פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



36
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
18/06/2024


מושב שני


פרוטוקול מס' 79
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום שלישי, י"ב בסיון התשפ"ד (18 ביוני 2024), שעה 10:01

סטודנטיות נשים במלחמה: תמונת מצב - לציון יום הסטודנט

חברי הוועדה: פנינה תמנו – היו"ר

יאיר הראל - אגף קדמי, המועצה להשכלה גבוהה

מיכל אופיר - אגף תכנון, המועצה להשכלה גבוהה

דבורה מרגוליס - ראש מנהל ור"ה - ועד ראשי האוניברסיטאות

פרופ' יפעת ביטון - נשיאת המכללה האקדמית אחוה, ויו"ר ור"מ - ועד ראשי המכללות

קרן בן הרוש - עו"ד, יועצת למנכ"לית המשרד לקידום מעמד האישה, הרשות לקידום מעמד האישה

סיון קורן - סגנית יושב-ראש התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית

הדס קורמש בלישה - יו"ר אגודת הסטודנטים בר אילן, התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית

תמר סדי ורבר - מנהלת מחלקת מדיניות חברתית, התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית

אוראל ארוש - סטודנטית, התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית

נוי לאיני אטיאש - נציגת הארגון, פורום נשות משרתי הקבע

יעל היבש - מקימת הפורום, פורום נשות משפחות הקבע

שולי כהן - סטודנטית ממכללת ספיר מטעם התאחדות הסטודנטים, מייצגת אימהות חד הוריות סטודנטיות

אביבה אלפרין - סטודנטית שנה ג' לממ"ד במכללת ספיר, תושבת שדרות

אסף אוחנה - יו"ר אגודת הסטודנטים אחווה

עדי קופל - דוברת ארגון הסטודנטים, אוניברסיטת בר אילן

נועה שלמוני - סטודנטית, אוניברסיטת בר אילן

עידית שבתאי סידס - שדלנית, מייצגת את ועד ראשי האוניברסיטאות

סא"ל אלון שריד - ראש צוות סטודנטים קמל"ר, משרד הביטחון

דלית אזולאי

רינת בן מוחה, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי -דיוקים והשמטות

תמונת מצב - לציון יום הסטודנט

בוקר טוב, אני רואה שיש היעדר נוכחות, אבל בכל זאת אני אפתח את הדיון הזה כי הוא חשוב לנו. אנחנו נענינו לבקשת ההתאחדות, ההתאחדות צריכה לדעת לא לבקש דיון אם אין נוכחות. אבל בגלל שאני מכבדת את מי שכן הגיעו אז אנחנו בכל זאת נעשה דיון קצר וממוקד.

בוקר טוב לכם, אני רוצה לפתוח את הדיון בנושא סטודנטיות נשים במלחמה – תמונה מצב – כדי לציין את יום הסטודנט בתקופה המאתגרת הזאת. אנחנו כולנו מגויסים גם בבית הזה לאורך כל המלחמה בכדי לסייע עד כמה שניתן לסטודנטיות ולסטודנטים, בעיקר בהיבט של מילואים והאתגרים כשכל העם מגויס למלחמה נגד הגרועים באויבנו.

אני רוצה להתחיל עם הדס קורמש בלישה יו"ר אגודת הסטודנטים בר אילן, אני שמחה לראות אותך שוב הדס, בבקשה. אני אשמח שכל אחד יהיה ממוקד לגבי האתגרים של נשים, זה יכול להיות נשות מילואים וזה יכול להיות מילואימניקיות. באמת הרבה מאוד סוגיות שנלוות בהרבה מאוד מעגלים, כולל גם מוסדות אקדמיים שנמצאים בתוך חבל עימות.

בוקר טוב ותודה רבה, גם אני שמחה להיות כאן שוב. היום אני גם מגיעה כאישה וגם כיו"ר אגודת סטודנטית באוניברסיטת בר אילן וחשוב לי להשמיע קול שעולה בעיקר מבנות זוג של משרתים – אם זה מילואים, קבע, כוחות ביטחון – וגם של נשים באופן כללי במוסדות האקדמיים.

אנחנו כנשים, אין מה לעשות, באופן טבעי אנחנו רגישות יותר, אנחנו לוקחות על עצמנו דברים שיכול להיות שגברים לא לוקחים ברמה הרגשית והנפשית, ומבחינת המוסדות האקדמיים לפעמים אין מספיק את ההכרה ויכול להיות שגם כשמנסים, מי שפוגש בקצה את הסטודנטים והסטודנטיות הם המרצים, וכן אני חושבת שצריך לקדם איזושהי הכרה כנפגעות מלחמה.

אין מה לעשות, אנחנו מתמודדות עם לחץ נפשי עצום, דאגות יומיומיות ונטל כבד של טיפול במשפחה, עבודה ולימודים. במיוחד כשיש לנו בנות זוג של משרתים שלוקחות על עצמן לא רק את היותן בנות זוג, אלא גם סטודנטיות, גם מחזיקות משק בית, גם עבודה.

אם כי צריך לזכור שעברה פה הצעת חוק של חבר הכנסת יוסי טייב יושב-ראש ועדת חינוך, ביחד עם חבר הכנסת מיכאל ביטון, אחרי שיחות איתי ודיון משותף שהיה עם ועדת חינוך, אנחנו גם יודעים שמה שחל על מילואימניקים זה חל גם על בני ובנות זוג.

נכון, זה חוק מרשים וחשוב, אבל בסופו של דבר זה פוגש בנות זוג שיש להן ילדים. בנות זוג שאין להן ילדים לא מכירים בהם לא ברמה הרגשית, הנפשית והאקדמית. וכן חשוב לי לשים פה את זה על השולחן.

שהתניה שם זה עד גיל 13?

נכון. אז גם סטודנטיות שהילדים שלהם מעל גיל 13, וסטודנטיות שאין להן ילדים, מאוד נפגעות מזה. גם אני וגם אני מדברת כמכירה בזה שיש לי מעין טראומה עוד מלבנון השנייה, וגם אני כסטודנטית יש לי קושי מאז שפרצה המלחמה. אני מכירה גם חטופים, סטודנטים חברים שנהרגו ועוד שכבות רבות.

אין מערכת תמיכה רגשית במוסדות?

יש מערכת תמיכה, יש מרכזי סיוע שגם בהקמה. לא בכל המוסדות האקדמיים יש מתן שירות פסיכולוגי לסטודנטים, ובמוסדות שאין בהם – מפנים לשירות בחוץ. ואין מספיק הכרה באלו שאין להן ילדים.

מי נציג המועצה להשכלה גבוהה יאיר הראל? יאיר, תרשום את הנקודות, גם על המעטפת, למי שלא בהתניה של ילדים עד גיל 13, תרשום את הנקודות ואחר כך אני אתן לך לענות על הדברים.

אני גם אסכם ואומר שאם באמת חשוב להכיר בבנות זוג ובאופן כללי במצוקה הרגשית והנפשית שאנחנו מצויות בו גם כסטודנטיות, גם כבנות זוג, גם כקרובות משפחה שלפעמים, אין מה לעשות, אנחנו כנשים צריכות רגע להתאסף, לוותר על החובות שלנו, אם זה בעבודה, אם זה באקדמיה, ולעזור למשפחות שלנו ולתפוס את המקום של אלו שהלכו להילחם, וצריך למצוא את הדרך שהמוסדות האקדמיים כן יכירו, כן ינסו, אם זה בהערכה חלופית, אם זה במתן הארכה בהגשת מטלות, הכרה בהיעדרות.

אני לא יודעת אם אתם יודעים אבל בהרבה מאוד מוסדות אקדמיים וגם אצלנו בבר אילן בגלל קיצור הסמסטרים צמצמו את ההיעדרויות המוצדקות משלוש לשתי היעדרויות בסמסטר שזה מאוד מקשה עלינו כסטודנטים וסטודנטיות וזה משהו שכן צריך להחזיר אותו לקדמותו לשלוש, וגם אם בן הזוג חזר הביתה ואין לנו ילדים, להכיר בזה כהיעדרות מוצדקת ולא לתת לסטודנטיות ליפול מהקורסים או להגיע לחיובים נוספים בתשלומים או בהגשות עם ציונים נמוכים יותר בגלל האיחורים. תודה רבה.

בסדר גמור, אסף אוחנה, יושב-ראש אגודת הסטודנטים אחווה.

תודה רבה, יושבת-ראש הוועדה חברת הכנסת פנינה תמו שטה. שמי אסף אוחנה, אני יושב-ראש אגודת הסטודנטים באחווה. ראשית, חשוב לי לברך על כינוס הוועדה החשובה הזאת, בכלל על האירוע הכללי בכנסת בהובלת התאחדות הסטודנטים הארצית.

ידובר פה על דברים חשובים אבל יחד עם זאת אני סבור ובטוח כי יש לתת את הדעת על מעגל נוסף שלצערי לא זוכר לקבל מענה ראוי ואם בכלל. במציאות הנוראית של אירועי ה-7 באוקטובר ישנו מעגל נוסף של נפגעים שהן משפחות שהן מעגל שני לשכול. המעגל השני לשכול לא מקבל את המענה הראוי וחשוב לי לחדד, ברשותכם, את גודל הטרגדיה באמצעות דוגמה של מקרה אליו נחשפתי, אחד מיני רבים.

אורטל סוויסה פרג' תושבת העיר אשקלון, סטודנטית שלומדת איתי במכללה האקדמית אחווה חוותה את הנורא מכל, היא איבדה את אחיה דולב סוויסה זכרונו לברכה ואת גיסתה הודיה סוויסה זיכרונה לברכה. אורטל היא הדודה של רומי הגיבורה שזעקה לעזרה בכדי להציל את אחותה הקטנה שהייתה איתה ברכב בשדרות בעת ששניות קודם לכן הוריה נרצחו באכזריות.

כולנו זוכרים את הודיה.

כולנו ראינו את הסרטון הנורא. במהלך ארבעת החודשים הראשונים התמודדה אורטל בשיקום נפשי שלה, של ילדיה, הוריה ואחיה, תוך כדי שהתמודדה עם סיוטים בלתי פוסקים שלה ושל ילדיה, כל זה בזמן שהיא שומרת באדיקות על בני משפחתה שהפסיקו לתפקד ודאגה לטיפולן המסור של אחייניותיה רומי וליה הגיבורות. לא באמת צריך להיות חכם גדול בשביל להבין מה נדרש הכרחי ונחוץ בסיטואציה הזאת למשפחה שחוותה ועדיין חווה את הטרגדיה הנוראית הזאת.

אני חייב לציין שב-5 בנובמבר, לדבריה, אחרי שיחות ארוכות איתה, אורטל הגישה בקשה להכרה כנפגעת פעולות האיבה, ורק לפני חודש – ותראו כמה זמן עבר, מעל חצי שנה – היא קיבלה מענה אבל למרבה ההפתעה התשובה הייתה כמובן שלילית זאת למרות שיודעים שנפל טיל בבניין הסמוך לביתה, שעתיים לאחר מכן – כמה שזה קשה – נאלצה לצאת לבית חולים ברזילי לבד כי משפחתה הייתה בממד, לא יכלה להגיע, והלכה לחפש את דולב זכרונו לברכה, אחיה, ואת הודיה גיסתה. לדבריה, בבית חולים ברזילי אורטל נחשפה לזוועות הנוראיות שהמוח באמת לא יכול להיחשף לדברים כאלה, למעלה מחצי שנה עברה אורטל ובסוף היא תקבל את התשובה השלילית.

באמת אני שואל איך יכול להיות דבר כזה? כל הפניות הרבות שהיא הגישה לביטוח לאומי, לא זכתה אורטל לקבל מענה ראוי והולם למעט שיחות מייגעות ומאיישות. אני חושב שיש להכיר בזה שקיים ואקום כל כך גדול, אין מענה באמצעות שום תמיכה, לא כלכלית, לא נפשית, לנשים כמו אורטל, וחייב באמת לטפל בזה בהקדם. לצערי אורטל רציתי שתגיע לפה היום, בגלל שהיא לא מרגישה טוב היא לא יכלה להגיע, לצערי.

אז אנחנו רוצים באמת לשלוח מכאן גם חיזוקים וגם לחבק את אורטל ואת כל המשפחה, כל משפחת סוויסה. השאלה שלי, אתה מדבר על היעדר התמיכה של מי שנפגעים לא באופן - - -

במעגל הראשון.

כן, אנחנו לא מדברים על מעגל שני שעם זה פתחת, של קרבת משפחה, אלא כמי שלא עונים על הקריטריונים הקשיחים של נפגעי פעולות איבה על פי חוק, בזמן שאנחנו מבינים שמה שהיא חוותה באותו יום וכמובן הרצח של בני משפחתה ועוד נקודות שהטרור המזוויע פגש אותה, ועדיין לא מכירים בה. אבל הייתי רוצה רגע לחבר את זה לעניין הסטודנטיאלי. שלום פרופסור יפעת ביטון, בואי תשבי לידי. האם האקדמיה המוסד בוא היא לומדת - -

שבמקרה פרופסור ביטון פה.

אני מכירה היטב את פועלה של פרופסור ביטון, ואני יודעת עד כמה הלב שלה ופעולותיה נתונים למשפחות נרצחים, משפחות הנופלים. אני אישית ביחד איתך הלכנו גם כדי לנחם, ואת נותנת תמיכה למשפחות של נופלים ונרצחים. השאלה האם המוסד נותן? ושאלה נוספת האם זה וולונטרי ומשתנה? יאיר, זה גם לשאלתך, האם יש איזו הנחיה?

אני אשמח לענות על זה, קודם כול חד וחלק כן, המכללה האקדמית אחווה דוגלת בדברים האלה, היא מחבקת. אני יודע באופן אישי אחרי טקס שקיימנו ליום הזיכרון ואורטל לקחה בו חלק, כמה המעטפת שהיא קיבלה בפרט מפרופסור ביטון וכל המעטפת. אורטל קיבלה מלגה מהמכללה, היא קיבלה מענה. יש לנו את השירות הפסיכולוגי.

שעוטף אותה.

בדיוק. אבל זה לא מספיק.

אני מבינה, אתה מדבר על ההכרה של המדינה ולא בהכרח של זה.

בדיוק.

קודם כול הכול רלוונטי אבל זה פחות נוגע באופן ישיר לעניין הדיון.

אבל בסופו של דבר היא סטודנטית.

נכון, וטוב שאתה מביא את הסיפור של אורטל היקרה. אני רוצה לאפשר גם לך, פרופסור, להגיד כמוסד מה אתם נותנים ואיזו מעטפת? כי בכל זאת יש פה את אסף שהודה ומכיר בסיוע שהמוסד שלכם נותן.

לא רק לה , כמובן. יש לנו עוד סטודנטיות שלצערי הרב רק לפני שבוע נפל בן חייל.

ברור, אנחנו מדברים על הקבוצות. בבקשה פרופסור יפעת.

תודה כבוד יושבת-הראש, אני מבקשת שזה יירשם לפרוטוקולו רשימת הנושאים שאת מעלה בדיונים האלה בימים האלה היא חסרת תקדים בעיניי, וגם ברמה של הידע שיש לנו מבחינת הדאגה שלך לזכויות של נשים באמת 360, זאת אומרת לראות את זה מכל הזוויות. אני מרגישה שזה קצת כמו בית במובן החיובי והשלילי.

זה חשוב לנו שזה יהיה בית, בצער, והיינו רוצים שלא תהיה לנו את העבודה הזאת.

אבל היכולת שלך להסתכל 360 מעלות על מה שקורה לנשים במלחמה הזאת היא ראויה להערכה אדירה וחשוב היה לי לומר את זה. אני רוצה לדבר גם כנשיאת אחווה וגם כיו"ר ור"מ. קודם כול בתפקידי כיו"ר ור"מ התפיסה שלנו הייתה שיש חשיבות אדירה להסתכל מזווית נשית על מה שקורה מכמה סיבות. קודם כול אנחנו במציאות חדשה שבה כמות הנשים המגויסות למילואים היא חסרת תקדים, מעולם לא הייתה כזאת מעורבות של נשים בכוחות הביטחון באיזושהי מלחמה ממלחמות ישראל, וזה דרש התייחסות ייחודית לעובדה הזאת.

אני יכולה לומר שבמלחמות שיש בהן ריבוי נשים, אחווה היא המוסד האקדמי הנשי ביותר שיש וזה ניכר בצורה מאוד ברורה לראות ש-80% מאנשי המילואים אצלנו היו בעצם נשות מילואים בסטודנטיות. אפשר לראות את זה גם במכללות, במכללות יש יותר נשים מגברים, במכללות לחינוך זה היה מאוד מובהק, זה השפיע מאוד על סוגיות של יכולת להשלים שעות השתלמות גם בתחומי החינוך גם בתחומי פסיכולוגיה, הפרעות בתקשורת, מקצועות מאוד נשיים שהיו בהם הרבה מגויסות. זו הפעם הראשונה שאנחנו במציאות כזאת.

שאתם הרגשתם את המסה.

במציאות כזאת של מסה נשית. לור"מ היה מאוד חשוב ללכת ולהתעסק למול המשרדים במקצועות האלה הספציפיים ולראות איך מתמודדים איתם. רוב הגברים במדינת ישראל לומדים בעיקר במקצועות טכנולוגיים וכיוצא באלה, שם ההפסדים היו מאוד קשים מבחינת חומרי הלימוד אבל לא מבחינת רישוי ודברים מהסוג הזה, אלו היו סיפורים נשיים של מילואים, זה היה דבר אחד. דבר שני, היה באמת להסתכל על בנות הזוג – מערכת ההשכלה הגבוהה והאסדרות שיש לה נוגעות בעיקר למילואימניקים. יש שינוי שנעשה לאחרונה ואני מברכת.

שאת זה עשינו בשיתוף פעולה עם ועדת החינוך, של בני ובנות זוג למילואימניקים, ילדים עד גיל 13.

שאלה, יש לכם נשים שנשואות לאנשי קבע?

את מכירה אותי כבר, נכון? את יודעת איך הדיונים מתנהלים אצלי, נכון? אני מאוד מעריכה את פועלכן ואת יודעת שאני גם די הרבה איתכן, נשות הקבע, אבל להמתין, אנחנו נגע בזה.

התשובה היא שזה לקח זמן והתעוררות מאוחרת יותר אבל זה נעשה. בכל המכללות הרבה לפני שבכלל יצאה הנחייה ממל"ג להסתכל על הדברים האלה, אני כן רוצה לציין שמל"ג בעשייה שלהם התייחסו לנושא של בנות זוג וילדים צעירים עוד לפני המלחמה.

חד משמעית, ואגב זה באמת גם בזכות הפורומים והדיונים בוועדה, ודיון משותף עם ועדת חינוך.

אין ספק.

אם כי לא כל הנושאים נפתרו. אני כן יכולה להגיד שיש דברים תקדימיים אפילו התייחסות לגרושות שזה משהו שלא נתנו לו בכלל ביטוי. העלית את נושא אנשי הקבע, אני גם יכולה לומר לך אחרי מאמץ מאוד גדול של פורום נשות אנשי הקבע וגם של הוועדה הוקמה קרן, היא פועלת, הנשים מקבלות את הסיוע ועדיין יש נושאים שהם פתוחים ואני מבינה שכל ההסדרים של המל"ג לא חלים על נשות הקבע. ויאיר, זה למשל נושא שאפשר להחיל אותו על נשות הקבע וזה יהיה הישג שלכם לא פחות משלנו.

אני חושבת שצריך להיזהר עם זה, אנחנו קיבלנו כמה בקשות אצלנו למשל באחווה, כולנו מאוד פתוחות לתת את ההטבות, אבל יש כאלו בנות זוג של משרתי קבע שהעומס עליהן לא השתנה באופן משמעותי, יש כאלו שהעומס הפך להיות כמו מילואים ולכן עשינו התייחסות קונקרטית.

פרופסור, אנחנו צריכים גם כמקבלי החלטות בסוף קיבלנו את כל הנתונים. העומס שלהן בהחלט גבר. בזמן שמילואימניקים משתחררים, בן הזוג שלי היה חצי שנה במילואים הוא השתחרר, אנשי הקבע לא משתחררים, הם נשארים אחרונים וכל הזמן במאמץ המלחמתי. ההיפך, אני לא מדברת על מי ששגרת היום שלו - - אנחנו אמרנו שהמבחן הוא שינוי השגרה המשפחתית. בסוף יש פה נשים עצמאיות, נשים שיש להן עבודה ובסוף הן לא מסוגלות להתנהל כאשר אם הוא היה חוזר הביתה מידי יום והוא לא חוזר עכשיו חודשים.

אז זאת השאלה, האם יש את השינוי? ואת זה אנחנו בחנו למשל באחד המקרים שהגיע אלינו עכשיו ביקשנו לקבל חוות דעת מהצבא, הצבא אישר את זה ומיד אישרנו את זה.

מצוין, שזה גם יכול להיות תנאי להחלה.

כן, זו דרך לעשות את זה. ועוד דבר שחשוב זה כמובן הנושא של העברת הנתונים, גם דיון שהיה בוועדת חוקה ומשפט הובאה על ידי משרד המשפטים הצעת חוק שנגעה כולה רק למילואימניקים ולא לבנות הזוג וביקשנו שם שאותו צו יחול גם על בנות זוג, כדי שיהיה גם מידע שיינתן אוטומטית למוסדות על בנות הזוג ואז לא נצטרך - -.

של המילואימניקים.

כן, של המילואימניקים. הצו המקורי חל רק בהקשר של הגנת הפרטיות חל בעיקר על הגברים.

יש לי שאלה, כנשיאת אחווה ובוודאי כמי שמייצגת את ור"מ, האם אתם מקבלים הנחיות מהמל"ג בעניין המעטפת הרגשית שצריך להעמיד ונהלים מסוימים שצריכים להיות בזמן מלחמה כדי לסייע לציבור ובפרט ציבור הסטודנטים שהוא בפתח שעריכם?

יאיר הראל מהמל"ג, המועצה להשכלה גבוהה. יש את המל"ג וות"ת, התוכנית של מל"ג כללה את כלל הסטודנטים ובדגש על ארבע אוכלוסיות שזה מילואימניקים, בנות זוג של מילואימניקים, אני יודע שיש גם את נשות הקבע.

וקבע, כן.

נפגעי פעולות איבה והמפונים זה עוד בנובמבר. מאז היו הרבה עדכונים ושינויים ודברים. חוץ מזה, יש את התוכנית הכלכלית.

לא לא, מה זה עשה? ארבעת הקבוצות, מה היו העוגנים?

שהמוסדות היו צריכים בעצם לקבוע מתווה של התאמות והשלמות לכלל הסטודנטים ובדגש על ארבעת האוכלוסיות האלה.

אבל זה היה מדורג. התחילו עם מילואימניקים, ורק אחרי זה עשו מפונים ובהרבה מוסדות עשינו את זה כבר קודם.

כן, מאז נובמבר היה הרבה, אני יכול לנאום שעה שלמה.

שניה. התאמות לצורך הלימודים עצמם. מה במעטפת הרגשית?

במעטפת הרגשית יש את התוכנית של ות"ת שנתנה את הכסף למוסדות. במסגרת הכסף גם ההיבטים הרגשיים ות"ת אפשרה לתת כסף גם על היבטים רגשיים.

כשאתה מדבר על תקציב, על כמה תקציב אנחנו מדברים?

אני לא איש תקציב לצערי, אז אני פחות יודע להגיד.

אתה צריך לדעת, לא ביקשתי שתהיה. עם כל הכבוד זו לא תשובה טובה ואני אסביר למה. תבדל לי את זה, כשאנחנו שואלים שאלה כללית כמה תקציב? אם זה 10 מיליון ובין אם זה 20 מיליון אתה לא צריך להיות איש כספים בשביל לגיד את התשובה.

אני מתנצל, לצערי אני לא יודע את התשובה בשלוף.

אז תבדוק לי את זה בבקשה.

בסדר, אין בעיה.

עכשיו, תוך כדי דיון.

בסדר, אני אבדוק עכשיו תוך כדי דיון.

כי המעטפת הרגשית היא סופר חשובה.

זה לא רק על מעטפת רגשית, זה בכלל על מעטפת שהיא הכול, אקדמית ורגשית והכול.

נכון. אקדמית, אם לומר בכנות גם אנחנו הכנסת כפו עליכם לא מעט, מה לעשות צריך להודות. בסוף אתם התכנסתם לגודל השעה, אבל גם אנחנו עשינו פה את הדיון.

אבל מוסד שיש לו אלפי סטודנטים במילואים ועכשיו הוא צריך להעניק לכל אחד מהם גם את ההשלמות של החומרים.

הכול בסדר, אנחנו אחרי הדבר הזה. אני לא מדברת על זה, אתה תצטרך להתקדם איתי צעד-צעד. אנחנו מדברים על זה שבסוף גם אם אתה נותן הקלות - - אבל חזר מילואימניק והוא לא מסוגל לצאת מהבית אחרי שבוע ריענון או מה שלא יהיה, אתה מבין שיכול להיות שאותו סטודנט צריך ליווי ומעטפת רגשית.

אז אני יכול לחדש לך שעכשיו בשיתוף של הקמל"ר אנחנו עושים כנס בקרוב. קמל"ר לא פה לצערי.

יופי, אז תיתן לי מיקוד על כל הפעולות ההוליסטיות מעבר לנקודות זיכוי והשלמות ותגבורים וקורסים?

אני אתחיל בלברר לך על העניין התקציבי, על תוכנית ות"ת ואז.

כן. בבקשה.

אני רוצה לומר לגבי המענים הרגשיים, אני יכולה לומר שיש פה המון יוזמה פרטית, של המוסדות עצמם, גם בוור"ה – אני לא רוצה לדבר בשם ור"ה, אבל כקולגה בוודאי – גם בוור"ה גם בוור"מ הרבה מוסדות לקחו את זה על עצמם לדאוג לזה. אצלנו אנחנו בדיוק היינו בתהליך של הקמת קליניקה שתשרת את הקהילה של הסביבה הקרובה שלנו ששם בדרום יש הרבה מאוד בעיות של חוסר נגישות לסיוע נפשי ובאופן כללי עוד לפני ה-7 באוקטובר, אז אחרי ה-7 באוקטובר זה מאוד גדל והזמנו מיד את הקהילה וממש עשינו outreach למי שמגיעים, ידענו מי הם אלו שפונו? מי נמצאים בסביבה קשה של הלחימה? מי יש להם קרובים? עשינו ממש מיפויים פרואקטיביים אינסופיים כדי להגיע לאנשים האלה, לתת להם את התמיכה הנדרשת.

עשינו גם המון מעגלים, יש לנו מחלקות מאוג דולות לפסיכולוגיה אצלנו, של מתנדבים ומתנדבות שהתנדבו לתת טיפול. עכשיו זה כבר הרבה יותר מוסדר ומאורגן. אני אגיד את זה בעדינות, ות"ת הכניסו גם את היסוד הזה לתקצוב.

כן, אבל כשאת אומרת, כמה קיבלתם על רכיב הסיוע הרגשי?

אין הגדרה לפי רכיבים, אלא בעצם ניתנה חבילה ונאמר בה שתכניסו גם את ההשלמות.

אז הרכיב הזה הוא בתוך, זה לא צבוע?

זה בפנים אבל זה לא צבוע.

יאיר, גם לזה צריך לשים לב.

אני לא יכול לעשות דברים ביחד.

אין בעיה, כן, אנחנו בוועדה לקידום מעמד האישה אז מותר להתלוצץ על גברים, אתה בסך הכול גבר.

ועל חלוקת קשב.

אני מברר לך ואני לא מצליח לעשות כמה דברים ביחד.

אז ממה שאני מבינה, מצד אחד כן נלקח בחשבון שצריך לתת מעטפת הוליסטית מעבר לסיוע.

שוב, אני רוצה להיות זהירה עם המילה בחשבון, זה הוכנס כרכיב. לומר לך שמה שניתן למוסדות מכסה את כל הציפייה הזאת? התשובה היא לא.

אבל איך את יודעת להגיד לי שאתם יודעים שזה נכנס כרכיב?

כי זה נאמר.

ואז אומרים לכם הכסף הוא גמיש, תבואו תשתמשו בתקציב הגמיש?

הכסף להשלמת לימודים, למתן תמיכה נפשית ולמתן תמיכה כספית. כל הדברים האלו.

אז גם כספית, כולל מענק או מלגה כפי שעשיתם?

להכול. אנחנו נדרשנו להתאים את מערכת הלמידה שלנו למפונות. האימהות המפונות היו סיפור מאוד ייחודי בעיניי בגלל שמערכת הלימודים שלהם - -.

ועדיין, בצער לומר.

אבל עכשיו הילדים והילדות נמצאים בתוך מערכת החינוך. לקח חודשים ארוכים בעיקר בדרום עד שהם היו במערכת חינוך.

את מדברת על הדרום, כי השבוע סיירנו בצפון ואני חייבת לומר שהמצב שם בכי מר, הילדים לא לומדים בצורה סדירה. אני משערת.

גם בדרום לא חסר.

כן, גם בדרום.

בתור סטודנטית משדרות אצלנו לא ישנים בלילה.

בשדרות זה עכשיו נהיה סיפור חדש.

לא ישנים בלילה, כל היום בומים.

באחווה יש לנו המון סטודנטים וסגל משדרות.

גם יש המון אימהות חד הוריות סטודנטיות שאף אחד לא נתן את הדעת עליהן.

שזהו גם סוגייה בשגרה וגם בחירום. רק ניתן לה לסכם במשפט.

אני מסכמת בזה שכל ההקשרים האלה, אני חושבת בהחלט במיוחד בדרום באלו שחוזרים אנחנו רואים שוב את הבעיות האלה. התפיסה שלנו בוור"מ, בוודאי שלי באחווה זה שנשים ב-98% מהמקרים כשיש ילדים הן אלו שאחראיות על הילדים, ולכן אם מערכת החינוך לא מתפקדת או שהיא מתפקדת אבל הילדים פוחדים ללכת כי הם פוחדים עוד פעם מצבע אדום אחרי הטראומה המזעזעת שהם עברו אז הכול נפתח מחדש, ולכן אצלנו יש מערך פתוח מחדש לכל האתגרים והקשיים האלה.

גברתי יושבת-הראש מה שאני מנסה לומר זה שזה אומר שהיינו צריכים לצייד את כל הכיתות מחדש בציוד שיאפשר את העבודה הזאת מזום, מרחוק. הסגל משלם פה מחירים לא פשוטים של עזרה נוספת, של פגיעה ביכולת המחקרית שלהם. במכללות זה שבעתיים בגלל שמלכתחילה עומס ההוראה הוא כמעט כפול מזה של האוניברסיטאות, אז כל הדברים האלו מתנקז בסופו של דבר לאיזשהו ניסיון של ות"ת לתקצב את הדבר הזה. ות"ת יודע וכבר אמרנו להם את זה שזה לא יכול לענות על כל המענים. אני פועלת בצורות מאוד יצירתיות ובעיקר בהקשר של נשים זה חזק.

מילה אחרונה לגבי אורטל פרג', סטודנטית שלנו, אישה מדהימה שמתמודדת עם אתגר בלתי נתפס של לאבד את המשפחה, את אחיה, את גיסתה ולהישאר עם שתי הילדות המדהימות המופלאות האלה שכולנו ראינו אותם ושברו את ליבנו ב-7 באוקטובר כשהן נמצאו שם בתוך הרכב. היא ילדה מדהימה והיא דורשת המון. את יודעת, ילדים מדהימים הם גם ילדים מיוחדים, הם דורשים תשומת לב מיוחדת כדי להתמודד עם החוכמה והרגישות שלהם, ואורטל היא פשוט אדם מופלא שעושה את זה. אני יכולה לומר שאנחנו נרתמנו, אני ברמה האישית.

שלחנו לה חיבוקים וחיזוקים, ושהיא תדע שכאן הבית הזה פתוח לה.

תרגישי טוב אורטל יקרה שלנו. היא לביאה ואחווה מתייחסת אליה כלביאה ואני באופן אישי הפכתי עולמות כדי להשיג לה מלגה שתסיר ממנה כל מחשבה על כסף, אני לא מוכנה שהיא תתעסק בכלל במחשבות של הכסף. שוב, זה מאוד יפה לומר אבל יש לי כמה כאלה ואני צריכה לעשות את זה בכל פעם מחדש, זה לא מגיע משום תקצוב זה ניסיון להציל את הנפש של מי שמתמודדים עם כל כך הרבה. המדינה צריכה להבין את הדבר הזה ולהכיר בתפקיד האדיר שיש למוסדות. בתכלס אנחנו הבית והמוסדות להשכלה גבוהה הם אלו שמטפלים בכל המצוקות וחשוב שיש אותנו, אבל המדינה שלא תשכח את תפקידה.

תודה פרופסור ביטון, וגם לומר בהזדמנות הזאת שהלוואי שכל ראשי המוסדות היו כמוך עם הרגישות הגדולה. כולנו בתוך עמנו חיים, אני יודעת שאת מקדמת עוד נושאים ובעצמך אתם חוויתם את השכול במשפחה. אנא ממך, המשיכי לעשות למען הכלל כמוש את עושה תמיד.

תודה.

דבורה מרגוליס, ועד ראשי האוניברסיטאות. מעבר לזה שאני מצטרפת לכל מילה שפרופסור ביטון אמרה, ופה אין שום הבדל בין אוניברסיטה למכללה, אנחנו כולנו פה מהרגע הראשון היינו מתחת לאלונקה. לגבי האוניברסיטאות בהיבט הנפשי, ב-8 באוקטובר עובו, הוסיפו עוד, אנשים ומתנדבים לכל מערכי הסיוע הנפשי שקיימים בכל האוניברסיטאות ממילא. אפילו אוניברסיטת בר אילן – הדס לדעתי מכירה את זה – במשך שלושה או ארבעה חודשים הפעילה מוקד ארצי שהיה פתוח לכל אזרחי המדינה.

גם אצלנו, לכולם.

גם זה בהתנדבות וללא תקצוב. וכפי שבאמת נאמר כאן, המדינה הגיעה, סליחה, כהרגלה, באיחור ובאופן לא מלא. כמובן שהדברים נעשו כי האוניברסיטאות והמכללות לא יפקירו את אנשיהם מההתחלה ועד הסוף.

כן. ועדיין אנחנו כל הזמן צריכים לבדוק את עצמנו מה עוד ניתן לעשות? במה אפשר לסייע? כי אנחנו שומעים את הקולות של הסטודנטים.

זה תמיד.

כי אנחנו שומעים את הקולות של הסטודנטים. יעל היבש, מקימת פורום נשות אנשי הקבע, רצית לומר משהו שזה נושא שהוא לא פתור לחלוטין? יאיר, כמובן אתה תרשום את השאלות.

אני ויאיר אנחנו בשיח יומיומי, נראה לי שאפשר להגדיר אותנו BFF אם הוא מסכים.

אני שמחה לשמוע .

אני אדבר בקצרה כי נמצאת איתי פה נוי שהיא סטודנטית, אני אדבר בתור נציגת פורום משפחות הקבע. קודם כול תודה על הוועדה הזאת, ובאמת אנחנו הולכות איתך דרך ארוכה פנינה, ממש מההתחלה שלנו כבר ששה חודשים, ותמיד אנחנו מרגישות בנוח לבוא לכאן ולהגיד את אשר אנחנו מרגישות ולכן אני אדבר את אשר על ליבי.

אני חושבת שנורא קשה לי להגיע לכאן עם כל העומס שיש לי בחיים, מבחינה פיזית אני צריכה להוריד את הילדים בגן, אני צריכה לאסוף אותם, להגיע לפה זה לא קל לי, ואני מגיעה לוועדה שחוץ מהדוברת הראשונה אף אחד פה לא הזכיר את הנשים שנשואות לאנשי הקבע ומה הצרכים שלהן? וכשאני מגיעה לפה אחרי חצי שנה שאני פועלת, ממש אפשר להגיד 24/7.

אבל יש לנו הישגים גם.

יש לנו הישגים בהחלט.

כי אני זוכרת את הפעמים הראשונות שאת מגיעה לכאן עם דמעות שלא מתייחסים ואין קשב.

נכון. אני חושבת שעשינו כברת דרך יפה, יש לנו קרן סיוע שבעזרת השם כסף יתחיל להיכנס לנשים שנשואות לאנשי קבע ב-1 ביולי.

עד עכשיו לא נכנס?

לא, עד עכשיו לא נכנס. עד עכשיו אפשר להגיד שאני בתור אשת קבע לא קיבלתי שום סיוע מהמדינה.

אנחנו נעשה דיון בעניין הזה.

מעולה. אני חשבתי שהעניין של הקלות לסטודנטיות שנשואות לאנשי קבע זה יהיה – מכל הנושאים שאנחנו מתעסקות בהן – העניין הכי פתיר.

שזה יהיה הכי קל.

בדיוק. וזה מורכב מאוד. והדרך של השיח של משפחות הקבע בדיון הזה הוא באמת מאוד חורה לי. אני יכולה להעיד על עצמי, בעלי הוא סגן אלוף, ראש ענף לבנון בפיקוד צפון. לאף אחד אין שאלה - -. אני אגיד לך למה זו דוגמה מצוינת כי הוא לא מפקד לוחם, הוא לא בתוך עזה. אבל כמוני יש עוד הרבה שהם בדיוק הנופלים בין הכיסאות האלה, שיגידו: רגע, אז הוא בהגדרה של משהו שהשתנה אצלו?

בכל הצבא אצל כל אנשי הקבע השתנה משהו כי אנחנו בתקופת מלחמה. גם מי שהיה פעם יושב במטה או נמצא בתפקיד עורפי הוא היום נמצא במצב של לחימה. הוא לא ממשיך לצאת ב-17:00 הביתה.

ומה בעצם אתם מקבלים מהאקדמיה? מהמל"ג? אם את אומרת שאת מכירה את יאיר הייתי מצפה לתוצאות, אני יודעת שהוא בחור פרודוקטיבי, סתם לבזבז זמן?

נכון, בגדול אנחנו די הבנו מיאיר שבשביל לקדם משהו אנחנו צריכות להעביר חוק.

אני אגיד לך, בעיני זה הרגל מגונה - -

מסכימה, זה גם ייקח זמן.

לחשוב שכל דבר מעבירים בחוק, זה לא נכון. בסוף צריך מנהיגות ארגונית, צריך יוזמה ארגונית ולא הכול מתחיל ונגמר בחקיקה או בתקציב, גם יש לומר. אני חושבת שאת זה אנחנו יכולים ללמוד מעם ישראל הנפלא, כמדינה, כזרוע ביצוע.

בשיחות שלי עם יאיר הוא כן אומר שיש מענה פרטני אבל עוד פעם אנחנו נתקלות בבעיה כשמבקשים מנשות הקבע להוכיח שהשתנה משהו בחיים שלהם, שהגברים צריכים להביא הוכחה. צבא זה לא מקום עבודה, אנחנו לא קוראים לבעלים שלנו עובדים בצה"ל, אנחנו קוראים להם משרתים, זאת אומרת שיש פה משהו שלא מוגבל בזמן, אם עכשיו צריך את בעלי שמונה חודשים רצוף הוא יהיה שמונה חודשים רצוף, אין פה עניין של לדפוק שעות, המשכורת שלו לא עולה, וגם השעות שלו לא נספרות, זה לא נכתב בשום מקום שהוא נשאר יותר זמן.

לכן הבקשה הזאת היא שערורייתית בעיניי ונשים מוצאות את עצמן פשוט מוותרות על ההקלות כי הן אומרות מאיפה אני אביא את הטופס הזה? מה זה הדבר הזה? איך אני אמורה להוכיח? אני לא מבינה למה אשת קבע בזמן מלחמה בכלל צריכה להוכיח שהבעל שלה עובד יותר מזה. יש מלחמה. יש הוכחה יותר גדולה מהדבר הזה? זה שזה לא ברור מאליו שכבר ששה חודשים.

יאיר אתה תכף תענה לי. במענה הפרטני אתם כן נותנים מענה מסוים לנשות אנשי הקבע?

נותנים לכולם, לא רק לנשות אנשי הקבע, לכולם. חשבתי שאת רוצה שאני אענה במרוכז.

אתה רושם? אני לא רואה אותך רושם, זה מטריד אותי שאתה לא רושם.

אני רושם בפלאפון, אבל לא משנה אני אגיד רגע משהו על הפרטני לכולם, אני גם רוצה לדבר על נשות הקבע אבל נאמר שאין התייחסות לנשות מילואימניקים בלי ילדים, זה לא מדויק, נכון שהכללים לא מחייבים את זה, אבל ברגע שפנו גם למוסדות – בוודאות אני יודע על כמה מקרים – ואני פשוט לא יכול לחשוף את זה.

אתה לא צריך לגעת בשמות. תראה, כמה מקרים זה לא אומר לי כלום. אני רוצה לדעת מה ההנחיה?

החוק, הכללים?

לא הכול זה בחוק. באה סטודנטית שאין לה ילדים עד גיל 13.

אבל זה נפתר.

איך זה נפתר?

כי ברגע שיש קשיים והיא פונה למוסד, והמוסד לא נותן לה את המענה, אז יש את המענה שלנו שהוקם, לצערי באיחור, אבל הקמנו אותו כבר בסוף חודש פברואר.

שמה הוא אומר?

יש מוקד שנותן מענה פרטני, יש לנו מוקדן.

זה לא הסיפור, בסוף אתה מבין שמוקדן זה לא הסיפור. מה עושה המוקדן?

פונה למוסדות ובשיתוף המוסדות, יש פה גם את ור"ה וגם ור"מ, בשיתוף המוסד הספציפי של אותו סטודנט שיש לו את הקשיים, בעצם מוצא פתרונות והסטודנטים מקבלים שם פתרונות. גם נשות הקבע במקרה הזה.

זה בהנחה שאותו סטודנט. תשמע, אני הייתי סטודנטית, כנראה שגם אתה.

המוקד הזה, אנחנו עושים עליו פרסומים. גם עכשיו נשות הקבע בימים הקרובים יקבלו פרסום בתיאום ממוקד להן והן יציפו אותו גם אצלן וגם נפגעי פעולות איבה אנחנו גם שמענו את זה שהם צריכים להגיע.

זה מוקד חירום?

זה מוקד שעובד בכל יום בשבוע, גם טלפוני, גם בוואטסאפ, גם במייל, גם בפניה דרך האתר, גם דרך הפייסבוק שלנו.

מה המספר? רועי, תרשום ותראה איך תנסה להתקשר אליהם.

סליחה על ההתפרצות, אבל זה מאוד מנותק. נמצאת איתנו כאן עדי שהיא סטודנטית שבן הזוג שלה כבר מעל 200 ימים במילואים ואין להם ילדים, אין שום דבר שהיא מקבלת ואני גם אשמח מאוד שהיא תוכל.

אז אני רוצה לשמוע, עדי קופל.

שלום, אני עדי קופל. כבוד יושבת-ראש הוועדה, חברת הכנסת פנינה תמנו שטה. שמי עדי, אני בת 26, סטודנטית לתקשורת סוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבר אילן, בשנה האחרונה שלי לתואר. בן הזוג שלי יצא למילואים ב-7 באוקטובר, היה ארבעה חודשים וחצי במילואים כקצין לוחם בתותחנים בשטח, הוא חזר לחודש וחצי הביתה לתקופת מבחנים לחומר שהוא לא יכל להשלים באמת ועכשיו הוא חזר שוב למילואים, הוא כרגע נמצא בשטח בדרום.

אני ב-7 באוקטובר מאוד נפגעתי בפן האישי, קרובים שנהרגו, עשיתי שנת שירות בעוטף עזה אז ממש הכרתי את האזור ולצערי זה פגע בי ממש בפן האישי.

נרצחו.

נרצחו, וגם נהרגו בלחימה. ובאותו יום גם בן הזוג שלי יצא למילואים, לא הייתה לי כתף תומכת, התמודדתי נפשית עם כל הדברים האלו לבד ועם כל הדבר הזה הייתי צריכה להתחיל את שנת הלימודים שלי כשבן הזוג שלי לא בבית, לעבוד כשבן הזוג שלי לא בבית והראש שלי גם לא בבית, הראש שלי איתו שם.

כל יום זו דאגה מטורפת, אי ודאות, מתי הוא חוזר הביתה? מתי אני רואה אותו? מתי מדברים? מתי נפגשים? וגם ללכת לישון עם הלחץ בחזה ואיך אני מתמודדת וממשיכה את היומיום שלי?

וכשאת פונה למוסד, מה קורה?

ניסיתי לפנות למרצים, ניסיתי לדבר איתם. אין משהו קונקרטי שאומר בנות זוג שאין להם ילדים גם צריכות לקבל איזשהו סיוע.

אז קיבלת סיוע כלשהו?

באופן פרטני מאוד מינימלי ממרצים שעשו לי א הטובה הזאת ובאמת באו לקראתי.

עם החובות האקדמיות?

לאו דווקא עם החובות האקדמיות, יותר עם היעדרות.

הכוונה שזה חובות אקדמיות. וסיוע רגשי ביקשת?

סיוע רגשי היה לי מאוד קשה – הדס מכירה אותי – אני בן אדם שמאוד אוהב לעמוד על הרגליים ולא להראות את הקושי שלו, אבל בלילה במיטה כל הקשיים יוצאים. יש לי ארבעה סמינריונים להגיש ואני לא במצב להתחיל בכלל, להגיע לזה, הראש שלי שם.

אין הגדרה יותר טובה מזה, הראש של רבים לא שם. צריך לראות מצד אחד בוודאי שמדינת ישראל וממשלת ישראל ואנחנו כנבחרי ציבור לא רוצים לתת פרס לאויבינו בשיבוש של השגרה. יאיר אתה איתי?

אני עוד מברר לך על התקציב.

זה שאתה לא מצליח לקבל תשובה במיידי, זה אומר שאני אתחיל לדאוג ששלחו לי בורג קטן לוועדה.

יש תשובה.

חשוב לי לומר שזה לא רק בפן הרגשי, הקושי שלי הוא לא רק הרגשי, עם הרגשי אני אתמודד ויש לי למזלי משפחה אוהבת ותומכת שעוזרת לי, גם המשפחה שלו. החובות האקדמיות הן קשות, לא קיבלתי שום הקלה, שום סיוע, אין לי שום דבר שיכול באמת.

שאלה שאני רוצה לשאול, אולי זה קיים. אני חושבת שעם התקציב שהעברתם למוסדות, אני באמת אומרת, יאיר, למה בתקציב שנתתם אין בכל מוסד פסיכולוג או מטפל קליני, שיכול באמת לאמוד את הסיטואציה הרגשית של אותו סטודנט? שיודע לתת המלצות מאוד ברורות למי שלא מסוגל? כמו שאמרה: הראש לא שם. אני יודעת מה זה כשהראש לא שם.

אני לא מכיר מוסד בארץ שאחרי ה-7 באוקטובר אין לו איזושהי מערכת של תמיכה רגשית.

לא, זו לא תשובה. אתה רגולטור, זו צריכה להיות הנחיה.

זה חלק מהתקצוב שנתנו.

לא, אבל התקצוב שלכם, אני שמה לב שאחת הבעיות, ואולי זו לא בעיה, אתם אומרים זה סל התקציב בלי מרכיבים שאנחנו צובעים לכם, ואני חושבת שדווקא זה סופר חשוב, כהנחיה.

אני רוצה להשיב על זה בבקשה. יש מגוון של שימושים, גברתי יושבת-הראש, בשירותי החוסן הנפשי, הם רלוונטיים להרבה מאוד הקשרים, לא הייתי מתחילה להתנות שום דבר. אני חושבת שצריך מאוד להיזהר עם המקל והגזר האלה. כי שוב, המוסדות מאוד מחויבים. הסיפור שלך הוא באמת מרגש ונוגע ללב אבל - - -

כן, פרופסור אני לא סתם מכוונת לשם, אני מבקשת, יאיר, חלק מההנחיות שלי זה יהיה גם לבדוק את הנושא הזה.

משרד הרווחה לדעתי פותח מרכזי חוסן בהרבה מוסדות אקדמיים.

היא רוצה הקלות. עדי, תראי, אצלנו למשל יש הסדר כזה.

אני מבקשת לא להתפרץ. ברווחה אני רוצה לראות באמת מה קיים, ואני חושבת שיש, עשינו דרך, יש מענים, אבל שוב, אתם צריכים מענים גם שהם מתחברים עם השטח והצרכים. למשל, אם יש סטודנט שאולי הוא לא נפגע ישיר אבל כי בן הזוג נמצא בעזה.

בשביל זה יש את המוקד. אנחנו פותרים בעיות פרטניות של דברים.

לא, אל תשלח אותי רק למוקד. אני רוצה שתהיה הנחיה ברורה כרגולטור, או בכל מוסד שיהיה פסיכולוג או מטפל קליני שיודע להעריך את המצב של אותו סטודנט אם הוא רוצה, הכול כמובן בחופש בחירה, כדי שאם יש מישהו שלא מסוגל לכתוב סמינריון כי הראש שלו לא במקום אבל בשגרה הוא, מה אני אגיד לך, גאון הדור, מה זה רלוונטי? אתה יודע, הסיפור של להשאיר לטוב ליבם של - - זה דבר שהוא לא נכון, בשביל זה אנחנו המדינה ומוסדות הממשלה וזרוע הביצוע. אתה לא ור"ה, ואתה לא פרופסור יפעת ביטון, אתה זרוע של הממשלה.

אוקיי.

אני מבקשת שתרשום ת זה, בחלק מההנחיות שלי זה יהיה הסיפור.

אני יכולה להוסיף בבקשה?

כן, לסיכום ואנחנו ניתן לעוד סטודנטים.

אני פה בשם עוד המון קולות של בני ובנות זוג שאין להם ילדים והם לא נשואים וחשוב להדגיש את זה. אני ובן הזוג שלי גרים ביחד, חיים ביחד, אין שום הבדל אם יש לי או אין לי טבעת על היד, אנחנו חיים וגרים ביחד, הקושי הוא אותו קושי של נשואות או לא נשואות, הילדים זה כבר עניין אחר. אבל קשה, אנחנו מרגישים שקופים, צריך גם לנו לתת הקלות לימודיות. אנחנו לא יכולות להתמודד, לא יכולות.

תודה. שולי כהן, בבקשה, סטודנטית מהתאחדות הסטודנטים? אבל גם סטודנטית?

אני סטודנטית, אני משדרות ואני באתי לייצג פה את המצב של הסטודנטיות האימהות החד הוריות מהעוטף.

יצא לנו לשוחח במסדרון.

לי ולך יצא לשוחח במסדרון בוועדה אחרת. אני קצת מתרגשת ואני באתי לפה לספר את הסיפור שלי של ה-7 באוקטובר ולקשר את זה קצת למצב של האימהות החד הוריות. רשמתי כדי שאני לא אתבלבל, ואני אקריא וחלק אני אדבר.

שמי שולי, אני בת 32, אני אם חד הורית סטודנטית במכללת ספיר שבעוטף. הוזמנתי לכאן היום על מנת לספר את סיפורי ואת מה שעברתי ולייצג את מצבן של אוכלוסיית הסטודנטיות שהן אימהות חד הוריות מהעוטף והמפונות. אני מייצגת אוכלוסייה מאוד ספציפיות של סטודנטיות שאנחנו דור ראשון להשכלה גבוהה, מתוכנית משכילה של קרן קציר גם. חלקנו וחלקנו עצמאיות באקדמיה ואנחנו נתקלות בהרבה חסמים, אבל בפניכם אני ארצה לספר את הסיפור של מה שאני עברתי ספציפית העוטף ולקשר את זה לחסמים שאנחנו נתקלות בזמן המלחמה.

קודם כול לפני הכול אני רוצה לומר במשפט קצר שכל פעילותיי שאגיד ואספר לכם כרגע, מאז ה-7 באוקטובר מוקדש לעילוי ולזכרם של רינת שגב אבן, בעלה חן ושני ילדיהם אשר נטבחו בבארי בשבת השחורה.

יהי זכרם ברוך.

היא הייתה החברה הכי טובה שלי. ב-7 באוקטובר הארור התעוררנו לתופת כפולה מכל בניין אחר בעיר שדרות כל זאת מכיוון שאצלנו בבניין נפל קסאם. הגיעו הצבא, תחמו לנו את הבניין, נמסר לנו לחכות, שאסור להיכנס לבניין, ישנה סכנת קריסה. לקחו מאיתנו מספרי טלפון ואמרו שיתקשרו לפנות אותנו ועכשיו אי אפשר לפנות – כי בעצם הנוהל זה לפנות – כי יש אירוע ביטחוני במכללת ספיר, ופשוט ברחו. אז עוד לא ידענו שיש ירי בשדרות ויש מחבלים בשדרות חשבנו שיש שוב תת מקלעים על הגדר. לא הרבה אנשים יודעים ששדרות הכניסה המערבית זה 900 מטרים מהגדר, ואנחנו רגילים לשמוע יריות והתפרעויות.

יצאתי לחניה, תמימה שכמותי, לצלם את הבניין עבור הוכחות למס רכוש ופיצויים. במקביל מעבר לכביש מתחולל ירי, פצועים מדממים רצים אלינו לחניה, והטרוריסטים והמחבלים שחדרו גם ירו עלינו בחניה בזמן שחיכינו לפינוי. נשארנו משפחות מהבניין תחת ירי, מחכים למושיע, איש לא בא, אין חשמל, אין מים, אין קליטה סלולרית, ולא אינטרנט. לבסוף לקראת הערב חמישה מלאכים מאחים לנשק – אותם הזעיקה חברה שלי מהמרכז – חילצו אותנו תחת ירי.

יום לאחר מכן התחילו לזרום הרבה בקשות לחילוץ לוואטסאפ שלי מתושבי שדרות כי הם שמעו שחילצו בניין שלם בגללי. אני ומספר סטודנטיות ממכללת ספיר התחלנו לפנות את שדרות ולהביא אוכל לתושבים ביחד עם אחים לנשק ומתנדבים נוספים כשאיש עוד לא הבין את גודל האירוע מ-day one. היינו ממקימי חמל בית קמה שהתפתח לממדים עצומים, מאז גם עברנו לפנות את אשקלון, היינו בחדשות, התחלנו גם לדאוג לחיילים. החלטתי לפתוח קבוצה למנהלי חמלים כבר בשבוע השני והגענו בשיא לקרוב ל-50 חמלים שהייתי שותפה להקמתם.

נוצרו מלא שת"פים מדהימים עבור אזרחי העוטף, הסטודנטים והחיילים. עזרה בדיור חלופי, עזרה בביגוד, באירועים שבועיים של הפוגות לסטודנטים ולניצולי הנובה, לחמ"ל עורכי דין שהשגנו שיעזור לכל הסטודנטים שהיו להם בעיות עם שכר הדירה וכל העניינים האלו.

בתוך ספיר?

בספיר. בהמשך עשינו גם כלל ארצי. היו לי קרוב ל-50 חמלים בקבוצה שלי, היה לנו חמ"ל.

זו פעילות ממש מדהימה. בזמן שאת בעצמך מתמודדת על כל האובדן.

בגלל זה באתי לפה, כאילו אני באה - - רינת.

ומה קורה ביומיום? ספיר נותנים לך מעטפת? אני יודעת שהיה את הסיפור למשל של הסיוע של הקנאביס שצריך תוך כדי מבחנים ועוד

נכון, זה היה. אני עכשיו מדברת עכשיו רק על העניין של המלחמה. מי ששמע על התוכנית שנקראת משכילה, קרן קציר? אז השנה היא עברה לידי הרווחה, דווקא בתקופה שהכי צריכים אותה.

שזה לנשים חד הוריות?

לאימהות חד הוריות דור ראשון להשכלה גבוהה. אני אתן את עצמי כדוגמה.

אנחנו נביא את הפרויקט הזה.

אני גדלתי במוסדות, פנימיות, משפחות אומנה, אני פוסט טראומתית מורכבת, אני יוצאת מקלט, אני הגעתי ללימודים האקדמיים בשן ועין, זה לא מובן מאליו בשבילי לשבת כאן היום.

להעריץ אותך, באמת. זה לא מובן מאליו בכלל.

או לבוא וללמוד ולהגיע למצב שאני – את מכירה את המושג מובילה חברתית? מובילה חברתית זו מישהי שבאה מאיזשהו מקום ומייצגת את אותה אוכלוסייה.

אני אגיד לך שמובילים חברתיים בסוף מגיעים גם לכנסת. יש לך פה דוגמה למובילה חברתית.

בדיוק. בגלל זה גם היה לי חשוב, אני באתי משדרות, נסענו פה כמעט שעתיים נסיעה בשביל להגיע ואני רוצה להתריע על כל העניין הזה של האימהות החד הוריות, במיוחד מהקבוצה שלנו. תוכנית משכילה, עברה שנה.

אנחנו נעשה דיון על התוכנית אבל אני רוצה שתתמקדי, אני רוצה בנקודות שתגידי לי עכשיו איפה הבעיות?

בעצם כל אוכלוסיית האימהות החד הוריות הופקרה לנפשה במלחמה הזאת.

היא צודקת, יאיר, החד הוריות. נגענו בגרושות, שהגרושות באמת אני אגיד לך שאני גם מכה על חטא. בסוף היו לנו המון דיונים על נשות המילואים, נשות אנשי הקבע, בחלק התקדמנו יותר בחלק פחות, ואצל כולם אמרנו שנשים גרושות או הורה משותף יקבלו את המענים. יש עדיין בעיות מסוימות בחלק מהדברים אבל באמת הגענו להתקדמות מול צה"ל.

זה לא רק שלא קיבלנו, גם המידע שהייתה לנו לא תפקדה.

עוד מעט אנחנו גם נפנה לסגן אלוף אלון שריד ראש צוות סטודנטית קמל"ר, הוא בזום. ויש סוגיה שאני חושבת שאנחנו כחברה חוטאים לה פעם אחר פעם לא רק בתחום הזה של הסטודנטים, אני חושבת שכמעט בכל תחום וזה נשים חד הוריות שמגדלות לבד את הילדים. וואלה, להעריץ, יוצאות ללימודים, מתנדבות, עם כל מה שעברה ואיבדה חברים והייתה מותקפת בעצמה על ידי טרוריסטים ונאלצות להתמודד. יש דברים – ואמרתי ואני גם אעמוד מאחורי הדבר הזה – שלא הכול זה חוקים. תשב איתה, עם המדהימה הזאת שעושה רבות. תראו איך אתם וגם ור"ה, דבורה - -

כשפנינו וישבנו ואף אחד לא התייחס אלינו.

למי פניתם?

לדיקנית המחליפה. אין עם מי לדבר.

אני רוצה שתגבשו ביחד עם פרופסור יפעת ביטון, לא יהיה מצב שנשים שמגדלות לבד את הילדים יפלו בין הכיסאות. אנחנו נשנה את זה, יהיה עם מי לדבר. זה לסיכום.

סיכום. המלגה שלנו לא תפקדה עד לפני שבועיים רק קיבלנו את הפעימה הראשונה שלמלגת הקיום, לא קיבלנו שום תמיכה פסיכולוגית, אנחנו מתמודדות עם ילדים שיש להם התקפי זעם בבית, מתוך 30 אימהות של המלגה שנמצאות אצלנו במכללה הספציפית ויש עוד הרבה ברחבי הארץ, אצלנו יש עשרה שבשלבי פרישה כמעט. וחבל כי הרי כל התוכנית נועדה כדי שלא נהיה נטל לחברה.

מתוך כמה?

מתוך 30.

עשר נשים רוצות לפרוש?

רוצות לפרוש. עוד לא דיברנו עם הדיקנית של המכללה, ביקשנו לקבל - - לא כולן תושבות, יש חלק מאשקלון.

שבות העוטף הרי מוכרות בביטוח לאומי ואמורות לקבל את המעטפת הנפשית.

אני גם מודעת לזה שזה גם הרווחה אבל בסוף אני אגיד לכם משהו, אני רוצה להגיד לכם משהו על סטודנטים בהקשר אחר להבדיל אלפי הבדלות – ויפעת, גילוי נאות הייתה המרצה שלי עכשיו אני קולטת – אני הייתי סטודנטית בקריה האקדמית אונו לפני 20 שנים, והייתי מובילה חברתית, לא קראתי לזה אז ככה אבל הייתי אקטיביסטית חברתית מובילה.

זה המושג בהגדרה.

זה המושג המתקדם. ואני אומרת לכם שהמוסד לא היה חייב, אבל כשאני הייתי מארגנת מחאה, הם היו נותנים לי להדפיס את הפליירים ועוזרים לי עם אוטובוסים. וכשאני הייתי באה לרנן הרטמן, בזמנו.

עדיין.

באתי אליו ואמרתי לו: אתה יודע, יש ילדים עולים בבית שמש שאין להם קייטנה, אני בכלל לא זוכרת גם איך הגיע לצעירה בת 22 פניה כזאת, 50 ילדים, הוא פשוט רשם שיק. אז עכשיו מישהו הכריח אותו? מישהו חייב אותו? אבל אני יכולה להגיד לכם שאם לא המעטפת שקיבלתי יכול להיות שמסלול החיים שלי - -, אני לא יכולה להגיד עד כדי כך אבל בהחלט זה היה יכול לעכב, אני יודעת את זה בוודאות שזה היה מעכב את הקצב כי זה היה מצריך ממני עוד שנה שנתיים שלוש בלי המעטפת הזאת.

אז תחשבו שבסוף זה אנחנו כולנו. הסיפור הוא הנשים וכל אחד מאיתנו שנמצא סביב השולחן הזה ויש לו יכולת להשפיע – צריך להשפיע. ואני כן מבקשת דווקא בגלל שעולות פה נקודות וקבוצות שלא מקבלות את כלל המענה, אחד זה באמת סטודנטיות שהן לא בקטגוריה של החוק, לא נשואות, אבל בכל זאת יש להן בן זוג, או שהן נפגעות במעגל ראשון או שני, לא בהכרח מוכרות על ידי ביטוח לאומי כנפגעות פעולות איבה. זה אחד.

יש לנו פה את נשות הקבע שאתה כבר בשיח איתם, ור"ה, וגם ור"מ, מל"ג וות"ת, איתם אתה בשיח אבל נהפוך את זה לפעולות קונקרטיות. אנחנו כן נרצה לראות בתוכניות שעשיתם ואתם עושים ואתם כל הזמן על הדבר הזה, כולל המוקד שיש לציין עובד ממש יפה, זו התקלה ידועה של חברי כנסת ונבחרי ציבור, בדרך כלל זה לא עובד, בדרך כלל לא עונים, אבל בא רועי שהוא סטודנט בעצמו גם תחת הפגזות בחצור הגלילית למרות שעכשיו הוא נהיה תל אביבי.

יותר מזה, אתה יכול לשלוח וואטסאפ עכשיו ותראה שהמוקד פעיל, עכשיו.

מצוין, אבל אני מקווה שלא אמרת להם שעומדים לבדוק אותנו.

אני רוצה לומר משהו על המוקד, אם אפשר גברתי. המוקד, הוא לא ראיתי דבר כזה.

עובד?

לא ראיתי דבר כזה.

אף אחד לא מכיר את זה.

לא, רגע, אני אמרתי את זה לחיוב לא לשלילה.

אבל היא כיו"ר - -.

מגיעות אלינו פניות רבות מהמוקד על כל דבר, הם כמעט מגזימים בעיניי במובן הזה. יש פה דאגה אדירה של מל"ג לכל מי שפונה אליהם. יכול להיות שהם פשוט לא מפיצים מספיק.

ההנגשה, הפרסום. אתה יודע מה השיטה הכי טובה? הרבה פעמים הדמויות שמשווקות את זה צריכות להיות מהסטודנטים.

נשות הקבע מקבלות פרסום ייעודי להם.

אבל אם יש לך יו"ר איגוד שלא יודעת את זה.

העברנו להתאחדות הסטודנטים. יש פה יו"רים שאני הייתי בקשר איתם והם גם קיבלו ספציפית ממני.

הדס לא מכירה את זה, והיא מבר אילן.

חלק מהעניין הוא שזה צריך להגיע מתוך האוניברסיטאות.

מה רצית לומר עידית?

עידית שבתאי סידס, הלוביסטית של ועד ראשי האוניברסיטאות. אם התאחדויות הסטודנטיות יפרסמו את המספר, הוא ציין שיש פה פייסבוק, וואטסאפ טלפון וזה - -.

יש פה בעייתיות מסוימת בדיון ובגלל זה אני אומרת לקחת אותם כחלק מהמשווקים של הדבר. לא ניכנס לפרוצדורות אבל אני אומרת לך תרשום לך, אם יש פה יו"ר איגוד שלא מכירה את זה, זה מדליק נורה, נכון? תודה.

אני אשמח גם שתשאלי את התאחדות הסטודנטים מדוע לא הפיצו את זה ביניהם? כי אנחנו הפצנו
לכל עובדי - - -.

לא מספיק, האינטרס שלך יותר משלהם שזה יגיע לסטודנטים, בסדר? גם אם צריך להוציא את זה בפוש, גם אם צריך להוציא את זה בהודעות לכל הסטודנטים בארץ. ואני אגיד לך גם למה, כי אז בזמנו, עד היום, היום נשות מילואים שלא יודעות מה מגיע להן, ולא ביקשו. ואנחנו מדברים על אלפי שקלים כולל החזר אובדן הכנסה, פיצוי ושיפוי של אובדן הכנסה עד 10,000 שקלים בחודש. אנחנו לא מדברים על סיוע שהוא קטן, ולא ידעו, ובסוף אנחנו הגענו למצב שביקשנו שיוציאו גם הודעות למילואימניקים אבל גם לדעתי לבנות הזוג. כל הזמן להביא הנגשת זכויות.

הנגשת מידע, רק בשביל לסבר את האוזן על כל הפעילויות שאנחנו עושים, חוץ מהרשתות החברתיות והדברים, אני אדבר רגע על נפגעי פעולות איבה, על כל הארגונים שמייצגים בעיקר את שורדי הנובה וכל הארגונים שסביבם. לדוגמה, אנחנו הבנו שביטוח לאומי לא מצליח להעביר אז אנחנו מעבירים דרכם את הפרסומים, גם להם יש פרסום ייעודי, אנחנו עובדים על זה כל הזמן. לצערי אנחנו לא מצליחים להגיע לכולם, אנחנו ממשיכים לעשות את זה. כמו שאמרתי על נשות אנשי הקבע ועל כל ארגון, אם יש ארגונים נוספים בוודאי שנעזור ונסייע ונפיץ, וכל מי שיכול לעזור בהפצה, אנחנו נשמח.

הבעיה היא לא חוסר התקציב, הבעיה היא שאין מטפלים.

את הסיפור שלכם אני רשמתי. אם נצטרך לעשות - - את אומרת שעשר רוצות לפרוש מתוך 30 שנמצאות בתוך הפרויקט המדהים הזה? בעיניי זה בעייתי. זה פרויקט שאמור להיות לא רק של 30.

זה אך ורק שהפרויקט עבר לרווחה וכל הבירוקרטיות גרמו לזה שהמדינה התחילה לתפקד רק לפני שבועיים.

30 אצלם, אבל בארצי כמה יש בארץ בפרויקט הזה?

כמעט 1,000.

בסדר. נעשה על זה דיון.

פנינה, יש פה סטודנטית שבאה לפה במיוחד עם סיפור, סטודנטית של קבע שלקחתי לה את כל הזמן, אני אשמח שהיא תדבר.

ניתן לה. האמיני לי שאני לא יכולה לפספס אותה עם כרטיס הביקור על הידיים שלך.

יש לכרטיס הביקור הזה סיפור ששווה לשמוע.

בסדר גמור, בבקשה. אני אתן רק לסטודנטים אחר כך לדבר ואז אנחנו נסכם את הדיון.

שלום לכולם, אני כתבתי, אני מצטערת, קצת קשה לי.

השם שלך?

קוראים לי נוי לאיני אטיאש, אני בת 28, אני סטודנטית לחינוך שנה רביעית, אני נשואה לטל אטיאש, אמא של גולן גלעד. טל בן הזוג שלי הוא סמג"ד בגדוד שקד, הוא נמצא בעזה ונלחם. לפני חצי שנה כשאנחנו בשיא הלחימה, אני הייתי בהיריון מתקדם בחודש תשיעי וטל בן הזוג שלי היה מ"פ בשריון שנלחם בחטיבה 401 שהייתה מהמובילות בלחימה. ב-27 בדצמבר לפנות בוקר מתחילים לי צירים, לקראת השעה 16:00 תכננתי כבר לדבר עם אנשי הקשר מהגדוד שטל בן הזוג שלי, הביא לי, כדי להודיע לו שאני הולכת ללדת. ממש לקראת השעה 16:00 אני כבר מקבלת טלפון וטל מדבר איתי והוא הודיע לי שהוא נפצע.

נראה לי שהייתה כתבה עליך?

נכון, זו אני.

אני אגיד לך עכשיו מה שאומרים לי בדרך כלל: את יותר יפה במציאות.

הייתי יומיים אחרי לידה.

זה כי אנחנו לא בשידור לייב.

אחרי שהבנו מה המצב, מה האפשרויות שעומדות בפנינו, בשעה 19:00 הגענו שנינו לבית החולים, הוא למיון, אני למיון יולדות, מסדרון אחד הפריד בינינו, כל אחד מאיתנו בקצה השני. לאורך כל שעות הלידה, במקום להיות נוכחת ברגע המרגש הזה כל מה שהראש שלי היה עסוק בו זה טל. בבוקר הוא הצליח להגיע לחדר היולדות על כיסא גלגלים אחרי שהוא הולך וחוזר כמה פעמים גם כדי להתאושש, לקבל כדורים, רגע להבין מה הוא עבר. הספיק להיות איתי בלידה וישר אחר כך נכנס לניתוח. קצת יותר מחודשיים הוא היה איתי בבית, זכינו טיפה לחוות מה זו משפחה רגילה.

במצב לא רגיל.

כן, ממש. היום חצי שנה אחרי, הוא שוב בעזה, הוא נלחם, ואני הגעתי לכאן לדבר בשמי ובשם חברותיי הסטודנטיות שהן נשות משרתי הקבע.

קבע, שימו לב, נלחם.

החיים שלנו הם רכבת הרים אחת שלא נגמרת. אנחנו מתמודדות עם סיטואציה שאף אחת אחרת לא צריכה להתמודד. הקושי הנפשי הוא החלק העיקרי ואולי הכי גדול במה שאנחנו עוברות. הלחץ הנפשי הוא חלק מאיתנו ולפעמים אני קמה בבוקר ולא מסוגלת לקום מהמיטה. אני באפיסת כוחות אבל אין לי הרבה ברירות ואני קמה מהמיטה כי אין לי הרבה חיסורים שאני יכולה להרשות לעצמי. אז את כל הכוחות שאין לי אני אוספת ונוסעת ללימודים.

ומה עם הפעם ההיא שהוא יצא מעזה אחרי חודש, יש לנו רק כמה שעות לבלות ביחד ואני צריכה ללכת ללימודים כדי שלא יתבזבזו לי החיסורים שאין לי כמעט? הקושי הנפשי הוא החלק העיקרי אבל הוא לא רק. הנטל של כל מה שקשור בהורות נופל רק עליי, לנסות לג'נגל בין גידול התינוק וכל המשתמע מכך, להגעה פיזית ללימודים כאשר אין שום גמישות, לביצוע מטלות בלתי נגמרות, הגשת עבודות לפי הלו"ז כאשר אין יכולת לבוא לקראתנו, היא לא הוגנת בשום צורה.

הליווי והסיוע האקדמי זה צורך שאין לי ספק שימשיך איתנו לסמטסטרים הבאים ולא רק הנוכחיים, הרי המלחמה לא הולכת להיגמר בקרוב וכשהמוסדות יתחילו למסמס את הסיוע אנחנו הראשונות להיפגע.

לפני חצי שנה ילדתי את גולן, הבן הבכור שלנו, ומאז אני מתפקדת לבד. מנסה לנצל עד תום את העזרה סביבי אבל עדיין זה לא מספיק. כמובן שבחרנו בחיים האלה ואנחנו עומדים מאחורי הבחירה הזאת איתנים ובטוחים, אבל עם זאת במלחמה הנוכחית הבנתי כמה לא רואים אותנו, נשות משרתי הקבע.

יש כל כך הרבה זכויות לנשות המילואים שזה מדהים וחשוב מאוד, משפחות שלמות שבאמצע החיים הכול התהפך להן והשגרה קשה מנשוא והערכה אליהן גדולה. אבל למה זה לא מובן מאליו שגם לי מגיע לקבל את הזכויות האלה? למה לא רואים אותנו? את ההקרבה המתמשכת בבחירה בחיים האלה עבור הכלל, לשים קודם את ההגנה על המולדת על פני הצרכים האישיים והפרטיים שלנו.

מישהו שאל אותי השבוע בעקבות תחילת התפקיד החדש של טל אם לא קשה לו לראות את הבן שלו? מה זאת אומרת, ברור שקשה לו עד בלתי נסבל. טל ציפה כל כך להיות כבר אבא ועם זאת הוא עדיין עשה את הבחירה לחתום עוד שנה להמשיך לתפקד כלוחם כשהוא בכלל היה צריך להשתחרר בקרוב. מה שאני מבקשת מכם זה שתראו אותנו בדיוק כמו שאתם רואים את נשות המילואים. ההקרבה שלנו היא תמידית, היא נמשכת, והיא הרבה יותר רחבה ממה שנדמה לכם. אנחנו החזית שלהם, לא העורף.

תודה, תודה רבה לך נוי, באמת סיפור חריג ובמצב לא נורמטיבי בכלל. גולן הקטן החמוד טוב שהוא איתנו ואני יכולה להבין את האתגרים, ואני חושבת שאם היה משהו שמאוד ריגש אותי בנשות הקבע ובפורום זה שאתן יושבות זקופות גם כשאתן מתראיינות ואומרות: אנחנו בחרנו בזה בשם הציונות, ואנחנו נמשיך לעשות את זה. אני יודעת כמה המשפחות זו הקרבה ולא כל אחת הייתה מוכנה או יכולה לעשות את ההקרבה הזאת גם בשגרה. ולכן הנושא הזה כן צריך להיות פתיר וצריך לתת את המעטפת.

אני חושבת שבסך הכול יאיר, יש פה כמה קבוצות שאפשר לעשות את ההתאמות. אוראל ארוש, סטודנטית, אם חד הורית שנפגעה כלכלית כתוצאה מהמלחמה.

קודם כול זו פעם ראשונה אז אני באמת מתרגשת, אז אני אקרא.

הגעת ביום רגוע.

שמי אוראל ארוש, ואני אם חד הורית לילדה בת חמש שנים וחצי. אני סטודנטית למשפטים שנה ב' במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן. אני אספר את הסיפור האישי שלי שנוגע לאינספור נשים במדינה שלנו. במשך שנים התמודדתי עם זוגיות רעילה שהתבטאה בכל המישורים. לאחר הגירושין הקשים התמודדתי עם קשיים כלכליים, עם חוסר ביטחון והערכה כלפי עצמי. כאשר התחדדה בי ההבנה שאני חייבת לצאת ללמוד כדי להעניק לי ולבת שלי חיים טובים יותר של ביטחון, של רווחה כלכלית ושל דוגמה אישית, הבנתי שאין מנוס והעזתי להירשם ללימודים למרות שהייתי חסרת כול. לי יש משפחה שהאמינה בי ושתומכת בי אבל לא לכולם יש.

כמוני יש עוד מלא נשים שרוצות להעניק לילדים שלהן ולעצמן חיים טובים יותר, אבל אין להן את האפשרות הכלכלית כי הן עסוקות בהישרדות היומיומית של גידול ילדים, וללמוד הוא בגדר חלום שכנראה לא יתגשם לעולם. ואני שואלת את עצמי ואתכם, למה? איפה ההזדמנות השווה שלנו בתור נשים שהחיים לא ששו בפניהן? אני אישית פניתי למספר עמותות של נשים וקיבלתי שלילה לגבי סיוע. גם פניתי למלגה אחת של תוכנית משכילה וגם אחרי בחינה מרובה הבנתי שזו התוכנית היחידה - - -

מה היום האתגרים שלך?

האתגרים שלי? היום אני עובדת בשתי עבודות ואני לא סוגרת את החודש. אני חייבת גם לציין בכללי לאימהות חד הוריות, לא הייתה לי אפשרות ללכת לאוניברסיטה. אוניברסיטה נותנת מענה לסטודנטים וסטודנטיות רגילות שיכולים ללמוד בשעות הבוקר. נשים חד הוריות לא יכולות להרשות לעצמן את זה.

גם הרבה פעמים לא בשעות הערב.

נכון. ומכללות כן מקנות אפשרות ללמוד לימודי ערב.

אוקיי, במלחמה, מה האתגר?

הקושי הכלכלי.

זה גם בשגרה אבל.

זה בשגרה, אבל מאז תחילת המלחמה, אני גם עצמאית וגם שכירה וברגע שהתחילה המלחמה בשנייה אחת - -

ירדת בהכנסות?

ירדתי מעל 50% בהכנסות שלי.

בגלל העסק?

מבחינה עצמאית, והבנתי שאין לי ברירה והלכתי וחיפשתי עבודה בתור שכירה ויצאתי לעבוד בתור שכירה כדי לתת לי את הביטחון.

וכשאת באה למוסד האקדמי, את ביקשת? ניגשת?

כמו שאמרתי, אני ניגשתי לתוכנית משכילה ופניתי אליהם, אני ממש הסתמכתי על התוכנית הזאת אחרי מחקר מרובה.

אז את בעצם עכשיו משמיעה את הקול הזה כי את יודעת שלא כולן בתוכנית הזאת?

לא כולן בתוכנית הזאת וגם לא לכל המכללות יש שיתוף פעולה עם התוכנית הזאת.

אבל זה משהו אחר. אני מבינה, ועדיין אני לא נוגעת בדברים של שגרה. חשוב לי האתגר. לא כולן בתוכנית שאת נמצאת בה ואת אומרת שיש נשים חד הוריות, באוניברסיטאות, במכללות, שצריך לראות אותן.

נכון, אבל אני חייבת להגיד עוד כמה משפטים, אני לא מדברת רק על אימהות שהן חד הוריות, אני מדברת על נשים שיוצאות מאלימות במשפחה, מאלימות בכללי יש כ-200,000 נשים שחיות היום במעגל, שורצות להקנות לילדים שלהם.

שזה נושא סופר חשוב אבל אנחנו ניתן לו מקום בדיונים על המאבק. סליחה, אני מדברת על המלחמה. אני אשמח לראות אותך בוועדה, תעקבו אחרי הדיונים שאנחנו מדברים גם על האלימות שגואה בתקופה המלחמה ואף יותר לצערנו, כמו שהייתה עליה בקורונה אבל זה לא רלוונטי כרגע למעטפת הסטודנטיאלית ואני מאוד מודה לך ששיתפת בדברים שלך.

סגן אלוף אלון שריד? שלום, מה נשמע? תודה על הסבלנות, אתה היית איתנו לאורך כל המפגש. כן, אני שומעת.

אני איתכם, מקשיב, דיון חשוב ומלמד. אני אהיה קצר וממוקד. כמה דברים, קודם כול גם אנחנו עוסקים בצוות של קמל"ר הרבה בשיח הפרטני, במענה הפרטני. אגב, חיפוש גם של נושאים רוחביים שהרבה ממשתתפי הדיון שיתפנו שיתפנו פעולה איתם בחודשים האחרונים והזכרתם, ואני לא אחזור על הדברים האלה.

אגב, מילה לגבי המענה הפרטני והפצת דרכי הגישה, זה מורכב הרבה פעמים להבין בדיוק מה או איך להפיץ את הדברים האלה. אנחנו הוצאנו סמס ליותר מ-70,000 סטודנטים ומשרתי מילואים. אגב, סמס ולא וואטסאפ מסיבות משפטיות גם ביטחון מידע, אבל אנחנו מנסים לפצח את האתגר הזה של להפיץ את דרכי הפניה.

אז יש לכם סיוע שאתם מעמידים מעצמכם, שזה סיוע שהוא לא מותנה אם יש עוד גורם שנותן?

הוא עוד ערוץ פניה.

עוד ערוץ פניה שהוא לא תלוי בדבר?

אמת. בנוסף, רק כמה הערות, התייחסות לדברים שעלו. אחד, פרופסור ביטון אמרה קודם לגבי מקצועות המדעים שיש שם ריכוז גברי, אני רוצה להציג את מקצועות הבריאות ששם יש גם כן אתגרים.

אתגר ענק של כל המתמחות, הרופאות, אבל זה יותר - - -

דיברתי עליהם בנפרד.

יש ריכוז לא קטן של נשים, אנחנו רואים את זה ומרגישים את האתגרים שם. דיברתי עם קבלת חוות דעת מהצבא אם המשרת נמצאת בבסיס סגור כדי להתרשם אם חל שינוי מהותי בתנאים של בת הזוג, זה רלוונטי האמת לקבע אבל גם במילואים אנחנו גם יכולים להיות קצה לעניין הזה, אם יש צורך נשמח לסייע.

נקודה שרשמתי לעצמי, העולם של משרתות מילואים חד הוריות. כבר ניסיתי תוך כדי הדיון לעשות כמה בירורים, זו אינדיקציה רכה כי זה קצת מורכב לזהות מי הן בדיוק, אבל אנחנו ננסה לראות האם יש דרך לפצח את העניין הזה ואולי לטפל פרטנית באוכלוסייה הזו.

אני אגיד עוד מילה לגבי הנושא של הורים לילדים עד גיל 13, מצב העברת המידע שהורחב על ידי ועדת חוקה – שאנחנו מעבירים מידע לאוניברסיטאות מי הם הסטודנטים ומי הם בני או בנות הזוג – אנחנו מעבירים מי הם בני או בנות הזוג לפי הרישום במשרד הפנים ללא קשר אם יש ילדים. זאת אומרת שהמידע למוסדות כולל את כל בני או בנות הזוג. לפחות בהיבט הטכני אז המידע הזה קיים.

עוד מילה אחרונה על העניין הנפשי הזה, גם ,יאיר הזכיר את זה קודם, אנחנו רוצים בשת"פ איתם לעשות כנס של רכזי המילואים, שם ניתן גם מקום לכלים ואסטרטגיות לימודיות כי הנושא הנפשי מאוד מורכב וזה בנוסף לכל הצד של משרתי המילואים עצמם, זה מעגל יותר רחב להגיע לבני או בנות הזוג, אבל למשרתים עצמם יש את המעגלים הפנימיים ביחידות ובסדנאות העיבוד, זה לא נותן מענה מלא לכל העולם הלימודי אבל גם שם אנחנו רוצים לעשות שיתופי פעולה ובסך הכול אני אגיד גם שאנחנו נשמח לכל רעיון או יוזמה שאנחנו יכולים לעזור לקדם בהיבט הזה. תודה רבה.

תודה רבה לך, וישר כוח על כל העבודה שלכם. הייתי רוצה לשאול על אנשי הקבע אבל אני מעדיפה שאתן נשות אנשי הקבע ואתם לא שם. ש נציג או שכן?

אנחנו פחות מטפלים אבל יש גורמי בצבא שמטפלים גם בזה.

כן, אנחנו יודעים, רק רציתי לדעת אם אתה יודע משהו בעניין. או שאתה לא מוסמך לענות על זה?

מה השאלה?

עלה על כן שלא מתייחסים אליהן ולא נותנים להן את הסיוע כמו שנותנים לאנשי המילואים ובני זוג למילואים.

אין לי תשובה חכמה לעניין הזה, אני יודע שנעשים מאמצים וצריך לבדוק יותר לעומק איפה הפערים.

בסדר גמור. נועה? סטודנטית במילואים, תודה.

כבוד יושבת-ראש הוועדה, חברת הכנסת קודם כול תודה על ההזדמנות לדבר.

בבקשה, רק ניפרד מפרופסור ביטון, יו"ר ור"מ.

מתנצלת, יש לי ישיבה נוספת.

אתם רשמתם לכם?

אני נשאר פה.

אתה רואה? בסוף המדינה נשארת. יורדים עלינו ובסוף אנחנו נשארים.

כבוד חברת הכנסת תודה על ההזדמנות לדבר. אני סטודנטית קצינה במילואים מתחילת המלחמה ולתוך הסמסטר, אני יושבת-ראש מועצת כלכלה בבר אילן ביחד עם הדס ואני במסלול ישיר לראיית חשבון, כמוני גם חבריי שלומדים משפטים. אני מייצגת סטודנטים שעומדים בפני מבחני הלשכות והמועצות. אנחנו, הסטודנטיות במילואים לא קיבלנו את אותן הקלות שקיבלו שאר חברי המילואים בגלל שאנחנו ניגשים לבחינות ממשלתיות שלא מאפשרים לנו את ההקלות שניתנות.

יאיר, אתם מכירים את הסוגייה הזאת, נכון? זה היה לכם עם הבריאות?

אני במסלול לראיית חשבון.

זה לא מסלול אקדמי.

למה? היא בבר אילן.

למיטב הבנתי זה לא חלק אקדמי. יש איזשהו היבט בחוק שהמוסד צריך לתת לכל התלמידים במוסד את ההתאמות, אבל בגלל שזה לא אקדמי לי אין שום סמכות להגיד משהו למוסד.

לא בטוח שזה לא אקדמי.

זה אקדמי. המועצות והלשכות לא היו מוכנות אפילו שביב פסיק קטן לשנות ולהוריד. זו בתוכנית הלימודים האקדמית שמכינה לפני בחינות הלשכה.

אני לא כל-כך מכיר, צריכים לבדוק את זה פרטני.

אני אשמח לבדוק איתך כי זה נושא שנוגע.

רגע אבל זה כמו שתגיד שאם יש מבחני לשכה אתה אומר: זה לא אקדמי אני לא נוגע בזה?

זה לא שאני לא נוגע, אין לי סמכות. אני יכול להגיד על מחר ואף אחד לא יתייחס אליי.

בסדר אבל יכול להיות שכן יתייחסו.

אם יתייחסו, בשמחה. אבל אם זה לא אקדמי אני לא יכול לעשות שום דבר.

בסדר אבל תראה מי אחראי שם?

גם קצינים מהקבע לא מקבלים את כל הזכויות.

אנחנו בקשר עם גורמים נוספים גם, גם עם לשכת עורכי הדין, גם עם מועצת החשבונאות ומנסים לעשות דברים גם שם.

עולה פה סוגיה, אלון, איך נציגות בר אילן יכולות להפנות אליך?

אולי יאיר יכול לחבר אתכן אליי.

יאיר יחבר אתכן, תפנו אליהם והם יודעים לפנות לכל הגורמים.

אם זה אקדמי אנחנו כמובן נטפל. אם זה לא אז אלון מקמל"ר בוודאי.

אנחנו מדברות על מילואימניקיות, אלון.

כן, אנחנו נשמח לסייע.

סוגיה נוספת. ידעת שלמילואימניקיות שהן בהיריון ימי המילואים לא נספרים לחישוב דמי לידה?

ימי המילואים לא נספרים לחישוב דמי לידה?

לא. נגיד אם יש לכם מילואימניקיות בהיריון, תקרא את הכתבה שיש היום בידיעות אחרונות של הכתבת הדר גלעד שמרימה את הסיפור הזה ובצדק, אני הגשתי הצעת חוק על הדבר הזה, ויש גם את שדולת הנשים שנלחמות איתי על הדבר הזה – אישה במילואים בהיריון מפסידה זכויות והיא נפגעת כלכלית כתוצאה מכך שלא סופרים לה את חישוב דמי הלידה ולא מחשיבים את ימי השירות וזה משהו שאתם צריכים לעמוד עליו מול ביטוח לאומי, מול מי שצריך, אני אדחוף מפה אבל אתם צריכים לומר שלא מקובל עליכם שנשים שמשרתות תחת צה"ל בסוף נפגעות בדבר כל-כך חשוב.

זה נשמע נכון מאוד, צריך לבדוק באמת אם המגבלה פה היא חוקית או אחרת.

בסדר גמור אלון. יש את אביב, את רוצה לדבר? אני רואה שאת ממתינה בסבלנות. ואחרונה חביבה תמר. יש מישהי שלא דיברה? לא חייב.

אני אדבר בקצרה. שמי אביבה אלפרין, תושבת שדרות מזה שבע שנים. אני מרכזת בתנועת הנוער העובד והלומד בעיר שדרות כבר קרוב לשנתיים עם כל מה שזה אומר. בדיוק מחר אנחנו נחזור בחזרה אל המבנה שלנו, המבנה שלנו היה המבנה הסמוך לתחנת המשטרה בעיר ככה שהוא הושמד ביחד איתה.

אני רוצה לענות, קודם כול היו"ר העלית נקודה שאני העליתי אותה לדיקאן אצלנו במכללה, שלא ברור לי איך אין פסיכולוג, איש מקצוע, עובד סוציאלי, שנמצא בתוך המכללה – אני לומדת במכללת ספיר, לא ציינתי את זה – שהוא יכול לעזור לי להילחם על הזכויות שלי?

דבר בסיסי. כל כך הרבה פונקציות מועסקות.

שאני לא אצטרך בתוך כל הדברים, שאני לא צריכה להגיד מה זה משפחה מפונה – כשאחותי בחודש תשיעי כורעת ללדת ושאר הילדים שלה כשגיסי נכנס לעזה, ואחי בעזה ובן זוגי בעזה עכשיו, שלושתם – שצריכה להמשיך ולהילחם ועוד טופס ועוד טופס ולא דיברת איתו ומייל ועוד מייל שלא ניתן. אני חושבת שזה דבר שראוי וצריך להילחם עליו כדי שיקרה במוסדות האקדמיים, במיוחד בספיר ותל חי, שאני בטוחה ששם זה הרבה ממוקדי הכוח.

הדבר השני שהייתי רוצה להגיד זה שדיברת על המענה או מה שאתם רוצים להגדיר כמענה, אני לא שמעתי את זה מעולם. אני בטוחה שאולי רוב מחבריי לא דיברו על זה, כי אנחנו מדברים רבות בקבוצה על מענים ושולחים דברים, ולא נתקלתי במה שאתה הצעת היום, בצער אני אומרת את זה, חבל מאוד. מאוד קל להשיג היום מידע, אינסטגרם זה הכלי הכי פשוט שיש. אתה כותב בחיפוש עזרה לסטודנטים וקופצים לך כל העמודים שעוזרים לסטודנטים בין אם זה העמוד של ההתאחדות או לא משנה מה. אני חושבת שראוי - -

הדבר האחרון שהייתי רוצה להגיד זה באמת על המענה הרגשי. במכללת ספיר, אחרי שעשית את הטיפולים צריך להעלות איזה טיפולים עשית? אף אחד לא מבטיח לך שתקבלי בחזרה את הכסף. זאת אומרת יכולים להגיד לך שתקבלי עד 1,000 שקלים החזר. יכול להיות שהפסיכולוג יקבע שאני צריכה עוד שבע טיפולים, עוד עשר טיפולים, עוד 30 טיפולים.

אז את אומרת שזה מסובסד עד גובה מסוים.

גם מעבר לזה זה לא בטוח שתקבלי, כי יכול להיות שהלכת לפסיכולוג שלא מוכר פה או לעובד סוציאלי או למישהו שלא רשום איפשהו, והדברים האלה צריכים להיבחן.

תודה, הדברים ברורים. יאיר, אתה רוצה לדבר לפני שאני מסכמת?

אני חושב שאני אמרתי שאנחנו שמענו.

אנחנו נחזור, לדעתי, לעוד דיון, או שאתם תגישו לנו את זה.

זה הכול רשום בסיכום, נכון?

אתה סיכמת לך וגם אני אסכם בקצרה.

אני חושבת שהדיון הזה היה סופר חשוב ומשמעותי, יש אתגרים ייחודיים לנשים כקבוצת רוב בחלק מהקבוצות הייחודיות בתוך המלחמה שנושאות בנטל במלחמה בין אם כמילואימניקיות, בין אם כאימהות, בין אם כבנות זוג ועוד.

הוועדה מנחה את המל"ג ובראשם את נציג המל"ג יאיר הראל, לגבש הנחיות ברורות לעניין התקציבים שמועברים למוסדות האקדמיים כך שיכללו בתוך המענים גם את הסיוע ההוליסטי שאינו קשור רק בחובות האקדמיות ובעיקר תוך דגש על הסיוע הרגשי והנפשי. לצורך כך אני מבקשת מהמל"ג לבחון הנחיה ברורה למוסדות כך שהם יאיישו תפקיד מעצמם – יש כל-כך הרבה פקידים – ושיעמידו לרשות הסטודנטים פסיכולוג לכל מוסד, הדבר הזה נדרש והוא עלה כאן גם אם לא עלה בעבר על ידי מי מהוועדות.

אני מבקשת מהמל"ג לקיים דיון בנושא קבוצות ייחודיות, סטודנטיות שאינן נשואות אך ידועות בציבור ושללא ילדים או לא ידועות. כשאני מדברת על ידועות בציבור זה לא בהכרח הנושא הקשיח שמוכר בחוק, אלא בנות זוג שאינן נשואות ולא בהכרח שיש להן ילדים ובן הזוג משרת במילואים או בקבע והן נמצאות בסיטואציה לא פשוטה, ושמענו כאן כמה עדויות.

הקבוצה השנייה, נשות אנשי הקבע, להציג התקדמות בעניין הזה, שאני יודעת שאתם גם נמצאים בקשר. ומאוד חשוב לתת את המיקוד על קבוצה שנופלת לא אחת, בין הכיסאות, בשל חוסר תשומת לב ורגישות שלנו כחברה, ואלו נשים חד הוריות, נשים שמגדלות לבד את הילדים שלהן, ופורצות דרך ובאמת עם תעצומות גדולות נמצאות באקדמיה, למצוא את הדרך לסייע להן בכל ההיבטים הקשורים במלחמה ולא רק. אני חושבת שנגענו בכל הקבוצות שעלו כאן על סדר-היום, תקנו אותי אם אני טועה.

לעניין המוקד, יושבת-ראש הוועדה מברכת את המוקד שהוקם על ידי המל"ג, מוקד שמהותו מתן מענה בחירום לסטודנטיות ולסטודנטים. אני רק אבקש ואדגיש שיש צורך להמשיך להנגיש את המוקד לכלל הסטודנטים. שמעת את נציג הקמל"ר שהם הוציאו למעלה מ-70,000 הודעות סמס, אפשר לעשות את זה שזה יהיה גם ייחודי ואז אתה תראה את הקפיצה האדירה בפניות, אבל תיערך לכך לפני כי זו כבר תהיה בדיקה על אמת עם מסה של סטודנטים.

אני רוצה להודות לכולכם ובעיקר להתאחדות הסטודנטים על פועלכם, ולאחל בהצלחה לכל הסטודנטים והסטודנטיות ובעיקר לכל הסטודנטים והסטודנטיות שנלחמים ונמצאים במילואים ובקבע ועושים לילות כימים עבור עם ישראל. אני שולחת מכאן חיבוק גדול לכל המשפחות של הנרצחים והנרצחות, מחבקת את משפחות הנופלים והנופלות ומסיימת בתפילה להשבת הבנות והבנים שלנו שנמצאים בשבי החמאס. תודה, הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 11:43.