פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



22
ועדת החינוך, התרבות והספורט
23/06/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 225
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום ראשון, י"ז בסיון התשפ"ד (23 ביוני 2024), שעה 9:00

סיור בספריה הלאומית

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
סימון דוידסון

מירב בראוטבר פסט - מפמ"ר ספרות ממלכתי, משרד החינוך

סלי מרידור
–
יו"ר דירקטוריון, הספרייה הלאומית 

אורן וינברג
–
מנכ"ל, הספרייה הלאומית 

ד"ר רחל יוקליס - ראש אגף אוספים, הספרייה הלאומית

נטע שפירא
–
מנהלת אגף החינוך, הספרייה הלאומית

תמי סלע

יהודית גידלי

מיכל איטייפ



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.











סיור בספריה הלאומית

שמי סלי מרידור, נעים מאוד. בשנתיים האחרונות אני יו"ר, וזה כבוד לנו לארח את ועדת החינוך של הכנסת. אשתף אתכם בתחושה האישית שלהיות פה זו גם זכות גדולה וגם אחריות עצומה. זכות כי נוגעים פה בדברים האמתיים. אנחנו מגיעים הנה כל בוקר ונוגעים במה שהעם שלנו יצר, בדברים המקוריים והמרגשים ביותר שאפשר לגעת בהם, החל מכתר תורה מהמאה העשירית, דרך כתב יד של הרמב"ם ועד למכתב שמצאו בבגד של חנה סנש כשהיא הוצאה להורג. אי אפשר להיות פה בלי להתרגש.

הגעתי הנה וחשבתי שאני חכם גדול, כי מה זה בסך הכול מקור ומה זה העתק, העיקר מה שכתוב, אבל כשאתה עומד מול הדברים האלה, אתה מבין שרק חשבת שאתה חכם.

בנוסף, קיימת אחריות עצומה, כי המקום הזה הוא המקום שעוצרים בו את המורשת גם של העם היהודי וגם של מדינת ישראל כולה, ושחס וחלילה לא נאבד, לא נפספס ולא נשמור משהו. הדבר השני, הוא שהמקום הזה מנסה להנגיש את המורשת הזו לציבור הישראלי והיהודי בכלל.

אני אומר ישראלי ויהודי כי המקום הזה הוא כמו מדינת ישראל ויש לו שליחות כפולה – גם לכל אזרחי ישראל וגם לכל יהודי באשר הוא. זו אחריות עצומה להביא את זה שילדים צעירים יוכלו דרך כל מה שאמרתי לכם קודם לבנות את הידע שלהם, ובעיקר לבנות את הזהות שלהם. כך כל בוקר באים הנה אנשים עם תחושה כזו של אחריות.

הדבר הנוסף והאחרון לפי שאני אבקש מאורן להוביל אותנו, הוא שאנחנו היינו אמורים לפתוח באמצע אוקטובר עם חגיגות, טקסים ואורחים מחו"ל, אך ב-7 באוקטובר בבוקר התעוררנו כמוכם לתוך שמיים שנפלו. אנשי הספרייה רצו בצוהריים להוריד את האוצרות למרתפים, כי לא ידענו מה קורה עם הטילים ועם החיזבאללה. יש פה דברים שאין להם שיעור, ואי אפשר להחזיר את זה. אין מחיר ואין כסף או חברת ביטוח שיכולה לפצות אותך על משהו שלא יהיה לעולם, ולכן הורידו את הכול למרתפים.

חזרנו על התרגיל הזה פעם אחת ביום של נחיל הכטב"מים האיראנים, אבל שבועיים אחרי כן שאלנו את עצמנו מה עושים – אם פותחים או לא פותחים ואם זה מתאים או לא מתאים, והחלטנו לפתוח עם תחושת בטן שלא משנה מה יהיה אנחנו פותחים.

מאז, מה שקורה פה זה פשוט שיגעון, ועם ישראל נוהר הנה. אני לא יודע בשביל מה אנשים באים הנה, אני יכול רק לנחש שיש פה תחושה של חיבור לעומק שנותנת גם תקווה. הסתכלו פה מסביב שכל עם ישראל נמצא פה, החל מחילוניים עם מכנסיים קצרים ועד לחרדים הלבושים למשעי. זה נותן תחושה שבכל זאת נשאר משהו שמשותף לכולנו.

כאשר באים מבחוץ בלי חמצן בריאות ופתאום לרגע אחד אפשר לנשום. אני מרגיש את התחושה הפיזית הזו כל יום, ואני חושב שרבים מרגישים את אותה תחושה. זכינו ולא בכוונה שאנחנו נותנים מזה מעט נחמה בימים קשים מאוד. תודה רבה.

ברוכים הבאים. שמי אורן וינברג ואני מנכ"ל הספרייה החל מ-2010. שמעתי שאתה הייתה בבניין הישן ואני לא יודע אם יצא לך, אבל אנחנו למעשה בנקודה חשובה מאוד בהיסטוריה של הספרייה הלאומית שנוסדה ב-1892. אנחנו מציינים היום 132 שנים להיווצרות של הספרייה. אני אזכיר מספר אבני דרך בהיסטוריה, כדי להמחיש את מהות ועוצמת השינוי שהספרייה הלאומית עוברת בתקופה האחרונה.

קבוצה של ציונים, בעיקר ממזרח אירופה באותה תקופה ב-1892, חשבו שראוי שלפני תהיה שיבת ציון, צריך לזכור לא להשאיר את התרבות העברית היהודית מאחור, אלא שצריך לבסס את המשכן של התרבות העברית עוד לפני שעולים לארץ.

הם החלו לאסוף ספרים ולשלוח לירושלים. רופא יהודי בשם יוסף חזנוביץ' בביאליסטוק היה הולך לפציינטים שלו ובמקום לבקש תשלום הוא היה מבקש ספר מהספרייה – כנראה היו לו הרבה פציינטים וכך הוא אסף 4,000 ספרים, שזה היה המשלוח הראשון שהגיע לירושלים ולמעשה ייסד את הספרייה העברית הציבורית הראשונה בעיר בבניין "בני ברית" שעדיין קיים. זה היה הבית הראשון לספר היישוב העברי בירושלים.

ב-1925 האוניברסיטה העברית נוסדה, והיה דיון סוער מאוד ביישוב היהודי באותו זמן בשאלה האם זה נכון שהספרייה הציבורית תהיה חלק מהאוניברסיטה העברית. ולמעשה אולי תאבד חלק מהממד הציבורי שלה ותהפוך להיות הספרייה של האוניברסיטה. בסוף זה הוכרע, ואכן הספרייה עברה לבניין הראשון שנוסד באוניברסיטה בבניין הפקולטה למשפטים בהר הצופים.

מאז הספרייה נקראה "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי" בתפקיד דואלי – להיות ספריית מחקר וגם להיות בית הספרים של "עם הספר", אבל בפועל היא הייתה בעיקרה ספריית מחקר של האוניברסיטה.

ב-1948 הלימודים עברו מהאוניברסיטה העברית בגלל השליטה הירדנית על ההר למערב העיר, והצליחו להבריח את הספרים ואת האוספים מהמובלעת לבניינים שונים שהתפזרו בירושלים, בין השאר בנין "טרה סנטה", עד שב-1960 נבנה קמפוס גבעת רם ונפתח הבניין הגדול ששימש אותנו עד השנה האחרונה, "בניין הספרייה הלאומית" – זה היה מרכז הקמפוס, לב הקמפוס ושימש בעיקר כספרייה של מדעי הרוח והחברה, והיו גם ספריות אחרות בקמפוס.

בשנות השמונים, האוניברסיטה העברית בנתה מחדש את קמפוס הר הצופים, הקימה שם ספריות חדשות והשאירה את הספרייה הלאומית מאחור בלב קמפוס המדעים, ששם המעמד שלה הלך ודעך. היו הרבה מאוד לחצים גם מתוך האוניברסיטה וגם מבחוץ, לעשות תהליך של שינוי ולתת משקל אמתי למוסד שמכיל למעשה את כל אוצרות הרוח של עם ישראל.

בשנות התשעים, הצטרך לורד רוטשילד על ידי הקרן "יד לנדיב" בישראל שסיימו לבנות את הבית השני, כאשר הבית הראשון בשנות הששים היה הכנסת שהם גם כן מימנו את הקמתה ובשנות התשעים הם חנכו את בית המשפט העליון. לורד רוטשילד אמר שהוא מוכן להשקיע בפרויקט לאומי חדש, אבל היו לו שני תנאים – אחד, שמדינת ישראל תגיד שזה באמת חשוב ושתראה רצינות בנושא הזה; והשני, שהאוניברסיטה העברית תסכים על איזשהו תהליך של היפרדות.

היו שתי ועדות – ועדה בינלאומית שהסתכלה על תפקיד הספרייה; והייתה ועדה ברשות פרופ' זמיר. כשלורד רוטשילד אמר שהוא רוצה לשמוע רצינות מצד המדינה, הוא התכוון לכך שבסופו של דבר יהיה חוק, ואכן ב-2007 נחקק חוק הספרייה הלאומית. שני חברי הכנסת – הרב מלכיאור ואריה אלדד הובילו את המהלך והחוק עבר ללא כל התנגדות ובעידוד כל סיעות הבית, דבר שאין יותר היום כנראה, אבל אז הייתה יותר תמימות דעים, והחוק ציין מספר דברים ייחודיים מאוד.

קודם כל, החוק קבע מה הן המטרות של הספרייה הלאומית – לאסוף ולאצור כמו כל ספרייה לאומית אחרת את אוצרות הרוח של מדינת ישראל, ארץ ישראל והעם היהודי, והוא הוסיף מילה שהייתה חשובה מאוד, והיא להנחיל את האוצרות האלו לציבורים רחבים.

הדבר השני הוא שהספרייה הלאומית, היא לא רק ספרייה של מדינת ישראל, אלא שהיא גם ספרייה של העם היהודי וכן ספריית המחקר המרכזית במדעי הרוח לכלל מערכת ההשכלה הגבוהה ובעיקר לאוניברסיטה העברית.

שתי התוספות האלו – גם הנחלה וגם להיות ספריית העם היהודי, הן תוספות משמעותיות מאוד לתפקוד ולחזון של המוסד. החוק קבע גם מבנה שהחברה תנוהל כחברה לתועלת הציבור, והספרייה תהיה גוף בבעלות של המדינה ושל האוניברסיטה העברית עם מניות שאמורות להיות בסופו של דבר גם מועברות לגופים שמייצגים את יהדות התפוצות. אם הספרייה היא של העם היהודי, אז הם צריכים להיות חלק מהבעלות. היום עדיין לא נמצאו הגופים האלה והספרייה היא עדיין בבעלות המדינה והאוניברסיטה.

החוק קבע מנגנון ברור מאוד של ניהול הספרייה – יש מועצה ציבורית שמייצגת מגוון רחב מאוד של בעלי עניין – האוניברסיטאות, בנק ישראל, הסוכנות היהודית, מועצת המוזיאונים, מועצת הספריות וכו', כאשר מתחת לזה יש את הדירקטוריון שגם הוא מורכב מקבוצות שונות שמייצגות מגוון רחב של בעלי עניין בספרייה.

החוק הוביל לכך שהאוניברסיטה העברית הסכימה לחתום על הסכם של היפרדות במידה רבה. עדיין נשארה בעלים, אבל הסכימה לכך שקודם כל הספרייה תצא מתוך גבולות הקמפוס, והדבר הזה היה מרכזי בתפיסה של הספרייה המתחדשת, כדי לתת לה נוכחות ונראות כמו כל מוסד לאומי משמעותי. קיבלנו כאן בהחלטת ממשלה ב-2010 את המגרש הזה וחגגנו בישיבה חגיגית בתל חי. זה אולי המקום הטוב ביותר שניתן היה לחשוב עליו.

ההוכחה הטובה ביותר למשמעות של השינוי היא שבבניין הישן היו כ-100 או 150 חוקרים שהשתמשו בספרייה ועוד קצת סטודנטים, ולכאן אנחנו מניחים שבסוף השנה הזו יהיו למעלה מ-300,000 אנשים שיגיעו לספרייה.

חלק מרכזי מתפיסת הספרייה הוא לפתוח את אוצרות הרוח לשימושים רחבים ומגוונים לכולם, ולא רק למחקר, אלא גם בצדדים של תרבות, של חינוך ובעיקר בעולמות הדיגיטל. חלק משמעותי מהפעילות שהספרייה עושה היא האפשרות של כל אחד להגיע לחומרים שיש כאן מכל מקום.

לצד השינוי בחוק ובתפיסה, ב-2010 נכנסנו להליך של התארגנות לשינוי מהותי בתפיסת העולם של הספרייה. לעשות שינוי מהותי ממוסד עם 100 שנות היסטוריה וצוות עובדים ותיקים מאוד באוניברסיטה, למוסד שכולל עולמות של טכנולוגיה, דיגיטל, חינוך ותרבות, זה היה תהליך מורכב מאוד. מדובר בשינוי בתפיסת עולם – כיצד אנחנו מביאים מבפנים את תהליך השינוי הזה.

לצד כל אלה, היה ברור שצריך לבנות בניין חדש, כדי להחיל את כל הפונקציות השונות והמגוונות שאנחנו רוצים לתת כאן. ב-2012 התחלנו בתהליך תכנון שנמשך עד 2018, שאז התחילה הבנייה עצמה כאן והפרויקט הסתיים בסוף 2023, כפי שסלי אמר, תוך תקווה שנחנוך אותו ב-17 באוקטובר, אבל ביום שפתחנו בפועל ב-29 באוקטובר למרות הכול, קרה כאן נס – עם ישראל התחיל להגיע לבניין הזה בהמוניו.

כעת לגבי האנשים המגיעים הנה או התפיסה של הספרייה בעיקרה. בחברה הישראלית חסר מאוד מרחב ציבורי פתוח וחופשי שמכיל את כולם. המקום מכיל את כולם ומעודד – שיח, למידה, מחקר ויצירה, מכיוון שמה שנמצא מאחורינו ובמחסנים למטה, למעשה מייצג את כולנו.

יש כאן לא סיפור אחד אלא אין סוף סיפורים על העולם היהודי, על החברה הישראלי ועל החיים כאן, שכל אחד מאתנו בסוף יכול למצוא נקודת מפגש עם סיפורים שנוגעים לו אישית, נוגעים – למשפחה שלו, לקהילה, למקצוע או לתפיסת העולם שלו ודרך זה הוא יעשה חיבור רגשי או אינטלקטואלי.

הנס הזה שקורה פה, מביא לכך שיש כאן – חרדים וחילונים, אקדמאים ולא אקדמאים, צעירים ומבוגרים, יהודים וערבים וכולם מגיעים הנה וכולם עובדים זה לצד זה, מה שמעודד את אותה תפיסה שבה אנחנו חברה שחיה אחד עם השני, וזה קורה כל הזמן.

יש כאן שינוי מדהים בדמוגרפיה של הקהלים. מגיעים הנה צעירים, באות הנה בנות אולפנה, באים הנה חבר'ה מכל בתי הספר בירושלים, מורים ותלמידים, באים הנה מתל אביב, שברנו את מחסום שער הגיא במובן הזה שבאים הנה תל אביבים יושבים ולומדים בספרייה, ולאו דווקא בגלל הספרים, אלא כחוויה וכמרחב שמעודד את אותו מפגש.

אנחנו לא נשארים גם כאן, אלא גם יוצאים החוצה ועושים פעילות בבתי הספר, גם בפריפריה. אנחנו עושים מפעל תיעוד אדיר שרחל מנהלת האגף אולי תספר עליו אחרי כן – וכל זה מתרחש גם בגלל המבנה וגם בגלל האוספים.

אני מציע שאנחנו נצא טיפה החוצה, נסתכל על הבניין מבחוץ ונדבר תוך כדי גם על פרויקט הבניה ואחר כך נלך לראות את התערוכות.

מה עלות הבניה של הספרייה?

הפרויקט הזה עלה 860 מיליון שקלים, כאשר 86% מפילנתרופיה על ידי שתי קרנות גדולות – "יד הנדיב" ו"קרן גוטסמן" מניו יורק שמימנו את רוב הסכום. הפרויקט הזה עמד בתקציב, שזה מדהים בפרויקטים מהסוג הזה. זה למעשה הפרויקט של הבניה הציבורית באיכות הגבוהה ביותר שנעשתה אי פעם במדינת ישראל. מבחינת לוח זמנים, איחרנו בשנה וגם זה מדהים מכיוון שזה היה גם תוך כדי הקורונה.

כמה ספרים יש בכול הספרייה?

לא יודע לגבי ספרים, אבל יש כאן כ-8.5 מיליון פריטים וכ-4.2 מיליון ספרים. יש כאן אין סוף חומרים ואנחנו נדבר על כך כשנגיע לתערוכות.

תן לנו קצת את הקרדיט שאת החוק עשתה ועדת החינוך והתרבות.

לגמרי נכון, וזו הייתה מלאכת מחשבת.

זה היה מורכב מאוד.

בדרך כלל לא הולכים מיד ל"כתובה", לפחות אני, ועוד מעט אני 50 שנה עם אשתי והיא אפילו לא יודעת איפה הכתובה, אז בדרך כלל אדם לא צריך ללכת לחוק, אבל כשהיה ניסיון לבצע שינויים משמעותיים בספרייה לפני קרוב לשנתיים, הלכנו לחוק וראינו את החוק ואת הדיונים שהיו בוועדה.

זה פשוט מדהים כמה אנשים היו ערים לזה שאם רוצים לשמור על שכיית החמדה הזו ככזו שתהיה באמת של כולם – צריך להבטיח את אי התלות שלה ואת אי ההתערבות בה. זו הייתה מלאכת מחשבת של הנוגעים בדבר.

תודה, אני אמסור.

(יציאה לסיור)

כשניגשנו לתכנון ב-2012, זה היה אחרי שנתיים של – עבודה, חשיבה, תכנון אסטרטגי וגם בניית פרוגרמה לתפיסת הספרייה העתידית. צריך לזכור שהעולם האינטרנטי הופיע בשנות התשעים ואז עלתה השאלה הגדולה – אם בעולם דיגיטלי צריך מקום פיזי לספרייה, וחלק מתפיסת העולם הייתה שהספרייה היא לא רק מחסן ספרים, אלא גם מקום שהוא בא לעודד – יצירה, פעילות וחינוך. למקום הפיזי יש משקל בסיפור הזה ואפשר לראות שכנראה צדקנו בזה שבנינו בניין.

הבניין הוא גדול עם 46,000 מ"ר במידה של 14.5 דונם עם 11 קומות שאנחנו לא רואים אותם מבחוץ. האדריכלים שלנו היו אדריכלים שוויצריים מבאזל שקוראים להם הרצוג ודה מרון, כאשר המשרד שלהם לא רחוק מהמרפסת של הרצל. הם אלה שעשו בין השאר גם את ה"טייט מודרן" בלונדון, את "ארנה" במינכן ועוד אין סוף פרויקטים תרבותיים גדולים מאוד. לצדם היה משרד ישראלי, " Mann Shinar ", שעשו את שדה התעופה רמון.

אחד הדברים המרכזיים שהיה לנו חשוב מאוד, הוא שהבניין יהיה – פתוח, שקוף, מזמין ומעודד גישה ללא שום חסמים, וכפי שאתם רואים כאן, אין גדרות ואין חומות סביב הבניין. זה הבניין היחיד בכל קריית המוזיאונים שאין לו גדר, כחלק מהתפיסה של פתיחות מלאה לאוצרות הרוח.

יש בבניין שלוש שכבות – בתת הקרקע נמצאים בעיקר מחסני הספרים, מחסנים אוטומטיים שנראה לקראת סוף הביקור, שם גם נמצאים החניונים ומעל יש ויטרינת זכוכית גדולה שפונה לרחוב רופין כאשר המדרכה צמודה ממש לספריה, מה שמאפשר ללכת לטייל ולראות את הבניין.

ראו גם את הגן שיש לספריה, גם כחלק מהתפיסה שהספרייה היא לא איזשהו מקדש שן שמנותק מהחברה, אלא חלק מהסביבה. אפשר לראות אנשים שיוצאים מאולמות הקריאה, יושבים בחוץ ומבלים.

בנוסף, יש לנו גם אזורי פעולות חיצוניים, ובקרוב נתחיל את שבוע הספר. יש לנו הרבה מאוד פעילויות חוץ בעונת הקיץ עם פעילויות תרבות. אנחנו מתכוונים להביא 20,000 לפעילויות שונות בקיץ מחוץ לבניין כחלק מהחיבור שלנו לירושלים ולסביבה. מעל הבניין יש אבן אחת גדולה שיושבת על הבניין. האדריכלים אמנם לא יהודים, אבל למדו את התרבות היהודית והישראלית. הם ישבו פה הרבה מאוד זמן.

הרצוג זה לא יהודי?

לא. עשינו בדיקה לכל כיוון שהוא. הם התרשמו מאוד מהכותל, מהאבנים של החומה ומהאבנים של קיר הכותל ורצו לייצר כאן אבן אחת שיושבת על הבניין, כמו ספר פתוח או מגילה. הם החליטו ליצור אבן ירושלמית שונה, מה שנקרא Reconstructed Jerusalem stone.

יש לנו באוספים את מפת העולם שנקראת "מפת תלתן" מהמאה ה-16, אחת מתוך אלפי מפות היסטוריות של ירושלים וארץ הקודש, והיא בצורת תלתן וירושלים במרכז. יש לנו את אסיה, אפריקה ואירופה בעלים כאשר אמריקה הייתה עדיין בצד, והם שאבו השראה מצורת התלתן. אם תסתכלו על האבנים, תראו שהן חתוכות בצורה שמזכירה את התלתן.

הם לקחו את האבן, הטביעו אותה בתוך בטון ויצרו אלמנטים תעשייתיים כמו פריקסט שחיפו וציפו את כל הבניין, כאשר הבטון סותת ביד ויצר למעשה את אותה התחושה שיש לך בהתיישנות ובבלאי שבין האבנים בחומות ובכותל. הם יצרו אבן אחת ענקית שיושבת על הבניין כמו אבן ראשה, כמו כתר שמייצג את הספר והמגילה על הבניין.

הבניין הזה הוא גם בניין בתקן קיימות הגבוה ביותר שיש – Leed Platinum ויש פה עוד הרבה רכיבים מעניינים מאוד. הוצאנו 250,000 אבנים מתוך החפירה, והם נארזו בחזרה מתחת לבניין בתוך כלובי רשת כמו הבונקרים ברמת הגולן. אנחנו יוצרים את ההבדלים בין הטמפרטורה של היום ושל הלילה, כאשר בלילה מכניסים אוויר קר שעובר דרך אותו מסלול של אבנים שמקררים את האבן; וביום מכניסים אוויר חם שעובר דרך אותו מסלול.

כך למעשה האוויר מתקרר לפני שהוא מגיע למערכות מיזוג האוויר, ובכך שחוסך כ-20% מצריכות האנרגיה של הבניין, וזהו פתרון שגם לא עולה כסף בכלל מבחינת תחזוקה. ישנם רכיבים נוספים, אבל זה חלק מהתפיסה שהבניין צריך להיות בתקן קיימות גבוה.

ניכנס כעת פנימה.

האם החזקת הספרייה בשוטף זה במימון פילנתרופי או שזה במימון המדינה?

המדינה נותנת תקציב ובנוסף אנחנו מגייסים הרבה ומעט הכנסות עצמיות. אנחנו פועלים עם סיכומים תקציבים רב-שנתיים מול האוצר. הסיכום התקציבי שלנו מסתיים בסוף 2025 הנוכחי, וכמו כולנו סובלים קשות מה-flat.

וחוק הספריות שעכשיו מגיע אלינו נוגע אליכם?

לא, זה לא קשור. זה קשור לכל מי שאוהב את הספר. לפריפריה יש מעט מאוד חוקים שיש להם תקציב בצדם. זה חוק בין הבודדים שחוקק בחכמה רבה. אני מקווה מאוד שהקיצוץ הזה לא יעבור, זה סכום זניח למדינה, אבל קטלני לכל מי שרוצה שיהיה מקום שמאפשר לתלמידים מהפריפריה לשבת וללמוד.

אגב, מה שאנחנו רואים פה שמעניין מאוד, זה שמאז שיצאנו מגבולות הקמפוס, תלמידות מהאולפנה מגיעות אחר הצהריים לשבת וללמוד כמו אחרים. בהתחלה תהינו למה, ואחרי כן הבנו שאין להם מקום אחר לשבת וללמוד.

נמצאת אתנו ד"ר רחל יוקליס שהיא מנהלת אגף האוספים והיא תלווה אותנו בתערוכות, ונטע שפירא היא מנהלת אגף החינוך. אנחנו ניכנס עכשיו לאזור החינוך והיא תספר קצת על פעילות החינוך.

בדרך כלל בימים רגילים כשמערכת החינוך עובדת בשיאה, אנחנו מארחים פה תלמידים, כשלמעשה המטרה של מרכז החינוך היא לתת את הערך המוסף של תלמידים שמגיעים לספרייה, נחשפים לאוצרות ולבניין המדהים. כאן אנחנו יודעים שהילדים פעילים בלמידה שלהם, וכדי להבין מה הם ראו, להפנים את זה, לעבד את זה ולפעול עם זה, הם צריכים לגעת, להרגיש, לכתוב ולפעול – ובשביל זה, המרחב הזה נועד, מרחב שמותר גם ללכלך בו בעדינות.

כאן אתם יכולים לראות, לדוגמה, שיש פרויקט שנקרא "אי של סדר" שמהווה הזדמנות לתלמידים ולתלמידות לקחת פריטים מאוספי הספרייה, ראשית כדי להבין שהספרייה הלאומית היא לא רק ספרים אלא מגוון רחב מאוד של תרבות הטקסט שאנחנו שומרים, ולהרכיב את התערוכה שלהם. אם אלה ילדים צעירים – אנחנו אומרים להם לחלק אפילו בין שחור לבן לצבעוני ולהבין מה יש פה; אם זו קבוצה מתוחכמת יותר – אנחנו מבקשים לסדר לפי שנים וכן הלאה.

אחרי שהילד בא ולוקח את המגנט, מאחורה נמצאים הפריטים, שזה אחד מהעקרונות הבסיסיים של הספרייה בכלל ושל הפעילות שלנו – לעודד סקרנות. זאת אומרת שכל מי שבא לפה אנחנו רוצים שהוא יעצור ויראה שיש עולם עשיר כל כך, מעניין כל כך ומגוון כל כך, שחלקם הגדול של הילדים לא ידע שזה קיים בכלל. מי שאף פעם לא שמע שיש מפה עתיקה לא ידע או בגלל שהוא בן עשר או בגלל שלא יצא לו, והוא מגיע לכאן ופתאום הוא מבין שפירשו לו את העולם בדרכים שונות, שלא ידעו דברים וכו'.

המפגש הראשוני עם הספרייה, הוא מפגש שהמטרה שלו היא לעורר את הסקרנות ואליו מגיעים אלפי תלמידים ומורים; השלב השני, הוא לאתר את הגבולות וללמוד להעמיק. שיתוף פעולה שלנו עם משרד החינוך הוא שיתוף פעולה הדוק מאוד. יש לנו השקעה אסטרטגית בתלמידים, אבל לא פחות במורים כסוכני השפעה ושינוי, על מנת להעביר את ההבנה כי תחומי הרוח הם התחומים שעליהם עומדת המערכת.

הם המורים בתחומי הרוח, הם מחנכי הרוח והם אלה שעושים את הטקסים למיניהם ומלווים את התלמידים בבניית הזהות האישית והחברתית שלהם וככל שאנחנו נשקיע במורים האלה וניתן להם כלים ועולם רחב יותר – כך מערכת החינוך תצעד קדימה.

שלום רב, שמי מירב בראוטבר פסט ואני נציגת מערכת החינוך ומפקחת על לימודי הספרות. היום יש כנס גדול של מורים לספרות מכל הארץ שמגיעים לפה, כפי שראיתם אותם נכנסים. שיתוף הפעולה עם הספרייה ועם מחלקת החינוך הוא הדוק מאוד. זה למעשה בית רוחני למורים ולתלמידים. המורים עוברים פה הכשרות של כתיבה, ולא כתיבה יצירתית בלבד, אלא כתיבה כתהליך של מחשבה שיוצרים מציאות.

המורים עוברים את זה ואנחנו מעבירים את הסדנאות האלה גם בכיתות, כי חשוב לנו מאוד הנושא של קריאה וכתיבה. ההתחלה בסקרנות, ההתנסות בסקרנות ולאחר מכן להביא אותם לידי פתיחת ספר – זה לא דבר פשוט היום. האתגרים גדולים כל כך כי הילדים נמשכים לדברים אחרים ולא בהכרח לקריאת הספר, ולכן המקום הזה הוא מבחינתנו הוא בהחלט מקום מחבק ומקום שמאפשר.

יש לנו שיתופי פעולה רבים, וכמובן כפי שאמרתי – סדנאות למורים, בית שלם שאנחנו קוראים לו "בית הכנסים", בו מתרחשים גם ימי עיון גם לתלמידים בספרות, החל מהגן, כיתה א' ועד י"ב.

האם הפעילויות האלו היא לכל המגזרים?

כן. הנה היום לדוגמה זה גם ל"חמד" כמובן עם מורות לספרות ממלכתית, ויש כאן כמובן גם - - -

הפעילות היא בעברית, בערבית ועם החברה החרדית. עד שעברנו לכאן, הקיבולת שלנו הייתה מצומצמת, אבל מהרגע שהגענו לכאן אנחנו ממלאים את המקום. יש לנו את מרכז ללימודי הרוח, שהוא שיתוף פעולה עם משרד החינוך ומדבר על חיזוק תחומי הרוח עם מערכת החינוך, עובד שש שנים בשיתוף פעולה אדוק עם המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך ומהווה כבית למורים בתחומי הרוח.

וזה כולל – פילוסופיה, ספרות, היסטוריה, אזרחות ותרבות יהודית ישראלית. זה המקום להצמחה של מורים, כולל הענקת פרסים ותחרויות כתיבה.

נכון. יש לנו פרס שנתי למצוינות בהוראה במדעי הרוח, שאנחנו מעניקים פה בספרייה בטקס עם התלמידים. כל מורה שזוכה, מביא את התלמידים והם מריעים למורים שלהם.

ברמת המאקרו, הספרייה לקחה את הנושא של חינוך במדעי הרוח בהומניסטיקה כמשהו שהוא קריטי מאוד, לאור העובדה שהמשרד הקדיש בצדק הרבה מאוד משאבים ללימודי מדעים ואנגלית, אבל בסופו של דבר השאיר את לימודי הרוח מאחור. לצורך זה, נוסד המרכז ללימודי רוח, כאשר בצדו אנחנו מקימים מרכז לשיטות הוראה מתקדמות.

שהוא למעשה בקומה השנייה.

כן, והמטרה שלנו היא להיות דומים למה שמרכז דוידסון למדעים במכון ויצמן עושה, שהספרייה תהיה המקום שפועלים בו. אנחנו פועלים גם בבתי הספר עצמם במגוון רחב מאוד של פעילויות. אנחנו מדברים על כך שכמעט כל מורה בהומניסטיקה מגיע הנה להשתלמויות. מחר אנחנו מתחילים את השתלמויות הקיץ ואין חדר אחד פנוי בבניין. אם דיברנו על גודל קודם, אז זה נכון לגבי כל הפעילויות שלנו, כי כבר עכשיו מתלוננים למה בנינו בניין קטן כל כך.

לגבי התלמידים, אנחנו מדברים על כ-40,000 או 50,000 תלמידים שמגיעים לפעילויות שונות בבניין. כפי שנטע אמרה, אנחנו עובדים עם כל החלקים של מערכת החינוך – ממלכתי, חרדי, ששם יש לנו המון אתגרים. התחלנו בשנתיים האחרונות לייצר יותר שיתופי פעולה עם המגזר החרדי, על מנת להביא הנה תלמידים. כן גם חינוך ערבי ובעיקר ממזרח העיר מדהים לראות שמגיעים משם כמויות גדולות של תלמידים למוסד שהוא ציוני לאומי עם דגל ישראל, והם מוצאים פה מקום שהם יכולים לעבוד בו, ללמוד ולחקור.

זה אולי כמעט המוסד היחיד בירושלים שמצליח לעשות זאת עם מספרים מדהימים מהבחינה הזו, וגם לגבי השתלמויות מורים וגם תלמידים.

לגבי המקום שלנו כמוסד לאומי – בשנה שעברה עוד לפני שעברנו לפה, קיבלנו איזושהי תרומה ופרסמנו תכנית לחטיבות ביניים בבתי הספר בארץ. עניין אותי לדעת מה היא הפריסה הארצית של המקומות שיפנו אלינו, וקיבלנו פניות להרשמה מקרוב ל-200 רשויות. זאת אומרת שכבר היום אנחנו נמצאים ומתקשרים עם הורים מכל הארץ. אנחנו גם מוסד ירושלמי ושמחים מאוד בירושלמים, אבל יש לנו קשר גם בצורה מקוונת וגם בפעילויות עם מורים מבתי הספר בפריסה ארצית רחבה מאוד.

וגם חינוך יהודי בתפוצות. אנחנו פועלים יותר באירופה כרגע, אבל עם הסתכלות גם על הרחבת המנעד לארה"ב ולאזורים נוספים, מה שמהווה עבורנו אתגר גדול מאוד. מערכת החינוך היהודית מבוזרת ומורכבת מאוד.

אציין מילה אחרונה לגבי נושא החינוך, אלא אם כן ישנן שאלות. כמעט כל פעילות החינוך שהספרייה עושה, מבוסס על תרומות. קיבלנו עכשיו מענק נוסף גדול מאוד, שזה חוץ מהתקציבים שהמדינה מביאה. אנחנו מגדילים בצורה דרמטית את הפעילות באמצעות פילנתרופיה.

לפני שאתם יוצאים, הציצו הנה וראו שהספרייה הזו היא קטנה, אבל מכיוון שאנחנו לא מכניסים את התלמידים לאולמות הקריאה - - -

סליחה שאני מתערבת, אבל התקציבים הם גם ממשרד החינוך.

אמרתי שזה חוץ מהתקציבים שהמדינה נותנת.

פועלים דרך מערכת גפ"ן ומורים ומנהלי בתי ספר הזמינו השנה 4.3 מיליון מתכניות גפ"ן.

הרעיון הוא למעשה לא להציף אותם, אלא לתת להם הזדמנות – לפתוח, לראות, לגעת ולהכיר דברים שהם לאו דווקא מכירים ופוגשים ביום-יום.

לגבי איכויות הבנייה כאן, כפי שאמרתי זה בניין עם איכות הגמרים הגבוהה ביותר שנעשתה בארץ. יש פה בטון אדריכלי באיכויות גבוהות מאוד, המרצפות הן מעץ וכדי לחמם מעט את האווירה בבניין, יש את אותן כריות עם צורניות של האבן בחוץ גם כדי לבלוע רעש במקום, וזו עבודת אמנות של אמנית טקסטיל ישראלית בשם גלי כנעני, שעשתה את העבודה הזו, זו אולי עבודת הטקסטיל הגדולה בעולם, אבל לא בדקנו. צריך להזמין את גינס כדי לבדוק.

ראו את דפי הספרים, וכמו שיש את הקיר הזה, הקיר הנגדי בחזית השנייה הוא בצבעים אדומים יותר ושם נמצא בית הקפה.

התלמידים מגיעים דרך תכניות גפ"ן?

כן, גם.

מנהלי בתי הספר רוכשים את התכנית. ישנן מספר תכניות שמוצעות, וכפי שאמרתי 4.3 מיליון זה התקציב שלמעשה מנהלי בתי הספר השתמשו בו השנה, וכפי שאתם יודעים השנה הזו הייתה שנה קשה מאוד ובכל זאת הצליחו להגיע ולהשתמש בתקציב הזה.

צריך לומר שהמורכבות הגדולה ביותר למנהלים להציע פעילות, אלו ההסעות. הבאנו קרן פילנטרופית ששנה שעברה מימנה ללא מעט בתי ספר את ההסעות, ואנחנו מקווים שהשנה הם יגדילו את ההשקעה, כי בסוף גם מבחינתנו תל אביב זו פריפריה. זה נשמע מצחיק, אבל לעלות גם מתל אביב לירושלים, זה אתגר ואנחנו מקווים שיהיו תקציבים נוספים להסעות, כדי שיוכלו להגיע לירושלים.

קיבלנו הסעות ל-3,000 תלמידים, פרסמו את זה באתר ותוך יום הכול נעלם. כלומר, הביקוש הוא אדיר, וזה מוביל אותי לאתגר השני – בשבילי זה יהיה כישלון אם זה יהיה מרכז נפלא רק לירושלמים, ואני ירושלמי. המבחן הוא – להביא הנה את הפריפריה, להביא הנה את תל אביב, להביא הנה את כל עם ישראל בלי החסם הגיאוגרפי, כדי להתחבר למורשת, להתחבר לדבר האמתי ולשאוב מהשורשים בשביל להצמיח עלים. אם זה ייגמר בירושלים – זה יהיה כישלון גדול בשבילי, עם כל האהבה לירושלים.

אני הגעתי היום מנתניה, אז יש לך כבר הישג.

ניגש לתערוכות.

אנחנו הולכות למורים.

(הסיור)

נסתכל על אולמות הקריאה, שנבנו מתוך תפיסה רב תחומית. יש לנו כ-200,000 ספרים באולמות, ואם תסתכלו על הצורה שלהם, היא כמו ספירלה. האדריכלים מתארים את זה כחדירה אל תוך בארות המים, בארות הידע שיושבים למטה, כאשר החוכמה עולה ומתפזרת ביניהם.

האוספים בספרייה הם מתחילים ממדעי הרוח, ממשיכים למדעי הרוח באסלאם, מזרח תיכון ואז יורדים לקומה התחתונה ליהדות וישראל. יש לנו כ-600 מקומות לקוראים בתוך אולמות הקריאה. חוץ מהצורה שאתם רואים שאנשים יושבים ועובדים, יש לנו גם הרבה מאוד חדרי דיונים, כיתות ומרחבים שאפשר לדבר בהם, אזורים שמאפשרים רעש, בניגוד לאזור המרכזי שהוא האזור השקט יותר. אני מניח שבעוד כשעתיים אתם תראו כאן שהכול מלא. בדרך כלל, לקראת הצהריים הכול מתמלא.

מה היא עלות הכניסה לאדם?

חופשי חינם לכל אדם. הספרייה פתוחה לכל אחד באופן חופשי – זה חלק מהתפיסה, שהדברים האלה לא שייכים לספרייה, אלא לעם ישראל וכל אחד יכול לבוא.

אז למעשה משלמים רק על סיורים?

משלמים על החלק של חוויית המבקר, שאותו נעשה, או על אירועי תרבות.

אז כל אדם יכול להיכנס?

כל אדם יכול להיכנס. הוא צריך לעשות כרטיס קורא דרך הדיגיטל, מה שלוקח שנייה אחת, ואז הוא יכול להיכנס. הכרטיס הזה נועד לא רק כדי למנוע מבקרים שיפריעו אלא יותר לקוראים. כל אחד יכול להגיע ולהשתמש בכל המשאבים של הספרייה ולכל עולמות הדיגיטל שאנחנו עושים שהם פתוחים וזמינים לכל אחד.

יש לנו למעלה מ-12 מיליון משתמשים בשנה בדיגיטל, וזה הולך וגדל בצורה משמעותית. גם היצע החומרים שאנחנו מציעים הולך וגדל כל הזמן.

כמה עובדים יש בספרייה?

יש לנו 400 מועסקים, בבסיס בערך 210 משרות מלאות עם הרבה מאוד פרויקטים שנעשים בעולמות הטכנולוגיה והדיגיטל, דיגיטציה וחינוך שמבוססים על עבודה פרויקטלית.

בכמה שפות? אני רואה שיש פה אזניות לאנשים.

בביקור יש שלוש שפות – עברית, אנגלית וערבית; ובאוסף יש למעלה מ-200 שפות שונות.

אבל אם מישהו מדבר רוסית או צרפתית, אין לו תרגום?

במסלול המבקרים לא, אבל יש לנו מדריכים גם לשפות נוספות כמו – רוסית, גרמנית, צרפתית, ספרדית וכו' ובאים המון קבוצות. היום אם אתה רוצה להזמין סיור עם קבוצה, יהיה לך מקום רק בספטמבר, וזה עוד התקצר קצת כי הוספנו, אבל יש גם הזמנת ביקור עצמאי שאפשר להגיע, לקבל אזניות ולסייר.

הנה, אנחנו רואים קבוצה שנכנסת ואנחנו ניכנס איתה כעת ביחד. אנחנו נשב ונראה סרט קצר שיתחיל בעוד כחמש דקות. בינתיים, רחל תספר קצת על האוספים, על תהליכי פיתוח האוסף ועל מפעל התיעוד של 7 באוקטובר שאנחנו עושים.

שלום וברכה, שמי כאמור רחל יוקליס ואני ראש אגף האוספים בספרייה. אני ילידת ניו יורק, עלינו לארץ ב-2008 וגידלנו משפחה פה. אני באה מרקע אקדמי בלימודי דתות – יהדות ואסלם, ואני בספרייה 13 שנה.

אנחנו התחלנו לדבר על התכנים פה בספרייה, וכפי שכבר שמעתם לא מדובר רק בספרים, אלא בכל מיני סוגים של טקסט. אנחנו מפרשים מה זה טקסט בצורה רחבה מאוד, וזה יכול להיות גם מה שכתוב בכתב יד מלפני 1,000 או 1,500 שנה, וזה גם יכול להיות אתר אינטרנטי שאנחנו אוספים את האינטרנט הישראלי החל מיום הקמתו וכל המנעד בין לבין.

בספרייה יש חמישה אוספים ראשיים ומספר אוספים שאנחנו מגדירים "לאומיים" במובן הזה שאנחנו שואפים לאיסוף גורף כוללני כמה שיותר. בנוסף, יש לנו מחויבות לא רק לזמן שלנו כדי לאפשר שימוש עבור המחקר, אלא גם לדורות הבאים.

יש את "אוסף היהדות", האוסף הראשון בספרייה, משלהי המאה ה-19; ויש את "אוסף ישראל" שזה ישראל לאורך כל ההיסטוריה וגם החברה והתרבות הישראלית היום. אנחנו מפרשים את האוספים בצורה רחבה מאוד, מבלי שיפוטיות של מי הוא יהודי או של מה זה ישראלי, מכיוון שאנחנו רוצים קצת לנבא מה יהיה חשוב לשימוש מחקר בעוד כ-100 שנים.

יש לנו גם את "ארכיון הצליל הלאומי", שזה האוסף הגדול ביותר של מוזיקה יהודית וישראלית, וזה כולל גם מוזיקה דתית ליטורגית מצד אחד; וגם מוזיקה עממית, פופולרית ואמנותית. אנחנו סרקנו עד כה 60,000 שעות, וזה כל הזמן מתרחב, זה אוסף דינאמי ופעיל מאוד – זה היופי של המקום הזה, שאנחנו כל הזמן בבנייה.

יש לנו שני אוספים מחקריים – אחד זה "אוסף האסלם והמזרח התיכון", שהשנה אנחנו מציינים 100 שנה מיום ייסוד האוסף, וזה החלון שלנו לאזור; ויש את "אוסף מדעי הרוח הכלליים" – שזה חלון לתרבויות העולם עם דגש על התרבויות שהיו בממשק ובדיאלוג עם האוספים האחרים. לדוגמה, הלימודים הקלאסיים שהשפיעו מאוד על היהדות הקלאסית, גם מזרח אירופה, גם צפון אפריקה, גם הודו וכל מיני מקומות, כדי לאפשר מחקר ושימוש במובן הרחב.

לפעמים אנחנו אוספים חומר מסורתי מאוד כי אנחנו שואפים לאסוף ביהדות וישראל כל ספר וכל כתב עת שיוצא. יש חומרים שאנחנו לא יכולים לאסוף את הכול בהם, כמו חומר ארכיוני, שזה ממש העולם הפנימי של יוצר או סופר, ואנחנו לא יכולים לאסוף כל פיסת נייר בישראל. פעם הציעו לנו לעשות את זה, אבל זה מעבר ליכולות שלנו. יש מקומות עומק שבהם אנחנו פתוחים להפעיל שיקול דעת.

אני מובילה צוות של אוצרים שהם כולם אנשי אקדמיה ומומחי תוכן, ואנחנו כל הזמן בהתייעצות עם חוקרים ועם משתמשים, כדי לבנות את האוספים הראויים. לפעמים יש לנו גם תפקיד לאומי לאסוף את הקטסטרופות. ב-9 באוקטובר התחלנו לאסוף את אירוע 7 באוקטובר ואנחנו ממשיכים עד היום.

לגבי כל הדברים שרחל דיברה עליהם עכשיו, אני רוצה להוסיף שכשאנחנו מדברים על פיתוח האוספים, אנחנו מסתכלים על מאות שנים קדימה. ההסתכלות שלנו היא ארוכת טווח, ואנחנו לא בודקים מה צריך מחר בבוקר, אלא מה אולי יסמן או יציג את החברה הישראלית או את התרבות הישראלית היום בעוד 300 שנה, אם למחקר או למידע היסטורי.

זה חשוב מאוד, כי הרבה פעמים אנחנו לא מסתכלים על הצרכים המידיים, אלא אם כן מדובר על פעילות של חינוך ותרבות ובעולמות הדיגיטל, כי מה שאנחנו מעבירים לעולם הדיגיטלי, נצרך באופן מידי – ולכן המחשבה מצד אחד היא על המידי דרך עולמות מסוימים; ומצד שני לטווח הרחוק לעוד מאות שנים קדימה.

המחשבה שלנו על שימור החומרים, היא גם בצד הדיגיטלי, כאשר חומר דיגיטלי הוא החומר החמקמק ביותר שנעלם הכי מהר, כמו לדוגמה אתרי האינטרנט שבערך 40% או 50% מהאתרים הישראלים נעלמים תוך שנתיים ולא קיימים בכלל. ולכן, חשוב לנו מאוד לדאוג שמערכות השימור הדיגיטלי שלנו ידעו לשמור את החומר שנאסף היום לעוד מאות שנים.

נעצור לרגע, כי הסרט מתחיל.

(הקרנת סרט)

תמיד המעברים האלה הם קשים ומצמררים אפילו, אבל ככה החיים שלנו. כפי שהתחלתי לספר לכם, אנחנו גם עשינו את המעבר החד הזה ביחד עם כל המדינה בימים שאחרי 7 באוקטובר, כאשר התכנית לחגוג את פתיחת הספרייה עברה מיד לתכנית פתיחת הבניין ולהתחיל לתעד את התקופה הזו.

מאז, אנחנו בנינו פרויקט גדול מאוד שאנחנו קוראים לו "המאגר לזיכרון הלאומי" במטרה לבנות מאגר אחד למען הדורות הבאים של כל חומרי התיעוד של 7 באוקטובר והתקופה הזו. הפרויקט הזה מעניין ומאתגר מכל מיני היבטים, ביניהם וכפי שכולנו מבינים, זה מההיבט של חשיבות תיעוד כל מה שקרה בכל התקופה.

אולי לא ראיתם שתוך יום-יומיים צצו כל מיני יוזמות תיעוד אזרחיות לצד העבודה של המוסדות, ומאז אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם מה שהתחיל כעשרות והיום זה מאות יוזמות תיעוד, כאשר הספרייה הלאומית מאפשרת בית להפקיד בו את כל החומרים לטווח הארוך, ומכיוון שכמעט כל החומרים דיגיטליים – זה פשוט להעביר עותק דיגיטלי אלינו.

אנחנו גם עובדים עם כל מיני מוסדות ושותפים בחו"ל, כדי לתעד גם את החוויות של יהודים ברחבי העולם, בין אם זה איך שהם נרתמו לעזור מבחינת סולידריות ושליחת ציוד וכסף למדינה, ובין מול כל הגל של האנטישמיות והאנטי ציונות גם בקמפוסים וגם במרחבים הציבוריים.

זה פרויקט שאנחנו חושבים שייקח לנו כחמש שנים, ואנחנו משערים שנגיע למשהו כמו 60 טרה-בייט של חומר, שזה בערך 50 מיליארד מסמכים – זה פרויקט ללא תקדים, וממה שאנחנו ראינו רק באוקראינה הם עושים מהלך דומה, אבל זה פרויקט שדורש הרבה מאוד שיתוף פעולה. בינתיים זה מעורר השראה של כל מיני אנשים שעובדים ביחד, כדי לבנות פה את הזיכרון.

אתר ההנצחה הזה לא יקרה פה. כלומר, אנחנו נעשה את העבודה של התיעוד ונאפשר שימוש כמו שאנחנו מאפשרים גם היום כשכל מיני יזמים באים ומשתמשים בחומרים שלנו לכל מיני סיבות, אם זה להסברה או לבתי משפט. פה זה החומר גלם על מנת לאפשר לכולנו להבין שזה יציב ושמור. זה יאפשר מקום שאנחנו נוכל גם לשקם ולבנות.

כפי שאתם ראיתם בסרט וגם תיכף ניכנס לתוך התערוכה, המנעד של החומרים שיושבים פה, הוא מנקודת השיא לנקודות השפל. תמיד יש לנו הזדמנות לעמוד מול האנשים גם פה וגם עוד מעט נראה שני מקומות בספרייה שכל הזמן מזכירים לנו אם לרגע שכחנו שאנחנו לא בתקופה נורמלית.

הקולגות בנו את זה ביום השלושים ל-7 באוקטובר, ולצערי הרב אנחנו כל הזמן מצמצמים את גודל התמונות, כדי לאפשר מקום לנוספות. רק ביום חמישי הגיעה הנה אישה מניו יורק והראתה לנו באחד מהצילומים שזו הבת שלה. זה מקשר את כולנו ומזכיר לי באופן אישי את העבודה.

אני מצטערת על המעברים החדים פה, אבל ככה הם החיים. אנחנו ניכנס עכשיו לתערוכת הקבע.

ברוכים הבאים לתערוכת הקבע של הספרייה. לאורך כל ההיסטוריה של הספרייה לא היה מקום כזה. הספרייה לאורך ההיסטוריה הייתה ראשית מקום של מחקר וחוקרים, ויחד עם כל המהלכים שדיברנו עליהם עד כה, יש לנו הזדמנות – לפתוח, לחשוף ולאפשר לכל אזרח, לכל תושב ולכל תייר מבקר להתקרב מאוד לחומרים שהם אוצרות, חומרים שאין גישה אליהם.

אני תמיד אומרת שאם אנחנו עושים עבודה טובה, אתה נכנס למצוא את עצמך ואתה יוצא עם אופקים רחבים יותר. זה חוזר לדבריה של נטע לגבי הסקרנות. ספרייה היא מקום שמעורר סקרנות כל הזמן ותיאבון ללמידה.

השאלה המשמעותית והחשובה ביותר היא למה צריכים ספריות? מה הכוח? מה השימוש ומה הטקסטים יכולים לעשות? אני מזמינה אתכם ביחד איתי או שאתם יכולים להסתובב בעצמכם ולשאול את השאלה הזו – מה הטקסטים עושים עבורנו ועבור אנשים בהיסטוריה?

אנחנו מתחילים בהיסטוריה – זה חומר חריג עבורנו כי בדרך כלל זה במוזיאונים ובעתיקות, אבל זו נקודת מוצא עוצמתית לגבי הכוח של הטקסט. אנחנו מסתכלים כאן על "קערות השבעה" מהמאה החמישית ומהמאה התשיעית מבבל, ואם אתם מתקרבים אתם תראו את האות העברית כשהשפה היא בדרך כלל ארמית.

רואים איך אנשים ניסו להתמודד עם הכוחות בעולם ולשלוט עליהם, שהם השדים. לפני העידן המודרני היה הרבה יותר דגש גם ביהדות וגם בדתות אחרות על השתלטות על השדים. אפילו מדברים על קערת השבעה בגמרא, ששלמה המלך ייצר קערת השבעה ושם אותה מתחת לתשתיות של בית המקדש, כך שזה משהו שדווקא חוזר עמוק.

בדרך כלל, הקערות הם במבנים או בבתים והבעיה יכולה להיות פיזית כמו עובש או שיכול להיות שהילדים רבים ובעיות אחרות, אז מזמינים מומחה והיהודים היו במקצוע הזה ללקוחות יהודים ולא יהודים והיו נותנים סוג של מרשם לבעיה. היו מציירים או כותבים את השם של השד בקמע, תופסים את השד, הופכים את הקערה ושמים אותה מתחת לתשתיות הבית, קרוב לפתח הבית – וכך השד יוצא ועוזב אתכם – כל זה על מנת להדגים את הכוח של הטקסט.

כאן יש תערוכה אינטראקטיבית, ואני מזמינה אתכם לגשת וללחוץ על המסך במקום שכתוב "קראו עוד". פה אנחנו חושבים על איך הטקסט משפיע על הזמן. עיתונות היא דבר שאולי לא חשבתם עליו, אבל העיתונות הייתה עד האינטרנט ועד הטלפון, הדרך המרכזית לאנשים וליהודים להיות בקשר עם יהודים אחרים במקומות אחרים בעולם.

כל התנועות המודרניות התחילו בעיתונות – הציונות, ההשכלה ואפילו בולשביזם ומרקסיזם, מכיוון שכך התחיל השיח. מישהו שיושב בג'רבה יכול להיות בקשר עם מישהו בפריז או במוסקבה וכך התנהל השיח. הסיפור של העיתונות, זה סיפור של יהדות מודרנית, ולכן אני רואה בעבודת העיתונות כתרומה גדולה לעם ישראל.

עד כה סרקנו יותר מחמישה מיליון עמודים ב-25 שפות ופתחנו גישה חינמית באינטרנט. פה יש הזדמנות להדגים את השימוש בעיתונות ובחרנו שבעה מסלולים וסוגי חומרים, כדי לספר סיפורים על עולם העיתונות היהודית. יש גם על העולם היהודי, גם על תולדות הציונות, גם על זמנים מכוננים בעיצוב התודעה הישראלית וכן הלאה.

אנחנו חושבים על הדרך שבו הטקסט משפיע על מקום, ואם תלחצו על הכפתור פה תראו דוגמה מאוסף המפות שלנו. לספרייה יש את אוסף המפות הגדול ביותר בעולם, מפות מודפסות של ארץ הקודש ושל ירושלים. רוב המפות הן דווקא נוצריות והן יצאו מביבליות ככלי דידקטי.

זה לא כמו ווייז בזמן שלנו שזה דבר הנדסי או פרקטי, אלא שזה עיצוב תודעה ודמיון מאנשים שאף פעם לא ביקרו בארץ אבל ידעו שזה מרכז העולם, ואת זה הם ידעו דרך דברים כמו טקסטים מתקופות שונות, וזה לא הכלל וזה גם לא מדיד עד סוף המאה ה-19.

יש לנו את הטקסטים האלה שהם מדריכים לעולים לרגל. אציין פה שזה טקסט מעניין מאוד בשם "ייחוס אבות" והעותק שלנו פה הוא מהמאה ה-17 מארץ ישראל, ואתם רואים שזו מגילה. בדרך כלל, יהודים לא הפיקו מגילות מעבר לספר תורה ומגילת אסתר, אבל כאן זו מגילה לשם השימוש הפרקטי שזה מתגלגל ואתה שם אותה בתיק שלך, ואם אתה עולה לרגל ומגיע לקברי צדיקים או לערים הקדושות – אתה ניגש לקבר של הרמב"ם ואתה יודע מה להגיד.

אנשים חזרו הביתה, חלקם אמרו שהם רוצים והתחילו לעצב אותם גם באיטליה וזה הפך לסוג של מזרח ששמים על הקיר. כאילו שאתה עושה עלייה לרגל וירטואלית. זה קצת כמו היום אתר של הכותל כשאתה יכול לבקר בכותל וירטואלית. זה שימש לתחזק את התודעה של חשיבות ירושלים בתוך הדמיון היהודי.

כשאנחנו עוברים לחלל הנוסף כאן, אנחנו חושבים על הקשר בין טקסט וקהילה, בין טקסט וקבוצת האנשים שמשתמשים בטקסט הזה ולפעמים איך הטקסט משקף את הקהילה ולפעמים איך הטקסט יוצר קהילה. אתם תראו חמש פעמים את השלט הקטן הזה, ואני אסביר שכל הפריטים היו פה ב-6 באוקטובר, כשרצינו לפתוח בחגיגות הגדולות שתוכננו ל-17 באוקטובר, אבל ב-7 באוקטובר הגיעו לפה קולגות אמיצים מאוד והוציאו 200 פריטים לכספות למטה, מכיוון שאז מי שהיה בירושלים זוכר שהיו 12 אזעקות.

מאז עברו חודשיים עד שסלי החליט שזה הזמן להחזיר את הפריטים, אבל חמישה פריטים השארנו בכספות, שאלו הם חמש האוצרות שאנחנו סוג של שומרי הסף עבור העם היהודי ומדינת ישראל לדורותיה. לא כדאי לקחת סיכון, וזה אחד מהם.

אנחנו מסתכלים על כתר, שזה מונח מוכר, שהוא יכול להיות גם כתב יד מהודר וגם כתב יד של התורה או התנ"ך. פה זה רק התורה עם המשורה הגדולה והקטנה. העותק שיושב בכספת הועתק פה בארץ ישראל בסוף המאה העשירית וזה נחשב לאחד הכתרים החשובים והסמכותיים ביותר על ידי החוקרים.

בספרייה יש 11 כתרים כאשר תשעה מהם הם פה כהקדש מהקהילה היהודית של דמשק, מכיוון שכמעט כל הכתרים הגיעו באיזשהו שלב לדמשק ובקהילה שם בכל בית כנסת היה כתר בארון הקודש. הם לא קראו מהכתר, אלא השתמשו בו בלמידה וגם כסוג של ברכה לקהילה.

כשהיהודים הצליחו לברוח מדמשק, עם תודות למוסד ולאחרים, הם הבריחו את הכתרים והם הגיעו בסופו של דבר לפה, לספרייה הלאומית שזו הספרייה של העם היהודי. הכתר הזה יצא דווקא מוקדם יותר בתחילת המאה ה-20 על ידי דוד שלמה ששון, שהוא אספן גדול שאסף אוסף לתפארת. כששון נפטר היורשים שלו החליטו למכור את האוסף שלו ובשנת 1978 הם עלו למכירה פומבית.

ראש עיריית ירושלים דאז טדי קולק ז"ל התחיל איזשהו מיקוח מול ההמונים, כדי שהעם היהודי יקנה את אוצרות העם היהודי ויביאו אותם לירושלים. הם הצליחו לקנות שבעה פריטים, כשזה אחד מהם, ותיכף אני אראה לכם את השני שנמצא בתערוכה.

באיזה מחיר זה נמכר?

אני לא יודעת מה היה המחיר לזה, אבל כתר ששון נמכר ב-38 מיליון דולר בשנה שעברה.

אנחנו עוברים עד לכתבי היד הנוצריים. כפי ששמעתם, הספרייה הלאומית פתוחה, זמינה ומשרתת את כל האוכלוסיות במדינת ישראל. כאן אנחנו רואים את אחד מכתבי היד החשובים שלנו מתחילת המאה התשיעית, וזה נקרא "פשיטתא", שהוא התנ"ך הסורי שתורגם על ידי יהודים שהיו דוברי ארמית סורית, וכשחלק מהם נכנסו לנצרות, הם הביאו את כתב הקודש איתם וזה הפך להיות כתב הקודש של הכנסייה הסורית.

פה יש שתי דוגמאות של ה"וולגטה", שזה תרגום התנ"ך והברית החדשה על ידי ג'רום במאה הרביעית ללטינית, ויש פה דוגמה מעניינת של גודל – אתם רואים כתב יד קטן מאוד, וזה דווקא דפוס מוקדם כשאז רצו לחקות את כתבי היד מכיוון שזה היה יוקרתי יותר. אנחנו מדברים עם תלמידים על שימושים שונים, וזה משהו שיכול להיכנס לכיס; ואילו זה יושב בבמה של הכנסייה.

בין כתבי היד המרהיבים שיושבים פה וכן חומרים שנראים רחוקים מאוד מהשימוש שלנו, יושבת בוויטרינה הזו גמרא שנראית לנו די מוכרת, אבל היא פה כי אנחנו עדים פה לאחת המהפכות החשובות ביותר בספר העברי וזה הדפוס שנקרא "דפוס בומברג".

כפי שאתם יודעים, הדפוס התחיל באמצע המאה ה-15 בגרמניה, ואחת השפות הראשונות הייתה העברית. הייתה משפחה בשם סונצ'ינו, משפחה יהודית איטלקית שהתחילה להדפיס, אבל הם הדפיסו רק מסכתות לשימוש בבית המדרש. אחרי כן, בא מישהו בשם דניאל בומברג שדווקא היה נוצרי בוונציה של המאה ה-16, והוא מצא איזושהי נישה בשוק והחליט להפוך להיות המדפיס לספר העברי היהודי.

הוא כינס כ-200 מומחים כולל יהודים ויהודים שהתנצרו והם התחילו להדפיס. הוא החליט להדפיס את כל התלמוד וזה נושא חשוב, מכיוון שבומברג הוא זה שהעמיד את צורת הדף. זו לא צורת הדף במובן של הטקסט באמצע ורש"י ותוספות בצד, שאת זה כבר רואים בכתבי יד וגם בדתות אחרות וזה מקובל מאוד כשהטקסט באמצע והפרשנות מסביב, אבל באיזו אות מתחיל כל דף ומסיים, זה בומברג.

וכן לגבי מספור העמוד, כשאני מצטטת "מסכת ברכות דף ח' עמוד ב'", התודות לזה הן לבומברג. זה חשוב מכיוון שברגע שיש עימוד סטנדרטי – יכולים להכניס את זה לכל מיני מקומות, כמו שבומברג הכניס דווקא ברש"י תוספות שאומר "ראו לעיל מסכת גיטין" ובומברג שם את העימוד. נוצר מצב בשעתו שאם לא היה לך את התלמוד של בומברג – אתה לא יכולת להשתתף בשיח ההלכתית והלמדני. בומברג הוא גם אחראי על מקראות גדולות, גם על הפרקים וגם על הפסוקים.

אנחנו עוברים פה לעוד מספר אבני דרך בדפוס, כאשר אנחנו רואים פה את הדוגמה של התורה הראשונה, התנ"ך הראשון המודפס מ-1477 באיטליה. וכן דפוס מעניין מאוד של מקראות גדולות באמסטרדם – אנחנו רואים שהמקראות הגדולות שאנחנו מכירים היום עם הפרשנים הסטנדרטיים, זה לא היה כך בהתחלה, כי פה אנחנו רואים דפוס שהיה באמסטרדם כעיר נמל של הרבה פליטים מספרד ומפורטוגל – וכל הפרשנים פה הם ספרדים.

זה מאפשר לנו לפתוח דברים שאנחנו לא חושבים עליהם באופן יום-יומי, ופה אנחנו רואים את ההתפתחות. יש בספרייה גם את האוסף הגדול ביותר של הגדות, וכפי שאתם יודעים ההגדה היא הטקסט הכי נפוץ, יצירתי ומגוון בכל המסורת היהודית. לאורך הדורות, אנשים כתבו, שכתבו והוסיפו להגדה.

כרגע את מסתכלת על העותק היחיד בעולם של הדפוס הראשון של ההגדה, וזה עוד אבן דרך משמעותית מאוד, מכיוון שעד אז השתמשו בדפוס רק – לרבנים, לחוקרים ואולי לפרנסים. מי שהחליט לעשות את הדפוס של ההגדה הוא היה סוג של יזם שהבין שיש פה שוק על מנת להכניס את זה למשפחות, מכיוון שעד אז המשפחות לא החזיקו בהגדה כמו שאנחנו עושים היום, כי הייתה רק הגדה אחת בכל הקהילה.

יש בשו"תים כל מיני אזכורים שהיה אדם שהיה מעביר את ההגדה מבית לבית או שהם היו מתחילים בבית הכנסת, הולכים לאכול וחוזרים לבית הכנסת, מכיוון שהייתה הגדה אחת. שנים בודדות לפני גירוש ספרד חל השינוי הזה להכניס את הטקסט בתוך הבתים של המשפחות, מה שהיום שגרתי.

אם אנחנו עוברים הלאה, אנחנו רואים את המשך הגדות פסח לעידן המודרני וכל מיני מהפכות בכתיבת הטקסט של ההגדה. יש פה בהתחלה טקסט ביידיש של ההגדה, של קומוניסטים בפולין משנות העשרים וגם דוגמאות לדרך שבה בני הקיבוצים אימצו את ההגדה, למרות שהם שללו את כל יהדות הגולה, אבל הם אהבו מאוד את הטקסט של ההגדה ואת הסיפור של פסח וכתבו מחדש את ההגדה שלהם.

כאן אנחנו רואים הגדה מ-1952 כשבתחילת המדינה הצבא כתב מחדש את ההגדה והדפיס 10,000 עותקים. כשהרבנות הראשית שמעו על כך, זה לא מצא חן בעיניהם והם החזירו את כל העותקים, ולכן זה נדיר מאוד למצוא את זה.

פה יש את אוסף המוזיקה להזדמנות אחרת.

איך יודעים שההגדה המודפסת היא הראשונה המודפסת? האם תיעדו שהיא הראשונה או שבמחקר לא נמצאו אחרות?

חוקרי הדפוס העברי הגיעו למסקנה הזו. אחרי העותק הזה יש הרבה, אבל אין לפני. זו שאלה טובה, כי אני לא יודעת אם יש תיעוד בתקופה ההיא לגבי שיטות הדפוס שלהם.

כאן יש שלוש ויטרינות על התרבות המוסלמית. יש בספרייה 2,500 כתבי יד אסלאמיים תודות לתרומות של חוקרים במשך הזמן, וגם כאן זו הזדמנות למבקרים מוסלמים להגיע למצוא את עצמם או ללמוד על תרבות חדשה.

מה הוא הפריט העתיק ביותר בכל הספרייה?

יש שניים.

יש אותם בכל האוניברסיטאות ולכן אין טעם בשכפול של המינויים האלה גם בספרייה, אבל אם יש מאמר מדעי שמתפרסם בספר שיוצא בארץ או בכתב עת שיוצא בארץ – אנחנו נקלוט אותו כאן.

הדילמות הן מה להציג, כי ברגע שאתה עושה תערוכה אתה צריך להחליט מה להציג בתערוכה.

האם אתם עושים גם תערוכות משתנות לפי נושאים?

אנחנו נתקדם ונראה אחר כך.

הגענו למקום שבו אנחנו מתבוננים בנושא הטקסט מבחינת הכותב היוצר. יש בספרייה 1,500 ארכיונים אישיים ואלפי ארכיונים של קהילות יהודיות בעולם. רצינו לאפשר לכם חוויה כמו שאתם בוחרים ומוציאים מיכל של ארכיונים, כדי שתהיה לכם החוויה הזו – ולשם כך, בנינו שולחן מיוחד מאוד, כדי לחשוף את החומר.

ראו כאן שבלחיצת כפתור מוציאים פריטים אותנטיים מקוריים. בחרנו 21 ארכיונים מתוך ה-1,500 וזה איזשהו מאזן בין החשובים ביותר וגם כדי לייצג קהילות שונות במדינה. אלו רק טעימות ואני מזמינה אתכם להסתובב סביב השולחן ולראות – יוצרים, סופרים חשובים, רבנים, מפרשים ועוד.

כאן יש שני חללים לתערוכות מתחלפות – התערוכה הראשונה היא דו שיח בין אוסף הספרייה הלאומית ובין אוסף של אספן פרטי בשם René Braginsky שהוא אחד האספנים הגדולים של כתבי יד מאוירים יהודים, ויש לו גם אוסף מרהיב במיוחד של כתובות ושל מגילות אסתר והן מחולקות לפי אזור.

כל הכתובות הם ביום רביעי – האם כולם התחתנו בימי רביעי?

נכון, כולם באמת התחתנו בימי רביעי.

אני יודעת שהיום מתחתנים בימי שישי.

נכון, כדי ליהנות מסעודת המצווה בשבת. ראי שגם כתבו את התנאים במקביל לכתובה, שאת זה אנחנו פחות עושים היום. יש הרבה דברים מעניינים שאני יכולה להסביר, אבל אני עוצרת פה מכיוון שאנחנו רואים פה שני כתבי יד של מגילת אסתר מאמסטרדם – זה כתב יד יפה מאוד עם הרבה מאוד איורים שמשמשים כסוג של פרשנות על הטקסט.

המגילה היא הטקסט היחיד שקוראים ממנו מטקסט ליטורגי שגם מאויר. היו על זה הרבה מחלוקות של הרבנים, אבל בסופו של דבר הם ויתרו מכיוון שהם אומרים שבמגילת אסתר שם השם לא מופיע, וזה מאפשר מעט גמישות.

פה אנחנו רואים את כל המתייהדים כי נפל פחד מרדכי עליהם, וכאן אנחנו רואים שהם עושים ברית מילה.

פה יש מגילה מיוחדת מאוד שקנינו לפני מספר שנים, שזו מגילה על קלף אבל לא בעברית אלא בספרדית – אמרנו לפני כן שאמסטרדם הייתה נמל לפליטים יהודים מספרד ומפורטוגל ורובם כבר התנצרו אבל חזרו ליהדות כשהגיעו לאמסטרדם והתחברו מאוד לסיפור של אסתר שהייתה כמותם, יהודייה שהסתתרה מאחורי איזושהי מסיכה. מכיוון שהם לא הבינו עברית, הם כתבו לעצמם מגילה בספרדית.

האם זה מקורי?

כן, מקורי. פה יש כתובות גם מהודו.

הגענו לחלל השני, ופה אתם יכולים לראות צמדים של כתבי יד של הספרייה וכתבי יד של האוסף הפרטי לפי נושאים בכל מקום – זו דרך לפתיחת העולם של כתבי היד וגם הדפוס המוקדם - - -

חבר הכנסת, אני רציתי להראות לך את הפריט הזה. פה יש דוגמאות נוספות של כתרים, אבל מה שאני רציתי להראות זה הוויטרינה הזו, שבה אנחנו רואים כתב יד מפואר מאוד של משנה תורה כשהגודל כבר אומר משהו על השימוש.

רציתי להראות לך את הפריט הזה שבעיניי הוא אחד הפריטים החשובים ביותר שלנו. זה יצא מהגניזה הקהירית ואנחנו מסתכלים על רשימות של תלמיד מבית מדרשו של הרמב"ם, וראו שזה קריא.

באיזו שפה זה כתוב?

אני חושבת שבערבית יהודית רבנית.

הבטחתי להראות לכם גם את אחד הפריטים שהם לא פה, בגלל שהספרייה מתכבדת להיות הבית של שני הכרכים של האוטוגרף של הרמב"ם על פירוש המשנה, של מועד ונשים, ולכן אני אשמח שתחזור ואני אראה לך את זה פנים מול פנים.

נחזור.

יש פה הרבה מאוד פריטים חשובים מאוד גם שלנו וגם מהאוסף הפרטי של האספן René Braginsky, וזה סוג של דו שיח. זה גם חומר ליטורגי ואלה גם ספרי הבהרות על הדרך שהם עשו חישובים על שנה מעוברת ועל לוח השנה העברי. אנחנו רואים שיח רב והשפעה על התרבויות מסביב, וכן הכנסת מדע בתוך העשייה.

זה פריט חביב מאוד על קידוש הלבנה, ופה אנחנו רואים ספר תורה שכתוב עליו שזה היה ספר התורה הפרטי של הר"ן, אבל זה זיוף. זה מעניין שמישהו רצה לזייף את זה. אנחנו מעריכים שזה מהמאה ה-15, שזה אמנם מוקדם אבל זו לא תקופתו של הר"ן. זה נותן לנו תחושה שהפריטים האלה הם חיים. זה לא רק התוכן, אלא שהמסע של כל פריט מהווה את שיקוף המסע של בני ישראל לדורות.

יש שם פריט שהכרך הראשון נכתב בספרד והכרך השני בפורטוגל, ועוד פריט שנכתב באיטליה בכתב ספרדי, אבל זה הגיע לאימפריה העותמאנית. כל הפריטים האלה מאפשרים לנו לספר את הסיפור של העם היהודי ואת המסעות שלהם עד שהם הגיעו לירושלים.

עכשיו אנחנו אמורים לקבל חלק מאוספי העיתונות. ספריית הכנסת פחות או יותר נסגרת - - -

כבר לא קיימת.

נכון, לא קיימת, והם מעבירים אלינו עכשיו את אוספי העיתונות שלהם במסגרת פרויקט דיגיטציה של עיתונות גדול. לספרים הם מצאו בית אחר לרוב הדברים. בזמנו, דיברו על כך שלכל אחד יהיה כרטיס קורא בכנסת וזה לא זז.

<< קריאה

לפני 20 שנה הצעתי מעבר תת קרקעי בין שני הבניינים.

מעבר תת קרקעי היה בדיון, אבל סביב היבט הביטחון. לא ידענו מאיפה ולאן יברחו, מהספרייה לכנסת או מהכנסת לספרייה.

כתחנה אחרונה, אנחנו נרד כרגע לראות את המטמון ונעשה זאת ברגל על מנת להתרשם מהבניין.

<< קריאה

יש את חוק הספרים שאומר שישנם שני ספרים – ספר אחד צריך להיות פה והספר השני בכנסת, ולכן עכשיו כשאנחנו נמצאים במרחק מטר וגם אין ספרייה, אז זה לא הגיוני והכנסת בכל מקרה לא לוקחת אותם כי אין לה איפה לשים אותם.

אנחנו מפיקים אירועים שקשורים לאוספים, וכך אנחנו חושפים אותם ומעודדים יצירה דרכם.

אתה רואה שכבר מתחיל להתמלא. אנחנו פתוחים לקהל כל יום מהשעה 09:00 עד השעה 20:00 ואם היה לנו עוד קצת כסף היינו פותחים גם עד 22:00 וזה היה מלא.

יש לנו שירות השאלה הביתה, כלומר חלק מהאוסף הוא גם ניתן להשאלה.

לפני שנרד למטה, אספר לך סיפור על האדריכלים ועל הבניין – האדריכלים, כמו שאמרתי, לא היו יהודים, אבל הם בילו הרבה זמן באולמות הקריאה. יום אחד הם באו אלינו עם כרך ושאלו אותנו מה זה הספר הזה שכולם מוציאים ומחזירים. אמרנו להם שזה התלמוד והסברנו להם את המשמעות וכו'. אחרי שבועיים, הם הגיעו אלינו שוב ואמרו שהם הבינו שזה משהו חשוב מאוד לתרבות היהודית ושהם ספרו את הכרכים של התלמוד באולם הקריאה, בדקו מה הגובה של כל אחד מהם והם רוצים לשים אותם במרכז.

כך הם בנו את המעגל כאן בלב של אולם הקריאה עם כל הכרכים של התלמוד. אני לא בטוח שאדריכל ישראלי היה חושב על זה.

כנראה שלא.

המיצג הזה נוצר על ידי אחת הספרניות שלנו, שמעבר לתמונת החטוף היא בחרה ספר שמבוסס על למידה של הבן האדם, התחביבים שלו, המשפחה שלו – וזאת משיחה עם המשפחה וגם מעיון באינטרנט, וכך היא למעשה בחרה ספר שהתוכן שלו או הכותרת הייתה מתאימה לחטוף. היא גם יצרה כרטיס קורא לכל אחד שתאריך ההחזרה הוא עכשיו.

כאן אמורה להיפתח גם מסעדה בעוד מספר שבועות.

אני לא יודע אם הזכירו את המספרים, אבל יש לנו כ-100,000 פריטים נדירים, כמו הפריטים שראית למעלה.

יש כאן גם בית כנסת יפה מאוד ובית תפילה לדתות אחרות.

אנחנו נכנסים כרגע לתצפית על מטמון הספרים, שזה המחסן הרובוטי שמכיל 4.5 מיליון ספרים. זה נמצא בתחתית של האולמות הקריאה למטה ואני מבקש שתהיו בשקט, אחרת כשמדברים זה עולה לאולם הקריאה ומפריע.

בתוך המטמון יש כאמור כארבעה מיליון ספרים, האורך הוא 75 מ"ר והגובה 20 מ"ר. יש שם 50,000 תיבות, כשכל תיבה מכילה בין 60 ל-100 ספרים. כאשר מישהו מזמין ספר בטלפון או דרך המחשב – המערכת הרובוטית הולכת ומוציאה את המיכל לעמדת ליקוט ומשם שולפים את הספר ושולחים אותו לאולם הקריאה, זה תהליך שלוקח עד 20 דקות. בשנה יש כ-200 אלף הזמנות של ספרים, כשכמעט כל הספרים מוזמנים פעם אחת. כלומר, זה לא שאותו ספר מוזמן 100 פעמים וזה מראה את העושר ואת הגיוון של השימוש שיש כאן.

דבר נוסף ומיוחד בתוך המטמון הוא שאנחנו מורידים את אחוז החמצן לרמה שאי אפשר להדליק אש, ובכך אנחנו מונעים סכנה של שריפה וגם לא צריכים אמצעי הגנה במים מפני שריפות, כך שהספרים מוגנים לחלוטין.

כעת אנחנו בתחתית של אולם הקריאה, שכאן בארות הידע. אחרי כן ניכנס דרך אולם הקריאה לאוספים המיוחדים והרגישים מאוד – וזה המטמון, שניתן להתרשם מהגודל שלו. ניתן לראות שהרובוט כרגע מחזיר ספר, ואם תלך לצד השני תראה אותו נוסע פנימה. זה כמו המרלוגים של אוסם, רק שבמקום 50,000 שקיות של במבה, יש כאן למעשה את כל המורשת.

הרובוט מביא אותו לעמדת הליקוט. לכל ארגז יש מחיצות והמערכת יודעת באיזה מחיצה הספר נמצא, וכשזה מגיע לעמדת ליקוט, יש קרן לייזר שמצביעה על האזור של המחיצה ואז העובד שולף ומעביר את זה לאולם הקריאה. יש מערכות חכמות יותר, אבל לצרכים שלנו לא צריך מערכת מורכבת ויקרה. המערכת הזו מספקת לנו בהחלט את הצרכים.

ומה קורה כשיש פריט שבכל זאת מבוקש יותר?

אם יש פריטים מבוקשים, הם ישבו באולם הקריאה ישר. אנחנו יודעים מה מבקשים, ואז יודעים לעשות ניתוח ולשנות ולרענן את האולם למעלה.

אז החלוקה היא לפי רמת שימוש?

לא רק. גם דברים חשובים מאוד, וזה יכול להיות גם דברים חדשים יותר בתחום המחקרי שהם ישבו למעלה ואנחנו כל הזמן מרעננים את האוסף באולם.

אבל הדברים הנדירים הם לא באולם וגם לא פה, אלא בכספות.

יש חדרי כספות ענקיים מוגנים מאוד למטה, ושם יש כ-100,000 פריטים. גם החומרים הארכיונים נמצאים שם.

זה אולם הקריאה עצמו – קודש הקודשים.

כאן אתם רואים, לדוגמה, חומרים שהזמינו פה לעיון בתוך האולם.

באולם שהיינו בו, זה אולם הקריאה לאוספים מיוחדים. כשרוצים לעיין לדוגמה בכתב היד של הרמב"ם או בארכיון של חנה סנש, אפשר להזמין איזשהו פריט, אנחנו עושים איזושהי בקרה לגבי הצורך ואם לא מסתפקים בעותק הדיגיטלי, הם מעניינים בזה כאן. זה מקום מבוקר כמובן ושמור הרבה יותר, ובדרך כלל לא נכנסים אליו כמו שאנחנו נכנסנו עכשיו.

בנינו את זה כ"גן העדן" הכי טוב לחוקרי מדעי הרוח, אבל גם תלמיד תיכון יכול להיכנס ולעבוד פה. לא צריך להיות פרופ' באקדמיה, אלא שכל אדם שרוצה לעשות שימושים בחומרים יכול לבוא ולעיין בחומרים, ואם זה לעבודת חקר במערכת החינוך הוא יכול לעשות בזה שימוש. מבחינתנו, זה אלמנט חשוב מאוד. דמוקרטיזציה של הידע – כל אחד יכול לעשות שימוש בחומרים שיש פה כי הם לא שלנו, אלא שלכם.

מסביב, באולם יש את אחד מהאוספים היהודים החשובים ביותר שהיו בידיים פרטיות שנקרא "אוסף ולמדונה" – אספן יהודי מבריטניה, יהלומן שבנה את האוסף הפרטי שלו בהתאם להתפתחות הדפוס העברי באירופה לפי הערים. אנחנו הולכים לסדר את האוסף באותה הצורה, כדי שאפשר יהיה ללמוד איך הדפוס העברי התפתח רק מהסתכלות מסביב.

אם ראיתם, יש כאן עוד אדם שעובד עם מיקרופילם, שזו טכנולוגיה מיושנת מאוד אבל יציבה מאוד. לצורך הדוגמה – אם אני אלך עכשיו לבן גוריון ב-1950 כשהוא היה בחופש בטבריה, תקופה שבה אין כסף, יש עלייה, חוסר ביטחון, צנע ואין סוף צרכים. הוא כתב לשר האוצר שלו כך – ידוע לך שאוצרות העם היהודי, אוצרות הרוח הגדולים וכתבי היד לא נמצאים בירושלים, אלא מפוזרים בספריות בכל העולם וכנראה לא יגיעו לירושלים. אני רוצה שתקדיש לזה 50,000 לירות, כדי שייבנו צוותים שילכו לצלם את כל כתבי היד העבריים בעולם ויביאו אותם לירושלים. וכך נוצר פה מה שנקרא "המכון לתצלומי כתבי יד עבריים" שישב בבניין הישן במשך הרבה מאוד שנים והכיל במיקרופילם הרבה מאוד מכתבי היד האלה.

לפני קצת יותר מעשור, התחלנו במיזם שבא להעביר את העולם הזה לעולם הדיגיטלי, ומקרים רבים עשינו דיגיטציה מחדש בכל הספריות האלו עם שיתופי פעולה מול מאות מוסדות בכל העולם – עם הספרייה הבריטית, עם הצרפתים, עם הרוסים וכו', ויצרנו מערכת שהיום אתם יכולים להיכנס לאינטרנט לאתר שנקרא ktiv, ולראות את כל כתבי היד העבריים באופן חופשי מכל מקום שהוא.

היום אם אתם מכירים את הפרויקטים של פרידברג, גם הם נקלטים בתוך הספרייה ויהיו בפלטפורמה אחת מהגניזה וכו', פלטפורמה שיכולה לשרת את כולם באופן חופשי ובחינם.

בזה תם סיורנו.

תודה רבה לכם על הביקור ועל התרומה האדירה של ועדת החינוך עם תשומת לב ושכל.

שנזכה לעשות עוד הרבה דברים טובים.

כשאתה נמצא מבחוץ, אתה לא ממש רואה, אבל כשאתה חש את זה כמו כאן, אני חושב שזה מהווה מקור השראה של העם היהודי כי בסוף הכול נמצא פה.

גם הספרים וגם האנשים.

זה פרויקט אדיר באמת, ואין ספק ששיתוף הפעולה עם יהדות העולם הולך ומעשיר את האוצר הזה. זה אוצר שנותן לנו להבין גם מאיין באת וגם כן לאן אתה הולך, כי בסוף החשיבה שלכם היא לטווח הארוך, לראות לאן זה הולך ואיך אנחנו משמרים את מה שיש עכשיו, כפי שהסברת, בתקווה שנהיה ראויים לשמר וגם להעביר את זה לדורות הבאים.




תודה רבה, בהצלחה רבה ושלא תצא תקלה תחת ידינו.


הישיבה ננעלה בשעה 10:45.