פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



43
הוועדה לענייני ביקורת המדינה
17/06/2024


מושב שני


פרוטוקול מס' 130
מישיבת הוועדה לענייני ביקורת המדינה
יום שני, י"א בסיון התשפ"ד (17 ביוני 2024), שעה 9:30

רפורמת "נפש אחת" - טיפול משרד הביטחון בנכי צה"ל וכוחות הביטחון - דוח מיוחד, 2024

חברי הוועדה: מיקי לוי – היו"ר
מירב בן ארי

סימון דוידסון
מיכל מרים וולדיגר
משה טור פז
שלי טל מירון
מאיר כהן
ירון לוי
נעמה לזימי
שרון ניר
לימור סון הר מלך
יצחק פינדרוס

אביחי לויט - מנהל אגף א בחטיבה לביקורת מערכת הביטחון, משרד מבקר המדינה

תומר סעדה - מנהל ביקורת, משרד מבקר המדינה

שרית קדרון - ס׳ בכיר לתהליכי בקרה ושיקום, משרד הביטחון

תום עופר - ממונה משפטי לנושאי שיקום, משפחות והנצחה, משרד הביטחון

סיביל סירקיס - עוזרת ראש האגף לבריאות הנפש, משרד הבריאות

יואב סטשבסקי - משפטן ייעוץ וחקיקה, המחלקה למשפט ציבורי-חוקתי, משרד המשפטים

אריאל הבר - רכז ביטחון באג"ת, משרד האוצר

חגי לוין - יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור

רועי כהן - מנכ"ל ארגון נפגעי פעולות איבה

עידן קלימן - יו"ר ארגון נכי צה"ל, ארגון נכי צה"ל

נדב וירש - יו"ר פורום יהלומי הקרב, עמותת "יהלומי קרב"

שמיר בניטה - מנכ"ל, עמותת "יהלומי קרב"

יואב פינק - פעיל בעמותה, עמותת "יהלומי קרב"

אביב לוי - נכה צה"ל הלום קרב, עמותת "יהלומי קרב"

אגמית גלב - פעילה, תנועת אימהות בחזית

מיתר סלע - הלומת קרב עם כלב שירות, המרכז להכשרות כלבי שירות

זאב פלדמן - יו"ר, אר"מ - ארגון הרופאים עובדי המדינה

שפרה שיר - מנכ״לית, עמותת בית חם לכל חייל

אליהו צמח - מצויין צה״ל מרכז נושא הדתיים והחרדיים, עמותת מצויינים שבישראל

גיא זקן - לוחם וחבר של אלירן מזרחי ז"ל

אבירם אטיאס - לוחם וחבר של אלירן מזרחי ז"ל

אברהם אבוטבול - הורה לשני נכי צה"ל

מוחמד מזאריב - נכה צה"ל

גל רויטשטיין - נכה צה"ל הלום קרב חייל מילואים

אריה בונפיס - הלום קרב ונכה צה"ל

אלון חסון - נכה צה"ל והלום קרב

אביחי לוי - נכה צה״ל

עומר אמסלם - נכה צה"ל

דניאל שטרית - הלום קרב

זהבה כהן - בת זוג של נכה צה"ל (אביחי לוי)

חיים הלד - מנכ"ל עמותת "לא מפקירים פצועים בשטח"

יזהר ליפשיץ



ענבל צח



יוסף אבי יאיר אנגל



דבורה עידן



אלון גת



גדי רון



ריקי רוזנבלט

פלורינה הלמן לוין

הדס צנוירט


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



רפורמת "נפש אחת" - טיפול משרד הביטחון בנכי צה"ל וכוחות הביטחון - דוח מיוחד, 2024

בוקר מאוד קשה, בהמשך לשבת השחורה שעברה על אזרחי כל מדינת ישראל. 12 חיילים, קצינים, מיטב בנינו נפלו בקרב. יהי זכרם ברוך. באמת מחירים כבדים מאוד-מאוד.

היום יום שני י"א ניסן התשפ"ד, היום ה-255 למלחמה, 120 חטופים עדיין מפלצות החמאס. לא הסתרתי את דעתי, אמרתי כבר בינואר – צריך לעצור הכול, להחזיר אותם הביתה. אני עדיין דבק. לפני חצי שנה אמרתי את הדברים האלה. 120 חטופים. במקרה כמספר חברי הכנסת. יחשוב כל חבר כנסת, אילו הוא או מי מבני ביתו היה שם, איך הבית הזה היה אמור להתנהג. רק זה. זה אני אומר לחבריי חברי הכנסת. אילו הוא או מי מבני ביתו, ואין פה אופוזיציה קואליציה, היה שבוי בשבי המפלצות האלה, איך הבית הזה היה אמור להתנהג ולקבל את החלטותיו. אנו מאוד מקווים שצה"ל יכריע את המערכה ודי, באמת די, וכולם ישובו הביתה. אני עומד על דעתי שאמרתי בינואר. אמרתי אז ב-6.1 – לעצור הכול, להחזירם הביתה. אחר כך נטפל בשאר. לא יכול להיות שמדינת ישראל תבגוד בהם פעמיים.

משפחות החטופים, אני אעביר לכם, אבל יש לי כאן דיון מאוד חשוב, ואני רוצה להספיק לתת להם, אז תנסו להצטמצם. אני בדרך כלל ממש לא מגביל אתכם, אבל היום יש לי המון דוברים, חלקם נכי צה"ל, פוסט טראומה. בבקשה.

בוקר טוב. 255 ימים שלי אין זהות חוץ מאשר להיות בת דודה של טל, והאמת שממש נמאס לי. אני מבקשת מכולכם לזכור דבר אחד, את הכי חשוב – אין לנו זכות קיום פה בלעדיהם.

אתמול היה יום האב. נווה ויעל לא זכו לחגוג את זה עם אבא טל. כל אחד מכם שחזר אתמול הביתה ושיחק עם הילדים שלו או עם הנכדים שלו, תסתכלו לטל בעיניים ותסבירו לי למה לעזאזל 255 ימים הוא לא בבית. מיקי וכולכם, לחתום על עסקת נתניהו. להגיד לה כן ולהחזיר אותם הביתה. אנחנו נשקם אותם ונקבור את מי שצריך לקבור. זה לא יכול להימשך. ביום ה-100 אמרו לי: תראי שתגיעי ליום ה-200, ואמרתי: לא, הם יחזרו. אנחנו תכף ביום ה-300 וכמה עוד ימים נספור? כמה עוד חללים נקבור, וכמה עוד אנשים נרצה לקבל בחזרה והם לא מגיעים? זה שחזרו ארבעה בשבוע שעבר - זה היה יום מאושר. אנחנו רוצים את כולם. אנחנו רוצים שיהיה יום מאושר על 120, לא על הארבעה שיכלו להיפצע ולא לחזור אלינו בחיים אחרי שמונה חודשים בשבי. תסתכלו לטל בעיניים. אני רוצה אותו בבית בשבילי, בשביל הילדים שלו, בשביל ההורים שלו, בשביל האחים שלו. הוא צריך להיות פה והם צריכים להיות פה, כל אחד ואחת מהם. זה לא רק הבן דוד שלי. זה האח והאחות של כל אחד ואחת מכם. תודה.

תודה רבה. בבקשה.

255 ימים עברו מאז פרצה המלחמה הארורה, הארוכה, הקשה והמתסכלת ביותר מאז הקמת המדינה לפני 76 שנים. 255 ימים כש-120 ישראליים חפים מכל פשע עדיין יושבים אי שם בגיהינום החמאסי ואין מושיע.

שמי יוסף אבי יאיר אנגל, דור שני לניצולי שואה, אב שכול לבני יאיר שנפל בעת שירותו בשייטת 13 והסבא של אופיר, שנחטף מבארי ביום הארור יחד עם אבי חברתו יוסי שרעבי ונער נוסף מהקיבוץ.

אופיר חזר אלינו לאחר משא ומתן בעסקה הגדולה שהתקיימה לפני 201 ימים. יוסי נשאר שם, לאחר שהופרד מאופיר ונהרג אחרי 99 ימים כשבעת מותו היה יחד עם איתי סבירסקי, שנרצח על ידי שוביו, ונועה ארגמני שחזרה לאחר פעילות הרואית של חיילי צהל והימ"מ. האם משהו מעלה על דעתו שניתן יהיה לשחרר את 120 החטופים במבצעים הרואיים ולא בעסקה?

איך ניתן להגדיר את המצב אם לא מחדל אחד גדול של הממשלה והעומד בראשה? מי טיפח את החמאס עד שהגיע לממדים מבהילים שאף אחד מכם, חברי הכנסת, לא תיאר. שנים של העברת כספים מבלי לפקח לאן הם מנותבים. שנים של סיוע בבניית הכוח הצבאי של החמאס והכרה שהוא הארגון המייצג של הפלסטינאים החיים איתנו במרחב והזנחת יתר הארגונים. אף אחד מבין המדינאים בהנהגת המדינה לא לוקח אחריות על המחדל הנורא, גם לא אחרי 255 ימים כש-120 החטופים עדיין אי שם קילומטרים בודדים מהגבול.

ראש הממשלה הניח הצעה לעסקה. מדוע היא לא מתקדמת? האם נכון להאשים רק את החמאס שהם לא ממלאים את דרישותינו ולהמשיך הלאה בלחימה שאין בה תוחלת כשהחמאס הפך להיות ארגון לוחם, פרטיזני יותר ויותר, מוכר על ידי העולם כארגון המייצג את הפלסטינאים? או שזה עוד תרגיל כדי למרוח זמן ולא לסיים את המלחמה?

כמה פעמים עוד יחזרו מנהיגנו על האמירה השטותית הבלתי אפשרית של ניצחון מוחלט על החמאס והחזרת החטופים, בשורה אחת. כבר לפני חודשים הצהירו ראש הממשלה וכמה משריו שאוטוטו המלחמה מסתיימת בניצחון מוחלט. 255 ימים - והניצחון הבלתי אפשרי מתרחק.

חברי הכנסת האם אתם לא חשים אי נוחות בוויכוח המתנהל בימימה האחרונה, מי נתן את ההוראה להגדלת הסיוע ההומניטרי ופתיחת מרחבים פתוחים למעבר הסיוע ומבלי שאיש ממקבלי ההחלטות, החברים שלכם, לא מזכיר אפילו במילה את הצורך בסיוע הומניטרי ל-120 החטופים הישראלים ומשפחותיהן החורקות שיניים ימים ולילות?

ותוך כדי חדלות העשייה הזאת מתגלים מחדלים הזויים, שקשה לתאר אותם. כמו זה שראש הממשלה כלל לא ידע לדבריו, שבנו של שר בממשלתו הקודמת נהרג ב-7.10. האם זה הגיוני? או שבנו של ראש הממשלה הנהנתן אי שם במיאמי מפיץ פוסטים נגד הצמרת הביטחונית בכל העולם, ואיש מחברי הממשלה ובראשם ראש הממשלה, לא סותם לו את הפה, ואנחנו ממשיכים לממן את שהותו כולל השמירה עליו. עד מתי יתעלם ראש הממשלה ושריו ממשפחות החטופים שחזרו או שנמסר למשפחתם שהם אינם עוד בחיים וגופותיהם עדיין שם?

חברי הכנסת, עד מתי? האם אתם לא מרגישים מבוישים ומבוזים מהמצב הכל כך קשה שהעם שלנו נמצא בו? מצב שהולך ומחמיר בכל היבט בחיים שלנו.

כל שאנחנו רוצים שיקרה היום, באיחור של 255 ימים, להחזיר את החטופים כולם, פעילות שעל פי מומחים הייתה יכולה להסתיים לפני שמונה חודשים. שלא יישארו רון ארדים באי שם העזתי, ושנוכל לתת כבוד אחרון למתים ושיקום מלא לחיים ולמשפחותיהם.

כמה עצוב שאנחנו צריכים להגיע לכאן שבוע אחרי שבוע ולזעוק: החזירו את החטופים עכשיו. תודה

לפחות אני בהחלט מתבייש. אבל יותר קצר. בבקשה.

אני אימא של צחי עידן, שנחטף מקיבוץ נחל עוז ב-7.10 כשהוא נמצא עם כל משפחתו בממ"ד, וביתו החמודה בת 18 עוזרת לו להחזיק את הדלת, והמחבלים יורים ורוצחים את הנכדה שלי. אז אתה רוצה קצר?

לא.

אז 255 ימים זה ארוך יותר ממה שאני חושבת שאפשר לשאת. הרצח של מעייני נעשה לפני כל המשפחה, לפני האח שלה, שהיה בן 10, לפני אחותו, שהיא בת 12, אימא שלו, ואת זה הם סוחבים עד עצם היום הזה. צחי לא זכה להיות בהלוויה של מעייני, לא ישב שבעה, לא אמר קדיש, אבל יש לו שלושה ילדים עוד בבית ואשה שאוהבת, והם מחכים לראות אותו ואיני יודעת אם הוא יודע בכלל שהם חיים. יצא לשבי או אני לא יודעת לאן, למקום בלתי ידוע, לא יודעת איפה, עם ידיים שמלאות בדם של מעיין, וככה הוא צריך גם לעבור את ה-255 ימים. אין מישהו שיטפל בטראומה שלו, בכאב שלו, אז אני פה, גם זה ממש אני מרגישה כל פעם מחדש, שאני נקרעת מבפנים, לבוא ולהתחנן לדבר הכי אלמנטרי במדינת ישראל, זה להגן על האזרחים שאוהבים את המדינה הזאת וחיים במדינה הזאת, ואני רואה 255 ימים שיש כל מיני דברים אחרים, דיבורים אחרים אבל בינינו, חוץ מאשר מעשים שום דבר לא יביא לא את צחי ולא את שאר החטופים אז הדרך היחידה לדעתי שיכולה להביא אותם בשלום ולא לרצוח עוד כמה חטופים זה עסקה, ואם יש היום עסקה, מבקשת בכל לשון של בקשה, מתחננת – חבריא, די. הגיע הזמן להביא את כולם הביתה. גם את החיים בטח לשיקום, גם את הנרצחים - לקבורה, ויפה שעה אחת קודם. מי ייתן ופה מביקורת המדינה תצא ביקורת, זעקה גדולה מאוד שדי, די, די. צריך להביא את כולם הביתה. ההפקרות חייבת להיגמר. אי אפשר ככה לגדל את ילדינו במדינה הזאת, כשאתם יודעים שאין לא הגנה ולא ביטחון. סליחה על כל הכאב הגדול שלי, ותודה שאתם מקשיבים לי. מי ייתן.

מותר לך. אילו 120 חטופים חברי הכנסת היו במקומם או מי מבני ביתם ההחלטות בבית הזה היו נראות אחרת. כן, אני מעיז להגיד את זה בפעם הראשונה בהמשך לדברים שאמרת. בבקשה.

לא קל להמשיך אחרי הגברת. כל המרבה לדבר בחטיפה וההפקרות למצרים הרי זה משובח. אנחנו, אני לפחות, שומע אותך מיקי כבר חצי שנה אומר שצריך עסקה. אבל תראה כמה פעמים עלינו בתקוות והתרסקנו ועלינו התרסקנו ושימשנו עלה תאנה למשהו ציני שכרגע החטופים הפכו לאינטרס. בשם החטופים ניכנס ונמגר ונילחם ונעשה הכול, ובשם החטופים לא נצא עד אחרון החטופים. אפשר להישאר שם עוד שנתיים. כולם יודעים שצריך שלושה שבועות לחפש רק את החטופים והגוויות, ורק אחרי זה אפשר להתחיל לדבר על מה יש - העסק כבר מבולבל. ומשפחת החטופים נכנסה לדכדוך כי העלות של המלחמה בדם, כשהחטופים בראש היעדים, אז מה, בגלל החטופים נהרגים כל שבוע 15 איש בשם החטופים? אנחנו רוצים את החטופים הביתה עכשיו. ההפקרות הזו חייבת להיפסק. המילה חטופים בקושי מוזכרת. תסתכלו על מה דנים. פוליטיקה נטו. מאריכים את שירות החיילים, מקטינים את השוויון בנטל, מסדרים חוק פטור כדי איכשהו לשרוד עם הממשלה. כל מה שעושים הוא לא בשביל החטופים אלא בשביל ההישרדות, חזרנו – שמונה חודשים זה המחזוריות של לחזור ל-6.10 לאותו שסע ומחלוקת בקפלן כאילו אין חטופים. נהפוך הוא – בשם החטופים אפשר לעשות זאת עוד יותר בוטה ואגרסיבי, כי כמובן זה למען החטופים. אני מצטער לומר אך ניפגש גם שבוע הבא ועוד שבוע אם הם ימשיכו כך, ואיני רואה מה עוצר אותם. הציניות פשעה פה. פשוט בושה ל-120 חברי כנסת, גם לעם שעוד לא יצא לרחוב ולכיכר החטופים, לומר - החטופים חוזרים. הם לא עוד עלה תאנה כדי להמשיך להילחם. חוזרים. ובלי רגש, תודה רבה.

תודה.

מבקש לומר משהו קצר, ומחבר את שני הדברים, גם כרופא משפחות החטופים וגם כיושב-ראש איגוד רופאי בריאות הציבור. מה שאנו צריכים במקום הפקרה זה הכרה. אתמול ביקרתי אצל נועה ארגמני. אני מצטער לומר לכם שעם כל השמחה של כולנו, גם עכשיו לה כמו ליתר החטופים השבים אין תוכנית שיקום. אין גורם שאחראי על השיקום, אין תורה שאחראית לשיקום. אפילו אחרי ההחזרה יש הפקרות. וכאן כולנו רקמה אנושית אחת חיה – החטופים השבים, חטופים שטרם שבו, משפחות החטופים, נכי צה"ל, החיילים שלנו היקרים, העקורים שגם הם מופקרים, אז אני מבקש ממך אדוני יושב-ראש הוועדה בדיון תמיד לשים במרכז את כבוד האדם וקדושת החיים, ולחשוב מה אנו צריכים לעשות למענם. מה הצרכים שלהם. לא מה לכאורה קיים ואפשר לתת אלא להתחיל ממה האנשים צריכים, ואת זה אנו צריכים לתת לחטופים. חובתנו להשיב אותם בתפקיד הממשלה, למצות כל אפשרות ויש כרגע אפשרות כזו, למצות כל אפשרות כדי להביא אותם, כדי להתחיל את השיקום הלאומי שלנו מהטראומה הזאת. תודה רבה.

תודה רבה פרופ' לוין. יש פה מישהו ממשרד הבריאות? שמעת את ההערה שלו שאין תוכנית לחטופים? משרד הביטחון יש תוכנית כזו או אחרת, מטופלת, כן טובה, לא טובה.

תוכנית שיקום ארוכת טווח.

פרופ' לוין אמר פה דברים מאוד חשובים. אני לא צריך אפילו תשובה. רק צריך שתיקחי את זה למנכ"ל משרד הבריאות ולשר. את הדברים שאמר פרופ' לוין גם אעלה במליאה כי הם מאוד חשובים, כי יש אזרחים שנמצאים באותו מצב.

אני לוקחת את זה, בודקת את זה ואעדכן.

תודה. הוועדה תשמח לקבל מכתב ואנו נעדכן את פרופ' לוין, ושזה לא ייקח חודשיים. אם אפשר כמה ימים.

רק להבהיר – לחטופים השבים ולמשפחות שלהם כי הם גם זקוקים לתוכנית שיקום.

דבריך חשובים, נרשמו גם בפרוטוקול. תודה רבה לכם.

שלום, אני גם נחטפתי עם ירדן אשתי ועם גפן הבת שלי, ואחותי כרמל עדיין בשבי, יותר מ-255 ימים. את אימי איבדנו באותו יום, היא נרצחה 50 מטר מהבית וירדן אשתי חזרה – היא לא הצליחה לברוח. אני וגפן הצלחנו לברוח – אחרי שהיא נתנה לי את גפן. היא הייתה בשבי 54 ימים. זה היה לפני 200 יום, כשהיא חזרה. רק כדי להסביר לכם כמה אושר זה כשאנשים חוזרים – על התמונה הזאת כשאנחנו פוגשים אותה בבית חולים בפעם הראשונה, ואני מזכיר לכולכם, שלזה אנו שואפים. שיש אנשים חיים עכשיו, שיכולים לחזור אלינו, וצריכים לחזור אלינו, וזה צריך לקרות עכשיו. ואיפה נכשלנו ב-200 יום, 200 יום מאז שהאדם האחרון השתחרר בעסקה מעזה, עברו 200 יום. 200 ימים שהם סובלים שם שנייה-שנייה. 200 ימים ששום דבר לא השתנה. מבחינת החטופים כמעט לא השתנה. המצב שם הולך ומחמיר, ואנו צריכים עוד תמונות כאלה בעסקה, להביא את כולם הביתה. עוד חיבוקים כאלה. זה אנשים שיחזרו לחיים שלהם. יש השיקום שצריך לעשות עכשיו במקביל אבל השיקום היחיד שירדן צריכה עכשיו זה לקבל את כרמל חזרה. זה הדבר היחיד שיסגור לה את המעגל הזה והיא תוכל להתחיל להשתקם באמת. רק כשכל החטופים יהיו פה, החיים והמתים, נוכל להתחיל להשתקם מהדבר הזה, ויש להבין את זה. נמשוך את זה עוד 200 יום ועוד 200 יום – אנשים לא יוכלו לחזור פה לשגרה. אנשים לא יוכלו להמשיך לחיות פה. בבקשה תזכרו את זה. זה צריך לקרות מהר, וצריך לומר כן לכל עסקה – יש עסקה שהתקבלה על ידי ישראל. אנו צריכים ללחוץ שתתקבל ושתעבור ושיחתמו עליה, ולהחזיר את האנשים האלה הביתה. בבקשה בואו נדחוף לזה, כדי שנוכל לקבל את כרמל חזרה וכולם יוכלו לקבל את קרוביהם, וישראל תוכל להמשיך הלאה. תודה.

שמי גדי רון, חבר לקורס של רון ארד. חבר הכנסת מיקי לוי, הזכרת רון ארדים, וברשותך אני מוחה על כך. רון ארד, בכינויו צ'וקו, אדם פני עצמו. אין רון ארדים. לא מכפילים שמו של אדם. הוא אדם שלפני 37.5 שנים כאזרח המדינה, כלוחם אוויר יצא במשימה, להגן על המדינה, נפל בשבי. המדינה נכשלה בהחזרתו, הייתה עסקה על השולחן, היססו, ומאז רון ארד לא מוכרז לא כנכה צה"ל, לא כחלל צה"ל. הוא פשוט נעלם אז אין רון ארדים. יש רון ארד אחד, והוא טראומה לאומית. אני במקרה יושב על כיסא נפגעי טראומה אז הוא טראומה לאומית. ומה שמתפתח פה ב-255 ימים החולפים, אומר זאת פה במשכן הכנסת יושבים פה, 120 חברי כנסת יושבים פה, ממשיכים בדיונים – גם נכי צה"ל שמשתקמים ופרופ' לוין דיבר על שיקום חוזרים אבל יש כאלה שלא מבינים שאם נאפשר למקרים כאלה של היעלמות בגלל הפקרות, בגלל הפקרה נמשיך מקרים כאלה שאנשים ייעלמו ולא נדע מה עלה בגורלם, הטראומה תהיה לאומית ולא תהיה בת שיקום. לכן אני קורא מפה ל-120 לחברי כנסת – יש פה מעט מאוד מהאופוזיציה, מהקואליציה, לכל 120 חברי הכנסת – תתעוררו על עצמכם. תמשיכו לטפל במה שצריך לטפל במדינה, בדברים החשובים, בנכי צה"ל ובכול אבל תבינו שאי אפשר להמשיך להתנהל עוד יום אחד. יזהר, אבא שלו שם, אומר: ניפגש עוד שבוע. אין דבר כזה. אפילו לא עוד יום. אסור שיימשך עוד יום. כי עם רון ארד השלמנו עם המציאות. שואלים אותי אנשים: אתה עוד הולך עם חולצה של רון ארד. הוא יחזור? לא. רון לא יחזור. לא יהיה ביום האב ולא יראה את הבת שלו ואת הנכדות שלו. הוא לא יזכה והם לא יזכו לראות אותו אבל אסור לנו להגיד לאף אחד מאתנו, בקואליציה או באופוזיציה, לומר: אמרנו כבר ואמרנו יום. צריך לעשות משהו אחר לגמרי. לעצור הכול ולא לאפשר להפקרות הזו להימשך כי הטראומה הלאומית שתיווצר לא תהיה בת שיקום. נהיה בטראומה שהמדינה לא תצא ממנה.

תודה רבה שבאתם. היה קשה לנו אחרי שבת שחורה כזו לשמוע את הדברים שלכם. תודה רבה שבאתם. בבקשה.

שלום, שני הבנים שלי חיילים, אחד פאראמדיק בשריון, אחד בסיירת צנחנים, ההורים שלי מפונים כבר שמונה חודשים מקריית שמונה, אבא שלי חולה סרטן, מפונים לחדר במלון. ואני כאן בשם ארגון אימהות הלוחמים. רק רוצה לשים מעל הכול חיילים שלנו שנקראים לדגל ועושים זאת ללא מורא וללא חשש. יש לזכור, שחייהם חשובים וכאשר למשל אם הם נייחים, הם הרבה יותר פגיעים. דוגמה אחת – אם אנחנו מכניסים סיוע הומניטרי, שזה בלתי נתפס בעיניי, 322 משאיות ביום של אוכל, של פרות, של בשרים, כאשר החטופים אנחנו אפילו לא יודעים מה עולה בגורלם, מה הם מקבלים, אף אחד לא ראה אותם מעולם. בשלב כזה כשנכנסות משאיות החיילים שלנו הופכים למטרות כי נותנים הפוגה כדי להכניס את ערימות הסיוע מה שנקרא הומניטרי כי בשרים זה לאו דווקא הומניטרי. החמאס קולט את זה כחולשה, החמאס מתחזק על חשבון החיילים שלנו ואחר כך החיילים שלנו נפגעים מזה, עיין ערך מה שקרה רק בשבת הארורה הזאת. אז בבקשה יש לזכור שחיי חיילינו חשובים. תודה.

תודה רבה לך ולכל מי שבא והשמיע את קולו. הדברים לא פשוטים.

אני פותח את ישיבתה של הוועדה לענייני ביקורת המדינה בנושא טיפול משרד הביטחון בנכי צה"ל וכוחות הביטחון, דוח מיוחד בנושא רפורמת נפש אחת מ 2024.

מאז פורסם הדוח בינואר שנה זו, הוועדה דנה בו מספר פעמים, בכל פעם בהיבט אחר. דוח זה הוכן ברובו לפני פרוץ המלחמה הנוכחית, והוא בוחן את רפורמת נפש אחת אשר התקבלה בהחלטת ממשלה באפריל 2021. בשנה זו נכה צה"ל, איציק סעידיאן, הצית את עצמו מול מטה אגף השיקום.

מטרתה של הרפורמה היה להביא לשיפור משמעותי של הטיפול והשיקום הניתנים לנכי צה"ל ומערכת הביטחון. התקציב שיועד לכך היה 1.5 מיליארד שקלים.

למרות שמדובר בתכנית ממשלתית חדשה יחסית, דוח המבקר מצביע על ליקויים שאותרו כאמור, עוד לפני מלחמת חרבות ברזל – אי ניצול רוב התקציב המיועד לטיפול בנכי צה"ל, אי עמידה בלוחות זמנים למימוש הרפורמה של אגף השיקום, עיגון ההטבות בחקיקה והסיבה לה התכנסנו היום שוב – מענה למתמודדים עם פוסט טראומה.

המלחמה שאנחנו עדיין נמצאים בעיצומה – נמשכת כבר חודשים רבים. עשרות-אלפים של חיילים סוגרים מאות ימי מילואים עם הפוגות קצרות בלבד בתנאים קשים של לוחמה פיזית, מגע עם אוכלוסייה אזרחית עוינת, חשופים למראות קשים ופעילות אינטנסיבית של לוחמה. הם נקראים שוב ושוב לחזית, מתנתקים מבתיהם וממשפחותיהם, מהשגרה הרגועה שלנו, כאן כאזרחים, ממקומות העבודה, בתי הקפה, מסיבות בגן ובבתי הספר של הילדים – וחוזרים לנגמ"שים, לטנקים, לסמטאות של עזה ורפיח, למלחמה בצפון, כל אלו במעברים קיצוניים מן העולם של החיים האזרחיים לעולם הצבאי.

אין ספק שצה"ל הוא צבא מיוחד. אולי הכי מיוחד בעולם. העם שלנו הוא מיוחד. אזרחי ישראל הם מיוחדים. יכולות ההישרדות שלנו וכוחות הנפש טבועים ב-DNA שלנו אלפי שנים.

אבל לעיתים אנחנו שוכחים – ישראל היא מדינה. מדינה שאמורה לספק לאזרחיה הגנה ושירותים. מדינה ששולחת את חייליה לקרב צריכה לדעת לטפל בהם, כאשר הם חוזרים ממנו. בכל היבט. היא לא אמורה לזנוח אותם ברגע שהפקידו את הנשק.

אני יודע, כי הוקמו מרכזים לבריאות הנפש, וכי משרד הביטחון ואגף השיקום עושים ככל יכולתם על מנת לתת לסיוע לכל דורש. נכון, לא הכול מושלם, ואני לא מכיר ארגון כזה בעולם שהעבודה של עובדיו היא קודם כל שליחות ורק אחר כך מקום עבודה. ונכון שיש דברים שהם לא סגורים ולא מטופלים, אבל אני יכול להניח את דעתכם שהם עושים את המקסימום שהם יכולים. רק בשבוע שעבר התאבד חייל מילואים אחרי שירות מילואים ממושך.

החיילים היקרים האלה – מתהלכים בינינו. הם חוזרים ויחזרו לשגרה והם צריכים להמשיך לחיות חיים טובים. חיים איכותיים. אנחנו חייבים לעשות הכול על מנת להקל עליהם את הסבל והכאב.

אני מבקש לשמוע מכל הגורמים כאן מה התקדם מאז הדיון האחרון בנושא בחודש מרץ השנה. אני יודע כי הנושא מאוד קשה. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכם עובדי משרד הביטחון על תרומתכם ושירותכם, גם אם אינו מושלם. אין ארגון כזה בעולם שדואג. אני יכול להגיד את זה ברמה האישית שלי.

גם ארגון נכי צה"ל.

לא יפריעו ואין פה פינג פונג. אשתדל לתת לכולם לדבר. אף אחד מקומו לא נפקד. ארגון נכי צה"ל הוא הארגון עצמו. משרד הביטחון הוא משרד הביטחון. זה שתי ישויות שונות לחלוטין, ואני מצדיע גם לארגון נכי צה"ל. מכיר אותו מקרוב. משרד מבקר המדינה, שלושה משפטים קצרים, כי כבר דנו בנושא.

כבוד היושב-ראש, רק אבקש התייחסות – אני כן בהתכתבות עם מנכ"ל משרד הבריאות לגבי מה אמר פרופ' לוין. מעבר לכך שהעניין מאוד חשוב לי, הליווי, ודאי הליווי הנפשי, הוא אמר לי ואני יודעת שזה נכון – כל שב שמגיע, יש לו תוכנית ויושבים איתו על תוכנית אישית שהיא בינו לבין הצוותים שמטפלים בו, גם מבחינת המנכ"ל וגם מבחינת חגי - זה חסוי. הם לא יודעים הכול. זה כן מול נועה, במקרה הספציפי – הוא לא יכול לפרט לי. זה לא נכון. המדינה בהחלט דואגת. כמובן שכולנו היינו שמחים אם האירוע הזה לא היה קורה, אבל קרה ולכל שב יש תוכנית, כולל תוכנית אישית, מעטפת אישית כדי שתתאים לו ולא לאחרים. חשוב לתקן ואם יצטרכו נדרוש שוב ושוב ונעקוב אחרי זה.

תודה רבה חברת הכנסת וולדיגר על הבדיקה המהירה. אם מישהו יכול לקשר את פרופ' לוין, הוא מכיר היטב את מנכ"ל משרד הבריאות כדי שיהיו על אותו לבל – זה יהיה נהדר, כי הוא מטפל בנושא הזה. מבקר המדינה, בבקשה, שלושה משפטים.

כבוד היושב-ראש, שלושה משפטים כי אכן בישיבה הקודמת שניהלת פירטנו את מה שנמצא בדוח הביקורת. לכן רק נסתפק ונאמר שמצאנו שמשרד הביטחון אכן ביצע שינויים רבים בתחומים שונים כולל טיפול ב-10,000 תיקים ישנים של בקשות הכרה בנכות אבל חלפו יותר משנתיים מאז יצא לדרך עם הרפורמה והוא לא השלים כל מרכיבי הרפורמה, וחלק מהמרכיבים שהוא לא השלים הם בתחומי ליבה, מענה למתמודדים עם פוסט טראומה, עיגון הטבות בחקיקה, מערכות תקשוב, ואי יישום של כלל המרכיבים יכול לפגוע במענה השלם שניתן לחיילי צה"ל. נוכח מלחמת חרבות ברזל קיים משנה תוקף לחשיבות ההשלמה של יישום הרפורמה.

תודה רבה. נתחיל עם אברהם אבוטבול, הורה לשני נכי צה"ל, בבקשה, אדוני. שלוש דקות כפי שחברי הכנסת מדברים.

אני נושא מטען של שנים. אחרי הפתיחה שהייתה פה, שזה לא קשור לעניין, בראשית דבריי קצת הפתעה, אני רוצה לברך אותך על יום ההולדת שלך שחל השבוע.

תודה רבה.

עכשיו נעבור לדברים שלצורך זה הגענו. אני מלווה את הרפורמה כבר כמה שנים. הרפורמה הזו נועדה, להסדיר את היחסים והשיקום בין נכי צה"ל לאגף השיקום. הרפורמה חוקקה כך שהיא לא מבטלת אפליה בין נכים פוסט טראומתיים הכי קשים שיש לבין נכים פיזיים, ואם תרצו תוכלו לשאול שאלות, אנסה להבהיר.

קיימים נכים שאחוז הנכות שלהם לא משנה, אך תפקודם כה נמוך שאגף השיקום מצא לנכון, לבוא לאותו נכה ולומר לו: אדוני הנכבד, איני מסוגל לשקם אותך. אין לנו יכולת לשקם אותך. לכן הנכים האלה, בנוסף לזה שאגף השיקום הגדיר אותם ככאלה שאי אפשר לשקמם, הוא גם הגדיר אותם ככאלה שלא מסוגלים לפרנס עצמם, ויש כאלה מתוך כלל הנכים האלה, שמצבם כה חמור, חסרי ישע, שהוא נותן להם מלווה כל יום נאמר שמונה שעות ביום. הנכים האלה, מן הסתם, היו צריכים לקבל בזכאויות שלהם יותר מכל אחד אחר, כי הם בלתי ניתנים לשיקום. תארו לעצמם את הנכה, את משפחתו, שאומרים לו - אנו לא מסוגלים לשקם אותך. זה נכה לא 100% אלא 200% אבל מסתבר שיש תקנות שחוקקו על ידי משרד הביטחון, על ידי שר הביטחון לפני עשרות שנים, והתקנות האלה לא כוללות אף אחד מכל היושבים פה שהם הלומי הקרב. התקנות האלה שמקנות זכאויות לנכים קשים הם אך ורק לנכים פיזיים. אני יכול לנחש למה זה נעשה לפני עשרות שנים – כי אז כנראה לא הייתה מודעות להלומי הקרב, אבל היום אנחנו דורשים את זה, אנו דורשים ששר הביטחון יכונן תקנות שכוללות את כל הלומי הקרב. אני מדבר על הלומי הקרב שמשרד הביטחון אגף שיקום הגדירם ככאלה, שאי אפשר לשקמם, ושיש להם מלווה שמונה שעות ביום, ושאינם מסוגלים לפרנס עצמם. למשל, הנכים האלה שאני מדבר עליהם לפי ועדת שרשבסקי, שהקים מנכ"ל משרד הביטחון ודנה בזכאויות של הנכים האלה מבחינת דיור, נכים כאלה יקבלו לצורך רכישת דירה 250,000 שקל. איך נכה כזה, שהוא מה שנקרא חסר ישע שלא ניתן לשקמו, והיה אדם נורמטיבי, לוחם, שמדינת ישראל שלחה אותו, והוא נפצע – במקרה הוא לא נהרג, אבל הוא עדיין שם בקרב, איך יקנה דירה ב-250,000 שקל? לעומת זאת הנכים ההם שכבודם במקומו מונח, נכים קשים פיזיים, מקבלים מענק 3.5 מיליון שקל. איך ייתכן – אלה 250,000 ואלה 3.5 מיליון שקל? לכן דבר ראשון, אנו דורשים את ההסרה של האפליה וחוסר השוויון וחוסר המידתיות במה שקורה בנושא הזה.

פנינו ובזמנו הייתה ישיבה אצל הרב אייכלר ויושב פה חבר הכנסת פינדרוס. הוא עם רם בן ברק פנה למשרד הביטחון לאגף שיקום ורצה להגיש הסתייגות, שהנכים האלה יקבלו את הזכאויות של הנכים הפיזיים שבזמנו שר הביטחון כפי שאמרתי חוקק תקנות לגביהם. זה משרד הביטחון, אגף שיקום. אמר: אין לנו תקציב לזה. ישבו שם נציגי האוצר ונציגי משרד הביטחון ולכן כהצעת פשרה הרב אייכלר הוציאם החוצה, והם חזרו עם פשרה – שמשרד הביטחון, אגף השיקום יקים ועדה מיוחדת לנכים האלה שתבדוק פרטנית את המצב שלהם ותיתן להם פתרון לדיור קרוב למה שמקבלים הנכים הפיזיים, אך שכחו לעשות דבר אחד – מיולי שנה שעברה עד כה לא הקימו את הוועדה הזאת. אדוני היושב-ראש, כל מה שאגף השיקום מבטיח הוא מבטיח. הוא לא מתחם בזמן. לכן הסיפור הזה יכול להיגמר גם עוד 10 שנים. איך יכול להיות, שמבזים – מילא אנחנו הקטנים, מבזים חברי כנסת בסיכומים, בפרוטוקול ובצילומים שמוסרטים, ויש סיכום. יקימו ועדה. הוועדה עד היום לא הוקמה. יכולתי לומר מקרה, מנכ"ל משרד הביטחון האלוף אייל זמיר ישב אצל הרב אייכלר בוועדה לפני שנה וחצי והבטיח ל-150 הלומי קרב: אנו נקים מחלקה ייעודית להלומי רקב, והיא תטפל בצורה שונה, כי יהיו שם בעלי מקצוע, מומחים להלומי קרב. לפני שנה וחצי. עד עכשיו גם הוועדה הזאת לא הוקמה. שיסבירו לי למה.

תודה רבה. אתה כבר עשר דקות. אני נותן לך את הכבוד אבל זה אומר שאחרים לא ידברו.

יש הלומי קרב שבגלל המתח שהם נמצאים בו והמצב שנמצאים בו יש מחלות נלוות – סוכרת, לחץ דם, פסוריאזיס וכו'. הקימו עוד ועדה, אגף השיקום הקים לפני שלוש שנים. עד היום לא פרסמו את מסקנותיה. למה? זה כבר לא מקרה.

תודה רבה. אנשי משרד הביטחון, תיתנו תשובות לוועדה לביקורת המדינה על שלוש הוועדות האלה. אם אתם לא יודעים לתת תשובה, תגידו שאתם לא יודעים, ואני מבקש תוך עשרה ימים הוועדה מבקשת ממנכ"ל משרד הביטחון תשובה בכתב, אם מתכוונים להקים לפני החלטה שהיה – נמצא פה חבר הכנסת פינדרוס, שהיה שותף לנושא הזה כך שזה לא דברים בעלמא, נכון, חבר הכנסת פינדרוס? תנו לי תשובות לאחר מכן.

אני אדבר אחר כך, רק דבר אחד – הסיכום היה באותה ועדה עם משרד הביטחון וכחברי כנסת יש לנו ניסיון עם משרד האוצר. התשובה של מנכ"ל משרד הביטחון שזה עדיין לא תוקצב. אזכיר - הסיכום היה יחד עם משרד האוצר.

זה לא קשור, נדמה לי, לוועדה. מוחמד, נכה צה"ל ואח של זאיד שנפל לפני שבועיים בקרב, בבקשה, אדוני. אנחנו משתתפים בצערך, נותנים לך חיבוק.

תיקון, חבר הכנסת – אני מזאריב מוחמד. איתי המלווה שלי, זייד חוסם מזאריב, שהוא אח של זייד שנהרג לפני שבוע ב-6.6 כגשש בעזה. במהלך שלושת ימי האבל, אצלנו זה שלושה ימים, הייתי אופטימי, ואמרתי לכל מי שביקר בדרג הצבאי, אם זה מפקד האוגדה ואם זה המח"ט ואפילו המפקד הישיר שלו - ברגע שנהרג אדם אנו מנסים לחפש ולמצוא את הדברים הטובים כדי להזכיר אותו. הצבא, ואמרתי זאת למפקד האוגדה ולמפקדיו הישירים שלו, שאמר את הדברים חודש, חודשיים. שלחתי גם חומר על הענקת דרגה שקיבל זייד, ועל המינוי של קבלת רנ"ג בגיל מאוד צעיר. אז הייתי חייב לומר שהצבא אמר תודה חודש חודשיים לאדם לפני שמת. אני מצפה מחברי הכנסת לומר תודה להלומי הקרב, לנכים לפני שקורים דברים. תודה.

תודה רבה על הדברים המאוד חשובים. אנו לוקחים זאת לתשומת הלב. משתדלים לעשות זאת, לא תמיד בהצלחה רבה. אני מניח שבכל הועדות בפתיחת הדיונים אומרים תודה רבה, ואנו יודעים להעריך את זה. משהו אישי - הבן שלי אחרי 205 יום נסגר בשבוע שעבר עם הצוות שלו לטיפול פסיכולוגי של יומיים, סיירת גולני. אני יודע גם להעריך את הדברים האלה. משרד הביטחון, בבקשה.

בקשר לוועדה ל' ייעודית לנכי נפש- - נכויות ראש ונכויות קשות אחרות, התחייבות המשרד הייתה לעגן את הוועדה הזאת בחקיקה במסגרת התיקון הבא יחד עם העיגון של ועדת ל' כללית. יחד עם זאת, כדי לתת מענה לאוכלוסייה שציינתי, עוד בטרם יושלם תהליך החקיקה, העברנו כבר לפני כשלושה חודשים ליועמ"שית הממשלה בקשה למינוי נציג ציבור שצריך לקחת חלק בוועדה. מטבע הדברים אני מניח שיש ליועמ"שית דברים נוספים לעסוק בהם, אך פה זה עומד. ברגע שיאושר נציג כזה- -

תודה רבה. מי ממשרד המשפטים? שמעת מה אמר? שהוגשה לפני שלושה חודשים ליועמ"שית בקשה למנות נציג ציבור. הוועדה מבקשת תוך עשרה ימים תשובה מהיועמ"שית, והכי רצוי שתמנה תוך עשרה ימים, ואז התשובה שלה מתייתרת, למה שלושה חודשים לא מונו. אם צריך, נביא את המשנה שלה. בבקשה.

במשך החודשים האלה זה לא שכב במגירה. נבחנו מספר היבטים משפטיים. הליך המינוי קודם. כעת זה נמצא בלשכת היועצת המשפטית לממשלה.

אנו יודעים שהיא עובדת קשה. באמת, איני אומר זאת בציניות. הוועדה מבקשת לקבל תוך שבועיים ימים, האם מונה נציג ציבור. איני יכול לחכות. אין לי תשובות לאנשים האלה. הוועדה לביקורת המדינה – לא אני, מיקי לוי, מבקשת תשובה תוך שבועיים מהיועמ"שית. תכניסו לי את זה לתיק תזכורת. אני לא רוצה להביא את גיל לימון לכאן. יש לו מספיק עבודה. תשובה קטנה. מונה X, Y, Z. ואז הבדיקה מתייתרת ואז הם מקימים את זה. החבר'ה האלה שנפגעו אין להם זמן לחכות.

שלוש שנים מחכים. ועדת חוץ וביטחון. תפסיקו לזלזל בנו, ועדת עבודה ורווחה, ועדת חוץ וביטחון. די לזלזל. נמאס כבר.

אני מנסה לפתור את זה.

משקרים לנו בפנים. עברתי ועדה ועוד ועדה פה. סליחה שאני מתפרץ. אני כבר לא יכול. אני חייב להוציא. אני נכה צה"ל ופוסט טראומתי. אני רוצה לספר לך למה השקרים האלה והמחלקה שאמורה לקום, שהבטיחו לנו כבר ב-2002, שתקום. אספר לך על ה-36 שעות אחרונות שלי. מוצאי שבת היו לי התקפים, כל הלילה לא ישנתי. בבוקר אני קם, נרדמתי צהריים. סליחה מכבודכם, פספסתי על הספה בסלון מתוך שינה ואחר כך אני צריך לשטוף את עצמי וללכת להלוויה של איתי עמר ז"ל. ואני לא מבין וגם ככה אני אחרי 160 ימי לחימה. גם ככה כל הזמן בראש ועוד – מקבל את ה-RPG ושועט עם ה-D9 ועוד בית ועוד בית. הוא פה, כמה אלירנים אתם צריכים? למה לשקר אותנו? ואתה גם ככה עייף ואתה מת לחזור לשם ולהילחם כי אתה יודע שיש לך שם חברים שכל היום הולכים לקבל RPG ויריות, וזה נמאס. לפחות תבואו, תשקמו אותנו, תעשו משהו. אבל יושבים פה אנשים, ושרים מתעלמים ממנו. תראה את הטלפון שלי – מתקשר לכל השרים וחברי כנסת. הייתי אצלו במשרד. הוא בין היחידים שעוד קיבל אותי. כולם הפנו לנו גב. מאיר כהן, אני מצדיע לך. כולם יורקים לנו בפנים, מזלזלים באינטליגנציה שלנו. אנחנו אנשים שקופים. אני השבוע צריך לקבל את הרכב שלי אחרי שנתיים וחצי, רכב ראשון. וזה לא נגמר. וגם ככה המצב הכלכלי שלי על הפנים. אני במיליון שקל חובות. אני הולך לאבד כנראה – בזמן הקרוב, בפשיטת רגל. לא יכול לקחת הלוואות, לא יכול לחיות. אתה מבין מה אני אומר? יש מצב שעוד כמה חודשים אני נזרק לרחוב. מה אעשה עם 250,000 שקל? מה אני יכול לחיות? ובאה ועדה ואומרת לי: לא מגיע לך מלווה כי אנחנו לא רואים צורך. אני 50% לא מגיע לי מלווה ואני לא מתפקד ביום-יום. כי כשאני הולך ברחוב אני רואה RPG, אני רואה מתים, אני רואה את אחי אלירן ואת איתי עמר מהפלוגה שלי שנהרג, אז תפסיקו כבר לשבת על הכיסאות המחוממים ותתחילו לעבוד ואל תשקרו לי מי שאמר שזה אצל היועמ"שים. לא עשו כלום ואין מי שמטפל בנו ולא היה מי שיטפל בנו.

תודה. אני מנסה לפתור את הקשרים האלה. זה לא פשוט. מאוד כואב לי מה שאמרת כאזרח וכחבר כנסת. אשתדל לתקן. יש מי מחברי הכנסת שצריך ללכת? קצר, קולע.

אני צריך ללכת לחוץ וביטחון. הייתי אתמול אצל המשפחה של אלירן מזרחי ואני יודע שיש פה מישהו מהחברים. אם יש משהו שעלינו ללמוד מהאירוע הזה, זה איך אנחנו פותרים את הבירוקרטיה הארורה הזו, כשאדם כבר מוכר, נמצא בתהליך כבר, ובסופו של דבר שולח יד בנפשו כי לא השכלנו כמדינה לתת לו מענה בזמן, אני שומע את הקולות האלה – אנחנו צריכים להתגבר על הבירוקרטיה של עצמנו ולראות איך אנו יודעים לתת מענים גמישים, מהירים. הצבא יובע לעשות זאת כשזה חשוב לו. להפסיק להתמודד כל הזמן עם הבעיות שאנחנו יוצרים ולפתור אותן הרבה יותר מהר, במקרה הזה כמו גם במקרים אחרים של פוסט טראומה. פשוט להכין חבילה מיידית שפוגשת את האדם מיידית. זה יציל לנו חיים רבים. תודה.

תודה רבה. בבקשה.

אדוני, תודה רבה. קודם כל, כשאנו דנים בנושא של פוסט טראומטיים ונכים, עלינו לראות לנגד עינינו את המלחמה הנוכחית, שאינה דומה לאף מלחמה. כל מה שאנו רואים פה יכול לבוא עלינו בצונאמי של אלפים ועשרות-אלפים.

זה כבר מגיע.

פוסט טראומה זה לא דבר שרואים אותו תמיד אחרי חודש, חודשיים, שלושה – זה יכול להגיע אפילו אחרי שנתיים, שלוש ואפילו אחרי עשר שנים כפי שכולם פה, בטח אנשי המקצוע, מכירים.

אני חושבת שבעניין הזה עלינו להתכנס לתוכנית חירום שראש החץ שלה, מי שמוביל את הצוות הבין משרדי זה משרד הביטחון, וכל יתר הביטחון שועים לצרכיו של משרד הביטחון, ממש כמו צו 8 למשרד הביטחון. כך לגבי הייעוץ המשפטי, כך לגבי משרד האוצר. מי שצריך להכתיב את הקצב בעניין הזה, זה משרד הביטחון שצריך להגדיר מעני חירום, בטח לנכים פוסט טראומתיים שנמצאים פה ובעבר אבל גם צופה פני עתיד. אם אפשר לתחום זאת בזמנים שהחקיקה תגיע אבל אם היא לא תגיע על ידי משרד הביטחון זה אומר שמישהו במשרדים האחרים הכשיל אותו ואני אומרת לכם כי אני יודעת שיש שם צוותים שעוסקים בזה והחקיקה נתקעת בסוף בגלל צנרת כזו או אחרת שהיא או תקציבית או חקיקתית ובעניין הזה כולנו צריכים להבין, שמה שקרה ב-7.10, הרוע שחיילינו נתקלו בו, יוליד לנו מקרים הרבה יותר חמורים. לכן, אני חושבת שאם לא נשכיל להקים צוות בין משרדי כזה ולתחום אותו בלוחות זמנים, וזו צריכה להיות ההמלצה העיקרית, שצריכה לצאת מכאן – אמרתי זאת גם לפני שלושה חודשים ואני חוזרת על כך – לא נדע איך לטפל ב-12,000 ונראה פה מקרים הרבה יותר קשים.

אתמול בערב התאבד הלום קרב בן 21.

תודה. חבר הכנסת פינדרוס.

אשתדל בקצרה כי אני צריך ללכת לעוד ועדה לחקיקה. הנושא של הפוסט טראומה הוא קריטי וכבד, ואנו רואים פה אפס קצהו של זה אבל אחרי 30 שנה במערכת הציבורית קהו רגשותיי לפעמים כשהמערכת הבירוקרטית גוררת רגליים. אבל יש משהו אחד שעליו ב"ה עדיין לא קהו רגשותיי – סיכום יש לקיים. מצאנו פתרון בלי חקיקה ואני מחדד זאת כי נאמר פה משהו לא נכון – מצאנו פתרון זמני בלי חקיקה, להקים את ועדת ל' הייעודית הזו לטיפולים נקודתיים וזה היה במסגרת חקיקה בכנסת, שאתה מכיר אותה היושב-ראש, שאמרנו: נכניס זאת כהסתייגות. אמרו: לא, מצאנו פתרון. ישבו משרד האוצר כי פחדנו מזה, אמרנו שמשרד האוצר יגיד שאין תקנים, יש תקנים. אמרו: אמן. ישבו משרד הביטחון ואמרו אמן על הסיכום הזה. אני מדבר על יולי שנה שעברה. עונה לי משרד הביטחון בינואר: בשם איסור הקמת המחלקות נדרש היה לאשר תוספות של משרות אגף ואין לנו משרות.

רבותיי, מדובר בנפשות. הגיעו לסיכום, היה תקציב ודיברו על הסכום – לא אכנס פה לפירוט. אני יושב בוועדה לביקורת המדינה, שנה אחר כך ומדברים איתי – היה צריך להיות חקיקה. ידענו אז שאין חקיקה. ידענו את המצוקה הזאת. סיכום, אדוני היושב-ראש, זה המינימום בתוך המערכת הבירוקרטית. סיכום צריך לקיים. רם בן ברק ואנוכי היינו שם, ניהלנו משא ומתן. את הסיכום הזה חייבים לדרוש לקיים בלי כל הסיפורים.

ביקשתי. שבועיים יהיה, היועץ המשפטי. אם לא, יבוא לפה גיל לימון, ימנו נציג ציבור. הוועדה הזאת תקום. אם לא, אעשה דיון ואביא את המנכ"ל. הוועדה לביקורת המדינה זה לא אני. זה הוועדה. אם נצטרך, נביא הנה את המנכ"ל של משרד הביטחון ואת המשנה ליועצת המשפטית, גיל לימון. בסך הכול למנות איש ציבור כדי להקים את הוועדה הזו? תודה שהפנית תשומת ליבי. אני משתדל בכוחותיי כי דלים. בבקשה, חבר הכנסת מאיר כהן.

אדוני היושב-ראש, אני הייתי שר, חלק מהיושבים פה היו שרים. אני פונה למשרד הביטחון. יש לי הרבה הערכה אליכם ולעבודתכם ובדרך כלל אני מגן עליכם אבל זה שאתה מעביר למשרד המשפטים ואתה בא לפה לומר שזה שם שלושה וארבעה חודשים, זה בעיה שלך. עכשיו אני ומרגי שר הרווחה שהחליף אותי, שמנו תקנון לחתום עליו במשרד המשפטים. אנו כל יום שם. זו האחריות שלכם. אתם אלה שמתכללים את כל הסיפור של נכות ושל הלומי קרב. זה על הכפיים שלכם. אם אינכם יכולים לעשות זאת, תגידו. הייתי מציע שיקימו רשות שתטפל בה אבל אי אפשר. אני פה כבר 12 שנה ואני מלווה את משרד הביטחון ואת הסוגיות האלה ותמיד אני שומע לצערי אנשים טובים ממשרד הביטחון שאומרים – זה קוע פה וזה תקוע שם. זה הדבר היחיד שאתם צריכים להתעסק איתו. זה תפקידכם. 12 שנים שום תקנות שאני רציתי לא היו תקועות בשום מקום, כי הלכתי לשבת להם על הראש, כי זה היה הדבר החשוב ביותר. הלומי הקרב האלה זה הדבר החשוב ביותר היום. יש לנו באמת צונאמי – ואם אנחנו לא נבין שזו שעת חירום - אל תתנהג רגיל. זו שעת חירום. משרד הביטחון, זו שעת החירום שלכם. יש לכם בעיות – תבואו לפה, תפעילו אותנו. אתה אומר למישהו: לא חתמו לך על התקנות – אתה תגיד לי: מאיר, לך לשבת שם – אעשה זאת. יש לי זמן. אבל אי אפשר כל פעם לבוא לפה ולשמוע אותם דברים' את החמוד מיושב-ראש העמותה ואת אביחי שבכל הבלגאן שלו הוא הולך לעזה לנהג D9 . אז תבינו עם מי מתעסקים.

תודה רבה. חברת הכגסת וולדיגר, בבקשה.

אני מצטרפת למה שאמר חבר הכנסת פינדרוס. הוועדה הייתה צריכה לקום מזמן. מה שחשוב לומר, כבוד היושב-ראש, שיש מחלות שקופות, ובריאות הנפש, שפוסט טראומה היא חלק מהם, היא קשה שבעתיים. השקופה שבשקופות. נכון, לפעמים קשה לאתר וקשה להגדיר, הכול טוב ויפה אבל יש פה משהו בסיסי ואנו רואים אותו בכל דבר ודבר. מדינת ישראל ואנחנו קובעים חוקים והוראות ותקנים על הבסיס של כולם רמאים אלא אם כן הוכח אחרת. כך אנו עובדים, והגיע הזמן לשנות את הדיסקט ולומר הפוך – כולם אומרים את האמת, ומי שמרמה, נתפוס אותו ואותו נעניש כמו שצריך אבל אנו מתעלמים מאלה שעוברים על החוק, מתעלמים מאלה שמרמים ומי שנדפק זה האנשים היקרים האלה שלא נותנים להם ולא מאשרים להם, וכשכבר כן הוכרו, עד שמצליחים להוציא מהכוח אל הפועל - היינו פה בנושא של כלבים מלווים, שכל כך עוזרים וכל כך מעצימים.

דווקא זה התקדם.

אבל היו צריכים להיות פה כדי שזה יתקדם וחבל. לכן אני באמת חושבת שהיו חייבים להקים את הוועדה ואתמול. הועדה כוועדה לא תעזור להם אלא היא צריכה להיות מאוד החלטית וברורה, לקדם מה שצריך. הייתי באגף השיקום לפני כמה שבועות ומה שחסר זה תקנים שיצמידו לכל חייל עם פוסט טראומה תקן. האדם ילווה אותו, יבין מה הוא צריך, יתפור לו את החליפה האישית ובא לציון גואל. זה לא מיליארדים אלא משהו בסיסי. אפשר להשיג את זה. מספיק ששפכנו מים ועוד מים. הגיע הזמן להרים את הדבר הזה ולהוציא אותו מהכוח אל הפועל.

תודה רבה. משרד הביטחון. בבקשה, גברתי.

אעשה את זה קצר. היום אנחנו מטפלים ב-70,000 פצועים ונכי צה"ל. ערב חרבות ברזל היינו 62,000 מטופלים. חרבות ברזל נכון להיום, נכנסו בשערי אגף השיקום 8,663 פצועים. אירוע שלא ידענו כמותו, גידול חסר תקדים, מ-7.10 נכנסו פי ארבעה פצועים מכל שנת 22'. הפצועים שלנו – 35% מהפצועים המטופלים אצלנו סובלים מאיזו תחלואה נפשית. 42 פציעות בגפיים, ותגובה נפשית 21, שזו הפגיעה העיקרית.

אתייחס בקצרה לנושא ההסברה ומיצוי הזכויות. המענים קיימים. יש לנו אתגר, לשווק את השירותים כדי שיוכלו לממש אותם. קיימנו קמפיין בטלוויזיה, אתמול החל קמפיין ברדיו. אתר האינטרנט שודרג לכלל חיילי צה"ל, בנוסף הוקם אתר ייעודי לחרבות ברזל. נפתח ערוץ ווטסאפ להודעות. קיימנו זום לנשות פצועי חרבות ברזל. מפגשי הסברה לפצועים.

תוכלי לומר מה את צריכה כדי שהדברים האלה יעבדו?

סליחה, אדוני. אני מנסה למצות את זה ולנסות לסייע. זה שעכשיו בלמת אותה לא סייע לנו אלא ניתק לנו את חוט המחשבה. בבקשה, תמשיכי.

מענים חדשים למתמודדים עם פוסט טראומה, תומכי שגרה. התקשרנו עם תשע חוות שיקומיות בפריסה ארצית. שתיים נוספות בהליך הקמה. לצערי לא מגיעים.

80 משתתפים זה סך הכול?

סך הכול.

לצערנו לא מגיעים. אנו פונים באופן יזום אל הפצועים.

כי אתם לא מבינים מה צריכים. תשאלו אותנו.

הוקמה ועדה משותפת בשיתוף משרד הבריאות, משארד הביטחון וארגון נכי צה"ל לגיבוש המלצות לשיפור המענים בתחום הנפש לרבות בחינת מחלקות ייעודיות, סוגיה על מחסור המטפלים והתעריפים. ב-31.5 השקנו אפליקציה חדשה, מדריך לפוסט טראומה. תוך שבועיים היו 7,000 הורדות. זו אפליקציה חינמית, שיש בה מידע רב ומחקרים.

כולם יכולים להוריד אותה. לא רק נכי צה"ל. כל אזרח יכול להוריד אותה.

אזרחים לא מורידים אותה.

הפסיכולוגית שלי הורידה אותה.

מענים חדשים, הוקם צוות לניהול משבר, מה שבעבר היינו שולחים משטרה ואמבולנס היום אנו שולחים צוות עם מטפלים לפגוע שנמצא במצוקה. כאמור מחלוקות אשפוז ייעודיות זה יידון במסגרת ועדת ההיגוי, משרד הבריאות. שני בתים מאזנים ייעודים לפוסט טראומה חדשים, עד סוף ספטמבר ייפתחו - אחד בעפולה ואחד בבאר שבע. זה מיתוסף לרצף המענים הקיים, לקו נפש אחת, לבית הבטוח, לבית המאזן הקיים כיום ובית המעבר.

בנוסף, טיפול נפשי קבוצתי ואישי ללא מגבלת זמן, טיפולים לבני המשפחה, חונכות וחונכות לילדי נכים. קבוצות טיפול אאוט דור. כלבי שירות. סיפקנו 169 כלבים, ויש עוד 164 בהכשרה.

בשנת 23' מימוש התקציב עמד על 60%. בשנת 24' אנו צופים מימוש של 100% מהתקציב של נפש אחת. עד חודש מאי ניצלנו 426 מיליון שקל. בעקבות העלייה במטופלים בתוספת שירותים אנו נדרשים לתקציב נוסף שיינתן לנו במסגרת תקציב מלחמה. כאמור השירותים והמענים קיימים. האתגר הוא המודעות.

להתחייבויות הקודמות שלנו, צוות התערבות במשבר הוקם. מחלקת אשפוז ייעודית נמצא בעבודה. מחלקת שירות למתמודדי פוסט טראומה בהקמה. קיבלנו 100 תקנים לחרבות ברזל.

כמה מתוכם אוישו? מתוך 100 תקנים כמה נקלטו? יש 100 תקנים חדשים. נשמע כמה אוישו במערכת.

יש 100 תקנים חדשים. כרגע יש 80 תקנים לא מאוישים שאנו בתהליך גיוס ואיוש.

איך אפשר לתת שירות ככה?

ועדות חריגים – כאמור ועדת חריגים לזכאות נוספת הוקמה, ועדה מייעצת לדיור הוקמה, ועדת ל' כאמור- -

איזה הוקמה? לא הוקמה. פה אמרתם עובדים, פה אמרתם ייעוץ משפטי. בפועל לא הוקם. ביום חמישי האחרון אמרתם שאין צפי להקמה.

אני רושם את זה בפרוטוקול, ואם לא הוקמה, ניפגש פה עוד שבועיים שלושה. אני משתדל. כוחותיי דלים, אך אני משתדל.

חברים, אם לא הייתם מגיעים לפה ולא היה דיון, הדברים לא היו מתקדמים. נמצא פה חבר כנסת, אומנם זה אופוזיציה אבל מה שמקדם היום את הדברים זה רק אופוזיציה.

מה זה אכפת לי, אופוזיציה קואליציה?

גל, אני משתדל. הינה, מר אבוטבול הגיע לכאן. אני לא הייתי מודע בכלל שלא קמו ועדות. נרשם בפרוטוקול, התחלנו לקבל תשובות. אני מנסה. אני לא מושלם. בטוח שלא. בבקשה.

שתי ועדות הוקמו. ועדת ל' למתמודדים עם פוסט טראומה ונכות קשה ממתין כאמור לאישור היועצת המשפטית. שכר הרופאים – נמצא בדיונים עם האוצר. התקיימו מספר דיונים עם הממונה על השכר באוצר.

אני קיימתי דיון על זה. עמד פה נציג האוצר ואמר: אין בעיה להשוות את השכר לקופות החולים. נרשם בפרוטוקול. תגידו לי איפה זה תקוע. מייד משרד האוצר יגיד לי, למה אין רופאים, אם אנחנו משווים. למה צריך לחכות לרופא כמה חודשים במקרה הטוב? עמד פה נציג האוצר והכריז.

סיוע משפטי חינם, בבדיקה של משרד האוצר, מתוכננת פגישה השבוע. ממשקי מידע עם ביטוח לאומי, קופות החולים. פה אולי המקום לפנות לוועדה ולבקש את הסיוע שלה מול משרדי הממשלה האחרים.

תגידי לי איזה משרד ממשלתי לא נותן תשובות – בדיון הבא יגיע או הסמנכ"ל או המנכ"ל לכאן. אני רוצה להוציא מכתב למשרד זה או זה, בטענות קשות, להוציא לתקשורת שהמשרד אינו מתגייס ואינו משיב תשובות בנוגע לנכי צה"ל ופוסט טראומתיים. איזה משרד מרשה לעצמו היום, לא לטפל באנשים האלה, שהקריבו את חייהם, את גופם למען מדינת ישראל.

ואת נפשם. עשרות מתאבדים.

אמרתי את נפשם. היא תיתן לי רשימה עם משפט למטה – משרד הרווחה לא עשה כך וכך. אני מתחייב להוציא מכתב ולהביא הנה אם צריך את האנשים עצמם. הוועדה לביקורת המדינה תסייע, ואם יהיה צורך, גם אעלה על הדוכן. יש פה חברי כנסת שיגידו: משרד איקס לא עשה כך. נבייש את אותם משרדים. הלוואי שיכולתי להוציא צו מעצר עבורם. זה הכי קל לי.

האתגרים שלפתחנו זה איוש כוח האדם, קצב תהליכי האיוש לא בהלימה לקצב כניסת הפצועים. הקמת מחלקת שירות לפוסט טראומתיים לאור היקף הפצועים וכוח האדם. אנו מפרים שוב את האיזון בין יחס מטפל-מטופל. נצטרך עוד כוח אדם.

כמה עובדת סוציאלית אחת על הלומי קרב?

1 על 850.

זה לא נכון.

הרבה יותר. מאיפה הנתון הזה?

היא נתנה את המספר - נותר לי רק לבקש ממנה את הרשימות. אתם לא יכולים לדעת בדיוק כמה כל עובדת.

כל אגף השיקום 345 איש. 80,000 נכים, מתוך 345 איש חצי – אדמיניסטרציה. איך הנתונים האלה? גם אם כל המספר שאני אומר יהיה - זה לא הנתון שהיא אומרת. אין דבר כזה. משפט אחרון – אני רוצה להביא לידיעתכם, העברנו אליך מכתב, משרד עורכי דין הכי גדול במדינת ישראל לפני עשרה ימים לשר הביטחון עם כל הנקודות, עם התרעה לפני בג"ץ.

ראיתי אותו.

הבג"ץ לא יהיה יתום. הבג"ץ יהיה מלווה במדיה תקשורתית, בסרטי תדמית וכו'. זה הדבר האחרון שאני כקצין בצבא רוצה, שמדינת ישראל ותושביה יידעו שכך מתנהל אגף השיקום מול חיילים שהולכים להיפצע ולהיהרג. איני רוצה להגיע לזה. לכן אני מבקש מכם – תוך 20 יום יהיה בג"ץ. לא רוצה להגיע לשם. רוצה שתפתרו את כל הבעיות תוך עשרה ימים. אתם יכולים. קחו אותי, אביא בעלי מקצוע.

אנחנו משתדלים. אני עושה כמיטב יכולתי. באמת כוחותיי דלים. בבקשה.

נדרש לנו תשתיות מחשוביות. אנו בתהליכי שיפור משמעותיים. ממשקי מידע קריטיים לנו גם לסייע לשירות מהיר יותר וגם לצמצם את הבירוקרטיה. עיגון ההטבות בחקיקה – אנו בעיצומה של עבודה יחד עם ארגון נכי צה"ל.

יש עשייה, היא לא מושלמת. בבקשה.

העמותה בראשותי הגישה לפני כעשרה ימים מכתב לשר הביטחון, התרעה של 30 יום לפני הגשת בג"ץ. אני מקווה שלא נגיע לשם. מניסיוני עם כמה בג"צים מול משרד הביטחון – כנראה כן נגיע לשם. אני חייבת להזכיר שרפורמת נפש אחת שהוקמה בזמנו ב-2021 לאחר אסון איציק סעידיאן ולאחר הרבה מאוד שנים של ועדות אחרות בכנסת – זה לא קם משום מקום, קמה בראש ובראשונה כדי להיטיב ולתקן את המעוות מול הלומי הקרב. בסופו של דבר כספים הלכו לדברים אחרים. אתה ביקשת, ואני מכבדת אותך, היושב-ראש מיקי לוי, שלא נפגע פה ולא נעליב עובדי ציבור, אבל חייבים לומר - משרד מבקר המדינה פרסם שרק 14% מתוך 460 מיליון שהוקצו להלומי קרב בכלל יושמו. אני לא מבינה למה מדברים פה על בעיה של כסף. ישב פה עוד חבר כנסת, שר לשעבר שאני מאור מעריכה, מאיר כהן, שכשהם באו עם התירוצים של משרד המשפטים – הם מתכסים מאחורי תירוצים על תירוצים. בסופו של דבר אנו בודקים במבחן המעשים ולא במבחן הדיבורים, ואין לי מנוס אלא לומר שיש פה כנראה כוונות אחרות. לא רוצה לומר כוונות זדון, לא באנו להתקוטט, אבל יש פה כשל של כל כך הרבה שנים, שדברים פשוט לא מיושמות, שהחלטות שנעשו בבית הזה לא מיושמות, מצפצפים עליהם צפצוף ארוך, ובסופו של דבר אפליה פושעת. הבן של אבי אבוטבול אינו מסוגל לעבוד. יש נכים בגוף, שאני מצדיעה להם, אני עפר לרגליהם, אבל הם מסוגלים לעבוד ולהתפרנס – הם מקבלים 3 מיליון שקל – אני מעגלת, מקבלים יותר – מענק דיור; והלום קרב שלא מסוגל לעבוד ולא מסוגל לפרנס את עצמו, גם מגיע לו קורת גג, מקבל 250,000 שקל. את העיוות הזה חייבים לתקן ועל זה הבג"ץ – על האפליה. לא ייתכן. כולנו יודעים והזכירו זאת חברי כנסת – אנו לקראת צונאמי בנושא של הלם קרב. אנו יודעים שפגועי הנפש מהמלחמה הזו יהיו עוד רבים ועוד לא תיקנו מה שקרה לפני המלחמה הזאת. אנשי משרד הביטחון ואגף השיקום לא יכולים יותר להתחבא מאחורי התירוצים של המשרד הזה והזה. זה לפתחכם, באחריותכם ונכון להיום נכשלתם.

תודה רבה. אנו מנסים לתקן את זה. יש פה הצהרה שהתקציב של 24' ימוצה. אני מקווה שתוך שבועיים עד 15 יום נקבל תשובה מהיועצת המשפטית לממשלה – תודה רבה לך שוב מר אבוטבול שהפנית את תשומת הלב, שהוועדה הזו קום תקום ותתחיל לעבוד ותיתן פירות. מנסים לנסות לגשר בין חוסר ההסכמות האלה ולא נרד מזה. הוועדה לביקורת המדינה לא תרד מזה. תודה רבה לך. חבריו של אלירן מזרחי, בבקשה.

שלום, אני מפעיל צמ"ה בגדוד 271 צמ"ה, זה מפעילת צמ"ה ולא נהגים שכולם אומרים זה מפעילים. עברנו ארבעה חודשים שאני לא יכול לתאר לכם בכלל. עברנו כמויות של דריסות מחבלים חיים ומתים במאות, דברים שאינכם יכולים לדמיין, שהכול משפריץ, ואתם מקבלים נ"טים שלא מפסיקים וה-D9 בוערים, ושריונרים שאיתך 24/7 מ"פ שאתה כל היום בקשר ומקבל נ"ט בפנים אתה צריך לאסוף את הראש שלו בין רקמות לאבנים ועוד צנחן מ"פ שאוכל לך כדור בפנים ואתה מעלה אותו למסוק שהוא שלושה ימים איתך ואתה ישן בבית שאוכלים נ"ט ויש לך הרוג ושלושה פצועים שכל הגוף שלהם קרוע שאתה צריך להעלות אותם למסוק. זה דברים שאתם לא יכולים להפנים ואף אחד לא יכול להבין מה אנו עוברים ביום-יום ובלילות והנשים שלנו מסכנות, והילדים שלנו – אני לא יכול להסביר לכם מה הם עוברים בבית. אני שומע פה את הכאב שלכם, ואני מחובר. איבדתי את השותף שלי לדירה ששם קץ לחיים שלו שבוע שעבר וירה לו בראש שני כדורים, לא אחד. תבינו באיזה מצב אנו עוברים ומדברים איתי על פוסט טראומה. אני כולה איש פשוט, קטן, לוחם, כלום ושום דבר, שאולי אחרי המלחמה העצומה שהייתה פה, הפוסט טראומה זה לא הגדרה נכונה כי פוסט טראומה מגדירים על משהו שאני יכול להישען עליו, ואספר לך משהו שמלווה אותי, אחרי כל מה שעשיתי - שהיתה גופה של מחבל שהשמינה ברמה שאני לא יכול להסביר. הבאתי לה מכה לחלץ את הדם מהדרך, והכול השפריץ כמו הר געש. זה היה ביום רביעי. שבת אני אצל חמותי בבית, אשה שאני מאוהב בה, ואומרת לי: אשים לך חמין? לא יכולתי להגיב כי היא מנסה לעטוף אותי. אתם לא מבינים שזה לא עוד מלחמה. זה צו שכולם צריכים להפוך את המדינה ולעמוד פה. יש אשה מקסימה בשם תמר גליל, שמלווה אותי ברמה שאם לא היא, לא יודע איפה הייתי היום. אבל אתם חייבים לתת יותר. תבינו את הכאב שלנו. כי אנחנו מטורפים במוח. אתה שומע סיפורים של גיבורי ישראל שכל החיים הייתי מצדיע שנתקלו במחבלים במחסומים והגדירו אותם כמשהו אז מה אנחנו? הרי אנשים כמוהו, אם לא אני, חבר שלי התאבד וזה מוכח, צריך לשים להם ורידים עם אינפוזיות קשורים בחדר, מה שראינו. ואתם לא מפנימים כמה גמורים יש בבתים אלה שלא רואים אותם כי הם השקטים. אני עוד החזק, יכול לדבר אבל יש אלפים ומאות אלפים שלא שומעים אותם. אתם חייבים להיות איתנו בזה. תעצרו את כל מה שאתם מכירים היום ותשנו שמות של הפוסט טראומה כי זו לא הגדרה נכונה, כי אנחנו מטורפים במוח. אני לא מתבייש להגיד את זה.

תודה רבה על כל מה שתם מנסים לעשות בשבילנו, מעריך אחד-אחד, אבל תבינו שאתם חייבים לעשות הכול. זה השותף איתנו לקרב שקיבלנו בו 20 נ"ט, שני D9 בוערים. אראה לך סרטונים שאתה תזדעזע, שאנחנו מצלמים את כל הנ"טים עפים ואנחנו בפינג פונג ואתה מקבל נ"ט וה-D9 שלך בוער. אני לא יכול להסביר את האטרף של 4.5 חודשים - ואנשים לא מבינים את זה. חושבים שמבינים וזה עובר ליד. זה לא עוד משהו שאתם רגילים. הייתי בעופרת יצוקה ועשיתי סיר לחץ על בית של שלושה מחבלים שהרגתי ודרסתי מחבל והתחתנתי וארבעה ילדים אבל אני לא אותו בן אדם. אני לא יכול לאכול על האש – לא כי אני בא להתמסכן – כי אין לי טעם בפה, אחרי כמויות הגופות שהשפרצתי ושחטתי ואני לא מצטער על זה לרגע, והלילות השקטים שאתה מקבל כל שנייה ירי לבית שלך ואתה קם באטרף ותתחיל לצאת להסתערות שאתה לא יודע מאיפה זה בא- -

אפשר לחזור הביתה?

אני לא בבית. אני בבית לא בבית. ואני לא אומר דברים שהם לא כי אתם צריכים לחיות מה שאנחנו עוברים בבית שלנו. אני באמת מבקש שתהפכו את המדינה בשבילנו. פעם ראשונה שאני בדברים כאלה. אין לי פייסבוק, אין לי אינסטגרם, אני לא בעולם הזה. אדם פשוט שעובד בזבל, מנקה את ירושלים והגענו לתופת של תופת. אני לא מדבר על 7.10 שאקרא לו – במירכאות, הרמת הגופות על הדרך, על הדרך אני קורא מה שעברנו שם, עם כמות הלוחמים שאיבדנו בעיניים שלנו, שמדליקים איתי נר שישי ברפיח והבית אוכל נ"ט ולך תפנה אותם למסוק אחרי 4 שעות שאתם רוקדים איתם בשירים שהכול מצולם. יש לי פה אבירם שחייב גם כי היה איתי בכול ויש לו לפרוק. הוא טיפה יותר עדין ממני. אני מאוד מעריך אותו.

אנחנו נקראים בפלוגה צוות רוקץ – אלירן מזרחי ז"ל שהיה החבר הכי טוב שלי. אנחנו עדיין בתוך זה ולא מעכלים את זה, גיא ועידו לוי. אני פה – גיא אמר עדין, כי להתחיל את הבוקר שלנו היום, הוא מתחיל מהלילה. לקחת 4 כדורים פסיכיאטריים ולא לישון בלילה. בת הזוג שלך, אשתי, שאני מתבייש לומר אבל לא ישן איתה כי לקום באמצע הלילה, לצעוק ולמצוא את עצמך באיזה אטרף, לרייר על המיטה, להזיע. עצם החשיפה פה היא לא פשוטה בשבילי. יש לי בת בצבא, יש לי בן 18 שתכף יתגייס. אני לא כל כך נחשפתי בפניהם. יש בושה מאוד גדולה. חלק ממה שהכריע את אלירן, אנחנו בעלי משפחות. לא שאני מזלזל – רק שם את זה בפרופורציה – בנינו חיים, 46, קריירה, חברים, משפחה, קהילה, וביום אחד הכול מתרסק. אתה לא יודע מאיפה להתחיל לאסוף את השברים. הם מנופצים לך לרסיסים. חשבתי לשאוב כוחות. אני יוצא מפה עוד יותר מרוסק. אנחנו על הקצה. אם אני חושב שאני צריך לעבור תהליך של שנתיים – אני רק בהתחלה. רובנו בהתחלה. עוד שנתיים – אנחנו לא יודעים אם נגיע לשם.

נציין שהפלוגה שלנו כרגע ברפיח, ביום ראשון התגייסו. אלירן ישב אצלי שבעה ורבע להתגייס ביום ראשון בבוקר. תבין איזה סיבוב הוא אכל במוח, הכול נפתח לו שהוא הלך אחרינו אחרי שיחת מ"פ שהיה כל כך היה חדור מטרה לחזור ללחימה המטורפת הזאת, והלך וירה לו שני כדורים בראש. אני לא מנסה להבין שום דבר. לא ראינו דברים. אנחנו חייבים אתכם. תשנו כל מה שאתם מכירים. בבקשה. זה לא עוד מקרה. שלא אשמע חלילה מזלזל אבל זו מלחמה מטורפת שלא היה כדוגמתה. אף אחד בכל המדינה לא נלחם 4.5 חודשים ושבעה חודשים כמו המלחמה. אנשים קרועים פה. אני אתכם בכול. רק תעטפו אותנו יותר, בבקשה. חבר שלי התאבד. יש מלא מקרים שיהיו לנו, אני מתחייב שיקרו עוד.

אל תתחייב.

אנחנו רואים.

תודה. ממש קשה. לא פשוט.

רק אומר - אנחנו צריכים אתכם עכשיו, לא עוד שנתיים. רציתי לומר עוד דברים על אלירן. לא רוצה להכביד על כולם אבל תדעו לכם שהסבל הוא פנימי. לפעמים אתה לא מוצא את המילים הנכונות לומר כדי להעביר את המסר, אבל פיזית כואב לנו בגוף. גם נפשית כואב לנו אבל גם הכאב הוא פיזי. הלסתות, חורקים שיניים. אני מתאר לעצמי שאם היה פה יושב אדם מדמם למוות היו קופצים עליו, שמים עליו ח"ע ומפנים אותו. אנחנו מדממים, לא רואים את זה.

מצטער לומר לך, אחי היקר אבל המלחמה שלך רק התחילה. מצטער לומר לך.

עלה פה נושא של גיוס רופאים, שזה היה עקב אכילס בפעם הקודמת. טיפלתי בז והייתה התחייבות של האוצר, השוואת השכר כדי לגייס רופאים, גם לטפל בכם. משרד האוצר ישנו או משרד הביטחון רוצה לומר משהו על השכר? בבקשה.

אני לא משרד הביטחון. אני גם דוד של הלום קרב ממלחמת לבנון השנייה. אהיה מאוד קצר. אנחנו כרגע בנקודה שאפשר לעשות את השינוי כדי ליישם את דוח ועדת המשנה של נפש אחת בראשותו של פרופ' ארנון אפק, להוריד את יחס הנכים המטופלים על ידי רופאים במשרד הביטחון מכרגע קרוב – אם המספרים יתגשמו של 80,000, לאחד ל-1,400, 1 ל-1,500 ואת נקודת המפנה הזו אנחנו צריכים לעשות במלוא העוצמה וצריכים את עזרתכם במנוף מול הממונה על השכר כדי לקיים את זה.

אבל סגרתי את זה. איפה זה עומד? היה פה נציג משרד האוצר, אגף התקציבים שאמר לפרוטוקול: אנחנו נשווה את השכר כדי שלא יהיו בעיות בגיוס רופאים.

אני לא רוצה שתבוא אליהם בטענות כי אנו כרגע בתהליך.

איפה זה כשל?

זה לא כשל. אנו בתהליך.

מתי? עשינו את הדיון לפני חודש וחצי, חודשיים? שלושה?

אנשים מתאבדים.

לא, לא. אני מנסה. תעזרו לי לעזור לכם. אני סגרתי את העניין.

צריך שילוב ידיים של משרד הביטחון, משרד האוצר. אנחנו שם כדי לסגור את האירוע הזה מהר ככל האפשר.

מתי תשובה? סגרתי את השכר לפני שלושה חודשים.

דיבורים.

אני מנסה. סגרתי את הנושא הזה כדי שיהיו יותר רופאים. נציג ארגון נכי צה"ל, יושב-ראש ארגון נכי צה"ל היה פה. שמעו את ההתחייבויות של האוצר.

אפשר הערה לגבי הרופאים? גם הרופאים הלומי קרב.

די. לא מסכים. עזוב את הרופאים רגע. נטפל גם בהם. שלושה שבועות, חודש?

מבחינתי מחר בבוקר.

אז איפה זה תקוע? סגרתי את הפינה הזו לפני שלושה חודשים. לא היו רופאים. האוצר, בבקשה, מה קורה?

מרגע שהנושא עלה אני מנסה להשיג את הממונה הרלוונטי בממונה על השכר כדי להבין היכן זה עומד. כשתהיה תשובה- -

סליחה, זו תשובה שהוועדה לא מקבלת. אוציא לכם את הפרוטוקול. בפרוטוקול אמר נציג האוצר: אין לי בעיה להשוות את השכר. אל תזרוק אותי לממונה על השכר. אתה רוצה שאביא את הממונה על השכר לוועדה, שחברי הכנסת ישאלו אותו שאלות קשות? לא, חברים. בפרוטוקול רשום – אין בעיה להשוות את השכר של רופאי משרד הביטחון לקופות החולים כדי לטפל. אין בעיה. זה מה שנרשם בפרוטוקול.

היום יום שני, יום רביעי – אני רוצה תשובה חד משמעית, לא מעניין אותי ממי. אתם נתתם תשובה לפרוטוקול. אם הייתם אומרים לי: יש בעיות, הממונה על השכר, הייתי נוהג אחרת. אמרתם: אין בעיה. יצא הנציג החוצה, צלצל למי שצלצל, חזר לפה, אמר לפרוטוקול: אין בעיה. מאז עברו שלושה חודשים ואני לא מגייס רופאים בגלל בעיות שכר. אתם מבינים את זה? כי אני לא מסוגל להשוות את השכר לקופות החולים. מאיפה אביא רופאים? גם ככה חסר רופאים במדינת ישראל. אתם תיתנו לי תשובה. הוועדה אינה מקבלת את תשובתך. איננה.

אני ארחיב. מניח שהתשובה אותה תשובה.

עברו שלושה חודשים מאז שנציג האוצר הצהיר לפרוטוקול. נוציא לך את הפרוטוקול אם צריך. אני מבקש תשובה עד יום רביעי. אם לא תהיה תשובה, הממונה על השכר יהיה פה בדיון הבא, ויהיה המנכ"ל שלכם ואם הם לא יבואו אוציא להם צו הבאה. זו הוועדה היחידה שמסוגלת להוציא צווי הבאה. אתם לא תתעסקו עם נכי צה"ל אחרי שהצהרתם לפרוטוקול שאין בעיה להשוות שכר. אני מתנצל שהתרגזתי. בבקשה.

באוצר, בניגוד למה שנאמר פה, נאמר לאגף שיקום שהם צריכים להתייעל, וההתייעלות להוציא את הנכים לקופת החולים, מה שלא יקום ולא יהיה. ארחיב עוד כמה דברים ואתן תמונה רחבה.

קודם כל, אנחנו נמצאים פה פעם נוספת ללא שינוי משמעותי, כפי שאתם רואים והמצב חמור יותר. הפערים בין הצורך למענה גדלים. אלפי פצועים יותר מאז הישיבה האחרונה ואותה מצבת כוח אדם בלי להזכיר את הנטישה של עובדים שיש באגף שיקום, וכאשר אין התאמה למצב הקיים, אין יותר ברור מזה. כל עוד לא יאיישו את התקנים הנדרשים באגף השיקום לא יהיה מענה ראוי לנכי צה"ל.

לפני רפורמת נפש אחת הייתה התחייבות על 265 תקנים נוספים. אחרי 7.10 היה אמור להיות עוד 100 נוספים כלומר 365, אז כשאומרים לך שלא אוישו, לא אוישו מעל 200 ומשהו תקנים. בצורה הזו לא משנה מה תעשו ואיך תהפכו את זה, לא יהיה שירות לפצועי צה"ל ולא יוכלו לטפל בפצועים. שנהיה הכי ברורים. לכן אמרתי לך אדוני יושב-ראש הוועדה, לא יושבים פה האנשים הנכונים. אמור לשבת פה באמצע נציב שירות המדינה, ושייתן לי תשובה, איך רופא אחד יכול לטפל ב-4,000 פצועים, איך עובדת שיקום יכולה לטפל באלף, ואם מתווכחים איתי אם זה 850 או 1,150 או 1,200 – זו בדיחה כי בכל מקום אחר אמור להיות 1 ל-200 או 1 ל-300 אז שייתנו את התשובה האנשים האלה או אולי אנחנו נשלח אותם לשבת בנציבות שירות המדינה ושהם יטפלו בהם.

לצערי זה לא הכתובת. נציב שירות המדינה לא יכול לתת. אוצר משרד הביטחון.

אמר מאיר כהן, שזה התפקיד שלהם, אז אלה צודקים ואלה צודקים כי בסוף נכי צה"ל הם לא נכי משרד הביטחון אלא נכים שנפצעו למען המדינה כולה ולכן האחריות עליהם מתחילה ממשרד ראש הממשלה, ועוברת כחוט השני בכל משרדי הממשלה, שאני מצהיר פה בפניכם - שפשוט מפקירים אותנו. אתן דוגמאות בקצרה. אחת, ממשלת ישראל במקום להבין את גודל השעה מונעת ביטול החלטה 4088 משנת 2012 – דיברנו על זה פה, אין מה להרחיב, ולכן משרד הביטחון לא יכול להתאים את עצמו לצורך המשתנה שעולה מהשטח. כל זה דיברנו. אנו מופלים לרעה. יש פגיעה בסמכויות של שר הביטחון לפעול לשיפור מיידי בהליכי השיקום של הפצועים, וכתוצאה מכך נמנעת מאגף שיקום היכולת ליישם מיידית את מלוא הרפורמה ולבצע התאמות נדרשות לצורך הקיים, ולמרות הפניות החוזרות ונשנות שלנו, ולמרות שהתחייבו בוועדת חוץ וביטחון וגם פה - דבר לא נעשה.

אתה אדוני הנחית ב-26.3.24, כמעט לפני שלושה חודשים, את מבקר המדינה לבחון את הנושא. אני לא יודע על תשובה. לא יודע האם המבקר התייחס, מה בחנו ולמה עדיין החלטת ממשלה עלובה משנת 2012 ששמה את נכי צה"ל כבני ערובה עדיין קיימת.

ביקשתי בפעם הקודמת לבחון את החלטת הממשלה מ-2012, מה בוצע, מה לא בוצע. אין לי זרוע אחרת שתבדוק את זה ולמי יש לפנות בטענות. זה 12 שנים ואני פה רק שנה וחצי.

ואני מזכיר שהחלטת הממשלה הקודמת הייתה ל-60 יום. עברו כבר 12 שנה. לא קיבלנו תשובה.

ביקשתי פעם נוספת.

הלאה, פצצה מתקתקת לפתחנו, סיוע משפטי לנכי צה"ל. ארגון נכי צה"ל סגר עם ממשלת ישראל, החלטה 981, אישור רפורמת נפש אחת, מאי 2021, לפני למעלה משלוש שנים כי יש להסדיר את הנושא הזה תוך שלושה חודשים. כל פצוע צה"ל, בטח החבר'ה של חרבות ברזל, בטח הפוסט טראומתיים, לא צריכים להתמודד מול הוועדות הרפואיות לבד. במקום זה הולכים ומנסים לעשות פה חקיקה שהולכת לפגוע בעורכי הדין כשאני – עולים למשרדי פצועים קשה מאוד, גם פוסט טראומתיים וגם פיזי. בארגון נכי צה"ל אין הפרדה בין גוף לנפש. כולם אחים. והם עולים אליי והם פשוט פגועים. בוגדים בהם. מגיעים לבד לוועדות רפואיות ואין מי שייצג אותם. אגב, זה נמצא אצל משרד האוצר ומשרד המשפטים לתמחורים, כשלמעשה, רפורמת נפש אחת הקצתה לזה 120 מיליון שקל לפני שלוש שנים. כבר כמה חודשים הם עוד בתמחורים כי התנגדתי להפלות בין קבוצות ואמרתי שיש לייצג את כל נכי צה"ל.

משרד המשפטים, אני מבקש לרשום את העניין של נושא התמחורים. הוועדה לביקורת המדינה מבקשת – קחו 15 יום, הוועדה מבקשת תשובה על העניין הזה בכתב. אני לא יכול יותר עם הסיפורים האלה.

אני חי את הסיפורים. ועדת ל' לדיור לפסוט טראומה, מה שאדון אבוטבול דיבר עליו. היו דיונים בוועדת העבודה והרווחה. היה פה הקצת בלבול בין הדברים, על בסיס חוות דעת של מומחים בלתי תלויים. אנו שנה אחרי ואין מענה למקרים החריגים. אני רוצה לייצג את הבן שלו ואיני יכול כי אין מענה למקרים חריגים, כי במשרד המשפטים לא מצאו זמן למנות נציג ציבור. אדוני, סלח לי, עם כל הכבוד למשרד המשפטים - אף אחד בחדר לא האמין למילה שלך. אני בכלל תכננתי לומר לך, שתיתן לו – חשבתי שאדבר בתחילת הדיון – שתיתן לו שעה לצאת החוצה, ולחזור עם נציג. אני בחדר שלי בארגון נכי צה"ל נדרש לי בדיוק חמש דקות לקבוע מי נציג של פרויקט של מה. תכננתי לבקש ממך שעד סוף הישיבה הם יודיעו מי הנציג כדי שנוכל כבר שבוע הבא להתכנס, ולתת מענה לאותם נכים פוסט טראומתיים קשים והנכים הפיזיים הקשים וכל מי שמחכה לסיוע הזה. מה מסובך לומר, מי האדם שמוזמן? לא מסובך בכלל. למה עשרה ימים? לא מבין. לא שעה? צא, תחזור עם תשובה.

שנינו מכירים את משרד המשפטים.

הכרה במחלות נלוות לפוסט טראומה, לרבות פדויי שבי ונפגעי ראש. בהתאם לרפורמת נפש אחת נקבע, כי יש להקים פאנל מומחים בלתי תלוי שיבחן את הקשר. הפאנל הזה הוקם ונסגר והוקם ונסגר ועבר בין עשרה מוסדות רפואיים. שלוש שנים אחרי הכרזה יש פתרון. קודם כל, ההצעה של ארגון נכי צה"ל - תכירו במחלות הנלוות לפי הספרות המקובלת בעולם, וככל שאגף שיקום ירצה להרחיב את היקף המחלות הנלוות, הדבר יתבסס על מחקר עצמאי של אגף שיקום. יש ניצולי שואה, יש האמריקאים. לא בעיה להרחיב. אני לא רופא, אבל אני כן 30 שנה נכה צה"ל, וכן 20 שנה עובד בארגוני נכי צה"ל. לא בעיה לומר שפוסט טראומתיים סובלים מכל מה שקשור למחלות לחץ, אם זה עור, לב, לחץ דם, סוכרת. לא צריך להיות גאון גדול. לכו תסתכלו בוועדות הרפואיות, מה הם הגישו בנכות מוסבת, תאספו את זה כי הגשתי מאות כאלה בהתנדבות. טיפולי השיניים לפןסט טראומתיים אני הבאתי לפני כמה שנים כי אני זה שהגשתי להם בהתנדבות את זה.

יש עוד הרבה דברים שלא אפרט פה עכשיו, שממשלת ישראל התחייבה לפני ארגון נכי צה"ל גם בהחלטת ממשלה מסודרת וגם בתקצוב ולא עמדה בזה. החבר'ה האלה היו זכאים לקבל הנחה מוגדלת בארנונה. היו זכאים לכיסוי חובות מלא. הרבה דברים שהתחייבו בפניי גם בחשב הכללי, גם בהחלטות ממשלה ולא עמדו. אדוני, תסתכלו לכל מי שנמצא פה, גם פצועי גוף וגם פצועי נפש וכל אלה שנמצאים בבתי החולים שאין אדם פה בחדר שביקר יותר פצועים ממני או בשיקום ביתי שמנסים לשקם את החיים שלהם כמו שני הגיבורים שהיו פה. הזעקה של כולם פה היא צודקת. ממשלת ישראל וכל משרדי הממשלה היום מפקירים את הפצועים מאחור. כך לא דואגים למי ששילמו בגופן ובנפשם לטובת השמירה על ביטחון המדינה. הדיון פה מאוד חשוב ואני מודה לך שעשית את זה אבל אם משרד ראש הממשלה לא ייכנס לאירוע הזה ברצינות ויכנס ועדה בין משרדית כפי שאמרה חברת הכנסת שרון ניר והיא דקרה את הנקודה בדיוק – למתן מענה מיידי לצרכים השיקומיים של כל הפצועים הוותיקים והחדשים, בגוף ובנפש, אנחנו נשב פה גם עוד 20 ישיבות ודבר לא יתקדם. אנחנו צריכים כאן את כל המשרדים הרלוונטיים. אנחנו צריכים את יישום רפורמת נפש אחת במלואה על כל נספחיה. עד אז ציון לממשלה בטיפול לפצועות והפצועים הוא נכשל. ציון נכשל. לאחר שאגף השיקום יקבל את כל הכלים האלה, אז נוכל לטעון, אבל כל עוד זה לא יקרה, אני באמת לא חושב שמשהו יתקדם. יסלחו לי כולם - זו דעתי. זה כמו מורה שצועק על הילדים שנשארו בכיתה למה החברים שלהם ברחו לים. הכישלון הוא מחפיר, הוא מתחיל לעלות בחיי אדם, והדם הזה לא סתם אדם – למרות שאין דבר כזה סתם אדם – אלו מיטב בנותינו ובנינו, ומי חושב שלא יהיו בגלל זה השלכות בטווח הרחוק על הגיוס לצה"ל - שוגה ומסכן את מדינת ישראל. תודה. פגיעה בחוסן הלאומי ופגיעה אסטרטגית במעלה הראשונה.

תודה. יש פה מישהו ממשרד ראש הממשלה? לא. מבקש להוציא מכתב בשמי, כשאני מבקש, כל מה שעלה פה היום, כל מה שאמר עידן, שאין גורם מתכלל – נכון, העומס האדיר הוא על משרד הביטחון אבל יש משרדי המשפטים והרווחה, התחבורה, עוד כמה משרדים – הפנים – שאמורים להיות מעורבים, ואין גורם מתכלל שיעשה שולחן עגול פעם בחודש שעתיים. זה מה שצריך. עשיתי זאת בכמה מקומות שניהלתי כולל רשות מיסים כולל כשהייתי במדים. נוציא מכתב ובישיבה הבאה אני מבקש שיהיה גורם ממשרד ראש הממשלה.

אפשר את הישיבה הבאה תוך שבוע?

אני לא יכול, גם לא יספיקו לעשות מה שביקשתי, אך מבטיח לך לא לרדת מהנושא. כפי שאמרתי בפעם הקודמת - אני לא שם את זה על המדף וזהו. נורא קל לי לדון בדוח של מבקר המדינה, לעשות וי ולהמשיך הלאה. לא כך לימדו אותי לנהל. אני עושה ישיבות מעקב, אני עושה לי תיקי תזכורת ולוקח את השירותים של ארגון צה"ל בחינם. בבקשה.

תודה רבה. קודם כל, הדבר הכי כואב לי פה, זה לשמוע אחים חדשים שלנו שבאים לפה אחרי לחימה עכשיו מחרבות ברזל, ונשמעים אחד לאחד כמונו, לא רק מתוך המצוקה הנפשית אלא גם מחוסר המענה שהם מקבלים.

אני יותר מעשר שנים מגיע לכל סוגי הוועדות בכנסת וצועק אותו משפט: שיקום יושב על שלושה דברים: דיור, מעטפת למשפחה והחזרה לתעסוקה. בנושא הדיור כפי שעלה פה, רק פספסו משפט אחד – ההבטחה הייתה 15.8.23. יום חמישי האחרון בשיחת טלפון מוקלטת נאמר לי על ידי סגנית מנהלת מחוז בשיחת ועידה עם נציג מאגף השיקום בפתח תקווה שאין צפי להקמת הנושא, לא רק יועצים משפטיים ולא רק חוסר בעובדים. פשוט אין צפי להקמת פתרון לדיור להלומי קרב. אומרים: תביא מה אתה רוצה לקנות – נראה אם אפשר. בינתיים יש לך 230,000 שקל – אפילו לא אמרו לי 250. יש לי ילדה בת 4 ואשה בהיריון. סיוע שכר דירה שלי נגמר עוד שנתיים וחצי. עוד שנתיים וחצי כנראה נהיה מחוסרי דיור.

מעבר לזה, הובטחו דרכי תקשורת ישירות בין נכי צה"ל לוותיקים, כלל נכי צה"ל והלומי הקרב בפרט. במציאות נעשה שינוי במשרד הביטחון, אך נעשה אך ורק עבור חרבות ברזל. אפילו נתנו כותרת יפה – POC – POINT OF CONTACT. כל נכה חדש של חרבות ברזל יש לו טלפון ישיר לעובד אגף השיקום. כל החבר'ה פה ש-30, 40 שנה נכים צריכים לרדוף אחרי זרי קנאביס, משאירים הודעות גם בווטסאפ החדש, וחודש אולי מישהו יענה להם.

בנושא הוועדות הרפואיות, היה הבטחה של נכי צה"ל שהגישו בקשה להכרה אחרי הרפורמה, לא יעברו יותר ועדות בפתח תקווה – הם יעברו ועדות על ידי גופים כמו תל השומר או בית חולים לווינשטיין שעברו הדרכות מסר. לצערי הרב במציאות פצועי חרבות ברזל כרגע עוברים ועדות רפואיות בתל השומר ידי רופאים של פתח תקווה שלא עברו הדרכות מסר ושוחטים אותם ומה שתראו פה זה את גל המתאבדים הבא מתוך פצועי חרבות ברזל.

בנושא המשפחות, למרות הכותרות היפות מאוד וזה שפרסמו ב-1.3 מכרז עם עשר חברות שאין להם עובדים, בפועל יש לי ילדה בת 5 שמחכה שנה וחצי לחונכת – אין חונכים. 10 חברות – לא קיים שום דבר.

כל הנושא שהתחייבו לנו לפני שנה שיוקם מאגר של מטפלים משפחתיים שעובדים עם אגף השיקום בהתחייבות כדי שנוכל לבחור מטפל משפחתי באזור המגורים שלנו וללכת לייעוץ זוגי, כלי הורות וכו' – כל זה לא קיים. הכותרת היפה שאגף השיקום מפרסם, שהם עושים את זה בתוך אגף השיקום, למשל במחוז דן יש קבוצה, שהיא סגורה כבר מעל שנתיים, אין מצטרפים חדשים לקבוצה. אז יש חמישה אנשים שמקבלים עזרה ואלפי אנשים שיושבים בבית ומסתכלים על כותרת.

לסיכום, כל הנושאים האלה לא קודמו, לא יקודמו וכל עוד הם באוויר אנו מייצרים פה רק המשך של תסכול. התסכול של הלומי הקרב מוביל לאובדנות. לא שמתם לב שהאובדנים החדשים, כל המתאבדים זה פצועים של חרבות ברזל. אנחנו נהיינו יצירתיים. האובדנות שלנו נהייתה ציונית. אנו חוזרים למילואים. אנחנו מתנדבים לצבא. אנחנו רוצים למות בלבנון ובעזה. נמאס לנו ללכת ולומר שנתאבד בפתח תקווה, תן לי עכשיו נשק ו-ווסט, זרוק אותי ללבנון, אמן שאי לא אחזור. אולי לפחות משהו טוב ייצא מהמוות שלי.

חס וחלילה. הדברים שלך מאוד קשים ואני מודה שאין לי היכולת לטפל בכול. אשב עם עידן.

אני רוצה להוסיף שאלה לעובדת אגף השיקום שרית קדרון שאמרה פה על חוסר העובדים שלהם בעובדים סוציאליים ואנשי מקצוע – האם הצעתם לנכי צה"ל לבוא לעבוד? כמה נכי צה"ל קיימים ומוסמכים בעבודה סוציאלית, עבודה שיקומית, עבודה טיפולית? חשבתם להוציא מכרז פנימי לנכי צה"ל? בואו, חסרים לנו עובדים? זה אפילו לא עבר לכם בראש. אין לכם שום מחשבה שיקומית תעסוקתית. פעם היה חוק שכל חברה צריכה להעסיק נכה צה"ל במדינה. המדינה הזאת שכחה את הנכים שלה, שכחה את הלוחמים שלה. אנחנו טובים ללכת למות בקרב. חוץ מזה שום דבר.

דברים בהחלט קשים אבל הארה – שבקרב נכי צה"ל ודאי יש אנשי מקצוע. זה יהא נכון, זה יהא תיקון ראוי לעשות גם במסגרת פתרון התעסוקה וגם במסגרת זה שהוא עצמו, איש מקצוע עם הכשרה. כלומר גם נכה צה"ל ברמה כזו אחרת, גם הוא יכול להיות פיזית או נפשית, יכול לטפל באחרים עם הכשרה מתאימה. תודה רבה על המילים. דברים מאוד קשים. חלק נרשמו. מודה שאיני יכול לתת פתרון לכול. משתדל. נעשה את המקסימום.

להפסיק לקנות את התירוצים. לפני שלושה חודשים מכרו לך תירוץ אחר. לפני חצי שנה תירוץ אחר.

אמרתי - אני רוצה תשובות ממשרד המשפטים. חבר הכנסת ירון לוי, בבקשה.

תודה רבה, כבוד היושב-ראש. אני רוצה לפנות לאגף השיקום ולדבר על המצגת שכולנו ראינו. זו מצגת יפה. זהו. את לא יכול ליישם שום דבר, וכל דיון אדבר על זה. אם לא נפתור את הנושא של השכר של עובדים סוציאליים, של פסיכולוגים, של פסיכיאטריים, תביאו עוד 100 תקנים, עוד 250 תקנים - אין מי שיעבוד. זה שעשיתם ניידת לטיפול למצבי חירום, כל הכבוד. ניידת אחת על למעלה מ-60 פצועים והלומי קרב? ניידת אחת. אני מכיר את הדברים. 60,000. זה נראה טוב אבל יש לי פה, כבוד היושב-ראש, כל כך הרבה דברים לומר. אני אחרוג מהנימוס שלי. בסוף אנו בבית פוליטי, והיום עולה חוק הרבנים, ואם ראש הממשלה יכול לאשר אלף רבנים ולא אלף פסיכולוגים בשבילכם זה פח אשפה המקום הזה, וזה סדרי עדיפויות. חלאס. אנשים מתאבדים. כמה אפשר לשמוע את החרא הזה? לאלף רבנים יש? איפה היועצת המשפטית? איפה הפסיכיאטריים? איפה הפסיכולוגים? 3,000 פצועים צריכים רופא אחד. למי שיש אלוהים לא יכול להצביע לחוק הזה. תווסתו. קחו את התקציב בשבילכם. די כבר לטחון את המוח. באוגוסט אנחנו נפגשנו. ישבנו ביחד, נדב. כל מה שאמרת - חזית את הכול. אתה לא גאון הדור. אתה רואה את הדברים בעיניים. אנשים מדממים מבפנים, ואנחנו כאן עם טקסטים למצלמה המסריחה הזאת. עוד שני לייקים בפייסבוק נקבל. די. הממשלה צריכה לשנות סדרי עדיפויות. זה לא יכול להיות, כשמאריכים את הגיוס למילואימניקים זה יותר הלומי רקב. אני הייתי עם המורה לשחייה בקאנטרי. הוא הפסיק להגיע ללמד. הוא אמר לי שהוא לא רואה את הצבע של הבריכה בכחול. הפסיק להגיע. חבר'ה, מסתובבים בינינו אנשים מתים בלב. די. עוד נציג ציבור? מה זה החרטא הזאת? נציג ציבור לוועדה? די לדבר שטויות. תראה את האנשים האלה. אי אפשר להכיל את זה. תודה.

נראה לי שהבעת את כל מה שאנו חושבים. אינני נגד רבנים אבל עכשיו למנות רבני שכונות במקום- -

זה לא קשור. אפשר גם את זה וגם את זה.

אי אפשר. אין כסף. זה 100 מיליון שקל שנזרקים.

שנה וחצי אנחנו מדברים על זה. למישהו בכלל אכפת? עכשיו לתקוף את הרבנים? זה לא קשור.

תתחילו לקרוא לנו קטועי נפש כמו קטועי רגליים אז תתייחסו לבעיה.

מה קשור לרבנים? תביא כסף ממשרד הביטחון. יש 170 מיליארד בשנה. אתה רוצה לעזור לנו - תעזור לנו. אל תלכלך על רבנים. כשאני עם מכתב ההתאבדות ביד, שולח לעידן, הוא כותב, שלושה ילדים יש לו בבית, דתי, כותב: דניאל, אני מבקש סליחה. משה, אני מבקש סליחה. אני את המכתב הזה שלחתי לאיל, הצלנו אותו ברגע האחרון. מה קשור זה לזה?

הוא נתן דוגמה של סדר עדיפויות, ואני הייתי סגן שר האוצר- -

בחודש שמני עבר החוק. איפה סדר העדיפויות שלכם עכשיו?

תודה רבה. אנחנו משתדלים.

כל פעם זה חוזר לזה. עכשיו יוציאו תו ארגון נכי צה"ל – איפה החרדים שלא מתגייסים. קודם כל תשקם אותנו. אני ראיתי את המכתב מ-2016, הם הוציאו את המכתב הזה. אנחנו קוראים לחרדים להתגייס אבל לא יכולים לשקם אותם. לא היית יושב-ראש אבל הוציאו את זה. אתה רוצה שמשה יתאבד? זה מה שאתה רוצה? ואז תתחילו לטפל? אני מקבל טענות גם לראש הממשלה, גם לאריה דרעי, לכל מי שנמצא בכנסת ומייצג את הציבור החרדי – הדם יהיה על הידיים שלו.

נוכל אחרי הוועדה לשבת לקפה כדי להסביר לך - שום דבר רע נגד אף אחד. יש לי אלוהים בדיוק כמו שיש לכל האנשים בבניין הזה ובדיוק כמו לאלה שרוצים ללמוד תורה ולשרת. זה לא הדיון. ההקבלה הייתה לסדר עדיפויות. אסור להפוך את זה לנושא של דת ואשב איתך על קפה ונדבר אחרי זה.

יש סדר עדיפויות. הייתי סגן שר אוצר. אני יודע לעשות את זה יפה מאוד. לא פשוט פה היום. נדב, פורום הלומי קרב.

שלום, יש לי פה ארבע נקודות. אני מניח שגם היושב-ראש עידן קלימן דיבר על זה, גם כל חברי הכנסת אבל נמשיך לומר את זה. קודם כל, זה הכישלון בטיפול בנכים של חרבות ברזל. אני מניח שיש הרבה מאוד פצועי מלחמה שאגף השיקום לא מצליח להגיע לכולם. יש המון בקשות, המון עמותות יקרות מאוד שעושות את העבודה על מנת לצמצם את כל הפערים האלה. אני מציע להתייעלות, גיוס נכים לאגף השיקום בגלל מצוקת כוח האדם שיש. זה דבר שהיה צריך לקרות ב-2021, ולא קרה. לא הצלחנו שיהיו פה עשרות אלפי חיילים פצועים שלא יהיה להם מענה, ליווי או עזרה. אנו רואים את זה הלכה למעשה – רואים אנשים מתאבדים כל יום. אנשים לצערי סובלים ממצוקות נפשיות מאוד קשות, שזה משליך על המשפחות, על כולם ובעיקר כשאני רואה פה שאין פה אף חבר קואליציה מהממשלה. זה דבר שדוקר אותי בלב. אני מבזבז המון זמן יקר, יש לי הרבה זמן יקר כמו כל החבר'ה כאן שבאים.

רק אתקן כי זה גורם עוול לשני חברי הכנסת מהקואליציה שהיו, חברת הכנסת וולדיגר וחבר הכנסת פינדרוס.

מבחינתי כשהם לא נמצאים פה זה עוד חץ בלב שאנו לא מפסיקים לנסות להזיז את הדברים. אני מבקש ממך, אדוני היושב-ראש, האחריות כלפי קטועי נפש שמתאבדים, אף אחד לא עושה עם זה דבר. הכול עובר חלק. אימא מרוסקת בבית, אחד ששרף את עצמו בשם בר כליף ז"ל, אף אחד לא מבקר אותה או שואל אותה מה קרה. תמיד אותם תירוצים – יש לו מאניה, בגלל הגירושים, בגלל הילד שלו על הרצף – בגלל זה התאבד, בגלל זה הגיע למצוקה הזאת. תפסיקו עם הבולשיט הזה. הבולשיט הזה מביא למצב שאנחנו כנכי צה"ל כבר אין לנו אמון.

אנחנו לא רוצים להצית את הרחובות. יש לנו מספיק כוח לעשות את הדברים האלה ולצאת החוצה יחד עם ארגון נכי צה"ל, כי הגיעו מים עד נפש. או תיקחו את זה בצורה רצינית שאנחנו מגיעים לפה ואומרים: אנחנו רוצים שינוי, רוצים הסתכלות אחרת, רוצים שתסתכלו על פצועי המלחמה בכבוד, בהערכה ראויה, ושאם אנשים מבקשים כמו אביחי שהוא גיבור יקר שעובר כל כך הרבה, שבוחר ללכת להילחם בעזה, אחרי כל מה שעובר מהמדינה, כל ההתנגדות הזו מהמערכות, זה ראוי להערכה ואני מצפה שכפי שאנו מעריכים את האנשים שלנו ואת הגיבורים האלה, שגם חברי הכנסת, במיוחד ראש הממשלה למעלה, שיודע טוב מאוד כמה מתאבדים יש, כמה אנו פונים אליהם, כמה אנו מתריעים, כמה אנו לא מפסיקים לומר – תפסיקו עם היחס המבזה הזה. תנו כבוד. תנו את ההערכה הראויה ללוחמים שלנו כי זה פוגע בחוסן הלאומי. זה פוגע באי הגיוס – אנשים יפסיקו להתגייס. יש פה גיא היקר שהגיע, ואני הייתי בהלוויה של אלירן וראיתי את הכאב של כל הגיבורים שם וכולם פגועים. כולם. כל מי שהיה בקרב הזה בעצימות כה גבוהה חייב לקבל התייחסות אחרת, צריך לקבל כבוד, הערה והכי חשוב – צריך לקבל שיקום כי כרגע לקטועי נפש אין שיקום. תודה.

תודה. נציג האוצר, ביקשתי שיגיע אליי הפרוטוקול של הדיון של הוועדה מ-26.2.24, ושאלתי, ושאלתי שוב, וכך – דיברו פה על השלכות רוחב. אני אומר בפה מלא - אין לנו שום בעיה ושום מניעה לעשות הסכם נקודתי לרופאי משרד הביטחון.

אני מבקש תשובות חד משמעיות. לא אעבור על זה לסדר-היום. אתם מעליבים את הוועדה לביקורת המדינה. נסגור אותה. לא תהיה ועדה שתבקר, מה הממשלה עושה. על פי חוק, זו הוועדה שהוקמה. אם לא נוח למישהו, שיעבירו הצבעה בכנסת וגם נסגור אותה. יש רוב – 64 – תסגרו את הוועדה. תגיד את זה לשר האוצר. עכשיו תקיימו את מה שהתחייבתם. תודה רבה לך.

שלום, אני חובש נכה צה"ל, הלום קרב. מבלי להתרברב, עם תואר שני שהספקתי לעשות ביחסים בין לאומיים והפתעה אסטרטגית, כתבתי לגלנט ביום כיפור שאני יודע שהם ערוכים ויודעים שהולך להיות משהו והשאלה כמה זמן האמריקאים יהיו פה. אני לא הסיפור פה. אני לא הסיפור פה. הסיבה שאני אומר זאת, כי גם כתבתי ללימור לוריא לפני 7.10 שהאחוזים של הנפגעים בשנה הבאה יהיו 100%, 150% וזה היה לפני 7.10. אני לא מגדיר עצמי גאון. צריך פשוט לקרוא את הנתונים, לראות את הסביבה. יש לי בעיה של לחזור על דברים כל פעם וזה מה שאנו עושים פה. לא נעים לי מהחדשים – התאבדות זה לא הכול. יש רימוני הלם שאחר כך שואלים למה מגיע למצב הזה. ועדת שרשבסקי, ישבתי עם אחראי דיור לפני שנה באוגוסט. עד היום לא קיבלתי פתרון. רק לפני חודש שלחו לי רואה חשבון. אני כרגע בבית מאזן ואתמול מהבית המאזן הפעלתי את לימור לוריא בעניין תו נכה שדיברתי עם מיכאל ביטון, דיברתי עם כמה גורמים ודיברתי אתמול עם משה בן זקן, מנכ"ל משרד התחבורה, מנכ"ל משרד הבריאות ועם לימור לוריא שביקשה שאדבר עם מנכ"ל משרד הבריאות ואז נקבע פגישה ושהם יעזרו לנו.

כולם מסכימים על הצורך. פעם שעברה בוועדה, ביקשו תו נכה כאילו באפולוגטיות, ניערו אותם ואף אחד לא העלה זה. זה צורך קיומי. זה מונע התאבדויות. אנחנו לא צריכים את התו הזה ב-70% שאבא שלי או אשתי, אם שרדה איתי עד עכשיו, תהיה איתו ותיהנה איתו כי אני קטטוני בבית. אנחנו צריכים אותו ב-30%, 50% כדי למנוע את ההסתגרות בבית. אני אומר את זה כחובש – לא כאחד שרוצה תו נכה. אני לא נלחם עליי. אם כולם לא מקבלים, אני לא מקבל. אני אומר את זה כי אחר כך אנחנו לא יוצאים בפקקים, לא לוקחים את הילדות לחוגים. אם אתה במשפחה – בכלל, הכול נדפק. האשה נדפקת, עזוב את הבושה שאנשים מתאבדים עוד הרבה לפני, אבל ברגע שחופש התנועה שלך מוגבל ואינו מוגדר בתחום של הנגישות, צריך תקנות חדשות. תקראו לזה מצידי תקנות אלירן. תקנות שאנחנו נלחמנו על חופש תנועה. שאני אוכל לצאת מהבית. אם יש לי התקף, אם אני מאחר לרופא, אם אני לא מגיע לפגישה ולא קם בבוקר ופתאום אני מאחר ובא לי לנסוע בנת"צ, אני יכול לעשות זאת. למה אני צריך למהר ולהיות חריג ולעשות תאונה או אם יש לי התקף לעצור בצד? גם עם תו הנכה שהיה לי שנתיים – לא מחדשים לי אותו עכשיו. היה לי אותו שנתיים בלי המלצה מפסיכיאטר. עם המלצת פסיכיאטר קיבלתי שלושה סירובים.

קטונתי מלהתערב בצד הרפואי.

אמרת: תסגרו את ביקורת המדינה. סגרו את מבקר המדינה. הו אשלח אותי לטפל בזה לבד.

תודה. אני קטונתי מלהגיד האם נכה פיזי או נכה כזה – מי עדיף על מי, לאן יגיע.

זה לא עדיפות. יש לי כיסא גלגלים על התו.

יכול להיות שיש עומסים כאלה שיש שני תאי חניה במקום מסוים. יש ארגון נכי צה"ל. לא יודע מי עדיף על מי. קטונתי. לא אתערב בזה.

משרד התחבורה בחקיקה פלילית ואין מי שיבקר אותם. המבקר מתנער מהם. מבקר המדינה אומר לי: יש לי מלא תלונות ואין לי מה לעשות עם זה.

כנראה שהוועדה גדול עליה להתערב, למי מגיע.

אבל זה פטור מתור. יש לי כלב ליווי וארבע שעות נלווה, עם מעטפת סביבי ואין לי איך לגשת לשום מקום. לי יש היכולת – צריך את עזרתכם.

אני אומר לך את האמת. גדול עליי, גדול על הוועדה הזאת. יש פה נושאים רפואיים ואני בהכשרתי לא רופא.

אני נלחמתי על חופש התנועה כמו כולם פה. פגשתי אתמול בטעות במקדונלדס את מר קריים – אני מאמין בסימנים מלמעלה. מר קריים הוא נכה כיסא גלגלים. כשלא הכניסו אותי אתמול עם הכלב, הייתי עם הילדה, ישר אמר: אתם לא יכולים לומר לו כלום. הוא יכול להיכנס לכל מקום. לא באתי עם הכלב כדי לריב מול הילדה, אבל מה שנכנסנו שם לשיחה על תו נכה, אמר לי: אתה צודק. זה צריך להיות כללי וגורף, ויש שם מסחרה. לא סתם המשרד בחקירה פלילית. תודה.

משתדל לעשות את זה לא פוליטי. בשנה וחצי שאני פה, משתדל לעשות את הדיונים מקצועיים. בבקשה, חבר הכנסת.

קודם כל אני רוצה לענות לך. לפני שבועיים התחלתי לטפל בנושא תווי חניה. פניתי לשרת התחבורה בכל הדרכים הפרלמנטריות שיש לי. גיליתי עולם מושחת של מאכרעים, של גנבים. נפגשתי עם מספר אנשים מהחיים האמיתיים, קיבלתי נתונים מחרידים. אדם קוטע רגל שביקשו ממנו להגיע כל שנה כדי לחדש את האישור הזה. הרגל תצמח לו? דברים הזויים. אני מטפל בנושא הזה. אחרי זה אספר לך. זה מחריד.

חברים יקרים, אני יושב פה שעה ו-45.

נחליף את הפקחים. אני נותן לכם פתרון. אנחנו מדברים ואנשים מתאבדים. הדם שלנו לא שווה כלום. שווה לתחת. משרד התחבורה אומר לי זה לא אני. כולם יודעים לשלוח למישהו אחר. אף אחד לא מטפל.

אני רוצה לומר משהו לאביחי. אביחי, כל 120 חברי הכנסת היו צריכים לשבת פה, להסתכל לכם בעיניים, להוריד את הראש ולשמוע את הכאב הנורא הזה. לצערי הרב, ציינתם, וזה נכון – לא היו פה הרבה חברי כנסת, ואם תסתכלו על סדר-היום של הוועדות ושל הפעילות במשכן תגלו, שחצי מהם לא נמצאים בכנסת בכלל. זה הכאב הכי גדול. לא משנה קואליציה או אופוזיציה – חברי הכנסת היו צריכים לשמוע את עידן ואת אביחי ואת החבר'ה שדיברו פה כי כשאתה שומע את הכאב הזה, אתה זז בכיסא ואומר: אני חייב עכשיו לשנות את זה. אין מצב שאנשים יורידו את הראש ויגידו: לא נעשה את זה.

אני מברך את מיקי לוי יושב-ראש הועדה. אני בטוח שהדברים זזים ויזוזו. הכאב של ירון לוי – אני מכיר אותו הרבה זמן. לא שמעתי אותו ככה צועק. זה יצא לו מהנשמה כי בכל דיון שאתה יושב – לפי ירון, זה לא רק פה - אתה שומע את המשרדים ובא לך לדפוק את הראש בקיר כי כל הזמן יש בירוקרטיה וכל הזמן דברים נעצרים וכל הזמן דברים תקועים ואומרים פעם הבאה ופעם הבאה ואין פה נציג משרד ראש הממשלה ונציג האוצר לא יכול לתת תשובה כי האחראי לא נמצא פה וככה זה בכל דבר אך אני בטוח שהוועדה לא תרפה בנושא ותלך עם זה עד הסוף.

אתם חשובים שחברי הכנסת, 120 חברי הכנסת שנמצאים פה הם שיכולים בסוף להזיז את הדברים. לצערי אתם טועים. הכנסת נרמסת יום–יום על ידי הממשלה. היום במדינת ישראל אין כמעט יכולת לכנסת ישראל להשפיע אלא אם כן זה ועדת ביקורת המדינה כי זו הוועדה שיכולה לזמן בצו. ברוב הוועדות שתלכו תראו רמיסה של הכנסת ושל היכולת שלה להשפיע. זו האמת בכנסת ישראל. אתם צריכים להבין את זה ולדעת את זה. זו האמת.

מה אנו אמורים לעשות?

אתה נמצא בוועדה הנכונה. אמרת שאין פה פוליטיקה? אדוני הנכבד והצעיר, אל תענה לי, רק אומר לך שהים בבניין הזה דנים, היום ומחר, בכל מיני חוקים, לא רק בחוק הרבנים, שאין להם שום הצדקה לא ביום שחור כפי שאנו נמצאים היום אלא גם ביום בהיר ושמח לשון. יש פה שחיתות מאוד גדולה של הממסד הזה, של הבינין הזה, של הרבה מאוד משרדים ושל הרבה מאוד כסף שהולך במקום לכם - למקומות שלא צריך להגיע. וזו הפוליטיקה המלוכלכת שאנו נמצאים פה היום ואני מתבייש בה. כשאני נכנס לבניין הזה, אני מתבייש שאנו צריכים לדון בדברים האלה. אנו יכולים רק לחזק אתכם ולהמשיך לפעול למענכם. תודה.

תודה. אריה בונפיס, הלום קרב. בבקשה, אדוני.

שלום, לנוכח הבעיות האחרונות שיש לי כהלום קרב ממלחמת לבנון הראשון, אחד הדברים שאני רוצה לסבר את האוזן של האנשים פה, שזה שאנו נפצענו בעבר בהלם קרב, לא אומר שזה בעברנו. זה משהו שחי. הלום קרב זו מחלה קשה מאוד ששולטת בכל הגוף פיזית, לא רק נפשית. אני אדם שכמעט לא יוצא מהבית. אני נעזר בהמון טיפולים פסיכולוגיים. המחסור של מלווים ושל אנשים שיכולים לטפל בנו הוא פשוט זועק לשמים. לא מבין למה בפקולטה לפסיכולוגיה או בפקולטה לפסיכיאטריה לא מכריחים את כל הלומדים לעבור, כפי שעושים חונכות לילדים מגבלות וזה נחשב להם שעות התמחות, למה לא מכניסים את הפוסט טראומטיים לסיפור?

שיביאו לילדים שלנו חונכים סטודנטים. הביאו עשר חברות כוח אדם שלא מצליחות לגייס סטודנט אחד ארבעה חודשים.

לכן עכשיו, כשאני בכוחותיי האחרונים מנסה להפעיל את הדברים, אני חושב שעם כל השינוי של אגף השיקום שלוקח זמן והתרגלות, יש דברים בחקיקה שיכולה לעזור לנו כמו לנתב אנשים שלמדו בתואר ראשון ושני פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, שייתנו שעות על חשבון התואר שלהם, המדינה, להלומי קרב. שיכניסו את זה כחלק מהלימודים שלהם. הלם הקרב לא ייעלם מאתנו. אלה שנכנסים היום למערכה, הם אנשים שכבר פרקו אותם- - ולא יהיו באחוזים כפי שהיו פעם ממלחמת לבנון וממלחמת יום כיפור. אחד הדברים שאנו יכולים להושיע, האנשים הוותיקים שנמצאים במערכות האלה, זה איך לטפל בהלומי הקרב, ומשום מה יש נתק כל כך גדול בין הסיפור של בין הלום קרב, מצב פסיכיאטרי, מצב פסיכולוגי, מצב אשפוזי, כל אחד מהם לא מנקז את הצד שלו לצד הבא ולכן אנו כל הזמן נשארים שקופים ואף אחד לא רואה אותנו ממטר. מה אכפת לפסיכיאטרית שראתה אותה חמש דקות, כשאני 35 שנה עם החרא הזה של פוסט טראומתי, לומר לי: אני מחליטה מה אומרים פה, לא רוצה – תצא החוצה. אני יוצא החוצה ולא מקבל את שעות הליווי.

זה חשוב מאוד. ננסה לפנות. זה לא ילך בחקיקה.

אני יודע. לכן אני אומר.

אפנה לראשי האוניברסיטאות.

ראשי האוניברסיטאות יכולים לקחת תואר ראשון ושני – הייתי בבית בטוח. היו שם אחלה חבר'ה שעטפו אותנו ויודעים מה זה פוסט טראומה ויודעים איך להתעסק עם זה. אין שום בעיה להוציא את זה ובמספרים גדולים.

תודה רבה שבאת.

האם הספורט הוא חלק משמעותי בנושא שיקום?

כן.

חבר הכנסת סימון הוא קרוב מאוד לנושא של הספורט.

מטפלים בזה עכשיו בצורה רצינית עם ההתאחדות והפארא אולימפיים, גם כספית.

תודה. בבקשה, גברתי.

שלום, אני מיתר בת, 34 ולקחתי הבוקר שמונה סוגים שונים של כדורים כדי בכלל להיות פה ולמרות זאת לא אדבר על הסיפור האישי שלי והמצוקה שלי.

גל דיבר פה על תעסוקה של נכי צה"ל. אל"ף, אני חושבת שצריך להיות דיון ממוקד לזה. בי"ת, לא בטוחה שכולם יודעים – יש כרגע מאות אנשי קבע שכבר מאובחנים עם פוסט טראומה ונמצאים בתהליך תביעה מאז 7.10. הצבא מתכנן לפטר חלקם הגדול, ואני מתכוונת לשחרר בהתרת חוזה בלי כלום, בניגוד למשטרה ושב"כ, שמועברים לפנסיה רפואית וזאת בגלל התקנות של משרד האוצר, שלא הותקנו וכל מיני דברים כאלה, כלומר במעבר לצוברת ביטלו את זה. זה עוול גדול מאוד שחייב לתקנו בתיקון חקיקה.

מי שבצוברת במשטרה, בשב"כ, במוסד, נשאר בצוברת. לא ילכו מהחוק שהגיע בשנת 2003 אחורה.

הם מקבלים פנסיה רפואית. אומרת את זה בוודאות. גם הצבא יגיד את זה.

החברים של אלירן יצאו, אבל ההווה שלנו הוא העתיד שלהם והעתיד הזה שחור משחור. אני את הדברים האלה אמרתי כבר בוועדת תורג'מן בספטמבר. גם שם אמרנו הרבה דברים שצפו את הנולד. אף אחד כאן לא דיבר על זכויות סוציאליות או על הטבות. באנו לדבר על שיקום, שזו מילה שלא שמעתי פעם אחת מסגנית ראשת האגף שהציגה פה, וזה עלה פה מהרבה שזו הבעיה המרכזית. איך משקמים הלום קרב? כמה עולה שיקום של קטוע רגל? מישהו שאל? לא. יקבל מה שצריך, נכון? אז תקשיבו רגע למה שאנו צריכים ותתחילו לחשוב מחוץ לקופסה.

הנחתי לפניך, יושב-ראש הוועדה, מסמך של הצעה להקמת מרכז שיקום לאומי לטיפול בפוסט טראומה. ייעץ לי בכך פרופ' איל פרוכטר ואני מבקשת שלקראת הוועדה המשותפת למשהב"ט ומשרד הביטחון, שאמורה לדון במחלקה סגורה ייעודית, שלא נפספס את הרכבת ושהדיון הזה יהיה על היותה זמנית ידונו בתוכנית להקים בית חולים פסיכיאטרי ייעודי וייחודי שמיועד לסובלים מפוסט טראומה על רקע צבאי או ביטחוני. אשמח לשמוע בכללי, כל הזמן מסבירים למה לא ואיך לא. נשמח לשמוע איך כן. רוב המענים שהוצגו פה על ידי האגף הם טקטיים ומיקרו טקטיים. הגיע הזמן לשנות דיסקט ולחשוב אסטרטגית ובגדול.

אגע בכמה דוגמאות, לא לפי סדר כרונולוגי. נושא הלומי הקרב שמתאבדים – אלירן לא באמת עשה תקדים למי שמכיר את הסיפור, וצריך להיות תקדים. בכללי, כל הלום קרב שמתאבד צריך להיות מוכר כחלל צה"ל, נקודה. כפי שאמר חבר הכנסת ירון, השארנו את החיים שלנו שם. עכשיו הגוף ממשיך לחיות. כשהגוף הולך, זה צריך להיות חלל צה"ל.

הגיע הזמן, כפי שנאמר, שזה יהיה על סדר-היום של הממשלה אם הכנסת לא יכולה לעשות כלום. זו בעיה לאומית, זו בעיה ביטחונית. זו המלחמה הקיומית של מדינת ישראל כי זה לא רק מי יתגייס ומי לא יתגייס לצבא. זה אחוזים גדולים מסד"כ המילואים הכשיר, זה בשוק העבודה ישפיע על כל המגזרים והסקטורים במדינת ישראל והיא לא יכולה להתעלם מהחוב המוסרי שהראשון ששם אותו על סדר-היום הלאומי היה בן גוריון מייד עם קום המדינה כשכונן את חוק הנכים. גם אם זה לא קידום חקיקה - תביאו בינתיים החלטות ממשלה שיוכלו לקדם באופן זמני את העניינים במגוון התחומים שעלו פה.

ברמת התחושה, הפצועים פיזית של חרבות ברזל, וגם אני מטילת הרבה בבתי החולים עם המיזם שלי של כלבים בצו 8 ופוגשת אותם, עטופים מכל הכיוונים. כל כך מחובקים שהם קוראים לזה חיבוק דב והם רק רוצים שיעזבו אותם לנפשם. למה לא כל הפצועים מקבלים את אותו יחס? עדיין. גם לא פצועי נפש החדשים. זה לא אותה עטיפה. תשאל מי מרגיש פה שמחבקים אותו - אולי תמצא אחד וגם זה איני בוטחה.

הנושא הזה מחזיר אותי- -

בני גנץ אמר שאין הלומי קרב.

ורמ"ח ברן בצה"ל אמר שפוסט טראומה זה לא פציעה. זה רק מחזיר אותי למינהלת לאומית כמו מינהלת תקומה, שצריכה לקום. דיברתם כולכם על רב משרדי. הדרך היחידה שאני מכירה שבעמת יעילה לעשות זאת – מינהלת. אגב, גם את זה הצגתי כבר בספטמבר. עכשיו הצורך רק גובר. לא יורד. זה שעדיין לא הוקמה מחלקה לפוסט טראומה שאגף השיקום מדבר גם טרם המלחמה זה גם אומר דרשני. זה אפילו לא קשור למלחמה - רק צריך להיות מוכפל פי כמה. ובאמת, זה שאין שום מילה על שיקום ורק מדברים על בירוקרטיה – תמצאו את הדרך לעזור לנו על ידי להתעלות על חומות בירוקרטיה. תנו לנו שיקום. תשאלו אותנו מה זה אומר. נעשה פרויקט – עידן אמר בדיון הקודם – הבעיה של הלום קרב היא לא להתקבל לעבודה אלא לשרוד בעבודה, שהמנהלים שלו יבינו מה הוא עובר ויידעו להתמודד איתו ויקבלו גם הם את הכלים. זה פרויקט שאני מנסה להריץ כפילוט בצה"ל בכוונה להרחיבו לאחר מכן עם האגף בתקווה שצה"ל ישתף פעולה וישים אותו על השולחן.

תודה רבה. מודה שיש דברים שלא בכוח הוודעה לעשות - הקמת מחלקה, לא על השולחן. הלוואי שהייתי יכול. תבינו – הוועדה לביקורת המדינה על פי חוק אמורה לעסוק בנושא דוח מבקר המדינה. זה שאני פורץ ימינה ושמאלה כדי לחייב את המשרדים ולעזור לכם – אבל אני לא יכול לומר: מחר בואו נקים רשות. זה לא על שולחן קבלת ההחלטות, לכן אם אומר: בסדר - אני פשוט אחטא לאמת ולא מתכוון לעשות זאת ולא תהיה הפעם הראשונה שלא אחטא לאמת. אני בדרך כלל לא חוטא לאמת. תודה רבה על הדברים החשובים.

שלום, אני שירתי בצוק איתן. מוכר כנכה צה"ל נצרך, לא בר שיקום, לא עבודה. רוב הזמן שלי רק בבית. או הלוויות של הלומי קרב או להגיע לכנסת או להופיע ברשתות כדי להעלות את המודעות. אני רוצה לספר בקצרה את סדר החיים שלי בבית. אני נשוי פלוס שתיים. לא ישן עם אשתי שנה וחצי. לפני שנה וחצי היה לי סיוט, שאני לא זוכר אותו, וחנקתי את אשתי מתוך שינה. מאותו זמן אני ישן על הרצפה בסלון במזרן, שהומלס ישן טוב ממני. זה חיי הנישואין שלי. אני מבקש מהאוצר ומכל האחראים שאתם מפילים אותנו הלומי הקרב ולא נותנים לנו מה שמגיע – בואו תישנו איתי כפיות בלילה. אני רוצה לראות אתכם מחובקים איתי בזיעה, בצרחות שלי, בחוסר הגידול של הילדים שלי. אני לא מסוגל לגדל את הילדים שלי. למה אתה לא מסתכל לי בעיניים? אף אחד לא מסוגל להסתכל לנו בעיניים באמת.

לגבי בני גנץ, אני לא חותר למקומות האלה. אני הייתי בצוק איתן, שירתי תחתיו. אני לוחם גולני. הפקרנו את גולני בשבילכם. להזכיר לו מה שאמר, ועכשיו אני מבקש מכם – יש לי סחרחורות. אני שעתיים פה, מתאפק לא להתעלף. מבקש מכם אחרי הוועדה הזאת - תעשו שינוי. נמאס לנו להגיע לפה. אני רוצה להגיע לנחלה. הנחלה שלי זה להיות רק בבית. בא לי נחלה ומספיק. יש לי יד ועוד יד ושתי רגליים אבל לא מגיע לי חוסר השוויון בין נכה פיזי לבין הלום קרב. אני רוצה את הנחלה. אני רוצה. לא 250,000 והוא מקבל 3.5 מיליון. למה? אני כבר נהרגתי. בצוק איתן כבר נהרגתי. אני סחבתי את החברים שלי בידיים. למה אני צריך לבוא לפה כל הזמן ולהתמרמר ולבכות לכם כמו זבל? למה? למה אני צריך לקום בבוקר ולשמוע שעוד הלום קרב התאבד? לא מפריע לכם? אני לא מבין את זה באמת. למה נדב כל הזמן צריך לבוא לפה? למה היא צריכה לבוא לפה? למה אנחנו צריכים לבוא לפה? אתם צריכים לבוא אלינו עד הבית ולנשק לנו את הרגליים. נלחמנו בשבילכם. מה תעשו לחרבות ברזל? לא טיפלתם בנו בצוק איתן, בלבנון לא טיפלתם באף אחד. על מה אתם מדברים בכלל? חלאס. אתם גורמים להלומי קרב להתאבד. רק הממשלות שלכם וזיוני המוח של תביא לי, תיקח לי, ההוא זורק לפה. חלאס. די. יש לי סחרחורות מזה. למה אני צריך לבוא לפה ולשמוע את כל הזבל הזה? למה? די. תנו לנו כבר לחיות. כולם פה רוצים את הנחלה, את השקט. זה מה שביקשנו. לא כספים. לא כלום. שקט.

דברים קשים מאוד.

אתם לא יודעים מה זה הלום קרב. הלומי בקרב שאני מדבר עליהם לא מסוגלים לבוא לפה בכלל. הם לא רואים אור שמש. אתם לא יודעים מה זה. למה הם צריכים לקבל את זה? אתם שלחתם אותם לקרב. אותי לא חינכו לטפל בהלום קרב. אין לי ברירה.

תודה רבה. בבקשה.

בת הזוג שלי פה. אני רוצה שתשמע ממנה מה זה לחיות עם הלום קרב.

בבקשה.

לישון בנפרד מבן הזוג אני חושבת שזו נחלת רוב הלומי הקרב. גם אנחנו לא ישנים ביחד. אנחנו אפילו לא נשואים. אנחנו לא ישנים ביחד כדי לקום באמצע הלילה למכות. אני נחנקתי כמה פעמים, שזה הסתיים באשפוז. לתפקד באופן עצמאי בבית. אני לא יכולה לסמוך על שום דבר. אני לא מאשימה אותו. הרבה פעמים הוא רוצה לעשות אבל זה פשוט לא קורה. זה לוודא שכל דבר נעשה. בנוסף, את צריכה לקום בבוקר, לארגן את הבית, היום קמתי ב-3 לפנות בוקר. קיבלתי בעיטות בלילה. לא נרדמתי אחרי. צריכה לתפקד. ביום רגיל אני יוצאת גם לעבוד. העבודה שלי היא בצהרונים בלבד כי לא יכולה לאפשר עבודה אחרת. כסף אי אפשר. אין לי אפשרות לעבוד עבודה נורמלית. אחרי העבודה אני צריכה לבוא הביתה. רוב הסיכויים, אם הוא בבית אמצא אותו על הספה אחרי ששתה, רדום, במצב לא נעים. ולחכות שיתעורר ולקוות שיתעורר במצב טוב. שעה 21:00 אני כבר נופלת. 20:30 לפעמים – כבר עבר לבדיחה מתי אני נופלת ומפסיקה לתפקד. אני לא הולכת לישון. אני נרדמת.

הלוואי שיכולתי לפתור הכול אבל אני מבטיח לא לרדת מהנושא.

בנוסף לכל זה, מבחינה תקציבית, ממני אין הרבה ציפיות. אני לא יכולה לעבוד נורמלי. התגמולים שהם מקבלים לא מספיקים. תתמודדי מול המצב הזה. מצד שני, תתמודדי מול המצב הכלכלי שלך. אני כבר מוגבלת בבנק. חוץ מהחובות שלו. אנחנו כבר לא יכולים להחזיק. עניין של זמן עד שנמצא עצמנו זרוקים באיזה מקום. יש לו ארבעה ילדים. אנו צריכים לטפל בהם.

אדוני היושב-ראש, עוד משפט אחד. אתה יודע על כמה הלומי קרב אנחנו מדברים, שהם כאלה שלא מסובלים להיות משוקמים ושיש להם שמונה שעות ליווי? ושאין להם דיור? בין 50 איש ל-120 איש. זה כל הכמות הגדולה שאנו מדברים עליהם. אתה מבין? אלה הלומי הקרב הכי קשים שיש. גם אם הוא יהיה לא ב-100% - הוא יהיה 150%, יהיה במצב פסיכוטי, שלא שולט בעצמו בכלל. לא יכול לקבל מה שמקבלים הנכים הפיזיים, כי מה שמוגדר בחוק זה רק נכים פיזיים. הלומי קרב בחוץ. הם לא מוזכרים. אגב, בכל רפורמת נפש אחת אין אזכור אחד שכתוב הלום קרב. אני שומע חברי כנסת, אנשי ציבור שמדברים – פתרנו בעיות, התקדמנו. איזה התקדמנו? כל הבעיות הכי גדולות שיש להלומי קרב אף אחד לא נגע בהם בכלום. מה פתרו? פתרו את בעיית הרכב כביכול. מה זה מעניין הלום קרב שלא יוצא מהבית חודש, שנה, שנים, לא רואה אור שמש, מה זה מעניין אותו אם יחליפו לו את האוטו שמקבל ממשרד הביטחון כל 3.5 שנים או כל 4 שנים? זה בכלל בראש שלו?

תודה. קשה. אני מודה שלא מסוגל לפתור הכול. אני מנסה לאט-לאט.

מיקי, רק משפט. שירתי 16 שנים במערכת הביטחון. ברגע שהגעתי לוועדה וקיבלתי אחוזי נכות קבועים, 68% נכות, קבעו שיש ועדה, יש פה נציגי המשטרה. החליטו לשחרר אותי וגם לקחת את האקדח. ב-7.10 התבקשתי על ידי קב"ט המועצה להתגייס לכיתת הכוננות היחידה במגזר הערבי שהקימו - ולא תגן על בית זרזיא אלא על הישובים מסביב, אם זה שמשית ואם זה גבעת אלה ואם זה נהלל. התשובה שקיבלתי – שלילה. בלי להתרברב, אני בוגר תואר שני מאוניברסיטת חיפה. למדתי תואר הוראה. אני חושב שיכול לתרום ולעשות. זה לגבי התעסוקה, מה שהיא אמרה. אתם רוצים שננצח במלחמה - תגייסו את הלומי הקרב. מידע מודיעיני שקיבלתי, גדוד הגצ"ר הבדואי באותם ימים של 7.10 יצא לתעסוקה מבצעית. מידע מודיעיני מאיש צבא, שמסר לי עכשיו בשבעה שישבנו על זייד מזאריב. אמר לי חד וחלק – הם חיכו שהגדוד ייצא והם ייכנסו, כי ידעו שהגצ"ר הבדואי והגששים יכולים לבלום את 7.10. תגייסו את הלומי הקרב. כך אנו יכולים לנצח.

הסיפור של תעסוקה והלומי קרב שהוכשרו, שלמדו באוניברסיטה, ביקשתי ממשרד הביטחון לבחון זאת, כי אלה יהיו המלווים הטובים ביותר. גם חוו את זה עליהם, על משפחותיהם. הם מבינים עניין. חסר. יבחנו את זה ובישיבה הבאה ייתנו לי תשובה.

משפט אחרון, בבקשה. כל מה שקורה פה בדיון ודיונים אחרים, על הוויכוחים זה משודר אצל האויב. והאויב מראה בטיקטוק ובפייסבוק, איך מדינת ישראל מטפלת בחיילים שלה, בפצועים שלה.

החמאס מקשיב לנו יותר מאגף השיקום. הם משתמשים בצילומים של הדיונים האלה לפרסומות. נשבע לך באור שני רואה. פרסומות של החמאס שאני מופיע בהם מדיונים בכנסת והם מקשיבים למה שאנו אומרים.

חברים, אמרתי בהתחלה - משרד הביטחון לא מושלם. אין בעולם ארגון כזה. הוא לא מושלם, יש שם אנשים עם שליחות. לא הכול בסדר. לא כל התקציבים ניתנים, אבל אני אומר לכם - אין ארגון כזה. צריך לשפר ולתקן.

יותר עבריינים מצדיקים יש. אנחנו חיים את זה. המשפחות שלנו יושבות בהמתנה שנתיים ושלוש על חתיכת נייר.

סליחה, לא מוכן בוועדה שלי לומר על אנשי אגף השיקום עבריינים. לא אצלי. סליחה. מתנצל בפניכם. בבקשה.

שלום, אני קטוע נפש מפורום יהלומי קרב. היה פה דיון ארוך. הרבה דברים נאמרו, הרבה אנשים הלכו. אני אסנן את הדברים שלי לשלוש בקשות פרקטיות שכל חבר כנסת יכול לעזור.

יוצאים אנשים לקרב, לוחמים. חוזרים מהקרב, רואים מה שקורה פה. חלקם פצועים, חלקם לא פצועים, אך הם צריכים לקבל את הכבוד הראוי שלהם כי 90% מהפגיעה של נכי צה"ל היא פגיעה חוזרת מהמדינה, מבירוקרטיה. זה גורם לתסכולים וגורם לאנשים להפסיק לבקש עזרה ולהילחם במערכות. כל חבר כנסת, כל שליח ציבור יכול לעשות קצת יותר בלתת את ההרגשה שהאדם שנלחם, נלחם והוא אינו משקר.

שנית, יושב-ראש הוועדה, אני מבקש אם אפשר לשנות את הניסוח מהלומי קרב לקטועי נפש. אני יודע שנשמע סמנטי אולי וקשה אך זה המצב. אולי כך יתייחסו אלינו ברצינות כי הלומי קרב זה שקוף לגמרי. קטוע נפש זו בעיה.

והבקשה השלישית שלי, אם יש מכנה משותף לכל מה ששמענו פה היום זה שתחילת הדרך מקורה בהכרה, ותחילת הבקשה בהכרה ובעזרה זה להיפטר מהבושה. אם אתם תקומו ותצאו ותגידו: לא בושה לבקש עזרה – היו פה רעיונות שלכם לצאת בקמפיינים, אבל סלחי לי, כהלום קרב – זה לא הכיוון. אנו מבקשים שתתייעצו בנו. אנו כאן, לא מבקשים כסף או כבוד או שיכירו במה שאנו עושים. תושיבו אותנו מסביב לשולחן. נעזור. אנחנו נלחמנו בשביל המדינה כדי להציל אותה. ממשיכים להתגייס למילואים. אני מבטיח לך שכל אחד פה יישב ויעזור. לא יילחם. לא יהיו צעקות. לא יהיו הדברים האלה, אבל תנו לנו. כשאתם משאירים אותנו בצד ועושים רפורמה שלמה שלא קשורה, או כשאתם עושים פרסומת שאתם באמת רוצים להראות שאתם נותנים אבל בעצם זה לא מדבר אל הכאב ולא גורם לאנשים להיפתח, בעצם אנו מוסיפים חטא על פשע ודם על הידיים שלנו.

אלירן מזרחי היה מוכר על ידי משרד הביטחון. הגיע אליו מ"פ הביתה כדי להחזירו לתעסוקה. הוא לא קיבל הדרכה, והוא האיר טריגר של אדם בן אדם – בבקשה, תשתפו, אנחנו בשעת חרום. תצילו את האנשים. לא יותר מזה. לא חושב שאמרתי פה משהו שעולה כסף או דורש משהו כזה. דורש רק יחס, רצון שלכם, חברי הכנסת, להסיר את הבושה מהמעטה, ודורש מכם אגף השיקום לשתף אותנו בתהליכים. עם כל הכבוד שלי לארגון נכי צה"ל, זה גוף שכבודו מונח אבל זה גוף של הרבה שנים שמורכב בעיקר מנכים פיזיים שזה בסדר, אבל שתפו אותנו. תכניסו אותנו למעגלים האלה כדי שנציל את האנשים. העובדות הסוציאליות שלכם מקסימות, מצילות אנשים, אבל זה לא יכול לקרות לבד. זה לא יכול לקרות כשהוכלים כל הזמן לא למקומות הנכונים ומשאירים את האנשים תלויים באוויר. אביב צריך תו חניה. אני לא יוצא מהבית, ואם אני נוסע, אני נוסע על כביש 6 הלוך ושוב, שש פעמים. אני לא אסע לשם. לא רוצה לתפוס מקום של נכה אבל הוא צריך את זה.

תשתפו פעולה עם מד"א. תביאו ניידות.

תודה רבה לך. חברת הכנסת סון הר מלך.

אני רוצה לומר שגם הסיפור של הלומי קרב, משהו שמאוד קרוב לליבי. אני חושבת שדי פשוט הסיפור, אם אפשר לומר את זה במשפט אחד – כשאין הכרה, אין מודעות ואין טיפול ואין מענה ראוי. זה הסיפור. אבל אני לא אוהבת לומר מה אין. אדוני היושב-ראש, אנו אלופים בלומר מה לא בסדר. אני רוצה להציע הצעות פרקטיות שיכולות אולי כן לתת מענה. זה משהו שאני גם עובדת עליו עכשיו מול משרד הביטחון ובוועדת חוץ וביטחון, הנושא של שיקום, של תעסוקה שהיא קשורה לצבא, אם זה בסייבר, שצריך להבין – זה אומר להיות חלק, להביא מידעים טובים וחשובים למדינת ישראל. זה להיות במלחמה אבל לא להיות במלחמה כדי לא להעצים את ההתמודדות אבל כן לתת את היכולת להחזיר אותם לעצמם. יש פרויקט מדהים, ששלג בן שטרית מובילה אותו. אולי נשתף פעולה ססביב זה – שם זה לתת שיקום אימתי, לא רק לומר שזה חשוב. להחזיר אותם למקום ששם זה גדל.

בנוסף, משרד הביטחון, דיברו על בתים מאזנים. יש בתים מאזנים, בוועדת חוץ וביטחון דיברו על זה שיקימו בתים מאזנם שייעודיים לכך. אנו יודעים כמה הזמן באירועים האלה הוא קריטי, ולכן הבתים האלה לא צריכים להיות מחר ולא עוד שנה אלא אתמול, להקים בתים ייעודיים לסוגיה של פוסט טראומה. לא אשפוזים פסיכיאטריים, לא הפרדיגמות שמנציחות חולי. אשפוז בקהילה מכבד שנותן להם את כל הכלים לקום ולחזור. הזמן הוא קריטי. אנו לפני צונאמי של האירוע הזה, אז לפני שנקבל אותם במצבים שזה אחרי אזור הדמדומים, אנו רוצים אותם לפני כדי שנוכל לעזור להם באמת

רפורמת נפש אחת, לא ייתכן רפורמה כזו שאין בה אזכור או התייחסות לנושא של פוסט טראומה. זה חלק מהכרה. לכן אם אין הכרה, ברור שלא יופיע שם. התיקון במקום הזה צריך להיות ברפורמת נפש אחת, צריך לראות איך מכניסים את הפוסט טראומה. אלה הנושאים שאנו יכולים לקדם, אדוני היושב-ראש, ואם אנו באמת רוצים לעזור – כי המציאות כרגע היא- -

הוועדה הזו דנה בפעם השלישית. חלק מהדברים קודמו. לא יורד מהנושא. תשובות גם ממשרדי הביטחון, ראש הממשלה, משרד המשפטים.

למשרד המשפטים יש תשובה חלקית.

איזה יופי. תגיד לי האם יש מינוי לנציג ציבור כדי לסגור את הוועדה.

לא לגבי זה. לגבי זה, יהיה בימים הקרובים.

אני מחכה לכם. אם לא, יבוא המשנה הנה.

לגבי הסיוע המשפטים אני מעדכן שיש דיונים בימים אלה בין משרדי הממשלה הרלוונטיים בנוגע לקידום הסדר חקיקתי שיעגן זכאות לסיוע משפטי כלומר הדברים מקודמים ממש בימים אלה ונעדכן את הוועדה בהמשך לפרטי ההסדר המתגבש.

אל"ף, אני מודה לכם. בי"ת, אני חי בבניין הזה 13 שנים. אתה יודע מה זה תהליך חקיקה? אני לא יכול לחכות. אין לי זמן. להם אין זמן. תביאו לי פתרון ביניים לייצוג משפטי. אל תביאו לי חקיקה. חקיקה עכשיו אני הולך לחודשים, חוזר למשרד המשפטים לתת הערות מקצועיות, באל"ף ובעי"ן. לוועדה לביקורת המדינה אין זמן – לא לי כמיקי לוי אלא להם. לאלה שישבו פה סביב השולחן. זו לא תשובה טובה. זו תשובה שהיא לטווח ארוך. אני מבקש בתקופת הביניים לומר: הגענו להסדר, הגענו לצו שעה, הגענו למשהו. אני לא יכול לחכות לסוף החקיקה כי בוועדה הבאה תגידו לי: החקיקה עכשיו, והיא בהערות באל"ף ובעי"ן כי יש זה, והערות לציבור. אין לנו זמן. הם דופקים לנו על הדלת לכנסת ישראל, וכנסת ישראל צריכה להסתכל להם בפנים והם מסתכלים בפנים ומתביישים. זו תשובה לא טובה. אני מבקש שאם התשובה לנציג הציבור לוועדה שלושה חודשים, חברים. אתם אומרים לי נציג ציבור. באמת. נציג ציבור שלושה חודשים? הייתי בנקודות של קבלת החלטות, לקח לי בדיוק דקה וחצי. בטח יש לכם רשימות של 40, 50 60 - תצביעו על אחד. הוועדה מספיק. הוועדה לא קמה בגלל נציג ציבור ולהם אין תשובות. אני מבקש להביא למי שנתן לך את התשובה, שהתשובה אינה מקובלת על הוועדה לביקורת המדינה, כי אני לא יכול לחכות שנה להשלמת החקיקה, שבעה חודשים במקרה הטוב, ומבקש הסדר יחד עם משרד הביטחון לייצוג משפטי לסידור ביניים. הם לא יכולים לחכות. זו זעקה שעולה מהשטח – לא ממני. נרשם בפרוטוקול. אני מבקש תשובה.

בסדר. אזכיר רק שבסוף המושב הקודם אושר לקריאה ראשונה הצעת חוק של הגבלת שכר טרחה לעורכי דין, למי שרוצה ייצוג פרטי כנגד משרד הביטחון.

אולי אתה יודע, איפה הצעת החוק עומדת?

עברה בקריאה ראשונה ומונחת על שולחן ועדת העבודה והרווחה.

מבקש לבדוק עם ועדת העבודה והרווחה – בדרך כלל הולך לוועדת החוקה, חוק ומשפט – אבל מבקש לבדוק עם מנהלת הוועדה, היכן עומד החוק ואם בוצעו בו דיונים ושאני מבקש לזרז אותו כי עלתה פה זעקה אמיתית. לא כולם יכולים לקחת ייצוג פרטי. יש כאלה שיסתפקו בזה. חיים הלד, מנכ"ל לא מפקירים פצועים בשטח, בבקשה.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. קטונתי. יושבים פה אנשים גם מכובדים וגם גיבורים. שמענו פה באופן מאוד ברור את חוסר המענה שמקבלים פצועי פוסט טראומה, הלומי קרב ממלחמת חרבות ברזל.

המענה לא מושלם. נתקן. יש אנשים שעובדים בצד השני. אני מתקן לפרוטוקול את הדברים. לא הכול מושלם, יש מה לתקן אבל לומר באופן כללי שאין כלום זה לא יפה כלפי אנשים שכן עובדים.

אני לא פה כדי לתת ביקורת אלא פה כדי לעזור לאנשים. אנחנו שומעים על המענה הלא מושלם שמקבלים הלומי הקרב, פצועי הפוסט טראומה ממלחמת חרבות ברזל שאגף השיקום כרגע מפנה אליהם את כל המשאבים והקשב שלו. אני רוצה להפנות את תשומת הלב לאלפים כאלה, שהם הלומי קרב ממלחמות קודמות ואירועים קודמים, שהמלחמה הזו מעוררת אצלם טריגרים, והם מתפרקים בבית, ואף אחד לא מוכן לדבר איתם. הם אחרונים בתור. מצד אחד, יש המון רצון טוב, ואנו מכירים אותו ורואים את העשייה שנעשית, ומצד שני, אני נוגע בנקודה קטנה, בקול קורא שיצא מאגף השיקום להקמת חוות חקלאיות לטיפול ושיקום, הקמת חוות טיפוליות. לומר שזה יצר תופעה שכל אחד שמגדל נענע בחצר פתאום עונה על הקול קורא הזה ומקים חווה טיפולית וחוות חקלאיות שמעולם לא עסקו לא בטיפול ולא בשיקום – פתאום הפכו להיות חווה טיפולית שיקומית למתמודדים פוסט טראומה עם רקע צבאי – אנשים שאין להם שום קשר לאוכלוסייה, לא יודעים מה היא צריכה, עונים על הקול קורא בזמן שבשטח יש פעילים שיודעים מה הם צריכים ויש עמותות וארגונים קטנים – לא ארגון גדול כמו ארגון נכה צה"ל או נט"ל אבל ארגונים קטנים שעובדים יום-יום עם האנשים ונותנים טיפול ומענה למוכרים וללא מוכרים ויודעים לראות את הצרכים הפרטניים של כל אחד שמגיע אליהם, שנאבקים על משאבים. אני מבקש פה, וזו הצעת ייעול שלי ואני מבקש ממך לימור – תאספו אותנו, בואו נשב יחד. אנו נמצאים בשטח, אנון כבר עובדים. בואו נקים ועדת היגוי. יש פה אנשים שיודעים מה הם צריכים, שיש להם רעיונות, שאני כבר שמעתי פעם או פעמיים את דפיקות הדלת האלה שאתה אומר: מתי הדלת תיפתח ונדלג על הבירוקרטיה הזו ואת הקול קורא הבא בואו נוציא יחד בתיאום עם הארגונים שעובדים, בתיאום עם האנשים שיודעים מה הצרכים בשטח.

תודה רבה. הדברים ייבחנו אני מניח על ידי משרד הביטחון. אני לא יודע לשפוט ממקום מושבי את אותן חוות, מגדלים נענע – לא יודע. מניח שיש קריטריונים. אולי לא מדויקים אך הנושא ייבדק. בבקשה, אדוני.

7.10 שלי התחיל כבר לפני 12 שנה. הייתי בין הכוחות הראשונים שהגיעו לרצח של משפחת פוגל באיתמר ונחשפתי לכל המראות האלה. מאז החיים שלי השתנו מקצה לקצה. הפוסט טראומה שלי התחילה לפרוץ רק אחרי הצבא. אצלנו זה משפחה של גברים, שלא בוכים, לא מדברים על כאב ודברים כאלה. מרוקאים. ללא האנשים המדהימים פה נדב, עומר, לא הייתי מגיע לנתיבים הנכונים. אני כבר 12 שנה מתלונן, אם זה לרופאים, אם זה לעובדות סוציאליות, אם זה לכל גורם אפשרי שיש על הבעיה הניכרת שיש לי ופשוט אין לי מענה. עד היום הזה. חוץ משיחה פעם בשבוע שיש לי באגף השיקום - עד עכשיו אני מחכה לאחוזים, עד עכשיו הדברים לא זזים ואני לא יודע מה קורה איתי. התחתנתי, התגרשתי, החיים שלי קרסו, שברתי את הבית שלי 20 פעם אולי מרוב קריזות ועצבים ואני כבר לא יודע מה לעשות. זהו.

אני מודה שאין לי תשובה לכך אך אני מניח – אני מבקש מאנשי משרד הביטחון לרשום את השם ולזרז עניינים. לבדוק ולראות. כל תשובה היא תשובה. בבקשה.

שלום, אני מוכר שלוש שנים. אני קורא לזה הלום קרב ישן חדש. לא הגעתי להכרה שלי בשנים שעברו מכל מיני סיבות, ובדרך המשפחה שלי שילמה את המחירים. יש לי אשה מופלאה שסוחבת אותי עד היום ועזרה לי בהכרה וארבעה ילדים נפלאים אך אני בטוח שהמחירים ניכרים עליהם.

נאמרו פה המון דברים. אני לא רוצה להוסיף. כל דבר מיותר. אני כן רוצה לומר מילה טובה לפני הדבר העיקרי – דיברו פה על תו נכה. זה שהרכב שלך, ולי יש רכב של משרד הביטחון, מוגדר רכב נכה. כשאתה נכנס לכנסת, התכתבתי עם הוועדה, הם אומרים: איפה תו הנכה שלך? כי הם יודעים שזה האישור להיכנס. פה יש לפנים משורת הדין הבנה, ואיני יודע אם זה רק בוועדה שלכם או בכלל בכנסת המנהג הזה אבל זה יפה מאוד שהם מבינים – עומד לפניך נכה צה"ל, יש לו רכב רפואי - הוא נכנס. לא ניכנס לסיפור של תו נכה.

אני רוצה לספר על יחידה שאני שייך אליה, גם ממהר למילואים שלה – ממשיכים בחיים. יחידה חדשה בצה"ל. הקימו אותה יריב לב ארי ואהרון קרוב, שחלקכם ודאי מכירים אותם. אנשים מופלאים, חלקם נכים. אהרון – אדם שעד היום עובר ניתוחים ומעת לעת ופתאום לא יכול לדבר חודשיים עקב הניתוחים שלו. אני עכשיו הולך לפגוש גם אותו. היחידה הזאת היא תחת אגף הנפגעים, רעות קורן. עוד שבוע ביום שני הבא יש לנו טקס סיום במכללת אחווה, המחזור הראשון של חיילים בהתנדבות כמוני, נכים שהולכים ומקבלים רשמית ללא תואר של עבודה סוציאלית או פסיכולוגיה, הולכים לקבל רשמית תואר כלשהו, תעודת גמר ממכללת אחווה ולקבל תחת משרד הביטחון, אגף השיקום וארגון נכי צה"ל ביחד, נכים בליווי, שזה כולל נכים שהוזכרו פה – נכים שהתפרץ להם הטריגר בשנה האחרונה או בכלל, ולהרים אנשים מלמטה.

קודם כל, חבל לי שזה לא הוזכר עד כה, כי זה אור בקצה המנהרה פה. אם נאמרו פה דברים, מה עושים ומה לא - את זה עושים. חשוב שזה כן יירשם בפרוטוקול כי בסוף מחלקים עוגת תקציב. שאהרון קרוב לא יצטרך לרוץ ולהשיג לנו נעליים כי אין בצה"ל נעליים. וללוות פצועים אני יכול גם עם סנדלים או עם נעליים מהבית, זה נכון. אבל הבן שלי לעזה קיבל נעליים תרומה מארצות הברית.

שותף נוסף ומאוד משמעותי שאני רוצה לציין את שמו, ד"ר יורם בן יהודה, איש מופלא, שאיבד את בנו ב-7.10 במוצב פגה. גם זה סיפור בני עצמו. איש שנרתם ליחידה הזאת, ניהל את- - מקום שנסגר עכשיו. אנחנו ביחידה לא ידענו עד שלא נחשף הסיפור שלו שאיבד את בנו. פגשנו אותו שבועיים לאחר מכן, עוד לפני ה-30 יום לבנו. היחידה הזאת קורמת עור וגידים כשאני יודע שהיא זקוקה לעוד משאבים ולגדול. זו הדוגמה - חבל שחברי כנסת לא נמצאים פה למעט היושב-ראש, לשמוע שקורים דברים. גם אם בקטן, הם קורים וצריך לתת להם יד ולדעת עליהם. יש יחידה כזאת בצה"ל, יש לנו אפילו תג יחידה.

תודה רבה ובהצלחה ליחידה. מניח שהיא תעשה עבודת קודש. אימהות בחזית, בבקשה.

תודה. אני מקורבת לנושא של פוסט טראומה, גם ברמה האישית. אני אימא ללוחם, אחות ללוחם ומאחוריי יש עשרות אלפי אימהות ללוחמים שהאימהות האלה כולן היו צריכות להיות פה היום ולהבין איך המדינה דואגת לחייליה. אני משוחחת עם הרבה מאוד אימהות כל יום, בסדיר, במילואים. הן אומרות חד משמעית שאין מענה נפשי היום שעונה על הצורך לא בסדיר ולא במילואים. המילים הקשות שנאמרות מהאימהות היום, הן מעבר לחוסר אמון בהיבט הזה שכל מפקד בשטח מקבל החלטה של מה נכון במענה נפשי ומה לא, של ילדים שחוזרים הביתה, ואני קוראת להם ילדים כי הם הילדים שלנו. גידלנו אותם, חינכנו אותם, שלחנו אותם לצבא והם חוזרים אלינו מפורקים עם עיניים שחורות – אלה הביטויים שאני שומעת, ואין מענה.

שני דברים נורא חשובים. אחד, הייתה לי פה רשימה – מי שיראה את המחברת שלי – כך זה נראה בראש, אבל שני דברים. אחד, יש מיקוד מאוד גדול בחרבות ברזל, אני מבינה. יש אנשים שבעקבות מלחמות קודמות, אני מכירה את זה מקרוב - יש טריגרים איומים. אנו מפספסים את האנשים האלה. לא מבינה למה אי אפשר, כפי שיש בצבא בארצות הברית, להוציא סקר, לאבחן את האנשים הלאה. קופת חולים כללית הצליחה לעשות זאת בתחילת המלחמה, לשלוח למטופלים. אנחנו לא רוצים את המתאבדים הבאים. אנחנו רוצים לדעת מי הכמעט. מי עם הרגע לפני. גם אם הוא לא פוסט טראומתי כרגע, אולי אנחנו יכולים למנוע פוסט טראומה. המטרה שלנו היא גם למנוע – לא רק לטפל אחרי. אנחנו צריכים להיות בשלב מניעה. מניעה קורית כמה שיותר קרוב לחשיפה של אירוע טרואמתי. אני בטוחה שכל מי שיושב פה מבין את זה. בבקשה בואו ננסה לפנות. אנו יודעים את מי שלחנו לקרב. זו לא תעלולה. בואו ננסה לשלוח סקרים שיכולים לאבחן את אלה שיושבים שם והם כמו פצצה מתקתקת. אני רואה את זה מקרוב. האימהות חרדות. הן לא יודעות איך להתמודד עם זה ואנחנו חייבים לתת לזה מענה ולא להיזכר בעוד כמה שנים.

הנקודה הבאה, נשים. יושבים פה הרבה גברים, לוחמים, גיבורים רציניים אבל עד מלחמת חרבות ברזל היו 553 נשים שהוכרו כפוסט טראומתיות על רקע פעילותן בצבא. המספרים האלה עולים. יש עמותה בשם ארים ראשי שנוגעת בזה. היא היחידה. אנו מפספסים בגדול. נשים צריכות מענה אחר. לא ניתן להושיב אותן עם עוד גברים בחדר. הן לא יבואו, לא יקבלו מענה. המענים לא מספקים. כמות הנשים המוכרות היום כפוסט טרואמתיות היא נמוכה לאין ערוך מהשיעור הנכון שלהן. יש בעיה אמיתית. תסתכלו על הנשים האלה, ותראו גם את האימהות. בימים האחרונים אני מקבלת אימהות שפונות עם פוסט טראומה על רקע השירות הצבאי של הילדים שלהם. תסתכלו על המספרים, תנתחו אותם ותביאו פתרונות מתאימים. אחרת איני יודעת לאן נגיע. תודה.

תודה רבה. אני מזדהה עם דבריך, אבל דבר אחד – לא נכון שלא מטפלים. הבן שלי סיירת גולני, 205 ימים, סגרו את כל הצוות עכשיו לכמה ימים לטיפול.

יש לי דוגמאות מגדודים שזה לא קורה.

אני לא אומר שהכול מושלם. יש מקום לתיקון. אמרתי שאני מקבל את רוב דבריך. עשיתי תיקון קטן. תודה רבה. אימהות הלוחמים – יצאו. יועצת משפטית של ארגון נפגעי פעולות האיבה, עו"ד ענת - יצאה. גילי – גם. האם יש מישהו ממשרדי הממשלה שבעוונותיי כי רבים לא נתתי לכם זכות דיבור ויש לכם מה לומר? בבקשה. ביטוח לאומי, משרד הבריאות, משרד לביטחון לאומי. האם יש מי מהנוכחים שבעוונותיי כי רבים רוצה לומר עוד משפט? מי רוצה לדבר פעם נוספת? אני אתן לכולם. זו דרכי. בבקשה.

גם הוזמנו לדיון, עמותת מצוינים שבישראל, אני יושב-ראש העמותה, דתיים וחרדים. מרכזים הנושא של הדתיים והחרדים. קודם כל, לתת לכם מספרים – כיום יש 60,000 ומשהו נכים שמטופלים תחת אגף השיקום. מתוכם בין 10% ל-15% שהם נכי צה"ל דתיים כלומר בין 6,000 ל-9,000. המספרים האלה גבוהים כי גיוס החרדים אינו במספרים גבוהים אבל יש הרבה אצלנו – וזה המספר הגבוה – שהתגייסו כלא שומרי תורה ומצוות ואחרי הפציעה או באמצע הגיוס - חזרו בתשובה. כיום אין להם שיקום. ברגע שאתה הופך לשומר תורה ומצוות אין לך שיקום. אתן כמה דוגמאות לזה – אם זה שיקום ברמה היום-יומית, אם זה בית הלוחם. איך אדם יכול לבוא לשם כשהוא שומר תורה ומצוות, אם הכול מעורב? אם זה קבוצות טיפול זה תמיד יהיה עם גלישת גלים בחוף מעורב, קבוצת ריצה תמיד יהיה עם מדריכת ריצה ואל תגידו לי שלא כי אני נכה צה"ל פוסט טראומה, ולי מציעים את קבוצות הטיפול האלה. אני רוצה לדעת מישהו שהציעו לו את קבוצות הטיפול האלה וזה לא נכון מה שאמרתי.

על מכתבי התאבדות שמגיעים - לא כי אין שיקום עכשיו במשרד הביטחון – כי הנכים האלה הם שקופים, נופלים בין הכיסאות. משרד הביטחון אומר: לא התגייסת כחרדי – למה שאוציא עוד משאבים ואתן עוד? אני רוצה מתגייס כחרדי - אנסה לנתב את זה שם. לא רוצה להתעסק בכל האוכלוסייה שחזרו בתשובה. מבחינתי אני לא שם - אלה התשובות שקיבלנו.

אני קורא למשרד מבקר המדינה לבדוק את השיקום של נכי צה"ל הדתיים. שיירשם לפרוטוקול, משרד מבקר המדינה באופן- -

יש לי בעיות עם השיקום של כל הכללים. אתה מכניס לי עוד נישה?

הם לא שקופים. אנחנו שקופים בתוך השקופים.

חס וחלילה. אף אחד לא שקוף.

כי נכה צה"ל רגיל יש לו לפחות בית הלוחם, קבוצות טיפול, יש לו דברים בסיסיים. אני מבקש ממשרד מבקר המדינה שיבדוק את הנושאים האלה.

מה ההצעות שלך?

יש הרבה נושאים. ביקשנו שעות נפרדות – לא רוצים לתת לנו. לא רוצים לתת לנו ימים נפרדים. אני קורא לכל החרדים – אולי לא יישמע לכם לא כיף אבל לא להתגייס כי ברגע שתצאו לא יהיה לכם שיקום.

תודה רבה. הקריאה שלך בוועדה שלי, עם כל הכבוד לך, לא תישמע. אני דוגל בשוויון בנטל. כפי שמקבלים אותן זכויות- -

אשמח שתדגול בשוויון בשיקום.

עכשיו אני מדבר. שוויון בנטל חייב להיות במדינה הזאת. המדינה הזו תקרוס בלי שוויון בנטל, הן בעבודה, הן בגיוס, שכם אל שכם. אין לנו ברירה אחרת.

עם כל מה שעברתי בצבא, יש לי ילד בן 4.5 ויתגייס רק להיות לוחם.

אני מדבר על נישה אחרת.

אתה גורם לאף אחד לא להתגייס לצה"ל.

זו האמת.

אני קורא לך פעם ראשונה לסדר. די.

גם אנחנו נכי צה"ל.

אני קורא לך לסדר פעם שנייה. לא יקרה בוועדה שלי, כאחד ששירת כל כך הרבה שנים, כבן למשפחה שכולה לא אתן לך לומר את הדברים האלה אצלי.

זו האמת.

תישאר עם האמת שלך. תודה רבה.

שתי שאלות. אחת, אדוני היושב-ראש, למה לא מזמנים את צה"ל לדיון – מבקש לזמן, בין היתר, את נציג צה"ל לדיון כזה, כי לצה"ל יש אחריות שיוכית על כל הנפגעים. הם צריכים לתת תשובות.

הוא מעביר את כל האחריות למיטב הבנתי על פי חוק, למשרד הביטחון. יגיד פה מישהו נושא בדרגות ויגיד משרד הביטחון. זו האחריות שלו. הוא לא בורח ממנה. זה תחת אותו מנכ"ל. אני מנסה לרדת לעומק הבקשה שלך.

יש חיילים נכים, שצה"ל מעסיק אותם ספציפית במקצועות שהם מומחים בהם. למשל יש נכים שהם רואי חשבון. לוקחים אותם למחלקה של ראיית חשבון בצבא.

משרד הביטחון אמר שיבדוק זאת מול הצבא. עלה פה נושא סייבר, עלה פה נושא בתוך משרד הביטחון, עלה פה נושא של ליווי. מה שאתה עולה עלה והתבקשו לבדוק.

שאלה, גברתי, בזמנו לימור לוריא ואייכלר הגיעו לסיכום, אחרי שדרשנו את זה שיהיה אדם שהוא איש קשר לכל הנכים שהם הלומי קרב. כלומר אם הלום קרב היום רוצה לדבר עם מישהו מהמרפאה או עם עובד סוציאלי, לא יכול להתקשר אליו ישירות. צריך לעשות סיבוב דרך המרכז, במרכז קולטים את הבקשה שלו ואז העובד הרלוונטי צריך לחזור אליו תוך 72 שעות. היה סיכום שעכשיו רץ לגבי הנכים של חרבות ברזל, שלאנשים האלה יש איש קשר.

יחידות ייעודיות.

הקטע הזה שיהיה לאנשים האלה איש קשר שיוכלו להרים אליו טלפון, הוא יוכל להיות איתם בקשר, נאמר: על כל 100 יהיה איש קשר אחד. הוא יבדוק אם הם בכלל חיים. אני מכיר נכים – ואיני מגזים - שחמש שנים עובד סוציאלי לא דיבר איתם. לא יודעים האם הם חיים, מתים, מה מצבם, מה הצרכים שלהם. אגף שיקום לצערי הרב נהפך כמו לביטוח לאומי. הוא מעביר את הכסף, לא מתעסק עם שיקום. והחלק הכי חשוב להלומי קרב זה השיקום לגבי נושא תעסוקה. אדם שאין לו למה לקום בבוקר – נפלט מהחברה. אני רוצה לשאול אותך, האם את יכולה להגיע למצב שנאמר נכה מבקש תעסוקה – לא עבודה; לא יכול לעבוד – 3 פעמים בשבוע, 4 שעות כל פעם – שתיתני לו תשובה ותמצאי לו תעסוקה תוך נאמר 45 יום מהיום שפונה אליכם?

45 יום תעסוקה בכאוס הנורא הזה, היא יכולה לומר: עלתה פה בעיה, ננסה לקבל מקומות תעסוקה. תבדקו את זה אבל אני לא רואה שנגביל לזמן כי זה לא יקרה. אבל זו הארה מאוד חשובה.

תוכלו לסדר איש קשר לנכים? כי היה סיכום.

זו המטרה של היחידות הייעודיות. ברגע שהן יאוישו, יהיה איש קשר גם לפוסט טראומתיים.

תודה רבה. מישהו בזום, היועצת המשפטית של ארגון נפגעי פעולות האיבה, בבקשה.


מתנצל. לא שומעים אותך. רצינו לשמוע אותך.

הדיון הזה לא פשוט. עלו בו נושאים רבים. חלקם ברי פתרון, חלקם קשים לפתרון. חלקם ריצת מרתון. חלקם ניתן לתת תשובות. אני יכול רק לומר לנוכחים שהוועדה לביקורת המדינה תמשיך לעקוב אחר הנושאים האלה. חלק מהנושאים, המעורבים נשלחו לעשות שיעורי בית ולתת תשובות. נמתין ונקבע דיון נוסף בנושא. ברור לי לחלוטין שלנפגעים עצמם אין זמן. אני מודע לזה. נעשה ככל יכולתנו כדי לתת תשובות. תודה רבה לכל מי שבא ותרם לדיון הזה. הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:00.