פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
17/06/2024


מושב שני




פרוטוקול מס' 220
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, י"א בסיון התשפ"ד (17 ביוני 2024), שעה 10:33

הצעת חוק יום לציון אירועי הפרהוד, התשפ"ד–2024, של ח"כ אופיר כץ - דיון והצבעות

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
לימור סון הר מלך

אופיר כץ

רחלי לוי - עו"ד, לשכה משפטית, משרד החינוך

חנן ארליך - עו"ד, יועץ משפטי, משרד המורשת

שלום בוחבוט - מנהל אגף מורשת ופרויקטים, המשרד לשוויון חברתי ומעמד האישה

גלית כהן - ממונה אסירי ציון, משרד העלייה והקליטה

שרה גולד - עו"ד, ייעוץ וחקיקה ציבורי-מנהלי, משרד המשפטים

מיכל רוזה שקרג'י - עו"ד, ייעוץ וחקיקה ציבורי-מנהלי, משרד המשפטים

אריה בלדן - מתמחה ייעוץ וחקיקה ציבורי-מנהלי

ד"ר רחל ידיד - יו"ר ומנכ"לית עמותת אעלה בתמר למורשת יהדות תימן

רועי לוי - פורום הגבורה

יעקב הרשקוביץ - אביו של יוסי, פורום הגבורה

מיכל בן דוד - אמא של נריה בן דוד ז"ל, פורום הגבורה

גליה חושן - אימהות הלוחמים, משפחות שכולות

ליאת קליין גנץ - עו"ד, עמותת חמניות הבית ליתומים בישראל

אורן נתן - פיתוח עסקי ואיש שווק תקשורתי ובן למשפחה בפרהוד שנפגעה

מיכל זמיר - מטה השבת החטופים

פרופ' חגי לוין - רופא, מטה משפחות החטופים

שרי גת - ניצולה מקיבוץ בארי, מבני משפחתה נחטפו לעזה, מטה משפחות החטופים

אילה ניצן - חברה של שרי גת

הדסה לזר - אחות של החטוף שלמה מנצור, משפחות החטופים

מושית מנצור - הבת של החטוף שלמה מנצור, משפחות החטופים

יזהר ליפשיץ - הבן של החטוף עודד ליפשיץ, משפחות החטופים

איתי סגל - אחיו של החטוף קית' סיגל, משפחות החטופים

שמעון אור - דוד של החטוף אבינתן אור, משפחות החטופים

נועה רחמים - בת דודה של החטוף מתן אנגרסט, משפחות החטופים

מירב רחמים - דודה של החטוף מתן אנגרסט, משפחות החטופים

מאיה גונן

יהודית גידלי

אתי דנן

רינת בן מוחה, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי -דיוקים והשמטות




הצעת חוק יום לציון אירועי הפרהוד, התשפ"ד–2024, פ/312/25 כ/1014

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את ועדת החינוך, התרבות והספורט, י"א בסיוון, התשפ"ד, 17 ביוני 2024, נושא הצעת חוק יום לציון אירועי הפרהוד, התשפ"ד, הצעתו של חבר הכנסת אופיר כץ.

בתחילת הדברים אנחנו ניתן כהרגלנו, לצערי, משפחות החטופים, אני אלך לפי מי שנרשם ולפי הסדר. משפחת מנצור, בבקשה.

שלולם לכולם, החל משנות ה-30 החלה האידיאולוגיה הנאצית לחלחל עמוק לתוך עיראק, היהודים בעיראק החלו לסבול מהתעללויות, עלילות דם, גזירות אנטישמיות, בזיזה ומקרי רצח. אפילו תנועת נוער נאצית הייתה שם.

השנאה והתסיסה גברו עד שהגיעו לשיאן בלילה אחד של חג השבועות, ו' בסיוון תש"א ה-1 ביוני 1941, לילה זה נקרא פרהוד, בתרגום חופשי הפרהוד משמעותו ביזה. בהווייתו היה הגרסה העיראקית של ליל הבדולח. בתי היהודים סומנו בכף יד אדומה ובלילה אחד נרצחו בברוטליות גברים, נשים, ילדים, תינוקות, בתוך בתיהם וברחובות, בסכינים, בגרזנים, בחרבות ובכל הבא ליד. באין מפריע, עוד מאות יהודים הורעלו למוות בזריקות בבתי החולים. היהודים איבדו את רכושם שנבזז ואף איבדו את בתיהם. בלילה הזה היה מותר לעשות ליהודים הכול, לבזוז, לשרוף, לאנוס, לרצוח, הכול. נשמע מוכר, נכון?

הם פרצו לבית הורינו, ירו בכלבה שניסתה להגן עלינו, הם היכו את הוריי, רצתי בבהלה ובבכי לגג שם ראיתי זוועות שליוו אותי כל ימי חיי. ראיתי ושמעתי זעקות אישה שמתחננת לקבל את תינוקה בחזרה לזרועותיה אבל הם המשיכו להתמסר איתו כאילו זה היה כדור תוך כדי צחוקים מרושעים. לבסוף, הם נעצו בו את הסכין והחזירו לה את התינוק המשופד.

למרות הזוועות והשואה שחוו יהודי עיראק, שואת עיראק איננה נכללת בתוכנית הלימודים כחלק מתרבותו של העם היהודי. עובדה זו מהווה כשל תרבותי ותודעתי לכשל עצמו. את עובדת קיומו של הפרהוד למדתי רק מתוך היומן של אבא שלי כשנאצלתי לארוז את חפציו. אבי שתק את סבלו.

שנים לאחר מכן המשיכו היהודים לסבול מהתנכלויות, אלימות וגזירות נוראיות. ב-1951 אבא, שהיה אז בן 13, ומשפחתו, החליטו לעלות ארצה. הם הגיעו למעברות של תלפיות בירושלים לתנאי עוני קשים. בגיל 16 החליט אבי לעזוב את משפחתו והמעברות ועובר עם תנועות הנוער להפריח את הארץ לקיבוץ כיסופים שבצפון הנגב המערבי. לימים, ייקרא חבל ארץ זה עוטף עזה, או בקיצור – העוטף. ועבור תושביו יקבעו ערכי מוסר אחרים של מחדל והפקרה.

בשבת השחורה נאלץ אבי לחוות את השואה בפעם השנייה בחייו, והפעם בתוך מדינת היהודים שהבטיחה שלא עוד. על אף ההתרעות והאזהרות נותרו אבי, אזרח המדינה, וחבל ארץ שלם להפקרותם. סמוך לשעה 07:30 לאחר שעה של ירי רקטות בלתי פוסק נשמע צרור יריות על דלת ביתם של הוריי ואליה פרצו כחמישה טרוריסטים, תפסו את אימי ודרשו ממנה את מפתחות המכונית תוך שהיא מתחננת על חייה שלא ירו בה.

מחבלים נוספים כפתו ואזקו את אבי בעודו לבוש בפיג'מה, הובילו אותו לכיוון מכוניתו וסטרו לו. אמי, בהחלטה אמיצה ובגבורה חמקה מהם לממ"ד השכנה ובכך ניצלו חייה. ב-02:00 אחרי שעות מורטות עצבים, אמא והשכנה פונו לים המלח במבצע צבאי הרואי תחת אש מחבלים שלא חדלה גם ימים לאחר מכן.

מאז, למעלה משמונה חודשים היא נמצאת בים המלח ביחד עם הקהילה ומחכה לבן זוגה, שלמה. במרץ האחרון, הם ציינו 60 שנים של נישואין, יש להם חמישה ילדים ו-12 נכדים. אבי, שלמה מנצור, החטוף היחיד מכיסופים והחטוף המבוגר ביותר בשבי החמאס ציין את יום הולדתו ה-86.

שמי מושית מנצור, הבת של שלמה מנצור. אבא, שעל אף גילו המופלג עסק בתחומי עניין שונים ואף דיווש על אופניו בשבילי הקיבוץ בדרכו לעבודה. אבא תמיד שימש מקור לגאווה, הוא בלט ביכולותיו המקצועיות והיצירתיות ותמיד דאג לעזור לזולת עם חיוך גדול על פניו. הוא בנה, שיפץ וידע לסדר ותמיד דאג לעזור לזולת עם חיוך גדול על פניו. הוא בנה, שיפץ וידע לסדר ולתקן משחקים שהתקלקלו ונשברו, יצר תכשיטים וחנוכיות יפות, לימד את ילדי הגן נגרות, דאג לטפח ולקשט את הגינה היפה שבחזית ביתו. טוב ליבו דובר ברבים. אבי תמיד היה נכון לעזור לזולת באהבת אדם ודרך ארץ, איש ערכים ומוסר ממש כפי שגדלנו על ברכי ערכי המולדת ועכשיו הוא זקוק לעזרה.

באותה שבת היינו ילדיי ואני אמורים להגיע לבקר את הוריי בקיבוץ, התעוררנו לקולות האזעקות ורצנו לממד. בהפוגה הדלקתי טלוויזיה וחשכו עיניי. על המסך היו התראות על כיסופים וירי בלתי פוסק, הספקתי לשוחח עם אבי בטלפון. הוא כל-כך חיכה שנבוא ואמר בעצב: שינו לנו את התוכניות. הוא הבין שלא נוכל להגיע בגלל המצב הביטחוני. בשיחתנו השלישית והאחרונה – דקות ספורות לפני חדירתם של המחבלים לבית הוריי – הוא אמר כי מעולם לא הייתה תדירות של קצב טילים כזה, וסיים את השיחה בהבטחה שיהיה בסדר. אני לא בטוחה אם הוא ניסה להרגיע אותי או את עצמו, אבל מרגע זה בסדר בטוח לא היה.

מה-7 באוקטובר אין לנו מידע אודותיו. אין רגע ביום שבו הדאגה אליו ואל שאר החטופים לא מחלחלת וזורמת בתוך דמינו. אין רגע שבו הראש לא מפסיק לחפש פתרונות, ודבר אחד בטוח שאין לנו פתרון אחר מלבד להחזיר אותם הביתה. זה הבית שלהם, זאת המחויבות של כל אחד ואחד מכם להגיד כן לכל הצעה שתונח על השולחן. אין תקומה אחרת למדינת ישראל. אין. מדינה שאיננה נלחמת על אזרחיה אין לה זכות קיום. הרוח של אזרחיה נשבר לראות כי לא נלחמים על האזרחים.

לנצח את החמאס זאת סיסמה שאין בה דבר מלבד פיקציה, ריקה מתוכן. לנצח את החמאס משמעותו כמו ללכת לרצף את הים, אין בה דבר ממש. להחזיר את החטופים משמעותו ערכים מוסר ואחדות כפי שנהג אבי בסובבים אותו ובדיוק כפי שהתחייבנו במגילת העצמאות בעת הקמתה של מדינת ישראל.

הגידו כן להביא את יום המחר של המולדת של כולנו, כל יום שעובר מדינת ישראל ואזרחיה משלמים מחיר כבד יותר, אזרחית, חברתית, מורלית ודיפלומטית. הגידו כן כי רק ככה נוכל להמשיך ביחד, בתקווה ובאמונה שבאמת יהיה בסדר כפי שאמר אבי. תודה רבה על ההקשבה.

תודה רבה, הדסה בבקשה.

86, שמונה חודשים, לא יאומן. מחג שמחת תורה עד חג מתן תורה רק העצב בעיניים. שלמה מנצור אחי הבכור בן 86. שלמה נחטף מביתו שהוא מבצרו מקיבוץ כיסופים כשהוא היה בן 85, היום הוא כבר בן 86, החטוף המבוגר ביותר. שלום, שמי הדסה לזר, אני אחותו הקטנה של שלמה שתמיד אישאר הקטנה. תודה שנתתם לי הזדמנות לדבר עליו.

שלמה אחי האהוב נולד בעירק וכבר בילדותו חווה את שואת הפרהוד, שואה שהתחוללה בעיראק ב-1 ביוני 1941 לפני 83 שנים בדיוק בחג השבועות. המוסלמים פרעו קשות בהשפעת הנאצים ביהודים ובמשפחתי שחיה שם. שלושה ימים של טבח, רצח, אונס, כריתת איברים, עריפת ראשים וביזה. זה היה ליל הבדולח של יהודי עיראק. שלמה אחי הילד ראה מראות מזעזעים שליוו אותו כל חייו. ואם חשבנו אז, אחרי השואה ההיא, שלעולם לא עוד, בטח לא כשזכינו לחיות במדינה משלנו, הגיעה השבת הארורה ושלמה חווה שואה נוספת בזקנתו. בבוקרו של חג שמחת תורה בשנת 07:30 שלמה שלנו נחטף על ידי מחבלי החמאס שפרצו אל ביתו ביריות, אזקו את ידיו, הכו אותו, עשו פוגרום בבית וחטפו אותו במכוניתו לעזה, ביחד עם אשתו שברחה מהם בגבורה.

השמים נפלו עלינו, החיים התהפכו. בימים אלו שלמה עובר שואה נוספת בזקנתו. דמיינו את סבא שלכם נמק בגיהינום בלי אור, בלי מזון, בלי חשמל, בלי מים לשתות ובלי כרית מתחת לראש. האם הוא יכול לשרוד כך? הזמן אזל ואני זועקת מכאן את זעקתו.

שלמה עלה לארץ בגיל 13 עם הורי ועוד שלושה אחים קטנים, המדינה שיכנה אותם בצריף דל במעברת תלפיות בירושלים. כשמלאו לו 15 החליט לעבור לקיבוץ כיסופים בהשפעת תנועות הנוער, והיה ממייסדי הקיבוץ שם הקים גם את משפחתו. הוא הפריח את השממה ותרם רבות לקיבוץ ולמדינה.

בשבילנו, המשפחה, שלמה הקיבוצניק הוא מקור לגאווה. שלמה ומזל אשתו הם הורים לחמישה וסבים ל-12 נכדים ולאורך השנים הם היו הורים מאמצים לילדי חוץ ומתנדבים רבים שהגיעו לקיבוץ. אחי הוא איש עם לב זהב וידי זהב, יוצר ויצירתי, הוא מלא חמלה ודאגה לאחר, ותמיד עם חיוך. איש של נתינה אינסופית כמו שניתן לראות בתמונה.

החיוך הרחב של שלמה והאור שקורן מעיניו שובה את הלב של כולם. אתם יודעים, אני מדברת עליו כעת מולכם וליבי שותת דם, נקרע לגזרים. הבטן מתהפכת מדאגה והדמעות זולגות. אני מבקשת שוב, דמיינו את סבא שלכם שנחטף במשקל 57 קילוגרמים. אנו חרדים לגורלו. איפה מצוות פדיון שבויים?

מכאן אני זועקת את זעקתו של אחי היקר שלמה מנצור, אותו ילד שעבר שואה בילדותו והקים מאז בית לתפארת, חלוץ אמיתי ואוהב אדם. איך ייתכן שהוא עובר שוב טרגדיה שכזו? איך? אני מבקשת שתביטו בעיניו של שלמה ותביטו בעיניי, ואני מתחננת שתתגייסו לעזור להחזיר את שלמה שלנו מהתופת חי בריא ושלם למולדתו ולמשפחתו האהובה והאוהבת, הוא צריך לחיות את החיים שעוד נותרו לו לחיות, מוקף באוהביו. שלמה ועוד שאר החטופות והחטופים הם בסכנת מוות אמיתית, אל תפקירו אותם שוב. אני מבקשת שתגידו כן למתווה. תודה רבה.

תודה רבה, הדסה. יעקב הרשקוביץ בבקשה, פורום הגבורה. אבא של יוסי.

שלום ליושב-הראש ושלום לכל הנוכחים, אכן אני אבא של יוסי, וכמו שאתם יודעים יוסי יצא ב-7 באוקטובר עם החטיבה שלו, עם האוגדה, התגייס, והמשימה שעמדה מול עיניהם זה להילחם ולהביא בחזרה הביתה את החטופים ולנסות ולשבור את החמאס, רוחנית אני בטוח שאף אחד לא יכול לעשות את זה, אבל צבאית אני משוכנע שאפשר לעשות את זה. יוסי השאיר בנופלו אישה הדס אהובתנו, חמישה ילדים שאותם הוא לא יזכה לראות ולא יזכה לגדול, ואני, בגילי הפחות או יותר מופלג, אני צריך להתחיל לקלח, להלביש, לנעול, להיות. סדר החיים שלנו כמשפחה, של הילדים שלי, של אשתי, השתנה.

מה שהכי חשוב בתוך כל הסיפור הזה, שכל הלוחמים בלי יוצא מן הכלל, כל אלה שאינם איתנו יצאו למשימה אחת ברורה, ואולי ראינו את זה בשבת לפני האחרונה, זה לא באמת לא אכפת להם, אכפת להם מאוד על חייהם אבל זה לא משנה להם מה יקרה במחיר של להחזיר חטופים הביתה ובמחיר של ניצחון מוחלט.

אנחנו צריכים להבין משהו שהוא אולי לא ברור לנו, אולי אנחנו חוזרים אחורה, לפחות בראייה שלי קצת, לאירועים שלפני ה-7 באוקטובר ואנחנו צריכים להבין שאולי התודעה כאן היא על הרוח שלנו, כל מה שקורה כאן זה על הרוח שלנו ועל מה אנחנו עושים? מה אנחנו נותנים לחיילים שלנו? מה אנחנו בכלל רוצים? אדוני יושב-הראש, אני לא יודע כמה מחברי הוועדה שלך נמצאים פה כדי שנוכל להשמיע את דבריהם, אתה נמצא פה נוכח ועל כך תודה. היינו בהחלט מצפים שיהיו פה כמות של חברי ועדה הרבה יותר כדי שהדברים שיאמרו גם משפחות החטופים, אחיהם או כאלה שכבר יצאו משם ונמצאים ונוכחים פה במשכן הזה כדי להשמיע את דבריהם ולנסות להשפיע כל אחד בנקודת מבטו על מה שקורה לנו היום כעם וכחברה.

מופיע בספר שמות "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע" האם זה המצב בו אנחנו נמצאים כרגע? נראה לי שמבחינת העם אנחנו באיזשהו מקום כזה, שזה הרסני לנו מבחינת עם, כחברה, כעם, אבל הלוחמים בשטח הם גיבורים אחד-אחד. אויב שבסך הכול לא מעז להראות את עצמו, מחפש רגעים קטנים כמו ב- - - לפגוע לשים משהו ולברוח, אויב שמשתמש בנשים וילדים ליצור הסחות דעת אל מול לוחמים עזי נפש שמוכנים לקפוץ תחת אש ולהציל את החברים גם כשבאמת אין הרבה מה להציל וכל זה למען קדושת החיים והגוף.

כל יום שעובר עובר על אלו שלא נמצאים איתנו, דהיינו החטופים, אני לא יודע מה עובר עליהם ואני גם מפחד לחשוב על מה עובר עליהם. ולמדינת ישראל ולמקום הזה שנקרא משכן הכנסת ול-120 האנשים שיושבים פה ומרימים את האצבעות – ולפעמים קצת חוששים והאצבע או היד קצת רועדת להם או אולי לא, לקבל כל מיני חוקים שבעיני נראים הזויים – אנחנו צריכים דבר ראשון להגיע לניצחון צבאי ושחרור חטופים. בהתליה וזה חייב לקרות וכמה שיותר מהר, ומה שקורה כרגע בשטח זה כנראה דרדלה בשפת העם, לא פה ולא פה, אני לא יודע למה מחכים? הדברים היו צריכים להיעשות כבר מזמן, אני לא איש צבא דגול, אני גם לא אסטרטג גדול. אבל כאיש מאוד פשוט אני חושב שהייתי עושה את הדברים אחרת, וצריך למצוא את הפתרון איך אנחנו עושים את זה.

עסקה היא מילה נוראית לעשות עסקה על אנשים, בוא נעשה החלפות קלפים כאלה ואחרים. אין אויב בעולם שלא הכרעת אותו ואתה יכול לקבל ממנו אחרי זה משהו, אתה יכול להוציא ממנו. לא קיים בהיסטוריה.

הייתה עסקה.

הייתה. איפה היא הלאה, יקירי?

אולי תהיה עוד. אתה אומר לא יהיה, אבל הייתה עסקה עם אותו אויב והחזרנו 120 איש.

מקסים, חיים, ברוך השם. אני מתפלל שיש לך 120 אנשים, אני מתפלל מכל לב ואני מתפלל אליהם בכל בוקר ובכל ערב, ובסידור שלי יש את התפילה לשלום החיילים, לשלום החטופים, ותפילה להחזרתם. אני עושה את זה בכל בוקר ובכל ערב, תאמינו לי. לזה אני מתפלל. יחד עם זאת, אני חושב שעם ישראל ומדינת ישראל חייבת לעצמה ולתושבים שלה הכרעה. תודה רבה.

תודה יעקב, יזהר ליפשיץ, בבקשה.

אני אשתדל לא להאריך. אני יזהר ליפשיץ, הבן של עודד ליפשיץ, אני לא אספר דברים אישיים ולא כואבים על החטיפה ועל האירוע. עם ישראל יצא להגן ב-7 באוקטובר על הקיבוצים, ביופיו. אנשים עזבו הכול והגיעו להילחם ב-7 באוקטובר כשהצבא לא היה. אנשים לקחו את הנשק וירדו דרומה והנגב המערבי נכבש והצעירים נרמסו ונאנסו כולל זקנים, וחלק מעם ישראל התגלה בגדולתו, אבל אני עוזב את הקטע הזה.

ב-7 באוקטובר נחטפו למצריים, מה שנקרא, נחטפו החטופים למצריים, וכל המרבה לדבר בחטיפה למצריים הרי זה משובח, אז אני אשתדל להתייחס לזה יותר. החטופים הפכו לאיזשהו אתוס שמשמש בתור עלה תאנה, כל אחד לצרכים שלו. אנחנו פה לא סתם אין פה הרבה חברי כנסת, אני ראיתי וואטסאפים שאומרים: הם כבר גמרו? כי הם רוצים לבוא. זאת אומרת, כמה אפשר לשמוע אותנו פה בוכים ומדברים? הם מיצו את זה 250 ימים. צריך להעביר חוקים אחרים, צריך לעשות ביזנס, אבל זאת המציאות, והחטופים הפכו לאיזה משהו שכל אחד לוקח אותו לצרכים האישיים שלו, מגלגל את העיניים.

כמובן שחייבים להיכנס ולמגר ולהרוג כל דבר כי יש חטופים בפנים, וכמובן שאסור להחזיר בעד כל מחיר כי החטופים לא שווים כל מחיר ואז מעלים את המחיר שצריך, ואז החטופים בתור עלה תאנה שגם אי אפשר להפסיק כי חייבים להמשיך למגר ולמגר כדי להוציא את החטופים כי רק ככה נביא את החטופים, ולא רק חטופים, את כל החטופים. זאת אומרת זה כמו האופק, הרי אין דבר כזה כל החטופים, החמאס לא יודע איפה כל החטופים, הוא אומר: אני צריך שבועיים-שלושה לחפש בכלל בתוך ערמת ההריסות הזאת מה שיש, נקווה שימצאו את הרוב. בקיצור, כל אחד משתמש בחטופים, ומשפחת החטופים כל אחת והדעות שלה והכיוון שלה, אבל היא כואבת את כאבה והיא חסרת אונים. ואת המצב הזה קיבעו 250 ימים.

אני רק בא להגיד שבשבוע האחרון אנחנו משתדלים לשכוח אותו, היו 15 הרוגים, בוא נקווה לשבוע יותר טוב. נהיינו כבר אדישים גם לחיים של חיילים, ולפני זה היו עוד ארבעה שהתפוצצו, אני חושב שאף אחד לא זוכר את השמות שלהם אבל יש אחד שנזכור, ארנון, לא לשכוח, יש עליו שם של מבצע, אחד ל-20 נזכור אותו כי הוא סמל החזרת חטופים, ולא כל כך זוכרים את החטופים שמתו במנהרות כי זה לא סקסי אבל חטופים ששוחררו אחד-אחד נזכור אותם.

חטופים שחיו ארבעה חטופים ומתו - - כבר ציינתי את זה הרבה פעמים אבל אף אחד, בטח לא ראש הממשלה, התקשר למשפחה שהחטוף שלה מת אחרי ארבעה חודשים ואמר: התקשרתי מבחינה פורמלית להגיד שאני מצטער שלא הצלחתי לשחרר אותו, ונעשה את הכול יותר טוב בהמשך, איתכם בצערכם. זה הכול, ביזנס. צריך להתחיל לעבוד ביזנס, זו הצורה הממלכתית לטפל בחטופים וזה הפך למשהו פוליטי, שאם זה לא טוב ולא משרת איזשהו משהו, אז אפילו את הקטע הממלכתי הקטן של להתקשר למשפחה ולהגיד לה: אני מצטער שהחטוף שלך חי ארבעה חודשים אבל הוא מת ולא הצלחנו לעשות הכול לשחרר אותו ואנחנו איתכם בצערכם. זהו, שמישהו יכתוב לו איזו ברכה כזאת, אפשר להוציא את זה ב-chat GBT או באינטרנט משהו, ושפשוט יעביר את זה. אבל ההתעלמות היא בלתי נסבלת. ומזה מה שקרה לנו פה בחברה והכאב הוא כבר הפך ל - -. זהו.

אני חושב שיש 120 חטופים, 120 חברי כנסת ותראו על מה הדיונים. אני נמצא גם בפאנלים אז צריך למלא את משבצת החטופים, קצת להזכיר, אנחנו כבר לא אוהבים לדבר על החטופות הצעירות והיפות ומה שעובר עליהן בפנים וכמה מתעללים בהן ואיפה הן נמצאות זה כבר יותר מידי כואב וככה אי אפשר, אנחנו מוצאים לעצמנו את הדרך איך לשרוד פה, כל אחד באמונתו, ואני חושב שיש פה איזו מראה לחברה הישראלית שמנסה לדבר על אתוס הגבורה והלחימה אבל היא שכחה את עצמה פשוט, את הלב שלה. והחטופים בעזה זה הלב בלי קשר איך להביא אותם.

הרעיון של להתפוצץ רק על הדרך להביא אותם הוא הזוי. שכחנו מה זה החטופים, מה זה פדיון שבויים ואיך אנחנו כחברה נגדל פה ילדים? הכול הפך עכשיו לפוליטי והישרדות. מה שרוצים אפשר להעביר עכשיו בכנסת עם 63 אצבעות, זה בלוק חוסם, זה מה שמעניין. ומי שמצליח להעביר את זה גם נותן את החיוך הציני שלו בסוף: וואלה, מה שלא תעשו, כמה שלא תבכו, אני העברתי. ואנחנו חיים בתוך הדבר הזה וחשוב לדבר עליו כי גם כשזה ייגמר הוא יישאר. ככה התנהגנו עם חטופים, עם כאב, עם שכול, עם מפונים, עם הלומי קרב, עם משפחות שמתפרקות, עם תושבי הצפון. מין אדישות לכאב שלהם, ניסיון לייצר לנו איזה מקום נוח גדרה-לחדרה. בתי הקפה מלאים, הטיסות מלאות, הכול בסדר. מה רע פה?

תודה, יזהר.

אפשר להעיר הערה? כותרת השידור בוועדה – "דברי נפגעי ה-7 באוקטובר"; אני חושב שזה לא רק נפגעי ה-7 באוקטובר, זה כל מדינת ישראל, ימנים, שמאלנים, ביבי, טיבי, כולם, כל החברה, מי שנפגע אישית ומי שלא מבין שכולנו נפגענו, כל מדינת ישראל, תסתכלו יושבים פה חברה מהגבורה ומתקווה ומהמטה ומכל הקשת וחבר כנסת אחד, אולי שניים. מה שיזהר אמר, אני חושב שצריך קריאה מפה הלאה. תודה.

כולם רשומים, אני לא דופק וי והולך, יש לכם פה את כל הזמן גם אם זה בא על חשבון דברים אחרים. מי שהיה בוועדה יודע. רועי לוי, אח של צביקה לוי.

שלום, תודה רבה. אני רועי אח של צביקה. צביקה אח שלי נפל לפני חמישה חודשים בעזה, השאיר בבית שלושה ילדים. עבד בשליחות חייו בבריאות הנפש בהוסטל של תחלואה כפולה להתמכרויות והתמודדויות נפשיות. הצטרף לצוות שלו מגלן במילואים ואחרי שלושה שבועות בלחימה, נפל. אני כאן להזכיר לכולנו את השבועה שנשבענו בלב להחזיר את כל החטופים הביתה, להשמיד את החמאס לגמרי וליצור מציאות ביטחונית שתסיר ממנו כל איום ולא תאפשר לשום אויב להתקרב אלינו, נשבענו לנצח ניצחון מוחלט.

ב-7 באוקטובר ראינו כמה אנחנו עם חפצי חיים, אוהבי חיים. צביקה, כמו מאות אלפי גיבורי ישראל עזב את ביתו וילדיו ובחר למסור את חייו עבור המדינה האהובה שלנו ועבור העם הנצחי שלנו, עבור החיים. מטורף לחשוב כמה האויב שלנו הוא ההיפך הגמור, כמה הוא שונא חיים, כמה כל מה שמניע אותו הוא הרג, הרס, רצח וחורבן. באויב כזה לא מתחשבים, עם אויב כזה לא עושים עסקאות, כן, משמידים וכן עושים הכול להכאיב לו, וזה אומר לקחת לו שטח וכך לוודא שהוא וכל האויבים מסביב לעולם לא יעלו על דעתם להתעסק עם עם ישראל. האמת הזאת כל-כך פשוטה ועוצמתית שרק צריך לזכור ולעולם לא לשכוח אותה. אני פה לחזק אתכם בשם צביקה וכל חבריו שנפלו – לא להרפות. "ארדוף אויביי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם". הפתרון היחידי האמיתי שיבטיח ניצחון הוא כיבוש, גירוש והתיישבות עד הניצחון המוחלט, רות סוף.

חברים, אני מבקש לכבד כל אדם בדעותיו ומה שהוא אומר. אני נותן לכל אחד להביע את דעתו ואני מקבל את הדעה של כולם. איילה ניצן, משפחת גת, בבקשה.

שלום לכולם, שמי אילה ניצן. נולדתי וגדלתי בקיבוץ כפר עציון, אני בתו של דוד עמית זכרונו לברכה בן קיבוץ בארות יצחק הישנה בנגב, בעל עיטור המופת ממלחמת יום כיפור, סגן אלוף במילואים. אני אשתו של יונתן ניצן, לוחם שלדג בשירותו הצבאי והגעתי לפה היום עם חברתי, שרי גת ממשפחת גת, חברים שלי מבארי, האנשים הכי טובים בעולם, האנשים שמשמשים בשבילי – בתקופה המורכבת שעוברת על כל עם ישראל – מופת של אצילות נפש ושל עמידה בניסיון ואני רוצה לקרוא שיר של המשורר אלי אליהו מתוך הספר אגרת לילדים בהוצאת עם עובד. השיר נקרא משל הגוזל.

ראיתי גוזל שנשמט מהקן ארצה / והוריו נותנים את קולם מעליו / והם אינם יכולים להשיבו אליהם / והוא אינו יכול לשוב על עקבותיו / וידעתי כי יש מרחקים שגם כנפיים לא יגמעו / ושום אהבה לא תצלח.

יש גוזלים, גוזלים צעירים וגוזלים בוגרים שכבר לא נוכל להשיב, אבל יש גוזלים שאפשר עדיין להשיבם. אני נמצאת פה היום כדי לבקש מכם חד וברור: עשו את הדבר הנכון, השיבו את הגוזלים והציפורים לקן שלהם, השיבו את כרמל בת כנרת לאבא שלה אשל, ולאחים שלה אור ואלון. השיבו את אבינתן בן דיצה למשפחה שלו, השיבו את הרש בן רחל להוריו היקרים, השיבו את כל מי שאפשר עדיין להשיב ויפה השעה אחת קודם. תודה רבה.

תודה רבה. שרי, בבקשה.

אני רוצה להגיד שבזכות אנשים כמו אילה, חברה חדשה לחיים, אני מתעוררת בבוקר, ובזכות התקווה שכרמל וכל החטופים יחזרו כמה שיותר מהר. אני שרי גת מקיבוץ בארי, ניצולה. 21 שעות הייתי בממ"ד, אני לא אחזור על כל הסיפור. מהקיבוץ שלי נרצחו 101 אנשים, מתוכם כנרת גיסתי אמא של כרמל. אלון אח של כרמל נחטף עם אשתו ירדן רומן גת ועם התינוקת, הוא הצליח להציל אותה ולחזור בחזרה לבארי. ירדן נלקחה לשבי וחזרה בעסקה. בעסקה חזרו 120 איש. מבארי נחטפו 31 אנשים, 20 חזרו, 11 עדיין שם, ארבעה רק בחיים, חלק נחטפו ונרצחו בתוך בארי, בדרך, חלק מהם נרצחו בעזה מאש האויב, מאש צה"ל בשוגג, ארבעה בחיים.

אני אומרת שבגלל הניסיון שכבר הייתה עסקה ואנשים חזרו בעסקה, זה אומר שיכולה להיות עוד עסקה, וזה מה שצריך לעשות, ללחוץ כדי שתהיה עסקה. שהעם ילחץ, שחברי הכנסת ילחצו, שמכל העולם ילחצו לכיוון של עסקה כי המחיר של לחימה הוא מאוד כבד.

כל כך כואב לי הלב לשמוע אותך, על הבן שלך. באמת, זה קורע, על כל אחד שהלך במלחמה הארורה הזאת זה לא מגיע לאף אחד. צריך ללכת לכיוון של עסקה. ותודה לאילה שמלווה אותי מהשנייה הראשונה. אנחנו יצאנו חסרי כל מהבית, היא דאגה לכולנו לבגדים, אני לא הכרתי אותה ואני אוהבת אותה ואני מרגישה שהיא חברה שלי וחלק מאיתנו מהשנייה הראשונה שפגשתי אותה. אני רוצה שזה מה שיהיה בעם שלנו, האחדות הזאת, שנהייה מגובשים, שנדבר ביחד, שתנסו להבין אותנו למה אנחנו רוצים עסקה. זהו, תודה.

תודה שרי. אדוני, הרופא של משפחת מנצור, בבקשה.

פרופסור חגי לוין, ראש מערך הבריאות של מטה משפחות החטופים. אני רוצה דווקא לחבר, אנחנו כאן בוועדת חינוך וגם במשפחה שלי אני רואה עד היום דור שלישי ורביעי את ההשפעה של הפרהוד על הדורות הבאים. עכשיו עברנו באמת אירוע שאנחנו בתוכו והטראומה הקשה, כפי שאתם רואים כאן, משפיעה על כולם, משפיעה על החטופים, על השבים, על המשפחות שלהם, על החברה כולה.

מעבר לעניין כמובן שיש תמיכה נרחבת בציבור הישראלי, בעסקה שאנחנו הצענו עסקת נתניהו וכמובן שאנחנו צריכים לעשות הכול כדי להחזיר אותם, ושמעתי בקשב רב את הדברים של החברים שלנו פה מפורום הגבורה, באמת נוגעים ללב. ראוי שבמערכת החינוך שלנו עכשיו, לפני שיוצאים לחופשת הקיץ, שלא נחכה 83 כדי לעסוק באירוע שקרה עכשיו. ראוי וראוי שהקריאה תצא ממך, יושב-ראש הוועדה, לשר החינוך ולמערכת החינוך, עכשיו, לפני שיוצאים לחופשת הקיץ, לבוא ולעסוק בנושא החטופים. לבוא ולעסוק בערבות ההדדית.

לא ייתכן שיש ילדים במדינת ישראל שלא יודעים במה מדובר, לא מחוברים לאירוע שבו היקרים לנו, ואני בטוח שהיקרים לכולנו, נמצאים בעזה ולא נמצאים כאן. אז ראוי עכשיו, לא לחכות 83 שנים במערך החינוך השבוע ובשבוע הבא לפני שיוצאים לחופשה לבוא ולדבר על זה. היום יצאו אלפי ילדים מבתי ספר ספציפיים לבוא ולהיאבק למען החזרת החטופים, ראוי שזה יהיה כולנו, כל בתי הספר בארץ, כל הגנים בארץ, לבוא ולהתייחס, עם כל הקושי מותאם לכל גיל, אבל לבוא ולהתייחס כי אתה שומע כאן מהמשפחות לפחות הם רוצים שתהיה הכרה וזה יתחיל את תהליך השיקום שלנו שכמובן עד שלא נחזיר את כולם לא נוכל לסיים אותו.

ואני אגיד, בניגוד לאויבים הרצחניים שלנו, אצלנו אהבת החיים ואהבת האדם היא הגוברת ולכן חשוב שנטמיע את זה גם במערכת החינוך, ואני מאוד אודה לך אם תוכל לקדם את זה. תודה.

תודה חגי. איתי סיגל בבקשה.

שלום, קוראים לי איתי סיגל, אני אחיין של קית' ואביבה סיגל. אביבה חזרה אלינו ביום ה-51, קית' עדיין שם אחרי 255 ימים. הרבה דיברו לפניי ונראה לי שיש עוד שרוצים לדבר אז אני אגיד בקצרה, אני חושב שאנחנו מרחיקים לכת, חלקנו מדברים על עסקה וחלקנו מדברים על לחץ צבאי אבל לפני זה אני חושב שאנחנו צריכים מנהיגות חזקה, כי בלי מנהיגות חזקה לא יהיה לחץ צבאי ולא תהיה עסקה. אז הבקשה שלי אליכם היא לדרוש מנהיגות חזקה, שניכם בקואליציה, שניכם בקואליציה, בבקשה, מנהיגות חזקה אמיתית וכנה שראויה לחטופים, לחיילים והחיילות, למפונים בצפון ובדרום ולשאר אזרחי מדינת ישראל. תודה.

תודה רבה. שמעון אור, בבקשה. אין צורך בסרטון.

אני רוצה להמשיך את הדברים לגבי מנהיגות חזקה שדיברת עליה. אנחנו שמענו כולנו שהחליטו בצבא קצינים בכירים לעשות הפוגה מ-08:00-19:00, הפוגה הומניטרית בעזה, ואחר כך שמענו שגלנט וביבי לא ידעו על הדבר הזה. התפלאו לשמוע את זה מהקצינים הבכירים. מי שחשב שהסיבה לנושא ההומניטרי הזה היה כדי לדאוג להביא את החטופים – כן, החטופים שאנחנו רוצים להביא אותם הביתה – פתאום שומע מהקצינים הבכירים שהסיבה היא כדי לתת הופעה לבית המשפט בהאג, כי עוד מעט יש החלטה של בית המשפט בהאג, אז כדי שיהיה לנו, לקצינים הבכירים האלה, מצע טוב לקראת בית המשפט, אז הם קבעו שתהיה הפוגה הומניטרית.

מי נמצא בבית המשפט הזה? התובע הוא מוסלמי אחמדי שלא אכפת לו מאיזה ארץ או לאום, כי הוא מוסלמי. והאחמדים נשבעו להביא לאט-לאט את האסלם לאירופה. ומי הוא ראש בית הדין הכללי בהאג? הוא מוסלמי סוני מלבנון, וגם הוא לא אכפת לו מאיזה לאום הוא אלא מאיזו דת הוא. אבל אנחנו שכחנו, אז לא אכפת מהחטופים, אלא לכל אחד אכפת מהישבן שלו.

אני אומר: הכול מתחיל מהממשלה והעומד בראשה, כי העומד בראשה יודע, וגם גלנט יודע – היינו אתמול אצלו בקריה ואמרנו לו כמה פעמים – והוא אמר בפירוש שלא ירדו מהשמדת החמאס מכיוון שאין ברירה, אז אמרתי לו עוד פעם: אז לא תהיה עסקה כי הם רוצים בהתניה עם ביטחונות לחזור למשילות, אז לא תהיה עסקה, אז תגידו את האמת לאזרחי מדינת ישראל. אבל לא, הוא רוצה להשלות אותנו ולתת כאילו יש עסקה למשפחות החטופים, לנו, לרקוד על הדם כדי לתת לעצמנו כאילו יש עסקה ולרצות את ארצות הברית.

כולנו שמענו שבים האדום המסחר הפסיק ב-90% אחרי שיש קואליציה ימית של ביידן, אז אנחנו יודעים כמה סומכים על הקואליציה הזאת. 90% מהספינות לא עוברות שם כי פוגעים בהן. אז אנחנו צריכים לקחת ולסמוך על ביידן? אוקיי. אז ראש הממשלה לא לוקח אומץ ואומר לאזרחי מדינת ישראל: חברים, לצערי לא תהיה עסקה. כי הוא רוצה לרצות אותנו ואת ארצות הברית ואת אירופה על חשבון החטופים שלנו.

הסרטון הזה שלא ראיתם פה אבל ראו בוועדות האחרות, יש שם את הפתח להחזיר את החטופים, לתושבי עזה נמאס המצב הזה שבשביל להוציא ארבעה חטופים 260 אזרחים נהרגים, נמאס להם. אבל הם רוצים לשמוע שאין חמאס ביום שאחרי. ומי מתדלק את החמאס ביום שאחרי? רק ממשלת ישראל. רק ממשלת ישראל שכל הזמן מחזרת אחרי החמאס. אז התושבים מבינים שהחמאס יהיה ביום שאחרי ועוד יהיה מועצם יותר עם כל המחבלים שישתחררו, אז אנחנו לא מקבלים שיתופי פעולה מהתושבים בעזה. כן, היינו יכולים להוציא את נועה ארגמני – שהיא החברה של אבינתן האחיין שלי – בעזרת האזרחים שלא היו רוצים למות בשביל כלום. אבל בשביל לעשות את הדבר הזה הם צריכים להיות בטוחים שאין חמאס ביום שאחרי.

אנשים ממודיעין בבאר שבע אומרים לי – לא אגיד לכם מי – שברגע שהחמולות שמעו שיש משא ומתן של הפסקת אש עם החמאס, כולם ברחו בחזרה לחורים, כי לא רוצים למות על כלום. אנחנו בוגדים בחטפים, אנחנו בוגדים גם באנשי עזה שיעזרו לנו כי הם לא יחזירו את החטופים, אלא במקום שהם יראו למה להחזיק את החטופים. אם אין למה להחזיק את החטופים כי החמאס כבר לא קיים אז אנחנו נקבל שיתופי פעולה.

אנחנו לא יודעים כמה חטופים יש. הם באמת לא יודעים, הם פזורים בכל עזה. וגם אם יודעים, אם אנחנו נעשה איתם עסקה הם לא יחזירו לנו אותם, הם יגידו לנו שהם קבורים בהפצצות בפה ושם ויתנו לנו לאכול אחד את השני במשך שנים ולא נקבל אותם. מלא רון ארדים. הם יחזרו לעזה, הם יקבלו ביטחונות ואנחנו לא נקבל בחזרה את החטופים. מי שזוכר הדר גולדין, מתי הוא נחטף? זוכרים מתי? בהפוגה הומניטרית, אז הוא נחטף. מה ממשלת ישראל עשתה? כלום. נכנסה לעזה? לא. אח שלו הוא חבר קהילה אצלי. עד היום הוא נמצא שם. מישהו עשה משהו בהפוגה הומניטרית? כלום. וזה מה שיקרה לכל החטופים, לכל האנשים שלנו.

אנחנו צריכים להשתמש ברצון של תושבי עזה לחזור לחיים נורמליים אבל זה בתנאי שאנחנו נפסיק - -. אני אומר לראש הממשלה: תדבר לאנשים בעיניים, תגיד למשפחות החטופים ולאזרחי מדינת ישראל שלא תהיה עסקה כי לא תיתכן עסקה בין שתי מטרות שהן הפוכות. אבל אני מבטיח לכם ליצור את המשילות הזאת בעזה עד שהחטופים יחזרו כדי שהעזתים יחזירו אותם במו ידיהם. ואם אתה תפחד – ותגידו את זה לראש הממשלה – ואם אתם תפחדו לדבר אמת לאזרחי מדינת ישראל, אתם לא תשרדו, פוליטיקה לא תעזור פה. רק מנהיגות שאומרת את האמת ופועלת בדרכים הריאליות להחזרת החטופים. תודה רבה לכם.

תודה רבה שמעון. גליה חושן בבקשה.

שלום, שמי גליה חושן, אני מטעם ארגון אימהות הלוחמים וגם אמא שכולה. הבת שלי הדר חושן הייתה בנובה, ברחב למיגונית, חשבה שהיא עושה את הדבר הנכון. כנראה שאם היא הייתה ממשיכה לנסוע – זה היה מאוד מוקדם – היא הייתה היום בבית, אבל היא נכנסה למיגונית וכשחברות שלה ממיגונית אחרות המשיכו לנסוע ואמרו לה בואי איתנו היא אמרה: לא, זה מסוכן, אתן מסכנות את עצמכן, תישארו, יהיה בסדר. הן ניצלו, היא וחברה שלה לא ניצלו.

אני אמרתי ששמעתי לפני כמה זמן חלק מהניצולים מהמיגונית. תתארו לעצמכם שבמיגונית כזאת קטנה נכנסו 39, אחד נחטף כי הוא יצא כי הוא לא היה מסוגל להיות במחנק, אז הוא אמר: או שאני אמות בחנק או שאני אמות בכדורים והוא יצא וחטפו אותו, אני לא זוכרת את שמו, ו-11 ניצלו והם אמרו שאחד הדברים שהם חשבו זה לא לצאת מהמיגונית כדי לא להפריע לצה"ל להציל אותם, ואנחנו יודעים מה קרה.

מה שאני רוצה לומר, הבת שלי נרצחה, היא כבר לא תחזור אליי. החיים שלי הם לא אותם חיים, אני לא נושמת אותו דבר, אבל אני מאוד מבקשת שלא תדפדפו את זה הלאה. וזה לא רק הבת שלי, המספר, אני לא יודעת איך להגיד מספר, זה מספר שלא נתפס. ליבי עם החטופים, עם המשפחות, הבת שלי נעדרה 10 ימים ואני לא אשכח את 10 הימים האלה ואני פשוט לא מסוגלת לחשוב על 200 ומשהו ימים, לא יודעת, ועדיין אני חושבת אחרת קצת מכם.

אני חושבת שהעסקה הראשונה הצליחה בגלל שצה"ל המטיר עליהם אש וגופרית – מה שהם לא ציפו – ומכיוון שראש הנחש היה צריך קצת אוויר לנשימה אז הוא הסכים ואחר כך לאורך כל החודשים של הדשדוש הזה הוא פשוט שיחק איתנו, והרפנו מעליו את הלחץ והכנסנו הומניטרי והוא התחזק והוא המשיך לשחק איתנו, ועד שהחרב לא תהיה מונחת לו על הצוואר הוא לא יסכים, הוא לא יסכים לעסקה וגם אם יסכים הוא סתם ישחק בנו וברגשות שלנו והוא ישאיר תמיד לעצמו קלפים.

אסור להסכים לעסקה שלא כוללת את כל החטופים ואסור להסכים לעסקה עם הפסקת לחימה. הבן שלי נלחם בעזה, למה הוא נלחם? לסמן וי? למה הוא נשרט? הנפש נשרטת בדברים האלו. אז בשביל מה? אני רוצה שזה לא יהיה לשווא. אני רוצה שתהיה לזה משמעות. כי אם עוצרים הכול עכשיו ומפסיקים את המלחמה, זה אומר שבסדר, נהרגו, נרצחו, נטבחו, נשחטו, ועוברים לסדר-היום, ממשיכים עד הסבב הבא. אבל אי אפשר להתייחס לזה כאל עוד סבב.

זו ועדה על נושא הפרהוד, נכון? פרהוד, פוגרומים. אנחנו לקחנו את זה כגזירת גורל, אבל בחו"ל, בגולה. אנחנו במדינה שלנו. אנחנו באנו לפה ואמרנו: לא עוד. יש לנו צה"ל חזק, מנצח. אני לא אתחיל לדבר על ה-7 באוקטובר מה קרה שם שצה"ל לא היה. לא נדבר עכשיו על המחדל, אנחנו עכשיו במלחמה, ומה שצריך להיות נגד עינינו זה רק לנצח, להשמיד את הרוע, חייבים להשמיד אותם. חייבים ליצור מצב שהם יתחננו שנפסיק ושניקח את החטופים. רק כך, ושום דבר אחר לא יעזור.

אני לא אוהבת מלחמה, אני לא רוצה שהילדים שלי – יש לי שני לוחמים – יילחמו ויסכנו את החיים שלהם, אני לא יכולה לחשוב על כל החיילים שנלחמים, כל אחד שנופל זו דקירה אצלי בלב, אבל אנחנו חיים פה, זו השכונה שלנו, כל מי שסביבנו רוצים לשחוט אותנו. אז מה? נרים ידיים? נגיד: אוקיי, בואו נעשה הפסקה לשנתיים-שלוש ואז זה עוד פעם יחזור? כל פעם מכיוון אחר? זה לא פתרון. אנחנו צריכים פתרון לטווח רחוק, אנחנו צריכים לחשוב כאומה, כעם, לא כאינדיבידואלי.

כל אחד עם הכאב שלו, כן, אני עם הכאב שלי, יש לי כאב, וכעס וזעם ואי אפשר לתאר, אבל אני יודעת שאני לא חיה פה בבועה משלי, זו המדינה שלי, אני בחרתי לגור פה, אני חושבת שזו המדינה שלי, שהיא שייכת לי, אני מאמינה בצדקת הדרך שלי ולכן אני חושבת גם על דברים מעבר, לטווח הארוך, לא לשנתיים-שלוש, בוא לא נגיד לעולם, בוא נגיד: תשקוט הארץ 40 שנים, אפשר לעשות את זה אם הם ידעו שמי שעומד מולם לא רואה בעיניים ולא יאפשר להם להרים את הראש ולא רק יאיים: אם ייפול טיל אז נעשה להם, הלוא כל הימים האלה אנחנו יודעים, שום דבר, כל ההבטחות האלה שאם רק מישהו יעז לירות אוי ואבוי מה יהיה להם. שום כלום. לא נכאיב להם וכל המילים האלה – לא עובד, לא עובד. השמדה. של כל המחבלים, שלכל הטרור, של כל המשת"פים מי שרוצה לחיות איתנו בשלום, אין בעיה.

אני רוצה לפנות לכל קובעי המדיניות, מבחינת הכנסת, מבחינת הממשלה, מבחינת כוחות הביטחון, אתם צריכים להחזיר את הכבוד של הבת שלי שנרצחה וכל הנרצחים וכל החיילים שנפלו, וכל החיילים שנפצעו והחיים שלהם התהפכו, וכל החיילים שנלחמים כעת, אתם חייבים להיות נחושים ולנצח ואחרי שתנצחו ותהיו שם, כן, תשלטו שם, תחשבו מה עושים עם המקום הזה? אבל כרגע צריך להשמיד אותם, לנצח, להוציא את החטופים, ואחר כך לבוא לרדת על הברכיים, להגיד לנו סליחה, להגיד לנו: נקמנו, החזרנו את הכבוד, לא ויתרנו. ואחר כך, כן, תתנו את הדין גם.

אבל קודם כול אתם שם למעלה, אתם בחרתם להיות מנהיגים? בחרנו בכם חלקנו? בבקשה, תעשו את העבודה כמו שצריך. אתם לא יכולים, חושבים שאין לכם את הכוח הנפשי, אין לכם את הנחישות, לכו הצידה ותנו למישהו אחר שיכול ורוצה. אבל אם אתם שם, אז תהיו חזקים ואמיצים. אנחנו עם של אלפי שנים, יש לנו אורך רוח, אנחנו לא נשברים בקלות וגם כשאני שבורה אישית אני לא מאמינה שאנחנו נישבר. אנחנו צריכים להמשיך כמו שהמשכנו תמיד, עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. תודה.

לפני חודשיים ראש הממשלה הבטיח לנו שאנחנו כפסע לפני ניצחון, זה היה לפני חודשיים, אז אנחנו כבר ניצחנו או לא ניצחנו?

אני לא הצדקתי אף אחד, אני מבקשת ניצחון ודורשת ניצחון.

מדברים על ניצחון אז אם לפני חודשיים הייתה הבטחה שאנחנו כפסע לפני, אז לא הגיע הזמן להכריז שניצחנו?

אז תעשה שכן יהיה ניצחון. אני לא מבינה, אני לא מצדיקה אף אחד.

מה זה ניצחון?

מה זה ניצחון? שלא יהיה איום טרור על המדינה, שכל התושבים יוכלו לגור היכן שהם רוצים בלי לפחד, שלא יצטרכו ללכת לממדים ולמיגוניות, זה ביטחון. והגיע הזמן שאחרי 70 שנים נדע לעשות את זה, לא רק מבצעים, אלא פעם אחת ולתמיד.

תודה רבה. נועה רחמים, בת דודה של מתן.

שלום אני בת דודה של מתן, מתן אנגרסט הוא חייל שנחטף ונלחם ועשה הכול בשביל להציל את הילדים שלכם, והוא עכשיו חטוף ולו אין זמן לחכות שנכריע, הוא צריך להיות פה, זה יותר חשוב מעוד מחבל מת. הוא חייל שנלחם בשביל להציל את הילדים שלכם, הוא לא יכול להישאר שם עוד זמן, עוד יום הוא לא יכול להישאר שם. מתי נכריע את החמאס? מתי? בעוד שנה? כשכבר לא יהיה את מי להחזיר?

להכניע את החמאס זה להחזיר את החטופים, לא יהיו חטופים להחזיר. לא יהיו חטופים. אין להם יום, אין להם שעה. אתם רוצים עוד זמן? איזה זמן? למי יש זמן?

אחרון הדוברים, מיכל בן דוד, בבקשה.

תודה. כבוד חברי הכנסת, אתחיל בתודה לכל היושבים כאן ולחברי הכנסת, שהשם ייתן לכם כוח לשמוע את כולם בכל האירועים הקשים שכל מדינת ישראל עוברת. אני אמא של נריה בן דוד שנהרג בקיבוץ בארי, הוא לחם בהנדסה קרבית ובחודשים שלפני המלחמה משומר החומות הוא אמר לנו: אבא, אמא זה רק עניין של זמן. אבא, תוציא נשק. יש לו שבעה אחים ואחיות, לאחיו הגדולים אמר: תוציאו נשק, זה רק עניין של זמן. זה לא רק מעזה, גם מיהודה ושומרון, זו הייתה התחושה של חייל זוטר שם.

הסיפור שלנו הוא טיפה מורכב, נריה נהרג במוצאי שבת ב-7 באוקטובר, ביום חמישי באותו שבוע היינו אמורים לחתן בת, כמובן שזה לא היה. ידענו על האירוע של נריה רק בין שלישי לרביעי ב-02:00. ביום רביעי נריה הובא למנוחות, ביום שישי באותו שבוע לקיתי בליבי. חסדי השם שאני מדברת ופועלת וחזרתי לעצמי לגמרי, ברוך השם. אני מספרת את זה כי תקופה ארוכה אחרי עברתי צנתורים ועברתי סבל של חודשים ולא יכולתי להגיע לכאן ולומר את מה שאני אומרת היום, ואני יודעת שיש משפחות רבות ויש עם גדול ורוב מאחורינו. קודם כול משפחות שקשה להם להזיז את עצמן בכל בוקר, ורוב העם שחושב כמוהם ורוצה את ההכרעה הזו.

לעניין החטופים, ליבנו איתם, אין לתאר את הסבל ואת הקושי. אני רק רוצה להפריד בין ראייה נקודתית שהיא כואבת מאוד, לחייל, לחיילים, למשפחות שכולות, לחטופים, זה נקודתי וזה עכשיו, לעומת ראייה לעתיד, למרחוק, כמו שדיברו כאן ולמגר את הרוע הזה שלא יחזור ב-40 השנים הבאות, שלא יחשבו להרים יד על מישהו, שזה יוכרע באופן חד משמעי. וזה ההבדל בין עכשיו והמחיר, מה שהמחיר יהיה, יהיה כואב תמיד, אבל צריך לעשות לזה סוף ולא לתת אפשרות בכלל שירימו ראש, ובטח לא עסקאות ובטח ובטח לא עניין של סיוע הומניטרי.

קטע אחרון, אני זוכרת את עצמי כנערה בהסכמי אוסלו ולא הבנתי איך מנהיגים מסכימים לדבר כזה, הייתי בהפגנה של אל תתנו להם רובים, זה הנושא של ההפגנה ולא הבנתי איך דבר כזה קורה. במו ידינו את הכספים ואת כל מה שהם עכשיו, אנחנו הסכמנו לדבר הזה. אני מבקשת ממש שייפקחו עיניכם ושדבר כזה לא יישנה, ואת כל האנרגיות והחוכמה לעשות שזה לא יקרה, ה-7 באוקטובר. תודה.

אני רוצה לומר משהו, אנחנו מתוך השבר הגדול ובאמת הייתי אצלכם גם בניחום האבלים וגם אחר כך כמה חודשים לאחר מכן, ואני זוכרת אותך ממש שם בתהליכי השיקום המאוד כאובים, ממש מיוסרת, וכמה חודשים אחר כך בחתונה שהייתה אמורה להיות באמת באותו שבוע שהוא נהרג, הייתה חתונה מאוד מרגשת.

אני מוסיפה שנהפכנו לסבא וסבתא שלושה שבועות אחרי שנריה נהרג ושבוע לאחר מכן חיתנו את הבת. אז תודה לאדון העולמים על כל החסדים ושירבה לנו עוד חסדים לנו ולכל ישראל

אמן, ושנזכה לראות את כל החטופים פה כולם ביחד. אני משבוע לשבוע שומע את השיח, אני מתחנן – אני אומר את זה גם לעצמי וגם לחבריי – חלוקים בדרך זה בסדר, בואו לא נרד לפסים אישיים, נכבד אחד את השני, אנחנו משפחה אחת ויש לנו מטרה אחת משותפת – קודם כול להחזיר את החטופים בכל דרך שתהיה.

בדיון האחרון, לפני שזה עלה לקריאה ראשונה, אנחנו עכשיו נדון כהכנה לקריאה שניה ושלישית, אני שוב אחזיר את האנשים לנושא, הצעת חוד יום לציון אירוע הפרהוד, התשפ"ד 2024, הצעת חוק של חבר הכנסת אופיר כץ.

נשארו מספר נקודות שאני חושב שבצורה כזו או אחרת הגענו להבנות, אבל אני אחדד. כמובן, אתן אחרי זה למאי לחדד. בסעיף 2.א נושא של יום ציון אירוע הפרהוד, התבקשנו על ידי משרד למורשת לציין את היום העברי ולא היום הלועזי. זה עלה על ידי היועץ המשפטי של הוועדה.

דרכי קיום ביום ציון אירועי הפרהוד, יש בקשה של ועדת שרים לחקיקה שהאירוע יתקיים ויהיה באחריות השרה לשוויון חברתי במעורבות ובתיאום עם שר המורשת.

אני רק רוצה לתקן את הסמנטיקה, הם שאלו וביקשו ואנחנו הסכמנו. הם לא קובעים על תהליך חקיקה.

אמרתי בקשה.

הם שאלו ואם אנחנו כחברי כנסת לא היינו מסכימים, זה לא היה קורה.

נכון, בהחלט. לכן אני קודם כול אומר מה היה וכרגע אופיר פה והוועדה פה, והוועדה תקבע מה מקובל עלינו ומה לא מקובל עלינו. הכנסת תקיים דיון מיוחד במליאת הכנסת במועד האמור בסעיף 2. יש פה תיקון של ניסוח. ולגבי ביצוע החוק יש גם בקשה של שר החינוך שהוא יישאר אחראי על החוק ואנחנו נדון בו ונקבע שוב מה ההחלטה שלנו תהיה. מאיה, בבקשה.

לגבי סעיף 3.2, בדיון הקודם עלתה השאלה מה ההבדל בין ישיבה ממלכתית לדיון מיוחד במליאה? ולאחר בירור מול מזכיר הכנסת, דן מרזוק, הבנו שהנוסח בחוק לא בדיוק משפיע על האופן שבו הכנסת מיישמת את זה. בכל מקרה זה נתון לסמכות של יו"ר הכנסת להחליט בין שני פורמטים במה בוחרים. והנוסח של דיון מיוחד במליאת הכנסת הוא יותר נפוץ, הנוסח של ישיבה ממלכתית, אין לו שום ביטוי בתקנון, הוא מופיע רק בשני חוקים, ולכן אנחנו מעדיפים לשנות לדיון מיוחד במליאת הכנסת.

בעצם, שתי האפשרויות שיו"ר הכנסת יוכל לבחור ביניהם זה או ישיבה עם נוכחות של ראש הממשלה, של יושב-ראש הכנסת, ויושב-ראש האופוזיציה, או פורמט אחר שזה הנפוץ יותר שאנחנו רואים של דיון במליאה שנציג מכל סיעה עולה ומקבל רשות דיבור, וזה באמת המודל היותר רווח.

אוקיי, סעיף 2.א נעבור להקראה? וכמובן נעלה את הנקודות, משרדי הממשלה ניתן לכם להתייחס לנקודות הרלוונטיות.

אז הנוסח שעבר בקריאה ראשונה קובע שה-1 ביוני יהיה המועד של יום הציון, וכפי שיו"ר הוועדה ציין, הוועדה התבקשה להתייחס לתאריך העברי. רק לציין שיש כל מיני חוקים עם תאריך לועזי, יש שלושה חוקים לפחות שמצאנו, יום לציון היציאה של היהודים מארצות ערב ואיראן, חוק יום הניצחון על גרמניה הנאצית, חוק יום ציון תרומתה ופועלה של העדה הדרוזית. כמובן שפה ההקשר הוא באמת לחג השבועות, אז כפי שהוועדה תחליט. ובהתאמה יהיה צריך לשנות את סעיף קטן ב', בגלל זה עשינו סלש חל 1-ביוני/היום לציון אירועי הפרהוד כי לא נחזור שוב על הנוסח של ביום החול הראשון של לאחר חג השבועות, אני חושבת שנשמח לשמוע את משרד המורשת בעניין הנוסח הזה.

משרד המורשת, בבקשה חנן.

חנן ארליך, היועץ המשפטי למשרד המורשת. לגבי התאריך, כמו שאמרתי גם בישיבה הקודמת, העמדה של המשרד שלנו היא שראוי שהתאריך יהיה התאריך העברי. זה נכון לגבי כל חוק לציון אירוע, ובוודאי נכון לגבי אירוע שמתרחש בחג השבועות שהוא יום משמעותי במורשת והמסורת היהודיים. הזכירה היועצת המשפטית שיש חקיקה, לכן יש את שלושת החוקים הללו שהוזכרו שבהם התאריך הוא לא העברי, מתוך השלושה הללו חוק מורשת העדה הדרוזית ברור שהתאריך העברי לא רלוונטי פה.

אתה לא צריך להסביר, קיבלנו את זה, הכל בסדר.

תן לו להסביר.

הוא רוצה לשכנע אותנו במשהו שכבר שוכנענו.

אה, כבר שוכנעת? זהו? אתה לא רוצה לתת כוח לוועדה להחליט, הבנתי.

אמרנו את זה בדיון הקודם, שאנחנו בעד.

כן, אל תדאג, עד 12:00 אנחנו מסיימים. כן?

אחד הוא יום הניצחון על גרמניה הנאצית שהוא תאריך אוניברסלי, ובאמת יש חוק אחד שהוא.

אתה משכנע את המשוכנעים, כולנו פה מבינים שזה יהיה התאריך העברי, זה בסדר.

ולכן אנחנו מציעים שהתאריך יהיה בזיקה לחג השבועות. בחג השבועות עצמו, מכיוון שאי אפשר לקיים יום לציון אסון, גם למחרת זה האיסרו חג זה גם יום חגיגי, יום שמחה.

זה היה כבר בערב שבועות, אז אפשר לדבר על תאריך.

כן, זה התאריך.

בדיוק, ה' בסיוון.

אז ההצעה שאנחנו מציעים זה לקבוע שזה יהיה ביום רביעי שלאחר חג השבועות, אני אסביר למה דווקא יום רביעי שלאחר חג השבועות ברשותכם. לפי הלוח העברי חג השבועות לא יכול לחול בימים שלישי חמישי ושבת. אף פעם שבועות לא יהיה בימים שלישי, חמישי ושבת. זה נובע לפי שמתעניין, לא אד"ו ראש ולא בד"ו פסח, לכן שבועות יכול להיות רק בימים ראשון, שני רביעי ושישי. ואיסרו חג בימים שני, שלישי, חמישי ושבת. ולכן אם רוצים לקבוע יום שהוא תמיד אפשרי, אז זה יהיה יום רביעי שלאחר חג השבועות שלא יצטרכו להזיז ושהוא לא עולה על אחד מהם.

אבל ימי ציון בכנסת הם בימי שלישי.

אבל מבחינת סעיף 3.2 שמסמיך את הכנסת לקיים דיון מיוחד, אז יש את הסמכות גם להקים את זה.

אם יהיה יום שלישי שלאחר חג השבועות אז זה אומר שכששבועות יהיה ביום שני, אז זה ייפול על אסרו חג, ויצטרכו להוסיף סעיף שאומר ואם הוא חל ביום זה - - -

אני לא יודע איך תנסחו את זה, אני רוצה שברגע שיש את התאריך, היום השלישי הקרוב , אנחנו קובעים את זה בכנסת. תציין במשרד שלך מתי שאתה רוצה, אני רוצה בכנסת שזה יהיה ביום שלישי.

זה יכול להיות ביום שלישי בכנסת מאחר והסעיף שמתייחס לזה - - -

אז אפשר שבימים שזה יוצא אסרו חג, שזה יהיה בשלישי, כי אין מוחרת כי ציון יום מיוחד בכנסת זה בימי שלישי, זו הסיבה.

העניין שלא צירך להיכנס לזה בדיוק בחקיקה. זה איזשהו מודל שנהוג בכל החוקים, זה נתון לסמכות הכנסת מתי מקיימים את הדיון המיוחד, וברוב ההוראות האחרות לא נותנים היתר לקבוע במועד סמוך לו, לכנסת נותנים בשביל הגמישות.

אבל אם הם עושים את זה ברביעי ואנחנו בשלישי, זה לא יכול להיות ביחד?

אתה רוצה לקבוע את זה ביום רביעי, ואז אם אנחנו רוצים לעשות כמו שעושים בדברים אחרים, מתחילים בכנסת ואחרי זה בערב באירוע במקום אחר, לא נוכל לעשות את זה באותו יום כי ברביעי אי אפשר בכנסת.

אז אני אומר שאפשר בשלישי ולקבוע הוראה שאם חל - - -

במועד הסמוך ואז זה יותר גמיש.

אין אפשרות לעשות ציון יום מיוחד ביום רביעי. בכנסת, במליאה, הימים המיוחדים הם ימי שלישי ולכן דווקא להגיד.

כן, שיהיה גמיש יותר ושנוכל לעשות את האירועים כנסת ואם השר יחליט לעשות באותו יום שזה יותר טוב. בפעם שעברה עשינו פה בכנסת ומיד לאחר מכן נסענו למרכז למורשת בבל. פה זה מגביל אותנו שלא נוכל לעשות את זה.

אפשר לקבוע ביום שלישי שלאחר חג השבועות ואז רק יצטרכו להוסיף הוראה מה קורה אם חג השבועות חל ביום שני ואז אסרו חג זה ביום שלישי ואמרנו שאנחנו לא רוצים באסרו חג, אז שזה יהיה בשבוע שלאחר מכן.

תעשו בסמוך וזהו, שזה יהיה גמיש.

כבר היום הנוסח הוא גמיש, זו הנקודה. אז עלול להיווצר מצב - -.

ביום החול הראשון.

יום החול הראשון זה אסרו חג.

השאלה מי מכריע? שר המורשת הכריע בכל שנה ושנה מתי יתקיים היום? בדרך כלל בחוקים האלה זה לא מודל שהוא רווח, ובדרך כלל קובעים איזשהו מנגנון שיש יום ציון, יש תאריך. אם לא אפשרי להתקיים יש לנו את סעיף קטן ב' שאומר שהוא יתקיים ביום ג' בשבוע שלאחר מכן. ולכנסת גם יש גמישות נוספת שאין לגופים האחרים שמחויבים לציין, שזה במועד סמוך לו. כלומר, היא יכולה לעשות גם בשבוע לפני, היא יכולה לעשות בשבוע אחרי. יש לה איזושהי גמישות ושיקול הדעת נתון למזכירות הכנסת וליו"ר הכנסת.

אז שיהיה אותו דבר גם.

היא מציעה שאפשר לקבוע שזה יהיה ביום שלישי או רביעי וספציפית בשנה שזה לא מתאפשר אז יו"ר הכנסת ייקבע את הישיבה במועד אחר. זה קיים.

זו סמכות שנתונה לו והם עושים את זה כבר היום. הנקודה היא שעלולה להיות אי אחידות בין המועד שבו הכנסת מציינת לעומת המועד שמתקיים הטקס המרכזי, אבל זה אחת לכמה שנים אולי.

שרה גולד, משרד המשפטים.

יש לי הערה קטנה, בגלל שסעיף 3 מחייב גם את מוסדות החינוך להקדיש זמן באותו יום ולא מעניק להם גמישות, כך שאם זה יהיה באסרו חג הם לא יוכלו לעשות את זה כי אין לימודים בדרך כלל.

יש הצעה נוספת – אפשר גם לכתוב ביום החול הראשון שלאחר חג השבועות, ולכתוב שלעניין זה יום חול לא יכלול אסרו חג. אפשר גם משהו כזה אם מקובל עליכם.

אני לא רוצה את ההגבלות הזה, שיהיה פתוח.

תשאירו פתוח, מה הבעיה? ניתן לזה בסמכות השר.

אז היא הגדירה את זה טוב, שזה יום חול - -

ביום חול שלאחר חג השבועות ולא כולל אסרו חג בעצם.

בדיוק.

הכנסת זה נשאר?

הכנסת זה נשאר, רק בסעיף 2.א לומר שזה יהיה ביום חול הראשון שלאחר חג השבועות למעט אסרו חג.

וסעיף ב' יישאר כמו שהוא.

יום הציון, כן.

תעברו להערות הבאות.

אני רק אשלים להקריא את סעיף קטן ב', שינוי נוסח מאוד מינורי.

הצעת חוק יום לציון אירועי הפרהוד, התשפ"ד–2024

יום לציון אירועי הפרהוד
2.
(ב) ביום חג, מנוחה או שבתון, או ביום זיכרון או ציון ממלכתי או ביום שלפני אחד הימים כאמור, יקוימו הפעילויות של היום לציון אירועי הפרהוד ביום ג' בשבוע שלאחר מכן.

רק שאם אנחנו קובעים תאריך זה לא יהיה חג או מנוחה, אנחנו כבר יודעים את זה מראש, זה לא יהיה שבת.

כתוב יום חול, הראשון שלאחר חג השבועות.

לא, אני אומרת שבסעיף קטן ב' אין צורך להתייחס לאפשרות שזה יחול ביום חג או מנוחה.

נכון, אנחנו נבדוק אם זה אומר שאפשר להוריד את זה בהשוואה לחוקים אחרים, כי לא נרצה לשנות את הנוסח האחיד, כמובן.

אני אמשיך .

דרכי קיום
3.
ביום לציון אירועי הפרהוד –
(1) יתקיים טקס מרכזי לפי החלטת השר לשוויון חברתי ולקידום מעמד האשה;



אם יש הערות לגבי סעיף זה?

כן, יש הערות. אנחנו רוצים שזה יהיה בשיתוף שר המורשת, וזה גם מוסכם.

מה יהיה הנוסח בהקשר הזה? אני חושבת שצריך להבהיר מהו הנוסח, האם זה בהסכמה?

כן, לפי ההחלטה בשיתוף.

פשוט שיתוף זה מונח שאני לא מכירה בחקיקה כל כך, מה הוא אומר?

בהתייעצות עם שר המורשת.

אוקיי, בהתייעצות.

דרכי קיום
3.
(2) הכנסת תקיים דיון מיוחד במליאת הכנסת במועד האמור בסעיף 2 או במועד סמוך לו



זה למעשה כאן.



חל יום לציון אירועי הפרהוד בפגרת הכנסת, רשאי יושב-ראש הכנסת לקבוע מועד אחר לציון יום זה;



(3) במוסדות החינוך יוקדש זמן ללימוד הנושאים הנוגעים למטרת חוק זה, ככל שיחליט על כך שר החינוך.



זה רק התאמות נוסח בהשוואה לחוקים דומים, לייצר אחדות. ולגבי סעיף הביצוע, נשאלת השאלה מי השר הממונה?

שר החינוך.

שר החינוך.

משרד המורשת היה שמח עם שר המורשת, אני מבין שיש הסכמה לזה אבל אני עדיין מציב, לפחות לפרוטוקול.

אנחנו סיכמנו עם שר החינוך שזה יהיה ככה.

זה גם עלה עם כל השרים הרלוונטיים.

כך קבעה הוועדה. אופיר.

תזכיר גם החלטות שאתה לא אוהב מוועדת שרים.

אופיר, כך קבעה הוועדה. שר החינוך יהיה ממונה על השר.

אז עכשיו אנחנו עם הוועדה.

כן, תודה רבה. אני רק רוצה לחדד, בסעיף 3 דרכי קיום, התבקשתי לומר עם ידי משרד החינוך, יש פה נציג של משרד החינוך? את רוצה להגיד את זה את או שאני אגיד את זה?

כן, אני אגיד. התקצוב לחוק לא יוצא ממשרד החינוך, ככל שהמשרדים האחרים אחראים על הטקס, המימון לטקס יוצא מהתקציב שלהם.

משרד לשוויון חברתי נמצאים פה?

כן.

זה מקובל עליכם?

שהטקס יהיה אצלנו? בוודאי.

הוא ממומן גם על ידכם.

כן.

בסדר, שהדברים יהיו ברורים לפרוטוקול. עוד מישהו רוצה להתייחס? הדסה?

אני אומרת שצריך ממש להכיר בזה, חבל שכבר עברה שנה ואנחנו מחכים רק לשבועות הבא. כבר 83 שנים.

את צודקת.

אדוני, אני רק אציין לגבי התקציב, אני לא יודע מה עמדת המשרד, העניין של התקציב. בחוק אני מבין שזה לא מופיע.

שוויון חברתי אמר שזה יוצא ממנו.

בסדר.

משפט אדוני יושב-הראש?

כן, בבקשה.

אז אני מעדכן אותך, הדסה. סבתא שלי נולדה בעירק והיא חוותה את הפרהוד ואני אף פעם לא הבנתי למה אף פעם לא למדתי את זה בבית הספר, וכשנבחרתי לכנסת לראשונה זה היה לפני חמש שנים, העליתי את זה על סדר-היום פעם ראשונה בכנסת כיום דיון מיוחד, ועכשיו מה שהחוק הזה אומר זה שיותר לא צריך יוזמה של חבר כנסת, גם זה יעלה באופן קבוע בכנסת, גם יהיה טקס מרכזי בהנהגת המשרד לשוויון חברתי ששיתוף משרד המורשת, וגם נכניס את זה למוסדות החינוך. וזו חובה שלנו לזכור את ההיסטוריה החשובה שלנו, חובה שלי לסבתא שלי ועוד 20,000 עירקים ניצולי פרהוד שעדיין חיים איתנו.

חקרתי וידעתי שאתה עומד מאחורי זה. אבל אני יודעת שהשרה גילה גמליאל כשהייתה השרה לשוויון חברתי, אמרה שלא יהיה אף בית שלא ידע מה זה פרהוד, היא מבטיחה. אני עוד מחכה לקיים.

ותודה לך אדוני יושב-הראש שניסינו באמת להעביר את זה ובכל פעם זה נתקע מסיבות כאלה ואחרות – שלקחת את זה בשתי ידיים כמו שאתה יודע, ועשית את זה הכי מהר שאפשר, אני מודה לך בשמי ובשם כל העירקים.

והבטחתי לך עד שעה 12:00 אז אנחנו נעבור לדברים הרציניים. ברשותכם אני עובר להצבעה הצעת חוק יום לציון אירועי הפרהוד התשפ"ד 2024 (312/25) של חבר הכנסת אופיר כץ כנוסח הוועדה לקריאה שניה ושלישית. מי בעד? מי נגד? מי נמנע?

הצבעה

אושר.

אני קובע שהצעת החוק עברה.

אני מקווה שגם תעשה את אותו דבר ליהדות תימן שמתו עשרות אלפים כשהוגלו מהערים שלהם למדבר.

צריך לזכור את כל המורשת שלנו, בכל הארצות, בכל התפוצות.

זה לא רק הפרהוד, יש כל כך הרבה קהילות תחת שלטון האיסלם שהיו פרעות ושחטו בהם והרגו אותם. עשרות אלפים, 70% מאוכלוסיית תימן נהרגה בפרעות האלה. אני לא יודעת למה זכתה עירק, בזכות אופיר כץ, עכשיו, ליום מיוחד. אשריך.

אני אעביר את הבקשה שלך לחבר הכנסת יוני מישרקי, לוקח את זה על עצמי. אני רק אזכיר שיש בקשות זכות דיבור של סיעת העבודה, חתומים חברת הכנסת מרב מיכאלי, נעמה לזימי.

גם אני רוצה.

גלעד קריב ואפרת רייטן, חבר הכנסת עמית הלוי מהליכוד וחבר הכנסת אופיר כץ, גם בקשה של חד"ש תע"ל ושל חברת הכנסת לימור סון הר מלך.

אני יכול לבקש להיות ראשון בבקשה?

אתה תהיה ראשון. ברשותכם, אני נועל את הדיון ועוברים לדיון הבא תכף.


הישיבה ננעלה בשעה 11:58.