פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



39
הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים
21/05/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 56
מישיבת הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים
יום שלישי, י"ג באייר התשפ"ד (21 במאי 2024), שעה 10:13

צרכים ומענים אקדמיים של שורדי השבעה באוקטובר

חברי הוועדה: נעמה לזימי – היו"ר
שרון ניר

קארין אלהרר

הילה סופרמן הרניק - מנהלת פיתוח מקצועי, תוכנית יתד, משרד הרווחה והביטחון החברתי

הסתר פאס - רכזת שיקום ארצית בכירה, המוסד לביטוח לאומי

יובל וורגן - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

אפרת אטון - עו"ד, מנכ"לית עמותת לב בטוח

רעות פלונסקר - סמנכ"לית ומנהלת מערך קליני, עמותת לב בטוח

ענת קספריוס אלון - עו"ד, יועמ"ש ארגון נפגעי פעולות איבה

ניצן שיק - מחלקת תעסוקה וקריירה, נט"ל

שי שידלוב - מנכ"ל התאחדות הסטודנטים

מיכל אלטשולר - רכזת מדיניות חברתית, התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית

דבורה מרגוליס - ראש מינהל ור"ה, ועד ראשי האוניברסיטאות

פרופ' חיים שקד - יו"ר רמ"א, פורום נשיאי ונשיאות המכללות האקדמיות לחינוך בישראל

מרדכי מאיש - סטודנט לתואר שני בהנדסה בבן גוריון בנגב, ניצולי השביעי באוקטובר ובני משפחותיהם

אלחנן יהב - ניצול, סטודנט, מיזם למימוש ומיצוי זכויות ותוכנית הפוגה

הילה אביר - אחות שכולה מה-7 באוקטובר, ילדי האור

אופיר דיין - יועצת מקצועית לוועדה

יאיר הראל - אגף אקדמי, המועצה להשכלה גבוהה

ד"ר מיכל רביבו שטיינר - דיקן הסטודנטים המכללה האקדמית אחוה, פורום נשיאי ונשיאות המכללות האקדמיות לחינוך בישראל

עומר צור - מנהל אגף מכינות קדם צבאיות, משרד ההתיישבות והמשימות הלאומית

דפנה סידס-כהן

חבר תרגומים, מיטל פורמוזה


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

צרכים ומענים אקדמיים של שורדי השבעה באוקטובר

שלום חברים, בוקר טוב. אני פותחת את ישיבת ועדת הצעירים של הכנסת בדיון על צרכים ומענים אקדמיים של צעירים שורדי השבעה באוקטובר. קודם כל אני רוצה להגיד תודה לכל מי שהגיעו, ובפרט למי שהגיעו בזמן, כי יש פה כמה שיגיעו בהמשך. אז תודה רבה לכם. וכמובן, בפתח דבריי אני רוצה להודות לקארין אלהרר, חברת הכנסת שיזמה את היום המיוחד הזה בנושא שורדי הטבח של ה-7 באוקטובר.

אנחנו בעצם ביום השני בכנסת מאז פתיחת המושב החדש לאחר הפגרה. במושב הקודם נוכחנו עד כמה המענים הם מענים בכלל לשורדי הטבח, מעבר לנושא הספציפי, הם מענים חלקיים. החלקיות שלהם היא גם קשורה לא פעם בתקציבים והיא גם קשורה לנסיבות החדשות שנוצרו נוכח המצב, נסיבות שמחייבות התאמות מערכתיות והתאמות חוקתיות. ואת המדינה כדי באמת לייצר מנגנונים שיוכלו לעמוד אל מול הנסיבות.

אני כן אומר שלצערי גם חלק מהדברים ללא ספק היו צריכים כבר להיפתר ולא היינו צריכים לעמוד כאן על חלק מהנסיבות גם מחוץ לדיון הזה וגם בתוך הדיון הזה, שזה לחלוטין מעציב אותי שאנחנו נמצאים קרוב לשמונה חודשים לאחר האסון ושהמדינה בחלק מהמקומות גררה רגליה.

כאן בוועדה הזאת כבר קיימנו שני דיונים על שורדי המסיבות, שורדי הטבח מהמסיבות. בחלקם הצלחנו לעזור בסוגיות מסוימות ובחלקם, גם פה אני אומרת, עדיין לא ואני גם שמה את זה כאן, כי יהיה גם דיון המשך נוסף בסוגייה הזאת.

אז קודם כל נגיד כן תודה למי שנמצאים פה ונגיד שאם יש, אנחנו נזהה פה סוגיות ספציפיות מובחנות שנכון שהוועדה הזאת תמשיך להעמיק בהם ולייצר דיוני המשך זה לחלוטין מה שיהיה. זה באמת המקום לייחד דיונים ספציפיים כדי להוביל תהליכים יותר ארוכים. אני רוצה דווקא בגלל שעדיין חלק משורדי הטבח הם בדרך ויגיעו לתת עדות, אני רוצה דווקא לפתוח עם עדות של מישהי שלא יכלה להיות פה, אבל ביקשה שנקריא את עדותה: נטלי אליהו. היא גם שותפה שלנו. אופיר, את תשבי, את תקריאי בשמה? זה בסדר מבחינתך? אופיר היא היועצת המקצועית לוועדה, מהצוות שלי. אני רק אגיד משהו על נטלי. נטלי היא גם שותפה שלנו בסוגיות נוספות של צעירים חסרי עורף משפחתי. היא מגיעה תמיד לדיונים שאנחנו מקיימים בנושא ובמקרה היא גם סטודנטים בספיר שאכן שרדה את הטבח ופונתה בבהילות במצב חירום ולא פעם הנסיבות אכן נפגשות, בטח במדינה כל כך קטנה. אז אני קודם כל מודה לנטלי על העדות שהיא כתבה לנו. ואופיר, ברשותך, אני אשמח שתקריאי אותה.

אז אני אגיד שנטלי כתבה גם בתור סטודנטית בספיר וגם בתור באמת בוגרת מסגרות חוץ ביתיות, אבל נדמה לי שאני אתן לה לדבר בפני עצמה.

"קוראים לי נטלי אליהו, בוגרת כפר הנוער ויצ"ו נחלת יהודה. הייתי מפונה משדרות וחזרתי לשם במרץ האחרון. לפני כמה ימים ישבתי עם חבר טוב. לרגע נשמעו יריות חזקות. כולם המשיכו כרגיל ואני חזרתי ל-7 באוקטובר בביטחון מלא שנכנסו מחבלים. רק אחרי דקות ארוכות התחלתי לשים לב שחברי הטוב עושה לי טכניקות להורדת לחץ וחרדה. מה שהעסיק אותי יותר זאת הידיעה שאחרי שהוא ילך אני אישאר עם זה לבד בלי תמיכת המשפחה.

אנחנו נפגשים היום בעיצומה של מלחמת "חרבות ברזל", תקופה שבה האתגרים והקשיים שאנחנו מתמודדים איתם נוגעים בליבו של כל אחד ואחת מאיתנו. בתוך הכאוס, המציאות הקשה, ישנה קבוצה או חברה שלנו שנשכחת, בוגרי השמות חוץ ביתיות. הקבוצה הזאת מתמודדת עם קשיים ייחודיים במיוחד בתקופות כאלה וקולה חייב להישמע. בוגרי השמות חוץ ביתיות אלו ילדים ובני נוער שגדלו במסגרות חוץ ביתיות כמו פנימיות, משפחות אומנה או מסגרות חינוכיות ייחודיות וכבר מגיל צעיר נאלצים להתמודד עם מצבים של חוסר יציבות, קשיים משפחתיים ולעיתים אף טראומות. המלחמה הנוכחית מוסיפה עוד רובד של חוסר ודאות לחייהם.

המציאות הביטחונית הבלתי צפויה והלחץ המתמיד מגבירים את הלחצים שאיתם הם מתמודדים. עבור רבים המסגרת החוץ ביתית שימשה כמפלט למקום בטוח וכעת הם מרגישים את החסך הזה בצורה מוחשית יותר מאי פעם. בנוסף, התקופה הזאת מביאה עימה אתגרים כלכליים ומעשיים. בוגרים אלו מוצאים את עצמם לא פעם ללא תמיכה כלכלית מספקת – דבר שמקשה עליהם להתקיים בכבוד ולשמור על יציבות בחייהם. המציאות הכלכלית המורכבת יחד עם הקושי בתקופה מעמידה אותם בפני אתגרים כפולים ומכופלים. ולא פחות חשוב, תחושת הבדידות. רבים מבוגרי השמות חוץ ביתיות מרגישים לבד, ללא רשמת או תמיכה משפחתית רחבה שתעזור להם לעבור את התקופה המאתגרת הזאת.

עלינו כחברה לפעול כדי לסייע להם. עלינו להבטיח שמערכות התמיכה הקיימות יעבדו בצורה מיטבית ושלא נשכח אותם מאחור. עלינו לפעול למען תמיכה והרחבת השירותים החברתיים ולהבטיח שכל אחד ואחת יקבלו את הסיוע הדרוש להם.

המלחמה הזו מציבה בפנינו אתגר, אך גם הזדמנות להוכיח את כוחה של הקהילה. בואו נעמוד יחד, כתף אל כתף למען בוגרי השמות חוץ ביתיות ולמען כל מי שזקוק לעזרה בתקופה הזאת. תודה רבה".

תודה רבה אופיר שהקראת ותודה לנטלי על העדות.

באמת אנחנו נפתח עכשיו את הדיון שנוגע למענים האקדמיים וליכולת לשמור על הנוכחות האקדמית של אותם צעירים ששרדו את הטבח ואת האסון. וזה נכון גם שהואר פה הזרקור שלא פעם המורכבות היא מורכבות כפולה. חלקם אפילו ללא עורף משפחתי, עם נסיבות חיים שהן בעצמן מורכבות. וכל הדבר הזה, אני חושבת שלמדינה לא רק יש אחריות אלא יש לה גם את החובה לראות איך היא יודעת להושיט את ידה חזרה ולשמור. ואני מאמינה גם שנוכל להוציא מהדיון הזה גם מסקנות אופרטיביות וחיוביות וכולי באמת תקווה.

נעבור לניצן שיק, מחלקת תעסוקה וקריירה, נט"ל. ואני מבינה גם שיש לכם פרויקט חשוב, משמעותי, לניצולי המסיבות והשורדים. אז תודה רבה שהגעת לפה היום.

תודה שהזמנתם אותי. אני מגיעה לכאן מטעם נט"ל ואני עובדת בתחום של פיתוח אישי וקריירה וליווי באקדמיה עבור פוסט טראומתיים. פוסט טראומתיים לא רק המוכרים. נכון, יש לנו גם תוכניות עבור ניצולי נובה וזה התחום של חוסן וקהילה שבאמת מתכללים את כל המענים שיש להם.

אני חושבת שהעבודה שלי, הנגיעה שלי בתחום הזה של אקדמיה וניצולים ואיך הם מתפקדים באקדמיה היא מה שנקרא אצלנו תחום של, כלומר אני מדריכה סטודנטים וסטודנטיות שהם בעצמם מתנדבים ומלווים בהתנדבות סטודנטים ששרדו את הטבח של ה-7 באוקטובר או מילואימניקים, אבל אני שמה את זה בצד, כי אני מבינה שזה לא הדיון. ממש ככה יד ביד הולכים איתם, מפגשים שבועיים והרבה עבודה על ניהול זמן וניהול משימות. אפילו עזרה בירוקרטית ופנייה למוסדות מתוך הנחה שהם לא פנויים לזה כרגע. הם פשוט באיזה חווית מסוכנות תמידית ואין פניות. אם גם ככה החוויה של להיות סטודנט היא מאוד מאיימת ולא תמיד יודעים לאן לפנות ואיך ושבכלל יש אוזן קשבת, בטח ובטח במוסדות הגדולים יותר. אז באמת מי שעבר את התופת הזאת ועדיין נמצא שם בכלל הולך לאיבוד.

המטרה שלנו היא בגדול הכותרת היא למנוע נשירה. אבל המענה שלנו הוא מאוד קטן. כלומר, אם הבנתם נכון, אני מדריכה שתי סטודנטיות שהן מתנדבות. הן סטודנטיות בבין תחומי. בעיניי זו עזרה מדהימה ואם היה אפשר להפוך אותה למשהו רשמי שממש סטודנט חונך סטודנט. ממש יד ביד כזה. פנו אלינו כמה עשרות כאלה, אנחנו רואים תוצאות מדהימות.

את מרגישה שיש נכונות מערכתית לקחת ולאמץ את זה לתוך המערכת?

אני מרגישה את זה מהמוסדות האקדמיים.

מהמוסדות כמוסד, לא בצורה מערכתית.

מהדיקנט, ממרכזי הנגישות. לא התעסקנו עם זה ברמה המערכתית ממשלתית. אבל אני מרגישה שגם אנשי הסגל אובדי עצות ואם יש לי גם עוד איזה שהיא עצה לתת חוץ מתוכנית חניכה כזאת, בתוך המוסד זה גם הדרכה או ליווי של אנשי הסגל שאולי לא יודעים איך ואולי לא מבינים שבסוף המשאב האנושי, הם, זה המשאב הכי חשוב. לא משנה כמה תקציבים ואיזה מתווים יהיו – בסוף צריך לעשות reaching out לאנשים האלה ומרצה צריך לדעת שהוא צריך עכשיו בתקופה הזאת אולי קצת לצאת מגדרו כדי לשים לב, להרים את הראש ולשים לב אם מישהו עובר משהו. ההתנהגות שלו השתנתה, התפקוד שלו ירד. ולפנות אליו ולדעת גם מה להציע לו. לדעת גם מה יש למוסד להציע ולהפנות אותו.

נכון. אני חושבת שגם פה זה באמת נוגע, דיברנו על זה בסוגייה של מתווה המילואים, שזה התאמת חליפה אישית בתוך סל מענים קיים. זאת אומרת, עצם היכולת לזהות אולי את הסטודנט הזה, את הקורס הזה עדיף שניתן לו את האפשרות לעשות בשנה הבאה על מנת למנוע נשירה ולהוריד רגע מעמסה רגשית מאוד גדולה. מאשר לדחוף ולדחוף ואולי נגיע לאיזה קצה שהוא לאו דווקא בריא. ובטח לא בכך יוביל, כמו שאת אומרת, למניעת נשירה. אלא אותה התאמת חליפה שהיא בתוך סל מענים שהמל"ג כבר מגדיר לעצמו לחיילי המילואים.

גם אני אזכיר, דבורה, את בטח זוכרת שהזכרנו את זה בתוך ועדת החינוך, שיש גם את שורדי הטבח שכדאי אולי לבדוק איתם איך אפשר גם להגביל חלק מהדברים האלה. עכשיו, מן הסתם סטודנטים שלמדו בחו"ל והגיעו למילואים לארץ ורוצים עכשיו לחזור לאקדמיה בארץ כדי להמשיך את התואר, כי לא נותנים להם בחו"ל סל מענים, אז ברור שזה משהו שונה לחלוטין. אבל למשל ליווי, שיעורי עזר וצבירת היכולת לקחת את הקורס שנה אחר כך – אלה מקומות שאני חושבת שכן אפשר להגיד אפשר להקביל אותו. אפשר לתת אותם מתוך הסל הכולל ושהקמפוסים יידעו שזה מאפשר להם. זאת אומרת הם לא חורגים פה מאיזה שהיא מדיניות המשרד או מדיניות המל"ג, אלא הם בתוך אותה אופציה.

גם אני חושבת שכן כדאי לשים לב בקשב יוצא דופן בהקשר של הפוסט טראומה. שזה סוגייה שהיא רגשית מורכבת יותר, שחלילה לא המעמסה האקדמית תייצר פה איזה שהוא טריגר לאובדנות או למציאות לא פשוטה או לנפילה או לכל הדבר הזה. זה גם מורכב. זה לחלוטין רגיש מאוד. נט"ל וארגונים נוספים, קואליציית הטראומה והכול, הם בהחלט יכולים להיות שותפים גם לסיוע, גם באמת יוזמות של סטודנטים, אני מניחה שאפשר להעצים.

אני אסביר כמה זה פשוט כדי שאולי נוכל להבין באיזה קלות אפשר לתת את המענה הזה. בסוף הסטודנטיות שאני מדריכה הן סטודנטיות שנה שלישית לפסיכולוגיה ובתוך אחד הקורסים שלהם זו ההתנדבות שלהם, בתוך פסיכולוגיה תעסוקתית. ואלה סטודנטים שיכולים לקבל על זה נקודות זכות ובסוף הם נמצאים שם בקמפוס. ואני לא יכולה להסביר כמה המעט הזה הוא הרבה. ממש לשבת ולעשות לו"ז לשבוע. יש לנו סטודנט שהוא לומד מתמטיקה טהורה. לכאורה מה יש לסטודנטית לפסיכולוגיה לעזור לו? היא פשוט הולכת איתו את כל התקופה הזאת של המבחנים וזה מדהים. אז זה נורא פשוט. זה באמת נורא פשוט לעשות את זה.

זה גם מחייב אותנו להבין אם אפשר באיזו דרך אפשר להבין מספרית בכמה סטודנטים מדובר ופילוח. זו שאלה קשה. זו שאלה שאני בטוחה שקשה להבין אותה ואולי למל"ג אכן יש בזום נתון. אנחנו נגיע למל"ג עוד מעט, אבל זו שאלה שאנחנו נשאיר רגע. מספרים.

לא, אין הגדרה מיהם ניצולי ה-7 באוקטובר אז לכן אי אפשר לתת מספרים.

נכון. אבל נגיד לביטוח לאומי שורדי המסיבות יש להם. זה אנחנו יודעים, כי הפרסומים שאנחנו עשינו אצלנו אנחנו יודעים. נכון, את הרוב לפחות.

כל מי שמוכר נפגע פעולות איבה, גם מהעוטף וגם מהמסיבות יש את הנתונים. זה דורש הצלבת נתונים עם המל"ג מי מופיע ברשימות.

שלום קארין, הודנו לך פה בפתח הדיון. תודה שהצטרפת אלינו. חה"כ קארין אלהרר שיזמה את היום החשוב הזה. אז כמובן היא הולכת בין ועדות כי היא יזמה המון דיונים, אז ניתן לה כמובן רגע לפתוח. והילה, אנחנו נחזור אלייך, כי בעצם גם קבוצת יתד, שזו אותה אוכלוסייה שחסרת עורף משפחתי או בוגרי המסגרות שאת יודעת, גם לכם יש איזה שהוא פילוח חלקי אני יודעת וזה גם חלק.

אנחנו יודעים לגבי המילואימניקים שנעשה ממש תיקון חקיקה כדי לאפשר לצבא להעביר למוסדות האקדמיים מידע על מי, כדי שהמוסדות האקדמיים יוכלו להציע את המענים אפילו באופן פרו אקטיבי ולא לחכות לפנייה. פה אני חושב שאולי יש יותר קשיים בענייני פרטיות עם נפגעי פעולות איבה מהביטוח הלאומי לגבי העברת מידע כזה למוסדות האקדמיים. אבל אולי אפשר לשאול האם המוסדות האקדמיים יכולים לפרסם איזה שהיא הזמנה לפנות. אפילו אם היא לא שמית. כמו שנעשה, אגב, לגבי המילואים. נעשו המון פעולות גם של המל"ג, גם של המוסדות, להגיד תדעו לכם יש לנו רכז שמיועד לזה. אנא תפנו אליו.

אני רק רוצה להזכיר שלא כל מה שמציעים זה מי שחייל מילואים שלא היה חמישה חודשים. ברור שיש כאן מענים שחלקם לא רלוונטיים, נקודות זכות אוטומטיות. זה ברור שזה לא הסיטואציה. זאת אומרת בסוף סל המענים, וזה מתחבר למה שניצן הסבירה, הוא סל מענים רגשי, הוא סל מענים סוציאלי. בזה בוא נגיד אפשר לטעות קצת, כי כולנו בתוך הטראומה באיזה שהוא מקום. גם אם במקרה איזה אחד התפתח לרשימה וקיבל ליווי אז זה בסדר שהוא קיבל את הליווי הזה, אנחנו יכולים לעמוד בזה. כי זה לא שהוא קיבל איזה שהיא הטבה שהיא חריגה בהקשר הזה. לכן צריך לפלח את סל המענים של המילואים ולדלות מזה מה רלוונטי.

תודה רבה גברתי יושבת-ראש על ההירתמות ליוזמה. באמת היום מתקיים בכנסת יום שמציין את נושא הכאוב במיוחד, יום שורדי טבח ה-7 באוקטובר. תראו, זה נכון שהכנסת מתמודדת ומנסה בכוחות הדלים להתמודד עם הסוגייה בצורה של חקיקה. אבל אין כמו לשמוע את האנשים בעצמם. הייתי עכשיו בדיון עם משפחות שכולות. זה נורא, אבל צריך לתת מענים. המדינה כשלה ב-7 באוקטובר. אסור לה, פשוט אסור לה להיכשל שוב במתן המענים.

האקדמיה היא בעצם שער לשיקום של הצעירים הללו. אי אפשר לדבר על העתיד בלי לראות אותם משולבים באקדמיה, בעתיד בתעסוקה. הם דור המחר שלנו. לצערי הרב, איבדנו רבים מידי מדור המחר ואלה שנותרו צריך לעזור להם להתמודד עם הקשיים ויש הרבה מאוד קשיים.

אני רוצה קודם כל לחזק את ידם של השורדים. זה אירוע שהמוח לא יכול לתפוס ואי אפשר להבין אותו. ואני כל בוקר רמה וחושבת מה אפשר לעשות כדי לעזור להם להתמודד. ואחד מהדברים זה באמת שיקום תעסוקתי.

אני ודעת שהמשרדים עמלים על כך. אבל אני רוצה שגם המל"ג יהיה חלק מהאירוע. כמו שנותנים לחיילים, בצדק גמור, צריך לתת גם לשורדים ולא להיות דווקניים. צריך להתאים את הלימודים גם ברמת ההתאמות. לא רק בקבלה, אלא גם בהתאמות עצמן. גם ברמה הנפשית, גם ברמה הפרקטית. אני שמעתי על מקרים מזעזעים. צעירים וצעירות, שורדי טבח מהקיבוצים, שהיו צריכים להתחנן על נפשם. שזה לא נתפס. כאילו גם בדברים הקטנים.

אפרופו אוכלוסייה שניתן לגדר גם כן. חד משמעית.

למה לא? למה לא? נותרו לגם גם ככה מעט כוחות. מעט מאוד. אז במקום לחזק, במקום לדאוג, להקשות? דבר שהוא לא מתקבל על הדעת. אז אני מקווה שכתוצאה מהדיון כאן יהיה משהו אופרטיבי שיוכל לסייע להם.

לחלוטין. נירתם יחד למשימה ונרתום אליה גם עוד שותפים. וגם בדרך כלל יש פעולות יוצאות מהוועדה בהקשר הנקודתי. אני מקווה שגם פה בכל מיני הקשרים נקודתיים ומקסימום דיון המשך.

בהחלט. תודה לך ולצוות.

תודה קארין. ואני יודעת שאת ממשיכה. ואני מברכת על היום החשוב הזה. לפעמים צריך להאיר זרקור כדי לטפל.

אני באמת מתנצלת, מרדכי, ניתן למל"ג רגע להשלים ונהיה איתך. יאיר הראל, אנחנו מכירים. יאיר ואני היינו יחד גם פעילים בהתאחדות הסטודנטים ואגודות הסטודנטים והכול. יאיר, תודה שאתה מצטרף אלינו בזום. אני יודעת שיש לכם יום מיוחד במל"ג. וגם כך עלו גם השאלות של פילוח קבוצות.

אני רוצה לענות רגע לעניין של הנתונים וההתייחסות רגע לעניין של התאמות אקדמיות. אם את רוצה אני אדבר על עוד בסוף או שאני כבר אגיד את זה כאן עכשיו?

אפשר שכבר תגיד, מקסימום נחזור אליך גם בנוסף כדי שתהיה גם נקודות התייחסות, אבל תודה.

בסדר. אז קודם כל, לגבי נתונים, לצערי הרב ואני אומר את זה מעל כל במה ואנחנו גם אמרנו את זה למשרד ראש הממשלה שמרכז את הטיפול וגם לביטוח לאומי באחד מהדיונים. למוסדות האקדמיים אין מידע מי נפגע פעולות איבה, מי הוא חלק ממשפחות נרצחי המסיבות, העוטף, חיילים. אין. אנחנו לא מקבלים שום מידע. ובגלל שאנחנו לא מקבלים את המידע אנחנו לא יכולים לעשות בעצם פנייה יזומה לאותם סטודנטים.

מי אנחנו כן יודעים? סטודנטים שבאים ופונים אלינו. מספרית אני אגיד שמדובר בבודדים ממה שידוע לי גם במוסדות הגדולים. מספרית זה לא דומה ולמילואימניקים ולכוחות הביטחון ששם מדובר על אלפים, אפילו עשרות אלפים שמדובר על מילואימניקים וכוחות ביטחון שהם סטודנטים. עניין בירוקרטי שאני יודע שחוזר על עצמו של אחים של נרצחי המסיבות או ארוסות של נרצחים. אצלנו אין את הבירוקרטיה הזאת. אם אתה נמצא אתה מקבל.

אם אתם רוצים אני אדבר על ההתאמות האקדמיות, כי יש התייחסות. והקושי הוא, יש קושי גם להגיע לאותם אנשים וגם כאשר מגיעים לאותם אנשים אז יש עוד איזה שהוא קושי.

אבל יאיר, איך בכלל הם יודעים שיש להם איזה שהוא משהו? נגיד האם זה רק אם פונים יזום או שיש פרסום?

אני אתן רגע היסטוריה ממש של דקה. בחודש נובמבר מל"ג קבע החלטה שבעצם היא מבקשת מהמוסדות בעצם לעשות מתווים של התאמות והשלמות לכלל הסטודנטים בגלל המלחמה ובדגש על ארבע אוכלוסיות. כשאחת מהאוכלוסיות זה נפגעי פעולות איבה שהכוונה זה גם מי שמוכר על ידי ביטוח לאומי וגם בני משפחה בדרגה ראשונה של נרצחים וזה גם משפחות של חטופים. כולם נכנסים לאותה קטגוריה.

המוסדות אכן פרסמו את זה ומה שקרה אנחנו ראינו שספציפית לאותם נפגעי פעולות איבה, ואני אישית טיפלתי לא מול אותו גורם, אבל הייתי מעורב בטיפול של כ-40 מקרים שהגיעו למל"ג. יש קושי שונה בין נפגעי פעולות איבה, חלק צריכים הארכת זמן כי הם לא מצליחים להתרכז וחלק לא מסוגלים להגיע לשיעור. וחלק לא מרוכזים בשיעורים, למרות שהם היו מרוכזים לפני המקרה והם צריכים שמישהו יעבור איתם על השיעורים. ולכן כל מקרה של נפגע פעולות איבה זה עולם אחר לגמרי. לכן מה שמנסים כמה וכמה ארגונים לעשות איזה שהוא מתווה רוחב הוא לא כל כך מדויק. ואני יכול להגיד שבכל 40 המקרים שהגיעו למל"ג ואנחנו יודעים עליהם המענה שניתן מצד המוסדות זה מענה מקיף מאוד. זה הגיע לרמה עד שמרצים באחת מהאוניברסיטאות הגיעו לסטודנט הביתה כדי לעזור לו להשלים. סטודנט שהוא אח של נרצח.

אבל יאיר, אני חייבת לומר משהו כדי כן לשים את זה פה. מכל מה שאני רואה וחווה ומכל השיחות שלי עם נשיאי אוניברסיטאות ומכללות ורקטורים – הלב באמת במקום הנכון. הכנות היא רצינית. יש מודעות גבוהה. זאת אומרת, בדרך כלל אני מבקרת הרבה את הניתוק או זה. אין ניתוק. אני חושבת אבל שהסדרה היא משהו שיוכל גם לתת יותר אפשרויות. בטח לצד הפתיחות וההבנה וגם כדי באמת לתת לאנשים את האפשרות להבין שמגיע להם משהו. זאת אומרת, הנכונות היא ברורה לי ובגלל זה גם הדיון הזה הוא דיון בנועם והבנה שיש עם מי לדבר ויש מה לעשות.

ראיתי את זה עם מתווה המילואים, ראיתי בוועדת החינוך, ראיתי את זה בכל השיחות הפרטיות. בכל הסיורים בקמפוסים, אני מורידה את הכובע. לגמרי. אני רק רוצה לומר שצריך להסדיר חלק מהסוגיות.

ההסדרה היא שאנחנו, קצת מאוחר אני מודה, גם לנו לפעמים יש קצת טעויות. בסיוע של הביטוח הלאומי ומשרד ראש הממשלה אנחנו קודם כל הולכים לפרסם באתר המל"ג, אנחנו כבר אתמול פנינו למוסדות האקדמיים. נציגי המוסדות יכולים להעיד. אנחנו פנינו שקודם כל יהיה בכל מוסד יהיה רשום באתר מל"ג כל מי שמוגדר כנפגע פעולות איבה, בגלל שאנחנו לא יודעים מיהו ואנחנו לא יכולים לפנות אליו יזום, בעצם הוא ייכנס לאתר המל"ג ויהיה רשום לו מה הוא בעצם צריך לעשות. למי הוא צריך לדבר. מי יכול בעצם לעזור לו במוסד. זה קודם כל מפקס, בעיקר במוסדות הגדולים, מפקס על אותם סטודנטים שהם יידעו מי הגורם שיכול לעזור לו.

זאת אומרת אתם אומרים שבאתר עכשיו יהיה בכל מוסד יהיה גם איש, יהיה מישהו. זה חשוב.

- - - שיכול כבר להיות, הוא יטפל גם בעניין הכלכלי. זה יכול להיות מספר אנשים, אבל זה יפנה אותו לאותם גורם, אותו גורם פנימי בקמפוס שמטפל בעניינו, כן.

מעולה. אז זה, שי, זה משהו שהוא בהחלט אנחנו מברכים עליו.

הדבר השני זה שאנחנו הקמנו לפני שלושה חודשים מוקד. פעם ראשונה שמל"ג עושה דבר כזה, שאנחנו הקמנו מוקד חדש שאליו מתנקזות פניות של כולם. של כל מי שסטודנט ומועמד וגם אנחנו מטפלים בנפגעי פעולות איבה ושורדי המסיבות ומשפחות חטופים ממש ברמה פרטנית אל מול המוסדות. ולכן מי שלא מקבל מענה ממוסד ומרגיש איזה שהוא קושי נוסף מוזמן לפנות אלינו ואנחנו נסייע לו אל מול המוסד. בשביל זה אנחנו כאן.

זה גם מדהים.

בשביל זה הקמנו את המוקד והמוקד מוכיח את עצמו.

אתה יודע להגיד כמה פניות יש לכם בערך?

אנחנו הקמנו אותו בתחילת חודש מרץ או בסוף פברואר, משהו כזה. בהבנה שצריכה להיות איזה שהיא מעורבות שלנו. כי יש הרבה מקרים יוצאים מן הכלל ואני אגיד לך, גם מילואימניקים שיש להם את המתווה המדהים וכל כך רחב, גם שם יש המון דברים שנופלים תחת קטגוריה ולכן אנחנו רצינו בעצם לסייע לאור המצב המיוחד. מאז הקמת המוקד קיבלנו בסביבות 500 פניות. מתוכן, אני לא יודע מספר מדויק, אבל עשרות בודדות של נפגעי פעולות איבה שטופלו והטיפול בהם הסתיים.

שזה גם הגיוני, נוכח המספרים. זאת אומרת, מספרית הם פחות מחיילי המילואים.

הטיפול בהם הסתיים. הם קיבלו את מה שהם היו צריכים לקבל והמוסדות פעלו מעל ומעבר כדי לסייע להם. אני לא יכול לתאר פה מקרים שקרו, כי אני חושף פה פרטים אישיים חדשים, אבל הטיפול, אני חושב שזה היה טיפול, אם אני רגע, באמת, אני הופתעתי מהטיפול בנפגעי פעולות האיבה. והמוסדות עשו דברים שלא עשו את זה אף פעם. אני אומר לך, עד להגיע לסטודנט הביתה וללמד אותו כשמרצה מגיע אליו הביתה. זה אמנם היה מקרה אחד, אבל זה היה דברים באמת מופלאים שמוסדות עשו למען נפגעי פעולות איבה. ברמה הפרטנית כשהבינו מה הקשיים של כל אחד.

אז קודם כל, יאיר, זה ממש מבורך. אני גם מודה על הצעדים שנעשו. זה לגמרי מראה שהמערכת עם עצמה כבר מניעה תהליכים וזה חשוב גם בלי קשר לפיקוח הפרלמנטרי. אבל ברשותך, יאיר, אני רוצה שתישאר רק בזום אם אפשר. אנחנו נמשיך את הדיון כדי שישאלו שאלות. לי עלו כמה שאלות פרטניות, אבל אני רוצה שהן יהיו גם לאחר דברים שיאמרו וגם בשיתוף משרד הרווחה ועוד גופים. אז אני בטח אחזור אליך בהמשך. תודה רבה.

מיד אנחנו נעבור למרדכי. אני רק אגיד שאוכלוסיות שאני חושבת שאפשר למצוא אותן כדי לדעת אם אפשר להגיע אליהן ולראות רק לפתור את סוגיית הפרטיות, וזה צריך להבין, זה אוכלוסיות שכבר ביטוח לאומי מכיר. זאת אומרת גם הכרה בנפגעי פעולות איבה וגם שורדי המסיבות שאכן יש קבוצת ייחוס. אוכלוסייה של שורדי הטבח שיש לה ממשק עם הרווחה, שמכירים אותם לפני בגלל המסגרות החוץ ביתיות. כמובן שבתוך מרחבים ספציפיים כמו נגיד קיבוצים, קבוצות גיל מסוימות, אם יש מי שלומד והכול. באקדמיה בוודאי שזה מקום סגור שאפשר להבין אם מישהו לומד עכשיו והוא שרד את הטבח בבארי, ברור שהוא חלק מקבוצה זו או מישור הגפן באופקים או שכונות שלמות בשדרות. אין ספק שאפשר רגע להבין על פי כתובת מגורים גם לאמוד את זה.

אז בכל זאת, אני חושבת שמספרים זה דבר מאוד חשוב, גם עבורנו כמדינה, כדי לאמוד רגע איך הטיפול, טיב הטיפול, כמה ניסינו. מספרים זה לא רק עניין ככה שולי, אבל יש את כל המענה ואפשר להיכנס לאתר, אלא יש משמעות למספרים כדי להבין אם אכן נעשה כל מה שאפשר.

מרדכי, סליחה על העיכוב. אני קודם כל מודה לך שאתה פה. אני מאוד מעריכה את זה שהגעת לדבר איתנו. אני נותנת לך את רשות הדיבור.

אז קודם כל אני אציג את עצמי ואני גם אגיד שלא כל כך באתי מוכן. אז כמו שאמרנו, אני מרדכי מאיש. אני ניצול מסיבת הטבח ברעים. עד 2020, בערך מ-2013 אני הייתי אחד מהשותפים והבעלים של STB הפקות, שהמותג שלהם בגדול זה היוניטי פסטיבל. הפסטיבל שהיה יום לפני הפסטיבל של הנובה, באותו השטח. ב-2020 החלטתי לקחת החלטה ולעזוב את תחום המסיבות מהסיבה שהמדינה, המשטרה, קצת פחות אוהבת את העולם הזה והם הערימו עלינו הרבה מאוד קשיים שהובילו אותנו גם לבתי משפט ובג"ץ גם. ההפגנה שהייתה בכיכר. והחלטתי פשוט להתחיל לימודים ולקפוץ למים כמו שאומרים, בגיל מאוחר. בגיל 31 התחלתי לימודים של תואר ראשון בהנדסת חשמל באריאל.

אותה מסיבה הייתה עבורי מן חגיגה של סיום התואר. בעצם סיימתי את כל החובות ואת כל המטלות שלי לתואר ואמרתי אני אלך לחגוג. יש לי אופציה להרוויח שתי מסיבות באותו לוקיישן. מסיבה ראשונה שזה בעצם היה הבית שלי ומה שגידלתי אותו מההתחלה שזה היוניטי ועוד הקולגות שהם הנובות.

מה שקרה שם ומה שעברנו כולנו כבר יודעים, אין צורך. אגב, מי שהייתה יחד איתי מההתחלה עד הסוף שם לכל אורך האירוע זאת לורה בלג'מן כאדר שבטח שמעתם עליה, שהתהלכה עם השמלה הצהובה. חברה מאוד טובה, היא ובעלה שי, זה החבר הכי טוב שלי מהצבא. אז מי שמכיר את הסיפור, אז זה הסיפור שלי.

באתי בעצם להציג ולהראות מה קורה איתנו בתור סטודנטים. אני איך שסיימתי את הלימודים ובעצם נחשפתי למה שהיה שם במסיבה החלטתי להמשיך לתואר שני. מהסיבה שרציתי להישאר באיזה שהיא מסגרת בשביל להציל את עצמי מללכת לאיזה שהוא תוהו ובוהו, לאיזה שהוא בלגן. אז המשכתי בעצם לתואר שני שעבורי היה המסלול הבטוח והרגוע במה שאני מכיר ומה שישאיר אותי ככה באיזה שהוא משהו שפוי.

אבל האמת שלא באתי בשביל התואר, בשביל החבר'ה של התואר השני. ולא נראה לי שיש הרבה כאלה. הרבה מאוד מהבליינים ומהחבר'ה שבעצם ניצלו שם הם ילדים. ילדים אחרי צבא, גיל 21-22. שזה בעצם השלב עבורם להתחיל את החיים ובעצם להתחיל את הלימודים. אנחנו מדברים פה על בעצם לעזור לסטודנטים שכבר מתחילים ללמוד. אז אני אומר למה לא לבוא ולנסות למשוך אותם לכיוון הזה למשוך אותם לכיוון של לימודים.

אתה אומר כחוויה משקמת. כאקט משקם.

בדיוק. במקום לבוא ולחפש לשלב אותם במעגל העבודה. זה בדיוק הגיל של לבוא ולהתחיל ללמוד. זאת אומרת לבוא ולתת להם את הכלים. זאת אומרת, בין אם זה, לא לבוא ולתת כסף שייכנס לחשבון או משהו כזה. לבוא ולתת איזה שהיא מלגה שתשלם את שכר הלימוד או אפילו איזה שהיא מלגת הצלחה. לתת להם איזה שהוא משהו שיגרום להם לרצות לבוא ולהיכנס לאיזה שהיא מסגרת שכמובן תעזור להם לשקם את עצמם. וכמו שכולנו יודעים בסופו של דבר ההצלחה של המדינה תלויה הרבה באותם סטודנטים ובאותן הצלחות אקדמאיות.

אני חייבת להגיד שזה רעיון מאוד מעניין ויפה. בעצם להגיד שלשורדי הטבח תהיה איזה תמיכה מהמדינה גם לעשות את הצעד עבור עצמם, של פיתוח. אולי להגשים איזה שהוא חלום ללמוד משהו. לתת
איזה משהו. האמת, אקט שהוא אקט מה שנקרא במילים אחרות כמו רפואה מונעת במקום הטיפול בתוך זה.

בדיוק, להיכנס לאיזה שהיא מסגרת. זה גם לא משהו קצר, זה משהו שהוא טווח ארוך.

גם לא משהו שעולה למדינה יותר מידי. חייב להגיד את זה, זה אוכלוסייה מגודרת מאוד. משהו שהמדינה יכולה לעמוד בו.

בדיוק, לא מדובר ביותר מידי אנשים. וכל ניצול שיבחר ללכת בדרך הזאת, זה אינטרס למדינה לפני שזה אינטרס לאותו סטודנט.

למדינה יש את האינטרס הכי גדול בשיקום. זה לא אינטרס של הפרט, זה אינטרס של חברה.

בדיוק.

לגמרי.

לפי מה שראיתי, ההקלות וההטבות ומלגות ודברים כאלה, מתקבלים רק אם אתה, רק אם קיבלת כבר איזה שהם אחוזי נכות, 20% נכות או כל מיני דברים כאלה. שלדעתי זה טעות, כי הרבה, אני לדוגמה בכלל לא פניתי לבקשה לנכות.

כן, זה גם משהו שהרווחה ידברו עליו. אתה ממש צודק.

אני רוצה להתייחס.

בטח. זה בסדר מבחינתך, מרדכי, שהיא תתייחס?

אין בעיה, ברור.

בטח. כי זו סוגייה מאוד כאובה וחשובה והיא גם עלתה בוועדות האחרות בכנסת. בעצם ההגבלה, הדרך לקבל את אותה תמיכה היא להיות מוגדר עם אחוזי נכות. והרבה מרגישים עם זה שזה בעצם לא מכיר במה שקרה להם וגם לא משקף את מציאות חייהם. אז נשמע רגע. כן?

אני נציגת המוסד לביטוח לאומי, אני מאגף השיקום. אני אציג קודם את הזכאויות הקיימות לנפגעי פעולות איבה שכן פנו לוועדות הרפואיות וקיבלו לפחות 20% נכות. אז קודם כל יש להם מעטפת רחבה של טיפול נפשי, טיפול אלטרנטיבי, ליווי של עובדת שיקום.

אבל בהיבט למה שאתה אמרת, אז שיקום מקצועי זה בעצם הכלי המרכזי שיש לנו לשקם את האנשים. ואנחנו מסייעים בתוכניות של טרום שיקום, שזה יכול להיות השלמת בגרויות, פסיכומטרי. ועוד כל מיני תוכניות טרום של אנשים שעוד לא במסלול, אבל רוצים לכוון אותם או לעזור להם להגיע למסלול של לימודים. אחר כך, מי שכבר כן מתחיל ללמוד אז אנחנו כן מאשרים גם תמיכה וליווי ומימון שכר לימוד ושכר דירה לזכאים ודמי מחיה. שוב, כל דבר בפרטים שלו. כולל גם מעטפת של שיעורי עזר וחונכות ועובד שיקום שבאמת מלווה. עובד סוציאלי שלנו שהוא עובד שיקום שבאמת מלווה יד ביד לצורך המטרה הזאת.

באמת יש קבוצה גדולה של אנשים שהם מוכרים אבל הם לא ניגשו לוועדות רפואיות ולא נקבעו להם אחוזים. אז החוק למעשה לא נותן איזה שהוא מענה שאפשר לתת. אבל אנחנו מכירים את הצרכים ומודעים לקשיים ומאוד רוצים לסייע. ואנחנו נמצאים כרגע בדיונים עם אגף התקציבים במשרד האוצר כדי לראות האם ואיך אנחנו כן יכולים להציע איזה שהיא מעטפת לאותם אנשים שלא הגיעו לוועדות הרפואיות אבל כן הוכרו.

אבל אני כן מזמינה כל מי שכן עבר את ה-20% להגיע לעובדי השיקום, כי באמת יש סל רחב וניסיון גם איך אפשר לעזור, איך אפשר, כמו שאמרתי, ללכת יד ביד כדי להגיע לתוך השיקום ולחזור למסלול של החיים.

קודם כל תודה. אני גם חייבת, אני אומרת את זה כל פעם, אני חייבת להגיד כל הכבוד לביטוח לאומי, על זה שהרשות מתפקדת לחלוטין, שעובדת מול כל אתגר. והתפקיד שלנו להרחיב לכם את האפשרויות למענים ולייצר לכם יותר אפשרויות. בסוף ביטוח לאומי לא עובדים איך שבא להם. הם חייבים שהמדינה תגיד להם יש לפה תקציב ויש פה נהלים ואז הם עושים. ברגע שאנחנו מגדירים לביטוח לאומי בחוק או דרך תקנות את האפשרות למענה, ביטוח לאומי מבצעים. זה צריך להגיד. פה אני אומר לחלוטין אחד מהגופים שתפקדו בתקופה הכי קשה של המדינה, אני חייבת כל דיון גם לציין את זה, כי זה לא מובן מאליו. ותודה.

אני כן חושבת שאנחנו בכל מקרה בסיכום הדיון נציע גם את ההצעה שלך, מרדכי, בגלל שהיא הצעה שאני חושבת שיש בה אלמנט מאוד חשוב של שיקום המשכי. אי אפשר לדבר רק על בלימת הנשירה ורק על המקום הבולם כל הזמן. צריך גם להבין איך המדינה נותנת את הקרקע לצמוח.

בדיוק, זה כמו תוכנית שיקום.

ממש, כמו תוכנית שיקום.

דברים כמו הארכת זמן והקלות וחונכות ודברים כאלה לסטודנטים קיימים זה טריוויאלי.

נכון. מי שכבר נרשם והכול חייב.

מן הסתם. אני מאמין שזה דברים שכבר עלו.

אבל אותו בן 21 או 22 שעכשיו שוקל בשלוש שנים הקרובות אם ללמוד ואיך מצבו, צריך לדעת שיש לו אפשרות ושזה לא תלוי, ממש.

שקיימת לו האופציה. ואם הוא יעשה את זה ולא יחכה עם זה יותר מידי זמן, אז להיפך, יעזרו לו. יעזרו לו לעשות את זה בצורה יותר טובה.

אני אפילו תוהה, ואני שמה פה את זה ואני אמשיך כמובן הלאה. אולי כדאי באמת ליזום חוק עם עוד ח"כים למתן תמיכה אקדמית שכוללת כמובן מימון לשורדי הטבח, לצעירים שורדי הטבח. אפשר להגדיר את זה בכל מיני צורות, שזה יהיה ברור מי. זה צריך להיות ברור מי. ואולי באמת המדינה תסכים לתמוך בחוק הזה. אני חושבת שזה חוק שיהיה ראוי להביא לפחות ולבדוק אותו. נעבוד גם אתכם, התאחדות נחשוב על זה אתכם.

דבורה, אני רואה שאת רוצה מאוד לדבר, אז אני כמובן אתן לך.

דבורה מרגוליס, ועד ראשי האוניברסיטאות. תודה רבה גם על ההזמנה וההזדמנות ובאמת הדיון החשוב.

כמה הערות. אחת, אנחנו כמו גם במקרה הסטודנטים במילואים, לא חיכינו לא למל"ג ולא למדינה, עם כל הכבוד וכבוד יש.

וזה חשוב, חד משמעית זה מוערך.

אני עשיתי לקראת הדיון הזה בדיקה עם דיקני הסטודנטים בכל האוניברסיטאות. כולם, כמו שנהגו לומר היום, נמצאים באירוע. בכל האוניברסיטאות, נכון, לא יכולים לפנות פרו אקטיבית ולשאול האם אתה או את כך וכך. לא יעשו. יש מעבר לצנעת הפרט גם מן הסתם דברים שלא נעשים.

אבל כל מי שמגיע ומציג, אפילו לא מבקשים, בחלק גדול מהמוסדות אפילו לא מבקשים את האישור של נפגע פעולות איבה, שלוקח זמן להשיג אותו. אלא מספיק שבן אדם יגיע עם אישור ממטפל, פסיכיאטר, פסיכולוג, שהייתי כאן וכאן, עברתי זה וזה. כתוצאה מזה האדם סובל מ-. כל האוניברסיטאות, כל דיקנטים של האוניברסיטאות, תכף יגיד גם יו"ר המכללות לחינוך, רמ"א, סליחה. אני מניחה שגם ב-ור"מ שלא יודעת אם הם נמצאים כאן, המצב הוא דומה. בכולם מעולם לא נדחה אדם שהגיע עם בקשות מהקבוצות האלה. לא נדחה בעבר, לא נדחה היום ובוודאי לא יידחה בעתיד.

כפי שנהגנו גם עם הסטודנטים למילואים, האנשים האלה נלקחים, יש איתם שיחות. מבררים מה בדיוק הם צריכים. יש שירות פסיכולוגי בכל אחת מהאוניברסיטאות שניתן בחינם כמות מסוימת של טיפולים. אם צריך אז יש גם קשר עם כל מיני אורגנים. אם הוא היה חייל אז פונים למשרד הביטחון שייקח אולי את העניין הנפשי, אם זה נדרש, משהו מעבר. וכו' וכו'. אף אחד לא מושאר במצבו או לא מתחשבים בו. יכול להיות, שוב, מתוך העשרות שישנם בכל האוניברסיטאות לאורך כל התקופה, אני יודעת גם שיש כאלה שממשיכים להגיע, כי שוב מישהו יצא הוא מרגיש חזק, הכול היה בסדר.

דבורה, זה מבורך וחד משמעית הפרו אקטיביות היא מבורכת ואני מסירה את הכובע. אני רק אומרת שפרו אקטיביות היא לא אקט שנוצר תחת הסדרה מחייבת. אלא הוא אקט שנוצר כתוצאה של רצון טוב. זה מן הסתם מעולה, אבל הייתי רוצה שהאוכלוסייה הזאת תהיה תחת קטגוריות שזו זכותה, שזה הזכויות שלה ולא תחת רצון טוב. זה מבורך.

אין בכלל שאלה. אני רק אומרת, המל"ג, יאיר הראל יכול להעיד, המל"ג כבר בתחילת הדרך וכמובן האוניברסיטאות, עשו את זה מעצמן. אבל זה מוסדר היום בכל הכללים ומפורסם בכל האתרים. כמו פצועים, נכי צה"ל וסטודנטים במילואים עם צרכים כאלה ואחרים. הקבוצה הזאת של נפגעי הטבח לסוגיו ולסוגיהם מקבלת מענים באוניברסיטאות. המל"ג כבר הגדיר את זה בכללים וזה קיים.

שוב, אני חייבת לומר את זה וממש חשוב שגם יופיע בפרוטוקול, חה"כ לזימי, בהרבה הערכה וכבוד אלייך, אני חושבת שאת מכירה את עמדתנו בדבר הזה. יש לנו קושי וחוסר נוחות מאוד מאוד גדול מהעובדה שהכנסת שבה ושוב ושוב מחוקקת דברים שהם מובנים מאליהם. שהמערכת עושה ממילא.

רגע, אבל אנחנו לא נרים פה חקיקה. אנחנו מדברים פה על אימוץ - - -

המערכת עושה מרצון טוב. ולעשות עוד חקיקה ועוד חקיקה זה לא ישפר מצב - - -

לא, דבורה, אז אני אקטע אותך. דבורה, אני אקטע אותך. אין שום קשר להתערבות לאקדמיה בחקיקה שאומרת המדינה נותנת מימון. אנחנו לא מתערבים לכם בכלום. המדינה נותנת מימון. להציע חוק שהמדינה נותנת מימון, מה שהיה פה, את לא אמורה להתערב בזה. זה לא שיקולך. את לא אמורה גם להגיד את זה. כי לא התערבתי לך בשום - - -

זה בסדר גמור.

סליחה, לא, לא. אני מדברת עכשיו, דבורה. סליחה. כי זה לא התערבות. לא בחופש האקדמי ולא כלום. אני זאת שיצאה בתוך מתווה המילואים, שאוכלוסיית המילואים זו האוכלוסייה הכי חשובה לי, קצינת קישור לשעבר, אתם יודעים פה, זה האוכלוסייה שאני הכי מרגישה זהותית קרובה אליה. יצאתי נגד פגיעה בחופש האקדמי בתוך ועדת החינוך וסייעתי להגיע למתווה שהוא מתווה ששומר. עשיתי את זה כי אני מסכימה איתך על העיקרון שאני לא חושבת שהכנסת צריכה להתערב בסוגיות שהן גם קשורות לדמוקרטיה הישראלית. ואני מבינה את זה לעומק וצריך לפעמים לשמור גם על המקום העמוק יותר של ההתייחסות.

לצד זה, אימוץ מתווה והחלתו זה לא מתערב לכם. הרי זו סוגיה נקודתית. וגם הדגשנו פה שהמתווה שאנחנו מציעים לאמץ הוא קשור ברשת הביטחון הסוציאלית. הליווי והטיפול הנפשי והסיוע. ואותה תמיכה רגשית טיפולית שבסוף היא גם אינטרס אקדמי. והלוואי, אני אגיד לך יותר מזה דבורה, הלוואי והמדינה תדע לתקצב את האוניברסיטאות רשת באמת ביטחון סוציאלי לסטודנטים וסיוע נפשי, טיפולי גם בשגרה. לא יקרה שום דבר. זה דבר שאני מאמינה בו בלי קשר, כי יש בזה היגיון. אז אנחנו פה באותה סיבה. אין סיבה. זה לא זה. הצעת חקיקה שכל כולה קשורה במימון. אין לה שום קשר להתערבות אקדמית. חייב להפריד. אני מבינה את החשש אבל חייב להפריד.

אבל אני אתן לפרופ' חיים שקד שנמצא כאן. תודה רבה שהגעת אלינו.

תודה רבה על הדיון החשוב. אני יושב ראש פורום נשיאי ונשיאות המכללות לחינוך. אני מאוד מסכים עם דבורה. המוסדות מאוד מאוד רתומים ומאוד מחויבים. אנחנו לפחות כמכללות לחינוך, אני מייצג 18 מכללות לחינוך. אנחנו חושבים א' שצריך גם סיוע רגשי, אבל גם הקלות אקדמיות. בהחלט יש לזה מקום. כמובן שהטיפולים והתמיכה הרגשית הם אולי עוד יותר חשובים, אבל אנחנו מוכנים לתת הקלות אקדמיות של תוספת זמן, המרה של ציון בציון עובר, החלפה של מבחן במטלה ודברים כאלה. אנחנו מוכנים לתת.

אנחנו מוכנים גם לכללים מחייבים. אם יש איזה שהיא אפשרות להגדיר מי זכאים להם. כיום אנחנו מטפלים נקודתית. אין לנו איזה שהם, משרתי מילואים יש לנו טבלה מסודרת, מי שעשה עד 60 יום מילואים, עד 90 יום. לגבי שורדי ה-7 באוקטובר אין לנו הגדרות מדויקות מי נכנס ולכן זה כל אחד מקבל מענה פרטני. אם יש אפשרות להגדרות יותר מסודרת אנחנו מוכנים גם לתת באמת איזה שהוא מענה חייב, רוחבי, לכל המכללות לחינוך, בדומה למתווה של המילואים.

נקודה אחת שחשוב לי רק להדגיש לגבינו. המל"ג העמיד תקציב מאוד יפה לטובת עזרה למשרתי מילואים בעיקר, לכל המוסדות שמתוקצבים על ידי המל"ג. אבל יש 15 מכללות לחינוך שמתוקצבות על ידי משרד החינוך. משרד החינוך לא נתן תקציב מקביל. לא קיבלנו שום עזרה כספית כדי לעזור לנפגעי המלחמה. זה משהו שאני מאוד אשמח לעזרה בו.

פרופ' שקד, כשאתה הגעת לדיונים מה נמסר בנושא הזה? או שפניתם? מה התשובות?

שזה בבדיקה, שזה ייבדק.

אוקיי. אז אנחנו נוציא פנייה רשמית בנושא הזה.

אני ממש אשמח, כן. כן, כי המל"ג עבד מאוד מהר ונתן כסף מאוד גדול ומשרד החינוך לגמרי מושך ומושך.

אגב, אני גם בטוחה שהניצול יספיק גם להכללתכם. אני חושבת אפילו בלי תוספת תקציבית. כי בדרך כלל אפשר גם לראות. וגם אם צריך להוסיף תוספת, אז אין ספק שחייב. ואקדמיה זאת אקדמיה.

משרד החינוך קצת גלגל את האחריות לאוצר. האוצר גלגל חזרה למשרד החינוך, אבל לא קיבלנו תקציב לסייע לנפגעי המלחמה.

אוקיי. אז אנחנו מדברים כרגע על כל החוק וכל המתווה הפיצוי לחיילי, חיילות המילואים. מכללות החינוך לא נכללו בתוך המתווה.

במה שהם מקבלות. כל מה שמקבלים כל המוסדות האקדמיים האחרים.

אוקיי. אנחנו גם נפנה על זה. אבל לדעתי גם ננסה אפילו ליזום דיון שליש או משהו בוועדת חינוך או דיון מהיר או הצעה לסדר.

אני מאוד אשמח.

בלי קשר לוועדה. זה ממש חשוב. אולי אפילו שאילתה דחופה. אני מודה שלא ידענו את זה וזה חמור. זה חשוב מאוד, תודה שהעלית את זה, זה סופר קריטי. תודה.

אני אעבור להתאחדות הסטודנטים בגלל שיש כאן, אני יודעת שאתה צריך ללכת. תודה שהגעת אלינו, בהחלט. אני אתן ראשית לשי שידלוב, מנכ"ל התאחדות הסטודנטים. לאחר מכן, מיכל, אם תרצו להשלים.

נראה לי מיכל תתחיל ואני אחרי זה אוסיף.

מיכל? בטח. אז תודה מיכל ושי שאתם כאן.

שלום לכולם. אני מיכל, אני רכזת מדיניות חברתית בהתאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית. ואני אחראית על הנושא של סטודנטים נפגעי פעולות איבה ומשפחות שכולות.

נראה לי אין צורך להכביר במילים על כמה הנושא הזה חשוב ושהאוכלוסייה הזאת צריכה לקבל טיפול שהוא מעבר לפרטני. אני אשמח להתחיל להציג כמה נתונים שאנחנו אספנו בסקר שיזמנו החודש. 50% מהסטודנטים, זה סקר שעשינו רק לנפגעי פעולות איבה, סטודנטים. אז 50% מהסטודנטים שפנו למוסד שלהם לקבל עזרה, הם נפגעי פעולות איבה, מוכרים בביטוח לאומי, לא קיבלו מענה.

ומה הסיבה? יש פילוח של מה הסיבות?

הסקר עוד באוויר, אין פילוח לגבי הסיבה שהם לא קיבלו מענה.

זאת אומרת, זה לא השלמת נתונים בהכרח.

איפה פורסם הסקר?

זה סקר שאנחנו יזמנו בהתאחדות הסטודנטים. הפצנו אותו, אנחנו עובדים בשיתוף מלא עם עמותת שבט הנובה. אנחנו עובדים עם יתד, עם משרד הרווחה. אנחנו מפיצים אותו ביחד איתם.

על איזה ציר זמן אנחנו מדברות, על הסקר?

החודש. הוא הופץ החודש, הוא עדיין באוויר. עדיין אפשר עוד להשיג עוד נתונים. עד עכשיו ענו 50.

לא, הרבה יותר.

בסדר, אז אנחנו נבדוק את זה, אנחנו יכולים לעדכן. אבל בכל אופן, אנחנו מפיצים את זה לכל המוסדות. אנחנו התאחדות הסטודנטים.

ואור מכירה את הסקרים שלנו, היא יודעת שהם מקיפים, מהימנים והכול בסדר.

אנחנו נפיץ לכם את הסקר ואנחנו נוכל להגיע להיקף נרחב יותר. אבל 50% פנו, זה סטודנטים שצריכים כוחות כדי לפנות, לעשות את הפנייה הזאת כשהם במצב רגשי לא בהכרח יציב. הם מקבלים "לא" מהמוסד שלהם. 44% מהסטודנטים נפגעי פעולות איבה לא מרוצים כלל מהיחס שהם מקבלים מהמוסד. אני אדבר על אחוזי סטודנטים ששוקלים לנשור מהלימודים. אז 75% מהסטודנטים במדגם העידו כי הם שוקלים לפרוש מהלימודים. חשוב להגיד שביחס לאוכלוסייה הכללית של סטודנטים שעשינו סקר בתחילת המלחמה אז האוכלוסייה הכללית עומדת על 38% של סטודנטים שרוצים לפרוש במלחמה. ונפגעי פעולות איבה זה 75%.

זה נתון מטורף. אחוזי נשירה סופר גבוהים. זה לא אחוזי נשירה, זה ששוקלים לנשור מהלימודים בעצם. והם מציינים, חצי מציינים את הקושי הנפשי כשיקול מרכזי 24% מציינים את הקושי הכלכלי. באמת מה שמייצג את האוכלוסייה הזאת מהעבודה שאנחנו עושים איתם בחודשים האחרונים זה באמת להיות תחת גם נטל כלכלי, גם נטל אקדמי, גם נטל נפשי. זה מאוד מאוד קשה בתור סטודנט להחזיק את כל הקשיים האלה.

וכאשר שאלנו אותם מה יכול לסייע להם, 58% הגיבו כי מתווה אקדמי ייעודי זה מה שיעזור להם לשפר את מצבם.

דיברנו כבר על זה שאין מסד נתונים. זה דבר סופר חשוב. ללא תשתית של נתונים, כמה נפגעי פעולה איבה יש באקדמיה? כמה משפחות שכולות יש באקדמיה? אי אפשר להגיע למענה מיטיב. צריך להגיע לפתרון, גם לקרוא למוסדות, לבקש שנפגעי פעולות איבה יגיבו על איזה שהוא סקר. לעשות איזה שהיא בדיקה מהמוסדות. שמישהו ינחה אותם לעשות את הדבר הזה. בסופו של דבר בלי נתונים אי אפשר לתת מענה מיטיב לאוכלוסייה הזאת.

כמו שנאמר פה קודם, האוכלוסייה הזאת צריכה להיות מוגדרת כאוכלוסיית יעד עם איזה שהיא מדיניות מוצהרת כלפי האוכלוסייה הזאת. בנובמבר באמת הוחלט שהם אוכלוסייה שצריך להתחשב בה. אבל לא הוגדר מה צריך לעשות כדי להתחשב בה. איזה דברים הם צריכים, איזה הקלות אנחנו נותנים להם, למה הם זכאים.

אני גם תמיד אומרת, אפשר להגדיר את רף המינימום שיהיה אחיד. מי שרוצה לתת מעבר, זה מבורך.

זה מה שצריך. ואם יש להם רצון טוב אז הם יכולים גם לתת מעבר וזה מבורך. אבל נכון להיום, באופן לא פורמלי, בעצם כאילו מצפים מסטודנטים נפגעי פעולות איבה שנכחו באירוע טראומתי מאוד למצוא כוחות בעצמם לפנות למוסד. אגב, עד לפני רגע באמת לא היה למי פונים? לדיקן, לראש החוג?

אגב, היו פה חלק שהיו את הדיונים על ניצולי המסיבות. היו פה ממש מישהו שנתן עדות שהוא גם יצא למילואים אחר כך. צריך להבין שזה הצטלבות של הרבה אירועים.

ממש.

יש 800 שהגיעו למילואים.

כן, כן, וצריך להכיר גם את זה.

אז בעצם הציפייה הזאת שסטודנט יעשה פנייה יזומה ושלא יבואו ויחפשו אותם, את הסטודנטים, שהם נפגעי פעולות איבה או משפחות שכולות ולעזור להם. הם לא צריכים למצוא את הכוחות בעצמם ולפנות למוסד. ולמי פונים, ומה אני מבקש? סטודנטים אומרים לי אבל רגע, מה מגיע לנו? מה אני אמור לבקש? אני לא יודע באיזה מצב אני, כאילו, מה אני צריכה לעשות במצב הזה.

אנחנו באמת חושבים שהיעדר של מדיניות סדורה בנושא הזה באמת תוביל בסופו של דבר לאיזה שהיא נשירה ואנחנו רוצים לעזור למאמצי השיקום של הסטודנטים. וראוי לקדם משהו שיהיה פרו אקטיבי מהצד שלנו, מהצד של המוסדות, מהצד של המל"ג, שבאמת להגדיר את האוכלוסייה הזאת כאוכלוסיית יעד עם סל מענים ספציפי והפתרונות כבר שם. יש מתווה אקדמי למשרתי מילואים, לבני ובנות זוג. אפשר להחיל את זה על האוכלוסייה הזאת, לעשות את ההתאמות הרלוונטיות. זה כבר שם, אנחנו כבר במקום הזה.

אמת, אני חושבת שכולם פה רוצים בטובת הסטודנטים. אני לא חושבת שיש פה מישהו, שקיבלתי איזה שהוא רושם של מישהו שלא רוצה לעזור. אבל באמת צריך לעשות את ההתאמות האלה, כי בסוף הם נשארים מאחור. אנחנו נמצאים בקשר ישיר עם סטודנטים. מדברים איתם. יש לנו את החמ"ל המסייע. אנחנו עם עמותת הנובה, אנחנו כל הזמן בקשר עם סטודנטים ויש פערים וצריך לטפל בהם. ואני חושבת שכולם פה רוצים את זה, אבל צריך לעשות את הצעדים כדי באמת לקדם את המדיניות הזאת.

אני מאוד מסכימה.

אני אוסיף שני דברים קטנים מהצד שלנו. נתייחס קודם להיעדר או קיומו של מתווה לאוכלוסייה הספציפית הזאת. כרגע כשיש אי ודאות מצד הגורמים המוסמכים זה משפיע באמת על הסטודנטים, בסוף כפרט, כמו שמיכל ציינה. לא יודעים תמיד למי לפנות ומה הם יכולים לבקש.

דיברו פה על רשימות באתר המועצה להשכלה גבוהה וזה מבורך וחשוב. צריך גם להכיר שסטודנט לא יודע מה זה המועצה להשכלה גבוהה. זאת אומרת פה המרצים וגם אנחנו לוקחים בזה חלק, כן, כולנו ביחד, להנגיש כמה שיותר ולהגיע אל הסטודנטים. זה נכון באוכלוסייה הזאת, זה נכון לכלל הסטודנטים.

אתם מבחינתכם דרך האגודות מנגישים.

כן. אז בעצם נגיד גם בלב שלם, לא באופן מלא. כלומר, מאוד מאתגר להגיע לכלל הסטודנטים. ככל שאנחנו יודעים יותר טוב לפלח ולהבין היכן נמצא כל סטודנט אנחנו מצליחים יותר.

רק לשאול, הסקר שלכם, כי זה כן מעניין אותי. אולי נעשה על זה איזה דיון ייעודי כשיהיה את התוצאות המלאות. אתם גם בודקים את אוכלוסיית נשות חיילי המילואים?

לא. הם נבדקו, בעצם בפברואר האחרון אנחנו עשינו בעצם מקיף רחב, שבו נבחנו כלל הסטודנטים בישראל. נבחנו אוכלוסיית המפונים ומשרתי המילואים ובני בנות זוגם. עכשיו בעצם ביחד, כמו שמיכל ציינה, עם שבט הנובה ויתד החלטנו לעשות סקר ייעודי לאוכלוסייה הזו בהבנה שיש כאן באמת איזה שהוא פער. ומתוך גם איזה שהיא תחושת חוסר אונים.

לכל נפגעי פעולות האיבה. אתם מצליחים להגיע גם לאוכלוסיות למשל שהם מאופקים, משדרות?

בטח.

אוקיי. אתם מגיעים גם לנפגעי הטבח מהאזורים הנוספים.

בטח, בטח.

כן, גם מהיישובים.

זה חשוב מאוד.

כשאנחנו מדברים על נפגעי פעולות איבה אנחנו מדברים כמובן על שורדי המסיבות, אבל על כל מי שנפגע החל מה-7 באוקטובר.

וזה גם יאפשר אולי יותר נתונים.

אני אגיד, דרך אגב, פנינו למוסד לביטוח לאומי. אנחנו מבינים את האתגרים. זה היה נכון למשרתי המילואים וזה נכון גם היום. אבל יש דרכים יצירתיות. אנחנו מאוד מאמינים בפנייה אקטיבית, בקול קורא לפנייה. ולא להעמיד את זה ולקוות שייפנו, אלא לעשות כל מאמץ אפשרי.

אני רוצה להגיד מילה אחת רגע על ההיבט הנפשי שצוין פה מספר פעמים וגם שמחתי לשמוע אותך מציינת את הפן התקציבי, כי אנחנו לפני כמה חודשים בעצם יצאנו למספר קרנות פילנתרופיות במהלך מאוד רחב, במטרה להקים מרכזי חוסן באקדמיה הישראלית בשיתוף הקואליציה הישראלית לטראומה.

מדהים.

פרופ' שקד יצא כבר מהחדר, אבל באמת הוא היה חלק, לוקח חלק בפרויקט הזה. זה מדהים, זה חשוב. החברה האזרחית, פילנתרופיה. בסוף זה פרויקט שמקומו במל"ג, בות"ת, במימון ממשלתי. קואליציה טראומה כבר בהתקשרות עם הממשלה. נכון להיום אנחנו פועלים כבר ב-20 מוסדות אקדמיים. זה עדיין לא מכסה את היריעה, וכמו שאמרתי גם פילנתרופיה וחברה אזרחית, התקציב שלנו מוגבל. כאן, אם אפשר באמת לחשוב יחד על איך מארגנים פה תקציב שיהיה אפילו כבסיס תקציב. כי מרכזי חוסן הם לא רק ליום שבו קורה אירוע חירומי או משבר כזה או אחר, אלא כתפיסת חוסן בתוך המערכת האקדמית איך אנחנו כמכלול מטפלים בסטודנטים שהם נמצאים עכשיו בסיכון.

ואיך אתם מסתדרים עם הצורך לעשות הכשרות עכשיו של טיפול בטראומה? שזה הכשרות קליניות שונות.

חד משמעית.

יש הרי עומס על המערכת ברמות, גם ככה המערכת הייתה בעומס לפני כן.

ברור. אז אני אחלק את זה לשתיים. קודם כל אסייג ואגיד שאיני איש מקצוע בעולמות הטיפול. ופה באמת נכנסת הקואליציה הישראלית לטראומה. הם בעצם מה שהם עושים הם עובדים ביחד עם כל מוסד אקדמי כדי לבנות אסטרטגיה, תפיסה, הכשרה למרצים.

חשוב לי להגיד, האירוע הזה הוא באמת לא קורה כאן בכנסת, הוא לא קורה במועצה להשכלה גבוהה, הוא קורה בכיתה. הוא קורה בקמפוס, הוא קורה בדשא. ושם באמת צריכה להיות הרבה יותר עבודה אסטרטגית, מורכבת. כי אנחנו יכולים עד מחר לייצר מתווים. אם המרצה בקצה לא תהיה לו את המודעות ואת הרגישות. אפילו עם תא השירותים ופוסט טראומתי שעושה את טריקת הדלת ויכול לעשות את הטריגר של קול ירי, זה הרבה יותר עמוק להפוך את הקמפוסים בישראל כמומחי טראומה.

קודם כל, זה אבל משהו ממש מבורך. אנחנו, אתה רוצה שנציע שמערכת החינוך תאמץ את המתווה?

חד משמעית. אני אגיד שאנחנו כבר הכנו, התוכנית כבר כתובה. אנחנו הכנו בעבר הצעה.

כרגע אתה אומר שזה פילנתרופי ולא תחת המדינה.

נכון. בעצם הסיפור זה תקציב לשלוש שנים. כרגע יש לי שלוש שנים שלאחר סיום ההשתתפות שלנו והקרנות במימון הפרויקט כל מוסד לפי יכולתו ייקח את זה הלאה קדימה.

רק כדי להבין, שי, כדי שנראה איך נוציא את זה. מבחינתנו זה לדעתי משרד הבריאות והחינוך ומל"ג.

דרך הקואליציה לטראומה.

לא, אבל מבחינת מערכות.

חלק ממרכזי החוסן?

לא, אני תוהה, למה אני אומרת משרד הבריאות? כי אני חושבת שגם למשרד הבריאות, זאת אומרת, יש אינטרס היום בהכשרה קלינית למומחים בטיפול בטראומה, שזה משהו שאין מה לעשות. זה חלק מההכשרה הטיפולית שמחייבת היום את ישראל. וזו הכשרה שהיא שונה, זו דיסציפלינה אחרת לגמרי. אני ביקרתי בהרבה מרכזי חוסן. מדהים. לצערנו אנחנו מדינה שמובילה היום במומחיות של גם טראומה המשכית, רצופה וגם במה שקורה. אבל זה גם אומר שהקול קורא באמת, קואליציית הטראומה היא קואליציה, אגב, אין דברים כאלה. זה הגופים כולם יחדיו - - -

נכס של המדינה.

באמת נכס של המדינה. אבל גם המדינה צריכה לאמץ את הנכס. אז אני חושבת שכן צריך להגיד איך אולי רב משרדי, להבין איך אפשר לתמוך את הדבר הזה. שזה משרד החינוך, רווחה ובריאות. תקן אותי, אולי משרד ראש הממשלה.

אוצר, צריך כסף.

אוצר זה על הכול. אוצר זה משרד ראש הממשלה, סליחה. אני חושבת שכדאי להוציא אליהם, לראות איך אפשר לתמוך את הפרויקט הזה. אגב, גם כדי שבאמת כוח האדם המדהים, ההמשכי, שהמדינה הזאת זקוקה לו יוכל לתפקד ולעשות את זה גם קדימה. וזה מאוד חשוב.

שרון, לפני שאני מעבירה, תרצי עכשיו?

כן, אני אשמח.

כן, בטח. אז שרון ניר, חברת הכנסת, תודה שהגעת אלינו.

קודם כל תודה לך, שאת עושה דיון כל כך חשוב. אני חושבת שבאמת תהליך השיקום וההשתלבות של נפגעי ה-7 באוקטובר ובטח נפגעי מסיבת הנובה הוא צריך להיות מבוסס קודם על שגרה ברוכה. ולדעתי כאשר מדברים על אקדמיה, אז אקדמיה זה אקו סיסטם לשגרה ברוכה, לתמיכה, ליציאה גם ממצבים של טראומה ובאמת השתלבות מחודשת גם בתעסוקה בהמשך, גם בלימודים וגם בחברה.

ואני חושבת בכלל, שאנחנו צריכים להסתכל על זה ארוך טווח, כי באמת אותם צעירים של מסיבת הנובה, שהם סטודנטים, הם באמת העתיד של החברה. לכן כל השקעה שם היא השקעה סופר חשובה. לכן אני חושבת באמת שהמוסדות להשכלה גבוהה, אני מניחה שגם יתייחסו לזה בהמשך, צריכים לראות בזה איזה שהוא סוג של נקודה או מנגנון שחייבים לייצר אותו, מתוך מקום של יצירת אקוויוולנטיות, מנגנון שיצרנו כבר לאנשי המילואים שנלחמים במלחמה הזאת מה-7 באוקטובר ואילך.

זאת אומרת כבר יש את התובנות, יש את ההבנה. צריך להיות מאוד מאוד אג'ילים לסיטואציה. לראות איך באמת מצמיחים את אותו פרט מתוך סיטואציה של מורכבות של קשיים, של פחות מבחן, יותר מבחן, יותר קורס, פחות קורס ואיך רגע מסדרים את זה בראייה ארוכת טווח ועם אורך נשימה. לכן חשוב שכל, בסוף זה הרי טיפול פרטני. כאשר המוסד האקדמי, כאשר ראש החוג הספציפי יודע לקחת את האנשים ולמצוא להם את הפתרונות המתאימים. אז כבר כולם צולחים את הסיטואציה.

ולכן יש חשיבות מאוד רבה בעיניי לעצם העובדה שבתוך המוסד יהיו את הנתונים. שהסטודנטים ידעו לפנות, שיהיה איזה שהוא גורם שאפשר לפנות אליו. שהוא יהיה באמת מזמין. מתוך רצון באמת להסתכל בראייה שיקומית על הסיטואציה הזאת.

באמת זה דבר חיובי שגם אנחנו הבנו פה. מה שכן, אנחנו רוצים שתהיה איזה הסדרה רשמית של המענים.

אני מסכימה.

יש את ההתבססות על מתווה המילואים, להוציא את אותן נקודות זכות, דברים כאלה, שברור לי שזה סוגיות שקשורות לשירות הארוך במילואים. אבל כל הרשת הסוציאלית, כל הטיפול הרגשי, כל שיעורי העזר, הדברים האלה שאפשר לתת אותם.

אני ממש מסכימה איתך. כי באמת האקדמיה היום כבר באמת צמחה למקומות רחבים שהיא יודעת רגע לתת את המענים האלה. אפילו קורסים שהם תומכים, קורסי העצמה כאלה ואחרים צריך לראות איך באמת כולנו בסוף מוקד טראומה מה-7 באוקטובר. איך אנחנו יוצאים וצומחים מזה. לא נתקעים שם. והחוכמה היא באמת, לדעתי, החוסן שלנו כחברה זה ביכולת רגע להשאיר את האנשים במסגרות ולגרום להם לעבור כבר לשנה הבאה.

זהו. אז תודה רבה לך שאת עושה דיון כזה חשוב.

כבוד היו"ר, ברשותך משפט אחד קצר.

מיד אני אתן לך. אנחנו כולנו כאן, כולם ידברו, אני מבטיחה. רק הבטחתי לרווחה, להילה. כן? בסדר גמור. אז הילה אביר, מילדי האור.

אני הילה אביר, אני אחות שכולה מה-7 באוקטובר. אח שלי נרצח במיגונית בבארי.

אני משתתפת בצערך.

תודה. ואני פה כדי להשמיע את קול המשפחות השכולות שלא רצו להגיע לפה היום, כי הם פחדו מהתעמרות במוסדות לימוד שהם לומדים בהם.

היינו צריכים להקים עמותה שנקראת ילדי האור שמטפלת ובעצם מאגדת את המשפחות השכולות מהמסיבות בדרום, כי לא היה הגוף שיטפל בנו. ביקשתי מאחים שכולים סטודנטים ויתומים סטודנטים שיגיעו לפה, אבל הם ממש לא רצו אז אני פה בשבילם. ואני כן רוצה לדבר על הפערים.

אנחנו יודעים שזה יום לשורדי הטבח. אבל בגלל ששוכחים כל הזמן את הנרצחים ואנחנו ממש משתדלים להזכיר לכם. יש לנו אחים שלומדים גם במוסדות של - - - וגם במוסדות של המל"ג. הייתה לנו איזה שהיא פגישה אחת עם המל"ג כדי לנסות בעצם להשוות תנאים של המשפחות השכולות למילואים וזה לא ממש צלח. הפערים שעדכנו אותי בהם וזה רק ממש חלקית, שיש רכזי מילואים באוניברסיטאות, אבל אין רכזי משפחות שכולות. כל ניוזלטר שיוצא הוא יוצא עם כיתוב לאנשי המילואים. לא מתייחסים לאחים שכולים וליתומים. אין גורם באוניברסיטה שאמון על האוכלוסייה הזאת. ומה שקורה זה שהסטודנטים מהמשפחות השכולות, שגם ככה אין להם אנרגיה לכלום, כי תבואו לוועדות אחרות ותשמעו מה אנחנו עוברים, צריכים ממה להתחנן לראשי החוג שלהם, למרצים, לאגודת הסטודנטים. וכאשר הם מגיעים לגבהים יותר גבוהים אז הרבה פעמים אומרים להם שלא מגיע להם שום דבר וכדאי שהם יישבו בשקט. מילים שנאמרו.

אני ממש חייבת, סליחה, רק להגיד לך. אם את רוצה, אחרי הדיון, אני אשאיר לך את הנייד שלי ואת המייל, תעבירי לי כל פנייה כזאת. אם זה אוניברסיטה, כן, אני ועד ראשי האוניברסיטאות. אני מתחייבת טיפול אישי בכל אחד. אני טיפלתי בלא מעט כבר, ממש לא משקף מציאות מה שאת אומרת. אבל אם יש - - -

אנחנו ממש נשמח. הם לא הסכימו להגיע לפה היום.

אם יש כאלה, באופן אישי אני דואגת שייקחו אותו ביד ויביאו אותם לאן שצריך, עם עזרה וטיפול.

אחת האחיות מהוועד שלנו, אחות שכולה, שאח שלה נרצח במסיבה, התחילה קליניקות ממש עכשיו, בפסח. היא לומדת כבר שנתיים. ואמרו לה ששוקלים לעשות לה טובה ולסיים את הקליניקות שלה ונראה מה יהיה, כי יש לה בעיה עם ויסות רגשי. למה לא לחשוב שאולי הקליניקות האלה עוזרות לה לקום בבוקר ולהרים את הראש?

אז אמרנו שאין גורם באוניברסיטאות שאמון על האוכלוסייה של המשפחות השכולות. יש חוסר ודאות מבחינת המשכיות של מה יהיה בסמסטר הבא, אם הקלות שהצליחו להשיג ממשיכות או לא. לא מחלימים אחרי שנה מרצח של בן משפחה ובטח לא רצח כזה שאנחנו עדיין אפילו לא יודעים מה קרה ולא יודעים מה קברנו. אז אי אפשר לצפות מאותם אחים ויתומים שעוד שנה הכול יהיה בסדר והם יחזרו לחיים הנורמליים. צריך לתת להם מענה לטווח ארוך.

אין מישהו שעוזר לנהל את התהליכים. אין מישהו שאפשר לפנות אליו, כתובת ברורה, שתעזור בדבר הזה ותחסוך בירוקרטיות ומילוי טפסים. כמו שנאמר פה, לביטוח לאומי יש רישום מדויק של מיהם האחים השכולים האלה ואיפה הם לומדים. עובדות סוציאליות מבקרות את המשפחות. יש להם מיפוי של הדבר הזה. אפשר פשוט לפנות, לא יודעת, תמצאו דרך לפנות למוסדות הלימוד ולעדכן אותם. לטפל באחים השכולים, שלא הם, שזה לא יבוא מהם.

יום הזיכרון. הייתה אחות שהיה לה מבחן יום אחרי יום הזיכרון ולא נתנו לה הקלות. לא רצו לדחות לה את המבחן.

את תוכלי להעביר את השם לדבורה?

אני אשאל אותה אם זה בסדר.

אני אשאיר לך את הנייד.

אחרי שלושה שבועות של דין ודברים, הם מבינים שיש בעיה. לא מוצאים פתרון לבעיה. במשך שלושה שבועות סחטו אותה נפשית כדי בסוף למצוא לה פתרון שבמקום שהיא תעשה את המבחן היא תכתוב עבודה. שלושה שבועות זה לקח שסחטו אותה נפשית. זה היה יום הזיכרון הראשון שלנו, עדיין לא ידענו איך זה מתנהל.

ברור, ברור.

כמו שאמרתי, מתווה לעניינו מילואימניקים, להם יש פטורים. הם לא מתייחסים לאחים השכולים. האחים השכולים ממש במאבק. צה"ל מדווח על ימי המילואים אז יש - - -

התאמה עם ביטוח לאומי, נכון.

אמרתי שהכול יהיה אוטומטי ולא נצטרך להילחם על שום דבר. והטבות אישיות. אני יכולה להגיד לך שעברתי אבחון לטיפול בתא לחץ לפני שבועיים והפסיכולוג ביקש ממני לצייר שעון מחוגים עם השעה 11:20. אני לא כזאת סתומה, אני אדריכלית שימור. 20 דקות לא הצלחתי לצייר שעון מחוגים. המוח שלנו לא איתנו. לאחרים השכולים שלומדים אין יכולת זיכרון. אותה אחות סיפרה לי שהיא למדה למבחנים והציונים שלה היו ממש טובים, אבל כל מה שדורש זיכרון אין לה יכולת לעשות את זה. צריך למצוא פתרונות. כן, שידברו עם כל אחד בנפרד. אין כל כך הרבה אחים. אנחנו מסתכמים ב-3,000, משהו כזה. זה לא הרבה, אפשר לעמוד בזה. של המשפחות מהמסיבות.

1,700.

מכל הנרצחים, לא רק מהמסיבות. אפשר למצוא פתרונות לדברים האלה. לתת הקלות לכל אחד מי שהוא צריך ובאמת לתת להם את הביטחון שזה לא ייגמר תוך חמישה חודשים. שלא כל פעם יאריכו להם בכמה חודשים. שיהיה להם את הביטחון שעד סוף התואר מתחשבים בהם ומבינים מה המצב שלהם. תודה רבה.

תודה לך, הילה. הדברים שלך ממש חשובים. נעבור מהילה להילה או שאת רוצה שנמשיך רגע הילה?

אני אדבר, אני אגיד שהיא לא נכנסה, גם אמרתי לה שיאיר עדכן לגבי רכזים ייעודיים ואני חושבת שזה גם מידע שחשוב. כי בסוף נתנו כאן עמותות שמצליחות להנגיש. אם זה באמת כבר קונקרטי ויש את הרשימה הזאת ואת האנשים אז עמותות שהוקמו יודעות להנגיש את המידע לאנשים שלהם ובמובן הזה זה נורא חשוב. כי לפעמים יש מהלכים שהם כן טובים וחשובים והם לא מצליחים להגיע מספיק לשטח.

אני אגיד כמה דברים. אחד לגבי הנתונים, רגע לגבי השורדים. לגבי הנתונים, היום אני אגיד בשם ביטוח לאומי, מתוך העבודה השוטפת. אי אפשר להעביר שמות של אנשים ללא הסכמתם למערכת שבה הם לומדים. יכול להיות שסטודנט במכללה חרדית, סליחה, לא רוצה שהמכללה תדע שהוא היה במסיבה של נובה או בכל מסיבה אחרת. אנשים עושים את הבחירות שלהם. א

בל אנחנו כן עכשיו תחת החלטת ממשלה עושים בשותפות עם המערך הדיגיטלי איסוף נתונים בשתי רמות. אחד אגרגטיבי במובן של לשפוך את כל הנתונים מכמה שיותר שותפים. אני חושבת שהמל"ג גם צריך להיות שותף בהקשר הזה. כדי שמתוך סך המספרים של הצעירים נפגעי פעולות איבה וצעירים שורדי המסיבות. אפשר יהיה לדעת קודם כל מספרים, כמה מהם נמצאים היום בתוך המערכת של הלימודים.

רגע, לא, זה שני ערוצים שונים. תכף אני אגיד. כי המשפחות השכולות מי שמרכז את הנתונים זה הם והם יכולים לעשות את זה. לה יש את הנתונים.

יש לי את הנתונים, אבל לא הבאתי אותו איתי, אבל יש לנו את הנתונים.

תכף אסתר תתייחס לזה. זה רמה אחת. רמה שנייה היא ברמה של אפיון עכשיו של איזה סוג של תיק אישי נקרא לזה, סנכרון בין המערכות מה קורה ברמת הפרט. מבחינת ביטוח לאומי, בריאות, רווחה, מל"ג, עבודה. כל מה שרלוונטי. אגב, הוועדה שהגענו ממנה קודם אנחנו יודעים שמתוך השורדות יש מחצית מהן שכרגע בזמן נתון לא עובדות. עכשיו, חלק מהנתונים שאנחנו צריכים להבין אם הן לא עובדות כי הן לומדות ואולי בגלל זה הן לא עובדות או הן לא עובדות כי הן מתקשות לחזור לעבוד.

בדיונים שהיו כאן אובדן כושר עבודה הוא כתוצאה מהטראומה היה נוכח, זה היה ממש נוכח. לפחות זמני, אבל זה גם בר שיקום וטיפול.

אז זה מבחינת נתונים. ואני אגיד בהקשר הזה ואני כאן מאוד מסכימה עם התאחדות הסטודנטים. אני חושבת שחיזור אקטיבי בתוך מוסדות הלימוד עם פרסום של איש קשר, של מענים עובד. בסוף המערכות יודעות להעביר מידע, להודיע על ימי שביתות וימי חופשות ומענים. אני מניחה שלחיצת כפתור אפשר גם לשלוח הודעה אם אתה נפגע איבה, אם אתה אח שכול, אם אתה שורד מסיבה, פנה אלינו. אני יודעת שיש מוסדות שעשו את זה ועשו את זה יפה ועשו את זה טוב. ויש לזה תוצרים משמעותיים.

אני אגיד עוד רגע מה אנחנו עושים ואז בעצם פנייה למל"ג בהקשר הזה. שוב, לגבי שורדי המסיבות יצאנו בקול קורא יחד עם קרנות הביטוח הלאומי לתוכניות שיקומיות של שנתיים, שכוללות בתוכן אשכול די משמעותי גם של תעסוקה וגם של השכלה. אבל בהיבטים של הכישורים הרכים, זה אומר מסוגלות תעסוקתית, מסוגלות ללימודים, ליווי. זה לא מענק לימודים, זה לא מלגות וזה גם לא וואוצ'רים, שזה מקומות שביטוח לאומי יודע לעשות. אלא בעצם הנגשה וחזרה למסגרת. יש כמה גופים שניגשו ביניהם מכללת אחווה, מכללת רופין, מכללת גל. יש פרויקט מחוץ לזה שיהיה עם אוניברסיטת תל אביב. רימון בהיבטים השכלתיים תעסוקתיים אחרים. וכל המקומות של כישורים ערכיים יותר. אני חייבת להגיד שזה באמת חלקיק ממה שאפשר לעשות. אבל אנחנו כן ניעתר ונביא לשם סטודנטים שצריכים שנת חזרה למסגרות.

יש לנו בתוך זה גם שותפות עם נט"ל, התכנסו לעבודה של תעסוקה מודעת טראומה ל-700 שורדי מסיבות. לאותם אלה שצריכים עכשיו לעלות חזרה למסלול. קצת בדומה למה שאתה דיברת עליו, ההתארגנות הזאת מחדש. אני מאוד מסכימה עם מה שאמרת שזו הזדמנות וזו הזדמנות לחזור ללימודים או להתחיל לימודים לאנשים שלא למדו קודם. ולטובת זה אנחנו במהלך משותף עכשיו מול הוועדה הציבורית וממש חשוב לי להשמיע את הקריאה הזאת כמעט בכל ועדה שאני נכנסת אליה עכשיו. ופנייה לוועדה הציבורית שבמשרד האוצר לעשות מנגנונים שלא מחייבים ועדות רפואיות, אלא לתת את מענה השיקום של מלגות לימודים, של חונכויות, של סיוע.

זאת נקודה ממש חשובה.

אני רק רוצה להגיד משהו על הוועדה הזאת, שאל תצפו ממנה לשום דבר. כי הוועדה הזאת אמורה לתת תשובות תוך 90 יום. ורק המלצות. אחר כך זה אמור לעבור לכתיבת תוכנית במשרד האוצר ואחר כך לחפש תקציב לזה. ייקח עוד שנתיים עד שהיא תיושם, המסקנות שלה ייושמו. אל תבנו על הוועדה הזאת.

יש דברים שאנחנו כבר יודעים לעשות גם מחוץ לדלתות. אני חושבת שהקריאה משם היא גם משמעותית, אבל אני מבינה מה את אומרת.

לא, אני אומרת, זה התפקיד שלנו בהמשך למה שהילה אמרה, זה לעשות פה עוד ועוד דיונים עד שדברים יזוזו.

ולנסות לייצר מנגנונים שגם, בסוף התקבלו כאן הרבה מאוד החלטות שקשורות למנגנונים של ביטוח לאומי שלא חיכו לוועדות. אז אחד זה לייצר מערך שיקומי שמקדם ללימודים או לתעסוקה, שאינו כרוך בוועדות רפואיות ולא מסליל לנכות נפשית כדי שלא יהיה צורך בנכות נפשית זמנית שגם אחד הדברים יותר מתסכלים שיש.

נכון.

ושני זה תמריץ תעסוקה. לייצר מנגנון תעסוקה במובן הרחב, תעסוקה ולימודים. תמריץ למחיה, כדי שאפשר יהיה להתקיים לטווח של עד שנה בכל התקופה של חזרה לתעסוקה, חזרה ללימודים. שנה מתוך מחשבה שמי שזקוק לזה אחרי יותר משנה יכול להיות שכן צריך את הערוך של הוועדה הרפואית. כי מי שעדיין זקוק לקביים אחרי שנה, מותר לו ומגיע שמדינת ישראל תכיר בנכות שלו ותיתן לו את כל מה שהוא צריך כנכה נפש, גם אם זה זמני. אז אלה המהלכים שאנחנו מנסים לקדם.

הילה, מה את מערכיה שלוחות הזמנים?

זה עכשיו, עכשיו זה הזמן.

ומה ההיענות? יש גם הערכה תקציבית לזה או שאין על זה?

אנחנו מנסות, בדיוק דיברתי על זה עם ענבר קודם. אנחנו מנסות לכמת את זה. כי היום יש לנו בקרב השורדים 3,700 שמוכרים כנפגעי פעולות איבה, מתוכם כבר כ-700 כבר נמצאים בתוך תהליכים של ועדות רפואיות ונכות נפשית. בקרב צעירים נפגעי איבה מהדרום יש להערכתי, אנחנו צריכים לתקף את המספרים גם עם ביטוח לאומי, אבל כ-8,000 נפגעי פעולות איבה שהם צעירים שהם בתקופה הזאת של חזרה לעבודה, חזרה ללימודים, כניסה, בעצם פיתוח קריירת חיים.

אנחנו מדברות על בלי קשר ל-3,700.

כן. מתוכם יש כבר יש את בעלי הנכות. מי שבנכות יש לו ערוץ אחר.

כן. אנחנו מדברים על אוכלוסייה, 12,000.

החקיקה היא תצטרך לכלול את כולם.

נכון, בהחלט.

ואז צריך לעשות את החישוב של הסל הזה. אני מניחה שתוך כמה ימים, בגלל שאני רוצה להגיש את זה גם כתוב לוועדה הציבורית, אנחנו ננסח את זה גם עם מספרים ונגיש את זה גם לכל ועדה שתרצה, נשלח את זה גם אליכם.

מעולה, מעולה הילה, תודה.

רק עוד משהו חשוב. כאן אני ממשיכה את מה שאמרה ההתאחדות. זה שיש את הפניות ויש מוסדות אקדמאים שעושים את הפנייה האקטיבית, אנחנו יודעים על זה. זה עדיין קורה ברמת הפרט. האמירה כאן של ההתאחדות שצריך מתווה לפעול בתוכו ואז זה לא פתוח לשיקול דעת ולהגיד זה המתווה. בתוך המתווה הזה אנחנו פועלים. אפשר להתאים את זה למתווה של מילואימניקים וגם לגבי אחים שכולים ולעשות את הדברים הרבה יותר פשוטים.

יצא מכתב שניסחנו יחד עם עמותת קהילת שבט הנובה שנוגעת גם לשורדים וגם לאחים השכולים. מוגש למל"ג, למשרד החינוך.

לשר החינוך.

לשר החינוך.

תודה, ממש חשוב.

ברשותך, משפט אחד, כמה משפטים קצרים.

רק רגע, אבל אלחנן אני הבטחתי לו, מצטערת. את תדברי, כולם רשומים.

זה פשוט מאוד רלוונטי ונוגע.

מאוד, כולם מאוד.

חשוב לי ככה לחדד.

אלחנן יהב, ניצול, סטודנט. ואתה הקמת מיזם למימוש ומיצוי זכויות, נכון?

כן.

אז קודם כל, תודה שהגעת אלחנן.

תודה רבה, סליחה על האיחור.

לא, הכול בסדר.

הייתי במסיבה ברעים. הקפיצו אותי אחרי זה לכפר עזה. זאת אומרת שלא היה לי זמן באמת להתכונן ללימודים. שלושה חודשים הייתי בעזה. יום אחרי שסיימתי את המילואים התחלתי ללמוד ולפני כן דיברתי עם מי שצריך. דיברתי, פניתי לדיקן, פניתי לאוניברסיטה שלי. אני לומד שנה ראשונה כלכלה ומינהל באריאל. והבטיחו לי, הבטיחו לי שידאגו לי. הבטיחו שנקבל את כל התנאים שצריך. שזה לא קוים.

מה למשל?

הבטיחו לא חובת נוכחות. בעיקרון פשוט כשהגעתי ודיברתי עם אנשים פשוט זה עבר מתחת לרדאר. פניתי כמה פעמים לדיקן, פניתי מספר פעמים לכמה וכמה גורמים שם. וגם כל פעם שלא מקשיבים לך זה גורם לך לתחושה של חוסר אמפתיה, תחושה שלא מקשיבים לך.

זאת אומרת בהתחלה אמרו לך תהיה הכרה. תבוא, בסדר.

תהיה הכרה, תקבל מבחני בית, תעשה הכול בזמנים שלך. תתמודד קודם כל עם מה שצריך. כי באמת לא היה לי, זה די הודחק, כי הייתי צריך להילחם. אז הייתי צריך לא להתעסק בזה. לא היה לי פסיכולוג, אתה לא יכול לדבר עם פסיכולוג בתקופה הזאת. אז הכול די התמודדתי איתו בסמסטר, במהלך הסמסטר. אני חייב להגיד שאני כבר בסמסטר ב'. זאת אומרת שהמתווה הוא משהו שכבר צריך להיכנס לפעולה. אנחנו צריכים אותו. חלק מהמבחנים התחילו איתי עוד כמה אנשים שהיו גם במסיבה וחלקם פרשו. התחילו איתי את התואר וחלקם פרשו כי הם לא הצליחו לעמוד בלחץ. הלחץ הנפשי, ההתמודדות, כמו שהילה אמרה. הריכוז גם ככה הוא לא מאה. אתה נמצא בשיעור, אבל אתה לא באמת נוכח. אתה לא תמיד מתרכז. לא תמיד יש לך ראש לזה. לא תמיד אתה יכול להגיע למבחנים, במיוחד אם זה אחרי ימים של אבחונים או ימים של דברים מסוימים וזיכרונות. לא קל לקום מהמיטה.

לא קיבלנו אמפתיה. לא תמיד קיבלנו אמפתיה. הבטיחו לנו שיעזרו ולא עזרו. לא היה לנו גורמים באמת לדבר איתם. ואני חייב להגיד שאני ממש מתחבר למה שאמרו פה. המסמך גם שמירב שלחה הוא מאד משקף את הסיטואציה. רגע, אני איעזר קצת במה שכתבתי פה.

בין לבין גם במהלך הסמסטר נקראתי, קראו לי לעזה. זה כמובן תלוי בקבינט וכאלה. וזה גם חלק מהעניין, שכן פניתי וכן הלכתי אליהם פנים מול פנים פרונטלית לאוניברסיטה. אז לא התייחסו אליי.

התגייסת גם למילואים בסוף?

כן, ברור.

חשוב להבין, זה לא מובן מאליו.

צריך.

כל הכבוד, ממש.

תודה. אז שהלכתי ודיברתי איתם אז לא התייחסו אליי. כאילו הנובה זה לא היה איזה משהו. התייחסו אליי כמתווה מילואים ואני גם ככה שנה ראשונה. ולא עשיתי 21 ימים במהלך הסמסטר, אז לא קיבלתי את המתווה של המילואים גם. מה שאומר שלא באמת קיבלתי עזרה. לא באמת קיבלתי, די נפלתי בין הכיסאות. שזה מאוד זה לא עוזר לתחושה.

גם בגלל שלא היה זמן להתמודד עם הכול, כל הסמסטר נפל עליי מסה של התמודדויות נפשיות, בירוקרטיות, שקשורות לנובה. אם זה אובדן כושר עבודה, אם זה לחצים נפשיים וכדומה. זאת אומרת שלא תמיד הראש היה יכול להיות בלימודים, לא תמיד היית יכול להגיע למבחנים. כמו שהיא אמרה, לא היה את ההתחשבויות האלה באמת. מבחני בית באמת היה יכול יותר לעזור. ואתה לא רוצה להישמע כאילו אתה מסכן או משהו כזה, שאתה רוצה שיעזרו לך. אתה רוצה שזה באמת יבוא מאיזה מקום של מתווה מסודר על ידי המל"ג של איזה משהו שלא אצטרך להתחנן על זה. וזה עדיין לא קרה.

אני חייב לציין גם שבאמת כל אי הצלחה במבחן, כל פעם שאתה מגיע למבחן ויש לך איזה לחלץ כלשהו זה מוסיף לך לתחושה של האי מסוגלות. זה מוסיף לך לתחושה שאתה לא, שזה לא מתקדם לאן שהוא, שאתה לא, כן. וזהו, זה בעיקרון.

קודם כל, תודה שחלקת איתנו. באמת אתה, אתה נתת פה עדות בגוף ראשון על ניצול שהמערכת הבטיחה הבטחה ואז בפועל העמידו אותך במצבים שהם לא פעם לא קלים. וגם צריך להגיד רגע, זה לא רק סוגיית הנשירה והעמידה ביעדי האקדמיה. אלא זה גם משפיע בסוף עליך רגשית. זאת אומרת זה גם בסוף מייצר בכך חוויה שהיא חוויה לא פשוטה, שאפשר היה למנוע ברגישות. וזה לא מגיע לך לחוות את זה. ולא מגיע לאף סטודנט במצבך.

אז תודה שדיברת על זה ואמרת את זה. גם תראה, דבורה כאן. אני חושבת שנכון מאוד לחבר ביניכם ושתכיר ותשמע. גם כמו שאמרנו, יש חובה בהסדרה של הכול. אבל גם לצד זה יש לשמור גם על הרצון הטוב שישנו ולראות מה אפשר לעשות כדי לתקן. אז כן חשוב שהדברים האלה יהיו במקביל. אני אשמח גם להיות איתך בקשר, תגיד לנו מה הצעדים שנראים לך שאפשר עוד לעשות ולהמליץ עליהם.

תודה רבה.

תודה אלחנן. אני אתן ליאיר, אבל קודם כל לרעות פלונסקר.

אני אשמח רק להגיב שנייה אחת.

כן, בטח.

הפעם בתור סטודנט ולא בתור מישהו שבא לקדם את זה שייכנסו סטודנטים ניצולים. אני בניגוד למה ששמעתי פה גם באריאל שסיימתי שם את התואר הראשון וגם בבן גוריון שאני שם עושה את התואר השני כן קיבלתי מענה. זאת אומרת שפניתי למחלקה אישית וכולם נרתמו וניסו לעזור ובאמת שלא, לא זה.

גם אני מכירה סיפורים מאוד מאוד חיוביים.

היו מאוד חיוביים. אבל העניין הוא שבגלל שאין איזה שהוא מתווה מוסדר שקשור אלינו ספציפית אנחנו לא יודעים מה לבקש.

זאת אומרת לא רק להיות תלויים ברצון הטוב, אלא גם מה האפשרויות שלי, מה מגיע לי.

גם לא רוצים ליצור מצב של איפה ואיפה או משהו כזה. זה צריך להיות מוגדר.

זה מייצר הגבלה על המערכת, אתה אומר, בעצם. המערכת מוגבלת כשאין לה את הכלים ואת, אני מקבלת את זה.

אני אישית גם כן פניתי בבקשה לעזרות ספציפיות רק בגלל שראיתי, א' גם לא קיבלנו איזה שהוא מייל. לא יצא מייל ספציפית לנפגעי פעולות איבה או משהו כזה. זה תמיד הופיע כאנשי המילואים ובסוף זה במן הערת שוליים כזאת שזה גם כן עובד על הנפגעים. והתפוצה של זה היא הייתה תפוצה לאנשי מילואים. זאת אומרת שזה אפילו לא הגיע אלינו. זאת אומרת שאני הגעתי לזה רק דרך חברים שהם אנשי מילואים ובעצם באתי באיזה שהיא דרישה ובקשה לקבל את אותן הטבות.

הפנייה היזומה שקמפוסים הציעו לפנות אליהם, מי שנפגע. כן, מעולה, בסדר. אין בעיה. אז תודה רבה.

חייב לצאת איזה שהוא מייל שפונה ולא כדרך אגב.

כן, כן, זה כבר יהיה בסיכום דיון. תודה, זו נקודה ממש חשובה. אני רוצה להעביר לרעות פלונסקר, מנהלת מערך קליני, לב בטוח. רעות, תודה שבאת.

בשמחה. תודה על ההקשבה ועל המקום ועל הוועדה החשובה הזאת וגם ככה על כל הדברים שנאמרו פה. באמת נאמרו המון דברים חשובים. אז כמובן שאנחנו גם ככה מטפלים בעמותה, הקמנו אותה ב-7 באוקטובר, התחברנו לקואליציה לטראומה. היינו בקשר ונתנו מענה מיידי לקרוב ל-3,000 שורדים והיום יש לנו 900 מטופלים במסגרת נוהל חרדה. כולם שורדי המסיבות.

אז הרבה מתוך המטופלים שלנו הם גם סטודנטים והמטפלים שלנו מלווים אותם גם ככה כמובן בטיפול נפשי, בטיפול בטראומה, וגם ביתר תחומי החיים שהרבה מזה זה סביב סוגיות שקשורות באמת ללימודים ולאקדמיה.

אני רוצה גם ככה להגיד תודה לכם, שהצגתם את הסיפורים שלכם. וגם ככה להתאחדות הסטודנטים על הסקר. אנחנו גם רואים שיש אחוזי נשירה או מחשבות על נשירה מאוד מאוד גבוהות. והרבה פעמים זה בא ככה שאנשים נמצאים באיזה שהוא שיקול דעת האם אני צריך לדאוג למצבי הנפשי, לעשות טיפול, ללכת לעבוד, ואולי עדיף שאני אוותר על הלימודים. ואני חושבת שזה מאוד חבל. זה באמת ככה, כפי שנאמר פה, גם חבל למדינה. כי זה גם חשוב למדינה שאנשים ילמדו ויחזרו לשגרה ולתפקוד ולשיקום וכמובן זה חשוב עבור השורדים.

אני גם מאוד מתחברת למרדכי, להצעה שלו לקדם התחלה של עבודה. אני חושבת שחשוב להבין שהרבה משורדי המסיבות הם חברה מאוד צעירים ובאמת הם כרגע באיזה מן מצב שלא מוצאים את עצמם. גם ככה זה בגיל הזה ובלי קשר לטבח ה-7 באוקטובר אנשים לא כל כך יודעים כאילו מה לעשות, מה ללמוד. זה סוגיות שאנחנו מכירים אותם בלי קשר ל-7 באוקטובר. כמובן שעל רקע של טראומה ופוסט טראומה הסוגיות האלה מתגברות. ואני חושבת שהם צריכים הרבה עזרה בהכוונה. שזה משהו שממש יעשה טוב לכולם ואני מאוד מחזקת את הדבר הזה.

רציתי להגיד שאנחנו גם ככה נמצאים בקשר עם המוסדות האקדמיים ופותחים גם קבוצות טיפוליות. אנחנו פותחים קבוצה כזאת בבאר שבע שנפתחת, מתחילה בשבוע הבא ונשמח ככה לסייע בעוד קבוצות שייתנו מענה.

כל הכבוד.

תודה. כי באמת אני חושבת שזה חשוב ושיש פה סוגיות ייחודיות.

גם אני רוצה להוסיף שהרבה פעמים, זאת אומרת בפוסט טראומה חלק מהקושי זה שזה מרגיש שזה כאילו איזה משהו שקוף כזה. זה לא כמו שנקטעה לי רגל ואז זה ברור שקשה לי ללכת. ובמובן הזה, המקום הזה, קודם כל הרבה פעמים לוקח לאנשים להכיר במידת הפגיעה שהם חוו. לוקח לאנשים להבין את הפגיעה בקשב, בתפקודים הניהוליים, את הקושי. וזה כמובן נכון לגבי רמות שונות של פוסט טראומה שאנשים מתמודדים איתם. גם ברמות הקלות הרבה פעמים יש פגיעה.

כמובן שיש גם ירידה במצב הרוח הרבה פעמים בעקבות האובדנים ששורדי המסיבות חוו ובכללי כמובן שורדי הטבח ב-7 באוקטובר. גם סביב סוגיית החטופים. אנשים דואגים, עדיין, הדבר הזה מתמשך. יש אנשים שהחברים הכי טובים שלהם חטופים. איך אתה יושב עכשיו ולומד? כאילו, שזה המצב שלך.

אז באמת סביב כל הדברים האלה, זה חשוב להבין שהכול נמשך ושלא תמיד זה כל כך קל לשים את האמצע. ואני חושבת שהמקום הזה שבו צריך לבוא ולבקש וכאילו להתחנן ולהגיד 'אני צריך' זה מקום נורא קשה.

צריך להנגיש ולתת.

זה נורא חשוב להנגיש ולתת ושאנשים יידעו מה הזכויות שלהם ומה הם יכולים לקבל. שזה לא יהיה נתון לחסות ונחמדות אותו פקיד שאנחנו ניגשים אליו לבקש עזרה וכמה המנחה נחמד או לא נחמד. אז זה צריך להיות דבר מוסדר.

חד משמעית. תודה לך. אני אגיד מי נשארו לנו לדבר ואז תקנו אותי אם יש עוד מישהו. יש לנו את ניסים, את ענת והיא רוצה לדבר שוב. כרגע אני רואה שאלו כל מי שנשארו. אז ניתן בזום, למיכל רביבו, דיקנית מכללת אחווה ונציגת ועד ראשי המכללות. היא בזום והיא רוצה לדבר. מיד ניתן לכולם.

שלום רב. קודם כל, תודה רבה, אני מברכת את יו"ר הוועדה וחה"כ נעמה, כמו גם את חה"כ קארין אלהרר. אני ד"ר מיכל רביבו, אני דיקן הסטודנטים במכללה אקדמית אחוה ואני מייצגת פה את ועד ראשי המכללות בדיון המאוד חשוב ותודה לכם על זה שהבאתם פה לשולחן העגול את מכלול הקולות שחיוניים בעצם לייצר איזה שהיא עשייה סינרגטית משותפת ומתוך ראיית כל נקודות המבט.

שמעתי את מרבית הדברים שנאמרו. ואני חושבת שמנקודת מבט של המכללות חשוב להבין שאנחנו בעצם הציבור הסטודנטיאלי הגדול ביותר נמצא במכללות, 24 מכללות ציבוריות. וזה כוח מאוד מאוד גדול, שזקוק לעזרה וגם יכול לעזור. והשותפות הזאת היא מפתח להצלחה. יש המון מידע שאנחנו יודעים מהשטח, בעיקר במכללות מעזור הדרום. המכללות נמצאות בתוך הסיטואציה. הסגל והסטודנטים ביחד. הסגל האקדמי והמינהלי ביחד עם הסטודנטים. אנחנו לא רק נותנים שירות, אנחנו גם צורכים שירות. והאידיאולוגיה שבימים כשגרה היא ביחס אישי ומעטפת מותאמת אישית לכל אחד לפי הצרכים שלו שאופיינית למכללות מקבלת משנה תוקף בתקופה הזאת.

ממש לפניי דיברו על המתח בין הצורך במתווה שייצר אחידות, שייצר בהירות לגבי מה מגיע לי ומה לא מגיע לי. לעומת קולות אחרים שאומרים שהמון המון פניות באות ואומרות אני לא מתאים למתווה. אני לא נכנס לאף מתווה. ואצלנו יש מתווה ומראש פרסמנו ושלחנו למשפחות שכול ולעקורים ובעצם ההגדרה היא לכל מי שמרגיש שהוא נפגע מאירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה. לא רק מילואימניקים ולא רק כוחות הביטחון.

המנעד של המאפיינים והצרכים הוא כל כך גדול שזה באמת מתח בין הרצון לייצר בהירות לבין החשיבות הגבוהה ביכולת לתת מענים אישיים ואני מדברת על סטודנטים ממשפחות שכולות גם דרגה שנייה, שלפעמים חווים את זה בעוצמות מאוד גבוהות. יש לנו סטודנטית שאחיין שלה נפל במלחמה והיא מרוסקת. לעומת זאת יש לנו סטודנט עקור מבארי שאיך אומרים? יש לו חוסן והוא לומד והוא מסיים בהצטיינות. אז אי אפשר לשים אותם באותו מתווה, כי כל מופע הוא ייחודי.

אני חושבת שאנחנו עושים המון. ואחד הדברים שמאפיינים באמת זה הסטודנטים עצמם לפעמים פונים. אני גם כדיקן סטודנטים הפניות מגיעות אליי וסטודנטים אומרים אני ככה וככה וככה – מה מגיע לי? אוקיי? אני שואלת אותם מה אתם צריכים? הם לא יודעים. הקושי של הצעירים במצבים, בסיטואציות שהם לא חשבו מעולם שהם יגיעו אליהם. והם לא חשבו מעולם שהם יצטרכו עזרה והם לא חשבו מעולם שאולי הם יגיעו לטיפול פסיכולוגי. דרך אגב, זה תוקף את העובדים בדרום, אנחנו כאן בתוך הסיטואציה. עובדים שקיבלו חופשת מחלה עקב התקפי חרדה והושבתו. לכן אנחנו גם מבינים את זה כל כך טוב. ואז בעצם לשבת עם אותו סטודנט ולפענח מה הדבר הנכון עבורו זה באמת מחייב את היחס האישי.

אני אתן דוגמה, אבל באמת זה משקף את המכללות באופן כללי. נתנו סל של מענים. זה לא תוספת הזמן או הפטור או העובר מנהלי. אנחנו מדברים כאן על טיפול פסיכולוגי ללא עלות. אנחנו למעשה פתחנו ממש, אני לא אגיד בזכות, בגלל הצורך שהוביל לכך, אנחנו פתחנו קליניקה שיקומית שמתווספת על הקלינית ואנחנו מעניקים היום טיפול חיוני לכל הקהילה באזור. בקיצור תורים, מענה. אנחנו נותנים גם לסטודנטים וגם לאנשים בקהילה את הליווי הרגשי שהוא מחובר לקהילה, קרוב לבית והוא זמין להם. שהוא מבין גם את הסיטואציה הסטודנטיאלית שהם חווים.

אנחנו גם שוקדים, שוב, מעבר להתאמות הכלליות, אנחנו שוקדים על פתיחת תוכניות או פיתוח ופתיחת תוכניות ייעודיות שיאפשרו לנפגעי המלחמה ונפגעי האירועים, בין אם זה חיילים או משוחררים או נפגעי נובה או משפחות שכולות בעצם לחזור הרבה סטודנטים, אנחנו יודעים את זה גם על נתוני ההסתדרות, שפרשו מהלימודים כי זה היה באמת יותר מידי כדי להכיל. המשמעות היא אובדן פריון של המדינה. זה אובדן יכולת השתכרות ופגיעה מאוד קשה ביכולת של הדרום להשתקם. לכן אנחנו מפתחים תוכניות שיאפשרו לאוכלוסייה הזאת להשתלב מחדש בלמידה. וזה לא רק להשתלב בלמידה. זה אומר שהם יצטרכו מעטפת רגשית מאוד אינטנסיבית, משהו הדרגתי כי הם נמצאים בחוויות של פוסט טראומה ואילוצים מאוד קשים. באובדן הכנסה. המון המון סטודנטים שלנו ובני משפחות שלהם איבדו מקור הכנסה מה שמצטרף לכל גל המכות שהם קיבלו. ובסופו של דבר את שכר הלימוד צריך לשלם, עם הרצון והאהבה לתת מלגות, המוסדות האקדמיים כאן גם מידיהם לא אין סופי.

הכוח הגדול שלנו הוא גם בזה שאנחנו חלק מהסיטואציה ואנחנו יכולים לאפשר את השילוב בחזרה בלמידה. את ההתאמות אנחנו יכולים לאפשר אותם תוך כדי חיבור לקהילה ולאזור. זאת אומרת, אם אנחנו מדברים על חבל התקומה המכללות, גם בצפון ובעיקר בדרום, אנחנו חלק מתהליך התקומה ובלעדינו הוא לא יממש את מלוא הפוטנציאל. אנחנו גם מנוע, זה גם דרכנו, זה גם בעזרתנו. אנחנו מסוגלים לתת מענים מיידיים וגמישים. ונעשית באמת עבודת קודש עם מכללת ספיר והמון השקעות ופרויקטים מתוך הבנה של החשיבות של המוסד האקדמי בעוטף.

מיכל, אם אפשר רק משפט אחרון, תודה.

אני רוצה לומר שהיכולת שלנו, מה שנעשה בספיר הוא מצוין. אבל אי אפשר לשים את הכול על הכתפיים. אנחנו קואליציה של מוסדות, ועד ראשי המכללות באמת רתום ומגויס לפעול בעיקר באזור הדרום ביחד כדי להיות חלק. אני קוראת לכם לשתף אותנו בדיונים ובמידע ולעבוד ביחד איתנו באופן שיבטיח הרבה מעבר לנישה הנקודתית של התארים האקדמיים. אנחנו פה בשביל לעזור.

תודה לך מיכל ותודה גם על הצעדים המבורכים שעשיתם. כמובן זה לא שולל את תפיסת ההסדרה שלנו אבל בהחלט מבורך וכל הכבוד.

אני רוצה לעבור לענת.

עו"ד ענת קספריוס אלון, יועצת משפטית, ארגון נפגעי פעולות איבה. קודם כל, אנחנו מברכים על הדיון ואני מצטרפת לכל הבקשות לקיום מתווה מסודר כמו שיש למילואימניקים.

אנחנו מטפלים במקרים פרטניים שמגיעים אלינו מסטודנטים, שורדי מסיבות, גם יישובי העוטף ובכלל ואנחנו מסייעים לכל אחד באופן פרטני. מוציאים פנייה מסודרת לאותו מוסד לימודים ובדרך כלל זה מסתייע וככה יש היענות חיובית מצד המוסדות. ואנחנו עובדים גם בשיתוף פעולה הדוק עם מיכל והתאחדות הסטודנטים.

אני כן רוצה לשתף אתכם בפרויקט חדש שאנחנו עושים ב-29 במאי ואנחנו נשמח שגם אחרי זה נדבר ותפיצו אותו, לצעירים בגילאים 21 עד 30. זה בעצם פרויקט שלנו עם הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה. מיד אני אבדוק. זהו, "תמונת עתיד" קוראים לו. ב-29 במאי בשעה 18:00 במועדון של הארגון בתל אביב. מדובר באירוע השקת תוכנית ליווי לצעירים, מלגות לאקדמאים, ייעוץ עסקי, ייעוץ קריירה ובעצם הפנינג לגילאי 21 עד 30.

למי זה מיועד?

נפגעי פעולות איבה, משפחות שכולות ונפגעי נפש.

אבל נפגעי פעולות איבה שיש להם אחוז נפשי או שיש להם כבר איזה שהוא סוג של התקשרות אתכם?

כן. מי שבעצם מוכר גם, אני אומרת, זאת אומרת גם מי שמה-7 באוקטובר וגם אוכלוסיות לפני.

לא, הקודמות אני שמה בצד. ה-7 באוקטובר יש לגבי השורדים - - -

את שואלת אם עברו הכרה או לא?

כן. כי יש 3,700 שורדים, כולם מוכרים כנפגעי פעולות איבה, 700 עם נכות נפשית, עברו ועדות.

מי שמוכר.

מוכר כנפגע פעולות איבה.

כן.

לא בהכרח עבר ועדה רפואית.

לא בהכרח חבר ארגון. מוכר כנפגע פעולות איבה.

לא חבר ארגון ולא בהכרח עבר ועדה רפואית.

אני יכולה לבדוק את זה. לא ירדתי לרזולוציות האלה. לדעתי לא בהכרח עבר ועדה רפואית. מי שנכח והיה מוכר.

רגע ענת, מה את רוצה לומר, ברשותך?

זהו, זה אנחנו מבקשים באמת להשוות את התנאים למתווה ולתנאים שיש למילואימניקים ולעשות באמת משהו אחיד.

כן, זה נכנס לסיכום הוועדה, בהחלט.

בסדר גמור. אז רק רציתי לחזק ולתמוך.

קחו את הפרטים, אם תרצו להפיץ.

וכמובן אנחנו נשמח שכל מי שצריך סיוע, אנחנו הגוף היציג ואנחנו נשמח פה לעבוד בשיתוף פעולה ולסייע לכל מי שצריך.

תודה רבה.

אני אשמח לתת את הנייד שלי.

ציינת שזה עד גיל 30. יש סיבה למה זה ככה? אני ספציפית בן 35 ואני מוכר והכול.

למרות שגיל הצעירים הוא נחשב רשמית 35, כרגע עד גיל 36.

נכון. כרגע התחלנו, זה פרויקט ראשון בתחום הזה. יש לנו עוד פרויקטים אחרים שאנחנו עוזרים ותומכים במשפחות שכולות. אני מניחה שיהיו עוד אירועים, פשוט כרגע בחרנו למקד את זה, כי יש לנו גם תקציב מוגבל ואני מניחה שמשיקולים של הפרויקטור.

בסדר גמור, תודה רבה. אני רוצה לעבור לעומר צור, בזום. מנהל אגף מכינות קדם צבאיות. תודה עומר שאתה איתנו.

שלום לכם. ביחס לדיון שהתקיים, אנחנו מטפלים כמשרד האמון על נושא המכינות יחד עם משרד הביטחון, מטפלים במכינות קדם צבאיות. כמובן שכאן מדובר על חבר'ה שהם בגילאי 18 שמגיעים לשנת המכינה. בעיקר רציתי שני עדכונים קצרים. אחד, לומר שאנחנו סבורים שגם בשנה הקרובה יצטרפו למכינות בשנת הלימודים הקרובה, יצטרפו למכינות אני מניח אולי ניצולים ואולי קרובי משפחה שהשתתפו בשנה הזאת, השנה המכינתית. שזה נישה אחת שהמכינות בתוך הפעילות השנתית שלהם יטפלו, ילוו, גם את החניך או החניכה וגם את המשפחות שלהם.

במקביל אנחנו נערכים גם כמובן יחד עם משרד הביטחון לתגבר ולחזק את המכינות שכבר פועלות וכאלה חדשות שתקומנה בעוטף, מה שנקרא בחבל תקומה. יש מספר מכינות כאלה שכבר על הפרק ונערכות בימים האלה ממש לפתיחה חזרה. חלק מהן לחזור לפעילות בעוטף, חלק מהן ייקח עוד קצת זמן עד שהן יחזרו. חלק יקימו שלוחות חדשות מתוך מטרה לחזק את הקהילות הקיימות. ובעצם בחלק מהמקרים ממש להיות חלק מהכוח המקדים שחוזר אל החבל ומסייע בשיקום שלו ובהקמה שלו ובחיזוק שלו.

אנחנו בעיקר ערוכים ופועלים במישורים הללו בימים ואם יש איזה היא פנייה או שאלה או סוגייה לאחד מהמשתתפים כאן בישיבה או שאתם יודעים במעגלים ברחבים יותר של משפחות שיש איזה שה סוגיות שקשורות לפעילות של המכינות שאנחנו כמשרד או אני יכולים להשפיע, לסייע, לעזור, בכל דבר – אז המספר קיים אצל מנהלת הוועדה ואנחנו כאן כדי לסייע במה שצריך. עד כאן מבחינתי.

תודה עומר. חשוב. יאיר, בבקשה, שלום שוב.

אז אני אספתי פה כמה דברים. קודם כל, חשוב לי להגיד לכל הסטודנטים שדיברו – אף אחד לא צריך להתחנן. זה דברים שמכוח המצב אנחנו רוצים שיגיעו לכם, כי אנחנו רוצים שאתם תוכלו ללמוד כמו כל סטודנט אחר. לכן אני מציע לכם לפנות במידת הצורך למוקד שלנו. אני אתן עכשיו את הפרטים של המוקד: כוכבית 8438. זה המוקד שלנו. באתר האינטרנט של המל"ג יש גם פרטים, אפשר גם לשלוח דרך האתר. ואפשר גם לדבר איתנו בווטסאפ. הטלפון של הווטסאפ הוא יותר ארוך ולכן תיכנסו לאתר של המל"ג ותראו אותו.

עכשיו, בנוגע לכל מי שהציע סיוע. אני מציע שכל מי שהציע סיוע, כל הארגונים שהופיעו עכשיו בוועדה, תפנו אלינו את הפניות. במקום שזה יהיה טלפון שבור. למה, אני לא מבין את הטלפון השבור הזה, כי בסופו של דבר אנחנו הרגולטור. אנחנו אלה שצריכים לתת את המענה מול המוסדות. אנחנו צריכים לטפל בדברים האלה ולכן כל מי שהפנה אליו את הפניות בבקשה תפנו אלינו. אנחנו הרגולטור של מערכת ההשכלה הגבוהה, במקום שזה יהיה עם מיליון טלפונים שבורים.

בנוגע להתאמות הקבועות, המתווה. אני חוזר ואומר, ואמרו את זה גם מיכל מאחוה וגם דבורה מרגולין. אנחנו מהמעט שטיפלנו אנחנו ראינו שיותר ויותר נפגעי פעולות איבה, אחים של נרצחים, כל מי שעומד בקטגוריות, גם משפחות חטופים, כשאנחנו באים ואומרים 'כן, אבל המוסד הציע וכל הסטודנטים האלה מועד מיוחד' אבל הוא אומר לנו 'רגע, אבל אני לא צריך מועד מיוחד. אני לומד הנדסה ואני צריך הארכת זמן. זה לא במתווה שהמוסד הציג'. אז כל המתווים הרוחביים האלה בסופו של דבר מה שקורה זה שאתם קצת פוגעים בסטודנטים. יכול להיות שיש משהו אולי מאוד רוחבי שיעזור, אבל ממה שאנחנו נתקלנו, אף אחד לא רוצה שיכתיבו לו. אתה מקבל מועד מיוחד והשלמת שיעורים ושום דבר חוץ מזה. זה מה שיקרה. אם אתם רוצים משהו רוחבי פשוט המוסדות לא יתנו גם וגם וגם. ומי שלומד הנדסה שנה א' לעומת היסטוריה שנה ג' או עכשיו צריך לעשות קליניקות במשפטים או פסיכולוגיה תואר שני – זה עולם אחר לחלוטין. ולכן הרוחב לא מדויק פה. הפרטני, הטיפול הפרטני, וזה מה שכל נציגי המוסדות וגם אני אמרתי בהתחלה, הטיפול הפרטני וההתאמות הפרטניות הן הרבה יותר יעילות ואנחנו ראינו את זה.

אבל זה לא או-או. תשתית רוחב שעליה אתה מטפל פרטנית. אנחנו מכירים את זה שנינו, מה זאת אומרת?

מועד מיוחד זה תשתית רוחב?

כן. מה זאת אומרת? כן. אם אתה אומר שבפרטני הכול מתקבל ושיש טיפול לכל פנייה פרטנית למה לא להגיד לסטודנטים זה סל המענים שישנו ותפנו פרטנית ונדע להתאים לכם? אז לא הבנתי. אם אין שום בעיה עם זה, למה לא להסדיר את זה?

אנחנו רוצים לדעת מהסטודנט מהם הקשיים.

אין קשר בין ההפרדה הזאת.

חה"כ לזימי, אנחנו ראינו בסיפור הזה, זה גלגל שחוזר על עצמו.

לא, יאיר, הרי בדיוק בגלל זה פתחנו את זה למילואימניקים.

אותם מסרים מהמילואימניקים ופתרנו את זה. אם אפשר אז, אפשר היום. אנחנו כבר שבענו לשמוע את אותם מסרים.

לא, יאיר, דווקא אני מתפלאת על התשובה הזאת.

אני רוצה רגע להשלים את הדברים שלי. נאמר, אני ראיתי שהילה מילדי הפרחים כבר לא שם. אני ישבתי איתם, אני אשמח לשבת איתם עוד פעם. אני קצת הופתעתי, האמת.

אבל אתה מבין? אתה ממש עכשיו מסביר את הסיטואציה לאשורה. הילה אומרת ישבת איתם, יש כוונות טובות, יש הכול. והנה, מגיעים לקמפוס והיו דברים. אז אם הייתה הסדרה לא היו נקודות פרטיות.

לא איתה ישבתי.

לא משנה עם מי. אתה אמרת פה משהו שבדיוק מתכתב עם הסיבה שאנחנו אומרים שכן, הרצון הטוב הוא הכרחי, אני מורידה את הכובע בפני כל האנשים שעוסקים בזה ומטפלים בצורה הכי טובה שיש. ועדיין, היעדר הסדרה מייצרת מצבים לא פעם. שמעת פה את אלחנן. אני לא מצליחה להבין.

אפשר רק הערה לגבי הסקר של התאחדות הסטודנטים. רציתי לראות מה השאלות שהופיעו בסקר ומילאתי אותו בעצמי, אפילו שלחתי אותו. כך שיש קצת, הסקר טיפה פרוץ.

אני אשמח להתייחס לניסיון להטיל דופי.

רגע, סליחה. יאיר, יתכבד המל"ג ויוציא סקר מקיף. המל"ג יש לו יותר נגישות מהתאחדות הסטודנטים. וידאג שיענו עליו כמה שיותר. לא הבנתי את הביקורת. אתם כמל"ג יצרתם סקר ייעודי, מקיף כל כך, שייתן לנו את היחס? או שתעשו את זה ביחד עם ההתאחדות או שתעשו את זה בנפרד או שתתנו שיקוף. אני לא מצליחה להבין למה זה נמצא בדיון.

ויאיר, שנינו עבדנו בהתאחדות הסטודנטים ויודעים כמה הסקרים הללו חשובים. לא הבנתי.

הפניות שמתקבלות גם אצלנו וגם אצל התאחדות הסטודנטים בנוגע לנפגעי פעולות איבה, אני חושב שבגלל גם המיעוט עונים על הסקר וגם המיעוט פונים אלינו בסופו של דבר. אני חושב שצריכים אולי לעשות איזה שהיא בדיקה פרטנית עם מי שכבר פנה, עם מי שאנחנו יודעים. כי לצערי, ואני אומר את זה עוד פעם, אין לנו נתונים למי שלא פונה אלינו.

אז תעשו סקר ייעודי, יאיר, אני מאתגרת אתכם. תעשו בבקשה סקר מטעם המל"ג.

אנחנו לא יודעים אפילו למי לשלוח אותו.

אז אני אעזור לך בזה.

ולכן עושים סקרי נוחות בכל דרך שיש שיתוף ציבור.

דבורה, הוא לא רק אומר שהוא לא קיבל את הסקר שלהם, הוא גם אומר שהמרצים התעלמו ממנו, בואי נדבר על הדבר הנוסף שהוא אמר.

לא, לא, דבורה, הניסיון הזה להטיל דופי כל פעם ולבוא עם עלה תאנה. פעם אחת מרצה הזר, פעם זה. כמו שאצלכם לא מושלם, גם פה לא מושלם. גם אנחנו אמרנו הנגישות שלנו מוגבלות. לכן אנחנו עובדים עם הגופים, עם נובה.

זה גם סקר כשמו כן הוא, הוא סקר. מתודולוגית, סקר אמור לתת לנו תמונת מצב. המשמעות שלו היא לא שכולם עונים עליו, אלא שכמה שיותר יענו עליו כדי שנקבל תמונת מצב.

עצם הדיון הזה בכלל על הסקר הוא מבזה ולא ראוי בנושא הזה.

כן יאיר, אם יש לך משהו לחדש אין בעיה. אבל אני חושבת שהטיעון שנאמר כאן נגד הסדרה רשמית הוא טיעון שאני לא מקבלת אותו.

אני פשוט אומר שאם עושים סקר אז אולי אם הנתונים של ביטוח לאומי, אני לא יודע מה, הייתי מעדיף שביטוח לאומי היה שולח סקר למי שזה ואז זה היה, היינו אולי יודעים יותר.

אני לא חושבת שביטוח לאומי צריך להפיל עליו סקר שקשור באקדמיה. זה לא התחום שלהם. אני לא מציעה את זה בסיכום הדיון. אבל אני כן אומרת, אם המל"ג והתאחדות הסטודנטים היו פועלים יחד זה היה מבורך. ויש דברים כאלה וזה קורה לא פעם. היינו חלק ממהלכים כאלה. אז אני חושבת שאולי מפה ייצא סקר משותף ויהיה מבורך. כן. אפשר להוסיף את זה בסיכום.

אז תודה יאיר, תודה רבה ותודה גם על מה שאתם עושים. אני אסכם את הדיון.

תודה רבה.

אני רוצה להוסיף משהו. אני רוצה להגיד שהוא אומר סקר והכול, אבל אנחנו כבר בעיצומה של שנת לימודים, עוד שנייה מסתיימת.

תכף שמונה חודשים מהאסון הזה.

כן, בדיוק.

שנה אקדמית היא שנה מאוד מוגבלת, היא אפילו לא שנה מלאה יש לזכור. לכן אני קצת לא מקבלת את הדברים של הסוף. חבל שחלקם נאמרו. אבל בסדר, אנחנו ננסה לייצר על זה מעקב. נהיה גם איתך בקשר, אלחנן. מיכאל, ההצעות שלך היו הצעות מאוד חשובות. פתחו לי גם את הראש מעבר לחור בגרוש לאיך עושים משהו טיפה יותר מיטיב וזה נכון.

אני מודה לכל מי שהיו כאן. אני מסכמת את הדיון. נגדיר לפי זה אם צריך באמת דיון המשך או ליזום דיון בוועדת החינוך של הכנסת, היא הוועדה הסטטוטורית שאמורה לעסוק בזה. אני גם חברה בוועדת חינוך ואני מקווה שגם היא תמשיך את הטיפול.

סיכום והחלטות ועדה מישיבה בנושא צרכים ומענים אקדמיים של שורדי ה-7 באוקטובר:

הוועדה פונה למל"ג בבקשה להוביל שילוב סטודנטים ניצולי ה-7 באוקטובר באמצעות התאמת קבלתם והלימודים עצמם לקשיים אותם הם חווים; הוועדה סבורה שנדרשת הסדרה של הנגשת ההתאמות הנדרשת לסטודנטים אלו; הוועדה מברכת על הפעילות של המל"ג, על הקמת מוקד סיוע על רקע ה-7 באוקטובר הפתוח לכל מי שנפגע וכן על הנגשת איש קשר באתר עבור סטודנטים נפגעי פעולות איבה. את זה צריך להבין, איך אנחנו מנגישים את איש הקשר שמונגש באתר.

הוועדה מבקשת ממשרד ראש הממשלה והמוסד לביטוח לאומי לפעול למציאת צרכים לאיתור סטודנטים ניצולים אלו בשיתוף ארגוני סיוע לניצולים, המוסדות האקדמיים והמל"ג. ניתן לאתר את חלקם על פי מקום מגוריהם, על פי רקע קודם עם הרווחה, קול קורא המיידע סטודנטים לפנות למוסד האקדמי בכל דרך שהיא בהכרה בהם כניצולים ועוד.

הוועדה מוצאת שיש לנתק זכאות לסיוע והתאמות רק למי שהוכר כנפגע פעולות איבה או הוכר עם אחוזי נכות בלבד; הוועדה פונה למשרד האוצר לזרז את הפתרון בעניין ביוזמת המוסד לביטוח לאומי.

הוועדה מבקשת ממשרד החינוך לתקצב את המכללות האקדמיות לחינוך במקביל לזה הניתן על ידי המל"ג, שזו סוגייה מאוד מאוד חשובה גם בהקשר של מתווה המילואים, לא היינו מודעים אליה; הוועדה פונה למל"ג, למוסדות האקדמיים, בשיתוף התאחדות הסטודנטים להתייחס עד אז לסטודנטים אלו כאוכלוסיית יעד כמו גם סטודנטים שהם בני משפחות הנרצחים. לפעול לאיתורם באופן יזום ולהכלילם בתוכנית הסיוע ומתן ההתאמות וההקלות הניתנות כבר עתה לאנשי המילואים ומבקשת הסדרה של הדבר.

הוועדה מברכת על הפרויקט להקמת מרכזי חוסן במוסדות עצמם וקוראת למשרד הרווחה, הבריאות, האוצר והמל"ג לתקצב פרויקט ייעודי זה. אני אוסיף גם פעילות שעושים נט"ל, לראות איך אפשר להרחיב את הפעילות הזאת, שיש עם מי לעבוד ויש מה לעשות, רק צריך לשתף פעולה.

הוועדה מבקשת מהמל"ג והמוסדות האקדמיים לפעול למנות רכזי משפחות שכולות באוניברסיטאות, בדומה לרכזי אנשי המילואים, שיסייעו גם לבני משפחות הנרצחים, החווים אף הם קשיים מהותיים מטראומת הרצח הנורא שחוותה המשפחה. אפשר אפילו להציע שיתוף פעולה עם האגודות בקמפוסים לרכז ייעודי כזה. הדברים האלה קורים לא פעם עם המרכזים למעורבות חברתית ודיקן הסטודנטים ותקנים ייעודיים בשיתוף פעולה אפשרי. ואז יש באמת דרך לעשות את הדבר הזה מאוד מהר; עוד בהקשר זה הוועדה מבקשת מהמל"ג והמוסדות האקדמיים לפעול גם מול המוסד לביטוח לאומי בעניין גיבוש רשימת סטודנטים בני משפחות הנרצחים. הוועדה מבקשת מהמל"ג לפעול עם המוסדות האקדמיים והתאחדות הסטודנטים לקיים סקר ייעודי לאיתור סטודנטים אלו.

תודה רבה לכולכם שהגעתם לכאן. זה דיון באמת חשוב. אני חושבת שאפשר לטפל בהרבה מהסוגיות בדיון הזה. לגבי חוק ייעודי למימון לימודים אנחנו ננסה לעבוד על זה. זו הצעתך, מיכאל. נראה אם תהיה לזה היענות. אם נצליח להחתים על זה הרבה חברי כנסת יש אפשרות לסייע.

תודה רבה אמרתי לביטוח לאומי ואני אגיד גם לרווחה, אתם עושים עבודה מאוד חשובה בימים אלו. הילה, לכולכם. אז תודה רבה. ותודה לכל מי שהגיעו. לחברה האזרחית, לארגוני המגזר השלישי, למי שהיו שם עוד ב-7 באוקטובר, למשל נט"ל כשהגעתי אליהם לביקור כבר ב-7:00 הבנתם מה קורה והתחלתם לקבל פניות ולעזור.

באמת יש להגיד ארגונים שאין מה לומר, יודעים את התפקיד ויש רק ללמוד מהם ולשתף איתם פעולה. יש לנו הרבה כאלה במדינה, אז תודה. תודה ענת, תודה דבורה, תודה כולם. אני מעריכה מאוד. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:17.