פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



52
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
03/06/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 74
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום שני, כ"ו באייר התשפ"ד (03 ביוני 2024), שעה 10:09

מעטפת וסיוע לחטופות ששבו משבי חמאס ובהן נשים שבני זוגן נותרו בשבי בעזה – דיון מעקב

חברי הוועדה: פנינה תמנו – היו"ר
מירב בן ארי
אלי דלל
שלי טל מירון
מטי צרפתי הרכבי

קארין אלהרר
ולדימיר בליאק
נעמה לזימי
מרב מיכאלי
שרון ניר
גלעד קריב
מיכל שיר סגמן

אושרה גדרון - ראש תחום ממשל, מנהלת החטופים, הנעדרים והשבים, משרד ראש הממשלה

בת חן חדד - עו"ד, מערך ייצוג משפחות החטופים, הסיוע המשפטי, משרד המשפטים

תמר קינן - חמ"ל שבים, מכלול כ"א, משרד הבריאות

אור צוברי - מנהלת אגף חרבות ברזל, משרד הרווחה והביטחון החברתי בישראל

מיכל אנגלרט - סגנית מנהלת אגף פסיכולוגיה שפ"י, משרד החינוך

ירונה שלום - סמנכ"לית מערך נכויות ושיקום, המוסד לביטוח לאומי

חדווה הלב"ץ - רכזת שיקום ארצית, אגף שיקום, המוסד לביטוח לאומי

הילה הלוי - עו"ס, מנהלת תחום נוער וצעירים, מועצה אזורית אשכול

מאירה בסוק - עו"ד, הלשכה המשפטית, נעמ"ת

טלאור ושדי - מנהלת מדיה, הלובי למלחמה באלימות מינית

מרים גברעם - סמנכ"לית, הלובי למלחמה באלימות מינית

שושנה קרק פרמינגר - מטה משפחות צוות חוסן, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל

תמר ארנון - אימהות הלוחמים

ורדית קרנור - אימהות הלוחמים

שפרה דומוביץ - פורום תקווה, הגבורה

תהילה כהן - אמא של יהודה כהן ז"ל, פורום הגבורה

ורד אנסבכר - אחות של יהודה כהן ז"ל, פורום הגבורה

ורדה גורדון - מנהלת תחום well being, מטה משפחות החטופים

אתי תם - דודה של החטוף איתן מור, פורום תקווה

שמעון אור - דוד של החטוף אבינתן אור, פורום תקווה

אלון גת - אח של החטופה כרמל גת, משפחות החטופים

שרי גת - דודה של החטופה כרמל גת, משפחות החטופים

הדסה לזר - אחות של החטוף שלמה מנצור, משפחות החטופים

מרב מור רביב - משפחת השבות רותי וקרן מונדר והחטוף אברהם, משפחות החטופים

גיל סיגל - קרוב של קית' ואביבה סיגל, משפחות החטופים

אלה בן עמי - הבת של החטוף אוהד בן עמי, משפחות החטופים

קובי בן עמי - אח של החטוף אוהד בן עמי, משפחות החטופים

אייל קלדרון - בן דוד של החטוף עופר קלדרון, משפחות החטופים

פיונה וקס - אחותה התאומה של אביבה סיגל ששוחררה, משפחות החטופים

חנה פרימן

פרופ' חגי לוין - ראש מערך הבריאות, מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים

פרופ' עפרית שפירא ברמן - ראש מערך טיפול ארוך טווח בניצולי הטבח, חטופים ופדויי שבי, מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים

דלית אזולאי

רינת בן מוחה, חבר תרגומים



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי -דיוקים והשמטות




מעטפת וסיוע לחטופות ששבו משבי חמאס ובהן נשים שבני זוגן נותרו בשבי בעזה

לפני שאני פותחת את הדיון על מעטפת וסיוע לחטופות ששבו משבי החמאס ובהן נשים שבני זוגם נותרו בשבי בעזה – שזה דיון המשך לדיון שהיה כאן בחודש האחרון – אני רוצה קודם כול לשלוח את התנחומים למשפחת יהוד שלפני שעה קלה פורסם כי בנם דולב, שעד כה נחשב לחטוף, נרצח ב-7 באוקטובר.

דולב הגיבור היה חובש באיחוד והצלה, יצא להציל חיים באותו היום, נרצח. אני באופן אישי וגם עוד חברים כאן בבית הזה, היינו בקשר עם המשפחה, חברת הכנסת קארין אלהרר שאני יודעת שאת גם בקשר צמוד איתם. אנחנו רוצים לשלוח את התנחומים, ואנחנו גם יודעים שאין מספיק מילים כדי לנחם. אנחנו מדברים על משפחה שבמשך כל התקופה הזאת גם מתפללים על ארבל, אחותו של דולב, סיטואציה מוטרפת שהדעת לא יכולה להכיל ולדמיין ולתאר מה ההורים עוברים.

רק להוסיף שהוא השאיר בממ"ד את אשתו עם שלושה ילדים.

שהייתה בהיריון.

בהיריון בחודש תשיעי, ושבוע או שבועיים אחר כך היא ילדה בת.

נכון. קארין, רצית להגיד כמה מילים?

כן, קודם כול תודה רבה, גברתי היו"ר. כל הודעה מרסקת את הלב, אבל באמת בהיכרות האישית של המשפחה, של יחי, של יעל, של סיגל, שהם באמת אנשים מאוד מיוחדים, עשו הכול כולל הכול – כמו הרבה משפחות – הגיעו לכל קצוות עולם, דיברו עם כל מי שרק האזין ובאמת אין לתאר את הטלטלה שהמשפחה הזאת ועוד משפחות עוברות. ההודעה על הירצחו של דולב היא באמת שוברת את הלב, אבל צריך לזכור שאחותו ארבל, כמו אחרות ואחרים, עדיין חיים ונמצאים בידי החמאס.

241 ימים.

241 ימים. ודווקא בנקודה הזאת אנחנו צריכים לעשות הכול כולל הכול, לרבות קבלת עסקה כואבת, לא נעימה, כדי להשאיר אותם חיים, להחזיר אותם לחיק המשפחות. אני רוצה להשתתף בצער המשפחה הכואבת והדואבת, ולקוות שזו ההודעה האחרונה. תודה.

תודה. קארין נגעה בכך שאנחנו נמצאים בימים מאוד טעונים, מאוד קריטיים. כאשר כולנו שומעים על הפרסומים, ובעניין ההזדמנות לשחרר את החטופים, אני חושבת שגם אם אנחנו לא יכולים לדבר בשם כל חברי הכנסת, בוועדה הזאת מרבית החברים, רוב מוחלט, קורא לממשלה, קורא לראש הממשלה לא להסס, לא לגמגם, לא לפחד, להחזיר אותם הביתה. להחזיר את הבנים והבנות הביתה. אין להם זמן, וכפי שאנחנו יודעים בכל מה שקשור לשו"נ שבויים ונעדרים, חלון ההזדמנויות הרבה פעמים הוא קצר, קטן.

לצד זאת אנחנו גם ממשיכים בוועדה הזאת לעסוק גם במי שנמצא כאן וחזר מהשבי, ואנחנו יודעים שהממשלה עושה, אבל לא תמיד עושה מספיק ולא תמיד בכיוון הנכון, והתפקיד של כנסת ישראל זה לפקח על עבודת הממשלה, לוודא שהמעטפת הנכונה והמענים הראויים ניתנים למשפחות, לחוזרות מן השבי, ולמשפחות, למשפחות.

גם אנחנו כנבחרי ציבור, אין לי ספק שאנחנו יכולים לעשות יותר. הרבה פעמים יש הלקאה עצמית מסוימת זה שלא הספקנו להגיע עד הקצה לכל משפחה, לכל מי ששב מהשבי, לכל משפחות שחלקן, באמת, אנשים מבוגרים ולא בהכרח מגיעים לכנסת, לא כל אחד יכול להרשות לעצמו להגיע לכנסת.

אני רוצה לומר לכן, חברות הכנסת שנמצאות כאן, שאני יודעת שאתן נמצאות לא מעט בקשר עם המשפחות, אנחנו נצא גם ביוזמה, שאולי היא טיפה מאוחרת, אבל אף פעם לא מאוחר, לעשות חלוקה של המשפחות שזקוקות לנו ולהיות בקשר. כל חבר כנסת להיות בקשר עם כמה משפחות.

את מחייכת כאן יקירתי כי דיברנו על זה במוצאי שבת בניחום אבלים אצל משפחת יבלונקה, אביבית המדהימה שגם העלתה את זה שנמצאת בעצמה בקשר ומתנדבת עם משפחות אחרות. הגענו למצב שמשפחות שעצמן נמצאות בסיטואציה, הן אלו שהופכות להיות העוגן של משפחות אחרות ולצרכים שלהן. זה דבר שמצד אחד הוא מבורך אבל בלתי מתקבל על הדעת שהממשלה ונבחרי הציבור לא יעשו אותו.

אבל תחילה, אני רוצה לפתוח עם משפחות של חטופים וחטופות שנמצאות איתנו כאן. אלה, ביקשת לומר כמה דברים, בבקשה.

אני מרגישה שהוועדה הזאת הוקמה בשבילי ובשביל אמא שלי, ואני בבוקר קשה. אמא שלי כבר שבוע נמצאת באשפוז, המחלה שלה מדרדרת, מאוד. היום בבוקר היא לא הצליחה לקום מהמיטה ואני לא יודעת מה לעשות יותר. אבא שלי הוא זה שבדרך כלל מטפל באמא שלי והוא לא פה בשביל לעשות את זה, ואני והיא לבד מלבד מתנדבי המטה המקסימים שמלווים אותנו, אבל זה שום דבר שהוא בסיסי.

היום באתי לכאן, כשביום חמישי יש את יום הנישואים של ההורים שלי, והדבר הראשון שמצאנו בבית בין ההריסות – שהוא כבר לא בית הוא הריסות – זה את טבעת הנישואים של אבא שלי, שאני הולכת איתה. לאמא שלי ואבא שלי יש אהבה מיוחדת, אבא שלי בכל בוקר מחדש מציע נישואים לאמא שלי כי הוא אוהב אותה וכי הוא איתה, ואת הטיפולים הרפואיים שלה הוא הופך לדייטים כי הוא רוצה לעודד אותה.

אני לא אוכל לשמוע יותר, אני באמת לא יכולה לשמוע יותר את המשפט שמפחדים שה-7 באוקטובר יקרה שוב, כי אני יודעת מה זה הפחד של ה-7 באוקטובר, אני הייתי שם, אני חוויתי את זה 15 שעות שישבתי בממ"ד, ואחר כך גם ירו עליי, ואבא שלי חווה את זה כל יום כבר 241 ימים. ה-7 באוקטובר קורה בכל יום, הוא קורה עכשיו, הוא קורה אתמול, הוא קורה לפני יומיים. ולהגיד שלא רוצים לעשות עסקה כדי שה-7 באוקטובר לא יקרה שוב. אי אפשר להגיד את זה, כי הוא קורה עכשיו ל-124 – ירדנו ל-124 כי אחד נרצח – ל-124 אזרחים שהם אחים ואחיות של כל מי שיושב בחדר הזה, הם אחים ואחיות שלנו. הבנות שיושבות פה מאחורה הן פוסטרים, הפכנו אותן לפוסטרים. לא, אלו בנות אמיתיות שמתעללים בהן עכשיו בשבי.

די, ואני הכי חזקה ואני לא נשברת, אבל די אני לא יכולה יותר, אני לא יכולה לראות את אמא שלי קמה בבוקר ולא מצליחה לפתוח את העיניים או לקום מהמיטה, אני לא מצליחה יותר. והיא אומרת לי אני יודעת שזה הנפשי משפיע על הרגשי כי היא אומרת לי אני עדיין שם, אני לא פה. אני לא פה. כי אבא שלי עדיין שם אז היא מרגישה שהיא איתו.

אני מתחננת בימים הקריטיים האלה, באמת, אני מתחננת שבואו נסיים עם זה כי אני לא רואה לזה שום אופק. גם דיברתי וניסיתי להבין מהפגישה שלי עם צחי הנגבי, הוא אומר לי אין לנו תוכנית מגירה, אין לנו מה לעשות אחרי העסקה הזאת. אם העסקה הזאת לא עוברת הם נשארים שם, זה פחות או יותר המילים.

די, זו ההזדמנות האחרונה שלנו. בבקשה, אל תוציאו יותר מהפה את המשפט שמפחדים שה-7 באוקטובר יקרה שוב, כי הוא קורה עכשיו, ברגע זה, במקביל אלינו, שעה וחצי נסיעה מכאן. תודה.

אלה, כולנו רואים שאת בתעצומות נפש גדולים מאוד עושה את כל שביכולתך כאן ובכל מקום, ואני רוצה לחזק אותך ואני מצטערת שהיית צריכה לחוות גם את הפגישה הקשה. לפעמים נראה לי שאנחנו כנבחרי ציבור שוכחים שמדובר פה בצעירים וצעירים, חלקם מגיעים לפה גם יותר צעירים מאלה, אנחנו צריכים לגלות את הרגישות. הם צריכים להיות במקום אחר, במקום שהם יחיו את החיים שלהם הם עם כל הצער והם נמצאים כאן.

אני רוצה לשלוח החלמה מהירה לאימך, רז שבאומץ רב הגיעה לדיון הקודם בנושא הזה, הגיעה לוועדה למרות הקושי, ובזכות הדברים שלה שהם מהדהדים גם אני יכולה לומר שתזכיר החוק הופץ והוא גם נידון בכנסת. אני אמנם לא אעסוק בחוק עצמו כי החוק נידון על ידי יושב-ראש ועדה אחר וגם בכנסת יש כללים, אבל מעבר לחוק הזה יש הרבה מאוד מעטפת וסיוע שנדרשים.

אני קובי בן עמי, אח של אוהד. דוד של אלה היקרה. אני ממש אהיה קצר, ואני רוצה לשאול אותכם באיזה עולם ילדה בת 24 צריכה לחיות במציאות כזאת? באיזה עולם אמא שלה, שחזרה מהשבי אחרי 54 ימים, צריכה לחיות במציאות כזאת? לאן אנחנו רוצים להגיע, אני רוצה לשאול פה את כולם, לאן?

עכשיו יש את עסקת נתניהו, לא עסקה שלי, עסקת נתניהו. אני מבקש מכל חברי הכנסת, שמעתם פה, לא צריך להוסיף, לעשות הכול, לשכנע את מי שאפשר, להפוך עולמות, להפוך שולחנות, לעשות הכול כדי שזה יצא לפועל, ואלה ועוד 124 חטופים יוכלו להתייחד עם היקירים שלהם, וגם אני אזכה לחבק את אח שלי. תודה.

תודה, קובי. אלון גת.

שלום לכולם, אני אלון, אני אח של כרמל. אנחנו מדברים פה על שבות שחזרו מהשבי, זה הדיון, אז אנחנו נחטפנו כמשפחה. אמא שלי נרצחה, כרמל נחטפה והיא בעזה עדיין, ואותי, את ירדן אשתי ואת גפן הבת שלי לקחו ברכב ביחד עם טל שוהם שעדיין בעזה גם, הצלחנו כולנו לברוח, אבל אני וגפן הצלחנו לחזור לקיבוץ, את ירדן תפסו שוב והיא חזרה אחרי 54 ימים.

כשבהחלטה אמיצה היא נתנה לך את הילדה ואמרה לך פשוט לברוח.

כן, בזכות זה שהיא נתנה לי את הילדה אנחנו הצלחנו להתחבא ולברוח, והיא נתפסה שוב. אנחנו יודעים את כבר את כל מה שעוברים בשבי, ואת הסיוט שהם עוברים שם יום-יום, אני פה דווקא עכשיו בשביל להזכיר שיש לנו באמת עסקה שיכולה להיות, ויכולה להתקיים, ואנחנו מדברים על עסקה בשביל להביא חיים בחזרה, ואני אומר את זה בתור אחד שקיבל את החיים האלה בחזרה כבר, ואני יודע מה זה לקבל את אשתי בחזרה, אני יודע מה זה לקבל אמא של הבת שלי בחזרה, וזה עולם ומלואו שעכשיו אנחנו מחליטים אם אנחנו מקבלים את זה או שאנחנו רוצחים אותם בזה שאנחנו משאירים אותם שם. וזה פשוט ככה.

זה לא שאנחנו עושים פעולה בשביל להביא אותם לפה, זה שאם אנחנו לא עושים את הפעולה הזאת אנחנו רוצחים אותם בעצם. אז אנחנו צריכים לוודא שאנחנו עושים את הדבר הנכון כדי שבאמת תמונה כזאת תחזור עוד ועוד ועוד, כי זו התמונה שאנחנו עכשיו לא רק כמהים אליה, אלא זו התמונה שעכשיו תהיה כשהעסקה הזאת תתקבל, זו התמונה שתהיה, של אנשים מתחבקים בבית החולים אחרי שהם מקבלים את האהובים שלהם. זה לא משהו שאנחנו חולמים עליו שהוא לא יכול להתקיים, זה מתקיים, ואנחנו צריכים לוודא שזה קורה עכשיו ואנחנו לא מפספסים את ההזדמנות הזאת. כי האפשרות השנייה זו כמו ההודעה שקיבלנו הבוקר, ואנחנו רוצים שזה יהיה האחרון, אנחנו רוצים שזה לא יחזור יותר, אנחנו רוצים שזה כבר יסתיים, ושכרמל תחזור הביתה ושכולם יחזרו הביתה.

אתמול בערב אני אמרתי לגפן שאני מתגעגע לדודה שלה, לכרמל, והיא אמרה לי גם אני מאוד מתגעגעת, גם אני רוצה שהיא כבר תהיה פה. היא שאלה מתי היא תהיה? ואמרתי לה אני לא יודע, אבל אני מאוד מקווה שזה בקרוב. היא אמרה לי כשהיא תגיע אני רוצה לתת לה חיבוק ענק. היא יודעת שזה גם יכול לקרות, היא ראתה את זה עם ירדן, וצריך להבין שזה קורה. אנחנו רק צריכים לוודא שאנחנו לא מפילים את זה על איזו שטות ולא על גחמות שלא קשורות לחיים. כי יש פה חיים שהם עכשיו חיים שהם חוזרים.

אני יכול להגיד לכם על ירדן שהיא בן אדם פעיל, קיים, מטפלת בגפן, נפגשת עם חברים. היא עברה הרבה וזה ייקח הרבה זמן לטפל במכלול הזה אבל היא בן אדם שפועל, היא תחזור לעבוד והיא מתחילה עכשיו עוד קורס והיא ממשיכה בחיים שלה, והיא בן אדם, שאני מקווה שבעוד שנה שנתיים כבר לא תשמעו עליו והוא יחיה את החיים שלו, וזה מה שאנחנו רוצים, שכל אחד יחזור לחיות את החיים שלו, וזה מה שאנחנו גם עושים.

אנחנו צריכים לזכור את זה כל הזמן, שאנחנו חוזרים לדבר הזה, שאנחנו חוזרים לזה שאנשים יחזרו לחיים שלהם, כי עכשיו אין להם חיים שם. עכשיו הם סובלים בכל שניה, ואנחנו צריכים לחזור למצב שהם חוזרים לחיים שלהם ולראות שאנחנו לא מפילים את זה על איזו שטות. תודה.

תודה אלון. הדסה לזר, אחות של שלמה מנצור.

86. שמונה חודשים. לא יאומן. שלמה מנצור, אחי הבכור בן 86. שלמה נחטף מביתו שהוא מבצרו מקיבוץ כיסופים כשהיה בן 85, היום הוא כבר בן 86. החטוף הכי מבוגר.

שלום, שמי הדסה לזר, אני אחותו הצעירה של שלמה, תודה שנתתם לי את ההזדמנות לדבר עליו. שלמה אחי האהוב נולד בעיראק וכבר בילדותו חווה את שואת הפרהוד, שואה שהתחוללה בעיראק ב-1 ביוני 1941, לפני 83 שנים בדיוק, המוסלמים פרעו קשות בהשפעת הנאצים ביהודים ובמשפחתי שחיה שם. שלושה ימים של טבח, רצח, אונס, כריתת איברים, עריפת ראשים וביזה. זה היה ליל הבדולח של יהודי עיראק. שלמה אחי הילד ראה מראות מזעזעים שליוו אותו כל חייו. ואם חשבנו אז, אחרי השואה ההיא, שלעולם לא עוד, בטח לא כשזכינו לחיות במדינה משלנו, הגיעה השבת הארורה ושלמה חווה שואה נוספת בזקנתו.

בבוקרו של חג שמחת תורה, בשעה 07:30, שלמה שלנו נחטף על ידי מחבלי החמאס שפרצו אל ביתו ביריות, אזקו אותו, היכו אותו, עשו פוגרום בביתו חטפו אותו במכוניתו לעזה, ביחד עם אשתו שברחה מהם בגבורה.

השמיים נפלו עלינו, החיים התהפכו. בימים אלו שלמה עובר שואה נוספת. דמיינו את סבא שלכם נמק בגיהינום בלי אור, בלי מזון, בלי חמצן, בלי מים לשתות ובלי כרית מתחת לראשו. האם הוא יכול לשרוד כך? הזמן אזל ואני זועקת מכאן את זעקתו.

שלמה עלה לארץ בגיל 13 עם הוריי ועוד שלושה אחרים קטנים, המדינה שיכנה אותם בצריף קטן במעברת תלפיות בירושלים. כשמלאו לו 15 החליט לעבור לקיבוץ כיסופים בהשפעת תנועות הנוער והיה ממייסדי הקיבוץ שם הקים גם את משפחתו. הוא הפריח את השממה ותרם רבות לקיבוץ ולמדינה.

בשבילנו, המשפחה, שלמה הקיבוצניק הוא מקור לגאווה. שלמה ומזל אשתו הם הורים לחמישה וסבים ל-12 ולאורך השנים הם היו הורים מאמצים לילדי חוץ ומתנדבים רבים שהגיעו לקיבוץ. אחי שלמה, איש עם לב זה וידי זהב, יוצר ויצירתי ומלא חמלה ודאגה לאחר, ותמיד עם חיוך. איש של נתינה אינסופית כמו שניתן לראות בתמונה. החיוך הרחב של שלמה והאור שקורן מעיניו שובה את הלב של כולם.

אתם יודעים, אני מדברת עליו כעת מולכם וליבי שותת דם, נקרע לגזרים. הבטן מתהפכת מדאגה והדמעות זולגות. אני מבקשת שוב, דמיינו את סבא שלכם שנחטף במשקל 57 קילוגרם, אנחנו דואגים שהוא בתת תזונה. איפה מצוות פדיון השבויים?

מכאן אני זועקת את זעקתו של אחי היקר שלמה מנצור, אותו ילד שעבר שואה בילדותו והקים מאז בית לתפארת, חלוץ אמיתי ואוהב אדם, איך ייתכן שהוא עובר שוב טרגדיה שכזו, איך? אני מבקשת שתביטו בעיניו ותביטו בעיניי ואני מתחננת שתתגייסו לעזור להחזיר את שלמה שלנו מהתופת חי בריא ושלם למולדתו ולמשפחתו האהובה והאוהבת. הוא צריך לחיות את החיים שעוד נותרו לו, מוקף באוהביו. את שלמה, וכל שאר החטופות והחטופים, הם בסכנת מוות ממשית. אל תפקירו אותם שוב. אני מבקשת שתגידו כן למתווה החדש. תודה רבה.

תודה הדסה. מרב רביב.

אני רציתי להתייחס, אבל אני מבינה שאת לא רוצה להתייחס לזה. רק רציתי להגיד על החוק שנאחו מקדמים ולהודות שוב לשלושה חברי כנסת שעובדים איתנו הרבה זמן.

על הפדויי שבי?

כן, תיקון חוק פדויי שבי, קרויזר, קריב, ובליאק. איפה איילת? זה לא להיום להצבעה, אבל אני מניחה שבקרוב זה יעלה למליאה.

נמצאים איתנו גם נציגי משרד ראש הממשלה שאחרי הדיון פה גם היינו באמת בעדכון על כך שהתזכיר היה חייב לצאת ולהתקדם ואני גם מודה לכם, גם לחברי הכנסת שעסקו בזה הרבה מאוד זמן. אני רק מקווה שתקלו עם האנשים, לא צריך בכלל - -. אם יש לך אמירה בעניין הזה - -.

מעבר לדברים הכלכליים והסל שהוא חשוב מאוד – ובאמת על זה עבדנו הרבה מאוד זמן – צריך לזכור שכמו שאלון סיפר, חצי שנה כבר מאז שאחרונת השבויות חזרו. מרביתן אם לא כולן עדיין לא חזרו למעגל העבודה. הרבה מהן גם בני הזוג שלהן עדיין בשבי, מטופלות בילדים שחזרו מהשבי. בוועדת החינוך גם דיברנו על ההשלכות והבעיות של הילדים, גם במעגל הראשון כמובן אלו שחזרו מהשבי, אבל גם לא ממעגל ראשון, שצריך לטפל בילדים האלה.

הנשים האלו הן גיבורות. אני אספר לכם סיפור אחד קטן על המשפחה שלי. הם הוחזקו קרוב ל-30 ימים בחדר רופא בבית חולים בחאן יונס, דמיינו כולכם חדר רופא, כל אחד ואחת ומכם היה בחדר של רופא – מה הגודל שלו. בחדר הזה למעלה מ-30 ימים שהו עשרה אנשים מגיל שנתיים עד גיל 85. חמש נשים וחמישה ילדים. שניים מהילדים היו ילדים ללא הורים שראו זוועות לפני כן והוחזקו כל אחד בנפרד במשך קרוב לשבועיים לבדם.

הנשים האלו גילו גבורה בלהחזיק ולתמוך בקבוצה הזאת של עשרה אנשים – כאמור בגילאים שונים ומגוונים – ואחרי 49, 50, 51 כל אחת לפי הימים שלה, הם שוחררו. אז דמיינו כמה הם צריכות טיפול, בטח מישהי בת 79, מישהו בת 85, אמא צעירה ואמא שגם אבא שלה עדיין מוחזק בשבי בן ה-79, שהיא ראתה אותו יושב על הרצפה כי הוא לא יכול היה ללכת וחטפו אותה, את אמא שלה ואת הבן שלה, לקחו את שלושתם, אותו השאירו על הרצפה. הם לא ידעו כל התקופה שהם היו בשבי, מה מצבו, רק באמבולנס בחזרה של הצלב האדום אמרו להם שהוא בחיים אבל הוא חטוף. אז קשה להשתקם וקשה לחזור לחיים.

בת דודה שלי, קרן, מטפלת, היא מורה לחינוך מיוחד בבית ספר דתי בבני ברק, והיא לא יכולה לחזור לעבוד. היא אומרת שהאנרגיות שהיא צריכה בשביל לטפל בילדים האלה, אין לה אותם כרגע, והיא כבר חצי שנה מאז שהיא חזרה מהשבי. אז תדמיינו, זה רק סיפור אחד.

אנחנו תכף באמת נצלול, אנחנו תכף נגיע לשם.

זה מה שהיא מבקשת.

לי חשוב בהתחלה לתת לכל המשפחות שביקשו, כולל עוד מעט גם פורום גבורה ומשפחות של פורום תקווה.

רק לציין משהו אחד קטן גדול, לציין שגם בן דוד שלי רועי נרצח באותה שבת, אז כשרותי דודה שלי חזרה ואמרה איזה כיף לחזור הביתה, היא לא האמינה למה היא חוזרת, היא לא ידעה עוד למה היא חוזרת. ואנחנו צריכים להכין את עצמנו וכמה שיותר מהר להגיד כן למתווה נתניהו, כדי שנוכל לקבל את כל הנשים והגברים שנמצאים שם. אבל אנחנו עכשיו דנים בנושא של נשים, וחשוב לי באמת לבקש מכל משרדי הממשלה שזה לא רק עניין של כסף.

תודה מרב. פיונה וקס?

שמי פיונה וקס, אני אחותה התאומה של אביבה. המעמד הזה הוא באמת קשה לי. אנחנו משפחה מאוד פרטית, גם אביבה וגם קית' הם אנשים פרטיים שאם מישהו היה אומר לי שאביבה תעמוד ב-front, אין סיכוי. קית' זה בן אדם שלא שמעתי עליו מרכל או אומר מילה רעה על אף אחד.

קודם כול אני רוצה להודות לכם על התמיכה, אביבה חזרה אחרי 51 ימים של גיהינום ואנחנו ממשיכים, אנחנו חווים את הגיהינום הזה יום-יום. אני צריכה רק להזכיר לכם שאביבה ואני חושבת שרוב אנשי העוטף, סובלים מפוסט טראומה, שהגיעו ל-7 באוקטובר עם פוסט טראומה ואני רק אתן דוגמה, הם הגיעו אליי, אני חוויתי הרבה שנים בספרד, הגיעו לספר אביבה ושלושת הבנות והיה פיצוץ, והן פשוט התחילו לבכות ולא הצליחו לעצור את הדמעות, חיים בפחד יומיומי.

מה שיציל את אביבה, מה שיעזור לאביבה זה החזרה של קית' ומה שיעזור לכל שאר משפחות החטופים זה החזרה של היקרים שלהם הביתה. אנחנו חיים במשהו שהוא לא הגיוני. אני תמיד חשבתי שהטבע הוא הדבר הכי חכם שיש. איפה נשמע דבר כזה שילדים מטפלים בהורים שלהם? איפה? איפה בעולם נשמע דבר כזה? ההורים צריכים לטפל בילדים שלהם. והמצב היום שאביבה באמת עדיין בעזה ביחד עם קית'. אביבה מתפקדת כמו רובוט, כמו גיבורה יוצאת לרחובות, מסתובבת בכל העולם, נלחמת בעד החזרה של קית' והחזרה של כל שאר השבויים הביתה כדי שהמשפחות יוכלו להתחיל בחיים חדשים.

זה לא חוזרים והם משתקמים, המשפחות צריכות להשתקם, להתחיל מאפס, להתחיל ללמוד לחיות ביחד. איפה האיזון? אביבה מתפקדת היום בתור אמא, בתור אבא, בתור סבתא, בתור סבא, זה בלתי נסבל, זה לא הגיוני.

אני מודה לכם על התמיכה ואני באמת מבקשת שיקבלו את העסקה, זו עסקה שיצאה מפה, שיתמכו בה, שיחזירו את האנשים שלנו הביתה. אחר כך נטפל בכל השאר. הרבה שנים היו בעיות בכל ארץ ישראל, של עזה, ובכל זאת אנשים חיו. להגיד ניצחון? על איזה ניצחון אנחנו מדברים? מה-7 באוקטובר כבר אין ניצחון. צריך להחזיר אותם, צריך להפסיק עם העניין הזה. כשהבית בוער אתה לא יכול לטפל בדברים כמו שצריך, אתה לא יכול לחשוב ישר.

אני מבקשת מאנשי הקבינט, מאנשי הממשלה, שיהיו אמיצים, למרות שהבית בוער, למרות הקושי, תחזירו הביתה את כל החטופים כדי שהמשפחות יוכלו להתחיל את החיים מחדש. תודה רבה.

תודה פיונה. פורום הגבורה, ורד אנסבכר ותהילה כהן, האחות והאמא של יהודה כהן.

שלום, שמי ורד אנסבכר, אני אחות של רב סרן יהודה כהן. אמא שלי פה, תהילה. יהודה היה מ"פ בסיירת גבעתי.

זכרו לברכה.

ב-7 באוקטובר לחם בקיבוץ נחל עוז, היה בין המשחררים של הקיבוץ ושבוע אחרי הכניסה הקרקעית בקרב קשה, הוא ושניים מחייליו נהרגו, כאשר גם במוות שלהם הסתערו קדימה לקבוצת מחבלים גדולה שתכננה לפגוע בכל פלוגת הסיירת ובגופם מנעו אסון גדול, אבל לצערי הם נהרגו.

אני שומעת הרבה דברים על העסקה שמוצבת פה, ואני חייבת להגיד שכשאנחנו מדברים על מתווה של עסקה אני רק מבקשת מכולם פה לשים מול עיניהם לא רק את החטופים היקרים שוודאי שאנחנו מתפללים יום-יום ומצפים שהם יחזרו כולם, אלא גם לחשוב על ילדי שדרות ועל ילדי העוטף שחיים לצד מציאות הזויה של חוסר ביטחון – יש לי שלוש אחיות שגרות בעוטף – מציאות שילדים צריכים ב-15 שניות להספיק לרוץ לממ"דים. לחשוב על כל ילדי הצפון שלא נמצאים בבתים שלהם חודשים רבים, וגם לחשוב על כל אלפי הנרצחים הבאים שחלילה עלולים להיות לנו.

הצבא עכשיו בפנים, הצבא בתוך עזה. אני לא יודעת מתי תהיה עוד הזדמנות, לאורך כל ההיסטוריה כל פעם שדיברו על זה שבהמשך נוכל לטפל - - -

גם אם אנחנו לא מסכימים על הכול, אנחנו נקשיב כמו שהם הקשיבו.

סליחה, אנחנו גם בסערת רגשות. אני אגיד שבאמת לאורך כל ההיסטוריה כל פעם שדיברנו על זה שבהמשך נוכל לטפל, אף פעם לא חזרנו לטפל, כי המציאות מוכיחה שמאוד נוח השקט התעשייתי הזה, ומאוד נוח שתושבי הדרום סופגים שוב ושוב עוד ועוד אזעקות מידי פעם, ונכנסים לסבבים מידי פעם.

אנחנו רוצים לחזור אחורנית למטרות שהקבינט הציב, המטרות שהגדירו, ואני אגיד שזה באמת לא בשביל המתים, כי לצערי אחי לא יחזור כבר, אלא בשביל החיים, בשבילנו, בשביל הילדים שלנו, בשביל כל עם ישראל. היו לנו ב-7 באוקטובר 1,200 נרצחים ועוד 250 חטופים כי סבלנו מדחיינות לאומית, סבלנו מלראות את ההווה ולשכוח את העתיד.

אנחנו חייבים לעמוד במטרות שזה מיטוט חמאס, שזה החזרת כל החטופים, שעזה לא תהווה לנו איום. כל הסכם שלא נותן מענה לכל יעדי המלחמה משמעותו הפסד ולא ניצחון. כל הסכם שהשלב הראשוני שלו שחמאס מתחייב שהוא יביא חטופים חיים או מתים, מי יודע מה הוא יביא, תלוי ברצונו הטוב שראינו מה זה רצונו הטוב ואחר כך אנחנו נחכה לשלב הבא שאנחנו לא יודעים מה יהיה.

אנחנו מבינים שיש פה עסקה מאוד מורכבת שוודאי שזה לא מה שיביא לנו את כל החטופים הביתה ואנחנו מבינים שגם ברגע שהתחלנו להגביר את הלחץ הצבאי על חמאס, חמאס חזרו לדבר. אנחנו רואים שברגע שהגברנו את הלחץ, דברים קורים ודברים זזים, וכל הדשדוש הזה שקורה הוא אך ורק לרעת כולם.

תודה.

עוד לא סיימתי.

אני מבקשת לקצר. אם את רוצה לדבר על יהודה, אני אשמח. אבל מאוד חשוב לי בכל מה שקשור עכשיו לתוכניות האסטרטגיות, קבלת החלטות, תשתדלו להיות קצרים כדי שנגיע לדיון, בבקשה.

בסדר גמור, אני רק אומרת, היה פה עכשיו זמן ארוך אז אני אשמח גם להשלים. דיברתי שלוש דקות - -.

שלוש דקות זה מה שאנשים מדברים.

דיברו פה עכשיו 25 דקות.

אני מבקשת לקצר כדי שנוכל להגיע גם למשרדי הממשלה. תודה.

בסדר.

בוועדה לקידום האישה, על ערך השוויון, אנחנו הסתכלנו על השעון. מטה החטופים דיבר מ-10:15.

אנחנו לא מטה, אנחנו משפחות.

יקרות, אני מקשיבה. אני אשמח שהיא תשלים. ביקשתי לקצר. תצטרכו גם להכיל את זה שאני גם מבקשת.

למה לא ביקשת מהם?

כי הילדים שלהם עכשיו בעזה.

גם הילדים שלנו.

אני מבינה, ואני לא הולכת להתווכח על זה, תשלימו את הדברים. אני אשמח לשמוע את הדברים שלכם גם אם אני לא מסכימה. אני לא חושבת על ערך החיים העתידיים, אני חושבת על מי שחי עכשיו וצריך להציל אותו, ועדיין אני מבקשת להשלים, אני לא רוצה בכלל להיות בוויכוח הזה.

גם אנחנו לא רוצים.

באמת אתן רצויות פה, אבל אם תרצו דיון אחר, בדיון אחר נשמע אתכן גם ארוכות. כרגע יש נושא מסוים שהוא על השולחן, וזה הסיוע לשבות מן השבי.

בסדר. אני אגיד שאנחנו דורשים להגדיל את הלחץ הצבאי לא בשבילנו, בשביל להחזיר את החטופים. אנחנו מבינים שאין לנו את הפריווילגיה לא להשמיד את החמאס, אין לנו את הפריווילגיה להפקיר שוב ושוב את אזרחי הדרום, את אזרחי הצפון, אין לנו פריווילגיה לשלוח שוב עוד כמה שנים חיילים להילחם, כשיודעים שלא תהיה הכרעה.

אם אמרת מקודם, חברת הכנסת, שאנחנו חושבים על החיים, אז גם אני עוד רגע בעלי חוזר לסבב שלישי בעזה בשביל להחזיר את החטופים ובשביל להילחם על ביטחון המדינה. אז אנחנו מוכנים למסור את הנפש שלנו ואנחנו מבינים טוב מאוד את ההשלכות שיכולות להיות לזה. אנחנו מוכנים להתגייס למשימה כי אנחנו מבינים, כי אין לנו ברירה. ואם הופכים אותנו לכאלה שמקדשים את המוות או שאכפת לנו רק ממי שמת, זה שקר. אכפת לנו ממי שחי, אכפת לנו מהעם הזה. אנחנו מבינים שאנחנו חושבים אחרת, נכון, בדרכים בדרך לזה, וסליחה אני שוב ושוב חוזרת להיסטוריה כי היא מוכיחה הרבה דברים שכדאי ללמוד עליהם.

אני מבקשת, אמנם זה קשה, ושוב אני אומרת אני יושבת פה אחרי כל המשפחות היקרות והלב נקרע, זה לא שאנחנו אטומים לצער הזה או שלא אכפת לנו, ברור שאכפת לנו, זו לא שאלה. ואני אומרת גם באופן אישי, ברור שאני שולחת שוב את בעלי כי ברור לי שאחד הדברים הכי חשובים עכשיו זה להחזיר את החטופים, זה לא שזה לא מעניין אותנו, ואנחנו חושבים שהדרך לזה תהיה אך ורק מתוך עוצמה צבאית, אך ורק מתוך הסכם עם כבוד לאומי ולא הסכם שאנחנו כנועים ללחץ של חמאס.

תודה ורד. תודה גם על ההתגייסות של בעלך, אנחנו דנים פה לא מעט על נשות המילואים שבסוף הן גם לוחמות בעורף, ועדיין יש רבים-רבים שנמצאים במילואים. בבקשה, תהילה.

אני מתנצלת מראש אם אני נסערת, אבל אני רוצה קודם כול להגיד כמה מילים על יהודה שלנו. יהודה שלנו, ילד מבריק, אינטלקטואל, שחמטאי מצטיין, יכל להצליח בכל מה שהוא היה רוצה רק לעשות. הנה זו התמונה שלו, ילד שקרא ספרים ועניין אותו פילוסופיה, והוא בחר מתוך הכרה בזכות שלו, בזכות שלנו לחיות בדור של גאולה.

יהודה קרוי על שם סבא שלו שנספה באושוויץ והיה מחובר מאוד להיסטוריה של עם ישראל. הוא בחר לשרת שש שנים בקבע, בעוד החברים שלו השתחררו והמשיכו בחיים שלהם. הוא בחר, ב-7 באוקטובר הוא היה בבית, הוא יצא בבוקר הוא הגיע ראשון, אנחנו גרים בבקעה, החברים שלו אמרו שהוא הגיע מהכי רחוק הגיע ראשון. היה בשדרות, אחרי זה בנחל עוז לחם שם בגבורה, וכמו שורד אמרה, שבוע אחרי הכניסה הקרקעית הוא נפל בקרב גבורה שהמג"ד שלו עדכן אותנו לפני חודש שהוא הולך להמליץ שיקבל צל"ש, הוא ושני החיילים שהיו איתו.

היה מודע לסכנות, כשהוא נכנס לעזה, סיפרו לנו, שהוא אסף את כולם ואמר להם בצה"ל יש ערך שהמפקדים הולכים בראש, יכול להיות שאני אפגע, ואם אני אפגע אז חילק את התפקידים ואמר מי יעשה מה, זה לא שהוא לא היה מודע לסכנות. הוא אהב את החיים, והוא רצה לחיות והוא רצה להתחתן, והוא היה ילד שמח. ואת כל זה הוא עשה למען עם ישראל, למען העתיד של עם ישראל מאחר והוא לא ראה רק את ההווה, הוא ראה את ההמשכיות והוא ראה מה שהולך להיות. הוא כתב לנו הודעה לפני שהוא נכנס לעזה, אני הולך להחזיר את הכבוד הלאומי. הוא היה מודע למה קרה ב-7 באוקטובר, ודווקא מהמקום הזה אני פונה אליכם.

אני רוצה להגיד עוד משהו גילוי נאות, אני במקצועי עורכת דין בארגון יד לאישה, והייתי פה בהזדמנויות אחרות, ויש פה דברים כל כך בסיסיים שאני לא מצליחה להבין אותם. הכרוניקה הזאת של ניהול משא ומתן באופן הזה, עם כל הלחץ הציבורי, באמת עם כל ההבנה לכאב ולצער של המשפחות שבאמת אני חושבת שמה שקורה פה הוא רק מעלה את המחיר ומרחיק מאיתנו את החטופים. זה כל כך פשוט, כל עורך דין מתחיל יודע שלא מנהלים משא ומתן באופן הזה. כל הלחץ צריך להיות מופנה החוצה ולא פנימה. מי מנהל עסקה ואומר אני מוכן לשלם כל מחיר עכשיו? איזה מן דבר זה? איזו צורה זאת של ניהול משא ומתן?

אני מפנה אתכם לסקירה קצרה, אני לא אכנס לפרטים, אבל כל מי שעקב אחרי ניהול משא ומתן בחודשים האחרונים, בכל פעם שישראל הציעה הצעה והחמאס לא קיבל אותה ודרש דרישות מופרכות כולנו תמהנו ואמרנו שהחמאס לא רוצה להגיע לעסקה ואין על מה לדבר, ובפיק הבא, פתאום זה הפך להיות אפשרי, כמו העובדה עכשיו שהם מדברים בכלל על החזרת אנשים לא בחיים, לפני חודש זה היה נשמע מטורף ועכשיו זה נשמע הגיוני. מה יעצור בעדם לירות לאנשים האלה בראש לפני שהם משחררים אותם?

יש פה כזאת הפקרות. אמרה חברת הכנסת אלהרר, שאני מאוד מעריכה אותה באופן אישי, עסקה לא נעימה. איך אפשר להגדיר עסקה כזאת כעסקה לא נעימה? זו עסקה מופקרת, זו עסקה שמסכנת אותנו.

סליחה, אין דבר כזה עסקה מופקרת. אני לא רוצה להיות במקום. בואו נחליט ביחד שאנחנו לא אומרים את המילה מופקרת. כי ההפקרה היחידה שהייתה פה זה שבסוף חטפו אנשים מהבית. בבקשה, זה פוגע.

יש לי כבוד אליך ואני מבקשת שלא נשתמש במילים כאלה כי בסוף יש פה משפחות שאני יודעת שאכפת לך מהמשפחות ואני בטוחה שאכפת לך מהמשפחות, אבל זה פוגע בהם. המילה הזאת גם פוגעת באמת אין לי אף אחד חטוף וזה פוגע בי כשאומרים עסקה מופקרת. יש מחירים כשחוטפים אנשים.

סליחה, בי זה פוגע כשאומרים עסקה לא נעימה. לא ייתכן, יש פה כזאת הטיה וחוסר שוויון.

אין שוויון כשהפסדנו כבר. אבל את הדיון הזה אפשר לדבר אחרי זה במקום אחר, אני אשמח.

רגע, אני לא רוצה שנתווכח, חברים.

לא מאשרים לי לדבר.

אני מבקשת מכולם, לא לדבר לשנייה. אני מבקשת, אני הקשבתי, אני מקשיבה, אני מבקשת שכדי שבאמת נוכל להגיע גם לדיון, ואני הקשבתי בקשב רב חמש דקות, אני מבקשת שתמשיכי לומר את דברייך, רק ביקשתי דבר אחד פשוט, לא להגיד את המשפט עסקה מופקרת. לא די בכך שפוליטיקאים חסרי אחריות אומרים את זה ובסופו של דבר זה לבוא ולהגיד למשפחות החיים של הילדים שלכם לא שווים כלום.

זו הפרשנות שלך, ואני חולקת על הפרשנות שלך.

זו גם הפרשנות שלהם. אז אני מבקשת לא בוועדה שלי, לא להגיד עסקה מופקרת, בבקשה.

עסקה קטסטרופלית, מזעזעת.

לדעתך, תוסיפי לדעתך.

לדעתי. כולם כאן מדברים לדעתם. אני מבקשת לא להתווכח איתי, זכותי להגיד. אני רוצה להבין למה אני לא יכולה להגיד את מה שאני חושבת בעוד אנשים אחרים - - -

תהילה תמשיכי. תהילה יקרה, תמשיכי.

את עורכת דין, יש נושא לוועדה הזאת.

יש נושא, נכון. וכמו שדוברים אחרים יכלו להגיד את דעתם על העסקה, גם זכותי להגיד את דעתי על העסקה.

סליחה, זה ממש בלתי אפשרי מה שהולך פה. זה לא מכבד, תכבדו אחד את השני.

עכשיו אני רוצה שתהילה תדבר. אני מבקשת לתת לתהילה לסיים את דבריה. אני חושבת שאנחנו לא צריכים להיות במקום – גם אם אנחנו לא מסכימים, אמרתי – של מריבות. אם ביקשתי משהו, אפשר גם לכבד את זה. בבקשה.

ידוע למה הביאה עסקת שליט, אין צורך לחזור על דברים שהם מוסכמים וידועים. כולם יודעים את זה, ואמירה כמו אנחנו כבר הפסדנו זה אומר שאפשר לנעול את המפתחות ולצאת מהארץ. עם ישראל עבר תקופות הרבה יותר קשות ויכול להם. אני מבקשת, תהיו בעלי אמונה. סבא רבא של יהודה נספה באושוויץ.

השכול לא רק שלכם.

סליחה, אם היו אומרים לאמא של בעלי כשהיא יצאה מאושוויץ שבעוד שלוש שנים תקום מדינה, אי אפשר היה להאמין בזה. ערב ששת הימים הייתה תקופת נוראית, חשבו שסוגרים את המדינה. דיין אמר ביום כיפור חורבן הבית השלישי. בואו, תהיו אנשי אמונה.

תהילה יקרה, תודה.

אני לא סיימתי.

תהילה, את אמא שכולה. אני רוצה לתת את הבמה. יש דיונים ספציפיים על זה.

אבל סליחה.

סליחה, זה לא מכבד. אני אתן לך לדבר, אבל תדעי לך שזה על זמן היכולת שלנו לסייע לשבות מהשבי, ואני מבקשת לקצר.

אני רוצה להבין רק דבר אחד, דיברו פה אנשים 20 דקות, מדוע אנחנו לא מקבלים זמן?

את מקבלת, תהילה.

בסדר, אבל עוד לא עברו 20 דקות.

תהילה, תאמיני לי אם את רוצה לשבת איתי אחד על אחד, אני מוכנה גם לשבת איתך שעות ארוכות – והנה נמצא רועי היועץ שלי, הוא יכניס את זה – ולהקשיב. ואם צריך דיון ספציפי על דברים כאלה. אבל זה דיונים פוליטיים וכרגע אני רוצה גם לעסוק בסיוע שהמדינה נותנת. והמדינה לא מספיק נותנת.

זה תמיד אותה דינמיקה, אני לא הייתי פה , הבת שלי הייתה פה, זה תמיד אותה דינמיקה.

תהילה את לא היית פה? את היית פה בוועדה, את מכירה אותנו.

אני הייתי בוועדה.

פעילה למען נשים

בדיוק, בנושאים אחרים. הדינמיקה הזאת שיש פה דעות מסוימות שנשמעות בסבלנות ובאורך רוח ובלי שקוטעים את דבריהם, ואז פתאום מסתיים הזמן וצריך להגיע לנושא המקצועי ואם אנחנו מדברים אז אנחנו פוגעים בנושא המקצועי, זה חוסר שוויון וחוסר הוגנות.

אז אני לא נכנסת לוויכוח אבל אני כן רוצה לתת לך הסבר. אני כינסתי את הדיון הזה וביקשתי ממשפחות חטופים וחטופות להגיע. ביקשו ממני להוסיף גם משפחות שכולות שזה פורום הגבורה והתקווה.

פורום התקווה זה משפחות חטופים.

פורום תקווה סליחה. ואני הזמנתי משפחות, ולכן זה לא שיש פה איזו אפליה, אני הזמנתי אותם כדי שידברו את הדברים, בגלל הנושא.

חברת הכנסת, אני פה כבר כמה ועדות, ובכל ועדה זו הדינמיקה, זו לא פעם ראשונה שלי בוועדה.

בסדר, את מוזמנת לשבת איתי. אני אשתדל מאוד לשנות, אולי יש דברים שאני באמת יכולה להפיק לקחים. הדובר האחרון כדי שנוכל לגשת לעניין פורום התקווה, אתי תם?

לא שמעת אותי.

בוודאי שכן, כמה פעמים. אולי לא שמת לב אליי. אבל אני שמעתי אותך בשבוע שעבר.

לא, לא, סליחה, אני לא הייתי בשבוע שעבר.

בסדר, אז אנחנו נתחיל עם אתי ונעבור אליך.

תודה רבה לך. השם שלי שמעון אור, אני דוד של אבינתן אור. אני מגיע לפה למעשה לכל הוועדות האלה בשם אחי התאום ירון, שאין לו כוחות לעשות את הסבב הזה, ובשם גיסתי דיצה אור. אבינתן אור נחטף ביחד עם נועה ארגמני. נועה ארגמני, שלמעשה משתמשים בה כבר פעם שניה כדי להעביר את המסרים של חמאס, אף אחד לא מעלה בדעתו שמה שהיא אומרת במסרים האלה היא אומרת את זה מרצונה, מאלצים אותה.

אבינתן אור היה יכול לברוח מהמסיבה, הגובה שלו שני מטרים הוא חזק, הוא גדול, היא הייתה על האופנוע, היא צרחה על האופנוע, הוא היה לידה, הוא לא רצה לעזוב אותה והוא נכנס ביחד איתה. לצערי הפרידו ביניהם. לא יודעים מה קורה איתו, לא קיבלנו עליו שום מסר מאז שהוא נחטף.

אני הזדעזעתי לשמוע את הדברים שנועה אמרה שלשום, שמעתי אותם, הזדעזעתי על הכפייה הזאת שכפו אותה. אני פוגש פה גם את המשפחות לא פעם ראשונה, אני בכל פעם מזועזע מחדש מהגילאים המופלגים שחמאס לקח איתו לעזה, והגילאים הקטנים, תינוקות, שנמצאים אצלו, והלוואי-הלוואי, המילה עסקה מבחינתי זו מילת כבוד. עסקה זו מילת כבוד, אני עושה עסקה עם מישהו שיש לו כבוד ולי יש כבוד, לשני הצדדים יש כבוד.

כשאני מסתכל מה עשו לילדים שלנו ולנשים שלנו, מה עשו להם, איך רצחו אותם, איך אנסו נשים לעיני בעליהן ולעיני משפחות, איך הם מאלצים את הנשים היום. אני אומר שעסקה זה מול אנשים עם כבוד מינימלי, אין לנו את זה. אין לנו את זה. הלוואי שהייתי חושב שעסקה כלשהי תצא לפועל בצורה של משא ומתן. הלוואי.

יצאה כבר אחת, 101 איש יצאו. הנה, שלושה מהמשפחה שלי חזרו.

הלוואי שהייתי חושב שזה יכול להיות. רק כאשר יש רגל על הצוואר של חמאס, קוראים לזה הודנה. באסלאם הרדיקלי עושים הודנה כאשר יש רגל על הצוואר והולכים להיחנק אז מותר לעשות הודנה. הודנה זה אומר שמוותרים ויתור זמני, עד שאני אתחזק, וזה מה שקרה בעסקה הקודמת, הייתה הודנה קטנה.

היום אין מנופי לחץ, וגם על פי מה שמוצא, על פי ביידן, לא הולכים להיות מנופי לחץ. מכיוון שאין מנופי לחץ אז החמאס חוזר למה שהוא רגיל. התחושה של אחי, והתחושה שלנו ושל גיסתי ושל כל המשפחה, שהרצון הזה העצום לעסקה, הוא מהלב היהודי שלנו, הוא מהלב היהודי שלנו אבל אין לו שותפים, ולכן אם אנחנו ננסה לקדם את זה בצורה הזאת, לא נקבל אותם. לצערי לא נקבל אותם, נקבל אולי בודדים ולאחר מכן הם יגידו לנו הם נקברו, הם הלכו, הם נעלמו.

הם ידקרו אותנו בלב כמו רון ארד ויעשו לנו המון רון ארדים, ולכן מה שאנחנו במשפחה שלנו קוראים לממשלת ישראל, זה שהאחריות להבאת החטופים תהיה רק עלינו. קחו אחריות על עזה, לפחות שנה, ואנחנו נחפש את החטופים החיים, המתים.

תודה שמעון, לסיכום. אני מבקשת לסכם.

אני מסכם ואני אומר מה שאני חושב מהלב שלי - -

בסדר, אנחנו מאפשרים.

אני מאמין רק בנו, שאנחנו נביא גם את החיים וגם את המתים, אנחנו עם האצבעות נחפור באדמה של עזה וזה ייקח לפחות שנה, ונביא את הקבורים שם.

נביא את החיים. לצערי אני סומך רק עלינו ורק עלינו ולא סומך מילה אחת על החמאס. ואני מודה לך, חברת הכנסת פנינה, שאת נותנת להשמיע גם את הקולות שחושבים אחרת, אבל לשם אותה מטרה. תודה רבה לכם.

לא פשוט, אבל אין לי ספק שכל מי שנמצא כאן סביב השולחן הזה, עם כל חילוקי הדעות, יש לו כוונות טובות. ואני מקווה שאנחנו כעם, באמת, נאהב אחד את השני יותר, נהיה סובלניים אחד לשני יותר, אבל כל אחד לא יכול להתבצר בעמדה שלו, כי אני חושבת שגם בסוף, שמעון, אני יודעת שאחיין שלך נמצא בשבי, אתה יכול להבין גם למה זה קשה לאימהות לשמוע את הדברים האלה. ואני לא אומרת בחלל ריק, דיברה על כך ורד, שבן הזוג שלה נמצא פעם שלישית בסבב. גם בן הזוג שלי חצי שנה היה במילואים, שלושה חודשים בעזה. אני חושבת שכל מי שיושב פה אין לו אחד שלא מגויס למלחמה הזאת. אבל מה לעשות, אנחנו גם לא נסכים כנראה על חלק מהדברים והגישה.

דבר אחד אנחנו נסכים, שכולנו רוצים להביא קודם כול את החטופים.

רק הערה קטנה לגבי רון ארד, אתה יודע כמה הזדמנויות היו לשחרר אותו? הם לא קרו.

אני מבקשת לא להתפרץ. אני רוצה לאפשר לדובר אחרון – למרות שאמרתי קודם ששמעון הוא האחרון – לאייל קלדרון, בן דוד של עופר קלדרון. הדס הייתה פה כמה פעמים, אני מקווה שהילדים בסדר, חזרו מהשבי, סהר וארז. ארז, אף אחד לא היה יכול לשכוח את התמונות של איך שהוא נחטף .

ארז זה היה הילד שתיארתי קודם באותו חדר.

אז אני אתייחס, אני אנסה לעשות את זה בקצרה, כי אני רוצה שהדיון הענייני החשוב הזה יתקדם. אז כמו שנאמר, אני אייל, בן דוד של עופר, אבא של ארז וסהר. ארז וסהר חזרו אחרי 52 ימים שבהם היו במנהרות ובכל מיני בתי חולים.

בהתייחס בדיוק למה שפנינה אמרה, סיימתי שיחה עם הדס לפני כשעה וארז רק אתמול היה בבית ושאל את אמא שלו, תגידי מחבלים יכולים להיכנס לקומה 13? ואם כשהם ייכנסו הם יזרקו אותי מקומה 13 אני אמות? מה עושים כשהם נכנסים? וזה מה שמלווה אותו כבר חצי שנה. חצי שנה שמה שיש לו בראש זה רק איך, במקום הכביכול בטוח שהם נמצאים בו עכשיו, זה רק איך אני שורד? איך אני מצליח להתמודד עם הסיטואציה הזאת? וזה ילד בן 12. שום ילד בן 12, שום ילד בעולם, שום אדם לא אמור לעבור ולהתמודד עם הסיטואציה הזאת דקה, וזה מה שעובר עליו בכל רגע. הוא לא הולך להתקלח לבד, הוא לא הולך לשירותים לבד. הכול צריך להיות בליווי. ואם יש איזשהו סיכוי שהוא יצליח להתמודד עם הסיטואציה הזאת שעברה עליו, זה רק אם אבא שלו יחזור, וזה מה שצריך להיות מול העיניים של כולנו, זה הדבר היחיד, אין משהו אחר.

שיהיה ברור, העובדות שאנחנו מדברים עליהם, מעל 100 אנשים חזרו חיים כשהייתה עסקה, ככה חזרו אנשים, לא בארונות, ואני רוצה שכל החטופים יחזרו, כל 124, ואני רוצה גם שכל החיילים יחזרו, ושהחיילים הקדושים האלו שכאן הם יהיו האחרונים שחוזרים בארון, אני רוצה שכולם יחזרו בחיים, וזה יהיה הניצחון של כולנו, שום דבר אחר.

וברמה העניינית לדיון, משהו שכן הדס ביקשה לדבר עליו, זה אין מגבלה של טיפולים פסיכולוגיים שמגיעים לשבים, אבל יש אנשים שטיפולים פסיכולוגים פחות מדברים עליהם והם פחות מצליחים להתחבר אליהם.

וצריך להסב את זה.

טיפולים אלטרנטיביים שהם מקבלים, אבל עם מגבלה.

אז תודה, אייל, שאתה ככה מקפיץ אותנו לנושא החשוב שלשמו התכנסנו.

אנחנו גם רשומות פה, אימהות הלוחמים אנחנו מבקשות דקה להביא לפה את חיי הלוחמים שלנו שעכשיו נמצאים בעזה.

אני לצערי לא אוכל לאפשר את זה עכשיו, אם תישארו ויישאר זמן אני אתן לכן. כרגע אנחנו לא נוכל.

אנחנו פה כל השבוע לא הולכים לשום מקום. אנחנו נאפשר בדיונים אחרים, בדיונים אחרים.

הילדים שלנו כרגע מסתכנים בעזה.

וכולנו אוהבים אותם וכל המשפחות מגויסות, האמיני לי.


אנחנו עוברים לדיון, אני אאפשר לפרופסור חגי לוין, ראש מערך הבריאות, שגם היו לי שיחות איתך. אני חושבת שכל המתנדבים של מטה המשפחות צברו ידע וניסיון ונמצאים שם. חגי לוין נמצא איתנו בזום? אני מבקשת לטפל מבחינה טכנית.

אנחנו נעשה את זה די ממוקד, די מהיר, גם משרדי הממשלה אני רוצה שתהיו קשובים להערות, גם הנציגים של מטה המשפחות, המתנדבים, שזו הזדמנות לומר להם תודה, יש הרבה מאוד מתנדבים ומתנדבות שיום-יום נמצאים עם המשפחות ונמצאות עם המשפחות והרבה פעמים הם העוגן שמחזיק, ממש מחזיק את המשפחות האלה, שאני חושבת שזה היה אמור להיות התפקיד של הממשלה, אבל לצערי במקום שהממשלה הרבה פעמים לא נמצאת, אנחנו רואים איך אנשים טובים באמצע הדרך מגויסים מקצה לקצה. פרופסור עפרית.

עפרית שפירא ברמן, ראש מערך טיפול ארוך טווח בניצולי הטבח, חטופים ופדויי שבי. אני צריכה שתעלו את הנקודות האקוטיות שלא מטופלות. אני אומר כזה דבר, אנחנו פותחים את הדיון הזה בשביל לעשות אחר כך סדרת דיונים לפי חתך נושאי, שזה יהיה בריאות, רווחה וכיוצא בכך כל תחום, וחינוך, ועוד.

הנה פרופסור עופרית שפירא ברמן, בבקשה. אני מבקשת להיות ממוקדים ולגעת בנקודות שאנחנו יודעים שהן נקודות פרקטיות, כי מבחינתי משרדי הממשלה באים לעשות פה שיעורי בית.

אני אנסה להיות ממוקדת, אני אגיד שהיו לי הרבה תקוות מהפגישה הזאת ואני יוצאת ממנה די נסערת ומזועזעת. יש פה אובר פוליטיזציה, אנחנו יושבים פה כבר שעה ורבע ואנחנו עוד לא התחלנו לעסוק בדבר שלשמו התכנסו, שזה איך עוזרים.

לא, סליחה. אני לא אקבל הטפות על איך אני מנהלת את הדיון. ואם אני אצטרך להיות פה שלוש שעות ולכנס עוד דיון אני אעשה את זה אבל אני לא אדלג על הקולות של המשפחות. אין סיכוי. איזה מין דבר זה?

פנינה, אני לא באה אליך בטענות.

את לא אמורה להעיר הערה כזאת בכנסת.

אבל זה מה שאת עושה כרגע. תודה, בבקשה, להתקדם. הכללים הם לא להתחיל במניפסט של הערות, בבקשה.

אוקיי. יש לנו כמה דברים, אחד, אני רוצה להגיד שהמעגל השני והשלישי של בני המשפחה של החטופים וגם של הפדויים, בעצם לא זכאים לקבל שום סוג של סיוע מהמדינה, בעוד שהרבה פעמים הם אלה שנושאים בעול. אנחנו רואים את זה גם בקרב המשפחות שיושבות פה, שזה יכול להיות דוד או בן דוד או אחיין, אנשים שבעצם החיים שלהם נחטפו, הם לא יכולים לחזור לעבוד, העומס הנפשי עליהם הוא קטסטרופלי, ואני חושבת שעל זה צריך לתת את הדעת.

לא שומעים אותך. אנחנו מדברים על מעגל שני ושלישי שמסייעים למשפחות ואין להם שום סיוע. זה דבר שעלה פעם אחד פעם, אני יודעת שיש סיוע לדרגה ראשונה. הדבר של הדרגה השנייה והשלישית לא נפתר, יש כאלה שאין להם קרובי משפחה דרגה ראשונה וצריך לפתור את זה כשבן האדם מצביע מי הוא האיש שעוזר לו, מי ששב מהשבי. זה לא רלוונטי גם אם זו תהיה חברה קרובה.

נכון, אז עכשיו אני כן אגיד שבראש המערך של האנליטיקאים שאני עומדת, יש לנו 450 אנליטיקאים שמטפלים בהתנדבות בכל המעגלים של ניצולי הטבח, כולל מעגל שני שלישי ורביעי, אבל הקפסיטי שלנו - - -

טוב, אנחנו מאוד מתקשים.

אני אדבר יותר לאט ותנסו.

אבל אנחנו לא שומעים, זו הבעיה. עד שתפתרי את התקלה, אני רוצה לתת, מי נציגת מטה המשפחות, ורדה?

כן, אני.

ורדה, בבקשה, עד שפרופסור עפרית תשפר.

נעים מאוד, שמי ורדה גורדון , אני מתנדבת במטה משפחות החטופים כבר שמונה חטופים, מלווה את המשפחות. אני רוצה לחבק את המשפחות השכולות ואת המשפחות של החיילים. קודם כול באמת להגיד לכולם שאנחנו מעריכים אנחנו מוקירים, ואנחנו רוצים לדבר על היערכות למצב השבים והשבות מהשבי. קודם כול אנחנו יודעים שהשבות הגיעו עם פגיעות בריאותיות מאוד חמורות. המידע הזה קיים בבתי החולים אבל הוא מפוזר, זאת אומרת הוא נמצא במערכות שונות.

אני חושבת שחשוב להקים מערכת אחת, database שילמד מהמידע המעט שיש לנו, לצערנו. לא היה אירוע כזה מעולם בעם ישראל, אבל מהמעט שיש לנו להתחיל להיערך, להתחיל להבין מה הם עברו? מה הם עברו בשבי? מה הם עברו מאז שהם חזרו? דיברו פה על חצי השנה שהם חזרו והם עדיין לא הצליחו להשתקם. צריך לאסוף את כל הנתונים האלו למקום אחד על מנת להתחיל להיערך נכון בתקווה ובתפילה שהם יחזרו כולם בשלום ונוכל לטפל בהם כמו שצריך.

אני רוצה להגיד גם עוד דבר. מדבירם פה עם טיפולים, גם אם טיפולים רגשיים, גם אם טיפולים אלטרנטיביים. אנחנו כל הזמן דואגים גם למשפחות וגם לאלו שחוזרים לטיפולים אלטרנטיביים.

המתנדבים?

כן, אנחנו במטה אחראים, ומנסים לספק להן טיפולים אלטרנטיביים הן במטה והן בבתים שלהן. כי השבות בעיקר אומרות שהן לא יכולות להגיע למטה, אז אנחנו המטה, דואג להן, לספק להן מתנדבים, אנשים שמתנדבים, לפעמים גם בתשלום – אני לא אומרת – אבל אנחנו עושים את כל המאמץ לטפל בהן בהתנדבות בבתים שלהן או במקומות שהן בוחרות.

איזה טיפולים למשל? את יכולה לתת דוגמאות?

טיפולים אלטרנטיביים, דיקור, שיאצו, רפלקסולוגיה.

כרגע זה לא מוכר על ידי המדינה, זו נקודה מאוד חשובה.

הביטוח הלאומי כבר הבין והוא קורא לזה טיפול פסיכולוגי, טיפול רגשי.

אוקיי, הלאה. אני רוצה שתציפי לי מה שחסר.

מה שחשוב זה להנגיש להם את הטיפולים האלה, ואני אסביר למה. גם כשאנחנו דואגים להם וקובעים להן עם מישהו, מאוד קשה להן לעשות את הצעד הזה, להגיע לטיפול. זה לא רק לדעת מה הן יצטרכו כשהן יחזרו, זה ממש לדעת איך להנגיש להן את זה, לדאוג למישהו שיגיע להן הביתה, שינגיש להן את זה, שידאג לתאם איתן את הטיפולים. הן לא מצליחות לאסוף את הכוחות האלה, צריך להבין את זה.

נגעת בנקודה. אני שמעתי על שבות מן השבי שהייתה צריכה מתנדבת מהמטה בשביל שתיקח אותה לטיפול רפואי.

בדיוק.

אמא שלי.

זה דבר בלתי מתקבל על הדעת.

אז אני רוצה לחדד את שני הנושאים שדיברתי. אחד, זה לבנות באמת איזשהו data אחד מסודר, מאורגן, שתהיה איזו ראייה כוללת עם היערכות מה צריך להיערך כשמישהי תחזור מהשבי, ביום שהיא חוזרת, ביומיים, ברגע שהיא עוזבת את בית החולים, בחודש אחרי, בחצי שנה אחרי? ולהנגיש את הטיפולים, לדאוג שזה באמת יגיע אליהן. לא רק להגיד אוקיי מגיע לכן, זה לא מספיק, צריך לעזור להן לקבל את זה.

תודה. פרופסור חגי לוין, אתה איתנו?

כן. אז שלום לכולם.

שלום וברכה.

שלום לכולם, מה שחסר כרגע לחלוטין זה כל ההיבט של התייחסות, גם הפרטנית אבל גם אל החטופות החוזרות ואל החטופים החוזרים, כאל קהילה, ההתייחסות המקצועית.

היינו בפגישות חוזרות עם המנהלת, אני אומר לכם באחריות, נכון להיום אין שום תוכנית לשיקום ארוך הטווח של השבות, כלום. אין מסמך, עמוד אחד, 100 עמודים, אין ועדה מלווה, אין צוות מקצועי שבודק.

יש פה אירוע חסר תקדים, אף אחד בעולם לא יודע מה המענה המיטבי, הדבר הראשון שצריך לעשות זה לאסוף נתונים, ליצור קבוצה מקצועית שתלווה לאורך שנים עכשיו – כי השיקום הוא שיקום של שנים – כמו שוורדה פתחה ואמרה, לאסוף נתונים באופן שיטתי על כל אחת ואחד מהחטופים ובני משפחותיהם שחזרו, ללמוד מה עובד ומה לא עובד, ללמוד על הצרכים, שזה משולב. זה גם רפואי, זה גם בריאותי, זה גם סוציאלי, זה גם נפשי, הדברים קשורים זה בזה.

אנחנו רוצים שהם באמת יצליחו להשתקם, לחזור לעבודה, לחזור לחיים. שמענו את העדויות הקשות של ילד שכל הזמן מפחד שיבואו מחבלים גם לקומה 13. אני יכול להגיד לכם, שמעתי פה את אלה – ובאמת הדברים המרגשים שהיא אמרה מקודם, אני חושב שכל בית בישראל צריך לשמוע – היא אומרת אמא שלי. אז אלה, זה לא רק אמא שלך, לצערנו רבות מבין החטופות השבות סובלות מבעיות קשות. כן, המתנדבים שלנו, המתנדבות שלנו, באות בלילה ללוות אותן לבית חולים, או ביום. צריך להבין, מישהו שעברה כזאת חוויה, אפילו אם מצמידים לה מטפלת סיעודית צמודה, היא צריכה 24/7 קרובת משפחה שלה לידה.

או חברה טובה. זה מאוד משתנה. זה הבחירה של השב מהשבי. וההגדרה הזאת דרגה ראשונה היא כל כך לא נכונה.

אני מסכים איתך, אמרתי קרובת משפחה, זה יכול להיות מישהי אחרת. אגב, בצרפת למשל, אחרי הטבח בבטאקלאן הם הכלילו את זה שגם אפשר לבחור חברים ולהגדיר אותם כמלווים. מה זה אומר מלווים? ואת זה אומרת לי בת של חטופה, בעבודה שלה אומרים מה זה, את יוצאת לטפל באמא שלך, כל הכבוד, עברנו את זה חודשים עד שהיא חזרה, אבל אי אפשר יותר. אז הדבר הזה לא מוסדר. אין בתקנות הסוציאליות יציאה לצורך טיפול בבן משפחה חטוף.

אז אם מישהו פונה נותנים לו איזה מענה פרטני, אבל אין תמונה של המצב. אם עכשיו יושבים אולי נציגים של המדינה, כמה מהחטופים סובלים מככה או ככה? אף אחד לא יודע. בסוף זו קבוצה גדולה – אבל לא עצומה – של אנשים, שצריך לתת להם גם מענה פרטני וגם לעקוב אחריהם ברמה הקהילתית. אז אני ממש מפציר בך, ותודה שיזמת את הדיון החשוב הזה. צריך לדחוף ולא לחכות.

תודה לך, לכל המתנדבים. אתם מדהימים גם אם אנחנו לפעמים קצת - -.

תתחילו מעכשיו לעקוב באופן שיטתי, לבנות עכשיו תוכנית מקצועית לשיקום ארוך הטווח ולעדכן אותה ככל שנלמד יותר ויותר. כאמור, אנחנו בוודאי לא יודעים כרגע הכול. הגישה צריכה להיות פרואקטיבית, אי אפשר לחכות שמי שפונה מקבל עזרה, זה לא עובד ככה. אלו אנשים מאוד פגועים, גם ככה האמון שלהם הוא מוגבל ומה שהם מבינים ממה שאומרים להם הוא שונה ממה שאנחנו חושבים, ולכן צריך להיות קשר מתמשך ורציף כדי להבין מה הצרכים הייחודיים - - - של כל משפחה. תחשבו רק בהיבט של הזוגיות למשל, איזו מורכבות משפחתית כדי לחזור חזרה.

עוד נקודות, גם אם הן לא במאקרו ולפעמים זה במיקרו כמו המלווה, שצפות ועולות מהשיחות שלך עם השבים?

אני חייב להגיד, תראו, זאת יחידה משפחתית. וזה לא רק מה שדיברנו המעגל השני וכן הלאה, זה פשוט עניין שצריך להבין, המשפחות האלה זקוקות לנו, הן לא מסתדרות לבד. ולכן ברמה תפיסתית צריך לראות, לא רק נותנים להם אוקיי אתם צריכים טיפול פסיכולוגים תיקחו – שגם היום זה לא מאושר למעגל השני – אלא לזהות לכל משפחה, לשבת איתה.

אנחנו למשל חושבים עכשיו – ואני מקווה שנצליח להקים את הדבר הזה, אבל זה המדינה צריכה לעשות – או שמגיעים אליהם, או שמזמינים אותם למקום שזה one stop shop, כל מה שהם צריכים, כל בדיקה רפואית, כל טיפול.

כמו מטה.

נניח כמו במרכז הרפואי הדסה או במרכז רפואי אחר, הם באים ומקבלים את הכול ביחד. כי עכשיו לטרטר אותם, וחלקם בכלל עקורים מביתם ונמצאים באיזה ישוב אחר לטרטר אותם שלכל מקום הם צריכים ללכת לגורם אחר, והם לא יודעים, טופס 17 וזה, הם לא עושים את זה פשוט.

טוב.

אני רק רוצה את העזרה שלך בזה. אנחנו כבר דיברנו על זה. יעל קוראת לזה מולקולות, דיברנו וכבר חודשים אנחנו קוראים לזה עם יעל, לעשות מולקולה. לכל משפחה יש צרכים אחרים, בדיוק כמו שחגי אמר. פנינה, אם אפשר את העזרה שלך, לקדם את זה שזה כבר יקרה. אנחנו כבר שמונה חודשים בתוך האירוע חצי שנה אחרי שהם חזרו ועוד לא ישבו עם כל המשפחות על מולקולה. וזה מספר קטן של משפחות.

לפני שאני נותנת, רצית לומר משהו, חברת הכנסת נעמה?

כן. תודה פרופסור לוין, אתה עושה עבודה מדהימה. קודם כול את הסיפור הזה של one stop shop, הסיפור הזה עולה גם עם שורדי הטבח, עולה עם הרבה. אני לא מבינה למה זה עדיין לא מתכנס לייצר איזשהם מנגנונים מסודרים אחידים של תחת, אולי, משרד ראש הממשלה, או תחת משרד שיעשה את זה, אבל זה משהו אחד.

רק להגיד משהו על הגנה מפני פיטורים. בחוק הגנה מפני פיטורים שאנחנו העברנו בכנסת.

איך זה קשור?

הוא אמר על המלווים. אז נכנסו שם משפחות החטופים. צריך להוסיף את הקטגוריה גם של משפחות החטופים ששוחררו, ואז בעצם לתת להם את האפשרות ללוות בתהליך השיקום עדיין את המשפחות. זה תיקון חוק מאוד קטן, אני אפילו אגיש אותו אולי. פשוט זה מה שנעשה, אבל אני אומרת שזה מאוד קל.

אנחנו נגיש את התיקון, רק חבל לי שכל דבר צריך להיות פה במדינה בחקיקה.

חבל על הזמן, נכון.

אני כן אומר, אני מרגישה כזה דבר – ובואו זה לא כל דבר צריך להיות בנזיפות – מה קשה לי? שיש מקום שהצליח לתכלל, להיות one stop shop בשביל המשפחות גם אם אין להם את הכול לתת, וזה מטה המשפחות.

מתי פעם האחרונה ישבתם כלל הגורמים, ביחד עם האנשים המדהימים שבאים מתחומים, פרופסורים, דוקטורים, אנשים עם לב טוב, עם רצון טוב, לא חייבים להיות גם בעלי תארים. מתי בפעם האחרונה ישבתם עם המטה, עם בעלי המקצוע המדהימים האלה, כדי ללמוד מהם, כי הם יודעים יותר טוב?

רגע פנינה, את מתייחסת למנהלת או למטה?

לא מנהלת. המנהלת, אני רוצה להגיד לכם – בזהירות אני אומרת את זה כי אני יודעת מצד אחד מה הם עושים מצד שני אני יודעת שכשאני ניסיתי לפנות היה מאוד קשה – זה גוף מרוחק. יש פה גוף שפוגש אותם יום-יום. זה המשאב הכי יקר לכם היום, מטה המשפחות, בשביל להגיע למשפחות ולעזור להם ולתת להם את כל מה שצריך, זו לא שאלה של כסף ותקציב, זו שאלה של קשב והורדת האגו של מקבלי ההחלטות ופקידים בכירים, ולהגיד אנחנו הולכים ללמוד מכם. זה שיתוף ציבור בשנת 2024.

אני אשאל את חגי אם אתם לא יודעים לתת לי תשובה. יש פה גם את נציגי משרד ראש הממשלה, וכמובן ירונה סמנכ"לית, אני רואה אותה תמיד מנכ"לית. ירונה שלום הנהדרת, סמנכ"לית מערך נכויות ושיקום, המוסד לביטוח לאומי.

בשבילנו תמיד היא מנכ"לית.

אני רוצה את כל משרדי הממשלה, זה חייב להיות תוכנית מתוכללת, זה לא יכול להיות שאנחנו ניתן ציונים למשרד אחד שרוצה יותר.

אבל אנחנו כל המשרדים פה.

מתי פעם האחרונה שהגעתם אל המטה וישבתם איתם?

אני במנהלת.

לא במנהלת, עם מטה המשפחות.

אני הגעתי לשם, ואני בקשר קבוע עם כמה אנשים מהמטה, גם עם ורדה הייתי בקשר.

חגי, מתי פעם אחרונה הייתה לכם ישיבה – כרגע אני מדברת על תחום הבריאות – רצינית, עם גורמי המקצוע? כלל גורמי המקצוע הרלוונטיים שמחזיקים את התפקיד הרלוונטי בעניין?

עם המנהלת הייתה לנו פגישה לא מזמן, והיא הייתה מאוד חיובית. אני חייב להגיד, מה שחסר כאן, אחד, זה דחיפות. מה שקורה שעכשיו כבר מתעצבת החוויה של החוזרים וזו כבר תקופה ארוכה והם כרגע לא מקבלים את המענה הנדרש. אני אומר עם כל הרצון הטוב, עובדתית.

כן, את זה אנחנו יודעים. אני רק רציתי לדעת מתי בפעם האחרונה ישבתם עם המנהלת?

אני לא רוצה לעשות שיימינג, אבל זה נכון שלא מספיק משתפים לא את המשפחות ולא את מטה המשפחות, צריך לשתף אותם יותר. הם צריכים להיות built in בתוך המערכת הקיימת, כי זה לא שעושים פגישה חד פעמית, אלא בפגישות הקבועות, והמולקולה, מצוין, אז למה צריך לחכות?

תודה חגי. אז נציגת המנהלת, אנחנו שומעים את הקולות, התחושה היא – לצערי אני אומרת להבדיל אלפי הבדלות – שלמדינה אין את השולחן המתכלל הנכון והפלטפורמה הנכונה לתכלול ואז יש איזו ציפייה מהאזרח – במקרה הזה מהשבים ומהמשפחות שלהן – שיתחילו להתרוצץ אחרי הבירוקרטיה הישראלית, זה מקריס, זה בלתי אפשרית.

אושרה גדרון, ראש תחום ממשל במנהלת החטופים הנעדרים והשבים, משרד ראש הממשלה. בעצם כל נציגי המשרדים יושבים אצלנו במנהלת, והמשפחות. המולקולה שדיברה על זה קודם מרב, זה משהו שהולך וקורה, זאת אומרת זה קורם עור וגידים ויש מפגשים יזומים עם משפחות, זה משהו שקורה. אני כן אעלה את הדחיפות ואת הבהילות.

מה? פר משפחה?

פר משפחה.

עד היום לא הגעתם לכל המשפחות?

חברת הכנסת, באופן יזום של המנהלת.

יזום אני מדברת, מה זאת אומרת. בואי אני אספר לך מעולם אחר. אני למשל, כשאנחנו קלטנו את
העולים מאוקראינה או עולים מאתיופיה, ואנחנו מדברים איתכם על מסה – ירונה מכירה את זה – של 70,000 בארבעה חודשים, נראה לכם שלא הגענו לכל משפחה? ואנחנו מדברים איתכם על 70,000, הגענו לכל משפחה. עד עכשיו הייתם צריכים להגיע לכל משפחה עם דוח מאוד מסודר של הצרכים.

הגיעו, אבל ה-one stop shop שרוצים לעשות, בעצם שמשרד הבריאות, משרד הרווחה, סיוע משפטי במשרד המשפטי, מלווה, מתאם, קצין קשר, כל אלה ביחד נפגשים עם המשפחה ביחד, one stop shop, זה בדיוק העניין. זה משהו שהוא חדשני. זה מה שקורה בדיוק עכשיו.

חצי שנה, חצי שנה.

בואו נשמע את אלה. אלה, מה יש לכם היום?

אני לא מסוגלת לשמוע את זה יותר.

אלה, בואי תספרי לי מה קורה ביום-יום.

לדעתי ישבנו פה לפני יותר מחודשיים ודיברנו על המולקולות האלה. יש פה כמה עדים.

אלה, מי בקשר עם המשפחה, יקרה?

יש לנו מלווה מהמנהלת. אני כבר כמה זמן מבקשת ממנה מטפלת צמודה לאמא שלי, כבר כמה זמן. כי אמא שלי לא קמה מהמיטה, הבית המטונף, המצעים לא מוחלפים, הכיור מלא, ולי אין זמן לעשות את זה, והיא לא מסוגלת לקום מהמיטה. ובכל פעם היא אומרת לי זה מעליי, אנחנו מחפשים, אנחנו מאשרים. וזה לא עליה, כי היא מושלמת והיא רוצה לעזור. זה על הגבוהים במנהלת. ולהגיד לי שאתם עובדים על להגיע עם כל המשרדים לאמא שלי? חצי שנה? זה לא חדשני, זה לא חדשני, זה היה צריך לקרות ביום שהיא השתחררה.

תודה אלה, אני רוצה לפתור את הנוהל הזה. ביטוח לאומי , ירונה, את נמצאת איתנו. אנחנו יודעים שגם קשישים מקבלים שעות של מטפלים, אנחנו יודעים שיש הרבה מאוד פתרונות.

חברת הכנסת מירב בן ארי, איך יודעים שנכנסת?

אני מבקשת שתקשיבו, יהיה פה נוהל היום, לא הגיוני שמי שזקוק לעזרה ביום-יום בתפקוד, שזה ממש פתיר ומהיר ,לא מגיע אליה. ואני מבקשת שתבדקו את כל המלווים שלכם שהם מספיק מוכשרים לדבר הזה.

יש פה את ביטוח לאומי לידי שהיא אחראית על מרכזי שיקום.

אבל את שמעת מה שהיא אמרה? המלווה. הבקשה הגיעה למלווה של המנהלת, היא כנראה לא העבירה את זה לביטוח לאומי, או שלא יודעת, היא מתברברת בדרך, ואין לנו זמן להתרברבויות.

אבל אני מציעה לשמוע רגע עם הנציגה של ביטוח לאומי, כי הנציגה יושבת במולקולה.

או שפשוט נמנה איש לתיאום ותכלול.

ממש.

זה עוד משכורת, תיאום ותכלול, מאוד פשוט. יש את זה בכל יחידה צבאית.

יש במולקולה תיאום ותכנון.

אבל אם אחרי חצי שנה או שמונה חודשים זה לא עובד, אז זה לא עובד.

מיכל, אני תכף אאפשר גם לחברי הכנסת. סליחה, את לא מנהלת איתה שיח. תודה.

שמי חדווה הלב"ץ, אגף שיקום, כבר לא מפתח תקווה. אני אתייחס גם ברמה הספציפית קודם כול למה שאת מעלה, זה נושא שהוצף אל עובדת השיקום ביום חמישי והוא בבדיקה, תקבלו על זה ממש - - -

אלה, מתי העלית את זה בפעם הראשונה?

אני מעלה את זה מהיום שאמא חזרה.

זה לא הגיוני. אתם חייבים להכיר זה שהנוהל לא ברור או שהמלווים לא מספיק טובים. חלילה, אני אומרת את זה בצניעות כי יש אנשים שמקדישים את כל חייהם בדבר הזה, ועדיין משהו לא עובד, וזה דבר מאוד פשוט. ואם אתם מצפים ממנה, בזמן שהיא נלחמת על אבא שלה שיחזור מהשבי, שהיא תרוץ לביטוח לאומי, זה לא יקרה. זה לא יקרה.

עובדת השיקום נמצאת איתכם בקשר, נכון?

לעדכן אותך שחמאס נתן תשובה חיובית לעסקה.

את יודעת מה אנחנו הולכים לעשות מפה?

אנחנו מכינות עכשיו מכתב, מחתימות את כל חברי הכנסת לתת רוח גבית לנתניהו.

כולנו בעד עסקה.

אופטימיות זהירה רבותיי. ירונה, בבקשה. ואני אתן למנהלת להמשיך.

אני רוצה רגע להתייחס. קודם כול אני חושבת שהשיח פה הוא באמת דיני נפשות, וליבי עם אלו שנמצאים בעזה, ואני שמחה על כל מי שחזר, ואנחנו צריכים לעשות הכול כדי לדאוג שהחיים שלהם יהיו מעתה טובים יותר. אני אתייחס לחוק פדויי שבי שאמור לעלות כרגע, שנותן מעטפת מאוד רחבה.

חברות הכנסת, אני מבקשת.

אני כן אתייחס לדברים שעלו פה, ברשותכם, ואתן מענה למה שאני יודעת. ולמה שאני לא יודעת אנחנו ניקח ונעשה שיעורי בית. לגבי טיפולים אלטרנטיביים ביטוח לאומי כרגע נותן 6,000 שקלים, זה באמת תקדימי, לפני כן לא ידענו לעשות את זה, לכל נפש.

שנתי או חודשי?

6,000 שנתי.

ומה קורה אם ילד זקוק, למשל, לרכיבה על סוסים, וזה יקר?

אנחנו מוצאים פתרונות, אוקיי? זה לגבי הטיפולים האלטרנטיביים. לגבי האיסוף של המידע ואיחוד של המידע, אני חושבת שאני מסכימה עם ורדה שדיברה על זה, וגם נדמה לי שפרופסור חגי דיבר עלז ה, אני חושבת שלנו זה מאוד יסייע גם, ואנחנו כן צריכים לדאוג, אני אפנה גם למשרד הבריאות כדי שנייצר מאגר אחד.

נושא נוסף, אני התחלתי לדבר עם השבות, ונראה לי שצודקת מי שאמרה פה – נדמה לי שזו הייתה ורדה – שצריך לייצר קהילה. הן מדברות על זה, קשה להן לבד להתמודד. גם אם יש להן את כל הזכויות הן לא מצליחות להגיע אליהם. ונראה לי שאם נצליח לייצר קהילת שבים נוכל באמת להבטיח שהן יגיעו לכל הזכויות.

אבל התחושה שכבר הפלטפורמה קיימת, שזה מטה המשפחות. המדינה צריכה לדעת להזרים להם את כל הסיוע וגם אפילו לתת להם את האפשרות.

עוד דבר אחד, לגבי מלווה. יש לנו איזושהי יכולת לעשות את זה, שהיא בתוך החוק אבל בצורה - - -

של מה? של טיפולים רפואיים? טיפולים אחרים?

מלווה לכל הדברים למי שנזקק. ואנחנו עשינו את זה לחלק מהשבות. אם יש בעיה, אנחנו נפתור אותה.

אז יש שני דברים שאם את תפתרי לי את זה, ותחזירי לי תשובה חיובית השבוע – עוד היום הייתי רוצה – אז זה כבר מבחינתי התקדמות.

אחד, זה הסיפור הזה שתהיה לכם החלטה ברורה של מי ששב מהשבי או גם משפחה של חטופים שלא מתפקדים, לתת להם את השעות שמגיעים הביתה ומסייעים להם, הם לא שם, הם לא נמצאים שם. זה קשה מאוד ההתמודדות הזאת ואנחנו מבינים את זה. להבדיל אלפי הבדלות יש לנו את הסיפור של אלמנות צהל, נשות הנופלים שגם שם, עדיין לא אישרו להם, אבל יאשרו להם עכשיו. אני מבקשת שתבדקי את הסוגייה הזאת, זה אחד, מה שאלה הציפה.

הדבר הנוסף, זה לבדוק, לפני זה לעשות שיעורי בית מול מטה המשפחות שמלווה לטיפולים רפואיים, וזה לא רק לטיפולים רפואיים זה יכול גם לעשות קניות. הם צריכים מלווה. ויכול להיות שהמלווה הזה זו חברה טובה, ויכול להיות שהמלווה הזאת זה דרגה שניה או שלישית מבחינה משפטית. אתם חייבים לשנות את זה.

אנחנו נבדוק את זה.

לא, אני רוצה שתגידי לי למה זה לא שונה עדיין?

לא, מלווים כבר היום אנחנו נותנים למי שביקש.

מי שביקש והגדיר ספציפית זה האיש שמלווה אותי?

כן.

וזה בלי התניה משפחתית?

אני לא יודעת להגדיר את זה.

יש מלווים במקרים מסוימים לפי צורך, גם עקפנו תהליכים של המלצת רופא וזה בהתאם לשיקול הדעת. אני גם מזמינה שיש מקרים שהם שונים, הם חריגים, הם לא ב-default לפנות אלינו, לפנות לעובדי השיקום. אני חושבת שאנחנו מאוד זמינים בכל שעה בטלפון.

אני רוצה את זה כתוב.

אני אגיד לך מה קיים, אם יש מישהו שהיא מלווה שהיא לא מדרגה ראשונה ויש אשתו של מישהי שחזרה מהשבי עם ילדים, בעלה עדיין בשבי, יש לה מלווה, אחותה במקרה, אז אמרו לה להעביר את השעות של הביטוח לאומי לשעות תפעול. זה לא נחשב.

זה לא זה, אני לא מתייחסת. על מה שהיא מדברת זה היה על תשלום אוטומטי של אובדן הכנסה.

אני רוצה את זה במסמך ברור כתוב. אני רוצה לדעת מה הנוהל, מה אתם נותנים? שזה גם לא יהיה בסוף על חשבון הקצבה, ועושים מזה - -.

אין בעיה, נעביר את כל הנתונים.

כמו שאמרתי, יש דברים פשוטים זה כבר קיים. יש אנשים שהם קשישים, שהם מקבלים שעות סיוע אז אפשר לתת.

זה דרך סיעוד אפשר, אין בעיה. העלנו להם לרמה שש.

פנינה, אפשר להתייחס רגע?

כן, אלון.

דבר ראשון שאתם אומרים שצריך לבקש את זה. אני רק אומר ואני רק מדגיש שחשוב מאוד שזה יהיה בדחיפה ולא במשיכה. אנחנו לא צריכים למשוך את זה. צריך לדחוף כל הזמן.

אור, אתם מתכללים את הדבר הזה? לפני שאת מסבירה, משהו פה, באמת – אנחנו כל פעם חוזרים וזה מבורדק. והכי גרוע שגם אם היה ברדק אבל המשפחות היו אומרות אנחנו מקבלות, אז היית אומרת שיהיה ברדק ובלאגן אבל המשפחות מקבלות. אבל המשפחות בסוף לא מקבלות. הרי בסוף הרווחה, עו"סית צריכה להגיע, לתכלל. יכול להיות שיש כאלה שלא רוצים עו"סים, אז בסדר, מלווה של המנהלת. איפה זה?

אני רק אסיים, אני אגיד שדבר ראשון באמת חשוב שזה יהיה בדחיפה ולא במשיכה. שאנחנו נגיד אנחנו לא צריכים את זה ולא צריכים את זה, ולא שאנחנו נגיד מה שאנחנו כן צריכים. ודבר שני, אמרו פה לגבי קהילה של השבים, ואני יכול להגיד שיש צורך כזה.

יש צורך כזה מאוד.

שיהיה מקום, זה יכול להיות כמו מטה החטופים מול המשפחות, זה יכול להיות מקום לשבים, וזה לא צריך להיות ממקום פרטי כמו מטה החטופים, זה צריך להיות משהו ממשלתי.

רק של השבים?

של השבים שיש להם מקום בטוח שהם יוכלו לדבר עם אנשים שחוו את אותם דברים, למרות שזה גילאים שונים, רקעים שונים, זה עדיין מקום שהם יכולים להיות בו בטוחים ולדבר על דברים כאלה, וזה מקום שהוא גם יהיה טיפולי.

אני יודע שהיום ירדן, נגיד, רוצה ללכת לאיזה חוג ציור, היא נמצאת עם אנשים שלפעמים זה לא מתאים לה להיות איתם שם והיא לא רוצה להיות עכשיו בפרסום, היא רוצה מקום בטוח משלה ומקום כזה גם ייצר מקום טיפולי, שיהיה שם מישהו שהוא מטפל, וזה יכול לייצר קהילה שהיא תטופל בצורה יותר טובה כקהילה, כמו שיש לנובה שהתחילו ויש במקומות אחרים, לעשות קהילה של השבים. אותי זה מאוד מפתיע שזה לא היה עד עכשיו בצורה טובה.

אני רק אגיד שזה משהו שצריך לא עכשיו להתחיל לתכנן ושזה יהיה בעוד חודשיים, אלא להתחיל כבר מעכשיו, כבר משבוע, לקבץ את כל השבים, להגיד להם יש לכם, אפשר לעשות סקר איתם, יש לכם בשבוע הבא מתחיל חוג כזה וכזה אתם מוזמנים.

משרד רוה"מ, מי אמור לתכלל את הדבר הזה על מקום בטוח, ששם באמת גם מצד אחד הם פוגשים את האנשים שהיו איתם, ומצד שני יש להם סוג של סטריליזציה מול אזרחים, חלקם גם מציצנים, חלקם מציקים? הם לא צריכים את זה.

יש בעצם ניהול של שבים, שקובי נגר אחראי על זה, ופשוט אני אציף את העניין הזה בקבוצה.

זו לא תשובה טובה.

אני הצפתי את זה יומיים אחרי שאמא שלי חזרה. זה לא בסדר. דיברתי על זה פה בוועדות בכל שבוע. בכל שבוע דיברתי על זה פה בוועדות, בכל ועדה. אי אפשר להגיד שתציפי את זה עכשיו,. ואלון צודק, זה לא אמור לקרות עוד חודשיים ותתחילו לתכלל את זה עכשיו, כי אני אמרתי את זה לפני חצי שנה.

אני מוכנה לפנות את הלשכות שלנו וגם לפנות את החדר הזה אם חסר לכם מקום.

לא, פנינה, פשוט תעשי פה דיון מעקב. אין ברירה אחרת.

ברור לי.

כל שבוע דיון.

זה דיון מעקב, נעמה.

אני יודעת שהוא מעקב.

אני מבינה שאת לא אחראית על הכול.

אני מדברת על כל שבוע לראות מה קרה במקום לחכות. זה הכוח של פיקוח פרלמנטרי.

אני עוד פעם אשאל, משרד ראש הממשלה, מנהלת החטופים הנעדרים והשבים, אושרה גדרון, ראש תחום ממשל. את יודעת מה זה אומר? יח"צ מול הכנסת. למה לא הביאו לפה את המנהל?

יעל בניו-יורק עכשיו, אני אגיד.

יעל בניו-יורק. אז אם לא יעל, אם את אומרת זה הקולגה אחראי, תחזרי ליעל או למי המנהל שם עכשיו?

אני אחראית על הממשל.

אז אני אומרת לך גברתי אחראית הממשל, תחזרי, תחפשו מקום ותדאגו לפתוח להם. אם אתם לא יודעים להביא אנשי מקצוע תאמיני לי, המטה יודע לעשות את זה, וזה חבל, חבל שזה בנוי על מתנדבים. אבל אתם צריכים לעשות את זה כי יש דרישה מהשטח. יושב פה אלון ומדבר על רעייתו שצריכה את זה.

אבל יש שם המון תוכניות ודברים. זה מה שאור מנסה - -.

אור צוברי , משרד הרווחה.

ואז נעבור לחברי הכנסת, סליחה.

אני אגיד מה אנחנו נותנים ומה התוכניות לעתיד וגם נתייחס רגע למה שעלה כאן. קודם כול אנחנו מהיום הראשון אמרנו שלכל משפחה של חטוף/שב בעצם תהיה עובדת סוציאלית שמלווה את המשפחה בקהילה, גם תתכלל את הטיפול אבל גם תדע להפנות לגורמים אחרים ותהיה בקשר מול המולקולה.

יש משפחות שזה עובד טוב והקשר הוא מיטבי ומשמעותי. יש משפחות שלא, וחלק זה גם בגלל רצון המשפחה, חלק זה מהמון מקרים שיכולים להגיע. אנחנו כל יום עובדים בזה ומשתפרים בזה. העובדות הסוציאליות שלנו מקבלות הדרכות פר אוכלוסייה.

תעשי לי סדר. העובדת הסוציאלית והמלווה. מה הממשק?

יש את המולקולה של מנהלת החטופים. במולקולה יש את ביטוח לאומי, בריאות, רווחה וחינוך.

ומי מתכלל אותם מול המשפחה?

יש דבר כזה שנקרא מת"מ, שהוא מנהל תיק משפחה במנהלת והוא אחראי בעצם גם לקיים פגישות קבועות.

ואיפה העו"ס נכנס? במולקולה?

כן. הוא גם במולקולה, אבל זה שני צירים. העובד הסוציאלי גם במולקולה אבל גם מול המשפחה. יש דברים שעולים מול העובד הסוציאלי, כן אנחנו כפופים לחובת הסודיות, יש דברים שעולים מול העובד הסוציאלי שממש לא עולה במולקולה

אושר, יש לך את התוכנית כתובה? איך התרשים זרימה? איך זה עובד?

של המולקולה?

של הכול. של איך הם מקבלים ממי, מתי ביטוח לאומי, איפה ראש הממשלה? סדר. אני רוצה לדעת איך משרד הבריאות נכנס. יש לך?

כן.

תציגי.

לא כאן אבל אנחנו נביא את זה.

אוקיי, אז בשבוע הבא נעשה את זה עם התרשים הזה כדי להבין, כי כבר נהיה לי ברדק בראש. ואני בטוחה שדברים יוצאים לפועל, אני לא מבטלת לחלוטין, אבל על הטענות שאמרו פה, אין מענה.

אני אשמח להשלים. אנחנו תגברנו גם את המענים שיש לנו בקהילה, אם זה במרכזים לטיפול במשפחה, מרכזים להטרדות מיניות, את כל תקציב הסיוע החומרי הכפלנו.

מה התפקיד שלך?

מנהלת אגף חרבות ברזל. אנחנו בעצם משתמשים בשירותים שיש לנו עבור המשפחות האלה, אבל כמו שנאמר פה, מה שהיה לפני ה-7 באוקטובר לא תמיד רלוונטי לעכשיו ואנחנו צריכים לחשוב אחרת, לעבוד אחרת, לייצר מענים - - -

כן, אבל אור, את אלו עברנו ארבעה חודשים לפני. אני רוצה לדעת, יש פה משפחה שזקוקה. האמא לא מצליחה לצאת מהמיטה, היא לא היחידה, היא צריכה עזרה. איך את עוזרת, בתור עו"סית? את לא עו"ס, אבל העו"סים שלך.

אני לא רוצה להתייחס פרטנית.

ואיפה הדוח? האם הדוח הזה מועבר למשרד ראש הממשלה?

בוודאי.

כמה יש לך שמקבלים את הסיוע הזה, החודשי? אני רוצה שתשלפו לי את הנתונים בבקשה. כמה מקבלים הגעה הביתה וסיוע?

תלוי איזה סיוע חומרי. אני יכולה לשלוף את זה.

תשלפו את הדברים האלה, תביאו לנו. כי אני מרגישה שאנחנו לא יכולים לדעת ככה. חברת הכנסת נעמה לזימי.

עוד משפט. דיון קודם התייחסת לאוכלוסיות, לנשים ששבו, ואני רוצה להגיד שיש לנו נשים מבוגרות, אזרחיות ותיקות שחזרו מהשבי, נמצאות אצלנו בדיור מוגן, חלק בדיור מוגן, חלק בקהילה. אנחנו פיתחנו מענה שמתייחס. יש עובדת סוציאלית שגם יודעת לחבר את האישה המבוגרת גם לקהילה האורגנית שלה, אבל גם לעשות את התיווך בתוך הדיור המוגן.

קודם כול יפה. אבל אני אומרת לכם, את זה יודעים לעשות העובדים הסוציאליים – כי יש לכם אגף שלם לאזרחים ותיקים – אבל אתם לא מתאימים עדיין שיש צעירות שחזרו מהשבי שזקוקות לעזרה הזאת, ואז החיבור הזה עם ביטוח לאומי הוא סופר קריטי, כי הן לא הולכות לצאת מהבית, הן צריכות את העזרה בתוך הבית.

החיבור קורה.

הוא לא קורה, אל תגידי משהו שהוא לא נכון. כי אם הוא היה קורה אז עדויות שעולות פה וצפות, וגם בפנינו חברי הכנסת - - -

פנינה, אני כן אגיד שיש מלווה מביטוח לאומי שהיא בקשר רציף, יש את הדבר הזה וזה קורה. אבל כמו שאמרתי זה תמיד אם אנחנו צריכים משהו אנחנו מעלים. אני הדגשתי את זה שאנחנו צריכים יותר את הדחיפות, שיתנו לנו את כל קשת הדברים. אני יודע שזה כמעט אינסופי, אבל עדיין כל הזמן לדחוף האם אנחנו צריכים את זה, האם את זה? נגיד, עכשיו אנחנו צריכים אולי בייביסיטר.

מהרווחה היו איתכם בקשר?

אני חושב שכן, האמת שירדן תדע יותר טוב ממני להגיד אם כן או לא, אני חושב שכן. אבל כן, זה מבולבל בסוף ואנחנו מקבלים כל מיני דברים אבל אנחנו צריכים את זה יותר בדחיפה ושתהיה לנו את הקשת המלאה, והנה, יש פה גם מענים שלא התקבלו, כמו עוזרת ודברים כאלה.

וגם עזרה במילוי כל הבירוקרטיה, כל הטפסים. שזה משהו שהרבה מאוד אנשים, אם כבר הם מקבלים את העזרה, נתקלים בזה.

נגיד אם הם צריכים להוציא טופס 17 או טופס כזה או אחר.

רק ברשותכם להוסיף אם אפשר, שזה לא מספיק להגיד שהם זכאים לטיפול, צריך לעזור להם למצוא את הטיפול הקרוב ליד הביתה, שיגיע אליהם. ליזום, לדחוף להם. זה לא מספיק להגיד להם שמגיע.

תודה.

הדיון זה לא דיון כזה שאפשר להחזיק במשהו, אולי נגענו בדברים קטנים. אמרתי גם בהתחלה, זה דיון שיפתח סדרה של דיונים בתחומים, כל אחד בתחום שלו, כדי שאנחנו נוכל באמת לראות את המענים.

אני מבקשת מנציגי הממשלה, תבואו עם תוכניות כתובות שאנחנו יכולים לקרוא, להבין. כי אם אנחנו לא מבינים הם לא יבינו גם מה מוצע להם. הנגשה עלתה פה כמה פעמים וגם תכלול. בבקשה, חברת הכנסת נעמה לזימי.

אני רוצה להיות קונקרטית אז אני אהיה קצרה. אני כן רוצה להגיד שהרווחה וביטוח לאומי רואה את ההשתדלות העמוקה שלכם מאז תחילת המלחמה. אני רואה את זה בהמון סוגיות נוספות.

מירב, זה מפריע לה, היא ביקשה. אל תלכי עוד מעט את תוכלי לדבר, רק שלא להפריע.

אני רק רוצה כן לומר שאת הביקורת שאני עכשיו אומרת אני אומרת על מערכת וזה לא חלילה אליכם. העובדה שאנחנו נמצאים פה קרוב לשמונה חודשים אחרי תחילת המלחמה ויש פה עניינים מאוד בסיסיים שלא קורים והחברה האזרחית כן עושה אותם, מטה החטופים מבחינתי זה גם החברה האזרחית, זה אנשים פרטיים, מתנדבים, שמצליחים לייצר מערכות וממשקים שהמדינה לא עושה גם שמונה חודשים אחרי.

יש פה כשל, וחייב להכיר בכשל הזה. מה קורה שהמדינה המתוקצבת – אני זוכרת שתקציבים שהעברנו למטה הרשמי בוועדת הכספים בתקציב האחרון – כל הדברים הללו כשהם מראים – באמת סלחו לי – את החידלון ממש, באמת עצוב לי. אם הם עושים את הדבר הזה עם מתנדבים שמתמרנים בין משפחה לעבודה והכול, והמדינה לא עושה את זה, יש כאן פשוט פער מטורף.

חד משמעית פנינה, לא יעזור, אם לא יהיה פה פיקוח פרלמנטרי שבועי, לא יקרה כלום, אנחנו רואים את זה.

אבל זה מצריך מהם להגיע בכל שבוע להיות איתי.

אני אכן אבוא ואני גם לשירותך בזה פנינה. את רוצה שגם נתחלק בוועדות, נעשה משהו, כל דבר אני ואת על זה, אני מבינה. אין ברירה, פיקוח שבועי שפשוט יראה מה הסטטוס. כי אחרת אנחנו נגיע לתשעה חודשים ועשרה חודשים ולא נבין איך דברים לא קמו? מודלים שהקימה החברה האזרחית, המטה להשבת משפחות החטופים והחטופות אבל לא מקימה המדינה.

אני מתחברת למה שנאמר פה על טיפולים אלטרנטיביים, אנחנו חייבים לאמץ את זה בכל מודל רפואת הנפש ובפרט אל המקום הזה של פדויי השבי ,וגם המשפחות, אנחנו שומעים את זה גם מפוסט טראומתיים, גם משורדים, גם מפצועים, שממה אומרים שרוצים עוד אלטרנטיבות, הגיע הזמן לעשות את זה. גם על זה דיברנו בהתחלה, אמרו שיכניסו.

זה הוסדר.

זה הוסדר אבל עדיין לא כמו שצריך מבחינת המענה.

זה תוקצב ל-6,000.

חבר'ה, אנחנו כל היום מעבירים את זה בדחיפה. שלחנו רק עכשיו סמסים לכולם.

אבל ירונה, הביקורת היא לא על ביטוח לאומי. אני חושבת שהמדינה צריכה להגיד שאם זה שקול ואם יש מי שאומר אני מעדיף, הטיפול האלטרנטיבי עושה לי - - -

היא אומרת שהם אישרו את זה.

אישרנו את זה.

תקרה היא 6,000 ויש דברים שהם יותר יקרים. הם אמרו שבאופן חריג אתם גם תדונו.

כרגע אני לא ראיתי שיש בעיה.

יש 6,000 שקלים שזה בערך 20 טיפולים, הזה לא מספיק.

אני מסכימה עם אייל, חברים.

נגיד את זה לטובת הפרוטוקול וגם לטובת כל המשפחות. אם יש מי שצריך יותר, אתם לא תסגרו לו את הדלת.

כן.

אני מבקשת שתגידי את זה לפרוטוקול.

אנחנו נבחן את זה באישור רפואי.

ומשפט אחרון, אני אתן לשאר לדבר, לגבי הפורום המתכלל

אני אומרת שאם אתם פוגשים מקרה אחד כזה שיש צורך בחריגה והיא לא התקבלה.

אם נפגוש את מי שצריך, צורך בחריגה. פנינה, אפשר לטפל בזה בשנייה, הארכה אוטומטית לעוד סדרת טיפולים. אבל אני כן להגיד משהו על קטגוריות יש קטגוריות שונות וצריך להתייחס אליהם במובן הזה של מענים הוליסטיים, אוכלוסייה מבוגרת, ילדים, להבין איך לא עושים רק איזשהו מתווה, אלא להבין את ההתאמה הטיפולית.

תודה לנעמה.

יש לי שתי בקשות. בקשה אחת, כל מה שדיברתן עכשיו לא הבנתי. ובפעם הקודמת שישבנו פה הבטחתם להוציא קטלוג – זה היה לפני חודשיים הפעם הקודמת שישבנו פה – של כל מה שמגיע לנו.

יצא.

זה לא הגיע אליי.

לגבי פדויי שבי, אני מציעה רגע שנמתין, החקיקה עוברת בימים אלה ואז נוציא.

היא מדברת על הנגשה. אז באמת דיברנו על הנגשה. אז באמת דיברנו על הנגשה.

אז יצא אוגדן אחד שיש הסכמה בו.

אני אגיד שהאוגדן יצא בתחילת מאי ואני אבדוק, כי זה היה אמור לעבור למשפחות.

אז זה לא הגיע, אני אשמח שזה יגיע.

זו בדיוק הבעיה, הנה, אושרה. בסוף את יכולה להגיד אנחנו עושים. לא ביקשנו לכל אזרחי מדינת ישראל, אנחנו מדברים פה על קבוצה שהיא מאוד ספציפית. אתם יודעים מי הנפשות הפועלות, ואתם צריכים להגיע אם זה לא הגיע תבדקו את העובדים שלכם.

והבקשה השנייה שלי בהקשר הזה, אם יש מולקולה מסודרת אני רוצה את השמות של מי, מה, למי אני פונה? אם יש בריאות, אם יש רווחה, אם יש חינוך, אין לי שמות, אין לי מושג מי המולקולה שלי. אז אני מבקשת שזה יהיה שם, וטלפון ושזה יהיה מסודר, ושיגיע אליי מייל/מעטפה הביתה של האוגדן הזה ביחד עם מה שרלוונטי לאמא שלי, ביחד עם המולקולה והטלפונים, שאני אדע למי לפנות.

בסדר גמור, אוקיי. כשהחוק יעבור יהיו עוד עדכונים באוגדן של הזכויות. אני מבקשת לוודא שהאוגדן הזה מגיע לכל משפחה, כי זה מיצוי הזכויות. חוץ מזה, אין לכם איזה אתר סגור כזה?

יש קבוצת וואטסאפ.

אבל הנה, יש לכם פה שתי משפחות שלא קיבלו. אני קיבלתי אבל יושבות פה שתיים שלא קיבלו.

לא קיבלו, חבר'ה. משהו פה לא עובד. לא עובד. אני אומרת לכם, זה לא סתם.

אני לא חושבת שאלה צריכה להתמודד עם 20 אנשי קשר, עם כל הכבוד. צריך לתת לה איש קשר אחד שירכז לה והוא יעשה מאחורה את מי שצריך, היא צריכה את העזרה הזאת.

טוב, תודה. חברת הכנסת שלי מירון, בבקשה. אחר כך חבר הכנסת – הוא הלך – שוסטר. היו פה הרבה מאוד חברי כנסת שאחר כך אני אזכיר אותם אבל לא הספיקו לדבר. גלעד קריב אחריך.

סליחה שיצאתי, פשוט עם כל הדברים הסוערים שקורים כרגע אנחנו מדבר לדבר. קודם כול זה דיון מאוד חשוב, ואני מברכת עליו. אני רוצה להגיד דבר פשוט, אני שומעת שבאמת יש מאמצים ויד מנהלת ויש המון גופים ויש מלווים ויש הרבה מאוד ניסיונות, מה שנקרא.

בסוף, באמת הפשוטה של החיים, זה צריך להיות תהליך נורא פשוט. צריך להיות בן אדם אחד שעומד מול המשפחה ויודע לתת לה תשובות על הכול. הוא צריך לעשות את כל הבירוקרטיות והעניינים מאחורי הדברים והמשפחה צריכה לקבל שירות בדחיפה.

אתם יודעים, אפילו כשאני הולכת לשבעה של משפחה של חטופים, אני יושבת מולם ואני שואלת אותם במה אני יכולה לעזור לכם? זה נורא פשוט. ואז הם אומרים לי תשמעי, יש לנו בעיה עם חברת החשמל, יש לנו בעיה עם זה, ואני מרימה טלפונים וסוגרת עניינים. זה באמת נורא פשוט, פשוט צריך לשאול אותם בכל בוקר, בכל יום במה אני יכול לעזור לכם היום? במה אתם מתקשים? מה אתם צריכים? כזאת שאלה פשוטה וקלה. אם ממשל ביידן יודע בכל יום מהבית הלבן ליצור קשר עם המשפחות של אזרחיו האמריקאים שחטופים, בכל יום, ולשאול אותם מה שלומם? גם אנחנו יכולים. זהו.

תודה רבה שלי. חברת הכנסת מיכל שיר ואז גלעד קריב. אני רואה את הסדר מהמנהלת. בבקשה.

אני שמחה לומר ששלי טל מירון ממש הביעה אחד לאחד את מה שרציתי לומר.

כי תמיד אומרים שאנחנו אחיות.

טוב נו, זה די ברור. אני רק אחדד ואוסיף ממש בקצרה. אני תמיד אומרת את המשפט הזה ולצערי הרב הוא כן מקבל משנה תוקף איום ונורא באירוע הזה. אם המדינה הייתה חברה פרטית היא הייתה פושטת רגל, מאוד פשוט. מדובר על מעט מאוד אנשים, מדובר על אירוע שהוא מורכב רגשית, ביטחונית, מדינית, מכל בחינה שהיא. מבחינה ארגונית הוא לא מורכב. כל מי שהקים וניהל חברה יודע שזה לא אירוע מורכב.

העובדה שאנחנו יושבים כאן שמונה חודשים אחרי האירוע, ולא רק בגזרת החטופים, אלא בכלל בצורה רוחבית טיפול באזרחים, המדינה עדיין לא שם בלתת מענה, ואני מברכת את האנשים שיושבים כאן, אני מברכת את משרדי הממשלה, זה לא אתם. כל חייל חייב מפקד בשטח, כל עובד חייב מנהל, כל דבר חייב תיאום, זה כל כך פשוט וברור.

כשאני הייתי ראש הוועדה לזכויות הילד, הבנתי שאין תיאום ותכלול בין ילדי ישראל, משרד הבריאות לא מדבר עם משרד הרווחה, משרד הרווחה לא מדבר עם משרד החינוך, משרד המשפטים. הקמתי גוף שיושב במשרד המשפטים שכל מטרתו בעולם הזה הוא תיאום ותכלול נושא הילדים. יושב שם בן אדם אחד, זו משכורת אחת של בן אדם, שכל תפקידו הוא רק לתאם ולתכלל, לעשות ישיבות בין מנכ"לי משרדי הממשלה על הנושאים האלה. זה לא דבר מורכב. ברגע שעושים את זה מורכב זה יהפוך להיות מורכב.

במבחן התוצאה, עם כל הרצון הטוב והתקציבים והאנשים והגורמים, אין מענה. אז מה עשינו בזה?

תודה. אנחנו נקיים פה דיון בשבוע הבא עם המנהלת ויתר גורמי המקצוע – כבר תכינו את עצמכם שריינו את התאריך – קודם כול שנראה איך עובד הסדר, כי אנחנו בעצמנו לא מבינים איך הסדר. מדברים עכשיו על מולקולה, מי בקשר ישיר עם המשפחה? העו"ס או המלווה? ולמה יש פה בכל פעם דיסאינפורמציה ואנשים שמדלגים על הזכויות שלהם וזה לא מגיע?

אני אגיד רק שהודיעו לי עכשיו שזה הגיע דרך שליח הביתה לכל אחד.

שליח?

הכתובת הרשומה שהוא נתן. זה הגיע כשליח, אוגדן רשום.

ואם הם לא בבית?

הם מפונים.

וגם באמצעי מקוון.

אנחנו נדבר על הכול, אני מבינה שאתם עושים מאמץ אבל זה מתפספס.

הכתובת היא קיבוץ בארי וקיבוץ ניר עוז, את יודעת איפה הם?

חבר הכנסת גלעד קריב, בבקשה. גם בתחילת הדיון קיבלתם באמת את התודה וההערכה של מי מהמשפחות על כך שאתה, חבר הכנסת ולדימיר בליאק וחבר הכנסת קרויזר, במשך תקופה ארוכה לקחתם יוזמה ואחריות על כל הנושא של זכויות של פדויי השבי, בבקשה.

תודה גברתי יושבת-הראש, אני מתנצל שהייתי בדיון אחר אז לא שמעתי את הדברים הכי חשובים שנאמרו כאן, ואלו דברי המשפחות. תראו, כולנו נושאים באחריות לעובדה שהשבים והשבות הראשונים הגיעו בחזרה כבר לפני קרוב ל-200 ימים, ורק היום הכנסת תשלים את מעטפת החקיקה של זכויות השבים והשבות מהשבי הנורא של החמאס. זה איחור דרמטי שקשה לתרץ אותו. אבל הדברים יתבצעו היום ואנחנו משעות אחר הצהריים היום נכנסים לאיזושהי מציאות אחרת, טובה בהרבה יותר בהקשר של התשתית החקיקתית, והכנסת תאשר היום את מעטפת החקיקה שיש בה בצעד מענק חד פעמי משמעותי, קצבה חודשית משמעותית בעבור כל אחד מהשבים והשבות ולא פחות חשוב מכך, גם הגדרה של כל סל הזכויות שנגזר מ-50% נכות מבלי להגדיר את השלב אפריורי כנכה, כל המעטפת, וכמובן מבלי לשלול את האפשרות להרחיב את אחוזי הנכות במקרה ובאמת השב או השבה זקוקים להכרה נרחבת.

הצלחנו גם להשיג הישג נוסף שבשלוש השנים הקרובות המדינה לוקחת על עצמה את כל ההיבט הרפואי, גם באותם מקרים רפואיים שלא ניתן באופן מיידי להוכיח קשר בינם לבין תקופת השבי, כדי להבין יותר טוב את השלכות האירוע הקשה הזה.

המעטפת הזו היה מעטפת משמעותית, היה אפשר להגיע ליותר בסופו של דבר ביחד עם הוועדה למיצוי הזכויות של מטה החטופים.

אני רוצה לומר על העניין הזה כי זה מתכתב עם הנושא שעלה כאן מצד חברות הכנסת והמשפחות, מכיוון שיש את הנושא הזה של מעטפת הזכויות של ה-50%, יש פה אתגר אדיר בהסתערות גם של המנהלת וגם של הביטוח הלאומי וגם של אגף השיקום של משרד הביטחון, כדי להנגיש את מעטפת הזכויות של ה-50% לכל שב ושבה ובני המשפחות באופן פרטני. זה לא עניין של אוגדן, זה עניין שבעקבות חקיקת החוק צריכה להיקבע פגישת מיצוי זכויות.

טוב שזה מעוגן בחוק, אני רק אמרתי שאנחנו העלנו את זה פה בדיון רחב בוועדה, וכבר הוציאו במאי אוגדן, אבל עכשיו בעקבות החקיקה זה מעוגן בחובה.

נכון, ואני אומר יותר מזה, עם כל הכבוד לשליחת אוגדן של עשרות עמודים, ממש צריך להיות גישת עבודה, ואני מזכיר שעל פי החוק, הסיוע המשפטי של המדינה.

נכנס לתמונה.

נכנס לתמונה. כל משפחה זכאית לעורך או עורכת דין שמבינים בעניינים האלה ישב איתם – ביחד צריך להיות עם נציג של הביטוח הלאומי והמנהלת – לכמה שעות של ישיבה, של הדרכה, שכל אחד מהשבים והשבות יאמר אלה בני המשפחה שאני רוצה שיהיו איתי בישיבה.

גם לי ברור וגם לך, חבר הכנסת קריב, שהחוק לא פותר הכול ואנחנו רוצים שהממשלה - -. ואני מאמינה באמת שאפשר לפתור ולצמצם את הפערים בזמן קצר.

גברתי יושבת-הראש רק עוד משפט אחד אני אומר.

כן.

וטוב שאת אמרת את זה, ואני רואה גם את הכותרת לגבי המעגל המשפחתי. תראו, אנחנו נכשלים עדיין בטיפול במעגל השני והשלישי. במשך שמונת החודשים האחרונים אנחנו לא מצליחים לפצח את העניין הזה, וכמו שאנחנו מכירים מהסיפור שלך שאת משמיעה אותו כבר חודשים מעל כל במה - -

באומץ רב.

המעגל השני הוא גם מעגל נפגע והוא גם מעגל מטפל.

אבל אלה היא מעגל ראשון.

אבל יש לנו כאן משפחות, ואנחנו צריכים לתת לזה מענה. ופה עוד לא הצלחנו עדיין.

בזמן שאני יושבת פה, המעסיק הפרטי שלי מממן אותי, וגם משלחות שראש הממשלה שלח אותי לנסוע במשלחות לחו"ל, המעסיק שלי מימן את זה.

וזה עדיין ממשיך.

כי אני לא קרבה ראשונה. כי אין קרבה ראשונה כי כולם היו בעזה או ז"ל.

תציגי את עצמך כי אני יודעת שאת רוצה לצאת, את מלווה משפחות?

אני מלווה משפחות. שלום נעים מאוד, אני הילה הלוי, אני עובדת סוציאלית במועצה אזורית אשכול. קודם כול אני חושבת שזה דיון מאוד חשוב, בתור אחת שנמצאת בשטח ומלווה משפחות. אני לא ארחיב פה על השבר של מועצה אזורית אשכול גם כי אני אתחיל לבכות וגם כי אי אפשר לתאר את הדבר הזה. אני צריכה לצאת אז אני אגיד ממש בכמה מילים.

מניסיון של באמת ליווי מאוד ארוך, לא תמיד המשפחות יודעות להגיד מה הן צריכות ואנחנו צריכים לזכור את זה. לא תמיד אני יכולה לשאול במה אני יכולה לעזור והם ידעו, גם כי הם לא יודעים מה הם צריכים וגם כי הם לא יודעים מה אפשר לתת. ולכן המענה שלנו צריך להיות צמוד כל הזמן, כמו שכבר נאמר פה, ויותר מזה אנחנו צריכים באופן אקטיבי לא רק לשאול מה צריך, לשבת, לדאוג שיהיה בן אדם שישב. אני לא יכולה לדבר בשם השבות, מי שם אותי? ואף אחד מאיתנו לא יכול לדבר בשמן. הן צריכות להגיד מה הן צריכות, מה יעשה להן טוב? אנחנו צריכים להחזיר את השליטה אליהן. הן חסרות לי בשולחן. אני יודעת שזה לא פשוט להן להגיע.

הזמנו אותן. לעיתים הן מצליחות להגיע ולעיתים לא, והכול בסדר.

אני יודעת ואני מכירה וזה קשה, והן עדיין חסרות לי.

אני רוצה לשאול אותך שאלה, כשאת נמצאת עם המשפחות ואת צריכה משהו, יש לך מענים מהממשלה?

יש לי מענים מהממשלה. אני אישית בתור עובדת סוציאלית מקבלת המון תמיכה ומענים ומדברת גם עם אור וגם עם כל מי שצריך, אני מקבלת דלת פתוחה.

יופי, אני שמחה לשמוע.

גם עם ביטוח לאומי, במולקולות שלי אנחנו בקשר קרוב וזה עובד. לא יודעת אם מספיק טוב, שוב, אני לא אדבר בשם השבות. אבל שוב אני אומרת שאנחנו צריכים עבודת עומק מולן, לא רגע מה אתן צריכות? אלא ממש לשבת איתן בנושא הזה ממש, ולאט-לאט לפרוט איתן דרך שיחה, ולהבין מהן. אנחנו אנשי המקצוע צריכים להבין מהן מה הן צריכות? ושוב, מה שהיא צריכה, מה שאמא שלך צריכה זה לא מה שמי שאני מלווה צריכה. אנחנו צריכים לזכור את זה, זה צריך להיות מאוד גמיש ותוכנית אישית לכל אחד. יש לנו את כל החטופים שחזרו וכל אחד מהם צריך לקבל תוכנית אחרת לחלוטין וגמישות לאורך זמן.

תודה הילה, ואם יש דברים שאת חושבת שגם אם עכשיו את ממהרת ואת רוצה להגיש לוועדה, תגישי, כי אנחנו נעשה פה דיוני מעקב. חברת הכנסת מירב בן ארי?

יש לי הצעת יעול. אני שרי גת, דודה של כרמל גת, אני מהעוטף. אני ניצלתי מהתופת, הייתי 21 שעות בממ"ד, גיהינום, מטורף. כרמל עדיין שם, זה מזעזע. אני באתי לכאן כדי להשמיע את הקול שלה ושל כל החטופים, ובהזדמנות זאת אני פשוט צועקת SOS שיחזירו אותם כמה שיותר מהר, ואני גם צועקת את הקול של הקיבוץ שלי, של בארי. אנשים לא יודעים מה הצרכים שלהם, אנשים נורא מבולבלים.

קשה לקום בבוקר, קשה להגיע לכאן, קשה לדבר, קשה לצעוק. יש אצלנו משפחות גם של חטופים, גם של נרצחים, גם של ניצולים, אנשים שעברו זוועות. פשוט אי אפשר לתאר את המצב הזה. אני לא יודעת מאיפה זה מתחיל וזה לא נגמר. מה קודם למה? הביצה לתרנגולת או הפוך? זה פשוט גיהינום.

אז יש לי פשוט הצעת ייעול – אני ממועצה אזורית אשכול – פשוט תמקדו את הדברים בכתיבה, כל הצרכים הבסיסיים של בן אדם, מהדברים הכי קטנים של הקיום, מה צריך. פשוט לבוא עם טופס מסודר לכל אחד שקשור לחטופים, לניצולים, לאני לא יודעת מה, ולנסח את הדברים. לעשות אפילו כמו שעושים סקר במידה רבה, במידה בינונית במידה מועטה. את מבינה למה אני מתכוונת? כי דיברו כאן על הליווי קודם.

אני יכולה להעיד על עצמי שאני בשבוע הראשון – אנחנו בפינוי עצמאי לתל אביב, אנחנו קרובים לאלון, לאבא שלו, אשל הוא אח של בעלי – ועדיין היו אזעקות בתל אביב, אנחנו היינו אחרי טראומה. אני יכולה להגיד על עצמי שהיו ימים שלא יכולתי להזיז את הרגליים ולצאת מהטראומה שהייתי בה, על אחת כמה וכמה חטופות שחזרו מהשבי, איזה גיהינום הן עברו שם. כאילו, זה לא ברור שלפעמים מרגישים מן שיתוק בגוף שאי אפשר לעשות, שאי אפשר לתפקד, שצריך את העזרה הבסיסית הזאת?

צריך להנגיש את העזרה הזאת, תודה.

את הסיוע, את התיווך. לפעמים לעשות את הדברים בשביל הבן-אדם. לקחת אותו, להעביר אותו, להגיש לו. אני רוצה לחזור פשוט להצעת ייעול. לעשות טופס מקיף עם כל הצרכים, קחו את הטבלה של מאסלו פירמידת הצרכים, אני לא אכנס לזה עכשיו, זו תיאוריה.

הצעה טובה, תבדקו את זה ולדעתי זה צריך להיות בשיתוף פעולה גם של הממשלה וגם של המוניציפלי. אנחנו תכף מסיימים אז אני רוצה – חברת הכנסת מירב בן ארי, תודה.

אני אגיד בקצרה. אני מתחברת לכל מה שנאמר פה, אבל בעיניי גם צפיתי בכם במשרד שלי, לדעתי – ואני אתחבר גם למה שאור אמרה, גילוי נאות היא הייתה היועצת שלי, היא מצוינת בפני עצמה – אני רוצה להגיד משהו, אני חושבת שהטעות, באמת הטרגית של הממשלה הזאת – חוץ מעוד הרבה טעויות שאני חושבת – שביום שהוקמה מנהלת התקומה – שבה היינו והתרשמנו וכל הכבוד שלקחתם אותנו לסיור הזה, זה היה סיור מעולה – זה שבמקביל למנהלת תקומה לא קמה מנהלת תקומה של הנפש, של הטיפול, של השיקום. כמו שבניתם – או שאתם מתכננים לבנות – והראו לנו, ובאמת צריך לתת קרדיט, היינו שם עם יושב-הראש ויצאנו, התרשמנו, גם שלי ומטי.

כן, עולשים עבודה מעולה באמת של התקומה.

ואני יושבת ואני אומרת לעצמי גם שם ואני אומרת את זה גם בשלוש ועדות, גם היינו בדיון של נרצחי הנובה, שגם היו נציגים שלכם – היה צריך להיות אדרי כזה של שיקום טיפול בריאות הנפש – מה שדיברת כאן, בת הדודה של כרמל גת סליחה שאני לא זוכרת את השם, גם הקשבתי לך, אני כל הזמן אומרת לעצמי מתי באמת תבוא ההחלטה להקים מנהלת תקומה לנפש הפצועה של כל-כך הרבה ניצולים, משפחות, חטופות? אני אומרת לך את זה, אפילו במסקנות שלך אולי תפני את, כי איתך הלכנו למנהלת תקומה, תפני אליהם שיעשו אותו דבר.

לא מספיק רק לשפץ את בארי ולבנות פיזית, לבנות קהילה צריך טיפול לנפש. למה אמרתי טעות טרגית? – הנה אני מסיימת – כי אם היו מקימים במקביל, פשוט היינו יושבים בדיונים ומקבלים עדכונים או הולכים אליהם. ושמונה חודשים אחרי היינו - - ואמרת משהו אחד נכון, לחשוב מחוץ לקופסה. אבל בסוף אתם הייתם צריכים לשלוח נציגים למנהלת אחת שמרכזת טיפול, שיקום, בריאות.

לא, אני אגיד לך את האמת, גם מנהלת החטופים, מי עומד בראש? גל הירש?

כן, אבל מי זה משה אדרי?

יש את מנהלת החטופים של רוה"מ שבראש שלה עומד ירון כהן.

זה יושב במשרד ראש הממשלה?

בני ברק.

שלום ירון, למה הוא לא בא? למה הוא לא מגיע? לא בכבודו לבוא לפגוש את נבחרי הציבור? זה ממש מרגיז אותי שיש כל מיני בעלי תפקידים שמזלזלים בנבחרי הציבור, שאנחנו אמורים להיות הקול והבמה של הציבור ולא מגיעים לפה. אני מבקשת שחלק מהמסקנות שבדיון הבא הוא יגיע. אם הוא לא יבוא אנחנו נלך אליו, תאמיני לי לא כדאי שאנחנו נלך אליו.

נלך אליו, היינו אצל אדרי. רק שאלה בבקשה.

אנחנו תכף מסכמים.

רק השאלה היא מה התקציב שלו, את יודעת?

אנחנו נשאל אותו את כל השאלות, אני מבקשת שזה יהיה חלק מהסיכום.

כי אדרי נתן לנו פירוט.

לפני שאני מסיימת, תודה חברת הכנסת מירב בן ארי. פרופסור עופרת שפירא ברמן.

מה התקציב של ירון?

תעשו סיור גם במנהלת וגם אחר כך במטה.

פרופסור עפרית שפרא ברמן, ראש מערך טיפול ארוך טווח בניצולי הטבח חטופים ופדויי שבי, את איתנו עדיין בזום? לא הצליחה לסדר? היא פרשה. בבקשה, שוש רצית לדבר לפני שאני מסכמת?

אני באתי היום, אני במשך שנים מלווה נשים במעגלי החיים בהתמודדויות עם הרבה מאוד טראומות, בעיות, הצלחות. דווקא היום נפל לי איזשהו אסימון קטן, אני רוצה להתייחס לכל מערך המטפלים ואנשי המקצוע שמלווים את השבות והשבים, החטופים ובני המשפחות. יש צורך אדיר לנוכחות שלך, חברת הכנסת פנינה תמנו, ושל כל אחת ואחת מחברות הכנסת, כרוח גבית לאנשי מקצוע שנמצאים בשטח עם מוטיבציה מאוד גבוהה לתת את המענים גם מחוץ לקופסה וגם בתוך הקופסה. יש שחיקה מאוד גדולה. אני אומרת את זה כאשת מקצוע, כאישה, כסבתא לחייל, ועוד ועוד ועוד.

הפורום הזה והנוכחות שלכם, האקטיבית, בקשר עם אנשי המקצוע ודרכם עם המשפחות, הכרחית. אנחנו הגענו למקום משברי. פנינה, את אמרת קודם , אני לא מבינה יש כאן בלאגן. יש כאן בלאגן לעניות דעתי, גם בגלל שהמצב בשטח קשה מנשואי, פנינה, גם של אנשי מקצוע ותיקים. אני אומרת את זה גם כאשת מקצוע וכאישה עם הרבה מאוד כובעים. אני חושבת שצריך כן לקיים פגישה שבועית עם נציגות קבועה של חברות הכנסת היקרות שיתנו לנו רוח גבית ולמשפחות. לצורך העניין נציגי השבות כרגע ואנשים שיכולים לתרום ולעשות, לא מחשבות, אלא פעולות אחת-אחת עם מעקב. הגיע הזמן שאנחנו נאגם את כל המשאבים האלה, כי כולנו שחוקים.

תודה רבה לך שוש. ירונה, קצת על החוק שעובר היום? אני רק אומר שבדיון הקודם היה דיון שהוא מאוד טעון, אחר כך הייתה לנו גם שיחה. אני יודעת שעשיתם הרבה דברים גם אלתרתם תוך כדי הליכה גם אם לא תמיד החוק אפשר, ועכשיו אני שמחה שזה מעוגן בחוק. אבל תתני בקווים כלליים.

אני אתן בקווים כלליים. החוק היום נותן מענק ראשוני של 50,000 שקלים. בנוסף הוא נותן גמלת פדויי שבי של 3,300 שקלים ועל זה מעטפת כוללת של 50% נכות מבלי להגיע לוועדה.

רגע, אז גמלת השבי היא תהיה לכל החיים?

כן. גם ה-50% נכות שזה אומר 2,700 שקלים בערך יהיה לכל החיים, זאת אומרת זה יצא 3,300 ועוד 2,700 זה לכל החיים.

ה-50% לכל החיים?

כן, וזה לא משנה אם אתה עובד או לא עובד. והמעטפת הרווחה.

שזה 3000 וכמה?

3,300, אל תתפסו אותי בדיוק על המספרים, המספרים טיפה שונים. אבל בעיקרון זה נותן גמלה לכל החיים ומעטפת רחבה שחשוב להסביר אותה. זה אומר טיפולים נפשיים.

ללא הגבלה, ממש באופן שוטף?

טיפולים נפשיים.

כן.

ללא הגבלה. טיפולים רפואיים כמו שהסביר קודם חבר הכנסת קריב, זה שלוש שנים לכל הטיפולים הרפואיים, ולכל מה שקשור לשבי ולפגיעה זה לכל החיים.

אנחנו בעצם נלווה אתכם לאורך כל החיים בכל מה שאפשר. מי שיצטרך סיוע בשכר דירה, מי שיצטרך סיוע ברכב. כל דבר ודבר נבחן. כן נעשה את ההצעה שעלתה פה.

זאת אומרת יש ועדה שתוכל לתת את האקסטרה סיוע כמו סיוע בשכר דירה וכאלה?

יש קריטריונים, ולפי הקריטריונים, כן. אנחנו ניקח את מה שחבר הכנסת קריב הציע, ונעשה הקראת זכויות לכל מי ששב מהשבי, ברגע שזה יעבור, כמו שעשינו כרגע לכל המשפחות השכולות.

משרד השיכון בתמונה, נגיד בסיוע לדיור, שהעלתה פה חברת הכנסת לזימי?

כרגע זה מה שאנחנו נותנים.

אני לא סתם אומרת לך אז תרשמי לך. יש את משרד השיכון, הם יודעים לתת את הסיוע המורחב, הם צריכים לתת את זה. לא מספיק חרבו עליהם בתיהם? זה הרבה כסף, 3,000 שקלים בחודש, 2,000 ומשהו.

20 שנים לוקחים, אבל זה חשוב.

זה בגדול.

קודם כול אני מודה לך שהגעת לכאן, אני יודעת שאת תמיד נחושה בעבודתך. אני אשמח שגם את וגם חדווה תבואו בפעם הבאה עם הכול מפורט של מה שאתם נותנים, כולל למשל רעיונות יצירתיים כמו עכשיו שהבאנו עם משרד השיכון, פניה שלכם, אני לא מאמינה שהם יסרבו. אנחנו יודעים כמה מקבלים במדינת ישראל סיוע בדיור הציבורי, אז אפשר לתת סיוע בשכר דירה או למי שאין לו בית.

אני רוצה לאפשר לפרופסור עפרית שפירא ברמן שלא הצלחנו לשמוע אותה והיא ראש מערך טיפול ארוך טווח בניצולי הטבח, חטופים ופדויי שבי, שנמצאת איתנו בזום, ובאמת הם עושים את זה בהתנדבות ומלווים את המשפחות ואת הקורבנות שנמצאים בחיים, בבקשה.

אני מתחילה עוד פעם, ואני אתחיל יותר טוב מפעם שעברה.

כן, לצערי זה לסיכום אז את צריכה לעשות את זה קצר, אבל היה חשוב לי שתעלי כי לא אפשרנו ולא שמענו אותך.

אני מבטיחה לעשות את זה זריז, אני רוצה קודם כול להתנצל בפניך כי לא הייתה לי שמץ של ביקורת עליך.

אין צורך, הכול בסדר. אי אפשר להתנצל בפניי כי עם הנזיפות שלי אני בסוף זאת שצריכה להתנצל.

אני רק רוצה להגיד שמה שהיה לי קשה זה עם הפוליטיזציה של הדיון, ולא שלך. אני רוצה להקדיש את מעט הזמן שיש לי לדבר אך ורק על בני המשפחה של החטופים ושל החטופים שחזרו. המערך שלנו התחיל לעבור ב-7 באוקטובר ב-09:00. אנחנו בעצם נותנים שירות לכל ניצולי הטבח שמעוניינים בטיפול ארוך טווח, ואנחנו נותנים את זה בחינם.

במסגרת הפעילות שלי אנחנו גם הפכנו להיות מעין שירות הבית של מטה החטופים ואנחנו נותנים טיפול ארוך טווח לבני משפחה ולפדויי השבי שרוצים טיפול ארוך טווח.

בהתנדבות?

כן. אנחנו אוספים אחר כך תרומות כדי לטפל למטפלים, אבל המטופלים לא משלמים.

ואיך זה מסתדר עם מה שנותן ביטוח לאומי? אתם מצליחים להיות מסונכרנים?

כל מי שזכאי למימון מהמדינה, משרד הביטחון או ביטוח לאומי, אנחנו עובדים איתם. אני רוצה להגיד שיש לי המון דברים טובים להגיד על ביטוח לאומי ועל האופן שבו הם מתנהלים, לפחות מהחוויה שלי.

כל מי שלא זכאי לטיפול מהמדינה, אנחנו מטפלים בו בלי כסף. מבחינתנו, מי שעבר את ה-7 באוקטובר מגיע לו הכול, ובחינם. כולל מעגלים שני ושלישי, כולל מערך פסיכיאטרי של רופאים, מתנדבים שאנחנו מוצאים, תורים לפסיכיאטרים מהיום למחר, מה שהם צריכים אנחנו עושים בהתנדבות שמונה חודשים. מדובר במאות שעות בשבוע, זה דבר אחד.

כל הכבוד, מדהים.

מבחינתי זה ברור מאליו. אני אגיד שבאופן אישי, מעבר להיותי חוקרת באוניברסיטה מומחית בטראומה, אני פסיכואנליטיקאית ואני לקחתי לקליניקה באמת מגוון של ניצולים, החל מבחור צעיר בן 19.5 שכל המשפחה שלו נרצחה בטבח ונשאר לבד בעולם, דרך משפחה שהבת שלהם עדיין בעזה, דרך פדוית שבי שחזרה מעזה, ועוד ועוד. במסגרת זה, צברנו גם לא מעט ניסיון אז אני רוצה להגיד שקודם כול יש המון כוונות טובות, זה דבר ראשון מצד המון אנשים. ואני חושבת שעושים המון דברים טובים.

אני כן רוצה להגיד לך מה ההסתייגויות שאנחנו שומעים מפדויי השבי, אנחנו שומעים ככה, שהקבלה שלהם לארץ הייתה עם הרבה יותר מידי אנשי מקצוע, אני גם אגיד שהיו לנו פגישות עם חלק מבתי החולים מטעם המטה, הם הבטיחו כל מיני דברים וזה לא בדיוק מה שנעשה אחר כך, אבל אני גם נמצאת בקשר עם תל השומר ואנחנו מקווים שבקליטה הבאה זה ייעשה יותר נכון. אז יש יותר מידי צבא שפוגש אותם, יותר מידי אנשי צוות בבתי החולים שמציפים אותם מכל כיוון. מסכימים שבני המשפחה יכניסו תקשורת ואני רואה את זה כמשהו בעייתי למרות שבני המשפחה מכניסים תקשורת צריך לזכור שמי שמגיע מהשבי, היכולת שלו להגיד לא היא מאוד מוגבלת.

נכון.

קודם כול הם אסירי תודה, הם לא רק מוקירי תודה. הם אסירים.

גם זה מה שהם היו.

המשפחות צילמו סצנות נוגעות ללב, אבל שאחר כך הפדויים מאוד קשה להם עם זה, כי אמרו להם יש מצלמה ולא היה להם זמן אפילו להגיד כן או לא.

יש לכם דוח כזה?

כן, יש לי הכול כתוב, ואני גם אעביר לכם. זה דבר אחד. הדבר הנוסף זה שאותם פדויים שמאושפזים לאורך זמן והפדויה שאני מטפלת בה כבר מאושפזת חצי שנה בבית חולים, התחושה היא שהצוות הרפואי צריך לקבל איזושהי הדרכה מצד מומחים בטראומה מורכבת.

אם ראיתי נכון קודם במעגל, לדעתי בוועדה יושבת גם מרב מיכאלי, ומרב מיכאלי התנדבה שנים במרכזי הסיוע, אז אני מניחה - - -

הם נמצאים איתנו כאן, נציגת מרכזי הסיוע.

אז אני אגיד שיש הבדל משמעותי בין PTSD בין פוסט טראומה, לבין complex PTSD לבין פוסט טראומה מורכבת. פוסט טראומה מורכבת היא הטראומה שיותר קשה לטפל בה.

לסיכום? זה נושא בפני עצמו. אני חושבת שכל תהליך הקבלה והפקת המסקנות והלקחים זה דיון בפני עצמו. כולם פוסט טראומטיים במדינה הזאת.

יש שני דברים שאני רוצה לחדד. אני חושבת שקריטי שתוקף ועדת מומחים שכוללת מומחים מהאקדמיה. אני אגיד שבמטה הקמנו קבוצת מומחים כזאת של אנשים שהם חוקרים וקלינאים, ויש לנו ניסיון בטיפול של טראומה מורכבת כדי שנלווה את המערך הציבורי.

הדבר השני הוא נושא של הקהילה לפדויים. הפדויים האזרחיים, כשהם משתחררים מבתי החולים, במובן מסוים הם מוחזרים הביתה לתוך ריק. זאת אומרת בשונה מפצועי צה"ל ושבויים של צה"ל שיש להם את בית הלוחם, אין בעצם קהילה כזאת.

נכון, זה עולה שוב ושוב. תודה פרופסור, אני צריכה לסגור. אבל באמת תודה על דברייך החשובים, ואני חושבת שאת מסכמת עם הדבר החשוב שעלה פה שוב ושוב וזה נושא הקהילה, וזה נושא המקום, גם הפיזי אבל גם ההוליסטי, הרגשי שאליו הם יכולים לבוא מבלי שהם יצטרכו להתמודד עם אנשים זרים שהם לא מכירים וכל מיני סקרנים.

לגמרי. ורק עוד מילה אחת. אני חושבת שלא פחות חשוב מזה זה להקים ועדת מומחים שתלווה את זה. יש המון ידע, הוא לא בהכרח נמצא בבתי החולים כי הם בדרך כלל עובדים על אשפוזים קצרים - -

או במערכת המדינתית.

- - ולא מבינים הרבה בפדויי שבי.

תודה. מי מנציגי המשרדים? במשפט.

רק בהקשר של המחקר מלווה, כי גם חגי התייחס לזה מקודם. אנחנו התחלנו מחקר מלווה עבור הילדים ששבו.

יפה.

כבר הוצאנו מסמך פנימי אחרי חודש מהחזרה, ועכשיו אנחנו בעצם מלווים.

אתם לקחם גם מהם? זאת אומרת אם המחקר שהמדינה עושה הוא לא בהכרח המחקר של מי שבלתי תלוי עושה?

אנחנו לא חוקרים את עצמנו.

לא, אני שואלת אם לקחתם מהם גם?

מהאוכלוסייה עצמה.

אז חשוב שתיקחו מאנשי המקצוע הבכירים שמלווים בהתנדבות ויש להם תוצרים.

אנחנו בקשר.

אני לא סתם אומרת את זה, קחו את התוצרים שלכם, את התוצרים שלהם, כי החוכמה נמצאת בידי הרבים ולא במקום אחד.

לגמרי, אנחנו בקשר רציף.

אתן ספציפית, כל מי שישבה פה בדיון הזה, אתן מלוות אותנו, ואני מעריכה את זה ומכבדת אתכן ובמקביל להגיד כמה זה עצוב שאף אחד משרי הממשלה לא נכנס אפילו לבקר את הדיון הזה וכמה זה כואב חוסר האכפתיות הזה, אבל כן להגיד לכן שאני מעריכה את העבודה שלכן, גם של מי שיושבת פה אני יודעת שזה לוקח זמן. אני מתוסכלת והעצבים נותנים לי לצאת פה בזכותך, בזכות הדיון. אז באמת רק תודה בשביל שזה ייכנס לפרוטוקול, זה הכול.

אנחנו כאן איתך ואיתכם משפחות יקרות. החלמה מהירה לאמא וכמובן שכולנו מתפללים לראות את כל החטופים והחטופות הביתה. אני מסכמת את הדיון הזה כשבעצם זה לא סיכום, אנחנו פותחים התחלה, ובמטרה גם לאפשר לכם ולכן נשות המקצוע, שתהיה פה פלטפורמה שתוכלו להתקדם איתה יד ביד עם המשפחות, שתשמעו את הקולות. זו לדעתי הפלטפורמה הנכונה לשיתוף הציבור, אבל זה לא מספיק, אתם תצטרכו גם לעשות את מה שצריך מחוץ לוועדה.

אנחנו העלינו את נושא התכלול – אני רק אומרת לכם נקודות ושיעורי בית לדיון הבא – אחד, סיפור התכלול ותשובות לעניין התכלול עם תוכנית של מה שקיים, מה שלא קיים תגידו לא קיים ואז אפשר לפתח. התוכנית שקיימת, איך זה ברור מבחינת ההירארכיה, מי עובד תחת מי? איך זה מסתנכרן? אמרתי קודם ופירטתי.

הנגשת הטיפולים אני גם רוצה שקף שלם מה נעשה בתחום ההנגשה? כולל האוגדן שפורסם במאי, ומה עוד יעשה בעקבות החוק שנכנס.

התאמת הטיפול לפי הצרכים של כל משפחה, כל הסיפור של המולקולה. אני מבקשת שגם על זה יהיה לי שקף שלם להבין איפה זה עומד? לכמה משפחות הגעתם? לכמה לא? כדי שאנחנו נביא איפה אנחנו עומדים והאם זה בכלל עובד?

עניין הקהילה, אני רוצה תשובה האם יש לכם מקום כזה? מה התוכנית שלכם לפתוח? גם מבחינת אכסניה שהיא נגישה תהיה גם פיזית אבל גם מבחינה הוליסטית, תוך שיתוף פעולה עם גורמי המקצוע, לא רק של המדינה, גם של המטה. יש פה כוח עצום שאתם יכולים להיעזר בו והמדינה יכולה רק לברך עליו.

שיתוף ציבור. התחושה היא שכן, מצד אחד נאמר לי שהייתה פגישה, אושרה את אמרת שהייתה פגישה עם המטה, ופרופסור חגי לוין גם אמר שזה התקיים, אבל התחושה היא שזה לא מספיק נעשה. מה כן הייתי ממליצה? לא רק עם המתנדבים, כן הייתי רוצה שתשבו עם נציגות של המשפחות שמעלות ומציפות אתגרים באומץ רב, תשמעו אותם, דברו איתם, הדברים בסוף צריכים להיות פשוטים ולא מורכבים.

שעות הסיוע, על זה דיברנו. ביטוח לאומי, אלו שני דברים שאת נותנת לי תשובה על הסיפור של הטיפולים האלטרנטיביים בלי שתהיה גם מגבלה אם אתם תראו שצריך יותר.

אני דורשת מראש המנהלת להגיע לכאן. כמובן שלא חלילה שאנחנו מזלזלים בכבודך, אבל הוא יגיע לכאן. בעלי הפונקציות הרלוונטיות יצטרכו להגיע לכאן ולתת תשובות לכנסת ישראל בחוק.

תודה לכל המשפחות, תודה לכולכם על הסובלנות ובעזרת השם שנעשה ונצליח, אני סוגרת את הישיבה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:39.