פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



2
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
25/06/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 82
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום שלישי, י"ט בסיון התשפ"ד (25 ביוני 2024), שעה 10:12

תעסוקת נשים בדואיות בנגב - לציון יום הנגב

חברי הוועדה: שלי טל מירון – מ"מ היו"ר
אימאן ח'טיב יאסין

עאידה תומא סלימאן

שירין חאפי נטור - מנהלת אגף חברה ערבית, משרד החינוך

פאטן עבד אל חי - מנהלת תחום חברה ערבית, מינהל תעסוקת אוכלוסיות, משרד העבודה

ליאור עובדיה - עו"ד, נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה, משרד הכלכלה והתעשייה

קרן בן הרוש - עו"ד, יועצת למנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה

רותם וינר שפירא - יועצת בכירה למנכ"לית, הרשות לקידום מעמד האישה

זאלו אדיסו עזריאלי - מנהלת תחום גיוון תעסוקתי, נציבות שירות המדינה

ג'רי אלמו-קפיטל - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

עופר בן שטרית - מנהל מחוז דרום, שירות התעסוקה הישראלי

ד"ר יעלה רענן - מנכ"לית, המועצה האזורית ליישובים לא מוכרים

ד"ר מנאל חריב - מנהלת מרכז מחקר – נגביה, פורום דו-קיום בנגב

שמוליק דוד - יועץ, שתיל - הקרן החדשה לישראל

פאטמה אבו קוידר - גננת, כפר לא מוכר אל-זרנוק

נופר בוכשטב - אחותו של יגב בוכשטב, חטוף בעזה

יובל בר און - חתנו של קית' סיגל, חטוף בעזה

דלית אזולאי

א.ב., חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

תעסוקת נשים בדואיות בנגב
לציון יום הנגב

בוקר טוב לכולם, אנחנו רוצים לפתוח את הישיבה בבקשה. יצטרפו אלינו, אני מאמינה תיכף, עוד כמה אנשים לדיון החשוב הזה, אז קודם כל בוקר טוב לכולם. במסגרת ציון יום הנגב אנחנו מקיימים בוועדה לקידום מעמד האישה דיון בנושא תעסוקת נשים בדואיות בנגב. יש לפנינו רשימת דוברים בנושא, וגם הממ"מ שלנו ייתן מידע. אני רק רוצה להגיד, אני גם קצת קראתי חומרים לפני הדיון ובאמת שיש עבודה מרובה לפנינו בנושא הזה והרבה דברים שצריך לטפל בהם ולשפר אותם, אבל לפני הכול אני רוצה להזכיר לכולנו שאנחנו היום ביום ה-263 למלחמה ויש לנו עדיין 120 חטופות וחטופים. מי שנכנס בבניין אולי כבר פגש אותם, הם מסתובבים פה, משפחות החטופים, כפי שהם עושים בכל יום, ואנחנו גם בדרך כלל מארחים אותם בכל הוועדות. המילה מארחים, אתם יודעים, אין מילה טובה לזה, אבל הם בני בית פה ואם הם יכנסו, כמובן שנאפשר להם את רשות הדיבור.

רציתי לציין שבמסגרת הטרגדיה הנוראית של ה-7 באוקטובר נחטפו לעזה כפי שכולנו יודעים, 250 בני אדם ובהם שבעה אזרחים בדואים. ארבעה מהם היו בני משפחת אל-זיאדנה מרהט: עאישה בת 17, בילאל בן 19, חמזה, 22, ואב המשפחה יוסף בן 53. עאישה ובילאל שוחררו בעסקה כפי שכולנו זוכרים, אבל אחיהם ואבא שלהם עדיין בעזה. כמו כן נחטף תושב חורה, פואד אל-טלאלקה בן ה-22 שלצערנו נהרג, וקאיד פרחאן אל קאדי בן 53 שגר ביישוב בלתי מוכר. האחרון מבין השבעה הוא רס"ל מוחמד אלאטרש בן 40 שהיה הגשש בחטיבה הצפונית באוגדת עזה, והוא נפל בקרב ב-7 באוקטובר ולצערנו גופתו נחטפה לעזה, אז ראשית רציתי לציין אותם ולהזכיר שכשמחבלי החמאס נכנסו למדינת ישראל ב-7 באוקטובר, הם לא הבדילו בין יהודים לבין מוסלמים לבין עובדים זרים. הם לא שאלו אף אחד אם הוא ימני או שמאלני, אם הוא חילוני או דתי, מה העמדות הפוליטיות שלו, וחשוב שכולנו נזכור שגם האזרחים הבדואים נפגעו ב-7 באוקטובר.

אני רוצה ברשותכם לתת את רשות הדיבור קודם כל לחברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין שהיא יוזמת נושא הדיון החשוב הזה. בבקשה.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

בוקר טוב לכולם, לכולן, תודה רבה, שלי. כואב לשמוע שעד היום ישנם עוד אנשים שהם חטופים, וכואב לשמוע שהמלחמה הארורה הזאת עדיין מתמשכת, ותינוקות וילדים גם משלמים בחיים שלהם. אני כל יום, כל לילה מתפללת שהסיפור הזה ייגמר ושנגיע למקום וליום שכולנו נצליח לחיות כאן בשקט ובשלום ובשלווה ובשכנות, ובאמת בקיום אמיתי ומשותף.

אנחנו ביום הנגב, יום מיוחד שתמיד חברי הכנסת הערבים ציינו אותו בתוך משכן הכנסת. דרך היום הזה אנחנו לאורך השנים מנסים לשים על סדר-היום של הכנסת ושל הוועדות את הסוגיות הבוערות של החברה הבדואית בדרום. חשוב לי להזכיר שבדרום חיים קרוב ל-350,000 נפשות, אנשים, נשים, ילדים, גברים בדואים שמתוכם יש קרוב ל-120,000 נפשות שחיים בכפרים הלא מוכרים, מתוכם גם יש 70,000 תושבים שחיים בתוך שכונות לא מוסדרות בתוך יישובי הקבע. לא סתם אני מעלה את הנקודות האלו, אלא כדי להראות איזה מצב, איזה מציאות של חיים, חיים אותם אנשים, נשים וילדים.

האמת שישנם הרבה דיונים שנמצאים כיום בכל ועדות הכנסת, וכאן אנחנו בוועדה למעמד האישה, אני רוצה שאנחנו נזרוק קצת אור על המצב והמציאות הקשה מאוד של הנשים הבדואיות בכל הרמות, גם בריאותית, גם מבחינת השכלה, גם מבחינת תעסוקה. אני חייבת לציין כאן שכשאנחנו מדברים על תעסוקה, יש קשר ישיר למצב חברתי-כלכלי, לכן אנחנו נמצא אחוזי עוני גבוהים ביותר במיוחד בדרום בקרב התושבים הבדואים. יותר מ-50% מהמשפחות הבדואיות חיות מתחת לקו העוני, וישנם יישובים כמו ביר הדאג' למשל שאנחנו מדברים על 82% תושבים או אזרחים שחיים מתחת לקו העוני. בואו נזכור שאנחנו מדברים אפילו על הכפרים הבלתי מוכרים, אנחנו מדברים על אזרחים ילידים, אזרחי המדינה שחיו ביישובים האלה לפני קום המדינה אפילו.

הסיטואציה היא קשה, אבל אני חייבת גם להסתכל ולהפיח קצת תקווה במיוחד בנושא של נשים, ולהגיד בגאווה גדולה שהנשים והצעירות הבדואיות במיוחד, בעשור וחצי האחרונים עשו פריצת דרך ענקית וכיום יש לנו רופאות, יש לנו מרצות באוניברסיטאות, יש לנו פרופסוריות כמובן מכל המקצועות, גם עורכות דין, גם מהנדסות, גם מורות. זה תקווה אחת גדולה שיכולה להאיר לחברה הבדואית בדרום את הדרך ולאפשר יותר אפשרויות.

אני לא רוצה להרחיב יותר מידי, אבל אני חייבת גם לציין שמבחינה בריאותית המצב מאוד בעייתי במיוחד לאור העובדה שאין מרכזים רפואיים, ואני מתכוונת לקופות חולים ואפילו למרכזים לטיפול באם וילד. תארו לעצמכם שאישה, אפילן שהיא צעירה, יולדת והיא צריכה להגיע לטיפת חלב אחרי חודש, והיא נמצאת במקום שאין בו תחבורה ציבורית. אני מדברת על המצב הטבעי כאילו, הנורמלי, אחרי שהיא חוזרת מבית חולים והתינוק בסדר גמור והיא בסדר גמור. תוך חודש היא חייבת להגיע לטיפת חלב ואז אין אפשרות לאישה הזאת להגיע. אנחנו לא יכולים גם לדבר על הנשים בנפרד. אנחנו חייבים לדבר ולמצוא פתרונות ברצף ובראיה הוליסטית. נתחיל מהטף עד לזקן, ולאפשר את ההזדמנויות כדי שתהיה אפשרות להתפתחות נורמלית ורגילה, וגם לחיים נורמליים לאותם ילדים, תינוקות, נשים, גברים וזקנים.

אי אפשר לעשות הפרדה בין שלושה נושאים, קודם כל הנושא של החינוך שמוביל בשלב מסוים לנושא של תעסוקה, ואחר כך התוצר הסופי אמור להשתקף במציאות החברתית-כלכלית של אותו או אותה אישה שהיא בסופו של יום משקפת גם חיי משפחה מסוימים, לכן כשאנחנו חושבים על הנגב, אנחנו צריכים לחשוב בצורה הוליסטית ולחפש את הפתרונות. אני לא חושבת שצריך אפילו לחפש את הפתרונות, כבוד היושבת-בראש, כי הפתרונות כבר נמצאים על כל השולחנות. מה שצריך זה מדיניות ממשלתית עם תוכנית מבוקרת, מדודה, ורצון ליישם אותה.

אני חייבת להזכיר שהייתה התחלה בקדנציה הקודמת. דרך רע"מ כשהיינו חלק מהקואליציה הבאנו תוכנית מיוחדת גם לנגב, שתתחיל לטפל ולצמצם ולו במעט את הפערים הקיימים, אבל לצערנו הרב כולנו יודעים מה קורה בממשלה הזאת.

לדעתי גם קיצצו 15% בתקציב.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

קיצצו 15% בתקציב. בשאר התוכניות זה רק 5%. לא רק זאת, קיצצו במשך שלוש שנים ולא לשנה אחת. יותר גרוע מזה, אפילו התקציבים שנשארו עדיין לא יוצאים לפועל. אני יכולה להגיד בוודאות, לא רק בתוכנית של הנגב אלא בכל התוכניות של צמצום פערים ותוכנית החומש בחברה הערבית, לכן אני אומרת שהכול פוליטי והכול מדיניות והכול תלוי במי שיושב על כיסא השלטון. לצערנו הרב דורות אחרי דורות, ממשלות אחרי ממשלות במדינת ישראל לא לקחו את הנושא הזה בחשבון, והגיע הזמן באמת שיהיה לחץ גם פוליטי וגם חברתי, והכי חשוב גם תודעתי. אנחנו צריכים לשדר את המצוקות ואת המציאות של הבדואים בדרום לתוך החברה הישראלית, שיידעו שישנם אזרחים ילידים שחיים בקרבם ולא רחוק מהם, חיים במציאות מאוד גרועה.

אם אנחנו דיברנו על אחוזי עוני בתוך היישובים של הבדואים, אנחנו יכולים לעשות השוואה מאוד קרובה, למשל באר שבע שהיא בתוך 17%, 19%. אנחנו לא רוצים אף עני במדינת ישראל, לא יהודי, לא ערבי, לא משנה מה הגזע, מה הדת. זה מקומם. אם זה היה תוצר טבעי, אז זה היה אמור להיות באותו אחוז לכולם, אבל זה לא תוצר טבעי, זה תוצר של מעשה אדם שגם מעשה אדם יכול לשנות אותו.

אני לא רוצה להרחיב. אני רוצה באמת להודות לאחי, חברי בסיעה, ח"כ ואליד אלהואשלה שלקח על עצמו את היוזמה השנה להוביל את הדיונים ולהעלות את הסוגיות הקשות של הנגב, ואני חייבת לציין שלא רק ביום הזה אלא לאורך כל הדרך, ובמעמד זה אני גם חייבת לזכור את חברנו, ידידנו המנוח סעיד אלחרומי שהוא היה איתנו לא לפני הרבה זמן, ואני זוכרת גם את ההובלה שלו ליום הזה, אז תודה על היוזמה הזאת ונקווה שבאמת בסוף הישיבה הזאת נוכל לצאת בהמלצות מעשיות שאפשר ליישם אותן, ונצליח לשים אותן על שולחן מקבלי ההחלטות.

תודה רבה, חברת הכנסת. קודם כל יש פה נציגי משרדים ממשלתיים שיגיבו עוד מעט. יש לנו את המצגת המאוד מעניינת שתציג לנו נתונים. אנחנו נבין בדיוק את המצב.

אני רוצה לברך את משפחות החטופים שהצטרפו אלינו. אנחנו רק ניתן לחבר הכנסת לדבר כי הוא גם צריך להמשיך. יש המון דיונים במקביל של היום המיוחד הזה, וכמובן שאתם תדברו מייד לאחר מכן, אז אני רוצה בבקשה לתת את רשות הדיבור לחבר הכנסת וואליד אלהואשלה, בבקשה. אתה גם מיוזמי הדיון, נכון?

כן, תודה לכולם. אני רוצה להודות ליושבת-ראש הוועדה, תמנו שטה, וידידתי, חברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין, וחברת הכנסת שלי מירון על אישור הדיון הזה. אין ספק שאנחנו חיים בנגב, ונמצאים כאן איתנו המועצה לכפרים הלא מוכרים ועוד ארגוני חברה אזרחית ומשרדי ממשלה.

דובר רבות על הנושא של נשים בדואיות בנגב. אני חושב שהסוגיה הכי בוערת זה קודם כל הנושא של לשכות התעסוקה והמרחק של הנשים ושל התושבים מלשכות התעסוקה, זה בעיקר. בית, הנושא של המרחקים. אין תחבורה ציבורית בכפרים הלא מוכרים ולכן יש בעיה של אנשים בכלל.

אין נגישות.

אין נגישות שאנשים יגיעו ללשכות התעסוקה ויגיעו גם למקומות העבודה. האינטרס של כולנו הוא שגם הנשים וגם האנשים במיוחד ישתלבו בתעשייה, ישתלבו בהייטק, ישתלבו בלימודים, בחברה. זה הצורך של כולנו.

משרד התחבורה שלח מישהו? לא. חבל מאוד.

בזמנו דיברנו בוועדת מעמד האישה על המרחק. אני חושב שמשרדי הממשלה צריכים לבוא לקראת האוכלוסייה הבדואית בנגב ולתת מענה לאוכלוסייה המרוחקת, אוכלוסיית הכפרים הלא מוכרים. נמצאת כאן ד"ר יעלה רענן מהמועצה לכפרים הלא מוכרים והיא תרחיב על הנושא הזה, כמה הנשים הבדואיות סובלות, כמה הסטודנטיות הבדואיות סובלות מהמרחק הגבוה. אני חושב שגם משרד התחבורה צריך להתערב וגם להכניס עוד תחנות אוטובוס ועוד כבישי גישה על מנת לקרב את הפריפריה למרכזי הערים. תודה.

תודה רבה לך. כפי שאמרתי קודם, אנחנו קודם כל נאפשר למשפחות החטופים לדבר. אני רק רוצה להגיד לכם, פתחתי את הדיון הזה כמו שאני פותחת, וכל דבר שאני עושה בכנסת, בין אם זה בוועדות, במליאה ובכל מקום אחר, בלהגיד שהיום הוא היום ה-263 למלחמה ויש לנו עדיין 120 חטופות וחטופים, ביניהם בני משפחותיכם. הדבר הכי חשוב שכנסת ישראל ובוודאי ממשלת ישראל בעיניי צריכה לעסוק בו, זה קודם כל ולפני הכול החזרת החטופים כולם בלי יוצא מן הכלל, גם החיים כמובן וגם לצערנו אלה שכבר אינם בין החיים. ציינתי גם בתחילת הדיון הזה שעוסק בתעסוקת נשים בדואיות בנגב, שגם בדואים נחטפו לעזה ושהמחבלים לא בררו ולא בדקו ולא שאלו, ולצערנו רצחו וחטפו גם יהודים וגם מוסלמים וגם עובדים זרים. לא בחלו.

אני כן רוצה להגיד לכם רגע לפני שאני נותנת לכם את רשות הדיבור, שלפחות עבורי, אמרתי את זה אתמול פה באחת הוועדות, לי מאוד קשה העיסוק השגרתי מצד אחד בנושאים אחרים, כי כנסת ישראל מתכנסת ודנה בהרבה מאוד נושאים, אגב, רבים מהם קשורים במלחמה. משפחות החטופים, נרצחי הנובה, חוק הגיוס. הרבה מאוד דברים שקורים פה במקביל. לי מאוד קשה העיסוק בדברים האחרים מבלי להרגיש רגשות אשם, כי הדבר שכולנו צריכים לעסוק בו כל היום וכל הזמן זה החטופים, אז אני רק משתפת אתכם בתחושה הזאת כי אני פה ואני מנהלת את הוועדה הזאת, אבל אני ממש מברכת על זה שנכנסתם לוועדה, כי חשוב לי מאוד שתדברו.

איתנו נמצאים נופר. את אחות של יגב, נכון? אתמול פגשתי את אימא שלך. אימא שלך גם בת בית בכנסת ונמצאת פה הרבה ומדברת, אישה אצילית ומקסימה, ויובל בר און שאתה בן משפחתו של קית'?

כן, אני החתן של קית'.

אביבה ושיר והמשפחה באמת המקסימה והמדהימה הזאת. אביבה, אחת הנשים המעוררות השראה שאני מכירה, אז קודם כל ניתן לכם את רשות הדיבור ואחר כך נמשיך את הדיון. בבקשה.

תודה רבה.

אני אגיד קודם ממש תודה על המילים האלה. זה כל כך חשוב לנו לשמוע את זה כל פעם מחדש, כי הרבה פעמים אנחנו מרגישים כבר שבאמת נהיה איזושהי שגרה. אנחנו מדברים ואז אוקיי, נחזור לעניינים שלנו.

נרמול המצב זה נקרא.

נרמול המצב. אנחנו לא יכולים לנרמל את זה שיש 120 חטופים שעכשיו בעזה, ואולי באמת זה פה המקום. הוועדה הזאת היא באמת ועדה כל כך חשובה. אני תושבת קיבוץ נירים אבל רואה את עצמי כחלק מהנגב. הבדואים ואנחנו, החיים שלנו שלובים זה בזה, לא משנה מה נעשה ולאן נלך. יש המון עובדים מרהט שמגיעים לקיבוץ כל יום, שהפכו באמת להיות כבר כמו משפחה. כמו שהזכרת, יש חטופים בדואים שעכשיו נמצאים שם, ביניהם יוסף וחמזה אלזיאדנה. יוסף אבא ל-18 ילדים שהם 263 ימים מחכים לאבא שלהם, וזה קול שאנחנו חייבים להשמיע הרבה יותר, כולנו, גם אנחנו המשפחות וגם כל מי שיושב פה בחדר. החיים שלנו שלובים אחד עם השני. נחטפו באותו יום כל כך הרבה אנשים, כמו שאמרת, מכל המגזרים, ועובדים זרים וערבים ויהודים ובדואים, ואנחנו חייבים לזכור את ולהמשיך לדבר על זה. כשאנחנו אומרים אחדות וננצח, אז חייבים לזכור שאחדות זה לזכור שכל כך הרבה אנשים מאוכלוסיות ושונות וכולם צריכים להיות בבית.

אני רק אגיד בקצרה שהשבוע שמענו את ראש הממשלה שלנו מתייחס לעסקה ואומר שהוא מוכן ללכת לעסקה חלקית. אני שמעתי את זה ובאמת אני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כל כך הרבה ימים שאנחנו שומעים אמירות יותר טובות ואז פחות, ויש איזושהי תקווה ואז התקווה מתנפצת בשנייה, ולשמוע מראש הממשלה שלנו, האיש שאמור להנהיג אותנו, האיש שאנחנו אמורים לראות בו את זה שייתן לנו את התקווה ואת העתיד הטוב יותר, אומר שהוא מוכן ללכת לעסקה חלקית, ועסקה חלקית היא עסקה שלא תחזיר את אח שלי הביתה. זו עסקה שלא תחזיר עוד כל כך הרבה חטופים הביתה, וזה לא עוד איזשהו פחת שאנחנו מוכנים לשלם. הפחת הזה זה אח שלי. זה עוד כל כך הרבה חיילים וחטופים צעירים שלא יחזרו הביתה, ואנחנו לא יכולים להרשות לזה לקרות. עסקה חלקית מבחינתי זה הכישלון המוחלט. מדברים על הניצחון המוחלט. אני לא יודעת אם יש דבר כזה, אבל אני יודעת שהניצחון היחידי שיכול להיות לנו פה זה ברגע שכולם יחזרו הביתה, 120, מי לחיים, לשיקום, ומי לקבורה, אבל כולם חייבים להיות בבית.

אני אבקש מכם בקשה ממש פשוטה, וזה פשוט לא להפסיק לדבר. לא לנרמל את זה, לא לתת לזה להיות משהו בשגרה. פשוט להמשיך לדבר.

תודה רבה. נופר, לפני שאת מסיימת רק תגידי לנו כמה מילים על יגב, שיכירו, כי הוא בן אדם ויש לו עולם שלם מסביבו, אז שיכירו אותו קצת.

לגמרי. אנחנו רגילים להסתובב עם הפוסטרים. זה נהיה קצת כמו עוד איזושהי תמונה על הקיר, והאמת שיגב, הוא היה שמח לשבת בדיון הזה כי הוא באמת ראה את האנשים שקצת יותר קשה להם, שיותר מתקשים.

אני אספר סיפור אחד שמבחינתי אומר הכול על יגב. רימון אשתו שוחררה, חזרה. היא סיפרה לנו שביום של החטיפה לקחו ליגב את אחת הגיטרות שלו. יגב הוא מוזיקאי, מנגן על כל כלי נגינה אפשרי, וביום של החטיפה אחד המחבלים לקח את הגיטרה, ותוך כדי שרימון ויגב נלקחים לרצועה, נוסעים מאוד לאט, היא תיארה את זה כאיזה מחזה סוריאליסטי, היא רק אמרה, הלוואי שאני לא אראה לצידי את סבתא, אני לא אראה מישהי שאני מכירה. זה מה שהכי הפחיד אותה. היא שאלה את יגב על הגיטרה שלו. היא אמרה, ראית שלקחו את הגיטרה שלך? ויגב ענה, ראיתי, אבל זה בסדר. אם ילד אחד בעזה יהיה מאושר וילמד לנגן, אז אני בסדר. אני חושבת שזה הסיפור של יגב, אבל זה גם הסיפור של האנשים באזור שלנו והאנשים שיצאו למסיבה ועוד לא חזרו. זה המסר שלי אולי גם דווקא בוועדה הזאת, שאנחנו צריכים לעשות הכול כדי להחזיר אותם, ולזכור תמיד לראות את האחר ושנייה לצאת מהכאב שלנו.

איזה אצילות נפש.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

ממש.

אני מאחלת לכולנו לפגוש את יגב בקרוב.

יגב התנדב איתנו בכפרים הלא מוכרים. אני מכירה אותו מהעבודה המשותפת איתו. הוא הצטרף אליי, אז אני מכירה אותו.

מרגש מאוד באמת. תודה, נופר.

יובל, בבקשה.

תודה, חברת הכנסת שלי טל מירון גם על המילים וגם באמת על הזמן שאת נותנת לנו, וההתעקשות שלך להזכיר את החטופים בכל תחילת ועדה. לצערי זה לא מאוד רווח פה במשכן.

אין לי הרבה מה להוסיף. אני רק אציין שאתמול, חוץ מסרטון החטיפה הנוראי של הירש, אור ואליה שפורסם, התבשרנו גם על המוות של מוחמד אלאטרש, היה עד אתמול בגדר חטוף, בן העדה הבדואית. היה גשש בצה"ל ואבא ל-13 ילדים. זה עוד חטוף שלא יחזור. ככל שהימים עוברים אנחנו מתבשרים על עוד חטופים. חלקם נרצחו עוד ב-7, חלקם נלקחו חיים ונרצחו בשבי. לפעמים אני תוהה ככל שהימים עוברים, כמה עוד חטופים חיים נצליח להביא, כי הם הולכים ומתים שם יום-יום. אין להם זמן. אנחנו כבר כמעט תשעה חודשים בסיפור הזה.

כמו שציינת, חברת הכנסת, כשחמאס פשט על מדינת ישראל באכזריות, הוא לא בחל. הוא חטף ורצח את כולם ללא הבדלי דת, גזע ומין, ולכן ממשלת ישראל מחויבת להחזיר את כולם ללא הבדלי דת, גזע ומין. האמירה עסקה חלקית היא אמירה שלא יכולה לעבור. כשראש הממשלה אומר את זה על מטרת לחימה שהוא בעצמו הגדיר ואישר, חייבת להיות לזה תגובה, חייב להיות לזה מענה. הבקשה שלי והציפייה שלי זה שכל יושבי המשכן, כל חברי הכנסת יגנו את זה, שהציבור יגנה את זה, שהתבטאות שיוצאת נגד מטרת הלחימה העליונה והחובה המוסרית הבסיסית של הממשלה לא תעבור לסדר-היום בשקט. זה החריד אותנו ברמה האישית כמשפחות, אבל זה צריך לגעת בכל אחד ואחת מאיתנו, כי החטופים האלה הם כולנו, ואם זה לא היה יגב וקית', זה היה יכול להיות כל אחד מאיתנו היושבים פה בחדר. אסור לנו לתת לדבר כזה לעבור. אסור לנו לקבל מציאות שבה חלק מהחטופים אולי לא יחזרו. אנחנו חייבים לפעול כמה שיותר מהר להחזיר את מי שניתן להחזיר בחיים, ולהחזיר את הנרצחים לקבורה. תודה.

כל מילה. אני רק רוצה להגיד שגם במקרה של המשפחה שלכם, אתה יודע, ראינו את הסרטון של קית'. כבר עברו שבועות.

נכון, חודשיים.

הרגע הזה של השבירה, אין בן אנוש שיכול לצפות בזה ולא להתחבר ברמה האנושית לטרגדיה הנוראית הזאת. אתה רוצה להגיד עליו כמה מילים?

בטח. קית' הוא האיש הכי עדין, קשוב, רך ונעים שתפגשו. שלושה שבועות לפני שהוא ואביבה אשתו נחטפו, אני הצעתי לביתו הצעירה שיר להינשא לי. כבר היינו אמורים להתחתן אבל קרה מה שקרה ואנחנו מחכים, אז אני מציג את עצמי בתור החתן. מבחינתי, מבחינת המשפחה אני החתן, אבל כדי שזה יהיה שלם אנחנו צריכים שקית' יחזור.

זכור לי איזה רגע באותו סוף שבוע שהתארסנו, אז פגשנו את המשפחה של שיר ואז הזמנו גם את המשפחה שלי לחגוג. אחי הצעיר הוא בחור מאוד שקט, די קשה לפתח איתו שיחה, ותוך רגע ראיתי את קית' יושב איתו בצד, מצאו כל מיני תחומי עניין משותפים. זה גם ממש ממחיש בכמה מילים מי זה קית'. באמת הוא לא יפגע בזבוב. הוא ייגש לכל אדם וימצא איתו חיבור, והוא אחד מ-120 שכל אחד הוא עולם ומלואו וכולם חייבים לחזור.

תודה רבה. בשבילי הניצחון זה להיות בחופה שלכם כשקית' שם.

אמן.

תודה רבה לכם. אני מעריכה שבאתם ודיברתם. אנחנו נאלצים לחזור לנושא הדיון אבל הלב שלנו אתכם לחלוטין ואנחנו מחזקים אתכם.

תודה.

עכשיו אנחנו נעבור ברשותכם לממ"מ, למרכז המחקר והמידע. ג'רי אלמו, נציגת מרכז המחקר והמידע תציג לנו נתונים קצת יותר ישנים שיש לנו. רשות הדיבור שלך. בואו נראה את הנתונים ומשם נמשיך לדוברת הבאה שלנו. בבקשה.

תודה רבה. ג'רי אלמו-קפיטל ממרכז המחקר והמידע של הכנסת. בשנים 2021–2022 כתבנו כמה מסמכים לוועדה על תעסוקת נשים ערביות וגם על נשים בדואיות בנגב. אני אציג ממש בקצרה שלוש נקודות מרכזיות שעלו מהמסמכים. הנקודה הראשונה מתייחסת לשיעורי תעסוקה נמוכים של נשים ערביות ובדואיות. נתחיל עם נשים ערביות. שיעור התעסוקה של נשים ערביות בעשור האחרון עלה בצורה עקבית. יחד עם זאת הוא נמוך ביחס לקבוצות האחרות, בין אם זה נשים יהודיות, גברים יהודים וגברים ערבים.

לאיזה שנים הנתונים האלה מתייחסים?

נכון לרבעון האחרון של שנת 2022. שיעור התעסוקה של נשים ערביות עמד על 41.5%. חשוב לציין לפני כן שלגבי החברה הבדואית ככלל, היא נחשבת כחלק מהחברה הערבית וכך היא גם נספרת בסטטיסטיקה. יש קושי למצוא נתונים מובחנים רק על החברה הבדואית, וכשבוחנים את החברה הבדואית אז לוקחים בחשבון את האוכלוסייה המוסלמית במחוז דרום. לפיכך, הנתון הכי עדכני שיש לנו על נשים בדואיות בדרום לגבי שיעור תעסוקה מתייחס לשנת 2019. ב-2019 לפני הקורונה שיעור התעסוקה של נשים בדואיות בנגב היה נמוך מכלל הקבוצות האחרות ועמד על 21%.

הנקודה השנייה היא החסמים. יש כל מיני חסמים שמקשים על שילוב של נשים ערביות ובפרט בדואיות בשוק העבודה. אפשר לחלק את החסמים לשני סוגים. הסוג הראשון הוא הון אנושי, ופה זה חסמים שמתייחסים לנשים הבדואיות עצמן ולמיומנויות שלהן, בין אם זה היעדר הכשרה מקצועית מספקים להשכלה, היעדר בקיאות בשפה העברית וגם שיעור נמוך של בעלות רישיון נהיגה. העניין של רישיון הנהיגה מתקשר לסוג השני של החסמים שזה חסמים מבניים ותשתיתיים. גם חברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין וגם חבר כנסת ואליד דיברו על זה, וזה בעצם היעדר נגישות תחבורתיות ביישובים הערבים ובעיקר הבדואים, וגם היצע נמוך של מקומות עבודה בתוך היישובים הבדואים והערבים. כשכולם משתלבים ביחד, גם כשאין רישיון נהיגה ואין מקומות עבודה בתוך היישובים ואין גם איך להגיע למוקדי תעסוקה, אז הקושי מתעצם.

מחסום נוסף זה היצע נמוך של מעונות יום ומסגרות לגיל הרך ביישובים הערבים ובעיקר הבדואים. בשנת הלימודים 2021–2022 פעלו ביישובים הבדואים 18 מעונות יום, שזה היה פחות מ-1% מכלל מעונות היום, ו-285 משפחתונים שזה כ-8% מכלל המשפחתונים.

חסם נוסף זה היעדר של הכוונה מקצועית מספקת.

מה הכוונה?

יש את מרכזי ריאן - מבחינת כמה כאלה יש ביישובים, כמה שלוחות, כמה מרכזים גדולים יש ואיזה שירות הם נותנים. כמה משתתפות יש במרכזי ההכוונה.

הנקודה השלישית מתייחסת לתוכניות שיש לעידוד וקידום תעסוקת נשים ערביות ובדואיות. לאורך השנים התקבלו כ-14 החלטות ממשלה שרובן היו תוכניות רב-שנתיות, תוכניות חומש לשילוב וקידום החברה הערבית. חלקן התייחסו בצורה עקיפה או ישירה לקידום תעסוקת נשים ערביות ובדואיות. את התוכניות האלה אפשר לחלק בצורה מאוד גסה לשלושה תחומים. התחום הראשון זה תוכניות שהן מוכוונות לנשים עצמן, למועסקות. פה אנחנו מדברים על הכשרות מקצועיות של משרד הכלכלה. יש כל מיני סוגים של הכשרות מקצועיות, בין אם זה הכשרות מקצועיות מתוקצבות בתקצוב מלא, בתקצוב חלקי או הכשרות מקצועיות שהן ביחד עם המעסיקים.

קצת נתונים ממש בקטנה. בשנים 2017–2022 שיעור המשתתפות הערביות בהכשרות המקצועיות היה שונה לפי סוג ההכשרות. עם זאת הייתה נוכחות בולטת בשיעור המשתתפות בהכשרות המתוקצבות. במסמכים שכתבנו גם הבנו ממשרד הכלכלה שיש מדיניות של לצמצם את ההכשרות המתוקצבות, ששם יש בולטות של נשים ערביות, ויותר לעשות שימוש בהכשרות הלא מתוקצבות.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

את יכולה לעמוד קצת על הנקודה הזאת ולהרחיב יותר?

המסמך שלנו הוא משנת 2022. אני חושבת שיש פה את הנציגים של המשרד. אולי הם יתנו יותר נתונים עדכניים וגם מה הסיבות לכך. גם בדקנו את העניין של מי שעובר הכשרה מקצועית, הוא גם מקבל בסופו של דבר תעודת הסמכה. כשבחנו את מספר המוסמכות בהכשרות המקצועיות מהחברה הערבית, אז השיעור שלהן היה נמוך ביחס לשאר הקבוצות האחרות.

תוכניות נוספות מתייחסות לתוכניות שהן מוכוונות למעסיקים, כמו מתן תמריצים למעסיקים שהם קולטים עובדות מהחברה הערבית או הבדואיות.

התחום האחרון הוא תוכניות פיתוח תומכות תעסוקה, וזה מחזיר אותנו לאותם חסמים שדיברנו בהתחלה, אם זה הגדלת היצע מעונות היום ביישובים הערבים והבדואים, ושיפור הנגישות התחבורתיות.

כשכתבנו את המסמכים קיבלנו נתונים שהם יותר מתייחסים לתשומות, כמה מספר משתתפים יש, איזה תוכניות יש, אבל פחות לגבי התוצאות של התוכניות הללו. אנחנו לא יודעים להגיד אם יש גורם שמתכלל ועושה מעקב ובודק מה התרומה בסופו של דבר של התוכניות האלו לשילוב של נשים ערביות ובדואיות בשוק העבודה.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

כי הגופים הרלוונטיים האחראים על התוכניות לא עשו מדידה והערכה לתוכניות.

אנחנו לא יודעים להגיד אם הם עשו או לא עשו. לא קיבלנו נתונים. ביקשנו ולא קיבלנו מידע שמתייחס לזה.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

כי לא חשוב. החברה כולה לא חשובה. בגלל זה.

תודה רבה לכם.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

רק הערה אחת אני רוצה להגיד. קודם כל תודה על הסקירה. אגב, אני חושבת שזה אחד הדברים שאני ביקשתי אז ב-2022 מהממ"מ, אבל אני חייבת לציין הערה אחת לגבי מה שאמרת לגבי החסמים. בהתחלה אמרת כאילו חסמים שתלויים או קשורים לנשים עצמן, שזה הנושא של המיומנויות. האמת, אני מסרבת לקבל את העמדה הזאת שזה כאילו קשור או תלוי לנשים עצמן. זה חסמים שהמדיניות העמידה אותם בפניה. אני לא חושבת שישנה צעירה או אישה שהנגישו לה חינוך, למידה, הכשרה, תעסוקה ואמרה לא. יכול להיות שיש אחוז כזה נמוך מאוד, בודדים כמו בכל חברה, שלא בא לי לעבוד, אבל את הרוב, במיוחד שהמציאות מחייבת עוד פרנסה בתוך אותן משפחות, לכן אני חושבת שזה מן של הלקאה עצמית כאילו שאנחנו אומרות לנשים שזה תלוי בכן. המיומנויות הן מיומנויות נרכשות ולא מולדות.

המדינה צריכה לעשות הכול כדי לתת את הכלים שצריך כדי להשתלב בשוק העבודה ובשאר התחומים, ללא ספק, ואנחנו נדבר על זה עם המשרדים, נבין את הסטטוס ונראה מה אפשר לעשות.

אנחנו נעבור כעת לד"ר מנאל חריב מפורום הדו-קיום בנגב, שהכינה לנו מצגת. רשות הדיבור שלך. לאחר המצגת אנחנו נמשיך ברשימת הדוברים ונדון בזה.

בוקר טוב. אני רוצה רק להגיד כמה מילים עלינו. אני מנהלת מרכז מחקר, מידע ונתונים על האוכלוסייה הבדואית בנגב, עם דגש על מצבן של נשים בדואיות ותעסוקת נשים בדואיות. השם של מרכז המחקר הוא נגביה. מה שאני הולכת להציג היום, בעצם לשרטט תמונה, כי בדרך כלל כשקובעי מדיניות ותוכניות שונות, תוכנית של התערבות עבור האוכלוסייה הבדואית ובכלל גם עבור נשים, בדרך כלל יש איזה אקסיומה, יש איזה הנחה שנוהגים למנות רשימה של חסמים. אם לוקחים את רשימת החסמים הזו, אז אפשר למצוא שרשימת החסמים הזו היא כמעט גנרית לכל אוכלוסייה שהיא מוחלשת, ואני חושבת שבגישה הזו יש השטחה לרב-מידתיות של התופעה. יש לי מטרה דרך הצגה של הנתונים. אנחנו עוסקות באקטיביזם דרך דאטה ודרך נתונים. אפרופו, יש סוגיה מאוד משמעותית בארץ בכל הנושא של שקיפות במידע ונתונים, כי כשאנחנו באות לשרטט תמונה ולמפות תמונה, אז הרבה פעמים מה שאנחנו מגיעים אליו הוא יותר כמו קולאז' ופחות כמו תמונה, כי יש הרבה פערים סטטיסטיים במיוחד לגבי האוכלוסייה הבדואית בנגב, שיש תת דגימה בנושא של נתונים.

יש לי מטרה אחת בדיון הזה, לשרטט את התמונה ולקוות לשכנע אתכם שבהינתן המשאבים העומדים לרשות האוכלוסייה הבדואית בנגב והנשים, לא יבוא אף אחד אחרי זה ויגיד שזה בגלל האנשים עצמם, אלא בגלל המשאבים שעומדים לרשותם. מה שאני הולכת לעשות זה סקירה מאוד קצרה על תחומי חיים של הנשים הבדואיות, ולהוביל למקום הזה של שיעורי התעסוקה שלהן.

אני רק מבקשת שבאמת תשתדלי למקד את זה מאוד, כי יש כאן המון דוברים שעוד ירצו לדבר ואני רוצה שנספיק לאפשר לכולם לדבר ולדון בדברים. תודה.

(הצגת מצגת)

קודם כל מבחינת האוכלוסייה הבדואית בנגב, אז אנחנו מדברים על 302,000 תושבים כאשר 28% מהם נמצאים ביישובים הלא מוכרים. מדובר על אוכלוסייה שהיא צעירה וששיעור הגברים בה הוא טיפה יותר גבוה מהנשים. יש לנו 49.7% נשים, אוכלוסייה שמאופיינת בשיעור פריון גבוה של 4.7 ילדים בממוצע לאישה.

זה נתונים שעדכניים למתי?

הנתונים העדכניים ביותר שפורסמו על ידי רשות האוכלוסין מתייחסים ל-2023.

ואת יודעת להגיד לאורך השנים אם חל שינוי בסטטיסטיקה של פריון?

כן. תיכף אנחנו נגיע לזה. חלה ירידה בפריון לאורך השנים. מה שחשוב לגבי הנתון הזה, מדובר על אוכלוסייה שהיא צעירה ושיעור התלויים הוא שיעור גבוה. אנחנו מדברים על אוכלוסייה שהיא צעירה, כאשר 54% מתחת לגיל 18 או מעל 65, וזה שיעור התלויים למחייתם ולפרנסתם באחרים. כמובן יש ריכוז גבוה של האוכלוסייה ברהט. 24% מהאוכלוסייה נמצא ברהט.

מבחינת שיעורי האבטלה, מה שאנחנו רואים בגרף הזה, מכלול המודל, מספרים, אבל אפשר לראות שהאוכלוסייה הבדואית בנגב היא הרבה מעבר לכל אוכלוסייה אחרת בארץ לאורך העשור. שיעורי האבטלה ביישובים השנים הם בין 9% ומשהו אחוז עד 16%–17%.

אם אנחנו מסתכלים על מגדר ומשווים את הנשים הבדואיות לשאר הנשים בארץ, אנחנו רואים ששיעור המובטלות בקרב הנשים הבדואיות הוא הגבוה ביותר. אנחנו מדברים על 54% וקצת. בגרף שמצד שמאל מתוארים מספר דורשי העבודה בגברים ונשים בדואים. אפשר לראות ששיעור דורשות העבודה, הנשים הבדואיות הוא יותר גבוה כמו בכל אוכלוסייה אחרת, אבל מתחילת המלחמה יש היפוך של מגמה ושיעור דורשי העבודה הגברים הוא יותר גבוה. אנחנו גם ראינו את המגמה הזו בקורונה, וההסבר שניתן לנו משירות התעסוקה, שבעצם הנשים הבדואיות הן נוטות יותר להיות מועסקות במשלחי-יד שהם מבוססים על השכלה גבוהה, ובמצבי קיצון ובמצבי משבר מה שקורה, התעסוקה שלהן יותר חסינה, נקודה שתומכת בטיעון שהאקדמיה ולימודים אקדמיים הם מקפצה לתעסוקה. אם אנחנו מסתכלים על שיעור דורשי העבודה האקדמיים הבדואים ביחס לכל אוכלוסייה אחרת, אז אנחנו רואים שהם פחות מכל אוכלוסייה אחרת.

מגמות נוספות מבחינת תעסוקה, אני לא אחזור על מה שג'רי אמרה אבל מה שמאוד חשוב, בניתוח של הנתונים אנחנו רואים שמ-2019 יש מגמה של ירידה בהשתתפות בכוח העבודה בחברה הבדואית ובעיקר בקרב השכירים, של 8.61%. הנתון הזה מתייחס לערב המלחמה. בין 2019 לערב המלחמה 8.61% ירידה בשיעור ההשתתפות של שכירים בכוח העבודה.

דבר נוסף מבחינת שיעור כוח העבודה – כשאנחנו מדברים על אוכלוסייה שהיא צעירה, אז בעצם שיעור כוח העבודה הוא קרוב ל-47%. לפי חישובים שאנחנו עשינו במרכז המחקר שלנו, בכפרים הלא מוכרים שיעור כוח העבודה מכלל האוכלוסייה הוא יותר נמוך והוא פחות מ-50%. אם אנחנו מסתכלים על אוכלוסייה שמלכתחילה היא צעירה ויש בה שיעור גבוה של תלויים, אוכלוסייה שמבחינת שיעור כוח העבודה בה הוא קרוב ל-50% ופחות מ-50%, ההשתתפות של כוח העבודה במעגל התעסוקה הוא נמוך.

מבחינת השכר יש מגמה שאנחנו גם ניתחנו את הנתונים במשך העשור האחרון, ואנחנו רואים עלייה בשיעור המשתכרים מתחת לשכר מינימום בכל היישובים הבדואים. מה שאתם רואים שם, אנומליה ב-2021 שהייתה ירידה זה בקורונה, וההסבר של זה, שבעצם מי שנשאר בשוק העבודה הם אותם אנשים שמאפייני ההשתכרות שלהם הם מלכתחילה יותר גבוהים. אנחנו רואים כאן שבעצם לגבי היישובים הבדואים בנגב הם העליונים. לפי המדידה האחרונה, אם אנחנו לא לוקחים את הקורונה בחשבון, אז 56% משתכרים מתחת לשכר המינימום, זאת אומרת רוב אלו שנמצאים בשוק העבודה הם משתכרים מתחת לשכר המינימום, כשאנחנו מדברים על כוח העבודה שהוא נמוך יחסית ועל שיעור השתתפות בכוח העבודה שהוא נמוך מכל אוכלוסייה אחרת.

אם אנחנו מסתכלים על השכר של נשים בדואיות, אז כמעט בכל נקודת זמן לאורך העשור השכר הממוצע שלהן הוא היה מתחת לשכר המינימום. אמנם הייתה עלייה מ-2010 עד הנתונים האחרונים שנאספו. רק בשנת 2019 אם אנחנו מסתכלים על השכר של נשים בדואיות ואנחנו משווים אותו לשכר של נשים יהודיות, אז השכר של נשים יהודיות הוא יותר מפי שניים ממה שנשים בדואיות משתכרות.

אם אנחנו עושים מכפלות של הנתונים האלו, אנחנו מגיעים למצב שרק כ-23.75% מכלל האוכלוסייה הבדואית בנגב היא אוכלוסייה שהיא נמצאת בשוק העבודה, מתוכם 15% מכלל האוכלוסייה משתכרים מתחת לשכר המינימום ו-8.7% משתכרים מעל שכר המינימום. זה הנפח של האוכלוסייה שנושא מבחינה כלכלית את האוכלוסייה הבדואית בנגב. כשלוקחים בחשבון גם את פערי השכר בין נשים לבין גברים, אני רוצה לבקש מהנוכחים לחשוב איזה תמריץ יש לאישה בדואית להיכנס לשוק העבודה בהינתן הנתונים האלו?

כשאנחנו דנים בזרזים ובמקפצות לתעסוקה, קודם כל ידוע שהחברה הבדואית, יש בה שיעורי הנשירה הכי גבוהים. אמנם שיעורי הנשירה בקרב הבנות הוא פחות מהבנים. הנשירה מתחילה מהחטיבה. היא יורדת בתיכון לגבי הבנות.

אני רוצה לדבר על הטיעון הזה של המיומנויות של הנשים, אם זה משהו שקשור במיומנויות של הנשים. בואו תסתכלו כאן על הגרף הזה ותיראו מה שקורה מבחינת שיעורי הזכאויות של נשים בדואיות ביחס לגברים. כשאנחנו עושים את ההשוואה בתוך האוכלוסייה הבדואית עצמה, כשאנחנו עושים את ההשוואה בין ישובים מוכרים למועצות אזוריות שיש שם נגישות לתשתיות הרבה יותר נמוכה לבין הכפרים הלא מוכרים, תיראו איך הבנות הבדואיות, שיעורי הזכאויות שלהן לבגרויות גם ביישובים המוכרים הן עדיין 62%. אני חושבת שהגרף הזה מפריך כל טיעון שאומר שיש משהו שקשור בנשים עצמן. להיפך, כשמסתכלים על הנתונים האלה, והם נתונים מצד אחד ביחס לשאר האוכלוסייה, אז כן שיעורי הזכאויות הם יותר נמוכים, אבל כשאנחנו מסתכלים בהינתן המשאבים שעומדים לרשות הבנות והנשים הבדואיות, זה פי שניים מהבנים.

אם מסתכלים על שיעורי זכאויות לבגרות כללי, זו הייתה עלייה, אבל עדיין החברה הבדואית נמצאת מתחת לכל אוכלוסייה אחרת לאורך העשור. אם אנחנו מסתכלים על שיעור זכאות לבגרות העומדת בתנאי הסף של האוניברסיטה, כאן אם מישהו צריך לתת דין וחשבון, לדעתי זה משרד החינוך וזה לא הנשים עצמן. מה המשמעות של הדבר? שרק 36% זכאים לתעודת בגרות העומדת בתנאי הסף של האוניברסיטה, זאת אומרת שמערכת החינוך, ההישגים שלה, מתוך כל עשרה תלמידים בחינוך הבדואי, 3.6% הם זכאים לתעודת הבגרות שמאפשרת להם כניסה לאוניברסיטה. בהתפלגות של בנים/בנות ברור לנו שהבנות זה כפול.

רגע לפני שנכנסים לאוניברסיטה, עוד נתון על מערכת החינוך מבחינת הנתונים על המעונות. המחסור המעונות, ג'רי אמרה. יצא דוח של מרכז המחקר של הכנסת וגם אנחנו ניתחנו את הנתונים לגבי גני ילדים. אני מפנה את זה למשרד החינוך, שאחד מכל שישה ילדים אינו רשום לגן באוכלוסייה הבדואית הכללית, אבל אם אנחנו נכנסים ליישובים הלא מוכרים, לפי החישובים שלנו במרכז המחקר נגביה, יש לנו אינדיקציה שמול כל ילד מהיישובים הלא מוכרים שהולך לגן יש שמונה שלא הולכים לגן.

את יכולה להרחיב במילה, למה?

כן, זה בעיקר היעדר מוסדות, היעדר גנים בקרבת מקום לילדים. כאן אנחנו לא מציגים את זה, אבל אנחנו רואים שגם יש שיעורים מאוד גבוהים של התלמידים הבדואים שלומדים מחוץ ליישוב מגוריהם. יש הבדלים משמעותיים של הישגים ושל זכאויות לבגרות, וגם נשירה בין תלמידים וילדים שלומדים ביישובי מגוריהם לבין ילדים שאינם לומדים ביישובי מגוריהם.

ציוני הפסיכומטרי, יש הבדל בין בנים לבנות. ציוני הבנים יותר גבוהים אבל בנים גם נבחנים פחות. זה בכל הארץ. הנקודה שמאוד חשוב להסתכל עליה כאן, שבעצם לאורך עשור הציון הממוצע של הפסיכומטרי בחברה הבדואית הוא היה קרוב או מתחת לתנאי הרף של קבלה ללימודים אקדמיים, ונדרשת התערבות בנושא של הפסיכומטרי.

לגבי המיומנויות של הנשים עצמן, אם אנחנו מסכלים כאן על הגרף, אנחנו עושים השוואה מגדרית של נשים/גברים בהשכלה גבוהה, אז הנשים הבדואיות הן המובילות בארץ. 81% מהסטודנטים לתואר ראשון בחברה הבדואית הן נשים ו-76% לתואר שני הן נשים. בשנים האחרונות הייתה עלייה במספר הסטודנטים והסטודנטים להשכלה גבוהה, בעיקר הסטודנטיות כפי שראינו בשקף הקודם. כשאנחנו מנתחים את המגמה הזו, מה שאנחנו רואים, שהייתה עלייה במכללות ודווקא באוניברסיטאות הייתה ירידה.

זה בגלל תנאי הסף?

כן, תנאי הסף. מבחינת התפלגות של סטודנטים, אז בעיקר לומדים בחינוך והכשרות להוראה ופחות בתחומים אחרים.

אני רוצה לסיים בנקודה של התחבורה. בשקף הזה אנחנו לא מציגים את המצב של היעדר ומחסור בקווי אוטובוס, בתחנות אוטובוס, בקישוריות בין היישובים עצמם מבחינת תחבורה ציבורית. נתונים שמפורסמים בקבצים של הלמ"ס שניתחנו אותם לגבי האוכלוסייה הבדואית, אז קודם כל אנחנו רואים שמבחינת המורשים לנהוג לכל 1,000 תושבים באוכלוסייה הבדואית, הוא יותר נמוך מכל אוכלוסייה אחרת. הוא פחות מחצי. זה מצד אחד. מצד שני אם אנחנו מסתכלים על ההתפלגות המגדרית, אז שיעור הנשים בין המורשים לנהוג הוא 31% לעומת 69% בקרב הגברים.

הנקודה שאני רוצה להבהיר כאן, שבעצם בהינתן המצב של מחסור בתשתיות והיעדר תשתיות של תחבורה ציבורית, יכול להיות שעניין ההתניידות והמינוע ברכב פרטי הוא יכול להיות זרז משמעותי לתעסוקה. מבחינה תרבותית למרות שאני פחות אוהבת את ההסברים התרבותיים, אני חושבת שבהינתן הנתונים האלו, גם אם הנשים היו לא בדואיות אלא היו בכל תרבות אחרת, בניתוח כלכלי-התנהגותי רגיל, אז בהינתן המשאבים האלו אין פלא לתוצאות. העלאת רמת הניידות והרישוי לנהיגה, יכולה להיות ברכבים פרטיים, היא יכולה להיות זרז לתעסוקה של נשים.

אם אני רוצה ממש לעשות אתכם סיכום, קודם כל יש שיעור תלויים גבוה ואז כוח עבודה נמוך, השתתפות נמוכה בכוח העבודה ושכר שמעל ל-60% הוא מתחת לשכר המינימום. היעדר במעונות – אין נגישות במעונות. כשאישה רוצה לשים את הילד שלה במעון, יש השתתפות במעונות. האישה נמצאת בתחילת הקריירה שלה או שהיא סטודנטית, אז יכול להיות שיש לה ילד אחד או שניים בגיל המעונות והיא תצטרך לשלם על זה קרוב ל-2,000 שקל, והשכר שלה הממוצע הוא מתחת לשכר מינימום. אני רוצה לשאול, בהינתן הנתונים האלו, מי היה חושב שכלכלי עלות מול תועלת לצאת לשוק העבודה?

אין ספק, שום תמריץ.

גם כשאנחנו מדברים על היעדר בתחבורה, היעדר בנגישות למקומות תעסוקה, היעדר פיתוח של אזורי תעסוקה.

גם כשיש מקומות עבודה, להגיע למקום עבודה זה משהו שצריך והוא מורכב מאוד, מסתבר, בחברה הבדואית.

שבע שנים דנו בזה בוועדה.

חבל שמאז דברים לא מתקדמים, לצערנו הרב.

להיפך, הולכים אחורה.

מבחינת מדיניות, ממש בנקודות קונקרטיות. לגבי מעונות יום ברור לנו הקשר בין מעונות יום וגם גנים. תחשבו שאישה שיש לה שניים או שלושה ילדים מגיל אפס עד גיל חמש, יכול להיות שאין לה מסגרת בכלל, וזה מה שהנתונים הראו, וגם ההשתתפות במסגרת עולה הרבה. אם היא רוצה לשים את הילד בגן, אז היא צריכה לנסוע מחוץ ליישוב כשאין תחבורה ציבורית, וגם יש רמת מינוע שהיא נמוכה, אז מעונות יום והוזלת ההשתתפות במעונות היום.

גם הנושא של אכיפת חוק חינוך חובה בגני הילדים; טיפול בנושא הזכאויות לבגרות וזכאויות איכותיות לבגרות. פסיכומטרי, נדרשת שם התערבות, אולי סבסוד לקורסים לפסיכומטרי, הנגשת הידע, הסללה מוקדמת, זאת אומרת לא לחכות לי"ב.

אני רוצה להגיד אנקדוטה עלי. אני בדואית. אני מהצפון. אני סיימתי דוקטורט בטכניון בפקולטה להנדסת תעשייה וניהול. כשסיימתי י"ב הבגרות שלי הייתה בשלוש יחידות מתמטיקה כי זה מה שהיה בכפר שלי, אבל אני ידעתי על קיום הפסיכומטרי רק בשליש האחרון של כיתת י"ב.

כלומר, לא היית במודעות בכלל שתצטרכי - - -

כן. אני מדברת על משהו לפני יותר משני עשורים. אני חושבת שאם הפסיכומטרי הוא כל כך קובע בכניסה לאקדמיה, אז צריך גם טיפול בהתאם.

בעצם נתוני השכר, יכול להיות שהעלות הכלכלית של אישה לצאת לשוק העבודה היא יותר גבוהה מהשכר שהיא תקבל, לכן מאזן התמריצים כאן הוא לא לוגי, לא הגיוני, לא כלכלי ולא אפשרי עבור אישה בדואית ולא עבור כל אדם אחר אם אלו התנאים. תודה רבה.

תודה רבה לך, ד"ר מנאלח ריב. קודם כל זה היה מרתק, מעניין, הרבה מאוד נתונים. אין ספק בכלל שצריך פה איזשהו פתרון הוליסטי. שום דבר פה לא יעבוד אם לא יהיה מכלול שלם של דברים שצריך לעבוד עליהם ביחד בין המשרדים הממשלתיים. אני ממש מחכה לשמוע את משרד החינוך. אני מאוד מקווה שהם יגיעו.

אני אתן קודם כל לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן להגיב. אחר כך נמשיך בסדר הדוברים. בבקשה.

תודה רבה, כבוד היושבת-ראש. אני מתנצלת על זה שאני הגעתי מאוחר וכנראה אצטרך לצאת. יש את היום המיוחד על הנגב וצריך לרוץ מוועדה לוועדה, ועוד דברים שקורים בכנסת. היה לי חשוב להגיע כי זה נושא שטיפלתי בו שנים רבות כשהייתי יושבת-ראש הוועדה הזו. את האמת, עשינו מעקב צמוד על כל התוכניות שהיו, ואת צודקת שזה מחייב בתוכניות כוללניות שהן מתכללות את כל השינויים שצריך לעשות גם מבחינת תשתיות, גם במשק וגם לתגבר את ההון האנושי כמו שמשרדי הממשלה אוהבים להגיד.

אני יודעת שיש נטייה במשרדים השונים, וכל פעם שמדברים על תעסוקת נשים ערביות ובדואיות בנגב במיוחד, תמיד מדברים על ההון האנושי. אני חושבת שהגיע הזמן להבין שאי אפשר לתגבר ולחזק ולתת קורסים ואני לא יודעת מה, ובסופו של דבר לצאת לאבטלה אפילו יותר מתסכלת כי כבר רכשתי השכלה, רכשתי הדרכות והכשרות ואני יוצאת לשוק העבודה שלא מציע לי אופציות.

אני זוכרת שהדיון האחרון שהתקיים בוועדה הזו, ודלית תעיד על כך, ואפילו גר'י, אם אני לא טועה, גם אז כתבת. אנחנו דיברנו על יעד שהממשלות הקודמות נקטו בו כדי להגיע ליעד מבחינת תעסוקת נשים ערביות-בדואיות, והמשרדים לא עמדו ביעד הזה ולא הגיעו ליעד שאז נקבע. השאלה האם יש יעדים שכבר נקבעו עכשיו לנושא הזה? האם הוא בכלל על הרדאר? הוא עדיין פועל? אני יודעת שהעבירו הרבה מהעבודה למרכזי אלפנאר וכו' שאמורים לעבוד על זה. ההערכות שהגיעו בזמנו על איך שעובדים עם אנשים כדי להוציא אותם לשוק העבודה, לא ממש צלחו בגלל כל מה שאמרה ד"ר מנאל בעניין התשתית הלקויה שלא מאפשרת את זה.

השאלה, אם נקיים עוד דיון ועוד דיון ונצביע על הבעיות שכבר הצבענו עליהן מעל לעשר שנים, או האם משרדי הממשלה, יש להם משהו חדש להגיד לנו בנושא הזה? בזמנו הדרישה שלי הייתה לא רק לסבסד או להוריד את התשלומים של ילדים בגנים. אני אמרתי, יש מעונות שהמדינה בנתה ועומדים ריקים ברשויות מקומיות מסוימות כי האימהות לא מצליחות לרשום את הילדים, כי הם יודעים שהם לא יעמדו בתשלומים. למה לא לפתוח את המעונות האלה ולאפשר הרשמה במקום שהבניין, או שיסבו אותו למשהו אחר או שיעמוד נטוש? אפשר לעשות כל מיני זרזים שיעזרו לנשים. אפשר לאפשר את החינוך לילדים או את המסגרות לילדים בלי תשלום מי יודע מה.

מסובסד.

אפילו לא מסובסד, אפילו 20 שקל לחודש. המדינה אומרת, אני משקיעה בתוכנית לתעסוקת נשים. אני אומרת לכם, חלוקת המשאבים בתוכנית הזו וההשקעה היא לא נכונה.

אני רוצה לשאול אותך, כי אני מסתכלת על הנתונים שקיבלנו פה מהפורום לדו-קיום בנגב, לשוויון אזרחי. לפי מה שאני רואה הממשלה קבעה יעד תעסוקה לשנת 2020 לנשים ערביות – 41%, והצליחו להשיג את היעד הזה בשנת 2021 לנשים ערביות בכלל הארץ, אבל במגזר הבדואי שיעור התעסוקה היה 25%. יש פער מאוד גדול, אבל זה אומר שכן הצליחו לקדם אוכלוסייה אחרת, זאת אומרת כשהממשלה רוצה, מחליטה, עושה, היא יכולה לקדם את זה, ואנחנו רואים שהייתה פה הצלחה חלקית של הדבר הזה, לכן צריך פשוט להתייחס למגזר הזה ולתת את הכלים הנדרשים כדי לקדם אותו.

אני חושבת שתמיד היה פער בין המציאות של הנשים הערביות הבדואיות לבין נשים ערביות במקומות אחרים גם בגלל המציאות שהן נמצאות בה, חלק גדול מהן במציאות של כפרים בלתי מוכרים. אני בטוחה שכולם מכירים מה זה כפר בלתי מוכר, אבל אני מציעה ליושבת-הראש לבקר שם ולראות, כי כל מה ששומעים זה משהו, והמציאות זה משהו אחר לגמרי.

קודם כל אני אשמח מאוד. את מוזמנת להצטרף ונלך לעשות את זה ביחד, בשמחה רבה.

הדבר השני, אני חושבת שכל הנושא של סטטיסטיקה, והגענו ליעדים ששמה הממשלה - - -

זה חלקי מאוד. אני רק מסתכלת על הנתונים שהוצגו פה.

אני לוקחת את זה בעירבון מוגבל הרבה פעמים, את הסטטיסטיקה שמציגים לי במשרדים. צריך לנבור יותר חזק ולהסתכל על מה כוללים בתוך הסטטיסטיקה הזו. לפעמים חלק מהסטטיסטיקה מתייחסת לדורשות עבודה ורשומות כדורשות עבודה, ואז הם מייחסים להן כאילו הכניסו אותן לשוק העבודה, וזה לא נכון. המעניין ביותר שאומר דרשני, שתמיד אחוז דורשות העבודה בקרב נשים ערביות הוא יותר גבוה מנשים יהודיות גם בגלל שנשים יהודיות עובדות, אבל גם בגלל הרצון הזה. כל הזמן אומרים לנו, לא רוצים לצאת לעבוד. זה לא נכון. לאפשר מקומות עבודה ולאפשר תנאים. הנשים כן רוצות לעבוד, כן רוצות לשפר את החיים שלהן.

לפי כל הנתונים שאני רואה פה, חוץ מהתעסוקה עצמה שכמובן צריך תעסוקה, אבל צריך את התנאים כדי לאפשר להן לצאת לתעסוקה. אם אין לה איך להגיע למקום העבודה ואם הילדים לא הולכים למסגרות, איך היא תצא לעבוד? הכול קשור בכל.

אזור הנגב בכלל, גם באוכלוסייה היהודית הוא פריפריה ואחוזי התעסוקה באופן כללי הם נמוכים, אז הפריפריה של הפריפריה, המצב שלה יותר גרוע.

ברור, אבל כן היה משמח לראות את הנתונים של הנשים לעומת הגברים וההישגים הפי שניים בהישגים שלהם מהגברים, שזה נתון מדהים.

אבל מבחינה חברתית זה מדאיג גם.

כן. תודה רבה. יש לנו רשימת דוברים לא קטנה וממש חשוב לי שנספיק את כולם. אני רק מבקשת שתתמצתו, כי אחרת לא נספיק את כולם. אנחנו רוצים להיכנס לעומק הדברים וממש חשוב לי לשמוע גם את משרדי הממשלה.

הדוברת הבאה תהיה ד"ר יעלה רענן, מנכ"לית המועצה האזורית ליישובים לא מוכרים. בבקשה.

סליחה, יעלה, צריכה לעבודה ורווחה.

בסדר, תודה לך, עאידה. שתיכן, גם אימאן.

שלום, תודה רבה לך. אני מנכ"לית המועצה לכפרים הלא מוכרים ואני אשמח מאוד לארגן את הסיור, את וחברת הכנסת עאידה שכבר הייתה, אבל כל מי שמפה מעוניין.

קודם כל אני רוצה להגיד, כי לא אמרתי את זה בכלל. יושבת-ראש הוועדה בדרך כלל זאת חברת הכנסת פנינה תמנו. אני אדבר איתה. אם היא תירצה שזה יהיה גם קשור בוועדה, אפשר לעשות את זה כסיור של הוועדה, ואם לא, אני אשמח בכל מקרה להגיע לסיור.

בסדר. את תטיילי בנגב עכשיו.

בשמחה רבה.

אני שמחה מאוד שאת מוכנה, כי באמת מראה עיניים זה עולם אחר מאשר כל הסטטיסטיקות, ותודה רבה על הסטטיסטיקות, שם המידע מאוד חשוב.

צריך להבין, הנשים של האוכלוסייה הערבית בנגב, הנשים הבדואיות באופן מסורתי הן היו אלה שעבדו. אני גדלתי בנגב והבדיחות בינינו, בין היהודים, הנשים עובדות והגברים עושים את ההחלטות החשובות. זה אוכלוסייה שהתרבות שלה זה נשים עובדות וזה מאוד חשוב. אנחנו מייצרים תרבות שבה הנשים לא עובדות וצריך לוודא שאנחנו לא נעשה את זה, אנחנו כמדינה.

אני רוצה לספר על דברים שמצליחים. אני גם מרצה במכללה האקדמית ספיר ולכן מגיעים אלי הרבה מאוד סטודנטים וסטודנטיות בדואיות ובעיקר סטודנטיות. יש להן רצון עז להצליח. הן משקיעות המון. ברגע שניתנת להן איזוהי הזדמנות, הן מנצלות את זה עד הסוף. הכספים שהמדינה מעבירה לשער לאקדמיה, עובדים, אז אם מישהו אי פעם שומע על שער לאקדמיה, התשובה היא כן, זה עובד. זה מצליח להביא אלפי בנות צעירות לתארים אקדמיים. זה מאוד חשוב. גם השקעה שיש בתוך רהט, בתוך העיירות יש השקעה של משרד העבודה ומשרד התיירות, וזה עובד והנשים מצליחות להיות נשים עם תעסוקה, מפרנסות ומקבלות את מקומן גם בכלכלה וגם בקהילה, אז הדברים האלה עובדים וזה חשוב לדעת את זה ולהמשיך עם זה.

מה לא עובד? אני מנכ"לית של המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים. תושבי הכפרים המוכרים והלא מוכרים, המציאות שם מאוד דומה, הם מהווים מחצית מהאוכלוסייה הערבית בנגב, כלומר זה המון. 360,000 תושבים, יותר ממה שכתוב שם, ומתוכם מחצית גרים בכפרים. 180,000 אנשים שהמדינה כרגע עושה הכול שלא ייצאו לעבודה. יש פה עשייה במאמץ אדיר שאנשים לא ייצאו לעבודה.

כמה מתוך ה-360,000 הם ביישובים לא מוכרים, אנחנו יודעים להגיד?

ביישובים כפריים מוכרים ולא מוכרים יש 180,000. מחצית מתוכם, כ-100,000 בכפרים לא מוכרים, אבל ההבדל הוא לא גדול. הסיבה שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המספרים שם מוטעים, כי אנשים רושמים את עצמם שהם גרים נגיד בכסיפה כשהם גרים בכפר שהוא על ידי כסיפה. במידה והם ירצו לחזור חזרה לגור אצלם בכפר, אסור להם בכלל להחליף את זה. לא מאפשרים להם להחליף את המען חזרה למקום שבו הם גרים. הסיבה שהם כותבים שהם גרים בכסיפה זה כדי שתהיה להם גישה לגנים ולעוד כל מיני דברים שיש להם בתוך הרשות המוניציפאלית ולא מחוץ לרשות, אז הם מספרים הרבה יותר גדולים.

אני רוצה לדבר קודם כל על הנושא הזה של העוני הנוראי. אנחנו קיבלנו נקודת הבנה של רמת העוני. העוני ביישובים הבדואים המוכרים הוא מאוד גבוה. הוא מגיע בערך ל-60% ומשהו. הוא שווה לחרדים. זה עוני משמעותי. ביר הדאג' זה כבר מוכר, אבל מציאות החיים בו דומה מאוד לרוב הכפרים הלא מוכרים, והעוני שם הוא מעל 80%. 86% מהילדים בכפרים הלא מוכרים גרים מתחת לקו העוני. מי שיכול ורוצה להוציא את ילדיו מתוך המצוקה הזאת זה האימהות שלהם, אז מה הן יכולות לעשות? הם לא קיבלו הסעות לבתי הספר עד לאמצע שנות ה-90'.

אני גדלתי בערד. כשאני הלכתי לבית ספר, להם לא היה הסעות. אני סיימתי תיכון, יכולתי להמשיך לאקדמיה. הם לא יכלו ללמוד לקרוא ולכתוב, נשים בנות גילי וגם גברים. אין להם שום ידע של קרוא וכתוב כי המדינה לא נתנה להם בית ספר, לא נתנה להם אפשרות להגיע לבית הספר. זה השתפר אבל עדיין יש חוק חינוך חובה היום. נורא חשוב החוק חינוך חובה הזה מגיל שלוש. מגיל שלוש ועד גיל שש המדינה מחויבת לתת לילדיה גנים, ולא נותנת. פשוט לא בונה גנים בכפרים. הייתה תקופה קצרה שנתנו הסעות לגנים. זה גם הופסק.

מדוע? תקציב?

כן. זו הייתה החלטה של בנט לתת קצת תקציב להסעות לגנים. אי אפשר לדחוף ילד בן שלוש עם ילדים בני 18 לאותו אוטובוס. זה נגד החוק הישראלי אפילו, וגם ההורים מסרבים לעשות את זה כי זה מסכן את הילד הקטן שלהם, לכן יש רעיון שצריך לעשות הסעות מיוחדות, אבל אין תקציב. זה לא חובה על המדינה. אין חוק שמחייב את המדינה לשלוח את הילדים לגן בהסעות, וצריך הסעות מיוחדות.

בנט כשר החינוך לתקופה קצרה מצא תקציב ושילם בעבור ההסעות המיוחדות. נגמר התקציב, נגמר ההסעות לגן, הילדים לא הולכים לגן. הם מגיעים לכיתה א' בלי להחזיק אף פעם את העיפרון ביד. הם יושבים אחד ליד השני על יד ילדים שכן היו בגיל הרך. בכיתה ו' הם בעצם נושרים בלי לדעת לקרוא ולכתוב.

איך מגיעים לכיתה ו' בלי לדעת קרוא וכתוב?

כי כשאת מגיעה לכיתה א' ואת לא עשית את הגן, ולידך יושב ילד שכן עשה את הגן, המורה היא מורה שמלמדת לכיתה. אני גם מרצה, אני יודעת איך מלמדים. מלמדים לילדים שעונים, והילדים שלא עונים זה אלה שעוד לא החזיקו עיפרון.

שש שנים שלמות הם שקופים ולא שמים לב שהם לא מצליחים לקרוא ולכתוב.

תשמעי, זה כיתות גדולות. תנאי הלימודים של בתי הספר בכפרים הם מאוד קשים. המורות צריכות להתמודד עם כיתות כל כך מגוונות. הן מלמדות הכי טוב שהן יכולות, אבל זה שאנחנו לא נותנים להם את שנות הגן גורם להם עוד יותר עוול כי הם מתיישבים ליד ילדים שכן קיבלו את הגן.

כבר בהתחלה הם מגיעים עם פער גדול.

המדינה, כל מה שהיא צריכה לעשות זה להניח את הגנים האלה. מניחים אותם בצורה של מבנים זמניים. אני מפונת כיסופים. בנו לנו בית ספר לילדים. הילדה שלי נכנסה לתוך בית ספר שלא היה צריך שום אישורים. יש תקנות שכל מה שצריך זה חתימה של שר הפנים, ואפשר להניח גנים לילדים האלה.

האם נעשתה פנייה למשרד הפנים?

כן.

ומה הייתה התשובה?

לא הייתה תשובה.

אין לנו נציג של משרד הפנים. תיכף אנחנו נגיע למשרדים הממשלתיים ואם צריך, אני גם אדבר עם שר הפנים.

דבר נוסף שאני רוצה לדבר זה על העוני הנורא. מדינת ישראל היא מדינת רווחה מינוס, אבל יש משהו. בן אדם אשר מנסה למצוא עבודה ולא יכול למצוא עבודה, יכול לבקש איזושהי קצבה מאוד בסיסית של הביטוח הלאומי. מה שקורה לנשים בכפרים, שכאשר הן נדרשות להגיע ללשכות התעסוקה פעם בשבוע ביום שלישי בשעה 14:30, הן לא מצליחות. אין תחבורה ציבורית. אין לה אוטו, יש לה ילדים בבית. לפעמים מדובר על 7 קילומטרים של הליכה ברגל. אין לה סיכוי להגיע כל שבוע באותה השעה. היא מוותרת על זה, לכן הם גם לא דורשי עבודה ולא נחשבים בכלל כאבטלה. אנחנו מאפשרים לילדים שלהם להיות רעבים. יש אצלנו באוכלוסייה הבדואית ובעיקר בכפרים ילדים בתת תזונה, ואפשר לתת.

היה פעם שכל אישה חייבת להגיע פעם בשבוע. אחרי זה הורידו את זה, אם יש לך ילדים מתחת לגיל שלוש, את לא צריכה להגיע, מספיק פעם בחודש. אם את מעל גיל 50, את יכולה לבוא פעם בחודש, בהבנה שזה שתי קבוצות גיל שנורא קשה למצוא עבודה, אבל גם למי שאין תחבורה ציבורית, נניח 2 קילומטרים מהבית. גם הם אותה קבוצה. צריך לעשות משהו. זה לא לשכת התעסוקה, זה הביטוח הלאומי. אשמח מאוד אם אנחנו נוכל לקדם חשיבה על איך מאפשרים לילדים של הנשים האלה קצת כסף למזון. אני נכנסת לבתים האלה, אין אוכל.

איפה משרד הרווחה בעניין הזה?

כרגע אין שום עשייה בכיוון הזה.

דיברנו על גנים, דיברנו על לשכות התעסוקה. בנושא התחבורה הציבורית אני חייבת לומר לך, אני התחלתי כשהשיער שלי היה כולו חום כהה. בנושא התחבורה הציבורית לכפרים, הכפר זערורה כמשל. הייתה לי שם סטודנטית. אני מכירה את אבא שלה אולי 25 שנה. הבחורה הזו גדלה והפכה לסטודנטית ורצתה והגיעה לספיר והייתה אפילו סטודנטית שלי. היא הפסיקה לבוא למכללה כי היא מגיעה לכביש, כביש רגיל. היא הולכת מתוך הכפר לכביש, קילומטר. מגיעה לכביש, אין תחנת אוטובוס. הולכת לאורך הכביש עוד 3 קילומטרים לצומת הבא, יש תחנת אוטובוס. 4 קילומטרים כל צד, כל יום. היא בסוף ויתרה, היא לא הצליחה יותר.

אני מנסה יחד עם עמותת סיכוי ומשרד התחבורה וכמעט כל מי שנמצא פה בשולחן, שימו לכל הרוחות תחנת אוטובוס שם. "כן, כן, כן, זה בתוכנית". אני אומרת לך, 15 שנה אני מנסה לשים תחנה. אני יכולה להביא לך את כל התכתובות ואת כל ההחלטות, ועדיין אין. מילא בתוך הכפרים, אבל על הכביש הראשי? אין לנו תחבורה ציבורית על יד כפרים של אלפי אנשים. זה סיוט.

אף פעם לא מונה איזה פרויקטור לתווך בין המשרדים השונים ולייצר תוכנית עבודה למגזר הבדואי?

יש את הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב. הרשות הזאת, התפקיד שלה הראשי הוא להזיז אנשים, לכן היא משתמשת בכל הדברים הנוספים ככלי לוודא שהיא תוכל לעשות את הזזת עקירת תושבים.

את יכולה להגיב? רק תציגי את עצמך.

קרן בן הרוש, הרשות לקידום מעמד האישה. יש אגף שהוא כרגע יושב במשרד התפוצות והמאבק באנטישמיות.

מה זה קשור לשם?

הם פשוט עברו עכשיו. האגף הזה עוסק בפיתוח כלכלי. הסמכויות שלו זה פיתוח כלכלי של המגזר הבדואי.

אנחנו חשבנו שהם צריכים להיות שייכים למשרד שלכם. קצת מוזר שהם עברו למשרד התפוצות, אבל טוב לגלות שעשו שוק בין אגפים שונים. הוא גם הסברה, הוא גם תפוצות. אני כבר לא עוקבת אחרי מה, מו, מי, אבל חבל שהם לא כאן להגיב על הדבר הזה.

נעשה ישיבה נוספת ונשאל אותם.

כן. בואו נתקדם כי יש לנו עוד הרבה דוברים.

יש לי עוד שני דברים קצרים מאוד. האחד, ניסינו לקדם הכשרות של משרד העבודה, לשכת התעסוקה בכפרים, אבל לא הצלחנו ואנחנו עדיין מבקשים לעשות את זה. דבר נוסף, אחרי כל זה והמשפחות הן עניות, בואו נשתמש בכלים ויכולות שכבר קיימים בתוך הכפרים. למשל, הם חקלאים. הם מגדלים צאן. אמרנו, אוקיי, בואו נלך לדבר הכי מסורתי שנשים בדואיות עשו בעבר וניתן להן את היכולת להמשיך אותו, ובזה גם הייתה שותפה חברת הכנסת אימאן. אמרנו, בואו נעזור להן לפתח את חלב הצאן. הן יודעות לעשות את זה. הן מוכנות לעבוד קשה, אבל מסתבר שהתקנות של מכירת חלב מונעות מכל האוכלוסייה הבדואית למכור חלב. אסור על פי חוק לבדואי היום למכור חלב, אז אם יש פה איזשהו משהו שיכול להוות מקור הכנסה למאות ואלפי נשים, לא הרבה כסף אבל משהו להאכיל את הילדים, אנחנו לא יכולים כי תקנות של מכירת חלב מונעות מכירת חלב, אלא אם כן הצאן שלך יושב בתוך דיר שיש לו אישורי בנייה. כרגע לנשים אין אישורי בנייה ובוודאי לא לדירים שלהן. כל הדברים האלה, אפשר לקדם. אני אשמח אם נוכל לקדם. תודה רבה.

תודה רבה לך, ד"ר רענן, על הדברים האלה.

אני ממש מבקשת, אנחנו עוד לא הגענו למשרדים בכלל. אנחנו ניתן לשמוליק דוד משתיל לדבר, ולאחריו לעו"ד קרן בן הרוש, היועצת למנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה. אחר כך גם רשום לי עופר בן שטרית משירות התעסוקה במחוז דרום, ואחר כך המשרדים גם צריכים להגיב, אז אני מבקשת שלוש דקות לכל אחד, אחרת לא נספיק.

שמוליק דוד משתיל, בבקשה.

שלום, אני יועץ לפורום דו-קיום בנגב ואני משתיל. אני רוצה לומר מאוד ממוקד ומאוד מדויק ומכוון למשרדי הממשלה. בעיה מאוד מרכזית זה שיש שירותים, הם לא מתפקדים או הם לא מתפקדים מספיק טוב. מרכזי ריאן הם המרכזים שאמורים לבצע הכוונה והשמה של עובדים באוכלוסייה הערבית בנגב. המרכזים האלה נמצאים בחלק מהיישובים הבדואים, נותנים שירות לאוכלוסייה, אבל מבקר המדינה פירסם לפני שנה דוח ארוך מאוד, מפורט מאוד שבדק ספציפית את אוכלוסיית הצעירים חסרי המעש, בדק אותה לרמת למידת מכונה, כלומר השווה כל שם של אדם שהשתמש בשירותים של ריאן, לאנשים שלא השתמשו בשירותים של ריאן, והמסקנה שלו הייתה פשוטה, שריאן לא מוסיפה לצעירים האלה שום דבר, כלומר מדובר בעוד סוכנות השמה. מדובר בדלת מסתובבת. אנשים שיש להם מיומנויות תעסוקה מסוימות נכנסים פנימה ויוצאים החוצה עם אותן מיומנויות תעסוקה בלי לשדרג את השכר, בלי להשפיע על שום דבר.

גם המחקר של הכנסת ראה את זה בצורה מאוד ברורה. כששואלים את מערך ההכשרות האם יש לכם תוצאות, התוצאות הן נמוכות מאוד. התוצאות הן ברמה מאוד נמוכה. אין שדרוג של כוח העבודה. כשאין שדרוג של כוח עבודה אנחנו נשארים עם אותו דבר, עם אותן נשים שיילכו פעם לשטוף רצפות בסופרמרקט בבאר שבע ופעם שנייה לקטוף אבטיחים בשדות של הנגב המערבי, אבל לא ייצא מזה שום דבר, כלומר אין קידום של האוכלוסייה הזאת למקום חדש. דווקא כשמדובר באוכלוסייה הזאת היית מצפה שתהיה השקעה מיוחדת בנושא של הכשרה מקצועית, בנושא של הפנייה. הם עוברים קורסים, אז הם עוברים קורס עברית של 20 שעות, עוברים קורס של קורות חיים או כל מיני דברים מהסוג הזה. זה לא קורסים שמביאים אותם למקום חדש. זה לא קורסים שמזיזים אותם מהמקום הקיים.

אחרי שמבקר המדינה בדק, אנחנו ציפינו שיבוא מישהו מתוך המערכת הממשלתית ויעשה סדר וישאל את הזכיין, עמותה בשם "בעצמי", למה זה לא עובד ובוא נבדוק דרכים לשינוי. הייתה התחייבות, כן, אנחנו נבדוק את הדברים וניתן תשובות. עד הרגע הזה אין לנו תשובות. הייתה שאילתה מהשבועיים האחרונים שנענתה על ידי שר העבודה יואב בן צור - - -

שאילתה של מי?

שאילתה של חבר הכנסת יוסף עטאונה, והוא לא קיבל תשובה. הטענה היא, זה עובד, אנחנו חיים עם זה. הם חיים עם זה הרבה מאוד זמן. הם לא משנים את זה. אנחנו מצפים שזה ישתנה. אני יודע שיש בדיקה של גורם חיצוני, של BDO שזו חברה של ראיית חשבון שמתחילה לבדוק את הנושא הזה. אנחנו ציפינו שזה יקרה מזמן ואנחנו ציפינו לראות תוצאות ואנחנו ציפינו לדיווח על השינוי במדיניות. זה לא קורה. זה משונה שזה לא קורה, זה מדאיג שזה לא קורה כי יש תחושה שלמשרד נוח עם הזכיין ולזכיין נוח עם המשרד והם מסתדרים מאוד יפה ביחד. כשהם מסתדרים מאוד יפה ביחד אנחנו לא מקבלים תשובות. אני חושב שהמקום הזה והוועדה הזאת יכולה לדרוש תשובות גם בשביל הצעירים ובעיקר בשביל הצעירות.

קודם כל תודה רבה. בוודאי. התפקיד של הוועדה הזאת בסוף הוא לפקח על משרדי הממשלה, על עבודתם, אז אני בטוחה שחברתי, חברת הכנסת פנינה, יושבת-ראש הוועדה תהיה איתי בעניין שאנחנו רוצים לפקח ולבדוק מה הממשלה עושה. האם נעשים הצעדים שצריכים להיעשות? אנחנו נשאל אותם את השאלות הקשות.

אני רוצה לברך את כל האורחות שהגיעו לדיון, ואני כן אשמח אם נצליח שמישהי מהן תדבר מהלב על המצוקות האמיתיות שהן חוות, כי נורא נחמד לשמוע משרדים וניירות ומצגות ועניינים, אבל בסוף צריך לשמוע את השטח בעצמו ואת המצוקות, אז אם יש נציגה שתוכל לספר לנו מהחוויה האישית, אנחנו נשמח. יש עוד כמה דקות. תחשבו בינתיים מי.

אני רוצה בבקשה לתת את רשות הדיבור לעו"ד קרן בן הרוש, היועצת למנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה. רק מתומצת בבקשה כי אין לנו זמן.

כן, ממש קצר. קרן בן הרוש, הרשות לקידום מעמד האישה. הרשות לקידום מעמד האישה עומלת בימים אלה על תוכנית חומש, תוכנית אסטרטגית. בשלב א' היה תהליך דיאגנוסטיקה, תהליך מיפוי צרכים, תמונת מצב לגבי הנשים בישראל, ובמסגרת הזו היה שולחן עגול ברהט בחודש מאי עם נשים מהמגזר הבדואי. מבחינת האתגרים המרכזיים שעלו, אני רק אגיד בקצרה ממש שלושה אתגרים שאנחנו זיהינו. האתגר הראשון זה השפעות תרבותיות שנוגעות לזהות של העצמאות של האישה.

זה דווקא די הפוך ממה שנאמר לנו כאן.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

ממש, ומה עם המציאות?

לכן אמרתי שאני רוצה לשמוע מהשטח, כי את מתארת מצב אחד והן מתארות מצב אחר.

מה שהוראה במספרים, כי הטיעונים שלי, גיביתי אותם בנתונים ובמספרים וכל אחד יכול לעשות את החישוב של אם עלות שליחת ילד למעון היא כ-1,000 שקל - - -

אז זה לא עניין תרבותי. זה לא עניין של מנטליות.

כן. זה מאוד חשוב. זה אחת האקסיומות שגורמות לתוכניות ממשלה, אחת אחרי השנייה להיכשל. זה מתכונת לכישלון כשבאים ומתעלמים מהשיקולים ההגיוניים של עלות-תועלת.

תודה. אני אאפשר לך לסיים, אני רק רוצה להגיד מילה. חשוב מאוד כמשרד ממשלתי, כרשות לפתוח רגע את הראש ולחשוב איך אנחנו כמדינה מסייעים להם, לא איך אנחנו אומרים, אלה החסמים, זה מה יש, זה עניין תרבותי, אין לנו מה לעשות.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

בדיוק.

אלא להבין שחלק מהחסמים, והחסמים הם רבים, גורמים לדבר הזה. זה לא שאין את הרצון. זה שאין את המעטפת ההוליסטית כדי שהן יוכלו לצאת לעבודה. אם אין לה גן ואין אוטובוס ואין את כל המעטפת, היא לא תצא לעבוד.

מסכימות, וזה לגמרי מה שעלה. אני רק הזכרתי דברים שעלו במסגרת שיתוף הציבור עם הנשים שהן הזכירו את המצוקה - - -

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

חבל להעביר את הזמן על החסמים. מהבוקר אנחנו מדברים על חסמים. הייתי מאוד שמחה לשמוע מה התוכנית שאתם הגעתם אליה אחרי שעשיתם שולחן עגול, מה הלאה.

אנחנו כרגע בסיום השלב הראשון של האתגרים. רציתי גם להגיד על העניין של ההשכלה והאתגר של התשתיות. אנחנו בתהליך של מיפוי וגיבוש המלצות.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

הכול קיים, לא צריך לעשות מיפוי. כל החסמים כבר מדוברים עשרות שנים ולפחות בעשור האחרון. סליחה שזה נשמע כזה כועס, אבל זה מאוד מרגיז לשמוע שהמשרד האמון על הנושא של נשים, בא לוועדה הזאת במציאות מאוד קשה של אנשים בסיטואציה מאוד קשה בחברה הערבית, ומתחיל לדבר איתנו על דיאגנוזה ועל חסמים. אנחנו רוצים פתרונות, לא רוצים משהו אחר, במיוחד שבמשרד הזה עד עכשיו שום תוכנית לא יצאה לפועל.

בואו נמקד רגע את העניין. אתם בונים עכשיו תוכנית חומש, אמרת. התוכנית היא כללית לכל המדינה, אני מבינה. היא לא ממוקדת למגזר הבדואי, נכון? מה אתם עושים עבור החברה הבדואית? האם יש תוכנית עבודה הוליסטית עם משרדי ממשלה אחרים שבהם אתם יושבים ואומרים, ככה אנחנו הולכים לפתור את זה, זו תוכנית העבודה שלנו? יש כזה דבר?

רותם, רוצה להתייחס?

נעים מאוד, אני רותם וינר שפירא מהרשות לקידום מעמד האישה, יועצת בכירה למנכ"לית. קודם כל זה באמת נושא שחשוב לנו ושאנחנו רוצות לקדם. אני אגיד שאני חדשה בעולם הזה ואני לגמרי מקבלת גם את הביקורת וגם את הצרכים. אנחנו לא רוצות לצאת בהצהרות שאנחנו לא יכולות לעמוד מאחוריהן ולהגיד, אנחנו עושות, אנחנו מקדמות, אנחנו מתיימרות. אני כן אגיד שאנחנו קודם כל נקדם את הפגישות ונשמע יותר לעומק את הנציגים שדיברו פה, כי הסמכות שלנו היא לבוא ולעבוד מול משרדי הממשלה האחרים ולהיות המגדלור בנושא הזה, ולהביא את הבשורה ואת הצורך למשרדי הממשלה האחרים, וגם לבוא ולדרוש את התוצאות. הסמכויות שלנו מוגבלות אבל אנחנו ממקסמות אותן, וזה השליחות שלנו, לבוא ולעבוד עם השטח, לבוא ולהיות מחוברות ולבוא ולהביא את קול הצעקה. אנחנו עכשיו ממוקדות. ישבנו וכתבתנו את כל הדברים. זה מתחבר לגמרי למה שמצאנו גם בעצמנו, כי היה לנו גם חשוב לבוא ולשמוע. ירדנו לשטח ושמענו, וזה מתחבר לגמרי. יש לנו את המידע היותר מדויק ואת החיבור לשטח גם ברמה הזאת של הנתונים, כי בלי נתונים אין לנו מה לעשות, ואנחנו בטוחות שבעזרת שיתופי פעולה, וגם נשמח להצטרף לביקור שלך, כבוד הח"כית, בשטח. אנחנו פה בשביל לעזור. אנחנו פה בשביל לעבוד ביחד.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

תוכלו להגיד דד-ליין לתוכנית שאתם עובדים עליה?

יש לנו. כמו שקרן הציגה, אנחנו בסוף שלב המיפוי. המטרה היא להגיע כבר ביולי להחלטת ממשלה, ואחרי החלטת ממשלה ביולי, תוך חצי שנה לסיים כבר את העבודה עם כל משרדי הממשלה והמגזר האזרחי שיהיה שותף לתהליך. בסוף החצי שנה הזאת אנחנו כבר נבוא עם מסקנות. העבודה שלנו היא מאוד קונקרטית. אנחנו נעשה את המקסימום בשביל להמשיך את הלאה. אני לא יודעת מה נעשה עד עכשיו. אני לא יכולה להיאחז במה שאני לא יודעת, אבל מבחינתנו אנחנו הכי מחוברות לשטח, אנחנו הכי שומעות. בגלל זה אנחנו פה.

קודם כל תודה רבה על הגישה. אני מעריכה מאוד את הגישה ואין לי טענה אישית אליכן. אני מעריכה את זה שאתן רואות בזה דבר חשוב ושליחות. יחד עם זאת אני אשים את הדברים במקומם. קודם כל זה תפקידכן וזה תפקידנו כוועדה בכנסת לדרוש מכם לעשות את עבודתכם. אני קצת מופתעת כי אני שמעתי מחברת הכנסת עאידה קודם, שהיא שנים עוסקת בדבר הזה והיו פה אין ספור דיונים, ואני בטוחה שהנתונים שהוצגו פה הם כנראה לא חדשים ויש המון נתונים.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

ממש לא חדשים.

אני חברת כנסת שנה וחצי. אני קצת מאסתי בוועדות הקישוט. אנחנו לא פה להיות ועדת קישוט, אנחנו פה לעשות עבודה, וזה בידיים שלכם. אתם לא צריכים אותי שאני אגיד לכם שצריך לשבת לבנות תוכנית עבודה יחד עם משרדי הממשלה האחרים ולהתחבר לשטח, אז אני מברכת על השולחן העגול שעשיתם. זה לא מספיק. אם הולכת להיות עכשיו החלטת ממשלה, אנחנו דורשים שלפני שתגיעו להחלטת הממשלה תגבשו את כל מה שצריך עם השותפים הנכונים בשולחן הזה.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

שיבואו לוועדה לדיון.

כמובן. אני כמובן רוצה להיות שותפה למהלך הזה כדי לעשות עבודה אמיתית, לא סיסמאות, לא ועדת קישוט, עוד דיון, שם דיון, שולחנו עגולים. אנחנו רוצים תכל'ס. הדיון הבא שיהיה פה, אני מצפה שהוא יהיה דיון שיקדם אותנו, לא שנברבר את עצמנו לדעת. אנחנו ממש מאסנו בזה באופן כללי במדינה. אני ממש מבקשת שכל דבר שחסר לכם, שאתם מרגישים שאתם זקוקים לעוד מידע, נעשה את החיבורים במיידי. לא לחכות יותר. הרי אתם בסוף מחוברים למשרדי הממשלה. כל מה שאתם צריכים זה לדבר איתם ולבקש מהם את מה שאתם צריכים, אז נא לדרוש עבודה משותפת ותוכנית עבודה משותפת שתביא תוצאה אמיתית. תיראי את האנשים שיושבים פה. את רואה את כל הנשים האלה? הן מחכות שתבואו עם בשורה. זה עליכם, זה שלכם. תודה רבה.

בואו נתקדם כי אנחנו ממש קצרים בזמן. הדובר הבא הוא עופר בן שטרית, מנהל מחוז דרום של שירות התעסוקה הישראלי. אני ממש מחכה לשמוע אותך, ונתקדם משם.

תודה רבה. אני שמעתי את כל החסמים פה שהעלו. אני בהחלט מקבל את העמדה של חברי הכנסת בעניין של להיות פרקטיים ולהביא תוצאות. נתחיל קודם כל מהחלטת ממשלה 1279 שאנחנו עובדים לפיה בתוכנית מעגלי תעסוקה. אנחנו עומדים בכל היעדים שהוכתבו לנו, שזה 3,700 דורשי עבודה שהם פעילים מתחילת השנה במעגלי תעסוקה. משתתפים בכלים, זאת אומרת מימוש כלים בתוך מעגלי תעסוקה, 2,242. יעד השמות של 1,345. כמובן אנחנו עומדים בקצב השנתי.

יש לנו כרגע במחוז דרום, מתוך 40,000 דורשי עבודה שפוקדים את הלשכות שלי יש לי סדר גודל של ארבע-חמש לשכות שבעצם מחזיקים את כל המגזר הבדואי, נשים/גברים. בלשכות שמופקדות על המגזר הבדואי יש לי היום 6,900 דורשות עבודה מהמגזר הבדואי. מתוך דורשי העבודה שפוקדים את הלשכה שלי במגזר הבדואי יש 4,700 נשים. מתוך הנשים יש לנו כמות גדולה מאוד של דורשות עבודה ללא השכלה. מדובר על אלפים, מללא השכלה עד יסודי-חלקי. יש לנו סדר גודל של 1,224 דורשות עבודה שביקשו מאיתנו קורסים, הכשרות, סדנאות וכו', ואנחנו מספקים להן את העניין הזה על בסיס התקציבים שקיימים בתוך שירות התעסוקה.

כמה מתוכן מקבלים?

מתחילת השנה הכשרנו קרוב ל-1,000 דורשות עבודה במסגרת הכשרות, קורסים.

מתחילת 2023?

מתחילת 2024. אני מדבר על הכול, כל ההכשרות שהן ביקשו, כלים תומכי השמה.

איזה הכשרות, לדוגמה? אני רק רוצה להבין.

סדנאות לכניסה לשוק העבודה, סדנאות לקורות חיים, סדנאות דיגיטליות, נטוורקינג, כל מה שמתאים כמובן בהתאם לאוכלוסיות.

זה ניתן ללא תשלום או בתשלום סמלי?

אנחנו עושים את הדברים האלו ללא תשלום, למעט הנושא של שוברים, ותיכף אני אגע בנקודות כדי להגיע גם לפרקטיקה.

איך אתם מיידעים את האוכלוסייה שהדבר הזה קיים, שיש את הכלי הזה?

קודם כל יש לנו באתר שירות התעסוקה.

אין להם נגישות לאתר ברבים מהמקרים.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אתה יודע שאין אפילו תשתית לאינטרנט שם.

יש לנו כמה אופציות. קודם כל יש לנו גישה בתוך הלשכות. ברגע שהם מתייצבים בלשכות הם נחשפים לכל האינפורמציה.

הבעיה היא הנגישות גם ללשכות. הם צריכים להגיע לשם.

לגבי הנגישות יש לי עמדה. יש פה מחלקת מחקר שאמרה שהיא לא קיבלה נתונים ממחלקת מחקר של הכנסת, אז קודם כל אני ממליץ לכם להיכנס לאתר של שירות התעסוקה. יש לכם מגוון של מחקרים שם. דיברתי עם סמנכ"ל תכנון שלנו והוא מוכן כמובן לצייד אתכם בעוד נתונים, אם תירצו.

דבר שני, דיברתם על נגישות של שירות התעסוקה. זה כמובן רק בסמכות שר הכלכלה ומנכ"ל שירות התעסוקה, רמי גראור. לדעתי יש איזו ועדה בכנסת שדנה בזה כרגע. לגבי מיקום של הלשכות של שירות התעסוקה, אני חושב שהמיקום זה חלק מהרגלי העבודה.

מה הכוונה?

ההגעה לאזורים נניח כמו באר שבע זה הרגל עבודה. ברור לכם שהמעסיקים לא נמצאים ביישובים האלו, והרגל עבודה זה כן להגיע לאזורים האלו.

אנחנו רוצים שהם יגיעו לעבודה. הם רק צריכים איך להגיע לעבודה.

יפה, אז יש פה עניין של תחבורה. העניין של התחבורה הוא חסם רציני ובהחלט צריך לעבוד על העניין הזה.

זה שאין פה נציג של משרד התחבורה זה חמור מאוד.

זו עמדה אישית שלי. גם לגבי הכשרות אני אומר לכם שרוב ההכשרות היום חונות במשרד העבודה ולא במשרד הכלכלה, אצל בן צור, כי העלו את זה כאן שזה בשירות התעסוקה. אנחנו נותנים את הכול. בתור מנהל מחוז, מכיוון שאני בקיא ואני ניגש ליישובים במו רגליי, ואני ניגש גם לצירי התנועה כמו שהיא ציינה פה, לתוך היישובים פנימה, 8–7 קילומטרים מהכביש, עשיתי את זה ברגליי. אני הורדתי הנחיה אצלי במחוז שהביצוע של המבחן התעסוקתי שלנו במחוז דרום הוא ביצוע מקבל ומבין את הקשיים ואת המגבלות שיש למגזר הבדואי-נשים, ובהחלט אני מנסה ליישם את המדיניות הזאת שלי בתוך המחוז כדי שחס וחלילה דורשות עבודה מהמגזר הבדואי לא ייפגעו בכיס.

אני מעריכה מאוד את עבודתך. אנחנו צריכים לעשות יותר. אנחנו לא עושים מספיק.

דבר נוסף, אני יכול להגיד לכם פה שבשלוש השנים האחרונות המחוז שלי ביצע 4,000 השמות, תעודות זהות שונות לדורשות עבודה מהמגזר הבדואי, זאת אומרת אנחנו עשינו סדר גודל של 4,000 דורשים, תעודות זהות שונות של השמה.

אני אומר דבר כזה, כיתות לעברית תעסוקתית, כיתות השלמת השכלה. יש מיזם שנקרא מיזם 100, שיישובים מהמגזר הבדואי ניגשו למיזם הזה והם לא מפעילים את זה כי יש להם בעיה של תקציב של כיתות וכו'. כיתות דיגיטליות, מענק למעסיקים שיקלטו דורשי עבודה מהמגזר הבדואי.

מענק קיום בהכשרה - אני מכניס דורשת עבודה מהמגזר ואני רוצה לצייד אותה במענק כדי שתוכל לחיות. מענק השתלבות בעבודה לדורשי עבודה שהם משתלבים בשוק העבודה. מענק השתתפות וכיתות במערכת החינוך. בזמן שמערכת החינוך לא עובדת אפשר בהחלט להשתמש במערכת החינוך בערים כדי לחזק דורשי עבודה. כל הדברים האלה הם פרקטיקה וכמובן צריך שיתוף פעולה של כלל המשרדים הממשלתיים לעניין הזה.

קודם כל תודה רבה לך. ניכר שאתה באמת עושה עבודה והגישה שלך היא גם גישה טובה וחיובית, אבל צריך לעשות יותר ואנחנו צריכים לחבר יותר בין הגורמים השונים כדי להגיע לתוצאה יותר טובה.

אנחנו נאפשר עכשיו למשרד החינוך. רק תציגי את עצמך. בבקשה שתיים וחצי דקות. סליחה, אבל אנחנו רוצים להספיק את כולם. תודה.

אני אשמח גם לשמוע את הנשים מהנגב. שירין, מנהלת אגף חברה ערבית במשרד החינוך. מבחינת הפוטנציאל של בנות קצת נתונים בשביל לסבר את האוזן. אנחנו מדברים בתוך בתי הספר על 44,000 בנות כשיש לנו 46,000 בנים. בגני הילדים יש כ-12,000 בנות ו-13,000 בנים. הפוטנציאל של בנות ונשים צעירות בנגב הוא אדיר כפוטנציאל. סך הכול מדובר על 56,000 בנות במערכת החינוך נכון להיום לעומת 59,000 בנים. זה כמעט שוויוני. מבחינת הפוטנציאל חשוב לדעת שהבנות הבדואיות מצטיינות מבחינה לימודית. אחוז הזכאות ב-2022 - 76% מהבנות זכאיות לבגרות לעומת בערך 44% בנים.

כן, ראינו גם במצגת קודם את הפער הזה.

אני אומרת רגע על ההצטיינות הזאת, גם בבגרות המצטיינת, גם בזכאות, מה אנחנו רוצים לעשות כמשרד כדי לממש את זה. קודם כל דוח מבקר המדינה עדיין מהדהד לנו בעיקר בעניין הזה של הכוון תעסוקתי בתיכון עוד לפני שהם מסיימים תיכון. יש לנו כמה יוזמות שאנחנו מקדמים אותן בתוך התיכונים, בעיקר בעניין של עברית דבורה. הוספנו השנה לכל בתי הספר התיכונים עוד שעה אחת של עברית דבורה מעבר למה שהם לומדים, כדי שהם ישתמשו בעברית כשפה רלוונטית מעבר למה שהם עושים בבגרות. אנחנו מלווים את בתי הספר התיכונים כדי להשתמש בשפה הזאת. אנחנו מעודדים. חשוב רגע להגיד, זאת שנה ראשונה שמנהלי בתי ספר תיכונים מקבלים תקציבים שנקראים מתוך הליווי הדוקטי, שזה תקציב גמיש מאוד גדול. אנחנו מעודדים מנהלים לקחת את התקציב הזה לא רק לבגרות ולזכאות לבגרות, אלא לעודד את הבנות לבחור את התעסוקה המתאימה והנכונה להן, ללמוד מקצועות, לא רק הוראה.

אני מסכימה למה שאמרתם קודם, לא לקרוא לזה חסם כי זה הופך למחסום, אלא אתגרים שיש לחברה הערבית הבדואית בדרום. חשוב להגיד שכמשרד חינוך, מעבר לחומש, כולם מדברים על החומש וזאת טעות בעיניי. החומש הוא תקציב תוספתי. לנו יש אחריות חוץ מהחומש על מערכת החינוך.

חד משמעית, לכן אני רוצה שתיתני רגע תגובה למה שנאמר פה קודם, שקודם כל חסרים הרבה מאוד גנים, וברגע שלא מתחילים ממערכת החינוך לגיל הרך, יש פערים כבר בבית הספר היסודי ואז יש נשירה, ואז בעצם האחוזים שאת מדברת עליהם שהם נשמעים נורא טוב, מייצגים את מי שכבר בבית ספר, אבל איפה אלה שלא מצליחים להשתלב ואנחנו רוצים לעודד אותם גם להיכנס למערכת החינוך?

המשרד יודע לתקצב גני ילדים שקיבלו אישור והרשאה. זאת השיטה של משרד החינוך ללא קשר לחברה הבדואית. הוקם צוות שנקרא 180 וחשוב לסדר את זה כדי להבין איפה המורכבות ואיפה האתגר. נפריד בין יישובי הקבע והיישובים שנקראים בלתי מוכרים. ביישובי הקבע לפעמים יש פערי תקצוב שנובעים מהמצב הכלכלי, שגם כשאנחנו נותנים הרשאה לגנים, הרשויות לא עומדות בפערי התקצוב ולכן לא בונים את הגנים גם אחרי שאנחנו נותנים הרשאה. זה סיפור אחד.

הסיפור השני והמורכב יותר זה הרשאה שניתנת לשטח מסוים כדי לבנות בו מרכז שירות, להפוך אותו לגן. זה לא מנדט של משרד החינוך, זה מנדט של רשות ההסדרה של הבדואים, משרד התפוצות שמטפל בזה, מינהל התכנון.

אוקיי, הבנתי. כל משרד אומר שהמשרד השני וכל אחד אומר שהשני. אני לא מאשימה אותך חס ושלום. אני רק רוצה להגיד לרשות למעמד האישה שדיברו קודם. כשאמרתי לכם שאתם צריכים לשבת ביחד כדי להגיע להחלטת ממשלה, אז זה חלק מהסיפור, כי אחד אומר, זה שלו, זה שלו, זה שלו. אם לא יהיה מישהו אחד שיתכלל את הסיפור הזה וייתן פתרונות ולא רק את החסמים, שום דבר לא יקרה.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

שמו את רשות הבדואים כדי להרוס את הבתים.

מי שאמור לתכלל זה בדיוק התשובה שנתתם. יש אגף חברתי-כלכלי, ליאור כלפא. הוא האיש שאמור לתכלל בין משרדי הממשלה השונים. הם מובילים את צוות 180. ככה הוא נקרא. ברגע שהם אומרים, יש מרכז שירות במקום הזה, הוא מאושר, משרד החינוך מתגייס באפס זמן, מתקצב את גן הילדים ופותח אותו.

לדיון הבא אנחנו נזמן אותם ואנחנו גם נדבר איתם לפני, כי זה לא יכול להיות שהם לא פה. התכלול חייב לקרות. זה באמת מתסכל מאוד.

אני רק רוצה להגיד משהו לקראת הסיום, לנשים הבדואיות ולנערות הצעירות הבדואיות. יש היום תנועות חברתיות שצמחו בדרום, שיכולות ללמד אותנו על החברה הערבית הכללית וגם לדבר על הפוטנציאל של החברה הערבית שבעצם תלוי במה שקורה בדרום בנגב, ואני אומרת את זה ממקום מאוד אמיתי גם כבת של החברה הערבית הכללית. החברה הבדואית היא מקום שצריך ללמוד ממנו, בעיקר מהנשים הבדואיות, ויש תהליכים שהתחילו שם כמו ההתנדבות, כמו תנועת אג'יק למשל שהתחילה בדרום והיום היא כלל-ארצית, ולמנף את הכוח הנשי ובכלל את מה שקורה שם, ולא לדבר רק שיח של חסמים כי זה יכול לבלום.

חד משמעית.

יש הצלחות מדהימות בדרום וזאת הזדמנות להגיד תודה לנשים הבדואיות.

תודה, ואני מסכימה עם הדברים שאמרת בסוף.

אנחנו ניתן למשרד העבודה, רק תציגי את עצמך. לאחר מכן אנחנו נשמע את פאטמה. אנחנו נאלץ לנעול את הישיבה לאחר מכן, אז אני מבקשת רק שתתמצתו. תודה.

טוב, קודם כל אני אציג את עצמי. פאטן, מנהלת תחום חברה ערבית במשרד העבודה, מינהל תעסוקת אוכלוסיות. שמעתי את כל הדברים שעלו ואתייחס קצת לתוכנית של ריאן, כי בסופו של דבר זו התוכנית הכי גדולה, ארצית, שמטפלת בכל הנושא של תעסוקה בחברה הערבית, ואתייחס בכלל לנושא של הדרום כי בדרום יש את עמותת "בעצמי" שהיא מפעילה את המרכזים בדרום, שזה מתחיל בחורה, כסיפה, תל שבע, שגב שלום ורהט, וכולל עוד שלוחות שנמצאות גם בכפרים קצת מרוחקים.

לגבי הנתונים, סקרתם בהתחלה נתונים של 2021–2022, אז אני אגיד שב-2023 דווקא היו מתוך מרכזי הדרום 4,000 משתתפים שנכנסו לקבל שירות במרכזי ריאן, שמתוכם 50% זה נשים. מתוך ה-50% הצליחו להגיע למשהו כמו 1,800 אנשים שהושמו בעבודה, ותחשבו שמתוך ה-1,800 יש 670 נשים שכן נקלטו בעבודה, ויש השמות בתעסוקה באזור.

אני חושבת שכל החסמים וכל הדברים שעלו הם יכולים להיות מטופלים יותר ביעילות ובדיוק אם באמת יש תכלול נכון ויש גם עבודה משותפת עם כל המשרדים, אבל שוב, העבודה ממשיכה לגדול. אנחנו היינו ב-2021 במקום. היום אנחנו ב-2024, אנחנו כבר במקום שהוא נראה לי קצת יותר טוב, אבל שוב, גם המשברים במדינה הזאת מאוד משפיעים על כל דבר, ואני אגיד שהחברה הערבית היא תמיד הראשונה להיפגע וגם האחרונה לצאת מתוך המשבר. אלו הנתונים של 2023. אני חושבת שגם החסמים של השפה, דיברו כאן על 20 שעות עברית. זה באמת לא מדויק. הנשים נכנסות למסלולים של 180 שעות, לומדות עברית, תוכנית שהיא מבוקרת. יוצאות משם באמת עם דברים שהם יכולים לצאת איתם גם לשוק העבודה וגם לחיים בכלל.

שירותי ההכשרות, שירותי ריאן אפילו מנגישים את השירות לתוך הכפרים הלא מוכרים והכפרים המרוחקים, סדנאות שישבו עם נשים. עשו שם כל מיני סדנאות כדי להנגיש את השירות ולשנות משהו במודעות ובתודעה אצל הנשים.

אם מבקר המדינה בא ואמר שלא הצלחתם, למה אתם לא בוחנים מחדש את המדיניות?

אני לא מכירה את הנתון שאתה מדבר עליו, באיזה שנים, אבל אני מציגה עכשיו - - -

מבקר המדינה כתב דוח ארוך על צעירים חסרי מעש, שפורסם במאי שנה שעברה, והדוח הזה בוחן באופן קונקרטי מאוד את האנשים הצעירים שהלכו לריאן בשנים שקודם לכן. שם-שם הוא בדק. זה לא קורה הרבה בבדיקות של המבקר, והייתה לו תוצאה שאומרת שריאן לא משפיע על התוצאה. אם הוא לא משפיע על התוצאה, אז אנחנו מפעילים שירותים שאין להם משמעות.

אתה מדבר על צעירים חסרי מעש שזאת תוכנית חדשה שנכנסה.

לא על תוכנית חדשה. אני מדבר על מרכזי ריאן שקיימים כבר יותר משבע שנים.

אני רואה שהיא לא מכירה את זה.

אפקטיביות תוכנית ריאן. הדוח התייחס לזה.

בסדר, אנחנו נבקש תשובה על הנושא הזה לדיון הבא, בבקשה, כי זה חשוב מאוד. אנחנו חייבים להתקדם. תודה רבה לך.

בבקשה, פאטמה.

שלום לכולם, אני פאטמה אבו קוידר מהכפר הלא מוכר אל-זרנוק. אנחנו כפר של כמעט 7,000 בני אדם. יש לנו תיכון, יש גנים. אולי אדבר קודם כל על החינוך. אני למדתי עד כיתה ז' לא בכפר שלי, בכפר אחר, אבו תלול, בגלל שאין אצלנו בית ספר. אבא שלי לא הסכים שאני אמשיך את הלימודים שלי. עכשיו יש גנים, יש תיכון. אני בוועד המקומי בכפר ועובדת על הרבה פרויקטים כמו הפסולת בכפר. גם מלגות לסטודנטים. הסטודנטים בכפרים לא מוכרים, לא מגיע להם את המלגות מהמועצה. היה פעם שכן קיבלנו.

אין הקצאה?

אין. אני דיברתי עם ראש המועצה. הוא אמר לי בפירוש שזה לא מגיע לכפר.

למה?

לא שייכים למועצה.

כי זה לא מוכר.

כן. הכפר שלנו לא מוכר, אז סטודנטים, לא מגיע להם מלגות מהמדינה. אני גננת, ארבעה גנים בלי גישה. אי אפשר להכניס את האוטו לגנים.

זאת אומרת, חייבים לבוא ברגל.

ברגל, וזה רחוק.

כמה רחוק?

כמעט חצי קילומטר. גם הילדים בזמן החורף, זה מאוד קשה ברגל ללכת. יש בוץ.

לא תנאים. לא דרך סלולה.

לא רחוב כרגיל. זה אדמה. גם מבחינת השירותים בכפר, אין לנו פסולת. אין איפה ללכת. אנשים זורקים לוואדי, שורפים ומקבלים קנס. יש אנשים ששמים את זה ליד הבית. זה לא טוב. זה מסוכן לחיים. חשמל זה על קולטי שמש. גם מים, אנחנו היינו משלמים. אני בבית שלי משלמת כל חודש 600 שקל. לפי דעתי זה סכום מאוד גבוה.

אני בזמן המלחמה עבדתי בחמ"ל. הייתי עם הקבוצה של כמעט 14 נשים מחלקים סלי מזון לכל הכפרים הלא מוכרים בכל הפזורה. נכנסנו לתוך הכפרים. יש אנשים שלא דמיינתי שאני אגיע לשם, וחילקנו סלי מזון. גם עבדתי במשרד הפנים על תווי מזון.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אישה מהממת, מאוד פעילה.

כל הכבוד.

אני עובדת לטובת החברה. האוכלוסייה שם מאוד חלשה. הנשים, אם מישהו יעזור להן או יעודד אותן, יש יכולת שיעבדו וישנו. אני רוצה את השינוי הזה. אני לא רוצה שהבת שלי תשב בבית ולא תלמד. אני רוצה שכל השכנות שלי ילכו ללמוד, להתקדם, לשנות את החברה, לא להישאר ככה. אישה היא הדינמו של החברה, היא המפעילה, אז אולי קצת עזרה לאישה הזאת.

קודם כל תודה רבה לך וכל הכבוד לך על העבודה החברתית שאת עושה ועל ההתנדבות. אני רק רוצה להגיד שמלבד העובדה שזה הדבר המוסרי והנכון והצודק שאנחנו נטפל בדברים האלה, זה גם אינטרס של מדינת ישראל. אצלי אין סימני שאלה. אנחנו צריכים לעשות עבודה אמיתית.

אני ניגשתי להרבה משרדים בממשלה. היינו במפגש עם שרת הסביבה, תמר זנדברג.

כן, השרה הקודמת.

לפני יותר משנה, אבל לא השתנה כלום.

גם בשנה האחרונה כמה דברים השתנו במדינה.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

רק משפט אחד, ברשותך. אני באמת רוצה להודות, וכשאנחנו מדברים על תעסוקת נשים בדואיות בדרום, אני לא יכולה להוציא מהראש שלי את המאבק שלי שהיה בשנה שעברה על בחורה בדואית, חוקרת במכון וולקני, חוקרת יחידה, ערבייה מהדרום, גם עם צרכים מיוחדים שפיטרו אותה, שאמרו, אין מה לעבוד, פשוט מאוד, והניסיונות שלי לא הצליחו לשכנע אותם למרות שגם חבר הכנסת גפני התערב ואמרנו שאנחנו מוכנים להביא תקצוב מתוכנית החומש, רק להשאיר אותה, והיא טובה ועושה עבודה טובה, מצוינת. רצינו שתישאר מגדלור לשאר הנשים שיסתכלו, שיראו שיש אפשרות.

וזה לא צלח.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

זה לא צלח.

חבל מאוד.

טוב, אנחנו נאלצים לסכם את הדיון.

רק בשני משפטים. בגלל שהצגנו נתונים, אני רוצה רק לתת לנתונים האלו פנים ועיניים, ולשאול את השאלה כאן שמתבקשת בדיון, כי כל הזמן יש את ההנחה של החסמים. בהינתן הנתונים הקיימים בחיים של נשים בדואיות, אם את אישה שבממוצע יש לך חמישה ילדים, משתכרת מתחת לשכר המינימום, ולילדים שלך להשתתפות במעונות את צריכה לשלם 1,000 או 2,000 שקל לשני ילדים, ובהיעדר תחבורה ציבורית כאשר רק ל-30% מהנשים יש רישיונות נהיגה, והאוכלוסייה היא מתחת לכל אוכלוסייה מבחינת מינוע, אם לא היית בדואית, האם היה לך אינסנטיב לצאת לשוק העבודה?

חד משמעית.

תודה רבה לכל המשתתפים בדיון. אנחנו נייצר דיון המשך. אני אעדכן את יושבת-ראש הוועדה.

אם אפשר לדיון ההמשך רק כדי שנהיה יעילים, לבקש את נתוני ההשמות המפורטים בשנים האחרונות, הן של שירות התעסוקה והן של ריאן.

כן, כן, דיברנו על זה. אנחנו נרצה תשובות גם על הדוח של מבקר המדינה.

אנחנו נועלים את הישיבה הזאת. תודה רבה לכל המשתתפים. אנחנו עוד נמשיך לדון בנושא ולקדם אותו. תודה רבה לכם.


הישיבה ננעלה בשעה 12:13.