פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



17
ועדת החינוך, התרבות והספורט
17/06/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 222
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, י"א בסיון התשפ"ד (17 ביוני 2024), שעה 14:05

הצעה לדיון מהיר בנושא: "המענה לתלמידי מערכת החינוך ועובדיה בתחום הטראומה", של חה"כ מיכל מרים וולדיגר, חה"כ מיכאל מרדכי ביטון, חה"כ ירון לוי, חה"כ סימון מושיאשוילי, חה"כ קטי קטרין שטרית

חברי הוועדה: מיכל מרים וולדיגר – מ"מ היו"ר
קטי קטרין שטרית

זוהרה פלורסהיים - מנהלת אגף ייעוץ, שירות פסיכולוגי ייעוצי, משרד החינוך

עינב לוק - מנהלת אגף בכיר שירות פסיכולוגי ייעוצי, משרד החינוך

צביה דרורי - ממונה ייעוץ בגיל הרך, התמחות יועצים ומסגרות ייחודי, משרד החינוך

דגנית סנקר לנגה - ראש מערך אדם וקהילה, מנהלת תקומה

מרגלית רוטנשטיין - מובילת תחום חינוך, מנהלת תקומה

יואב זילברשטיין - נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית

רננה דדון - מנהלת ידע ופיתוח מקצועי, עמותת עלם

ד"ר ישראל ורד - פסיכולוג חינוכי מומחה, מכון ארבל

ד"ר אופירה הוניג - ארגון יה"ת טיפול באמצעות אומנויות ומרפאות לא לבד ממוקדי טראומה

רחלי אביכזר - מנהלת תחום פרט, האגודה לקידום החינוך

ד"ר יערה שילה - מומחית בגיל הרך, מכללת אפרתה

איציק בונצל - אביו של עמית בונצל הי"ד

מקסים קרוצ'ק - ראש אגף יחסי חוץ של נוער הליכוד

מיכל בן דוד - אמא של נריה בן דוד ז"ל, פורום הגבורה

גילה ויזל - אמא של רס"ר אלקנה ויזל ז"ל, נציגת פורום הגבורה

בנימין ויזל - אבא של רס"ר אלקנה ויזל ז"ל, פורום הגבורה

יוסף אבי יאיר אנגל - אבא של יאיר אנגל ז"ל, וסבא של אופיר אנגל החטוף ששב מהשבי

ריקי ברוך - גיסתו של החטוף אוריאל ברוך ז"ל, משפחות החטופים

יהודית גידלי

רינת בן מוחה, חבר תרגומים

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי -דיוקים והשמטות

"המענה לתלמידי מערכת החינוך ועובדיה בתחום הטראומה", של ח"כ מיכל מרים וולדיגר, מיכאל מרדכי ביטון, ירון לוי, סימון מושיאשוילי, קטי קטרין שטרית (מס' 241).

צוהריים טובים, היום י"א בסיוון התשפ"ד, 17 ביוני 2024. אנחנו פותחים את הישיבה בנוגע להצעה לדיון מהיר בנושא המענה לתלמידי מערכת החינוך ועובדיה בתחום הטראומה. גילוי נאות, אני הגשתי את הבקשה, הצטרפו אליי עוד חברי כנסת, אני מקווה שהם יגיעו גם לוועדה הזאת. אנחנו מתרוצצים ורצים בין ועדות שונות ומשונות, כל ועדה חשובה בפני עצמה. אני מבינה שיש כאן גם בני משפחה שרוצים לדבר? בבקשה. מיכל בן דוד מפורום גבורה, אם שכולה. אם שיכולה.

שלום לכולם, תודה רבה על ההזדמנות לדבר, וכבוד גדול. אני אמא של נריה בן דוד שנהרג בקיבוץ בארי במוצאי שמחת תורה. נריה אהב מאוד את ארץ ישראל, עבד בחווה חקלאית בבית רימון והאמין בעם ישראל ובקיום שלנו פה.

כמה חודשים לפני המלחמה וגם משומר החומות נריה אמר לי: אמא, זה רק ענין של זמן. אבא, זה רק ענין של זמן. מלחמה זה רק עניין של זמן. לנריה יש שבעה אחים ואחיות, ולאחיו הגדולים אמר: תוציאו נשק. עוד פעם ועוד פעם, זו לא פעם אחת. הוא הבין שהמציאות השתנתה מאז שומר החומות.

בשבוע של ה-7 באוקטובר, עברנו טלטלה משפחתית, היינו אמורים לחתן את הבת ביום חמישי באותו שבוע, וכמובן שזה לא קרה. בין שלישי לרביעי ב-04:00 דפקו, בין 02:00-04:00 אמרו לנו שנריה נהרג. ביום רביעי נריה הובא למנוחות, בליל שבת לקיתי בליבי. הייתי מחוסרת הכרה יותר מ-20 דקות וחסדי השם – אני אומרת כאן מזמור לתודה – אני מדברת, פועלת, חזרתי לעצמי, אבל סבלתי סבל נורא עם צנתורים ומשככי כאבים במשך חודשים רבים.

אני אומרת את זה כי יש משפחות נוספות שכולות שלא יכולות לבוא ולא יכולות לדבר, בטח ובטח שלא יכולות לבוא ולהגיד את דבריהן. כשאני הרגשתי ככה כמה חודשים לפני אמרתי: איך אתם מסוגלים לקום ולצאת מהבית וללכת לכנסת ולדבר? אני אחזתי את עצמי והגעתי מחיפה לכאן כדי להגיד את הדברים, ויש מאחורי לא רק משפחות שכולות נוספות, גם רוב רובו של עם ישראל שאומר שרוצה שנגיד את דברו, שנכריע את המערכה הזו כמה שאפשר, ובאופן מוחלט.

אני הייתי נערה כשהיה את הסכמי אוסלו וכמה שנים אחרי זה את הגירוש – אני תהיתי ממש, לא היה לי שום ידע, לא ביטחוני ולא צבאי – ובתור נערה אמרתי: איך זה יתכן שדבר כזה קורה? איך יתכן שנותנים נשקים ונותנים מידע מודיעיני ותומכים בהם כלכלית? איך יתכן כזה דבר, לאויבים שלנו? והמציאו התפוצצה לנו בפנים עם המון אירועים נוראיים, ואומרים היום ב-7 באוקטובר איך זה יתכן שה-7 באוקטובר קרה וערפו ראשים ועשו מעשי סדום ועמורה שם? זה קרה, זה קרה, כולנו היינו עדים למציאות הנוראית של התפוצצות אוטובוסים ושהידים.

מה שאני רוצה לסיום לומר, שאני מבקשת מחברת הכנסת, לכל מי שיש השפעה, שאנחנו זקוקים להנהגה אמיצה, להנהגה נחושה, שתוביל אותנו לניצחון, זקוקים להחלטות קשות ובלתי מתפשרות. זקוקים לכם שתעשו ככל שביכולתכם להגן על ילדינו ועל עתידנו. תודה.

תודה רבה מיכל. גילה ובנימין ויזל.

צוהריים טובים, קודם כול אני מבקשת להודות על הבמה הזאת שניתנת לנו כאן בכל שבוע, גם לנו וגם למשפחות החטופים לבוא, לדבר, ולהגיד את מה שעל ליבנו. אני מבינה שהנושא היום הוא גם דיון מהיר. אני מניחה שגם נכדנו מפוני שדרות שאבא שלהם הוא התיאום של אלקנה בננו שנהרג, גם ייהנו מהדבר הזה. הם זקוקים לזה כמו הרבה ילדים במדינת ישראל.

קוראים לי גילה ויזל, אנחנו ההורים של אלקנה ויזל, רס"ר במילואים בגדוד 8208, זה גדוד מילואים חי"ר ששייך לחטיבה בבה"ד 1. בעצם, הבן שלנו אלקנה לא היה חייב לצאת למלחמה הזו כי במבצע צוק איתן הוא נפצע ורשמית היה לו פטור ממילואים מהצבא. אם נראה לכם שהוא לא יצא למילואים – אז ממש לא, הוא המשיך את המילואים חוץ מפרק זמן לפני המלחמה, ולכן הוא לא גוייס ב-7 באוקטובר, אבל לא אחד כמו אלקנה יוותר. הוא דרש את שלו, והתגייס ביחד עם הגדוד שלו.

הוא נהרג באסון קריסת המבנים שבו נהרגו בשנייה אחת 21 חיילים בשכונת אלמועזי, זה קרה 15-20 דקות לפני שהפעילות שהוכתרה כמוצלחת, עמדה להסתיים. הפעילות הזאת הייתה 600 מטרים מבתי קיבוץ כיסופים ומהגדר. ואם חשבנו עד היום – לא אנחנו באופן פרטי – שמה שקרה שם היה אחד מהדברים הקשים שקרו במלחמה הזו, ש-21 חיילים נהרגים ברגע, אז בא החמאס האויב הנאצי הזה והראה לנו איך אפשר לשרוף שמונה חיילים בנמר ולהשאיר אותם שרופים, ואני מהרגע ששמעתי את זה – לא מסוגלת לתפקד. זה האויב שאנחנו ניצבים מולו.

כדי שנביא לידי ביטוי את מה שאנחנו רוצים לבקש כאן מהבמה המכובדת, אני אקריא ברשותכם כמה משפטים מדברים שפורסמו אתמול של מפקד בצה"ל, אני מניחה שאלו דברים שמותרים לפרסום, ציטטתי כמה משפטים:

"אחרי שבת כואבת וקשה, כמה נקודות שלי מהעניין. המלחמה פה היא על תודעה ורוח נטו. חמאס מקבל כוחות לא רק מההישגים שלו, אלא בעיקר בראותם אותנו מתפרקים" ואני מוסיפה מתפרקים מאחדותנו.

"אסור בתכלית האיסור לתת לזה לקרות. מחובתנו לראות ולהעצים את הרוח, ויש רוח. לוחמים בשטח גיבורים ונלחמים בעוז וקור רוח אל מול אויב פחדן שמחפש את מי שעייף וחסר כוחות ורוח, אויב שלא מעז להראות את עצמו ומחפש רגעים קטנים לפגוע ומיד בורח כמו עכבר. אויב שמשתמש בחטופים, נשים, ילדים ועוד. מול אלו עומדים לוחמנו עזי הנפש, גיבורי על. עלינו לדרוש בכל הכוח כי לא עוזבים עד הניצחון. הלוחמים זקוקים לזה כמים לנפש עייפה, הם צריכים לדעת שמאחוריהם אנחנו עומדים כגוש איתן שרוצה לנצח ולגמור הכול בלי לעזוב לפני שמסיימים". עד כאן חלקים מהציטוט.

גם אני, באופן אישי, כמו כולם, מאוד רוצה לראות את חטופינו, מתינו, איתנו כבר כאן בבית. זוהי חובתנו המוסרית אך לטעמי זה צריך להתבצע על פי תנאים אותם אנחנו ורק אנחנו מכתיבים כמדינה ריבונית חפצת חיים. השטן הנאצי שעדיין לא מצאתי לו הגדרה מדויקת, חוכך ידיו בהנאה ורק מציב תנאים בלתי הגיוניים מבלי שנדע מה גורל החטופים, מי חי? מי מת? את מי וכמה יחזירו? ועוד.

איזה בן אנוש מוכן להסכים לדבר שכזה? השכחנו כיצד עטו עלינו לכלותינו מחבלים חמושים במפות מדויקות של נשקיות, בתים, בעלי תפקידים, מוסדות חינוך, מבני ציבור ועוד. הנאבד שוב את עצמנו לדעת למול רוצחים צמאי דם? ולכן, אנו, פורום משפחות השכולות, דורשים ומבקשים ממשלת ישראל להמשיך ולהגביר את הלחץ הצבאי עד להשלמת יעדי המלחמה, להמשיך עד הניצחון. העם דורש ניצחון, רוב מוחלט בעם דורש ניצחון, גם אחוז גבוה מהח"כים בכנסת דורשים זאת.

אנו המשפחות השכולות חייבות זאת לבנינו שיצאו למשימה חדורי מטרת ניצחון, בראש זקוף, ולא שבו. אנחנו חייבים זאת גם לנו, אלו שנשארו בחיים. כמה מפליא שאת הדברים האלה וחלק מהדברים האלה ורוח הדברים כתב בננו במכתב צוואה שהוא השאיר על הנייד שלו ונמצא אחרי הפעילות שממנה הוא לא חזר.

אני אקריא ברשותכם כמה משפטים: "אם אתם קוראים את המילים האלה, כנראה שקרה לי משהו, קודם כול במקרה שנחטפתי לשבי החמאס אני דורש שלא תיעשה שום עסקה לשחרור של אף מחבל כדי לשחרר אותי. הניצחון המוחץ שלנו יותר חשוב מהכול. אז אנא, פשוט תמשיכו לפעול בכל הכוח כדי שהניצחון שלנו יהיה כמה שיותר מוחץ". ותאמינו לי אין לי מושג מאיפה היה לו את העוז והכוח לכתוב את הדברים האלה.

"אולי נפלתי בקרב. כשחייל נופל בקרב זה עצוב, אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים, אל תהיו עצובים כשאתם נפרדים ממני. תשירו הרבה", ושרנו, "תגעו בלבבות, תחזיקו אחד לשני את הידיים ותחזקו זה את זה כי יש לנו כל כך הרבה על מה להתגאות ולשמוח. אנחנו בדור של גאולה". אני תמיד מוסיפה, אנחנו לא מדברים פה על שום גאולה משיחית הזויה, אנחנו מדברים פה על גאולה שהיא חלק מתקומת עם ישראל בארצנו היקרה. ואלקנה ממשיך וכותב: "אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו ושל העולם כולו. אז בבקשה מכם, תהיו שמחים, תהיו אופטימיים".

אני תמיד מוסיפה ואומרת: בואו נהיה כולנו שמחים, בואו נהיה כולנו אופטימיים. בואו נבקש כולנו להמשיך ולבחור בחיים כל הזמן. בואו נפזר מסביבנו אהבה, אור תקווה ואופטימיות לכל מי שאנחנו פוגשים. אלקנה נהרג, הוא השאיר כאן את אשתו גלית, כלתנו היקרה שהיא יתומה מאב מגיל שלוש וכעת ילדיה ממחזרים את היתמות שלה, הוא השאיר ארבעה ילדים מופלאים, נכדים שלנו, ואני מאוד רוצה לקוות שעד הניצחון לא עוצרים כדי למגר את השטן הזה מהעולם ולהשיב את החטופים. תודה רבה.

תודה רבה-רבה גילה ובנימין. אני חייבת לומר שכאשר לי קצת מדוכדך ואני מרגישה שאין לי אנרגיות, וזה קורה, לצערי הרב, לעיתים קרובות – אני פונה למאהל הגבורה ממש כאן ליד הכנסת. ולכאורה זה הפוך על הפוך כי המאהל הזה הוקם על ידי משפחות שכולות שאיבדו את הילדים שלהם, את הנשים, את הגברים, את היקר להם מכול, ולשם את הולכת לקבל אנרגיות? – כן, אני הולכת לשם, אני מגיעה אליכם למאהל, ואני רואה את התמונות מסביב של אנשים כל כך יפים שמחייכים אליי וכבר לא איתנו, ולמרות הכול אני מקבלת כוח מכם, מהיכולת לחיות ביחד עם הכאב העצום הזה שאף אחד לא יוכל לרפא אותו מצד אחד של הלב ומהצד השני כל-כך הרבה תקווה, כל-כך הרבה חזון, כל-כך הרבה הבנה שיש כאן עם שהוא עם הנצח ויש לנו לראות הכי רחוק שאפשר ולהמשיך ולחיות ולשמוח. אז תודה ענקית לכם.

תודה לך.

כבוד יושבת-הראש אני מבקש גם לדבר.

מאה אחוז. לא נעים לי להגיד לכם, אבל בבקשה תעשו את זה קצר כי יש לנו גם עבודה שאנחנו צריכים לעשות בנושאים מאוד חשובים. בבקשה, בנימין. אני רק אגיד אחר כך ריקי ואחר כך איציק. ובאמת, עם כל הקושי להגיד לכם לקצר, תנסו לקצר.

תודה רבה. אנחנו מאוד מבינים שיש לכם עניינים חשובים, נדמה לי שלא יודע כמה ימים אבל בימים הראשונים שהתחילה המלחמה אז אני לא בטוח שגם הבית הזה פעל בצורה הרגילה. כנראה ששינסתם מותניים לדברים שהיו חשובים באותו רגע, ונדמה שאחרי שמונה חודשים השגרה חזרה. זה טוב שהשגרה חוזרת למדינה, אבל השגרה חזרה ואפשר להמשיך לחיות עם חטופים שנמקים במנהרות, ועם עוד חיילים שנופלים ועוד יתומים ועוד אלמנות ועוד אנשים שנכנסים למעגל הזה של הדיון החשוב שאתם הולכים לדון עליו, ילדים וצוותי חינוך ועוד.

האם אנחנו שכחנו שאנחנו יודעים לנצח מלחמות בזמן קצר ולהביא להכרעה? האם עוד לא הבנו שהכרעה לא יכולה להיות במשאיות שנכנסות? האם אנחנו לא יודעים את ההיסטוריה העולמית מאז ימי קדם שמלחמות מנצחים בזה שמחלישים אויב ולא מפטמים אותו? זה לא ברור שאויב שבע זה אויב שיש לו כוח והוא לא מוכן לוותר על כלום? מה הבעיה להבין סוף-סוף שיש לנו כלי נשק, ברוך השם, מתוחכמים מאוד, יש לנו אנשים שיודעים לעשות הרבה דברים בתחכום גדול, לא כך ניצחנו את המלחמות הקודמות? פתאום מה קרה לנו?

נבוא לפה בימי שני עוד שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע, יתנו לנו את הזכות הזאת לדבר בוועדה ועד שבוע הבא מה יקרה? נלך עוד כמה פעמים לבתי עלמין? נבכה עוד כמה פעמים? נזדהה כולנו כולם עם כולם והעולם ימשיך לצחוק עלינו וללגלג עלינו וללעוג לנו? ואיפה אנחנו? נגיד שאנחנו עושים הכול? אז כל הכבוד לדיונים החשובים, אני לא מזלזל בהם חס ושלום. אבל מה קרה לנו? אתם באים להתחזק מאיתנו? טוב מאוד, אנחנו רוצים לראות אתכם חזקים. יש פה רוב מוחץ של אנשים שדעתם אחת לגבי היכולת להכריע את המלחמה הזאת, וקולם לא נשמע ולא מתקבלת פה בבית הזה החלטה שתשנה את המציאות ותגמור את הסיפור הזה בתוך ימים ספורים.

כמה זמן אזרחים יכולים לחיות בבתי מלון? לא לדעת מה ילד יום? לאן הם הולכים? גם ככה הם לא יוכלו לחזור לבתים הרוסים. אנה אנחנו באים? מעולם לא היינו במקום כל-כך טוב בהיסטוריה שאנחנו יכולים מכוח כוחנו כעם, אחרי 2,000 שנות גלות, לעשות את מה שצריך ולא לשאול אף אחד בעולם, כי זה לא מעניין אף אחד עתידנו כאן, רק אותנו זה מעניין. אז אנחנו ממש מבקשים ודורשים מכל מקבלי ההחלטות בבית הנפלא הזה להשמיד, להרוס, לפוצץ ולתת אור ירוק לכל מה שצריך לעשות בשביל לנצח.

איזה בית נפלא? לא הבנתי.

רגע, איציק, גם תורך יגיע.

זאת המדינה שלנו וזאת הכנסת שלנו והיא תקבל את ההחלטות הנכונות ותעשה אותם, אז אנחנו דורשים שזה יהיה כאן ועכשיו. תקשיבו רק למי שיודע להגיד את הדברים האלה בלי למצמץ. ומי שמשדר חולשה – לא להקשיב לו. העם דורש ניצחון מוחץ וזאת משימתכם, היושבים בבית הזה. כרגע, כדי שתיזכרו לדורי דורות כבוני העם, הארץ ומתקני עולם. תודה רבה.

תודה בנימין, ריקי ברוך.

שלום וברכה, אני ריקי ברוך, גיסתו של אוריאל ברוך. אוריאל היה במסיבה בנובה ונעדר במשך שלושה שבועות שלא ידענו מה קורה איתו, חיכינו לבשורה כלשהי. בסוף הגיעה הבשורה שהוא ככל הנראה חטוף. אנחנו במשך ששה חודשים לא ידענו מה מצבו, אם הוא חטוף חי, אם הוא חטוף מת, בכלל גם לא הייתה ודאיות לזה שהוא חטוף. כעבור ששה חודשים עדכנו אותנו שהוא ככל הנראה נרצח ב-7 באוקטובר וגופתו מוחזקת בידי החמאס.

אוריאל נשוי ואבא לשני ילדים קטנים שמחכים לאבא, מחכים לאיזושהי תשובה שתתיישב להם על הדעת, ולצערנו הרב אין לנו תשובה לתת להם. אני פונה לנבחרי הציבור שלנו, שכרגע כל העיניים מופנות אליכם, אתם אלו שאנחנו סומכים עליהם, ואתם היחידים שיש לנו למי לפנות חוץ מהקדוש ברוך הוא אין לנו למי לפנות יותר.

אני פונה אליכם, ואני שואלת ומבקשת: מה קרה לנו? איך זה שאנחנו כבר למעלה משמונה חודשים בתוך מערכה כזו ועוד לא חיסלנו את החמאס? איך זה הגיוני שנכנס לשם סיוע הומניטרי לחפים מפשע כביכול כשאני בעיניים שלי ראיתי שאין שם חפים מפשע, כולם שם רוצחים, כולם שם רוצים לראות אותנו לא נמצאים פה. כולם שם חגגו על הגופות שלנו ב-7 באוקטובר כשהם נכנסו לעזה. כולם שם השפילו את החטופים החיים שלנו כשהם נכנסו לעזה. וכשאני אומרת כולם אני מדברת על ילדים קטנים בליווי האימהות שלהם, שעמדו ברחובות וחגגו. אז איפה ההיגיון הבריא, השפוי, שיבוא ויגיד: לא, לא מכניסים. בסדר, אנחנו חייבים, אני יודעת שיש חובה. אבל החובה היא לחם ומים. לא ממתקים ולא שוקולדים ולא קולה ולא קפה ולא פינוקים. כי פרס לא מגיע להם.

אני מצפה ממכם שתדעו לעצור את זה ושתדעו להילחם בהם כמו שמגיע להם כי רק ככה אנחנו נגיע לעסקה שפויה והגיונית שתחזיר לנו את החטופים הביתה. אנחנו הגענו בהתחלה לעסקה הראשונה כי עצרנו להם סיוע הומניטרי, נלחמנו בהם כמו שצריך היה להילחם בהם, מהשמיים, מהאוויר, בים, בקרקע, מכל הכיוונים. ואז הלכנו עשר צעדים אחורה כי הייתה עסקה. אוקיי, העסקה נגמרה, מה עוד? למה אנחנו עומדים במקום? למה עוד קיים ארגון כזה שנקרא חמאס? למה עוד מסתובבים שם תת אדם על הרגליים? איפה ההיגיון?

אז אני מבינה שיש לחץ מחוץ למדינת ישראל, ולחץ מפה ולחץ משם, אבל אני לא מבינה מי באמת יעמוד כשאנחנו צריכים אותם? אף אחד מהם לא באמת בא ועוזר לנו חוץ מלהשפיל אותנו ולא לתמוך בנו. אז תיקחו את האחריות, תחזירו לנו את הביטחון, תחזירו לנו את הגאווה שנרמסה, תחזירו לנו את החטופים. הדרך היחידה להשיב את החטופים זה לעצור סיוע הומניטרי ולהיכנס בהם ולהביס אותם ולהפיל אותם על הרגליים ולא להשאיר מהם זכר. רק ככה הם יפנו לעסקה ולעסקה הוגנת שתשיב את כל החטופים הביתה והם גם ילמדו לא להתעסק איתנו יותר, אחרת אנחנו באמת מדינה שאני לא רואה איזה עתיד יש פה. תודה רבה.

תודה ריקי. כן, בבקשה איציק.

שלום, צוהריים טובים, שמי איציק בונצל, אני אבא של עמית בונצל. עמית היה מפקד צוות בסיירת צנחנים שנפל ב-6 בדצמבר בסג'עייה בקרב קשה מאוד מול מספר חוליות מחבלים. באותה שעה שעמית לחם ונהרג, כמה רחובות משם לחם אחיו נדב בננו הגדול, הבכור, שגם הוא מפקד צוות בסיירת צנחנים. כשבאו לבשר לנו שאלנו שאלה ראשונה: מי נהרג? עמית או נדב? זו הייתה הסיטואציה של המשפחה שלנו. אני לא אחזור על הדברים שאמרו המשפחות האחרות, אני אגיד ככה, גברתי זה חשוב שתשמעי גם.

עברנו יום שלם היום בוועדות הכנסת. עד לרגע זה מהבוקר ועד עכשיו, אני פגשתי והייתי כמעט בכל הוועדות – תשעה חברי כנסת בסך הכול בכל ועדות הכנסת היום. תשעה. בוועדת הכספים כנראה היה שם למישהו אינטרס כספי אז הגיעו שניים יותר. הוועדות היו ריקות, אף אחד לא מחכה, אף אחד לא דן. נכחתי גם בישיבה אחת בוועדת ביטחון לאומי שהיו שם סעיפים להצבעה, וכשיושב הראש אמר 'מי בעד?' הוא הרים את היד לבד; 'מי נגד?' – לא היו; 'נמנעים' – לא היו, כי אין חברי כנסת. והארכתי בדברים האלה בכל הוועדות וכבר יצאו כמה סרטוני טיקטוק כאלה ואחרים מהכנסת.

הלכתי לאכול צוהריים ואמרתי יאללה לך הביתה, מספיק להיום. ואז אמרתי וואלה יש עוד ועדה, ועדת חינוך, נראה אולי שם המצב הזה ילך וישתפר? ואני דווקא שמח – לא שמח, אלא מנחם אותי קצת אחרי היום הקשה והעלוב הזה שכנסת ישראל מתייחסת לעם ישראל – פתאום לקרוא פה את הנושא שעולה לדיון. אני גם לא מופתע מהשמות של חברי הכנסת שחתומים פה, אם זו מיכל ואם זו קטי, שזה בראש מעייניהן, ולא בוועדות אחרות שעסקו היום.

ועדה אחת, תקשיבו טוב, היו שם עשרות אנשי מקצוע, בחומר הנכון שבו צריך למלא את המזגנים. הוועדה עסקה בנושא הזה. הוועדה לביטחון לאומי עסקה באיך אנחנו מרחיבים את חיי המחיה של הנוח'בה בבתי הכלא? איזה מטרז' בונים? מתי זה יתבצע? בזמן שהילדים שלנו והמשפחות שלנו זרוקים שם במנהרות. אבסורד שלא ניתן לתאר אותו. אז את התסכול שלי כבר הוצאתי בוועדות האחרות.

אז לא היית בוועדה שאני הייתי בה.

כן, אמרתי מראש שלא הייתי בכל הוועדות.

איציק, יש 25 ועדות. כל חבר כנסת בכמה ועדות. אבל עזוב, אנחנו רוצים להגיע לנקודה. יש כאלה שעובדים כמו חמורים.

אני אענה לך לוועדה את התשובה. כשהייתי טירון בוועדות ואמרו לי את זה אמרתי: איפה חברי הכנסת. אמרו לי יש 30-40 ועדות, ואז הבנתי שיש מסך אחד שמסגיר הכול – מי נמצא בבניין ומי לא נמצא בבניין, ושם יש יותר מידי תמונות אפורות. הרוב לא פה, אבל אני לא רוצה ללכת לכיוון הזה. אני רוצה להגיד שיש לי בת בכיתה י"ב לומדת באולפנה צפירה, קוראים לה עדי, היא מתגייסת לסיירת בעוד ארבעה חודשים גם כן.

בהצלחה.

תודה. אני גם אספר לכם שקטי המקסימה נשאה את הילד הזה בידיה ומסרה אותו למוהל, היא זכתה בדבר הזה. אבל בואו נלך לעניינינו. אנחנו פגשנו מוסד חינוכי שהתגייס מהשנייה שזה קרה, הגיעו אלינו הביתה, כל המורות – בלי שמישהו ישב ויבקש מהן – היו עמוק בתוך העניין, איך מסייעים לעדי? איך עוזרים לה? היא ילדה חזקה. אני אספר לכם שכשבאו לבשר היא הייתה לבד בבית, בת 17.5 את אחות של עמית? עמית נהרג. אחר כך באה איתה לשורה, להיפרד מעמית. היא חוותה את המלחמה הזאת בעוצמה מאוד גדולה וכמובן ההתמודדות היומיומית, שעה-שעה דקה-דקה, אבל האולפנה רצתה לעשות הכול, להוריד לנו את הירח ולתת לעדי.

באמת הפסיכולוגים וכולם היו קשובים והיו איתנו וצריך להודות ולהוקיר טוב על הדבר הזה. אבל נתקלנו בבעיה, היא בכיתה י"ב וצריכה לעשות בגרויות ורצינו הקלות ובמסגרת ההקלות אין סעיף כזה שאומר אחות שכולה – איזה הקלות מגיע לה? אז הלכו לחבר אותנו למעגל – יש כמה מעגלים להקלות – של חבר'ה משדרות, מפונים או משהו כזה. אם יש משהו אחר לא נחשפנו אליו. אני לא רוצה סתם לבלבל את הדיון.

אחר כך, נגיע לזה.

אנחנו בתוך העניין, אבל היינו צריכים לגשת לוועדת ערר, להגיש מכתבים להקלות בבגרויות, לכתוב מכתבים, לבוא לשר החינוך למשרד, כאילו אין לנו שום דבר אחר לעסוק בו ורק לעסוק בזה. אז כדאי לתת את דעתכם על העניין.

אני שוב מברך על הדיון המאוד חשוב, לא סתם רואים מי עוסק בזה, אולי זה גם סימן אימהות עם לב רחום, ובהחלט זה משהו שצריך להיפתר היום או מחר, ולא לחכות לעוד דיון כי הילדים האלה סובלים ואמורים גם כשצריכים לבוא להתמודד. ועוד הצעה אחרונה לייעול: תזמינו אותנו, את ההורים, תזמינו את השמיניסטיות שיודעות לדבר, לספר מה הם חוו, מה הם עברו? כי אני חושב שאין כמו מי שנמצא בתוך הטראומה הזאת ובתוך האירוע הזה. ומי שפה אמון על אולפנה צפירה, אז זה הזמן על הבמה הזאת להודות להם מקרב לב, הרב אמיר ושאר הצוות שבאמת עזרו לנו. אז שוב, תודה רבה, והלוואי והייתי יכול להישאר לכל הדיון.

אתה מוזמן.

אני רוצה להגיד משהו לפני שאתה הולך. איציק, קודם כול אני מצדיעה לך. גילוי נאות, את איציק אני מכירה שנים רבות עם איזושהי הפסקה של כמה שנים, ולצערנו הרב האסון שפקד את נועה ואת איציק גרם לי שום לחשוב ולהיות בקשר עם איציק. אני רוצה להגיד לך איציק שאני גאה בך ברמה שאין כדוגמתה, ואני חושבת שבמנהיגות שלך והצפת הנושא הזה שנקרא פורום גבורה, הורים שכולים, אחים שכולים, משפחות שכולות, אתה הבאת את זה לסדר-היום. דבר שלא היה. אנחנו שמונה חודשים עוסקים בנושא האסון שפקד את המדינה הזו ואתה הבאת את הנושא הזה בצורה - - -

קטי, אנחנו פשוט גולשים בשעה מעל הזמן, אז בבקשה תקצרי.

אני יודעת, זה חשוב. ביקרתי היום במשפחה שכולה נוספת שהצטרפה למעגל השכול מבית שמש. ראיתי את החוסר. אני מדברת והם לא איתנו מפני שהם נמצאים בבלבול אחד גדול. ואתה לקחת את העסק הזה לידיים מהיום הראשון והחלטת שאתה מנהיג את כל הנושא הזה של פורום גבורה. אני לא מדברת עכשיו על תפקיד, אלא להביא את זה לסדר-היום, ואני רוצה להגיד לך שאני גאה בך.

תודה.

ואנחנו חברי הכנסת כן צריכים לשמוע אתכם כל הזמן.

תודה רבה קטי, תודה רבה לכל ההורים שהשתתפו. לעמית זכרו לברכה, לנריה זכרו לברכה ולאלקנה ואוריאל, הלוואי ולא היינו באירוע הזה אבל אנחנו פה ועכשיו אנחנו בדיוק עוברים לנושא שלשמו התכנסנו.

אני יוסף אבי יאיר אנגל, אני דור שני של ניצולי שואה, אב שכול לבני יאיר שנפל בעת שירותו בשייטת 13, ואני הסבא של אופיר שנחטף לבארי ביום הארור ביחד עם אבי חברתו יוסי שרעבי ונער נוסף מהקיבוץ. יוסי שרעבי נרצח או נהרג אחרי 99 ימים, אחרי שנפרד מאופיר אחרי 54 ימים שאופיר חזר. אין פה הרבה חברי כנסת לצערי הרב ששומעים אותנו.

יש לך מהקואליציה.

אנחנו נמצאים בסיטואציה בלתי הגיונית והזויה שלא ניתן לתאר אותה. עוד היום אחרי 255 ימים ש-120 ישראלים נמצאים חטופים בעזה. יש המדברים על הניצחון המוחלט, ועל כל מיני שטויות מהסוג הזה, ומיטוט החמאס וכל מיני כאלה דברים אחרי שאנחנו הצמחנו את החמאס. ובמקום כל מיני ארגונים אחרים שגם לא אוהבים אותנו אבל לפחות לא היו באידיאולוגיה של להשמיד את העם היהודי, גידלנו ופיתחנו בלי ששמנו לב לאן הולך הכסף שלהם. היום הגיע הזמן ש-120 חטופים יהיו בבית אצל המשפחות שלהם, ועד אז להפסיק לדבר בכל מיני נושאים אחרים. כן, גברת שטרית.

מה אתה רוצה ממני? עוד לא התחלנו את הישיבה, יש לנו פחות מחצי שעה.

עוד לא התחלנו את הישיבה. קטי, אני מבקשת ממך בבקשה.

אני מקשיבה, למה אתה אומר חברת הכנסת קטי שטרית? אני מקשיבה לך אולי בוועדה הרביעית.

כן, לצערי הרב אני כבר חמישה או ששה חודשים מגיע הנה כמעט בכל יום שני כדי לזעוק את הזעקה הנוראית הזאת של נירה ובנותיה שהאבא נהרג והבית נשרף ואין להן עתיד. אני בא וזועק ואם אין לי מקום אחר, רק כאן, מכיוון שהממשלה לא מתייחסת וזה לא מעניין אותה. את אופיר, עד היום אף אחד מהממשלה לא בא לשאול מה שלומו אחרי 201 ימים שהוא חזר מהשבי. אף אחד לא בא לשאול אותו מה שלומו? מה קרה? עם ההורים? אולי האמא לא בסדר? אולי האבא משהו קרה? כלום, שום דבר, התעלמות מוחלטת.

לא שומעים שום דבר על הדברים של הבן של ראש הממשלה מפיץ באינסטגרם במיאמי. שום דבר לא שומעים מכם, מאף אחד לא, מכל חברי המפלגה מהקואליציה, אף אחד לא מדבר מילה, אתם לא מתביישים בזה? בושה וחרפה.

תודה רבה. אנחנו נעבור לנושא הדיון שהוא נושא שמתחבר לכל מה ששמענו היום בחדר הזה ובחדרים אחרים, וזה הנושא של טראומה ואיך מדינת ישראל מטפלת בנושא הזה.

כמו שכתבנו בהצעה, למעלה מ-1,100 אזרחים וחיילי צה"ל נרצחו ונהרגו ב-7 באוקטובר. יש עוד בשבי החמאס למעלה מ-120 חטופים, ובחודשים האחרונים מאז פרוץ המלחמה נהרגים עוד ועוד חיילים, מעגלי השכול הולכים ומתרבים, ומאחורי כל שם ושם יש משפחה ויש ילדים ויש הורים ויש באמת אינסוף אנשים שנפגעים מהמציאות הכל-כך קשה ומורכבת שאנחנו עומדים בה.

אני חייבת לציין שהדיון היום הוא באמת דיון באותם תלמידי בתי הספר, צעירים. אם לנו כמבוגרים קשה להכיל וקשה להתמודד ואנחנו באמת נמצאים במצבים שחוץ מלתלוש את השערות אין הרבה מה לעשות, אז על אחת כמה וכמה אותם ילדים. אני לא יודעת אם הן נמצאות פה, כי הזמנו את היועצות החינוכיות, אבל מעבר לכך שניסינו בעבר ואנחנו נמשיך לנסות להסדיר את המקצוע ולקבוע לו תקינה גם ביסודי, אני יודעת שבתיכון יש.

התקינה ככל שהיא קיימת היא נקבעת על פי גודל בית ספר, על פי מספר תלמידים. אולי זה נכון בימי שגרה, לא שאני חושבת, אבל אולי זה נכון בימי שגרה, אבל בימים כמו ימים מאז פרוץ המלחמה ועד היום לא כך צריך לספור ולא כך צריך לתגבר את בתי הספר, כי חלק מהמדד זה כמה מעגלי שכול יש בתוך בית ספר? גם בין התלמידים בוודאי כי כל תלמיד מערער את הכיתה כולה, אבל גם בחדרי המורים, גם מאנשי הצוות. רק אתמול הייתי בלוויה של אילון וייס שהוא מורה בבית ספר ואני בטוחה שכל חדר המורים לא מצליח לתפקד עם החיסרון הזה ולכן התפקיד של היועצות הוא לתמוך ולעזור גם לתלמידים וגם לצוות ההוראה, ואין מענה.

אני כן רוצה לפתוח את הדיון בנושא הזה, אני אתחיל במשרד החינוך, איך אנחנו מסייעים גם לתלמידים, גם לצוות המורים ובכלל לצוות המקצועי בתוך בית הספר? כדי שבסופו של דבר, עם כל הקושי ושמענו רק חלק מאוד קטן מהקושי, שמענו פה מגוון של הורים עם מגוון של דעות אבל עדיין הקושי צועק ובוהק, ואיך אנחנו צומחים מהקושי? איך נותנים כלים לצמוח משם ולגדול ולפרוח? ולא להיכנס לתוך עצמנו ולהשתבלל? אז בבקשה, משרד החינוך.

עינב לוק, מנהלת אגף בכיר שפ"י, ונמצאות איתי זוהרה פלורסהיים.

אני רק רוצה להגיד תודה לקטי שהיא השתתפה ביחד איתי בהצעה לסדר.

נמצאת איתי גם זוהרה פלורסהיים מנהלת אגף ייעוץ וצביה דרורי, ממונה על הפיתוח המקצועי של היועצות.

קודם כול אני רוצה להודות על הדיון ולהשתתף בכאבם של המשפחות ולקוות שכל החטופים ישובו.

אמן.

(הצגת מצגת)

ביחד עם כל מדינת ישראל אנחנו מתמודדים עם מציאות מאוד מורכבת, עם אבל, שכול, טראומה של תלמידים. והמספרים הולכים וגדלים. אנחנו ממפים את מספר התלמידים שמתמודדים עם אבל ושכול, יש לנו 979 תלמידים שהם ממעגל משפחות החטופים.

מה המעגל?

כל המעגל, אחים, ילדים של, בני דודים, אחיינים ונכדים. אנחנו ממש הרחבנו. בהתחלה הסתכלנו על המעגל הראשון ומהר מאוד הבנו שצריך להגדיל את ההתבוננות כי הילדים כולם בתוך המשפחה שותפים למאבק, ולכאב ולתקווה ולדאגה ולכן ההתבוננות היא על כל מעגלי הפגיעה.

1,016 תלמידים ממשפחות הנרצחים, ההרוגים, שלצערי המספרים האלה הולכים וגדלים עם כל אירוע שאנחנו נחשפים אליו. 33 ילדים ששבו מהשבי, ו-21 ילדים שהתייתמו משני הוריהם, ועוד ילדים רבים שהתייתמו מאביהם או מאם או מאב. אז באמת ההתמודדות היא מאוד רחבה.

אני אגיד שמעבר למעגלי הפגיעה שתיארתי כאן, יש לנו כ-40,000 ילדים מפונים מביתם, וכמובן כלל תלמידי ישראל שנחשפים למציאות מורכבת, לחשיפה לסרטונים, לכאב, לשכול, שמישהו בבית ספרם חווה טראומה, שמורה נהרג בתוך בית הספר, זה באמת משפיע על הרבה מאוד ילדים וקהילות.

אנחנו נערכנו החל מה-7 באוקטובר להגדיל, גם את אנשי המקצוע שלנו ואני תכף אסביר איך, וגם את המשאבים שאנחנו נותנים לתלמידים גם ממעגלי הפגיעה השונים וגם לכלל תלמידי ישראל.

רק להגיד שב-14 באפריל פרסמנו חוזר מנכ"ל שמתייחס לליווי תלמידים שחווים משבר מתמשך, אובדן, שכול, שמישהו ממשפחתם חטוף, ונתנו הנחיות למוסגות החינוך לליווי ומענים, לרבות היבטים גם רגשיים, גם טיפוליים, גם חברתיים וגם לימודיים. ויצא כאן איציק אבל אני אשמח להעביר לו את המידע או אם במידת הצורך הוא עדיין צריך עזה אז אנחנו נסייע כי יש הנחיות ששונו ועודכנו כך שהדברים למעגלי הפגיעה הם הרבה יותר מהירים, כדי שהמשפחות לא יצטרכו להתעסק במענים האלה אלא לתת להם את המענים שהילדים זקוקים להם.

והמצב מבחינתך משביע רצון? אני לא מדברת כרגע על תוספת של מעגלי שכול, חס וחלילה שלא נדע, אבל במצב נתון היום אני לא שומעת, את מספרת וזה מרומם את הלב אבל זו לא המציאות.

לא, אני רק מתארת את תמונת המצב.

עוד שאלה, מה החיבור ביניכם לבין תקומה? כי אנחנו ביקרנו בתקומה.

תכף דגנית, יש כאן נציגים מתקומה.

כי מה ששמעתי מתקומה זה תוכניות גפן.

אז אנחנו תכף נתאר, אני בסף הכול תיארתי את תמונת המצב. אכן הפער בין צרכים למענים הולך וגדל, יש יותר ויותר צרכים של תלמידים וצרכים של קשיים ואנחנו מתגברים ככל הניתן את אנשי המקצוע. אני אגיד שבשוטף יש לנו 3,422 פסיכולוגים חינוכיים.

אבל תגדירי איפה?

בכל הארץ. אבל אני רגע נותנת תמונת מצב של אנשי המקצוע. יש לנו 3,422 פסיכולוגים חינוכיים שפרוסים על 257 רשויות מקומיות.

חלקיות משרה?

בדרך כלל בחלקיות משרה. רבים מהם עובדים בחלקיות משרה וזה בעצם יושב על 2,800 תקנים ולא על משרות מלאות.

שלא כולן מאוישות.

נכון, לא כל המשרות מאוישות. לגבי יועצים חינוכיים, יש לנו 7,166 יועצות ויועצים חינוכיים ובגיל הרך עוד 278 יועצים ויועצות חינוכיות. מה שעשינו בתשפ"ד בעצם גייסנו אנשי מקצוע נוספים כדי שנוכל לתת מענה בכל המקומות, בדרום ובמרכזי הקליטה והפינוי. גייסנו פסיכולוגים בתקציב תוספתי כדי לגייס אותם ולתת מענים במקומות השונים במרכזי הקליטה. נתנו תגבור באמצעות סלי תגבור לשירותים הפסיכולוגים בכל הארץ כדי שנצליח לתגבר את המענים. המענים האלה ניתנו או על ידי פסיכולוגים שגייסנו מחוץ לתקנים השוטפים, או פסיכולוגים שעשו את זה בנוסף לעבודה השוטפת שלהם.

שמי אופירה הוניג ואני מטפלת באומנות, מארגון המטפלים באומנות בישראל, יה"ת, אנחנו נמצאים 4,500 מטפלים באומנויות בבתי ספר, ואנחנו חלק נכבד מאוד-מאוד מהמענים שניתנו.

נרשמת לדבר, נכון?

כן.

אז אנחנו נגיע אליך.

אבל היה לי חשוב להעלות את זה כי זה לא נמצא במצגת.

בסדר גמור.

לא סיימתי. רק אגיד שאנחנו גם גייסנו יועצות חינוכיות בפנסיה, בשבתון, בכל הדרכים האפשריות, כדי שיהיו לנו יועצות חינוכיות בתוך מרכזי הקליטה, ותגברנו בתי ספר שבהם היו תלמידים רבים שנקלטו למרכזי הקליטה או תלמידים ממעגלי פגיעה.

תראי, אפשר לקרוא את המצגת כי יש לנו אותה, ומי שלא – יוכל לקבל אותה. כן חשוב לי לשמוע את הציבור שהגיע כדי שיציג לך תמונה שלא תמיד את רואה. אני מאוד מעריכה את העבודה, אני חושבת שעושים עבודה טובה, אבל יש עדיין המון מה לתקן.

אז רק ברשותך אולי נעבור לסוף שמתייחס לשנת הלימודים הבאה. בעצם השנה היו לנו תקציב של חרבות ברזל שאנחנו תקצבנו את בתי הספר בשעות ייעוץ, תגברנו את שעות הייעוץ, תגברנו את המענים הפסיכולוגים, וכרגע אנחנו עובדים ביחד עם תקומה על הדרום כדי שהמענים שיינתנו – יינתנו דרך סל תקומה. ניתן יהיה לרכוש באמצעות סל התקומה גם מענים פסיכולוגים, גם מענים טיפוליים מגורמים נוספים כפי שהוצגו כאן, גם שעות ייעוץ.

אבל התקומה זה דרום. אנחנו לא מדברים על כל הארץ, כאילו דרום?

נכון, זה בדרום. יש סל תקומה שדרכו ניתן לרכוש. 30% מסל התקומה מחויב לרכוש היבטים רגשיים וטיפוליים, זו הגדרה שאנחנו מקפידים עליה.

באיזו מסגרת? בתוכניות גפן?

אנחנו עוברים עוד שניה לתקומה.

אי אפשר לעשות את זה בתוכנית הלימודים, זה לא תוכנית לימודים.

קטי, אנחנו לא מתווכחות, אני מסכימה איתך לגמרי. תודה רבה, אנחנו נחזור אליך שוב. נפנה לדגנית מתקומה. את, ולאחר מכן אני אשמח לישראל ורד ממכון ארבל, אחר כך יערה. קטי, אם את רוצה גם לדבר בפני עצמך או לשאול?

אני מעדיפה לשאול שאלות.

בסדר גמור, וכמובן יה"ת. גם עלם.

אני אגיד רק בקצרה, חברת הכנסת שטרית, הפלטפורמה אם היא בגפן או לא בגפן, בעיניי היא פחות מהותית. השירות כשירות הוא שירות שעובד על הילד. אני רוצה להגיד שני דברים: הדבר הראשון זה שסלי התקומה בשנת תשפ"ה יעמדו במינימום על 11,000 שקלים, מתוך זה, מה שאמרה עינב, 30% ילכו לסיפור הזה. אבל זה לא עומד לבד, זה עומד לצד עוד הרבה מאוד דברים. ואני לא יודעת, ברשות היו"ר, אם מותר לי לדבר על דברים שהם לא רק חינוך, אבל לילד יהיו לצד הדבר הזה עוד הרבה מאוד דברים.

כן, אני הבנתי שיש פסיכולוגים ויש יועצים. השאלה שלי היא מה התוספת? כי אני שומעת מצד אחד שיש אלטרנטיבה והיא לא נמצאת אצלכם. אני מבקשת מכם בכל לשון של בקשה, תסירו את תוכנית גפן. התוכניות בגפן לא עונות לצרכים של הילדים עם החוויות שהם עברו. אני מתנצלת, זה לא זה.

מאחר ואני מנהלת את הדיון, שניה. את הנושא של גפן אפשר לקבוע, ובואי ביחד, נעשה דיון על הגפן – כן לא שחור לבן – נטפל בזה. אני שואלת כי פשוט לוחצים איתי על זמן, אני אנסה לבקש ארכה אבל בינתיים אנחנו מאוד לחוצים בזמן. האם כל המענה של סל תקומה הוא בגפן, או שיש מעבר לזה? רק כן או לא.

בבקשה, רק תגידי לפרוטוקול את השם.

מרגלית, מובילה את תחום החינוך במנהלת תקומה. המענים שניתנו עבור כל ילד ניתנים דרך סלים שדומים לגפן, אך מורחבים פי כמה וכמה. ומכיוון שהם – בשונה מסלי הגפן – מורחבים פי כמה וכמה, ומכיוון שראינו עין בעין עם המשרד, הם אנשי המקצוע, שנושא הטיפול בטראומה הוא הדבר הראשון שצריך לעשות , ההגדרה הייתה שבתוך סלי תקומה 30% מהניצול שלו חייב להיות אך ורק למען טיפול במענה הרגשי. עכשיו, את צודקת שתוכניות רגילות בגפן לא נותנות מענה לטיפול רגשי.

חד משמעית.

בזה את צודקת ב-100%, אין בינינו מחלוקת. השוני בין סלי תקומה לסלי גפן רגילים שיש שם תוכניות רגשיות הוא שהפעם השפ"י של משרד החינוך שם את הדגש על רכישה של פסיכולוגים, של מענים טיפוליים.

אני לא שמעתי.

מצוין, תודה רבה.

אני רק אגיד שזה לא רק בחינוך, הילד יקבל את זה מכמה מקומות.

מצידי רכיבה על סוסים.

גם בחוסן, גם במרחבי ריפוי.

לא להיכנס אחד לשני. ד"ר ישראל ורד.

מה התוכניות שאתם מביאים בסל הזה? לי זה חשוב.

אני אסכם את זה אחר כך, כן. תודה דגנית. בבקשה ישראל ורד, ראש המערך המקצועי במכון ארבל.

קודם כול אני חלק מהמענים שעינב מדברת עליהם. אנחנו מיזם משותף עם השפ"י של פסיכולוגים שנותנים מענה בבתי ספר.

חג שבועות היה לפני שבוע. שלוש בנות משדרות, בנות 8, יוצאות אחר הצוהריים לטייל בעיר שדרות. מנהג מגונה כבר הרבה שנים שיש בעם ישראל הוא להשפריץ מים אחד על השני בחג שבועות. הילדות קולטות נער על הגג עם רובה מים. שתי הילדות נבהלות כי הן הולכות להירטב. ילדה אחת מקבלת פלאשבק מה-7 באוקטובר ונעלמת לשלוש שעות וחצי. חצי עיר מחפשת אחריה. זה פוסט טראומה.

ילד בעוטף שדיברתי עם המורה שלו כחלק מהמיזם, אומרת לי: הוא ילד מתוק, אני כבר שנים מלמדת אותו. הוא כבר בכיתה ד', והיא מכירה אותו מ-א'. בחודשים האחרונים הוא יושב בכיתה ויש לו התפרצויות צחוק מוזרות. יושב באמצע השיעור ופתאום "אהאה" וזה לא קשור לכלום. אנחנו מדברים פה גם על פוסט טראומה בממדים חדשים שלא הכרנו למרות - - -

מה אתם עושים? בדוגמאות יש לי פה - -, פשוט אין לנו זמן. תגיד לנו מה אתם עושים.

אני חלק מהמענים ששפ"י - - -

אבל מה ההמלצה שלך, ישראל?

אני רוצה לדבר רגע על המקום שבו זה חסר וזה סיפור קטן בשביל שתביני. מנהל בית ספר שהיו בו שמונה נופלים, לא דרום לא צפון לא חטופים, שמונה נופלים.

שלא שייך לתקומה.

לא שייך לשום מעגל. אני מגיע כחלק מהמיזם של השפ"י במאי, הוא אומר לי: עכשיו הגעתם? זאת אומרת איפה יש לי מענים? הוא מספר לי: בשבוע שעבר הבנות שלי עברו תאונת דרכים אפילו לא סיפרתי לצוות, אני לא רוצה להעמיס עליהם עוד.

אנחנו בשליחות שפ"י מגיעים למוסדות האלה אבל ים המקרים הולך וגועש עוד ועוד.

אז תסביר לי מה אתם עושים? מציירים איתם? רוקדים איתם?

רגע, לא. אנחנו מתפזרים. קטי, אנחנו לא נעשה עכשיו פתיחה של מה בדיוק הוא עושה ומצייר כי אין לנו, אנחנו נקבע דיון אחר על זה. אני כן רוצה לשמוע כי חלק מההצעה שלי לדיון מהיר שגם קטי הצטרפה אליה, הייתה כי אתה פנית ועוד פנו אחרים, של חוסר במענים. אז אני רוצה לשמוע לא מה אתם עושים אלא מה חסר ואיפה משרד החינוך צריך להיכנס מתחת לאלונקה ולתת את המענים, כי זה שלו?

באופן הכי פשוט, תורידו צפון, תורידו דרום, תורידו חטופים, ותישארו עם בתי ספר שחוו שכול כבד מאוד, ששה נופלים, שמונה נופלים, ויש שם יועצות מסורות שאת הכליה הן נותנות. אבל זה לא מספיק פעמיים. פעם אחת כי יש המון ילדים. גם בשגרה היה קשה לתת לזה מענה – בחירום עוד יותר. פעם שניה, מי מציל את המציל? כשהיועצת שומעת עוד סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור ובעצמה השכן שלה ליד הבית נהרג, והיא לא נחשבת מעגל שכול, היא לא אחיינית ולא דודה ולא סבתא, אבל בסוף השכנה שלה שכלה את בעלה.

בסוף יש אזור כלוא שבו לא ניתן מענה או ניתן מאוד חלקי. זה לא צפון ולא דרום, המענים שנותנים ואני חלק מהמענים של שפי, אבל מה לעשות, הסיר הרבה יותר גדול מהתכולה שיש בתוכו. וכאן, תכלס מי שצריך לשבת זה מי שלא נמצא פה, אנחנו צריכים את שר החינוך שיסית תקציבים – אני לא מבין בזה כלום – אבל האגף של שפ"י צריך להיות, שוב בעיניים הקטנות שלי, פי שלוש בגודל שלו עד סוף המלחמה.

אוקיי, תודה ישראל. לפני שנפנה לעינב, יערה ואחר כך יה"ת. אני רק רוצה שקודם כול נציף את הבעיות ואז נפנה לקבל תשובות מכם.

לי יש תשובות גם.

מצוין. יערה שילה.

צוהריים טובים, אני ד"ר יערה שילה, מומחית בגיל הרך, אני מתנדבת מה-8 באוקטובר ב-Early Starter, אנחנו מקדמים מרחבים בטוחים לילדים בשעות משבר ומלחמה. לצערי יש לנו ניסיון מאוקראינה, ניסיון טוב, הבאנו את הניסיון ארצה, לא חלמנו שזה מה שנצטרך.

אני רוצה לדבר על הכשרות, יש הכשרות פשוטות לחינוך מודע טראומה. אנחנו עושים את זה, אנחנו עושים את זה טוב. הצוותים שלנו עוברים בהרבה מקומות ואם יתנו הכשרות – כמו שאומר ד"ר ישראל – כמה שיותר הכשרות ליותר אנשים שיתמודדו עם האירוע הזה. זה אירוע רב נפגעים. תסתכלו על הבן שלי, ילד בן 16 מופלא אין כמותו, כבר היה בחמש הלוויות. חבר'ה זה לא נורמלי. מנהל בית הספר שלו נהרג, בסניף שלו בבני עקיבא שני בוגרים וכו'. אני מדברת עם המורה שלו, מורה הכי נפלא בעולם, אין לו חינוך מודע טראומה, הוא אומר שהם רצים ומסתובבים ומסתדרים, הבן שלך מסתדר, ברור שהבן שלי מסתדר כי יש לי יכולת לתת את המענים גם בספורט וגם בעוד דרכים.

אני חושבת שהסיפור של ההכשרות הוא קריטי מאין כמותו. שלחתי לך מיכל, את הסילבוס Early starters ואנחנו גם במכללת אפרתה מסוגלים לעשות את הדברים האלה. יש לנו סילבוס מסודר אפילו להכשרה קצרה של 30 שעות, היא נותנת יותר מענה ואנחנו מוכנים לעשות שיתופי פעולה, אני אמרתי את זה 1,000 פעמים גם בפעם שעברה שהיינו פה וגם לפני.

משפט אחרון, גיל הרך מתחיל מלידה ולא מגיל שלוש. והילדים מלידה , סלחו לי, מופקרים, פשוט מופקרים וזה שאין להם מסגרת יציבה, וזה שההורים שלהם קורסים ועוד, צריכים לתת לזה מענה לא פחות חושב מהמענים.

תודה יערה, תודה. ד"ר אופירה הוניג, בבקשה.

תודה רבה. תודה רבה לך בכלל ותודה על הוועדה הזאת ועל ההתכנסות הזאת. אני רוצה להתחיל ולומר שהטיפול באמצעות אומנויות הוא טיפול נפשי עם מומחיות גם בטראומה, זה המקצוע שלנו. אני במקצוע מ-1990, אני מומחית בטראומה, בהתערבות במצבי אסון.

אנחנו 4,500 מטפלים באמצעות אומנויות נמצאים במערכת החינוך, 3,000 מתוכם נמצאים במערכת החינוך המיוחד, 1,000 ויותר נמצאים במערכת החינוך הרגיל. הפתרון שאנחנו חושבים עליו זה שאם יתנו לכולם, יגדילו לנו את המשרות בתוך החינוך הרגיל, יש לנו תשובה – זה לא איך, קטי, זה המקצועיות.

אני מבינה. אני רוצה לשמוע אותך. אני באתי לנושא הזה בגלל אנשים כמוך. כי את יכולה לתת פתרונות. נמאס לי לשמוע כמה צורך יש, אני רוצה לדעת איך אפשר את הצורך הזה לפתור?

אז אני רוצה לומר שאני פשוט קפצתי קודם כי השקופית של שפי קצת הייתה בעייתית, מאחר ושפי זה שירות פסיכולוגי ייעוצי והיועצות כולן עושות עבודה מאוד מרשימה בבתי הספר, אבל אין סימן שאלה על זה שמי שנותן את המענים הטיפוליים במקום הייחודי ביותר בעולם שזה ישראל, שבתוך מערכת החינוך יש טיפול נפשי שהוא מותאם לעבודה בתוך מערכת החינוך.

מה-8 באוקטובר אנחנו בשטח, כל המטפלים באומנויות, עם הכשרות מקצועיות. את רובן, המטפלים הבכירים שכמותי, עשינו בהתנדבות. יש לנו מערכות הדרכה, יש בתוך משרד החינוך מערכת שלמה של הכשרות, יש את כל המבנה – רק להעביר אותו ולספק עוד הכשרות למבנה הקיים. לא צריך להקים מבנים מחדש, צריך להשתמש באנשים שנמצאים בשטח.

אופירה, משפט. אני אפנה ואסכם, אבקש מיושב-ראש הוועדה פשוט לקבוע דיון נוסף, כי זה פשוט לא היה ממצה בכלל.

נכון, אבל חשוב לי להגיד בהקשר למה שאת אמרת בהתחלה, את אמרת משהו על חקיקה.

השעה 15:00 הגיעה. אני מתנצלת, אני מציעה שתקראי את הסיכום כי אני מוכרחה להמשיך.

אמרו לכם שהיועצים המשפטיים שולטים לנו פה על הכול.

זה לא העניין, העניין הוא שהפתיח היה ארוך מידי. לא עליכם אני מדברת, אנחנו לא יכולים לקיים דיונים מקצועיים.

אני מבקשת משפט אחרון, אפילו לא לפרוטוקול. אבל אני רוצה לומר שזה יישמע: החקיקה נעצרת.

בסדר, אנחנו נסכם. הוועדה שולחת תנחומים למשפחות החללים ואיחולי החלמה מהירה לפצועים ומתפללת ומקווה להחזרתם לשלום במהרה של כל החטופים והחיילים. הוועדה רשמה לפניה את תגבור משרד החינוך לענייני טראומה, הוועדה דרשה ממשרד החינוך לתת מענה לטראומה לכל התלמידים והצוות הזקוק להם.

אני רוצה להוסיף שאני אבקש מהוועדה לקיים דיון נוסף שיוכל לתת מענה לאנשים שהגיעו ולא יכלו לדבר, כי התחלנו מאוחר מידי, אז אני מתנצלת בפני כל מי שהגיע. אני אדאג שיהיה דיון נוסף.

יש חשיבות לשמוע את הקול של העמותות ולא רק של משרדי הממשלה.

זה מה שאמרתי, ולכן פניתי. אנחנו כבר לא לפרוטוקול, הישיבה ננעלה.


הישיבה ננעלה בשעה 15:04.