פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



11
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
19/06/2024


מושב שני


פרוטוקול מס' 80
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום רביעי, י"ג בסיון התשפ"ד (19 ביוני 2024), שעה 9:12

ישיבה לציון היום הבינלאומי למאבק באלימות מינית באזורי סכסוך - הקרנת הסרט "זעקות ואז שתיקה" של שריל סנדברג

חברי הוועדה: פנינה תמנו – היו"ר
אלי דלל
מטי צרפתי הרכבי

קארין אלהרר
דבי ביטון
ירון לוי
נעמה לזימי
אלעזר שטרן

מירב שטרן - מנכ"לית המשרד לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה

טל הוכמן - מנכ"לית שדולת הנשים בישראל

יפה אוהד - דודתה של נועה ארגמני ששוחררה מהשבי בעזה

אסתר בוכשטב - אימו של יגב בוכשטב החטוף בעזה

רעות אבן טוב ויס - קרובת משפחה של חיים פרי החטוף בעזה

שי דיקמן - בת דודתה של כרמל גת החטופה בעזה

Amb. Maria Veronica Abad Rojas - Ambassador of Ecuador to Israel

Mrs. Ines Demiri - Charge d'Affaires of Kosovo to Israel

Mr. Pavel Bobek - Head of the Jerusalem Office, Embassy of the Czech Republic

Ms. Sanja Novakovic - Deputy Chief of Mission, Embassy of Croatia

Mr. David Hannigan - Deputy Head of Mission, Embassy of Ireland

Mr. Yulian Yakimov - Deputy Head of Mission, Embassy of Bulgaria

Mr. Nicolas Diaz-Pache - Political counsellor, Embassy of Spain

Mr. Chris hull - Political counsellor, Embassy of Canada

Mr. Jai Fernando Morales Allan - Minister Counsellor & Chargé d’Affaires, Embassy of Guatemala

דלית אזולאי

רעות חביב, חבר תרגומים

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.


ישיבה לציון היום הבינלאומי למאבק באלימות מינית באזורי סכסוך

בוקר טוב לכולם. אני רוצה לקדם בברכה את שגרירת קוסובו, אינס דמירי; את שגרירת אקוודור, מריה ורוניקה אבאד רוחאס; את נציגי שגרירות צ'כיה, מר פאבל בובק; את נציגי שגרירות גואטמלה, מר פרננדו מרלס; את נציגי שגרירות קרואטיה, גברת סניה נובקוביק; את נציגי שגרירות אירלנד, מר דוד הניגן. אני מקווה שאני אומרת את השמות בצורה נכונה. את שגרירות בולגריה, מר יוליאן יקימוב; את שגרירות ספרד, מר ניקולס דיאז-פשה; את שגרירות קנדה, מר כריס הול. אני רוצה לברך את המשפחות של החטופים והחטופות. אני רוצה לברך אתכם, חברי הכנסת.

היום אנחנו מציינים את היום הבינלאומי גם לזכר, אבל גם למי שעדיין בחיים ונפגעו פגיעות מיניות קשות באזורי סכסוך. אני רוצה לפתוח את היום הזה, לפני שאנחנו נקרין את הסרט וננהל דיון מאוד קצר כדי שבאמת יישאר לנו זמן לסרט – אני רוצה לפתוח את זה בדקת דומייה לזכר הנשים הרבות שנרצחו ושעברו התעללות ופגיעות קשות, אחרי שהוטלו מומים בגופן. שזעקו את זעקתן, הוזעקה הזאת הולכת איתנו מאז ה-7 באוקטובר. בבקשה.

[דקת דומייה]

היום, לציון המאבק הבינלאומי באלימות מינית באזורי סכסוך, אי אפשר גם בלי לפתוח בלזכור שיש נשים בשבי חמאס, בידי טרוריסטים אכזריים. נשים שעוברות ממש ברגעים אלה התעללות. נשים שכבר שמונה חודשים לא ראו אור יום, מופרדות ממשפחותיהן. חלק מהמשפחות נמצאות כאן ויום-יום פוקדות את הכנסת, פוקדות את המדינות בעולם, את הארגונים הבינלאומיים בזעקה שנעשה הכול להחזיר אותן הביתה. היום הבאתי איתי את הבת שלי לכנסת. קשה לתאר מה עוברים הורים - אימהות, אבות, או ילדים שהמשפחה שלהם נמצאת בידי החמאס.

אנחנו רוצים לחבק ולחזק את המשפחות, ובוודאי לומר לכם שמי שלא מסוגל לראות את הסרט ממש לא חייב להיות כאן. אתם עוברים מספיק. אני רוצה להודות לכם, חברי הכנסת, לארגונים, וכמובן לנציגי השגרירויות שוב. אנחנו נפתח בסרט ולאחר מכן נקיים את הדיון. בבקשה.

אנחנו נקרין את הסרט "זעקות ואז שתיקה", צולם בישראל במהלך פברואר 2024, טרום גל העדויות ששטף את המדינה. הסרט שופך אור על הפשעים המיניים שביצעו החמאס בנשים ונערות ישראליות. הסרט הוא של שריל סנדברג, בבימויה של ענת סטלינסקי, שעשו עבודה מאוד-מאוד חשובה.

[הקרנת הסרט "זעקות ואז שתיקה"]

רוב הקורבנות נרצחו ולקחו את העדויות איתן. הראש מתקשה לעכל, הנשמה נקרעת, העיניים בוכות. ולנו זו קריאה, לכולנו, לכל מי שבחדר הזה, לכל מי שצופה בסרט הזה, לכל מי שראה ויודע מה קרה ב-7 באוקטובר. זו קריאה לפעולה. תודה, יפה אוהד, דודה של נועה ארגמני, שהיית כאן גם בוועדה בעבר וגם היום מגיעה לכאן. אנחנו ניאבק את מאבקן של הקורבנות שלא איתנו, אבל אנחנו צריכים לזכור שיש נשים שהן בחיים, שנמצאות, כמו שאמרתי, בשבי. ונועה, אנחנו כולנו שמחנו, לא רק ישראל – רבים מכל העולם כשראו את נועה חוזרת מהשבי. משתחררת על ידי חיילי צה"ל. אז אני אשמח לאפשר לך לומר כמה מילים.

תודה. תודה לכולכם, תודה לפנינה שהנושא הזה הוא כל כך חשוב. נועה חזרה. האושר שלנו גדול מאוד, אחרי שמונה חודשי סיוט, חרדה, פחד, דאגה אינסופית – נועה שלנו חזרה. אינני יכולה לכמת את האושר הזקוק הזה, את האושר הגדול הזה במילים. אני מודה ומרכינה ראש לצה"ל, שהוא תמציתו של העם, על הכול. על המבצע ההרואי הזה שבו חילצו את נועה ועוד שלושה חטופים. אני מרכינה ראש, מהחייל הזוטר ועד הרמטכ"ל. שוב, הוא תמציתו של העם – צה"ל. אני מודה לו מאוד. אני מודה גם לראש הממשלה, כמובן, שאישר את המבצע. אבל, בנוסף, האושר האישי שלנו הוא כל כך גדול אבל הלב עוד צבוט, הלב עוד פגוע על 120 חטופים שעדיין נותרו. על החרדה שמלווה את המשפחות.

אני מכירה את המשפחות, אני מכירה את החטופים. היינו במשלחות ביחד. אני מכירה אותם, אני מכירה כל חטוף ומה הוא אוהב. מה הוא עשה, איפה הוא היה. לכן המאבק שלי לא נגמר. לא נגמר. אני רוצה לשאול שאלה, ואני מאוד מקווה, אני מאוד מקווה שעל השאלה שלי תהיינה תשובות. אני לא מדינאית, אני לא פוליטיקאית, אני לא אשת צבא, אני בסך הכול אמא, סבתא ודודה. ואני רוצה שהנכדים שלי יישארו כאן. אני רוצה לשאול את ממשלות העבר, ההווה, העתיד – אתם יכולים לשמור על ארץ ישראל? אם לא, אל תשקרו לנו. לא למדנו שום דבר ממלחמת יום כיפור ועד ה-7 באוקטובר. על השואה שקרתה בתוך הגבולות הריבוניים של המדינה. אל תשקרו לנו, תגידו לנו את האמת.

בסך הכול הייתם צריכים לשמור. לשמור. אנחנו לא רוצים כלום. אנחנו נותנים מיטב ילדינו לצבא, אנחנו משלמי המיסים הכי גבוהים בעולם. רק לשמור. אנחנו לא רוצים כלום. בבקשה, אל תשקרו לנו. אנחנו לא, לא מגיע לנו. אנחנו עם נפלא, אנחנו עם נהדר שנותן את כל כולו. בתקופה של שמונת החודשים האחרונים גיליתי איזה עם אנחנו. כל הזמן ידעתי, אבל בשעת משבר אי אפשר לתאר אף אחד בעולם, בעולם. אין אף עם כזה. אז בבקשה, רק לשמור. שום דבר אחר. אני רוצה שהנכדים שלי ימשיכו לחיות כאן. אני רוצה, אל תשקרו לנו, בבקשה. כי אם לא, כל אחד ייקח מזוודה וילך מפה. תשמרו על המדינה. לא רוצים שום דבר. תודה.

תודה, יפה. אני רוצה לאפשר לשי דיקמן, בת דודה של כרמל גת. אנחנו נשתדל, בגלל שהיום יום רביעי וב-11:00 פותחים את המליאה אנחנו כולנו נשתדל להיות ממוקדים. בבקשה.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

אני אדבר באנגלית, אם זה בסדר. קוראים לי שי, אני בת דודה של כרמל גת. כרמל היא אישה בת 40, בגיל של עמית, שבאומץ דיברה בסרט "זעקות ואז שתיקה" וגם דיברה אתמול בבית הלבן. אני רוצה לספר לכם קצת על מה שקרה למשפחה שלי ב-7 באוקטובר. כרמל ביקרה את ההורים שלה, אשל וכנרת, בקיבוץ בארי. ב-06:30 ההפצצות התחילו וכולם הלכו לממ"ד. כרמל, יחד עם שני הוריה, אלון, אחיה, אחד מבין שני אחים שיש לה, אשתו ירדן ואחייניתה, גפן. ראשית, כנרת נלקחה, אמא שלה. ראינו את הוידאו ששוחרר על ידי חמאס, של כנרת נלקחת החוצה מביתה כאשר הבית הקרוב עולה בלהבות. ואז ראינו עוד וידאו שלה נורת בראש.

בינתיים, כרמל הייתה עם גפן, אחייניתה, בממ"ד, מקריאה לה סיפור, מנסה להרגיע אותה. הבאה שנלקחה הייתה כרמל. אנחנו יודעים היום שכרמל נלקחה באותה דרך שכנרת נלקחה, אמא שלה. אנחנו יודעים שהדבר האחרון שהיא ראתה זה את הגופה של אמא שלה לפני שהיא נלקחה לעזה. ואנחנו יודעים שאביה, אשל, ראה את כל הסצנה מחלון השירותים. הסיבה שאשל היה שם, והסיבה שאשל בחיים היום, זה בגלל שכנרת, אשתו, לפני שהיא נלקחה הספיקה להזהיר אותו ולהגיד לו להתחבא, בזמן שהיא בעצמה נלקחה. ואז הטרוריסטים נכנסו פנימה שוב פעם, והפעם הם לקחו את אלון, אח של כרמל, את אשתו, ירדן ואת ביתם בת ה-3.5, גפן. הם נלקחו לעזה ברכב אחר, לא אותו רכב של כרמל.

אלון וירדן קיבלו החלטה לברוח מהאוטו בזמן שנסע. ירדן החזיקה את גפן, והם רצו בזמן שהטרוריסטים ירו בהם. ירדן קיבלה החלטה, היא הבינה שאם היא רוצה לשרוד היא חייבת למסור את גפן לידיים של אלון כי הוא רץ מהר יותר, והיא אמרה לו "אלון, רוץ, תציל את הבת שלנו". וזה מה שהוא עשה. אלון לקח את גפן, ביתו, מידיה של אימה, ורץ. הדבר האחרון שהוא ראה מאשתו אז היה שהיא כיסתה את ראשה עם ידיה מאחורי עץ, והוא רץ להציל את ביתו. והוא הצליח. אלון שרד וגפן שרדה. אבל ירדן נתפסה ונלקחה לעזה. אחרי 50 ימים, כשידענו שכנרת מתה אבל כרמל וירדן חטופות, אחרי 50 ימים העסקה הראשונה התרחשה. ביום ה-54 ירדן חזרה.

זה החיבוק של ירדן וגפן, ביתה, כשאלון וגפן באו לראותה בבית החולים, אחרי שהיא ירדה מהאמבולנס. ירדן שבה אלינו. אני לא יכולה לתאר את האושר שבת משפחה, אזרחית, אישה, חוזרת לביטחון, חוזרת אלינו. שהיא קיבלה את החופש שלה בחזרה. אני רוצה לומר ששמענו דברים נוראיים לשמיעה. עמית וכל אדם אחר שדיבר כל כך אמיצים שנתנו עדות על מה שהם עברו. אני לא יכולה לדמיין כמה זה קשה לשתף את הסיפור שלהם. כשעמית אמרה שהיא רואה את עצמה כאישה חזקה ועצמאית, היא אמרה את זה אתמול בבית הלבן, היא לא נותנת לדבר הזה שקרה לה להגדיר אותה, אבל היא גם אמרה שהיא לא יכולה להשתקם בזמן שעדיין אנשים, חטופים, עוברים את זה.

כרמל, בגיל של עמית, היא מוחזקת בידי אותם אנשים שעשו את אותם דברים לעמית עצמה. היא מוחזקת בידי האנשים שרצחו את אמא שלה. והיא עדיין שם. וירדן אמרה, כשהיא חזרה, שגם אם אתם לא מניחים מה הם עוברים שם, העובדה שכל אישה ואישה, כל דבר יכול לקרות לך. ואגם אמרה את זה, אתם יודעים? שכל אישה בלילה או בבוקר או במהלך היום, הם יכולים לכוון לך אקדח לראש ולהכריח אותך לעשות כל דבר שהם רוצים. וכרמל עדיין שם. עמית אמרה שהיא חשבה על אמא שלה, בידיעה שאמא שלה מחכה לה – אמא של כרמל לא בחיים יותר, אבל אבא שלה, שראה אותה נלקחת ולא היה יכול להגן על ביתו, מחכה לה כבר במשך 257 ימים, בידיעה שבכל יום כל דבר יכול לקרות.

ועכשיו, יש עסקה שמונחת על השולחן. עסקה שישראל אמרה לה "כן". ואנחנו צריכים את עזרתכם. אנחנו צריכים עזרתכם כי הדרך להחזיר 120 אנשים היא עסקה. כולנו יודעים את זה. אנחנו צריכים את עזרתכם כי אנחנו מתמודדים עם ארגון טרור. והם חייבים לומר "כן" כדי שנוכל לקבל חזרה את כל האהובים שלנו.

תודה רבה. תודה על כל המאבק שלך. לא רק נשים נפגעו מינית, גם גברים. מהעדויות אנחנו יודעים שגם גברים נפגעים, נפגעו. נפגעים ונמצאים כרגע בשבי החמאס. אני רוצה להעביר את רשות הדיבור לאסתר בוכשטב, אמא של יגב.

שלום, שמי אסתר, אני אמא של יגב. יגב נחטף מקיבוץ נירים יחד עם אשתו רימון באותה שבת נוראית. אנחנו היינו בבית שלנו בקיבוץ, בחלק אחר של הקיבוץ. חלק מהאירוע, מהיום הנורא הזה, שידענו שרוצחים בו חברים שלנו, חוטפים אנשים – אני לא ידעתי בבוקר שגם הבן שלי ואשתו היו בין החטופים שנחטפו לעזה. בסוף אותו יום, כשהבנו שיגב ורימון נעדרים, הבנו את גודל האסון שקרה ושהם בעצם חטופים בעזה. היום אנחנו מדברים על חטופים בעזה כמשהו שאנחנו מכירים ויודעים, אבל אז זה היה הדבר הכי נורא. ואני חושבת שגם היום זה הדבר הכי נורא. אנחנו עדיין לא מבינים את גודל האסון הזה.

לשמחתנו, רימון השתחררה במתווה בעסקה הראשונה. היא חזרה. והיא חזרה, ובהתחלה היה לה מאוד קשה לספר מה קורה שם. היא ניסתה לעודד אותנו שיגב בסדר. אנחנו ידענו שהייתה שם אלימות פיזית. התעללות. וקיווינו שהם מחזיקים מעמד. קיווינו שיגב והחברים האחרים שאיתו במנהרה מחזיקים מעמד. מאז שרימון חזרה והנשים האחרות שהיו איתם במנהרה חזרו עברו הרבה מאוד ימים. כבר מעל ל-200 יום עברו מאז ואנחנו לא יודעים מה מצבם. אנחנו יודעים שהם במנהרות. אנחנו יודעים שחלקם, חלק מהגברים נרצחו. חלק מהגברים שהיו איתם במנהרה נרצחו. יורם מצגר, חיים פרי, אבא של רעות שיושבת פה לידי. עמירם קופר ונדב פופלוול - כולם היו ביחד והם נרצחו. אנחנו לא יודעים מה קורה עם האחרים שהיו איתם.

אנחנו דואגים. אני לא יכולה להסביר את הכאב ואת הפחד שיש לי כאמא, שנמצאת פה ומדברת מולכם, ומה עובר עלינו מאז ה-7 באוקטובר. אנחנו דואגים, אנחנו חוששים, אנחנו נאבקים להחזיר את הבנים שלנו. כי כולנו משפחה אחת. אנחנו, כל החטופים זו משפחה אחת, כמו שאמרה הדודה של נועה. אנחנו משפחה אחת, אנחנו מכירים את כולם. אנחנו חיים בתוך עולם נורא אבל אנחנו חיים אותו ביחד. אנחנו כולנו משפחה אחת גדולה שנאבקים על הבנים, על האבות, על הסבים, על הנשים. על כולם. על כולם. ואני מבקשת מכל אחד שיכול לעזור לנו שיעשה מעשה. שיעזור לנו לקדם את העסקה שתחזיר אותם. אני אומרת בכאב – את החיים לשיקום ואת הנרצחים לקבורה. את כולם. ומי שיכול, שיעזור. תודה.

תודה, אסתר. רעות, את תרצי לדבר? רעות אבן טוב, הבת של חיים פרי, שנרצח בשבי. תודה שאת כאן.

תודה. אני רעות, גדלתי בקיבוץ ניר עוז. חיים פרי הוא בעלה של אמא שלי, מגדל אותי מגיל שנתיים. אני רוצה קודם כל להגיד תודה ליושבת-הראש של הוועדה הזו - -

לא צריך להגיד לי תודה.

- - שמקפידה לשים את הנושא הבוער הזה על סדר היום. תודה לשגרירים שמכבדים אותנו פה בנוכחות שלכם, ולחברי הכנסת שנמצאים איתנו. אני לא אוסיף עוד הרבה כי הדברים נאמרו. אבל חשוב מאוד לזכור – א' גם גברים נפגעים מינית. אני יודעת לפחות על נפגע אחד שנורה באיבר המין שלו. אמרה את זה האישה שהייתה איתו באותם הרגעים. אני לא נוקבת בשמות כי אני לא יודעת אם המשפחה רוצה שנאמר.

בשבי?

אני לא אומרת מי זה.

כן, אבל זה קרה בשבי, העדות הזאת?

במהלך החטיפה, בסדר? אני יודעת שיש עוד כאלה. אז אכן אלימות מינית היא סוג של אלימות שאנחנו נתקלנו בה. מה שחשוב לי להגיד זה שיש אנשים שעדיין נמצאים בשבי של החמאס. וכל הדברים הקשים והבלתי-נסבלים שאנחנו ראינו את העדויות עליהם עכשיו בסרט הזה עדיין קורים. יש אנשים שנמצאים 257 ימים ב-7 באוקטובר. בשבילם ה-7 באוקטובר לא נגמר בכמה שעות. הייתי רוצה שכל מי שנוכח פה בחדר הזה יצא מפה וייקח את הזעזוע הנוראי הזה ממה שכולנו ראינו עכשיו לאיזושהי פעולה. שכל אחד ישאל את עצמו בעוד שעה "מה אני יכול? מה אני יכולה לעשות בשביל לקדם במשהו את ההחזרה של האנשים האלה הביתה?". תודה.

תודה. אני שוב רוצה להודות לשגרירים ולנציגי השגרירויות שהגיעו היום. החברות והידידות שלכם לישראל היא אינה מובנת מאליה. אבל מה שכן צריך להיות מובן מאליו זה שהעולם חייב להיות ברור במאבק נגד אלימות מינית כנשק מלחמה. אין לנו זכות קיום, ולנהל שגרת חיים כשנשים נאנסות, גברים נאנסים, ילדות נרצחות ומוטלים בהם מומים. הדבר הזה הוא מאבק של כל העולם. גם אם השואה שאנחנו חווינו כישראליות, כישראלים, כיהודים, על הבדידות הזאת דיברתי בכנס הגדול שהיה כאן בנובמבר – על הבדידות של נשים יהודיות באותה תקופה, כאשר הייתה שתיקה רועמת רחבה של ארגוני נשים. מאז עשינו צעדים בזכות מאבקים של ארגונים, שחלקם נמצאים איתנו כאן.

אני רוצה לאפשר לטל הוכמן, מנכ"לית שדולת הנשים, וגם חלק מפורום "דינה", שנאבקים בעניין הזה, לשאת דברים. חברי הכנסת, מתי שתרצו לדבר תרימו יד. בסיכום אני אשמע כמובן את השגרירויות. בבקשה.

תודה יושבת-הראש. היום ה-7 באוקטובר בפעם ה-257. מה שראינו שקרה – שראינו עכשיו בסרט – קורה שוב ושוב ושוב. כולנו עושות כל מה שאנחנו יכולות ועומדות לצד משפחות החטופים, ואוספות מידע ומנסות להבין טוב יותר מה קרה ולספר את הסיפור של קורבנות שלא יכלו לספר את הסיפור שלהן. נאמר קודם, עמית סוסנה הייתה בבית הלבן לפני יומיים ואמרה באומץ גדול שהיא לא תוכל להתחיל את תהליך ההחלמה כל עוד שאר החטופים שם. אני רוצה להגדיל ולהגיד שאף אחד מאיתנו לא יוכל. מדינת ישראל לא יכולה להתקדם כשהחטופים עוד שם. אנחנו יותר משמונה חודשים לתוך האירוע ויש הרבה דברים שנעשו לנו, אבל גם ממשלת ישראל יכולה לעשות הרבה דברים סביב הסוגייה הזאת של אלימות מינית, שקרתה ב-7 באוקטובר וההמשך שלה בשבי חמאס.

יש צורך בבנייה והקמה של גוף מתכלל שיאסוף את כל המידע ושלא יהיו גופים שונים ומוסדות ממשלתיים שונים שמחזיקים חלק מהמידע, ונוכל לייצר תמונה יותר רחבה ולספר סיפור יותר מדויק. זה ממש על כל אחד ואחד מנבחרי הציבור פה. תודה רבה.

תודה. מירב שטרן, מנכ"לית המשרד לשוויון חברתי.

קודם כל אני מצטרפת למילים שנאמרו כאן ועל השמחה שנועה שבה. באמת אנחנו חייבים להחזיר את כולם. אני חושבת שהמסר העיקרי פה, והוא נאמר, אני אגיד באמת במילים – זה מעבר לכל הפניות שנעשו וההסברה והשיח – חייבת להיות פה אחידות של כולנו בעולם ושל כל הארגונים שאומרים "לא". לא יכול להיות שנשים תהיינה במצב הזה, לא יכול להיות שנשים בכל מקום בעולם, בטח ובטח נשים כאן בישראל, ימשיכו לחוות וחוו. ואנחנו חייבים להיות מאוחדים כי זו הדרך היחידה שבה אנחנו יכולה להגן על הזכויות של נשים ולהגן על זה שהדבר הזה, ה-7 באוקטובר וכל מה שקורה יום-יום מאז לא יחזור על עצמו שוב. זה חייב להיות גם כאן פנימית אצלנו וגם בעזרה של כולכם בלתקשר את זה ולהיות איתנו. כי נכון להיום אנחנו לבד. אין, אפילו תגובות לא קיבלנו בפניות שעשינו.

איזה פניות עשיתם?

נעשו פניות לכל ארגוני זכויות הנשים בעולם.

מה? מכתבים?

גם מכתבים וגם הסברה. לצערנו הרב לא נענינו בשום צורה שהיא.

פורום "דינה", נעניתם במכתבים שהוצאתם? אני יודעת שגם הוצאתם.

כן, הוצאנו מספר מכתבים בתחילת המלחמה וגם בהמשך.

וכמה ארגונים הגיבו לכם?

המכתב הראשון ששלחנו היה ב-26 באוקטובר, שחתומים בו גם ארגונים נוספים שנמצאים פה איתנו. היו חתומים עליו 170 ארגוני זכויות נשים מהארץ מהעולם, הוא מוען ל-UN Women ולסוכנויות האחרות של האו"ם. היו לנו פגישות איתם. זה היה ממש בתחילת המלחמה, חשבנו שיהיה איזשהו שינוי. איזשהו שינוי בצורה שבה הן מתבטאות ודואגות גם למצב של חטופות וחטופים בישראל, ואני ממש מאוכזבת להגיד שזה לא המצב.

טוב, המצב ברור לנו. אני רוצה לאפשר לחברת הכנסת דבי ביטון לדבר, ולאחר מכן אני אאפשר לשגרירים ולשגרירות.

תודה, כבוד יושבת-הראש, תודה על הדיון החשוב. תודה לכם, כל השגרירים שמכבדים אותנו בנוכחותם ונמצאים כאן כדי לשמוע מה יש לומר, וכמובן המשפחות הנהדרות. ליבנו עם החטופים והחטופות, ואנחנו מתפללים ודורשים באמת לפעול להשיב אותם כמה שיותר מהר. סיפורי הזוועות, סיפורי ההתעללויות עולים בכל יום. אפשר לשמוע עוד פרט ועוד פרט. וכמה שמנסים טיפ-טיפה לעדן כי לא רוצים גם לפגוע מעבר. אני חושבת שאביבה פה, אחת השבות, ידעה לתאר את זה ודי היה לשמוע בעדות הראשונה שלה בכדי להבין כמה המצב שם חמור. אתמול גם פורסם שילדה בת 12 נאנסה בצרפת על רקע גזעני.

נורא. על רקע אנטישמי.

רקע אנטישמי, סליחה, נכון, ילדה בת 12 נאנסה רק כי הייתה יהודייה. הקטסטרופה הזאת צריכה להיפסק.

בראש ובראשונה אנחנו צריכים לפעול להשיב מיד את כל החטופים והחטופות שלנו, כי המפלצות האלה לא מבחינות כבר – גבר, אישה, בן אדם. הן לא מבחינות, זה מפלצות. אנחנו חייבים שהם יהיו כאן. בטח ובטח אני זועקת אליכם, לעולם כולו – צריכה להיות ענישה משמעותית של פוגעים מיניים. מבחינתי לסרס אותם, מבחינתי לירות להם באיבר המין, אני לא יודעת. צריכים להבין שאסור שזה יקרה. מלחמה זה מלחמה, יש שבויים, בטח ובטח לא במתכונת שאספו ילדים ונשים ובנים וגברים מתוך המיטות שלהם. אזרחים תמימים, שזה לא מלחמה.

ואני פונה אליכם בכל לשון של בקשה – תהיו מליצי אמת שלנו. תעשו רעש בעולם. העמותות כאן, הארגונים פועלים. את עמית סוסנה אני מכירה, היא גדלה בשדרות והיא עברה לכפר עזה ושילמה מחיר, והיא הייתה מספיק אמיצה, כמו עוד הרבה נשים שיעשו את זה.

גיבורה.

אז תודה לכם שאתם כאן. אני שמחה ומברכת והתרגשנו מאוד לשובם של החטופים. ארגמני, הבת של כולנו, כמו כולן. תודה רבה לכם.

תודה. חברת הכנסת קארין אלהרר.

תודה רבה, גבירתי יושבת-הראש. קודם כל תודה על הדיון המאוד-חשוב הזה, ושהבאת בפנינו את הסרט שאני חושבת שצריך להיות משודר בכל העולם.

הוא הוקרן בבית הלבן, הוא יוקרן מחר במשרד החוץ.

אני רוצה לחדד. זה קרה בישראל אבל זה יכול לקרות בכל מקום. המאבק הוא לא רק מאבק נגד ישראלים, הוא מאבק נגד הליברליות. שיהיה ברור. היום זה פה, מחר זה במקום אחר. ולכן, אני פונה אליכם, כבוד השגרירים, הדרישה צריכה להיות בינלאומית. קודם כל, קודם כל להחזרת החטופות והחטופים. לא יעלה על הדעת – 257 ימים שנמצאים שם אנשים בתנאים לא תנאים. בחושך, בתוך זה שהם עוברים התעללות. זה דבר שאי אפשר לתפוס אדם. הסיפורים והעדויות שנשמעים בישראל עם שובם של החטופים והחטופות הוא דבר שהמוח לא יכול לתפוס. אנחנו יושבים כאן באינספור דיונים ופשוט לא מצליחים לעכל. ואני קוראת לכם – תשמיעו את קולכם הברור והצלול, שהדבר הזה חייב להיפסק.

כי היום זה אנחנו, מחר זה אתם. ואני קוראת גם לממשלת ישראל לא רק להביא את העסקה ולעבוד בנושא הזה לילות כימים, אלא גם שהממשלה תדע להכין את התוכנית שעליה דיברה טל הוכמן. וזה צריך להיות לא מאבק של ארגוני חברה אזרחית. קודם כל חוד החנית צריך להיות הממשלה. תודה.

תודה. כפי שאמרתי קודם, אנחנו ביום רביעי ובשעה 11:00 נפתחת המליאה – אין אפשרות, על פי התקנון, להמשיך בדיון לאחר מכן. אני עוברת לשגרירים, ואם יישאר זמן אנחנו נמשיך עם חברי הכנסת ויתר הארגונים. שגרירת קוסובו, אינס דמירי, אני שמחה שאת איתנו. אינס נמצאת? לא, היא הלכה. שגרירת אקוודור, מריה ורוניקה. תודה רבה שאת איתנו. בבקשה, אם תרצי לומר דברים.

(נושאת דברים בשפה הספרדית; תרגם מספרדית לאנגלית Mr. Nicolas Diaz-Pache, להלן תרגום חופשי מאנגלית לעברית)

קוראים לי ורוניקה, אני סגנית נשיא אקוודור ואני כרגע במשימה כשגרירת אקוודור עבור השלום בין ישראל לפלסטין. מדצמבר 2023, כשהגעתי, אחד הקשרים הראשונים שיצרתי היה עם משפחות הקורבנות. יכולתי לדבר עם הרבה משפחות של חטופים וקורבנות. הסולידריות שלי, הכבוד שלי, מעל הכול אני מעריצה את הכוח, שהוא שיעור לשאר העולם. כושר ההתאוששות, האומץ להגן על חופש ועל חיים. הדמוקרטיה היחידה באזור הזה – אנחנו צריכים להגן עליה. מהמדינה שלי אתם גיבוי מלא ותמיכה במאבק נגד אלימות מינית ואלימות נגד נשים. כאמא, סבתא - זה חשוב מאוד לטפל ולדאוג לדור הבא. מבנה משפחתי חזק עושה חברה חזקה.

אני מתפללת עבורכם, למען שלום בישראל, משם אני מקבלת את כל האנרגיה שלי. אתם יכולים לסמוך על אקוודור, אתם יכולים לסמוך על הנשיא שיהיה קול בעולם של הזוועות שבוצעו על ידי חמאס נגד יהודים, נגד משפחותיכם. אולי זה בלתי ניתן לתיקון, וכאמא אני מרגישה את הכאב של החטיפה, הרדיפה. אף אומה לא תוכל לחיות בשלום בידיעה שהם רדופים. זה לא אפשרי. שלום לא יכול להיות אפשרי. אני שולחת תמיכה לאזרחי ישראל, תודה.

תודה רבה. נציג ספרד, מר ניקולס דיאז-פשה. תודה רבה לך על התרגום.

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

זה מאוד קשה לומר משהו אחרי הקרנת הסרט ואחרי שמיעת העדויות. העדויות האמיצות של כל הקורבנות וכל קרובי המשפחה על הזוועות ועל הכאב הנוראי שחוו. לבנו ומחשבותינו עם משפחות הקורבנות וגם משפחות החטופים, וגם עם החטופים. באנו לכאן, היינו עדים ואנחנו נעביר הלאה. שמענו בבירור את הקריאה לפעולה ואת הקריאה לעזרה. אנחנו, בספרד, קוראים לשחרור מיידי ללא תנאים של כל החטופים, ובמיוחד היום קריאה לכל החטופות הנשים והילדים שעדיין חיות את הטראומה ואת הכאב בעזה. אנחנו רוצים את כולם בחזרה פה. שמענו ואנחנו נעביר את זה הלאה. אנחנו שולחים את כל התמיכה לכל המשפחות ולגישה האמיצה שאתם מפגינים. תודה רבה.

תודה רבה. נציג קנדה, מר כריס הול.

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

ברצוני לתמוך בדבריו של עמיתי הספרדי ולהביע הערכה על הצגת הסרט, שהייתה מרגשת מאוד. ראיתי רק קטעים שלו. אני גם מודה שוב לאלה שלקחו את הזמן כדי לחיות מחדש את הטרגדיה שלהם ולדבר איתנו על החוויות שלהם, על החוויות של המשפחות שלהם. כמבקר כאן איבדתי חבר ב-7 באוקטובר. בוודאי בשבועות הראשונים היינו מתוחים מאוד והסתכלנו על המקרים ופגשנו את המשפחות של אותם קנדים שחשבנו שהם חטופים. לרוע המזל התברר שכולם נהרגו ב-7 אוקטובר. אז שוב תודה שנשאתם את העדות ועברתם שוב את הטראומה הזו.

אנחנו כן מאמינים לנשים ישראליות. השגרירה סטדלבאואר הייתה הדיפלומטית הראשונה כאן שצייצה את זה. בתוך הטרגדיות המוחלטות, האלימות המינית של ה-7 באוקטובר התבררה מאוד. הייתה תגובה קצת איטית אצלנו בבית, כי אני חושב שאנשים פשוט התמקדו בזוועות המוחלטות בכל מקום, לאו דווקא ספציפית בהיבטים המיניים, למרות מה שהיה ברור מאוד בסרטונים של באותו יום. קנדה מאוד שקועה בסוגיית החזרת החטופים. כמו ספרד, תמיד קראנו לשחרור המיידי של כולם. היה לנו גם את השגריר שלנו למלחמה ושלום וביטחון כאן לפני חודשיים, וכתוצאה מהביקור הזה וביקורו של השר שלנו מוקדם יותר באוקטובר או מוקדם יותר במרץ, אנחנו עכשיו מספקים תמיכה ישירה לארגון ומרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל כדי להעצים את הטיפול בקורבנות האלימות המינית ב-7 באוקטובר, וגם באלה שסבלו בעבר מאלימות מינית וחוו את הטראומה שלהם מחדש בעקבות החוויה הזו.

שוב, תנחומיי ואהדתי לכל אלה שסבלו ישירות. דעו שקנדה עומדת איתכם ורוצה לראות את חזרתם של חברי משפחתכם ושיהיה צדק עבורם. תודה.

תודה. גברת סניה נובקוביק, קרואטיה.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה. אני רק אומר בקצרה תודה על שיתוף העדויות איתנו. זה בטח מאוד כואב, אנחנו מבינים. אולי רק להגיד שמנקודת המבט של קרואטית, הייתה לנו מלחמה לאחרונה. הייתה לנו מלחמה בשנות ה-90, אז בואו נגיד שאנחנו מבינים הרבה ממה שאתם בטח עוברים. קרואטיה, מההתחלה גינתה את התקפות של חמאס ואת הזוועות. אנחנו תומכים בשחרור מיידי ללא תנאים של כל החטופים, ונמשיך לעשות זאת. יש לכם את הגיבוי מאיתנו לשפוך אור על הזוועות שנעשו ולהעניש את המבצעים. תודה.

תודה רבה. מר פבל בובק, צ'כיה.

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

גבירתי יושבת-הראש, תודה רבה על ההזדמנות להיות כאן ולראות את הסרט התיעודי הכי מזעזע ומטריד שקיים. כפי שאת יודעת, השתתפנו גם באירועים אחרים כאן בכנסת, והשגריר שלי ישתתף מחר בהקרנת הסרט התיעודי הזה. צ'כיה, כמובן, הייתה הראשונה שביקרה בישראל אחרי ה-7 באוקטובר. כבר ב-10 באוקטובר שר החוץ שלנו היה פה, נתן למדינה שלכם את התמיכה הכי גדולה במצב הקשה והבלתי אפשרי הזה. אני, כאבא לבנות בנות 21 ו-18, כמובן שאני יכול להתחבר עם כולם בחדר הזה שהעידו וגם עם הנשים החזקות שהעידו בסרט. אני לא יכול לדבר בשם ארגוני הנשים שהזכרתן, שיצרתם קשר איתם, שעושים, אבל כמובן, הממשלה הצ'כית עושה את כל מה שיכולה בענייני חוץ עבורכם. שוב, תודה על שהזמנתם אותנו היום, ואנחנו לחלוטין תומכים בהחזרתם ללא תנאי של כל החטופים באופן מיידי. עכשיו.

תודה רבה. מר דוד הניגן, אירלנד.

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

כן, תודה רבה על ההזדמנות הזו. אני מעריץ את האומץ והנחישות שלכם. אני לא יכול לדמיין איך זה מרגיש. הייתה לנו חטופה אירית בהתחלה – אמילי הנד, ורק העבודה על המקרה הזה והציפייה לראות אם האזרחית הזאת תהיה ברשימה ביום למחרת או לא. אז היה לנו מושג לאיך המשפחות מרגישות, אבל ככה להמשיך 8 חודשים – אני לא יכול אפילו להתחיל לדמיין איך זה. וגם, חייתי כאן שנתיים וחוויתי את החיים לפני ואחרי ה-7 באוקטובר – זה פשוט לא מרגיש אותו דבר. ומן הסתם, זה לא יכול להיות אותו דבר. אני לא רוצה לחזור על מה שעמיתיי אמרו, אבל בתוך האיחוד האירופי ויחד עם הארגונים שאנחנו חברים בהם קראנו לשחרורם המיידי וללא תנאים של כל החטופים.

אנחנו לחלוטין תומכים בעסקה כמו שאמרתם, כי זו הדרך הטובה ביותר להביא את כולם הביתה בקבוצה גדולה. אנחנו באמת עושים כל מה שאנחנו יכולים בשביל זה. ורק לומר דבר נוסף בהקשר לאלימות המינית – זה באמת לא צריך להיות קשור ללאום, דת או אפילו מגדר. אלה לא צריכים להיות שיקולים. זה מאוד מדכא לראות ויכוחים על האם זה שיטתי או לא שיטתי – אנשים פשוט צריכים לראות את העובדות ולהאמין. אני חושב שסרט כזה, גם אם חושבים שראיתם או קראתם הרבה, זה עדיין חושף ממדים חדשים. אני בהחלט אשתף ואפיץ את זה. תודה רבה על זמנכם.

תודה רבה. מר יוליאן יקימוב, בולגריה.

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה. קודם כל אני רוצה להודות לחברי הוועדה הזו על ההזמנה. זו חוויה מאוד מרגשת, הצפייה בסרט הזה. השגרירה שלי לא יכלה להיות פה היום בהקרנה הזו. היא תהיה מחר במשרד החוץ ותצפה בסרט.

בהשראת הכנסת.

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

אני רק רציתי להזכיר שבולגריה גם הייתה בין המדינות הראשונות שביקרו למען הסולידריות. ראש הממשלה ושר החוץ שלנו היו כאן בתחילת נובמבר. המדינה שלנו קראה שוב ושוב לשחרור מיידי ללא תנאים של כל החטופים. אנחנו מקווים שזה יצא לפועל בקרוב. אנחנו גם מאמינים שמבצעי הזוועות האלה צריכים לעמוד לדין כי, כמו שאחד מחברות הכנסת אמרה, הפעם זה קרה בישראל ומחר זה יקרה במדינות שלנו. אז על מנת למנוע זאת על הצדק להיעשות.

תודה רבה. אני רוצה עכשיו לתת לחבר הכנסת אלעזר שטרן לדבר, מי שהיה ראש אכ"א, עם קריירה צבאית לא קטנה, וחבר ועדת חוץ וביטחון. בבקשה.

תודה.

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

היום זה הוא יום בינלאומי למאבק באלימות מינית באזורי סכסוך. אז בתוך מי שהיה הרבה שנים בשדה הקרב, אנחנו לעולם לא נסכים ולעולם לא נבין, אבל זה כן יכול להיות שחייל אחד כאן או חייל אחד שם, מבין מאות אלפים, יכול להתנהג באכזריות ואפילו להיות קרוב לאירועים ששמענו ושאנחנו יודעים שקרו שם. אבל אם אני יכול לומר לכם משהו זה שלא נשכח שזה קרה תחת מדיניות. המדיניות של חמאס הייתה לגרום לכל האירועים האלה. הם הונחו כך והם עדיין גאים בהתנהגות הזאת. אז אנחנו לא יכולים להתכחש לסבל ולאומץ של הבנות, הנשים, והמשפחות שלהן כמובן – אני לא יכול אפילו לדמיין את רמת הסבל. אבל אם אני יכול לבקש מכם משהו, בתור היותכם שגרירים, שלא תתנו לעולם לשכוח מי הוא האיש הרע ומי האיש הטוב בסופו של יום.

אני לא יכול להכחיש שלפעמים, לצערי, אנשים תמימים נהרגים, אבל זה לא תחת מדיניות. לא תחת פקודות ישירות לגרום, או אפילו לעודד אנשים לבצע מעשים שהם עשו. שוב, תודה שאתם כאן.

תודה רבה. השעון לא מחכה לנו, ואנחנו הגענו לשעה 11:00. אני רוצה להודות לכל המשתתפים. כמו שאמרתי, עם האבל והכאב על כל הקורבנות, וחובה שלנו לפעול, להנציח, לחשוף ולהיאבק בטרוריסטים, עלינו לזכור שצריך להחזיר הביתה את מי שנמצאים בשבי. זו משימתה של מדינת ישראל, אך לא רק אלא של כל העולם. אני מודה לכם ומקווה שניפגש בבשורות טובות.


הישיבה ננעלה בשעה 11:01.