדבר הזה, כי אחרת זה גם חל על הכתפיים שלכם.

אני רוצה לעבור למשרד העבודה. משרד העבודה?

צהריים טובים, שלום.

היום הייתה פגישה שלהם. קודם כל אני רוצה להודות לשר העבודה, בן צור, שהיה בין הראשונים להיפגש אתכם, מהשרים הראשונים שהרימו את הכפפה. בפעם הקודמת, אני אזכיר, עלתה פה מציאות לא פשוטה של נשים שמפוטרות. אני לא יודעת מי עושה דבר כזה, כן? אבל אנחנו מבינים שלעיתים במציאות יש גם תופעות קשות. ולכן הרגולטור והמדינה אחראית לטפל בעניין הזה. אז בבקשה.

קודם כל צהריים טובים. אני מאיר דוד, ראש מינהל הסדרה ואכיפת חוקי עבודה. היום בבוקר נפגש השר בן צור עם נציגות הגיבורות, נשים של הגיבורים שנפלו, בנושא של אובדן הכנסה. השר הבטיח שהוא יתמוך בזה, גם בהצעת החקיקה, גם בכובעו כממונה על הביטוח הלאומי.

איפה היועצת המשפטית למשרד? תיקונים. אני רוצה הצעת חוק. כמה זמן ייקח לך?

שנייה. הנושא של הגנה מפיטורים, אנחנו נציף אותו, נעלה אותו. בסדר? אני מבין את הסוגייה. כמובן שהיא שונה מהגנה של חיילי מילואים ששם יש תחום. פה אנחנו צריכים לשבת.

כן, אבל אנחנו רצנו עם זה שם.

בסדר, אנחנו נבחן את הנושא הזה ונביא לוועדה תשובה. אנחנו נשב גם עם הארגונים. אנחנו מבינים את הקשיים. מבינים את הקשיים בתקופה הראשונה, בתקופה של חזרה לעבודה מיד לאחר קרות האירוע. ואנחנו נשב גם עם משרד הביטחון בנושא.

לא צריך לפטר אותם. תחליטו מה התיחום של הזמנים.

נכון. אנחנו נשב גם עם משרד הביטחון, גם עם הארגונים. בסדר?

כן. אבל מהר, לא עכשיו שנה.

אנחנו נעשה את המקסימום שאפשר כדי לבחון את הסוגייה.

מאיר, אנחנו יודעים שאתה איש ביצוע. לקחת את הדבר הזה ולרוץ עם זה. במיוחד שהשר, באמת, הם אמרו, נתן פה תמיכה ואמר שהוא רוצה לתמוך בדבר הזה. אנחנו יודעים שהכנסת רוצה ופקידים בכירים רוצים. זה קורה. האמן לי, אני לא מחפשת. אני אם הייתי רוצה הייתי מגישה כבר הצעת חוק פרטית. לי חשוב שזה ייעשה. לא כל דבר, אמרה פה שולי קודם, לא כל דבר צריך להיות בחקיקה של חברי כנסת. אני לא עושה את זה, ויש לי 20 רעיונות אני יכולה לצאת.

אנחנו תומכים בחקיקה הממשלתית ואנחנו נפעל כמה שיותר מהר כדי לקדם, ככל שיהיו, אנחנו גם נציף אותם.

כמה זמן אתה צריך?

אני לא יודע להתחייב על לוחות זמנים.

אתה לא רוצה לדבר בשם היועצת המשפטית של המשרד.

לא, כי אני לא הגורם היחיד. נכון, כמשרד אנחנו מובילים את זה, אבל אנחנו לא הגורם היחיד.

כן, אבל אני רוצה שתרוצו עם הדבר הזה. גם אם צריך ללכת לחקיקה שהיא מנותקת מדברים אחרים. אני מבינה שאתם לא אוהבים לבוא כל פעם עם איזה הצעה קונקרטית. זו מצדיקה הצעה קונקרטית אם צריך.

אני מסכים איתך. אני לא חולק לרגע על הצורך. אנחנו התחייבנו לעשות כמה שיותר מהר לסדר את הנושא הזה. אני לא יכול להתחייב על לוחות זמנים כי אנחנו לא השחקן היחיד במגרש.

אוקיי. ביטוח לאומי פה?

שמירה לשם, עובדת רכזת שיקום מאגף השיקום. אנחנו כמובן נותנים את המענה המלא בהתאם לחוק. וכמובן יש לנו, כרגע אנחנו מחכים באמת שתהיה חקיקה לגבי הנושא של התוספות.

וחוץ מחקיקה, אני יודעת שיש גם, ביטוח לאומי זה אחד המקומות שבכל זאת יכול, מה עם הקייטנות נגיד, אתם יכולים לעזור?

אין לי תשובה לזה.

אני רוצה שתרשמי לך את הסיפור של הקייטנות.

האמת שרשמתי.

ואני רוצה גם שלא תחכו רק לחקיקה, כי ביטוח לאומי גם בקורונה וגם עכשיו יש בו הרבה נקודות אור. הרבה נקודות אור ביצירתיות, כמו שריקי והאגף שלה עושים שמיניות באוויר ובאמת, הכול כדי לגלות גמישות, תגלו גמישות. בכלל, זה נכון לכל משרד. כמו שעשו רשות האוכלוסין. זה כל הזמן אני אומרת. לא כל דבר צריך חוק ומה שנקרא ששמים את האנשים בחובה. לא, יש לכם זכות. כל אחד יש לו זכות להיות במקום שהוא נמצא.

התשובה לא כל כך מוצאת חן בעיניי, כי דווקא אנחנו מארחים פה הרבה את ביטוח לאומי, כולל בכירים. אני הייתי רוצה שדווקא אחרי שני הדיונים שהיו תבואו עם משהו טיפה יותר מתקדם.

ניקח את זה לתשומת לב לפעם הבאה.

כולל הסיפור שדווקא רלוונטי לכם, הוא סיפור של נפגעי פעולות איבה שהייתה פה את אדוה. תרשמי לך, שאני רוצה גם תשובה על זה, לוועדה. מה אתם עושים בנדון. כדי לא לשים נשים במצב כזה.

לפני שאני מסיימת, לצערי קודם לא הזכרתי את כל הנופלים.

גברתי, אני יכול לומר מילה לגבי מניעת הפיטורים, משפט אחד?

כן.

שכדאי לקחת בחשבון גם שיפוי של המעסיק. ואת זה אני אומר דווקא מנקודת מבט של האלמנה.

אל תעלה לי עכשיו את האינטרס של המעסיקים, שיפתרו את זה איתם.

לא, זה אינטרס של האלמנה, כי אף אחת מהן לא רוצה להרגיש נטל.

אני לא מתעסקת בזה, שהמדינה תפתור את זה. אני אומרת לך, לא אוהבת את זה. כמו שארגוני התעשייה באים, אז הם מקבלים את אותה תשובה. הם ימצאו את הפתרונות, אל דאגה. אני לא אמורה לפתור להם את כל הבעיות. פתאום אנשים, כל הבעיות של אנשים, אנחנו צריכים לפתור לאחרים את הבעיות בשביל זה.

אני אומר את זה דווקא מנקודת המבט של הנשים.

לא. אז אני אומרת לך בוא תשאיר להם, שהם יפתרו. הן באות מציפות את הבעיות שלהן. אנחנו לא צריכים לפתור את כל הבעיות כדי שהן יקבלו את הזכויות. הן יקבלו את הזכויות, וכל השאר יפתרו את הבעיות של האחרים. בוא נאמר את האמת.

שלומי, אני מבינה שכוונותיך טובות. אבל בעניין הזה יש לי הרבה מאוד השגות. שלכל המוחלשים ולכל מי שנמצאים בנקודה של מצוקה נותנים להם לכו תפתרו את הבעיות של החזקים. לא. שהמדינה תפתור את הבעיות של החזקים.

הפניתי את זה למדינה, אבל את צודקת.

תודה. רז, תודה שאת כאן. אלמנתו של רני.

אני אשתו. אני לא מוכנה.

אשתו של רני טחן ז"ל, רב סמל מתקדם בגדוד 8717, באוגדת עזה, שנפל בנובמבר האחרון בפגיעת נ"ט. אני רוצה להאמין שרני רואה אותך נלחמת כמו לביאה עבור ארבעת ילדיכם. תקנו אותי אם אני טועה. המשותפים.

יעל, אלמנתו של ברק חיים בן וליד ז"ל. רב סמל מתקדם ששימש מפקד כיתה בגדוד 6261 בחטיבה 261 ונפל באסון הכבד בו נהרגו 21 מחיילינו. יש לך בת בת שלוש וחצי. בעזרת השם, תגדלי אותה בנחת. נגה המתוקה.

שלומית, הזכרנו את סרן אלחנן ז"ל, שכולנו ככה נחשפנו לסיפור גבורתו. נפל בעוטף ב-7 באוקטובר. הותיר אחריו חמישה ילדים. פחות פירוט יש לי איפה הוא שירת.

נשאיר את זה ככה. זה מכוון.

ליאור שני, אלמנתו של עדי שני ז"ל. רס"מ במילואים עדי שני ז"ל גויס למילואים כבר ב-7 באוקטובר. בתחילת דצמבר, תקני אותי אם אני טועה, נכנס למשימה ארוכה בעזה וימים ספורים לאחר מכן הוא נפל בקרב בפעילות מבצעית בצפון הרצועה. עדי השאיר אחריו תאומות בנות 10 וילדה נוספת בת ארבע.

אפרת אשכנזי, שהדס נבצר ממנה להגיע לכאן, אנחנו מזמינים אותה תמיד להגיע לכאן. אפרת אחותו של יוסי הרשקוביץ' ז"ל, רב סמל מתקדם בעוצבת חצי האש של חיל הרגלים. נפל בנובמבר האחרון עם עוד שלושה מחבריו הלוחמים. הותיר אחריו חמישה יתומים.

ואדוה, שלא נמצאת איתנו, נפגעת פעולות איבה. פרודתו של שלומי סבידיה שנרצח במסיבת הנובה. שלומי הותיר אחריו שני ילדים בני שלוש וחצי וחמש.

היה חשוב לי לסיים איתם. כל אחד היה עולם ומלואו.

אני רוצה להודות לכן ולכל המשרדים שהיו כאן. אם יש מי מהמשרדים שלא נתתי לו לבוא לידי ביטוי, בדיון הבא, הייתי רוצה לא להיות בדיון הבא, אבל יהיה לנו עוד דיון, כי אני מאוד רוצה שכל הבעיות ייפתרו. מי שלא דיבר מנהלת הוועדה תכתוב לי את זה. ואני רוצה להודות לצוות הוועדה המסור, גם למנהלת הוועדה, ליועצת המשפטית וכולם. הנושא הזה הוא באמת חשוב להם.

תודה לכולכם, שניפגש בבשורות טובות.


הישיבה ננעלה בשעה 13:30.