פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



42
ועדת החינוך, התרבות והספורט
20/05/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 198
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, י"ב באייר התשפ"ד (20 במאי 2024), שעה 9:06

הצעת חוק יום האחדות, התשפ"ד-2024, של ח"כ אברהם בצלאל

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
לימור סון הר מלך – מ"מ היו"ר
מיכל מרים וולדיגר
משה טור פז
קטי קטרין שטרית

אברהם בצלאל
משה סולומון

שירה כהן - עו"ד, הממונה על הייעוץ המשפטי למנהל, לשכת נשיא המדינה

מיכל גרשוני - עו"ד, הלשכה המשפטית, משרד החינוך

ערן יעקב הוליץ - עו"ד, הלשכה המשפטית, משרד החינוך

הדיל יונס - עו"ד, משרד המשפטים

נופך שרגאי - מנהלת תחום מכינות קדם צבאיות, משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות

דן פיקמן - רפרנט חינוך, אגף התקציבים, משרד האוצר

דביר גוטל - עו"ד, הלשכה המשפטית, משרד האוצר

חביבה סולומון - ראש יחידת הנח"ל ומקד"צ, משרד הביטחון

הילה בן אליהו - קצינת פיתוח חינוך, אגף ההדרכה, משטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי

יששכר וייס - עו"ד, הלשכה המשפטית, המשרד לביטחון לאומי

אורית בקר - עו"ד, המשנה ליועץ המשפטי, המשרד לשוויון חברתי

עמרי גולן - עו"ד, הלשכה המשפטית, ות"ת, המועצה להשכלה גבוהה

בת גלים שער - מיוזמות החוק

אופיר שער - מיוזמי החוק

דרור כהן - נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית

הדס פורת - עמותת בנתיבי אודי

חן יעקבסון זפרני - שדלן

יעל קונשטט - מטה משפחות החטופים

גל גורן - מטה משפחות החטופים

איתי סיגל - מטה משפחות החטופים

שרי גת - מטה משפחות החטופים

צביקה מור - פורום תקווה

דני רון





משתתפים באמצעים מקוונים

רן טוויטו - עו"ד, רמ"ד חקיקה, הפרקליטות הצבאית, צה"ל, משרד הביטחון

הדר אליהו - מרכז השלטון המקומי

צח בן יהודה

יהודית גידלי

אתי דנן

אהובה שרון, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. יתכנו אי-דיוקים והשמטות.



הצעת חוק יום האחדות, התשפ"ד-2024, מ/1699

בוקר טוב. אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט בנושא הצעת חוק יום האחדות, התשפ"ד-2024 של חבר הכנסת אברהם בצלאל וחבר הכנסת מיכאל מרדכי ביטון.

בתחילת דבריי, שולחים תנחומינו למשפחות הנופלים, מאחלים הצלחה לכוחות הביטחון ומאחלים להחזרתם במהרה של כלל החטופים ומקווים שמצבם יהיה טוב ככל הניתן.

בפתיחת המושב אני גם מאחל לכולנו מושב פורה עם עבודה אינטנסיבית, עם עוז ותעצומות מתוך כבוד הדדי, שלום ורעות למען כלל אזרחי המדינה ללא הבדלים.

משפחות החטופים, בבקשה.

אני בנם של אבנר ומאיה גורן מקיבוץ ניר עוז שנרצחו ב-7 באוקטובר. אמי, מאיה, עוד חטופה בעזה וכבר אינה בחיים. ב-45 הימים שעברו מאז תחילת הפגרה קרו הרבה מאוד דברים. היה יום זיכרון מאוד כבד, מאוד טעון, עסקאות שנפלו, כניסה לרפיח, חזרה ללחימה במקומות שכבר נטשנו, הפסיקו להצהיר, גלנט, שללא תוכנית היום שאחרי לא נביס את החמאס ו-...

מאז יום הזיכרון נוספו משפחות רבות אל המשפחה הגדולה שאף אחד מאיתנו לא בחר בה. חיילים שנפלו, חטופים שנרצחו. אני מחבק מכאן את כל המשפחות שנוספו למעגל.

היום באתי לשאול מה עשיתם לאחרונה כדי להפסיק את הכאב והשכול. לא רק בפגרה אלא עוד לפניה. כבר עברו 227 ימים שהכאב לא נגמר, שהחטופים שלנו עוד שם. חודשים ארוכים שבהם אנחנו כבר לא באמת מתקדמים גם כאשר אנחנו מנסים להילחם. יותר מדיי ימים בהם הלחץ הצבאי הביא לנו רק שלושה בחיים וכמות בלתי נתפסת של ארונות. עבר הרבה יותר מדיי זמן מאז העסקה האחרונה שהייתה ביום ה-50 ומאז סירבנו הרבה פעמים והמחירים ממשיכים וממשיכים לעלות כאילו בכלל יש מחיר להצלת חיים.

ביום הזיכרון האחרון שהוא היה הכי קשה בחיי עד כה, באתי לבקר את אבא בניר עוז בידיעה שזה רק יבליט את החיסרון של אמא. הגעתי בידיעה ששוב אחטוף כאפה על מספר ההרוגים והנרצחים בקיבוץ ניר עוז באותו יום, אהובים ויקירים כה רבים שפשוט אינם עוד. בכל זאת בטקס קטן שעשינו שם דיברתי על תקווה שאנחנו יוצרים לעצמנו, על אקטיביות, דברים שאני מחנך אליהם שנים.

היום באתי להציע אלטרנטיבה לפסימיות ולדבר על מילה שהיא קצת גסה בעשורים האחרונים, על חתירה לשלום ועל אמונה בעתיד. הוריי היו שוחרי שלום. מאז ומעולם התחנכתי וחינכתי לשוויון וצדק ואהבת אדם אבל בתחום הזה הייתי קצת פסימי. מעולם לא הצלחתי לחשוב על שלום כשגדלתי לצד החמאס. תמיד כשדיברתי עם אמא שלי, הייתי מתחרפן מהאמונה שלה. מאז איכשהו קצת השתניתי. נטיתי ימינה, שמאלה, שוב ושוב לאורך כל המלחמה, עד שהבנתי שחתירה לשלום קריטית לביטחון.

אל תטעו, אני לא נאיבי, עם המחבלים, עם הרוצחים, עם האנסים, עם הבוזזים, עם כולם עוד נבוא חשבון גם בצורה צבאית, אין ברירה אחרת, אבל השאיפה לשלום היא לא רק סתם תקווה לאיזשהו עתיד אוטופי ויפה שאי אפשר באמת להשיג. זאת החלטה ערכית. זאת החלטה ערכית לקדש את החיים ולבחור בהם. סביר להניח שתמיד נצטרך צבא גדול וחזק, צבא העם שמסוגל להתמודד עם כל איום, שבאמת ישמור עלינו והפעם עם עיניים באמת פקוחות אבל עלינו כחברה מוטלת האחריות, גם על המשכן הזה, לעשות הכול כדי להפסיק את מעגל השכול. חיי אדם אינם מגש של כסף. מי שהופקרו, מופקרים ולא יכולים להיות קורבן של מלחמה שלא נגמרת. האמונה בעתיד והשאיפה לשלום הם תמצית הבחירה בחיים והסירוב לקדש את החרב. אין ספק שהדרך לכך קשה גם עם הסכמים. גם עם הפסקות אש, כנראה שבעתיד עוד נצטרך להילחם אבל רצוי לנסות להאמין שאפשר אחרת. זה גם מתחיל בהחלטה הכי פשוטה, אמנם קשה לביצוע אבל הכי חשובה והכי דחופה והיא לבחור בחטופים על פני מיטוט החמאס, להחזיר את כולם.

יש משפחות שכולות וחטופים שחושבות אחרת וחשוב לי להדגיש לפני שאני ממשיך בדבריי שגם אותן אני מחבק, גם אותן אני אוהב וגם הן בהחלט רוצות את יקיריהן. הופקרנו באותה שבת. שנים לא בוצע מספיק, לא צבאית ולא מדינית, כדי למוטט את החמאס. נתנו לארגון כזה קטן להפוך למפלצת בתמיכה של חיזבאללה ואיראן מגדולי יריבינו.

האמת, כל מה שאנחנו מבקשים זה להאמין שוב. להצליח לסמוך על זה שיש לנו צבא חזק שמסוגל לצאת ממחירים כבדים ועדיין להגן עלינו, לסמוך על זה שהמדינה רוצה בטובתנו ושהיא תעשה הכול כדי להציל חיים, לדעת שיש ממשלה שחותרת לעתיד טוב יותר, שמוכנה להסכמים, שמוכנה לחפש, לחתור ולהפסיק את מעגל הכאב, שלא מוכנה להקריב חיי אדם בשביל עוד סנטימטר של ניצחון שלא קיים באמת. אנחנו רוצים לדרוש הנהגה חזקה, הנהגה שתגן עלינו אבל גם לא תפחד מלנסות, מלהשיג.

למען הפסקת מעגל הדמים והשכול ובשם ערכים כה בסיסיים של שוויון ערך האדם וקדושת החיים, אני דורש מכם, מכולם, להתאמץ, לנסות, לדחוף כמה שאפשר בחירה בחיים, להחזרת כל 128 החטופים, את החיים לשיקום ואת הנרצחים לקבורה. כך אולי נוכל להרגיש בטוחים שוב, כך אולי נוכל להאמין ולקוות ונוכל באמת להרגיש בטוחים ולדון בעתיד על שיקום ועל תקומה.

יהי זכרם של הוריי אבנר ומאיה גורן וזכר כל הנרצחים והנרצחות, הנופלים והנופלות, ברוך לעד. תודה.

אני מקווה שהפגרה היטיבה איתכם, שנחתם, צברתם כוחות מחודשים כדי להיות כאן, לפעול כאן ולהיות איתנו ולתמוך במשפחות החטופים והנעדרים.

אני חברת קיבוץ בארי. ב-7 באוקטובר 2023, בשעה 6:30 בבוקר היה לנו בקיבוץ צבע אדום בלתי פוסק. בומים, נפילות, יירוטים באופן מחריד. הייתי בממ"ד עם בעלי ועם הכלבה שלנו במשך 21 שעות בתנאים מזעזעים. הבת הבכורה שלנו גרה בשכונת הצעירים, הייתה לבדה בבית שלה ושרדה את התופת. הבת השנייה למזלנו הרב הייתה בסוף שבוע בצבא ולא הייתה איתנו. ארבעתנו ניצלנו. זה לא מובן מאליו. שני בתים לידינו גרו אח של בעלי אשל גת ואשתו כינרת גת. זה היה חג שמחת תורה, חג שמח. כל המשפחה התכנסה כדי להיות ביחד ולשמוח. בשעה 10:00 בבוקר – אני ממש מקצרת את הדברים כדי לחסוך מכם - בעלי הסתמס ב-וואטסאפ עם אח שלו אשל ואשל כתב לו: לקחו את כולם.

יש לנו אפליקציה של הקיבוץ וכבר הבנו יש חדירה של מחבלים לקיבוץ, שהתחילו לשרוף בתים, שהתחילו לחטוף אנשים ותחשבו, אני מדברת על שעה 10:00 בבוקר כשאנחנו משעה 6:30 בממ"ד. פצצה בלב. לקחו את כולנו, את כל המשפחה שלו, כל מי שהיה אצלו בבית. לקחו. חטפו. אחרי כמה ימים גילינו שכינרת גיסתי נרצחה עם עוד שכנים, חברים שלנו. הבן אלון, הכלה ירדן רומן גת והתינוקת שהייתה אז בת שלוש וחצי, גפן, נחטפו. באופן הרואי הם הצליחו לברוח מהרכב של החוטפים. בדרך נחטף איתם ... שוהם, שמו אותו בתא המטען, והם הצליחו לברוח.

כרמל החזיקה את גפן הקטנה בידיים והתחילה לרוץ איתה. לא היה לה כוח ולכן היא העבירה את גפן לאבא שלה כדי שהוא יחזיק אותה ויציל אותה. כוחותיה אפסו. זה היה תוך כדי יריות. היא הגיעה לאיזה שיח ועשתה את עצמה מתה. המחבלים הגיעו אליה, חשבו שהיא מתה, זרקו עליה חול עליה על הפנים ומשכו אותה. היא הייתה לבושה בפיג'מה, ממש כמעט הורידו ממנה את הבגדים, היא הרגישה שהיא חייבת להתאושש ואי אפשר להיראות מתה. היא עשתה את עצמה כאילו שהיא איבדה את ההכרה אבל התאוששה. העבירו אותה לעזה. היא הייתה בשבי 54 ימים וחזרה אלינו. עברה שם סיוט. היא לא חזרה לעצמה. החיים שלה קשים, מורכבים ומסובכים.

אלון וגפן הצליחו להגיע אחרי 24 שעות לבארי. אלון אמר לגפן שהיא צריכה להיות בשקט. אני מדברת על שעה 11:00-10:00 בבוקר עד למוחרת באותה שעה שאסור לה לדבר. הם הגיעו לאיזו שוחה והוא שכב איתה שם בתוך השוחה, כיסה אותם בעלים כהסוואה, כדי שלא יגיע ואליהם והכול תוך כדי יריות, צעקות, יירוטים ומה לא. ילדה קטנה. ילדה קטנה בת שלוש וחצי. אמא שלה נעלמה לה והיא עם אבא שלה. הוא הצליח להגיע איתה לבארי ובדרך הוא מצא גרביים. הוא היה יחף, הוא הלך שפוף, היא הייתה על הכתפיים שלו. הוא ריפד את הגרביים בעלים כדי שיוכל לדרוך. להזכיר, מדובר בכמה קילומטרים להגיע מהגבול בעזה עד לבארי. הוא מצא גם איזה בד לבן. המזל היה שהיה לו את הבד הזה כי כשהוא הגיע לבארי בכניסה לקיבוץ כבר היו חיילים והוא יכול היה להרים את הבד ולנופף בו כדי שלא יירו בו ולא יחשבו שהוא מחבל. היא הייתה על הכתפיים שלו. כך הוא הציל אותה.

כרמל גם נחטפה. גם אותה הוציאו מהבית והיא עדיין בעזה. כרמל הייתה בת 40 לפני יומיים. כרמל עדיין שם. זה פשוט מטורף שכרמל שם ויש עוד חטופים בעזה. מעדויות של החטופים והחטופות שחזרו מעזה, אנחנו יודעים שהם עוברים שם גהינום. גהינום לא אנושי, בלתי סביר וחייבים להציל אותם ולהחזיר אותם לכאן כמה שיותר מהר.

אני פונה אליך חבר הכנסת יוסף טייב, כל אחד מכם, תחשבו שמישהו מהמשפחה שלכם היה שם. כל ישראל אחים. אנחנו אחים. אני באתי לכאן כדי לצעוק הצילו. פשוט הצילו. תרדו אלינו, תיכנסו לנשמה שלנו, ללב שלנו, אנחנו בני משפחה. אני היום ניצלתי, אני פליטה, אין לי בית לחזור אליו, מהקיבוץ שלי נרצחו 101 אנשים - 24 אנשים רק מהשכונה שלי, כל השכנים שלי נרצחו או נלקחו לשבי ואיתם עוד אנשים מהקיבוץ שלי. אנחנו היינו קרובים מאוד לגבול והגנו בגוף שלנו על המדינה בעצם היותנו שם. אני צועקת הצילו. מה אנחנו כבר יכולים לעשות? תיכנסו לנעליים שלנו ותתחילו לפעול בבקשה. תתחילו לפעול למען החזרתם של החטופים. הייתם בפגרה, יש לכם כוחות, אנחנו שבעה חודשים בסרט הזה. תחשבו על אשל..., אשתו נרצחה, כל המשפחה נחטפה, הבית שלו הרוס, שרוף, בזזו לו, הרסו לו, חטפו לו, הבת שלו עדיין שם, הוא בהישרדות, הוא צריך את העזרה שלכם. בבקשה, אני כבר לא יודעת מה לעשות. תרדו אל העם, תעשו ועדות בכיכר החטופים, תדברו עם העם. אני רוצה לדעת מה אתם חושבים, מה אתם מרגישים, מה אתם חושבים לעשות.

אני לא רק באתי לצעוק את הצעקה שלנו, אנחנו בסיטואציה לא נורמלית והזויה. זאת לא סדרת טלוויזיה. מה אתם חושבים? מה נראה לכם? אני רוצה לשמוע תשובות. תחזירו אותם. תדאגו שיחזירו אותם. הבחורות שחזרו עברו אונס, עברו התעללות פיזית ונפשית, רעב, וזה עדיין ממשיך. אנשים חוזרים משם מתים. יש שם עוד אנשים שחיים.

העדות האחרונה ששמענו על כרמל מנער ונערה מבארי שהיו איתה ויצאו מהשבי, שההורים שלהם נרצחו ושכרמל בחיים ונאחזת בחיים. היא רוצה לחיות, מגיע לה, מגיע לכולם לחיות. החיים לא היו נורמליים אבל מגיע להם לפחות להיות עם המשפחות שלהם, עם החברים שלהם, להתחיל בשיקום, שלא לדבר על בית שאין לחזור אליו. קושרים אותם שם בשלשלאות, אונסים אותם, מבזים אותם, הם לא אשמים, הם חפים מפשע, מה הם עשו? גם האזרחים וגם החיילים. הצילו, הצילו, הצילו! אני כבר לא יודעת מה להגיד. הצילו! אין לנו כוחות. תעזרו לנו. תתחילו לפעול בבקשה. אני רוצה שכרמל וכולם יחזרו כבר. תפתחו את הלב, אל מלא רחמים, שהלב שלכם גם יהיה מלא רחמים, חמלה, הבנה והכלה. תבינו את הסיטואציה הלא נורמלית וההזויה הזאת אבל היא אמיתית לגמרי. אי אפשר לישון בלילה. אי אפשר להוריד אותם מהמחשבות שלנו.

אני מבקשת תשובה, שמישהו יענה לי מה חשבתם כל הפגרה הזאת, באיזה צעדים אתם הולכים לפעול, מה אתם הולכים לעשות. בבקשה.

כל עוד החטופים שם, אני מבקשת, ועדת החינוך והתרבות, תבקשו ממערכת החינוך שתכניס לשיעורי חברה יום יום את ההיסטוריה הנוכחית שלנו. בעתיד זאת תהיה היסטוריה ועכשיו זה הווה. תכניסו את זה למודעות, בבקשה. זאת בקשה שלי לפנות למפקחים. אני הייתי מורה 32 שנים במערכת החינוך. לפנות למנהלים, למועצות חינוכיות שידברו על הנושא הזה. שיספרו לכולם מה היה. אני יושבת המון בכיכר החטופים, יש לנו עמדה של בארי, אנשים מכל קצוות העולם והארץ באים לשמוע את הסיפורים שלנו ולתמוך בנו אבל זה רק לתמוך בנו. אתם יכולים לפעול. אתם יכולים לעשות ולהזיז דברים. אתם הנציגים שלנו. אתם נבחרים. תוכיחו את זה שאתם נבחרים, שיש לכם כוח, שיש לכם יכולת, שאתם מסוגלים להחזיר אותם. בבקשה. תגידו לי מה אני בתור שרי מבארי, מפונה, ניצולה, שורדת, לוחמת, מה אני עוד צריכה לעשות. מה אני צריכה לעשות? תגידו איך אני יכולה לגרום להם לחזור, איך אני יכולה להשפיע, לעשות יותר ממה שאני עושה או עשיתי עד עכשיו.

שואלים אותי איך אני קמה בבוקר. איך אשל קם בבוקר. הוא לא הצליח להתאבל על אשתו. הוא בדאגה מטורפת לבת שלו, 24 שעות ויותר הוא דאג גם לירדן, לאלון, לגפן. גפן היא תינוקת. אתם קולטים מה היא עברה ב-24 שעות האלה בלי לדבר, עם בומים, עם צעקות בערבית כל הזמן? אגב, גם אני חוויתי את זה, אני בנס כאן. אני לא יודעת איך אני בחיים ולמה אני בחיים. היו אצלנו מחבלים, ירו על הבית שלי, שברו לי את החלונות, גנבו, בזזו, צעקו, ירו, זרקו רימונים, יירטו, הכול. בנס אני כאן. השכנים שלי לא כאן. כינרת גיסתי לא כאן, אי אפשר להחזיר אותם, אבל אותה ואת כל האחרים אפשר להחזיר. בבקשה, בבקשה, בבקשה, הצילו. תנו לנו את הכוחות. אנחנו קמים בבוקר, אשל קם בבוקר למען התקווה שכרמל תחזור וכל השאר.

אני מבקשת ערבות הדדית. אני מבקשת להרגיש שאנחנו אחים. אני רוצה את האחדות הזאת. לא ימין, לא שמאל, לא אשכנזי, לא ספרדי, אנחנו ביחד. אחים אנחנו. בבקשה. בואו נהיה ביחד בכל הערוצים בכל הכיוונים אבל קודם כל להחזיר את כרמל ואת כל החטופים.

אני רוצה לשמוע מה עבר עליכם בפגרה. חשבתם על זה? מה התוכניות שלכם? איך אתם חושבים לקדם את המהלכים האלה?

אני רוצה שתראו את כרמל, אין לי כאן תמונה של כולם, ושכל הזמן יהיו לכם בלב ובראש. כל הזמן, כמו שהיא והם אצלי כל הזמן. זה המסר שאני רוצה להעביר לכם. כל הזמן תחשבו מה אפשר לעשות. תעשו. אתם יודעים מה אפשר לעשות אבל תעשו את זה כבר. באמת, די, פיקוח נפש, די.

דברים שיוצאים מן הלב נכנסים ללב. למרות הפגרה אין לי ספק שכלל חברי הכנסת – אני יכול לדבר על עצמי – גם פועלים וגם חושבים מה לעשות בעתיד.

תשתף אותי במה שאתה חושב.

אני אגיד לך. כיושב-ראש קבוצת הידידות ישראל-צרפת בישראל, אני אומר את זה כמעט בכל ועדה אבל בעיקר בפגרה, היו לי חילופי דברים עם ראש הקבוצה ויושב-ראש הסנט בצרפת מול הפרלמנט, גם מול הצלב האדום, כדי לפעול ולגרום ללחץ בינלאומי על שני הצדדים. אני לא זורק את הכדור על אף אחד. בריקוד טנגו יש שני אנשים וגם לנו יש אחריות. אני רוצה שיהיה ברור לך - גם אם אולי אנחנו לא מעבירים את הדברים ולא מצליחים לתת לך את התחושה - שאנחנו משפחה אחת. משפחה אחת אנחנו. מבחינתי, ואין לי ספק שמבחינת כלל חברי הכנסת והשרים וכלל אזרחי מדינת ישראל, אנחנו מרגישים השכם והערב שהמשפחות שלנו, האחים שלנו, נמצאים שם. מזכירים אותם שלוש פעמים ביום בתפילה. כל אחד בדרכו מסמל את זה, אם זה בשבת ואם זה בסיפורים ובשיחות שלנו עם המשפחות ועם הילדים. הדברים האלה נאמרים ופועלים והכאב הוא ענק. החסר לא ניתן להשלים אותו.

אני רוצה שתדעי ושכולם ידעו שכולנו מרגישים את החוסר, כולנו מרגישים את האחריות וכולנו פועלים כדי שהם יגיעו כמה שיותר מהר לכאן בריאים ושלמים. אני קורא מכאן גם לממשלת ישראל, גם לכולנו, להמשיך לפעול בכל הכוח כדי להביא את כולם. אין ספק שיכול להיות שיהיו מחירים כבדים אבל כולנו צריכים להיות כאן, זו אחריות שלנו וכך אנחנו נוהגים ופועלים. כך לפחות אני חונכתי וזו הייתה משנתו של הרב עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה ועם זה אנחנו הולכים וזה נר לרגלינו.

שלום. אני אחיין של קית' ואביבה סיגל. קית' ואביבה נחטפו לעזה באותו יום שחור לפני 227 ימים. אביבה חזרה וקית' עדיין שם. היום אתם חזרתם מהפגרה, אני בטוח שכולכם עסקתם בדברים חשובים למרות הפגרה. אני הייתי כאן גם בזמן הפגרה והיו כאן ועדות והיו כאן דיונים. בכל זאת 45 ימים מתוך 227 זה פחות או יותר 20 אחוזים. לאף אחד אחר כאן לא הייתה הזכות לצאת לפגרה, לא לגל שאימא שלו עדיין נמצאת שם, לא לי שדוד שלי עדיין שם, לא לשרי, לא ללוחם מיד רמב"ם שלצערי אני לא זוכר את שמו כרגע אבל הוא מיישוב שכן שנפל ובהזדמנות זו אני גם רוצה להכיר בכאבן ובצערן של כל המשפחות שהצטרפו לאחרונה למשפחות השכול. זה פשוט נורא.

אתמול הייתה ועדה מיוחדת, לא בכנסת, שדנה בחוק של רופאים, אנשים שעוסקים ברפואה ואני רוצה להקריא לכם ציטוט מדברי רופא, ד"ר עמיר בלומנפלד, לשעבר ראש ענף רפואה קרבית בחיל האוויר של צה"ל שאמר: "להשלכות של שבי ממושך שנמשך חודשים עד שנים יש השפעות פסיכולוגיות, השפעות של דיכוי המערכת החיסונית והשפעות על מערכת הלב וכלי הדם ושינויים מטבוליים". זה ציטוט אחד מני רבים. קראתי אותו במהירות אבל כולנו יודעים שבתוך זה יש עוד המון מורכבויות שאף אחד מאיתנו לא יודע את ההשלכות שלהן. מי שנמצא בשבי, אביבה שהייתה שם ובעלה עדיין שם, האם היא ישנה בלילות? האם היא אוכלת?

כולנו יודעים שהמצב נורא אבל השאלה היא האם אנחנו מוכנים לשלם את המחיר. זו שאלה מאוד פשוטה, האם עם ישראל מוכן לשלם את המחיר בשביל להחזיר את החטופים. זו השאלה. יש לנו כאן שני מסלולים, ממשיכים חזק עם הלחץ הצבאי ומקווים להחזיר משם כמה שיותר חיים ואת החטופים שנרצחו ונהרגו שם, או שנרצחו שם או שנרצחו ביום, או שאנחנו עושים את מה שאני חושב שהוא הדבר הנכון לעשות ואנחנו עושים את מה שאנחנו יכולים ומשלמים את המחיר כדי להחזיר אותם עכשיו. אני מדבר על החטופים החיים, על דוד שלי קית', על כרמל ועל כל השאר. נגמר הזמן. בתכל'ס, נסו לדמיין את עצמכם בסיטואציה הזאת 227 ימים בשבי. 227 ימים בשבי. אני אישית לא מצליח לדמיין את עצמי יום אחד בשבי, לא מצליח לדמיין איזה בן אדם הייתי יוצא משם. עם ישראל ומדינת ישראל חייבים את זה לכל מי שעדיין שם, לשלם את המחיר ואחרי זה לעשות את מה שצריך כדי למגר את הטרור ולמגר את החמאס. כן, צריך לעשות את זה. אני לא חי באשליות. יש מחבלים, יש אנשים ששונאים אותנו אבל מיטוט החמאס, מיטוט הטרור – טרור תמיד יהיה או תמיד היה, יש זמן לזה.

לדוד שלי אין זמן. נגמר לו הזמן. מעבר לזה שקשה לי לחשוב מה עובר עליו, קשה לי לחשוב על ההתמודדות שאנחנו נצטרך אחר כך לעשות כמשפחה, איזה מין דוד יחזור אלינו. כולנו ראינו את הסרטון, אני מקווה שכולם כאן ראו אותו. אנחנו חייבים להתחבר ללב. זה עניין של לב, של רגש. אין מה לעשות, אנחנו בני אדם, אנחנו לא יכולים להתנתק מזה ואנחנו כעם חייבים לעשות הכול כדי להחזיר אותם ולשלם את המחיר.

אני לא יכול להתעלם מנושא דיון הוועדה – חוק יום האחדות. כעם מאוד צר לי שעלינו להביא את האחדות כחוק. כל יום צריך להיות אחדות. אני חושב שזה מפח נפש שאנחנו בכלל צריכים להגיע לסיטואציה הזאת שאנחנו מחוקקים חוקים ומילא מחוקקים חוקים, אני רואה כאן שבתקציב המוצע במינימום שני מיליון שקלים, סכום שבקושי מכסה אוטובוסים של מועצה אחת. אני אישית לא יודע מה באמת החוק הזה יעשה ואני גם לא חושב שצריך אותו. האנשים שכאן, זה משהו שאני אומר מהיום הראשון, צריכים לשמש דוגמה. אתם נבחרי הציבור ולכן אתם הדוגמה הציבורית ועד שאתם לא תהיו מאוחדים, עד שלא תצליחו להתחבר ולגשר – אנחנו לא נצליח. אתם הדוגמה, אתם נבחרי הציבור, אתם ה-טופ 10, אתם העשירייה הפותחת. עד שאתם לא תעשו את זה, זה לא יקרה. עוד יותר לגבי החוק, מה הבעיה עם החוק – סליחה על השפה – הוא על הנשלטים ואתם השליטים וברור לי שהחוק הזה לא ישפיע על שום דבר ואתם צריכים לשמש דוגמה.

פדיון שבויים. יש כאן הרבה אנשים מסורתיים, חובשי כיפה, אנשי דת. מה עם פדיון שבויים? אני יודע שיש לזה הרבה פרשנויות. בלי פרשנויות, בלי חמאס, לחשוב על העתיד, בלי האיראנים אלא על פדיון שבויים. מה הכי בסיס בפשט? אני באמת מייחל, מתפלל ומבקש שאתם נבחרי הציבור תדחפו את כל הממשלה לעסקה. זה נורא להגיד עסקה כי אלה חיים של בני אדם אבל זאת השפה שיש לנו כרגע. תביאו את כל מי שצריך לשולחן וסיימו את זה. תחזירו את החיילים והחיילות הביתה. יש אנשים שהם כבר על צו 8 השלישי שלהם. יש לנו קצת מקום לנשום. תחזיר ואת החטופים. כדי לעשות את זה אתם חייבים להיות אמיצים, להפסיק לשמוע את רעשי הרקע, לעשות את ההחלטה הנכונה ולדחוף את הממשלה ואת הקבינט לעסקה. להפסיק להתעסק בפוליטיקה. אנחנו מדברים כאן על חיי אדם. חיי בני אדם זה לא פוליטיקה. אלה החיים של דוד שלי, של קית' סיגל שעלה לכאן בשנות ה-20 שלו לבנות את מדינת ישראל. לבנות משפחה. מדינת ישראל כרגע מאכזבת אותו. כל מה שהוא עשה כל החיים שלו, זה היה בשביל מדינת ישראל. בבקשה, בבקשה, תחזירו את הדוד שלי בחיים ולא בארון. קשה לי לומר את זה אבל עברו כבר 227 ימים. תודה.

אני מבקש להוסיף הערה. לא התכוונתי להתייחס אבל בכל זאת כבר הרבה זמן אני רוצה לומר את הדברים בכל מיני מקומות שאני נמצא ואני מחנך שנים כולל בתפקיד הצבאי שלי. השתחררתי לא מזמן. אחדות לא תבוא כי נמשיך לחזור שוב ושוב על הסיסמה של ביחד ננצח כי זה לא כך. כמו שאנחנו רואים את זה קל מאוד לדבר על אחדות ובפועל להשתיק ביקורת, להתעלם מכאב. קל מאוד להגיד אחדות ולהתעלם ממאבק החטופים. קל מאוד להגיד אחדות ולהבריז מפגישות עם מפוני הצפון. קל לעשות הרבה מאוד דברים.

אחדות תבוא כאשר נדע כציבור ובעיקר כנבחרים להסתכל בעיניים של הכאב שמסתובב כאן. היא תבוא כאשר נסתכל בעיניים של דודה שלי, אחות שכולה, סמדר גורן אלפסה ובעלה שמתאמצים יום ולילה עבור האחיינים היתומים שלהם, כדי לנסות להחזיר את אימא שלהם לקבורה, את גיסתם. היא תבוא כשתדעו להסתכל באמת ולראות בעיניים ולנסות אפילו להתנצל ולהגיד סליחה, להגיד שאנחנו לא עשינו הכול בצורה הכי אקטיבית שאפשר כדי להחזיר את הקרובים שלהם, את האבות שלהם, את הסבים שלהם.

אחדות תבוא שתדעו להסתכל בעיניים של מפוני הצפון שכבר עזבו את המלונות. הייתי שם בחודשים האחרונים. שכבר בורחים מהמלונות ונשבעים שלא יחזרו שוב לצפון כי אתם לא מוכנים להסתכל להם בעיניים, להתנצל ולהביא דרכי פעולה אקטיבית להחזרת התושבים לגבול לבנון.

אחדות תבוא כשתרכינו ראש. כאשר כולם, כולם, כולם, כל ראשי המפלגות ולא רק בחדרי חדרים, לא רק בוועדות ולא רק כשבאים לכיכר ייקחו אחריות ופשוט יתחילו לפעול.

אחדות תבוא כשתפעלו. כשתבחרו בצורה אקטיבית להחזיר את כל החטופים והחטופות.

אני לא בן משפחה קרובה של חטופים אבל כולנו משפחות חטופים. אני הייתי בקורס טיס יחד עם רון ארד. הוא נפל בשבי, החמיצו את ההזדמנות שהייתה על השולחן להחזיר אותו כי רצו עסקה יותר טובה וכפי שאנחנו יודעים לא לומדים מההיסטוריה. הייתה אפשרות להחזיר שבע נשים במקום עשר ואותן שבע שנים, אני לא יודע מה עלה בגורלן. היו יכולות להיות אז, לפני חצי שנה. העסקאות הולכות ומתרחקות.

ברשותך כבוד יושב-ראש הוועדה, קודם כל תודה שאתה מקדיש את הזמן אבל אתה עובד אצלנו, אתה שליח שלנו. איתי אמר שאתם המנהיגים שלנו. אתם נבחרי ציבור, אנחנו בוחרים בכם. בעזרת השם יהיו בחירות בקרוב כדי שתחדשו אתם או מי שייבחר את האמון כי אין אמון בהנהגה הנבחרת. אנחנו לא בוחרים ראש ממשלה. אף אחד, כולל מי שמעריץ הכי גדול שלו, לא בחר ב-ביבי. בוחרים בחברי כנסת והם בתורם אמורים לבחור את מי שיהיה הרשות המבצעת. זה לא עובד כך. אתם יושבים כאן היום עם יוזמה לחוק בנושא אחדות. אני רוצה שתיקחו מצב כאילו עכשיו אנחנו, מדינת ישראל, הייתה קיימת בזמן השואה, שואה משתוללת באירופה וכל יום רוצחים עשרות אלפי יהודים, ומדינת ישראל והכנסת עוסקים בחוק יום השואה שיהיה כשתסתיים השואה. אנחנו בעיצומה של טראומה, של שואה, של מלחמה ואנחנו עכשיו עוסקים בחוק אחדות. בואו קודם כל נחזור למה שאיתי אמר, בואו קודם כל נתחיל להיות מאוחדים. אנחנו לא.

אתה נותן לנו את רשות הדיבור ומקדיש ואומר שהדברים מלב אל לב אבל המפלגה שלך הולכת לתמוך בחוק שבו יש פיצול ולא אחדות. אני לא יודע לצטט כל דבר אבל חתן..., כלה מחופתה, למלחמה, מי ישמע. כל מיני הבלים כמו מי שהכריח אותנו, אף אחד לא ילך גם אם הוא לא לומד בישיבה, אף אחד מהמחנה שלנו לא ילך ויתגייס. איזו אחדות זאת? מה זה ביחד ננצח? אני מציע לחברי וחברות הכנסת הנכבדים שיושבים כאן שיקשיבו להצעה הזאת. תורידו את ההצעה הזאת מסדר היום. ההצעה הזאת היא ביוזמה של אימהות של נערים שנחטפו והקלטותיהם הנואשות להצילו נשמעו בכל המדינה ושרטו כל לב. זה לא משנה מאיזה מחנה היינו. כולנו היינו יחד איתם וכולנו נקרענו כשבסוף הם הובאו לקבר ישראל. לפחות הובאו כי רבים אחרים היום לא זכו לזה. עשרות אנשים שלא ידוע אם גורלם לא ייחרץ כמו גורלו של רון ארד שעד היום עברו 37 שנים. לא שאין לו קבר בישראל אלא הוא בחזקת נעדר. הוא לא חלל שמקום קבורתו לא נודע. אנחנו עוסקים היום כי יש הצעה לסדר של ועדת החינוך. אתם עוסקים בתקציב כמעט הכי גדול שיש במדינה, יש לכם כוח, אתם הרשות המחוקקת שאמורים להיות זו שמכריעה ומחליטה מה הרשות המבצעת תעשה ובמקום זה אתם חותמת גומי במקרה הטוב ובמקרה הרע אתם אפילו לא חותמים ואף אחד לא שואל אתכם מה יהיה ואיך זה יתנהל.

זה במקום שתקומו, לא 120 כי חלק מה-120 זה גם ראש הממשלה וכמה ממקורביו שיושבים בממשלה, אני לא מדבר על השרים הנורבגים אבל רובכם חברי כנסת, לא משנה אם אתה חבר כנסת טייב יושב-ראש ועדה או מי שהוא חבר כנסת צעיר, זוטר ונכנס רק לאחרונה כנורבגי, כולכם כאחד אחראים להיות מאוחדים ולעשות משהו מעשי למען האנשים שבחרו בכם. זה כמו שאנחנו עכשיו בעיצומה של שואה ועוסקים אחרי יום השואה. בשנה הבאה, בנוסף לטקס המוקלט של מירי רגב, יהיה גם יום אחדות.

חברת הכנסת סון הר מלך, את רוצה שנהיה מאוחדים למרות שהדעות שלנו שונות?

אני ממש מצטרפת לדברים שלך. זה פשוט פתטי.

אני רוצה לפנות לחבר הכנסת טייב עם משהו פרקטי, לחברת הכנסת סון הר מלך, לכל 120 חברי הכנסת ויושבים כאן רק כחמישה מתוך 15 חברי הוועדה כי כנראה החוק הזה לא מספיק חשוב כדי שיתפנו כולם ויבואו. הם באו מלאי אנרגיות מפגרה, יכלו להיות במלדיבים, חלקם, לא כל חברי הכנסת היו כאן אלא אלה שלא יצאו לפגרה.

לא רציתי להתערב בדבריך, אבל אני מבקש, אל תזלזל בחברי הכנסת.

אני לא מזלזל. היו בפגרה. לא זלזלתי.

כולנו עבדנו בפגרה.

עם כל הכבוד, אי אפשר לבוא ולהטיח בחברי הכנסת.

לא הטחתי שום דבר. קבלו את הביקורת.

אמרת שכנראה זה לא חוק חשוב ולכן אנשים לא נמצאים כאן. אנשים נמצאים כאן למרות שיש להם עוד ועדות אחרות. יש לי עכשיו ישיבת ועדת כלכלה וועדת חוקה אבל בכל אופן אנחנו יושבים כאן.

עשו סדר עדיפויות. קודם תחזירו את החטופים.

נראה לך שאנחנו לא רוצים? אנחנו עושים הכול כדי להחזיר אותם.

אם אנחנו עושים הכול ולא הצלחנו, אני בחיל האוויר למדתי, היינו משימתיים. אתה בא, אומר הפצצתי, עשיתי, הפלתי מטוסים – לא מעניין אלא האם השגת את המשימה שלך או לא. האם השגנו את המשימה שלנו להחזיר קית' הביתה אחרי שבעה חודשים? ב"ארץ נהדרת" צחקו ואמרו שאם זה היה הבן של נתניהו, אחרי 120 שניות הוא היה בחוץ. דמיינו שאלה היו ארבעת הילדים שלנו, האם היינו יכולים לשבת? אני לא מבין איך למשפחות יש כוח. אני לא מבין איך לעינב צנגאוקר, אישה כמוה, אם יחידנית עם בת עם ניוון שרירים, עם בת אחרת שכל פעם חוטפת מכות מהמשטרה, איך יש לה את הכוחות. מתי מעט מתוך 128 בני משפחה יכולים שיהיו להם הכוחות. לכן אני מרגיש חובה. זה לא שמישהו צריך להגיד לי תודה. אני מרגיש חובה של כולנו, של כל אחד מאיתנו, לכל אחד מ-120 חברי הכנסת שאין לו בן משפחה שם, ולמיטב ידיעתי לאף אחד מחברי הכנסת אין בן משפחה שם, הוא צריך להרגיש כאילו בנו ונכדו ואימו נמצאים שם ובהתאם לזה לקום בבוקר וללכת לישון בלילה. חבר כנסת לא יגיד לי שמי שחבר כנסת לא היה צריך להתקזז ולא כלום. חבר כנסת שהיה רוצה לנסוע למלדיבים, היה יכול לעשות זאת בתקופת פגרה. היום הוא לא יכול כי מצליף הסיעה לא ירשה לו.

אני אומר לכם שאתם לא עושים את עבודתכם כשליחי הציבור. אתם צריכים להתעורר על עצמכם ולא להמשיך לעשות הצעות חוק על מה יהיה בעוד שנה, על יום אחדות עליו נכריז ונקצה לו 10 מיליון שקלים במקום להשתמש בכסף הזה. אני רוצה שתהיה לי אחדות עם חברת הכנסת סון הר מלך ועם חבר הכנסת אברהם בצלאל ועם כל אחד מ-120 חברי הכנסת, שתהיה לי אחדות למרות שאני לא חבר כנסת. אתם נבחרים שלי. לא משנה מה הצבעתי. גם אם הייתי עכשיו ב-20 אחוזים או ב-18 אחוזים ערבים והצבעתי למה שאתם אומרים תומכי מחבלים, גם אם הצבעתי לעבאס, אני אזרח המדינה, אתם נציגיי, אתם עובדים כאן ואתם לא עושים את עבודתכם. יושבים על הצעות חוק הזויות. סליחה, הצעות חוק הזויות.

על זה אנחנו חלוקים. בדברים שלך יש הרבה דברים בהם אתה צודק ויש הרבה דברים בהם אתה לא צודק.

כך אני חושב. אתם צריכים לשנות את דרככם מהיום. היום יהיו עשרות, מאות, אלפים של רכבים ואנשים שיבואו להזכיר לכם, לעשות כאן מצור על הכנסת ולהסביר לכם שתתעוררו על עצמכם. אל תעשו יום אחדות אלא תעשו אחדות ותדאגו בבקשה, לא רק מצוות תורה, לפדיון שבויים, לאחדות, לחתן יוצא מחופתו, לכולם יחד.

עכשיו נשמע גם אבא של חטוף.

הוא באמצע דבריו. אני מנהל כאן את הוועדה. תמשיך.

אני לא אבא של חטוף. אני בן משפחת חטופים כי כולנו כאלה. אני אבא של הנערים שנחטפו ונרצחו באכזריות בהר חברון.

גם אנחנו.

אנחנו כולנו יחד.

החוק הזה הוא חוק שמשפחת שער ביקשה.

הוא אמר.

אני אמרתי את זה. הדרישה היא נבובה כי אין מאחוריה כלום. אנחנו סתם מלהגים.

אנחנו נבחר אם יהיה מאחוריה משהו או לא יהיה מאחוריה כלום. אני מסכימה שזה מאוד עצוב שאנחנו צריכים להגדיר את זה בחוק. אני לא מאמינה שחוק יכול לייצר אחדות אבל עם זאת מבקשים כאן יום אחד שעם ישראל מדבר את זה.

זה פתטי.

אנחנו יודעים שהכוח שלנו תלוי בדבר הזה. היכולת שלנו לנצח תלויה בדבר הזה. כל היבט וחזית שתייצר משהו אחר, פשוט תביא אותנו לאובדן של חיי אדם. ראינו את הדבר הזה. על חוק האחדות לא ישבנו עכשיו אלא ישבנו לפני ה-7 באוקטובר.

אני חייבת לומר שכאשר אנחנו מדברים על אחדות, זאת לא אחידים. לא כולם חושבים אותו הדבר.

לא אמרתי אחידות.

לכן אחדות היא חשובה. אנחנו מאוחדים. אנחנו לא אחידים. לכן בעיניי, אם אפשר להציע, לשמוע עוד דעה של משפחות חטופים שחושבים אולי קצת אחרת.

משפחות החטופים דיברו לפני כן.

יש עוד. לא כולם אותו דבר.

ברשותך חבר הכנסת טייב, עוד משפט אחד אחרון לסיום. אני לא רצה חלילה להתנצח כאן ובוודאי חבר הכנסת בצלאל לא רציתי להטיח באף אחד שום דבר. אני ניסיתי להגיד עובדות ואת דעתי כאזרח מן השורה. אני חושב שאתם צריכים לעבוד על אחדות ולא להצהיר על יום אחדות.

כחברו של רון ארד אני חושב, למיטב ידיעתי, שבמערכת החינוך שאתם כחברי הכנסת בוועדת החינוך אחראים על מה שיהיה בה, אתם אחראים שרון ארד יופיע בתוכנית החינוך ולא במקרה מישהו יאמר לבנו כי הוא לא יודע. יש קצינים בצה"ל – כשאני עומד בשער הקריה - שלא שמעו על רון ארד ולא מזהים את התמונה שלו כי אין יום רון ארד או זיכרון רון אר כי ועדת החינוך לא עוסקת בזה כי הוא כבר היה והסיכוי שהוא יחזור חי הוא בין אפס לכלום. הוא לא יחזור. קית' סיגל יוכל לחזור אם אנחנו נעבוד על זה. אם נפקיר אותם ונדע שלא עשינו את המקסימום והם הופקרו, לא נוכל להתקיים, לא עם אחדות, לא עם מדינה. לא רק האיראנים אלא גם חיזבאללה עם נאום קורי העכביש יודע שאנחנו יכולים לקרוא אותם עם זרד עץ כקורי עכביש. לא נלהג על אחדות אלא נעשה אחדות. נחזיר את האנשים שלנו ואחר כך נהיה יחד חזקים ונילחם. תודה רבה.

תודה. אני רוצה לומר שההתעסקות סביב יום האחדות הייתה כמו שהזכירה חברת הכנסת לימור וגם מיכל עוד לפני ה-7 באוקטובר.

כבר כמה שנים.

זאת יוזמה מבורכת של משפחות.

כמדומני מ-2014.

כן. שלושת הילדים היקרים לנו מאוד. יוזמה ברוכה. אני מסכים אתכם שאחדות לא תבוא בכוח. בסוף אחדות תבוא בזה שאנחנו נהווה דוגמה. אמרתם דברים נכונים. יחד עם זאת, זה לא בא על חשבון משהו אחר. אנחנו עוסקים כאן בוועדה בדברים גדולים מאוד וגם בחוק הזה שלדעתי הוא חוק חשוב. זה נכון שאחדות לא תבוא בכוח אבל עצם מהותו של החוק שאומר יום אחד בשנה, לפחות יום אחד בשנה, אנחנו נזכיר לעצמנו שעם אחד אנחנו, שמשפחה אחת אנחנו. אנחנו צריכים לציין את זה ולדבר על זה במערכת החינוך ובשאר המערכות במדינת ישראל ובראשן כאן בכנסת וגם להזכיר לעצמנו נציגי הציבור שבסוף, למרות חילוקי הדעות ולמרות כל הדברים שיש מסביב, הפוליטיקה וכולי, בראשונה אנחנו עם אחד, משפחה אחת ואנחנו צריכים ללמוד לחיות אחד עם השני ולא אחד לצד השני כי גדולים הדברים שמחברים אותנו מאשר הדברים שמפרידים אותנו.

אני מקווה שהחוק הזה יעבור מהר כך שנוכל לפחות פעם בשנה להזכיר לעצמנו. אני לא אומר שאחדות צריכה להיות יום אחד. אחדות צריכה להיות 365 ימים בשנה אבל יום אחד אנחנו בוודאי צריכים להזכיר לעצמנו לבל נשכח את 365 הימים האחרים.

בוקר טוב. אני לא יודע אם מישהו כאן התכוון לזה, כנראה שכן, אבל ב-א' בסיוון זה בחודש השלישי. התכוונתם לזה, משפחת שער? בחודש השלישי, ב-1 לחודש, ביום הזה באו מדבר סיני. אני לא יודע אם מישהו התכוון לזה אבל ראיתי שכך זה יצא. זו הפעם הראשונה שמוזכרת אחדות בעם ישראל, ב-א' בסיוון.

אני אבא של איתן שחטוף בעזה מעל שבעה חודשים. אנחנו מתפללים שאיתן חי. אנחנו לא יודעים. יש לנו היום מציאות מול האויב הרע שלנו שהפן הלאומי מתלכד עם הפן האישי. זאת אומרת, היכולת שלנו להגיע לשחרור החטופים תלויה מאוד מאוד בהכנעת האויב. ככל שאתה רודף אחרי עסקה, כך העסקה בורחת ממך כי האויב הזה לא רוצה לעשות איתך עסקה אלא הוא רוצה להמשיך למרר לנו את החיים, להמשיך להחזיק בחטופים כדי שיהיו בשבילו מגן אנושי, להמשיך לבשל את החברה הישראלית שהחטופים כל כך יקרים לה ולכן אין לסמוך עליו שהוא יבוא איתנו לעסקה אלא יש להכריח אותו לבוא ולהחזיר לנו את החטופים וזה יתכן רק אם אנחנו נפעיל יותר לחץ מכפי שקיים היום.

אם אני לא טועה, היום שמונה חטיבות נלחמות ברצועת עזה וכמובן שאנחנו מוסרים כאן הצלחה וברכה לכל החיילים האהובים שלנו. לכל אחד כאן יש מכרים וקרובי משפחה שנלחמים שם ממש כרגע ומסכנים את החיים עבורנו כולנו כדי להביא את החטופים. אנחנו דורשים מהממשלה להחריף אתה צעדים מול חמאס. אנחנו רוצים לראות מלחמה הרבה הרבה יותר עצימה.

אנחנו צריכים להיות בעלי הבית בכל מה שקשור למה שנקרא החלוקה ההומניטרית. כאשר חמאס יראה שאנחנו שולטים בשטח, אנחנו אלה שמחלקים את הלחם, זה קודם כל יראה לו שאין לו תקווה, ושנית, יראה לאוכלוסייה העזתית שאנחנו בעלי הבית וכדאי לשתף איתנו פעולה. לשתף איתנו פעולה זה להביא לנו את החטופים כי יש חטופים שמוחזקים על ידי משפחות עזתיות בבתים שלהן ולא במנהרות. כשהם יראו שאנחנו בעלי הבית, הם ירצו להסתדר איתנו איכשהו. לכן אנחנו חייבים לקחת פיקוד ושליטה על ההכנסה של הסיוע ההומניטרי והחלוקה שלו.

גם כאן יש לנו עוד הזדמנות שעוד פעם הפן הלאומי מסתדר ומתלכד עם המציאות הריאל פוליטית. אני מזכיר לכולם שרצועת עזה היא החוף של הנגב המערבי. אפשר לחלוק על זה, אפשר לומר אתה הזוי, אתה משיחי, אתה כך ואתה כך, אבל חברים, זה חלק מארץ ישראל. קשה להגיד את זה אבל עד שלא נגיד את זה, אנחנו ניחשב ככובשים בארצנו. לא כבשנו משהו שהוא לא שלנו. בכל אופן, כאשר אנחנו נשלוט בשטח, אנחנו נייאש את חמאס. אנחנו רוצים להוציא להם את התקווה שיום אחד הם ישלטו שם. כאשר נוציא להם את התקווה הזאת, הם ייכנעו וישיבו לנו את החטופים שלנו. ביום הזה כולנו צריכים להתלכד סביב צה"ל וכוחות הביטחון כדי לחזק את המלחמה. כל דבר שמחליש את צה"ל וכוחות הביטחון, אסור שהוא יקרה עכשיו. כל דבר אחר שמעסיק עכשיו את המשטרה ואת כוחות הביטחון, אסור שהוא יקרה עכשיו.

היית בכביש 1?

עדיין לא הייתי בכביש 1. שמעתי. לכן אני אומר.

אלה שביקשו סעיף 48 לא מצליחים להתרומם. אדוני היושב-ראש, הם ביקשו סעיף 48.

סעיף 46.

כל דבר שמחזק את המלחמה, בפנים. כל דבר שפוגע במאמצי המלחמה וממילא בהשבת החטופים, בחוץ. קודם כל נשיב את החטופים על ידי הכנעת האויב ולשם כך מלחמה חזקה ואז נתפנה לדברים האחרים.

אני אומר ואסכם שאני מבין שיש דעות באשר לדרכי הפעולה להחזרת החטופים. אני רוצה לומר שלא משנה הדרך אלא בסוף התוצאה. כולנו רוצים את החטופים שלנו, את המשפחות שלנו, את האחים והאחיות שלנו כאן, כאן ועכשיו, בריאים ושלמים. באשר דרכי הפעולה יש חילוקי דעות ולכן יש את הקבינט הרחב והמצומצם בו מיוצגים – כרגע לדעתי לא מספיק – צבעים מהעם. אני חושב שכולם היו צריכים להיות חלק מהקבינט כדי לשמוע את כלל הקולות אבל כמובן בסוף כל אחד לוקח את ההחלטות שלו היכן להיות שותף והיכן לא להיות שותף. אני מקווה שגם שם נצליח לראות אחדות מלאה, חזית אחת שבאה ומראה לעם ישראל כולו ולעולם כולו, כי בסוף גם העולם מסתכל עלינו, שיש רצון אחד להחזיר את החטופים ולהחזיר את הביטחון לאזרחי מדינת ישראל.

אני רוצה לדבר עכשיו בכובע של מורה. אחדות זה ערך. מי שמעורב במה שקורה במערכת החינוך יודע שכל שנה יש נושא שנתי. לא פעם אחת הנושא של אחדות היה הנושא השנתי. זאת אומרת שמגיל גן ועד בגרות עסקו בערך אחדות. יש תוכנית לימודים שלמה שקוראים לה מפתח הלב שעוסקת בזה.

הייתי מורה. לימדתי את זה.

גם אני. יש שם מרחב פדגוגי ענק עם מערכי שיעור ועם רעיונות. תכניסו את זה שוב למערכת. זה לא צריך להיות יום אחד אלא זה צריך להיות כל יום. כל יום במערכת החינוך לדבר על שבת אחים גם יחד. בקבלת שבת לשיר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. לדבר על הערך הזה כל יום ולא יום אחד. דיברתי קודם על פנייה למפקחים, למנהלים, פנייה נוספת. זה מתחבר לזה וזה עושה את העבודה. אנחנו המבוגרים צריכים להנחיל את הערכים לילדים מגיל אפס, מהיסוד, לתת להם את הדוגמה ואת המופת כדי שיגדלו ויהיו אנשים טובים.

מחויבות אישית.

נכון. הכול קשור לזה. כבר עשו את העבודה. העבודה קיימת. מרחב פדגוגי ישב וכתב מערכים.

העמדה שלכם חשובה לנו ואני אשמח אם תישארו לדיון ביום האחדות כי אני באמת חושב שהאמירות שלכם והמחשבות שלכם תורמות לעצם הדיון סביב החוק.

צח, אם אפשר לתת לנו סקירה כללית היכן אנחנו עומדים בעניין חוק האחדות, היכן הנקודות שעדיין לא הובהרו כדי שנוכל להתקדם.

(היו"ר לימור סון הר מלך, 10:07)

תודה היושב-ראש. אנחנו צריכים לחזור על הסעיפים האופרטיביים, הפעולות לציון יום האחדות. מסעיף 3 ואילך. בדיון הקודם משרדי הממשלה קיבלו קצת שיעורי בית. חלק מהדברים נמצאים בנוסח שלפניכם וחלק מהם נמסרו לנו בשלב קצת יותר מאוחר ולכן הם יעלו בדיון בעל פה ונוכל להכניס אותם לנוסח. במיוחד לדייק את הסעיפים בהם הגופים שיצטרכו לציין את יום האחדות והחוק יחול עליהם. יש איזשהו סעיף תקציבי. אלה עיקרי הדברים ממעוף הציפור.

חבר הכנסת אברהם בצלאל, בבקשה.

בוקר טוב לכולם. משפחות יקרות, משפחות של חטופים. כולנו תפילה – ואני ברמה האישית – כל עם ישראל, יום יום מזכירים, יום יום מתפללים, יום יום חושבים וזוכרים ועושים את כל מה שאפשר גם במה שאנחנו מאמינים וגם בדרכים אחרות לנסות לעזור ולדאוג ולקוות שבעזרת השם יחזרו כמה שיותר מהר בריאים ושלמים עד כמה שאפשר, עד כמה שניתן. כמו שאמרת, אנחנו נבחרי העם שאתם בחרתם, שהעם בחר בנו, ואנחנו צריכים לעשות את הכול כדי שהעם שבחר בנו יהיה מרוצה, בוודאי בתקופה הקשה הזאת.

לנושא החוק עצמו. אנחנו רוצים להזכיר את משפחת שער, בת גלים והבעל היקר אופיר, שבאמת משנת 2014 עובדים קשה ויום יום כדי לנסות להביא את הדבר החשוב הזה והוא חשוב. אולי הוא לא הדבר הכי חשוב שיש כי אחדות צריכה להיות יום יום אבל בוודאי כאשר מכניסים את זה למערכת החינוך, כמו שאמרה כאן קודם אשת החינוך שהייתה כאן, כשלומדים את זה ונמצאים בזה, אין ספק שזה משפיע. זה חשוב מאוד שהילדים שלנו יחיו עם זה ולפחות לציין את זה פעם בשנה כדי שנחיה עם זה כל יום כפי שצריך.

חינוך הוא חלק בלתי נפרד מחייו של כל אדם בכל מקום שהוא נמצא בעולם. כך היה אלפי שנים וכך גם כיום. כל אדם מעוניין להעניק לילדים שלו את החינוך כפי השקפת עולמו. דורות שלמים אנשים מסרו את נפשם עבור החינוך שלהם. יש אנשים שחצו מדינות עבור חינוך ילדיהם. העתיקו את מקום מגוריהם ונאבקו להכניס את הילדים שלהם למוסדות מסוימים רק עבור החינוך. לכל מגזר יש את הדברים אליהם הוא רוצה לחנך את ילדיו כאשר הנהגות מסוימות מהוות קו אדום במגזר אחד ובמגזר אחר מהווה ערך עליון. יחד עם זאת יש דברים מסוימים בהם החינוך בכל המקומות העלה על נס דברים כמו כבוד לזקנים, כיבוד אב ואם.

לצערנו בתקופה האחרונה העם היושב בציון נחלק לשתי קבוצות כאשר תחילה נראה היה שההבדל ניתן לצמצום. בתחילת הדרך זה היה נראה כאילו נצליח לסדר את זה אבל ככל שחולפים הימים וחולף הזמן נראה כי משימה זאת הולכת ונהיית קשה, מאתגרת ומורכבת יותר ויותר. יחד עם זאת גם בעת הזאת יש ערכים מסוימים בהם יש קונצנזוס אליו כולנו מחנכים את ילדינו ואת חשיבותה של האחדות. גם בימים מורכבים אלה ארגוני הצלה וצוותי הרפואה לא מבדילים בין דם לדם ועושים את מלאכתם מלאכת הקודש עבור כל הזקוק. גם בימים אלה כל נפילה של חייל חותכת בלב כל אחד ואחד מאיתנו. אני רוצה להזכיר כאן את ההלוויה של החייל אילן כהן ביום שישי שזכיתי להיות בה – אני מרגיש זכות על שהייתי בהלוויה שלו – ולראות אנשים מכל גווני הקשת, כל סוגי האנשים, חרדים ושאינם חרדים, דתיים ושאינם דתיים. ערב שבת ופשוט אלפי אנשים ועשרות אלפי אנשים נוהרים כדי לחלוק כבוד אחרון לחייל. דני, נכון? לא טעיתי. זאת האחדות האמיתית שלנו.

נכון.

(היו"ר יוסף טייב, 10:12)

אמרתי שעמי כעמך ישראל. אמרתי, הקדוש ברוך הוא, רק בשביל זה תחזיר את החטופים שלנו. תראה מה זה עם ישראל. ערב שבת, לראות את אלפי האנשים נוהרים עם ילדים. יצאו עם רמקולים בכל השכונות ואנשים הגיעו כדי לחלוק כבוד לחייל שלא מכירים אותו רק בגלל שהוא מסר את נפשו כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן. הוא חייל בודד.

אני אומר שברוך השם יש לנו גם אחדות, יש גם את החלק הזה, ועל זה יש קונצנזוס. אני חושב שההצעה הזאת תכניס את ערך האחדות במערכת החינוך כערך חשוב, עליון ואף קריטי בימים אלה. אם לא נדע להדגיש את המאחד, לצערנו לא תהיה לנו דרך להמשיך לחיות כאן ביחד.

לכן אני חושב שהצעת החוק הזאת היא הצעה חשובה מאוד. אמנם עובדים עליה כבר כמה שנים ואני שמח ומקווה בזכותך היושב-ראש ובזכות משפחת שער שנמצאת כאן ובזכות עוד אנשים טובים שדחפו, פעלו ועשו את כל מה שאפשר כדי שנוכל להכין את הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית ואני מקווה שבימים הקרובים היא תעבור. לפחות נציין, אבל בזה שנזכור שיש ציון יום אחד אנחנו כנבחרי ציבור נוכל לעבוד על זה יום יום כדי לחיות ולהראות את האחדות שחשובה לדורות הבאים ולדורות שנמצאים כאן. אולי בזכות האחדות הזאת הקדוש ברוך הוא יגאל אותנו בעזרת השם בקרוב.

כמו שאומרים יום הזיכרון, יום האחדות, אני חשה כבר שבעה חודשים יום זיכרון. אחדות צריכה להיות במהלך כל השנה ולאו דווקא יום אחד. נכון, אני מבינה שצריך טקסים מיוחדים וצריך נאומים. אין לי כל בעיה שזה יהיה יום מוגדר וידוע.

אני רוצה לומר לך משהו אדוני היושב-ראש. בן גוריון בכור ההיתוך שלו רצה להפוך את כולם, את כל העולים שהגיעו מכל קצוות העולם, להפוך אותם לצברים, לישראלים. ז'בוטינסקי לעומת זאת אמר לא, לא צריך להפוך את כולם לדבר אחד ואחיד אלא צריך לתת למרוקאים את התרבות שלהם, לאתיופים את התרבות שלהם, לרומנים את התרבות שלהם. הוא הגדיר את זה כמו תזמורת. יש חצוצרה, יש גיטרה, יש פסנתר וביחד יוצרים שיר אחד ומנגינה אחת טובה. זה מה שאני חושבת שצריך לעשות מבחינת האחדות. כל אחד בתחום שלו, ברצונות שלו ובתרבות שלו יביא את האחדות.

אמרה נכון אותה גברת שהייתה כאן והיא מורה. יש באמת תוכניות לימודים שעבדו עליהן אבל לצערי הרב בשנים האחרונות תוכנית הלימודים הפכה למשהו אחר לגמרי, כל מיני רעיונות קצת פרוגרסיביים ורעיונות שבאים לנסות לחקות את המערב כאשר לא תמיד המערב הוא הדבר הנכון. ידוע מאוד שמהמזרח יצאו חכמים גדולים עם כל מיני אג'נדות שעד היום אנחנו מיישמים אותן והן טובות ומצוינות.

אני חושבת שבאמת צריך שביום האחדות הזה דווקא בשונות שבנו ניתן ביטוי לשונות שבנו כדי שכל אחד ירגיש טוב עם עצמו. אחרי ה-7 באוקטובר יש באמת ובתמים צורך בקירוב לבבות. אני תמיד אומרת שאנחנו כנראה ישנו. אני לא ידעתי שיש כזאת קוטביות בתוך החברה הישראלית, אחד מדבר על יהודה, אחד מדבר על ישראל, נפריד את זה, נהיה שני עמים. כל הדברים האיומים האלה שיכול להיות שלא הייתי מספיק ערה להם במהלך שנות חיי. אני אומרת שיש צורך משמעותי בקירוב לבבות. צריך למצוא את החיבורים המתאימים בין האוכלוסיות, בין המגזרים, בין הקבוצות השונות של עם ישראל בארץ ישראל. דווקא לכבד, אני מכבדת את התרבות שלו שהוא גדל בה, הוא יכבד את התרבות שאני גדלתי בה. כשאני נכנסת לאיזה מקום ושואלים אותי מה עם קוסקוס ומופלטה אני אומרת להם שאני לא יודעת להכין לא קוסקוס ולא מופלטה אבל אני יודעת להכין שניצל טוב. לכן הסטיגמות האלה צריכות להימחק, צריכות לצאת מהעולם הזה ויש צורך באמת ובתמים, צורך כביר, בעידוד ובשמירה הדוקה על השלמות ועל החוסן של החברה הישראלית כי לאחדות הזאת יש משמעות מאוד חשובה. האויבים שלנו מסתכלים עלינו. האויבים שלנו חשים את החולשה שלנו כשאנחנו לא באחדות.

אם כן, לא הייתי קוראת לזה יום האחדות אבל כן הייתי קוראת לזה קריאה לכל העם הנפלא והנהדר הזה בואו נתאחד ביחד, בואו נהיה ביחד כי אין לנו ארץ אחרת ואין לנו שום הזדמנות אחרת. ה-7 באוקטובר פקח לכולנו את העיניים. יש לנו הרבה מאוד אויבים ואנחנו חיים על החרב שלנו. כמדומני שאמר את זה שר הצבא במדינת ישראל יואב. אמר האם אנחנו נחיה על החרב שלנו, כן, לצערנו הרב נחיה על החרב שלנו. אין לנו ברירה אחרת. לכן אנחנו צריכים להיות מאוחדים ולא אויבים אחד לשני.

אני לא רוצה להאריך כי חשוב לי שנקדם את החוק ונוכל להצביע עליו בקריאה שנייה ושלישית. לכן אני רק אומר שני דברים קצרים.

אמרה כאן קודם שרי שבמערכת החינוך היו תוכניות רבות על אחדות והיא נקבה בכמה שמות. כנראה, ככל שהיא אמרה, ככל שהבנתי את דבריה, היום הם כבר לא במערכת ולכן יש חשיבות לחוק הזה. החוק הזה ידאג שהדבר הזה יישאר ויהיה ממש נטוע בפנים ולא אחד יחליט שזה מתאים ואחד יחליט שלא מתאים. לכן יש חשיבות לערך של היום הזה.

אני מסכימה עם קטי שאולי צריך לקרוא לחוק הזה, ואולי זה הזמן, לקראת קריאה שנייה ושלישית אפשר עוד לשנות את החוק, וזה יהיה יום לציון ערך האחדות. כלומר, זה לא יום האחדות אלא זה ערך האחדות שהוא ערך בין החשובים שלנו כעם. רק כשנהיה מאוחדים ננצח. שוב אני רוצה להדגיש את זה ולומר שאנחנו לא צריכים להיות אחידים. דני, יש מישהו שחושב שהכי נכון להחזיר את החטופים בדרך מסוימת, יש אחר שחושב שהכי נכון והכי מהיר יהיה להחזיר אותם בדרך אחרת. מותר לנו לחלוק. אי אפשר לפסול את זה ואי אפשר לפסול את האחר וזה הרעיון באחדות. את זה מנסה גם חברתי וכל יתר המשפחות וכל מי שרוצה לעשות בתוך החוק הזה. אנחנו באמת מלווים את החוק הזה לא מעט שנים ובשל בירוקרטיה כזו ואחרת שמסיבות כאלה ואחרות זה לא צלח. אנחנו צריכים להעביר את זה. זה אחד הערכים החשובים לנו. זה לא פוגע בכך שכל יום ויום צריך לא רק לדבר על האחדות אלא גם לעשות אותה.

אני חייבת לומר לך שאני עצמי הולכת למטה החטופים בתל אביב. אני הולכת לכיכר שלהם. אני גם הולכת למאהל הגבורה ולפעמים הם חלוקים אחד עם השני אבל מה לעשות, אני הולכת גם לאירועים של פורום תקווה. כל אחד מייצג פלח אחר אבל כל אחד רואה באחר את האח שלו שמותר לו להתווכח איתו. זאת האחדות.

אנחנו מאוחדים גם אם יש בינינו מחלוקות.

נכון מאוד.

אין סתירה בין מחלוקות לאחדות.

אני מקווה שעוד היום נצליח להעביר כאן את הצעת החוק ובעזרת השם במהלך השבוע במליאה והחוק ייכנס לספר החוקים. תודה למציעים, תודה לחברי הכנסת שבאו לכאן להביע את עמדתם ותודה ליושב-ראש.

אני רוצה להתייחס בקצרה לאמירה שהייתה כאן לפיה להעלות את הצעת החוק דווקא עכשיו זה פתטי. אני רוצה לומר שאם יש זמן להעלות את החוק הזה, זה עכשיו. שבת שמחת תורה הגדירה לנו מה קורה ואיזה מחיר אנחנו משלמים כאשר הדבר הזה לא קיים. החוק הזה, אין לי אשליות, אני לא חושבת שזה מה שייצור את האחדות אבל בוודאי שהדבר הזה ייצור שיח בנושא הזה כאשר אנחנו אומרים כאן היום שיש סדרי עדיפויות והנושא הזה עומד בראש סדרי העדיפויות שלנו. כן. איך אנחנו מדברים, איך אנחנו מתנהגים, איך אנחנו מתייחסים, איך אנחנו מרגישים את הדבר הזה ואיך אנחנו הולכים עם זה.

הדברים נאמרו ואכן אנחנו לא חייבים לחשוב אותו דבר. אנחנו לא חייבים לחשוב שהדברים צריכים להתנהל ביחס לדברים מסוימים אותו הדבר אבל זה לא סותר את זה שאנחנו אחים, שאנחנו אוהבים. היסוד והבסיס הוא שעל כל הפשעים תכסה אהבה. אם אנחנו לא מבינים את הדבר הזה ואם אנחנו לא רק לא מבינים אותו אלא אנחנו לא חיים אותו. אנחנו התעסקנו בנושא הזה כבר לפני ה-7 באוקטובר. ישבנו כאן. לצערי הרב לא היינו כאן הרבה חברי כנסת אבל דרשנו ואמרנו והתרענו שאם הדבר הזה לא יהיה, אנחנו לא נהיה. הגיעה שבת שמחת תורה והראתה לכולנו מה קורה כאשר הגדר והמחיצות והמרחק, הכול נופל. מבחינתי זה צריך לעמוד לנגד עינינו כל רגע, כל שנייה, כל שעה. זה שאנחנו חושבים אחרת, זה לא אומר שאנחנו פחות כואבים. זה שאנחנו חושבים שדברים צריכים להתנהל אחרת, זה לא אומר שאנחנו פחות מתייסרים במציאות שאנחנו נמצאים בה.

אני חושבת שהגילוי הכי גדול שהיה בתקופה האחרונה הוא שאנחנו אחים. אני חושבת שמה שהתגלה מתוך השבר הגדול, מתוך החורבן הגדול, מתוך הסבל הגדול זאת דווקא הגבורה, דווקא האחווה, דווקא האחריות ההדדית, דווקא הרעות, דווקא מסירות הנפש שלנו אחד עבור השני. זה מה שנחשף, זה מה שנגלה ואני רוצה שזה מה שידובר בו כאן. אני רוצה שזה יהיה השיח.

אני רוצה לברך את משפחת שער ואת המשפחות הנוספות שעוררו את כולנו לדרישה הזאת, שעמדו שם גם בזמנים שהייתם צריכים להילחם על הדבר הזה ובמשך שנים עמדתם וידעתם לקרוא את הדברים טרם שהם קרו, להתריע ולהגיד זה הדבר שהוא קריטי כאן בשביל הקיום שלנו כאן. אני רוצה להודות לכם. אני לא יכולה להסתכל ואפילו לחשוב שהדבר הזה פתטי. אם אנחנו לא נבין שזה הדבר ואם אנחנו לא נהיה אחד לצד השני, חס וחלילה אנחנו לא נהיה כאן. תודה רבה.

יישר כוח גם לך אדוני היושב-ראש. היינו בדיונים עוד בטרם התרגשה עלינו המלחמה הזאת. אני באמת רוצה להודות למשפחת שער ולמשפחות האחרות על החשיבות הבלתי רגילה לעסוק בנושא הזה. הנושא הזה הוא רק מקבל משנה תוקף עכשיו. הוא תמיד היה חשוב, יש בו חשיבות איך אנחנו משלימים ואיך אנחנו חיים בתוך כל השבטים כאשר כל אחד מביא את הערך התוספתי שלו לתוך המרחב הציבורי, לתוך האומה כולה, ולכן דווקא העיסוק בחוק הזה עכשיו זה רק מקבל משנה תוקף ובוודאי שהוא לא פתטי. לכן אני מודה על כך.

דיברנו על כך גם בעבר. אחדות אינה אחידות. אמרה קודם חברת הכנסת קטי שטרית ואכן אני חושב שיש לנו כל כך הרבה שוני, כל כך הרבה עושר וכל כך הרבה יצירתיות, יזמות ויכולת מחשבה שונה וזה הדבר הנפלא בעם הזה. כותב המהר"ל שהברכה הגדולה של הגלות היא היכולת של כל גלות וגלות לשמור משהו מיוחד בתוך עם ישראל. החושך הגדול של הגלות, אם יש בו ברכה – זאת העובדה שכל שבט ושבט, כל קהילה וקהילה שמרה משהו מסוים אותו היא מביאה לכאן. בפרשת השבוע האחרונה הרב יהונתן זקס כותב על תפקיד המועד. למה התורה מפרטת כל כך הרבה על המועדות. למה היא מפרטת על כל מועד ומועד ועל כל אחד ואחד. הוא כותב משהו מאוד יפה ואולי זה ממש רלוונטי לקביעת ימי אחדות. הוא כותב שכאשר יש מועד, כאשר יש זמן ובו יש נושא מסוים, כל אדם ואדם מתכנס לתוך הנושא ומברר בתוכו היכן הוא בתוך הנושא הזה. אם אנחנו מדברים על פסח – על החירות, על העבדות, על כל הסוגייה של פסח. אם אנחנו מדברים על סוכות – הסוגייה של האמונה ביכולת להיות בחוץ ועדיין להאמין בבורא עולם. כך על כל החגים.

לכן אני רואה חשיבות דווקא גם אם זה נקרא יום האחדות ולא יום לציון האחדות. זה גורם לנו כעם, גורם לנו כחברה, להניח לרגע ולהנכיח במציאות היום יומית שיח על הנושא הזה ושיח על הנושא הזה הוא חשבון נפש אישי, זה חשבון נפש לאומי, זאת מחשבה איך אני מייצר מציאות אחרת במה שמקולקל בסוגייה הזאת ולכן אני רואה בו משהו שהוא מאוד חשוב ואמרתי שדיברנו על זה כאן קודם למלחמה הזאת. אני חושב שיש חשיבות לציין יום שהוא יום האחדות כי יום כזה מייצר סדר יום, כי יום כזה מייצר חשבון נפש, כי יום כזה מייצר הזדמנות לתיקון.

אני רוצה להודות גם לך אדוני היושב-ראש, גם לכל חברי הכנסת וגם למשפחת שער ולכל מי שעסוק בנושא הזה ומבקש להמשיך ביתר שאת. הנושא הזה חשוב יותר מאשר בעבר. אנחנו כרגע, ברגע נתון זה, להגיע לכאן לקח לי זמן, כי כל אחד חושב שלהנכיח את הסוגייה שלו זה צריך להיעשות בדרך מסוימת, אם זה בחסימת כביש או לומר דברים מסוימים. לכן אני מברך על כך שהצעת החוק תעבור כאן בהכנה לקריאה שנייה ושלישית ואני מקווה שהיא תעבור במליאה ותיכנס לספר החוקים ובספר החוקים יתוקצב בצורה ראויה בכל המשרדים הרלוונטיים וכל משרד ומשרד יקצה כסף כדי לציין במשרדו את יום האחדות. זה יכול להיות ברווחה, זה יכול להיות בחינוך, זה יכול להיות בתעסוקה, זה יכול להיות בכל משרד ומשרד. ברגע שהדבר הזה יתפוס מקום בסדר היום של כל משרד ומשרד, אין ספק שהמציאות שאנחנו חוזים ורואים כרגע תהיה פחותה יותר כי כל אחד יסתכל פנימה אל חשבון הנפש שלו. תודה רבה ובהצלחה לכולנו.

בת גלים, את רוצה לומר כמה מילים? לאחר מכן נרד למהותם של דברים.

כן. אני אשמח. תודה רבה. בוקר טוב. כמובן תודה רבה ליושב-ראש שבחר לפתוח בנושא הזה, תודה רבה לחברי הכנסת שהצטרפו לדיון וכמובן תודה רבה לכל מי שבחר להיות כאן איתנו היום.

אני רוצה לומר שלבי עם משפחות החטופים. מאחר והם פתחו כאן את הדיון, אי אפשר שלא להתייחס אליהן. הכאב הוא עצום. זה ברור שכולנו מאוחדים ברצון להשיב את החטופים. יש מחלוקת על הדרך ואני חושבת שזה הגיוני וזה לגיטימי, אם זה נעשה בדרך מכבדת. אין בעיסוק של החוק הזה היום בוודאי משום הפקרה ומשום מחשבה אחרת אלא להפך, אני רוצה להזמין את המשפחות של החטופים לייצר אחדות בעם סביב הסוגייה הזאת. זה שומר את האחדות. תוך כדי המאבק לנסות לייצר אחדות. בעיניי זאת היכולת והחוזקה שלנו. אם היו משכילים לייצר אחדות סביב הסוגייה הזאת, היינו הרבה יותר חזקים כולנו.

התייחסו כאן למושג יום אחדות. מבחינתי זה מובן מאליו שלא מדובר ביום אחד אלא מדובר כאן בתהליך. אנחנו עסוקים בתהליך הזה כבר 10 שנים. התהליך הזה בא מלמטה. החוק הזה מגיע מהשטח. כבר יש יום אחדות בבתי ספר, במערכת החינוך, במתנ"סים, ברשויות מקומיות, בתנועות נוער. יש המון שיתופי פעולה. היום הזה כבר קיים אבל כדי לעגן אותו, כדי שלא יקרה שמערכי שיעור יוצאים ונופלים, כדי שלא יהיה תלוי אנשים מסוימים, תלוי משרות, תלוי תפקידים, אנחנו רוצים לעגן את זה בחקיקה. לכן זה ברור. גם היום יום האחדות מתנהל בפועל במשך שנה שלמה. יש המון פעילויות שמטרתן לחבר, לחזק ולאחד. אני חושבת שזה שמציינים את זה כיום אחדות כשם, זה מובן לכולם שאנחנו לא מתעסקים בנושא הזה רק ביום עצמו. זה באופן סימבולי כדי באמת לתת לזה יותר נראות, יותר אולי אירועים, יותר ביטוי ציבורי, אבל בפועל זה ברור שהעשייה היא תהליך, היא תהליך שנתי והיא תהליך שכבר מתקיים מזה עשור.

אני כן רוצה לומר שדווקא כמי שבאה מהשטח אני כן מרגישה שיש התחזקות בנושא הזה ושיותר אנשים רוצים להיות שותפים בנושא של אחדות, שיותר אנשים מבינים שזה חוסן לאומי ושזאת לא פריווילגיה ושיותר אנשים וגופים וארגונים קמים סביב הסוגייה הזאת. כשאני הייתי לפני 10 שנים, אנחנו היינו כמעט בודדים במערכה בסוגייה הזאת, היום כבר הרבה יותר אנשים שותפים ומבינים שזה מה שנצרך וזה כבר סוג של התקדמות. זאת אומרת, השינוי כאן לא יקרה ביום אחד. זה שינוי שהוא תהליכי ובעזרת השם אנחנו רוצים גם לראות תוצאות ולהרגיש את השינוי בשיח את השינוי בהכלה אבל אלה תהליכים מאוד ארוכים.

אני מאוד אופטימית כי אני כן רואה התקדמות. אני כן רואה שהחברה זזה והיא מתקדמת. לא תמיד זה נראה כך, בתקשורת לא תמיד זה מה ששמים בקדמת הבמה, ואני כמובן מזמינה את חברי הכנסת לתת דוגמה אישית בשיח במליאה ובציבור. כמובן עיני העם נשואות למנהיגים כדי לראות דוגמה אישית.

יש כאלה שמדברים ויש כאלה שעושים אחדות.

אני באה מהשטח ואני מאוד אופטימית כי אני כן רואה יותר תהליכים של אנשים שמוכנים לצאת מאזור הנוחות שלהם ולקחת חלק באירועים שבעבר הם לא היו מוכנים להיות בהם. מבחינתי זאת התקדמות.

רציתי לומר שהדיון היום הוא לא על המהות כי כולכם דיברתם על החשיבות ועל המהות. בזה אנחנו מסכימים. אנחנו כבר לקראת קריאה שנייה ושלישית. אני רציתי לדבר על הפרטים ולשם כך הגעתי היום. ברשותך, אני אשמח שאנחנו כבר ניכנס לתכל'ס כדי שלא ייגמר הזמן לפני שאנחנו מגיעים לפרטים הקטנים.

דיברת על השם של החוק?

אמרתי שזה נקרא יום האחדות כי המהות שלו מובנת בעיניי.

אפשר לשנות את זה לציון האחדות.

אגב, לדעתי זה מופיע גם בחוק שלך. לציון האחדות.

אני חושב שזה נכון לשנות את זה.

זה פשוט נראה לי מסובך.

את יכולה להמשיך לקרוא לזה חוק האחדות באמירה שלך, באמירה היום יומית. הרבה חוקים הם חוקים מאוד ארוכים וקוראים להם למשל חוק בריאות ממלכתי למרות ששם החוק ארוך יותר.

אמרה לי מנהלת הוועדה שבסעיף המטרות זה מופיע שחור על גבי לבן. יום ציון לנושא האחדות.

הכותרת של החוק.

זה גם קורה בפועל.

צח, אני אשמח שנקרא את הסעיפים שטרם הוקראו. נעבור סעיף-סעיף לקבל את הסכמות משרדי הממשלה והמציעים כדי שנוכל להתקדם.

על סעיף 1 ו-2 דיברנו ולא חלו בהם שינויים מאז הדיון הקודם. אנחנו למעשה מתחילים בסעיף האופרטיבי של פעולות לציון יום האחדות.

3. פעולות לציון יום האחדות

יום האחדות יצוין, בין השאר –

(1) בכנסת ובוועדת החינוך התרבות והספורט של הכנסת במועדים מיוחדים ואחר כך נתאים כאן את הסדר של הדברים עם הנסחית.

במועד האמור בסעיף 2 או במועד סמוך לו. חל יום האחדות בפגרת הכנסת, יקבע יושב ראש הכנסת מועד חלופי.

זאת תוספת שאנחנו מציעים למקרה שתהיה פגרה, היושב-ראש יוכל לקבוע מועד חלופי.

מקובל על המציעים?

כן.

אם תהיה פגרה, אין מה לעשות.

למרות שחשוב להדגיש שבמקרה של פגרה עדיין, הרישה של הסעיף עדיין חלה במועד האמור או במועד סמוך לו אבל ליושב-ראש תהיה מידה מסוימת של גמישות.

(2) באירוע מיוחד בישיבת הממשלה, אם תבחר לעשות כן, במועד האמור בסעיף 2 או במועד סמוך לו.

בדיון הקודם העלינו שתי סוגיות. כדאי להטיל אחריות על מישהו ספציפי, ראש-הממשלה, משרד ראש-הממשלה, מזכיר הממשלה, אירוע מיוחד בישיבת הממשלה ומי בעצם קובע את זה. זו הייתה סוגייה אחת.

בדרך כלל זו מזכירות הממשלה.

מזכירות הממשלה נמצאת כאן. לא כאן. ננסה להעלות את רותם ב-זום.

העניין הנוסף הוא אם תבחר לעשות כן, כבר היום הממשלה רשאית לבחור לעשות כן. אנחנו לא מאוד אוהבים ניסוחים של אם כן – כן, אם לא – לא, תחליטו מתי שבא לכם. חוקים אמורים להגיד עשה או אל תעשה.

אני ארצה לשמוע את התייחסות מזכירות הממשלה.

אם כן, את זה אני משאיר.

כן, עד שרותם תעלה ל-זום.

(3) באירוע מיוחד בבית הנשיא, כפי שיחליט נשיא המדינה.

נמצאת כאן נציגת לשכת הנשיא.

הייעוץ המשפטי של בית הנשיא. לנו כמובן אין כל התנגדות לנושא עצמו. הנשיא חושב שזה נושא חשוב מאוד והוא לגמרי מגויס לנושא. אבל יש לנו בעיה עקרונית שאני מביעה אותה שוב ושוב גם לגבי יום בריאות הנפש, גם לגבי משפחות היתומים, גם ביום העלייה. יש בעיה עקרונית לקבוע בחקיקה ראשית קיום אירוע בבית הנשיא. זה משפיע על לוח הזמנים של הנשיא, זה משפיע על התקציב של בית הנשיא, זה משפיע על סדרי עדיפויות של הנשיא ואנחנו חושבים שזה לא נכון.

מה שכן, ובגלל שהנשיא מאוד מאוד מגויס לעניין וזה באמת חשוב לו ואין ספק שיתקיים אירוע בבית הנשיא בנושא הזה לפחות בקדנציה הזאת, אנחנו מבקשים להשאיר את זה ולהתאים את הנוסח כמו ביום העלייה, כמו בבריאות הנפש, כמו במשפחות היתומים: יום האחדות יצוין בין השאר בבית הנשיא כפי שיחליט נשיא המדינה. להשאיר שיקול דעת לנשיא ולא לקבוע לו את סדרי העדיפויות.

לא ירדתי לסוף דעתך.

למחוק את צמד המילים "באירוע מיוחד". קודם כל, מיוחד, אני לא יודעת מה המשמעות. כל האירועים אצלנו הם מאוד מיוחדים.

מה ההצעה? מה יהיה כתוב?

זה מתחבר לסעיף (3), לרישה. יום האחדות יצוין בין השאר בבית הנשיא כפי שיחליט נשיא המדינה. גם בסעיף (4) כתוב במערכת החינוך, כפי שיחליט שר החינוך. להוריד את צמד המילים "באירוע מיוחד".

בסדר.

רציתי לומר שכל מטרתו של החוק היא בדיוק לא לאפשר לכל אחד לעשות כפי רצונו ואם יבוא לו ואם יתאים לו. בסוף זה ניסוח החוק. אנחנו משאירים לנשיא אם הוא ירצה וברצונו.

לא אם ירצה.

והממשלה, אם היא תרצה. המועצה להשכלה גבוהה, אם היא תרצה. כולם, אם הם ירצו. אם כן, לשם מה החקיקה הזאת? זה אומר שאני אצטרך להמשיך וכל שנה ללכת לכל הגופים האלה ולוודא שהם באמת מאוד רוצים. מחר יהיה נשיא אחר – באמת אנחנו בקשרים נהדרים עם הנשיא והוא מאוד מחויב לנושא של אחדות - ואז מה יקרה? מה יקרה ביום שאני לא אוכל לצאת מהבית יום יום ולעסוק בנושא האחדות?

מהותו של נשיא המדינה היא לאחד את העם.

זה נכון.

אני יורד לסוף דעתך.

אני אוסיף ואומר עוד דבר. אנחנו מחלקים מדי שנה – והשנה בעוד כשלושה שבועות יתקיים זו הפעם העשירית – פרס לאחדות ישראל. זאת אומרת, זה לא סתם עוד אירוע אולי כמו במערכת החינוך ובמקומות אחרים. השיא של כל השנה ושל יום האחדות הוא בטקס הזה. עבורנו כמובן שהוא מיוחד.

אפשר להשאיר באירוע, בלי מיוחד. באירוע בבית הנשיא. הם לא רוצים סתם ציון אלא אירוע. תורידו את ה-מיוחד כי אני מסכימה שמיוחד היא לא מילה משפטית כי מיוחד לאחד הוא להרים דגל ולשני זה להפריח בלונים.

הניסוח הקודם בהצעת החוק המקורית, לא הממשלתית, התייחס לזה שנשיא המדינה מעניק בטקס רשמי פרס. זה הופיע בצורה מאוד ברורה. זה נותן את המשמעות הנכונה לאירוע הזה, נקרא לו מיוחד או לא נקרא לו מיוחד.

אתם דואגים לפרס ולכן לא צריך לחשוש מתקציב.

ומחר הם לא ידאגו, אז מה יהיה?

אני רוצה להתייחס. קודם כל, ביום העלייה וביום בריאות הנפש וכולי כתוב בצורה אחרת. עלולות לעלות שאלות למה כאן כן אירוע ולמה שם לא אירוע, האם יש הסדר שלילי וכולי. בעינינו צריך לשמור על הרמוניה בחקיקה.

לגבי העניין של הפרס. מסורות בבית הנשיא, אני יכולה להקריא לכם רשימה של מסורות של אירועים – פרס וולף, אירוע יום העלייה, אירוע לציון המאבק באלימות נשים, יום הגירוש מאיראן, פרס תרבות, שזר, פרס שירה. היומן עמוס במסורות ובחקיקה שקובעת לנשיא את סדר יומו וזה לא נכון. זה לא נכון עקרונית. מסורות קורות, זה ימשיך ואנחנו מאמינים שלא תהיה שום בעיה. זה אירוע מהמם והוא יתקיים גם השנה וניפגש אבל בחקיקה ראשית זה לא נכון לקבוע את זה. אם אנחנו כן קובעים אירוע, אנחנו חייבים שזה יהיה מתוקצב כי אנחנו לא יכולים לתקצב את זה בעצמנו. איך שזה היום, זה לא על פי חוק ואז יש קצת יותר מרחב פעולה.

אני רוצה לרדת לסוף דעתך. מה המניע להתנגדות? האם זה עצם התקציב או עצם זה שאנחנו קובעים לנשיא את סדר יומו?

קודם כל, עקרונית, אנחנו חושבים שזה לא נכון לקבוע לנשיא את סדר יומו. אבל אם נשים את זה בצד כי אנחנו בסוף כן נכנסים וזה לא אם יחליט אלא זה כפי שיחליט, אז יהיה בבית הנשיא משהו. אם מחייבים אותנו לקיים אירוע, אנחנו כבר חייבים לקיים אירוע וזה צריך מתקציב המדינה ולכך אנחנו צריכים תקציב. זה לא משאיר לנו שיקול דעת איך לקיים את זה. צריך לקיים אירוע ואם צריך לקיים אירוע, חד משמעית צריך לזה גם תקציב.

משרד המשפטים, יש התנגדות לנוסח? אני מדבר משפטית.

אנחנו חושבים שיש טעם בדברי נציגת בית הנשיא מהבחינה של התקציב.

שבסעיף כן יופיע תקציב?

לא בסעיף עצמו.

איך אני מקבע את זה בחקיקה שאם אני מחייב את בית הנשיא לקיים אירוע, במקביל אני גם דואג לו בחקיקה לתקציב. זה מה שדורשים בבית הנשיא.

ייכנס בחוק תקציב. יהיה תקציב למשרד החינוך.

אלה יהיו ההערות הבאות שלנו לעניין התקציב כאשר לא ברור מה בדיוק התכליות של התקציב, למה הוא מיועד, לאיזה גופים הוא מיועד.

לעניות דעתי אפשר לפתור את זה. אני חושבת שאם כותבים באירוע בבית הנשיא, זה לא אירוע מיוחד ולא צריך תקציב. היום יש לזה תקציב ואתם מממנים אותו.

היום לא. היום משיגים תקציב.

היום אנחנו לא מחייבים את בית הנשיא. זה נושא שמעניין את בית הנשיא ולכן הוא בסדר יומו ובסדר העדיפויות שלו והוא מחליט לקחת מתקציב בית הנשיא ולקיים אירוע. מהרגע שאנחנו מביאים את זה בחקיקה, צריך לקחת בחשבון.

בסוף לבית הנשיא יש תקציב כמו לאירועים אחרים. לא תמיד אתה צריך את האוצר כיוון שיש כאן תקציבים שהם תקציבים מספיק רחבים שיש את הגמישות לומר שכאן אני מקציב. אנחנו לא מדברים על תקציב של מיליוני שקלים. זה לא איזה אירוע שצריך להביא יותר מדי זמרים וכולי. משהו שיכול להיות צנוע והוא לא בעלויות שצריך עבורן להביא תקציב. אני חושבת שאתה כותב אירוע בבית הנשיא כפי שיחליט נשיא המדינה, אני לא חושבת שיש כאן איזו בעיה תקציבית.

אני רוצה לומר איך האירוע מתנהל ב-10 השנים האחרונות. התקציב לאירוע הוא בין 70,000 שקלים ל-100,000 שקלים כאשר רוב התקציב ניתן לבית הנשיא. אני מכתתת את רגליי כדי לגייס כספים כדי לתת לבית הנשיא כדי שהוא ייתן חסות לאירוע. זה אבסורד. זה לא הגיוני משום כיוון.

אני מבקשת להוסיף שלפי חוק יסוד: נשיא המדינה, הסמכויות הן של הנשיא ולא של בית הנשיא. לכן זה עוד יותר מחדד את השאלה.

אם כן, זה כפי שמופיע עכשיו, כפי שיחליט נשיא המדינה.

אם לא אחדות בבית הנשיא, אז מה כן?

דיברת עם נשיא המדינה?

בוודאי.

כשאת אומרת את זה בסעיף (4), עת דיברנו על התקציב, שר החינוך לא יכול להפריש?

נציגת בית הנשיא באה לוועדה ואמרה בצורה מפורשת את עמדתה.

שני מיליון שקלים נקבעו בסעיף (4) והשאלה אם אי אפשר להפריש 70,000 שקלים?

אם יפרישו אלינו מהסכום הזה, אז בסדר, נקיים אירוע מהתקציב הזה. אבל אם לנו תקציב, אנחנו לא יכולים לשאת בו.

אני אומר לך משהו. לתת לכם תקציב, חייבים לתת לכם אבל יש לי תחושה מאוד לא טובה שזה סוג של לנסות, יש כאן חוק, מעבירים אותו, אז בואו גם ניקח.

לא. זה לא.

כשבית הנשיא עושה אירועים, הוא לא בודק מי נותן לו מה. הוא מחליט עליהם מראש.

ממש לא. קודם כל, התברכנו בנשיא חרוץ מאוד.

ברור. סליחה, אני לא חושבת שהבעיה היא אצל הנשיא. לצערי הרב אני חושבת שהבעיה היא אצל הפקידים.

לוח הזמנים פורסם. אני יכולה להמשיך להקריא את רשימת האירועים, מסורות.

הנשיא הוא משכמו ומעלה.

נכון. לגמרי. אני יכולה להקריא את רשימת מסורות ובחקיקה אירועים שאנחנו מקיימים מדי שנה. אנחנו לא יכולים לשאת בתקציב הדל שלנו עוד אירועים. אני כאן אורחת קבועה לגבי אירועים שרוצים לקיים בבית הנשיא.

יש באמת שיתוף פעולה מדהים בין הנשיא לבין היוזמות המבורכות האלה מאוד. יום בריאות הנפש הוא אחד מעוגני העשייה של רעיית הנשיא שעוסקת בזה רבות. האחדות חשובה מאוד והנשיא עוסק בזה עם יום האחדות ובלי יום האחדות והקשר הוא באמת מדהים ומאוד מעריכים את העשייה הזאת. אבל אני חושבת שעקרונית, תחשבו על זה בעצמכם, לקבוע לנשיא את סדרי העדיפויות שלו, לא להשאיר בלוח הזמנים שלו מקום לאסטרטגיה שלו, לדברים שהוא רוצה לקדם, זה בעייתי.

עמדתי, ואני לא יודע אם תהיה מקובלת על חברי הכנסת ועל היוזמים בהמשך, אני מציע שנשאיר ב"אירוע בבית הנשיא כפי שיחליט נשיא המדינה". לגבי התקצוב, כשנגיע לסעיף התקציב, נדון בו. מקובל?

מקובל. תודה.

אם כן, ייאמר "באירוע", בלי "מיוחד".

ברשותך היושב-ראש, שאלה. יש מקום לדוגמה בתקנות או באיזושהי חקיקה משנית כן להכניס את עניין קיום הפרס שמתקיים?

כשנגיע לסעיף התקציבי, אולי נדון בזה.

לא לעניין עצם חלוקת הפרס או מה מקורו אלא לעצם העובדה שהוא ניתן.

אבל צריך להביא גם את מקורו.

זה היינו הך.

(4) במערכת החינוך, כפי שיחליט שר החינוך.

זה ניסוח שבא בעקבות ההערות שנאמרו בדיון הקודם.

משרד החינוך. חשבנו על ההערה שעלתה בדיון הקודם לגבי האם נכון לנסח מערכת החינוך, מוסדות חינוך, ואנחנו חושבים שהדרך הנכונה היא לומר במוסדות חינוך כי מערכת החינוך זה יכול להיות מושג רחב מדיי. לדעתנו זה הניסוח המתאים, במוסדות חינוך.

אני חייבת להעלות כאן נקודה, כפי שהזכירה כאן נציגת בית הנשיא. אני אכניס לכאן את העניין שאנחנו אמורים לדון בו בעוד שעה, שהוא חוק יום בריאות הנפש.

יש לי בעיה שממשיכה – וסליחה שאני מקיפה את זה כי יום אחדות הוא יום שהוא מאוד חשוב לי ואני חלק מהחותמים על החוק הזה ומניעה אותו לא מעט – כי הפערים וההבדלים בין הניסוחים יוצרים בעיה. אם משרד החינוך לא מאפשר גם ביום בריאות הנפש – יסלחו לי המציעים כי זה מאוד מאוד חשוב אבל הבריאות הנפשית של תושבי מדינת ישראל, זה משהו שבעיניי הוא לא פחות חשוב מאחדות, אם לא יותר, ואני לא רוצה להתחיל לריב עם בת גלים. כולנו זקוקים לחוסן, כולנו זקוקים לבריאות ולכן זה משהו שהוא בהחלט חוצה גם בתוך מערכת החינוך. כאשר השר לא מוכן שזה יהיה אצלי אלא רק ככל שיחליט, אני לא יכולה שבחוק אחד יהיה כך ובחוק אחר יהיה אחרת כי זה ייצור אפליה ושוני בהתנהלות. לכן השאלה היא מה עושים כאן. אם אתה כותב כאן "כפי שיחליט שר החינוך", אני מוכנה ובאהבה והכול בסדר, אבל בתנאי שכך יהיה גם כתוב בחוק יום בריאות הנפש. אם יש את הפערים האלה, זאת בעיה רצינית.

אני רוצה לחדד את השאלה ולשאול מה ההבדל בין המושג מערכת החינוך לבין מוסדות החינוך. אני יודעת למה אני שואלת את זה. אני באה ממערכת החינוך.

מערכת החינוך, מושג קצת אמורפי. יכול לכלול דברים.

מה למשל?

חינוך בלתי פורמלי, אמנם יש שם סעיף ספציפי לזה.

אדרבה, תנועות נוער וכולי.

הנכון הוא באמת לדייק את הניסוח.

אתה מסתבך. אני אגיד לך מה ההבדל. מוסדות חינוך, ייקבע שאולי המוסד הזה כן והמוסד ההוא לא, המוסד הזה רוצה או לא רוצה. כשאתה מדבר על מערכת, זה משהו שהוא יותר מחייב את כל המערכת. מערכת זה דבר רחב. מוסד זה דבר מאוד ספציפי.

אני דווקא רואה הפוך.

אני אומרת לך שזה בדיוק מה שיקרה. יקרה מצב שבו יהיו מוסדות באזורים מסוימים - - -

כי מערכת החינוך, זה יכול להיות שהוא ישלח למערכת דיוור ומוסדות, זה מה שחשוב. חשוב שזה יהיה בתוך המוסדות.

בתוך המערכת יש את המוסדות.

לא כתוב כאן בכל מוסד ומוסד. כתוב מערכת החינוך.

אבל הוא רוצה את זה מוסדות. ברגע שאת עושה את זה מערכת, בתוך המערכת יש לך את המוסדות. המערכת היא הגג ולכן לשנות את זה, זה אומר שיהיו מקומות שכן יהיה יום אחדות ויהיו מקומות בהם לא יהיה יום אחדות.

ערן, השינוי הזה הוא מהותי?

לא קריטי. זה עניין של ניסוח.

אם אין בעיה ברמה המוסדית, אני מעדיף להשאיר את זה. משרד החינוך, ההתייחסות שלכם כפי או ככל שיחליט שר החינוך. למציעים יש התנגדות להחליף כאן ל"ככל". אני באופן אישי לא רואה הבדל בין כפי או ככל, אלא אם כן צח יתקן אותי.

כפי שיחליט, זה אומר שהוא יחליט. ככל שיחליט זה האם הוא יחליט או לא יחליט. לכן אני מבינה את חברת הכנסת מיכל אבל אני אשמח מאוד שתשאירי את הדיון הזה לסוגייה - - -

אני איתך.

איך זה מופיע בשאר החוקים, חוץ מבריאות הנפש?

כרגע אין לי דוגמאות בשליפה, מעבר לנושא של בריאות הנפש שיעלה לדיון כאן. אנחנו ניסחנו את החוק הזה. זאת הצעת חוק ממשלתית וכך ניסחנו אותה. מטבע הדברים לא יכולנו לנסח הצעת חוק ממשלתית ולפטור אותנו ולהשאיר אותנו. מה שקורה בהצעות חוק פרטיות זה דיון אחד.

זה תירוץ טכני בלבד כי זה היה חוק שהיה הצעת חוק פרטית. בעיניי הנימוק הוא נימוק פרוצדורלי בלבד.

השאלה היא מהותית. מי אחראי על החוק. אני מבין שכאן שר החינוך בעצמו. נכון.

כן.

ובשאר החוקים?

בבריאות הנפש זה שר הבריאות.

אם כן, יכול להיות שזאת הסיבה.

לא, זאת לא הסיבה. הם פשוט לא רוצים את היום.

אבל אני יכול להבין את הסיבה להבדל. מצד אחד יש לך שר שהוא אחראי על החוק ואתה לא יכול לרשום "ככל שהוא אחראי על החוק" אבל בחוק יום בריאות הנפש, השר האחראי הוא שר הבריאות ואתה לא יכול לרשום שר הבריאות ככל ששר הבריאות.

אתם שוב חוזרים לפרוצדורה. עזבו אם הוא יכול או לא יכול. אני מדברת עכשיו על מהות. ציינה את זה מאוד מאוד מדויק בת גלים. ברור לנו ההבדל בין "ככל" ו"כפי". זה ברור לכולנו.

אני מציע לשנות שם. אני חושב שהדיון הוא לא במקום הנכון.

לא, הוא במקום מאחר ואני רוצה להבהיר למשרד החינוך שיש כאן בעיה ואי אפשר לעשות את האפליה הזאת.

אני רוצה להיות הוגן.

אני לגמרי הוגנת. שני הדברים האלה הם מאוד מאוד חשובים לי.

בסוף הסכמת שר החינוך לקדם את חוק ציון יום בריאות הנפש הייתה בתנאי זה שיהיה רשום "ככל" ולא "כפי", או בהתאם. אפשר לדון בזה. השאלה אם אנחנו צריכים לדון בזה עכשיו ולהתנות את החוק הזה ולהכניס את כל המציעים. אני שם את זה על השולחן. אני הכי אמיתי.

אני חושבת שאבחנת יפה. לשר החינוך יש אחריות. החוק הזה אמור להיות הבייבי של שר החינוך ולכן כפי שיחליט. משרד הבריאות, החוק שלו הוא בריאות הנפש.

בואו נסכם. אני רוצה להבהיר לכולם שהאזרח לא חי לפי משרדים כאשר היד שייכת למשרד הזה והרגל שייכת למשרד ההוא. אנחנו כחברי כנסת צריכים לתכלל כאן את כל האירוע והמשרדים הם כלים כדי לטפל באירוע. יום בריאות הנפש או יום האחדות או יום אחר, אני בעד, אבל אני רק אומרת את ההבדל. בגלל שהשר אחראי, יופי, אז את הרגל נזניח כי היא שייכת למשרד העבודה והלב שייך למשרד אחר. זה לא הולך כך. אנחנו כחברי כנסת אמונים על כל האירוע הזה ולומר שנכון שיש שר שהוא אחראי אבל הוא אחראי על הכול. הוא לא יכול להתעלם בגלל שזה שייך למישהו אחר. בסוף מישהו צריך לקחת אחריות ולטפל בזה. כאן האחריות נלקחה על ידי שר החינוך וכאן האחריות נלקחה על ידי שר הבריאות. עדיין שר הבריאות אחראי גם על הילדים למרות שהם בתוך מערכת החינוך. בואו לא נתבלבל. לכן אין כאן עניין של מי.

אני מבינה את האירוע. אני חושבת שהשר צריך לשבת ולתת לנו תשובות. לא לומר לי עוד יום כמו עוד ימים כי זה לא עוד יום. יום היתומים, היתומים מאוד מאוד חשובים אבל לא משהו שיורד בסדר של כל התלמידים. כל ילדי ישראל צריכים חוסן, כולנו צריכים חוסן נפשי.

אני הגשתי את יום היתומים ואני אגיד לך למה. הרעיון שמאחורי יום היתומים הוא לא לדאוג לילדים היתומים אלא כדי שמי שלא יתום, ידע איך להכיל.

זה מה שאני אומרת. צריך חוסן.

לכן זה חל על כלל ילדי ישראל.

לכן אני חושבת שיום הבריאות הנפשית הוא האירוע.

זה מה שמיכל אומרת ביחס לבריאות הנפש.

ושם זה לא נמצא.

נכון.

שר הבריאות לא יכול לקבוע לשר החינוך מה יהיה בבתי הספר.

ודאי שלא.

לכן כאן, כפי שאנחנו הצענו, "כפי שיחליט", כפי שנאמר קודם זה בעצם קובע את האופן שבו זה יצוין. אין לו כאן שיקול דעת. זה יצוין ושיקולה דעת שלו הוא איך זה יצוין.

מה שטוענת מיכל, אני רוצה שזה יופיע כך גם ביום בריאות הנפש.

בחוקים האחרים לא כתבו את הנוסח הזה, להשאיר את שיקול הדעת. זה משהו שהצטרף יחסית בחוקים היותר חדשים. בעבר היה נכתב שזה יצוין במוסדות חינוך או בבתי ספר, בפעילויות בבתי הספר או במוסדות חינוך. משהו בניסוחים קצת השתנה בשנים האחרונות.

אם כן, לגבי סעיף (4), אנחנו נאמר: מערכת החינוך כפי שיחליט שר החינוך.

נכון.

עם סימן שאלה שלי.

(5) בצבא הגנה לישראל, כפי שיחליט ראש המטה הכללי של צבא הגנה לישראל או מי שהוא הסמיכו לעניין זה, אם יבחר לעשות כן.

כאן אנחנו שוב חוזרים לשאלה.

אם זה פי שיחליט, איך הוא יבחר אם לעשות?

אם יבחר לעשות כן, זה באמת משאיר לו שיקול דעת אם בכלל כן או לא.

הסיפה סותרת את הרישה.

ב-זום נמצא נציג צה"ל, מהפרקליטות הצבאית.

צה"ל ייחס חשיבות גדולה ליום האחדות. כפי שציינו, אנחנו מקיימים כבר בפועל שיתוף פעולה עם עמותות וגופים. בהקשר הזה, בהצעת החוק הזאת, כפי שאנחנו רואים, אנחנו מופיעים בנוסח. אין לנו התנגדות להוריד את הסיפה. אנחנו מוכנים ליישר קו כפי שיחליט ראש המטה הכללי של צבא הגנה לישראל או מי שהוא הסמיך לעניין זה.

מעולה. תבורך מפי עליון. אנחנו מורידים את הסיפה האומר אם יבחר לעשות כן. תודה רבה.

(6) בפעילות מטעם יחידת נוער ברשות חינוך מקומית כהגדרתה בחוק הרשויות המקומיות (מינהל יחידת נוער ומועצת תלמידים ונוער) התשע"א-2011.

ב-זום נמצאת נציגת מרכז השלטון המקומי, הדר אליהו.

בוקר טוב. עניינית אנחנו לא מתנגדים לשינוי. אנחנו כמובן מברכים עליו וחושבים שהפעילות של יום האחדות היא פעילות חשובה. אנחנו כבר מזה כמה שנים מיידעים את הרשויות המקומיות על היום הזה. בעניין הזה השותפות היא שותפות עמוקה גם עם בת גלים וגם עם משרד החינוך. אנחנו מקבלים את השינוי ומברכים עליו וגם מודים שמאפשרים ליחידות הנוער לפעול ממקום סוברני ולהתאים את הפעילות בהתאם למאפיינים הספציפיים של הקהילה שלהן.

אני כן מבקשת שכאשר נגיע לסעיף של התקציב להתייחס לעניין הזה אלא אם כן תרצה שעכשיו אתייחס.

כן. התייחסות שלך.

כאמור, מתוקף זה שכעת מחייבים, עתידים לחייב, החוק עתיד לחייב את הרשויות המקומיות באמצעות מחלקות הנוער לקיים את היום הזה, ביקשנו תקציב. אנחנו מודים על תוספת הסעיף הזה בחוק אבל בקריאה ראשונית אני שואלת ממקום הכי בסיס, לא ברור לי איך הדבר הזה עתיד להתקיים, מה המנגנונים, מי עתיד לקבל כמה מהעוגה הזו, איך החלוקה בין הגורמים השונים, לצורך העניין כל הגופים שהזכרתם עד כה כמו מחלקות הנוער, תנועות, ארגונים, אלה דברים שונים. בקיצור, הייתי שמחה לשמוע קצת יותר מידע ולהגיב.

בסוף תנועות וארגוני הנוער יהיו כפופים ליחידת הנוער במשרד החינוך.

לא בהכרח. תנועות וארגונים זו חברה אזרחית שמתוקצבת בתקנה על ידי משרד החינוך. הם פועלים במרחב הרשותי, יש שיתופי פעולה עם התנועות, עם הארגונים, יש רשויות מקומיות שאפילו יש רכז במימון הרשות המקומית שעובד בשיתופי פעולה עם התנועות והארגונים. רוב הרשויות תומכות בפעילות של התנועות והארגונים אבל זה לא גוף של הרשות המקומית. צריכה להיות כאן הבחנה. לדעתי זה קודם כל ומעבר לזה בכלל מה המנגנון המצופה, על מה אנחנו מדברים, על כמה אנחנו מדברים, תקציבים לאיזה רשויות וכמה. אני חושבת שהמידע קצת חסר כאן, לפחות להבנתי.

היום בפועל כל גוף שאני יוצרת איתו קשר מביא את התקציבים מהיכן שהוא מביא. לי אין תקציב משום מקום. כל גוף מביא את התקציב איתו. כך זה עובד היום.

אבל מרצונו הטוב.

מרצונו הטוב.

אני רוצה להשאיר את הנושא התקציבי בסעיף (6) בסימן שאלה.

אני בן 16 מפתח תקוה. אני יושב-ראש מועצת התלמידים והנוער המחוזית, מחוז תל אביב במועצת תלמידים ונוער ארצית.

לפני שאני מתייחס. אני רוצה להצטרף לקריאה של החטופים ומשפחות החטופים להחזיר אותם כמה שיותר מהר. אתם בלב שלנו ובראש שלנו, של כל התלמידים, כל יום מאז תחילת המלחמה.

השנים האחרונות היו לא פשוטות עבור בני הנוער ולא רק עבורם. הקורונה, סוגי הלחימה השונים, עיצומי ארגון המורים ומלחמת ה-7 באוקטובר שפוקדת אותנו מזה שבעה חודשים. אני בטוח שכולנו זוכרים איך החיים שלנו היו נראים ב-6 באוקטובר ובתקופה שלפני המלחמה. עברנו מהפגנה להפגנה, מצד אחד של המפה הפוליטית ולאחר. השסע בעם היה כל כך עמוק שהיה מצב שאזרחים במדינה שלנו לא ראו את עצמם באותו חדר עם אנשים שיש להם דעות שונות משלהם. אז הגיע ה-7 באוקטובר והוכיח לכולנו כמה המחלוקות שלנו הרסו אותנו מבפנים ונתנו הזדמנות לאויבים שלנו לתקוף. באותה נשימה עם ישראל נקרא לדגל מההתגייסות הרחבה, ההתנדבותיות, תחושת הביחד שהפכו לשגרת חייהם של כל כך הרבה אזרחים ונוער בפרט. ראינו עם מאוחד שעושה הכול כדי לעמוד לצד האחים שלנו.

הנוער ועם ישראל הראה לנו את ארץ ישראל היפה וזאת המשימה הלאומית שלנו, לדאוג שהאחדות לא תישאר רק בחירום אלא גם בשגרה וכמובן מעבר ליום הזה כפי שציינו כאן.

בתקופה האחרונה אנחנו גם עדים לשסע ששוב הולך וגדל בקרב העם שלנו כמו שהיה בתקופה שלפני המלחמה. הילדים והנוער רואים הכול ואנחנו מושפעים מזה מאוד. בסוף אנחנו גדלים לצד ההפגנות, לצד האלימות, ליד השסע, ואם תרצו או לא תרצו – זה בתוך הכיתות שלנו, זה בשיחות עם חברים שלנו וזה גם בקללות במסדרון שאנחנו מקבלים. אנחנו בני הנוער רואים את האחדות כאחריות שלנו.

אנחנו יודעים ומאמינים, כמו שאמרו כאן רבים, שאחדות היא לא אחידות. קיבוץ גלויות, כור היתוך שדיברנו עליו ובן גוריון. אף אחד לא צריך לצפות שתהיה אחידות בעם כי זה היופי של המדינה שלנו. בסוף יום האחדות בעינינו חייב להפוך ליום לאומי שיצוין בכל מקום, בין אם זה במערכת החינוך, בצבא, כי זאת המשימה שלנו. ברגע שכל המדינה עסוקה רק בפוליטיקה ובמריבות, אנחנו, כמי שגדלים לצד השסע הזה והמריבות מושפעים מזה הכי הרבה. דווקא היום הזה, מה שמוצע כאן היום, יזכיר לנו את התקופות הטובות של עכשיו ואלה התקופות שהנוער בישראל צריך לחוות אותן ולחיות לצידן.

תודה רבה על הכינוס הזה. אני מקווה שתגיעו להחלטה הנכונה למען הילדים והנוער ולא רק כאן אלא גם במליאת הכנסת. שוב תודה ובהצלחה לכולנו.

תודה רבה. נמשיך בסעיף (7).

לסעיף (7) יש הצעה לנוסח חדש ממשרד החינוך.

הנוסח שכאן, עם התיקון, "בדרך שיחליטו לעשות כן", משתמע שתהיה חובה. כמו שדיברנו, לטעמנו זה אי אפשר לעשות. הנוסח המקורי היה: "בפעילות תנועות הנוער וארגוני הנוער, אם יבחרו לעשות כן". עם הנוסח הזה אנחנו מסתדרים.

אנחנו פחות מסתדרים. אם לא נחייב את תנועות הנוער, את מי נשאר לנו לחייב?

אין לנו אפשרות לחייב אותן. זו חברה אזרחית.

תנועות הנוער, זה החינוך. זה העתיד והם באמת שותפים מלאים. הם ממילא עושים את זה כל הזמן כך שזה הכי קל.

יש כאן נציגות של תנועות הנוער וארגוני נוער? מועצת ארגוני נוער? תנועות הנוער?

אני לא נציגה של תנועות נוער. אני נציגה של עמותת בנתיבי אודי, עמותה שהוקמה לזכרו של אודי אלגרבלי שנהרג במוצב ריחן בלבנון בשנת 1994. העמותה פועלת כ-30 שנים לקירוב לבבות ברוחו ובמורשתו של אודי. בערך בתחילת שנות ה-2000 העמותה הקימה גרעיני אודי, גרעיני פעילות של בני נוער. היא התחילה בירושלים וכיום יש לנו גרעינים בירושלים, בבאר שבע, במודיעין, בראשון לציון והיד עוד נטויה. אנחנו מפגישים בני נוער מהשכונה, דתיים, חילוניים ומסורתיים, במטרה להצמיח מנהיגות מחברת, מנהיגות שפועלת ממקום של ענווה, של אמפתיה, שיודעת להכיל שיח מורכב. כל שנה, כבר 29 שנים, שנה לאחר מותו של אודי, אנחנו מוציאים לפועל את מצע האחדות. גם השנה יחד עם יום האחדות נקיים את מסע האחדות שמצליח להביא אליו את כל תנועות הנוער - צופים, בני עקיבא, הנוער העובד והלומד ואפילו עזרא – למסע שאותו מפעילים בני הגרעינים כולל תוכן של נושאים, אותם נושאים של אחדות.

רציתי לומר גם לגבי הסעיף הזה של תנועות הנוער וגם לגבי הסעיף שמדבר על מערכת החינוך שאנחנו יכולים לדבר הרבה על אחדות אבל מערכת החינוך במהותה היא מערכת נפרדת. הזרמים לא נפגשים. תנועות הנוער לא נפגשות. המקום הראשון שבני נוער יוצאים מהמקום בו הם רגילים ומכירים לפגוש מישהו אחר ששונה מהם, זה בצבא ובמקרה הטוב אולי בשנת שירות ובמכינות וגם זה מעט מאוד. המטרה שלנו היא להתחיל עוד לפני כן כאשר הלב עוד פתוח באמת והנפש חפצה וסקרנית ולאפשר את המפגש הזה.

אני שמחה על ההחלטה לקבוע שזה יהיה במערכת החינוך ולא במוסדות החינוך כי מוסדות החינוך, בינם לבין עצמם, יכולים לדבר מצוין על אחדות אבל אם אין איזה גורם במערכת שידאג למפגש הזה בין בית ספר מזרם אחד לבית ספר מזרם אחר, מה עשינו בזה?

כנ"ל לגבי תנועות הנוער. אנחנו עובדים קשה מאוד כדי להפגיש את תנועות הנוער וזה לא קל, כל שנה מחדש. חסר לי מאוד בשני הסעיפים האלה, גם אם זו רק קריאת כיוון בלי להכריח אף אחד, אני מניחה שכולם ישמחו אבל איזושהי קריאת כיוון של פעילות משותפת. שזה יהיה לא רק בדברי ההסבר אלא גם בחוק להציע את הפעילות המשותפת במערכת החינוך ובתנועות הנוער.

כמובן אני מזמינה את כולם למסע האחדות שלנו שהוא מתקרב ויהיה פתוח לכולם.

תודה. טרם שמענו את ההתייחסות של תנועות וארגוני הנוער. לא נסיים את הדיון היום אבל אני רוצה שבשבוע הבא נגיע להצבעות. אני אצור קשר עם מועצת תנועות הנוער וארגוני הנוער כדי לשמוע את ההתייחסות שלהם לסעיף הזה. אני כן הייתי משאיר "בדרך שיחליט לעשות כן". אני חושב שהפעילות היא חשובה. אנחנו לא קובעים להם איך לעשות. יכול להיות שיעשו את זה בריכוז, בפתיחת יום בסניף בית וגן ובמקום אחר יחליטו להצטרף לאותה צעדה. אני חושב שזה ראוי וזה בסדר אבל כמובן אני רוצה לשמוע את ההתייחסות של תנועות וארגוני הנוער. לכן אני לוקח על עצמי ליצור איתם את הקשר ולפחות לקבל את ההתייחסות שלהם לנושא. כמובן שהם יגיעו לוועדה בשבוע הבא ויוכלו לומר את הדברים שלהם גם לפרוטוקול.

אם אפשר אדוני, לגבי הסעיף הזה. אנחנו נבדוק את העניין, כמו שאמרת אלא שלטעמנו יותר נכון לדייק את הנוסח. לא לציין דווקא את תנועות הנוער וארגוני הנוער אלא לציין את מסגרות החינוך הבלתי פורמלי באופן רחב יותר.

מקובל.

כתוב בסעיף (6) המוצע, החלופי. זו הצעה נכונה.

כאילו שצריך לערבב בין יחידות הנוער לבין תנועות הנוער ולכן זה פחות מוצלח.

סעיף (6) החלופי.

כן, (6) החלופי. פעילות מסגרת חינוך בלתי פורמלי בפעילת מטעם יחידת הנוער. נכון להפריד בין הדברים.

הנוסח החלופי היה הצעה שלנו, של הייעוץ המשפטי לוועדה, אבל בשל השינויים בנוסח שעכשיו העלו, אנחנו לא חושבים שצריך לאחד ביניהם אלא להשאיר את יחידות הנוער של הרשויות המקומיות כסעיף בפני עצמו ומסגרות חינוך בלתי פורמלי כסעיף נפרד, סעיף (7).

אני אציין שיש קושי כי תנועות נוער וארגוני נוער אלה עמותות וארגונים פרטיים ויש איזשהו קושי לחייב אותם בחקיקה לעשות פעילות מהסוג הזה.

מצד שני יש לך מתנ"סים שנכנסים לגדר זה והם זרועה הארוכה של המדינה.

שוב, פעילות יכולה להיות פתיחת יום בסניף מסוים. אתה לא קובע כאן איזשהו סדר עדיפויות שהוא משפיע ברמה התקציבית. יחליט מנהל סניף מסוים של תנועה מסוימת לעשות את זה בצורה גרנדיוזית ולצאת עם אוטובוסים, יחליט מישהו אחר לעשות בצורה אחרת. אני לא חושב, לפחות בעיניי, שיש כאן בעיה.

הקושי לא בסוג הפעילות אלא בחיוב של גופים פרטיים בחקיקה.

אלה גופים פרטיים אבל בסוף הם מתוקצבים. רוב התקציב שלהם או חלק נכבד הוא תקנה.

ממשרד החינוך.

יש הרבה גופים מתוקצבים.

התקציב של תנועות נוער מגיע מראש ממשרד החינוך.

עד שבוע הבא נחדד את זה.

היכן נכללות המכינות הקדם צבאיות?

מכינות גם שייכות למשרד החינוך. חלקן.

מה עמדתו של משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות?

משרד ההתיישבות. אנחנו רוצים לציין את יום האחדות במכינות הקדם צבאיות אם יבחרו לעשות כן.

כפי שיבחרו.

אני אומרת "אם". אני מחדדת.

זאת באמת בדיחה. החוק מיותר. דווקא המכינות? אני לא מבינה את ההתעקשות. אני מדברת כאן אל כל המשרדים. אם אומרים לכם כפי שיחליטו, זה משאיר לכם שיקול דעת גם לשלוח מיילים לכל העובדים שהיום יום האחדות, יום אחדות שמח. זאת לא עלות, זה לא בלגן. לכן אני לא מבינה את ההתעקשות. כאשר נותנים לכם כזה מרחב עצום של "כפי" שתבחרו לעשות, מה הבעיה? זה נראה לי קטנוני כי זה לא פוגע. אחד יוכל לעשות את זה הכי ענק שיש עם עלויות בגובה מיליון שקלי ואחד ישלח מייל לכל העובדים במשרד ויכתוב יום אחדות שמח.

מדובר בעמותות פרטיות.

תשלחו לעמותות פרטיות. לא משנה.

מכינות קדם צבאיות זכה בפרס האחדות לפני שלוש שנים.

במשך ארבע שנים הייתי ראש מטה של שר החינוך. המכינות הקדם צבאיות מחולקות בתקציב שלהן לשני חלקים: משרד החינוך ומשרד הביטחון. עם כל הכבוד לעמותות, התקציב העיקרי מגיע משני המשרדים הממשלתיים הללו.

אני קוראת ליושב-ראש, אני מבקשת מכל המשרדים שנוכחים כאן לגלות בגרות ואחריות. תפסיקו לפחד מזה. זה כל כך נתון לשיקול דעתכם. יש כאן שיקול דעת רחב ביותר לכל השרים, לכל המוסדות, לכל המסגרות לעשות כפי שנראה להם. אמנם הם יצטרכו לציין את זה אבל הציון יכול להיות משהו מאוד פעוט ויכול להיות משהו מאוד גדול. לכן אני מצטרפת לגמרי לקריאה לומר "כפי" ולא "אם" כי אחרת אנחנו עושים צחוק מהחוק הזה.

אני חושב שכל חברי הכנסת נמצאים בקו אחד. אני מציע שיופיע "כפי". אפשר להוסיף "בדרך שיחליטו לעשות כן".

זה בדיוק המילה "כפי".

אם כל כך מפחדים, ברור שזאת משמעות ה-"כפי".

לא צריכה להיות בעיה. יכול לקום ראש מכינה שיאמר שהוא לא עושה יום אחדות.

אני כן רוצה התייחסות של משרד המשפטים לעצם המהות שאנחנו מחייבים גופים פרטיים, לא משנה אם הם מתוקצבים או לא, שיחול עליהם החוק כפי, שוב, כל אחד יעשה בדרכו. האם יש מניעה ברמה המשפטית?

אני אבדוק את זה יותר לעומק.

בסדר. אני צריך תשובות.

צריך להיות נוסח רך וגמיש אבל אנחנו נבדוק את זה.

בסדר. אני צריך תשובות לקראת הדיון הבא שיתקיים בשבוע הבא.

לגבי סעיף (8). דיברנו עם המשרד לשוויון חברתי והצענו להם לקצר את הסעיף כך שיהיה כתוב: "בפעילות מטעם המשרד לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה". אנחנו חושבים שזה נוסח שהוא יותר תואם גם את שאר הסעיפים, גם כולל בתוכו את זה שהשרה יכולה להחליט בפעילות מטעמה וגם חוסך לנו את הקושי שיש כאן, הפירוט של הקבוצות, במה הכוונה קבוצות. קבוצות מגדר עוד אפשר להבין, מיעוטים יוצר קצת בעיות בנוסח. הצענו להם לקצר.

עקרונית אנחנו מסכימים להצעה של צח. הביטוי של הקבוצות בא להסדיר את סמכויות המשרד בתחום הזה אבל אין לנו מניעה לקיצור.

הבנו שאמרת שתהיה הרמוניה בניסוח. ככל שבכל יתר הסעיפים ייאמר "כפי שיחליט", גם כאן נרצה לומר כפי שיחליט. אם תגרעו מיתר המשרדים, אנחנו ניישר את הקו אבל שהסעיף שלנו לא יהיה שונה בהקשר הזה.

בסדר.

הגופים הפורמליים הם "כפי". הגופים הלא פורמליים הם "בדרך".

לא. כפי שיוחלט לגבי יתר משרדי הממשלה, כך אנחנו רוצים שיחול לגבינו.

בסדר גמור. יש הגיון במה שאת אומרת.

יש הצעה שקיבלנו ומאז שהיא הועברה אלינו אני מבין שהיו קצת עדכונים ושינויים לעניין התקציב.

כמו שנאמר התקיים השיח אחרי שהנוסח הזה הועבר והתכנסנו לניסוח שהוא יותר מקובל בחקיקה. בחוקים דומים, גם כשיש סעיף תקציב הוא לא מנוסח כל כך ככה ולכן הנוסח שאנחנו התכנסנו אליו, אני אקריא אותו: "למטרת מימון פעולות לפי חוק זה יוקצה בחוקי התקציב השנתי סכום בסעיף תקציב משרד החינוך". זה הסעיף שמקובל. אני כן אומר לפרוטוקול שאנחנו כן מדברים על מיליון שקלים מצד המשרד.

הנוסח של הסעיף שאני קיבלתי מלשכת השר: "בסעיף תקציב משרד החינוך סכום של מיליון שקלים חדשים לכל שנה".

כעקרון זה באמת הסיכום.

היה שינוי מלפני חמש דקות? לכן אני שואל.

אדוני, תוכל להקריא שוב?

"למטרות מימון פעולות לפי סעיף חוק זה יוקצה בחוקי התקציב השנתי בסעיף תקציב משרד החינוך סכום של מיליון שקלים חדשים לכל שנה".

אנחנו יכולים לחיות עם הסעיף הזה. בסדר. מבחינת ההתאמה לניסוחי חקיקה בדרך כלל לא כותבים סכומים בחקיקה ולכן חשוב לנו שזה יהיה סעיף כמקובל. הסכום של מיליון השקלים מקובל.

משרד האוצר, אני מבין שיש לכם התנגדות לזה.

לנוסח הסעיף כפי שקראת?

כן.

אין התנגדות. רק לסיפה של "לכל שנה". אין צורך בה מאחר ואנחנו מדברים על חוקי התקציב השנתי. בכל מקרה זה פותר את זה.

כן. זה בתוך החוק.

אבל נאמר שם מיליון שקלים ולכן איך אנחנו פותרים את ההבנה שהייתה? אני מבין שהייתה איזושהי הבנה עם משרד האוצר, על מיליון שקלים נוספים ממשרד האוצר.

אנחנו לא מכירים את ההבנה הזאת. נצטרך לבחון את זה לקראת הדיון שיתקיים בשבוע הבא.

הייתה הבנה. אגב, כאן צריך להיכנס בית הנשיא. אולי חלק מהכסף של האוצר יהיה לפעולה של בית הנשיא. אמרנו שנדבר על זה עכשיו כאשר נגיע לסעיף הזה.

יש לי שאלה בהקשר הזה. ככל שאתם מציעים את הנוסח הזה, מימון פעולות זה גם ליתר המשרדים? כלומר, מדובר גם בהעברות או שזה רק הסעיף שלכם? זו הייתה ההערה הקודמת שלנו בדיון שככל שיוקצה ליתר המשרדים, גם אנחנו מן הסתם לא נרצה שלא להתיישר עם האירוע.

ממה שנאמר לי מדובר בפעולות שלנו.

כתוב השתתפות בפעילות.

אם המשרד לשוויון חברתי רוצה גם הוא להכניס את ידו לתקציב, הוא גם יכול להוסיף.

היו שנים ששר לשוויון חברתי נתן.

כפי שאמרתי בפעם שעברה, ואתם יודעים היטב, לאורך השנים המשרד לשוויון חברתי שם את הכיס על השולחן אבל בשעה שיש דיון בתקציב כדי לעשות את היום בצורה היום בצורה המיטבית וההוליסטית ביותר ברמה של הפעילויות ומוקצה מאוצר המדינה תקציב לנושא, אני מצפה שאם משרד החינוך רוצה לעשות איגום של התקציב - שיהיה ברור שגם אנחנו יכולים לקבל חלק מההשתתפות לטובת הפעילויות נשוא החוק מתקציב המשרד.

להבנתי לא זו הכוונה.

אני שואלת גם את האוצר.

לגבי החלוקה, בסוף השר שאחראי על החוק הזה הוא שר החינוך ולכן הוא אחראי על מימוש התקציב. לא נכון לקבוע איזשהו מנגנון חלוקה בחוק.

השאלה שהיא שואלת היא שאלה הגיונית. מאחר שיושב-ראש הוועדה קרא נוסח האומר שזה למטרת מימון פעילות לפי סעיפי החוק. סעיפי החוק מדברים גם על בית הנשיא וגם על מעמד האישה וכולי. השאלה היא אם כאשר אתה כותב את זה למטרת מימון הסעיפים, האם הבית ישב במשרד החינוך אבל הוא יעביר את זה גם בהתאם לפעילויות למשרדים אחרים או שכל הסכום מיועד רק לפעילות בתוך משרד החינוך. זאת השאלה שנשאלה ואני מסכימה עם השאלה שלה, במיוחד אם משרד האוצר הוסיף עוד מיליון שקלים.

להבנתי זו המסגרת התקציבית והיא תחולק על ידי משרד החינוך.

אם כן, אין מניעה מבחינתכם לנוסח הזה ככל שהחלוקה תתבצע בהעברה בין המשרדים. מבחינתך זה מאפשר את ההעברה.

זה מאפשר את ההעברה הזאת.

אני צריך לבדוק את זה.

נסגור את העניין התקציבי לקראת שבוע הבא, אז נתכנס שוב.

אני רוצה להכניס עוד דבר שאני לא יודע לאיזה סעיף הוא מתאים. אולי אחרי הסעיף האחרון אני אבקש את רשות הדיבור לדקה.

הסעיף האחרון הוא סעיף הביצוע: "שר החינוך ממונה על ביצועו של חוק זה". אנחנו הצענו למשרד החינוך להוריד את הסיפה האומרת "והוא רשאי להתקין תקנות לביצועו" כי מן הסתם ברגע שהשר ממונה על החוק, יש לו את הסמכות להתקין תקנות. גם להדגיש לפרוטוקול שהיות והחוק הזה חל על תחומי פעילות של מגוון משרדים, ככל שהשר כן יבחר להתקין תקנות שישפיעו על גופים שהם תחת משרדים אחרים, הוא יצטרך לעשות בתיאום יחד עם השר הרלוונטי.

אני מצטרפת לבקשה למחוק את הסיפה. הוא גם ראשי להתקין חוזרים? אתה מתחיל לפרט מה הוא רשאי לעשות? מה-הן אתה עלול ללמוד על ה-לאו ולכן בעיניי אתה רק מקצץ את הכנפיים במקום להרחיב אותן.

זה ניסוח שהיה מקובל בעבר.

אפשר להוריד את הסיפה?

כן.

כבוד היושב-ראש, קודם כל תודה על הזכות ועל ההזמנה. נשארתי לדיון שהיה מרתק, ולא בציניות. אלה דברים מהותיים ואתם מתייחסים באמת בכובד ראש. זה היה מרתק. עסקתם רבות בנושא של תקציבים ובאמת בסוף תכל'ס היכן הכסף. לכן הקפדתם על זה, מה התקציב ומי ישלם.

אני רציתי לומר משהו שלא כרוך בתקציב ואני רוצה לחזור להצעה שלי. משהו שלדעתי כן מאחד את רוב רובו של העם הזה מכל הקצוות ואני מבקש במסגרת החוק הזה לשקול להזכיר את רון ארד במסגרת האחדות כי זה מאחד את כולם ולמיטב ידיעתי קשור לחינוך. אתם ועדת חינוך. זאת לא רק ועדת תקציבים וכסף, כי מה קשור? זה משהו חינוכי, ערך חינוכי. אני מבקש לשקול שהוא יוזכר בחוק הזה, כך שהוא יהיה במסגרת חוק כזה מכובד של אחדות וזו תהיה פעולה שמאחדת את כולנו. זה במסגרת התכנים. לא ציינתם אלא אמרתם כל אחד כפי שיראה לנכון. תנועות הנוער, כפי שיראו לנכון ואלה כפי שיראה ויהיה מישהו שיחליט לשלוח מייל, אבל זה יהיה לכבודו של האיש שכל הקצוות מאוחדים לגביו. אתגרתי אתכם איך הוא יצוין בחוק הזה.

אני חושב שהעם באחדותו מאוד יעריך את זה שיש חוק שבו יש משהו שהוא לא קשור לכסף אלא בערכים ובחינוך.

אני חושב שכל אובדן של אזרח במדינת ישראל, יקר לנו, ודאי אזרח כמו רון ארד, אבל בסוף אם אנחנו נתחיל למנות אנשים מסוימים – כמו שלושת הילדים שנחטפו – אני לא חושב שזה נכון, לפחות לא במסגרת החוק הזה, להזכיר אנשים מסוימים כי ברגע שאני מזכיר אותו, למה אני לא מזכיר מישהו אחר? כולם חשובים, כולם יקרים לנו. אני יכול להבין מהיכן זה בא, מה הצורך ומה בסוף הקונצנזוס שיש סביב זה.

יש לי כמה הצעות בשבילך.

אני חושב שלדאבוני הרב יש כאלה שאני לא נמנה עליהם חס וחלילה שהם יגידו לנו לגבי שלושת הנערים שהם המתנחלים ואם מהימין ואלה משמאל. אני אומר שציינתי שם אחד שלדעתי שכל האנשים מימין ומשמאל אומרים שהוא מסמל אותנו. בת גלים אולי תתייחס כאימא. יכולים להגיד שאני חבר של רון ארד ולכן אני רוצה לדחוף אותו בחוק. לא. אני רוצה לקדם משהו שבו אין שמץ של חשש שתהיה עליו מחלוקת מאיזשהו צד. אם יזכירו את הנערים, יאמרו, רגע, בגלל שהם במחנה של הקואליציה או משהו? אני אומר את הדברים בהסתייגות רבה ובדחילו ורחימו העליתי את הרעיון הזה. אולי בת גלים תוכל להתייחס למה שאתה אמרת. אולי היא תגבה את זה.

אני אצטרף לדבריו של יושב-ראש הוועדה. אני חושבת שאנחנו לא נכנסים כאן בכוונה למה בדיוק הערכים, לא נכנסים לדמויות מסוימות ולא נכנסים לאנשים מסוימים. המטרה היא לייצר אחדות כאשר אני מעריכה שכאשר נדבר את השיח של האחדות אנחנו נבין. שוב, החוק הזה בא מלמטה. היום אנשים, כל העמותות, כל הארגונים, כל הגופים, כל המשרדים יודעים בדיוק על מה מדובר - על הכלה של שיח, על הכלה של האחר - ומביאים המון דוגמאות כמו רון ארד וכמו שלושת הנערים. אנחנו משאירים את זה פתוח כי אנחנו חושבים שכך נכון.

יש חוקים לציון של אנשים. יש כמה חוקים כאלה כאשר כל מהותו של החוק היא להביא את הדמות ולומר שזאת דמות ממנה נלמד. אין הרבה חוקים כאלה אלא בודדים. החוק הזה לא בא לציין דמות. רון ארד הוא באמת דמות שכולנו מחוברים אליה ומבינים אבל יש עוד דמויות שכולנו מחוברים ומבינים ואז אליהן ואז לא יצאת מזה. הרעיון כאן הוא האחדות. הנושא הזה. לא דוגמאות איך להביא את האחדות לידי ביטוי. אני יכולה לשבת איתך אחר כך ולתת לך רעיונות איך אפשר להביא לידי ביטוי שרון ארד ייכנס יותר למערכת החינוך, עם איזה אנשים לשבת, מה להביא אבל זה כבר לא במסגרת החוק עצמו. זה אולי איך להוציא אותו מהכוח אל הפועל בכל מיני נקודות ורעיונות שאפשר להביא בהם את רון ארד. לא נראה מתאים להכניס אותו בתוך החוק עצמו כי אז נאבד את הרעיון של הנושא ולא של האדם.

תודה רבה על ההתייחסות.

שיעורי בית שנשארו לנו. אני אעמוד מול המכינות הצבאיות והשרה סטרוק. כמובן מול תנועות וארגוני הנוער. בנושא התקציבי אנחנו נמשיך לבדוק את חילוקי הדעות בין משרד החינוך למשרד האוצר וכמובן במידה ומשרד האוצר ישים איזשהו סכום, אני חושב שמן הראוי שהסכום הזה כן יגיע ויתחלק בצורה כזו או אחרת בתקציב השנתי בין משרדי הממשלה שלוקחים חלק ושבסוף החוק יחול עליהם בצורה אקטיבית. משרדי הממשלה וכמובן גם בית הנשיא.

אני חושבת שנמצא כאן נציג של המועצה להשכלה גבוהה. הוא דיבר איתי אתמול בטלפון.

עמרי היה. נכון. טרם התייחסתי למועצה להשכלה גבוהה. קיבלתי את ההתייחסות שלהם לנושא אבל לא יהיה לי זמן להיכנס לזה עכשיו. לקראת שבוע הבא נעלה גם את התייחסות המועצה להשכלה גבוהה. כמובן אני עכשיו במגעים איתם, מול ור"ה, כדי שזה יחול גם עליהם בצורה כזו או אחרת.

ברשותכם, אני נועל את הדיון.


הישיבה ננעלה בשעה 11:33.