פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



29
ועדת החינוך, התרבות והספורט
03/06/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 212
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, כ"ו באייר התשפ"ד (03 ביוני 2024), שעה 12:18

הצעת חוק יום האחדות, התשפ"ד-2024, של ח"כ אברהם בצלאל ומיכאל מרדכי ביטון

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
מיכל מרים וולדיגר
משה טור פז
נעמה לזימי

שירה כהן - עו"ד, הממונה על הייעוץ המשפטי למנהל בית נשיא המדינה

ערן יעקב הוליץ - עו"ד, הלשכה המשפטית משרד החינוך

מיכל גרשוני - עו"ד, הלשכה המשפטית, משרד החינוך

דן פיקמן - רפרנט חינוך, אגף התקציבים, משרד האוצר

דביר גוטל - עו"ד, הלשכה המשפטית, משרד האוצר

שרה גולד - עו"ד, ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

אריה בלבן - מתמחה, משרד המשפטים

אורית בקר - עו"ד, משנה ליועץ המשפטי, המשרד לשוויון חברתי

עמרי גולן - עו"ד, הלשכה המשפטית, המועצה להשכלה גבוהה

בת גלים שער - עמותת סאנשיין, מיוזמי הצעת החוק

אופיר שער - עמותת סאנשיין, מיוזמי הצעת החוק

שי ונקרט - מטה משפחות החטופים

נועה בן עזרא - מטה משפחות החטופים

יזהר ליפשיץ - מטה משפחות החטופים

ורדית קרוגר - אימהות הלוחמים

גילה ויזל - פורום המשפחות השכולות

רויטל שמיר



יעקב הרשקוביץ'



שמעון אור






משתתפים באמצעים מקוונים



עומר צור - המשרד למשימות לאומיות

טל מדר - עו"ד, מרכז השלטון המקומי

צח בן יהודה

יהודית גידלי

אהובה שרון, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. יתכנו אי-דיוקים והשמטות.


הצעת חוק יום האחדות, התשפ"ד-2024, מ/1699

אני מתכבד לפתוח את ועדת החינוך, התרבות והספורט. היום כ"ו באייר התשפ"ד, 3 ביוני 2024. על סדר היום הצעת חוק יום האחדות, הצעתם של חבר הכנסת אברהם בצלאל וחבר הכנסת מיכאל ביטון. הצעת החוק מוזגה להצעת החוק הממשלתית.

נמצאות איתנו משפחות החטופים. בבקשה.

שלום לוועדה. אני אבא של עומר. עומר נחטף מהמסיבה ב-נובה. הוא כבר לא בן 22 אלא כבר בן 23. ב-22 לחודש ציינו יום הולדת ועומר עדיין במנהרה עזה. יש היום הזדמנות פז. אני לא באתי לדבר על עומר ולספר עליו אבל בעקבות עומר אני כאן. יש הזדמנות פז שאי אפשר לפספס אותה ואני באתי לתמוך בהזדמנות הזאת. על השולחן יש מתווה והמתווה הזה פורט לפרטים עיקרים שנראה שעל פניו, לפי מה שגם ראיתי בתקשורת, גם הצד השני מבין בצורה חיובית שזה מתווה נכון. אני מדבר על המתווה שלראשונה מזה שמונה חודשים הציגה ממשלת ישראל. זו פעם ראשונה שממשלת ישראל, ואם נדייק זה קבינט המלחמה, מציג מתווה לשחרור כל החטופים. עד היום זה היה דרך המתווכות. אני באתי לתמוך בדבר הזה. מבחינתי זה מבצע הצלה הומניטרי, לשחרר את כל החטופים.

הבן שלי הוא חולה קוליטיס ומזמן כבר היה צריך להיות בבית. מי שלא יודע מה זה קוליטיס, זאת מחלה כרונית במעי שבמצבי סטרס היא מתפרצת לרמה אבל אני אחסוך כאן תיאורים שלה. אני צריך לדייק קצת ולומר שהיא מסכנת חיים. אלה הרבה יציאות ושם אין את התנאים והם נמצאים בלחץ ובסטרס.

אני רוצה לטפל בבן שלי, אני לא רוצה לשלוח לו תרופות מה גם שאני לא יודע אם התרופות האלה מתאימות לו היום ולא יודע מה מצבו נכון לעכשיו. הבן שלי הוא חזק ואני רוצה אותו בבית. עכשיו יש כאן הזדמנות. זו עסקת נתניהו. הקבינט הגיש עכשיו את העסקה ועל פניו זה נראה שהולך בכיוונים הנכונים. צריך להוציא את כל החטופים ולהשלים את המשימה ולהחזיר את הביטחון למדינת ישראל. אין לנו שקט, לא בדרום ולא בצפון. אף אחד כאן לא יקבל טפטופים. אבל בראש ובראשונה, המשימה העליונה והנעלה, זה שחרור כל החטופים. אנחנו מנצחים כשכולם חוזרים ועל זה אין לאף אחד כאן ויכוח. כולם רוצים אותם בבית. זה יהיה הניצחון שלנו ומכאן תבוא התקומה. אנשים ברחוב מסתכלים עלי ובאים לקבל ממני חיזוק כי אני נלחם. להם קשה. אני צריך לעזור. אני צריך לעזור ברמה הרחבה יותר, צריך לעזור למדינת ישראל. אני חושב שכאן זאת הזדמנות ואני מבקש לא להחמיץ אותה. תודה.

אני רוצה לנצל את הבמה המכובדת הזאת ואת זה שאתם היום עוסקים בחוק האחדות. אני רוצה לפנות לפורומים שיושבים כאן מסביב לשולחן ולבקש מהם לעצור. לעצור כי אנחנו לפני תהום. חוק האחדות הזה רק בא לציין את הצורך העז שלנו לאחדות בעם. ממש כמו שהיה בתחילת המלחמה. מצד אחד קצת מעצבן שיש כאן חוק אחדות כי לא צריך לבוא ולומר לנו תהיו מאוחדים, ומצד שני אנחנו צריכים להוקיר תודה על האחדות שיש ולדאוג לעשות אותה במקום לפלג אותה. יושבים כאן מסביב לשולחן אנשים שאיבדו את היקרים שלהם, בדיוק כמונו. יש כאן אנשים שישבו שבעה מה שחלקנו לא הצלחנו עדיין לעשות. יש כאן אנשים שאמרו קדיש ויש אבות שטרם אמרו קדיש. אני לא מוכנה שבשם מלחמה או איזשהו חזון כזה או אחר יקריבו את אחי כקורבן נוסף כי אני כבר שילמתי מחיר מאוד גבוה.

אני מבקשת מכם לשקול את המילים. אנחנו נמצאים באמת באחד הזמנים הקריטיים. לא אחזור על מה ששי אמר. אני רוצה להודות למי שהביא את החוק המדהים הזה ובוא נעשה וניצור את האחדות כי אחרת אין לנו מה לחפש במדינה. תודה.

יום אחדות, יום זיכרון, יום שואה, מה אנחנו עושים כדי שתהיה אחדות? זה מה שאני שואל ואני חושב שהדיונים שלנו כאן צריכים להראות. אני מפחד מזה שיהיה יום שחייבים להיות מאוחדות ומי שלא יהיה מאוחד, הוא יקבל קנס. זה משהו שצריך לבוא מבפנים. צריך מאוד מאוד לפחד מסיסמאות. יום יצחק רבין - באים, לא באים, חלק נגד, חלק בעד, חלק מביעים את דעתם הקיצונית לגביו. צריך להיזהר ממסגרות שכאילו מראות שהנה, יש לנו יום להיות מאוחדים. אולי נעשה יום לאי אחדות וריב ובכל יתר הימים נשתדל להיות מאוחדים ולא לריב. לדעתי קצת מתבלבלים. אולי גם יהיה יום ה-7 באוקטובר. השנה לא למדו על השואה במערכת החינוך. חזרתי מחמישה ימים בפולין, הייתי בכל המחנות, כל האירוע שלנו הוא פחות מיום אחד בין ורשה לטרבלינקה שנגמר אחרי שעתיים. 900,000 אנשים הושמדו שם. זה לא מחנה. זה רק מחנה מוות, שריפה ופיזור של האפר אצל החקלאים באזור. אם כן, קצת פרופורציות.

אני מצטרף למה שאמר ידידי ואני מקווה שהחמאס, המרצחים, זה לא עוד איזה ניסיון למשוך אותנו ולענות אותנו וכמעט לתת לנו לנשוך בקרס הזאת ועוד פעם הם יגידו לא ואלה שאמרו שחייבים למגר, יקפצו גבוה ואנחנו נמוך ושוב לא נהיה מאוחדים.

אני קורא לכולם לאפשר לקבינט לתפקד ולנסות להוציא ממנו את הפוליטיקה שדבקה בו כבר כמה חודשים. החטופים הם לא בראש מעייניו. אנחנו כל הזמן שומעים פוליטיקה ויש קבוצות פוליטיות שכבר מרגישות ומריחות את הבחירות, והחטוף הקטן, אותה חטופה, אחות של דולב שעכשיו אנחנו יודעים שהוא מת, היא בפנים ואני מקווה שהיא חיה אבל מה היא עוברת באותה שנייה עכשיו, ברגע זה, מה היא עוברת לפי העדויות, איזה סוג של התעללות נפשית. לא נאבד את הכאב הקטן הזה ודרך זה נלך לעסקה שלא תחשוב את כולם או לא כולם. אפילו אם יהיה להוציא אחד כזה, זה להפוך אותנו להיות מאוחדים.

אני אשתו של רב-סרן מוטי שמיר הי"ד. יש לנו ילד בן חמש ואת ביתנו אורי ילדתי לפני ארבעה חודשים, ילדה שלא זכתה לאבא לצדה ברגע לידתה ואותה מוטי לא זכה להכיר. מוטי ביצע מגוון תפקידים בחטיבת גולני. בתפקידו האחרון הוא היה מ"פ בסיירת גולני וזכינו בשנתיים האחרונות לחוות סוף סוף חיי משפחה כשמוטי היה בבית בתקופת לימודים מטעם הצבא. בבוקר שמחת תורה מוטי התעורר למשמע הקפצה של כיתת כוננות ביישובנו. כן, גם בתקופת לימודים הוא התנדב בכיתת הכוננות ביישוב שלנו, ישוב חוות יאיר שבשומרון. כשפתחנו את דלת ביתנו, החיילת מולו מיד דיווחה על חייל חטוף. מוטי יצא ביוזמתו עם אקדחו האישי לכיוון העוטף במטרה להחזיר את החטופים במהרה, להציל את העוטף ולשמור על ביטחון המדינה. כשנתתי לו שקית עם חטיפים לדרך, הוא ישר אמר לי שאתם תצטרכו את זה יותר מאיתנו. הוא כבר ידע כמה אחדות תהיה ביום הזה.

הבוקר לביא שלי שאל את אורי: את מתגעגעת לאבא? כי אני מתגעגע. מוטי, אבא של לביא, הפסיד הרבה אירועים משמעותיים בחייו של לביא כמו ימי הולדת, מסיבות וכל זה כדי לשמור על עצמו. בבוקר שמחת תורה הוא נפרד במהירות מלביא וכשהוא שואל אותו אם יחזור היום, מוטי עונה לו שיחזור בעוד כמה ימים ומאז הוא לא חזר.

אני רוצה להיות מסוגלת להסתכל לילדים שלי בעיניים ולומר להם שהקרבנו את היקר לנו מכל על מנת שנחיה כאן בארץ שלנו בביטחון. אני יודעת שהיקרים שלנו כאן איתנו. אני מוצאת את עצמי לא פעם קוראת חדשות וחושבת שהלוואי ומוטי היה כאן איתנו כדי לומר לי מה הוא חושב שצריך לעשות במציאות הזאת. אני בטוחה שהוא הקצין והלוחם היה אומר שחייבים להמשיך בכל הכוח עם תוכנית לחימה מסודרת שמטרתה היא החזרת החטופים והחזרת הביטחון לעם ישראל.

אנחנו חייבים לוודא שה-7 באוקטובר לא יהיה עוד. המציאות בה מחבלים מרשים לעצמם לירות על בת חפר ליד נתניה מראה לנו כמה צריך להמשיך, כמה אנו זקוקים להרתעה ושעדיין לא הושגה המטרה להביא ביטחון בארץ.

אני כאן בשם ילדיי, ילדים עתידים לגדול במדינה ללא אבא וקוראת לא להיכנע לחמאס, לא להסכם שעוצר את המלחמה אלא רק לניצחון.

מוטי היה בקורס צבאי ובמכתב שכתב לעצמו שבועיים לפני מותו וקיבלנו לאחר השבעה כתב: "אני רוצה להיות אדם שלם עם עצמי שמצליח להשפיע על חבריי והכלל גם מחוץ לצבא. אני רוצה לעשות טוב לחברה, להשמיע את הקול בצורה נכונה ולייצר אחדות".

בואו נקיים את צוואתו, בואו נשמיע את הקול בצורה נכונה, בואו נהיה מאוחדים יחד במטרה אחת של כולנו – חיים טובים בארצנו, חיי שלום וביטחון, שהחטופים ישובו מתוך עוצמה וחוזק ולא מתוך כניעה לטרור, שתושבי הצפון והדרום יחזרו לביתם בידיעה שהם חיים בביתם בשלום.

אסיים במוטו שחקקנו לזכר מוטי ובו אני קוראת לכל אחד מכאן לפעול לחיים טובים ומשמעותיים יותר, ממש כמו שמוטי פעל כל חייו וכך גם במותו. תהיו מוטי, פשוט תעשו. תודה לכם.

שלום וצוהריים טובים. כמו שאתם רואים, אני אבא של יוסי. די התפלאתי שהוועדה או כנסת ישראל הולכת ליום אחדות. זה מדהים. היכן האחדות שלנו כל השנה? כמו יום האישה, מה זה יום האישה? יש אישה, זה כל יום ולא פעם בתקופה.

אני חושב שאמרתי בישיבת הוועדה הקודמת שלא השתנה אצלנו כלום ואנחנו לא מצליחים להפנים. אני די מסכים עם ידידי שדיבר כאן על האחדות בינינו. אביגדור המאירי כותב כבר ב-1886, וכולם מכירים את השיר הנכבד מעל פסגת הר הצופים, אבל את הבית הרביעי אף אחד לא מצליח לקרוא או שהוא פחות מעניין אותו. הוא כותב:
בלב בוטח באתי עד הלום,
אקים את הריסותיך,
אך איך אבנה את בית מקדשך,
אם אין שלום בין בניך.

ספרדים, אשכנזים, תימנים, פלאשים, אורפלים, גיאורגים, ירושלים, ירושלים, לא זאת חזיתי בחלום. ירושלים ירושלים, בין בניך השיבי נא שלום. עיר פרזות היית עיר קודשי. נשבר בך כל בריח, אך עוד נשאר בך שער סגור, זה שער המשיח. כל בניך שלחוני אליך למסור לך את מפתחותיך ירושלים ירושלים. נשבעתי בשם ה' ירושלים ירושלים האירי פניך אלי.

יוסי וחבריו וכל שאר החיילים, בין הנופלים ובין אלה שנמצאים בזה הרגע שם, אי שם ברפיח או בצפון או בצפון הרצועה או איפה שלא יהיו בגבולות המדינה, יצאו לעשות את מלאכתם והדבר הראשון שהיה להם בראש זה לשמור על מדינת ישראל ולהחזיר את החטופים. בשיחה שהייתה לי עם יוסי יומיים אחרי האירוע, אחרי שבת, ופרסמתי אותה למרות שזו שיחה אישית, אמר: אבא, זה כמו לשחרר את מיידנק. כל מה קורה כאן בעוטף, זה כמו לשחרר את מיידנק. אם אנחנו לא גומרים את העמלק הזה עד הסוף, אין לנו באמת מה לחפש כאן.

אני לא מצביא דגול, קטונתי, אבל אני רק יודע שיוסי השאיר לי את אשתו, אלמנתו אהובתנו ועוד חמישה יתומים שהם יישארו בלי אבא והיא תישאר בלי בעל, ואולי כן, אבל אנחנו נישאר בלי הבן וזה יהיה לעולם ועד.

אני לא יודע איך אתם עושים את זה אבל השכינו נא שלום בתוך העם הזה. אולי תעשו חוק - הייתי הולך איתו יותר – על דיבור טוב, לראות כל אחד בעין טובה כמו שיוסי אמר ולא להגיד לשון הרע על עם ישראל. אולי זה צריך להיות בחוק. איך תיפתר בעיית החטופים שאני רוצה אותם אתמול בין אם מהלכים ובין אם אינם בינינו. מצד שני אני רוצה גם שלחמאס, את האידיאולוגיה אני לא יכול לבטל אבל את הכוח הצבאי יש לנו את האפשרות.

אני מבקש מהיושב-ראש, במחילה תעשה כל שביכולתך לאחד את העם הזה ושנית, לדאוג לכך וכשהאצבע תצטרך להתרומם לא לפחד, לחשוב את הטוב ביותר עבור החטופים ועבור עם ישראל שיושב במדינה. תודה.

שלום לכם ותודה על זכות הדיבור. אנחנו נפגשים לצערי יותר מדיי פעמים פנים אל פנים. אני דוד של אבינתן אור שנחטף יחד עם נועה ארגמני. בנועה ארגמני השתמשו כבר פעמיים כדי ללחוץ עלינו, על אזרחי מדינת ישראל ועל ממשלת ישראל ואילצו אותה להגיד דברים מהפה של חמאס. אנחנו נמצאים ביחד עם משפחות החטופים – שי, יזהר – והלכנו ביחד למקומות שונים ואמרנו דברים הפוכים. יש לכולנו את אותה מטרה והמטרה היא להביא את החטופים.

את דולב מצאו אחרי כל כך הרבה זמן ולא ידעו שהוא דולב. אני שואל את עצמי האם לא ידעו שהוא דולב? כן, כנראה שלא ידעו שהוא דולב. למה לא ידעו שהוא דולב? לא ידעו שהוא דולב כמו שלא ידעו על הרבה אנשים אחרים שנשרפו חיים ועשו להם מה שעשו. אני אומר שעסקה, המילה עסקה היא מילה של כבוד. עסקה שהיא מילה של כבוד, אנחנו מצפים ששני הצדדים יקיימו את העסקה. אנחנו יודעים טוב מאוד שכדי להביא את החטופים החיים וגם המתים אנחנו נצטרך לעבוד קשה, עם הציפורניים, עם האצבעות, לעבוד זמן רב. אני לא מאמין שבפחות משנה נוכל להביא אותם. אין לי שום אמון שהחמאס יזיז אפילו אצבע קטנה כדי להביא אלינו את האנשים חיים ומתים.

אשר אנחנו מדברים על עסקה שאומרת 33 חיים או מתים בפעימה הראשונה אני מגחך לעצמי. מה, אי אסמוך עליהם שהם יקבעו מי החיים ומי המתים? הם ירצו שאנחנו נשרוט אחד את השני, שאנחנו נתווכח ונאשים אחד את השני מדוע איקס לא חזר ומדוע את וואי לא מוצאים. רון ארד, זאת המטרה של החמאס, לצבור לנו המון כאלה שלא מוצאים אותם לא חיים ולא מתים ואז להאשים אחד את השני.

ההבנה שלי הקטן באדם היא שהגורם היחידי שאני יכול לסמוך עליו שיחפש את החיים בזכוכית מגדלת, באיזה חור הוא נמצא, באיזו מנהרה, באיזה בית, ויחטט באדמה ויביא ארכיאולוגים כדי להביא את האנשים מהעפר של עזה, הגורם היחידי שאני מאמין בו זה רק אנחנו. לא מאמין באף אחד, לא בביידן שמשקר לנו ושאכפת לו ההסכמים שלו עם סעודיה, לא מעניין אותי החמאס שהמטרה שלו היא להשמיד את מדינת ישראל כי כך כתוב בחזון שלו, המקום הזה הוא וואקף, הקדש של המוסלמים ואין לנו זכות קיום. אני מאמין רק בנו.

לכן אני קורא לממשלת ישראל ולמי שיכול להגיד בתוך הכנסת הזאת, לאחוז בציפורניים במקום הזה שנקרא עזה. אנחנו צריכים את המשילות הזאת לפחות שנה כדי למצוא את האנשים החיים והמתים. לא סומך על חמאס ועל עסקה כלשהי איתו. העסקה היחידה שהם עשו איתנו היא לשרוף עוד אנשים. אנחנו נהיה כאן והעזתים ילמדו שאין להם מה לחפש כי לא יהיה חמאס ביום שאחרי ואז פתאום יבוא מוחמד ויגיד שנמצא מישהו במקום אחד ויראה לי את המקום, והשני יגיד שנמצא מישהו אחר במקום אחר ואנחנו נקבל אותם לאט לאט ולא בבת אחת. אם אנחנו נלך על פי המוסר שלנו ועסקה היא מילה של המוסר שלנו, וננסה למקם אותה או ליישם אותה עם גוף שבחיים אין לו את זה, אנחנו לא נקבל כלום.

לכן אני אומר לראש הממשלה, לגנץ, לגלנט, לקבינט המצומצם והלא מצומצם, לחברי הכנסת, לא מעניינת אותנו פוליטיקה אלא רק מה שיחזיר את החטופים. תעשו את זה בצורה הטובה יותר. אם תתפתו לחולשה, אנחנו לא נוותר לכם כי אנחנו רוצים את כולם בבית. תודה רבה לכם.

אני מארגון אימהות הלוחמים. יש לי שלושה חיילים לוחמים – בשייטת, מגלן ואגוז. אנחנו כאן בוועדות הכנסת שמאפשרים להורי הלוחמים לדבר. אני רוצה להצטרף לדברים המרגשים של אבא של יוסי הרשקוביץ'. אחדות וכל מה שאנחנו יכולים להשיג כאן במדינה היא בהבנה שהחיים של הילדים שלנו, הלוחמים, הם קודמים לכל משהו שהוא לא מבצעי. אנחנו כבר לא רואים את זה כברור מאליו. אנחנו מקבלים דיווח מהשטח, מהילדים שלנו, שהם מוצאים חבילות סיוע מישראל במעוזים של החמאס וזה מזעזע. זה משהו שמפריע להם ללחימה, זה משהו שמסכן אותם. קיבלנו דיווח מחיילים על כך שהם צריכים לאבטח שיירות שיש בהן ממש מחבלים והם הרגישו סכנה אמיתית. אנחנו חוזרות שוב ושוב לדבר שצריך להיראות כאן מובן מאליו. אנחנו מקבלים עוד ועוד דיווחים מהשטח שבכניסה לרפיח עוצרים אותם במקומות לא מוגנים בגלל שקיבלו הוראה מביידן שאי אפשר להיכנס לאזור זה או אחר.

אנחנו חוזרים עוד פעם ועוד פעם לבקש ולדרוש, ואני חושבת שזה משהו שכל מישהו שיש לו ילד, אח, יהיה לו ילד בצבא, ברור לו שאנחנו רוצים לתת להם לנצח בגלל כל הדברים שנאמרו כאן ולחזור הביתה בשלום, עד הניצחון ושלעולם לא יקרה שוב מה שקרה בארץ.

צוהריים טובים. אני מודה על האפשרות לבוא לכאן כל יום שני ולפנות לנו זמן כדי שנוכל לדבר.

אתם מוזמנים ומוזמנות כל יום שני.

נקווה שזה ייגמר. רגע לפני שאני אומר את דבריי, אני מבקשת להאיר ב-א' איזושהי הערה בנושא האחדות. מדברים כאן על אחדות ויש משהו שמאוד מפריע לי בהלך הדיבור של חלק מסוים ואני מניחה שאין להם כל כוונה רעה. לי באופן אישי קשה מאוד לשמוע כל הזמן מה לא, מה לא, מה לא, ובעיקר מה הממשלה לא עושה. אנשים יקרים, כאשר אנחנו רוצים אחדות בואו נחפש גם מה כן. נחפש מתחת לאדמה גם מה טוב ובמיוחד בממשלה הזאת ולא קיבלתי תמלוגים כדי לדבר על זה. אבל בבקשה, אחדות היא עד הסוף לשני הצדדים.

אני אימא של רס"ר אלקנה ויזל הי"ד. אלקנה שירת בגדוד 8208, גדוד מילואים חי"ר ששייך לבה"ד 1. הוא לא היה חייב לצאת למלחמה האחרונה, הוא נפצע בצוק איתן ורשמית היה לו את הפטור. נראה לכם שהוא לא עשה מילואים? נראה לכם שהוא לא הפך עולמות כדי להתגייס? תקופה קצת לפני מלחמת חרבות ברזל הוא קצת הקשיב לקול אשתו וכאשר המ"פ אמר לו בוא אלקנה, קח פסק זמן קצר, התחילה המלחמה, הפכת שולחן וכמובן שהתגייס. הוא נהרג לפני ארבעה וחצי חודשים באסון קריסת המבנים בשכונת אל מואזי, לקראת סיומה של פעילות מבצעית מוצלחת, 600 מטרים מהגדר. כן, כן, 600 מטרים מהגדר ומבתי כיסופים. מאותו מרחק פחות או יותר נורו לעברם שני טילים.

גם אני כמו כולם רוצה מאוד לראות את חטופינו ומתינו איתנו כאן בבית כי אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת, כתב לא מזמן אהוד מנור. נכון, זוהי חובתנו המוסרית אך לטעמי עליה להתבצע לפי תנאים אותם אנחנו ורק אנחנו מכתיבים כמדינה ריבונית חפצת חיים. השטן הנאצי שעדיין לא מצאתי לו שם או הגדרה מדויקת חוכך ידיו בהנאה ורק מציב תנאים בלתי הגיוניים כמו למשל הפסקת הלחימה לשישה שבועות בלי שנדע מה גורל החטופים, מי חי, מי מת, את מי וכמה יחזירו אם בכלל. איזה בן אנוש מוכן להסכים לאי הסכם שכזה? בואו, שיעשה כל אחד את החשבון הפשוט שלו כמה נשק ניתן להכניס בחזרה בשבועות האלה. מה קרה? שכחנו כבר כיצד עטו עלינו לכלותנו מחבלים חמושים במפות מדויקות של נשקיות, בתים, בעלי תפקידים, מוסדות חינוך, מבני ציבור ועוד? עם רוצחים צמאי דם שכל מטרתם להשמידנו מן העולם, איתם עושים הסכמים? הנאבד את עצמנו שוב לדעת? לא הספיק לנו ה-7 באוקטובר?

אנו פורום המשפחות השכולות דורשים מממשלת ישראל בבקשה רבה לעמוד בכל יעדי הלחימה שיביאו אחת ולתמיד למיטוט מוחלט של החמאס כי אנו דורשים ניצחון. אנו דורשים להגביר את הלחץ מול האויב האכזר הניצב מולנו כי רק כך נוכל להציל את חטופינו החיים והמתים. חובה עלינו כאנשים חפצי חיים כאן בארצנו לא להפקיר שוב את דרי הדרום, הצפון. התאום של אלקנה, איתמר שיאריך ימים בטוב ומשפחתו, הם תושבי שדרות. טראומה על טראומה מונעת מהם לחזור לבית שלהם. הם שמונה חודשים פליטים בבית אחר וכרגע לא מסוגלים נפשית, במיוחד איתמר התאום, לחזור לבית שלהם בשדרות, לשכונה, לקהילה, לחברים שהם אוהבים, גם את העיר וגם את החברים. לכן לא יתכן שנפקיר שוב את ערי הדרום, הצפון, את קיבוצי העוטף ובעצם את כל מדינת ישראל.

מעניין מאוד, כמה מפליא, שאת הדברים האלה כתב במדויק הבן שלנו במכתב צוואה אותו מצאנו על הנייד שלו וברשותכם אני אקריא בקצרה רק כמה משפטים.

"אם אתם קוראים את המילים האלה, כנראה שקרה לי משהו. קודם כל, כל במקרה שנחטפתי לשבי החמאס, אני דורש שלא תיעשה שום עסקה לשחרור של אף מחבל כדי לשחרר אותי. הניצחון המוחץ שלנו יחד חשוב מהכול. אז אנא, תמשיכו לפעול בכל הכוח כדי שהניצחון שלנו יהיה כמה שיותר מוחץ".

"אולי נפלתי בקרב" – והוא נפל – "וכשחייל נופל בקרב, זה עצוב אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים. אל תהיו עצובים שאתם נפרדים ממני. תשירו הרבה" – ושרנו הרבה, ואני מדלגת למשפט מאוד חשוב בעינינו.

"אנחנו דור של גאולה ולא גאולה משיחית. גאולה שממשיכה את תקומת עם ישראל בארצו. אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו ושל העולם כולו. אז אנא מכם, תמשיכו להיות שמחים, אל תפסיקו לרגע את העוצמות של החיים". יש המשך למכתב.

אלקנה השאיר אחריו את דלית אשתו, כלתנו האהובה, שהיא יתומה מאב מאז גיל שלוש וילדיה ממחזרים את היתמות שלה בדיוק אותו הדבר, ארבעה ילדים מופלאים. אני מתפללת ומקווה שנהיה ראויים למוות של כל הגיבורים האלה שנפלו על קידוש השם ונחיה כאן בארץ כמה שיותר טוב אבל מתוך עוצמות וניצחון מוחלט. תודה רבה.

אם אפשר לענות. אנחנו יושבים כאן בנפרד וזה תמיד מפריע לי, כבר זמן רב, והלוואי והיינו יכולים להכניס את השלטים. אנחנו נחזיק את הגבורה ואת התקווה ואתם את החטופים, במיוחד היום ותכף יהיה לנו אפילו יום כדי להיות מאוחדים יום אחד. אבל החיים הם באפור ואני חושב שאנחנו מפספסים כאן את הנקודה, הגם שאנחנו נלחמים על מה שאתם מספרים, על הלוחם האישי. אבא שלי היה לוחם צנחנים בכל מלחמות ישראל, 1967, ב-1973 חצה את התעלה, ב-1982 נלחם עם אח שלי, היום הוא שבוי והבן שלי לפני שבוע היה בהשבעה של הצנחנים בכותל יחד עם אימא שלי שהיא חטופה ששוחררה. בקיבוץ זה אותו הדבר. אנחנו כאילו אותו מרקם. אנחנו קצת מפספסים כאן משהו שאני חושב שאנחנו משפחת החטופים נופלים לתוכו כל הזמן. אני חושב שפעם ניסינו לקרוא לזה פדיון שבויים שהוא קצת יותר גדול כי הרי כשנסיים עם עזה ואם לא נמגר את כל עזה, נמגר את כל החיזבאללה, ואם לא את החיזבאללה אז את החות'ים, ואם לא את החות'ים, אז את הסורים והעיראקים ואנחנו נהיה במצב של לחימה לתקומה עשרות שנים.

החטופים שחיים לא שייכים לוויכוח. אנחנו נהיה בתקומה גם אם נחזיר אותם וגם אם לא אבל כל מי ששולח את הילד שלו לצבא וכל מי שחי כאן, רוצה לדעת שיעשו הכול ולא הכול למגר על פי צוואה אלא הכול כדי להחזיר ולהחזיר זה אומר שלפעמים אתה אפילו משפיל את עצמך ואתה לא מקבל ניצחון. אני רוצה לנקום, אני מקיבוץ ניר עוז, 101 אנשים נחטפו, היו לנו כבר 30 הלוויות.

אתה יודע שאם חושבים אחרת - - -

זה מה אני מנסה להגיד לך. תבוא ותשב איתנו. אנחנו חושבים אותו הדבר.

תדע לך שעמדתי בחוץ ורציתי לחבק כל אחד ואחד מכם. באמת. חיבוק מאוד מאוד גדול כי אני כואבת יום יום את הכאב שלכם וגם את הכאב הפרטי שלי. אנחנו באמת באותה מטרה. לדעתי ההבדל היחיד זו הדרך אנחנו חולקים עליה.

אותה דרך.

הלוואי.

החמאס שיושב שם – אנחנו קוראים לו חמאס, ארגון, עסקה – יושבים שם מרצחים. מה הם יודעים לעשות? ראינו בקיבוץ ניר עוז, ב-נובה ובכל מקום וגם החיילים הרגישו את זה והחיילים ששבויים מרגישים את זה כל דקה. אנחנו לא צריכים את ההסברים האלה. אנחנו כרגע נמצאים במצב, בתוך התחום האפור. אף אחד לא יקבל כאן שחור או לבן, לא יהיה מיגור מלא ולא יהיה הפסד מלא. גם הרסנו לא מעט עד עכשיו.

אבל לצערנו אנחנו חוזרים וסופגים עוד ועוד אבדות.

אני לא מתווכח. אני אומר רק דבר אחד, אולי אחרי כן נשב ביחד, בואו ופשוט נאפשר למקבלי ההחלטות, גם אם אנחנו אוהבים אותם וגם אם לא, לעבוד. נוריד קצוות ונסכים לא להסכים אבל בפעם הבאה שנשב נתחלק לפי מספרים זוגיים ואי-זוגיים, אחד כך ואחד כך. משהו כאן לא עובד נכון. אנחנו מייצרים את הפילוג כאן.

אני לוקח את זה לתשומת לבי. מהישיבה הבאה נחלק מספרי ברזל בכניסה.

תאמין לי שזה עובד.

לא בכדי הוא אומר כאן כאשר מדברים על יום האחדות. אני חושבת שזה מאוד מאוד חזק להגיד את זה. אני יכולה להגיד לך שמוטי יצא בבוקר ונלחם ונפל בקיבוץ רעים - ולא בכדי הוא נפל בקיבוץ רעים, מקום עם משמעות מאוד מאוד גדולה – שתושביו אפילו לא מכירים את המקום שאנחנו גרים בו ואני בטוחה שאנחנו לא באותן דעות. מוטי במשך כל חייו הלך והגן על כל היישובים בלי הבדל דת, גזע או מין. אני אומר גם יותר מזה, שלצערנו המקום עם הכי הרבה אחדות בו – ומוטי שלנו קבור באלקנה - הוא בהר הרצל כי בהר הרצל, ואני אומרת את זה גם כקצינת נפגעים בעברי, אין הבדל לא של דרגה, לא של תפקיד, לא של מין ולא של גזע ומפלגה. כולם אחד ליד השני, סגן-אלוף, טוראי, רב-סרן ואין כל הבדל בסיבת הנפילה.

זו באמת השאיפה שלנו, שכולנו נהיה יחד רק באחדות גדולה ובאמת כולנו מחכים. אני ביום ששי כשהחטופים חזרו עד כניסת השבת צפיתי בטלוויזיה ובצאת השבת זה הדבר הראשון שעשיתי. כולנו רוצים אותם כאן איתנו אבל יחד עם זאת אני לא מוכנה לזה שיהיה כאן עוד 7 באוקטובר וגם אתה, בטח כשאתה גר באזור הזה, לא רוצה בזה. אני רוצה שתסכים איתי על הדרך הזאת. לצערי הילדים שלי ספגו הרבה ונולדה לי ילדה בלי אבא ואני רוצה שהיא תדע שהיא חיה בחיים שהיא חיה בהם בביטחון ובשלום. ואני מאמינה שגם הבן שלי יתגייס לצבא, אני מסכימה איתך בזה, וגם אפילו הבת שלי, כמו אני שירתי בצבא שנים רבות, אבל יחד עם זאת אני רוצה שנחיה כאן בביטחון, שבעוד שנה נסתכל אחורה ונגיד שיש כאן ביטחון, אנחנו יכולים להסתובב עם שלום. אני יכולה לצאת מהבית שלי ולהרגיש ביטחון, גם אתה וכל יישובי העוטף וכל יישובי הצפון. זה החיבור שלנו ואני חושבת שכולנו מחכים ליום שנראה כאן דברים גדולים וכמו שנאמר כאן לא גאולה משיחית אלא גאולה שאנחנו חיים כאן בעוצמה ובחוזק ורק בטוב ובשמחות.

תודה רבה. אני רק אומר שהחיבור בינינו לא קשור לעמדות כאלו ואחרות. בסוף אנחנו בני עם אחד ולא משנה מה כל אחד מאיתנו חושב וגם לא משנה מהי הדרך בה כל אחד חושב צריך לבצע איתה. יש לכולנו מטרה אחת משותפת והיא להחזיר את כולם ולהחזיר את הביטחון למדינה.

יזהר, אני חושב שאין כאן ויכוח. גם אם לפעמים אולי לא מתבטאים בצורה הנכונה ואולי לא מראים את הדברים בצורה הנכונה, כולנו רוצים דבר אחד והוא לראות את כל החטופים כאן, החיים ולצערנו חלקם כבר אינם בין החיים ולראות את הניצחון. זה לא סותר. זה לא סותר את זה ואנחנו צריכים את שני הדברים.

מותר להתווכח על הדרך.

לימד אותי איש זקן לא להתבטא בדברים שאני לא מבין. לא מונחים בפניי כל ההיבטים של הקבינט, לא הרחב ולא המצומצם. לכן אני נוטה להאמין ולסמוך על מי שעומד שם למעלה, שכל הנתונים מונחים לפניו ושייקחו את ההחלטות הטובות כדי להחזיר את כולם הביתה.

אני מבקשת לומר משהו לפני שהם הולכים כי כבר שלושה שבועות אני יושבת כאן ואתם כל פעם אומרים את מה יש להם לומר והולכים. אני רוצה לומר שאנחנו יזמנו את החוק הזה, את יום האחדות, וחשוב לי לומר שזה לא יום אלא זה תהליך של שנים. אני אישית נמצאת בתהליך הזה 10 שנים. הייתי בכובע הזה של חטיפה, של אי ודאות במשך 18 ימים. אני לא משווה. טיפה נגעתי בכאב שאתם נוגעים בו. אני אימא שכולה כבר 10 שנים ואני מתמודדת עם אובדן 10 שנים. אתם מדברים ואני בוכה. אני בוכה כי אני אומרת לעצמי תראו מה שהאויב הזה עשה לנו. הוא מושיב אותנו כאן בצורה שהיא הזויה כאשר כל אחד בא וטוען את הטענות שלו והולך. היום פעם ראשונה, אחרי פעם שלישית שאני יושבת כאן שלושה שבועות ברציפות, מתנהל כאן שיח בין האנשים.

במסגרת יום האחדות אני לוקחת על עצמי לקיים מפגש בין משפחות שכולות, בין משפחות החטופים ובין משפחות הלוחמים כי זה מה שצריך, לשבת ולדבר. הוועדה הזו בה אנחנו עכשיו היא לא המקום. אני אומרת לכם בכאב אבל שלושה שבועות אתם לא נותנים לי לעבוד. אתם לא נותנים לי להעביר את החוק הזה. אני באה עם סבלנות, אופיר עוזב את העבודה וזה מה ששנינו עושים, יושבים כאן ושומעים את הכאב שלכם אבל באמת, אמיתית, אנחנו היינו צריכים לקדם את החקיקה הזאת. היינו צריכים כבר לצאת עם החקיקה הזאת לפני שבועיים. זה לא או זה או זה, זה לא המקום לשבת ולעשות את השיח, אבל זאת כן דוגמה בדיוק למהות של יום האחדות. יום האחדות הוא פלטפורמה לנהל שיח כזה בין המשפחות השונות, בין מגזרים שונים, בין חברות שונות.

זו המהות של יום האחדות וכל הציניקנים שאומרים שלא צריך יום אחד בשנה, זה לא יום אחד אלא זה תהליך שאני חיה אותו יום יום, 365 ימים בשנה, 10 שנים כי נקלעתי לזה אבל זה מה שהעם שלנו צריך יום יום. אם לא יהיה יום, גם לא יהיה מה שיזכיר לנו ויגיד לנו שזאת אבן דרך, זה ציון כדי לקיים את הדבר הזה. ראיתם כאן דוגמה חיה. רק השיח הזה גורם לכולם, כן, אתם רוצים לשבת אחד ליד השני כי ברור, אנחנו עם אחד, אנחנו נושאים את אותו כאב. הילד הזה, הילד הזה, האבא הזה, מה זה משנה? זה הכול אותו כאב. המצב הזה מטורף, זה מה שהאויב הצליח לעשות לנו, הוא הצליח להושיב אותנו ולאכול אחד את השני ולהאשים אחד את השני, כמו שאתה אומר. אסור לנו להגיע למצב הזה. אנחנו צריכים להבין שקודם כל המטרה שלנו היא באמת להיות מאוחדים, לא כסיסמה, כדי להבין שהביחד הזה זה מה שיגרום לנו בסוף להביא לניצחון. גם אם נביא את החטופים אבל יהיה כאן קרע בעם, אף אחד לא ישמח בזה. ברור שאנחנו רוצים אותם כאן, אנחנו רוצים אותם, אבל להגיע לזה בתהליך משותף.

אין לי פתרונות, גם אני לא מבינה בזה, גם אני שותקת רוב הזמן אבל ברורה לי שדווקא הדרך היא מאוד חשובה. לא מספיקה רק המטרה אלא גם הדרך להגיע למטרה היא מאוד חשובה ושנוכל להסתכל אחד לעיני השני בעוד חצי שנה-שנה ושכל המצב הזה יסתדר ויתייצב והביטחון יחזור ונגיד לעצמנו שעשינו תהליך נכון, עברנו דרך נכונה, ניצחנו, שחררנו, הבאנו, קברנו, עשינו מה שאנחנו צריכים לעשות אבל בואו נעשה את זה נכון כמה שאפשר, כמה שזה בידיים שלנו. תודה.

תודה רבה. תודה לכולם.

אנחנו בהצעת חוק יום האחדות, התשפ"ד-2024. כמו בדיון הקודם, אנחנו עוברים על סעיפים 1 ו-2 שבגדול כבר יש עליהם הסכמות ואין עליהם שינויים בדיונים האחרונים. אנחנו בסעיף 3.

חשוב לומר שקיבלנו את עמדת הממשלה - "אם הממשלה תבחר לעשות כן".

אני עוד לפני כן. אנחנו בסעיף 3, פעולות לציון יום האחדות.

כפי שהיושב-ראש אמר לגבי סעיף (2) הנוסח שהועבר אלינו מהממשלה הוא: "באירוע בישיבת הממשלה, אם הממשלה תבחר לעשות כן במועד האמור בסעיף 2 או במועד סמוך לו".

לסעיף (3), בית הנשיא.

בית הנשיא, מקובל עליכם שייאמר: "באירוע בבית הנשיא, כפי שיחליט נשיא המדינה"?

אני אחזור על העמדה העקרונית שלנו שאני מציגה כאן כבר שלושה שבועות. אנחנו חושבים שלא נכון לקבוע אירוע בחקיקה ראשית. כלומר, לא נכון לקבוע חובת קיום אירוע, לחייב את הנשיא לקיים אירוע בחקיקה ראשית. אנחנו חושבים ששיקול הדעת צריך להישאר של הנשיא ושסדר יומו והפעילויות שהוא רוצה לקדם יישארו בשיקול דעתו. לכן זו התנגדות עקרונית אבל יחד עם זאת במקרה הספציפי הזה ביום האחדות, לאור הניסיון שלנו ביחד ולאור הקשר המיוחד שנוצר כאן ובאמת נוצר כאן איזשהו משהו שמתקיים כבר 10 שנים, אנחנו נסכים שתהיה חובת קיום אירוע בבית הנשיא אבל כפי שיחליט נשיא המדינה, שזה אומר שגודל האירוע יהיה בהתאם להחלטתו, ובכפוף לתקציב שיהיה מיועד לנושא הזה ושזה לא יהיה תחת האחריות שלנו לתקצב את זה.

אני כן אומר שדיברתי שבדיון הקודם עם ערן . ערן, זה סדר שאני אומרת את זה?

זה נאמר גם לפרוטוקול.

הוא אמר שמבחינתו התקציב של משרד החינוך מכסה גם את האירוע שמתקיים בבית הנשיא. ככל שאלה הם הדברים, אין לנו התנגדות.

בסדר. אם כן, "באירוע בבית הנשיא כפי שיחליט נשיא המדינה". על פי הסיכומים שהיו כאן בוועדה ודברים שנאמרו לפרוטוקול.

בסעיף (4) לא היה שום דבר ואני ממשיך לסעיף (5). עשינו שינוי קל בנוסח. חשבנו שיותר נכון לשים ביחד את כל משרדי הממשלה. מה שבנוסחים הקודמים היה סעיף (8) עכשיו זה סעיף (5): "בפעילות מטעם המשרד לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה, כפי שיחליט השר לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה". זה שינוי מקום ולא שינוי אחר.

נמצא כאן נציג או נציגת המשרד?

צוהריים טובים. המשרד לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה. אין לנו התנגדות לנוסח. אני גם אומר שבשבוע האחרון השרה באה בדברים עם השר קיש וככל שנגיע לסעיף הרלוונטי.

סעיף (6), לגבי הצבא, יש הסכמות. הנוסח כאן הוא הנוסח הסופי.

סעיף (7) הוא לגבי יחידות נוער. בדיון הקודם הם ביקשו להוסיף בסוף הסעיף את המשפט "בדרך שיחליטו לעשות כן". הוועדה הסכימה לכך וזה מופיע בנוסח.

לסעיף (8). זה הדיון לגבי תנועות הנוער וארגוני הנוער. אנחנו הצענו לומר מסגרות החינוך הבלתי פורמלי. אני מבין שיש נציג או נציגה ב-זום.

צוהריים טובים. בפניי כאן מונח הנוסח כאשר תנועות הנוער וארגוני הנוער מצוינות בסעיף (7) כמסגרות חינוך בלתי פורמליות. אני אומר ברמה העקרונית שאנחנו כמובן גם מתנגדים דרך חקיקה ראשית לייצר חיוב לתנועות הנוער ולארגוני הנוער ביחס לכל עולם תוכן שהוא ובמסגרת תקנות התמיכה גם של משרד החינוך, יש את התמריצים הרלוונטיים כדי לעודד בחירה תואמת אידיאולוגיה ותואמת סדר יום שכל תנועה וארגון לפעול בדרכה. אני אוסיף ואומר שאנחנו מחזיקים בעמדה חינוכית שעל פיה בכלל בחינוך הבלתי פורמלי אלמנט הבחירה הוא קריטי וחשוב. יש משהו בחקיקה ראשית, בטח בעולמות התוכן, שעלול אפילו להביא לתוצאה הפוכה ביחס לאופן שבו הביטויים החינוכיים יבואו אחר כך לידי ביטוי בגלל החובה לעסוק בנושא.

סיפור האחדות ראוי וצריך שיבוא מן הלב ובאמצעות הלב ואנחנו רואים את תפקיד החקיקה ככזו שיכולה וצריכה לאפשר את המשאבים למי שרוצה דרך רשויות מקומיות או דרך סעיפי חקיקת משנה שמתמרצים עבור הפעולה הזאת.

לכן אנחנו מתנגדים להכניס את זה לחקיקה ראשית באופן ישיר לתנועות וארגוני נוער ואנחנו גם ממש חושבים שזה לא נכון לעשות כך ביחס למסגרות החינוך הבלתי פורמלי. נקודה.

ואם אנחנו משאירים את "בדרך שיחליטו לעשות כן"? בסוף זאת יכולה להיות החלטה של ראש סניף - את יודעת שאני בא משם – לפתוח לצורך העניין את הפעילות סביב סיפור שמאחד ובזה נגמר הסיפור ויכול ראש סניף לומר שהוא רוצה לקחת את הסיפור הזה שני צעדים קדימה.

הדברים האלה מטבעם כבר קורים ואני גם כמשפטנית חושבת שהיכן שהדברים קורים, למה לייצר חוק שבאיזשהו מקום גם מפריע ומקלקל אותם. יש סדר דברים דווקא בתוך הרוח הבלתי פורמלית שמצריכה לייצר את המסורות, את התפיסות שלה את עצמה מבלי שתהיה חקיקה ראשית שתתערב בה וממילא חופש הבחירה, התעוזה והיצירה שמורים לרכז הסניף, רכז השבט, מנהל המחוז או מטה התנועה. לכן אפשר לומר שזה לא מעלה וזה לא מוריד אבל אני גם מסתכלת קדימה על חקיקה עתידית ועל ימים לאומיים אחרים שאנחנו לא מופיעים שם בצורה ישירה לפעולה ואני תוהה לשם מה.

טל, שלום. אני אסביר לשם מה. אני חושבת שתנועות הנוער, כאשר אנחנו מדברים על חוק שהוא חינוכי במהות שלו והוא באמת צומח מהשטח וכל תנועות הנוער לוקחות בו חלק היום, אני ממש מתקשה להבין למה להתנגד שתופיעו בחוק. בעיניי זה מביך שיש חוק כזה שמופיעים בו כל הגופים ולא יופיעו תנועות הנוער ומסגרות החינוך הבלתי פורמליות. מערכת החינוך מופיעה אבל היא פורמלית. זה כל כך מתבקש שאתם תהיו חלק וזה יישמע מאוד לא טוב שאתם התנגדתם להיכנס לחוק הזה ולא מוכנים להופיע בו באופן רשמי. ממילא הפעילות נעשית, ממילא הכול נעשה, השאירו לכם כאן את כל הבחירה בדרך כל שתחליטו לעשות כן. שכל אחד יעשה איך שהוא רוצה ומה שהוא רוצה, אף אחד לא מכריח אתכם אבל כאמירה חינוכית לצעירים שלנו. מה אני אגיד לילדות שלי, שתנועות הנוער החליטו שזה לא מתאים להן להיות חלק מיום האחדות? זה נשמע לי לא חינוכי בעליל.

אני אוסיף עוד משפט באותו עניין. קיבלתי לגמרי את מה שאת אומרת. הרי ברגע שאומרים בלתי פורמלי והחוק הוא פורמלי, יש כאן איזו סתירה. לא שאני לא מבינה מה את אומרת. יחד עם זאת יש כאן עניין של נושא שהוא באמת בולט, בוהק וצועק במדינתנו כבר לא מעט שנים, לפחות 10 שנים כמו שאמרה בת גלים. מה שהיא עושה היום, היא מכתתת את רגליה פעם מחדש, כל יום מחדש, כל שנה מחדש כדי שכן תהיינה פעילויות.

אני הייתי בתנועת נוער ואני מניחה שגם בת גלים וגם אופיר ואני מניחה שאולי גם יוסי טייב. בסוף המדריך, הקומונר, גם אליו מגיעים כל מיני אנשים ואומרים לו דבר על זה, דבר על זה, דבר על זה. בסוף הוא חי באיזשהו מקום. החוק הזה, מאחר והנושא הזה הוא כל כך חשוב, הוא בא להזכיר. הוא אומר לו שבמקום שבת גלים תעשה את זה כל הזה, שחרר את בת גלים לפעילויות אחרות שתעשה ותפתח וכן, יהיה כאן ציון. זה בסך הכול לציין בלוח השנה שצריך לטפל בזה, לדבר על זה. איך, מה, למה וכמה, לכם יש כאן באמת מספיק רוחב שאותו מדריך, אותו קומונר, אותו בן אדם שרוצה להיות אחראי על זה יוכל לבחור. הבחירה שלו היא באמת ענקית. זאת פשוט תזכורת. תזכורת ביומן שיש כאן נושא שצריך לטפל בו. אני לא רואה כאן פגיעה בעצמאות שלכם או בהיותכם בלתי פורמליים.

אני כן יכול להבין מה שטל אומרת. בסוף יש כאן איזשהו כדור שלג, אפרופו ימי ציון. את מגישה עכשיו הצעת חוק על בריאות הנפש, נושא לא פחות חשוב. לכן השאלה איפה אנחנו שמים בסוף את הסטופ ואומרים זה אנחנו מחייבים וזה אנחנו לא מחייבים. מחר תבואי ותגידי לי ביום האחדות שאני רוצה לחייב גם את תנועות הנוער, למה ששם אני אעצור אותך מלעשות את זה אם זה נכון? זאת אומרת, איפה אנחנו שמים כאן את הקו? בסוף זה נכון שהנושא הזה של הבלתי פורמלי, לבוא ולהכניס אותו בחקיקה ראשית, הוא מורכב. אני חושב איתכם ביחד. לא שאני לגמרי מקבל את העמדה של טל כי בסוף זה משהו שאתם באמת כבר עושים ואני בא מהשטח ומכיר את זה. נושא של האחדות הוא נושא שנמצא ואם אני לא טועה הוא נכלל גם בחלק מהתקנות והתמיכות בצורה כזו או אחרת.

לכן השאלה היא עד כמה זה חשוב לנו ואנחנו מבקשים שזה יופיע.

"בדרך שיחליטו" - אני חושבת שזה מאפשר להם הרבה מרחב פעולה.

חשוב להבהיר כמה דברים בהקשר הזה. הייחודיות של הפעולה הבלתי פורמלית, עם כל הכבוד למדינה, זה שהיא ממש לא מחכה שהמדינה תתמרץ אותה על דברים או תגיד לה לעשות דברים. היא פשוט עושה מתוך מציאות החיים הרלוונטית. בסיפור הספציפי של אחדות, תנועות הנוער מובילות את העשייה בתחום, מזה שני עשורים באספה ישראלית, גם בפעולות ספונטניות פנימיות של יום האחדות שבשנים האחרונות מאז 2016 וסביב עוד שיתופי פעולה גם ברשויות המקומיות וגם בין המזכ"לים. הדבר הזה, כאשר חקיקה ראשית מתערבת בסדר היום החינוכי שלנו, להפוך להיות דבר שהוא מקובל ורלוונטי, בפעם הבאה זה יהיה סביב דבר אחר. יש כאן עניין עקרוני, יש כאן עניין תקדימי. פרשנות של אחדות, היום אני חותמת עליה, אני מברכת עליה כפי שהיא בוועדה כרגע וכפי שאנחנו מקיימים אותה אבל אנחנו לא יודעים מה אפשר לצקת לתוכה. החובה לבחור שאנחנו רוצים לעסוק באחדות או הצורך לבחור את העיסוק באחדות זה דבר שהמדינה חייבת לאפשר לנו כחלק מהיותנו מסגרת חינוכית בלתי תלויה במדינה. לכן אנחנו בתקנת תמיכה ולא בחקיקה ראשית. בואו נשמור גם על גבולות הגזרה בהקשר הזה.

שוב אני אומרת שיש דרכי תמרוץ שדרכם המדינה גם יכולה להוסיף כסף ולאפשר לכל תנועה את עצם הבחירה לעסוק בכל דרך שתבחר גם ביום האחדות, כמו שהיא עושה על יום הרצל, על יום בן גוריון, על הימים הלאומיים האחרים שלנו ושם זה ייכנס וזו דרך המלך כפי שאנחנו מבינים אותה.

אני מאוד מאוד חוששת שכפי שראיתי לא פעם גם בדרכים אחרות ברגע שיחייבו אנשים לעסוק באחדות וברגע שיחייבו אנשים לצקת תוכן לתוך העולם של האחדות, המרחק בין האחדות שאתם מתכוונים אליה לאחדות שתהיה בפועל למה היא אחדות, יהיה כמזרח למערב. לכן האמונה הפנימית והבחירה שהיא יסודות החינוך הבלתי פורמלי חייבת להישמר.

שוב, אין לי בעיה עם הנוסח האומר אם יבחרו או לא יבחרו. אני חושבת שזה גם קצת תקדימי באופן שבו זה מופיע בחקיקה ראשית. אני חושבת שזה צריך לעבור, ושוב, הדר נמצאת כאן ויכול להיות שהיא תחשוב אחרת ממני אבל כאפשרות שנתונה לפתחן של רשויות מקומיות ואז הן יוכלו לתמרץ ולתקצב לבחירתם. אני לא חושבת שזאת צריכה להיות דרישה שמונחת. זאת צריכה להיות כמיהה שבה נעלה את זה.

בעמדה הזאת אני מייצגת את כלל תנועות הנוער בישראל כעמדה עקרונית ביחס לכל תוכן חינוכי שמנסים לחייב אותנו לפעול לאורו. חלילה זה לא משהו אישי או ספציפי.

אני מבין שיש כאן איזושהי בקשה. יש הרבה סמליות בעצם זה שאתם מופיעים בחוק. אני רוצה להציע, בגלל החשיבות של הסמליות, שתנועות וארגוני הנוער יופיעו בחוק, למצוא איזשהו נוסח שמצד אחד אתם כן תופיעו בחוק ומצד שני ברמה החוקית בצורה כזו או אחרת החובה לא תחול עליכם. האם ה מקובל?

כלומר, האופציה הראשונה שהצעתם – אם יבחרו.

אם יבחרו, זאת אומרת שהם חייבים לעשות. ככל שיבחרו.

כפי שיבחרו.

לא בדרך שיחליטו לעשות כן אלא כפי או ככל שיבחרו. זה מקובל עליכם?

אתה יכול לחזור שוב על הנוסח?

היושב-ראש הציע: בפעילות של תנועות הנוער וארגוני הנוער, אם יבחרו לעשות כן או ככל שיבחרו לעשות כן. זה ישאיר אתכם בחוק ברמה הסמלית אבל ישאיר לכם גם את מרחב שיקול הדעת לבחור לכאן או לכאן ואיך.

ולכן זה גם ישאיר את מרחב שיקול הדעת לתקצוב, שזה גם חשוב לומר.

כמובן.

אנחנו מאוד מעדיפים שלא להיכלל בחקיקה ראשית בחיוב לפעול באופן אקטיבי תחת כותרת או נושא מסוים כי אין לדבר הזה סוף. אני מבינה את הרגישות ואת הרצון להיעתר לבקשה של המשפחות ואני גם מבינה שזה דיון אחרון כך שכל מה שאני אומר פחות או יותר הוא הקובע והמוחלט. עדיין הייתי מעדיפה מאוד להימנע מהחיוב ומהאזכור שלנו בחוק.

אין חיוב. יש רק אזכור. אנחנו מציעים כאן משהו שהצעתי אותו בלי להתייעץ עם המציעים. אני חושב שבסוף זה יכול להביא איזשהו פתרון. יש אזכור בלי חיוב.

ללא חיוב בכלל.

אנחנו נקבל את זה.

אני חושב שזה נאמר גם על ידי משרד המשפטים.

אם יבחרו לעשות כן או ככל שיבחרו לעשות כן, מבחינתנו זה דומה. בסעיפים קודמים אומרים שהממשלה תבחר לעשות כן. נעשה נוסח אחיד אבל אם או ככל, יכול להיות שזאת גם שאלה לנסחית.

אבל זאת לא חובה. זאת בחירה.

כן.

זה מה שאני מנסה להבין.

אנחנו חושבים שזה עדיף. גם אנחנו חשבנו קושי מסוים בחיוב בחקיקה גופים פרטיים וככל שזה נתון לשיקול דעתם זה באמת מקל על הקושי הזה.

אני רוצה לשמוע. ההבנה מצד משרד המשפטים היא שאם יהיה כתוב אם או ככל, אין מחויבות חוקית. נכון?

נכון.

בסדר. טל, קיבלת את התשובה.

מעולה. אם כך, באמת חשוב לי שזה גם יהיה רשום בפרוטוקול, גם מתוך הבנת החשיבות הסמלית למשפחות עצמן שמקדמות גם את הפעולה החינוכית הזאת ואת המעשה הזה בחברה הישראלית. כן חשוב לי לבקש שהדבר הזה בפני חברי הוועדה לא יהפוך להיות פרקטיקה. יש לנו באמת בעיה עקרונית פנימית עם הדבר הזה שתכנים יונחתו על תנועות הנוער וארגוני הנוער.

אני אקריא את הסעיף: "בפעילות תנועות הנוער וארגוני הנוער אם או ככל שיבחרו לעשות כן". אנחנו נתייעץ עם הנסחית.

מה עם מסגרות החינוך הבלתי פורמליות?

זה היה סעיף קודם. זה או זה או זה.

אמרנו שזה יותר רחב.

נכון אבל אנחנו בוחרים להכריז על תנועות הנוער וארגוני הנוער.

מיכל, זה חוק שלך?

לא. הגיש את זה אברהם בצלאל.

מיכאל ביטון ואברהם בצלאל. וחיליק טרופר במקור.

גם אני חתומה עליו.

אני חושב שחצי מחברי הכנסת חתומים.

אני מוחה על זה. זאת כותרת יפה, אבל בימים האחרים יהיה אפשר לפלג?

לא, זה נאמר בשאר הדיונים ואני אחזור על כך עבור מי שלא היה. מדובר ביום ציון שבו אנחנו שמים על נס את נושא האחדות אבל כמובן שהפעילות היא פעילות היא פעילות שנתית שתימשך למשך כל השנה, שיום השיא שלה יהיה באותו תאריך של יום האחדות שם נשים על נס את הנושא. כמובן וברור שהאחדות בעם צריכה להימשך מדי יום ביומו במשך כל השנה.

סליחה, אני כאישה חילונית יכולה להרשות לומר שזה כמו ביום כיפור. נכון? כולנו מבקשים סליחה ולמוחרת היום ממשיכים לעשות אותו הדבר. אני מאמינה שנושא אחדות העם במדינה שלנו זה משהו קיומי.

בהחלט.

תמיד תישאר בן אדם, גם לפני וגם אחרי וגם תוך כדי. חוץ מזה, זה פטור, זה פטור וזה פטור, זה נראה שזה כאילו בשביל כותרת. כך אני מרגישה. חוץ מרעיון יפה, אין ממש בחוק הזה.

מי שמוביל את החוק זה בסוף משרד החינוך והוא שם כאן גם סעיף תקציבי, אמנם ללא ציון סכום, ומשרד האוצר שם סעיף תקציבי.

אם לדוגמה מחר יתקיים שיח על חוק הגיוס, נושא שכרגע הוא הנושא החשוב, איך אנחנו יכולים לדבר על אחדות אם אפילו בנושא כל כך קיומי אנחנו לא מצליחים להסכים.

אז מה, נרים ידיים?

אחדות לא אומר אחידות. אנחנו יכולים להיות שונים, כשם שפרצופיהם שונים גם דעותיהם שונות וזה בסדר גמור. השאלה איך אנחנו מנהלים את השיח, האם אנחנו מסוגלים לבוא ולנהל שיח מכבד, אוהב, מאחד בלי שאנחנו חייבים להסכים. יכולים לא להסכים. אני חושב שהדוגמה שלך ושלי יכולה להוכיח את זה. הדעות שלנו לא אותן דעות, אבל אנחנו יודעים לעשות את זה בצורה מכבדת.

כמה דקות לפני שנכנסת היה כאן דיון אותו אנחנו מנהלים אותו כבר במשך כמה דיונים, גם מטה עם משפחות החטופים, גם עם המשפחות מפורום תקווה, מפורום תקומה ומכל הפורומים הקיימים כשבדרך כלל היו כאן צרחות אבל אמרה את זה מאוד יפה בת גלים שהיא מובילה את החוק איך הפעם הם דיברו. זה האירוע, איך מדברים למרות המחלוקות.

בואו נעשה יום מאוחד שאסור לזרוק זבל שזה בסיסי ואסור ללכלכך. בואו נעשה חוק שאסור לקלל. בואו נעשה חוק שאתה חייב להיות בן אדם נורמלי ולכבד את השני ולהתנהג כאזרח לפי הנורמות. אני מכבדת מאוד. אני פשוט מנסה להבין. זה לא ציון של איזשהו אירוע. למשל היה אירוע היסטורי ואנחנו מציינים במערכת החינוך כדי שהילדים יבינו שהיה דבר כזה כי הם לא יודעים על כך. כאן זה משהו בסיסי. אני מבינה שזה ממניע חיובי אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות לא מאוחדים כי פשוט ירצחו אותנו. רק הבוקר כטב"מים על חיפה, קיר בליסטי על אילת, שיח על נושא החטופים, נושא שירות צבאי ושוויון בנטל. אין לנו ברירה. קשה לי להבין איך זה יהיה ואיך יישמו את החוק הזה במערכת החינוך החרדית. שם זאת תהיה אות מתה.

כבר השנה מעבירים דפי לימוד במערכת החינוך החרדית על אחדות בעם ישראל. אנחנו יודעים לשלב גם אותם. יש עוד תהליך. אני הייתי רוצה שהם גם יעשו פעילויות ומפגשים. לאט לאט.

את מדברת על המערכת של ש"ס ואני מדברת על החינוך החרדי.

לאט לאט ובסבלנות.

מה ההבדל? יש את משרד החינוך ולמשרד החינוך יש מחוז חרדי שיודע להעביר את הדברים ולעשות את התיאומים הנכונים וההתאמות הנכונות. מה הבעיה?

שם זה יעבוד?

למה לא?

אפשר לשמוע את המשרד?

כן. זה גם נאמר על ידי המשרד.

משרד החינוך. הגורם המקצועי לא נמצא כאן כדי להרחיב יותר. כבר בדיון הראשון נאמר שאנחנו יודעים כבר היום לגבי הרבה ימי לוח אחרים שקיימים, יודעים להתאים את התכנים בצורה מותאמת לכל אוכלוסייה בצורה שזה ירד טוב בגרון לכולם. כך יהיה גם בהקשר הזה.

מפריע לי שזה יום מיוחד. זאת הנקודה. אין לי בעיה, אתם רוצים הצעת חוק, שיהיה יום אחדות, בסדר. בעיניי זה צריך להיות דרך החיים ולא יום מיוחד.

בעיני כולנו. יש תמימות דעים שזה צריך להיות דרך החיים. זה לא סותר את ציון יום האחדות. זה לא סותר ציון של יום מיוחד שישים את הנושא על נס באותו יום.

"פעילות תנועות הנוער וארגוני הנוער, ככל שיבחרו לעשות כן".

כן.

למה ירדנו ממסגרות חינוך בלתי פורמלי? אנחנו סברנו שזה יותר רחב וגם יותר מדויק.

אני באתי לקראת המשרד. אנחנו ממילא נשארים עם הנוסח של אם יבחרו לעשות כן.

אם כן, "בפעילות החינוך הבלתי פורמלי, ככל שיבחרו לעשות כן".

כן.

לסעיף (9), ב-זום נמצא נציג המכינות הקדם צבאיות.

מכינה קדם צבאית היא מתוקצבת כך שאין מקום לומר ככל שיבחרו לעשות כן. מה שמתוקצב, זאת חובה.

הן מתוקצבות לא ב-100 אחוזים. אלה עמותות פרטיות שמתוקצבות חלקן, כמו ארגוני הנוער ותנועות הנוער. זה נאמר. זו הייתה עמדת משרד המשפטים ותכף נשמע אותה שוב.

אנחנו לא מצליחים לשמוע את עומר.

נאמר ככל שיבחרו לעשות. אם זה "ככל", הם צריכים לעשות.

"אם" ו"ככל" זה אותו הדבר. הדרך שיבחרו לעשות כן, זה מה שאת אומרת. את יכולה להגיש הסתייגויות. אנחנו בדיון אחרון. את מוזמנת להגיש הסתייגויות.

(באמצעות הטלפון). כבוד היושב-ראש, בהמשך לסעיף הקודם ולדיון שנערך והקשבתי לו, אנחנו, כמו שראיתם גם בנוסח המוצע, נתחבר אל ההצעה שהצעתם, בהמשך לדברים שאמרתי גם בדיון הקודם שאני מאמין שאין צורך לחזור עליהם שוב, כן להיות חלק מההצעה אבל בניסוח כפי שהוסכם עליו. כמו שאמרתי וגם דיברנו עם משפחת שער, אנחנו מחר מציינים יום משמעותי שכל הדיון הוא לקראת יום ירושלים, עלייה של יהודי אתיופיה ושיח על המאחד בתקווה להתחבר לאירועים שיהיו במסגרת יום האחדות בהמשך. אני אשמח עם צח יקריא את הניסוח כמו שהוא ומבחינתי נוכל להתקדם.

הניסוח עליו דיברנו היה: "בפעילות המכינות הקדם צבאיות, אם יבחרו לעשות כן".

או-קיי. בסדר גמור.

תודה רבה. משרד המשפטים, חשוב לי לשמוע את העמדה שלכם לגבי המכינות הקדם צבאיות לאור השאלה של חברת הכנסת יוליה מלינובסקי.

אני אתייחס לשאלת חברת הכנסת. המכינות הקדם צבאיות הן עמותות פרטיות הנתמכות על ידי המדינה. אמנם נתמכות לפי חוק אבל עדיין נתמכות. הן לא גופים ששייכים למדינה, לא גופים ציבוריים. גם ארגוני ותנועות הנוער נתמכים. עדיין, כל התפיסה של תמיכה היא שהמדינה רק מעודדת פעילות של גופים פרטיים. יש הבדל בין תקצוב לבין תמיכה. תמיכה היא פעילות שמתקיימת בשוק הפרטי באופן עצמאי ביוזמה פרטית והמדינה רק מעודדת אותה. היא לא מממנת אותה באופן מלא, לא אחראית על התכנים של הפעילויות. כלומר, חשוב לבדל את הגופים הפרטיים האלה ולשמר להם עצמאות של שיקול דעת.

מכינה קדם צבאית, מה שעות הפעילות שלה?

אני לא יודעת לומר.

מסביב לשעון. אין לה מגבלות.

זאת אומרת, הילדים שם - - -

אלה לא ילדים. זה מגיל 18 ומעלה.

נוער.

לא נוער. אלה צעירים מגיל 18. צעירים שסיימו תיכון והם לפני גיוס.

הם כבר סיימו לימודים בבית הספר?

כן.

זה מקום שאפשר לבחור בו. נכון?

כן.

אבל מה מפריע להם? מכינה קדם צבאית שזה המקום, למה צריך לומר שאם יבחרו לעשות כן?

לא מפריע. שמענו קודם את עמדת משרד המשפטים ואני בדרך כלל מנסה להיצמד לעמדות המקצועיות, לא תמיד אבל לפעמים.

זה חוסר הגיון.

יש קושי משפטי לבוא ולחייב אותם.

סעיף 4 הוא סעיף התקציב.

מחר תהיה מכינה קדם צבאית של ישיבות שלא ירצו לעשות את זה.

אז הם לא יעשו את זה. אין מה לעשות. אי אפשר לחייב אותם.

החוק לא מתערב בתוכנית החינוכית במכינות הקדם צבאיות. לעומת זאת במערכת החינוך הוא כן מתערב.

הנה, אנחנו מגיעים למערכת החינוך ושם מערכת החינוך מחויבת ומקצה תקציב.

הצענו כאן כמה נוסחים חלופיים.

תציג את שתי החלופות, נשמע את עמדת המשרד ונכריע.

"למטרות מימון פעולות לפי חוק זה יוקצה בחוק התקציב השנתי סכום בסעיף תקציב משרד החינוך. בסעיף זה – "חוק התקציב השנתי", "סעיף תקציב", כמשמעותם בחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985".

אפשרויות חלופיות, לציין באופן ספציפי: "למטרות מימון פעולות לפי סעיפים ספציפיים". סתם דוגמה, סעיף (3), האירוע בבית הנשיא או כל סעיף אחר.

אפשרות נוספת היא לציין את הסכום שדובר עליו.

אני לא מבין למה הסכום שמופיע כאן הוא כל כך נמוך. אני חושב שמיליון שקלים, אם זה ליום ארצי, זה סכום סמלי. אנחנו יודעים שסכום שבעצם לא מחויב בחקיקה מיוחדת הוא, נדמה לי, עד 5.8 מיליון שקלים ותקנו אותי אם אני טועה. אני חושב שאין שום בעיה לקבוע בחקיקה, כמו שעשינו בבית הרב לגווניו, הרב דרוקמן, הרב עובדיה, כאשר קבענו סכום.

הייתה התנגדות של משרד המשפטים.

אני בעד להגדיל את הסכום. אני חושב שמיליון שקלים זה מעט מדיי והייתי כותב כאן חמישה מיליון שקלים, סכום שבעיניי הוא סביר ביותר לפרויקט בסדר גודל כזה.

משרד החינוך.

כמו שכבר אמרנו בדיונים הקודמים, אנחנו מעדיפים את החלופה הראשונה בלי הסכום. שוב, זה הנוסח המקובל יותר כפי שאדוני הזכיר. כן חשוב לנו לשוב ולומר שהמשרד מחויב לסכום של מיליון השקלים והוא יחולק לכלל הפעולות לפי החוק. אני אדייק ואומר שלא בהכרח לכסות, כמו ביטוי שהוזכר כאן קודם, אירוע זה או אחר או פעילות זו או אחרת אבל כן יחולק לכלל הפעילויות.

זאת אומרת שהסכום הזה שמשרד החינוך מקצה, הוא ישמש לא רק את המשרד. זה מה שנאמר בדיון הקודם.

נכון.

בהקשר לזה, כמו שאמרתי קודם השרים עמדו בקשר במהלך השבוע, גם השרה לשוויון חברתי וגם שר החינוך והם הסכימו על מעין מצ'ינג. כלומר, התחייבות של משרד החינוך שהוא יעמיד מתוך הסכום הזה 100,000 שקלים ואז המשרד שלנו בהתאמה יעמיד 100,000 שקלים לפעילויות שלנו. אני רק רוצה לומר את זה לפרוטוקול. מבחינת הניסוח נראה לי שהפרשנות הראשונה יותר מקובלת אבל אין לי בעיה שיוזכר מלוא הסכום אבל שרק יהיה ברור שההתחייבות כרגע מצד משרד החינוך היא לסכום הזה.

ההתחייבות של המשרד שלכם.

לא. משרד החינוך, לפי הנוסחים כרגע, לוקח אחריות על הסכום הכולל ומקצה אותו למשרדים.

את חלקו הוא יכול להקצות אם רצונו של המשרד יהיה או השר יתווה שאכן הוא רוצה שהכסף ילך לשם. זה לא מחייב את השר לבוא ולתקצב את זה למשרדים.

לא מחייב אבל כרגע הפרשנות - - -

הפרשנות היא שמשרד החינוך מקצה סכום שלא יפחת ממיליון שקלים, וזה נאמר לפרוטוקול ולא יופיע בחקיקה, אבל זכותו של המשרד לבוא ולהחליט לאיזה מטרות הוא מקצה את הכסף הזה. יכול להיות שהוא יקצה גם למשרדים.

באופן בו זה כתוב כרגע, כלומר, למשרד שלנו יש בסיס לבוא בדרישה. יכול המשרד לסרב.

השרה דיברה איתי ביום ששי ואחר כך ביום ראשון ואמרה שהיא תתקצב ותיתן תקציב מטעמה. למה כאשר אנחנו מגיעים לכאן עוד פעם המשרד רוצה כסף במקום לתת?

הנוסח שהועבר אלי בהסכמה בין השרים הוא כזה שכנגד 100,000 שקלים שיוקצו מהסכום הכולל של החקיקה, אנחנו נעמיד סכום נוסף של 100,000 שקלים כמצ'ינג.

המשרד לשוויון חברתי אומר שאם אכן משרד החינוך יקצה לו 100,000 שקלים, הוא יקצה עוד 100,000 שקלים. במידה ומשרד החינוך לא יקצה, גם המשרד לא יקצה. זה מה שאת אומרת?

ואז יש לשרה שיקול דעת לפי העניין.

בסדר גמור.

אני מזמינה את השרה לשים בעתיד תקציבים ייעודיים לעניין הזה.

אני הולך על חלופה א'.

"למטרות מימון פעולות לפי חוק זה יוקצה בחוק התקציב השנתי סכום בסעיף תקציב משרד החינוך. בסעיף זה – "חוק התקציב השנתי", "סעיף תקציב", כמשמעותם בחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985".

משרד האוצר.

אגף התקציבים. אנחנו מקבלים את הנוסח הזה.

אתם רוצים לומר משהו לפרוטוקול? נאמר לי על ידי לשכת השר שהשר מתחייב לפרוטוקול לתת מיליון שקלים נוספים. האם אכן אתה מאשר את זה?

ככל שהשר מעוניין לתקצב את החוק במימון נוסף, הוא יכול לעשות כן בהתאם למגבלות התקציביות הרגילות. אין מניעה.

שאלה. כן יפורטו הסעיפים?

לא.

בתוך החלופה הראשונה רשום למטרות מימון פעולות חוק זה. יש הצעה חלופית: למטרות מימון פעולות לפי סעיפים וכולי ואז זה ברור שזה כולל את בית הנשיא.

אבל זה ירד. זה לא מה שהתקבל.

זה יהיה "למטרות פעולות לפי חוק זה יוקצה בחוק התקציב השנתי".

נכון.

רק לפרוטוקול, זה כולל גם את בית הנשיא. כולל גם את התקצוב.

כפי שעניתי למשרד לשוויון חברתי. ככל ששר החינוך יחליט שזה במטרות או במדיניות והוא רוצה להקצות גם לזה, הוא יקצה.

אבל אנחנו מחויבים לקיים אירוע.

ככל שתחשבו.

לא. בואו נשנה בבית הנשיא ונאמר ככל שהנשיא יבחר.

כתוב שם ככל שהנשיא יבחר.

לא. רשום "כפי" ולא "ככל".

זה אומר שאם לא יהיה תקציב גדול, אפשר לעשות אירוע מאוד צנוע בבית הנשיא ואת הפרס ניתן במקום אחר.

מקובל?

בסדר. יהיה אירוע מאוד מאוד מצומצם ללא תקציב.

אנחנו לא קובעים לנשיא איזה סוג אירוע לעשות. הבנו את זה. לנשיא יש לוח זמנים משלו ושיקול דעת משלו למרות שחשוב לומר לפרוטוקול שפעם אחר פעם נושא של יום האחדות הוא נושא שקרוב אל הנשיא וחשוב לו.

נכון.

סעיף 5, ביצוע. "שר החינוך ממונה על ביצועו של חוק זה".

סעיף 6, היות והחוק הזה בלי נדר יעבור עוד השבוע, ו-א' בסיון יוצא ביום ששי הקרוב, אני לא יודע אם המשרדים יספיקו להתארגן ולכן נוסיף סעיף תחילה.

לפרוטוקול. יום האחדות הוא פעילות שנתית. זה שהוא יהיה ביום ראשון בגלל שהוא נופל ביום ששי ונדחה ליום ראשון, עדיין הפעילות תמשיך. סיימנו חצי שנה, יש לנו עוד חצי שנה של פעילות. לכן חשוב שהתקציבים והחלת החוק יהיו גם לשנה זאת ולא משנה הבאה.

אפשר להתחיל אותו יום אחרי א' בסיון.

אין בעיה. לא בתשפ"ה.

אני לא רוצה שנביא עכשיו חוק שייכנס לתוקפו ביום ראשון או ביום שני הקרוב ולהכשיל את משרדי הממשלה שלא יוכלו לעמוד במסגרת החוק. לצורך העניין המשרד לשוויון חברתי לא הכין את עצמו לבוא ולעשות איזשהן פעילויות או משרד החינוך.

עם 100,000 שקלים היא מסוגלת לעשות.

לכן אני אומר שאין לזה מניעה ברמה התקציבית. זה נאמר על ידי השר ואני רוצה לומר את זה גם לפרוטוקול. למרות שאין חוק כרגע, השר שם כבר חצי מיליון שקלים לפעילות סביב נושא האחדות ועוד חצי מיליון שקלים למחוזות. אין לזה שום קשר לתחולת החוק. זה שהיום השר החליט שהוא מעביר את הכספים האלה, אין לזה השלכה ברמה התקציבית. אנחנו אומרים שכדי שבאמת כלל משרדי הממשלה יוכלו לעמוד במסגרת החוק ולא עכשיו לחוקק חוק ולהכשיל מלכתחילה את כל מי שמופיע בחוק ובסוף יעבור על החוק בצורה כזו או אחרת, אנחנו מוצאים לנכון שתחולת החוק תתחיל בשנת תשפ"ה.

תשפ"ה ב-1 בספטמבר? אין לי בעיה. מבחינתי זאת עדיין השנה הזאת.

למיטב ידיעתי א' בתשרי הוא לא 1 בספטמבר.

אתה רוצה את שנת הלימודים.

לא כתבנו שנת הלימודים. כתבנו שנת תשפ"ה. אפשר לכתוב שנת הלימודים.

אנחנו יכולים לקבל את זה עוד השנה, בשנת 2024.

אמרתי שאין מניעה ברמה התקציבית ללא קשר לזה. אני רק לא רוצה לחייב מי שמחויב כאן בחוק לבוא ולעשות משהו שמראש ביום ראשון אני יודע שהוא לא יכול לעשות זאת.

תשרי זה ב-3 באוקטובר. זה לא פער גדול. פער של חודש.

חשוב להבהיר שהחוק הזה מדבר על ציון של יום אחדות ויום ספציפי ב-א' בסיון. האירועים שהוגדרו כאן לכל המשרדים, לכל הגופים המעורבים מכוונים לתאריך הזה. זה לא פוסל פעילות כלל שנתית. אבל בגלל שאנחנו כל כך קרובים למועד שקבוע כאן בחוק, אני לא בטוח שהמשרדים יספיקו להתארגן לקראת זה. לכן חשבנו להציע או שיהיה נכון לכתוב שבעצם החוק הזה לא מתחיל מיד עם קבלתו לקריאה שלישית אלא אפשר לכתוב שנת הלימודים תשפ"ה, אפשר לכתוב א' בתשרי תשפ"ה, או כל מועד אחר שגם יאפשר לכל המשרדים לעמוד בדרישות החוק ולא שמצאנו את עצמנו יוצרים איזושהי תקלה.

נגיד שחינוך כבר נתן את מיליון השקלים בלי קשר. האוצר כן ייתן מיליון השנה?

כן, זה מה שנאמר לי על ידי לשכת השר.

בסדר גמור. אנחנו נסתדר.

אתה רוצה לבדוק את זה שוב מול עומר רחמים? שלא תצא תקלה תחת ידינו.

אני אבדוק את זה.

אני אוודא. סעיף תחילה, סעיף: "על אף האמור לעיל – או לסעיף 2 – יום האחדות יצוין לראשונה בשנת הלימודים תשפ"ה".

בשנת תשפ"ה.

בדרך כלל שנה היא מדצמבר לדצמבר.

אולי להתחיל בינואר?

מאחר ואנחנו בתאריך עברי, אני חושבת שנכון להפנות לשנה העברית.

החל משנת תשפ"ה.

אין לזה השפעה על התקציב. משרדי ממשלה שירצו לתקצב פעילויות, יוכלו לעשות זאת.

אני אומרת מראש שאני בעד. אני חייבת לצאת.

אנחנו מצביעים עכשיו.

יש מספר הסתייגויות.

מילה לפרוטוקול כי זה מאוד חשוב. בהערכה גדולה לכל משתתף בדיונים וכמובן ליושב-ראש הוועדה וחברי הכנסת. מה שנאמר כאן, ואני רוצה לומר אחרי המאמצים המאוד גדולים שלנו, עם כל העובדה שמדובר במשהו פורמלי, אין לי ספק, ואני אומר את זה, שהכול מתחיל ונגמר ברצון, בנכונות ובעשייה וכאן אנחנו באמת חשים שזה קיים ומקווים שזה יתורגם גם לדברים הפורמליים.

יש לנו הסתייגויות שהוגשו על ידי קבוצת יש עתיד. בהתאם לתקנון הכנסת, סעיף 86ב(ג) הייתה הסכמה עם יושב-ראש הוועדה שאפשר להקריא את ההסתייגויות בהיעדר חבר כנסת מטעמם ואני אקריא אותן. יהיה צריך להצביע על כל הסתייגות בנפרד ולאחר מכן על כל החוק.

לסעיף 2. קבוצת יש עתיד מציעה בסעיף קטן (א) המוצע, במקום "א' בסיון" יבוא "א' בכסלו".

מי בעד קבלת ההסתייגות? מי נגד? אין מתנגדים. מי נמנע? אין נמנעים.

הצבעה
ההסתייגות לא נתקבלה

ההסתייגות לא התקבלה.

לסעיף 3. קבוצת יש עתיד מציעה: "בסעיף קטן (2) המוצע, המילים "אם הממשלה תבחר לעשות כן" – יימחקו".

מי בעד קבלת ההסתייגות? מי נגד? אין מתנגדים. מי נמנע? אין נמנעים.

הצבעה
ההסתייגות לא נתקבלה

ההסתייגות לא התקבלה.

לסעיף קטן (9) המוצע. אחרי המילים "המכינות הקדם צבאיות" יבוא "הישיבות התורניות, הישיבות הגבוהות, הישיבות התיכוניות ומסגרת שנת השירות".

מי בעד קבלת ההסתייגות? מי נגד? אין מתנגדים. מי נמנע? אין נמנעים.

הצבעה
ההסתייגות לא נתקבלה

ההסתייגות לא התקבלה.

לסעיף 4. קבוצת יש עתיד מציעה: "במקום סכום בסעיף תקציב משרד החינוך, יבוא בסעיף תקציב משרד החינוך סכום שלא יפחת ממיליון שקלים חדשים".

מי בעד קבלת ההסתייגות? מי נגד? אין מתנגדים. מי נמנע? אין נמנעים.

הצבעה
ההסתייגות לא נתקבלה

ההסתייגות לא התקבלה.

עברנו על כל ההסתייגויות. אפשר להצביע על הצעת החוק.

עוברים להצבעה על החוק. אנחנו מצביעים על הנוסח המוצע לדיון כנוסח הוועדה. הצעת חוק יום האחדות, חוק ממשלתי שמוזגה אליו הצעת חוק של חבר הכנסת אברהם בצלאל, חבר הכנסת מיכאל ביטון.

וחברי כנסת נוספים.

כמובן, וחברי כנסת נוספים. גם אנחנו חתומים עליו.

בשם המציעים שנמנע מהם בעקבות האיחור שהיה בדיון, להגיע אני רוצה להודות קודם כל לכם, בת גלים, משפחת שער, לחבר הכנסת אברהם בצלאל, לחבר הכנסת מיכאל ביטון, למשרדי הממשלה שנרתמו ובראשם שר החינוך ושר האוצר שבאמת הכניסו כאן יד לכיס וכפי שנאמר על ידי חבר הכנסת משה טור פז, אני חושב שהייתה עוד אפשרות לעשות כן ושוב, החוק לא מונע מהם לבוא ולהגדיל את הסכום.

לכן אנחנו עוברים להצבעה.

מי בעד אישור הצעת החוק? מי נגד? אין מתנגדים. מי נמנע? אין נמנעים.

הצבעה
אושר

הצעת חוק יום האחדות עברה בקריאה שנייה ושלישית בוועדה, ללא הסתייגויות, ותובא לדיון במליאת הכנסת.

יש זכויות דיבור במליאה. גם ההסתייגויות יצורפו לנוסח שיועבר למליאה.

תודה רבה. ברשותכם, אני נועל את הדיון.


הישיבה ננעלה בשעה 13:45.