פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



34
הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
25/06/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 67
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום שלישי, י"ט בסיון התשפ"ד (25 ביוני 2024), שעה 12:30

מניעת שכחת ילדים ברכב

חברי הוועדה: אלי דלל – היו"ר
דבי ביטון

בועז טופורובסקי

דורון קוגמן - מנהל אגף א' תקינה והנדסה, משרד התחבורה

ד"ר אסף ליבוביץ' - מנהל תחום מדיניות והערכה, אגף לחינוך הגיל הרך, משרד החינוך

רפ"ק סיון שחר - ר' חו' חסרי ישע קטינים, משטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי

מרב רפאלי - ר' אגף תכנון ומדיניות, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים

אסתר גולן - מ"מ מנהלת תחום מנהל תקינה, מכון התקנים הישראלי

ורד וינדמן - מנכ"לית, המועצה הלאומית לשלום הילד

אורלי סילבינגר - מנכ"לית, בטרם המרכז הלאומי לבטיחות ולבריאות ילדים

עינת שגיא אלפסה - מנהלת אגף קשרי חוץ וממשל, בטרם - המרכז הלאומי לבטיחות ולבריאות ילדים

ליאת קייקוב - רכזת מדיניות ציבורית וקשרי ממשל, עמותת אור ירוק

ליעד רוזנווסר - אימא של אוצר רוזנווסר שנשכחה ברכב

מיכל רוזנווסר - סבתא של אוצר רוזנווסר שנשכחה ברכב

לישי רוזנווסר - דודה של אוצר רוזנווסר שנשכחה ברכב

שילי רוזנווסר - דוד של אוצר רוזנווסר שנשכחה ברכב

שלומציון כהן - מלווה ודוברת של אימא של אוצר רוזנווסר שנשכחה ברכב

עינב מוזס - כלתו של גדי מוזס שחטוף בעזה

נופר בוכשטב - אחות של יגב בוכשטב שחטוף בעזה

תמי סלע

תמי ברנע

נועם כהן, חבר תרגומים

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.


מניעת שכחת ילדים ברכב

שלום לכולם, אנחנו נתפלל לשלום החטופים ושיחזרו הביתה בשלום, אמן. ונאחל רפואה שלמה לכל פצועי צה"ל ונתפלל שכל לוחמי צה"ל יחזרו הביתה בשלום. תודה. עד שתגיע המשפחה, האימא שאיבדה את הילדה, אני קודם כול רוצה להגיד תודה לחברת הכנסת דבי ביטון, אני מאוד מעריך את זה ששבוע שעבר התקשרת אליי וביקשת את הדיון הזה. אני חושב שהדיון הזה הגיע בזמן, אנחנו לפני הקיץ ואני חושב שהמקרה שהיה, הוא היווה טריגר לדיון ותודה רבה לך.

תודה לך.

נמצאים פה נציגים ממשפחות החטופים, נכון? רציתם לומר משהו? אז אני לרשותכם, בבקשה.

תודה על האפשרות להשמיע את הדברים שוב ושוב, מקווה שזה יעזור במשהו סוף סוף. לי קוראים עינב, מבחינה רשמית אני הכלה של גדי, הוא אבא של בעלי, דני מוזס ומבחינת הרגש אני גם מרגישה כמו הבת שלו, אני חושבת שזה הדדי בינינו.

גדי נחטף מהבית שלו בקיבוץ ניר עוז, מעוז ההפקרה מה שנקרא, הוא ציין את יום הולדתו ה-80 בשבי. גדי הוא אגרונום מומחה, במשך השנים נסע הרבה מטעם המדינה, מטעם משרד החקלאות לשליחויות בחו"ל, להדריך חקלאים גם בארץ וגם בחו"ל. הוא הדריך מטעם המדינה והמדינה שכחה אותו ומבחינתי בגדה בו בתשעת החודשים האלה. אדם בריא, חיוני, עובד, חזק, אוהב, אבל אי אפשר לדעת באיזה מצב הוא יחזור אלינו אחרי תשעה חודשים. אדם רגיש, חם, משפחתי מאוד מאוד, הילדים והמשפחה והנכדים זה הדבר שהכי חשוב לו וממלא אותו.

אני כאן, אני מסכימה איתך שהדיון שאתם הולכים לדון בו היום הוא מאוד חשוב כי הוא בעצם עוסק בהצלת חיים. אני כאן בשביל להזכיר לכם שלפני שדנים ולא במקום, אבל במקביל נגיד, כי אין פה משהו, לדיון שאתם עושים היום בהצלת חיים של ילדים, אל תשכחו שיש 120 ילדים שעדיין מחכים שיצילו אותם והם בסכנת חיים אמיתית, יום-יומית כבר תשעה חודשים.

הם כולם ילדים, לכם אולי יש בראש את ילדי ביבס שהם באמת קטנים, אבל יש שם עוד ילדים צעירים בני 20 שיצאו להגן עלינו, חיילים וחיילות או צעירים שיצאו לחגוג את החיים ולגמרי ההורים שלהם נלחמים על זה שהם ישובו בחיים. יש שם אבות לילדים, אני באופן אישי מכירה הרבה ילדים ששרדו את התופת והייתה להם תופת בבית ב-7 באוקטובר, אני מכירה גם לא מעט ילדים ששרדו את השבי לבד, בלי אימא ואבא או רק עם אימא והם לא מצליחים להשתקם. זו לא סיסמה, אני מכירה את הילדים האלה, הם לא מצליחים להשתקם כי אבא שלהם עדיין שם. אתם רוצים להציל את החיים שלהם? צריך להחזיר גם את האבות שלהם.

אני מבקשת מכולכם, כולכם פה בעלי תפקיד, אבל כולכם פה קודם כול אזרחים במדינה ובוודאי נבחרי הציבור, אבל אני מדברת קודם כל מי שהוא אזרח במדינה כאן והוא כרגע בכובע של בעל תפקיד, אבל אתם אזרחים במדינה. זו חובתכם וחובתנו כאזרחים להילחם ולדאוג שהם יחזרו. ואם הממשלה נכשלה לעשות את זה, אנחנו האזרחים, אסור לנו לוותר כי לנו, המשפחות, אני אדבר בשם עצמי, יש הרגשה שהממשלה כבר ויתרה עליהם, או לפחות ראש הממשלה.

אסור לנו לתת לזה לקרות ואני מבקשת מכם לבוא איתנו לרחוב ולזעוק את הזעקה שהם לא יכולים. אתם פה היום פיניתם את זמנכם בשביל להציל חיים, בואו איתנו לרחוב להציל את החיים של האזרחים ושל הילדים והמבוגרים שעדיין בשבי ויום-יום הם בסכנת חיים אמיתית, אנחנו יודעים את זה. אז אני פה בשביל לא רק להזכיר לכם שהם בסכנת חיים, בשביל לבקש מכם, תבואו איתנו לרחוב, תפעלו כאזרחים. זו לא הזכות, זו גם החובה היחידה שלנו כאזרחים לסולידריות, לצלם אנוש, לקדושת החיים, להילחם על החברה שלנו שמתפוררת מבפנים. הצבא מגן עלינו מבחוץ, אנחנו, חובתנו כאזרחים להגן על המדינה מבפנים ואם לא נילחם על החזרת החטופים, אנחנו נותנים יד לפירוק החברה שכולנו יודעים באיזה מצב היא נמצאת היום.

ולכם נבחרי הציבור, אני מבקשת, יש לכם אחריות לא פחות מהקבינט הביטחוני והמלחמתי ולא פחות מראש הממשלה. אם ממדרים אתכם ממידע, תדאגו לדעת, שלא תוכלו להגיד שוב, לא ידענו. יש לכם אמצעים חוקיים להזיז כל מי שמכשיל סיכוי לעסקה. ואני אומרת את זה בצורה ברורה כאן, אנחנו שמענו מהרבה גורמי ביטחון שמעורים במשא ומתן בחצי השנה האחרונה, אני לא אגיד בתשעת החודשים, אבל בחצי שנה האחרונה, שהיו לפחות ארבעה מצבים שהיה ניתן להגיע לעסקה וראש הממשלה הכשיל, אני אומרת את זה כאן, ראש הממשלה הכשיל את הסיכוי הזה להגיע לעסקה.

ושרי הממשלה וחברי הכנסת, אתם צריכים לדאוג שאם הוא מכשיל, הוא צריך לזוז. ואני לא אומרת בחירות, תישארו אתם בשלטון מצדי. תזיזו אותו ותביאו את מי שכן מסוגל ורוצה להחזיר אותם. אם הוא היה רוצה, הוא היה מצליח, אנחנו מכירים את ביבי, כשהוא רוצה משהו הוא משיג וכשהוא לא רוצה, הוא דואג שזה לא יקרה. ואם הוא מאוד רוצה ולא הצליח, אז הוא נכשל, אז הוא כנראה לא מסוגל ומישהו אחר צריך לעשות את זה.

זה התפקיד שלכם, נבחרי הציבור כי יש לכם את הכלים החוקיים להזיז את המכשול הזה, מה שלנו אין, לנו יש את זה רק באמצעות בחירות ואין לנו זמן לבחירות עכשיו. אני לא צריכה שהממשלה תתחלף, אני צריכה שהיא תחזיר את החטופים. אתם בפנים, זה התפקיד שלכם, גם באופוזיציה וגם בקואליציה. ומבחינתי, הממשלה והכנסת הנוכחית נכשלה, עבורנו כציבור במדינת ישראל זאת בושה, עבורכם זה כישלון וחייבים שזה ישתנה. ואל תאמינו להפחדות שזה חמאס לא מעוניין ו-7 באוקטובר יקרה שוב, לא, לא, לא, על כל דעה כזאת אני מביאה לכם עשרה אנשי מקצוע מאנשי הביטחון שדיברו איתנו שמוכיחים לכם איך זה לא יקרה.

נוח מאוד להגיד, אנחנו נתנו הצעה מרחיקת לכת וחמאס לא מעוניין. אשמת מי שהגענו היום למצב שתשעה חודשים והם לא כאן? אשמת מי העובדה שאיבדנו את כל מנופי הלחץ וכל מה שנותר לנו כמנוף לחץ זו הפסקת מלחמה? מי הביא אותנו למצב הזה? חמאס היה מוכן לעסקאות, מה שהיום הוא לא מוכן, בעבר כמה וכמה פעמים וראש הממשלה שלנו סירב. יש לנו פושע, לא יודעת אם לקרוא לזה פושע, אויב אכזר מהצד השני, אני יודעת את זה, אני לא מצפה ממנו לכלום, מהאויב שלי, אני מצפה מראש הממשלה, זו אחריות שלו.

אם איבדנו את כל מנופי הלחץ כי ראש הממשלה והממשלה לא השכילה לחתום על עסקה עם תנאים יותר טובים וכרגע כל מה שנותר בשביל להחזיר אותם זה להפסיק את המלחמה, אז תפסיקו את המלחמה, תחזירו אותם. אני גרה בעוטף עזה, חזרתי לגור בעוטף עזה, אני מוכנה שהמלחמה עכשיו תיפסק, תשמרו את ההישגים ותחזירו אותם. נמאס כבר להגיע לכאן כל שבוע, לזעוק, לזעוק, לזעוק ושום דבר לא קורה. אני מסתכלת ימינה כי מבחינתי, נבחרי הציבור, לכם יש את הכלים החוקיים לעשות את זה. אנחנו האזרחים נמשיך להילחם ברחוב ובואו איתנו בבקשה. תודה.

תודה רבה.

אני נופר, אחות של יגב בוכשטב, זה אחי הגדול. אין לי הרבה מה להוסיף אחרי המילים של עינב, אבל אני כן רוצה להגיד שאנחנו ביום ה-263 ואנחנו ממשיכים כרגיל והחיים חוזרים לשגרה, אנחנו קמים בבוקר, רואים קצת טלוויזיה, הולכים לעבוד מי שיכול, מגיעים לפה, לכנסת, אבל הכול ממשיך בשגרה.

ובזמן שאנחנו פה, אח שלי, גדי ועוד כל כך הרבה חטופים, 120 חטופים נמקים במנהרות ואנחנו לא עושים שום דבר. אנחנו לא עושים שום דבר כדי לעזור להם ואני אומרת אנחנו כי מבחינתי זה גם אני. אני באה ומדברת וזועקת מה שיש לי להגיד וזה לא מדבר לאף אחד, זה לא מקדם שום דבר, הם עוד לא חוזרים הביתה. וזה עלינו, זה על כולנו, זה על מי שיושב פה, זה עליכם, חברי הכנסת. אתם חייבים לצאת באמירה של אנחנו צריכים להחזיר אותם הביתה ולא עכשיו, אתמול.

ואנחנו שומעים דיבורים על עסקה חלקית ונתחיל לעשות את העסקה, נחזיר חלק מהם. מה זה להחזיר חלק מהם? זה אומר שאנחנו מפקירים אנשים למות שם, אנחנו מפקירים אנשים שנלקחו מהבתים שלהם, הם נלקחו מהמקום שהם חשבו שהכי בטוח. אח שלי נלקח מהבית שלו בקיבוץ, הוא התחבא במשך שעתיים מתחת למיטה שלו כי הוא לא הספיק להגיע לממ"ד וישר ירו לו לתוך הבית. הוא ראה את המחבלים מחוץ לחלון והוא חשב בתמימותו שמדובר בצבא, כי מה אחרת יכול להיות? איך יכול להיות שמחבל נכנס לקיבוץ, מסתובב שם כאילו זה הבית שלו? במשך שעתיים הוא התחבא מתחת למיטה ביחד עם אשתו ונחטף.

ומאז אנחנו עושים הכול כדי להחזיר אותו, אבל זה לא מספיק ואנחנו עושים משהו כנראה לא נכון, אני לא יודעת, אולי לכם יהיו רעיונות איך מחזירים אותם הביתה. אבל אני כן יודעת שאנחנו חייבים להמשיך לקום ולעשות ואני מסתכלת על כל מי שיושב פה בחדר כי אנחנו רואים שזה משפיע, ראינו את ארבעת החטופים שחזרו והם אמרו, אלמוג אמר, ראיתי טלוויזיה, ראיתי את ההצהרות, ראיתי שהמשפחה שלי נלחמת עליי, ראיתי שעם ישראל עושה הכול כדי להחזיר אותי הביתה.

וזו הבקשה שלי, תצאו, תלחמו, תעשו הכול כדי לעזור לנו להחזיר אותם הביתה ולתת להם תקווה שם בשבי, לתת להם איזה שהוא עתיד לאופטימיות. אני לא רוצה לדמיין מה עובר על אחד החטופים כשהוא שומע את ראש הממשלה שלו, את האיש שאמור להחזיר אותו הביתה אומר, אני מוכן לעסקה חלקית, אני מוכן שתישאר עכשיו למות שם בשבי כי מה לעשות? אתם בתור חברי הציבור שלנו חייבים לצאת נגד זה, חייבים לצאת באמירה חד משמעית שנעשה הכול כדי להחזיר את המשפחות שלנו והאנשים שהם המדינה, הביתה. זו הבקשה שלי.

תודה רבה, תודה רבה. אני אחזור שוב, אנחנו נתפלל כולנו להחזרת החטופים ובמהרה. אני יודע שלהתפלל זה לא מספיק - - -

לא, זהו, אני אומרת את זה לא בציניות, באמת ברצינות, כאדם חילוני אני באמת מעריכה ואני חושבת שמי שמתפלל עושה את זה באמונה אמיתית שזה עוזר ולכן אני מעריכה. חייבים להיות מעשים.

אמרתי, אנחנו נתפלל, זה לא מספיק, צריך גם להאמין ולדחוף כל מי שנמצא בקבלת ההחלטות. ואני מכיר חלק גדול מחברי הכנסת, אנחנו באמת נתמוך בכל עסקה, הנה, אני כבר אומר. תודה.

יש לי משפט אחד קטן להגיד. היום נמצאים פה צעירי העוטף, צעירים שהגיעו מהקיבוצים באזור, הרבה מאוד עברו את 7 באוקטובר על בשרם, חוו את האירועים האלה, איבדו בני משפחה. והם נמצאים פה היום כדי לדבר ולהשמיע את הקול שלהם ולספר - - -

מוזמנים לפה.

לא, אז אני אומרת שהם נמצאים ליד המזנון החלבי, ממש מזמינה אתכם ללכת, לשמוע, לדבר איתם.

אני אשמח ואם ירצו לבוא לפה, גם, הדלת שלי פתוחה.

בדיון היום באמת אתם דנים פה בדיני נפשות, כל הזמן תחשבו איך אתם מצילים ילדים משכחה באוטו ואיך אתם יכולים מעשית להציל גם הצלות אחרות.

ברור. תראו, חדר הישיבות הזה כמעט מהשבוע הראשון עם התמונות האלה.

אני מכירה פה לא מעט.

ואנחנו סימנו כל מי שחזר, שוחרר ונשארו לצערנו שלושה.

לא, נשארו יותר.

הנה, תמונה של לירי אלבג, היא בת 20, ההורים שלה, היא הבת שלהם.

אז אמרנו, שלושה.

ואבות של ילדים.

נכון, תודה. ראשית, אני אחזור כי אנחנו פותחים את הדיון. תודה לחברת הכנסת דבי ביטון, תודה לחבר הכנסת בועז טופורובסקי. אני יודע ומכיר את העבודה שלכם, שלך בנושא של תאונות דרכים, כמה שזה קרוב אליך, קרוב לליבך ואני יודע שאתה עוסק בזה הרבה מאוד שנים וישר כוח על כך ותודה שהצטרפת.

אני רוצה לומר כמה דברים ואחר כך ניתן לבטרם להציג מצגת וגם פה אני רוצה להודות לבטרם שהם באמת משתתפים איתנו כאן באופן קבוע. והיכולת שלכם לתת ולהעביר נתונים ולחקור היא מאוד מאוד חשובה לנו כחברי כנסת ואני מעריך את זה מאוד.

אנו מתכנסים היום לדון בנושא כאוב ודחוף, מניעת שכחת ילדים ברכב. זוהי תופעה מזעזעת שגובה מחיר יקר מדי והגיעה העת לנקוט בצעדים על מנת לשים לה סוף. בשנים האחרונות, למרבה הצער, אנו עדים למקרים חוזרים ונשנים של טרגדיות שניתן היה למנוע. כל מקרה כזה הוא צלקת עמוקה על פני החברה הישראלית כולה. חשוב להבין, זו אינה בעיה של הורים רשלנים חס וחלילה, זאת תופעה שיכולה לקרות לכל אחד מאיתנו וזאת הבעיה. המוח האנושי, מצבי הלחץ והעומס עלולים לבצע טעויות קטלניות. ולכן הפתרון חייב להיות מערכתי ומקיף.

אנו ניצבים בפני אתגר מורכב הדורש התייחסות רב ממדית. נדרשת חשיבה יצירתית, שילוב של טכנולוגיה, חינוך, הסברה, אני מאמין בזה, ואולי גם חקיקה. אבל אני לא הייתי מתחיל מחקיקה כי לא כל דבר צריך לחוקק, לא כל דבר ניתן לקדם בחקיקה. לפעמים אני מרגיש שאם נחוקק חוק זה יצאנו ידי חובה, אבל זה לא ממש הפתרון. אנחנו צריכים באמת לקדם את הנושא של ההסברה, את החינוך, הנושאים הטכנולוגיים שינסו לעזור, ובסוף, חקיקה. עלינו לרתום את הכלים העומדים לרשותנו כמחוקקים וכחברה על מנת להתמודד עם תופעה זו.

אני מודה לכל מי שהגיע לדיון ומבין שזוהי משימה לאומית. כל ילד שינצל הוא עולם שלם שהצלנו ושלא נדבר על המשפחה, שהיא בעצם מתרסקת מרגשות האשמה. אני כמובן קורא לכולכם, לכולנו, כידוע, אצלי בוועדה אין קואליציה, אין אופוזיציה, כולנו מאוחדים סביב מטרה חשובה זו למען ילדי ישראל. בדיון שלפנינו נשמע אנשים מתחומים שונים, נבחן את המצב הקיים ונדון בדרכים אפקטיביות להתמודדות.

אני מצפה לשיח פורה ומעמיק ולגיבוש המלצות מעשיות שיובילו לשינוי אמיתי. אנחנו צריכים לזכור שמאחורי כל נתון, כל מספר עומדים חיי אדם, משפחות שלמות. זוהי האחריות המוסרית להגן על הפגיעים ביותר בחברה שלנו, כי הם באמת הפגיעים. אנחנו מדברים פה על ממש תינוקות, שהם בקושי יודעים להגיד משהו, שלא נדבר על לפתוח דלת. פשוט, זה דבר, ממש כואב הלב לדבר על זה. אני פותח את הדיון ומזמין את כולכם לקחת חלק פעיל בשיח החשוב הזה. יחד נוכל לחולל את השינוי הנדרש ולהציל חיים. אנחנו נתחיל עם המצגת של ארגון בטרם, תציג אותו עינת. עינת, בבקשה. ונמצאת פה גם אורלי, המנכ"לית, תודה לכן.

(הצגת מצגת)

עינת שגיא אלפסה, ארגון בטרם לבטיחות ילדים. במצגת אנחנו נסקור קצת באמת כדי ליישר קו, לראות שכולנו מבינים את התופעה הזו וגם מה קורה בעולם. כי התופעה הזו היא תופעה בין לאומית, כלומר, הרבה פעמים חושבים שזה משהו שמאפיין את ישראל, זו תופעה בין לאומית וגם בעולם מאוד מאוד מנסים להתמודד איתה. תכף אני קצת יותר אסקור.

אבל מזג האוויר בארץ הוא הרבה יותר בעייתי.

הבעיה בישראל היא באמת מזג האוויר וככל שהאקלים משתנה ומתחמם. אנחנו נדבר על זה שרכב חונה בקיץ יכול להגיע ל-70 מעלות, כשעיקר העלייה בטמפרטורות היא בחצי השעה הראשונה. וכשאנחנו מדברים על ילדים צעירים, ככל שהילד יותר קטן, אז ההשפעה היא הרבה יותר מהירה ומסוכנת.

בגדול, התופעה הזו, כמו שאתה כבר ציינת, היא תופעה של נתק בזיכרון, בעצם פער בין זיכרון לטווח ארוך לזיכרון לטווח קצר וזה גורם בעצם לאנשים להתנהל על אוטומט. אני מדמה את זה, נגיד אני הרבה פעמים צריכה לצאת לפגישה לא במשרד בבוקר ואני מוצאת את עצמי כן נוסעת על אוטומט למשרד. למה? בגלל שבאותו רגע הראש שלי היה במקום אחר. אני נכנסת לחדר ולא זוכרת מה חיפשתי שם. זאת בדיוק אותה תופעה וכל מי שזה לא קרה לו מעולם, כנראה הוא גם חסין מפני שכחה ברכב, כל השאר לא חסינים מזה.

השכחה ברכב, אותה תופעה שבעצם דיברנו עליה, היא מושפעת גם ממצבי סטרס, עייפות, שינוי שגרה והסחות דעת. בגלל זה הדרך הכי טובה לעקוף את זה, את התופעה הזאת של האוטומט, זה לייצר איזה שהוא הרגל אוטומטי שכאשר נעשה אותו באופן טבעי נוכל לראות שהילד באמת נמצא שם מאחור וננתק בעצם את הכשל הזה בזיכרון.

אני רוצה לציין שחוץ מהתופעה של שכחה ברכב יש תופעה דומה נוספת של הילכדות ברכב. אנחנו מכירים את זה הרבה עכשיו ברכבים האוטומטיים שילדים ננעלים בתוך הרכב בזמן שההורים עוד מתארגנים עם העגלה, עם כל הדברים האלה. אבל אם ההורים נמצאים שם ליד, אז לרוב הם מהר קוראים לידידים או למישהו אחר ומצליחים לחלץ את הילד בלי נזק משמעותי. אבל כאשר ילדים נכנסים לרכב, רכב חונה או רכב נטוש, היה לנו את זה לפני שנה ברהט. שני אחים נכנסו לרכב נטוש והם יודעים להיכנס, הם לא מצליחים לצאת ממנו ואז אותה תופעה באמת קורית. 40 מקרי תמותה אירעו בעשור האחרון כשמתוכם 11 הילכדות והשאר שכחה ברכב.

כמו שאמרתי, בעולם נעשו כל מיני ניסיונות לתת מענה לתופעה הזאת, אבל עוד לא נמצא פתרון אחד אפקטיבי שבאמת נתן מענה הוליסטי גם לתקן, גם לחקיקה וגם לאכיפה. בנובמבר 2023, לפני חצי שנה בערך, נערך דיון באו"ם על התופעה הזו והיו שם נציגים ממש מכל העולם, אוסטרליה, סין, ארצות הברית, ברזיל, יפן, קוריאה וגם ישראל. ובסיכום הדיון הודגש החוסר גם במידע ונתונים מהימנים וגם בכלל בדרך לפתור את הבעיה הזו. יש מדינות שונות שניסו לתת לזה פתרון בהיבטי רגולציה, אבל תכף נראה שזה לא ממש עובד. ובמקביל, ככל שהטכנולוגיה מתפתחת, אז גם יש יותר ויותר מענים טכנולוגיים, גם בתוך הרכב עצמו, יצרני הרכב עצמם וגם כל מיני פתרונות שאפשר להוסיף לרכב, מערכות התרעה למיניהן.

איטליה הייתה המדינה הראשונה בעולם שדיברה בעצם על חקיקה, זה היה בשנה מאוד טרגית, שהיו שם מספר ילדים שנשכחו בפרק זמן מאוד קצר. והחוק האיטלקי היה אמור להיכנס לתוקף בספטמבר 2019, אבל הוא נחקק מאוד במהירות והיו שם הרבה מאוד בעיות שבגללן יצרנים לא הצליחו לעמוד בדרישות החוק. בסופו של דבר הוא נכנס לתוקף במרץ 2020. אם מישהו מכם זוכר, במרץ 2020 איטליה הייתה עסוקה מאוד בקורונה, בדברים אחרים, אז לקח הרבה מאוד זמן עד שדברים שם באמת התקדמו.

החוק עצמו קבע סטנדרטים למערכות התרעה וגם אפשר סבסוד לאזרחים לרכישת המערכות. בתהליך היישום היו שם הרבה מאוד בעיות ועד היום, ראינו את זה גם בדיון באו"ם שדיברתי עליו, לפני חצי שנה, אין נתונים על מה קרה באיטליה בעקבות החוק. כלומר, אין שום מידע אם זה צמצם את הנתונים, האם החוק באמת מיושם כמו שצריך, אז אין לנו שום אינדיקציה.

בארצות הברית, גם כן, בנובמבר 2021 עבר חוק פדרלי שנחתם גם על ידי הנשיא שמחייב התקנת מערכת שמספקת התרעה לנהגים, התרעה גם חזותית וגם קולית. הרבה מאוד ארגוני ביקרו את החוק, אמרו שהוא לא נותן את המענה הרחב מספיק בגלל שהוא לא בודק מה קורה מאחור, הוא לא נותן התרעה מספיק טובה. ובעצם משרד התחבורה לא יישם את החוק עד היום, אנחנו מדברים מנובמבר 2021 עד היום זה לא קרה.

יש כל מיני חוקים אחרים במדינות בארצות הברית שמנסים לצמצם את התופעה, החל מחוק השומרוני הטוב שמאפשר לאנשים לפרוץ לרכב אם יש חשש, דרך אגב לילד או לחיה, שלכודים בפנים. חוקים שמחייבים מערכות התרעה ברכבי הסעות, זה חוק שאצלנו כבר קיים מזמן וחוקים שקובעים שאפשר לפתוח בהליכים פליליים נגד אדם ששכח ילדים ברכב.

באירופה קיים ארגון אירופאי להערכת כלי רכב שבעצם מייצר מדרג, בדצמבר 2023, ממש לאחרונה, הוא קבע איזה שהוא מדרג למערכות התרעה.

רק דקה אחת, הצטרפה אלינו משפחת רוזנווסר, האימא ליעד, הסבתא מיכל והאח.

האחות של ליעד גם והדודה.

אנחנו מקבלים אתכם בברכה, צר לנו על מה שקרה, עברתם טרגדיה קשה ואנחנו בעקבות מה שקרה, חברת הכנסת דבי ביטון פנתה אליי ואנחנו מקיימים דיון בדיוק על הנושא הזה כדי למזער את התופעה ואפילו אם אפשר, גם למנוע אותה. לצערי זה לא פשוט, אבל זה מאוד מאוד חשוב שאנחנו נבין, נשמע וגם נרגיש את הכאב שלכם. אני מודה לכם שבאתם לוועדה, תודה. מציגה עינת שהיא מהעמותה של בטרם, שהם בעצם נותנים לנו כרגע איזו שהיא סקירה על המצב בעולם בנושאים האלה. תודה. בבקשה, עינת.

קודם כול, אנחנו משתתפים בצערכם. טוב, אז באירופה דיברנו שמנסים לייצר פרמטרים להענקת תו איכות ושיהיה סטנדרט קבוע למהי מערכת אפקטיבית למניעת שכחה ברכב. המטרה היא, בסופו של דבר, בעצם שהמערכות האלה יהיו חלק מהסטנדרט של רכבים. כלומר, שאנשים לא יצטרכו באופן אקטיבי לרכוש מערכות כאלה, אלא זה יהיה בילט-אין ברכב, כמו הרבה מאוד מערכות אחרות שיש לנו כמו כרית אוויר, כמו - - -- - -

מיזוג אוויר, מה שלא היה פעם, מי שלא יודע, מי שלא זוכר. היו צריכים להתקין בנפרד.

מיזוג אוויר, כן. דרך אגב, אז כשלא היה מיזוג אוויר, החלונות היו פתוחים.

נכון.

גם ביפן, בקוריאה קיימת חקיקה שהיא מדברת על רכבי הסעות בלבד. עכשיו מה קורה בישראל. דיברנו על הנושא של רכבי הסעות שאנחנו רואים שבעולם בשנים האחרונות יצרו באמת רגולציה בנושא הזה. מדינת ישראל כבר בשנת 2017 קבעה תקנה שמחייבת רכבי הסעות להתקין מערכות טכנולוגיות ועוד לפני כן, בשנת 2015 מכון התקנים קבע תקן למערכות כאלה כדי שאפשר יהיה ליישם את התקן שהוא מתייחס בעיקר לרכבי הסעה.

בשנת 2021 יזמה שרת התחבורה מירי רגב תקנה שמחייבת כל מי שמסיע ילד מתחת לגיל 4 להתקין מערכת חכמה למניעת שכחה ברכב. התקנה נכנסה לתוקף באוגוסט 2021 לשנתיים והוארכה ביולי האחרון לעוד חצי שנה ובעצם מאז פברואר התקנה לא בתוקף. בפרק הזמן הזה המדינה הייתה אמורה ללמוד, לראות באמת איך התקנה מיושמת, איך היא משפיעה, מה האפקטיביות שלה. אנחנו לא יודעים על נתונים כאלה, אנחנו לא יודעים אם עשו בירור על המקרים שבאותן שנים קרו.

רגע, ומשרד התחבורה יודע? מישהו פה ממשרד התחבורה?

כן, אני.

שמי דורון קוגמן, מנהל אגף תקינה והנדסה במשרד התחבורה. לשאלתך, למול תאונות דרכים או אירועים כאלה, אנחנו אחרי זה לא חוקרים או בודקים.

הבנתי, בקיצור, אין מעקב. אוקיי.

יש נתונים של משטרת ישראל לגבי קנסות בהקשר הזה.

אוקיי. ורד, אחר כך נשמע גם אותך, זה בסדר.

בשקף הבא אנחנו רואים נתוני תמותה, גם השכחה וגם ההילכדות לאורך העשור האחרון. בצבע ירוק זו השכחה, בכחול זו ההילכדות כאשר הריבוע לקראת הסוף אלה התאריכים שבהם התקנה הייתה בתוקף. בגלל שאנחנו מדברים במספרים קטנים, כל אחד מהם זה באמת עולם ומלואו, קשה לדבר על זה ברמה של סטטיסטיקה, אבל אם אנחנו כן מנסים לראות מבחינת סטטיסטיקות, אז אנחנו לוקחים ממוצע של פרק הזמן שלפני ואחרי התקנה, אז הממוצע השנתי הוא של 2.6 בשכחה ובערך אחד בהילכדות ובפרק הזמן שהתקנה הייתה בתוקף אנחנו מדברים על ממוצע שנתי של 3.2 בשנה בשכחה.

זה עוד עלה.

אבל שוב, אלה מספרים שהם מאוד מאוד קטנים, אז קשה, זה לא באמת משקף מגמה, אנחנו כן רואים שאין פה ירידה.

התקנה הזאת, אף אחד לא אכף אותה, אף אחד לא הסביר אותה. אני לא יודע כמה יש להתייחס אליה.

אוקיי.

כן, התקנה הזו, היא הייתה ידועה פחות או יותר למי שנמצא פה בחדר.

בואי נגיד שאם זה לא מלווה בהסברה, בחינוך וכך הלאה, זה לא תמיד - - -

ואכיפה של המשטרה.

נכון.

כן, ולא תמיד משטרה יודעת לאכוף דברים.

אפשר לעבור שקף ואני מעבירה לאורלי.

תודה רבה, עינת. אני רוצה להתחיל ולהגיד, לפני שנגיד את ההמלצות, שיהיה ברור ואני שמחה שנמצאת איתנו פה משפחה, אני לא שמחה שהיא המשפחה שנמצאת איתנו, שיהיה ברור, זה לא קורה להורים מזניחים, חברים, זה לא קורה להורים שלא פועלים לבטיחות הילדים שלהם. צריך להבין שזה כשל של הזיכרון, זה כשל של המוח ואם הורים לא יבינו שזה יכול לקרות לי ולה ולו ואם אנחנו לא נביא בפניהם את המידע הזה, אף תקנה ושום דבר שנעשה לא יעזרו.

אני אורלי סילבינגר, אני מנכ"לית של ארגון בטרם לבטיחות ילדים ואני רוצה להגיד שני דברים. בעולם ידוע שכדי לייצר חקיקה צריך מוכנות ציבור. מה זה אומר מוכנות ציבור? שהציבור יבין למה או מה החקיקה הזאת אמורה לתת לו, הוא צריך להבין שיש בעיה. התפקיד שלנו כארגונים שעוסקים בהדרכה, בהסברה וגורמי הממשל לתת להורים את ההדרכה הזאת באמצעי התקשורת ההמוניים, בטיפת חלב, בבית חולים במחלקת יולדות, בגני ילדים, במעונות יום, במרכזים קהילתיים, לתת את ההדרכה ואת ההסברה הזאת.

אני נותנת תמיד דוגמה, קניתי מכונת כביסה, קיבלתי ספר עב כרס עם הוראות, הודיעו לי, את לא פותחת אותה לפני שיבוא הטכנאי, לא כי הטכנאי יסביר לי איך להשתמש בה, חברים, אני יודעת לקרוא, כי הביטוח לא יהיה בתוקף, אוקיי? עכשיו, אני הגעתי לבית חולים, תודה לאל יש לי שלושה ילדים, לא קיבלתי שום ספר ולא קיבלתי שום מערכת הפעלה. והעולם מצפה שיהיה לי את זה אינהרנטי, שאני רק אדליק כפתור וזה יקרה, זה לא יקרה. יש מדינות מתוקנות, התפקיד שלנו זה לתת את המידע בידי ההורים.

עכשיו אני רוצה להגיד שני דברים שכרגע, מבחינתנו, והיא עמדת בטרם, אני אגיד אותה מאוד ברור, היא לא לחייב חקיקה, לא לחייב תקינה, היא לעודד שימוש במערכות, היא לעודד הורים לקבל מידע ולקבל מידע מה צריך לעשות. ולמה אנחנו כל כך סגורים על ההמלצה שלנו? אחת, כי יש בארץ מערכות טכנולוגיות, יש תקן, נכון להיום הם לא מקושרים.

האם אנחנו כמדינה, אני לא מדינה, בסדר? אבל האם המדינה רוצה לצאת להורים ולהגיד להם, תשתמשו במערכות שאין לנו דרך להגיד אם הן יעשו את העבודה או לא ברגע האמת? האם כשאני אתקין את המערכת כי המדינה באמת חייבה אותי להתקין אותה, האם ברגע הזה המדינה מתחייבת לי שהיא תעבוד?

אם יש תקן מחובר למוצר, אם המוצר קיבל אישור תקן, המוצר הזה יעשה את העבודה שלו ברגע האמת. אם הם לא נבדקו, המוצרים, איך המדינה יכול לעמוד ולהגיד להורים, אנחנו מחייבים אתכם להשתמש בהם, אבל אנחנו לא באמת יודעים להגיד לכם אם ברגע האמת זה יעבוד? סליחה על הזה, היפגעות ילדים, כשמדובר בשכחה ברכב מעוררת אצל כולנו אמוציות, והאמוציות האלה, אני לא רוצה שהן יביאו אותו לקבל החלטות שהן לא נכונות, חברים.

אני עכשיו אקצר, ההמלצה של ארגון בטרם – לעודד שימוש במערכות טכנולוגיות כאמצעי הגנה שני, לתת הדרכה להורים באשר הם, משפחות מעוטות יכולת, משפחות שהשפה העברית לא טובה אצלם, משפחות בפריפריה חברתית-כלכלית, משפחות שדוברות שפות אחרות, בכל אוכלוסייה צריך להתאים את ההדרכה בצורה ספציפית.

למה זה תלוי אוכלוסייה? זה כל כך ברור שזה יכול לקרות לכל אחד. אני מנסה להבין.

לא, מהסיבה הפשוטה שהדרך להדריך מישהו שהשפה הערבית היא יותר שפת האם שלו, להדריך בערבית.

אוקיי, הסברה בכלל, באופן כללי.

הדרכה. הסברה זה סוג אחד, הדרכה זה סוג שני, למה? הסברה באה באמצעי התקשורת ההמוניים.

מה זה כל כך מורכב שהורה או נהג שיושב באוטו צריך לזכור לעשות פעולה - - -

זה לא צריך לזכור.

אז אני חושבת שהסברה תקשורתית, כמו שדואגים, תשתו מים, ישראל מתייבשת, אז להתחיל להדהד את זה כמה שיותר. וכן לדעתי צריך לבחון איך אנחנו מחזירים את נושא התקן, שיהיה מכשור באוטו, כמו שדואגות חברת הביטוח שתהיה לנו אזעקה. כבוד היושב ראש, חייבים, זה משהו שזה נראה לי שב-2024, ב-2024 לא קיים, זה ממש מטריד.

קודם כול, אמצעים קיימים, אנחנו נשמע גם - - -

כבוד חברת הכנסת דבי ביטון, אני מסכימה שמערכות יכולות לעזור, אני לא נגד ושלא ישמע שאנחנו נגד, אנחנו בעד, בסדר?

חלילה, לא אמרתי שאת נגד.

אני רק רוצה להגיד שני דברים. ארגון בטרם לבטיחות ילדים יחד עם הרבה מאוד שותפים, חלקם הגדול יושבים סביב השולחן, הצלחנו לעשות שינוי בחיי ילדים. במהלך 28 השנים שהארגון קיים יש ירידה של 58% בתמותת ילדים מתאונות. הדרך לעשות את זה היא שילוב הוליסטי של שילוב אסטרטגיות. הכשרה, הדרכה והסברה, תקינה, חקיקה ואכיפה כשצריך וזה נכון, שינויים סביבתיים בשינוי מוצר.

זה נמצא במערכות החינוך להורים?

חינוך, את צודקת במאה אחוז.

משרד החינוך מכנס את ההורים?

כשאתה משלב את כל הדברים האלה ביחד, אחד תומך את השני, רק דבר אחד – לא.

אורלי, בואי נעשה ככה, קודם כול, אני מבקש ככה בקצרה את ההמלצות שלכם.

אוקיי, אני מסיימת כי אני אתן לעוד אנשים.

לא, אבל אני רוצה פשוט שגם החברים פה יבינו. תראו, בטרם זה ארגון שיש לו הרבה מאוד ניסיון וגם מההיסטוריה שאני מכיר אותם, יש הרבה מאוד דברים שהשתנו בצורת מוצר ושהדברים האלו באו כתוצאה מניסיון שקרה. לדוגמה, היום אין גן ילדים ובית ספר שהדלתות בצירים לא מוסתרות באיזה שהוא גומי, אין דבר כזה. זה בא בגלל שילדים, האצבעות נתפסו בדלתות וכך הלאה והיום זה חלק מבניין או מהליך הבנייה של כל כיתת גן.

תקן.

זה בדיוק מה שאני שואלת, תקן פה.

תקן. ולכן הנושא צריך להיות משולב, הנושא של חקיקה, הוא צריך להיות כמעט בסוף. כי החקיקה, מבחינתנו, זה כאילו אנחנו כמחוקקים אומרים, תשמע, עשינו חקיקה, יצאנו ידי חובה, אבל זה לא ככה. יש פה הסברה ויש פה גם את הנושא של הדרכה וגם כשיש מוצרים בתוך רכבים, עדיין זה לא אומר שזה פותר כי יש פה הרבה מאוד דברים, גם אנחנו עם הווייז שמוביל אותנו ואם אני רגיל לנסוע בדרך מסוימת, אני עוזב את הווייז והראש שלי בכיוון אחר לגמרי. זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. אני מבקש ככה, כדי - - -

משפט אחרון שלי ואז המלצות. קחו בחשבון שאם אנחנו נשים עכשיו את התקנה מחדש, אנחנו עושים שני דברים. אחד, משיתים על ההורים משהו שלא בטוח שהוא עוזר, שניים, משיתים על המשטרה לאכוף משהו שהוא כמעט בלתי אפשרי, כמעט בלתי אפשרי. האם המערכת, היא שייכת לאוטו כי חברת הרכב התקינה? האם ההורה התקין את זה לבד או שצריך איש טכנולוג? האם בכלל הסוללה עובדת או לא עובדת? איך השוטר יכול לדעת את כל הדברים האלה? יש מגוון כל כך רחב. סגרתי את הנקודה הזאת, המלצות בטרם.

אנחנו לא בעד להמשיך את התקינה עכשיו, אנחנו כן בעד לאפשר למי שיש לו מערכת לעשות את התהליך לקבל אישור תקן כדי שאם אני, הורה אחליט רוכשת מערכת, שהיא תעשה את העבודה. שהמדינה תעודד הדרכה והסברה של הורים באשר הם, תתן בידיהם את הכלים לעשות את הדבר הנכון. שתהיה הסברה נרחבת באמצעי התקשורת ההמוניים, שתהיה הדרכה בכל גורם שבו נמצאים הורים לילדים צעירים. שיהיה סבסוד של מערכות התרעה ושיעודדו רכישה שלהם אחרי שהמערכות האלה קיבלו אישור תקן ושיסבסדו למערכות שקיימות היום את אישור התקן כי זה מאוד יקר ועוד לפני שהם הרוויחו מזה כסף, הם צריכים לעבור את אישור התקן וגם לרכוש את הסחורה.

אז בסופו של דבר, אם אנחנו רוצים לבחון חקיקה, בואו נעשה את כל הדברים האלה, בואו נגיע למצב שיש מודעות מספיק גבוהה בציבור לזה שזה יכול לקרות. כי אני אומרת לכם, כשהורה יבין שזה יכול לקרות לו, הוא גם יפעל למניעה כשיהיו לו את הכלים ביד. אל תהפכו הורים לאשמים.

אורלי, בשביל זה את צריכה שמישהו במדינה, יהיה אכפת לו, ואנחנו נמצאים במקום שלא אכפת לו.

חברים, אנחנו פה כי אכפת לנו ואנחנו נמשיך לעבוד עם כל הגורמים הרלוונטיים ואני משקפת שבממשלה יש אנשים טובים, שיש עם מי לדבר.

אבל אכפת והאסונות ממשיכים, אני לא רואה - - -

אני כל כך הרבה שנים - - -

אל תצא - - -

מה זאת אומרת? מה זה אל תצא? אני מתעסק בתאונות הדרכים, אני אומר לך, קודם כול רשום כאן משרד התחבורה, זה משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, לא אכפת להם. אני אומר לך, לא אכפת להם, הם ישנים טוב בלילה. אני אומר את זה ברמה הכי מקצועית מתוך כל הזמן שאני נמצא ועוסק בזה.

אז אני חייב לומר לך, כשאתה בכנסת - - -

שנייה. גם אני עסקתי עם מירי רגב, בשכחת הילדים, לא אכפת להם, הם לא שמים על זה, אף אחד לא מרגיש אחריות, כל אחד מאשים מישהו אחר. משרד התחבורה שוכח שהוא גם משרד הבטיחות בדרכים, כשהיה תקן הם לא דאגו לאכוף את זה, המשטרה דאגה שאין לה מספיק אכיפה. אף אחד לא אכפת לו, אף אחד לא מרכז את זה.

להרים ידיים? להרים ידיים?

איזה מרים ידיים? מה פתאום להרים ידיים?

אני רואה אותך, זה בדיוק - - -

אבל כל עוד אלה אותם אנשים שמתעסקים בזה באותו דבר ואף אחד לא משלם את המחיר וההפך, חלקם מקודמים, אז ככה זה ימשיך. לא אכפת להם ואנשים ימשיכו למות וילדים ימשיכו למות כאשר אנחנו יכולים להציל אותם. אני רוצה לראות שרק המלצה אחת של בטרם תתקבל על ידי המדינה, אני רוצה לראות שהרלב"ד יעשה משהו אחד מההמלצות.

אבל כשהיה מקודם את ועדת ביקורת המדינה, לפני כמה ימים, כשמבקר המדינה ראה את הכישלון הטוטאלי שיש בתחום הבטיחות בדרכים של מדינת ישראל, בא יושב ראש הרלב"ד ואמר, אף אחד לא סופר אותי, לא מקשיבים לי ולא רק זה, אני גם אומר לכם שהשנה תהיה שנת שיא בהרוגים בתאונות הדרכים. כשאני כינסתי את ועדת המשנה של בטיחות בדרכים, שאלתי את המשטרה, בעקבות שנת השיא בתאונות, מה אתם עושים? איזו אכיפה? אילו פעולות דחופות? אילו מבצעים אתם עושים? התשובה שקיבלתי ממשטרת ישראל, זה מזל רע, אנחנו נראה, התשובה הייתה שבעצם לא עושים שום דבר.

אז זה היה משטרת ישראל, זה מהרלב"ד, זה ממשרד התחבורה והבטיחות בדרכים, ממשרד הבריאות, ממשרד המשפטים. מה שקורה, שכל אחד יכול להאשים מישהו אחר אז אף אחד לא מרגיש אחראי, אף אחד לא מרכז את זה, שרת התחבורה והבטיחות בדרכים דואגת לבטיחות בדרכים ביוון אולי וככה זה נראה, וככה זה נראה. ולא תהיה שום בשורה, ואנחנו נדבר, ואנחנו נראה עוד משפחות שכואב הלב, אני ראיתי את התמונה, כואב הלב. משפחות שהיה אפשר להציל את הילדה שלהן, היה אפשר. אני אומר את זה ואני אומר את זה עם כל כובד האחריות ומה שאני אומר ומכל המקצוענות שלי.

וימשיכו אנשים למות עם זה שאנשים כאן יכלו להציל אותם ולא הצילו אותם, ככה זה, זה מה שיש. ואני אומר את זה בלב כבד ושבור שעוסק בזה כל כך הרבה שנים ונמאס, פשוט גיליתי שעובדים עליי, עובדים עליי בעיניים. אנשים באים לוועדות ומדברים ואומרים ומדברים ואומרים והשנים ממשיכות ואנשים ימשיכו למות ואנחנו עכשיו לפני הקיץ ובואו נראה אילו מבצעים גדולים עושים כאן בשביל למנוע שכחת ילדים בקיץ הקרוב בשיא החום. סליחה על - - -

בועז, תודה רבה.

אני מקשיב לך תמיד, אתה יודע את זה. אני חושב שאתה מחברי הכנסת, באמת הבודדים שיש לו גישה ויש לו גם אמפתיה לכל הנושא של תאונות הדרכים ואתה גם פועל ופעם בחודש אתה גם מקריא.

כל שבוע.

אז כל שבוע זה עוד יותר טוב. אני חושב שזה דבר, גם המעט הזה הוא עושה משהו, אני כבר אומר לך.

אני מקווה, אבל הלב נשבר כל פעם מחדש.

אבל זה בסדר. כן, מאה אחוז. אז קודם כול תודה רבה לארגון בטרם על המצגת. בבקשה, רצית.

שמי אתי גולן, אני ממכון התקנים, רציתי הבהרה קטנה למה שאורלי, ציינת בנוגע לתקן. אני רוצה רק הבהרה קלה לדברים שאורלי אמרה. כעיקרון, תקן יש, ב-2015 פורסם כבר תקן ישראלי למערכות האלה.

הוא מחייב?

זאת הפואנטה.

הוא לא רשמי, הוא לא רשמי.

התקן - - - כוולונטרי.

בשביל זה שאלתי.

כל עוד אף אחד לא נותן לו שיניים בחקיקה - - -

מה צריך לעשות שהוא יהיה תקן רשמי? מכון התקנים יכול לקבוע את זה, לא? ועדת מומחים יכולה לקבוע את זה.

זה הרגולטור, מכון התקנים מפרסם אך ורק תקנים וולונטריים.

יש את הממונה על התקינה שנמצא במשרד הכלכלה למיטב ידיעתי, נכון?

נכון, הוא צריך להכריז - - -

דרך אגב, מה מספר התקן?

64001, זה התקן הישראלי למערכות. עכשיו, שוב, מכון התקנים מפרסם תקנים וולונטריים, כדי שיהיו שיניים לתקן, אז או ששר הכלכלה מכריז על התקן כתקן רשמי ואז המשמעות היא שלא ייעשה כל שימוש במוצר שאינו עומד בדרישות התקן, או שמשרד אחר מאזכר את התקן בחיקוקים שלו וזה כמו שקיים ברכב להסעות. יש את תקנת התעבורה שאומרת שהמערכות צריכות לעמוד בדרישות של התקן הישראלי ואז זה נותן את השיניים.

יש לי שאלה אלייך כי אני באמת לא מכיר את התקן.

ברכב הסעות זה קיים?

ברכב הסעות, כלומר, יש את תקנת התעבורה ותקנת התעבורה מפנה לתקן הישראלי. יש שני חלקים לתקן הישראלי, חלק אחד שמפרט את הדרישות וחלק שני שדן בהתקנה. כי אם יש לנו מוצר שהוא עומד בכל הדרישות, אבל לא יתקינו אותו נכון, אז מה עשינו?

יש לי שאלה, אתי, בנושא התקינה. נניח לרגע, לא, אנחנו מדברים בעצם על ילדים שהם ילדים קטנים, אני מניח עד גילאי ארבע בערך כי אחרי זה זה קצת פחות בעייתי.

לא, יש גם חמש, חמש וחצי.

שש אפילו, וילדים עד גיל חמש או שש, יש להם כיסא או בוסטר. השאלה היא אם התקינה מתייחסת לכיסא או לבוסטר או לרכב עצמו.

למערכת.

למערכת בתוך הרכב.

היא מתייחסת למערכת עצמה.

זאת אומרת, גם אם אני לא מסיע ילדים בכלל, ברכב צריך להיות איזה שהוא משהו, מערכת נגד שכחה או משהו כזה?

נפריד בין שני הדברים. אם אני אחזור לדוגמה של תקנות התעבורה, תקנות התעבורה קובעות שברכבים צריכות להיות מערכות מותקנות, אוקיי? המערכת צריכה לעמוד בדרישות של התקן הישראלי, התקן הוא מפרט טכני שבא לשרת את התקנה, אלו שני דברים שהם קשורים אחד בשני.

כן, אבל עדיין, מי שבעצם כותב את המפרט אלה אנשים , אלה מומחים או בנושא תחבורה או תעבורה, נציגים של משרד המסחר והתעשייה ונציגים של משרד התחבורה וכך הלאה.

אלה ועדות ציבוריות שכותבות את התקן, אכן כן.

ועדה ציבורית, בסדר, אוקיי, טוב.

אני רוצה להוסיף רק, כבוד היושב ראש, מבחינת התקן.

שמי דורון קוגמן, אני מנהל אגף תקינה והנדסה במשרד התחבורה.

והבטיחות.

קודם כול, מבחינת התקן זה 6400, לא 6401.

והבטיחות בדרכים. רק את השם המלא של המשרד שלך, זה משרד התחבורה והבטיחות בדרכים.

והבטיחות בדרכים, כן.

כן, אנחנו מזכירים את זה כל הזמן.

שוכחים.

לא, לא אנחנו לא שוכחים, אנחנו לא שוכחים, חבר הכנסת.

אני יכול להתווכח איתך.

התקן זה 6400, חלק אחד מדבר על הסעות תלמידים וחלק שתיים מדבר ברכב פרטי. עכשיו, כשאנחנו באנו ובחנו, אז בזמנו כשאנחנו דנו בכל הנושא של העדכון של התקנה, אנחנו בחנו את התקן והתקן הוא בכלל לא ישים. זה לא שהרגולטור צריך לאמץ את התקן, התקן הוא בכלל לא ישים.

אתן לכם כמה דוגמאות. למשל המערכת צריכה לעמוד בטמפרטורה מסוימת, הסוללה עצמה לא עומדת בשום טמפרטורה, אין סוללה שעומדת בטמפרטורה.

אבל רגע, המשרד לא שותף לתקן?

נציג משרד התחבורה לא היה כשעשו את התקן? אין דבר כזה.

במסגרת התקן יש ועדות מומחים, ועדת מומחים דנה.

תאמין לי שאני מכיר מה זו ועדת מומחים, מה זו ועדה טכנית ואת כל הוועדות האלה אני מכיר היטב. אני שואל - - -

יש גם נציג של משרד התחבורה.

בתוך ועדות המומחים וגם בתוך הוועדות הטכניות יש נציגים של משרד התחבורה. אז אם אתם אומרים שזה לא ישים, אז היה צריך לעשות תקנים שהם ישימים. תקן זה לא דבר שהוא - - -

אפשר גם לשנות.

בסדר, אני לא מתנגד לזה, אני לא מתנגד, אפשר גם לעשות רוויזיה. אבל בבואנו לבוא ולבחון, אני שוב אומר, דרישות התקן זה - - -

איך זה היה קיים קודם? הרי זה היה קיים במשך תקופה, אז מה? אז היה קיים משהו לא תקין?

נכון, אז שוב אני אומר, למשל חלק אחד הוא ישים והוא נמצא כרגע והוא במסגרת תקנות התעבורה והתקנות מאמצות את זה. חלק שתיים, התקנה לא ישימה. למשל יש איזו שהיא קביעה שהמערכת צריכה להיבדק ברכב, אתם יודעים כמה דגמים של רכבים יש לנו? זאת אומרת שכל יבואן, כל מערכת צריכה לבדוק מול כל הרכבים. אני אמרתי, מבחינת - - -

אני לא מבינה.

רגע, נניח בטסט, לא שווה לבדוק את המערכה?

אז אין לכם פתרונות? אני לא מצליחה להבין.

בטסט לא בודקים את המערכת כי כשאתה עושה טסט, זה לא אומר שאתה חייב שתהיה לך מערכת. אם אני למשל סבא או סבתא שלא לוקח ילדים, אז למה להשית על כל האזרחים עכשיו חובה של מערכת?

אפשר היה למצוא איזה הסדר לפחות חלקי לעשות ולהסדיר כי זה רעיון מצוין מה שהיושב ראש מציע.

מה, בטסט?

כן.

למה? ואם אני - - -

לא, לא לכולם. אפשר לחשוב על פתרון.

אז מה הפתרון? אנחנו דנו בזה, זה חלק מהדיונים.

להשית על מי שיש לו נכדים וילדים וכך הלאה ולתת את זה רק למי שיש לו מושב בכיסא. כי שאלתי קודם את השאלה שאמרתי בעצם האם האביזר הזה הוא האם הנושא הטכני או המנגנון נמצא בכיסא או ברכב. אז אמרו לי - - -

יש גם וגם, יש גם וגם, המערכות הן מגוונות. בכיסא, ברכב עצמו, בדלת, יש הרבה.

מה הפתרון שאתם מציעים בתור מי שיזם את זה והיה אחראי לזה? מה הפתרון שיש למשרד התחבורה להציע?

אם אתה רוצה, אני אתייחס כמובן.

2024 וזה נשמע כמו דיון מ-1900 ומשהו.

אין לי בעיה, אין לי בעיה לפרט את כל הפעילות שהמשרד עשה.

כבוד היושב ראש, 2024, זה נשמע כמו איזה דיון מלפני 1980. מה? אני לא מצליחה להבין, היום מהקונוסים אפשרויות לזהות כל דבר, המערכות כל כך חכמות, טכנולוגיה כל כך חכמה, מה שנדרש מבחינת הכנסת, המחוקקים, אנחנו נעשה. אבל איך יכול להיות שאין פתרון, אפילו כזה שפותח חלונות חלילה אם יש איזה בכי, אני לא יודעת, איזה שהוא גלאי, דברים. אני לא איש טכנולוגי, אבל אני מצפה שכבר צריך להיות איזה שהוא פתרון ולא להגביל רק למי שיש ילדים. כי יש נכדים ואפשר שילד ינעל באוטו כמו שקרה ברהט.

ונניח שמכרו את הרכב למישהו אחר, אני לא חושב שצריך להגביל את זה. יותר מזה - - -

אני רק רוצה לספר לכם על כל הפעילויות שהמשרד כן עושה בעניין.

לא, דקה אחת, לפני זה, סליחה, סליחה.

לא, לא, גם בהיבט הטכנולוגי.

אני רוצה רגע שנעשה אתנחתה, אני רוצה באמת לשמוע פה את המשפחה, את האימא, כל מי שירצה לדבר, בבקשה. אז ליעד, בבקשה.

כבוד היושב ראש, אני רוצה רק להדגיש. רגע, לפני שהיא תתחיל, אני רוצה להדגיש שאני קיימתי את הדיון בגלל שליעד אמרה לי שזו תהיה הילדה האחרונה. אני מבקשת ולכן אני חושבת שאנחנו מפה צריכים לצאת עם החלטות ולא לשמוע סיסמאות כי זה כבר עשינו מספיק.

את מרגישה שזאת תהיה הילדה האחרונה? שהדיון הזה הולך לאיזה שהוא כיוון?

נכון, אבל צריך להמשיך - - -

אני אומר, גם אם יחליטו מה שיחליטו, לא יקיימו את זה.

ליעד, בבקשה.

שלום לכולם, אני ליעד, אם חד הורית לטלאור, בת ארבע וחצי ולאוצר שלנצח תישאר בת שנה ושלוש. אני מתגוררת בשדרות כל חיי, חיה את המציאות הנוכחית וגם זו שקדמה לה. קסאמים, מתח ביטחוני, רעשים אין סופיים, חמישה מחבלים ב-7 באןקטובר ומגדלת אותם באהבה ובמה שיותר עצמאות. אני נמצאת כאן היום כדי לשתף בסיפור הקשה שלי. זה גובה ממני כוחות ולמרות שאני כאן אני עדיין מהססת, עדיין כאובה, מבולבלת, לא מאמינה בכלל ומתקשה להוציא מפי את המילים, שכחתי את הילדה שלי ברכב. אני, ליעד, הולכת אחרי הבנות שלי לכל מקום, משגיחה, מגנה, דואגת שיאכלו, שישתו, אני מעדיפה שהן ישארו בבית ליד מרחב מוגן לידי, בידיים שלי ושל ההורים שלי ואף נמנעת מלאפשר להם להתארח אצל חברים, חרדה מטיולים של גן, אני שכחתי את הבת שלי ברכב. ולא, זה לא מעשה שנעשה בכוונה, זה לא אירוע שיכולתי למנוע בסיטואציה הספציפית שהייתי בה, הלוואי. הלוואי שיכולתי להשיב את הגלגל לאחור.

הסיפור שלי הוא כזה, בוקר יום חמישי, 6 ביוני, התחיל כרגיל. התארגנות של בוקר, נחת, לילה שקט נטול התעוררות לטפל באוצר כמו בדרך כלל, שקט לשם שינוי גם בגזרה הביטחונית. סביב השעה 7:30 חגרתי את הבנות ויצאנו לגנים, את בתי הגדולה טלאור אני מורידה ראשונה כי זה קרוב יותר לבית כשאני מלווה אותה ואת אוצר איתי בידיים שלי. תמיד אוצר בידיים שלי לא משנה מה אני עושה, בתדלוק היא איתי ביד, אין שנייה שהיא ברכב. יצאנו מהגן, חגרתי את אוצר בחזרה והמשכתי את סדירות הבוקר, או שכך לפחות חשבתי, סדירות שבסופה אני מגיעה לחנייה במקום העבודה שלי. אחרי שהחניתי את הרכב ליד סוכנות הביטוח שאני עובדת בה, מקום הומה אדם, אחד המקומות הכי מרכזיים בעיר שדרות, ראיתי שהגעתי מוקדם מהרגיל ולכן אמרתי, אני אכנס למאפייה הקרובה. משם עברתי ליד הרכב שלי, אחרי המאפייה למקום העבודה. מיותר לציין שבשום רגע אני לא מעלה בדעתי שאוצרי ברכב, בראש שלי היא במעון.

התחלתי את העבודה, בשלב מאוחר יותר, לא זוכרת בדיוק שעה, הכול נמחק לי, נאמר שיש מחבל למטה, אנחנו עובדים בקומה עליונה, אמרו שיש מחבל למטה. שדרות כמו בשדרות, מי שחמוש יורד, מתפעל אירוע במידה וכן. מהחלון ראיתי שכבר שמשת החלון שלי מנופצת. בינתיים כבר החליפו את האמירה שיש מחבל באמירה שזו קטטה. אחד המנהלים שלי עלה וכשאמרתי שזו קטטה אז המשכתי לעבוד כשבראש שלי כאילו, אני אטפל אחרי זה בעניין של החלון המנופץ, אחרי שכל ההמולה תתפזר, כוחות הביטחון יפנו את המקום, את הזכוכית המנופצת כמובן שייחסתי למתקוטטים.

דקות אחדות או שניות, אני באמת לא יודעת להגיד, המנהל שלי הגיע ואמר שאין פיגוע, אפשר להיות רגועים, אבל נשכח תינוק ברכב. הוא אמר את המילה תינוק, לא עלה בדעתי שמדובר בתינוקת, אבל אני מתחילה לרדת במדרגות לראות אם יש אימא שאולי צריכה עזרה ממני. כי יכול להיות שהשארתי רכב פתוח והזכוכית שלי מנופצת, יכול להיות שהרכב שלי היה פתוח ותינוק של אימא אחרת אצלי ברכב, לא יודעת מה עלה בדעתי. עוד לפני שהגעתי למקום נפלתי, כשלו רגליי, התעשתי, קמתי, מיהרתי לרכב, לידו אני רואה את אוצר בעיצומן של פעולות החייאה. לא נותנים לי להתקרב, לא מאפשרים לי לראות אותה. אני מעורפלת, הדבר הראשון שאני עושה כשאני צריכה עזרה או במצוקה, אני מתקשרת לאבא שלי ואני צורחת לו ששכחתי את אוצר ברכב.

אני מסתכלת על השעון, מ-8:00, השעה 12:00. כשירדתי לשם, כבר במדרגות אני מנסה לשחזר את מהלך היום, את הבוקר. ככל שהתעסקתי בזה, מבחינתי, חזרה התמונה שזה היה בוקר רגיל לחלוטין ואפילו רגוע מדי. לא הייתה בי טיפה של לחץ, לא הסחת דעת, כמובן לא שידוע לי, הורדתי את טלאור בגן עם אוצר יחד, אחריה את אוצר במעון, ראיתי את עצמי ואת אוצר נכנסות לגן, היא רגילה שאני שמה לה את התיק על הגב, יש לנו חייל בכניסה למעון, היא אומרת לו שלום. בוקר רגיל, מעולם לא קרה לי דבר כזה. אני אדם מאוד מפוקס, אחראי, דואג ואף דאגתי יתר על המידה. כפי שציינתי, הרווחה והמוגנות של הבנות שלי זה בראש מעייניי.

עם זאת, חלק משמעותי מהחוסן שלי נפגע באותו 7 באוקטובר, שהדאגה שלי לשלום הבנות שלי והצורך התמידי להגן עליהן הוא החלק הכי גדול בחיים. אני דרוכה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, דואגת, מבוהלת.

ביום ההוא באוקטובר היו אצלנו מחבלים חמושים שירו לכל עבר, פגעו בבית, בחצר, ארבעה רכבים, נרצחו לנו בני אדם ליד הבית. אני לא הצלחתי להיכנס לממ"ד כי פחדתי שאוצר תבכה אז כל שנייה הלכתי להכין לה בקבוק כי היא לא לוקחת מוצץ, שלא יהיה בכי כי הם מחכים לשמוע קול של ילד. במצלמות האבטחה ראיתי הכול במשך שעות, זה לא הסתיים, זה היה נראה כמו נצח. אוצרי לא בכתה, הכלב שלי לא נבח, הייתה תחושה של מתח באוויר והמתח הזה מלווה אותי מאז.

הפחד חזר לי כשחזרנו לעיר מהפינוי, בטח שמלווה רבים מתושבי שדרות והעוטף והוא פוגע בתפקוד, הוא מייצר מצבי מתח וכן, לפעמים גם סיטואציות שבהן המצב הרגשי משפיע על הלך הרוח והמודעות. המתח התמידי שאנחנו נמצאים בו, לפחות ממני גבה מחיר כבר. באותו יום של אוצר נשכחו מספר תינוקות בשדרות, עוד שני תינוקות שכן הצליחו לחלץ בזמן. ויש עוד לא מעט סיטואציות ותאונות בבית ובכבישים שהן פועל יוצא של המתח שאנשים נמצאים בו.

אני נמצאת כאן כדי להעלות למודעות את נושא שכחת הילדים ברכב, כדי להדגיש את המתח הגדול שנמצאים בו אנשים בשדרות, בעוטף ובארץ כולה בכלל. ולא, אי אפשר לומר היום בביטחון שדבר כזה לא יקרה יותר, הלוואי שהייתי יכולה. כאימא אני כאן כדי לבקש את התערבות כל הגורמים האפשריים, ששום אימא לא תחווה את הכאב שלי.

אני מבקשת שהוועדה תבחן כל אפשרות לעזרה להורה להיות במודעות. בין אם זו אפליקציה, בין אם זה טלפון מהגן, לעשות איזה שהוא נוהל, שהרכב יצפצף, יקרא, שלא ניתן יהיה לכבות מנוע שיש בו ילד, שיש בו משהו, תזוזה, תנועה. שיהיו ברכב גלאים שיאתרו נשימה, תזוזה, חום גוף וכדומה ושכל נורות וצופרי הרכב יזעקו את הזעקה של מי שבפנים.

אולי את השלום לא תוכלו להביא, אבל כן תוכלו לסייע לנו, האימהות שמחויבות להילחם על הפרנסה שלנו, שיש לנו את החד הוריות לצד מאמצי הפרנסה, לצד הקושי הביטחוני, לצד מתחים שאולי קיימים. לבחון איך אפשר לסייע לנו לשאת בעול, להיות פחות במתח כלכלי ויותר בתפקוד מלא, מיטבי ובעל חוסן, יותר מענים כאלו ואחרים לילדים.

לסיום, אומר שאני, ליעד, אימא של אוצר, אבלה את אובדנה של בתי, נמצאת כאן בשמה, בשם הילדים שנשכחו ברכב ובתפילה שהמפגש כאן ימנע את השכחה הבאה, אמן.

תודה רבה.

את גיבורה, תודה ששיתפת. כל כך עצוב שזה קרה לך.

אלי, ברשותך, אני יכולה לומר משהו?

כן, כן, אני רוצה לתת לך את רשות הדיבור, אבל אחרי מה ששמענו, זה אומר שזה יכול לקרות לכל אחד, לכל אחד. אין חוקיות בזה.

האחים רוצים לדבר.

תכף, אני אתן לכולם לדבר. בבקשה, ורד.

אני רוצה להמשיך את הזעקה שלך, להמשיך את הזעקה כי אנחנו בוועדה לזכויות הילד והילדה וזה התפקיד שלנו פה, כל מי שיושב סביב השולחן הזה, להשמיע את הזעקה הזו ולמנוע את המקרה הבא ולעשות כל מה שאפשר ולתת המלצות שהן יעברו ליישום. כן הסברה, הרבה הסברה, בכל בוקר הסברה. מערכות חינוך שירימו את הכפפה ויתקשרו ויבדקו, זה הדבר השני.

ולצד זה, כן לקבוע חובה של התקנת אמצעים. זה נכון, זה לא יכול לקרות רק אם נתקין את התקנה, צריך להסביר לאזרחים שהם חייבים לעשות את זה. תסתכלו אחורה, לפני שנים לא הייתה חובת חגירת חגורות בטיחות, לא היו אמצעי התרעה ברכבי הסעות. אלה חוקים ותקנות שחוקקו בדם של ילדים, שחוקקו כי הזעקה של הילדים נשמעה והצילו ילדים.

אז צריך לעשות את כל החלקים האלה, בלי לשכוח אף אחד. נכון, מהלך הוליסטי, נכון, מהלך מקצועי, אבל כן, הייתה תקנה. הייתה תקנה שהיא חשובה כמו שהיא חשובה ברכבי הסעות. בדיוק כפי שחייבים שילדים יסעו בכיסאות בטיחות. כדי שיהיה עבור ההורים שיתריע, כדי שאפשר יהיה להתמודד עם המצב של השכחה הזו שארגון בטרם בצדק מדבר עליו.

בואו ניתן את הכלים, כדי שיהיו כלים, צריך חובות. משרד התחבורה, אני חייבת להגיד, באמת, בצער עמוק, אנחנו פנינו למשרד התחבורה, התרענו, אמרנו, התקנה הזו, היא לא קיימת יותר. אפילו תשובה חוץ משקיבלו את המכתב שלנו לא זכינו לתגובה. יש לכם אחריות, יש לכם אחריות. תתקינו את התקנה הזו. יש בעיות, יש אתגרים, אוקיי.

אנחנו פה.

אפשר לפתור את התקנה הזו, היה זמן לפתור את הבעיות של התקנה. היו דיונים, חוקקתם, הארכתם, היה דיון אצל מיכאל ביטון כשרצו שהתקנה הזו תתבטל, הוא נאבק על התקנה הזו, האריכו את התקנה. אבל פנינו למשטרת ישראל כדי שתהיה אכיפה, הייתה אכיפה מאוד מאוד במשורה ואני אומרת באנדרסטייטמנט.

אז כן, צריך לעשות יותר טוב, חייבים לעשות יותר טוב. זה מוות אכזרי, מיותר שחייבים לעשות כל מה שאפשר כדי למנוע. וצריך שיצאו מכאן המלצות גם לחקיקה, גם להסברה, גם למסגרות החינוך. אם לא יהיה כאן שילוב ידיים, אנחנו לא נוכל להציל את הילד או הילדה הבאים.

והזעקה הזו שאת זעקת פה בקול רם עם הדמעות האלה, הדמעות האלה צריכות להציל את הילד והילדה הבאים, ביחד. בשביל זה אנחנו נמצאים כאן סביב השולחן, זאת החובה שלנו ואסור לנו לבגוד בחובה הזו שלנו ויש מה לעשות. גם בתקנות, גם בהסברה ואלה צריכות בעיניי להיות ההמלצות של הוועדה הזו ולעשות פולואו-אפ, לא רק לזעוק זעקות, אנחנו זועקים פה את אותן זעקות שנים על גבי שנים. כדי שהזעקות האלה ישמעו והן יכתבו והן יכתבו ובאמת אנחנו נוכל להציל את הילד והילדה הבאים

תודה, ורד. יש פה מישהו מהרלב"ד?

כן. הלב נשבר, באמת, מהמקרים האלה. צר לי על מה שקרה ואנחנו כולנו צריכים לעשות הכול כדי שמקרים כאלה לא יקרו. אנחנו משתתפים בצערכם. אני יושבת בדיונים האלה כבר כמה שנים, באמת לצערי.

שמי מרב רפאלי, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. התופעה הכואבת הזאת באמת יכולה לקרות לכל אחד, אורלי וארגון בטרם פה הציגו את הדברים. הרלב"ד בחנה את הנושא הזה לפני כבר הרבה שנים, יש פה איזה שהוא ואקום בנושא הזה, של מי מטפל בנושא הספציפי הזה. והרשות לקחה על עצמה רגע לבדוק האם זה קורה לקבוצה מסוימת, יותר לנשים, יותר לגברים, אנשים עם מצבי חרדה. המסקנה הייתה, כמו שהציגו פה, זה יכול לקרות לכל אחד. קצת הסחת דעת או כל דבר אחר ובאמת זה יכול לקרות לכל אחד.

עכשיו, לאורך השנים היו הרבה מאוד ניסיונות ופתרונות שעלו מכל מיני כיוונים. אם זה בתחומים הרגולטוריים של טכנולוגיות שהן חשובות והתחום של החינוך וכולי. ובאמת נדרש פה, כמו שאמרו כאן, פתרון הוליסטי. הנושא המצער הזה הוא לא תאונת דרכים, הוא קורה בתוך רכב, הוא לא תאונת דרכים.

הרשות לקחה על עצמה כבר שנים לקיים הסברה בנושא הזה בגלל הוואקום הזה שקיים וצריך לראות מה עושים איתו. הרלב"ד מקיימת הסברה באמצעי התקשורת, ברדיו, ברשתות החברתיות. אנחנו עושים התאמות כדי שהמסרים יגיעו כמה שיותר, גם אם זה בשפה הערבית, גם אם זה לאוכלוסייה החרדית, גם בהתאמה באמצעי התקשורת, זה מה שאנחנו נותנים כדי לוודא שהמסרים האלה יחלחלו כמה שיותר. אבל כמו שאמרו פה, יש כאן צורך בפתרון הוליסטי שהוא לוקח מערכות שונות. גם הנושאים הטכנולוגיים, גם נושאים חינוכיים, הסברתיים כדי לעשות פה מאמץ אחד גדול שהדברים האלה לא יקרו.

תודה. תראו, זה נכון שזו לא תאונת דרכים וזה נכון שזה לא מצב שבו הייתי אומר שיש איזה שהוא משרד שאני רואה כאילו שהוא יכול להיות אחראי לנושא הזה. אבל מאחר והנושא הוא רכב ומאחר ואלה דברים שקשורים לתקנות ותקנים שקשורים לרכב, אני לא חושב שמשרד התחבורה יכול להתנער מדבר כזה, להפך.

אני חושב שמשרד התחבורה צריך לקחת, ליזום, לקדם, לתכלל, לחוקק. אני חושב שמשרד התחבורה והבטיחות בדרכים חייב להיכנס לאירוע הזה, ממש חייב. כי הנושא הזה, הוא לא יכול להיות רק, מה שנקרא במין להגיד לצאת ידי חובה. זה דבר שהוא חייב לבוא, כמובן בדיונים עם מכון התקנים, עם נציגי הנהגת הורים, עם משרד החינוך, זה צריך להיות שילוב. אבל מי שצריך להוביל את זה, לדעתי, זה משרד התחבורה והבטיחות בדרכים.

כי אם הוא לא יוביל את זה, אף משרד אחר לא יכול להוביל את זה. אנחנו יכולים לשלב, זאת אומרת, אם אנחנו מבקשים מגני ילדים שיתריעו להורים, אז אנחנו יכולים לעשות את זה דרך הרשויות המקומיות ודרך משרד התחבורה. אבל כל מה שקשור לנושא הטכנולוגי, כל מה שקשור לאכיפה, כל מה שקשור לנושא של ההתקנה, כל זה צריך להיות חלק מהאג'נדה של משרד התחבורה והבטיחות בדרכים. זאת דעתי וגם אני אומר את זה כי זה לא רק עניין של דעה. כשאני מסתכל אם צריך להתקין משהו ברכב, אתה משנה משהו ברכב, או שאתה שם מיזוג או כל דבר אחר.

ולכן אני באמת קורא פה למשרד התחבורה וגם לרשות לבטיחות בדרכים לקחת את המושכות ולנסות לקיים דיונים לעשות רוויזיה בתקן הקיים כדי לנסות לראות איך להתאים אותו ומה היו הבעיות שקיימות בתקן. אני מבין שהתקן הוא 6400/2, זה מה שהבנתי. ואת זה נצטרך כמובן, לעשות בו רוויזיה כדי לראות שהתקן הזה, באמת הוא תקן, לא רק שהוא יהיה תקן מחייב, אבל שיהיה גם תקן שלאחר שנבדקו ההשלכות של מה שהיה נכון להיום ואולי צריך לעשות בו אילו שהם שינויים. אבל אין ספק שהוא צריך להיות גם תקן מחייב. עוד מישהו שרצה לומר משהו?

כן, בבקשה. ליאת קייקוב, עמותת אור ירוק, רכזת מדיניות וקשרי ממשל באור ירוק. דבר ראשון, תודה על זה שמעלים פה את הנושא ומאוד מאוד כאב לי לשמוע את הסיפור וזו באמת תופעה שחייבת להיפסק עכשיו. אבל אני שומעת את הדיון, יש דברים שאנחנו יודעים, אנחנו יודעים שזאת תופעה שהיא עולמית, ואנחנו יודעים שזו לא תופעה שמאפיינת הורה כזה או אחר או אוכלוסייה כזאת או אחרת וזה באמת יכול לקרות לכל אחד ואנחנו גם יודעים שהדרכים היעילות להתמודד איתה זה חינוך.

חינוך שמעבר להסברה שהיא חשובה והיא מעלה מודעות, חינוך שיקנה הרגלים, הרגלים להורים, אפילו אנשים שהם לא הורים, תמיד לבדוק את המושב האחורי, תמיד, מתוך הרגל. זאת אומרת, כמו שאמרנו, זה דבר שקורה הרבה פעמים מפעילות מתוך הרגלים, מה שנקרא טייס אוטומטי. שזה יהיה אחד ההרגלים, משהו שהוא מגיע מחינוך, בכל מקום שבו פוגשים הורה, בכל מערכת חינוך אפשרית.

ועוד דרך יעילה היא טכנולוגיה. טכנולוגיה שבעצם תביא למניעה של הכשל בזיכרון שהוא מה שמביא לתופעה הטראגית הזאת. אבל אנחנו מדברים פה, עלה הרבה על חקיקה וזה מרגיש שחזרנו שנתיים אחורה. לפני יותר משנתיים חוקקה הוראת שעה, הוראת שעה למשך שנתיים כדי לבדוק את היעילות של החקיקה.

זאת אומרת, אנחנו יודעים שבאיטליה יש את החקיקה ואנחנו יודעים ששם היא לא מיושמת כמו שצריך ולכן היא לא מספיקה לנו, למדינת ישראל להיות מקרה בוחן. להיות מקרה בוחן, להגיד החקיקה יעילה או החקיקה לא יעילה, היא ניתנת לאכיפה או לא ניתנת לאכיפה. אז עלתה החלטה חכמה, בואו נשים את זה הוראת שעה כדי להוציא ממנה ממצאים, כדי שיהיה אפשר לעבוד, פעולה מבוססת של נתונים. שיהיה אפשר להגיד, זאת הדרך היעילה בזה נשקיע או דרכים אחרות, אם זה סבסוד, אם זה עידוד של פיתוח מערכות טכנולוגיות, כל דבר אחר. בואו נראה מה הנתונים.

אנחנו פה, הוראת השעה פקעה במרץ, אנחנו עוד שנייה ביולי, יש נתונים? הנתונים פורסמו? אני לא ראיתי נתונים שפורסמו, וחיפשתי. הציבור צריך לדעת. עכשיו, אנחנו מדברים כן חקיקה, היא יעילה? אנחנו מדברים לא חקיקה, זה מחדל שלא תהיה חקיקה? אנחנו לא יודעים. אנחנו כן רוצים לקדם טכנולוגיה וחינוך. באמת עלו פה המון רעיונות רק מהדיון הזה של שעה וחצי, שאלה דברים שמבוססים בנתונים והציבור דורש לדעת, עמותת אור ירוק דורשת לדעת, האם חקיקה היא הדבר הנכון? זאת אומרת, עשית מעשה. אלה הדברים שלי.

אוקיי, אני חושב שאמרת דברים מאוד נוקבים ונכונים כי זה לא צריך להיות דבר אחד.

חד משמעית.

אין דבר כזה רק חקיקה. אם אין אכיפה ואם אין אמצעים מסביב ואם אין הסברה ואם אין הדרכה, הדברים האלה צריכים להיות משולבים וכולם לכיוון מטרה אחת – להציל את אותו חסר ישע שנמצא ברכב, זה מה שצריך להיות. תודה.

באופן חד משמעי.

כן, תודה. מי עוד רצה? בבקשה.

כבוד היושב ראש, אתה רוצה שאני אסכם אחר כך?

אין בעיה, לחבר כנסת מותר, איך אומרים, להתפרץ, לדבר, הכול. את גם יזמת את הדיון, תגידי מה שאת רוצה.

אז אני רוצה כמה דברים - - -

בבקשה, כן.

אוקיי, בסדר, אני אסכם אחר כך.

אני לישי, אחות של ליאת, דודה של אוצר. אני לא אסתכל על מה שרשמתי, אני אומרת ככה מהלב, זה הכי טוב. אז אני אגיד שני דברים. אחד, שזה יכול לקרות לכל אחד, שאף אחד לא ישפוט ואף אחד לא יהיה במקום של לשפוט את האימא, את המשפחה כי אף אחד לא יודע איזה שברון לב, עם מה האימא מתמודדת, עם מה המשפחה מתמודדת. אני חושבת שזה המקום גם להגיד קודם כול תודה על ההזדמנות, אלי, שהבאת אותנו, זאת זכות כדי שזה לאף אחד לא יקרה, בגלל זה אנחנו כאן, אחרי אוצר, גם להנציח אותה וגם באמת שזה לא יקרה לאף אחד.

אני חושבת שההתמודדות היא נורא קשה לבני המשפחה, לאימא כמובן ואני חושבת שבעיקר לדבר על אימהות חד הוריות שצריכות את התמיכה, צריכות את התמיכה, התמיכה הנפשית, התמיכה הרגשית, התמיכה הכלכלית. כי זה שההורים שלי ברוך השם, תודה לאל בריאים ושלמים ושככה ימשיכו לנו, אחרי המקרה הזה אני מתפללת לאלוהים שהם ישארו שפויים ובריאים וזה הכי חשוב לנו, וגם ליעד.

אז אני באמת מבקשת שזה לא רק לא יקרה לעוד אחד, אני מבקשת שאולי באמת תכניסו גם את החוק לעניין של הגנים, זה תכף אחי התאום ידבר. לגבי הטאבלטים, המחשוב, יש את זה בלהבים דרך אגב, אני אתן לכם דוגמה, וגם במערכות מסוימות, אבל זה לא בכל הגנים, זה לא נאכף, אין לזה אכיפה. יש את העניין ששמים את הטאבלט בכניסה לגן, זה גנים פרטיים עושים לצערי ולא מערכת החינוך, אני חושבת שזה צריך להיות גם במערכת החינוך, גם בגנים הפרטיים. אף אימא ואף אבא לא יכולים להגיד לי זה לא יקרה. אני חושבת שמספיק הלחיצה שהילד נכנס לגן, הגיע לגן ומי שלא מגיע, המערכת אוטומטית מתקשרת לשאול עד 8:30, זה יכול להציל המון חיים.

ושזה יהיה משהו של לחוקק חוק, שוב, עם הסברה, עם חינוך, עם כל מה שנוגע בדבר. לתת מעטפת למשפחה, לאימא, היום ברוך השם יש להורים שלי את האמצעים, בסדר? זכינו בהורים שאנחנו משפחה מאוד מגובשת, מאוד מלוכדת, אנחנו נותנים את כל התמיכה, אנחנו שם כל השבעה. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה בפה מלא, העבודה לא מעניינת אותי, שום דבר לא מעניין אותי חוץ מעכשיו אחותי, המשפחה שלי ולהיות שם.

אז אני חושבת שהמדינה צריכה להבין את ההקשר הזה בין המעטפת הרגשית, הפיזית, הנפשית, להחדיר את זה לכל מערכת חינוך, לעשות הסברה, לשים את הטאבלט הזה, לשים את המערכת ברכב. אלה דברים שהם בכלל לא צריכים להיאמר פה, חוקק חוק, אני יודעת שאני הייתי בכנסת עוד לפני שש שנים, היה חוק של אורלי לוי שהעלתה גם ולא העבירו אותו, גם עם מיכאל ביטון, עם אורלי, מה שדיברתם, ולצערי הרב, החוק הזה מושלם, אני לא יודעת למה לא העבירו אותו עד היום.

אנחנו באמת בשנת 2024 ואני דורשת שזה לא יקרה לאף ילד. אני מבקשת מכם, אנחנו לא סתם מבזבזים לכם את הזמן ולא לנו, אני חושבת שהדבר הזה צריך להיעשות בכל המישורים. אם זה חינוך, אם זה בריאות, אם זה רווחה, לתת את המעטפת למשפחה גם, איך היא מתמודדת מחר עם זה? אתם יודעים מה היא עוברת? אתם יודעים מה אימא שלי עוברת? מה אבא שלי? אימא שלי גידלה אותה, היא חיה בבית של ההורים שלי, וואלה מתפללת כל יום, בבקשה שלא יקרה להורים שלי כלום, שלא יקרה לאחותי כלום, אני אהיה חזקה. קשה לי כי הבנות של אחותי הן כמו הבנות שלי, זאת אומרת שהן החיים שלי, אני אעשה הכול בשבילן. ואמרתי לה, אני כל חיי אהיה שם בשבילך, אבל אני מצפה שזה לא יקרה לאף ילד ולא לשפוט אף אחד ולהגיד זה לא יקרה.

אז לדבר איתי על אכיפות, משטרה, משטרה בכלל לא צריכה להיות צד בעניין הזה בכלל בשום צורה, ככה אני חושבת. מספיק האסון הכבד והעונש הזה לאימא, זה מספיק לכל דבר. אז אני מצטערת להגיד את זה כי שמעתי מקודם, אחותי לא הייתה, אבל אני שמעתי את הדברים האלה והזדעזעתי שדיברו על זה בכלל. אז בואו נשים את זה בצד בכלל כי זה לא צריך בכלל להיות באופן הזה. תודה.

אני ממש מרגיש קצת מתוסכל, אני חייב לומר, ככה לפחות ההרגשה שלי. זאת אומרת, כסבא לנכדים שאני לוקח אותם מהגן, מחזיר אותם מהגן וכך הלאה, קשה באמת אחרי מה ששמענו. אנחנו חייבים, באמת חייבים לעשות כל מאמץ וצריך לעשות את זה כמה שיותר מהר וזה גם לא עניין של עלויות, באמת, אלה מעט מאוד עלויות, זה לא דבר שהיום צריכים להמציא את הגלגל. אבל אני אתן פה לחברת הכנסת דבי ביטון לומר את הדברים.

אני רק רוצה קודם כול, כבוד היושב ראש, אני חייב לציין שבמשרד התחבורה הנושא הזה מטריד אותנו ואנחנו כן עוסקים בזה והאחריות בכל תחום הרכב היא שלנו. ואין פה עניין של עוסקים או לא עוסקים, אנחנו כן עוסקים.

טוב לשמוע את זה.

אני רק רוצה להגיד כמה דברים מעבר למה שהמשרד עושה. אז בשנת 2017, אז באמת יש את התקנה, 364ז' שזו חובה על התקנת מערכת שכחת ילדים ברכבי ההסעות וכל רכב שמסיע תלמידים לא יכול לקבל רישיון וגם לא יכול לעבור בטסט, זה במבחן השנתי, אם הוא לא מציג אישור כשירות למערכת. זה כשיש לנו תקן, שוב, זה בהסתמך על תקן 6400 חלק אחד ששמה אנחנו אימצנו אותו.

החל משנת 2022, כשאנחנו הבנו שיש בשלות טכנולוגית, אנחנו מדברים על ההיבט הטכנולוגי, שכן יצרניות הרכב הולכות לכיוון הזה ובדיוק כמו שארגון בטרם הציג, כן ארגון NCAP, זה שבודק את מערכות הבטיחות של הרכב החל לתת ניקוד עבור מערכות הבטיחות של שכחת ילדים ובאותה מידה גם היצרנים החלו ללכת לכיוון הזה.

אז גם אנחנו במשרד התחבורה ב-2022 כשהבנו שיש את הטכנולוגיה התחלנו לתת ניקוד באבזור בטיחותי של רכב. היום כל רכב, אני מניח שאתם יודעים, יש לו אבזור בטיחותי, ציון של נקודות בטיחות וכל אחד מקבל מאחת עד שמונה. אנחנו בשנת 2022 נתנו גם למערכת התרעה לשכחת ילדים ניקוד.

דרך אגב, רגע, אני רוצה ממש בסוגריים. לפני כשנתיים היה לי רכב שכשאני מכבה את המנוע, אז הוא ישר משמיע לי, האם שכחת את הילד ברכב? או משהו כזה. היה דבר כזה, יש את זה עדיין?

יש הרבה טכנולוגיות. אני אומר, זה נכון. כל יצרן עושה את זה בצורה אחרת.

לא יודע אם זה היה ברכב או בטלפון, לא זוכר בדיוק.

בגלל שאין רגולציה אירופאית לנושא הזה, אז היצרנים הלכו ואימצו את זה כל אחד בדרך שלו. אם זה מצלמה בתוך האוטו, אם זה חיישנים וגלאים בתוך האוטו, אם זו התרעה כמו שאתה ציינת כאן. וכשאנחנו הבנו שהנושא הזה כן מתפתח אצל היצרנים, ב-2022 אני אמרתי, נתנו נקודה שלמה למערכת שכחת ילדים.

רק לשם השוואה, על מערכת בלימת חירום מפני הולכי רגל או רוכבי אופניים מקבלים נקודה. זאת אומרת, וגם למערכת שכחת ילדים אנחנו נתנו נקודה וזה מתמרץ את היבואנים להביא רכבים עם המערכות האלה. בשנת 2022 נרשמו כ-5.3% מהרכבים שהגיעו לפה, זה 14,000 רכבים, בשנת 2023 אנחנו ראינו גידול, 16.7%.

לא, אבל תראה, בוא, בוא, אני אגיד לך ככה. זה עם נקודה כזאת, נקודה שם, אני חושב שכל רכב חדש שמגיע למדינה, הוא צריך להיות עם מערכת כזאת או אחרת שהיא מדברת על שכחת ילדים. אני לא רוצה עכשיו להגיד איזו מערכת, אבל מי שצריך להגיד את זה זה משרד התחבורה.

אני חושב שזה צריך להיות כמו שיש מערכת מיזוג אוויר, זה צריך להיות חלק בילט אין מהרכב. תקבעו אתם איזה, הדבר הכי פשוט מבחינתי, שזה יהיה איזו שהיא בת קול כשאתה מכבה את הרכב, אומרת לך אותו, איזה שהוא תקליט. מה זה מעניין אותי עכשיו אם זה יהיה מכשור כזה או אחר? אני חושב שמשרד התחבורה צריך להחליט הוא בעצמו, אני לא צריך לקבוע לו, יחד עם מכון התקנים על משהו שיהיה בילט אין ויהיה חובה.

אני רק רוצה להגיד, עד היום, בשנת 2024 20% מהרכבים הגיעו עם מערכות בטיחות. עכשיו, יש 80% שהגיעו בלי וזה אומר שהיצרן מראש הגיע בלי. אם אנחנו כמדינת ישראל אומרים שהרכבים האלה שאין להם מערכת לא יכולים להיכנס למדינת ישראל, אז תבין פשוט את ההיקפים.

לא, לא, אתה צריך להבין, אני לא אומר לא להיכנס. אתה זוכר בזמנו, טוב אתה עוד ילד, שהיו רכבים, היו מייבאים אותם ללא מיזוג והיו מתקינים את המיזוג פה בארץ על ידי אלכס אורגינל, מי שמכיר את זה. זאת אומרת, אתה יכול לבוא ולהביא את הרכב ולהתקין פה על ידי היבואן, שהיבואן יתקין. אז יעלה עוד 1,000 שקל, 500 שקל, לא יודע כמה. אדם שקונה רכב ב-200,000 שקל או 150,000 שקל שזה הרכב הכי זול שיש, אז יתקינו את זה.

דרך אגב, אני יכול גם להגיד לך שאני מניח שיש חברות שיהיו מוכנות להתקין את הדברים האלה בתשלומים או בחינם או לא יודע מה ומול זה משרד התחבורה יכול להוסיף עוד שקל אחד לאגרה.

ברשותך אני רק רוצה לסיים. אני מכניס אותך לעניין שמשרד התחבורה יבוא ויגיד להתקין מערכת ואז ישאלו איזו מערכת. האם המערכת שנותנת התראה כמו שאתה - - -

עוד פעם, אני לא רוצה לקבוע. משרד התחבורה - - -

אז לכן, ברשותך, אנחנו ניתחנו ועשינו דו"ח השפעות רגולציה וניתחנו גם את השנתיים האחרונות בנושא הזה, האם התקנה השפיעה או לא השפיעה ואם זה נכון או לא נכון ובכוונתנו - - -

אבל אין נתונים.

ומה התוצאות?

אבל לא הצגתם אותם. דורון, לא הצגתם אותם.

לא, אז שנייה, אז אני אומר, מבחינתנו, אנחנו נכון לעכשיו, לאור משך הזמן הקצר של הוראת השעה, ההיענות הנמוכה של הציבור, היעדר אכיפה מספקת אם בכלל הייתה, לא הייתה אכיפה.

דורון, זו מכבסת מילים.

לא, לא, אז אנחנו, בכוונתנו לפנות עכשיו לבצע רוויזיה, לבקש לעשות רוויזיה לתקן.

דורון, דורון, מתי ביקשתם לעשות רוויזיה?

אז אני אומר - - -

דורון, דורון, בוא, תראה, לצערי, אני אומר לך ככה, בוא, אל תזלזל באינטליגנציה של מי שיושב פה, בסדר? אני כבר אומר לך, תראה, אני יכול להגיד לך דבר אחד. ענת סגל עוד נמצאת במשרד?

כן, כן, כמובן.

יפה, תשאל אותה ממתי היא הייתה אמורה לשים את המספרים על האופניים החשמליים. תגיד לי, עד היום למה משרד התחבורה לא דואג שיהיה מספר על האופניים החשמליים? יושב מולך מישהו שאני כבר עשר שנים - - -

ב-1 באוגוסט יש חובה, אני רק רוצה לעדכן אותך. חס וחלילה אני לא מזלזל באינטליגנציה. החל מ-1 באוגוסט קיימת חובה של לוחיות רישוי על אופניים חשמליות. אני זוכר, אתה ישבת במשרד עם ראש עיריית נתניה.

בסדר, אנחנו שומעים את הרשימה שאתה מציג עכשיו.

אבל רק לעדכן.

בואו, אני מאוד מבקש, בסדר? בואו תיקחו את היוזמה, תקחו את המושכות, תבדקו האם התקנה הייתה טובה או לא טובה ואם נניח לא עשיתם, אז בואו תבדקו מה צריך לעשות. האם צריך לעשות כן רוויזיה, לא רוויזיה, אבל אי אפשר להשאיר את הנושא הזה בצורה הזאת כמו שהוא. זה אחד הדברים החשובים שמשרד התחבורה יחד עם הרשות לבטיחות בדרכים צריכים לשבת ביחד ולמצוא את הפתרונות הנכונים ביותר, הפשוטים ביותר, הזולים ביותר, זה מוטל עליכם.

יש הרבה מאוד דברים נוספים שכמו שאמרתי קודם, אנחנו נציין את זה בהחלטות, שמשרד החינוך יצטרך ליצור פה הסברה וחינוך. תראה, גם אם נניח שישנם שני אחים ומורידים את האח הגדול יותר והוא אומר, אימא, אל תשכחי את אחותי או אחי הקטן יותר, זו גם הסברה, זה גם מוסיף. אלה דברים שצריכים להיות בשילוב.

אנחנו ניתן למשרד החינוך ואז נסיים. כן, בבקשה.

רגע, אני עוד צריכה לדבר ויש פה עוד שני צדדים, עם כל הכבוד, לא שקיבלנו פה תשובות.

מאה אחוז. בבקשה, כן, משרד החינוך.

אני אסף ליבוביץ' ממשרד החינוך, מהאגף לחינוך הגיל הרך וגם אבא לילדה בגיל הרך אז אני ככה, באמת, זה מצמרר. אנחנו באמת פועלים מול צוותי הגנים, אני אסביר. צוותי הגנים הם הצוותים הרי שהם עובדי הוראה. אלה גילים יותר מאוחרים שבהם התדירות של התאונות היא קטנה יותר, לשמחתנו, אבל זה עניין של גיל. אבל בכל זאת, צוותי הגנים מחויבים להתקשר כשילד לא מגיע, אנחנו גם מעודדים את ההורים - - -

זה לא קרה.

זה בפורטל הרשות המקומית. אבל במעונות, אני כבר אומר, יש לנו קו עדין בין זה שהמטפלת בכל זאת אחראית על מספר ילדים גדול, אנחנו יודעים את הבעיה של התקינה, זה גם אנחנו עובדים עם בטרם על עניין הבטיחות לבין הצורך לבדוק איזה ילד לא הגיע. לכן אנחנו בוחנים מערכות באמת שהן הרבה יותר קלות כמו טופסי נוכחות דיגיטליים שבעצם יאפשרו לצוותי הגנים והמעונות הרבה יותר מהר לסגור את המעגל.

יצא חוזר מנכ"ל בנושא?

לא, אנחנו, שוב אני אומר, צוותי המעונות הם לא עובדי הוראה, אנחנו צריכים להבין. החוק, אנחנו עובדים על פי חוק, חוק הפיקוח לא מסמיך אותנו - - -

לא, אבל הגנים.

בגנים זו הנחיה.

הגנים עברו אליכם, נכון?

כן, הגנים - - -

אתה צריך חוק שאנחנו נחוקק עכשיו שנחייב את כל הגנים? תגיד לי.

ברור.

סליחה, לא, לא, אני רוצה להבין. תראו, אני ציינתי מראש שיש פה שילוב של דברים, שילוב. עכשיו, אני מבקש מכם כמשרד החינוך שאחראי על הגנים ועל המעונות, נכון? אתם אחראים גם על המעונות היום.

כן.

אני מבקש מכם, אומרים פה ההורים, אומרת פה האימא ששמענו אותה קודם, אם הייתה איזו שהיא קריאה או איזה שהוא פלאפון או משהו מהגן, אני בטוח שהנושא הזה לא היה קורה והיה מציל את הילדה. עכשיו, תראו, נניח שאנחנו מתקינים את כל המערכות ועדיין קרה איזה שהוא כשל. הסוללה לא עבדה, המערכת, לא יודע מה, הכול יכול לקרות. לכן אנחנו רוצים לעשות משהו שהוא משולב, כמו עבודת מלקחיים, גם מפה, גם מפה. אנחנו רוצים לעשות הסברה, רוצים לעשות חינוך, רוצים לעשות הכול.

והנושא של הגנים, לדעתי זה מאוד חשוב שתהיה התייחסות. ישנה מישהי במעון, בגן, רואה את הילדים מגיעים, מסמנת איזה שהוא וי ואז רואה שילד לא מגיע. מה יותר פשוט מההתייחסות הזאת להורים?

בפועל זה קורה.

היו הצעות כאלה, היו פה בוועדה.

אבל מה קרה לזה?

כל מיני דברים, חלק - - -

בפועל זה קורה, אבל זו מורכבות של צוותי מעונות שהם לא אחראיים.

אנחנו לא אמרנו.

עוד פעם, אנחנו לא מדברים עכשיו על אחריות.

אבל את יודעת איך הדינמיקה. ברגע שמטפלת, מחייבים אותה להתקשר, אז היא הופכת להיות אחראית.

אנחנו לא ביקשנו להשית על המטפלות.

מערכת חיצונית שתעשה את זה, לא המטפלת. לא הייתי רוצה שהילד שלי יהיה בלי - - -

את צודקת.

לא בודקים נוכחות כשהילדים - - -

אסף, אנחנו רוצים ומבקשים וקוראים למעונות, למשרד החינוך ליצור הסברה וגם ליצור איזה שהוא תיעוד בבוקר. אני לא מדבר כרגע על לחייב, לנסות כדי למנוע את המקרים האלה, בסדר? זה אנחנו קוראים לכם. עכשיו, אם אתם חושבים שיש איזה שהוא משהו שאתם מבקשים מאיתנו, או חקיקה או כל דבר אחר, אנחנו לרשותכם, בסדר? עוד מישהו רוצה לומר פה משהו? בבקשה.

אדוני היושב ראש, מכובדיי כולם, אני רוצה לדבר על היעדר סיוע למסגרות חינוך, לרבות מעונות וגנים למניעת שכחת ילדים באמצעות טאבלטים או מחשבי לוח שיוצבו בכל גן או מעון.

אציג את עצמי בכמה מילים. שמי רוזנווסר שילי, אני אח של ליעד, אני דוד של אוצר, אותו מטמון שהלך מאיתנו בטרם עת והותיר אותנו הלומים ושבורים. לעניות דעתי, על מנת למגר את תופעת שכחת הילדים יש להניח על שולחן הכנסת הצעת חוק המבקשת להתמודד עם התופעה הזאת, כמו קניית טאבלטים מטעם הרשות המקומית או העירייה לטובת כלל הגנים ומוסדות החינוך בהם יש ילדים עד גיל שש לכל הפחות, ובהם לפתח אפליקציות שימנעו שכחת ילדים.

בהצעה הסדורה יכולים להיות כמה משתנים. בדיקה בטאבלט אם הילד הגיע או לא הגיע בסימון וי או לחיצה ירוקה, אחת כזאת שמסמנת שהכול תקין. במידה ולא הגיע, לסמן איקס אדום ולברר היכן הילד לאחר סיום ספירת הילדים באותו בוקר או על ידי יצירת קשר עם ההורים מטעם הנהלת המעון. במידה וישנה בעיה או שיש ילד חסר, פה נכנסת לעניין בעיה נוספת.

אני חושב שיש להתקין ברכב כמו כפתור מקושר לטאבלט שמראה את מיקום הרכב בזמן אמת ואז לחייג למוקדי ההצלה באופן אוטומטי על ידי איתור הרכב ולסייע לילד שאולי חלילה נותר ברכב. העדיפות היא לבצע פעולה אחת יותר אבל לא לגלות בסוף שזה היה מאוחר מדי. אני יודע שיש את מערכת הכפתור שהיא גם, במחילה מכבודכם, אבל לא לכל אחד יש את הסכום הרב שמציעות אותן חברות. לכן צריך להנגיש אותה גם לציבור וניתן לסייע להורים יחידניים, אימהות חד הוריות, משפחות נזקקות שגם ככה העול על כתפיהן הוא פי שניים ולכן צריך להוריד מהם עלויות כספיות נוספות.

אפשר לבצע גם כחלק מטסט שנעשה לרכב שבו יצטרכו לוודא קשירה לטאבלט לרכב ספציפי ולראות אם הוא אכן פועל בצורה תקינה. נכון שזה גורם להמון בירוקרטיה, אבל עדיפה עבודה קשה שכרוכה בהצלת חיים. אוסיף ואומר שבטאבלט שיהיה ניתן יהיה להוסיף אפליקציות כמו מיקום ההורה, דרכי התקשרות בזמן אמת בתוך מערכת שתיבנה שבה - - - כל ההורים לטאבלט וכך אם לא הגיע ילד לגן, ניתן ליצור קשר עם ההורה, אם פיזית, אם טלפונית, דבר שיכול לקרות כבר בשעה הראשונה של הבוקר ולחסוך הרבה כאב לב. זה מציל חיים, מה גם שהרכב בבוקר עדיין לא חם דיו וניתן להציל אולי בשעה הראשונה את הפעוט או הילד. במידה וההורה לא נענה לשיחה מיד, צוות הגן יכול לדווח למוקדי ההצלה ויסייעו בהשגת קרוביו.

רוצה לסיים בעוד דבר לבסוף, משתנה מאוד משמעותי שנוצר באזורנו, כמו שליאת אחותי דיברה, עקב המצב הביטחוני והוא הסטרס, הלחץ הנפשי של התושבים בשדרות, קל וחומר על אימהות חד הוריות, אימהות יחידניות כמו ליעד. אותם שעושים את מטלות יומם על אוטומט כמו חלק משגרת יומם מהפחד שמא יקרה משהו, אם על רקע המחבלים, אם על רקע הטילים שמתעופפים מעל ראשנו מדי יום. הלוואי שמשהו יקרה, תודה על הקשבתכם, הלוואי וישתנו הדברים. אם בדברינו הצלחנו להציל משפחה מאסון כזה כמו שפקד אותנו, אנחנו את שלנו עשינו. אבל יש לבצע רפורמה לשינוי הנהלים ויפה שעה אחת קודם.

תודה, שילי. אוקיי, מי עוד רצה? בבקשה.

שלום לכם. אני שלומציון, ליעד היא הבת של דודה שלי, מיכל היא דודה שלי. ובעצם אני יכולה להגיד לכם רק עלינו שאנחנו משפחה שאם למשל אני אנסה לתאר לכם אותנו, אז כשאנחנו עושים את ליל הסדר, אנחנו 60 אנשים. ונעדרת עכשיו אוצר מתוך זה. אני רוצה שאתם תסתכלו עלינו ותראו את המשפחה האבלה, לא רק את ליעד, גם את ליעד, אבל גם את המשפחה. אני יכולה להגיד לכם שזאת קרבה, כאילו, עד אוצר זו דרך, אבל גם הבנות שלי אבלות וגם הבנות שלי כאובות והדבר הזה הוא לא נוגע רק במשפחה הגרעינית שאיבדה, זה נוגע בכל המעגלים שמעבר.

מאוד חשוב לי להגיד כמה דברים. אני מנהלת בית ספר בשער הנגב, בעוטף. אני רואה פה את התמונות של התלמידים שלי שנחטפו ושחזרו. וחשוב לי להגיד שגם במסגרת הבית ספרית, החינוכית, אנחנו מנהיגים את הטלפון להורים, וזה בית ספר יסודי, אנחנו מנהיגים את הטלפון להורים עד שעה 9:00. כל מורה שתלמידים לא הגיעו מחויבת להתקשר להורים שלהם ולשאול מה קורה.

אבל אני רוצה להגיד, אני אעשה סוג של רשימת מכולת ממש מהירה ואני משאירה את הדיון. קודם כול להגיד תודה רבה לחברת הכנסת דבי ביטון על זה שאנחנו בכלל כאן ומתקיים כאן דיון. אני חושבת שכל אחד מהאנשים שאחראים פה, שבאו, אם זה ממשרד החינוך, ממשרד התחבורה, מבטרם, כל אחד מאיתנו יוצא מפה היום, צריך לצאת עם משימות. אין דבר כזה שאנחנו היום, וגם אתה, סליחה, וגם את דבי. אין דבר כזה שניהלנו דיון כזה היום ושום דבר לא קורה אחריו, צריך פה לזעזע את כל אמות הסיפים, נפל דבר.

אני אגיד לכם יותר מזה, אם אוצר הייתה הילדה הראשונה והיחידה שזה היה קורה לה, אחרי זה התכנסות רב ממדית של כולם, לשבת ולחשוב איך לא יקרה הדבר הזה שוב. ופה אני רואה ברשימות שלכם, ראיתי כמה וכמה ילדים בכל שנה שנפטרו מזה שהם שהו ברכב. ותקשיבו, חוץ מזה שזה מוות אכזרי וסליחה, ליעדי, חוץ מזה שזה מוות נורא, תחשבו על ההשלכות של זה, כל ילד כזה שנפטר הוא עולם. כל מספר כזה, ראינו שלושה, למי זה נחשב מעט? למה זה קורה שוב? למה זה קורה גם בשנה הבאה? למה בממוצע יש לנו שלושה בשנה? מי חושב שזה הגיוני? למי זה נופל, האסימון הזה שאסור שדבר כזה יקרה? אין דבר כזה ממוצע, הממוצע הוא אפס.

אני שומעת את הדיונים פה ואני מבינה שכבר היו דיונים בעבר ואני רואה את המסמכים שלכם, איך לא רועדות פה כל הידיים של כולנו? איך דבר כזה קורה לנו שוב ושוב? קודם כול, חשוב להגיד, אתם צריכים להבין את השבר הגדול של כל המשפחה שלנו שגם מפונה. גם אני מפונה, אני מפונה להרצליה, אני מנהלת בית ספר בעוטף, אני כל יום בעוטף אבל אני מפונה להרצליה ויש לנו אנשים באילת, אין לנו אפילו יכולת להתחבק, להתחבק את היום-יום ולהתנחם אחד בזרועות של השני.

חשוב לי להגיד משהו פה. כל מי שדיבר על הסברה וכל מי שדיבר על הרגלים, תשימו את זה בצד, על מה אתם מדברים? בחורה עם הרגלים וזה לא קרה, לא קרה שבאותו יום היא הצליחה להציל את הילדה שלה. איזה הרגלים אתם מדברים? זה בדיוק הקטע של שכחת הילדים, שאין הרגלים, ההרגלים לא באו לידי ביטוי. אין לשים נעל על הילד וזה, תעזבו אתכם.

שמעתי, הבוקר אמר לי אחד המורים שלי, אני שם את הכיפה שלי. אז בסדר, אז לך יש את המשהו. ולמה יש את המשהו? כי יש אמירה שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, תבינו את זה. חשוב לי להגיד, אנחנו מדינה חמה תרתי משמע, גם ביטחונית וגם מבחינת מזג האוויר. אנחנו מדינת מתוחה.

על המסך יש את התמונה של אוצר, האימא מבקשת לראות אותה.

אני רוצה להוסיף שני דברים. אני רוצה להגיד ככה, זה כן צריך להיות בחוק, צריכות להיכנס לפה מכוניות. למה יש חוק שאומר לי לחסן את הכלבה שלי ולא יהיה חוק שאומר לי להתקין איזה שהוא משהו ברכב?

דבר נוסף, כל הנושא של חלונות כהים של רכבים, של שלטים. אני רוצה שלטי חוצות, אני רוצה שכל מקום שאני אגיע אליו, שלט חוצות. אני רוצה להיכנס לגן, כמו שכתוב לי איפה המרחב המוגן, אני רוצה שיהיה שלט בכניסה שיגיד לי, יש לך עוד ילד ברכב? אני רוצה שהגננת תשאל אותי כדרך קבע, יש לך עוד ילד ברכב?

אני רוצה שכשאני אסע ברחובות, גם כן, שלטים ידברו אליי. ואני מבטיחה לכם, זה אולי נראה מצחיק שתכנס לכן ויהיה שם שלט שאומר לך, זה אולי נראה מצחיק, אבל אנחנו נהיה פה אור לגויים, שיהיה ברור. כל העולם יעשה כמונו כי כל העולם מודע לדבר הזה. ותדעו לכם שלהעלות את העניין הזה למודעות זה חשוב ולדבר את זה זה חשוב, אבל זה צריך להיכנס בחוק, זה צריך להוריד ממני את הסיטואציה שבה שכחתי את הילד שלי באוטו. צריך להוריד את זה ממני, כי אני לא שכחתי אותה במזיד, זה תמיד כאב מאוד גדול. ואני מודה לכם שוב על הדיון הזה ואני מאחלת לכולנו שאוצר תהיה הילדה האחרונה.

תודה רבה. טוב, אנחנו נסכם. חברת הכנסת דבי ביטון, תודה רבה ואני מבקש את הסיכום שלך.

אוקיי, כבוד היושב ראש, תודה רבה שבאמת נרתמת ממש תוך שבוע, אני רוצה להגיד לכם שזה לא ברור מאליו. אני אחרי שפגשתי את ליעד ואת המשפחה שאני מכירה היטב ואני יודעת איזו משפחה אחראית וכמה אהבה ותיארה את זה כאן שלומציון בצורה מאוד ברורה ושמענו את האימא ואת הקולות. אני חייבת לומר, כבוד היושב ראש, אני מאוכזבת, אני שומעת פה שנים וכלום לא קורה וכלום לא קרה ותירוצים מפה עד לפלנד ולא קורה כלום. וזה לא משנה אם זה ילד אחד בשנה וזה לא משנה אם זה ארבעה או 200. בסוף אנחנו מחוקקים על דם, הרי ברור, אם לא קורה לנו אסון, אנחנו לא מחוקקים. וכן, היו פה מספיק אסונות.

ולכן אני מבקשת ראשית שתהיה ועדת המשך. אני דורשת לקבל נתונים נכונים, אני רוצה לראות מה עשו. כשאומרים לי הסברה, לא רוצה סיסמאות, לא רוצה סיסמאות. תגידו לי מה אתם צריכים. אתם צריכים תקציבים? אתם צריכים משהו? אנחנו המחוקקים, אנחנו כאן, אנחנו נצא בדרישה, תשימו שלטי חוצות, תדביקו על כל רכב, אל תשכחי אותי, אימא, אבא, לא יודעת, במערכות החינוך. יש כל כך הרבה פתרונות פשוטים שיכולים להציל עוד כמה ילדים.

דבר נוסף, כבוד היושב ראש, לא יתכן שההורים, אני שואלת את האימא, היא אומרת לי, את מבינה שהבוקר שעה חיפשתי את אוצר, חיפשתי אותה בבית. מי מטפל בהם? מי מטפל? למה אין להם טיפול רגשי? למה אין לאימא הזאת טיפול רגשי? היא לא עשתה את זה בכוונה, היא לא רצתה לוותר על הבת שלה. אבל היא יושבת כאן ואין לזה טיפול, אף אחד לא מכסה אותה. והיא צריכה וזו לא רק היא, יש פה סבתא שהיא גדלה בבית אצל הסבתא שטיפלה בה. אז אני חושבת שזה מחובתנו, אנחנו ועדה לזכויות הילד ובזכויות האלה יש לנו גם משפחה. היא איבדה את היקר לה מכל והיא לא תשכח את הילדה הזו לעולם כי אי אפשר.

רגע, הרשות המקומית לא - - -

היא מקבלת חוסן במקרה של שדרות, כבוד היושב ראש. אני באופן אישי הרמתי טלפון למנהלת של חוסן, אמרתי לה, את מודעת? היא אמרה לי, מודעת לטרגדיה. אמרתי לה, אוקיי, קחי את הנושא של החוסן כי בכל זאת מחבלים בכניסה לבית ותשתדלו גם להעביר את האובדן שקרה שם.

עכשיו, אני רוצה להגיד לכבוד היושב ראש, 7 באוקטובר טרף פה את הקלפים לא רק בשדרות, בכל הארץ. המציאות שלנו, המדינה קשה, כל מה שקורה פה בכנסת. אנשים פחות מרוכזים והם לא עושים את זה בכוונה. ולכן זה לא יהיה האסון הראשון ולדעתי זה ילך ויחמיר אם אנחנו לא נתחיל להעיר.

ואני מבקשת תשדירי שירות בטלוויזיה, אני לא יודעת, צריך לעשות משהו להאיר ולהעיר את עיניהם של האזרחים. אפילו בכל רכב שיהיה, תסתכל אם אני באוטו, תבדוק את האוטו שליד, דברים אלמנטריים שיכולים להציל חיים. כי יכול מאוד להיות, אם ליעד הייתה מקבלת הודעת SMS בשעה 8:10 מהאימא. אתה יודע מה, גם אם ילד חולה, מה הבעיה שבמערכת החינוך, מה שלום הילד? הכול בסדר? אז מה? זה מוסרי, זה בסדר. ולא להגיד לי, היא מטפלת. זה לוקח שנייה, אני בטוחה שהדקה הזו היא יוצא לעשן, לשתות קפה.

שיהיה מוקד, שיהיה מוקד שיעשה את זה.

כבוד היושב ראש, אני מאוד מבקשת שיצאו מפה החלטות ואני לא רוצה לשמוע ב-2000 היינו, התקן עצר, הפסיקו, לא מעניין. אני מפה, כבוד יושב ראש, ואני מכירה אותך, זה לא עובר עכשיו לידך, אני מבקשת שייקבע וכל מה שצריך אנחנו נעשה, אני לא רוצה, אנחנו לא באנו - - -

תודה. תודה לדבי, תודה למשפחת רוזנווסר, משתתפים בצערכם, באמת ריגשת אותנו מאוד. אנחנו לא נשכח, אנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים, לפחות אני ודבי. ואנחנו ניתן משימות ואני חושב שגם משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, הרלב"ד, מכון התקנים, כולם, אור ירוק, בטרם, משרד הבריאות, כל אלה באמת צריכים להיות ביחד ולנסות לראות מה אנחנו עושים כדי למנוע את המקרים הבאים. תודה רבה לכולם.


הישיבה ננעלה בשעה 14:17.