פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



28
ועדת החינוך, התרבות והספורט
27/05/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 202
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, י"ט באייר התשפ"ד (27 במאי 2024), שעה 9:00

תשלומי הורים לשנת הלימודים תשפ"ה: 1. אישור דמי ביטוח תאונות אישיות לתלמידים. 2. דיווח על היערכות לתשלומי הורים לשנה"ל תשפ"ה. 3. יישום ההנחיות המיוחדות נוכח מלחמת "חרבות ברזל"

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
סימון דוידסון
משה טור פז
יוסף עטאונה

מאיר כהן

סימה עובדיה פוצנל - מנהלת אגף יישובי חוק ומדיניות במערכת החינוך, משרד החינוך

לירן שפיגל - עו"ד, ממונה ייעוץ משפטי ראמ"ה, משרד החינוך

מאיר ממן - ממונה ביטוח תלמידים ועובדי הוראה, משרד החינוך

הדר פוקס - רפרנטית חינוך באג"ת, משרד האוצר

אסף וינינגר - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

נועה בן אריה - עו"ד, יועמ"ש מרכז השלטון המקומי

דורונה לוין - עו"ד, החברה למשק וכלכלה, מרכז השלטון המקומי

אריאלה שגיא בר סלע - עו"ד, יועצת ביטוח של החברה למשק וכלכלה, מרכז השלטון המקומי

אופיר יהונתן - עו"ד, החברה למשק וכלכלה, מרכז השלטון המקומי

מירום שיף - יו"ר הנהגת ההורים הארצית

אבי סרוסי - סגן יו"ר ומרכז תחום הביטוח בהנהגת ההורים הארצית

אפרת פילזר ביזמן - עו"ד, היועצת המשפטית של המועצה לשלום הילד

לילי הלפרין - ראש מרכז אמת לסובלנות

בני פרץ - פעיל חברתי, הפנתרים החברתיים

בת גלים שער - גשר

אופיר שער - גשר

יוסף אבי יאיר אנגל - סבא של אופיר אנגל שהיה חטוף בעזה ושוחרר לאחר 54 ימים

רינת דקל קינן - דודה של שגיא דקל חן החטוף בעזה

שמעון אור - דודו של אבינתן אור החטוף בעזה

אסתר בוכשטב - אימו של יגב בוכשטב החטוף בעזה

גילה ויזל - אמא של רס"ר במיל' אלקנה ויזל ז"ל, שנפל בקרב בדרום רצועת עזה, פורום גבורה

גיל דיקמן - בן דודה של כרמל גת החטופה בעזה

יפעת הימן - אמא של ענבר הימן, שנרצחה וגופתה מוחזקת בעזה

שרי גת - ניצולה מקיבוץ בארי, דודה של כרמל גת החטופה בעזה

תמי סלע

יהודית גידלי

חבר תרגומים, מיטל פורמוזה



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.




תשלומי הורים לשנת הלימודים תשפ"ה: : 1. אישור דמי ביטוח תאונות אישיות לתלמידים. 2. דיווח על היערכות לתשלומי הורים לשנה"ל תשפ"ה. 3. יישום ההנחיות המיוחדות נוכח מלחמת "חרבות ברזל"

בוקר טוב. אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט, 27 במאי 2024, י"ט באייר תשפ"ד בנושא תשלומי הורים לשנת הלימודים תשפ"ה, אישור דמי ביטוח תאונות אישיות לתלמידים ודיווח על היערכות לתשלומים הורים לשנת תשפ"ה. יישום הנחיות מיוחדות נוכח מלחמת "חרבות ברזל".

בראשית דבריי אני רוצה לשלוח את תנחומנו למשפחות הנופלים, החלמה מהירה לפצועים וכמובן גם החלמה למשפחות החטופים שיקיריהם הוחזרו לצערנו כשהם אינם בין החיים. ומתפללים וכמובן פועלים למען החזרתם של כלל החטופים במהרה.

משפחות החטופים, נלך לפי הסדר. יוסף, בבקשה.

בוקר טוב. האמת היא שלא חשבתי שאחרי הפגרה אני אגיע הנה עוד פעם, אבל כנראה שזה דיננו. ביום חמישי האחרון בחדשות של רשת ב' אחרי 230 ימים מה-7.10, כאשר 125 ישראלים חטופים עדיין בגיהינום, ראש הממשלה בביקור בגליל, שר הביטחון על ספינת חיל הים מול עזה והרמטכ"ל בג'נין, כמעט בו זמנית מבטיחים שיש לנו תוכניות מפתיעות לנצח את החמאס ולהחזיר את החטופים. האם שמעתי נכון? כמעט שמונה חודשים של לחימה עיקשת בארגון הקיקיוני לפי דברי ביבי בשנה שעברה, ועדיין לא רואים את הסוף. כמעט שמונה חודשים שאין פתרון אמיתי לטירוף אליו נכנסו ב-7.10, שפרט לסרטי הזוועה המתפרסמים מידי פעם כמו זה של התצפיתניות המתארות את מה שעברו, חברי הקיבוצים בעוטף ומבלי הנובה, אין כל אמירה רשמית לציבור בעולם. לבד מהאמירה החלולה "ניצחון מוחלט והחזרת החטופים" שכבר בשבוע הראשון של המלחמה אמרו חכמים שזו שטות מוחלטת שאינה ניתנת לביצוע. איפה ההסברה שלנו?

בשבוע שעבר חזרתי מאירוע משפחתי משמעותי בהולנד, הנצחנו את בני משפחתנו שנספו בשואה באמצעות מרצפות זיכון מול ביתם. אירוע מטלטל בפני עצמו, ובעיקר מהתחושות של אז והיום. החששות היו גדולים, כי להיות היום יהודי באירופה זו סכנה. המצב ברחובות אמסטרדם, האג ומקומות אחרים דומה מידי לשנות ה-40 של המאה הקודמת. האם זהו גלגל ההיסטוריה שאין מה לעשות נגדו? או שזה פשוט נובע מאטימות הסברתית ויהירות של האוחזים בהגה השלטון שלנו ולא מבינים לאן הם מוליכים אותנו.

ההשפלה שאזרחי ישראל עוברים בכל העולם, לאן שלא מגיעים, כי העולם אינו מכיר בעובדות שבגינן הגענו עד הלום. מתי לעזאזל ימצא ראש הממשלה אדם אחד בלשכתו שידע לחבר שתי מילים באנגלית ויסביר שהמלחמה פרצה ב-7.10 ולא ב-8.10. הגליל נטוש ברובו. יותר מ-100,000 ישראלים כבר 234 ימים מחוץ לביתם, כאשר יישובים שלמים כמו מטולה שנוסדה ב-1896 או מנרה שנוסדה לשמור על גבולות המדינה ב-1943 ועוד יישובים נחרבו. זוהי הציונות החדשה אותה לא הכרנו 75.5 שנים. מייסדי המדינה מתהפכים בקברם לנוכח האירועים הקשים שעוברת המדינה היקרה שלנו ואין מושיע.

אנחנו, משפחת אנגל, מקיבוץ רמת רחל, מברכים כל יום מבוקר עד ערב על המזל הגדול שהיה לנו עם שחרורו של אופיר שלנו אחרי 54 ימים בשבי החמאס. גם כאן אברך את ראש ממשלת הולנד ושריו שעשו רבות למען שחרורו וטרחו ליידע אותנו על כל צעד שעשו. מהממשלה שלנו עד היום לא שמענו מילה.

ובמקביל הכאב הגדול על ההודעה שיוסי שרעבי, אביה של חברתו של אופיר, יובל, מקיבוץ בארי, איננו עוד בין החיים וגופתו זרוקה אי שם בעזה כבר 133 ימים ואחיו אלי שרעבי מבארי, מי יודע מה איתו, לאחר שקברנו את אשתו ושתי בנותיו בסוף אוקטובר.

בעקבות הסיפורים אותם אני שומע מאופיר, ממה שעבר עליו, ולטענתו היה לו מזל. מפחיד לחשוב על מה שעובר על החטופים שעדיין שם כבר 234 ימים ועדיין חיים. כמה עדיין חיים? אף אחד לא יודע. ואצלנו במדינה האהובה שלנו, ראש הממשלה לא אשם בשום דבר. נקי כפיים ורב חסד, לא מאפשר לצוות שהוא מינה לנהל משא ומתן להשיב את 125 החטופים שיביאו תוצאות. למה? מה עומד מאחורי רעיון הסירוב? לקדוש ברוך הוא פתרונים.

אם יורשה לי בסיום דבריי לקרוא מכאן לחברי הכנסת מהקואליציה לנסות ולהבין את המצב האמיתי הקשה בכל תחומי החיים במדינה, אותו מוליכה הממשלה כבר כמעט שמונה חודשים, ולעשות משהו כדי שהחטופים ישובו הביתה. ואם אתם לא יודעים איך, תנו לאחרים לנסות. יותר גרוע כבר לא יכול להיות. די, אין זמן, חייבים להחזיר את כולם עכשיו. ושלא נצטרך להיפגש כאן שבוע הבא. תודה.

תודה רבה. אסתר, בבקשה.

יש סרטון.

שמישהו יעביר את זה לוועדה, בסדר? נקרין אותו. בבקשה.

בוקר טוב. אני רינת, דודה של שגיא דקל חן שנחטף מקיבוץ ניר עוז. אני רוצה להגיד שבחודשים האחרונים אנחנו שומעים הרבה אותנו המשפחות משתמשות במושג רכבת הרים. שאנחנו נמצאים במצב של רכבת הרים, בסחרור גדול של עליות וירידות. אנחנו עכשיו בשבועיים האחרונים במצב שאני אומרת הלוואי והיינו ברכבת הרים. כלומר, הלוואי והיינו בסוג של עלייה גם אם תהיה ירידה, אבל אנחנו כבר לא עולים לשום מקום. אנחנו כבר במקום שנמצאים באיזה בור תחתית, במקום מאוד נמוך. בלי שום תקווה, בלי שום משהו לצפות לעלות אליו, להתכוון אליו. להתפלל אליו, לרצות להיות בו. פתאום המושג רכבת הרים הפך להיות משהו שאנחנו מצפים להיות בו. גם אם נרד, אבל לפחות שנעלה לאן שהוא. ואנחנו כרגע לא עולים לשום מקום. ממש, בייאוש גדול.

שגיא בן 35, אשתו ילדה לפני ארבעה חודשים תינוקת מופלאה שקוראים לה שחר. והמשפחה מפורקת. אמא שלו, אחותנו, במצב קשה, אפילו לא מישירה מבט, כי היא לא רוצה, לא רוצה בכלל לשאול מה קורה, מה חדש. הפעמים היחידות שקצינת הקישור מתקשרת זה בשביל להגיד לה תקשיבי, יש חטופים מתים שחוזרים. אז שתדעי, שלא תהיה מופתעת. יש סרטון על חטופים שפרסמו, אז שלא תהיי מופתעת. החדשות שאנחנו מקבלים זה חדשות שהן לא חדשות, שהן לא תקווה. שבאמת, אנחנו עוברים מייאוש אחד לייאוש אחר. מחוסר תקווה אחד לחוסר תקווה אחר.

עד מתי? עד לאן? מה אנחנו עושים למען זה שזה ייגמר, שזה ייעצר? כל בוקר, לאן אנחנו קמים? מה אנחנו עושים למען סיום המצב הזה? כל אחד במדינה הזאת צריך לשאול את עצמו מתי הסיוט הזה ייגמר? כמדינה, איך אנחנו רוצים לסיים את זה? ואז רק לנשום ואז רק לשתות את הקפה ואז רק להגיד בוקר טוב, אולי, שיהיה יום חדש. תודה .

תודה. כן, בבקשה.

תודה רבה. חבל שאנחנו נמצאים פה משפחות החטופים, וזה לא משנה מאיזה מקום. השם שלי שמעון אור, אני דוד של אבינתן, שנחטף ב-7 באוקטובר, יחד עם נועה ארגמני. אין לנו ידיעה מה קורה איתו עד היום. אני מתקומם ורוצה לדבר על הבדיחה הזאת שנקראת משלחת למשא ומתן לשחרור החטופים, שהולכת לחזור ולדבר כאילו עסקאות עם החמאס.

כולנו ראינו את הסרטון הנורא הזה, על התצפיתניות. ואני יודע בתור דוד של חטוף ומהדיבורים שלי עם ירון אחי התאום וגיסתי, שמשפחה שמשחררת סרטון כזה היא עוברת כמה מדורי גיהינום. מי רוצה לראות את הילדים שלו ככה, לעיני כל הציבור? אף אחד לא רוצה. אז למה משפחות עושות כזה דבר? הסיבה היחידה הפשוטה – כי הן חושבות שעל ידי זה שהם יפיצו את הסרטון הזה יזוז משהו בלב של מקבלי ההחלטות. ופתאום אנחנו שומעים לאחר שהסרטון הזה הופץ בשעה 18:00, יש קבוצה של מקבלי החלטות: גנץ, גלנט ואייזנקוט, שמקבלים אליהם משפחות חטופים. אני בפורום תקווה. סירבו להכניס אותנו לפגישה הזאת. כן, סירבו להכניס אותנו לפגישה הזאת. ואני אגיד לכם למה. אני אסביר לכם למה. כי אם אני הייתי נכנס לפגישה הזאת, הייתי אומר לשלושתם מה שאני אומר כבר בשבועות הקרובים שהיו עד עכשיו, ששלושתם שקרנים, כולל ביבי נתניהו. למה? מישהו חושב פה שמקבלי ההחלטות רואים סרטונים וקובעים את המדיניות שלהם על פי סרטונים? מה אנחנו? זה בדיחה? מה זה, חלם? אה? היינו במשא ומתן וזה לא הלך. החמאס מסרב. עכשיו ראיתי סרטון, אני מזדעזע. אז אני שולח את הקבוצה, את ניצן אלון, הגאון, כדי לעשות שוב פעם עסקה עם החמאס. בגלל שראיתי סרטון. מה, זה בדיחה? מה, זה הנהגה? זה אפסים. זה הכול בלוף. ואם הייתי נכנס בפנים הייתי אומר לשלושתם אתם משקרים למשפחות החטופים, למשפחות ששחררו את הסרטון כי אין להם מה להפסיד. אתם דוקרים אותם בלב. תגידו להם את האמת. תגידו להם את האמת. מההתחלה אני חוזר על זה, כל פעם וכל פעם. החמאס אומר בפירוש הפסקת הלחימה לחלוטין. חזרה של חמאס לתוך עזה וערובות בין לאומיות שהצבא לא חוזר חזרה בפנים ושיקום של כל עזה.

לא גלנט ולא גנץ ולא ביבי נתניהו ולא אף מנהיג מוכן להסכמה הזאת. אז לא תהיה עסקה. אתם משחקים אותה שבעקבות הסרטון אתם שולחים את צוות המשא ומתן. זה בלוף. עלינו, משפחות החטופים.

אז מה אתה מציע? מה אתה מציע?

זה בא לחסל, זה בא לרצות אותנו.

אל תגיד רק מה לא, תגיד מה כן.

אז אני אומר עוד פעם.

מה יביא את הילדים שלנו?

ואני לא אומר את זה כנגד המשפחות, יש כאלה שלא חושבים כמונו, גם אני חלק מהמשפחות. לכן אני לא בא בשיח מול מישהו שהמשפחה שחושב שכן צריך. אני אומר עוד פעם, לחמאס אין מטרה להחזיר את החטופים. החמאס זה אסלאם נוקשה. החמאס הולך על פי הנבואה של אחמד יאסין. ש-2027, 40 שנה אחרי שהוקם חמאס, ב-1987, ישראל חדלה מלהתקיים. זו הנבואה שהם הולכים על פיה. הם לא מתכוונים להחזיר את החטופים.

אז מה כן?

הם יתחילו עסקה וחמישה, שישה אנשים וישברו את זה, ויעשו כאוס בינינו. ואני אומר, הדרך היחידה היא שממשלת ישראל תפסיק להיות פחדנית והיא תגיד אנחנו לוקחים משילות על כל עזה בשנה הקרובה. אנחנו סוגרים את רפיח ואת כל עזה במשילות מלאה, לשנה הקרובה. עד שנחזיר את כל החטופים. וכאשר העזתים יראו שממשלת ישראל נחושה והמשילות של חמאס מתפוררת הם יתחילו להתפורר בתוכם, כי החטופים נמצאים בכל עזה. הם קבועים בכל עזה, הם חיים בכל עזה, בכל מיני מקומות. ואז אחמד וזה, וכו', שיראו שהעסק מתפורר, הם יתחילו ליצור שיתוף פעולה איתנו, כי הם יפחדו על העור של עצמם. כן, הוא יישאר במנהרה, אבל לאט לאט הכול יתפורר. כי לא יהיה להם למה להחזיק את החטופים. אנחנו לא יכולים לסמוך עליהם כיוון שאין על מי לסמוך. הם רוצים בהשמדה שלנו. אנחנו יכולים לסמוך על עצמנו.

אבל אם הממשלה היא פחדנית ולא ולא אומרת את האמת למשפחות החטופים וחוזרת כל פעם שולחת משלחות לחינם, היא מעצימה את החמאס ואת המשילות שלו. במקום להחזיר את החטופים היא מרחיקה אותם, בגלל הפחדנות שלהם. ואני חוזר ואומר כל פעם ואני חוזר עוד פעם להגיד. גלנט, גנץ ואייזנקוט, אני לא רוצה להזכיר אותו, כבודו במקומו מונח, אני לא במקומו שהבן שלו נהרג במלחמה. וביבי נתניהו. הפחדנות שלכם הולכת לקבור אותנו. ואם לא תצאו מהפחדנות הזאת אנחנו נדאג לקבור אתכם, כן, במירכאות. כדי שלא יחשבו שאני הולך עם את לקבור אותם. אנחנו נקבור אתכם עם כל הפחדנות הזאת ונקים מישהו אחר או אנשים אחרים שמסוגלים ללכת ולהסתכל בעיניים. גם בעיניים של החמאס וגם בעיניים של ארצות הברית. כי החטופים זה הדבר הכי חשוב שיש לנו. שום דבר אחר. החטופים צריכים לחזור ולזה אתם מחויבים.

ואל תתעסקו לי עם שטויות. לא עם גיוס של חרדים, זה לא מעניין אותנו, מר גלנט. אל תנסה לעשות כאילו סיבוב עלינו. אנחנו רוצים שתחזיר את החטופים ותלך הביתה. כי כאשר אתה היית שר ביטחון אבינתן חיכה שלוש שעות שיחלצו אותו יחד עם נועה ארגמני. ומשפחות אחרות שחיכו ואף אחד לא הגיע. אז תחזיר את החטופים ואל תבלבל את המוח ותלך אחרי כן הביתה, יחד עם ביבי ויחד עם גנץ. תודה רבה לכם.

טוב, יש לנו את הסרטון?

בוקר טוב, אפשר לדבר אם לא נרשמתי?

כן. רק השם בבקשה.

שמי גילה ויזל. בוקר טוב. קודם כל אני מאוד מעריכה ומאוד מודה על הזכות לבוא לכאן לדבר ולהשמיע קול. הן אנחנו המשפחות השכולות והן משפחות החטופים היקרות. קוראים לי גילה ויזל, אנחנו גרים באפרת שבגוש עציון. ואני אמא של רב סמל ראשון אלקנה ויזל הי"ד.

אלקנה שירת בגדוד חי"ר מילואים, בגדוד 8208. הוא נהרג לפני ארבעה חודשים בגיל 35 וחצי באסון קריסת המבנים. הוא השאיר אחריו את אשתו גלית, יתומה מגיל 3.5 מאבא, וארבעה ילדים מופלאים שממחזרים את החוויה המאוד לא נעימה שגלית עברה בתור ילדה יתומה.

אלקנה הבן שלנו נפצע בצוק איתן ובעצם הייתה לו הפריווילגיה והזכות לא לצאת לשירות מילואים. מי שנפצע יכול ללכת הביתה מהמילואים. זה לא עמד לשאלה, הוא המשיך לשרת במילואים מלבד פסק זמן קצר שהוא עשה לטובת אשתו שממש פחדה על כל מילואים שהוא יצא.

אני שומעת פה את הקולות, לא שמעתי אף אחד מה הוא תכנן להגיד קודם. אבל אני אשתף ממש מדם ליבי את מה שבחרתי לדבר היום. אני לא אדבר על פרטי האירוע שהבן שלי נהרג עם עוד 20 חיילים בשנייה. אני כן קצת אשתף ממה שאני חושבת, וברשותכם אני אקריא משהו.

"אין לי ארץ אחרת" כתב אהוד מנור, "גם אם אדמתי בוערת. רק מילה בעברית חודרת אל עורקיי, אל נשמתי, כאן הוא ביתי". ובבית שלנו שבנינו כאן כולנו בארץ ישראל שומה עלינו להיות מנצחים ביחד. ולנצח את ההתנצחות שבינינו. תחרות אינה דבר פסול, אך בסופו של יום חובה עלינו לגבור על כל המחלוקות ולנצח ביחד. כי הניצחון הפנימי של כולנו יאפשר את המשך הניצחון המוחלט על אויבינו, כי יש לנו למה משותף לטובת העם והמדינה. כי ניצב מולנו אויב אכזר, צמא דם, שאינו בוחל בשום אמצעי מלחמה כדי לכלותנו עד האחרון שבנו.

רעיון זה מובא גם במילותיו המדויקות של בנינו אלקנה במכתב הצוואה אותו השאיר על הנייד שלו. אנחנו מרשים לעצמנו לומר כי ברור לכל כי המכתב הזה מייצג הלך רוח של הרבה מאוד לוחמים שחושבים כך, שמאמינים שזוהי הדרך הנכונה לעם חפץ חיים. דרך של המשך לחימה, מיטוט החמאס והשבת כל החטופים ומיגור אחרון המחבלים עלי אדמות. ואני אקריא כמה שורות ממה שהבן שלנו כתב: "אם אתם קוראים את המילים האלה, כנראה שקרה לי משהו. קודם כל, במקרה שנחטפתי לשבי החמאס, אני דורש שלא תיעשה שום עסקה לשחרור של אף מחבל כדי לשחרר אותי. הניצחון המוחץ שלנו יותר חשוב מהכול. אז אנא פשוט המשיכו לפעול בכל הכוח כדי שניצחוננו יהיה כמה שיותר מוחץ. אולי נפלתי בקרב. כשחייל נופל בקרב זה עצוב, אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים. אל תהיו עצובים כשאתם נפרדים ממני. תשירו." ושרנו. "תגעו בלבבות, תחזיקו אחד לשני את הידיים ותחזקו זה את זה. יש לנו כל כך הרבה על מה להתגאות ולשמוח, אנחנו דור של גאולה". ואני רק מבקשת לומר שלא מדובר פה על גאולה משיחית, אלא מדובר פה על חלק מתקומת עם ישראל בארצנו. "אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו ושל העולם כולו".

אני לא אמשיך כדי לא לגזול זמן. אני רק ממש מתפללת ומבקשת שנזכה ונהיה ראויים כולנו ובבקשה רבה ובאהבה, בואו ננצח ביחד כי רב המחבר על המפריד. למה קשה לך לשמוע אותי? אני הקרבתי בן על המזבח.

אני יודעת.

אז למה קשה לשמוע אותי? למה אי אפשר לחיות ביחד? לאהוב ביחד, לנצח ביחד? למה לא? בואו נאמין בזה.

את מדברת על מושגים שקשה להאמין בהם. ניצחון מוחלט?

אני מאמינה בהם.

זה קשה.

על פי בקשת המשפחות, סרטון.

(מוקרן סרטון)

בבקשה.

תודה רבה. שמי גיל, אני בן דודה של כרמל גת, שחטופה בעזה כבר 234 ימים. פשוט תראו את הסרטון הזה, וזה רק תמצית מסרטון של שלוש דקות ששוחרר, שכל העולם חייב לראות. זה סרטון שבו רואים את התצפיתניות ברגע החטיפה, ככה הן נראו. עם הדם על הפנים, או בשפתיים. כך הן נראו ברגעים האלה. כך מדינת ישראל הפקירה אותן במשך שעות. שעות. בזמן שהחוטפים שלהם לקחו את הזמן, תיארו מה הם יעשו איתן, לאן הם ייקחו אותן. בניחותא. ככה נראות שלוש דקות והדבר הזה נמשך כבר, ממישהו עשה את החישוב, מאות אלפי דקות כבר. 234 ימים שמדינת ישראל לא הצליחה להחזיר אותן הביתה.

את הסרטון של התצפיתניות כל אדם בישראל וכל אדם בעולם חייב לראות. העובדה שהיו אנשים בקבינט שאמרו שהם לא רוצים לצפות בסרטון הזה כי הם רוצים לישון טוב בלילה, איך ישנות התצפיתניות בלילה בדיוק? 234 לילות. איך ישנים ההורים שלהם? איך אתם ישנים? בזמן ש-234 לילות הם שם בידיים של האנשים שחטפו אותם. ואנחנו רק אתמול ראינו ציטוטים שנאמרו ממש בשעה שהתצפיתניות נחטפות, בשעה שבת דודה שלי נחטפת, ועוד נשים, תינוקות, גברים. גם חיילים גברים. מקורב לשרה בקבינט כותב "נוהל חניבעל, לפוצץ עם החטופים. אפשר להתייחס לבני הערובה והחטופים כהרוגים ובכך להתיר את הידיים הכבולות. זה אכזרי. כל אלטרנטיבה אחרת גרועה פי כמה". זה היה הלך הרוח ברגע שבו הן הופקרו. תכף שמונה חודשים עברו. שמונה חודשים הם שם. הן מופקרות עכשיו שם ברגע זה. לא תצליחו לעצום את העיניים. תסתכלו להן בעיניים, לתצפיתניות האלה. שהמבטים שלהן לא ייצאו לכם מהראש, לאף אחד מכם. בוודאי למקבלי ההחלטות.

אנחנו כאן כבר 234 ימים מגיעים ומתחננים על החיים של קרובי המשפחה שלנו. המינימום זה לראות את הסרטון. לא הרבה מעל זה, לעשות הכול כדי להחזיר אותם הביתה. הכול. אנחנו שומעים על עיכובים במשא ומתן, כן לשלוח צוות או לא לשלוח צוות. אין לנו עוד דקה. כל דקה שהן שם בידיים של המחבלים הטרוריסטים הנוראיים שלקחו אותם. ואנחנו שומעים את הסיפורים על מה שקרה להן שם בשבי. היו לנו ועדות שלמות שעסקו בזה. זה לא עזר. זה לא עזר. אז אולי צריך להסתכל בעיניים שלהם כדי להבין. להסתכל בעיניים של לירי פה מאחור, שמנסה להתעשת ולנסות לארגן את האירוע, לדבר אל הלב של המחבלים. להסביר להם, לנסות לנהל את האירוע הזה, בשעה שכל מדינת ישראל לא הייתה קיימת באותו בוקר 7 באוקטובר. היה חושך מוחלט. וזה רק שבעה באוקטובר. מה קרה שבעה וחצי חודשים מאז? איך אתם מסוגלים להסתכל להם בעיניים ולמשפחות שלהם?

אנחנו עוברים סיוט, כמשפחות של חטופים. בכל יום מטיחים בנו האשמות נוראיות שאנחנו העצם בגרון, אנחנו מפריעים לניצחון. ושאת החטופים צריך להשמיד בנוהל חניבעל. את אלה אתם רוצים להשמיד בנוהל חניבעל? או את כפיר ואריאל ביבס? את נועה ארגמני, את יגב בוכשטב? את כרמל גת, בת דודה שלי? זאת לא המדינה שלנו. במדינת ישראל לא מקריבים חיים למען שום מטרה. זה מה שעושה האויב שלנו, זה מה שארגון טרור עושה. מקריב חיים כדי להשיג מטרות שמיימיות. אנחנו נלחמים על החיים. על החיים של חמש הנשים האמיצות האלה. על החיים של כל 120 החטופים האחרים שנמצאים בשבי. אנחנו נלחמים על החיים.

אני רוצה לבקש מכם, מכל מי שנמצא פה ולא ראה את הסרטון המלא, לכו תצפו בשלוש וחצי הדקות האלו. תשלחו את זה לכל אדם שאתם מכירים בארץ ובעולם. כולם חייבים לראות את הסרטון הזה ולהבין מה נמצא כאן על הכף. החיים שלהם נמצאים על הכף. והחיים שלנו נמצאים על הכף. אם אנחנו נהפוך לחברה שמוכנה להקריב את החיים של מי שניתן להציל אותה, אנחנו לא נהיה מדינת ישראל. אנחנו לא נהיה מדינה יהודית ודמוקרטית. אנחנו פשוט לא נהיה. תודה.

זה נשמע כאילו מדינת ישראל לא עושה שום דבר. האם יש איזה שהוא אמון מינימלי שמדינת ישראל, כנסת ישראל, צבא הגנה לישראל - - -

גילה, ברשותך, אני לא רוצה. אני מבקש, אני נותן לכל אחד להגיד מה שעל ליבו ואני מבקש מכל אחד לכבד את השני. לא צריך לפתח פה שיח. כן, בבקשה אסתר.

בוקר טוב. בוקר. אני רציתי להגיד דברים אחרים, אבל אני ככה מתוך תחושות מאוד קשות, כאשר ברקע היה לי טלפון וכמו שראיתם, קפצתי. זה הקצין שרק רצה להגיד בוקר טוב. אבל כל הודעה כזאת, כל טלפון. רק לראות את האות ע' מקפיצה אותי ואני לא רוצה להגיד איך.

היה לנו סוף שבוע שאני לא מאחלת לאף אחד אותו. סוף שבוע עם סרטון התצפיתניות, למרות שראינו אותו. ראינו אותו, ידענו. אבל כאשר הוא יצא לכולם, זה נורא. זה נורא. כי הן שם, הן מחכות. וכל אחד מאתנו צריך להרגיש אשמה שהן עדיין שם. אני יכולה להגיד שאני הייתי בתוך הבית שלי, בממ"ד, לא היו לי מחבלים בתוך הבית. אבל התחושה היא כל כך קשה. תחושה של חוסר אונים שמדינה מפקירה אותך. כן, יש לי תחושת חוסר אמון במדינה. כשיושבים בבית ומחבלים נמצאים מסביב לבית, שרוצחים בקיבוץ שלי, רוצים בעוטף, רוצים במסיבות, רוצים בבסיסים. זה חוסר אמון. חוסר אמון שקשה, קשה לתקן אותו.

ואני מודה, קשה לי עם חוסר האמון הזה. אני גדלתי במדינה הזאת. גדלתי על הרבה ערכים, הרבה ערכים של ציונות. לי היה אסור להוציא דרכון זר, כי אבא שלי העביר לנו מסר אל תוציאו דרכון זר. ולא הוצאתי. אבל המדינה ביקשה מאתנו, המדינה ביקשה מאתנו להוציא דרכון זר כמה שיותר מהר ליגב. אז זה חלק מחוסר האמון שלי במדינה. וזו לא אשמתי.

אני רוצה להגיד שאתמול קברנו שני חברים טובים. שני חברים. בבוקר קברנו את מישל, בערב קברנו את חנן. אלה שתי משפחות, חלקן משפחות שהכרנו קודם, אנשים שהכרנו קודם. את חנן לא הכרתי, אבל המשפחה שלו היא חלק מהמשפחה שלי היום. אני מרגישה שאביבית היא אחותי וראובן ו-ורד הם חלק מהמשפחה שלי. אני לא יודעת אם אתם מבינים, מי שהיה בהלוויה, מי שראה ושמע את אביבית, מבין שהיא לא יכולה להיפרד מאתנו משפחות החטופים, כי היא חלק מאתנו. כי אנחנו נעשינו משפחה אחת. וכולנו רועדים. מפחדים על כולם. על כל החטופים.

הבוקר, לפנות בוקר התחלתי למנות בראש, בשעות השינה שלי, את רשימת הנרצחים, החטופים הנרצחים וזו רשימה ארוכה. ואת כולם אנחנו מכירים. ועל כולם אנחנו כואבים. ואני מאמינה שעם חפץ חיים זה עם שמקדש את החיים והוא חושב איך להציל חיים ואיך להחזיר כל אחד מהחטופים בחיים. כי אני לא מאמינה שאם נשטח את עזה ואם נשלוט עליה הבן שלי וכל החטופים האחרים יחזרו. אני מפחדת, אני חרדה למה שיקרה. אני מאמינה שכמו שהיה מתווה ראשון שחזרו החטופות בחיים, והם בחיים למרות מצבן הקשה ואני מבקשת מכל מי שלא דיבר עם חטופות ששבו, דברו איתן, תשמעו מה עבר עליהן ב-50 וכמה ימים ולא 234 ימים שהם עדיין שם. שאנחנו לא יודעים באיזה מצב. אנחנו לא יודעים.

אף אחד מאתנו, כשאנחנו מדברים על הבנים שלנו, על האחים שלנו, על הסבים – אף אחד מאתנו לא יודע באמת אם הם בחיים או לא. במצב שלהם שם אנחנו לא יודעים ואנחנו נלחמים למענם, למען כולם. אנחנו רוצים את כולם – את הנרצחים לקבורה ואת החיים לשיקום. לשיקום מאוד מאוד ארוך. ואין פה סיפורי גבורה. זה לא גבורה. בעיניי מדינה חפצת חיים צריכה לקדש את החיים כמה שיותר ולא לוותר על החיים.

ושוב, אני תמיד מתחילה בהשתתפות בצער משפחות הנופלים, אז אני מסיימת בזה היום. ויש לנו כאב גדול על כל נופל בצפון ובדרום. ואני מקווה, מקווה שייעשה הכול כדי שנגמור את הסיוט הזה לנו ולכל עם ישראל.

תודה רבה. בבקשה. שרי, אחריה.

125 חטופים בשבי חמאס. החיים נרצחו נפשית, הנרצחים נרצחו גם נפשית וגם פיזית. אני פה לדבר על ענבר ועל הנרצחים שנשארו בעזה. זו ענבר. ענבר מלח הארץ הייתה בחייה ואני לא רוצה לפרט מעבר לזה. ענבר היום אחרונה ברשימה לחזרה. ברשימת החטופים.

ענבר שלנו הייתה הלפרית במסיבת הנובה. ילדה מדהימה. יפה, גם חיצונית וגם פנימית. אנחנו הפסדנו אותה. לא רק אנחנו הפסדנו, העולם כולו הפסיד את ענבר. ענבר נחטפה בחיים כשהיא הולכת על הרגליים, לפי עדות של שני חברים שברחו איתה. למחרת קיבלנו סרטון שענבר נחטפה, כבר באותו יום. אני לא רוצה לספר איך ענבר נרצחה, אני חוסכת לכם את זה. כי הסרטון של ענבר מוצג בעולם כאחד מסרטוני הזוועה שקיימים. מספיק שאני אגיד לכם שחוררו לה את כל הגוף, פלוס וידוא הריגה.

אני שואלת אתכם איך אנחנו צריכים לחיות עם המחשבה הזו שישבנו שבעה בלי גופה. אין לנו קבר. אין לנו חיים. אנחנו לא עובדים. אנחנו לא מתפקדים. יש לנו עבודה חדשה וזה להחזיר את הגופה של ענבר הביתה. זו עבודה קשה מאוד. היא קשה יותר מכל עבודה אחרת. כי הרי אנחנו מדינה שמקדשת את החיים. זה נכון, אנחנו מדינה שמקדשת את החיים. ובאמת צריך להוציא את החיים, כי הם באמת סובלים. אבל תחשבו לשנייה, יש הרבה מאוד נרצחים שאנחנו לא נמצא. המודיעין עליהם הולך ומצטמצם. אנחנו פשוט לא יודעים איפה הם קבורים. הם קבורים בתוך מנהרות, הם קבורים במעמקי האדמה ולאחרונה הבנתי שהם גם קבורים בתוך קירות. החללים החטופים גם להם אין זמן. ואני פה בשביל להדהד את זה. אין להם זמן בדיוק כפי שאין לחטופים החיים זמן. תשלבו אותם בתוך העסקאות הראשונות, לפני שנאבד אותם. אני לא מוכנה לחיות כמו משפחת שאול. אני לא אחיה כמוהם, אני אהפוך פה את כל המדינה. אני אהפוך פה כל אבן. אני אכנס לעזה לחפור בידיים שלי ולחפש את הילדה. קחו את זה בחשבון, אני לא אעבור על זה בשתיקה. הילדה שלנו תחזור הביתה. בטוב או ברע. הילדה שלנו וכל החיים יחזרו לשיקום, וכל הנרצחים יחזרו לקבורה ואני אהדהד את זה ואני פה בשביל להדהד את הנרצחים ואני אמשיך לעשות את זה. תודה רבה.

שרי, בבקשה.

אני רוצה לבקש מכם משהו. אני שרי גת, ניצולה מבארי. קודם כל, דודה של כרמל גת, שנמצאת בשבי. מכרמל היה אות חיים. אנחנו יודעים שהיא בחיים ויחד איתה יש עוד אנשים חיים ואנשים שלצערנו הרב נרצחו וגם חיילים במצב הזה. אני לא יודעת איך להביע את הצער ואת הכאב שלי על כל המצב הנוראי הזה.

אני רוצה לבקש מכם כאן משהו. בואו כולנו ננשום. ניקח אוויר בקצב של ארבע ונעצור את האוויר. עד כמה שאנחנו יכולים. אני אספור. בבקשה, תעשו את זה ביחד איתי. כשאני אגיע למספר ארבע אנחנו ניקח את האוויר, נעצור את האוויר. ואז תשחררו בקצב שלכם. אחת, שתיים, שלוש, ארבע. לא לקחתי זמן. אבל אני רוצה להסביר לכם שלחטופים שלנו שם אין אוויר ואין להם זמן. ואני רוצה שכל מי שנמצא כאן ירגיש את זה על בשרו. מה זה אין אוויר ואין זמן. ואם היינו מכבים את האור בזמן שהיינו צופים בסרט גם הייתם יודעים מה זה להיות באפלה, בחושך. לא לראות כלום. לא לשמוע כלום.

אני בכוונה לוחשת, כי החטופים שחזרו מהשבי לוחשים. אני באופן אישי מכירה את אמילי מבארי, שהייתה אז בת שמונה. נחטפה, חזרה מהשבי. היא לוחשת עד היום. אסור היה להם לדבר. הדבר הפעוט הזה, להביע את עצמך. להגיד מה אתה מרגיש, מה אתה רוצה. צרכים בסיסיים, לשתות, לאכול, לישון, לצאת לשירותים. לנשום אוויר. כל הדברים האלה שהם כל כך מובנים מאליהם, כל כך פשוטים. אנחנו כאן, אנחנו חיים. אוי ואבוי אם לא יהיו פה מים, אם המזגן היה נכבה. מה היה קורה? ישר הייתם מתלוננים. כולנו היינו מתלוננים: חם לי, אני צמא, אני רעב. אני רוצה שכולכם תבינו שהחטופים הם לא קורבנות שלנו. הם לא קורבן. המציל נפש אחת מציל עולם ומלואו. הם כולם צריכים לחזור מיד לפה. תנסו לעצור את הנשימה שלכם כמה שאתם יכולים. ותבינו מה זה שאין אוויר. מה זה מחנק. אנחנו כלום לעומת מה שהם עוברים שם. יש חטופים שחזרו. יש עדויות. העדות הזאת של הסרט הזה, הסרטון הקצר הזה שראינו עכשיו, זה לפני החטיפה.

אגב, בסרטון הזה פספסו כמה דברים. יש חמאסניק אחד שאומר "אלה הנשים שייכנסו להיריון". חבל שלא ראו את זה בסרטון. אני ראיתי את זה בסרטון. מה שהביאו לכאן זה על קצה המזלג. זה כלום לעומת האמת. פיקוח נפש דוחה הכול. אבל הכול.

אני חילונית. אבל למדתי תורה, נבחנתי לבגרות בתנך, זה אחד ממקצועות החובה להיבחן תנ"ך. בסוף כיתה ב' עשינו בכל בתי הספר עושים בארץ ספר קבלת ספר תורה. אנחנו גדלנו על ברכי התורה. אנחנו מכירים את התנ"ך. אנחנו מקיימים מצוות. מצוות חובה "ואהבת לרעך כמוך". עשרת הדברות. זה הבסיס שלנו. כל המצוות. כל הערכים שעליהם גדלנו, זה הבסיס שלנו. כל כולנו. אנחנו יהודים, אנחנו עם אחד. ואני אזכיר שוב ושוב את העניין של שבט אחים גם יחד.

ואני אסיים בזה שאני מבקשת מכם תתרגלו את הקטע שאין אוויר. של מחנך, של בקשה לעזרה, בקשה הצילו. המציל נפש אחת מציל עולם ומלואו.

תודה רבה.

אנחנו יושבים פה בעצם משני צידי המתרס. אתם שומעים אותנו היום, אתם מסתכלים עלינו. אבל תזכרו טוב, אנחנו המראה שלכם. לאף אחד אין חסינות שזה לא יקרה לו חלילה. אנחנו המראה שלכם. כפי שמתנהגים אלינו היום, תדעו שיתנהגו אליכם אותו דבר.

המלחמה שאנחנו נלחמים היא לא רק המלחמה שלנו, היא המלחמה של כל אחד ואחד מכם. תצטרפו אלינו למאבק שלנו. תודה.

משפחות יקרות, אני רוצה להגיד בשמי ואין לי ספק שגם בשם כל חברי הכנסת. גם אם לפעמים אולי אתם לא מרגישים, אולי אנחנו לא עושים מספיק, אני לא יודע בדיוק איך להגדיר את זה, אבל משפחה אחת. גם אם נאמרו פה דברים ממשפחות שחלקן חושבות כך וחלקן חושבות אחרת. בסוף יש לנו מטרה אחת: להחזיר את כולם, את החיים ואת המתים. ואנחנו משפחה אחת. באמת, אין פה שני צידי מתרס. אנחנו עם אחד, גורל אחד לכולנו. ואנחנו נעשה הכול כדי להחזיר אותם. ולא משנה מהי הדרך, בסוף הם צריכים להיות פה.

משרד החינוך, התקבלה בקשה לוועדה לדון על נושא של הביטוח. אני מבין שיש בקשה, נגיד את זה בתחילת דבריי, להעלות את סכום הביטוח השנתי לתלמיד מ-69 שקלים ל-73 שקלים. משרד החינוך, אם אתם יכולים לעשות לנו, להציג בפנינו את הבקשה וכמובן נצלול ונדון בה. אני רוצה להגיד שבתחילת הדברים שלי שהתכנסנו למספר דיונים בסוף שנה שעברה, סוף שנת הלימודים שעברה, לגבי הנושא של תשלומי הורים. קיבלנו אמירה פה לוועדה בשם משרד החינוך והמנכ"ל לקח חלק מהדיונים והשר. הייתם אמורים להציג בפני הוועדה איזה שהיא תוכנית חומש שתציג בפנינו, בפני הוועדה מה בכוונת המשרד לעשות בשנים הקרובות. אני אמרתי את זה גם לפרוטוקול, שאני אכן מעביר את תשלומי הורים, אבל אני מבקש לקחת בחשבון את הבקשה של הוועדה.

אדוני, יש לי תחושה של דז'ה וו. לפני ארבע שנים ישבנו כאן ויושב-ראש הוועדה אמר חברים, שתדעו אנחנו מקווים לאשר את התשלומים ומשרד החינוך צריך לתת לנו תוכנית חומש איך מוזילים. אז אני מבין שזה הריטואל הקבוע, כי אנחנו לא רוצים להתמודד עם תשלומי ההורים, שלהערכתי הם מופקעים. אז יכול להיות שזה נראה ארבעה שקלים לכל ילד, אבל זה המון כסף. ואני לא חושב שיש כאן הסבר מניח את הדעת למה. וזו הסנונית הראשונה. ברגע שאנחנו מעלים ומאשרים העלה של דמי הביטוח, אחריה תבוא מפולת. תזכרו את הדברים שלי. משרד החינוך, וצר לי, אני אוהב את יושב-ראש ועד ההורים והוא עושה עבודה טובה, אבל אם המורים יודעים לעמוד על רגליים אחוריות שלהם בשביל תוספת של 8 שקלים ו-12 שקלים, אל תקלו ראש בכיסם של ההורים. זו דעתי. סליחה.

תודה. אני בדרך כלל הייתי עוצר אותך, אבל בגלל גילך המבוגר וחונכתי לא להיכנס בדברי זה, אז התאפקתי.

אני לא יודע אם זה, זה מחמאה להיות זקן. אדוני יושב-הראש, אתה יודע שאני מלא הערכה אליך ועל הדרך שבה אתה מנהל, נחת הרוח ואתה מגיע להישגים יפים מאוד. אבל אני מוצא לנכון להגיד את זה. אירוע רודף אירוע. המדינה הזאת לא נמצאת באיזה רקע של תמונה משוויץ. אנחנו כל הזמן אירועים. ואנחנו כל הזמן בשם האירועים האלה דוחים ומוכנים ופעם זה קורונה ומלחמה. וההורים באמת קורסים. תסתכלו מה קרה אתמול. תסתכלו על עליות המחירים המוטרפות. אין מדינה כזו בעולם, שמעלים 25%. זה הממוצע של העלאת המחירים. ואף אחד לא יוצא לרחובות כי אנחנו עסוקים ועכשיו קיבלנו טעימה מהכאב הגדול של כולנו.

משרד החינוך זה משרד החינוך. הוא צריך לחשוב מאה פעם על כל שקל. המשימה שלו זה לבוא ולהגיד להורים ולתלמידים אנחנו אתכם. אנחנו מבינים את הקשיים. וזה לא שלא ישלמו. תכף תראו מה יקרה עם מסיבות הסיום שנעלמו איכשהו. וכל בית ספר עושה הישר בעיניו. הטיולים קצת נדחקו הצידה, אבל אחרת גם הטיולים היו פה על השולחן. היום לגדל ילד, אנחנו עשינו, איפה הממ"מ? עשינו לפני שלוש שנים אני ביקשתי, לגדל ילד עד לתואר ראשון, מגיל לידה, עולה בסביבות, תקשיבו טוב, 250,000 שקלים. 250,000 שקלים, זה מה שעולה לגדל ילד במדינת ישראל. עשינו ממוצעים של הוצאה לחודש, למזון, ביגוד. 250,000 שקלים. אז לא ביקשנו מהמדינה שתחזיר את זה, אבל שלא תקשה. תודה .

אני רוצה רק להוסיף משפט, אדוני יושב-הראש. אני מצטרף לתסכול של חברי, חה"כ כהן, ואני אוסיף עליו עוד קומה. הרי אנחנו דנים כל שנה בתשלומי הורים כאן בוועדה. אני רק פעם רביעית באמת מגיע לדיון הזה. ובכל פעם אנחנו דנים על כבשת הרש או על המטבע מתחת לפנס. כי הרי מה מביאים לנו? את תשלומי החובה ועוד מעט יביאו לנו גם את תשלומי הרשות. אבל הנה, השבוע קיבלתי פנייה מבית ספר, תחזיקו חזק, שמשלמים בו 3,000 שקלים לחודש. לא לשנה, לחודש. יש לו סמל מוסד. 3,000 שקלים לחודש. אמרתי אולי רק אני מכיר אותו. מנהלת המחוז מכירה אותו. יועץ שר החינוך מכיר אותו. כלומר, אנחנו מתעסקים פה, שוב, במטבע חשוב מתחת לפנס, אבל זה מטבע שמחביא מאחוריו את הר הכסף.

אני לא בא עכשיו כאן לטעון על הבקרה של משרד החינוך. אני לא כאן, למרות שיש מה לדבר עליה. אני לא בא לטעון כאן על זה, אני בא לומר שהחינוך בישראל יקר. התוצר זול. זה צריך להיות ההיפך. הבטחנו חינוך חינם. בפועל אנחנו משלמים כבר הרבה זמן המון והתוצרת, בואו נודה על האמת, לא משהו. בשום נתון שנבדוק של משרד החינוך, שהמבחנים הבין לאומיים, של צה"ל, אנחנו לא מקבלים תוצרת מספיק טובה. זו תחושה שאני רוצה לבטא כאן. אנחנו מבטאים כאן תסכול ונאחזים בארבעה שקלים של עלייה פה, אבל יש פה הר. הר הכסף שעומד מאחורי זה, שאני חושב שצריך לטפל בו. תודה.

תודה. משרד החינוך, בבקשה.

בוקר טוב. אנחנו מגיעים הבוקר לוועדת החינוך, התרבות והספורט כדי לדון בסעיף החובה בלבד, בתשלומי ההורים. וזאת בשל הדחיפות של הצורך בקיומו של ביטוח תאונות אישיות לקראת פתיחת שנת הלימודים הקרובה, התשפ"ה.

הבקשה היא לאשר את עדכון המדד בהתאם לסעיף שמאפשר זאת במכרז תאונות אישיות, במכרז האישי. כאשר המשמעות שלו היא שמירה על היקף סכומי הביטוח עבור התלמידים והפיצוי. ולצאת זאת גם עדכון הפרמיה בארבעה שקלים. המשמעות היא של עלייה בסעיף הביטוח מ-69 שקלים בשנה לתלמיד ל-73 שקלים בשנה לתלמיד.

אני אוסיף ששר החינוך שקל את החלופות שעמדו בפניו, האם לצאת למכרז חדש או לעדכן את התעריף ואת סכומי הביטוח לתלמידים בצד זה לשנה הקרובה, לתקופה השלישית של הביטוח בהתאם למכרז שאושר פה בוועדת החינוך ב-2022. והחליט בשלב הזה לבוא ולבקש את אישור הוועדה לעדכן את הסכומים. אני אחזור ואומר שהאישור הוא דחוף.

גם לפני שנתיים זה היה מאוד דחוף. אני זוכר אותה ועדה, אותן מילים, אותם הסברים. ואמרו לנו שאם לא נאשר היום לא יהיה ביטוח. חוזרים לאותו ריטואל. לפני שנתיים בדיוק אדוני יושב-הראש, נכון קינלי? היינו באותו דיון. וגם כן אמרו דחוף, זה חייב להיות היום. פעמיים זה קרה. פעמיים.

חוק ביטוח תאונות אישיות וחוק לימוד חובה, סעיף 6(ד) מחייבים אותנו לבוא לוועדת החינוך ולקבל את אישורה. וכמובן שלא ניתן לפתוח שנת לימודים מבלי שיהיה ביטוח בתוקף שנעשה באופן ארצי על ידי השלטון המקומי באמצעות החברה למשק וכלכלה שלו. כאשר שר החינוך קובע את המחיר, ועדת החינוך מאשרת אותו, ולאחר מכן מתקיים ההליך המכרזי.

בכוונת המשרד אבל לשפות את ההורים על זה? זאת אומרת, כן להוריד את הסכום בסך הכללי בסוף?

הנושא זה יבוא בנפרד, עדיין אין לנו תשובה.

אני אומר לכם. אני בתוך עמי אנוכי יושב ואין בכוונתי לגרום לכך שתלמיד לא יהיה לו ביטוח. אני אומר את זה פה לפרוטוקול. אין בכוונתי גם להעביר תשלומי הורים. שהמשרד יספוג את הארבעה שקלים עליו. לא יהיה תשלומי הורים, הנה אני אומר את זה פה עכשיו על השולחן. לא יתכן שבכל שנה אנחנו באים ומפילים על ההורים עוד שני שקלים ועוד שמונה שקלים ועוד 12 שקלים ועוד 20 שקלים ועכשיו עוד ארבעה שקלים. לא יתכן. בואו, עם כל הכבוד. הוועדה לא יכולה לקחת את זה על עצמה, בוודאי לא בזמן מלחמה, בוודאי לא בזמן של העלאת מחירים מה שקורה פה בחוץ. השתגענו. השתגענו.

אז תעשו שיעורי בית. אני כבר לא אומר כשאנחנו יצאנו - - - בוועדה ואני היחיד שהצבעתי בעד תשלומי הורים לא היו פה שום חברי כנסת. יישרתי אתכם קו, הצבעתי. הייתה לי הבטחה של המנכ"ל שישב בצד שמאל שלי, שמעוני, ואמר אנחנו נגיש לוועדה תוכנית דיפרנציאלית, לא דיפרנציאלית, כדי שבסוף, ואני בכוונה אקרא מתוך הפרוטוקול: "לגבי העתיד תהיה ירידה הדרגתית עד לביטול מלא של תשלומי הורים". אי אפשר לעשות צחוק מהוועדה שנה אחר שנה, עם כל הכבוד.

אז אני אומר לכם, אני לא אתקע את זה, אני אעביר את הארבעה שקלים האלה, כי אני לא אתן שתלמיד במדינת ישראל לא יהיה לו כיסוי ביטוחי. אבל אני אומר לכם כאן ועכשיו, לגבי תשלומי הורים אתם יכולים להגיד זה נפרד, לא נפרד. אני מקשר בין שניהם. המשרד לא ייקח את זה על עצמו, לא יהיה אישור תשלומי הורים. ואני אדאג שכל חברי הוועדה יצביעו נגד.

כן, בבקשה, משרד החינוך.

אותי נורא מעניין למה תמיד אנחנו מגיעים לדיון דחוף? אני שואל את משרד החינוך. למה אנחנו מגיעים תמיד למאני טיים ואומרים לנו אם אתם לא מצביעים היום אין ביטוח לילדים. למה זה נעשה בצורה כזאת? זו הטקטיקה של משרד החינוך?

הנושא של הביטוח תכף החברים מהחברה למשק וכלכלה יסבירו, מתנהל בהתאם לכללים ולוחות הזמנים שקבועים במכרז הארצי של הביטוח. ואני אתן לאופיר.

אופיר יהונתן, מהחברה למשק וכלכלה. חברה למשק וכלכלה היא מפרסמת המכרז הארצי. אכן יש במכרז הארצי.

כמה אחוזים יש לכם נגיד בעסקה כזאת? סתם לדעת.

לא, החברה למשק וכלכלה היא החברה שמפרסמת עבור כלל השלטון המקומי את זה.

אבל יש אחוזים מסוימים שהולכים לחברה.

לחברה לא. החברה למשק וכלכלה לא מקבלת אחוזים על, אתה מדבר אולי על אחוזים שסוכני ביטוח מקבלים עבור השירות שהם נותנים להורי התלמידים. אבל החברה למשק וכלכלה לא מקבלת שכר עבור פרסום המכרז עצמו. היא עושה את זה כי היא שייכת לכל הרשויות המקומיות בישראל. היא עושה את זה בהתאם לתפקיד שניתן לה על פי חוק כחברה משותפת.

אז מה שאני רוצה להגיד שבמכרז יש סעיף הצמדה. האמת שפעם ראשונה שהוא מופעל בגלל גובה הצמדות. הסעיף בעצם מאפשר, הוא נועד לאפשר לשר החינוך ולוועדת החינוך של הכנסת לשמור על היקף הכיסוי הביטוחי לתלמיד. ומה שחשוב לי לציין שככל שיופעל סעיף ההצמדות אז מצד אחד אכן תעלה הפרמיה מ-69 שקלים ל-73 שקלים, אבל גם מהצד השני סכומי הפיצוי לתלמיד בתוך הפוליסה מתעדכנים גם באותו שיעור. זאת אומרת לדוגמה סכום הביטוח במקרה של נכות מלאה וקבועה שהוא כולל מענק חומרה יעלה מ-564,000 ל-596,710. סכום הביטוח הבסיסי בפוליסה עולה מ-376,000 ל-397,807. סכום יומי במקרה של נכות זמנית יעלה מ-199 שקלים ליום ל-211 שקלים ליום. זאת אומרת לצד העלייה בפרמיה יש גם עלייה בפיצוי במסגרת הפוליסה. זה מה שחשוב.

אני גם רוצה לציין, אני מבקש רק שתאשרו שאני לא טועה. שהביטוח הזה נוגע לילדים גם לפעילות אחרי צוהריים בחינוך הבלתי פורמלי.

כן. הוא 24 שעות ביממה.

זאת אומרת אם הוא הולך לאימון כלשהו, הביטוח הזה כולל גם את זה.

התשובה היא כן, הביטוח חל 24 שעות 7 ימים בשבוע גם בפעילות פרטית.

אני רוצה, ברשותך אדוני יושב-הראש, להשיב לשאלה שלך למה תמיד זה מגיע ברגע האחרון ודחוף. אני נועה בן אריה, היועצת המשפטית, מרכז שלטון מקומי ואזורי.

נכון שזה נראה כאילו אנחנו חוזרים לאותו דיון כל פעם סביב הכותרת ביטוח תאונות אישיות, אבל לא כך היא. הדחיפות נובעת משני טעמים. ראשית, קודם כל אנחנו מחויבים על פי החוק בגלל הסיפור של שינוי החקיקה במכרז, המכרז הפול עם אישור הפרמיה מראש כאן בוועדה. המבנה של החקיקה מחייב אותנו בכל פעם לחזור לכאן לכנסת כדי לתקף ולקבל אישור של כל הפעולות. אם זה פרסום המכרז, אם זה הפרמיה שלו, הסכום שייגבה מההורים, אם זה העדכון שלו. וכל דבר שקורה בתוך המהלך הזה שמחייב אחר כך משפיע על גובה התשלום שייגבה מההורים מחייב אותנו לשוב ולחזור לכאן.

אנחנו לא מכתיבים את לוחות הזמנים בהקשר הזה למצבי קיצון כמו מצב שבו המבטחת שלנו הזוכה במכרז מודיעה על פי זכותה במכרז את מה שהיא מודיעה.

מתי היא זכתה במכרז, כמה שנים זה כבר?

יש לנו עוד שנה. אנחנו בעצם נמצאים, שנת הלימודים הקרובה תהיה השונה האחרונה של המכרז הנוכחי שלאחריו אנחנו נצא למכרז חדש שגם בו בעוד שנה אנחנו ניפגש כאן ונשאל את אותן שאלות ותעלנה אני מניחה אותן הטענות. והמעמסה על גובה התשלום יעלה פעם אחר פעם. אנחנו לא באים לכן ברגע האחרון. אנחנו מגיעים לכאן אשר קורה אירוע שמצריך אותנו מיד לבוא לכאן לוועדה ולקבל ממנה את האישורים הנדרשים כדי שנוכל להמשיך ולקיים את מהלך הביטוח.

הסיבה שהדבר הזה כל פעם מקבל דחיפות הוא משום שכל פעם זה שם אותנו בחשיפה אמיתית למצב שבו תלמידי ישראל לא יהיו מבוטחים בפתיחת שנה. זאת הסיבה שאנחנו לא יכולים לא לחכות עד אשר הדבר יבוא במאוחד עם יתר תשלומי ההורים. זו הסיבה שאנחנו חייבים לקבל לעצמנו את הוודאות לאן דרכנו. האם אנחנו מאשרים את זה כאן היום, האם אנחנו נאלצים לפרסם מכרז חדש. לדבר הזה יש השפעה מכרעת על לוח הזמנים לפרסום, על הצעות שהתקבלו, על תקלות שיכולות לקרות בדרך. כל דבר. אנחנו צריכים על כן להתייחס לדבר הזה בדחיפות עליונה ולא בכל פעם שאנחנו באים לפה עם הכותרת ביטוח זה יושב בדיוק על אותו עניין. על אף שזה ממש נראה כך. זה תמיד מחייב את אישור הוועדה, זה תמיד בדחיפות עליונה מהחשש שמא לא יהיה ביטוח. אבל זה לא כל פעם אותו דיון שחוזר לפתחה של הוועדה.

אוקיי. אני מבין מה את אומרת. אני רוצה לבקש בקשה, כשלטון מקומי מחובתכם להעביר לכל הפעילות הבלתי פורמלית, שזה גם חברה למתנ"סים וגם אגודות וכל הפעילות, שיידעו ברור מאוד שאסור להם לגבות תשלום נוסף על ביטוח לילדים שעושים פעילות אחרי צהריים. יש מקומות, ואני יודע את זה מידיעה אמיתית, שגובים תשלום נוסף מההורים על ביטוח סתם. אין צורך בביטוח הזה, כפי שאמרת אדוני.

יש מקומות שגובים.

תאונות אישיות?

על תאונות אישיות.

הם לא יכולים לרכוש.

אתה רוצה שאני אתן לך דוגמאות? אני אעביר לך דוגמאות שמבקשים ביטוח נוסף מההורים.

ג' וזה גרוע מאוד.

אבל לא צריכים לדרוש. לא צריכים לדרוש מההורים.

על פעילויות ספורט תוך כדי, זה משהו אחר.

אני מדבר על פעילויות ספורט.

וגם בעניין הזה, אגב, כאשר חוקק החוק ב-2016 תוקן החוק והמכרז הפך למכרז ארצי אז תוקן גם חוק הספורט בכל מה שקשור לביטוח תאונות אישיות לפעילויות ספורט, לפי חוק הספורט. וגם שם, למי שי שביטוח תאונות אישיות אין יותר חובה לערוך לו ביטוח על פי חוק הספורט.

זה מה שאני אומר. בגלל זה אני אומר, הם מפרים את החוק. לכן אני מבקש מהשלטון המקומי, אתם צריכים לצאת בהסברה גם להורים שיידעו שהם לא צריכים לשלם ביטוח נוסף. דורשים את זה מהם. זה מה שאני מבקש.

המידע הזה להורים מופיע בפורטל הורים, כל המידע שנוגע גם לחוק הספורט, גם לחוק חינוך חובה וגם לביטוח עצמו ולכל הביטוחים בכלל וגם לגבי חוגים וגם לגבי קייטנות. יש מידע. להאכיל אותם בפה? זאת אומרת להתקשר להורה הורה ולהודיע לו על המידע?

לא, אבל לצאת בהסברה. זה דבר טוב, אתם עושים דבר טוב. לא דבר רע.

היום כל אדם שמחפש מידע, עושה גוגל, ביטוח, מגיע. ובגלל שבאמת הרבה חיפושים מתבצעים ומגיעים לפורטל שלנו אתה די מהר מגיע לפורטל של משרד החינוך, מידע לגבי זכויות.

תראה, כל מה שאני אומר זה מפניות ציבור. ובגלל שאני מתעסק בעולם הספורט אני יודע מה קורה. לכן אני אומר שלא כל ההורים מודעים לזה, וחלק שבויים במועדון כזה או אחר ודורשים מהם כסף והם משלמים. והם לא צריכים לשלם.

אני מציע שתכנס בוועדת המשנה. תזמין את כל הגורמים הרלוונטיים, כולל המשרד, כולל חברות הביטוח, ותעשה סביב זה ועדה. נושא חשוב.

כן, בבקשה תמי.

רציתי בכמה מילים לדייק את האישור הספציפי שאנחנו נדרשים לגביו הפעם, בשונה משנים אחרות שאנחנו באמת מאשרים לפני מכרז וזה מה שנעשה בשנה הבאה כאשר המכרז יסתיים ונהיה לפני מכרז חדש. הפעם בעצם זה מכוח סעיף שהוא בתוך המכרז, סעיף של הצמדה שהוא מחייב גם את אישור הוועדה כדי לעדכן את הסכום.

אני אומרת את זה ככה בצורה הכי עובדתית נקייה, בלי להתייחס להיבטים של העלות הנוספת והדברים האחרים. אז זה בהקשר הזה. זה בעצם אישור במסגרת המכרז של השלוש שנים, שהוא מכוח סעיף שקיים במכרז עצמו. אם תרצו אפשר לקרוא אותו, אבל נראה לי שהוסבר. אני כן אגיד, אפרופו מגיעים ברגע האחרון, שהוועדה פנתה במרץ כבר למשרד כדי לקבל, להתחיל לדון בצורה יותר עקרונית ויסודית בתוכנית לגבי תשלומי הורים בכלל.

פה באמת אני מתחברת לתחושת דז'ה וו שגם אני מרגישה. עלה פה גם בשנה שעברה וגם בשנים לפני כן. הביקורת מטעם חברי הוועדה והרצון להביא בסופו של דבר להפחתת תשלומי הורים וגם להסדרה של שנושא, שזה משהו שעלה גם מפסקי הדין בבית המשפט העליון וגם מחברי כנסת בהצעות שהגישו שבעצם כל הנושא היום הוא בחוזרי מנכ"ל. גם ההגדרה של מה ניתן לגבות, כמה ניתן לגבות ומה הכללים לגבי הגבייה של תשלומי הורים וגם הנושא של האכיפה והפיקוח.

ועלו פה כבר בדיונים העקרוניים הפגיעה שזה גורם בתלמידים, הגדלת הפערים. בעצם נושא שנמצא פה על שולחן הוועדה שנים רבות ובשנה שעברה באמת היו אמירות נחרצות שתובא תוכנית. ברור שקרו דברים מאז ששמענו עליהם פה בתחילת הישיבה. אבל עדיין, תמיד יש משהו. והנושא הזה עלה כבר ביולי אוגוסט והוועדה ביקשה במרץ לקבל את הדברים, לקבל את התוכנית, מה צפוי. ובעצם גם עכשיו אנחנו לא שומעים על לוח זמנים או על איזה שהיא כוונה להביא בשורה. אז אני כן מזכירה את זה, מהדיונים הקודמים שהיו פה.

עוד דבר שביקשנו, שגם העלינו לאתר וגם ביקשנו התייחסות אליו בכותרת הישיבה והוא כן נוגע לעלויות שההורים בסופו של דבר הכספים שהם משלמים זו הנחיה דווקא חיובית לגבי התקופה הנוכחית של "חרבות ברזל", במקומות שבהם אנשים פונו ויש בעצם איסור לגבות מהם. בתי ספר שלא פועלים אחר הצהריים בפעילות פיזית ובעצם אסור לגבות עבור הארכת שעות הלימודים. החזר כספים או אי גבייה עבור פעילויות שלא בוצעו. כל הדברים האלה, האם זה מיושם? זה דווקא יותר לפעמים מאשר ארבעה שקלים.

אז תכף נקבל מהמשרד גם את זה. אני מבין ששלחתם לוועדה את ההנחיות. כן, מירום שיף, ארגון ההורים הארצי, בבקשה.

הנהגת הורים ארצית. אנחנו ההורים, אנחנו לא כספומט. אנחנו לא אמורים לשלם כל דבר שקורה פה. יש מיסים במדינת ישראל לפי השכר שכל אחד מאתנו משלם וכולנו יודעים שתשלומי הורים הם מגדילים פערים חברתיים. זה לא דבר שנולד היום. והדיון בעיניי הוא לא דיון על ארבעה שקלים. שכאילו אומרים 'טוב, מה זה ארבעה שקלים? זה שום דבר'. לא. קודם כל, זה לא שום דבר. נתחיל בדבר הזה שזה לא שום דבר. הדיון הוא הרבה יותר כבד ובעיניי הוועדה צריכה להתמיד במה שהיא אמרה בדיון האחרון בשנה שעברה. לא היה דיון על תשלומי הורים. אני לא מכיר כזה דיון. לא השתתפתי בדיון אחד משנה שעברה. עם המלחמה ועם כל מה שהיה, הייתי במספר דיונים במשרד החינוך. בואו נגדיר את זה שהייתי בהרבה יותר מעשרה דיונים במשרד החינוך, אבל אף אחד לא היה על תשלומי הורים. כי אף אחד זה לא מעניין אותו באמת. זה בסך הכול מקור תקציבי וזו האמת בסיפור הזה.

אני חושב שאנחנו בבעיה חמורה בתשלומי הורים. אנחנו נגיע לתשלומי הורים בעוד חודש, חודשיים, שלושה, וגם אם אנחנו מאשרים את המצב הקיים יכול להיות שילדי ישראל ואני דווקא מדבר על השכבות שקשה להם, לא יוכלו לצאת לטיול. כי אי אפשר כבר לצאת לטיול בסכום שמאושר. זה לא אפשרי. האוטובוסים עלו, הכול עלה. הלינה עלתה, הכול, זה פשוט לא ריאלי. אבל אף אחד, כולם טומנים את הראש בחול ואין פתרונות. כי אף אחד לא מוכן להביא לנושא הזה פתרון. כאילו אנחנו לא מדברים על חלק ממערכת החינוך.

אני חושב שכמו שהוועדה דרשה צריך לדרוש שעד לדיון, ואפשר לבצע את זה תוך חודש-חודשיים, להביא תוכנית שתתאים גם לתקופה ולהגיד איך אנחנו מקצצים. ויפה שעה אחת קודם להתחיל בטיולים. כי זה חלק ממערכת החינוך. צריך לזכור שיש ילדים במדינת ישראל שזה הטיול היחידי שהם חווים בו. שהם אלה היחידים שיוצאים איתו. ועל זה אסור לוותר. כי זה חלק מהחינוך של הילדים. ואני מכיר את אנשי המקצוע במשרד החינוך שאומרים זה נכון, טיול זה דבר קריטי. ומה שקרה לילדים האלה אסור לוותר עליו.

עוד פעם, מה עושים המפונים שפונו השנה? האם הם ימשיכו לשלם תשלומי הורים? אף אחד לא יודע. אף אחד לא דיבר על זה.

לפי ההנחיות אסור לגבות מהם. בפועל מה קרה אני לא יודעת.

יצאו הנחיות מהמשרד.

לא, מה עושים שנה הבאה? הרי לא כולם יחזרו, בואו נהיה אמיתיים עם עצמנו. צריך להיות מאוד ברור הנושא הזה. עכשיו, מי מממן להם את הפעילויות האלה? זה לא שאסור לגבות. מי מממן את הפעילויות? זה הדיון האמיתי. ברור שאסור לגבות מהם. אם מישהו גובה מהם זה באמת ליקוי מאורות. אבל מישהו צריך לממן את הדבר הזה. יש מקור תקציבי לדבר הזה? אולי יש ואני לא מכיר, לדבר הזה.

בנושא הביטוח – אני חושב שהמשרד עם משרד האוצר צריך להביא כיסוי לכל ה-24 שקלים, כמו שעשינו על ה-20 שקלים בשנים האחרונות ולממן אותם. אנחנו ההורים אין לנו אפשרות לממן את הדבר הזה. וזה לא סיפור של עוד ארבעה שקלים. אפשר לצייר אותו בארבעה שקלים, אבל זה הרבה מעבר לכך. הורה היום במדינת ישראל משלם הרבה יותר מאשר הוא שילם לפני הרבה מאוד שנים. ואני מצפה מהוועדה שלא תאשר את תשלומי ההורים, תשלומי הרשות, שיגיעו לכאן לדיון, ללא מימון מלא של כל ה-24 שקלים האלה. ותוכנית לקיצוץ של תשלומי ההורים.

אדוני, אם אפשר להמשיך.

אני רוצה רק תשובה ממשרד החינוך ואני אתן לך מיד. כן, בבקשה.

בעניין ההנחיות לתשלומי הורים בתקופת המלחמה, אז ההנחיות עודכנו שלוש פעמים. ההנחיה היא ככלל שתלמידים שפונו מביתם בהחלטת ממשלה או התפנו בעצמם בעטיה של המלחמה לא גובים מהם תשלומי הורים מלבד סעי, הביטוח. בתי הספר לפי המידע שיש בידיי לא גבו תשלומי הורים מאותם הורים. רוב בתי הספר ספגו לתוך תקציבם. יש תקציבי גפן וכו', את הפעילויות האלה. יש בתי ספר שקיבלו סיוע מסל חירום מחוזי והשתמשו ב-391,000 שקלים לצורך מימון פעילויות מתוך אותו סל.

זה בנוסף לסל רווחה, זאת אומרת גפן.

כן.

391,000 זה כלום.

אמרתי שבתי ספר ספגו.

זאת אומרת אנחנו ההורים שילמנו. קיבלנו פחות פעילויות, שאר ההורים מימנו את זה או לא קיבלו פעילויות.

יש תקציבי גפן בסל רווחה בגפן.

יש להם מכסה לגפן.

אבל למה מיועד הגפן? למה לא להביא תקציב תוספתי? למה לא להביא תקציב תוספתי? אין לי טענה לסימה. אבל בסוף, כאשר זה יוצא מהגפן זה אומר ששאר התלמידים באותו מוסד חינוכי קיבלו פחות פעילויות, כי היו צריכים לחלק את זה ליותר תלמידים, במקום לתת תקציב תוספתי לאותם תלמידים. זו המשמעות של מה שנאמר.

לא, זה לא בטוח. יש כל מיני דרכים לספוג. אפשר לדבר על זה אחר כך. יש דרכים לספוג את ההשתתפות של אותם תלמידים. בהנחיות גם כתוב שבתי ספר שזקוקים סיוע יכולים לבקש מסל חירום מחוזי וחלק מבתי הספר עשו את זה. לא הרבה בתי ספר היו זקוקים לזה ומי שעשה את זה קיבל תקציב.

סימה, מה שכן חשוב לבדוק, ואני באמת, תצאו לעשות שיעורי בית. כי הוא מעלה פה נקודה חשובה מאוד. זאת אומרת, האם מישהו במשרד עשה את הבדיקה שאכן הפעילות השוטפת לא נפגעת. זאת אומרת, יכול להיות שבית ספר אומר נכון, אני סופג, אני מצליח להסתדר, אני לא צריך לפנות למחוז. אבל בסוף רמת השירות כלפי אותם תלמידים לפחות ירדה.

זה לא מה שאנחנו שמענו.

לא, בסדר, רק שהמשרד יבדוק את זה. כי זו לדעתי נקודה חשובה.

וגם הנושא של מקומות שלא פעלו אחר הצהריים. כי בסוף תל"ן, כמו שאנחנו יודעים הרבה פעמים העשרה בתל"ן זה העלויות. גם תשלומי הרשות זה עלויות משמעותיות, אבל שם זה אפילו עוד יותר.

בהחלט. אז בעצם יש ממש הנחיות מפורטות במסמך באיזה תנאים אפשר לקיים פעילויות, באיזה תנאים אפשר לקיים תל"ן, תוכנית קרב וכו'. וכמובן שכמו בכל שנה, אנחנו חידדנו את ההנחיות הקיימות וחוזרי המנכ"ל לחישוב היתרות שבתשלומי הורים לגבי פעילויות שלא קוימו. החזר תשלום להורים או זיכוי לשנה הבאה בהתאם לכללים. אבל כמובן שבסוף שנת הלימודים מקיימים את התחשיב.

מתבקש איזה דיווח מבתי ספר בהקשר הזה? האם הם קיימו, האם הם החזירו עבור משהו?

עדיין הם לא נדרשים להחזיר. הדרישה להחזיר היא בסוף שנת הלימודים. כיוון שעדיין שנת הלימודים מתקיימת. אפשר לקיים פעילויות. הייתה תקופה שלא קיימו פעילויות. בסוף שנת הלימודים יצטרכו לקיים הערכה מה התקיים ומה לא. איזה יתרות נשארו בחשבון תשלומי ההורים ואת היתרות האלה בתי הספר מחויבים להחזיר להורים. הם יכולים לעשות את זה בשתי דרכים: או בצ'ק או בזיכוי לשנה הבאה, בהסכמת הורים. הם גם מחויבים לתת דוח מפורט להורים אחרי סיום שנת הלימודים על ההכנסות וההוצאות. זה נתון לפיקוח של ועד ההורים המוסדי ואחר כך של כל הורה. מאוד חשוב לנו שתהיה שקיפות מלאה להורים ושיחזירו כל שקל.

זאת אומרת בית ספר שלא קיים את התל"ן לתקופה מסוימת, מה היה? ביטול התקשרות? מה היה שם?

לא, זה תלוי. כי יכול להיות שהפעילות רק נעצרה לתקופה ואז חזרה, כי אנחנו אפשרנו גם לקיים במידת האפשר לשקול קיום למידה מרחוק. ולאחר מכן חזרו לפעילות מלאה והתל"ן חזר ושאר הפעילויות. בסוף שנת הלימודים מחשבים מה היתרה שלא השתמשו בה בכספי תשלומי הורים ואת היתרה הזאת צריך להשיב להורים.

טוב. המועצה לשלום הילד, בבקשה.

תודה אדוני. אפרת פילזר, המועצה לשלום הילד. מעבר לזה שאני מתחברת לתחושת דז'ה וו שאנחנו חוזרים על הדברים וזה נאמר כבר אז אני לא אחזור על זה, אני רוצה להתחבר למה שאמר יושב ראש הנהגת ההורים וגם לתשובה שאת אמרת ופירטת כאן.

כי מעבר לזה שמס החינוך הזה שהוא תשלומי ההורים, שהוא מנגנון שמביא לאי שוויון ולהעמקת הפערים. ושוב, זה נאמר כבר, מביא לחיכוכים. מביא לחיכוכים בין הצוותים החינוכיים ובין ההורים, בדיוק בדברים האלה, על התחשיב וכמה כסף ולקחו וצריך להחזיר ואם אני שילמתי. הדברים האלה הם קשים.

המועצה לשלום הילד מפעילה מרכז של פניות, שאני מניחה שכבר יצא לרוב הנוכחים לשמוע על זה. ואנחנו לפני שבועיים קיבלנו פנייה מהורים שהבן שלהם לא יכול היה לצאת לטיול שנתי בגלל שהיה חיכוך על רקע התשלומים. עכשיו, נכון שיש חוזר מנכ"ל שאומר שאי אפשר לעשות את זה, אבל זה קרה. ואנחנו התערבנו והפיקוח התערב ובסוף הדבר הזה נפתר והילד הזה יצא לטיול, אני מקדימה את המאוחר. אבל עדיין היה לא נוח להורים, היה לא נוח לילדים, היה לא נוח להורים. כולם סבלו מהדבר הזה. ואת הדבר הזה אנחנו צריכים למנוע. לא סתם פתחת בדברים ואמרת שצריך לעשות את התוכנית הזאת ולהביא לפתרון של הדבר הזה. כי בסופו של דבר אנחנו נחזור לזה כל הזמן.

המצוקה השנה היא עוד יותר גדולה. המצוקה הנפשית היא יותר גדולה. המצוקה הנפשית היא יותר גדולה, המצוקה הכלכלית יותר גדולה. למה אנחנו צריכים להתמודד עם הדברים האלה? למה יש ילד שצריך להתמודד עם זה? גם אם זה נפתר, למה הוא צריך לחוות את החוויה הזאת?

מה שעוד חשוב לנו לומר וגם הדבר הזה נאמר כאן, שזה לכאורה כמה שקלים בודדים, אבל זה מדרון חלקלק. התחושה הזאת שאפשר להעלות את הדברים, ואנחנו מבינים את החשיבות של הביטוח, שלא ישתמע לרגע אחרת. אנחנו לא רוצים שילדים יהיו בלי ביטוח, זה דבר שאי אפשר הרי להעלות על הדעת. אבל אנחנו מאוד חוששים מהמדרון החלקלק הזה של עוד שקל, עוד שניים. גם ככה צריך להילחם על כל שקל. כולנו יודעים את זה.

שנה שעברה היה פתרון שהעלו את הסכום של הביטוח, אבל קיזזו את זה ממקום אחר. זה המינימום שאפשר לעשות. כמובן שצריך, כמובן שצריך את התוכנית ארוכת הטווח. אבל המינימום זה שבסופו של דבר המחיר לא יעלה. תודה.

משרד החינוך, רק שאלת הבהרה. לגבי הביטוח, הוא חל גם על יולי אוגוסט?

הביטוח חל כל שנת הלימודים. אני רוצה להוסיף עוד נקודה.

לא, על כל שנה קלנדרית, לא שנת לימודים.

סליחה, שנת הלימודים מבחינתנו היא גם בקיץ. היא שנת לימודים, אבל היא חופשה.

אני רוצה להוסיף, כבוד יושב-הראש, עוד פרט מאוד מאוד חשוב. עד לשנת 2016, שאז חוקק חוק ביטוח תאונות אישיות, שמחייב את השלטון המקומי לפרסם מכרז אחד ארצי סכום הביטוח שאושר לתלמיד בוועדת החינוך היה 75 שקלים.

זה היה רק שנה אחת. לפני כן היה 49.5 ו-49. אני עברתי על הכול.

אוקיי. אבל אושר 75 שקלים כיוון שבעצם הסכום שבו ביטחו את התלמידים היה נתון ליכולת המיקוח של כל רשות ורשות. ואז באמת יש רשויות שלא יכולות ודמי הביטוח עולים. ברגע שיש את החוק שמחייב את ההתקשרות האחידה, אז אנחנו מגיעים לכנסת בצורה מאוד מאוד, אני אפילו אסתכן ואומר אחראית, לאחר שעשינו את כל הבדיקות בבית, עם הסכומים הכי נמוכים שאפשריים בתנאים האפשריים. גם הביטוח מתקיים בתוך תנאים בעולם.

טוב. עכשיו יש אפשרות לבקש מלגה בתשלומי חובה כמו בתשלומי רשות?

בוודאי. המלגה, מלגה לתשלומי הורים היא מלגה שנוגעת לכל תשלומי הורים, לחובה ולרשות.

טוב. כן?

אני רוצה להעלות נקודה. כולם מדברים פה, אדוני יושב-הראש, זה לא בעולם החרדי. צריך להבין ששכל שנה נערך נשף סיום של תלמידי י"ב. כמובן משרד החינוך, אני לא יודע כמה אתם יכולים לטפל בזה. אבל אני פונה למירון וגם למועצה לשלום הילד. כאשר אנחנו מדברים פה על ארבעה שקלים, וזה מאוד מאוד חשוב, כל שנה יש תלמידים ותלמידות במדינת ישראל, והרבה מאוד מהם, שנמצאים במצב שאי אפשר לתאר את ההשפלה לפעמים שלו.

אדוני יושב-הראש, היום מסיבה כזו עולה, תקשיב טוב למה שאני אומר לך, בין 300 ל-700 שקלים רק המקום עצמו, שמלה או חליפה, לפעמים זה מגיע גם ל-1,000 שקלים. הלימוזינות שהם משכירים ועוד ועוד. זה יכול להגיע גם בין 2,000 ל-4,000 שקלים לתלמיד, לערב אחד של מסיבת פרום. ככה קוראים לזה. נכון?

עכשיו, אני רוצה באמת להבין האם יש איזה שהיא עמדה גם של הנהגת ההורים, אולי גם משרד החינוך מצוי בנושא הזה. אולי אנחנו כמחוקקים צריכים לעשות משהו. אבל אל לנו להגיע למצב שיש תלמיד אחד במדינת ישראל שנמצא במצב מושפל בבית, שכל החברים שלו חוגגים, כי הוא לא יכול לשלם. ואני יודע שיש המונים שפשוט לא יכולים לשלם ונמצאים במצב שאנחנו צריכים לטפל בזה. הייתי באמת בשני משפטים רוצה לקבל תשובות על זה.

קודם כל, אנחנו מסכימים איתך. לא יכול להיות שיהיה תלמיד אחד במדינת ישראל שלא יגיע למסיבת סיום של מערכת החינוך, זו בושה וחרפה. אסור שדבר כזה יקרה.

לא, זה לא מסיבה של מערכת החינוך.

לא, ברור. ברור. זה הפרום, מכירים.

זה אירוע שהוא כאילו פרטי.

אנחנו מדברים על אותו דבר. כל החברים שלו שם, הוא לא יכול להיות בבית.

נכון.

זה דבר שאסור שיקרה. ואני חושב שכולנו פועלים בדברים האלה בצורה מאוד ברורה. אני לא חושב שאנחנו מצליחים להגיע לכל מקום ומקום.

מה צריך? אנחנו צריכים לעשות משהו?

אני חשוב שאם רוצים באמת לעשות, צריכים להעביר את זה אולי להגיע אפילו לחקיקה.

לדעתי זה לא יכול לעבור חקיקה.

אבל צריכים לשבת ולחשוב טוב טוב.

אירוע פרטי של בני 18.

אז אני אשמח לשבת איתך על זה, מירון.

בשמחה.

אני פשוט גם ראיתי איזה כתבה וגם פנו אליי. בטח גם אתה מקבל פניות.

דרך אגב, אני גם לא מצליח להבין למה צריך לימוזינות לדברים האלה בכלל. בשביל מה צריך את כל הדברים האלה? זה דיון אחר, אבל למה צריך את הדברים האלה?

אתה מבין, אתה לא מסכים איתי?

זה הרבה מעבר לזה. חבר'ה, האירועים האלה הם הרבה מעבר למה שהוא תיאר. זה אירועים בסדר גודל - - -

מפלצתי, כן.

אני יום אחד התייעצו איתי לגבי ביטוח של אירוע כזה. אז הביטוח עולה מעל חצי מיליון שקלים. ואני מדבר, ההתייעצות איתי בנושא ביטוח. ואני אומר רגע, אנחנו מדברים פה על אירוע ברמה של 100 תלמידים, 120 תלמידים, מעל חצי מיליון. כמה כל אחד משלם? אז מה שקורה זה ככה, בגילאים האלה זה כבר גיל 18. זה הנוער שעובד. מי שעושה את זה בדרך כלל זה גם מקומות מסוימים.

מה זאת אומרת מקומות מסוימים?

אני אענה לך.

לא, בכל הארץ יש.

בכל הארץ זה נכון, אבל אני אתן את הדוגמה ברמה האישית.

מה עושה היום מפונה מקריית שמונה שלומד בנתניה? אני יודע שזה קרה. ויש מסיבת פרום. אין לו את הכסף לשלם. אין לו את הכסף לשלם. אתה מבין באיזה מצב ההורים שלו והוא נמצאים? זה אי אפשר לתאר את זה. זה נושא שצריכים לעסוק בו ולפתור אותו.

מצד שני זה גם לא משהו שהוא במסגרת בית ספרית.

לכן פניתי לארגון ההורים.

אנחנו בעד הנושא הזה. אני רק רוצה, כבוד יושב-הראש, להוסיף איזה הערה לעניין הביטוח. אני רוצה רגע לחזור לביטוח, חזרנו לכל הנושאים האחרים. ראיתי, דרך אגב, את המכתב של השר. "לאחר התדיינות עם כלל הגורמים הרלוונטיים", רק בסוגריים אני אוסיף פה משהו במכתב – לא כולל המשלמים, "לצורך בחינת החלופות". אז השר באמת התייעץ פה, אני רואה, עם כל הגורמים הרלוונטיים שלא משלמים. סליחה מכבודכם, מלבד ההורים. אז צריך להוסיף את זה פשוט, להזכיר את זה.

לא מדויק.

זה מאוד לא מדויק. הייתה התייעצות עם יו"ר הנהגת הורים ארצית.

הייתה התייעצות אתמול, רק מי משלם. ואני אמרתי מהאוצר. זה הבדל גדול.

זה צריך לצאת, אבל דרך אגב, זה שחזרנו שאנחנו אומרים כל שנה וכל שנה, גם בהבטחה הקודמת, דרך אגב, שפעם קודמת זה היה פשוט, אנחנו לא נכנסים לעניין הפוליטי אבל זה היה זעקה מהצד הזה שזה לא יכול לקרות. אז הייתה שרת החינוך והיא אמרה שבפעם הבאה המדינה תיקח את זה על עצמה, כי זהו, הבנו. ההורים כבר מתחילים לשלם יותר מידי.

אין להורים. מצד אחד, אנחנו שומעים את זה בישיבות בכנסת, אין להורים כבר איך לשלם. איך לצמצם את תשלומי ההורים. ואנחנו מדברים פה, אם ארבעה שקלים מדינת ישראל לקראת ההורים, אז איך אנחנו מדברים על קיצוץ תשלומי הורים בכלל? אנחנו מדברים על מושג כזה: קיצוץ וביטול תשלומי ההורים לעתיד. מדינת ישראל, משרד חינוך, האוצר, שזה הגורם המשלם, חברי הכנסת – אתם הגורמים שאומרים לנו אנחנו בעד קיצוץ וביטול תשלומי הורים. ארבעה שקלים מדינת ישראל לא מסוגלת לשלם עלינו. איזה קיצוץ? איזה ביטול? איזה ביטול בדיוק מדינת ישראל רוצה להביא? ארבעה שקלים קודם כל, בואו, תביא, נעשה מחווה. צעד ראשון, מדינת ישראל תממן את הארבעה שקלים. בלי תשלומי הורים קיצוץ מכאן ומכאן, ואז זה אולי מתבטל ואז אין לנו אפשרות. בואו, מדינת ישראל, בואו תממנו את החלק הזה בצורה הוגנת, כמו שכל הזמן מבטיחים לנו, דרך אגב, בישיבות הדחופות האלה. מדינת ישראל צריכה לבוא ולשלם את זה. עכשיו, אם ארבעה שקלים מדינת ישראל לא מסוגלת לשלם על ביטוח, על דבר שהוא קריטי לילדים.

חווינו את זה עם כל ההערות וכדומה, חווינו את זה באסון מירון. כן, הביטוח כן תמך במשפחות האלה. אבל כשאנחנו באים ואומרים המושג הזה תמיד שאנחנו שומעים אותו בכל ישיבות ועדת החינוך של הכנסת. מדינת ישראל בעד ביטול תשלומי הורים. יש לנו ארבעה שקלים. בואו נתחיל בארבעה שקלים. מדינת ישראל תממן, 24 שקלים, סליחה. בוא נממן את ה-24 שקלים האלה, את התוספת.

למה 24?

אני מחשב את ה-20 ההעלאה הקודמת ואת הארבעה שקלים. - - - שזה גם יהיה ביטוח בהתאם. בואו נתחיל את הנושא הזה, שמדינת ישראל תממן את החלק הזה ואז נתקדם. דרך אגב, ואז באמת נוכל לראות רצינות אני קורא לזה, של מדינת ישראל, כלפי התלמידים שמתחילים לשלם. אבל בסוף אנחנו דנים איך נעשה, האם נעשה. האם נאשר או לא נאשר. זה בגדול צריך להיות, אנחנו ההורים, אנחנו משלמים, סך הכול היה צריך לפנות אלינו 'חבר'ה, אנחנו רוצים שתשלמו עוד כסף, הנה קחו כסף'. זהו. מכנסים על פי חוק את ועדת החינוך של הכנסת בשביל לאשר את העלאת ארבעה שקלים על חשבון ההורים. נראה לי שבמשא ומתן זה אמור להיות החברה המבטחת צריכה לפנות להורים המשלמים על ארבעה שקלים, לבקש את העלאת ארבעת השקלים, כי הביטוח גם עולה בהתאם, גם הפיצוי בביטוח גם עולה בהתאם. אז בואו נוסיף את ארבעת השקלים ואנחנו נעשה את זה בינינו, נראה לי יהיה עדיף.

או שמדינת ישראל באה זאת שאומרת נבטל את תשלומי ההורים. כי יש הורים עם משפחות קשות יום, מרובות ילדים, אז ארבעה שקלים זה לא ארבעה שקלים כבר. אני, כשאני מגיע מאזורים מסוימים, וכשאני נמצא באזורים האלה, יש אזורים שארבעה שקלים יכול להיות בדעה הזאת ויכול להיות ארבעה שקלים באוכלוסייה מסוימת שזה הרבה כסף.

לא הצלחתי להבין עד היום למה 24 שקלים או 20 שקלים בשנה הנוכחית מורידים אותם מסעיפים אחרים ולא מסעיף הביטוח. הרי בסופו של דבר אם הכסף מגיע, בסופו של דבר מהמדינה, למה לשים אותם על סעיפים אחרים? ואם מישהו לא רוצה לצרוך את הסעיף שממנו הורדו? אז מה, הוא לא יקבל את הכסף? הרי זה תשלומים מרצון, הוא לא חייב. זה זכותו של ההורה הבודד לצרוך או לא לצרוך את הסעיף הזה. ולא כולם צורכים את כל הסעיפים. למה לא להוריד את ה-24 שקלים ישירות מסעיף הביטוח? הרי אם הכסף מגיע ממשרד החינוך, ממשרד האוצר, ממדינת ישראל, למה כל הישראבלוף הזה? שכל שנה אנחנו נבוא וזו הוראת שעה, זה לא שזה סגור לשנים הבאות. בהוראת שעה סוגרים את השנה הנוכחית. ואז דיונים חדשים ובאיזה סעיף נוריד את זה. בואו נוריד את זה מסעיף הביטוח, את ה-24 שקלים. מדינת ישראל תודיע אני מממנת את הסעיף הזה. אם אין לממן את ה-20 שקלים השנה היא תממן גם את הארבעה שקלים ולשנה הבאה היא תודיע את כל ה-24 שקלים. מסעיף הביטוח. לא מסעיף אחר. לא מסעיף מסיבות ולא סל תרבות, הורדנו את זה. כי זה בסוף לא הגיוני. מה, אנחנו מדינת ישראלבלוף?

ההרגשה הזאת של מה שאנחנו אומרים כרגע זה עניין של קבוצה שנמצאים בה כל יושבי הראש בכל מדינת ישראל של כל היישובים בישראל. כולל כולם, דרך אגב, מפונים וכולם כולל כולם. כולם מרגישים את ההרגשה הזאת. הם אומרים כל הזמן המושג הזה שחוזר וחוזר. אנחנו אבל באמת במציאות של החיים אנחנו כל הזמן מדברים על זה. אבל אנחנו לא חווים באמת הרגשה שמדינת ישראל באה לקראתנו בתשלומי הורים. אפילו אין איזה הרגשה של מעט בנושא הזה. והייתי רוצה שבאמת בוועדת החינוך הזו שתקום צעקה ותגיד זהו, די חברים. זהו. מדינת ישראל צריכה לממן את זה. כי זה משהו שכבר עבר.

משרד האוצר, הייתה פנייה של משרד החינוך אליכם לגבי תכנון, נתחיל לבנות תוכנית של קיצוץ, משהו? היה משהו בנושא או נאדה?

בוקר טוב לכולם, הדר פוקס, רפרנטית חינוך באגף תקציבים באוצר. בנוגע לשאלה האחרונה אם הייתה פנייה אלינו – לא שאני מכירה. אבל יכול להיות שזה לא הגיע אליי אלא לעמיתים שלי. בנוגע לטענות שעלו שהאוצר צריך להשלים את התוספת של ארבעה שקלים, אז כמובן שאני לא מזלזלת בכל שקל שהולך. חשוב לי להגיד את זה מראש. אבל אני רוצה רגע לשים את סדרי הגודל על השולחן. כשאנחנו מדברים על העלאה של ארבעה שקלים לתלמיד אנחנו מדברים על עלות של בערך 10 מיליון שקלים למדינה. אם אנחנו מדברים על ה-24 שקלים עוד מלפני שנתיים, בערך 60 מיליון שקלים. כמובן שאפשר לעשות את זה על ידי תעדוף ולהחליט מאיפה מקצצים. אפשר להחליט שמקצצים בגפן, לצורך העניין בסל לתלמיד, שלמעשה זה העברה מיד ליד. אפשר להחליט שבונים פחות כיתות לימוד. אפשר להחליט שנותנים פחות שירותים בחינוך המיוחד. זו שאלה של סדרי עדיפויות. אפשר גם להחליט שעושים הסטה ממקום אחר שהוא לא תקציב משרד החינוך. הכול הוא לחלוטין אפשרי. ובסופו של דבר יש פה שאלה של איך מנהלים את הכספים ואיך אנחנו חושבים שהשקל השולי יושקע במקום הנכון ביותר.

לצורך העניין, ההמלצה שלנו שנה שעברה כשהיינו בדיון הזה בוועדה הזאת ממש דיברנו על זה שתשלומי ההורים, עוד לא ידענו עם תהיה עלייה או לא עלייה בתשלום ההורים. אבל לצד זה הסברנו שהגדלנו משמעותית את תקציבי הגפן. בין היתר יש שם גידול גם בסל הרווחה, שכמובן יכול לשמש כמתן מלגות לתשלומי הורים. ואמרנו שבסופו של דבר כשאנחנו מסתכלים על איפה נכון להשקיע.

למה כל הסיבוב הזה תסלחו לי, הכול מובן, למה כל הסיבוב הזה? שהמשרד יישב, יבנה תוכנית מסודרת. יחליט בישיבה מקצועית עם הגורמים הרלוונטיים. יחליט מאיפה הוא רוצה לקצץ, מאיפה הוא לא רוצה לקצץ. מצידי תיקחו משיכון, תיקחו מרווחה, תיקחו מבריאות, תיקחו מאיפה שאתם רוצים, אותי לא מעניין. תפסיקו להטיל את הטירוף הזה על ההורים.

משרד החינוך, אם הוא רוצה לקצץ במקום אחר הוא רשאי לבוא ולהציג לנו תוכנית. כמובן שנדון בה.

החלטנו שנה שעברה שיתחילו דיונים מיד בתחילת שנת הלימודים. עד עצם היום הזה אני לא קיבלתי ממשרד החינוך שום תוכנית.

אבל אני לא משרד החינוך.

וגם לפניות שאני פניתי אליהם לא קיבלתי שום מענה.

אבל אני לא משרד החינוך.

לא, אני מבין. לכן אני שאלתי אותך כאוצר האם הייתה פנייה של משרד החינוך אליכם לגבי איזה שהיא ישיבה, תוכנית. הסתכלות רחבה על השנים הבאות, לראות איך מפחיתים את הסיפור הזה, תשלום הורים. כן או לא. אם לא היה, תגידי לא היה.

כמו שאמרתי, אני לא קיבלתי. יכול להיות שאחרים קיבלו.

בסדר. משרד החינוך, רוצים להגיד משהו או שאנחנו יכולים להתקדם לקריאה והצבעה?

לא.

כפי שאמרתי בתחילת דבריי, אני מבין את החשיבות של תשלומי הביטוח. ואני לא אהיה זה שאתן יד שיהיה ילד ואפילו סיכון הכי קטן שילד אחד לא יהיה מבוטח. אבל יחד עם זאת, כפי שאמרתי, אני לא יכול להטיל את זה על ההורים.

צריך פשוט לקרוא את הסעיף שבעצם מכוחו, כי היום זה לא לפי הסעיף בחוק שבדרך כלל. שיהיה לנו את זה בפרוטוקול. בעצם סעיף מתוך המכרז שאומר "ידוע לנו כי דמי הביטוח וסכומי הביטוח אינם צמודים ויישארו קבועים בכל תקופת המכרז. למרות האמור לעיל, החל משנת הלימודים תשפ"ד" זה המכרז הנוכחי למעשה, שמ-2022, "ככל שמדד המחירים לצרכן המתפרסם על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה - - - ביום 1 באפריל בכל שנה יהיה גבוה ב-5% או יותר בהשוואה למדד הבסיס של 1 ביולי 2022 אזי במועד חידוש הביטוח החל לאחר אותו מועד", שזה מידי שנה, "ישתנו דמי הביטוח וסכומי הביטוח בהתאם לשינוי שבין מדד ההתאמה למדד הבסיס וזה בכפוף לאישור שר החינוך וועדת החינוך של הכנסת להסדר הצמדה זה".

אז למעשה אנחנו באים לאשר את הדבר הזה.

אז לפני שאני עובר לזה, משרד החינוך, יש לכם תשובות בשבילי לגבי מה שסוכם בינינו, שיתחילו להיות דיונים מיד בתחילת שנת הלימודים? מכתב שנשלח אליכם לפני חודשיים לדעתי. במרץ. ובמידה ולא, מה הצפי שלכם? מתי אתם באים ומציגים לנו משהו?

יכול להיות שתציגו תוכנית ותגידו שמע, אנחנו בשנת מלחמה. יש פה בלת"מים ואנחנו כולם מבינים את המצב שבו אנחנו נמצאים. זו התוכנית. לא תחול השנה. תחול משנת תשפ"ו. אבל תציגו משהו לוועדה, הכול באוויר. משנה לשנה מבטיחים הבטחות וסיפורים ולא קורה כלום.

המצב, אגב, עובד לשני הכיוונים. אנשים במצב כלכלי הרבה יותר קשה.

ברור.

משרד החינוך יגיע בנפרד עם שאר הנושאים.

יש צפי? מתי תביאו לוועדה את אותה תוכנית שהתבקשה?

לי אין כרגע תשובה.

טוב. אז אני אקבע זמנים. חבל.

הוועדה תעבור להצבעה על העלאת תשלומי הביטוח על פי בקשת משרד החינוך ועל פי הסעיף שנקרא על ידי היועצת המשפטית לוועדה מ-69 שקלים ל-73 שקלים. מי בעד? מי נגד? מי נמנע?

אני נגד.

יוסף נגד, לרשום.

הצבעה

אושר.

אני קובע שתשלום ביטוח שנתי לתשלום עבר בוועדה. אני רוצה להגיד לפרוטוקול, כפי שאמרתי בתחילת דבריי, שאני כיו"ר ועדה ובהסכמה עם חברי הוועדה אנחנו לא נוכל לתת יד להעביר תשלומי הורים במצב הנתון. הוועדה דורשת לקבל ממשרד החינוך תוך ארבעה שבועות מהיום תוכנית מפורטת שתוצג בפני הוועדה עוד לפני סוף המושב. גם תוכנית חומש וגם לשקול ולהתחיל דיונים על התוכנית הדיפרנציאלית שאנחנו הצענו. אני לא אומר שזה הדבר שצריך להיות, אבל לפחות בואו נדון סביב זה. עלתה הצעה ואני רוצה לקבל את עמדת המשרד לסיפור הזה.

הוועדה שולחת תנחומים למשפחות השכולות ואיחולי החלמה מהירה לפצועים. מתפללת ומקווה להשבתם המהירה ולשלום כל חיילינו וחטופינו.

הוועדה מודעת, כפי שאמרתי, לחשיבות הביטוח, ולכן הוועדה אישרה את העלאת הביטוח. תשלום הביטוח הוא חלק מתשלומי הורים והוועדה דורשת שתשלום זה יספק על ידי המשרד בסעיפים אחרים של תשלומי הורים או מקופת האוצר.

הביטוח לתלמידים, כפי שנאמר לוועדה, הוא 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, עבור כל הפעילות, לכל חודשי השנה, גם בפעילויות של אחר הצהריים. הוועדה מבקשת ממשרד החינוך להעביר את המידע הרלוונטי לגבי הביטוח לכל העמותות, ארגונים. וועדת המשנה תתכנס לדון בנושא.

הוועדה דורשת ממשרד החינוך להביא לפניה את לוח תשלומי הורים לשנת תשפ"ה כפי שאמרתי בעוד ארבעה שבועות מהיום, בצירוף תוכנית חומש ועמדת המשרד לגבי אפשרות של גבייה דיפרנציאלית.

ברשותכם, אני נוהל את הדיון.


הישיבה ננעלה בשעה 10:45.