פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



38
ועדת החינוך, התרבות והספורט
27/05/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 204
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, י"ט באייר התשפ"ד (27 במאי 2024), שעה 12:00

הצעת חוק יום האחדות, התשפ"ד-2024, של ח"כ אברהם בצלאל וח"כ מיכאל מרדכי ביטון

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
מיכל מרים וולדיגר
יוסף עטאונה

מיכאל מרדכי ביטון

שירה כהן - עו"ד, הממונה על הייעוץ המשפטי למינהל, לשכת נשיא המדינה

ערן יעקב הוליץ - עו"ד, הלשכה המשפטית, משרד החינוך

תמר אופנהיים - סטודנטית, לשכת נשיא המדינה

הדיל יונס - עו"ד, ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

שרה גולד - עו"ד, ייעוץ וחקיקה ציבורי מנהלי, משרד המשפטים

דן פיקמן - רפרנט חינוך באגף התקציבים, משרד האוצר

אורית בקר - עו"ד, המשנה ליועמ"ש, המשרד לשוויון חברתי

יאיר הראל - המועצה להשכלה גבוהה

בת גלים שער - מיוזמי החוק

אופיר שער - מיוזמי החוק

בר-לי שישת - מועצת התלמידים והנוער הארצית

בני פרץ - פעיל חברתי, פנתרים חברתיים

לילי הלפרין - ראש מרכז אמת לסובלנות

יזהר ליפשיץ - מטה משפחות החטופים

אילה מצגר - מטה משפחות החטופים

גיל ורד - מטה משפחות החטופים

בנימין ויזל - פורום הגבורה

יעקב הרשקוביץ' - פורום הגבורה

פליציה סיטרון - פורום תקווה

דוד סיטרון - פורום תקווה

נעמה עציון - פורום תקווה

צביקה מור - פורום תקווה

איילת השחר סיידוף - עו"ד, יו״ר ארגון אימהות בחזית

גליה חושן - אימהות הלוחמים

נאוה רוזנבלום - אימהות הלוחמים

חנה גיאת - אימהות הלוחמים


משתתפים באמצעים מקוונים

הדר אליהו - מנהלת מחלקת נוער וצעירים, מרכז השלטון המקומי

עומר צור - מנהל אגף מכינות קדם צבאיות, משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות

צח בן יהודה

יהודית גידלי

אהובה שרון, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. יתכנו אי-דיוקים והשמטות.



הצעת חוק יום האחדות, התשפ"ד-2024, מ/1699
הצעתם של חברי הכנסת אברהם בצלאל ומיכאל מרדכי ביטון

צוהריים טובים. אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט. על סדר היום הצעות חוק יום האחדות, התשפ"ד-2024 של חבר הכנסת אברהם בצלאל וחבר הכנסת מיכאל מרדכי ביטון. הצעת החוק מוזגה עם ההצעה הממשלתית.

אימהות הלוחמים, בבקשה.

שלום. אני כאן בשני כובעים. אני אימא ללוחמים וגם אימא של הדר שהייתה ב-נובה ונרצחה במיגונית. באתי לומר כאן שאני מבינה שהנושא הוא יום האחדות. קצת מוזר לי שצריך יום בשביל אחדות. אנחנו צריכים 365 ימים. אני מרגישה שגם בעם שלנו וגם במנהיגות שלנו שכחו את ה-7 באוקטובר ופתאום עולם כמנהגו נוהג. אני מציעה לכולם ללכת וצפות בסרטונים. בדיוק השבוע פרסמו את הסרטון של החטופות ומשהו פתאום קצת התעורר. אני לא צריכה סרטון שיזכיר לי. כל נשימה שלי אני זוכרת שאין לי אתה בת שלי. לא יוצא לי מהראש הסרטון מתוך המיגונית בה היא הייתה כשהם צורחים, את ה-שמע ישראל והיריות מבחוץ אבל יש אנשים ששכחו. בבקשה, ללכת ולחזור לאותו שבוע נוראי ולהיזכר. כל אחד ששכח, שייזכר מה הוא חשב כשהוא ראה את הסרטונים, איך הוא הרגיש, מה זה נתן לו לחשוב, מה הוא רצה שנעשה. להיזכר איך כולם בלב אחד וכאיש אחד, גם בחזית וגם בעורף, ידעו שהמטרה והמשימה שלנו היא להשמיד את הרוע הזה. מאז, מאותם שבועות ראשונים, בהם גם הצבא פעל בלי לראות בעיניים וגיבה את הלוחמים שלנו, דשדוש. לא מפציצים כל דבר, נותנים הומניטרי, כובלים את הידיים של החיילים שלנו. מה קורה כאן? שום דבר לא השתנה. זה שעברו שמונה חודשים לא שינה שום דבר. במהות ה-7 באוקטובר עדיין היה כאן רק עבר קצת זמן.

אני רוצה גם להזכיר שזאת לא רק הלחימה שהשתנתה אלא גם מה שקורה כאן, האווירה בעם. כל ההפגנות, הפירוד, השנאות, המחלוקות, ההאשמות, המילים המזוויעות. למה אנחנו יודעים להתאחד רק כאשר רוצחים וטובחים בנו ושוחטים אותנו? למה אנחנו מתקררים מהר מדיי? אנחנו צריכים להבין שיש לנו עסק עם מפלצות שטניות. לבי עם החטופים ועם המשפחות שלהם שאני לא מבינה איך עוברים דבר כזה – אני עברתי את זה רק 10 ימים כשהבת שלי הייתה נעדרת – אבל אני יודעת, כמה שאני מרגישה וחושבת, שהעסקה הראשונה קרתה בגלל שהוא הרגיש שעומדים לגמור אותו. הוא רצה אוויר לנשימה ואמר עסקה. זה היה חכם להגיד יש עסקה וללכת עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ולמשוך אותנו במשך חודשים, בינתיים להתעצם, בינתיים למגן ולמשוך זמן, והומניטרי ולכן יש לו אוכל ויש לו דלק והוא משחק בנו. במקום שאנחנו נהיה בעמדת כוח, הוא בעמדת הכוח. כנראה הוא שחקן הקלפים הכי טוב בעולם כי הוא לעולם לא יביא לנו את כל הקלפים שביד שלו אלא אם כן נשב לו על הצוואר.

משהו בלחימה התפקשש. היא לא באותה עוצמה. זה לא באותו רצון לנצח. אנחנו צריכים להחזיר את עצמנו לימים ההם כאשר הבנו את צדקת הדרך, כשהבנו עם מי יש לנו עסק, כשהבנו מה צריך לעשות וגם הייתה בינינו אחדות. אני זוכרת שאני הייתי באבל הפרטי שלי אבל הרגשתי שכולם איתי, שזה משהו לאומי ועכשיו אני לא מרגישה כך. אני מרגישה שזרקו אותי. אף אחד לא מדבר על הנרצחים. מדברים על החטופים וצריך לדבר עליהם והמדינה חייבת לעשות הכול כדי להחזיר אותם אבל אלה לא רק 125 אלא אלה 1,400. אי אפשר לקלוט אפילו. 1,400 שנטבחו ונאנסו ונשחטו ונרצחו. כל הזמן צריך להדהד את זה כדי להבין מה אנחנו צריכים לעשות. שלא יהיו לנו פקפוקים, בלי להתנצל, אנחנו צריכים ניצחון עד הסוף. החיילים שלנו הם גיבורים והם רוצים לעשות את זה אבל אנחנו גם צריכים להגן עליהם, לא לתת להם להיכנס לשם בלי הגנות, בלי למוטט, לא להתחשב בבניינים, לא להתחשב באף אחד כי אף אחד לא מתחשב בנו. כאשר ארצות הברית הפילה את הפצצות על הירושימה ונגסאקי, אף אחד מהירושימה ונגסאקי לא יצא לטבוח בהם. זה היה רק על אזרחים. היא לא התנצלה כי את הרוע היו חייבים להפסיד באיזושהי צורה וזו הייתה הצורה. שארצות הברית לא תטיף לנו. הירושימה ונגסאקי לא ישבו לה על הגבול.

כשאין ברירה, אז אין ברירה. אני יודעת שהחיילים שלנו נלחמים כדי שאנחנו נמשיך לחיות אבל כל מי שלא קשור צריך לזכור. אני לא בשגרה, החיים שלי השתנו, אף פעם הם לא יהיו אותם חיים. אני לא מבקשת מכולם שיהיו איתי באבל שלי אבל לפחות אני רוצה לראות שינוי במדינה. את הבת שלי לא יחזירו לי. אין נחמה אבל אני רוצה לדעת שבעקבות הדבר האיום והנורא הזה שקרה לנו חל במדינה שינוי של 180 מעלות, שיש למוות הזה משמעות, שהחיילים נופלים שם בשביל שיהיה פה משהו אחר, שיהיה ניצחון עד הסוף, שנשמיד את הרוע, שהם יתמגנו, שהם ישלמו את המחיר. אני לא יכולה לקבל את זה, אני יושבת ובוכה כבר ימים רק בגין העובדה שאני מרגישה שהבת שלי סתם מתה. אמנם היא הלכה למסיבה, היא לא חייל שיצא לקרב, אבל היא הייתה שם, היא הלכה למסיבה. לפחות שאני אדע שיצא מזה משהו למען עם ישראל. תודה.

שלום. אני כלתו של יורם מצגר בן 80 שנחטף לעזה בשבת ה-7 באוקטובר. לא באתי לספר את הסיפור, לא באתי להתמסכן. אני אשת חינוך, פעם ראשונה שלי בוועדת החינוך, ובאתי להזכיר שיש חטופים בעזה. לא באתי לדבר על הדרך, על איך להחזיר אותם, אלא באתי לפנות אליכם חברי הכנסת, ואמורים לשבת כאן עוד ולומר שתתחילו לעשות את העבודה שלכם. הפצע הזה של חטופים שנמצאים כרגע בעזה הוא פצע שילווה את עם ישראל לדורות, אם אנחנו לא נטפל בו. לטפל בו זה קודם כל להחזיר את החטופים ואז להתחיל לשקם באיזושהי דרך. אני רוצה לדעת שמדינת ישראל עושה הכול, בלי להתאבד, כדי להחזיר אותם. בעקבות שבעת החודשים שאני באירוע הזה אני מרגישה שזה הפך באיזשהו שלב להיות מאבק. מאבק נגד מי? מבחינתי יש צורר אכזר אחד בחוץ אבל אני גם איבדתי אמון בנבחרים בכנסת ובממשלה שלי ובראש הממשלה שלי. אני מצפה מחברי הכנסת שיעשו את עבודתם גם אם כמעט שמונה חודשים אין שום פתרון באופק.

יושבים כאן סביב השולחן כל כך הרבה אנשים מלאי כאב והכאב הזה גם לא נגמר אלא הוא ממשיך. חטופים ממשיכים למות, חיילים ממשיכים למות. אני רוצה לדעת שעושים הכול כדי להפסיק את זה ומחפשים כל דרך - ולא רק דרך אחת, הדרך האוטומטית שלנו ללכת ולנקום – ומחפשים עוד דרכים. לצערי הרב הצורר שעומד מולנו הוא פיקח, הוא שם תנאים מתוחכמים להחזרת החטופים כאשר אחד התנאים הוא הפסקת לחימה ויש עוד תנאים. אם היינו עוצרים שנייה לפני שהתחלנו מכות ובודקים את האפשרות שקודם כל נחזיר אותם ואחר כך נמצא את הדרך לחסל, להמית, אני לא אוהבת את המילה להשמיד, מאוד לא אוהבת אבל לפתור את הבעיה – אפשר היה לפעול גם אחרת. אני מאמינה שעדיין אפשר עוד לפעול בעוד דרכים חוץ מרק מלחמה.

ככל שהזמן עובר מחלחלת בי הידיעה שממשלת ישראל לא בודקת את כל האפשרויות, היא לא מבינה את גודל האירוע, שזה אירוע של אחת ל-2,000 שנים, שהאחרון שהיה אולי היה ל"ג בעומר עם מרד בר-כוכבא, ובמקום להביא את כל האנשים החכמים מכל המגזרים מכל הדעות, בוחרים להישאר ממקום של כבוד ולנהל את האירוע רק אנחנו ורק בדרך שלנו ובינתיים נכשלים. אומרים את זה גם אנשים שיש להם דעות שונות משלי, הם יושבים כאן סביב השולחן וישבו בוועדה הקודמת.

על הדרך אנחנו לא נסכים אבל אני מצפה מחברי הכנסת שלי לעשות הכול כדי להביא להחלטה, לביצוע של משהו, להביא לשינוי, להתחיל להביא את האירוע הזה לסיום.

אני לא יודעת מה עלה בגורלו של יורם בן ה-80 שנמצא בעזה כבר 234 ימים. אני יכולה לומר לכם איך אנחנו חווים את זה. זו רכבת הרים מטורפת וזה חוסר ידיעה. הבת שלי, הנכדה שלו, היא על גבול הדיכאון. שלא לדבר על זה שהכנסת והשרים גם לא התקשרו וגם לא התקשרו לחמותי שחזרה מהשבי, כאילו היא לא בעניין. להחזיק את זה, זה קשה ואני לא בטוחה שתהיה לנו יותר ידיעה בהמשך, אם נמשיך להילחם. ככל שהמלחמה מתקדמת, הזמן עובר והכאוס ברצועת עזה גדול יותר, יש לנו כעם איזשהו חלום שנראה אנשים חוזרים או אולי ארונות. לא יהיו ארונות. יהיה הרבה אי ודאות ופצעים פתוחים שיהיה לנו מאוד קשה להתמודד איתם וזה החשש כמעט הכי גדול שלי. החשש היותר גדול שלי הוא לדעת שהרגע שזה יחלחל או הרגע שגם יגיעו ידיעות, וזה יקרה עוד כמה שנים, אחרי תחקירים של מה שהיה כאן, לדעת שמדינתי ישראל באמת לא עשתה הכול, והיא יכלה לעשות.

אני מצפה מכם לעשות את זה. אני פונה אליך חבר הכנסת יוסף טייב. אתה מ-ש"ס ותודה על האפשרות לדבר אבל ש"ס יכולה לעשות שינוי. ש"ס בדיוק באמצע והיא יכולה להטות את הכף. זה הרגע לקבל החלטות קשות כי ככל שאנחנו מושכים את הזמן, כך השנאה והקיטוב גוברים בינינו האזרחים שכולם מגויסים. יש לי גם מגויסים בצבא. הבת שלי שורדת ה-7 באוקטובר מניר עוז, הייתה מתחת למיטה את כל השעות האלה עד שצה"ל שחרר אותם, היא מגויסת היום. יש לי עוד כמה מהמשפחה היותר מורחבת שמשרתים במילואים גם בעזה וגם בלבנון. זה לא או משפחות חטופים או מגויסים. ככל שהזמן עובר גדל הקיטוב, השנאה, ההסתה נגדי כשאני ברחובות. אני בהפגנות, כן, אני בהפגנות, אולי אני גם עוכרת ישראל, אני לא יודעת אבל זה לא מכוונות לשנאת ישראל, להפך, אני דואגת לישראל. דואגת מאוד. ככל שהזמן עובר זה רק גדל. מה שאני רואה כאן זה שאין כאן ניהול ומי שיושב למעלה, פשוט נוח לו. שאלה ישחקו בפניו, ישנאו אחד את השני, הזמן יעבור, זה יתנרמל ואיכשהו נעבור את זה. חברי ש"ס, בבקשה תטו את הכף, תעשו מעשה אמיץ, תיכנסו לספרי ההיסטוריה, כרגע זה יותר חשוב מכל כסף, מכל ג'וב, מכל דבר אחר. אתם תצילו את עם ישראל. זאת הפנייה שלי אליך ואל חברי ש"ס, לדרעי, בכל הזדמנות שאני פונה אליו.

בהקשר של חינוך, ובזה אני מסיימת את דבריי, אתם מדברים היום על הצעת חוק יום האחדות. כבר 30 שנים אני אשת חינוך, מאז שהייתי בת 15. חינוך עושים ביישום ערכים, בדוגמה אישית ולא בהכתבה יום אחדות שאני אעמוד ואתייצב ואני אומר לתלמידים שלי שנדבר על אחדות. תעשו את זה. תעשו את זה. תביאו אותם. תעשו הכול. תזמינו את כל האנשים מהאופוזיציה שיוצאים נגד הממשלה ותושיבו אותם בשולחן עגול ותשאלו אותם מה הפתרון שלהם. תביאו את הפתרונות שלכם ובאמת נחפש את הדרך. לצערי ראש הממשלה שלי לא עושה את זה ומסית נגדי. אין טעם להחליט על יום אחדות, בשביל מה? עוד יום טקס? עוד יום זיכרון לעם ישראל? אני רוצה להציל אנשים ולא לעמוד בימי זיכרון. אחדות עושים בדוגמה אישית. לשם זה לא צריך עוד טקסים.

ויניקוט דיבר על העצמי הכוזב שהוא מושג מפסיכולוגיה. עם ישראל עסוק עכשיו בלהיות העצמי הכוזב שלשמחתי אולי מתחיל לקרוס, בעדינות. כל היום חיים סביב מסכות. יום אחדות הוא מסכה. מי שלא מיישם את זה צריך להכריז על זה. זו מסכה, זה עצמי כוזב וזה לא הדבר האמיתי. הדבר האמיתי הוא ליישם ערכים. לא לדבר עליהם אלא לעשות אותם ולעשות אותם זה להיות שם בשבילנו ולא להסית נגדי. להבין שהמאבק הוא אחד: אנחנו רוצים אותם בבית, רוצים לסגור את הפצע הזה, רוצים לדעת שמישהו כאן עושה הכול. אם הוא לא יכול, שיבוא ויגיד עם עיניים אמיתיות וכנות שאי אפשר. שלא יערבב אותי שעתיים וחצי ויגזול מזמני. לעשות באמת, דוגמה אישית, ערבות הדדית. איפה ממשלת ישראל שתהיה ערבה לי ולא תשלח את ינון מגל שיגיד עלי שאני עוכרת ישראל. תודה.

תודה. אני רוצה לומר, לפחות בשמי ואני מאמין בשם חבריי, שאת רחוקה מלהיות עוכרת ישראל. אני מוקיע אמירות כאלה והן לא במקומן.

שלום. תודה רבה על זכות הדיבור. אני אבא של אלקנה ויזל גיבור ישראל שנפל לפני ארבעה חודשים באסון קריסת המבנים עם עוד 20 מחבריו. אלקנה היה מורה, מחנך, בכל נימי נפשו. הוא היה מחנך כיתה, היה להטוטן, עשה סג'לינג, שימח אנשים והיה לו חשוב מאוד מאוד שלעולם לא יהיה ילד שלא מוכן לשתף בקשיים שיש לו. הוא ראה בזה ערך עליון, שילדים ישתפו את מה שעובר עליהם וכך יגדלו להיות אנשים טובים. לכן הוא הקדיש יום בשבוע לעבודה בעמותת לתת פה כדי לפתוח לילדים את הלב ואת הנפש, כדי לשתף אם חס ושלום הם נפגעו, ואם לא נפגעו מה לעשות כדי שלא ייפגעו.

אלקנה היה גם להטוטן בחיים כי בעיניו הגנה על המדינה היה ערך עליון. כאשר פרצה המלחמה, בכלל לא היה ספק היכן הוא יהיה למרות שהוא נפצע בצוק איתן והיה יכול להשתחרר. הוא עשה סג'לינג כדי לעבור משוכות שיש לכל אחד בחיים כדי לעשות מה שאתה רוצה ולא תמיד זה כל כך קל. גם כשהוא הצטרף לחברים שלו בגדוד 8208, אני במילואים של בה"ד 1, לרגע אחד לא שכחתי את המילואים שלו ובכל דרך אפשרית מתי שרק היה אפשר, שלח להם הודעות דרך ה-וואטסאפ הבית ספרי - הוא היה בבית ספר ביישוב נווה דקלים בחבל לכיש – או דרך ההורים שלהם, הודעות אישיות.

אלקנה נהרג ביום שני. ביום שישי באותו שבוע כעבור ארבעה-חמישה ימים, התלמידים קיבלו תעודות. אלקנה ידע שבעזרת השם לא יהיה דבר כזה שתלמיד יזכה לקבל את ההערכה האישית שלו בתעודה וכך גם היה. במוצאי שבת הוא לקח על עצמו להחליף שני חברים שלא באו וביקשו ממנו. הוא ראה שנפשם קשה עליהם והוא שאל אותם מה קורה ושלח את שניהם הביתה. אמר להם שהוא מחליף אותם. הוא שמר כל הלילה, 12 שעות, וכנראה שתוך כדי זה גם הצליח לשלוח ב-וואטסאפ את ההערכות לכל התלמידים. מבוקר יום ראשון עד יום שני אחר הצוהריים היה עסוק בהכנות למבצע ובמבצע עצמו שהושלם באיחור של 24 שעות בגלל העיכוב שהיה בגלל טילי RPG שנורו ו-21 חיילים נהרגו.

אלקנה היה אדם אופטימי וכל חייו סבבו סביב האופטימיות. לא סתם סיפרתי שהוא היה עושה סג'לינג. הרבה פעמים בחיים הוא היה צריך לעשות להטוטים, איך לקום בבוקר עם הרבה קשיים ולחייך ולשמוח ולהראות לתלמידים שהם הדבר הכי חשוב בעולם למרות שיש עוד דברים. לא היה דבר כזה שהוא מגיע הביתה לחופשה מהמערכה ולא היה בא לבית הספר, חוץ מפעם אחת ואז הוא שלח להם הודעה שהוא ממש, ממש, ממש מבקש את סליחתם. אם מישהו שמע שהוא היה בבית או ראה אותו או באיזושהי צורה זה עבר, יכול להיות שזה קרה והוא מבקש סליחה על שלא הספיק להגיע לכיתה ולו לדקה כדי להגיד שלום.

"אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו ושל העולם כולו, אז בבקשה תהיו שמחים, תהיו אופטימיים. אני מבקש מכם תמשיכו לבחור בחיים כל הזמן, תפזרו מסביבכם אהבה, אור, תקווה ואופטימיות לכל מי שאתם פוגשים. תסתכלו לאנשים היקרים לכם בלבן של העיניים ותזכירו להם שכל מה שעובר עליהם בחיים האלה שווה את זה ושיש לנו הרבה בשביל מה לחיות. אל תפסיקו לרגע את העוצמות של החיים".

אלקנה כתב את הדברים האלה יום לפני שהוא נפל בקרב והשאיר את זה על הטלפון הנייד שלו, וכן, הוא לא חשב לרגע שהחיים שלנו יהיו תותים ושלא יהיו לנו רגעים של בכי ושל עצב ואבל. בכל זאת הוא ביקש: "אל תהיו עצובים כשאתם נפרדים ממני, תשירו הרבה, תיגעו בלבבות, תחזיקו אחד לשני את הידיים ותחזקו זה את זה כי יש לנו כל כך הרבה במה להתגאות ולשמוח".

המציאות בה אנחנו חיים דורשת מכולנו הרבה ומאפשרת לכולנו הרבה. אנחנו נמצאים בזמן גורלי מאוד לעם ישראל וחובתנו לצמוח. נכון שמה שעברנו בחצי השנה האחרונה כואב ואנחנו צריכים לשים את הזמן כדי לבכות ולהתאבל על מה שקרה אבל לא פחות חשוב, ואולי אם נסתכל על הדברים שאלקנה כתב, כמה מקום הוא נתן למה שקראתי עכשיו וכמה מקום הוא נתן לאבל, לצער ולקושי, כנראה שהוא הבין את הפרופורציות בחיים. אפשר לבכות, צריך לבכות, אפשר להתאבל, צריך להתאבל, צריך לתת זמן לעצב הלאומי, המשפחתי, אבל צריך ללכת קדימה.

אלקנה כתב ואם אנחנו קוראים את המילים האלה כנראה שקרה לו משהו בקרב. אני מדגיש את מה שהוא כתב: "בכל מקרה אם נחטפתי בשבי החמאס אני דורש שלא תיעשה שום עסקה לשחרור של אף מחבל כדי לשחרר אותי". אלקנה כתב את זה מתוך הבנה מי האויב שנמצא מולנו. אויב אכזר שלא אכפת לו משום דבר ורק אולי כמה מפקדים בכירים מעבר לגדר מוכנים לאיזושהי עסקה כדי להציל את עצמם. לא חס ושלום שאני לא מוכן לעסקה. מעבר לגדר יש יהודים שאני מכיר. יש גם נרצחים שאני מכיר, שהכרתי באופן אישי. בגינה שלי גדל קקטוס שניתן לי עודד ליפשיץ מניר עוז שאירח אותי בשמחה בביתו יותר מפעם אחת. למרות שהיו לנו דיונים כאלה ואחרים על פוליטיקה, זה לא היה משנה כי אנחנו אותו עם ויש לנו את אותה מטרה נעלה ואותו רצון של כולנו.

"הניצחון המוחץ שלנו יותר חשוב מהכול, אז אנא פשוט תמשיכו לפעול בכל הכוח כדי שהניצחון שלנו יהיה כמה שיותר מוחץ". הגברת שדיברה כאן קודם הזכירה שהמלחמה התחילה בעוצמה חזקה מאוד שתוך זמן קצר דחקה את החמאס לפינה והם היו מוכנים לעסקה. אולי הם היינו מחכים עוד טיפה העסקה הייתה מושלמת עם כולם? אולי הם יסכימו עכשיו לעוד איזה חלק? ואז החלק הנותר, אני לא רוצה לומר את ההמשך.

האם פעם בהיסטוריה היושבים בחבל ארץ זה רצו משהו אחר חוץ מלזנב בנו? ועד היום לא הצלחנו להם. בכל שנות ההיסטוריה מאברהם אבינו, לא הצלחנו למוטט את אותם, להכריע אותם, להביס אותם. כאלקנה כותב שאנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו, אני חושב שהוא הבין שבעת הזאת אפשר לשנות את ההיסטוריה בחבל ארץ זה שעליו אנחנו מדברים. אפשר להביא להכרעה מוחלטת, אפשר לייצר מציאות שכל תושבי העוטף בבוא הזמן יוכלו לחזור ולישון בלילה בשקט בהבטחה מלאה שהם יקומו בשקט. ככל שידינו תהיה יותר תקיפה מול אויבינו, גם בדרום, גם בצפון וגם בכל מקום אחר, גם בתוך הארץ – כך השקט שלנו יגדל. השקט שלנו לא רק התערער בשמחת תורה ובמה שקורה בדרום ובצפון אלא גם בתוך הארץ. העמידה לא מספיק איתנה ואויבינו יודעים לקרוא את המציאות הזאת. חלק מושכים את השמיכה לצד אחד וחלק מושכים אותה לצד אחר והאויב יודע לקרוא ולפרש. הכול אנחנו עושים בגלוי אבל לפעמים יש דברים שגם השתיקה יפה להם וגם זה קצת יעזור לנו.

אלקנה היה להטוטן לגבי כל ילד שראה שיש לו איזשהו קושי. הוא לא שקט ולא נח עד שהוא מצא איך לעזור לאותו ילד ואיך לקדם אותו. הוא לא היה להטוטן רק לעצמו יחד עם אחיו התאום שעשו את זה ביחד. הוא הבין שכל ילד שמייצר משהו בעצמו לעצמו, זה יעזור לו לגדול איש גדול ובוגר שמסוגל לקבל החלטות טובות למענו ולמען משפחתו, חברתו, סביבתו וארצו.

בעת הזאת אנחנו נדרשים למדינה של 100 אחוזים אנשים גדולים שכל אחד בוחר בדרכו הוא לעשות מה שאפשר כדי לקדם את המדינה, כדי לעזור למדינה, כדי לעזור לצה"ל, כדי לעזור לחינוך, כדי לעזור לבריאות, כדי לעזור לכל דבר שהוא.

טוב נעשה לעצמנו אם נהיה אופטימיים ונסתכל לכולם מסביבנו בלבן של העיניים ונבין שיש לי הרבה בשביל מה לחיות. תודה רבה.

להזכיר לאבא של אלקנה שאני הבן של עודד ליפשיץ עם הקקטוסים והנה אנחנו נפגשים כאן, כל אחד עם סיפורו. אבא שלי עודד ליפשיץ בן 84 הקים את קיבוץ ניר עוז כחלק מההגעה להקמת הקיבוץ. הוא היה חלק מהנח"ל, מהצנחנים, נלחם ב-1967, במלחמת ההתשה, ב-1973 היה מהראשונים שחצו את התעלה, ב-1982 נלחם עם אחי הגדול במלחמת לבנון השנייה, תמיד כלוחם, תמיד האמין בזה. 7 באוקטובר נלקח כמו כלב מהמיטה שלו ואף צנחן לא בא לעזור לו, לא מחבריו הקרובים ולא מהסדירים. כך כל הקיבוץ הופקר. אבא שלי הופקר, אימא שלי נחטפה והופקרה, כל השכנים שלהם – קלדרון, אנגר – הופקרו. חלק חזרו, חלק נרצחו, חלק נאנסו. ממה שאני שומע כאן אני רוצה קצת לחדד את ההבדל להיות אבא חטוף לבין נרצחים. זאת אומרת, השכנים שלנו, חלקם נרצחו וחלקם חטופים שהוחזרו. 1,400 נרצחים, נערים, נערות שנאנסו, וגברים. מעשי זוועה בקיבוץ. אנחנו חיים בין העולמות. אנחנו מקווים שהם לא נרצחים או שאם הם מאוד סובלים, אנחנו רוצים שיירצחו וייגמר הסבל הזה. אנחנו רוצים להיות בשבעה או שרוצים להיות באיזושהי תקומה שהם חוזרים אלינו. אנחנו חיים בעולם הזוי שהוא מתיש את כולם. מה שאני חווה עם אבא בן 84, זה קשה ואני לא מסוגל לתאר מה חווה אימא לאחת התצפיתניות. אני מבקש שאם אבא שלי נרצח, שהוא יהיה האחרון בתור לחזור ושכל ילדה וילד, חייל וחיילת שנושמים, יהיה ראשון. אם היו מציעים לו לחזור חי לפני שהנשים חוזרות, הוא היה נשאר שם.

הוא היה חניך השומר הצעיר, הוא הקים קיבוץ של השומר הצעיר והוא היה חקלאי. הוא היה חרש כששמו להם מוקשים ברצועת עזה, הוא חרש גם כשירו עליהם והוא יצא להילחם. הוא נלחם בשביל כל מיעוט בארץ, בשביל הבדואים שניסו לנשל אותם או לפגוע בזכויות שלהם או שלא מצאו להם פתרון כי הוא אמר שהם יהפכו לצרה גדולה, לא מאהבה אלא מההבנה שצריך לפתור בעיות ורק כך הם לא יקומו עלינו. הוא היה חסיד של מציאת פתרון לרצועת עזה וליהודה ושומרון בדרכו. יש הרבה שחולקים עליו אבל למצוא פתרון ולא רק למגר ולמגר. למצוא פתרון שיהיה בר קיימא ושבאיזושהי צורה שנוכל לחיות איתו. היה לו ברור שהיד שלו לשלום היא גדולה לפחות כמו היד עם הגרזן שצריך לגדוע במידה וצריך לגדוע. אלה שני דברים שהולכים ביחד.

אני רוצה להתייחס לקטע שאנחנו אוכלים אחד את השני אחרי שמונה וחצי חודשים ויש אנשים שמנצלים את שגרת החטופים, שגרת הכאב ואת חוסר היכולת שלנו להתאחד וללחוץ עליהם, מנצלים את זה לשררה, מנצלים את זה להחליט לא להחליט, מנצלים את זה לנשוך אותנו, מנצלים את זה אולי גם כאן כדי לעשות יום אחדות. אנחנו לא צריכים יום אחדות. כולם כאן מאוחדים. אף אחד לא רוצה שבית שלישי ייפול. יש לנו חילוקי דעות ואנחנו צריכים שמישהו יכריע. אם היושבים למעלה לא מחליטים, אם הם נאחזים, אם לא מקבלים החלטה קשה, כן, לסגת לגמרי ולהרגיש כאילו קצת הפסדנו זו החלטה קשה, אבל גם לצאת אחרי חודש ולגמור את המלחמה עד הסוף, זו החלטה קשה. אם יש תחושה שמשחקים להחזיר קצת חטופים ותגידו תודה שהחזרנו לבין לא להילחם עד הסוף ושאפשר למשוך את זה עוד שנה ונבכה על החטופים ונילחם להחזיר שתי גוויות, יש כאן בעיה קרדינאלית גדולה. מושכים אותנו, הורגים את המרקם החברתי שלנו, את היכולת להשתקם, לא מוצאים פתרון. משהו כאן חורק. המשא ומתן עכשיו הולך להתחדש כי הקבינט החליט שכן, ומחר כמובן לא כי סינוואר כבר אומר חמישה חודשים, עוד מהעסקה הקודמת, פתרון לשרידות שלי ונסיגה לאחור. אתה לא מוכן, תמגר אותו. אתה כן מוכן, תעשה את זה ותחזיר את החטופים. אותנו מושכים ומשחקים איתנו. הפכנו לכלי משחק.

אין כאן אף אחד שאני לא מכבד את דעתו, אין פה אף אחד שנרצח לחינם, אף חייל לא נרצח לחינם, גם לא מי שנפל בתאונת דרכים ב-6 באוקטובר, בטח לא מי שנרצח בעת פעילות ב-7 באוקטובר אבל מי שמפעיל את החברה שלנו, והפנייה כאן היא ל-ש"ס אומרת שגם אתם איכשהו קצת יושבים על הגדר. שמונה וחצי חודשים בלי פתרון כשאתם הייתם בממשלה שזה קרה. אתם חייבים מוסרית להביא פתרון לכל כיוון אבל פתרון. תפסיקו לשבת. כולם יושבים, מהנהנים, מאשימים ומסיבנו יהום הסער. אי אפשר להיות יהודי בעולם הזה, כל בתי הדין תוקפים אותנו. נכון, הם טועים, הם אנטישמים, אבל עדיין אנחנו לא חיים כאן לבד. אנחנו לא מצליחים להסתובב, אפילו לא מצליחים לשכנע שה-7 באוקטובר באמת קרה ועוד מעט יש לנו מכחישים לכך. אנחנו לא מבינים את התמונה הכוללת. אנחנו צריכים לעשות בתוך עמי אני חי אבל גם בתוך העולם. אנחנו מפספסים את כל מטרות המלחמה. לא מיגרנו אותם, לא החזרנו חטופים חיים שאפשר היה להחזיר ואנחנו כרגע בסוף הדרך ואנחנו ממשיכים לראות חטופים מתים וחיילים מתים ואנחנו לא רואים את הקצה. הכול בחצי כוח עם סיסמאות שאפשר אולי גם להישאר כך עוד שנה ועוד שנתיים. די. פשוט להחליט די. תודה.

שלום. אני מאימהות הלוחמים. אני אדבר מאוד בקצרה כי אני לא רוצה לגזול את זמן הוועדה שמדברת בנושא מאוד מאוד חשוב, נושא האחדות. נושא זה מאוד חשוב לעם שלנו. עם ישראל הוא עם האחדות, ה' אלוהינו ה' אחד. אנחנו הבאנו לעולם את המונותאיזם וזה משהו מאוד מאוד פנימי בעם הזה. הוא חייב אחדות ואנחנו מאוד צריכים חוק אחדות אצלנו בספר החוקים. הוא מאוד חשוב לעם שלנו, במיוחד ברגעים אלה ובתקופה הזאת.

אני אדבר בקצרה. רציתי להביא את הקול של אימהות הלוחמים, של הבנים שלנו. אני אימא של חייל שעכשיו הוא גם חייל וגם חתן, הוא מתחתן בעזרת השם בחודש הקרוב. היה צריך לצאת חמשוש כדי שנלך לקנות בגדי חתונה. הוא בבה"ד אחד, בגדוד גפן והחליטו שגדוד גפן נכנס לעזה ולכן לא קנינו את בגדי החתונה ואני מבינה את זה, הוא חייל בצבא ויש דברים יותר חשובים. מה שאני לא מבינה זה שלפעמים סדר העדיפויות של מקבלי ההחלטות במקומות השונים, בצבא ובמדיניות. חיי החיילים שלנו הם לא בראש סדר העדיפויות. אנחנו חוזרות ואומרות שהמקום שלנו עכשיו יותר מתעצם כי כמו שאמרו כאן בתחילת המלחמה היו דברים שהיו ברורים לכולם ולצערנו גם העניין של שמירה על חיי החיילים שלנו הולך ונשחק, הולך ומידרדר.

אנחנו מבקשות ודורשות שחיי החיילים שלנו והשמירה עליהם יהיו בראש סדר העדיפויות כאשר רק למטרות מבצעיות "משתמשים" בחיילים ולא לשום מטרה אחרת, לא למטרות בינלאומיות, לא למטרות הומניטריות כאלה ואחרות. החיילים שלנו הם למען הניצחון של העם במלחמה הזאת. תודה.

שלום לכולם, צוהריים טובים. תודה ליושב-ראש על הזכות לדבר. מה-11 באוקטובר אני כבר לא יעקב הרשקוביץ' אלא אני אבא של. אני אבא של יוסי הרשקוביץ', בן 44 בנופלו, מנהל בית ספר פלך בנים בירושלים, שלמרות גילו, למרות היותו איש לא בריא ולמרות היותו אבא לחמישה ילדים, מחנך וראש ל-600 תלמידים, מחליט ב-7 באוקטובר לקחת את עצמו וללכת להתייצב ביחידה שלו. יוסי היה מחנך משכמו ומעלה. איש רוח, איש של אחדות. אני לא זוכר באיזה תאריך זה היה שנרצח פקח של עיריית תל אביב בתל אביב, אמיר חן הי"ד. השנה שהייתה לפני ה-7 באוקטובר הייתה ליוסי באופן אישי אחת הקשות ביותר, זה היה לפני הפירוד, וכשנרצח אמיר חן הוא אמר שהוא חייב לעשות משהו כדי לקרב את קצוות העם, ואיך עושים את זה? הוא אמר שהוא ראה איזשהו מיזם שאוספים בקבוקים ואפשר לעשות מזה כסף. הוא התקשר למשפחת אמיר ושאל את ההורים אם זה בסדר מבחינתם שהוא יעשה ספר תורה על שם אמיר הי"ד. בני המשפחה, אני אפילו לא יכול להגיד מסורתית אבל יהודית, אומרים שכן, בשמחה. אחרי נפילתו של יוסי האלמנה הדס התקשרה להורים כדי לשאול אם היה דבר כזה שיוסי דיבר איתם לעשות ספר תורה על שם אמיר והם אומרים כן, בוודאי, במה הם יכולים לעזור. היא אמרה להם, לא, תודה, לא צריך כלום, רק רצינו לוודא את זה. ספר התורה אמור להיכנס, והוא ייכנס, יוסי הבטיח, לקיבוץ רעים. לא ידענו לאן הוא ייכנס. אחרי נפילתו, כשיצרנו את הקשר עם המשפחה ועם אחותו, יש לו אחות יחידה, שמה עדיה, הבנו שזה הולך להיכנס לקיבוץ רעים.

יוסי וכל החברים וכל האנשים שנכנסו פנימה לעזה ב-27 בחודש, תחילת המסע, בעיניים שלי נכנסו לדבר אחד בלבד, מעבר להשמיד את עמלק שיושב שם – להביא את החטופים הביתה, בין אם בין המהלכים ובין לאו. ברור ללא ספק, ללא צל של ספק, שכל מה שאני הייתי רוצה אתמול, לראות את כל החטופים כאן, בין אם הם מהלכים ובין אם לאו, זה המקום שלהם, כאן, בארץ, בכל צורה ובכל מצב. זה מה שהייתי רוצה לראות. באיזשהו מקום אני מרגיש, ותסלחו לי, שכנראה אנחנו צריכים ללמד בבתי הספר, אולי להחליף את הסלוגן של טוב למות בעד ארצנו, סליחה על האמירה הקיצונית הזאת, ולומר טוב למות בעד ביידן. האם אנחנו משרתים גורמים אחרים או שאנחנו משרתים את העם שלנו?

אני לא מכיר אויב אחד שלא הוכרע ואחר כך יכולת לנוח בשלום. אני לא רוצה לחזור על מאורעות שהיו כאן במדינת ישראל, על החזרת שבוי או שבויים ומה שלחנו החוצה ומה קיבלנו אחר כך. מאורעות קישינב ומאורעות תרפ"ד זה אפילו לא על הקצה. אם ניקח את שתי החבילות האלה גם יחד, שזה אסון, היו 230 ומשהו אנשים. חברים, אנחנו מדברים על 1,700. יישובי העוטף, יישובי הצפון, כל מדינת ישראל לא תשב ולא תשב בטח בארצה אם אנחנו לא נסיים את הסיפור הזה. אימא שלי עליה שלום הייתה יוצאת שואה, תואר מפוקפק מאוד. היא אמרה לי: תסתובב בעולם עם סימן קריאה ולא עם סימן שאלה. תאמין בכל מה שקורה, זה מה שצריך לקרות. עם ישראל שב לארצו כדי להיות כאן בארץ, כדי לשבת בטח בארצו.

אביגדור המאירי ב-1886, וזה מה שאני מרגיש עכשיו ותסלחו לי, כולם מכירים את השיר מעל פסגת הר הצופים אבל יש עוד בית רביעי שאף אחד לא קורא אותו בקול רם:

"בלב בטוח באתי הלום אקים את הריסותיך, אך איך אבנה את בית מקדשך אם אין שלום בין בנייך. ספרדים, אשכנזים, תימנים, פלאשים, אורפלים, ירושלים ירושלים. לא זאת חזיתי בחלום. ירושלים ירושלים, בין בנייך השכיני שלום. עיר פרזות היית, עיר קודשי, נשבר בך כל בריח אך איך עוד נשאר בך שער סגור וזה שער המשיח. רבבות בניך שלחוני אליך למסור לך מפתחותיך. ירושלים ירושלים נשבעתי בשם ה'. ירושלים ירושלים האירי פניך אלי".

ואני שואל מה השתנה. ריבון העולמים, מה השתנה. השיח, הפירוד, הפלגנות, עם ישראל בתקופת אחאב ניצח את כל מלחמותיו למרות שהם עבדו בבעל. עבדו אלילים. אבל האחדות היא זו שיצרה להם את הניצחון. בשיחת טלפון שהייתה לי עם הבן שלי הי"ד שהיה בעוטף הוא אמר: אבא, זה כמו לשחרר את מיידנק. אם אנחנו לא גומרים את האויב הזה, אין לנו מה לחפש כאן.

אני שואל אתכם, זה מה אנחנו מחפשים? זה מה שאנחנו רוצים? אני שואל את כולם. אני שואל גם את עצמי. אני מבקש, מתחנן לכל אלה שיושבים כאן, ראשית, לקיים את האחדות. יוסי בצוואה שלו לתלמידים שלו אומר שהוא מבקש בקשה אישית, לא לדבר לשון הרע על אף אחד. אין שמאל, אין ימין, אין חרדים, יש יהודים וכיהודים שרוצים לשבת בשלווה ובשקט בארץ הזאת, בואו נקיים את הצוואה המינימלית הזאת. תודה לכם.

שלום לכולם. אני אבא של איתן. ביום ראשון הבא לאיתן יום הולדת 24 בעזרת השם. מקווים שאיתן חי אבל לא יודעים.

אני מבין שבסוף תהיה עסקה למרות שמאז ומעולם אני מתנגד לעסקאות עם ארגוני טרור. הייתי רוצה שמדינת ישראל תתנהג כמו שהיא התנהגה בשנות ה-70 כשהיה ברור שלא מדברים עם ארגוני טרור, אבל לצערנו הרב אנחנו לא שם בגלל סיבות שונות. לפחות שהעסקה הזאת תבוא באופן כזה שחמאס רודף אחרינו לעשות את העסקה. ככל שאנחנו צועקים עסקה, חמאס מבין שיש לו זמן והוא יכול לגבות מחיר יותר גבוה.

בשבוע שעבר ישבנו עם חבר הכנסת מאיר כהן והוא אמר שראש הממשלה לא הותיר כאן איזושהי עסקה. הם פשוט הגיעו עם דרישות הזויות שאף מנהיג במדינת ישראל לא יכול להסכים להן כי זה פשוט אומר לסגור את המדינה. כך אמר לנו מאיר כהן ממפלגת יש עתיד, מהאופוזיציה. לכן כשאין עסקה עלה פרק אני מבין שלא מספיק לוחצים על החמאס. לכן אנחנו דורשים לחץ תמידי ומתגבר על חמאס ולא רק בעזה אלא בכל מקום.

בחודש שעבר לפי הערכות – אני קורא לכם עכשיו מ-וואלה - כ-100 רכבי סוזוקי ג'ימני נגנבו לשטחי הרשות הפלשתינית בחודש האחרון. בעלי הג'יפים מאתרים אותם בקלות בתיעוד ברשת של הגנבים הנוסעים בגאווה בשטח. יש כאלה שחשובים שהם רוצים לעשות עוד 7 באוקטובר. הג'יפ הקטן הזה הוא ג'יפ זריז עם עבירות מאוד מאוד גבוהה, ארבע על ארבע. נגנבו בחודש האחרון 100 מאזור ג'נין וטול כרם. אתם מבינים מה הולך לקרות כאן? אתם מבינים מה הולך לקרות אם אנחנו גם ניכנע לדרישות החמאס עכשיו במלחמה בעזה? כל מה שקורה בעזה יקרין על מה שיקרה ביהודה ושומרון ובלבנון. אסור לנו להיכנע. אנחנו על החיים של שבעה וחצי מיליון יהודים. בואו נשיב את החטופים באופן כזה שאנחנו שומרים על החיים של כולנו כאן.

הערה אחרונה. אתמול נסעתי לרעננה לניחום אבלים אצל משפחת אמסלם שהבן שלה אלי נפל בקרב בשבוע שעבר. כמעט ואין שם מנחמים. אני מבקש ממי שיכול, שיבוא לשם. משפחה עולה מצרפת. הם כמעט לא יודעים עברית. ממש חשוב. תבואו לחזק את המשפחה היקרה הזאת. תודה. משפחת אמסלם, רחוב החשמונאים 2 רעננה.

אני רוצה לדבר על יום האחדות. כבוד היושב-ראש, אני מסתכל כל הזמן לצד שלך ואני רואה את שני התינוקות האלה ואני אומר שרק הוועדה שלך מחזיקה אותם. אני רואה את הנכדים שלי שהם בני גילם. אתה ראית אותי בחודש וחצי האחרונים וראית מה היה מצבי. אני לעולם בפסח לא יוצא מישראל, אפילו לא יוצא מירושלים. אם אני השארתי 15 נכדים ואת כל החתנים והכלות שלי אבל אני עזבתי את ישראל, לקחתי איתי מצות וברחתי מהארץ, ורק שם יכולתי להוריד את זקני כי גם הייתי באבל.

כנכה פעולות איבה מאסון אוסלו, גם כשכול, ומעולם לא השתמשתי בנושא השכול, אני שומע ורואה איך קראו לנו אז, קורבנות השלום. כינו אותנו קורבנות השלום. לי קשה להגיד את המשפט הזה כי שם אחיי ואחיותיי, בני עמי, נמצאים אצלם. לקרוא לזה קורבנות לביטחונה וקיומה של מדינת ישראל, להקריב אותם – לא. אני לא בעד זה אבל לומר שלא ניתן להם, לא נעשה להם, לא נגיע איתם להסכם, ולא לא נילחם ובואו נחזור אחורה, כל מה שקורה כאן במדינה הזאת בעיניי קשה אפילו לדבר כי אף אחד לא ראה את המראות שאני ראיתי. אולי את המעט שהראו כאן אני ראיתי באוטובוסים. חוויתי אותם. אתם לא יודעים מה קורה לאנשים ואני אומר את זה בדמע. אתם לא יודעים שקורה משהו ביטחוני, מה האנשים האלה, הפוסט טראומתיים, עוברים. כשזה מתמשך, אתם לא יודעים מה זה. אם אני יכולתי לעזוב את בני משפחתי בפסח, לעזוב 15 נכדים ולהגיד לילדים שיאמרו להם שסבא חולה, אי אפשר לבקר אותו בבית חולים כי יש לו מחלה, וברחתי, בר שלא עשיתי. אפילו מירושלים לא יצאתי בגלל הכשרות, כמה שחושבים שאני חילוני כי אני מאמין. יש לי מסורת.

כשמדברים על אחדות, אני אומר לא אחדות בעם כדי שהיא תבוא. קודם הכנסת שאני מכיר בחיי. משנות ה-80 אני מכיר ומתקופתי בתקופת הפנתרים. האחריות האופוזיציונית שהייתה במדינה הזאת, האחדות שהייתה כאן כשהייתה סכנה לעם ישראל. אני אומר שקודם יסתכלו על אלה שכל הזמן חושבים על הכיסא ועל השלטון ומדברים. זאת אחדות. הם הדוגמה הראשונה שצריכים לתת לעם ישראל כי אתם לא יודעים כלום. אני חייתי כאן בכנסת הזאת ויודע שכשהיא הייתה קטנה, דלתותיה לחברי כנסת ולשרים היו פתוחות עד שהקימו את האגף החדש. את האגף הזה אני מקלל כל חיי כי אני יודע מי הגיע אליו ומי הרס את הכנסת הזאת.

כאשר מדברים על לוחמים, יש לנו מפקדים בשטח, יש לנו חיילים גיבורים ולוחמים. זאת לא הממשלה. ראש ממשלה בודד. כאשר אנחנו אומרים צבא העם מסתכלים ורואים, לא, יצא שהצבא הוא המדינה. הוא לא מקיים אפילו את ההחלטות ולא מצרף את הממשלה. מי שצריך לתת לנו ביטחון אלה הם המפקדים במטכ"ל, הרמטכ"ל ושר הביטחון. לא ראש הממשלה. ראש המשלה רק צריך לרכז. ראש הממשלה צריך דיון עם העולם. אני אומר כל הזמן שאויבינו, דמנו של ילדינו ושל בנותינו, כבודם והשפלתם, לא אכפת לעולם הזה מאיתנו. גם אם ירצה להשמידנו, הוא ישמיד אותנו. אף אחד לא רוצה להתעורר ולכן אני אומר שאין להתחשב. אין את המילה מוסר. לעם ישראל יש הרבה מוסריות אבל המוסריות היא גם אהבת העם והאכפתיות אחד מהשני. זאת אהבת העם. זה ללכת ולהקריב אבל כשאתה מקריב, אתה אומר שכדי להציל את העם, את המדינה ואת ביטחונה.

אני לא אחד ששונא ערבים וחי איתם כי אני למדתי במרוקו מה זה קוראן. כמו שפה למדנו תנ"ך, שם למדו קוראן. בקוראן עצמו כתוב שמה שנלקח, כשאני מדבר עם גוי, אני גם מסביר לו שנשכח מהדתות, נשכח מהכול, נלך רק לראשון. גם בקוראן כתוב אדם. הם לקחו את הכול מאיתנו. אדם. מי נתן לו את הנשמה הזאת שהביא אותו כבן אדם והקים אותו וממנו יצאנו כל הזרע הזה של העולם. אחר כך באו הדתות. אלוהים. ומי שמאמין באלוהים אינו רוצח. זאת השפה שלי איתם ולכן הם מבינים כי פה אצלם נותנים להם בערות ונבערות ומכניסים להם כל מיני דברים כמו שאומרים להם שמגיעים להם 72 בתולות. לנו מותר לשאת ארבע נשים ויש כאלה שלא יודעים את זה. חרם דרבנו גרשום, אני מסביר להם, לפי החוקים. אני מסביר להם את זה. גם להם מותר, מוחמד לקח את זה מאיתנו. תסבירו לי, אם פה אמר לכם ארבע נשים תישאו, איך אם תרצחו ימתינו לכם למעלה 72 בתולות. אלוהים פתח בתי בושת? תסבירו לי. כך צריך לדעת לדבר איתם ולהסביר להם ורק אז הם מבינים. אני חי איתם. אני נמצא איתם. הם שכנים שלי, בשכונה שלי.

לפעמים אין לי ביטחון אבל אני אומר דבר אחד, שמי שרוצה, צריך לשנות את הצבא. מה שקורה היום במלחמה הזאת הזוחלת, זה המטכ"ל. כשאני אמרתי לגלנט, כשהוא אמר שהוא יהפוך את לבנון לתקופת האבן ונסראללה השיב לו, כתבתי לו שאני מאמין לנסראללה שיהפוך את ישראל לתקופת האבן ולא אתה אותו. זה מזכיר לי גם את כוכבי שלפני שהוא עזב, איך הוא איים עליהם? אני אהרוס לכם את דאחייה עם האזרחים. הוא ידע שהוא עוזב כי אני מכיר דבר אחד בחיים וזה שקרן וקסנר הרסה את צה"ל, הרסה לנו את הצבא. היא חינכה אותם לדבר אחד: תתנפחו, תאיימו ותהרסו את צה"ל.

תפסיק.

לצערי הרב זה מה שהם למדו מקרן וקסנר. אל תגידי לי מה אני חושב. אני יודע הכול. זאת קרן וקסנר.

כרגע דיברת על אחדות ועכשיו מדבר לשון הרע? לא הבנתי. תוך כדי הנאום אתה מדבר לשון הרע?

מה זה הדבר הזה? מיטב השירות הציבואי הם בוגרי קרן וקסנר. איך אתה מדבר?

כבוד היושב-ראש, אפשר להתקדם לדיון?

בן בכור זכר יחיד יש לי בין בנות, קצין בצה"ל. מעולם לא אמרתי כלום. אני רוצה ביטחון.

בני, תעצור לרגע ותנשום. תתכנס בבקשה לסיום.

אני רוצה צבא כמו שהיה בשנות ה-70 ובשנות ה-60 וה-50. המיעוט הקים את המדינה. זה הצבא שאנחנו רוצים.

אני רוצה את גולדה. אפשר להחזיר אותה?

את הצבא הזה אנחנו רוצים.

אנחנו רוצים את המנהיגות הזאת.

זה הצבא שאנחנו רוצים. שיגידו לנו את האמת ולא יטשטש לנו את הכול בחיים. צבא ראוי לעמו כי אלה בנינו וילדינו, בנותינו ונכדינו.

מה אתה מחפש? כולנו רוצים צבא.

הלוואי שלכל מדינה בעולם היה צבא כמו שיש לנו אבל אני לא רוצה להיכנס לשיח הזה.

נתכנס להצעת החוק.

היושב-ראש, לכל הדוברים שהיו כאן, ראשית, עם ישראל חייב שנחזיר את החטופים. שנית, אנחנו לא רוצים שזה יהיה נושא שיפורר את עם ישראל. לפחות להחזיר את החטופים זה דבר שצריך להיות כמה שיותר בהסכמות רחבות של כל החברה הישראלית. חוק האחדות שאני מציג אותו כחבר הכנסת יוזם, אני רוצה לתת קרדיט לחבר הכנסת השר חיליק טרופר שיזם אותו בכנסות קודמות וביקש ממני להשלים את המלאכה ולהביא אותו שוב לכנסת . אני שמח שהממשלה הפכה אותו לחוק ממשלתי, שאנחנו ממזגים את החוק הפרטי עם הממשלתי. אני פתאום רואה משרד שרוצה לצאת מהחוק, המשרד להתיישבות שהצטרף לחוק ופתאום הוא רוצה לצאת ממנו, מי שהוא אחראי על כל הצעירים, על המכינות, על עולם אידיאלי. לא מובן למה המשרד להתיישבות רוצה לצאת מהחוק. אני לא יודע אם יש לו נציגים כאן. כנראה ב-זום. לדעתי זאת בושה. לדעתי הם צריכים לחזור מהבקשה הזאת. אם הצטרפתם לחוק ותמכתם בו, לא מבין למה אתם רוצים לצאת.

אנחנו צריכים להשלים את החוק הזה. אנחנו יודעים שאחדות לא תיווצר רק בגלל חוק ואי אפשר לכפות על בני אדם אחדות. אפשר לדרוש מהם דוגמה אישית, שפה, סגנון והתנהלות שמנסה לקדם אחדות אבל ראוי לו לבית הזה שיהיה לו מועד אחד בשנה שמציין את הדברים. אני גם מקווה שדברים יתוקצבו כי ההסתייגות מלתקצב היא גם בעייתית. בכמה מיליוני שקלים בודדים אפשר לעשות דברים מאוד מאוד יפים. אני יודע שזה מאבק שיוזמי החוק מהחברה האזרחית דרשו.

גם דרשנו פרס אחדות שלא נכנס. היושב-ראש, אם אנחנו יכולים להגיע להסכמות עם המשרדים על תקציב יסודי או להתחייב שיתקצבו ושכן יהיה פרס אחדות, זה דבר יפה לרומם אנשים שתורמים בעשייה ובמפעל חייהם, בהתנהלות, בשפה ובכתיב שלהם לרוח יותר טובה בעם הזה.

אם כן, אנחנו צריכים להשלים את המלאכה ולא להתעכב. אם אנחנו יכולים לשפר את החוק ולהשיב אותו לחזון המקורי, זה יהיה מצוין.

צח, בבקשה.

בדיון הקודם השארנו כמה סעיפים שהוועדה קבעה שהיא תמשיך את הדיון בהם היום.

נעבור לסעיף 3, פעולות לציון יום האחדות, לפסקה (2): "באירוע מיוחד בישיבת הממשלה אם תבחר לעשות כן, במועד האמור בסעיף 2 או במועד סמוך לו". לגבי הסעיף הזה אמורה להיות כאן נציגת הממשלה.

לא. הייתה לי שיחה עם משרד ראש הממשלה. אנחנו הצענו שיהיה איזשהו גורם נקודתי שנדע מי הגורם שאמור לקחת את ההחלטה אם לקיים, לא לקיים, איך לקיים. הצעתי מספר חלופות כאשר אחת מהן היא שיהיה מזכיר הממשלה בתיאום עם האחראי על האירוע או משהו בסגנון הזה. כרגע העמדה שלהם היא שלא לציין מישהו מסוים ולהשאיר את זה כפי שמופיע בנוסח, "אם תבחר לעשות כן".

משרד המשפטים רוצה לומר משהו בנושא?

גם אנחנו חשבנו שלא נכון לציין גורם ספציפי. מזכיר הממשלה אינו הממשלה אלא גורם שמועסק על ידי הממשלה ולכן נכון שהנוסח יישאר הממשלה. כמובן שהכוונה בדרך כלל היא ראש הממשלה או מישהו שיטיל עליו ראש הממשלה לעשות את המשימה.

למה לא יחידה במשרד ראש הממשלה? למה לא כתובת ביצועית? ראש הממשלה הרי לא קם בבוקר ומטפל בחוק האחדות. למה אנחנו לא מגדירים? בחוקים רבים מגדירים יחידת סמך ממשלתית או גורם, רשות, תאגיד ממשלתי או סמי ממשלתי שהוא אמון על הביצוע והיישום של החוק. מה הבעיה לשים דמות בחוק הזה שתהיה כתובת?

יחידת הממשלה היא לא הממשלה אלא היא יחידה באותה ממשלה.

למה לא לזהות אותה כבר עכשיו כדי שתהיה לנו כתובת? תעבור שנה והחוק לא ייושם, נחפש את ראש הממשלה? מבקר המדינה ינסה לבדוק למה לא ביצעו את החוק הזה, את מי הוא יחקור? את ראש הממשלה? צריך יחידה או אגף או מחלקה או שר או כל דבר אחר עם כתובת כדי שנדע מי ייתן לנו תשובות שבעוד חצי שנה נקרא לו לוועדה שידווח לנו על יישום החוק. אם אין כתובת כזאת, נביא את ראש הממשלה לדווח לנו? אנחנו דורשים שתהיה כתובת ביצועית לחוק הזה או מתכלל.

השר האחראי הוא ודאי שר החינוך.

אם שר החינוך אחראי, על מה הממשלה אחראית?

לגבי הביצוע.

אם הוא אחראי, שיהיה אחראי.

לצורך העניין ישיבת ממשלה, האם הממשלה לצורך העניין תחליט לפתוח בטקס מיוחד או באירוע מיוחד, בגדול זאת צריכה להיות בסוף החלטה של ראש הממשלה. השאלה אם נרשום בחוק את ראש הממשלה.

יש גם נוסחים שאתה אומר השר האחראי יביא לממשלה החלטת ממשלה. השר האחראי. האם זה שר החינוך שהוא אחראי על יישום החוק הזה, יהיה אחראי להביא דיון לממשלה, להביא החלטת ממשלה והוא יהיה הכתובת. הוא לא יגיד זה לא אני אלא זה משרד ראש הממשלה. אנחנו לא רוצים נפילה בין הכיסאות אלא רוצים אחריות ברורה לביצוע החוק הזה. זה מה שמטריד. למי נקרא לחדר הזה בעוד חצי שנה אם משהו לא יתקדם?

אולי נדבר רגע על מהות החוק?

אני מנהל את הדיון ואני יודע מתי לדבר על מהות החוק. היו כאן חמישה דיונים ודיברנו גם על המהות. כרגע אנחנו עוסקים בנוסח והסעיפים. כמובן שנדבר גם על המהות.

חבר הכנסת ביטון, כרגע אנחנו מדברים על הסעיף הנקודתי. לגבי אירוע או כנס או פתיחת ישיבת ממשלה שבה תסמן ותסמל את יום האחדות. האירוע הנקודתי הזה חל על משרד ראש הממשלה ולא על מישהו אחר. לכן אנחנו מצאנו לנכון בהתחלה לרשום איזשהו מישהו מסוים שיחליט אם תהיה או לא תהיה. בסוף ההחלטה היא של ראש הממשלה בצורה כזו או אחרת ובה הוא יטיל את האחריות הזאת על מישהו שהוא יעביר אליו את הסמכות, אם זה מזכיר הממשלה או מישהו אחר. כרגע יש התנגדות של ראש הממשלה לסמן עכשיו בחוק מי היא הדמות. כמובן שברור מלשון החוק שבסוף האחריות הטוטלית בנושא הזה היא ראש הממשלה. בשיחות שהיו לי הבוקר דרך לשכת שר החינוך, הם עשו את התיאומים מול לשכת ראש הממשלה, הייתה התנגדות.

משרד החינוך, אם תצליחו להעלות את אסיה ואפילו ב-זום כדי שתוכל להסביר לנו בדיוק למה ואיך הייתה ההתנגדות או שהיא תעלה מישהו ממשרד ראש הממשלה שיסביר לוועדה למה ההתעקשות על זה.

אני רק אציין שבמשרד ראש הממשלה ביקשו גם שנוריד את המילה "מיוחד" באירוע, בישיבת ממשלה.

על זה הסכמנו גם בבית הנשיא.

כן.

אפשר לשנות את הניסוח ולומר "כפי שיבחרו לעשות" ולא "אם יבחרו לעשות"? כדי שזה יהיה ברור שהם עושים משהו. מה הם עושים, זאת כבר תהיה החלטה שלהם.

דיברנו על זה גם בישיבה הקודמת.

נכון. כרגע יש לזה התנגדות.

לנו לפחות שהם מתעקשים שיהיה כתוב "אם הממשלה תבחר לעשות כן".

אם אפשר להוסיף עוד נקודה. משרד החינוך. בשיח עם מזכירות הממשלה עלה שאולי יותר נכון לכתוב בישיבת ממשלה, אם תבחר הממשלה לעשות כן. שוב, אני שם רגע בצד את הדיונים בממשלה. מבחינה ניסוחית אולי יותר נכון לומר "בישיבת ממשלה, אם תבחר הממשלה לעשות כן".

מופיע "אם תבחר".

"אם תבחר הממשלה". המילה ממשלה.

כלומר, להוריד גם את האירוע?

לא. באירוע מיוחד בישיבת הממשלה אם תבחר לעשות כן.

"באירוע בישיבת הממשלה, אם הממשלה תבחר לעשות כן". בסדר.

תכף נשמע את עמדת משרד ראש הממשלה. אני רוצה שיאמרו אותה לפרוטוקול. הם או מישהו מטעמם.

אנחנו נשמח גם אם נציג ראש הממשלה יתייחס גם שבת גלים שאלה לעצם ה-"אם" ולא "כש".

אני רק אומר שיש חוקים שבהם כתוב לפי החלטת ממשלה ויש מקרים שכתוב לפי החלטת ראש הממשלה. כאן קיבלנו עמדה חד משמעית כפי שהוצגה גם על ידי ערן.

אנחנו עוברים לסעיף (3): "באירוע בבית הנשיא, כפי שיחליט נשיא המדינה".

בדיון הקודם עלתה הסוגייה של האם להשאיר את האירוע ואת סוגיית התקציב.

בדיון הקודם דיברנו על להשאיר את האירוע או לא להשאיר את האירוע. אנחנו נסכים להשאיר את האירוע אבל אנחנו צריכים לפתור את עניין התקציב. אם אתם תרצו, נדבר על זה בסעיף (4) או אם תרצו, אני אציין את זה כעת לפרוטוקול.

תציגי את זה כבר עכשיו.

אם בחוק ייקבע שבבית הנשיא צריך לקיים אירוע, אנחנו רוצים רק לוודא שאין כוונה שבית הנשיא יתקצב את האירוע הזה ויממן אותו.

או את חלקו.

או את חלקו.

את חלקו הוא יכול אבל לא את כולו?

לא. הוא לא יכול לממן את האירוע הזה וזה צריך להיות או בהתאם לסעיף (4), התקציב שיוקצה למשרד החינוך, או בהסכמה אחרת אבל שלא תהיה ציפייה שבגלל שכתוב בחוק באירוע בבית הנשיא, יש כוונה שבית הנשיא יממן את זה.

בדיון הקודם את ציינת אירועים אחרים שכן מתקיימים מתקציב בית הנשיא.

בדקתי. חוק העלייה לא מתוקצב על ידי בית הנשיא אלא על ידי משרד העלייה והקליטה.

יש אירועים שמתוקצבים על ידי בית הנשיא?

לא שקבועים בחוק.

איך היה עד היום?

עד היום בית הנשיא נתן חסות לאירוע של העמותה.

אני אומר בדיוק מה שקורה עד היום. אנחנו מגייסים תקציבים מהממשלה, הכסף עובר לבית הנשיא ובית הנשיא לוקח לעצמו את הכסף ואני נדרשת להביא אומנים ואת כל התוכן בהתנדבות. אני לא מוכנה להמשיך עם זה.

הוא לא לוקח לעצמו את הכסף.

בית הנשיא לוקח לעצמו.

הוא מממן את האירוע.

אני לא מוכנה יותר להתרוצץ ולהביא אומנים בהתנדבות כשאני עושה אירוע ב-80,000 שקלים. לא ב-5,000 שקלים אלא ב-80,000 שקלים. אני מגייסת 80,000 שקלים לאירוע ובסוף בית הנשיא לוקח את זה לעצמו ואני נדרשת להביא אומן בהתנדבות, מנחה בהתנדבות, כותב תוכן בהתנדבות. נראה לי שזה כבר מוגזם. אם זה כך, אני מעדיפה שלא יהיה כתוב כלום ואני אחשוב אחר כך אם בא לי לעשות אירוע עם בית הנשיא או לא, אם בית הנשיא לא מוכן לבוא לקראת.

אני רוצה להגיד לכם שאנחנו מקשיבים לכם וזה לא נשמע טוב. מה שקרה כאן זה שלפעמים יוזמות עולות מלמטה. הייתה כאן יוזמה מדהימה של אנשים וזה התקבע כדבר טוב וזה בא לכנסת והכנסת רוצה חוק, ואז מחזירים את האנשים להתנהלות של פעם, של לקושש. מדינת ישראל לא יכולה לשים שלושה מיליון שקלים על יום האחדות? איך אפשר בכלל לחשוב שרוצים לעשות את כל זה ללא עלות? ברור שמתנדבים זה טוב, ברור שרוח התנדבות זה טוב, אבל טקס המשואות לא עולה מיליונים? יום בשנה שאנחנו רוצים לממן בספקטרום רחב של פעילות.

פעילות חינוכית. זה ברור שהתקציב כרגע לא הגיוני משום כיוון.

היושב-ראש, למה אנחנו לא יכולים לדבר עם שר החינוך שיהיה זה שיביא את הבשורה הזאת?

שר החינוך הסכים. הוא הביא מיליון שקלים. תכף נגיע לזה.

אם כן, שאחרים יביאו עוד מיליון שקלים.

על זה כבר שבוע אנחנו עובדים.

שירה, אם תוכלי לחדד כי אמרו כאן דברים לגבי בית הנשיא. מה הכוונה בית הנשיא לוקח לעצמו את התקציב?

כמובן שבית הנשיא לא לוקח לעצמו את הכסף. אנחנו לא אולם אירועים פרטי. בית הנשיא נותן חסות לכל מיני יוזמות שהנשיא מאמץ כמו היוזמה הזאת שהנשיא מאוד מכבד וחושב שהיא מאוד מאוד חשובה. במסגרת החסות הזאת לפעמים מאשרים לקיים אירוע בבית הנשיא. בגלל שהתקציב של בית הנשיא הוא דל והוא לא יכול לקיים את כל האירועים שמתקיימים, יש הסדר בין הגורם המבקש בהתאם להתקשרויות של בית הנשיא ויש איזושהי גבייה כזאת בלי רווח לצורך הפעילויות שמתקיימות במסגרת החסות הזאת.

מה זה אומר?

זה אומר שאם יש הגברה ותאורה וזה עולה כך וכך שקלים, הגורם המבקש משלם אותם.

זאת אומרת, הם חייבים לעבור דרך הזכיין שנותן את השירות.

כן. בהתאם להתקשרויות של בית הנשיא.

הכול בעלויות לא הגיוניות. קודם כל, אנחנו מלאי הוקרה ומאוד אוהבים את הנשיא.

אבל זה לא נכון מה שאת אומרת.

זה נכון מאוד. זה הגיוני לבקש 8,000 שקלים על הגברה כשבכל מקום הגברה עולה 4,000 שקלים?

כנראה שזה מה שבית הנשיא משלם. אנחנו לא לוקחים את הכסף הזה אלינו.

אני חושב שגם בית הנשיא רוצה בטוב הדבר הזה וגם היוזמים המקוריים של התחום הזה והפעילות. אני לא ממליץ שעכשיו בגלל שהממשלה לא מוצאת ארבעה מיליון שקלים תהיה כאן התנגחות בין בית הנשיא לבין היוזמים.

לא, אין התנגחות.

לא תהיה.

אנחנו רוצים שהרוח הטובה שהייתה קודם תישאר. אנחנו צריכים להביא כסף לפרויקט הזה.

בכל מקרה לא תהיה התנגחות. חד משמעית לא תהיה התנגחות. המשפחה הזאת מאוד יקרה לנו, לבית הנשיא ולנשיא באופן אישי. זה ידוע ועל זה אין חולק.

גם הנשיא מאוד יקר לנו.

מה שכן, כשהתחלתי לדבר דיברתי על זה שאנחנו חושבים שבסעיף (4) נכון יהיה - אפילו רק להגיד את זה לפרוטוקול - שהסכום שייקבע יכלול גם את מימון האירוע. זה הפתרון שאנחנו מציעים.

תכף נגיע לסעיף (4) ונשמע גם את התייחסות משרד החינוך לגבי מה שהוא מביא מהיקב ומהגורן מתוך התקציב השנתי. זה לא שמשרד האוצר בא והוסיף לו מעל התקציב השוטף.

בת גלים, אני מבין את התסכול אבל בסוף אין מה לעשות. גם אם מחר תעבדי עם עירייה, תצטרכי לעבור דרך הספק של העירייה. אי אפשר עכשיו להביא בחוק שהכסף הזה יעבור בצורה אחרת דרך עמותה אחרת שהיא לא צריכה מכרז. מה לעשות, אלה כללי המשחק, גם אם לפעמים זה עולה קצת יותר כסף.

אני רוצה לסכם. אירוע בבית הנשיא כפי שיחליט נשיא המדינה. זה מקובל?

כן. בכפוף לעניין של התקציב.

תכף נגיע לתקציב. כשנגיע לסעיף 4 ונדבר על התקציב של משרד החינוך, נראה בדיוק מה כוונת השר. זאת אומרת, כאשר השר שם את מיליון השקלים האלה, מה בכוונתו, האם כוונתו להעביר את זה לגורם חיצוני, לגורמים החיצוניים, למשרדים האחרים.

בישיבה הקודמת הם אמרו ש - - -

הוא אמר שצריך לבדוק ואני מאמין שערן יעקב הלך לבדוק את זה.

יש עוד מישהו שרוצה להתייחס לסעיף (3). לא.

לסעיף (4), למעשה היו הסכמות בדיון הקודם.

אנחנו עוברים לסעיף (5) שגם לגביו אני לא חושב נשארו עוד הערות.

לסעיף (6), השלטון המקומי. אני חושב שיש ב-זום נציגה שרוצה לדבר.

אם אני זוכרת נכון, הצבא הסכים שיהיה כתוב "כפי שיבחר".

נכון.

למה זה עדיין כתוב "אם"?

לא. אצלי בנוסח כתוב "כפי".

גם אצלי.

סליחה, נכון. אני לא במסמך האחרון.

אנחנו מברכים ומוכנים לקחת את זה על עצמנו. אני מבקשת רק שני דברים. לפחות בנוסח שמולי הורידו את מה שכתבתנו "בדרך שיחליטו לעשות כן". מאוד מאוד חשוב לנו להשאיר ליחידות הנוער את מרווח הפעולה.

זה כן כתוב. זה נשאר.

לא. היא צודקת.

כתוב בדרך שיחליטו לעשות כן.

אם זה מופיע, נהדר.

רגע. אנחנו בודקים. את צודקת.

בנוסח האחרון זה לא נמצא.

זה גם לא היה בנוסח הקודם.

סליחה, חשבתי שמדברים על סעיף (7).

"בפעילות מטעם יחידות הנוער".

כאמור אנחנו ומברכים ורוצים אבל אני מבקשת שיהיה כתוב "בדרך שיחליטו לעשות כן" על מנת להשאיר להם את מרווח הפעולה שהעניין יהיה רלוונטי למאפייני הרשות המקומית על גווניה וצרכיה.

דבר שני. אני שוב מבקשת לומר שהדבר הזה כמובן מותנה בהקצאת תקציב לכל הרשויות המקומיות, כמובן באיזושהי חלוקה כלשהי ואני עדיין שואלת מאין והיכן אבל כאמור נדבר על זה.

למה צריך תקציב? הרי תנועות הנוער עושות פעולות ופעילויות.

תנועות הנוער הן לא הרשויות המקומיות.

אני באמת לא מבינה למה צריך כאן מימון.

תסבירי.

אם את מחייבת רשות מקומית לעשות פעילות שהיא אינה מחויבת בה, זה לא שרשויות מקומיות לא עושות את זה אבל יש צורך לתת את התמיכה ולא לכל הרשויות המקומיות יש באפשרותן לקדם פעילויות שהן מעבר למחויבות שלהן. לשם כך חשוב לתת תקציב, מה גם שמחייבים רשות מקומית לעשות את הפעילות הזאת.

אם יורשה לי. כמובן שאנחנו נשמח לתת כסף לכולם אבל אני חושבת שאפשר להשאיר את זה גם בלי תקציב. שוב, בהנחה שיהיה כסף, זה מבורך. יחידות הנוער עובדות בכל מקרה במשך השנה. הרשות המקומית היא זו שתחליט איך לעשות את זה ולכן היא יכולה להחליט לעשות את זה בכל דרך שהיא שלא תמיד עולה כסף. כשאין תקציב עושים את זה בלי עלות וכשיש תקציב, עושים את זה עם עלות.

האמת היא שאני קצת מופתעת מהאמירה הזאת. אני חושבת שמטרתו של החוק הזה היא למצב את יום האחדות בצורה שהיא עוד יותר משמעותית. נכון שיש פעילויות שאפשר לעשות ללא עלות אבל אם רוצים למסד את הדבר הזה ולהרחיב את הפעילות ולהעניק לבני הנוער במקרה הזה, שהם נושאי העניין של יחידות הנוער, פעילות שהיא משמעותית יותר או בהיקפים גדולים יותר ממה שקיים היום, כי הרבה מאוד מהרשויות המקומיות עושות פעילויות כבר היום, אז יש לכך עניין של עלויות. אין לי ספק ואני די בטוחה שגם המימון יהיה דיפרנציאלי וזה גם בסדר אבל צריך לדון בזה. אלה לא רק הרשויות המקומיות שעובדות בשוטף אלא גם בית הנשיא, גם הכנסת וכולם ממילא עושים דברים, כך שהאמירה הזאת, במחילה, היא לא מובנת לי ואין לי מה לומר עליה.

לא מזמן עשינו חוק שדווקא עלה מהשלטון המקומי. זכיתי בירוחם ליזום את ההוקרה של פצועי צה"ל ואחר כך השלטון המקומי לקח את זה כנושא ואז זה הגיע כחוק לכנסת. השלטון המקומי לא אמר שהוא מתנה את זה כדי לקבל תקציבים. זה נכון, אני מסכים איתך שעל הרשויות המקומיות מוטלות משימות מאוד גדולות ויש כאלה שמבחינה כלכלית הן חלשות אבל אני חושב שהחוק הזה צריך להתקבל וכל רשות תעשה מה שהיא יכולה גם אם זה משהו צנוע. מספיק לציין במליאה את יום האחדות ולומר כמה מילים על ידי ראש הרשות.

זה לא מה שכתוב בחוק.

אני כן מסכים איתך שבהמשך שרים צריכים לממן פעילות גם ברשויות אבל אני לא חושב שזאת התניה להתקדמות החוק.

אני מבקשת שוב לחדד את עמדתנו. החוק מדבר על יחידות הנוער. הוא לא מדבר על הרשות המקומית באופן כללי. הוא מדבר ספציפית על פעילות לנוער.

יחידות הנוער פועלות היום מתוקף חוק ברשויות המקומיות.

כמובן. חד משמעית.

יש גם מימון לרכז הנוער.

לא. יש מימון למנהל מחלקת הנוער.

זה אותו הדבר.

מימון דיפרנציאלי.

זה טוב שהוא דיפרנציאלי.

את מרבית המעמסה נושאת הרשות המקומית גם במימון התקן הזה.

זאת דרך להסתכל על זה באופן שלילי אבל לפני עשור לא היה מימון למנהל יחידת נוער. לא היה חוק של מנהל יחידת נוער. הדברים מתקדמים.

נכון. אם אני מסתכלת, כולנו נסתכל על התקציבים שמדינת ישראל נותנת ליחידות הנוער, זה מסתכם בחמישה מיליון שקלים ל-259 רשויות. חמישה מיליון שקלים בשנה לתקציב פעילות לכל החינוך הבלתי פורמלי - אני לא מדברת על תנועות וארגונים – שמחלקת הנוער צריכה לתת לבני הנוער. כל פעם יש עוד ועוד מעמסות וזאת מציאות שהיא לא מתקבלת ובפרט שעוד באים ומחייבים את הרשות המקומית לעשות דברים.

מחר אנחנו עושים כנס לציון היום המוניציפאלי כדי להעביר יותר סמכויות ויותר כספים לרשויות המקומיות.

לגבי הדרישה שלך שיהיה יותר תקציב, תנועת נוער נפגשת כל שבוע והיא קיימת. אם יהיה בחוק שבזמן הזה שיש יום אחדות יהיו תכנים בתנועת הנוער, זה דבר טוב. זאת אותה פעילות באותה רמה.

אני חוזרת ואומרת שזאת לא מחלקת הנוער. תנועת הנוער וארגוני הנוער זו חברה אזרחית שעובדת במרחב הרשותי. לרוב זה בשיתוף פעולה.

את רוצה לומר לנו שאם אין כאן תקציב, את לא מוכנה לבצע את החוק? אני רוצה להבין מה את מנסה לומר לנו.

התהליך המדויק הוא שמנהל יחידת הנוער והמתנ"ס משפיעים על איכות ופעילות תנועות הנוער וללא רשויות מקומיות אין תנועות נוער והרשויות מממנות את תנועות הנוער מעבר למה שהממשלה נותנת.

לא מממנות.

מממנות מעבר למה שהממשלה נותנת.

אני לא אמרתי שהרשויות המקומיות לא תומכות בתנועות הנוער ובארגוני הנוער. תומכות בהרבה מאוד כספים, במה שנקרא תקנות תמיכה. זה עדיין לא אומר שהתנועה שייכת למחלקת הנוער.

בירוחם אנחנו לא עושים תקנות תמיכה. אנחנו ממנים ישירות.

בת גלים, כשהכנסתם את הסידור של יחידות הנוער, מה עמד מאחורי זה?

אנחנו מעוניינים שכמה שיותר תנועות נוער, גופים ומועצות ישתפו פעולה. הרבה פעמים אנחנו נתקלים בתשובה שאין תקציב ולכן אין פעילות. אני מאוד מבינה את מה שהדר אומרת. בסוף כשאין תקציב, אין לי מה להגיד. אם עירייה אומרת לי שאין לה תקציב לעשות, אני מבינה. אין לי עניין שיישבו בישיבה במזכירות של המועצה ויגידו שהיום יום האחדות, בואו נרים כוס לחיים. אני רוצה עשייה, אני רוצה מפגשים, אני רוצה אירועים, אני רוצה פעילות והפעילות הזו עולה כסף. הרבה פעמים גופים נמנעים בגלל שאין תקציב. לכן אנחנו כאן.

אני רוצה לומר לך משהו, בת גלים. ראשית, אני איתך. כולנו רוצים משהו משמעותי. אני חושבת ברמה הפרקטית. היום אנחנו במלחמה ותקציבים זה דבר חשוב אבל בסוף יש סדרי עדיפויות. ברגע שאנחנו מכניסים – סליחה על הביטוי – רגל, ואני מקבלת גם את ההערה שלך שצריך לומר כאן בדרך שיחליט לעשות כן. כן להשאיר את שיקול הדעת. כרגע אתה מכניס ואם יהיה תקציב, מבורך. אם לא יהיה תקציב, גם ישיבת מנהלים ביחידת הנוער בה יאמרו שנחשוב מה אנחנו עושים, נחדד את זה, גם זו אמירה והכנסנו רגל. בשנה הבאה לא תהיה מלחמה, נשב כאן כעת חיה ונתווכח על כך שיהיה תקציב לאירוע. למחוק לגמרי את הסעיף בגלל שאין תקציב, לא הייתי עושה את זה. אנחנו רוצים להעביר את החוק הזה ואני חושבת שחשוב להשאיר את יחידות הנוער.

כמו שנותנים לכולם את חופש הבחירה, לארגונים, ייתנו גם כאן.

כן. לכן אני אומרת להשאיר את "בדרך שיחליטו לעשות כן". להשאיר את שיקול הדעת.

להשאיר את שיקול הדעת לבחירה, אם מישהו מחליט לעשות זאת. לומר "ככל שנחליט". למה לוקחים מאיתנו את חופש הבחירה?

אנחנו נשאיר ביחידות הנוער "בדרך שיחליטו לעשות כן". אבל אני כן רוצה להגיב. לא כאן המקום בוועדה להתחיל לנהל משא ומתן על נושא התקציב. לכן אני פונה אל המציעים. אני מרגיש קרוב לחוק הזה ואני במשך השבוע ניסיתי לעשות את המרב ואת מה שניתן מול האוצר ומול המשרדים האחרים כדי לנסות להגיע לאיזושהי הבנה. אני מציע שאנחנו נתקדם לגבי הסעיפים הנוספים וכשנגיע לסעיף התקציבי יש לי מה לומר. אני חושב שגם חשוב לשמוע את עמדת משרד החינוך לאור מה שהשר הסכים להכניס, את מיליון השקלים מתוך התקציב השוטף של המשרד אבל זה לא מספיק ולכן עכשיו, ממש בדקות אלה, היה לנו שיח עם משרדים נוספים וכשנגיע לסעיף, אני אתייחס.

"בדרך שיחליטו לעשות כן". אני רק מבהיר שזה לא משהו שהורדנו מדיון קודם לעכשיו.

זה לא הופיע ואנחנו מוסיפים את זה.

סעיף (7): "בפעילות מסגרות החיינוך הבלתי פורמלי בדרך שיחליטו לעשות כן".

אמרנו שנמשיך את הדיון בסעיף זה.

שלום לכולם, אני בת כיתה י"ב ונציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית. מאז ה-7 באוקטובר האחדות היא גלש הציף את העם. בשנייה של משבר העם התאחד, עזר, אהבה ורצון עז לעזור היו ברחובות. כל אחד מאיתנו תרם באיזושהי דרך לעם, לאחדות ולמדינה. את האחדות צריך להפוך לשגרה ולא לשכוח ממנה. בעיקר במערכת החינוך ובמסגרות הבלתי פורמליות חשוב להכניס את יום האחדות. דרך המערכת הגדולה מערכת החינוך מתחילים ערכים – החינוך לשייכות, החיבור לעם, שם בפעם אולי ראשונה נפגשים ילדים קטנים בני שש בכיתה א' עד כיתה י"ב ובפעם הראשונה פוגשים אנשים ששונים מהם. פוגשים ילדים מתרבויות אחרות וממגזרים שונים. גם בבית של כל אחד מאיתנו צריך לחנך לאחדות ואהבת הארץ.

חוק יום האחדות יכול לעזור לעם שלנו ולתת לכל אחד כאן עוד יום אחד בשנה בו מרגיש שייך ומאוחד עם העם.

בשם הנוער אני אומרת שצריך להתחיל מיום אחדות ולהתקדם אל חיי אחדות. תודה.

תודה רבה. אני חושב שאולי אני אשם. בדיון הקודם ביקשתי להזמין את תנועות וארגון הנוער כדי לשמוע את העמדה שלהם.

הם הוזמנו.

אם הם לא הגיעו, נשאיר את זה כך. "בדרך שיחליטו לעשות כן". חבל, רציתי לשמוע את דעתם אבל מי שהחליט לא להגיע, החליט לא הגיע.

עמדת משרד המשפטים היא שלא נכון לחייב גופים פרטיים כשאין לזה משמעות. החקיקה צריכה לשקף מצב משפטי. נכון שהצד האמון על החוק יכול לאכוף גם את החוק שהוא אמון עליו ולכן למשרד החינוך אין יכולת להורות ולחייב את תנועות הנוער.

למה את אומרת דבר כזה? משרד החינוך מממן את תנועות הנוער ויש פעמים שבתוך המימון יש דרישות לתוכן. הם לא עומדים בקריטריון לקבל מימון מהמדינה ללא עמידה בתכנים מסוימים מול המדינה ודיווח.

אבל החוק הזה לא אומר שהוא יכול להפעיל סנקציה כלפי תנועות הנוער.

את קראת להם ארגונים פרטיים. זה לא נכון. אלה ארגונים נתמכים על ידי המדינה והתנאי לתמיכה בהם היא עמידה בקריטריונים ובתוכן מסוים. אם השר רוצה להכניס את תוכן האחדות כחלק מההתניות שלו במימון של תנועות נוער וארגוני נוער, זה בסדר וזה אפשרי. זה לא דבר שהוא לא אפשרי.

גופים מתוקצבים ונתמכים, זה לא אומר שהם בהכרח לא עצמאיים.

אבל אני אומר לך דה פקטו. המכרז של תנועת נוער ושל ארגוני נוער לקבלת כסף כולל תוכן שהם מתחייבים לקיים בתנועות האלה. אם הם לא עומדים בתנאים, הם לא נחשבים לא ארגון נוער ולא תנועת נוער. איקס התנדבות, איקס למידה, איקס שעות. לכן כן יש לו יכולת להכניס גם את תוכן האחדות לארגונים האלה. הם לא ארגונים פרטיים. הם לא תלושים מפעילותו של משרד החינוך. למינהל חברה ונוער יש מה להגיד שם, יש בקרה על תנועות הנוער וארגוני הנוער, יש תהליך הכרה, מיון וסנקציות נגד ארגונים שפועלים באופן מסוים. לכן אם רוצים שחוק מסוים יחול עליהם עם תוכן של אחדות, זה לחלוטין אפשרי.

אדוני צודק אבל זה יכול להיקבע במסגרת מבחני התמיכה ולא כאן בחקיקה.

בסדר. היא אמרה שלכאורה משתמע שאי אפשר לומר להם מה התוכן ואני אומר לך שכבר כיום בתנאים הקיימים אתה יכול לדרוש את התוכן, כל שכן כשיש חוק מפורש שעוסק באחדות וקושר את הדרישה של ארגוני נוער ותנועות נוער לעשות פעולות של אחדות.

אפשר לדרוש במסגרת התמיכה.

זה הכלי שלך. זה הכלי המינהלי. פה השתמשו בשפה מאוד פתוחה, ככל שיחליטו.

לא. כתבנו בדרך שיחליטו. אנחנו כן מחייבים אותם.

יש פה רמת גמישות. אם השר רוצה לאכוף שיהיו תכנים של אחדות בתנועות נוער, יש לו כלים מינהליים קיימים בהתקשרות שלו מול התנועות והארגונים.

לא בהכרח כל מסגרות החינוך הבלתי פורמלי שמוזכרות בסעיף נתמכות.

אם אתה עושה חוג ריצה שלא קשור למשרד החינוך, לא ביקשנו אבל יש מאות ארגוני נוער ותנועות נוער ועליהם חלים כל הדברים שמשרד החינוך יכול לעשות. לא ביקשנו שתעשו את חוק האחדות בחוק זומבה באיזה מתנ"ס אבל יש לך תנועות נוער וארגוני נוער ועוד גופים של מינהל חברה ונוער. זה עוד עולם תוכן שלם בלתי פורמלי של משרד החינוך שעבורו יש התקשרות עם דרישות לתוכן בין הגופים לבין משרד החינוך. היכן שיש התקשרות של תוכן בין המשרד לבין גוף, בעתיד זה יכלול גם פעולות שעושות אחדות.

עמדת היועץ המשפטי לוועדה.

מבחינת הניסוח "בדרך שיחליטו לעשות כן" – אין שום בעיה אבל אנחנו הצענו – ולהבנתי זה הוסכם - בפעילות של מסגרות החינוך הבלתי פורמלי. כלומר, להרחיב את זה ולאו דווקא להחיל על תנועות נוער וארגוני נוער באופן מאוד מאוד מפורש. לדעתנו זה אמור לאפשר את מידת הגמישות. אם יש לכם עמדה אחרת, נשמח לשמוע.

משרד המשפטים, זה פותר לכם את הבעיה?

במהות זה לא כל כך שונה.

זאת לא בעיה כזו גדולה.

אני חושבת שזה פותר את הבעיה.

אני שואל רק ברמה המשפטית. ברמת המהות אני חושב שצריך.

במסגרת החינוך הבלתי פורמלי, יש חינוך בלתי פורמלי שמשרד החינוך בהחלט יכול לחייב אותם. זאת לא בהכרח החברה האזרחית. תקנו אותי אם אני טועה.

אם אנחנו מדברים על אכיפה, משרד המשפטים הזכיר את עניין האכיפה - - -

לא מדברים על אכיפה. מדברים על עצם העובדה שאפשר לכתוב את זה בחוק כפי שזה. אף אחד לא אומר שנעניש את מי שלא קיים אלא אנחנו מדברים על משהו מאוד טכני. אומרת נציגת משרד המשפטים שאי אפשר לכתוב דבר כזה בחוק אבל אני חושבת שאפשר לכתוב.

לא אמרתי שאי אפשר.

שיש כאן קושי משפטי אבל אני לא רואה כאן קושי משפטי כי זה באמת מספיק רחב וזה יכול לתפוס בתוך הרשת מספיק מסגרות שכן רלוונטיות והן תחת המדינה בחינוך הבלתי פורמלי ולא רק החברה האזרחית. אתה מדבר כאן על ענישה אבל אנחנו לא בקטע של ענישה.

לגבי מה שנאמר כאן. צריך להבהיר שגם אם זה ארגון נתמך, הוא עדיין יכול להיות ארגון פרטי. זה לא שולל את זה וכך זה בארגוני ותנועות הנוער. נכון שעוד לא נהוג, כמו שמשרד המשפטים גם אמר, לחייב בחקיקה גופים פרטיים כמו תנועות נוער וגם לא מצאנו לזה תקדים. דיברנו על זה גם בדיונים הקודמים. יכול להיות שמסגרות חינוך בלתי פורמליות זה באמת מונח יותר רחב שיכלול בתוכו גם את ארגוני ותנועות הנוער אבל גם דברים אחרים.

למה אתה אומר שאי אפשר לחייב ארגוני נוער ותנועות נוער בחקיקה? למשל לגבי בטיחות הילדים, למשרד החינוך יש סמכות והוא ריבון עליהם, על כל הפרה של בטיחות. יש דרישות שאנחנו יודעים להלביש על ארגוני נוער ותנועות נוער.

אבל זה כבר לא במסגרת החוק.

האמירה שאי אפשר להחיל עליהם דרישות חוקיות היא לא נכונה.

בדרך כלל לא מחוקקים את זה ברמת חקיקה ראשית. יכול להיות שבתקנות, בהוראות, בנהלים, במבחני תמיכה כחלק מהמכרז, המשרדים מכניסים את ההנחיות וההוראות האלה. בדרך כלל זה לא נעשה, לפחות ככל שאנחנו יודעים, בחקיקה.

הנקודה כאן היא לקבוע מדיניות. זה לא שבאים להעניש מישהו. בעיניי החוק יחסר אם לא נכניס את זה פנימה כי יש כאן עניין של הצהרת כוונות. להגיד שיש כאן עניין של מדיניות ואנחנו רוצים שכמה שיותר גופים יתעסקו ויעסקו בתחום של יום האחדות. לכן אם זה נכנס, בסדר. זה לא מדויק וזה לא בדיוק אבל אם זה יכול להיכנס, אנחנו רוצים להשאיר את זה.

אם אתה מודאג מכך שהמשרד לא יבצע בתחום הזה, נהוג בחוקים לומר שבתוך איקס זמן המשרד יציג את הפעולות שלו או את התוכנית, את אותם נהלים ותקנות שאתה מדבר עליהם, לוועדת החינוך. יראו מה הוא דרש בכלים היותר קטנים, לא של חקיקה ראשית. אתה שם בחוק ואתה אומר שבתוך חצי שנה משרד החינוך יציג לוועדת החינוך את הנהלים והתקנות המחייבות לפעילות משמעותית בנושא יום האחדות. הוא יגיד שזה מה שכתבתי בחוזים החדשים שלו עם כל הגופים האלה והנה הסעיף שאני מכניס להתקשרות איתם או כל פעולה אחרת שהוא נוקט או משנה את הסמכויות של מינהל חברה ונוער או גופים אחרים של חינוך בלתי פורמלי. יש לו עוד מקורות מימון לחינוך בלתי פורמלי במשרד והם יצטרכו להציג לוועדה מעין תקנות בתחומים האלה של המשרד.

יכול להיות שאם יש התעקשות, אנחנו לא חושבים שזה נכון לכתוב את תנועות הנוער וארגוני הנוער ואז אולי להשאיר את הנוסח של "אם יבחרו לעשות כן". זה יאפשר את הגמישות.

אני רואה שאתם מתקדמים עם החוק וסליחה שאני מתפרצת אבל אני יושבת כאן שעתיים ואני צריכה לצאת. אני חייבת לומר משהו. אני יושבת-ראש אימהות בחזית ומייצגת 60,000 אימהות מגייסות לוחמים. כרגע הן נלחמות על שוויון. שום אחדות לא תהיה בעם אם לא יהיו כאן 365 ימים בשנה שבהם כל היהודים שווים. כרגע הכנסת הזאת לא נלחמת – וכבוד היושב-ראש, גם המפלגה שאתה בא ממנה – ולא דורשת את השוויון אלא דורשת לעשות אפליה בין דם לדם. לכן שום חוק שתחוקקו, ולא משנה באיזה תקציב הוא יתוקצב, תעלו את הסכום למעלה, לא ישנה את התחושה הקשה ביותר שלנו, של האימהות המגייסות שחשות שיש סלקציה בעם היהודי ויש מי שהולך לשכיבה ויש מי שהולך לישיבה. לכן כל עוד לא כולם יהיו שווים בפני החוק – לא יהיה חוק שירות הביטחון שנדרש בימים אלה - לא תהיה אחדות אם לא יהיה שוויון בעם.

אני רוצה לומר עוד משהו כיהודייה ואני מסכימה עם מי שאמר כאן שאין חרדים, אין מסורתיים ואין דתיים אלא יש יהודים. כולנו יהודים. לא צריך ביהדות לחוקק חוק אחדות. לא צריך במדינת היהודים שיהיה כאן יום אחדות. יש ערבות הדדית, יש ואהבת, יש לנו מספיק חוקים מתוך היהדות שמייצרים את האחדות בעצמם. אם כנסת ישראל הייתה דואגת שכל היהודים יהיו שווים בפני החוק וכולם ילכו למלחמת מצווה וכולם יעשו את המטלות שלהם, כל הדיון הזה היה עקר מתוכן ותאמינו לי שהאחדות הייתה בעם.

מזה עבר לעובדה שאחדות זה קודם כל דוגמה אישית. תעשו מעשה אמיתי. ביום ראשון הקרוב יש לנו דיון בבג"ץ לגבי גיוס חרדים, תראו לעם שהאחדות היא לא מס שפתיים אלא תבואו תחת הנטל, תיכנסו תחת הנטל ותתחברו לדבר הכי פשוט והוא שכל היהודים יהיו שווים כי אחרת הכול כאן זה קשקוש ושקרים וזה לא יום האחדות אלא זה יום השקר. כל עוד לא יהיו 365 ימים של שוויון בין יהודים, לא תהיה אחדות בעם. תודה רבה לכם. היה לי מאוד חשוב שתבינו את העקרון הזה. תודה.

משרד המשפטים.

אני אומרת שהם מסתכלים שוב על המטרה של החוק שהיא לעודד פעולות אשר יקדמו את האחדות, ולכן זה חוק שיש בו אלמנט של הצהרתיות, לא נכון ליצור תקדים במסגרת חוק שהוא יותר הצהרתי וחוק וולונטרי ולחייב מסגרות בלתי פורמליות באופן מחייב בחקיקה ראשית. לכן ככל שמבקשים להשאיר את זה, הצעת הייעוץ המשפטי של הוועדה נכון, להשאיר את זה בנוסח של אם יבחרו לעשות כן.

אני רוצה להתייחס לעניין הזה. מדובר בחוק שיש לו אמירה, יש לו הצהרה. כמו שנאמר אין כאן שום אכיפה, אין התייחסות נקודתית אלא יש פה חוק שהסעיף האחרון שלו אומר ששר החינוך ממונה על ביצועו של חוק זה. שר החינוך ולא שר אחר. לכן כמו שאמר היועץ המשפטי לפני כן כאשר ההגדרה היא מאוד רחבה של מסגרות חינוך בלתי פורמלי ממילא הקשר הוא שיש לשר החינוך את היכולת העתידית. היא לא חייבת להיות בחוק עצמו. מצוין בהמשך שיהיו גם תקנות ובדרך שיחליטו לעשות מסגרות חינוך פורמליות. אני מבין שמסגרות חינוך בלתי פורמליות שלא כפופות למשרד החינוך ממילא לא נכנסות לתחולת החוק הזה ואין אפשרות לא לאכוף ולא להצהיר ולא לתת.

אני חושב שתנועות נוער וארגוני נוער – שבכמה וכמה דיונים כאן נאמר עליהם שהם העתיד – זה יהיה בבחינת לעג לראש שהם לא אלה שיציינו בדרך שיחליטו לעשות כן. זאת אמירה מאוד מאוד משמעותית לחוק לפנות אל הנוער שלנו.

אני ביקשתי רשות דיבור ולא קיבלתי. אתם עכשיו כבר בקטע אחר.

הדיון עוד לא נגמר.

אני מרגישה שהוא לא רלוונטי לדבר על המילה אחדות. אתם כבר נכנסם לפרטים.

קודם כל, לא הסתיים הדיון ואת רשומה ואת מוזמנת לדבר, רק מעט סבלנות כי בסוף אני עוסק בחקיקה.

אני מציע להשאיר את זה בסימן שאלה. אני כן רוצה לקבל את עמדת תנועות הנוער, ארגוני הנוער ומועצת ארגוני הנוער. אם נצליח עד סוף הדיון להעלות אותם ב-זום, נעלה אותם. אם לא, נעשה איתם שיחה. צר לי שהם החליטו לא להגיע כי אני חושב שהעמדה כאן היא חשובה.

הם הוזמנו כבר פעמיים. בגלל שאנחנו כותבים בדרך שיחליטו לעשות כן, גם מסגרות החינוך הבלתי פורמלי שזה מאוד רחב וגם בדרך שיחליטו לעשות כן, בעיניי אם אנחנו דוחים את זה לעוד דיון, בסדר, אבל אם בגלל הדבר הזה, בעיניי אנחנו יכולים להשאיר את זה ולומר בדרך שיחליט לעשות כן.

לא, לא בגלל.

אני לא רואה כאן שום מטלה של חומרה.

אני אחדד. אם זו הייתה הבעיה היחידה, לא הייתי דוחה את הדיון והייתי עובר להצבעה ומשאיר את זה בצורה כזו או אחרת. לאור המצב בנושא התקציבי, בגלל שכרגע יש דיבורים, ותכף אני אסביר, עם משרדים אחרים כדי לראות איך אנחנו אולי נגדיל את התקציב בצורה כזו או אחרת, לכן אני נותן לעצמי את מרווח הפעולה ולנסות להגיע איתם להבנות ולהסכמות.

לפני שנעבור לסעיף (8), לילי, בבקשה.

אני מאוד מתרגשת מהדיון הזה ומההורים שהכרתי באירוע הטראגי לפני 10 שנים. מה שאני הולכת לומר זה משהו כללי לגבי המושג אחדות, פיוס וערבות הדדית. באמת כתבתם בהצעה עצמה, במבוא, שזה ערך עליון, חברה מתוקנת בכלל ובחברה הישראלית בפרט, זה מחזק את החוסן הלאומי ויוצר בסיס איתן לדורות הבאים, שזה דבר נפלא. גם בהצעת החוק אצלכם כתבתם שמגוון התרבויות והזהויות המרכיבות את מדינת ישראל, הוא אמנם חלק מיופייה אבל הוא גם מקור למתחים שחלקם לא ייפתרו על ידי היום הזה. הרעיון לקדם את האחידות ואת הלכידות החברתית אינו חדש וקיבל עוצמה מאוד גדולה אחרי רצח רבין. היו המון הוצאות ותוכניות לקדם ערכים בהיקפים אדירים. המיזם הכי גדול היה צו פיוס, אם אתם זוכרים, ממש אחרי רצח רבין על רקע הפילוג וחוסר האחדות. אני רואה מה יש בפירוט של ההצעה שעכשיו אתם דנים בה וזה בדיוק מה שהיה כל השנים, כמעט 30 שנים, בהצעות לקידום אחדות – לקיים אירועים מיוחדים בממשלה, בבית הנשיא, במערכות חינוך, בפעילות יחידות הנוער, ברשויות מקומיות וכדומה. שוב פעם מפגשים של שיח, הידברות, סדנאות בכיתות וכדומה.

חשוב לדעת שמהניסיון בעבר, ואני עוקבת אחריו כי אני ראש מרכז אמת לקידום סובלנות, ציון יום האחדות על ידי הסדרה הזו של אירועים מיוחדים או המיזמים האלה הוא ניסיון להיאחז באיזו תקווה אבל הוא בעצם לא מחולל שינוי ויש אומרים שאפילו ההפך הוא הנכון, הוא אפילו קצת מגביר את המתח. המילים אחדות או פיוס עולות מדי פעם כמתודה, כאילו לפתרון, לסדום ועמורה שאנחנו נמצאים אבל בימים שהקיצוניות מקבלת הכשר והחריג הפך לנורמטיבי, מאוד מאוד קשה. המילים האלה הן מילים יפות ויש להן קסם משתק שאומרים פיוס או אחדות, משהו מעודד ומעורר כבוד ויראה. אני דווקא מצטטת את השיר של שימבורסקה שמלגלגת על המילה "הכול". היא אומרת מילה מתנשאת. האחדות הזו שאנחנו רואים היא קצת מתנשאת כמו ששימבורסקה כותבת על המילה "הכול". היא מעמידה פנים שיש בה הכול, שהיא מכנסת, מקיפה, מכילה אבל היא בסך הכול רסיס מן הסערה. זה ממש כך, רסיס מן הסערה.

מנגד היו גם אנשים שטענו, אנשים בעמדה שלי, שלא תדברו על פיוס אלא תעשו משהו אחר אפילו שמתנגדי הפיוס הם כאילו מחרחרי מלחמה או תומכים במריבה. זה לא כך. העמדה שלנו היא לא הפוכה מפיוס אלא איך מייצרים פיוס ולא על ידי חוק.

אני אסיים בדברים שאמר אסא כשר בזמנו והוא הפריד בין שני חלקים. הוא אמר שיש אחווה ברמת ערכים, השקפות ואידיאולוגיות אבל הוא אומר שקשה למצוא אחווה כללית ברמה הזאת. לעומת זאת יש אחווה ופיוס ואחדות ברמה שבין אדם לחברו, בין אדם לזולתו, לחברו לעבודה, לקרובי משפחה. כך אנחנו מתקרבים יותר לאישי. לבוא היום עם האחדות ככובע, לא כל כך ילך ואולי נעשה את זה ברמה של הפרט.

אני רוצה לומר תודה על הדברים. האחדות הזאת שאנחנו מכוונים אליה צמחה מלמטה. בעצם כבר 10 שנים יש פעילות בתנועות הנוער ובחינוך הבלתי פורמלי ובפורמלי. יש כבר פעילות אבל עדיין כשיש חקיקה מסודרת והיא לא תלויה באדם מסוים או בגוף מסוים, זה הרבה יותר נכון למדינה כמדינת ישראל שזקוקה כל כך לאחדות ולחיבורים אמיתיים. בוודאי שזה לא יקדם את האחדות אם זה יישאר ברמת חוק ולכן גם אנחנו רוצים תקציבים ורוצים להפוך את זה למשהו ממשי. דווקא כאן זה משהו שבא ממש מהשטח. השטח מבקש את הדבר הזה וזה לא מוצנח מלמעלה.

תודה על הדברים שאמרת.

את מאוד מרגשת אותי ואני אשמח לעזור במה שצריך.

תודה.

אני באה בשם אימהות ללוחמים, הורים של לוחמים עד הניצחון, שני עוגנים שונים שמחוברים. אני רוצה להביא את הארגונים שלנו בנושא של אחדות. כולנו יודעים שכל החיים שלנו מכל המגזרים, כולם מאוחדים ביחד לקראת מטרה משותפת וזה בלי קשר למגזר ובלי קשר לדעות פוליטיות. אחדות היא לא אחידות. דווקא בגלל שאין אחידות דעים חשוב מאוד לעבוד על אותן נקודות בהן יש לנו אחדות דעים.

אני רוצה קודם כל לברך את משפחת שער על היוזמה המדהימה והחשובה זאת. זה כן משהו חדשני שהתעורר בעקבות ההתגייסות של עם ישראל לחבק את המשפחות. אני כן רוצה להציע שהארגונים שלנו ישתתפו באירועים כי אני חושבת שזה באמת אחת הפלטפורמות שיכולה לתת הרבה עוצמה ולתת דוגמה לנושא של אחדות שהיא באמת נקייה ולא נוגעת בשום אינטרס והיא עם הרבה עוצמה.

תודה. נמשיך. צח, יש לך מספר הצעות.

אנחנו מנסים לחשוב על הצעות לגבי הסעיף על פעילות תנועות הנוער, ארגוני הנוער או המסגרות החינוך הבלתי פורמלי. חשבנו להציע לומר ש"שר החינוך יעודד קיום פעילות חינוכית בקשר ליום האמור במסגרות החינוך הבלתי פורמלי". זה על בסיס נוסח דומה שיש בחוק לציון יום היציאה והגירוש של יהודים מארצות ערב ואיראן. למשרד החינוך יש הצעה אחרת.

כן. הצעה אחרת. אם כבר מעבירים את הכובע למשרד החינוך, יהיה משהו בסגנון של "משרד החינוך ינגיש תכנים הקשורים לציון יום האחדות ולמטרותיו לשימוש במסגרות החינוך הבלתי פורמלי". זה מקובל עלינו.

שינית לחלוטין את הסעיף.

כן.

הוצאת את זה ממסגרות בלתי פורמליות אל משרד החינוך.

גם צח עשה את זה, בשם אחר.

זה בגלל המורכבות לחייב את התנועות. המילה לחייב עולה מתוך המילים.

בוא נשאיר את זה בצד. אני אכנס להתייעצות עם ארגונים ותנועות הנוער.

בעיניי זה חיוב רך שאפשר לעשות את זה. אני משפטנית כבר המון שנים ואני לא רואה כאן ענישה. יש כאן עניין של העלאה למודעות ולהגיד אתם צריכים לעשות. אם אנחנו לא נסגור את החינוך הבלתי פורמלי בתוך החוק, בהחלט הוצאנו משהו מאוד מאוד משמעותי.

יכול להיות שאנחנו סתם טוחנים כאן מים. יכול להיות שהתנועות והארגונים יאמרו שהם רוצים.

למרות שאני מבינה את הטענה. מחר תקום תנועה אחרת ואתה לא יכול להכניס את כולן. לכן את החברה האזרחית אתה לא יכול לחייב שאם לא תעשי כך וכך, תיענשי כי לא מדובר כאן בשמירה על ביטחון או בריאות. עדיין אנחנו לא מחייבים איך לעשות את זה ולכן יש להם כל כך הרבה פעילויות, ציינו את האירוע הזה בדרך כזאת או אחרת, זה באמת לא נראה לי משהו שהוא כזה אקוטי שבגלל זה אנחנו נצטרך להוריד אותם לגמרי.

נמשיך בסעיף (8).

על סעיף (8) בגדול הסכמנו. המשרד מבקש שהנוסח יהיה מותאם לשאר המשרדים וככל שייקבע תקציב. הצגתי נכון?

כן.

אני חושבת שמשרד השוויון אמור לתת תקציב כמו כל המשרדים האחרים. לא ברור לי למה המשרד לשוויון חברתי חושב שהוא צריך לקחת למשרד שלו ממעט התקציב שניתן לנו עבור הפעילות. אני לא מצליחה להבין את זה. השבוע דיברתי איתך כמה פעמים ואני לא מצליחה להבין. כל המשרדים נותנים תקציבים ואתם רוצים לקחת לנו תקציב.

המשרד לשוויון חברתי. את הנוסח תיאמנו והאמירה היא לא מדויקת. כמו שהצגתי גם בדיון הקודם, לאורך כל השנים המשרד תמך והעמיד מקורות. כל מה שאמרתי זה שאני לא רואה עוד משרדים, למעט משרד החינוך, שמתקצבים כאן את הפעילות ואני מלאת סקרנות איך יתגבש סעיף (4). ככל שתהיה איזושהי הסכמה רחבה לגבי יתר המשרדים, אני מבקשת שתהיה אחידות גם בהקשר הזה.

זאת אומרת, אם יהיו משרדים אחדים שייתנו מיליון שקלים, אתם גם תיתנו מיליון שקלים.

לאורך כל השבוע האחרון גם אנחנו ניסינו להביא להבנות עם אגף התקציבים וכרגע הבנתי שזה לא נשא פרי. חשוב לנו להיות בתוך החוק ואנחנו חושבים שזה ראוי לציין את זה ואנחנו נעשה את מה שצריך כדי לעמוד בהוראות החוק ועדיין אנחנו רוצים לראות, כפי שהיושב-ראש ימליץ לנסח את סעיף (4) כדי לראות בדיוק מה הסטנדרטיזציה, וזה גם מה שאמרתי בדיון הקודם, שתהיה ליום הזה כי בסופו של יום אם כל אחד ייתן מה שהוא יכול, בעיניי זה פוגע בצביון של החוק.

אתם מעדיפים שאנחנו נקבע לכם כמה לתת?

לא. אני מעדיפה שזה יהיה שוויוני. המשרד לשוויון חברתי יהיה שווה לכל המשרדים.

מצד אחד יש כאן שר חרוץ אחד שהחליט שהוא שם פה כסף. אם החוק חשוב לכם ואתם הרי גם כך מפעילים את זה כל שנה, אז בואו תיכנסו מתחת לאלונקה. אני לא אומר לכם לתת מיליון שקלים אבל תגידו כמה אתם מסוגלים לתת.

אני אשמח לדעת מה הולך להיות סעיף (4) כי הבנתי שיהיו משרדים להם יהיה נוסח של סעיף עם פירוט תקציבי או לא.

תכף נגיע לסעיף התקציבי. אני מציע שסעיף (8) יישאר כפי שהוא מופיע: "בפעילות מטעם המשרד לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה, כפי שיחליט השר לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה". ללא התייחסות לתקציב כרגע, כפי שאמרתי גם לגבי בית הנשיא.

אנחנו בסעיף (9). לדעתי ב-זום יש נציג ממשרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות.

שלום. אני מתנצל שאני מצטרף אליכם מה-זום ולא מגיע להשתתף בישיבה עצמה. את בת גלים ואופיר אני מכיר מפעילות קודמת ומכבד מאוד את היוזמה הזאת שאתם מובילים מטעם המשפחות כמובן.

כמה התייחסויות שלנו לגבי הנושא. חשוב לציין בראש דבריי שהמכינות הקדם צבאיות שנמצאות בחסות משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות מציינות במהלך השנה במופעים רבים את האחדות, את השיח המאחד, את הדיון על המחלוקות בין המכינות התורניות הכלליות המעורבות וחלקים אחרים ושונים ומגוונים בחברה הישראלית. הם פוגשים אותם, הם יוצאים לראות אותם והם נפגשים האחד עם השני. הסיפור של האחדות, ובעיקר השיח על המאחד, הוא שיח שמלווה את הפעילות של המכינות הקדם צבאיות השנתיות במה שנקרא בפעילות השוטפת השנתית החינוכית. כדוגמה לכך ביום שלישי בשבוע הבא, לקראת יום ירושלים, נפגשים חלק ניכר מחניכי המכינות בירושלים. אחד המופעים של היום הזה אלה הם מעגלי שיח בין החניכים של המכינות השונות כאשר הדיון המרכזי הוא הסיפור של מה מאחד בינינו.

בהמשך למה שנאמר כאן על ידי נציגת משרד המשפטים ובדיונים שגם אנחנו עשינו במשרד עם הייעוץ המשפטי שלנו, אנחנו כמשרד שאכן מתקצב על פי חוק את המכינות הקדם צבאיות לא יכולים לחייב את המכינות שהן עמותות פרטיות, לבוא במה שנקרא בצורה של חיוב, לחייב אותם לבצע פעילות מסוימת. התקנות שנחקקו ותוקנו ב-2009 מציינות שהמשרדים שאחראים על המכינות הקדם צבאיות, חינוך וביטחון, ואנחנו נכנסנו בנעלי החינוך לפני בדיוק ארבע שנים, אחראים על המכינות וצריכים לוודא שהתוכניות החינוכיות של המכינות תכלולנה מספר נושאים. באופן כללי מדובר בנושאים של חינוך, של ידיעת הארץ, של ציונות ונושאים מן הסוג הזה. המשרד בבודקו את התוכניות החינוכיות שמוגשות על ידי המכינות צריך לוודא שהן עוסקים בנושאים הללו אבל אני כרגולטור וכמנהל אגף המכינות במשרד לא מחייב אף מכינה קדם צבאית ברחבי הארץ לעסוק בתוכן כזה או אחר. זו הנקודה השנייה שמתחברת למה שנאמר קודם לכן, גם לגבי מסגרות של החינוך הבלתי פורמלי.

נקודה נוספת שאני רוצה לציין. המכינות הקדם צבאיות לא יחידות בעולם של דחויי הגיוס. עולם דחויי הגיוס מורכב מחניכי מכינות קדם צבאיות שנתיות, מחניכי תוכניות אופק שנמצאות במינהל חברה ונוער, מחניכי שנות השירות, מתלמידי ישיבות הסדר וישיבות גבוהות ובעצם הוא מהווה עולם נרחב, עולם מגוון, עולם שיש בו את חלקיה השונים של האוכלוסייה. בהקשר הזה של הצעת החוק היא שונה ורק המכינות הקדם צבאיות מופיעות שם ואני מניח שכל הארגונים שמניתי עכשיו עוסקים, כמו המכינות, בנושא אחדות והמאחד.

אלה הדגשים העיקריים. בהתחלה העברנו איזושהי התייחסות שמבחינתנו הניסוח הוא "ככל שיראו לנכון" ובדיון הקודם שאני לא השתתפתי בו הבנתי שהיו איזשהם לבטים או בעיות, כפי ששמעתי עכשיו. אני רוצה לומר כאן גם למשפחות וגם לחברי הכנסת, ליושב-ראש ועדת החינוך בראש ובראשונה, שהמכינות הקדם צבאיות לוקחות את נושא המאחד באופן רציני ביותר ומשמעותי במהלך השנה. הן לא הולכות לזנוח את הסיפור הזה והן ימשיכו במשימתן בכל מתכונת שיוחלט עליה.

עד כאן. שוב סליחה שלא הצטרפתי לדיון.

תודה.

עומר, שלום. זה שהמכינות הן שותפות טבעיות לאחדות אמור להחמיא לכם שאנחנו מכניסים אתכם לחוק כי יש הרבה גופים שעושים דברים נפלאים ואנחנו לא ראינו אותם כרלוונטיים. משרד החינוך רלוונטי, תנועות נוער רלוונטיות, כל מחלקות הנוער בעיריות רלוונטיות וגם מועצת המכינות הקדם צבאיות רלוונטית בגלל שהיא עסוקה באחדות.

אתה עושה כזאת פעילות יפה אבל אתה עושה אותה בשבוע הבא ביום שלישי ואתה לא מחבר אותה ליום האחדות. אם יהיה חוק, זה מה שאתה תעשה. אתה תחבר את הפעילות שלך ליום האחדות ואז האימפקט של הפעילות שלך והאחדות שלך תקבל הרבה יותר נראות וגם הרבה יותר מקום. לכן אני חושבת שלך צריך להיות אינטרס להשתתף ולקחת חלק בחוק הזה ולהיות חלק ממשהו גדול כי הרי זו בדיוק המטרה של יום האחדות הזה. יש הרבה אנשים שעושים אחדות אבל ברגע שאנחנו מצרפים את כולם תחת מטרייה אחת, האחדות מקבלת הרבה יותר משמעות.

שוב, אתה לא צריך להיבהל אלא להפך, זה רק אמור להחמיא לכם שאתם חלק מהדבר הזה וזה משאיר לכם המון מרווח פעולה. אתם תבחרו בדרך שתעשו את זה. אתם ממילא עושים את זה ולכן מה החשש להיכנס לחקיקה? להפך, זה הכי מפרגן לכם שאתם שם.

אנחנו מפרגנים לכם ורואים במהלך שאתם מובילים משמעות אמיתית וציון דרך שהוא משמעותי וחשוב. כמו שאמרתי, המכינות כפי שאני רואה אותן גאות להשתתף בכל נושא ושיח שקשור למאחד. אמרתי שמבחינת הסמנטיקה ואיך שמציינים את הדברים, אני רוצה לתת בסופו של יום את האפשרות להכריע אם ישתתפו או לא בידי המכינות ולא לכתוב את זה בצורה שהיא מחייבת. אני כאן מתחבר גם להיבטים המשפטיים. זה לא מוריד כהוא זה מההערכה הגדולה לפרויקט הזה שאתם מובילים ושאני מאמין בו מאוד.

אני מצטרפת לכל מילה של בת גלים. אנחנו כל הזמן נתלים על כל מיני קונסטרוקציות משפטיות כאלה ואחרות והרצון באמת לקחת ולומר שאת האחדות צריך כל יום 365 ימים בשנה וכל מי שיגדיר ויעשה זאת יבורך. בהחלט אפשר לייחד יום אחד כאשר כל המדינה כולה מייחדת לזה יום ובוודאי מערכות ומסגרות שעוסקות בנוער, בחינוך, בהתוויית דרך ובערכים. אני מאוד מבינה את הרצון של בת גלים ולכן נחקק החוק. כל מי שלא יהיה בתוך החוק הזה, בעיניי פוגם לא רק בעצמו אלא פוגם במשמעות השלמה והמלאה שהגופים הרלוונטיים יהיו בתוכו ויציינו את זה גם ביום הזה. ציינת את היום, ציין שוב ביום הזה וכך תיתן לזה אימפקט הרבה יותר משמעותי, חזק ונוכח.

לכן להיתלות על נימוק משפטי כזה ואחר שבעיניי הוא פחות חזק, זה צובט בלב ובוודאי במסגרות שהן ערכיות ומאמינות בערך הזה. חבל.

מילה קטנה כדי לחדד מה שקורה 10 שנים. שלום עומר. הכוונה היא שהאירוע שאתה מדבר עליו, וזה מדהים לשמוע מה שהולך להיות, ברור שאי אפשר לחייב את כל הגופים בהכרח, אולי לכוון ליום מסוים ולשעה מסוימת, ולכן מטבע הדברים כשיש איזשהו מגדלור שנקרא יום האחדות – בסמוך אליו. זה גם יהיה שבוע לפני ושבוע אחרי כאשר הפעילויות בסוף מתכנסות בזיקה אל היום הזה.

מעבר לצורך ברגולציה, ואני מבין את המניעות המשפטיות, כאשר ערכים שאתם אמונים לבדוק אותם משפטית, כך אמרת, כמו חינוך, כמו ידיעת הארץ וכן הלאה, אני חושב שאם יהיה ערך נוסף, שיהיה ערך של מאחד ואחדות כאחד הערכים שאתם בודקים רגולטורית ותבחרו איך לקיים אותו בכל אירוע שיהיה בזיקה ליום האחדות, ממילא אני חושב שלכולם זה יהיה וין-וין.

אנחנו צריכים לעשות איזושהי חשיבה, אולי יחד עם צח. שוב, אופיר, הערכה גדולה גדולה. אני מניח שאתם מכירים גם מקרוב את הפעילות של חלק מהמכינות ואתם אולי נפגשים איתן. נצטרך לחשוב על הניסוח הנכון ולראות איך אפשר להתקדם.

אני חושב שאם נשאיר בסעיף (7) "של פעילויות במסגרות החינוך הבלתי פורמלי", המכינות הקדם צבאיות נכנסו פנימה. עומר, אני טועה?

החינוך הבלתי פורמלי בעיקר מתייחס לצעירים עד גיל 18. המכינות, כמו שאמרתי הן לא היחידות כאן. יש את המכינות, יש את תוכניות אופק, יש את השין-שין, יש את ישיבות ההסדר, יש לא מעט דחויי גיוס ואני חושב שזו גם אמירה.

מה עם השירות הלאומי?

כך גם בשבוע הבא לא נצביע.

לסעיף התקציבי.

מה הוחלט לגבי סעיף (9)?

עד ים שני, עת נביא את ההצעה להצבעה, נכריע לכאן או לכאן. עומר, נמשיך לנהל שיח.

בסדר כבוד היושב-ראש ותודה לכם.

סעיף 4 הוא הסעיף התקציבי. בנוסח שקיבלתם כתבנו את החלופות שעלו בדיונים.

כמו שאדוני הזכיר, בדקנו את העניין שוב מאז הדיון הקודם. התקציב, הסכום של מיליון השקלים, אמור להתחלק בין הגורמים השונים לפעולות השונות לפי החוק. זה נותן תשובה גם לכמה שאלות שעלו בדיון הזה. החלוקה אמורה להיקבע בחקיקה וזה יתחלק לכולם.

לא צריך תקציב שאתה אומר את הדברים על בסיסו? יש איזושהי תוכנית תקציבית איך אמור המיליון הזה להתחלק?

אני לא מכיר. הסכום של מיליון השקלים, אפשר לדבר עליו. אנחנו עומדים מאחורי הסכום הזה. לגבי ציון של הסכום בחקיקה, אנחנו כן מעדיפים את האפשרות הראשונה שהסכום לא מופיע בחקיקה. בדרך כלל במקרים דומים הסכום לא מופיע וזה פחות מקובל. אני יודע שגם גורמי ממשלה נוספים תומכים בעמדה הזאת.

אני פחות אוהב את זה.

גם עמדת המחלקה הכלכלית בייעוץ המשפטי לממשלה היא לא נכון לנקוב בסכום בחקיקה ולהשאיר את זה לשיקול הדעת התקציבי בתוכנית התקציב.

ברשותכם, אני רוצה להזכיר שבדרך כלל בחוקי הנצחה אין אזכור של תקציב. זה משהו יחסית חריג בחוקים מהסוג הזה.

לדעתי זה לא חוק הנצחה.

אני מתנצל. הכינוי הוא חוקים לימי זיכרון והנצחה או ימי ציון. אנחנו קוראים לזה חוקים כאלה, בלי כוונה חלילה להעליב אף אחד. אולי זה הסלנג הפנימי שלנו. אני מתנצל.

בדרך כלל בחוקים האלה לא מציינים תקציב ובאמת המשרדים עושים את זה כחלק מהפעילות השוטפת שלהם. לכן בדרך כלל לא מוזכר תקציב ואם כאן מוזכר התקציב, זה לא בלתי אפשרי אלא זה נעשה בחוקים מסוימים. לכן כן כדאי לדבר למה התקציב מיועד לפחות כאן בוועדה ולמה צריך אותו באופן ספציפי. שוב, בדרך כלל זה הפירוט שאחר כך איך המשרד מחלק את הכסף זו החלטה שלו אבל לנסות לפחות כאן במסגרת הדיון.

אני רוצה לשים את הדברים על השולחן. זה לא מקובל כדי שתהיה יותר גמישות. כדי שכאשר מתאים – ייתנו, וכשזה לא מתאים – לא ייתנו. אנחנו רוצים כאן לחוקק, שזה יהיה קבוע ושייתנו. שלא תהיה כאן אופציה לא לתת. זה האירוע, לא להשאיר את זה למצב רוח או לרצון כזה ואחר.

ערן, מה מטרת הכסף?

למימון הפעולות לפי החוק. הפעולות כאן לא מפורטות ברזולוציה ממש מעמיקה אבל באופן כללי הכסף אמור להתחלק לכלל הפעולות. מעבר לזה, אין לי כרגע פירוט.

אין לו פירוט כי משרד החינוך לא עשה את זה כל השנים. אנחנו היינו הזרוע הביצועית של הדבר הזה באופן וולונטרי. לקחנו את זה וניהלנו את השנה של הפעילות כשעשינו יום אחדות. משרד החינוך לא יודע לתת עכשיו הסבר מפורט על מה התקציב הולך. השאלה איך עושים את זה. אני יודעת למה אני צריכה את התקציב.

זה מאיין את הקטע שאנחנו יכולים לבחור איך לעשות את זה כל שנה. זה גם אומר שכרגע כל אחד מאיתנו צריך ללכת למשרד ולחזור בשבוע הבא עם פעולות קונקרטיות. לא שיש לי בעיה עם זה אבל זה קצת ההפך ממה שניסינו לעשות כאן.

מיליון שקלים זה סכום מאוד מאוד מינימלי.

עצם התקציב הוא איזושהי מסגרת ולאחר מכן במסגרת ישיבה פנים משרדית אפשר לרדת לרזולוציות, לשמוע מה אנחנו עשינו בפועל במהלך העשור האחרון, לראות מה אפשרי לעשות בתוך המשרד, במה לשתף משרדים אחרים. זה בהחלט מצריך איזושהי עבודת מטה שתהיה. גם אנחנו אומרים מניסיון וגם חברת הכנסת וולדיגר אמרה שכאשר המספר נקוב בחוק, יש כאן עניין של אמירה. תעיד כאן בת גלים שמדי שנה בשנה על אף שברור שכל משרדי הממשלה רוצים לקחת חלק, זה כנראה לא היה כל כך ברור למשרדי הממשלה ומדי שנה בשנה היינו צריכים לקושש את הסכום ממשרד כזה או אחר. אני חושב שהרצון שגם יושב-ראש הוועדה הביע שכאשר מקבעים את המספר בפנים, הוא רק יכול לחזק את החוק והגמישות הזאת לדעתי עלולה לפגוע בו.

משרד האוצר.

אגף התקציבים. אני מצטרף לעמדה של גורמי המקצוע לגבי העקרון שלא לקבוע בחוק סכום אבל בהינתן שנקבע סכום, הוא צריך להיות סכום מתקציב משרד החינוך. בין אם זה מוקצה ממקור של משרד האוצר, בין אם זה מוקצה מתקציב משרד החינוך עצמו, בכל מקרה שר החינוך הוא האחראי על ביצוע החוק ולכן זה צריך להיות במסגרת התקציב שלו ולא משנה מה המקור.

זה הוסכם עם משרד החינוך.

כן.

אפשר לכתוב לכל הפחות שני מיליון שקלים?

איך הגענו לשני מיליון שקלים? משרד החינך מוכן לשים מיליון שקלים מהמקור שלו. משרד האוצר התחייב - או לפחות נגיד את זה לפרוטוקול בשם לשכת השר – לשים מיליון שקלים נוספים בשנה הבאה וכמובן כל שנה ככל שהשר יסכים וירצה, כמובן יהיו מיליון שקלים נוספים על מיליון השקלים של משרד החינוך שבא ממקורות המשרד. השנה משרד האוצר יוסיף מיליון שקלים נוספים על מיליון השקלים של משרד החינוך. זה נאמר לפרוטוקול וכמובן לא מופיע בחקיקה עצמה.

בעקבות השיח שהיה עם בת גלים, עם משפחת שער, ניסינו לחשוב על מספר רעיונות איך להביא תקציבים נוספים. אנחנו כרגע בשיח עם שר התרבות מיקי זוהר, עם לשכתו, כדי לראות אולי הוא גם ייכנס תחת האלונקה כפי שנכנס השר קיש. אם הוא ייכנס, אנחנו נקבל פול גדול יותר.

אני מציע שעד יום שני הבא נחתוך את הדברים לכאן או לכאן. החוק יגיע להצבעה בוועדה ונחליט גם לגבי סעיף (7), גם לגבי סעיף (8) וגם לגבי נושא התקציב. כמובן אחר כך אנחנו נחליט לגבי הפול התקציבי, האם אנחנו משייכים את זה למשרד כזה או אחר.

כמו שביקשה בת גלים אני מבקשת שיהיה כתוב סכום שלא יפחת משני מיליון שקלים. אם תרצה לתת מיליון וחצי, תן מיליון וחצי.

לזה אנחנו מתנגדים. אין לזה משמעות כי סכום של מיליון שקלים הוא הסכום שמוקצה וכל שר כמובן יכול לעלות על זה.

לכן אני אומרת. אם משרד החינוך יחליט לתת מיליון ו-200,000 שקלים, תגיד לו לא?

אין בעיה.

לכן צריך לכתוב כל סכום שלא יפחת משני מיליון שקלים.

הניסוח הנוכחי לא מונע את זה, לא מונע מתן תקציב נוסף מעבר למיליון השקלים.

למה הוא לא מונע? בחוק זה יוקצה, בחוק התקציב השנתי סך של מיליון שקלים.

נמשיך לנהל את הדיון בשבוע הבא.

אפשר לומר לפרוטוקול שאנחנו רוצים להודות מאוד ליושב-ראש על כל המאמץ?

אין על מה.

תודה על כל ההשקעה. אנחנו מעריכים מאוד מאוד. תודה רבה.

ברשותכם, אני נועל את הדיון.


הישיבה ננעלה בשעה 14:31.