פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



25
ועדת המשנה למשאבי אנוש בצה"ל בלמ"ס
17/06/2024


מושב שני בלמ"ס



פרוטוקול מס' 14
מישיבת ועדת המשנה למשאבי אנוש בצה"ל
יום שני, י"א בסיון התשפ"ד (17 ביוני 2024), שעה 10:30

מתן פטור משירות מילואים למי שטרם הגיע לגיל הפטור

חברי הוועדה: אלעזר שטרן – היו"ר
זאב אלקין
משה טור פז
שרון ניר

בועז ביסמוט
אוהד טל
מאיר כהן

סא"ל אבישג סבג ראובן - ר' עתכ''מ, צה"ל

סגן עילי שני - קמ''ט תכנון מילואים, צה"ל

אילת פלר מימון - ממובילות התנועה ומנהלת החזית הפרלמנטרית, אימהות בחזית

אילת השחר סיידוף - אימהות בחזית

גל כהן - יו"ר מועצת המנהלים, חברת עיינה פארמה, ממובילי פורום ההייטק למען ישראל

ד"ר עופר חבקוק - מנהל מחלקה קרדיולוגית, בי"ח איכילוב

שפרה שחר - מנכ״לית, עמותת בית חם לכל חייל

דלית כסלו ספקטור - מובילת ארגון אמא ערה

ד"ר עפרי דון טופילד - רופאה, אמא ערה

עומר אשר - סטודנט, דור במילואים

רס"ן (מיל') דן גולדברגר - מ"פ בחטיבת שריון

יהודה פולק - ארגון אחים לנשק

גיל ורד - מלווה מתלמד, אחים לנשק

ספיר בלוזר - יו"ר, פורום נשות המילואימניקים

ראובן שקד - אזרח

דוד בן נון - אזרח

יוסף אבי יאיר אנגל - משפחות החטופים

נופר בוכשטב - משפחות החטופים

שניר - משפחות החטופים

רותם קופר - משפחות החטופים

אלקנה וייצן - משפחות שכולות

יהודה לנזר - משפחות שכולות

מירי פרנקל-שור
עדן בן ארוש

אסף פרידמן

אסף דורון - ראש תחום ביטחון
יונתן בן הרוש - ראש תחום פיקוח תקציבי ביטחון

טלי רם


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.




מתן פטור משירות מילואים למי שטרם הגיע לגיל הפטור

נפתח כהרגלנו עם נציגים של משפחות החטופים. לפני זה אני רוצה רק לשים את מסגור הדיון שלשמו התכנסנו. הדיון הזה הוא דיון בין משרתים. מחר יתפתח פה דיון ואנחנו כולנו נמצאים בעיצומה של מערכת שמנסה לטפל באחוזים הגדולים מדי שלא משרתים בכלל, שהדיון הזה לא רלוונטי לגביהם, לא בחובה ולא במילואים. ואני אומר את זה, אנחנו יודעים שהדיון שיהיה פה, והוא דיון לא פשוט, הוא על כאלה שלפחות שירתו שלוש, ארבע, חמש שנים או יותר שנים וממשיכים לשרת במילואים, או חלקם לא משרתים במילואים, אבל הם שירתו שנים בתוך המערכת.

אני חושב שהמסגור הזה הוא מאוד חשוב כי על פניו הוא נותן לנו גם את הכוח להראות לאחרים – תראו, אנחנו ממצים את הכול עד היום האחרון, עד השעה האחרונה של מי שיכול, ולכן יש לנו את החובה המוסרית גם להיאבק בכל אלה שלא משרתים בכלל, והנושא שיהיה פה הוא לא קשור אליהם.

על זה יהיה הדיון. אני אגיד את השורה התחתונה. הוא לא מקהה כהוא זה את החובה שלנו להילחם במגזרים או במגזר השלם שלא משרת בכלל, ובתוך העניין הזה של המשרתים אין שמאל ואין ימין, אין דתיים ואין חילוניים, אין מתנחלים ואין תל אביבים. הוא מוגדר מאוד – אלה שמשרתים, אלה שמחרפים את נפשם על הקיום שלנו, מול אלה שלא.

כמו שאמרתי, כהרגלנו בחודשים האחרונים, אנחנו נפתח עם משפחות החטופים, אז בבקשה. כל אחד, למרות שאנחנו מכירים הרבה מאוד שנים, שיציג את עצמו גם לפרוטוקול וגם למי שלא מכיר.

נגיע לזה, ובלי להזכיר את התארים.

אתה יכול.

אז לפני שאני אגיד את הדברים שלי, אני הייתי יועצו של שמעון פרס לחברה הישראלית, ויום אחד הזמינה המנכ"לית את החבר אלעזר שטרן לבית הנשיא כדי לדבר על זה שהוא יהיה היועץ שלי בבית הנשיא, ואחרי שסיכמנו את הדברים אז אפרת אומרת לו: בוא רגע תגיד שלום לשמעון פרס. נכנסנו לשמעון פרס, ושמעון פרס שכנע אותו ללכת לפוליטיקה, וכל השאר היסטוריה. זהו.

255 ימים עברו מאז פרצה המלחמה הארורה, הקשה והמתסכלת ביותר מאז הקמת המדינה לפני 76 שנים. 255 ימים ש-120 ישראלים חפים מכל פשע עדיין יושבים אי שם בגיהנום החמאסי, ואין מושיע.

שמי יוסף אבי יאיר אנגל, דור שני לניצולי שואה, אב שכול לבני יאיר שנפל בעת שירותו בשייטת 13, והסבא של אופיר שנחטף מבארי ביום הארור יחד עם אבי חברתו יוסי שרעבי ונער נוסף מהקיבוץ.

אופיר חזר אלינו לאחר משא ומתן בעסקה הגדולה שהתקיימה לפני 201 ימים. יוסי נשאר שם, לאחר שהופרד מאופיר, ונהרג אחרי 99 ימים, כשבעת מותו היה יחד עם איתי סבירסקי, שנרצח על ידי שוביו, ונועה ארגמני, שחזרה לאחר פעילות הירואית של חיילי צה"ל והימ"מ.

האם מישהו מעלה על דעתו שניתן יהיה לשחרר את 120 החטופים במבצעים הירואיים ולא בעסקה? איך ניתן להגדיר את המצב אם לא מחדל אחד גדול של הממשלה והעומד בראשה? מי טיפח את החמאס עד שהגיע לממדים מבהילים שאף אחד מכם, חברי הכנסת, לא תיאר?

שנים של העברת כספים מבלי לפקח לאן הם מנותבים. שנים של סיוע בבניית הכוח הצבאי של החמאס וההכרה שהוא הארגון המייצג את הפלסטינים החיים איתנו במרחב, והזנחת יתר הארגונים. אף אחד מבין המדינאים בהנהגת המדינה לא לוקח אחריות על המחדל הנורא, גם לא אחרי 255 ימים ש-120 חטופים עדיין אי שם, קילומטרים בודדים מהגבול.

ראש הממשלה הניח הצעה לעסקה. מדוע היא לא מתקדמת? האם נכון להאשים רק את החמאס שהם לא ממלאים את דרישותינו ולהמשיך הלאה בלחימה שאין בה תוחלת, כשהחמאס הפך להיות ארגון לוחם פרטיזני יותר ויותר, מוכר על ידי העולם כארגון המייצג את הפלסטינים, או שזה עוד תרגיל כדי למרוח זמן ולא לסיים את המלחמה?

כמה פעמים עוד יחזרו מנהיגינו על האמירה השטותית הבלתי אפשרית על ניצחון מוחלט על החמאס והחזרת החטופים בשורה אחת? כבר לפני חודשים הצהיר ראש הממשלה וכמה משריו שאו-טו-טו המלחמה מסתיימת בניצחון מוחלט. 255 ימים, והניצחון הבלתי אפשרי מתרחק.

חברי כנסת, האם אתם לא חשים אי נוחות בוויכוח המתנהל ביממה האחרונה מי נתן את ההוראה להגדלת הסיוע ההומניטרי ופתיחת מרחבים פתוחים למעבר הסיוע, ומבלי שאיש ממקבלי ההחלטות, החברים שלכם, לא מזכיר אפילו במילה את הצורך בסיוע הומניטרי ל-120 החטופים הישראלים ומשפחותיהם, החורקות שיניים ימים ולילות?

ותוך כדי הגדלת העשייה הזאת, מגלים מחדלים הזויים שקשה לעכל אותם, כמו זה שראש הממשלה כלל לא ידע לדבריו שבנו של שר בממשלתו הקודמת נהרג ב-7 באוקטובר. האם זה הגיוני? או שבנו של ראש הממשלה הנהנתן אי שם במיאמי מפיץ פוסטים נגד הצמרת הביטחונית בכל העולם, ואיש מחברי הממשלה, ובראשם ראש הממשלה, לא סותם לו את הפה, ואנחנו ממשיכים לממן את שהותו, כולל השמירה עליו.

עד מתי יתעלם ראש הממשלה ושריו ממשפחות החטופים שחזרו או שנמסר למשפחותיהם שהם אינם עוד בחיים וגופותיהם עדיין שם?

חברי הכנסת, עד מתי? האם אתם לא מרגישים מבוישים ומבוזים מהמצב הכול כך קשה שהעם שלנו נמצא בו, מצב שהולך ומחמיר בכל היבט בחיים שלנו?

כל שאנחנו רוצים שיקרה היום, באיחור של 255 ימים, להחזיר את החטופים כולם, פעילות על פי מומחים שהייתה יכולה להסתיים לפני שמונה חודשים. שלא יישארו רון ארדים באי שם העזתי ושנוכל לתת כבוד אחרון למתים ושיקום מלא לחיים ולמשפחות.

כמה עצוב שאנחנו צריכים להגיע לכאן שבוע אחרי שבוע ולזעוק – החזירו את החטופים עכשיו. תודה.

תודה.

אני נופר, אחות של יגב, אחי הגדול בן 35. אני גם מגיעה לפה כמעט כל שבוע. האמת שקצת מיציתי, אבל זה בסדר, זה עליי, ואנחנו כבר שמונה חודשים בתוך באמת תקופה קשה מאוד.

אני יכולה להגיד שהייתי עכשיו בוועדה שדיברנו ואחרינו דיברו אנשים נוספים ואמרו: אנחנו מבינים את הכאב שלכם, אנחנו מבינים שקשה לכם, אבל זה שלכם, ואתם צריכים לחשוב קדימה, אתם צריכים להסתכל על טובת הכלל, וטובת הכלל זה להמשיך להילחם ולחסל ולרסק ולמוטט.

ואני אומרת, איזה מין מדינה הפכנו להיות? ש-120 חטופים נמצאים עכשיו בעזה, נמצאים במנהרות, נמצאים בבתים של אנשי חמאס, סובלים בכל יום, נשים נאנסות שם, גברים מבוגרים – עמד פה לפני דקה יזהר, אבא שלו עודד, בן 83, נמצא במנהרות, אולי חי, אולי לא, אני מאוד מקווה שכן – אבל אנחנו חייבים להמשיך להילחם כי האנשים האלה, בסדר, הם שם, אבל מה אפשר לעשות, צריך להילחם.

ואני אומרת, אנחנו צריכים להילחם אבל לזכור מה המטרות החשובות שלנו, והמטרה החשובה ביותר ושצריכה להיות לכולנו בראש זה להחזיר את כולם הביתה ולהפסיק לדבר בסיסמאות, לא להגיד ניצחון מוחלט. מה זה ניצחון מוחלט? אנחנו צריכים להתחיל להסתכל לציבור בעיניים, להסתכל לאנשים בעיניים ולתת את הניצחון שהם צריכים.

יש לנו ניצחונות, יש הרבה ניצחונות בדרך, אבל הכול מתחיל בלהחזיר אותם הביתה, להחזיר את אח שלי הביתה, להחזיר את כפיר ואריאל, ילד ותינוק שעדיין שם, הם צריכים להיות בבית יחד עם ההורים שלהם, עומרי צריך לחזור לרוני ועלמה הבנות שלו, הן צריכות להגיד לילה טוב לאבא שלהן ולא לפוסטר, ועוד כל כך הרבה אנשים שמחכים למשפחות שלהם בבית.

וזה לא רק הסיפור שלנו. אנחנו פה כל כך הרבה משפחות אבל זה לא רק אנחנו. אנחנו ראינו כמה אנשים שמחו ברגע שארבעת החטופים חולצו בשלום מהשבי. זה הסיפור של כולם. אנחנו צריכים להתחיל לנשום פה מחדש ורק ברגע שהם יגיעו נוכל לעשות את זה.

אני רוצה לספר שאתמול הלכתי לבית ספר באשדוד לדבר עם תלמידים, ואיך שנכנסתי הייתה מודעת אבל על הדלת כי בוגר בית הספר נהרג בקרב, ומשם המשכתי לאוניברסיטת תל אביב וגם שם בכניסה מודעת אבל נוספת, וזה מצטרף לעוד עשר מודעות אבל שתלויות ברחבי הארץ, וזה כל כך גדול, זה כל כך רחב, וזה הסיפור של כולנו. זה משפחות שכולות שאיבדו את הבנים שלהן בקרב בגבורה אבל זה גם המשפחות שלנו, אנחנו כולנו איבדנו 12 אנשים מבנינו.

אנחנו חייבים להתחיל לחשוב קדימה, לחשוב על השיקום, לחשוב על עתיד טוב יותר. אנחנו שבענו ממלחמות, אנחנו צריכים להתחיל להחזיר אותם הביתה, לתת לכולם אפשרות להשתקם פה.

ואני מסתכלת רגע על רותם, שסיים את השבעה לפני כמה ימים, אבא שלו הגיע בחיים, היה בחיים בשבי, וכבר לא איתנו. ותסתכלו לו בעיניים, תיגשו אליו, תדברו איתו. אנחנו לא יכולים לתת לזה לקרות שוב. אבא שלו סיים את חייו בשבי. באיזה עולם זה הגיוני?

אנחנו חייבים להציל את מי שאפשר, להחזיר את כל ה-120 הביתה, מי לשיקום ומי לקבורה, ולהתחיל לחיות פה במדינה בחיים טובים יותר. תודה רבה.

תודה. בבקשה.

שלום לכולם. אני אח של עמיחי וייצן, חבר קיבוץ כרם שלום שנפל במלחמה הזאת. אני מגיע לפה אחרי לילה שלא הפסקתי לבכות כי אתמול הייתי שותף ללוויה של אילון ויס, גדל איתי ביישוב, ואני רוצה רק להביא את זה כדוגמה כי עכשיו אנחנו הולכים לדון פה על איך לשמר את המילואים של מי שהתגייס. זה בן אדם שהוא בגיל 49, עם שבעה ילדים, הוא בין שתי חתונות.

מחנך.

בין שתי חתונות של ילדים, אבל הוא חוזר לעזה, והסיבה שהוא יוצא לקרב הזה, כי הוא יודע שזה קרב קיומי, כי הוא יודע שאין מי שיעשה את זה במקומו, וגם בגלל המשמעות. הוא יודע שאין מה לעשות, אנחנו פה במדינה שחייבים להקיז את דמנו בשביל לחיות פה, וחיילים לא יכולים להילחם אם אומרים להם כל הזמן – לא בטוח שננצח, לא בטוח שאפשר לנצח, לא בטוח שיש לנו את החימושים.

עם ישראל ב-75 שנה האחרונות עבר פה תקופות יותר קשות. היו לנו יכולות יותר קטנות אבל היה לנו את צדקת הדרך. אם המנהיגים לא יכולים לתת לנו את צדקת הדרך אז אין לנו סיכוי לחיות פה.

אני נמצא פה לא בגלל שאחי נהרג. אני נמצא פה בגלל האחיינים שלי, שאמורים לחזור לכרם שלום. אני נמצא פה בגלל קרובי המשפחה שלי שנמצאים בצפון ובדרום, שהם לא יוכלו לחזור לחיות אם לא נשמיד את האויב הזה, אם לא נשנה את התפיסה הזאת שאפשר אולי להכיל איזה רוע כזה שיחייה לידנו. מספיק עם המלל הזה ושאפשר לעשות איזה מישהו עם משהו. אין לנו, אף אחד לא רוצה לעשות איתנו שום דבר.

אני רק מניח את זה פה. אח שלי נהרג, הוא לא סיים את המשימה. אני עכשיו במילואים, אני הגעתי לפה עכשיו מיום של מילואים, ביקשתי חופש כדי להגיע לפה, ואני אומר לכם, הדרך היחידה וזה גם הרוח של המילואימניקים, זה רק הדרך של הניצחון, רק הדרך של האמונה בצדקת הדרך.

ההיסטוריה תשפוט את כל מי שמחליש את צבא הגנה לישראל, ההיסטוריה תשפוט את כל מי שלא נותן לעם ישראל לנצח. אני מבין שיש המון המון קשיים. אני עצמי, יש לי גם המון התמודדויות מאז שאחי נהרג, החיים שלי השתנו לגמרי, אבל אני יודע שבשביל הילדים שלי, בשביל הילדים של אחי, בשביל עוד המון המון המון משפחות, יש לנו עשרות אלפים שלא נמצאים בבתים, איך אפשר להפסיק את המלחמה הקיומית הזאת? אין לנו שום דרך אחרת, אנחנו חייבים לנצח. תודה רבה.

אני רק אגיד, אנחנו מעריכים את זה שבאת בשבעה.

לא, אני לא בשבעה. אמרתי, הייתי אתמול בלוויה של חבר.

אילון נהרג יחד עם איתן קופלוביץ' מהיישוב שלנו, אז אני כן הייתי בלוויה. בבקשה.

קוראים לי שניר, אני אח של כנרת גת, היא מבארי, לא רחוק מכרם שלום. הבת שלה, כרמל, חטופה. זאת ועדת חוץ וביטחון. ביטחון אפשר להשיג בכמה דרכים. אני חושב שמטרת העל שצריכה להיות למדיניות של ביטחון זה איך נמנעים ממלחמה, איך עושים הכול כדי להימנע ממלחמה, איך בעצם מצילים חיים.

המלחמה היא המוצא האחרון. הפעלת הכוח צריכה להיות תמיד המוצא האחרון. אנחנו צריכים להפעיל כוח כשאין לנו ברירה, אנחנו צריכים להפעיל כוח ואנחנו יודעים להפעיל כוח. אין לנו בכלל איזשהן תהיות על היכולות של צה"ל, אבל צריך גם להכיר במגבלות הכוח.

ותפקידכם הוא פה בכנסת לדאוג לזה. צה"ל זה צבא הגנה לישראל. הגנה. אנחנו צריכים להגן על גבולות הארץ, להגן על האזרחים שבה. צה"ל כשל ב-7 באוקטובר וראשי צה"ל צריכים לשלם את המחיר, גם מי שישב פה, בתוך האולם, בתוך המקום הזה שבאיזשהו שלב הפך להיות קליפה ריקה, גם צריך לשלם מחיר. פשוט צריכים לקחת את הרגליים ולעזוב. לפני שעושים את זה צריך לדאוג שהחטופים יחזרו כדי שאפשר יהיה להמשיך להילחם על מה שיש לנו, כדי שהשמיכה הפרומה הזאת, אפשר יהיה לרקום, לשים טלאים כדי שהיא תהיה עוד פעם חזקה.

קשה מאוד להילחם כשחלקים ממך נאבדו. ברגע שנדע חזרה לתפור את השמיכה הזאת נוכל להילחם בכל מקום, בכל חזית, בכל מצב. זה הדבר הכי חשוב.

והדבר הבא החשוב, לזכור שמלחמה היא המוצא האחרון, לעשות הכול כדי למנוע את המלחמה.

תודה.

שמי רותם קופר, אני הבן של עמירם קופר, 85, ונורית קופר, 79, אבא שלי כבר לא בין החיים. אני נולדתי וגדלתי בקיבוץ ניר עוז. ב-7 אבא ואמא נחטפו ביחד עם כ-75 מקהילת ניר עוז. אימי שוחררה בדרך נס בשחרור חד-צדדי, נורית קופר, ביום 17, אם אתם זוכרים את זה. אז למדנו שאבא היה בין החיים באותה תקופה, כמו גם ביום 55 כשאחרונת החטופות מקיבוץ ניר עוז, נילי מרגלית, שהוחזקה באותו מתחם, שוחררה, ובדיעבד למדנו שלפני שאבא נרצח הוא עוד היה הרבה חודשים בחיים.

זה לא היה אמור ולא היה צריך להיגמר ככה לאבא שלי, לחיים פרי, ליורם מצגר, לנדב פופלוול, ולצערי כנראה לעוד אנשים שעוד לא מסרו את שמם. זה אנשים שחיו חודשים, אזרחים, נחטפו מביתם ושרדו כנגד כל הסיכויים חודשים מאוד ארוכים בשבי החמאס, בתנאים משפילים אבל הייתה אפשרות, היו אפשרויות רבות להחזיר אותם עוד לפני שנכנס הטנק הראשון, בטח בעסקת החטופים, ואיכשהו לא השכלנו לנצל את ההזדמנות להחזיר את אבא. לפני שבועיים התבשרנו ביחד עם עם ישראל שאבא אינו בין החיים.

זו הסיבה שאני פה היום, להזכיר לכולנו שהזמן אכן אוזל כל יום שעובר, יש שם עוד חטופים וחטופות. רק מקיבוצי יש שם כ-35, 22 שיכולים להיות בין החיים, ואסור לשכוח את זה. כל אחד פה נותן את המשנה שלו, אני גם נותן את המשנה שלי אבל בסופו של דבר זה אנשים חיים – כמו ארבל יהוד, שהיא הבת של יעל יהוד שהיא בת קבוצתי, החבר שלה אריאל קוניו, אחיו דוד קוניו, ירדן ביבס, עופר קלדרון, האבא של סהר וארז קלדרון ששוחררו, ועוד רבים רבים אחרים, יגב בוכשטב, האח של נופר.

מדובר באנשים. הם שם בזמן שאנחנו מדברים פה. יש לנו עכשיו את עסקת נתניהו, והסיבה העיקרית שבאתי לפה היום, שבועיים אחרי שהתבשרתי שאבי לא בין החיים ושנפרדנו ממנו בטקס, זה לבקש מכם לעשות מעשה, מחברי הכנסת לעשות מעשה, ויש אפשרות לחתום שאתם תומכים כן בעסקת נתניהו, אז זו הסיבה שבאתי לפה היום, ואנחנו נבקש מכם לחתום בבקשה בהמשך היום. תודה.

רותם, תודה לך, תודה לכל מי שייצג פה חלק או את החטופים. תודה למי שעושה את המאמץ לבוא לוועדות בכנסת. אנחנו בכל מקרה מעריכים את זה, מודים ומקווים, ואני לא זה שאגיד אנחנו יודעים מה עובר עליכם. אנחנו לא יודעים מה עובר עליכם, וצריכים לדעת שאנחנו לא יודעים מה עובר עליכם. אנחנו מקווים שימשיכו להיות לכם כוחות לעשות כל מה שאתם מאמינים שצריך לעשות עד שאחרון, אחרונת החטופות והחטופים יבואו חזרה לכאן. תודה.

כמו שאמרתי קודם, הדיון שאנחנו מנהלים עכשיו הוא דיון בין משרתים. על לא משרתים נתחיל לדון בוועדה הזאת מחר והמספרים שם כמובן הרבה יותר גדולים, ולצערי גם הערכים שם הם שונים לחלוטין. הדיון כאן הוא על מיצוי הכוח לשירות מילואים כדי שמשרתי המילואים, אלה שכבר עשו 200 ימים, ואלה שיש להם צווים ל-200 ול-210 ול-220 ימי מילואים במהלך השנה הזאת, אולי נצליח להקל עליהם קצת או לפחות שהם ידעו שאנחנו עושים הכול כדי להקטין, לצמצם את העומס המוטל עליהם, שהוא עומס שהייתי אומר רק רוח של התנדבות, של אחריות, יכולה להחזיק אותם ואת המשפחות שלהם, צריך לומר, עדיין במילואים, לנו אסור לקחת את זה כדבר שהוא מובן מאליו לאורך זמן, ולכן אנחנו כאן.

אני אומר כפתיחה. אנחנו לא נדון פה במספרים, לדיון הזה היה חלק חסוי שבו הוצגו המספרים. אני אגיד שני דברים, טוב ולא טוב. הדבר הלא טוב, שהסתבר שצה"ל יכל לעשות כמו שהערכנו יותר כדי למצות הרבה יותר מאלה ששוחררו ממילואים, שנתנו להם רשות לא להתייצב או שלא קראנו להם.

אחוזי ההתייצבות של ה-7, 8 באוקטובר, של 150, 160, 170 ימים, אסור היה לנו ואסור לנו היום, גם אם הם היום 120 או 130, להסתמך עליהם כדבר מובן מאליו.

אחרי שאמרתי את הדבר שבעיניי הוא ביקורת על צה"ל – צריך להגיד, יש לנו, גם אם זה בתוך המשפחה המשרתת – אני רוצה לומר שאנחנו נוכחנו לדעת שהצבא סוף סוף הבין ועושה מאמצים איך כן לקרוא לאותם אנשים שעד היום לא קראו להם, לא שיבצו אותם. אנחנו מבינים שהתהליך מורכב, בין אם זה להקים יחידות, בין אם זה לשבץ אותם לתוך יחידות, בין אם אלה אנשים שלא עשו מילואים חמש שנים וזה סוג של ריענון שהם צריכים, בין אם אנשים שלא עשו מילואים עשר שנים וזה ריענון מסוג אחר שצריך, אבל אין ספק שכל כוח האדם הזה, יש יכולת לשלב אותו במערך הלחימה הרבה יותר ממי שבחיים שלו טרם עשה צבא וצריך לראות שכמה שיותר יתחילו את שירות ההכשרה אם עד היום הם לא שירתו אפילו יום אחד.

אנחנו לא חושבים שזה שייקח זמן להכשיר, נותן למישהו סוג של תעודת פטור, גם אם הוא לא יקצר את צווי המילואים שלילדים שלנו ולחתנים שלנו כבר יש ביד, וצריך להגיד, גם חלק מהכלות שלנו, גם נשים – לשמחתי, אני צריך לומר – משתלבות במאמץ הזה בצורה מעוררת כבוד.

אנחנו נעבור לנציגת צה"ל כדי לפתוח את הדיון. הזמן שלנו הוא עד 11:30, ולכן אני מבקש מכל מי שמקבל פה את רשות הדיבור להתחשב בזה. תודה.

שלום לכולם. אבישג, ראש ענף תכנון מילואים של צה"ל. אני אדגיש קודם כול שאנחנו נמצאים באמת במצב מאוד מאתגר בעולמות כוח האדם והמיצוי של חיילי המילואים בכלל, ושל סד"כ צה"ל, למול הצורך המבצעי שמשתנה.

אנחנו עסוקים בימים אלה בתוכנית בניין כוח שמסתכלת על תמונת בניין כוח מלאה ושלמה, שמבוססת גם על מערך חובה, גם על מערך קבע, גם על מערך המילואים, בראייה כוללת על מנת לתת מענה לבניין הכוח ולצורך של צה"ל ולענות על הצורך המבצעי. יש לזה המון המון השפעות, גם בהיבט המשאבים, גם בהיבט פיקוד ושליטה ומפקדים, גם בהיבט אמצעים וגם בהיבט הפרט.

צריך להגיד שמתחילת הלחימה עד ימים אלה צה"ל גדל בהיקף של 15% בסד"כ – אם זה במתנדבים, אם זה בהארכת גיל הפטור עד יוני שהאריכה הוועדה, אם זה בשלב ב' שביצענו, ועוד סוגים של מיצוי כוח אדם ממאגרים.

מה הסוגים?

מיצוי כוח אדם ממאגרים, התנדבויות מפטור בעיקר. על זה אנחנו ממשיכים בתהליך הזה, גם לייצר וגם להקים תשתית לסד"כ שיחזור לשירות.

בסך הכול אנחנו מבינים את העומס, אנחנו חיים עם זה, זה לנגד עינינו, אנחנו מתעסקים בזה ביומיום – גם בעולמות הפרט, במעטפת שמשרתי המילואים זקוקים, שהיא לא דומה לאוקטובר ולדצמבר, ואתגרים שהשתנו, וגם לתוך הצורך של צה"ל לממש את התפקיד שלו ואת הצורך המבצעי, וזה מה שאנחנו עושים יומיום.

15% גדילה זה בכוח אדם לחימה או שזה בעוד?

זה 15% בסך הכול בסד"כ.

וכמה בלחימה?

אפשר להיכנס פה למספרים. הייתה לפני כן ועדה.

אפשר להגיד באחוזים.

באחוזים את יכולה לומר להם.

אני לא יודעת להגיד לך בדיוק, אני יכולה לעשות חישוב תוך כדי.

שלב ב', שבאים לעזור במעטפת.

שלב ב' הוא מאוד מאוד קטן, מספר מאוד מינורי של חיילים. עיקר המסה היא בהתנדבות. אנחנו יכולים לחשב את האחוז.

אוקיי. חשוב.

מה שנשאל פה – מישהו אולי יגיד לפרוטוקול את המספרים שעפים בתקשורת, שאנחנו מכירים את חוסר האמינות שלהם, על 4,000 חרדים שרצו להתגייס והצבא לא רצה אותם. אם אפשר במשפט אחד, זה לא הדיון כאן, אבל רק כדי שניתן תשובה גם בוועדה לדברים שאנחנו יודעים. את רוצה להגיד משהו על זה, אבישג?

כן. קודם כול, בסיפור של החרדים – נכון, זה לא עולם התוכן שלי, אבל אני יכולה להגיד ולהיות עדה לזה שנעשות המון המון פעולות בנושא. החרדים שרצו להתגייס, ה-4,000, ביקשו לבצע טירונות שהיא טירונות יחסית קצרה.

שבועיים. רק נגיד לפרוטוקול.

חלק מהם לא היה רלוונטי.

מה זה חלק מהם? בערך.

מאוד חשוב, מדובר פה על מספרים.

יש תגובת דובר צה"ל מסודרת לזה, אבישג.

כן, יש לי אותה, אני רק רוצה לוודא שאני לא אומרת מספרים לא נכונים.

זה לא הדיון, אנחנו מנצלים את ההזדמנות בשביל להבהיר ולהתקדם.

בגדול, כ-1,300 מתוכם רלוונטיים והם מטופלים לגיוס לשלב ב' במחזורי הגיוס. אנחנו צריכים להגיד שאנחנו כבר אחרי עשרה מחזורי גיוס של שלב ב', 900 כבר בתוך המחזורים האלה.

לאיזה תפקידים הם ישובצו?

יש מגוון רחב של תפקידים, אבל זה גם לא הדיון וגם אני לא רוצה להרחיב יותר על זה. אפשר לתת תשובה מעמיקה על זה.

אוקיי. תודה. אפשר לסכם את זה, רק לומר שמתוך ה-4,000, 1,300 נמצאו רלוונטיים ורובם המוחלט, אם לא כולם, לא לתפקידי לחימה אלא לתפקידים של שבועיים טירונות, שאלה תפקידים בעולם המנהלתי.

קודם כול, לא כל ה-1,300 התגייסו ולכן אי אפשר להגיד בדיוק למה הם רלוונטיים, אבל כן, יש חלק לא מבוטל שהולכים לתפקידים שהם תפקידי מעטפת גם. צריך להבין שבן אדם מגיע, צריך לבדוק את הכשירות שלו.

מה הגילאים שלהם? את יודעת את הגיל הממוצע?

לא יודעת להגיד את הגילאים.

תודה. אני חושב שאנחנו מיצינו את העניין הזה.

אני רוצה לשאול. הבוקר שמעתי שמקימים חטיבות של חבר'ה מבוגרים.

ותיקים.

כלומר, ותיקים שיצאו. אני מבקש מכם להעלות את זה ל-70, שאני אוכל ללכת.

ספיר, נשות המילואימניקים, בבקשה.

תודה רבה. קוראים לי ספיר בלוזר, אני מפורום נשות המילואימניקים. אני מאוד שמחה שהדיון הזה מתקיים ושצה"ל אחרי שמונה חודשים מביא לכאן מספרים שאפשר לעבוד איתם. חבל לנו שזה לא קרה הרבה יותר מוקדם.

אני חושבת שהדיון הזה, כשהוא יסתיים, הוא צריך להסתיים באמירה חד-משמעית שמפסיקים להעמיס עוד ועוד על אותם משרתי מילואים ושמבצעים פעולות מיידיות להכפלת מספר המשרתים.

אנחנו במציאות שבעבודה שלנו מול צה"ל, השוטפת – עם ראש אכ"א ועם כל הגורמים – אנחנו מרגישים שצה"ל שכח שאנשי המילואים הם אנשים, ושיש להם משפחות ושיש להם ילדים ושיש להם עסקים ומקומות עבודה, ובמשך 200 ימים, 100,000 משרתי מילואים שיש להם משפחות, נדרשים להיקרא עכשיו לסבב ג' לעוד 100 ימים בעזה ולעוד 150 ימים, וביולי ובאוגוסט, זה ברור לכולנו שהדבר הזה לא יכול להימשך אבל לצערנו לא ננקטות פעולות אמיתיות במציאות שיוודאו שיש מישהו אחר שילך ויוכל להגן על המדינה ויוכל לבצע את משימת ההגנה.

דווקא האמירה של צה"ל והעומד בראשו היא מאוד מאוד ברורה.

יש הבדל בין מילים למעשים.

זה דבר של הדרג המדיני. צה"ל לא יכול להחליט על קיום החוק. צה"ל יכול להגיד, חסרים לי חיילים, והוא אומר את זה.

תודה שאתה מעלה את הנקודה הזאת. הדיון הזה הוא בין היתר על פטוריסטים, ואנחנו יודעות שיש הרבה מאוד משרתי מילואים שהם קיבלו פטור, שלא נקראו במשך חודשים. צה"ל, בהתחלה לא היו הנתונים, ב-2020 מחקו את כל הדאטה ואחר כך אמרו שאין מספיק שלישים שיכולים להתקשר, אבל במציאות של החיים שלנו, ביומיום, יש לנו בן זוג שכבר 200 ימים לא נמצא בבית והיכולת שלהם לחזור מסבב ג' – והרבה מהם גם שואלים, אני לא יודע לאיזה בית אני חוזר, אני לא יודע לאיזה עבודה אני חוזר.

את הדברים האלה אני חושבת שכל היושבים פה בחדר יודעים, הבעיה היא שאנחנו לא דורשים פעולות מיידיות. זה צריך להיות הסיכום של הדיון.

אני רק אגיד עוד שני משפטים, היושב-ראש. אנחנו העברנו מסמך מסודר גם לראש אכ"א, יש אותו כאן גם לחברי הכנסת, עם 18 צעדים מאוד מאוד ברורים שאפשר לבצע, להתחיל אותם מחר בבוקר, כדי להגדיל בצורה משמעותית את מערך משרתי המילואים, על בסיס פטוריסטים, לייצר הכשרות מיידיות, להזמין אנשים.

היום יש לנו אנשים ששירתו מגילאי 23 ועד גילאי 40, 18 מחזורים, 18 שנתונים, שיש בהם עשרות אלפי פטוריסטים, אנשים שרוצים להתגייס ופשוט לא מקבלים מענה ונתקלים בקשיים בירוקרטיים במערכת.

אז נכון, יש פה גם שאלה של מדיניות, הכנסת והממשלה צריכה לעשות פה צעדים אמיצים, ויותר מזה אני אגיד – אנחנו, שכבר באמת נגמר לנו האוויר, אבל אנחנו נהיה נכונים לכל מערכה כל עוד אנחנו נדע שיש פה צעדים אמיצים של הנהגה, ששמים יעדים, ויעדים שמסתכלים על טובת כלל עם ישראל ולא על כל מיני מטרות פוליטיות אישיות, אנחנו נמשיך ואנחנו נהיה כאן. זה לא יכול להגיע כל הזמן על חשבון אותם 2% שמשרת כבר שמונה חודשים, שעזב את המשפחה שלו, עזב את כל החיים שלו, ובמקביל יש עשרות אלפי אנשים בציבור שרוצים להתגייס.

וכן, אני שמה כאן על צה"ל כי אנחנו חושבים שהעבודה שלכם צריכה להיעשות בצורה הרבה יותר מקצועית, הרבה יותר מהירה והרבה יותר נחושה, כמו שצה"ל יודע להיות בגזרות אחרות, גם בלגייס עוד אנשי מילואים שרוצים להתגייס.

אני באמת אשמח שתעברו על ההמלצות שלנו, יש פה 18 צעדים, פשוט לדרוש להתחיל לקיים את הדברים האלה.

ספיר, א', תודה. אנחנו לא נפגשים פה פעם ראשונה ואני חושב שהפעילות שלכם היא חשובה מאוד, הקול שלכם הוא חשוב מאוד וגם הדרך שבה אתם מביאים את הדברים, שהיא כוללת גם רעיונות בתחומים שונים של עשייה, היא חשובה מאוד.

אתן יודעות על הדיון הזה כאן, אתן מכירות את המחשבות שלנו. אני לא יכול כמעט על שום מילה שאמרת לחלוק, אני אומר את זה לצערי כיוון שאני באמת חושב שאנחנו יכולים לעשות, הצבא יכול וצריך לעשות עוד יותר.

כל פעם שאני אגיד את זה, אני אזכיר את זה שאנחנו מדברים פה במגרש יחסית שהוא קל לנו, שהוא תלוי בנוי, בעיקר בצבא, הוא לא תלוי בחקיקה או במה הפוליטיקאים יעשו ובאיזה הסכמים, ולכן אני חושב שהחשיבות היא הרבה יותר גדולה. גם את הדברים האלה אנחנו ניקח בחשבון אחר כך. פרופ' חבקוק, בבקשה.

תודה רבה. ד"ר חבקוק בינתיים.

עם העשייה הזאת, מי אמר שרק מאמרים יקדמו אותך?

לי קוראים עופר חבקוק, אני מנהל את מחלקת אשפוז הקרדיולוגית באיכילוב. אני הייתי חי"רניק בצבא, הייתי אצלך כשהיית מפקד בה"ד 1.

גם אני.

אני עושה מילואים כבר 27 שנים, החל מהתקופה של חומת מגן, עופרת יצוקה, עמוד ענן, ועד כולל השנה במלחמה הנוכחית.

הדיונים שמדברים עכשיו על להאריך את גיל הפטור או לקצר את גיל הפטור – או לא יודע איך תקראו לזה במילים מכובסות – אני לא צריך אותם. אני כבר סיימתי את התקופה שהייתי אמור לעשות מילואים מזמן ואני עושה מילואים כי אני רוצה לעשות מילואים, כי אני מתנדב, כי אני רוצה להגן ולעזור למדינה שלי.

ואני אגלה לכם עוד סוד. גם החבר'ה שצעירים ממני ב-20 שנה ושהיו איתי במלחמה, הם לא נמצאים שם בגלל חוק, הם נמצאים כי הם רוצים, כי אלה האנשים שתורמים למדינה וזה לא משנה אם הם באו מרמת השרון או מאפרת, אנחנו כולנו ביחד בסיפור הזה.

אנחנו גם אנשי מעשים. אנחנו לא מאמינים במילים מכובסות של "הלב נקרע" ו"הלב נשרף" ו"הלב נשבר". הדבר היחיד שנשבר בחודשים האחרונים זה הקשר בין הממשלה לבין העם.

אנחנו, בתור העם, עושים הכול, סוחבים הכול על הכתפיים ואנחנו נמשיך לעשות את זה, בזמן שהחבר'ה שיושבים שם למעלה ימשיכו למכור לנו מילים ריקות.

אז מה שאני עושה ביומיום שלי זה בדיוק את הדיונים על היום שאחרי. אני מקבל חולים למחלקה, אני מסתכל על הנתונים שלהם ואני מטפל בהם. אני לא מטפל בהם כדי לבנות להם טלאי על טלאי על טלאי, כי זו התחושה שלי של מה שעושים פה, אלא אני מתכנן גם מה יהיה איתם בעוד שבוע ומה יהיה איתם בעוד שנה, איך הם יהיו כשהם לא צריכים אותי כבר, איך מסתכלים קדימה, איך עושים תכנון אסטרטגי.

הבחורצ'יק שישב פה קודם ודיבר על זה שאח שלו נהרג, בשביל מה אח שלו נהרג? כדי לכבוש את צפון הרצועה או את דרום הרצועה, או את רפיח או עוד פעם את צפון הרצועה? אין פה תכנון, אין פה מחשבה קדימה, זאת בושה וחרפה.

אני אגיד לכם עוד משהו. מדברים פה על מי נושא בנטל. אז צריך לזכור שאותם אנשים שמשלמים מיסים ושהולכים לצבא זה אותם אנשים שגם הולכים לעבודה והם המגזר היצרני. וכשלוקחים אותי למילואים, אז אין מנהל מחלקה, וכשלוקחים מישהו שיש לו עסק, אז אין מי שישלם את המיסים, ועוד המדינה צריכה לממן לו את זה שהוא נמצא במילואים, אז הכול נופל על אותו חלק באוכלוסייה שגם ככה נושא בנטל, ומה שאנחנו עושים זה לסחוט את הלימון שכבר סחוט, שוב פעם בגלל היעדר תכנון והיעדר מחשבה.

דבר אחרון שאני רוצה להגיד זה שלא ישברו אותנו. אנחנו נמשיך להתנדב, אנחנו נמשיך לבוא, אנחנו נמשיך להחזיק את המדינה על הגב שלנו, יחד עם כל אזרחי ישראל שאכפת להם, ואנחנו גם נחזיר את המדינה הזאת בחזרה לפסים. זה הכול.

בראבו.

תודה. יהודה.

שלום. אדוני היושב-ראש, שמי יהודה פולק, אני מארגון אחים לנשק, אני בן 56, אני סא"ל במילואים בחיל הנדסה קרבית, במלחמת חרבות ברזל שירתתי 180 יום בגזרה המערבית של קו הגבול עם לבנון.

אני ישבתי אתמול ארוכות וחשבתי מה אומרים לוועדה החשובה הזאת שהיא עדיין לא יודעת. אז קודם כול, אני רוצה להגיד לממשלה שתנוח דעתה, אנחנו נמשיך להגיע למילואים, כמו שאמר פה חברי, מתוך האהבה הגדולה שלנו למדינה.

אנו נעשה זאת על אף שלעצמאים שבינינו זה מרסק את מטה לחמם. רק שבוע שעבר הלכתי לקנות דגים, ובמקרה אני מכיר את הבעלים, בחור צעיר שהקים בעשר אצבעות את העסק שלו ואנחנו משרתים באותה יחידה במילואים, והוא אמר לי: יהודה, אני לא יודע מה לעשות.

לסטודנטים שבינינו זה פוגע פגיעה אנושה בלימודים, ולאנשי המשפחה שבינינו, בעלי הילדים הקטנים במיוחד, זה יוצר משברים משפחתיים.

ולא. ה-1,500 שקל שנתתם לנו לטיפול זוגי לא יפתרו את הבעיה. אגב, מכיוון שקיבלתי את זה הלכתי לבדוק, אז session אחד עולה 500 שקל.

אדוני היושב-ראש, ממשלת ישראל בוודאי תאמר לנו שהם מעריכים את תרומתנו, אבל זאת לצערי לא האמת כי בזמן שאנחנו נותנים הכול, חברי הממשלה בחרו להרים את ידם בעד חוק גיוס לא שוויוני, שימשיך להטיל עלינו את רוב העומס.

אני עומד להגיד משהו קשה. רבים מאיתנו חשים שממשלת ישראל הפנתה לנו עורף – גם הממשלה, בהצבעה על חוק הרציפות, ששוב עיכבה מכסות שהחרדים במיומנות ימסמסו.

אני רוצה להגיד גם משהו לאנשי הצבא שיושבים פה בחדר. גם אתם, בהרבה מאוד מובנים אנחנו מרגישים, חלקנו לפחות, שהפניתם לנו עורף. אתם אומרים לנו שאתם מסוגלים לגייס רק 3,000 חרדים השנה. לגבי ילדינו אין לכם בעיה לגייס כל מספר.

אנו, אנשי המילואים, נמחה את הרוק מפנינו ונמשיך למלא את חובתנו, אבל חלקים גדולים מאיתנו מביטים על ממשלת ישראל באכזבה קשה מאוד. במעשיהם הם לא מכבדים, לא אותנו ולא את ההקרבה שלנו.

אני רואה שיושב פה נציג של הציונות הדתית. במאבק הזה אנחנו לא מרגישים שאתם איתנו. תודה.

יהודה, ברשותך, אני רק אחדד. התכוונת למאבק הפוליטי ולא למאבק הקיומי שהציונות הדתית - - -

רק 50% מהקורבנות.

התכוונתי במאבק לגיוס חרדים.

לא, אני לא אשיב לך. אני לא אשיב.

אדוני היושב-ראש, המאבק לגיוס חרדים. אני ראיתי איך דיברת אל אנשים שהפגינו מול הבית שלך.

חידדתי מספיק. אני חושב שהדברים הובהרו.

זה לא קשור לימין ולשמאל ולפוליטיקה.

אתה עושה פוליטיקה. אתה עכשיו עושה פוליטיקה. שמעת שנושא הדיון זה שיש יכולת גיוס של צה"ל שלא ממומשת, אז עכשיו הכי קל לתקוף. אני איתך שצריך לגייס את החרדים, אבל אתה עכשיו עושה פוליטיקה, זה מה שאתה עושה.

סליחה. תודה, הדברים הובהרו. אנחנו ממשיכים.

הוא לא יכול לעשות פוליטיקה כי הוא לא פוליטיקאי, הוא לוחם.

- - -

אנחנו רוצים לפתור את הבעיה, לא לצעוק נגד החרדים. מי שצועק נגד החרדים, בבקשה.

מי שהרים את ידו ביום שני בלילה על חוק הרציפות עשה פוליטיקה, ושלא יטיף לנו על פוליטיקה. מי שהרים את ידו בלילה על חוק הרציפות כשהוא ידע שנפלו חיילים, עשה פוליטיקה. זה קיום המדינה.

אבל זה לא הנושא עכשיו.

קיום המדינה זה להתעלם מנושא הדיון וללכת לחרדים כי זה הכי קל.

סליחה. יהיה זמן גם מחר לדיון הזה. אמרתי ואני אומר את זה עכשיו. הדיון הזה הוא משחק בית של המשרתים כולם, ובמשרתים ישנם קואליציה ואופוזיציה ודתיים וחילונים ומתנחלים ותל-אביבים ודרוזים ויהודים, אלה שמשרתים. על אלה שלא משרתים יהיה עוד את הזמן לצערי הרב שבו אנחנו נדון יחד.

אני לא מבין איך אתה בכלל מעז. אתם קראתם לחוסר התנדבות, איך אתה בכלל מעז? איך אתה בכלל מעז?

די. די.

אתם גרמתם לכל הסיפור הזה. אתם מעיזים? אין לכם בושה.

הוא יכול להעיז.

אתה הצבעת על חוק ההשתמטות.

אין לכם בושה?

- - -

אנחנו מבקשים להתקדם.

קשה לך לשמוע את מה שהוא אומר?

לא, לא קשה לי. הציבור שלי מתגייס פי עשר יותר מכל אחד אחר. תגידי, את לא מתביישת?

הציבור שלך התגייס, אתה הרמת יד על חוק הפטור. מה שהציבור שלך עושה לא קשור אליך. אתה הרמת יד על חוק הפטור.

מי את שתטיפי לי מוסר? חוצפה שכמותך.

את מפריעה לי לדיון, אני אוציא אותך, אני לא רוצה. הוא חבר כנסת, הוא יכול להגיד את מה שהוא אמר, אפשר להבין. אני חושב שהבהרנו את הנקודה הזאת מספיק גם קודם, אפשר להפסיק עם העניין הזה. אמרתי, יש פה אנשים שמשרתים מכל הציבורים, מכל הגזרות. אף ציבור לא קושר לעצמו כתרים, בטח לא על חשבון אחרים. דוד בן נון, בבקשה.

אני אחזיר אותנו לנושא הדיון, כמו שאלעזר שטרן הגדיר אותו. זה לא הנסיבות שהכי הייתי שמח לדבר בהן, אבל אני פה לייצג ציבור שאני לא יודע מה הגודל שלו, אולי 20 איש, אולי 500 איש, אולי זה רק אני. אני לוחם, צעיר, כשיר, משרת מילואים פעיל. אני נמצא בסטטוס בצבא שנקרא הקפאה.

איפה שירתת?

אני שירתתי בלוט"ר, מדריך צלפים, במילואים אני משרת בגדוד של אוגדת עזה, מחלקת צלפים.

אז אתה לוחם פעיל.

ואני לוחם פעיל.

ולמה אתה מוקפא לדעתך?

לא, אני יודע למה אני מוקפא, אני לא אעלה את זה פה כי זה לא המקום, אני בטוח שאבישג יודעת להגיד.

פשוט, כשאני קורא ואני שומע על מילואימניקים שנקראים כבר 200 יום – אנשים מבוגרים, אנשים בני 50 – אז זה לא משנה מה הסיבה שבגללה אני מוקפא או מה הסיבות הטכניות. אני, יש לי חובה מוסרית לבוא לפה ולהגיד: אני אבוא. תקראו לי, אני אבוא, ויש עוד אנשים כמוני, אולי לא בסטטוס שלי אבל דברים דומים.

יש לי חבר אחד, 240 יום במילואים, שריונר. חבר אחר, גם שריונר, אפס יום במילואים. זה לא הגיוני. גם ברמה הטכנית, אם למשל תפרוץ מלחמה בלבנון עכשיו, אתם תקראו לכולם בשנייה ואתם תשלחו בן אדם שחוק ובן אדם שהוא לא כשיר כי הוא לא נלחם. אז אמרת, אנחנו מדברים פה על מגרש של משרתים, אני במגרש.

מבלי להיכנס לפרטים, אתה פטור מסיבה מערכתית?

אני לא פטור. זה עוד סטטוס שאולי אתם לא - - -

אתה מוקפא מסיבה מערכתית?

לא. סיבה אישית, אבל מבחינה חוקית – ואני עברתי על זה כי אני לא מדבר באוויר – מבחינה חוקית, צה"ל מחר יכול לקרוא לי לשירות. חשוב לי להגיד את זה.

תודה. גם על החבר שלך – אחר כך, לא עכשיו - -

תעביר שמות.

- - תיתן, כדי שננסה ללמוד על פרט שהיה בכלל ויצא, מה בדיוק האירוע משני האירועים האלה, משני השמות האלה.

חשוב שכל שם כזה, אם כבר אומרים לפרוטוקול, אדוני, שכל שם כזה יכול לפנות לצה"ל להתנדב.

נכון. בדיוק. אנחנו נבין כמה הדבר עקרוני וכמה העניין אישי. אילת, בבקשה, אני מבקש לקצר כיוון שאנחנו מכירים מאוד את העמדות שלך.

אני באמת אקצר, ואז גם אילת, יש לה דברים יותר חשובים.

סליחה, אני כבר אגיד שאחרי אילת יהיה אלקנה. הוא לא פה, אנחנו נתקדם הלאה.

סליחה. אני מעבירה את זכות הדיבור לאילת כי יש לה את התחקיר שעל בסיסו מתקיים הדיון והרבה חומרים במחברת. אני רק רוצה להגיד שבנוגע להתאבדות של אלירן מזרחי בשבוע שעבר אנחנו נתקלות בהרבה מצבים קשים של מילואימניקים שחוזרים כרגע מהקרב, חלקם יושבים כבר שבוע, שבועיים, שלושה, חודש בבית, בוכים מהבוקר עד הערב, נשענים על תרופות נרקוטיות.

אילת, תודה. למרות שהתפקיד שלי הוא להעביר את רשות הדיבור, ולא שלך – נראה לי שההופעות שלך בסדר – אבל אילת, בבקשה.

קשה לנתק את הפוליטיקה מהמעשי, אנחנו נעשה מאמצים אבל שוב, אנחנו יודעים שוועדת השרים הסכימה אתמול להאריך את גיל הפטור ממילואים, וכל הדברים, ועוד שנייה נגיע לסדיר. כלומר, העומס, הוא הולך וגדל וגדל וגדל, אבל אני ביקשתי, בזמנו פניתי כדי לכנס את הדיון הזה בעקבות תחקיר של יואב זיתון ב-Y-net, שם הוא דיבר על בכיר באכ"א, שמודה – אותו בכיר באכ"א זה אלון מצליח – יש תעשייה שלמה של פטורים על רקע נפשי. זה נכון גם לסדיר וגם למילואים. זה על בסיס תחקיר שבו אלון מצליח מודה שאין לצבא מספיק אנשי מקצוע בשביל לוודא מי בא.

מה זה בעצם אומר? זה אומר שיש תעשייה של עורכי דין ופסיכיאטרים, אנחנו באופן אישי מכירות מקרה אחד של חרדי, שכשהוא היה חרדי הוא הלך לקנות את אותו פטור בכסף, וכשהוא יצא בשאלה והוא החליט שהוא מתגייס לצה"ל, צה"ל בא ואמר, אנחנו לא מגייסים אותך כי אתה סכיזופרן. הוא בא ואמר, אני לא סכיזופרן, ובאו והראו לו חוות דעת של פסיכיאטר שהוא לא פגש מעולם, שכנראה מישהו שילם לו, איזה עסקן חרדי, בשביל לקנות את הפטור. זה נכון לסדיר וזה נכון למילואים, וצה"ל הודה בתחקיר שאין לו מספיק כוח אדם להתמודד עם זה ומדובר באלפים.

כן, אבל חשוב להגיד שזה לא רק חרדים.

לא אומרת רק חרדים. לא אומרת, אני מדברת בצורה הכי הוגנת.

אילת, תודה. הבנו. הנקודה ברורה. יהיה פה דיון על הנושא הזה של הסעיפים הנפשיים.

כי שם נמצאת העתודה, בקרב החרדים ובקרב הפטוריסטים שהם לא אמורים להיות פטורים.

גם שם נמצאת העתודה ולא רק שם. גל כהן, בבקשה.

כבוד היושב-ראש וחברי ועדה נכבדים, שמי גל כהן, ממובילי פורום ההייטק למען ישראל. שירתתי מעל 20 שנה בסדיר, קבע ומילואים כצוללן מצטיין בשייטת בחיל הים. ניהלתי מעל עשור והנפקתי בנאסד"ק חברת תרופות ישראלית שהביאה לעולם תרופה פורצת דרך לטיפול בכוויות, היא מצילה חיים ב-50 מדינות והיא הצילה הרבה מאוד אנשים ב-7 באוקטובר. כיום אני יושב-ראש חברת עיינה ירושלים, שפיתחה תרופה ננו-טכנולוגית המשמשת לטיפול בחולות סרטן.

אנו נמצאים בנקודת שפל ומשבר אמון שלא היה כדוגמתו. המהפכה המשטרית פגעה קשות באמון הציבור בנבחריו וחשפה במלוא ערוותם את מי שפועלים מאינטרסים אישיים ופוליטיים במקום ממלכתיים ודמוקרטיים.

מחדל 7 באוקטובר פגע אנושות באמון הציבור ביכולת מערכות הביטחון להגן על שלומם של האזרחים וחשף את הניהול הרשלני של ביטחון ישראל על ידי ראש הממשלה וחברי הממשלה, שאינם נותנים דוגמה אישית ובורחים מאחריות.

גם לאחר האסון, היעדר התפקוד של הממשלה והתיקון המופקר של התקציב, שהקצה מיליארדים למטרות קואליציוניות צרות ולמשרדי ממשלה מיותרים במקום לשיקום, לצמיחה ולטיפול ביוקר המחיה, והמשך החריגה אף מיעדי הגירעון המעודכנים, הביא לאובדן אמון של הגופים הכלכליים הבין-לאומיים בהנהגה הפיסקלית של ישראל, ולראשונה מאז ומעולם להורדת דירוג האשראי.

לאחרונה אנחנו רואים שגם אלימות משטרתית, מעצרי שווא, פגיעה בחופש ההפגנה, כפועל יוצא ממדיניות השר שהוא עבריין מורשע - - -

מה זה שייך לנושא.

אני אסביר. מביאים לפגיעה קשה באמון הציבור במשטרה, אמון שהוא מקור הכוח המרכזי שלה, לאור נחיתות מספרית ברורה של השוטרים.

כל מנהל באזרחות וכל מפקד בצבא יודע שהאמון, האמון של פקודיו הוא התנאי הראשון וההכרחי ליכולתו להוביל ולהניע את אנשיו להמשך תרומה ועשייה - -

גם האמון בצבא נפגע מאוד.

- - וגם למילואים. שירות צבאי או אזרחי ממלכתי לכולם יעשה שינוי טקטוני בשלוש בעיות יסוד בישראל: ביטחון, הגדלת הסד"כ; כלכלה, הכשרה ושילוב מוקדם של חרדים וערבים בשוק העבודה; וחברה, על ידי הכרה והוקרת איש את רעהו והקטנת הקיטוב ותחושת הרדיפה בציבור זה או אחר.

אנו פונים לנבחרי הציבור ואומרים – שגיתם לפני ה-7 באוקטובר, התעלמתם מהקולות הברורים, לא קראתם את הכתובת, אז תקראו אותה עכשיו. הבאתם כבר אסון על ישראל.

עם ישראל, המשרת בצבא, המשלם מיסים, המחנך בארץ את ילדיו, לא יסכים לשום קומבינה. במקום גידול במספר המשרתים ובמקום להגדיל את הפול של אלה שכן כבר נמצאים במילואים, הקומבינה הזאת תגרור קיטון דרסטי לאור העצמת משבר האמון, וזה הקשר. האמון הוא חוט השני ליכולת לגייס גם את האנשים שנמצאים במילואים.

ואנחנו אומרים, במקום לחפש תרגילים פוליטיים, שהציבור בכללותו לא יקבל, דרך המלך שהיא ברורה כשמש לעם בישראל היא הרחבת תשתית הגיוס לצה"ל למודל של שירות צבאי או אזרחי ממלכתי לכולם. השוויון בנטל חיוני לביטחון, הכרחי לכלכלה ונדרש כאוויר לנשימה לאחדות שבטי ישראל, והוא ראוי, אפשרי וייטיב עם כולם.

נעשה ונשמע, והוא יעשה שלום בינינו, ועל כל ישראל, ואמרו אמן. תודה.

תודה. אני מנצל את ההזדמנות להביע הערכה שלי, גם אחרי ששמענו פה קודם את ד"ר חבקוק ואותך, את כל מי שפה וגם כמובן את הפורומים. אני, יש לי הערכה מיוחדת לאנשים אזרחיים שאכפת להם, מחליטים לקחת את האכפתיות הזאת למעשה ומקדישים מהזמן והמאמצים שלהם לטובת כולנו. ואני אומר את זה, לא משנה מה העמדה של כל אחד, אני חושב שזה חלק מהדברים שמאפיינים את החברה הישראלית, אני אגיד את זה ככה, את הטוב שבחברה הישראלית. תודה.

עומר, דור המילואים. בבקשה.

אהלן, נעים מאוד. שמי עומר אשר, אני בן 26, אני מארגון שנקרא דור במילואים, אני אחד הפעילים שלו. בעצם הגעתי כאן לדון גם על העניין הכללי וגם על העניין האישי.

חוסר גיוס לצה"ל של חלקים כאלה ואחרים בחברה הוא במילה אחת בגידה במדינה, לא פחות. עוד לא התחלנו את המלחמה בלבנון, ועזה זה שטויות לעומת כמות ההרוגים והנכים שיהיו לנו משם, והרוגים זה פחות העניין פה, אנשים שנפצעים בקרב עם נכות כזאת או אחרת שלא מסוגלים אחר כך לשרת, זה בעיקר אנשים צעירים בשירות סדיר. זאת הבעיה העיקרית מבחינת ההמשך של המילואים.

דבר שני, אני אגיד על עצמי. אני בן 26, אני סטודנט לתואר ראשון בבר אילן, שירתתי בסיירת גבעתי בפלגה ב'. בשלוש שנים האחרונות עשיתי 210 ימי מילואים, מתוכם 143 היו בצו 8 בחרבות ברזל. אני סיימתי את הצבא עם ארבעה בלטים בגב, בעיות ברצועות של הגב, בעיות בכתף, בעיות ברכיים, ברמה כזאת שאורתופד אמר לי – כנראה שעד גיל 40 ואולי לפני זה רוב הסיכויים שתהיה נכה. בנוסף לכל זה, לפני קצת יותר משנה קיבלתי אבחנה מפסיכיאטרית ופסיכולוגית שאני סובל מפוסט טראומה ודיכאון כתוצאה מהשירות הצבאי, ואני עושה שירות מילואים פעיל, אני אמשיך לעשות שירות מילואים פעיל, אבל לעשות את כל זה כשהמדינה יורקת לי בפנים – יורקת לי בפנים – ולא מגייסת אנשים כשירים שיכולים להתגייס ואין שום סיבה שהם לא יתגייסו.

היה פה קודם דיון, הציבור שלך, הציבור שלי. כשאני הייתי יורה משמאל למאג, כשמאג אחד היה בחור מירושלים שאין לו אלוהים, ומאג שני היה רב מחב"ד שעלה מארצות הברית כדי להתגייס, אין פה ציבור שלך ויש פה ציבור שלי. יש פה אותנו, יש פה מדינה שלמה.

אני בן לאבא שהוא נכה צה"ל, שהוא לא מוכר דרך אגב, שגם סובל מהמון פציעות. סבא שלי עלה לפה ב-48', ניצול שואה, עשה מאות על מאות על מאות של ימי מילואים. תודה.

עומר, תודה לך. אנחנו מתרגשים יחד איתך, לא רק מהדברים אלא בעיקר מהמעשים שלך ושל המשפחה שלך.

אין שום צורך. זה לא משנה, זה לא העניין. ברגע שזה לא יתורגם - - -

אמרתי לך – עם צורך ובלי צורך – זה מה שעשית לנו בדברים החשובים שלך. תודה. דן, בבקשה.

שלום, נעים מאוד. קוראים לי דן גולדברגר, אני מ"פ במילואים, חזרתי עכשיו משירות של חודשיים במסדרון נצרים בעזה. אני מ"פ פתן בגדוד יחס"ם, גדוד חדש בחטיבה 679. רציתי להגיד דבר ראשון שזה זכות שלי וגם של לוחמיי לשרת את המדינה בהגנה ובהתקפה. הייתה לנו עכשיו תעסוקה מוצלחת ואני חושב שהצבא עושה עבודה טובה ויש עוד הרבה לאן להתקדם אבל זה שנלחמים ביחד ומנצחים זה הרוב בזכות ההון האנושי של צה"ל, ובמיוחד אנשי המילואים.

מאוד חשוב לי להגיד שהעומס על הלוחמים הוא גדול. אני כבר אחרי 170 ימי מילואים, הלוחמים שלי גם בסביבות הימים האלה, ואם דיברנו גם על ספירה לאחור אז אני במילואים כבר איזה שנתיים במצטבר מאז שהשתחררתי. אני מכיר גם הרבה חברים.

מאיפה השתחררת?

הייתי בבה"ד 1, מ"פ, זה היה התפקיד האחרון שלי. גדלתי בגבעתי, סיימתי בתור מ"פ בבה"ד 1 ואז המשכתי במילואים. העומס על הכוחות הלוחמים רב. אנחנו אתמול היינו בדיון עם המח"ט החדש שלנו, המפקדים שם אמרו שהעומס הוא רב, גם על הלוחמים, גם על המפקדים.

אני רוצה לספר סיפור קטן על תהליך הבנייה של הפלוגה שלי. אנחנו הקמנו אותה אד הוק בשביל המשימה הזאת של הגנה על המסדרון, ותוך כדי הקפצה היו קשיים מאוד גדולים מבחינה שלישותית לגייס את האנשים.

אתה יכול להסביר מה זה הקמנו פלוגה?

יש גדודים חדשים בצבא, נקראים גדודי יחס"ם, לא נספר על הדברים האלה אבל הצבא הבין שהוא צריך צרכים מיוחדים בתוך חטיבות מילואים לוחמות. יש את זה בחטיבות סדירות, אנחנו הקמנו את זה בחטיבות מילואים, והחטיבה שלי, 679, קיבלה משימה להיות חלק מהגנת ציר נצרים. זה היה באוויר אבל זה בא פתאום כי לא ידעו מתי זה יקרה.

679 זו יחידת שריון. נכון?

נכון. אני מ"פ חי"רניק בחטיבת שריון. קיבלנו את ההתרעה הזאת להקים, וממש אמרו לנו – יום ראשון, שבוע תרגול ואז נכנסים למשימה. אנשים לא היו מוכנים לזה. אני שואל את המג"ד שלי כמה חיילים יש לי כרגע ברשימה, יש לך 20. אוקיי, אבל אני צריך 40. תראיין תוך כדי. יש קבוצה נפלאה שנקראת דרושים למילואים, חבר'ה שהקימו את זה בשתי ידיים באחת מאלפי היוזמות המדהימות. אני כותב פוסט בדרושים למילואים, אנשים פונים אליי מפה ומשם, מכל רחבי הארץ, אני אומר להם תבואו מחר בבוקר לצאלים, אני עושה לכם ריאיון ואז אנחנו מתחילים להתאמן.

הרבה אנשים, היה להם קושי גדול בלהתגייס כי הם היו בפטור ואז זה תהליך. יש לנו שלישה תותחית אבל זה לקח לה שבוע, שבועיים, שלושה עד שהחבר'ה האלה מפטור יכלו לבוא. ואז אני אומר, תוך שבועיים שלושה הם באים, אני כבר בתוך המשימה, אני עמוק בתוך המשימה, אין לי זמן לאמן אותם, אין לי זמן להכיר אותם. בסופו של דבר אנחנו הצלחנו בשבוע לגייס עוד 15 איש, שחלקם לא היו בפטורים, פשוט באו כמסופחים מגדודים אחרים, ממקומות אחרים בצבא.

התהליך השלישותי של יציאה לפטור וחזרה ממנו הוא ארוך מדי. יש אנשים, חברים שלי, שהם לוחמים והם אמרו לי, אני בפטור רפואי, אני לא יודע למה בכלל. אני אומר לו, אז תבוא אליי. הוא אומר, זה תהליך של חודשים עד שאני נכנס בחזרה, זה לא רלוונטי.

יש המון אנשים כאלה ואנחנו צריכים לחשוב איך מקצרים את התהליכים הבירוקרטיים האלה כי התהליכים הבירוקרטיים השלישותיים פוגעים בנו. יש המון אנשים שרוצים להצטרף, פשוט מבחינה בירוקרטית הם בין הכיסאות.

אתם מגייסים דרך האינטרנט?

דרך האינטרנט מגייסים בקבוצות וואטסאפ. זו קבוצה שקיימת כבר כמעט שנתיים בפייסבוק, אבל זה קורה וזה עבד. זה מדהים, אנחנו רואים שהמערכות האזרחיות הרבה יותר מהירות מהמערכות הבירוקרטיות האחרות.

כיוון שהדברים שאמרת זה בול בפוני מבחינת מה שקורה פה. בבקשה.

אנחנו נכנסנו לכאן כאימהות ללוחמים, אבל אני חייבת להגיד שחוץ מזה שאני אמא ערה לשני לוחמים אני גם אשת מילואימניק מ-7 באוקטובר, כשבעלי הוא בן 54, סא"ל, ובדיוק מה שאתה מדבר עליו, הוא ביחידה ללא תיקנון, והם נלחמים כבר שמונה חודשים ביחידה ללא תיקנון, שאפשר גם להגיד את השם שלה, זו יחידת ניוד.

המלחמה הכי קשה שלהם, יש להם מגויסים שרוצים להיכנס ולהחזיר את הפטור. להחזיר אותם מהפטור זה פשוט לא סביר.

הדברים ברורים מאוד. שפרה, תני לאבישג לנסות להסביר לנו את מה ששמענו פה.

אני רוצה לעשות סדר בדברים. אין איש מילואים אחד שנכנס לשורות צה"ל שהוא לא עובר איזשהו תהליך של בדיקה, גם רפואית וגם פלילית, מצ"ח, משטרת ישראל, משרד הבריאות, יש תהליך שלם שצריך לעבור. התחלנו עם תהליך ארוך, הגענו לתהליך שעומד על בין שבועיים לשלושה שבועות לאישור הפרט לדבר הזה.

קבוצה של דרושים למילואים, קבוצה שעובדת איתנו בשיתוף פעולה, קבוצה של מפקדים במילואים שהקימו אותה, בעצם פיתחנו לה גם פלטפורמה אמיתית בתוך הצבא, קראנו לזה מילג'ובס, הצגנו לכם את הפלטפורמה הזאת, היא פלטפורמה יחסית חדשה שבה מציעים תפקידים בתוך הצבא ואפשר לבקש כניסה לתפקידים האלה.

היא לא מוצלחת.

היא רק קיימת ארבעה חודשים, אנחנו עוד במלא עדכונים שלה. דרך אגב, מי שישב איתנו לאפיין את האתר זה דרושים למילואים, אז בנינו אותה על פלטפורמה והצעות גם אזרחיות. תמיד יש לאן להתקדם, אני חושבת שהיא נותנת מענה ואפשר גם להתקדם איתה ויש לאן לשאוף, השקענו בה גם הרבה, זו מערכת אזרחית שאפשר להגיש מועמדות לכל מיני תפקידים בתוך צה"ל.

על הדבר הזה יש כל מיני יוזמות מקומיות של התארגנות לטובת משימה. זה לא אומר שזה הקמת יחידת רישום. יחידת רישום בצה"ל, יש לה מבנה ארגוני – כמו שאתה מכיר – תקנים, משאבים, וכו'. יחידה שמתארגנת לטובת משימה זה משהו אחר, זה בניהול פיקודי לטובת משימה נקודתית וזה לא דומה למה שנאמר כאן, של הקמת יחידה. אלה לא המושגים שאנחנו מדברים על הקמת גדוד לדוגמה בחטיבת שומר, שזה גם מתוקנן.

אני רוצה להגיד על הדבר הזה, שכל היחס"מים שהוקמו הן יחידות בהקמה, אליהן יש מודל הזנה שכבר אושר בזרוע היבשה ומתחילים לראות את הכניסה שלו. זה המון יחידות חדשות שקמות ביחד וזה מבורך שמראיינים אנשים ואנשים באים מפטור.

אבל לוקח לכם המון זמן - - -

אז רשמתי.

- - -

אנחנו צריכים לסיים. שרון, בבקשה.

אדוני, תודה רבה.

שפרה, פעם אחת כנראה שלא תצליחי לדבר. לא היית בתחילת הדיון.

תן לי משפט אחד. אבל הייתי - - -

שפרה, נתנו גם לפי מי שהגיע בזמן שהגיע. זה לא משנה שהיית במקום אחר. בבקשה, שני משפטים קצרים ואחרי כן חברת הכנסת ניר.

זה דיון שלישי שלי פה, הייתי בשני דיונים בפברואר ואני שמח על ההזדמנות הנוספת. אני שמח שסוף סוף הצבא, נופל לו האסימון, מאוחר מדי, להתחיל לגייס אנשים מפטור. זה ממש חובה שאין להבין איך זה קורה רק אחרי שמונה חודשים.

אתה מגויס, ראובן?

אני כרגע לא מגויס אבל אני פעם שנייה כבר נקראתי למילואים.

אם אתה בשירות התכוונתי. בסדר, הבנתי.

בדברי ההסבר לחוק מדברים על עידוד התנדבות, שינוי יעד מילואים, צמצום מתן הפטורים, נידוב של עשרות אלפי חיילים מתוך מאגרים, קיצור דחיות שירות. מילה אחת לא מופיעה פה – גיוס. גיוס.

אנחנו ממשיכים לנדב ולהתנדב ולבקש מאנשים שיעשו לנו טובה ויודיעו לצה"ל שהם רוצים לבוא ולשרת. לא. אנחנו צריכים לפנות אליהם בצעדים יזומים ולגייס אותם.

כולנו פה סביב השולחן, אני מניח שמבינים שדוקטרינת הצבא הקטן והחכם נעלמה מן העולם, חטיבות מילואים עושות שמונה חודשי מילואים בשנה, היא כבר לא קיימת. אנחנו צריכים לעבור לצבא חזק ואימתני.

גדול.

וגדול ומפחיד, שכל האויבים שלנו יפחדו מאיתנו. ואני רוצה עוד מילה אחת לגבי השחיקה. מעבר לשחיקה – עזבו רגע את השחיקה – יש לנו אתגרים ביטחוניים שאין לנו מושג מה הם יהיו ומתי הם יהיו. אנחנו לא יודעים לאיזה זירות אנחנו נגיע ואנחנו לא יודעים מה יקרה בהמשך.

ראובן, תודה. הדברים ברורים. חברת הכנסת ניר, בבקשה.

תודה רבה, אדוני. אני רוצה להגיד כמה דברים, ראשית כמובן לצבא, שחובתו בזמן הנוכחי זה לעשות כל מה שניתן כדי באמת להסיר את החסמים ולייצר יותר engagement לאנשים שבאמת רוצים ומשוועים לשרת כי בסוף יש פה התנגשות של צרכים, של רצונות, גם אתם צריכים כוח אדם וגם יש חברים ששוחררו, וככל שתיטיבו לעשות איזשהם מהלכים שהם יותר קלים, פשוטים, דרך אפילו מוקד כזה של אנשים שיכולים לפנות אליכם, להגיד אנחנו רוצים להתגייס ולבדוק כל פנייה פרטנית, אני חושבת שאנחנו נשתפר.

אדוני, ברשותך, כי אתה הקדמת את הדיון החשוב. דווקא אתה, שאתה מבין היטב את עולמות המושגים של כוח אדם בצבא, אתה יודע שהבסיס לשירות מילואים של עשרות שנים זה קודם כול שירות החובה. וככל שמדובר ברצון שלנו להרחיב את המאתרים של אנשי המילואים, אנחנו חייבים להרחיב את המאתרים של חובה, של ציבורים שלא מתגייסים, שחייבים להתגייס לצה"ל כי זה צורך השעה במלחמה שהיא רב-זירתית, במלחמה שהיא קיומית.

אם אנחנו לא נגדיל, ובכוונה אני מכוונת את זה להיקף הלוחמים – לא סתם שאלתי – אם לא נדאג שיהיו לנו יותר לוחמים כשירים, בני 18 עד 21, לא נוכל לייצר תשתית לשירות מילואים כמו שצריך ולהגדלת מאתרי כוח אדם.

וכאן אני באמת חוזרת לנושא המרכזי שעליו אנחנו נדון מחר, אבל אין מנוס מלהתייחס אליו כעל תשתית הכרחית כדי להרחיב את מאתרי כוח האדם.

- - -

יש כרגע אנשים שהם כשירים וסגרו את האוגדות שלהם, הם רוצים להתגייס ולא מגייסים אותם, בזמן שהבן שלי קיבל צו גיוס נוסף אחרי 130 ימים. לא הגיוני.

שפרה, תודה.

צה"ל לא נותן תשובות.

שפרה, הבנו, תודה. אני רוצה להגיד לסיכום. המשפט האחרון שחברתי, חברת הכנסת שרון ניר, אמרה כאן, יש שני סוגים של אוכלוסיות בתוך הדיון הזה, ושל אתגרים. אחד זה האתגר של המדינה.

לצה"ל יש שני מקורות, כוח אדם וכסף. המדינה לא אומרת לצה"ל, שלח את החיילים לעבוד כדי שיהיה יותר תקציב לתקציב הביטחון. אותו דבר המדינה לא יכולה להגיד לצה"ל, לך תרחיב את מאגר שירות החובה אלא זה אתגר של המדינה, של הממשלה, של הבניין הזה, ולא להגיד לצה"ל, זאת הבעיה שלך, אתה כן רוצה לקלוט, אתה לא רוצה לקלוט. בבקשה, תדחפו לתוך הצבא, תעמידו לתוך הצבא את כל אותם עשרות אלפים מדי שנה, שהבניין הזה נותן להם פטור בלי למצמץ.

אחרי שאמרנו את זה ואחרי שכבר אנחנו מתעסקים פה בחבר'ה שכן התגייסו וכן הוכשרו ונמצאים בכל מיני מעמדות, מכל מיני סיבות שהם לא משרתים ולא נקראים, ושמענו את זה ממילואימניקים שחלקם – איך אני אגיד – דחפו את עצמם לתוך השירות, וחלקם מכירים כאלה חברים, כמו שגם אני מכיר, שלא משרתים, זאת החובה של צה"ל, והחובה שלנו לפקח על צה"ל.

מה שאני אומר, מי שנמצא פה הרבה בדיונים יודע – גם בדיונים הסגורים – חודשים שאני אומר לצה"ל את הדבר הזה.

ולא קורה כלום.

וכשאני אומר את הדבר הזה, אני מתכוון שלא נעשה מספיק או לעתים לא נעשה גם בכלל.

לא נעשה כלום.

ואני אומר לכם שהיה פה קודם דיון סגור, והוא היה סגור רק בגלל דבר אחד, לא להסתיר שום דבר חוץ מאת המספרים המדויקים שאותם אנחנו לא רוצים ולא צריכים לחשוף.

אני מקווה שהצבא קצת מתחיל לזוז לכיוון של למצות את הפוטנציאל הזה – אני אומר אני מקווה, אני לא רוצה להגיד אני יודע – בגלל שנגענו פה, באמת נוגעים עכשיו ב-10% מהפוטנציאל שמדברים עליו, וגם הוא עוד לא.

לכן אני אומר לצה"ל, אנחנו על העניין הזה, אחרי שהבנו כמה צדקנו, ואולי היינו לא בסדר בזה שלא עשינו את הדיון הזה כבר לפני חודשיים, שלושה וארבעה חודשים בגלל שאני אמרתי את הדברים האלה כאן. אנחנו חושבים שאתם צריכים לעשות שני דברים: אחד, לקרוא להרבה יותר אנשים לתוך אותם תהליכים; שתיים, לעשות את התהליכים הרבה יותר מהר. זאת אומרת, זו כאן אוכלוסייה שיכולה וצריכה להשפיע גם על משך ימי המילואים של מי שכבר יש לו צווים ביד לסוף אוגוסט ולספטמבר ולאוקטובר, בין אם זה לקצר את שירות המילואים שלו ובין אם זה לרווח בצורה מסודרת את הימים שהם נקראים למילואים, ואנחנו על זה נשב גם בפגרה שתהיה בעוד חודש וחצי – כמובן שעד אז גם – אנחנו לא מתכוונים לעזוב את העניין הזה כי אני אומר, במידה מסוימת אולי אנחנו צריכים להכות על חטא שהדיון הזה עם הנתונים האלה, לא לחצנו מספיק כדי לקיים אותו קודם.

תודה לכל מי שהטריח עצמו והגיע, תודה לאלה שדיברו ואני מתנצל בפני אלה שלא דיברו, אבל קוצר הזמן הוא זה שהביא את זה. תודה לכולם.


הישיבה ננעלה בשעה 11:40.