פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



28
ועדת המשנה למשאבי אנוש בצה"ל
20/05/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 12
מישיבת ועדת המשנה של ועדת חוץ וביטחון
למשאבי אנוש בצה"ל
יום שני, י"ב באייר התשפ"ד (20 במאי 2024), שעה 9:32

מדיניות משרד הביטחון וצה"ל בנושא שנות השירות והמכינות הקדם צבאיות

חברי הוועדה: אלעזר שטרן – היו"ר
זאב אלקין
משה טור פז
שרון ניר
משה רוט

מאיר כהן
ירון לוי
גלעד קריב

סא"ל עדינה אבני - ר' עתכ"א סדיר, חתומכ"א, צה"ל, משרד הביטחון

אודי דרור - ר' החטיבה לגיוס מסלולים ייחודיים, משרד הביטחון

דליה ינקו - ר' אגף ביטחוני חברתי, משרד הביטחון

קרן ליפשיץ זיתון - ממונה חברה וקהילה - תנועות וארגוני נוער, ש"ש, משרד החינוך

עומר צור - מנהל אגף מכינות קדם צבאיות, משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות

מיכה נוי - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

דנה זקס - מנהלת היחידה לפעילות בישראל, הסוכנות היהודית

אלון דותן - מנהל השליחות הצעירה בתפוצות, הסוכנות היהודית

אלינוער לויטן שוורץ - מנכ"לית, בקהילה - משנים מציאות חברתית

רון ויצנר - מנהל מחלקת שנת שירות, התנועה הקיבוצית

איל גלס - סמנכ"ל, מועצת ארגוני הנוער

אבישי ברמן - מנכ"ל, מועצת המכינות הקד"צ

גל משעלי אפרים - מועצת המכינות הקד"צ

לביא רוזנטל - מועצת המכינות הקד"צ

אלנתן בן יעקב - מנכ"ל, קדמה

אילת פלר מימון - תנועת אימהות בחזית

מירית לביא - המכון הישראלי לדמוקרטיה

ד"ר עירית שפרן גיטלמן - חוקרת בכירה, המכון למחקרי ביטחון לאומי - INSS

ירדן אסרף - חוקרת, המכון למחקרי ביטחון לאומי - INSS

אלה בן עמי - בתם של אוהד בן עמי, חטוף בעזה ורז בן עמי ששוחררה מהשבי

אורן בוכשטב - אבא של יגב בוכשטב, חטוף בעזה

אסתר בוכשטב - אימא של יגב בוכשטב, חטוף בעזה

יהודה כהן - אבא של נמרוד כהן, חייל חטוף בעזה

יזהר ליפשיץ - בנם של עודד ליפשיץ, חטוף בעזה ויוכבד ליפשיץ ששוחררה מהשבי

גיל דיקמן - בן דוד של כרמל גת, חטופה בעזה

שמעון אור - דוד של אבינתן אור, חטוף בעזה

ורד אנסבכר - אחות של רס"ן יהודה כהן שנפל בקרב בצפון רצועת עזה, פורום גבורה

מירי פרנקל-שור

אסף פרידמן

נועם כהן, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



מדיניות משרד הביטחון וצה"ל בנושא שנות השירות והמכינות הקדם צבאיות

בוקר טוב. הדיון, כמו שיצא בזימון, על הנושא החשוב של קיצור דחיית הגיוס או קיצור שנת השירות למסלולים שונים, ש"שינים, מכינות, כל מה שהיה. הדברים כמובן קשורים לכל המציאות שבה אנחנו נמצאים ולכל היוזמות שנמצאות על השולחן שלנו. זה דיון שסך הכול אנחנו גם נפגשנו כאן בפגרה הרבה פעמים, מי מאיתנו שהיה, הקפדנו כמו שנקפיד גם עכשיו לשמוע את קולם של אלה שקשורים לפחות בקשרים מסוימים, אפילו יותר מחבר כנסת הממוצע למשפחות של החטופים. אנחנו רואים בזה חשיבות גדולה ולכן אנחנו גם הפעם נפתח את הדיון הזה וניתן מקום לנציגים של משפחות החטופים.

אני אגיד כבר, מתוך תקווה שלאורך המושב הזה נצליח כולנו יחד להביא בשורות גדולות יותר משהצלחנו להביא עד היום. אנחנו מתחילים עם אלה, יש לי פה רשימה שאתם נתתם, אם תרצו לשנות אותה תוך כדי, אז כמובן שאין לנו בעיה. אני רק מבקש לפרוטוקול שכל מי שמדברת וכל מי שמדבר, למרות שאנחנו כבר מכירים אני מניח את כולם או כמעט את כולם, אז גם כן שתציג או שיציג את עצמו אלה, בבקשה.

שמי אלה בן עמי, אני הבת של אוהד בן עמי שנמצא בשבי 227 יום היום ושל רז בן עמי ששבה לאחר 54 ימים מהשבי. ודווקא היום, בגלל הדיון שאנחנו יושבים בו, בא לי לפתוח באיזה שהוא סיפור. אני עשיתי שנת שירות בפנימיית ארזים, שזו פנימייה של נוער בסיכון והייתי חווה שם טלטלות נפשיות בצורה בלתי רגילה. זה לצאת מהבועה של הקיבוץ ולהגיע פתאום לראות עולם שונה לגמרי. והימים שבהם הייתי פורקת את הטלטלה הרגשית הזאת ומצליחה איך שהוא לשתף ולדבר, זה כשאבא שלי היה בא לקחת אותי פעם בשבועיים מהפנימייה. ופשוט הייתה לנו נסיעה של שעתיים שיכולתי לשתף בה מה שאני רוצה ולהרגיש - - -

חשוב שתגידי גם למי שלא יודע איפה הפנימייה ומאיפה אבא שלך בא.

אז הפנימייה היא בשדה יצחק, בעמק חפר, לדעתי היא כבר נסגרה, לצערי, ואני מקיבוץ בארי, גם ההורים שלי. ובאמת, זה שעתיים נסיעה שהרגשתי את המקום הכי בטוח עם בן האדם שאני הכי סומכת עליו, שאני יכולה לדבר. ועכשיו כואב לי להגיד שאחותי נטלי נמצאת באותו שלב בדיוק ובמשך שבעה חודשים אין, אין לה את המקום הבטוח הזה, אין את אבא שיבוא לקחת אותה, אין את אבא שיישמע איך עברו עליה שבועיים. אין, פשוט אין לה עם מי לחלוק את החוויה כי אימא מתעסקת בשיקום שלה עצמה, מתעסקת בזה שאבא עדיין לא כאן.

אלה, איפה אימא?

אנחנו גרות בתל אביב באיזו שהיא דירה שנתנו לנו בינתיים.

דווקא היום, שזה בדיוק היום שזו החזרה מהפגרה, זה כל כך עוצמתי, כי אני זוכרת שהייתי כאן ביום שיצאתם לפגרה ואמרנו טוב, גם במהלך הפגרה אתם תעבדו ובמהלך הפגרה הם יחזרו. והנה אנחנו יושבים פה, ואתם חזרתם והם לא. וזה כואב בנפש, זה הכי כואב לחוות את יום הזיכרון כש-101 חברי קיבוץ שלנו אינם, ואין לי את אבא שיחזיק לי את היד בטקס ויגיד לי שיהיה בסדר למרות הכול, ולראות את כל הפרצופים של החברים שאיבדתי, ופתאום לקלוט שאנחנו קהילה שכולה ולהבין שיש שם כל כך הרבה חברים של אבא ואולי הוא אפילו לא יודע שהוא איבד אותם. ופשוט הכל מתנקז לזה שחייבים להחזיר אותם הביתה כבר, אנחנו באמת על אדים של אנרגיה. אנחנו כבר, אני אישית מותשת.

אתמול נשכבתי במיטה בלילה ושמתי לעצמי את השמיכה ופשוט דמיינתי את אבא ומה קורה איתו עכשיו. אם חם לו, אם קר לו, אם הוא עדיין בבוקסר, אם הביאו לו משהו ללבוש ופשוט נמאס לי. נמאס לי כל יום ללכת לישון בלילה ולדמיין את המראות האלה ולחשוב שאני לא יודעת מה קורה איתו ואולי הוא הולך לישון עכשיו באיומי נשק ובחוסר ביטחון וזה הלילה ה-227 שלו שם. אז פשוט די, פשוט תביאו אותם הביתה ובואו נעבור, ננסה להשתקם מהדבר הזה.

אלה, תודה. אני רוצה להגיד לך שאת אמרת שאת לא יודעת מה עובר על אבא שלך שם ואני רוצה להגיד לך שגם אני יודע שאנחנו לא יכולים לדמיין מה עובר גם עלייך כאן. ואין לי מילים לנסות אפילו לתאר, אני פשוט יודע שכל מה שאני לא אחשוב, אני לא יכול להגיד שאני מבין מה עובר עלייך. תודה.

תודה לך.

אורן, בבקשה.

בוקר טוב, אני אורן בוכשטב, אסתר ואני מקיבוץ נירים, הורים של יגב. אשתו והוא נחטפו מביתם בקיבוץ נירים ב-7 באוקטובר, אנחנו גם היינו באזור, היינו בקיבוץ, חווינו קטסטרופה שעם ישראל לא ידע מתקומת המדינה. הופקרנו, הופקרנו פעמיים, הופקרנו גם בזה שלא ידענו שזה קורה וגם בזה שמדינת ישראל הגיבה מאוד מאוד לאט והגיעו אלינו מאוד מאוחר. בקיצור, הייתה כאן פאשלה גדולה שהיא מאחורינו, אבל החרפה שהממשלה הנוכחית הולכת להמיט על עם ישראל היא לפנינו.

כי הממשלה הזאת לא עושה מספיק כדי לשחרר את החטופים. מתעסקים ביום יום, יוצאים לפגרה, חוזרים פגרה, מדברים על מה שקורה היום, לא מתעסקים מספיק עם החטופים ואתם הולכים פשוט להמיט חרפה על העם ועל המדינה, על הפקרת 128 חטופים. איפה האחים של עם ישראל, ישראל ערבים זה לזה, פדיון שבויים? איפה כל הדברים האלה? שכחתם הכול? שכחתם הכול, אתם מתעסקים עם שטויות במקום להתעסק עם הדבר החשוב באמת. תודה.

תודה גם לך, כמובן שהדברים שאמרתי קודם נכונים לגבי כל דוברת ודובר. יהודה, בבקשה.

יהודה כהן, אבא של החייל החטוף שהופקר בטנק מקולקל, נמרוד כהן. אנחנו פה בחדר של ועדת חוץ וביטחון. כרגע הדיון הוא לא בנושא ועדת חוץ וביטחון, ובואו נהיה כנים, אין יחסי חוץ לישראל וגם אין ביטחון לישראל. אז כאילו, החדר הזה באמת מיותר. לא יודע, אולי גם הישיבה הזאת באמת מיותרת. אני לא אבוא בבקשות תחנונים וסיפורים סוחטי דמעות, אם מישהו מכיר את הסיפור של הבן שלי אז הוא מכיר אותו, מי שלא מכיר, זה בטח כנראה גם לא מעניין אותו אז חבל על הזמן. זה גם לא לעניין, זה כבר פאסה.

אנחנו לא שואלים, לא מבקשים; אנחנו דורשים מהכנסת ונבחרי הציבור שבעצם נבחרו על ידי הציבור וממומנים על ידי הציבור, ממומנים על ידי כספי המסים שאני משלם, לכן הם חייבים לי. אני לא יכול לבוא לצלב האדום, אני לא יכול לבוא לחמאס כמובן, לא יכול לבוא למצרים, קטאר וכל מדינה אחרת בעולם וכל ארגון אחר בעולם, חוץ מממשלת ישראל, כנסת ישראל בדרישה שיעשו סוף לדבר הזה ויחזירו את כל החטופים הביתה. אולי מחכים עוד שיחלצו עוד איזה שמונה גופות בשקיות כדי שכבר יהיה ייצוג של הכנסת מתוך עזה. כבר שם היו 120 נציגים לנו, חיים, מתים.

למה הכנסת הזו עדיין מתפקדת? למה יש פה ישיבות, ועדות? למה יש פה מליאה שמתפקדת? הרי שום דבר פה לא מתפקד. יש חטופים כבר 220 ומשהו ימים, זה כבר לא משנה 27, 28, אנחנו כבר לא בקטע הזה. יש כמובן 100 טילים ביום מהצפון - שגרה. חזרנו לטפטופים בעוטף - שגרה, שבעה וחצי חודשי לחימה, מאות חיילים שנהרגו, מה יצא מזה? חוץ מהמצב שהממשלה והכנסת משמרים את עצמם על דם חיילי צה"ל, לא השתנה כלום.

אז אני לא מבקש ולא מתחנן ולא בואו נדבר על זה. ממשלת ישראל, כנסת ישראל, ועדות הכנסת או כל מרכיב אחר בממשלה-כנסת, אין כבר הבדל כי כבר אין הפרדת רשויות בין הממשלה לכנסת היום. אין להם מה לעשות חוץ מללכת ולדחוף לעסקה. אם הייתי יכול לעשות את זה בעצמי, הייתי עושה את זה, הייתי אפילו מצטרף לצוות המשא ומתן, לתת להם כמה עצות.

העצה הראשונה שלי אחרי 7 חודשי לחימה, בחזרה פעם שנייה לזייתון ומקומות אחרים בעזה, זה כנראה לא עובד. ללכת לעסקה בתמורה להפסקת אש. ללכת להפסקת אש בתמורה לעסקה כוללת בלי כל מיני משחקים. יגורשו לעזה, יגורשו לקטאר. כן, לשחרר אסירים פלסטינים, כן לצאת מעזה, כן, לצאת להפסקת אש. מדינת ישראל לא כפסע מניצחון, היא כפסע מחידלון, כל המלחמה הזאת רק מקרבת אותנו לחידלון.

הנה, עכשיו יש הזדמנות חדשה לממשלה ליצור ספין. הנה, ראיסי שמה נהרג, אוקיי, בואו נשים הכול בצד, איראן, איראן, איראן, עזבו את החטופים. אמרנו זה מקום ראשון, לא התכוונו באמת. תעזבו הכול ותדחפו לעסקה, עסקה עם כל המחיר שהיא תעלה כי מדינת ישראל הפסידה והיא ממשיכה להפסיד. והדרך היחידה לשנות כיוון זה קודם כל להחזיר את החטופים, ואז אפשר יהיה לחסל את החמאס, דבר שהיה צריך לעשות לפני 15 שנה, כנ"ל החיזבאללה. אז עוד הפעם, אני חוזר על זה פעם אחרונה. ממשלת ישראל, כנסת ישראל צריכים לעזוב את הכול, להרכין את ראשם וללכת לעסקה כוללת תמורת הפסקת אש. אחרת אנשים ימשיכו להיהרג, לסבול ועדיין יהיו לנו פה אזרחים גולים בתוך ארצם. תודה רבה.

תודה גם לך, יהודה. אסתר, רוצה? יזהר.

שלום, קוראים לי יזהר, אני בן של עודד ליפשיץ שחטוף בעזה, בן 84, יוכבד ליפשיץ, בת 85, שוחררה אחרי 17 יום. קשה לדבר אחריו, אבל כן, זה התסכול. אתם מדברים עם אוכלוסייה מתוסכלת, שנעה באיזה סינוס כזה של לקראת עסקה והנה אולי ישלמו את המחיר ויחזירו לנו איזה שניים שלושה אנשים לעסקה נופלת. וכבר אני מתחיל לחשוב שאם סינוואר אומר כל הזמן בדיוק מה הוא רוצה ואנחנו כל הזמן משחקים בין עצמנו ומשלים את החטופים, אולי יש איזה מישהו סאדיסט בינינו שעושה לנו את הלופים האלה.

זאת אומרת, אם מישהו היה אומר אין שום סיכוי, אנחנו לא מוכנים לסגת וזה מה שהוא רוצה ואנחנו נילחם, אז היינו רואים לחימה, אבל גם לא ראינו לחימה. נכנסנו לרפיח בערך בארבעה חודשים איחור וגם זה, כפי שאמר מי שאמר, קצת דרדל'ה. וחסרות לנו איזה ארבע אוגדות פה בכלל כדי להגן גם על הצפון וגם פה והמילואימניקים שנכנסים לסבבים נוספים של עוד כמה חודשים.

אנחנו מפרקים את החברה, מפרקים את האנשים. בנינו אחלה מדינה בן גדרה לחדרה, החטופים נמקים, אנחנו מכים אותם בהפגנות כי מה שהכי חשוב זה לדעת מה מותר ומה אסור. חזרנו ל-6 באוקטובר, החטופים מגולחים, נאנסים, נאנקים ואנחנו פיתחנו את האדישות, את העור של הפיל הזה, התרגלנו לשגרת חטופים. כל יום שעובר, אנחנו מפסידים במלחמה או מנצחים, אני לא נכנס לזה, אנחנו נהיים פחות יהודים, זה בטוח.

והמחלוקת תגיע לתוך צה"ל ואחרי 40 שבועות בקפלן היו, אני זוכר גם סרבנות, גם מכות וגם התעללות ובעיות בין משטרה לבין חטופים ואזרחים. אז זה היה קפלניסטים שמאלנים בוגדים, זה לא משנה מה. השסע חוזר בשיא אונו והוא ייכנס לתוך הצבא כי אלה אותם אנשים שהיו אחים לנשק, אלה אותם אנשים שעכשיו יצטרכו את הסבב השלישי וזו אותה ממשלה שמעלה חוקי גיוס, שתנציח את הבעיה הזאת בשביל לשרוד ולא תחשוב איך היא מגייסת עוד חמש אוגדות אחרי שאחת הלכה לה רק על פצועים והרוגים. איך היא מגייסת, מאיפה ואיפה נהיה בעוד שלוש שנים? אין פה שום דבר של לשלב רגע לרברס, להבין שצריך לחתוך בהפסדים. חטופים זה ערך לא בשביל להחזיר אותם למשפחות ולא לשום דבר, זה בשביל להישאר יהודים ולדעת איך אנחנו מכלכלים את צעדינו להמשך.

הציניות פושעת פה, הקבינט פוליטי לגמרי, אינטרסים קטנים. אני מקיבוץ ניר עוז, עוד לא הרסו בית אחד, עוד לא בנו שום דבר, וגם כשאתה שואל איפה הכספים, מספרים לך על תקומות וכל מיני עניינים. הכספים לא עברו לחשבון צבוע, הם עדיין בדיבורים. ועוד מעט כשיהיה חסר פה כסף גם למלחמה בטח גם את זה יורידו.

הכול נראה רע, החברה בוערת, האנשים מפונים, אין להם עתיד. גם בדרום אנחנו חוטפים פצמ"רים, גם בקיבוצים, גם בצפון זה נראה כמו שזה נראה. האויבים שלנו כנראה לא כל כך טיפשים, הם מכים אותנו, אנחנו ניכנס ללבנון והם מורידים לנו את העיניים כמו שעשינו להם. בדרום הם תמיד ידעו איפה לתקוע לנו גם אחרי שבעה חודשים כמה פגזים כדי להסביר איך התמונה תהיה היום ובעוד חודשיים וגם אם נכסח את הדשא היום. ובכל הלופ הזה, אחרי שנעבור שנה נשיר עוד פעם והחיטה צומחת שוב.

וזהו, האמת שאתם פוגשים אותנו יותר מיואשים, יותר כואבים, יותר לא מוצאים פתרון, יותר יודעים שפספסנו הרבה הרבה אנשים שאם היינו מוציאים אותם ביום ה-50 היו חיים או ביום ה-100 היו לנו עוד עשרה חיים ואנחנו קוברים אותם וגאים באיזה ארבע גופות שאנחנו מביאים. ואני לא מזלזל בזה, אבל שמתו ב-7 באוקטובר, יש חיים שמתים עכשיו. נאנקים, נאנסים, עוברים התעללויות. מזכיר לכולם שבתוך הבונקר גם החמאס נמצא, הם לא בשירות בתי הסוהר, הולכים הביתה לשתות קפה בכל ערב. הם במשמרת אחת ארוכה, זה ניסוי, זה איזה פריק שואו של החוטפים והנחטפים שרק סאדיסט עם מוח מעוות יכול לתכנן אותו, אבל זה הניסוי האנתרופולוגי שמדינת ישראל עושה.

איך היא חוזרת לשגרה כשהניסוי הזה קורה שם בפנים ואנחנו מצליחים להיות בחופשות, לצאת לבלות, לחזור, להיות בפגרות, ימין ושמאל, אני בעד, כן אוגדת עזה, לא אוגדת עזה, משחקים קטנים בינינו, מגדילים את השסע כי ככה אפשר לזכות במנדטים, עושים כל היום את העמודות האלה של הסקרים האומללים האלה. חסר רק דבר אחד, פשוט להוביל את זה ביחד לאיזה שהוא פתרון. אין כלום, אנחנו נדשדש ככה עוד שנים, נצא ונחזור גם מרפיח, זאת פשוט בושה, בושה לנו כעם. תודה רבה.

תודה.

אני אשמח לדבר. גיל דיקמן, בן דודה של כרמל גת החטופה בעזה.

גיל, שנייה אחת רק. אסתר, כמי שהביאה את הרשימה כאן - - ?

לא, אני לא רוצה לדבר.

גיל, בבקשה.

כאמור קוראים לי גיל, בת דודה שלי היא כרמל גת, חטופה בעזה, חגגה 40 ביום חמישי, אם היא יודעת מה התאריך בכלל. וכאן בוועדה לידי נמצאים – כבר שמעתם.

גיל, למי שלא מכיר, תגיד מאיפה בת הדודה ותגיד הכול.

כרמל היא תל אביבית, אבל נחטפה מבארי, המקום שבו היא נולדה וגדלה, מהבית של ההורים שלה. אימא שלה נרצחה ב-7 באוקטובר, היא נחטפה, אחיה אלון יחד עם אשתו ירדן והבת הקטנה שלהם, גפן, בת שלוש וחצי, כולם נחטפו ביחד. אלון וגפן הצליחו להימלט והסתתרו במשך לילה שלה בשדה הקרב שהוא השטח שבין בארי לבין עזה, הצליחו לחזור. ירדן חזרה אלינו בעסקה מבורכת ביום ה-54 וכרמל עדיין בשבי כי היא הייתה אמור להיות חלק מהפעימה השמינית והפעימה הוחמצה, פוספסה בכל מיני תירוצים והסברים. היא הייתה במרחק של כמה שעות מאיתנו ועכשיו היא בעזה, אנחנו מקווים שבחיים, אנחנו מקווים שהיא יודעת שיום ההולדת ה-40 שלה היה ביום חמישי.

ויושבים כאן איתנו, שמעתם, אבא של חייל חטוף, אימא ואבא של אזרח חטוף, אח של חייל חטוף, בן של חטוף, בת של חטוף. וזה כאילו נורמלי שאנחנו יושבים כאן בוועדה, נותנים פה את השפיל שלנו ותכף אנחנו נצא ואתם תחזרו לחיים שלכם, לשגרה. לדבר על מכינות קדם צבאיות? זה הנושא? זה נראה לכם נורמלי שעל זה אתם מדברים בזמן שאנחנו יושבים וחווים את השגרה הזאת, בזמן שבמנהרות של חמאס 128 אנשים חווים סיוט עצום? שאנחנו לא יודעים מי מהם בחיים ומי מת, הם לא יודעים בעצמם אם הם יזכו לראות את מחר?

מה הנורמלי פה, זה שאנחנו מאבדים את שפיותנו כאן, או זה שאתם ממשיכים בשגרה שלכם בזמן הזה? אתם לא מבינים שהבית הזה לא קיים באמת אם אין חטופים בבית? הסמכות המוסרית וגם החוקית שלכם להיות המייצגים של הציבור שלנו לא קיימת אם במשך קרוב לשמונה חודשים אתם לא מצליחים להחזיר אנשים הביתה, המחויבות שלכם היא לאנשים האלה.

עם ישראל מבין את זה, עם ישראל איתנו בכל מקום שאנחנו נמצאים בו. היינו בשבוע שעבר מתחת לבית של אריה דרעי, אריה עצמו היה בבית אבל לא ירד אלינו, הוא נפגש איתנו רק אחר כך. השכנים שלו, חרדים, הגיעו, פגשו אותנו, פתחו לנו שולחן, אירחו אותנו בבתים שלהם, רק אמרו, בואו, קחו מה שאתם רוצים. עם ישראל מזועזע מהעובדה שבמשך קרוב לשמונה חודשים החטופים עדיין בעזה וכאן מדברים על מכינות קדם צבאיות. וכאן מדברים בוועדת הכלכלה על עליות המחירים או אני לא יודע מה.

על מה אנחנו פאקינג מדברים? יש 128 חטופים בעזה. לרובם כבר היה יום הולדת בשבי ומתחלף להם המספר ליד הגיל שלהם. כפיר ביבס תכף מציין חצי מהחיים שלו בשבי, הוא נחטף בגיל תשעה חודשים. למה שהוא לא ישאר שם גם עוד עשר שנים? איזה אופק אתם רואים למה שאנחנו חווים כאן בחודשים האחרונים? ומבטיחים לנו שזה עוד לא הסוף, זה עוד הולך להימשך חודשים ושנים עד שנגיע לניצחון המוחלט.

אז בואו אני אגיד לכם בתור היחידים פה שמחוברים באמת למציאות, המשפחות של החטופים, אין שום ניצחון בלי שהחטופים בבית, אין. וזה לא עניין של ימין או שמאל. יושבים כאן איתנו אנשים שהם ימנים, שהם שמאלנים, שהם אנשי מרכז, שהפגינו בקפלן, שמפגינים בכרם שלום, שלא מפגינים בכלל, שצורחים כל לילה את ההפגנות שלהם בחלומות. אין הבדל בינינו בעניין הזה, אין שום הבדל. את ההבדל אתם יוצרים כאן, את הפער ואת הפירוק אתם יוצרים כאן. אנחנו אומרים לכם, אם אתם לא תבינו שאין לכם זכות קיום כל עוד החטופים לא בבית, עם ישראל יבין את זה ואתם כולכם תהיו בבית, כולכם, כל ה-120, ויהיו פה במקום זה 120 איש שמחויבים לאזרחים ושיחזירו אותם הביתה וזה יהיה הניצחון. תודה.

תודה, גיל. עוד מישהו רוצה להוסיף משהו?

כן. אני דוד של אבינתן, אבינתן נחטף בשמחת תורה יחד עם נועה ארגמני, הוא הבן של אחי התאום, ירון.

רק רגע, אני רוצה לדעת אם אחר כך יש עוד מישהו שירצה?

אני, מפורום של משפחות שכולות.

אוקיי, בבקשה. אז את תהיי אחרונה.

קודם כול, אני חייב להגיד לאבא של נמרוד שאני אישית רוצה לשמוע כל פעם את מה שהיה לבן שלך וכל אחד מהאנשים, מה שקרה לבן שלו, לאח שלו, לילד שלו, כולם צריכים לשמוע את זה כל הזמן. ואף על פי שאנחנו חושבים אחרת אחד מהשני, אנחנו אומרים את אותו הדבר. המערכת של הכנסת, של ממשלת ישראל לא עושה כמעט כלום, לא עושה כמעט כלום. אנחנו מוכנים ללכת בדרך מסוימת, אבל שיבצעו אותה, שיבצעו אותה.

נכון, אנחנו חלוקים בתוך משפחות החטופים, האם עסקה או לא עסקה, ואני אומר, אני לא חושב שחמאס בכלל מעוניין בעסקה, אבל אני אומר, לעשות משהו. ואני הייתי אצל גנץ בפגישה אישית יחד עם פורום תקווה ואני שאלתי אותו, מה הדעה שלך? והוא אמר, לחסל את החמאס ולהיכנס לרפיח. אז שאלתי אותו, אם אתה אומר את זה, אז לעולם החמאס לא יסכים לעסקה כי הם רוצים לחזור למשילות, הם רוצים שיהיו ערבויות בין לאומיות כדי שיוכלו להיכנס חזרה ולחזור לעזה כמו שהיה לפני כן. אז הוא פתח לי את הידיים ואמר לי אז לא תהיה עסקה.

אז אמרתי לו, אם אתה אומר ככה, למה אתם לא אומרים את זה בגלוי לכל תושבי מדינת ישראל והחטופים? תגידו להם. תגידו להם, לא תהיה עסקה כי חמאס לא מעוניין בעסקה ואחרי שאנחנו נעשה הפוגה אז הוא יגיד, אוי, החטופים קבורים מתחת להריסות, אוי, זה נהרג בגלל ההפצצות. והוא יחכה שיהיה כאוס בתוך מדינת ישראל, שנאכל אחד את השני, שמאל את הימין ואת המרכז מי אשם בדבר הזה ולא נקבל את החטופים.

אז אמרתי לו, אתה יודע שהם לא יסכימו, אז תלך עד הסוף. מה שהחלטת, תלך עד הסוף. תיכנס לרפיח, תודיע שאתה כובש את כל עזה ולא רק כובש את כל עזה, אלא אתה הולך להיות לפחות שנה אחת במשילות במקום הזה. כי להחזיר את החטופים לא לוקח חמישה ימים, צריך למצוא אותם. מה זה חמאס? חמאס זה המון אנשים. את כל הקבורים בתוך עזה אנחנו נצטרך לחפש, לחפש עם הציפורניים, כן. ראש הממשלה צודק, עם הציפורניים. אבל מה עם הציפורניים? לחפור עם הציפורניים, בתוך הקברים, למצוא אותם. ואת זה לא עושים, לא עושים. מג'עג'עים ברפיח ומשחקים כאילו הולכת להיות עסקה וזה לא יהיה ולא הולכים עד הסוף.

ואני רוצה להגיד, גם מי שחולק עליי או על הדעה שלי לגבי האם עסקה או לא, אני אומר לממשלת ישראל וגם לגנץ וגם לכל מי שנמצא בממשלה וגם לכנסת ואני מסכים איתך על מה שאמרת מקודם. אם לא תהיה הליכה ברורה ואמת, אמירת אמת לחטופים ולמשפחות החטופים, אף אחד מכם לא יהיה בסבב הבא, אנחנו נוריד אתכם. אני אומר פה לגנץ ולגלנט, כל המשחקים, ולביבי נתניהו, אתה הראש ואתה אחראי. אתה לא תוכל להגיד גלנט לא נתן לי, גנץ לא נתן לי. לא תוכל להגיד את זה, אנחנו נוריד אותך. כשאנחנו נעבור אחרי 120 על הקבר שלך, אני לא רוצה להגיד מה אנחנו נעשה שמה כי הזיכרון שלך יהיה זיכרון רע ומר.

יש לך הזדמנות אחרונה לקדם את המהלך הזה, להיכנס ולסגור את כל הנושא של החמאס. רק איבוד משילות החמאס יתן לעזתים הבנה ברורה שאין להם למה להחזיק את החטופים. הלכתם בדרך מסוימת, תלכו עד הסוף. אם הייתם רוצים ללכת בהתחלה לעסקה ולתת את הכול ולמסור את הכול ולמסור מצדי גם את ירושלים, הייתם אומרים. אמרתם לא, אמרתם לחימה, אמרתם אנחנו נביא את זה דרך לחימה, תעשו את זה עד הסוף. וכל חברי הכנסת, כולכם, כולכם פה שותפים לפשע הזה, שאנחנו חוזרים פה אחרי הפגרה ושום דבר לא השתנה.

אז אני מבקש בהזדמנות אחרונה, אני קורא אם בכלל ביבי נתניהו או גלנט וגנץ שומעים. אותנו לא מעניין בכלל כל משחקי הפוליטיקה שלכם. אבינתן חיכה שלוש שעות כדי שיעזרו לו, נשים נאנסו ליד הבעלים שלהן, אדיר טוהר, חתכו לו את הראש, לקחו את זה לעזה. איפה היה גלנט? איפה היה ביבי? איפה היה גנץ בשנים שעברו? אף אחד לא היה. זאת הזדמנות אחרונה, אם לא תזוזו קדימה, אנחנו נוריד אתכם, נוריד את כולכם. תודה רבה.

אפשר רגע להגיב?

לא כדאי, לא כדאי, אנחנו לא נוהגים ככה.

שלום, קוראים לי ורד אנסבכר, אני אחות של רב סרן יהודה כהן. יהודה היה מ"פ בסיירת גבעתי ונהרג שבוע אחרי הכניסה הקרקעית. ב-7 באוקטובר הוא לחם בקיבוץ נחל עוז, היה ממשחררי הקיבוץ ושבוע אחרי הכניסה נפל בקרב קשה. גם במותו הוא ושניים מחייליו הצילו את הפלוגה כשהסתערו בגבורה רבה על כמויות של מחבלים שיצאו לפגוע בכל חברי הסיירת ומנעו בגופם אסון גדול. אני באה מטעם פורום גבורה, פורום של משפחות שכולות.

רגע, רק תגידי גם את המקומות בארץ.

יהודה גר בשדמות מחולה בבקעת הירדן, היה מעל שש וחצי שנים בצבא, בקבע. זהו, אני אגיד, אנחנו באנו מטעם פורום גבורה, באמת פורום שאני אומרת, אני נורא מצטרפת לכאב פה, באמת לא חשבתי שנמצא את עצמנו שוב פה אחרי הפגרה, חשבתי שתהיה לנו מציאות אחרת ולצערנו לא זכינו למציאות אחרת ואני מצטרפת לתסכול, לכאב, לכאב על הדשדוש הגדול שבאמת חווינו.

אנחנו בתור פורום באמת ניסינו לעשות הכל כדי שמה שהממשלה אמרה זה מה שייעשה, והמטרות שהציבו בתחילת הלחימה – ימשיכו להילחם עליהן וימשיכו לעשות אותן עד הסוף. אם זה ניצחון, אם זה מיטוט חמאס, אם זה החזרת החטופים. וכל עוד זה לא קורה, באמת אנחנו לא יכולים להיות רגועים. ואני אומרת, אנחנו באמת פתחנו פה מאהל, מאהל ליד הסינמה סיטי שהמטרה שלו היא באמת לשמוע את הקול שלה ואנחנו שומעים, אני אומרת גם מעבר למה שהשתנה מהפגרה עד עכשיו, זה באמת שלצערי התווספו עוד ועוד חיילים לרשימה וביום הזיכרון האחרון באמת חווינו כאב גדול עם כל כך הרבה חיילים שנפלו.

אבל המשותף בין כולם זה שכולם באמת יצאו ללחימה הזאת בראש מורם אחרי שהם פגשו את הרוע בעיניים, חלקם פגשו ממש, כמו אחי שפגש את הרוע בעיניים בנחל עוז. וכולם יצאו בשביל מטרה אחת, בשביל כמה מטרות, אבל אחת המטרות הייתה להחזיר את הכבוד שלנו, הכבוד שכמו שדיברו פה, באמת נפגע פגיעה אנושה ב-7 באוקטובר. וכולם רוצים לנצח, כולם רוצים להרים את הרוח של העם הזה.

אני חולקת קצת על דבריו של יזהר, על המקום של הייאוש שיש פה כי אני חושבת שיחד עם הכאב הגדול והאובדן וכל השכול שנפגשנו בו ב-7 באוקטובר, נתגלו גם הרבה הרבה עוצמות של גבורה ושל אור ושל הרבה אנשים טובים בעם ישראל שמאמינים בדרך ורוצים להמשיך לקיים פה את המדינה ורוצים להתאחד ורוצים לעשות פה דברים גדולים ומבינים שלעם הזה יש חזון גדול ויש חלום גדול ושיש לו יכולת לקום ולהשתקם. ויש הרבה הישגים ואני מבקשת שלא למחוק את כל ההישגים, גם של הצבא וגם של כל החיילים שבאמת השיגו הרבה הרבה הישגים צבאיים.

אני מסכימה שעוד לגמרי אי אפשר להיות רגועים ואי אפשר לשבת בשקט ויש עוד הרבה עבודה ובאמת אנחנו מבקשים פה להמשיך, להמשיך את הלחימה, לפעול בצורה של מה שקבעו, להמשיך עד הסוף, לא לוותר באמצע, אנחנו רוצים לשבת פה בביטחון. זה לא הגיוני, יש לי אחות שחיה בעוטף, זה לא הגיוני שאתמול היא מספרת לנו שיש צבע אדום. זו מציאות לא הגיונית ואנחנו מבקשים להמשיך, להפסיק לדשדש, לקחת את המטרות ולבצע אותן עד שנראה את מיטוט חמאס, עד שהחטופים היקרים יוכלו לחזור לפה.

כולנו רוצים לחזור לשגרה, שגרה של ביטחון ואני חושבת שאנחנו לגמרי מסוגלים לזה. עם ישראל חזק, המדינה שלנו חזקה והעם רוצה, העם רוצה לנצח. ויש פה מספיק אנשים שמוכנים לתת מעצמם, לתרום מעצמם, חיילים שמוכנים שוב ושוב לצאת לעוד סבב ועוד סבב, אבל הכול בשביל שנוכל לשבת פה בשקט. וכל עוד לא נשב פה בשקט, אנחנו לא נוכל להיות רגועים ואנחנו באמת פונים פה בשביל הצוואה של האחים שלנו, בשביל מה שהם מסרו את הנפש שלהם, אבל בשביל החיים, בשביל שאנחנו נוכל לחיות פה בביטחון, בשביל שהילדים שלנו יוכלו לחיות בביטחון, בשביל שכל עם ישראל יוכל לשבת פה בביטחון מוחלט וזה בידינו.

אז בבקשה, שכל אחד יקח את האחריות, יש פה אחריות כבדת משקל במקום הזה, בגלל זה נראה לי שאנחנו כולנו מוצאים את עצמנו פה שוב. ובבקשה להמשיך את הקול הזה שקורא לנצח. תודה.

תודה לך. אני רק אצטט משפט אחד של עגנון בספר המדינה: "ולו הייתה דעתו של בעל הספר נשמעת, היה אומר אלו ואלו דברי אלוקים חיים".

אני יכול משפט אחד?

בבקשה. אבל סליחה, אנחנו לא רוצים פה - -, בסדר? אנחנו מבינים את המחלוקות, את הדעות השונות.

אני לא מדבר על דעה, אני אגיד על עובדה.

אני רק על זה בדיוק אמרתי, אלו ואלו דברי אלוקים חיים. ואני מציע שאם אפשר, נשאיר את זה ככה. תודה. בבקשה.

קודם כול, אני מעדיף בן פחדן חי מבן גיבור מת. יש לי אחד בעזה ויש לי אחד שלחם בעזה ואני מעדיף אותם בבית פחדנים מאשר בקבר גיבורים. לגבי הלחימה, בוא נהיה כנים, צה"ל לא יכול לנצח את החמאס, ראינו את זה שבעה וחצי חודשים. אז בוא לא נלך על הילה וגבורה, בוא קודם כול נרכין את ראשנו על היכולות העלובות של צה"ל, ואני מדבר בתור אבא של שני חיילים. קודם כול נחזיר את החטופים ואחרי זה נאגור כוחות, נהיה מאוחדים ואז נילחם ונחסל אותם.

תודה. תודה לכל מי שדיבר פה וגם לכל מי שהקשיב בקשב רב לדברים המשמעותיים מאוד שנאמרו כאן.

תודה על הסבלנות.

תודה גם לכם. טוב, אני אזכיר, הנושא הזה של קיצור משך ההכנות, התנדבות במכינות, בשנות השירות, בכל מה שהיה כאן, האמת היא שאנחנו ניסינו לצמצם את זה ככל האפשר גם תוך כדי ועוד לפני שזה קרה. היו פה דיונים על המכינות ועל הש"שינים ואני לא בטוח כמה הצלחנו. זו האמת, אני חושב שיכלנו להצליח יותר. אני אגיד רק דבר אחד, אני חושב שעד היום, הנהלת הוועדה תתקן אותי אם אני טועה, חלק מהנתונים לא קיבלנו מאכ"א או מעתכ"א או מתומכ"א, אני אגיד למה אני מתכוון.

אני חושב שהנושא של הדיון הזה, שבסוף הוא יורד למספרים, קשור מאוד למצבות כוח האדם. אז יש מצבות בגדול, בענק, גיוסים של קהילות שלא מתגייסות או של אחוזים גדולים שלא מתגייסים אבל זה מה שאפשר להשפיע ומה שלא. על חלק מזה, הצבא, ההשפעה שלו, או של מערכת הביטחון היא לא גדולה כל כך, זה עניין של המדינה באמת בהיבט הזה. אבל יש דברים שהם בידיים של מערכת הביטחון והם בידיים של צה"ל ובמידה מסוימת הם בידיים של תומכ"א, של מערך הגיוס. כמו לדוגמה מספר שלא קיבלנו אותו עד היום, זה דיון פתוח אז גם לא נקבל אותו עכשיו, אבל אני מוכרח לבטא את חוסר, איך אני אגיד את זה? זו לא שביעות רצון אבל זה הרבה פחות מזה, מזה שאנחנו לא יודעים מה המספרים של חיילים ששוחררו מצה"ל ולא נקראו. בין אם זה רובאי 03 ובין אם זה רובאי 07 או 08 והם לא עשו יום אחד של מילואים עד היום הזה, עד היום הזה.

ואין ספק לכל הדיוט, גם למי שלא מבין במערכות של כוח אדם שהא בהא תליא, זאת אומרת שהדיון הזה והמספרים של הדיון הזה, הם קשורים למספרים של הדיון שלא התקיים פה ואני אומר את זה, הוא לא התקיים פה. ואני חושב, אני אומר את זה לראש עתכ"א סדיר, דוגרי, אנחנו סתם נחמדים שאתם בדיון. לא הייתם צריכים להיות, לא היינו צריכים לתת לכם להיכנס, בגלל שאתם מזלזלים. את יודעת, אני לא מדבר אלייך אישית, אז אני לא מדבר אלייך אישית, אבל הגוף שבשמו את באה לכאן הוא גוף שקיבל את הבקשה הזאת, את הדרישה הזאת, את מה שאת רוצה כבר כמה פעמים.

ולא יכול להיות שאחרי כל כך הרבה חודשים, נכון? אני לא טועה, שזה חוזר ועולה פה, הדרישה הזאת למספרים של מי שלא קיבל צו התייצבות למילואים, גם אם הוא קיבל פטור ראסמי או לא ראסמי בגיל 22, 23, 24, 25, 26, 27, 28, 29, 30, יש אלפים כאלה. ויכול להיות שזה היה מייתר את הדיון הזה אם הייתם עושים את העבודה הזאת כמו שצריך או אם היינו מבינים לפחות שבאמת אין ברירה. ואני אומר עוד פעם, אני, אדבר בשם עצמי, מבין קצת ולא חושב שאין ברירה למספרים האלה. תודה. דליה, בבקשה.

תודה רבה. אני אגיד אחת, שבאמת מאוד מאוד קשה לדבר ככה אחרי מה שחווינו כאן כרגע, את הכאב העמוק הזה. ובאמת מה שנשאר לנו זה לחבק את כולם ולחזק אותם.

הדיון היום, להבנתי, באמת עוסק במדיניות משרד הביטחון וצה"ל בסוגיית המכינות ושנות השירות. נמצאים פה באמת סביב השולחן, אני רואה, נציגים שעוסקים בעולמות התוכן האלה. ולפני שאני באמת אאפשר גם לנציגי צה"ל וגם לנציגי המשרד להציג את הנתונים שהתבקשנו להציג כאן, את התוכנית שלנו קדימה, אז אני אגיד באמת שמשרד הביטחון רואה חשיבות מאוד מאוד גדולה בתרומה ובנתינה לחברה של כל מפעל שנת השירות שבעצם דוחה את שירותו הצבאי בשנה ותורם את אותה שנה תרומה ישירה לקהילה ולחברה בנתינה ובעיסוק בלחזק את החברה בישראל בכל מקום שהוא נמצא שם.

אני אגיד שמשרד הביטחון מאוד מאוד מעריך ומוקיר גם את פעילות המכינות הקדם צבאיות, ששם אחד, אני חושבת שיש הזדמנות מאוד מאוד גדולה של לחזק ולחבר בין חלקי החברה הישראלית, אנחנו רואים את זה כל שנה בפתיחת מכינות ייחודיות, לאוכלוסיות ייחודיות. שבטח בעת הזאת אנחנו עסוקים בלהקים מכינות גם לאוכלוסיות ייחודיות שככה ממש נכנסות מתחת לאלונקה. וכמובן, יש שם את כל סוגיית עידוד מיצוי יכולת הפרט כמובן, תחושת המסוגלות, חיזוק הנכונות, המוטיבציה להפוך למפקדים ומובילים אחר כך בתוך השירות הצבאי ומכך אחר כך בתוך החברה הישראלית.

הייתה תוכנית תר"שית בכל סוגיית דחיות השירות שעסקה בכל עולם המכינות ושנות השירות, שכמובן התוכנית התר"שית שנסגרה יחד עם הצבא, כשפרצה המלחמה בעצם נעצרה ואנחנו מחשבים מסלול מחדש. זה אומר אחת, שעסקנו בשנה הזאת, שנה מאוד מורכבת, שנדרשנו להקדמות גיוס והיינו פה בכמה דיונים בעניין. והדבר השני זה באמת תכנון השנה הבאה, תשפ"ה שתכף מגיעה אלינו. הסיכומים עם הצבא, נכון להיום, ותכף נציג את זה, הם שלא תהיה ירידה במספר דחיות הגיוס. יהיו בו מעט שינויים - - -

הייתה מתוכננת עלייה.

הייתה מתוכננת עלייה, 10% מדי שנה לאורך חמש שנים, זאת הייתה התוכנית התר"שית. כמובן, היא כרגע נעצרה והסיכום עם הצבא, מיד בסוף המלחמה להתיישב לבניית תוכנית תר"שית קדימה. צריך להגיד שכולם, גם משרד הביטחון וגם צה"ל מאמין מאוד מאוד במפעלים האלה ורואה לגמרי כוונה לגדול בעתיד.

בכל המסלולים?

תגדיר כל המסלולים.

מכינות ושנת שירות.

כן, בהחלט. כשמדברים על עולם דחיות הגיוס - - -

- - - את זה ביחד.

בדיוק. כשמדברים על עולם דחיות הגיוס, זה מאגר שבסוף אנחנו מסכמים עם הצבא סך של אלפים שתכף נציג את זה והחלוקה הפנימית, אנחנו מנהלים את זה באמת ככה למול הצרכים, למול הגופים המשלחים. אז אני אומרת שוב, כשהתחילה המלחמה, עצרנו את סיפור הגידול.

חוץ מאלה שאין עליהם מגבלות.

בגלל זה היא שאלה למה אתה מתכוון.

זה כשאתה בא לדיון כשראש הוועדה הוא - - -

הוא מכיר את הנתונים.

בוחרים את המילים, הוא יודע הכול אז אנחנו בוחרים את המילים. לא, זה בסדר, יושבים פה הרבה אנשי צבא, אין לנו מה, להיפך. מכירים את המושגים, את המונחים, את העולם, יותר קל.

לא, אז אם כבר אמרנו, אז נגיד משפט אחד שדליה ואודי, אתם מכירים את זה טוב. השמיניסטים היום בחינוך הממלכתי דתי, מי שלא ירצה להתגייס בשנה הבאה לא יתגייס. יש הקצאות, אין הקצאות, זה לא משנה. אם לא יקבלו אותו במכינה בגלל הקצאות אז הוא ירשם לישיבה ועל המספרים האלה אתם לא שולטים, אנחנו לא שולטים.

זה לא שלא שולטים, זה החוק, אלה הגדרות החוק.

ולכן אנחנו לא שולטים.

כן, ומאפשרים, נכון.

כן, אני לא אומר. ולהבדיל, מהתיכון מעבר לרחוב, אם ניקח את מכבים רעות. אני אקח תיכונים שאנחנו יודעים שיש שמה אחוזים גדולים של משרתים ולצערנו גם של נופלים, אז שמה תהיה מלחמה על זה שהקפאנו את המקומות במקרה הטוב. ואני חושב שגם אם זה לא הדיון, אי אפשר לא להגיד את זה גם בדיון כזה עד שנתקן גם את הדברים האלה.

אוקיי. אז אנחנו ברשותכם באמת נעבור לנתונים וקצת נציג אותם, את המספרים ונתקדם, נענה על השאלות. בבקשה.

טוב, אז כמו שהציגה דליה, אנחנו נשארים עם אותם מספרים מבחינת ההקצאה כאשר התמהיל קצת השתנה. זאת אומרת, מספר הדחויים בנים ובנות זה 8,400 כאשר התמהיל השתנה. אם שנה שעברה היינו על 53% בנים, עכשיו אנחנו על 50% בנים 50% בנות. אני אגיד שאנחנו מול הגופים דאגנו באמת לא לרדת והשנה הלכנו לקולא כי בסופו של דבר, גם כשאנחנו מקצים כל שנה את הדח"ג יש איזו שהיא נוסחה ובדיקה ויכולת עמידות וכדומה.

השנה קיבלנו החלטה שאנחנו משקפים את המספרים ובנוסף עשינו גם מהלך של פתיחת עשרה מוקדים בעוטף בגלל הצורך שיש עכשיו בחיזוק. אז יש לנו חמש שלוחות שיפתחו בעוטף ועוד אחת בצפון ומוקדי שנת שירות. כמובן יצאנו בקול קורא וזה היה אל מול הצורך ומי שהוכיח, זאת אומרת מי שביקש ואמר שהוא שיכול להעמיד. לעניין ההקדמות, חשוב רגע לדייק.

אז במקומות אחרים הורדת, אודי? ברגע שאתה פותח עוד שלוחות של שנות שירות אז אתה מכווץ?

לא כיווצנו בסופו של דבר אף אחד כי היו גופים שגם אמרו פה אנחנו יכולים לגדול ופה אנחנו לא. לא כל הגופים מסוגלים לגדול ולא כל הגופים מסוגלים להעמיד את המספר. אני אגיד שלעניין ההקדמות, חבר הכנסת שטרן, חשוב להגיד שאנחנו בעצם בשנה שעכשיו מסתיימת דיברנו על 850 הקדמות כאשר קיצצנו את זה אל מול ביטול מעברים לתורתו אומנותו והסדר שיש למכינות הדתיות לעבור כדי שכמה שיותר אנשים יוכלו לסיים את שנה א' וירדנו למספר 725, בסופו של דבר, 600 אנשים הוקדמו. זאת אומרת, זה היה המספר מעולם הש"ש ועולם המכינות, לשם דיוק 597, ועדינה תפרט.

במרץ חשוב להגיד.

למרץ, כן, ההקדמות - - -

בנובמבר הייתה הקדמה נוספת.

בנובמבר הייתה הקדמה של שנה ב'.

של שנה ב' שקיצרנו.

כמה? אפשר לדעת כמה? מה הנתון?

400 לוחמים בנים.

400. אז זה שוב עולה למספר.

אודי, רגע, עדינה, לפנייך עוד, קשור למה שאמרתי קודם. הרי אתם נותנים את ההקצאות גם למכינות. צה"ל נותן לכם, אתם מחלקים אותן. יש השלכה, השפעה למה שאמרתי קודם? זאת אומרת, אתה רוצה שאני אגיד למה אתה מתכוון אם אתה לא הבנת?

אתה מדבר על הציבור הדתי.

כן, האם אנחנו עכשיו לציבור שלא מגדיר את עצמו כדתי, אני קצת פחות ממלכתי, לא משנה. מתחשבים בזה שמאותה מכיתה יש הרבה פחות סיכוי ללכת מאשר לתיכון ממול ולכן אני שואל, זאת השאלה, הרי לא באתי רק להגיד, בהקצאות שנותנים למכינות האלה יש התחשבות בזה.

אז אני אגיד ככה, שבמכינות הכלליות יש אחוז מאוד מאוד מכובד של חבר'ה דתיים שבאים מהחינוך הממלכתי דתי. והמכינות הדתיות התורניות הן כבר במספרים הרבה פחות מהמכינות המעורבות והמכינות הכלליות אז מטבע זה הגידול שלהן הוא יותר משמעותי גם ביכולת שלהן לגדול ולהתפתח. ובכל שנה המכינות המעורבות והכלליות, גם אם לא ממשים אותן בדתיות, אנחנו מעבירים את זה למכינות הכלליות.

תודה.

צריך לשאול לדעתי גם את הצבא, האם בראיית שנה הבאה בישיבות אנחנו רואים איזו שהיא תנודה כתוצאה מהמצב.

אף אחד לא יודע בשלב זה, בשלב זה לא יודעים, מוקדם מדי.

זה עוד מוקדם מדי. הישיבות, יש עוד זמן לרישום, עד ספטמבר-אוקטובר מסיימים רישום רשמי ואז נוכל לדעת. עוד מוקדם לדעת.

הם עושים דיחוי תורתו בשלב ראשון, באוקטובר הם צריכים - - -

אני אשלים ברשותכם את הנתונים. אז כפי שאמרה דליה בפתח דבריה, אמנם אין גדילה כמו שתוכנן בתוכנית המקורית אבל אנחנו שומרים על יציבות ובאמת נתנו כ-8,400 מכסות לשנה הקרובה, לשנה הבאה. אם אני מסתכל על נתוני הסיכום של ההקדמות, הקדמות הגיוס למרץ הנוכחי, לגיוס שסיימנו ממש בימים האחרונים, אז מתוך מכסה של 850, בפועל הוקדמו 597 מלש"בים שהלכו ליעדי לחימה. צריך שבתוך זה מוינו, כפי שאמרנו לאורך כל הזמן, שניתנת האופציה להתמיין ולהתגבש לסיירות, 75 אנשים. ולכן, לאור זה שהם עברו והתקבלו, נדחה שוב גיוסם ובתוך זה או לצד זה נדחו גם מטעמי פרט עוד 95 אנשים. זאת אומרת, בסוף כן בחנו כפי שאמרנו לאורך כל הדרך בקשות אישיות ובקשות פרט ואפשרנו דחייה במידת הצורך להשלמת השנה המלאה.

אני כן אתייחס גם למסלולים האחרים שהוקדמו. ומתוך מכסה של 450, זאת המכסה שקבענו, אתם מכירים את המספר, הוקדמו 501 אנשים. זאת אומרת, בפועל הוקדמו יותר מהתכנון במסלולי הישיבות, אני חושבת שגם פה צריך להגיד את זה. זהו.

דרך אגב, עדינה, תזכירי לנו רק את הגידול בשנתונים. בגלל שאנחנו מדברים על אותה כמות אבל השנתון הוא, כן.

הגידול בשנתון?

הכללי, בכלל.

אוקיי. אז קודם כול אני אגיד שמ-2019 מכסות הדח"ג, כפי שצוין פה קודם, גדלו בצורה משמעותית. אם שם היינו על 5,600, אז היום כפי שאמרתי, אנחנו עומדים על 8,400. הגידול הדמוגרפי, אמנם אנחנו רואים גידול, לצערי אין לי פה את המספרים, אבל צריך להגיד שאנחנו גם רואים שחיקה, מגמות שחיקה בכשירי הלחימה. אם אנחנו מסתכלים על יעדי הלחימה שלשם בעצם אנחנו צריכים את הכשירים, אז לצערנו בעשר השנים האחרונות יש ירידה של 10% בכשירי הלחימה. כלומר, הגם שיש גידול דמוגרפי, יש לנו לא פחות, אבל המספרים של כשירי הלחימה הם יציבים, הם לא גדלים. לכן זה גם אתגר שעומד לפתחנו כשאנחנו מסתכלים בעצם על כמות מקורות הלחימה שאנחנו צריכים. כן, בעשר שנים ירדנו ב-10% של כשירי הלחימה שמתגייסים לצה"ל, זה מטורף.

על מה זה כאילו? לאן זה הולך? פרופיל? מה?

יש המון סיבות, אבל בסוף אלה אנשים או מלש"בים שהיו כשירים רפואית ליעדי הלחימה וכן, והיום הם לא כשירים, אם זה רפואית או אם זה נפשית מסיבות כאלה ואחרות.

טוב. זה הכול מתוך המתגייסים כבר.

מתגייסים, האוכלוסייה שמתגייסת, כן, נכון. תודה.

בכמה אחוזים?

עשרה.

בעשר שנים, 10%.

וזו המגמה גם כן.

לצערנו, בינתיים המגמה הולכת וממשיכה לרדת, כן.

יש לכם עכשיו?

צפי לשנה הבאה?

כמה? כן.

כן, לצפי לשנתון הבא, המגמה ממשיכה לרדת, בין אחוז לאחוז וחצי, זה מה שאנחנו כרגע רואים בתחזית. צריך להגיד שיש עוד חוסר ודאות כי אנחנו לא יודעים עוד לצפות את כל ההשלכות, בטח של התקופה והמלחמה שאנחנו חווים כולנו עכשיו. אנחנו מקווים שהאחוז לא יגדל.

כשמציגים לנו נתוני מוטיבציה, לדוגמה נתוני הגיוס של מחזור הגיוס האחרון, שמאוד הרשימו אותי, את יודעת, ברמה הבסיסית, שראיתי שיש ליעדים כאלה ואחרים 110%, 120% לחטיבות חי"ר כאלה ואחרות. איך לא מסתכלים על התמונה הכוללת בהקשר הזה? זאת אומרת, איך לא משקפים לציבור את זה? זאת אומרת, זה בסדר שאנחנו מדברים פה וזו ישיבה פתוחה להבנתי, אבל זה דבר שצריך לשקף לציבור.

את המוטיבציה?

לא, את הכשירות.

את הירידה בכשירי הלחימה?

כי אני רואה חיבור בין הכשירות למוטיבציה. ואי אפשר לערפל את הנתון הזה. אפשר להגיד אני לא חושבת שיש איזו שהיא מגמת תחלואה בציבור שלאורך שנים יש 10% ירידה.

גם אנחנו מסיקים שזה קשור למוטיבציה.

אז כנראה שהכשירות והמוטיבציה הן ביחד וצריך לשקף דבר כזה לציבור, במיוחד לאור הצרכים של צה"ל, הרצון של צה"ל להיות עם צבא גדול וחזק כתוצאה מצרכים ואיומים ביטחוניים לצד תופעות בנתוני הגיוס בהקשר הזה אל מול חוק הגיוס שהממשלה, הקואליציה, שאגב אף אחד מהם לא נמצא כאן כרגע כי זה כנראה פחות חשוב להם הנושא הזה של שנות שירות ומפעלים ציוניים ועוד דברים חשובים כאלה. אז זה דבר שצריך לשים אותו בפרונט, יש קשר בין כשירות למוטיבציה.

אפשר טיפה לחדד את זה, יש קשר, אבל בסוף, הרי לא מסיטים מישהו מלחימה ללחימה על מדד מוטיבציה. יש לו טכניקה, ה-10% האלה או האחוז הזה, הם עוברים דרך איזה שהוא מכשיר, לא רק רוח. והמכשיר הזה, לא משנה, קוראים קב"ן, רופא, לא משנה מה. זאת אומרת, עם זה כן אפשר להתמודד ועם זה צריך להתמודד. טוב.

מאוד מטריד בעיניי, מאוד מאוד מטריד.

על האחוז את מדברת?

על ה-10%. - - - אי כשירות למוטיבציה. כן, מצאו מכשיר.

אני רוצה להגיד משהו אבל, אני יכולה להגיד משהו?

כן, בבקשה.

שמי דנה הרניק זקס ואני רוצה להגיד משהו. אני כבר די הרבה שנים עוסקת בתחום הזה, אני רוצה להגיד שחוסר צדק לא יכול לעבוד לעולם. אם כשאני התגייסתי, שזה היה לפני שנים רבות, באמת הייתה חוויה של צבא העם ורוב האנשים סביבי התגייסו, אז לא הייתה שאלה והייתה מוטיבציה מאוד ברורה. היום, כשפחות מ-50% ממחזור מתגייס והרבה פחות מ-50% ממחזור מתגייס.

35%.

אז ממחזור שמסיים י"ב בישראל, היכולת של הורה להגיד לבן שלו, לעודד אותו ללכת ליחידה קרבית שמה אותו בעמדה של כמעט להיות הורה לא טוב. אני אימא לארבעה ילדים, שני הבנים הגדולים שלי ביחידה קרבית, אחי נהרג בבופור. אני יודעת את המחיר של זה, אני יודעת מה זה אומר ואני שואלת את עצמי אם עשיתי טוב או לא טוב שככה חינכתי אותם.

דנה, אני יכול להגיד לך משהו? אני לא דואג לתשובה שלך, לשאלה שלך כלפי עצמך.

אני דואגת. אני דואגת כי אני חושבת שיש אי צדק כל כך - - -

אני יודע מה תהיה התשובה, את יודעת שאנחנו - - -

האי צדק, הוא כל כך זועק לשמיים.

אני מסכים איתך.

ועכשיו חוק הפטור לאוכלוסיות שלמות, אוכלוסיות שלמות, יחד עם הדרישה שהבן שלי שהוא סמג"ד יאריך את שירות המילואים שלו עד גיל 50, יעשה חודשים על חודשים, זה לא סביר. והורים לא יעודדו את ילדיהם ללכת ליחידות קרביות במצב הזה.

אוקיי. אז כיוון שאנחנו תכף נעבור לרון אבל דנה היא אחות של גוני הרניק למי שלא הבין עוד, שנהרג בבופור. ובאמת הדברים שלה, גם בגלל זה אבל לא פחות כמו שהיא ציינה, בגלל היותה אימא ולאן הילדים הולכים, יש להם בעיניי, אני מניח בעיני כולנו, משקל גדול וסוג של איזה שהוא תמרור. אם להגיד במילים אחרות, הטריוויאליות הזאת של אם אתה ישראלי טוב וקיבלת חינוך טוב, תלך להיות קרבי, יש מה שמאיים על זה וזה בעיקר האחוזים הגדלים והולכים של אלה שלא מצטרפים והיוזמות גם בתוך הבניין הזה להלבין את זה ולצבוע את זה ולתת לזה כל מיני אידיאולוגיות חלולות בעיניי. תודה. רון, בבקשה.

שלום, בוקר טוב לכולם, רון ויצנר מהתנועה הקיבוצית. אני רק רוצה להגיד באופן כללי כלפי כל עניין המכסות למכינות ולשנת שירות. קודם כול, אני מצטרף לאמירה של דליה, אני חושב שצריך לייצר איזו שהיא מדיניות ברורה עתידית כלפי הדבר הזה. בתור מי שחווה את זה באמת, אז באמת הייתה מדיניות, הייתה גדילה באמת עקבית לקראת הדיון, הסתכלתי על המכסות בחמש השנים האחרונות, באמת היה גידול טבעי עד שהגענו באמת למצב המלחמה שקצת טורף את הקלפים בסיפור הזה. והבקשה שלנו, באמת לייצר מדיניות. אני חושב שהחזון, לפחות מבחינתנו, צריך להיות שכל נער במדינת ישראל שרוצה לצאת לשנת שירות ולתרום לחברה, כמובן לפני השירות הצבאי, אחרי זה הוא יתן את חלקו גם בצבא, צריך לאפשר את הדבר הזה. ולכן, בשביל הדבר הזה צריך לייצר מדיניות שהיא ברורה ותצליח לייצר את הדבר הזה.

והדבר השני, גם אמירה שהיא כללית, בקשה שלנו להסתכל עלינו כפתרון ולא כבעיה. כלומר, להיות שותפים במחשבה על הדבר הזה, גם באיך המפעל הזה נראה, מפעל המכינות ושנת השירות. שוב, אנחנו לא יודעים מה ילד יום מבחינת מכסות עתידיות ותשפ"ה שאוטוטו מתחילה, תתחיל באוגוסט הקרוב מבחינת משרתי שנת השירות. והבקשה שלנו שגם אם יעלו דברים, דברו איתנו ישירות כדי שנוכל לפתור את הדברים ככל שיעלו כאלה.

אוקיי, אז אני מקווה שגם רשמתם את הדברים האלה. אנחנו כרגע לא בנויים להחליט על זה, אבל הדיון הזה הוא בעיקר כדי שהדברים ישמעו וגם אנשים ידעו לתת תשובות. אני אומר, רון, אמרת רק התנועה הקיבוצית, אז צריך להגיד פה לכל מי שלא יודע, שהתנועה הקיבוצית, עוד לפני שמישהו חלק על מכינות, השש"ש זה כששירות היה שנתיים, אז נולדה שנת השירות השלישית שהיום היא רביעית. במסלול האחר שכמו שתיארו את זה משרד הביטחון, אלה מסלולים שמסתכלים עליהם היום כעל הכול יחד. אלינוער, בבקשה.

תודה, בוקר טוב, איזה כיף. דליה ורון, אני מתחברת למה שרון אמר ומה שדליה אמרה על המקום החשוב של הש"שינים והמכינות בקהילה, בחברה הישראלית וההשפעה שלהם ואני לא יכולה שלא לנתק את זה ממה שאמרת, רון, שאנחנו השנה כבר תכננו לגדול ואני מניחה שגם אתם, אני מניחה שעוד הרבה ארגונים פה סביב השולחן. להשפיע יותר, להעמיק את ההשפעה שלנו, ליצור בעוד מקומות, ולמעשה, אנחנו נאלצנו להקפיא את הגדילה שלנו ואת הצמיחה שלנו.

ככל שנבין אפילו מה מתוכנן לשנה הבאה, נוכל להיערך יותר טוב. אנחנו ארגונים, אנחנו מנהלים אנשים, אנחנו מעסיקים אנשים, אנחנו מגייסים חבר'ה צעירים עם מוטיבציה בשמיים, אנחנו מעדיפים לא לגרום להם אכזבה במהלך השנה ואת סערת הרגשות שכולנו עברנו ואת כל התהליך הכואב הזה שכולנו עברנו. ובעיקר, אנחנו גופים שרוצים לתכנן קדימה ואנחנו לא יכולים לצמוח ולהתפתח ולהמשיך את ההשפעה שלנו בחברה הישראלית בלי להיות חלק מהדבר הזה. אז בבקשה, תשתפו אותנו, תהפכו אותנו לשותפים שלכם לדבר, אנחנו נבטיח לכם שנהיה פרטנרים טובים. תודה.

דליה ועדינה, בואו נחשוב רגע, כאילו נחשוב יחד מה יכול לצאת מהדיון הזה, בסדר? חוץ מזה שאנחנו כמובן שומעים אחד מהשני את המצוקות. ואני חושב שמה יכול לצאת זה שנגיד שבעוד שלושה שבועות, משהו כזה, כל הגופים שיש בתוכם את המסלולים השונים ידעו את המספרים שלהם.

לתשפ"ה הם יודעים, אנחנו מדברים על תשפ"ו.

הם יודעים כולם יודעים - - -

לתשפ"ה כבר חילקנו מכסות.

והם יודעים, כל אחד יודע?

כן, כן.

ברור.

הם אפילו רשמו את האנשים.

לא, כמעט את כולם, עוד לא כולם.

למעט אוכלוסיות ייחודיות.

כן, אבל אנחנו אחרי האירוע של תשפ"ה, אנחנו כבר מדברים על תוכנית תר"שית שאנחנו נתכנס אליה.

ומתי זה מבחינתכם הגיוני לדבר על זה?

במצב רגיל כבר ידענו לפרסם להם את זה, עכשיו בגלל המלחמה אז לשנה הזאת קצת לקח זמן.

אוקיי, בסדר. קרן ממשרד החינוך.

טוב, שלום לכולם. אני גם נסערת כזה, אימא ללוחם שהיה צריך לגזור חוגר באפריל והוא עדיין בצו 8 ובת שבתוך שנת שירות וחתמה קרק"ל. כן, הולכת להיות לוחמת אז אני כזה לא יודעת איך להגיב ולמה קודם. אבל משרד החינוך, אני אהיה ממוקדת.

חשוב לי לספר לכם כול שמפה אני יוצאת ישר לשדה בוקר לסגור אירוע ל-2,500 ש"שינים שהמדינה עומדת ומצדיעה להם על פועלם, בטח ובטח בשנה הזאת. אנחנו במשרד החינוך ב-8 באוקטובר כבר קיבלנו את כל הגופים המשלחים שמפוזרים בכל בתי המלון והקהילות המפונות והם עד היום הזה עדיין צמודים למשפחות ולילדים ולבני הנוער ומגיע להם שיצדיעו להם אז אנחנו ב-10 ליוני נהיה איתם בשדה בוקר בשותפות עם משרד הביטחון ונצדיע להם כי מגיע להם.

אני אגיד ככה, אנחנו מאוד מאוד מאוד נשמח על כל גדילה של מתנדבי שנת שירות. אנחנו רואים בהם עמוד השדרה, החוסן של ילדים ובני נוער. יעידו עכשיו משפחות הלכה למעשה שהם היו הדמות שנוסכת ביטחון בילדים שלא רצו לצאת מהחדר במלון כמה ימים ורק הש"ש הצליח להוציא אותם ולכן מאוד מאוד מאוד חשוב שיהיו יותר ויותר מהם. אנחנו גם מבינים את הצורך של הצבא באיכות הזאת שתגיע ואנחנו יודעים את ההשפעה שלה גם על יציאה לפיקוד.

עדיין, אני מזכירה, משרד החינוך מחזיק בתקנת התמיכה של מתנדבי שנת שירות. לא כולם נתמכים בה, רק גופים מסוימים שעומדים בתנאי הסף. יש עוד משרדי ממשלה שתומכים במתנדבי שנת שירות שלא מתעסקים במשימות חינוכיות. ואני רוצה להגיד שהתקנה הזאת לשנת 2024 היא עדיין בסכנת קיזוז. זה אומר שאם ב-2025 אנחנו נקבל יותר ש"שינים שזאת תהיה ברכה גדולה, אנחנו עדיין נצטרך שהגופים המשלחים, יחד עם המשרד, נצטרך למצוא עוד מקורות תקציביים כדי שהכסף לא יישחק.

זה לא חוק, זאת תקנת תמיכה 3א'. בסוף כל ש"ש שנכנס לתוך התקנה לתמיכה, הוא בעצם שוחק את השקל שנמצא בתקנה. אז אני פה לקרוא גם למציאות הזאת, לשים אותה על השולחן ולהגיד, אנחנו רוצים שהמפעל הזה יגדל, החברה הישראלית צריכה את המפעל הזה שהוא יגדל, אבל אנחנו צריכים גם שהתקנה התקציבית תגדל יחד איתם.

את יודעת, אנחנו מאוד בעד. את משרד החינוך?

אני משרד החינוך. כן, כן, לגמרי, גם. משרד החינוך, אוצר, אנחנו כל היום דנים, משרדי הממשלה.

טוב, תודה. אבישי.

בוקר טוב לכולם. אבישי ברמן, מנכ"ל מועצת המכינות. קודם כול, תודה על זימון הדיון החשוב הזה ביום הראשון של מושב הקיץ. הדיון הזה חשוב וצריך להזכיר משהו אחד שחסר בו וזה המבט קדימה. זאת אומרת, סיכמנו נהדר את החודשים האחרונים ואנחנו נכנסים לתוך שנת פעילות בקיץ הקרוב, אנחנו מסתכלים מסביב ואנחנו רואים את תמונת המלחמה.

אנחנו יודעים שייתכן ונצטרך שוב לגייס אנשים תוך כדי השנה ואם יש נקודה אחת שצריך לצאת איתה מתוך הדיון הזה, היא שאנחנו רוצים, כמו שכבר הזכירו פה חבריי, להיות שותפים בשלבים מוקדמים, להבין לאן הדברים הולכים ולדעת, להכין את הארגונים בשטח אל תוך המציאות הזאת. אנחנו לא תובעים את מה שלא ניתן לראות בנקודת הזמן הזו, אבל אנחנו מבקשים שכשיתבהרו הדברים, אז נוכל לקבל איזו שהיא תמונה טובה ולהביא אותה גם אל השטח. אז זה אני ככה אומר כפתיחה.

אבל אני שואל רגע על הפתיחה הזאת את עדינה או את דליה, אני לא יודע, אבל אולי זו כבר עדינה. אנחנו היום יודעים להגיד להם, בהתחשב במציאות שאנחנו יודעים לצפות אותה, שהיא לא תהיה כמו המציאות לפני שנתיים. אלא שמי שנרשם לשנת שירות או מי שנרשם למכינות, הוא ישלים - - - בהנחה שמה שאנחנו יודעים ואנחנו כולנו יודעים. אז זה לא מה שיקרה, מה שקרה להם השנה?

קודם כול, אני אתן תכף לאודי כי הם כבר די שיקפו, להבנתי, במסרים. אבל אנחנו יוצאים לדרך עם ה-8,400 כשהרצון שכולם ישלימו את השנה המלאה. אבל צריך להגיד שאנחנו לא יודעים, אנחנו עדיין בשנת מלחמה, אנחנו עדיין במלחמה.

נכון. בגלל זה אני אומר.

אנחנו לא יודעים מה צופה לנו העתיד ואם תהיה התרחבות או חזיתות נוספות או לא עלינו, פתאום גם כמות נפגעים שהיא יותר גדולה או הרבה יותר גדולה ממה שיש היום, בסדר?

כן, אבל בסטטוס הזה.

בסטטוס הנוכחי אנחנו לא אמורים לעשות שינויים. אני רק אומרת, ושיקפנו את זה, שלאורך הזמן אנחנו עושים הערכות מצב ונקבל החלטות למול ההתפתחויות שיהיו אם יהיו.

טוב, תודה.

יש לי שאלה, כבוד היו"ר, אלעזר, אפשר שאלה?

אבישי תמשיך, אחריך אני אעבור לח"כים. אני איתך.

אוקיי, קודם כול, את מה שאמרתי כאן כפתיחה, זה לא נאמר כטענה. אנחנו רוצים בוודאי להמשיך ולעבוד ביחד כמו שכבר עבדנו וזה נהדר. אני אגיד שסביב השולחן כאן חסרים נציגים מאוד משמעותיים בתוך - - -

כבר ציינו את זה.

כן, ואלה נציגי הישיבות. ואני חושב שלקראת דיונים נוספים שעוד יהיו, גם החברים ההם צריכים לשבת איתנו סביב השולחן. אלא אם פספסתי כאן מישהו מהנציגים. אז זה ככה לטובת הפרוטוקול.

תראו, דיברו הרבה בחודשים האחרונים על כוחם של הצעירים ועד כמה הם הוכיחו את עצמם בשדה הקרב. דרך אגב, גם הצבאי וגם האזרחי, וזו גאווה גדולה שיש כאן דור צעיר כזה. אבל צריך להגיד, זה לא קרה סתם כך. זה קרה מתוך הבתים שבהם הם התחנכו, זה קרה מתוך מערכת החינוך הפורמלית וזה קרה בוודאי גם בתוך המסגרות הבלתי פורמליות. וכי אנחנו נאבקנו סביב גיוס נובמבר וגם מרץ ואמרנו, אנחנו מבינים את החשיבות של לגייס את האנשים שלנו, אבל חשוב לנו גם לשמור על השנה הזו, בין אם זו שנת שירות, בין אם זו מכינה. עשינו את זה מתוך הבנה שבמקומות האלה נבנה, נבנים הצעירים, בונים את הזהות שלהם ואת החוסן שלהם וכך הם גם מוכיחים את עצמם גם אחר כך.

אנחנו צריכים להיזהר מאוד, ואני אומר את זה כי לדעתי, באופן כללי, מתקיימת בתוכנו איזו שהיא הערכת חסר לחשיבות של המסגרות החינוכיות ועד כמה הן תופסות תפקיד קריטי בתוך תהליך הבנייה של הצעירים הישראליים. אני רוצה להזכיר כאן, אחרי כמה חודשים שלא נפגשנו, את זה אני אומר בעיקר לצה"ל כי אמרנו את זה גם בדיונים הסגורים, פתרונות לא שוויוניים בסוף מזיקים לצה"ל. פתרונות לא שוויוניים מייצרים מציאות שבה הציבור קורא - - -

למה אתה מתכוון?

במציאות שבה ציבור אחד מגייס באחוזים גבוהים יותר וציבור אחר באחוזים נמוכים יותר, מה שנותן פתרון לטווח הקצר מזיק לטווח הארוך. אני מזכיר את זה כאן בדיון הזה.

אוקיי, זה נאמר.

מכון המחקר של הכנסת עשה עבודה נהדרת לקראת הדיון הזה ואני רוצה להזכיר שתי מילים מתוך המחקר שם. הוא דיבר על המושג פוטנציאל הגיוס, הוא הזכיר שם את המושג פוטנציאל הגיוס. המושג הזה, פוטנציאל הגיוס, זאת הייתה הדרך איך שהוא לנסות ולסדר מציאות לא שוויונית. בחרנו אנשים מסוימים לספור ובחרנו אחרים לא לספור. לא ספרנו מי שלומד שנה שישית בישיבה וספרנו את מי שנמצא בשנת שירות בשנה היחידה והראשונה שלו. וכך איך שהוא סידרנו את הטבלה ובאנו וטענו שהאחוזים הם באיזה שהוא אופן שוויוניים. אני מבקש במבט קדימה לקחת את המושג הזה, פוטנציאל הגיוס, ולספור כל מלש"ב כמלש"ב, כל אדם כאדם. כל מי שנמצא, בוודאי בשעת מלחמה.

דרך אגב, מאיפה הם הביאו את הביטוי הזה? הרי הצבא, מערכת הביטחון לא משתמשים בזה, נכון? אתם הבאתם להם את זה, את המספר הזה? את - - -

המונח. זה מופיע במחקר שלכם, לא אני המצאתי את זה.

אפשר?

כן.

מיכה נוי ממרכז המחקר והמידע של הכנסת. המונח עצמו, אני לא זוכר כרגע אולי מאיפה הוא צנח, אבל הנתונים עצמם הגיעו מתוך העתירה של המכינות לבג"צ. התשובה של משרד הביטחון סיפקה לנו את המספרים ובהתאם לזה עשינו את החישובים וראינו מה שיעור המגויסים אם אתה לוקח את כלל דחויי הגיוס.

כן, יש לזה משמעות, אבל המשמעות הגדולה יותר היא כמובן השנתון, גודל השנתון. ככה הצבא מודד את זה ומול זה מה שצריך להסתכל. בגלל שאחרת - - -

כן, שני הנתונים האלה מוצגים אחד ליד השני. כלומר, גם מי שאמור להיות מגויס ב-2024 וגם כלל הדחויים.

כן, אוקיי, תודה.

באמצעות המושג פוטנציאל הגיוס - - -

הבנו את זה, הנקודה מוצתה, תודה.

אוקיי, אני אסיים ואגיד, היו גם הרבה רגעים טובים בתוך התהליך שעברנו ביחד, הרבה ישיבות, הרבה התייעצויות, הרבה שיתוף. אנחנו מבקשים שגם לקראת ההתמודדויות שעוד מחכות לנו, להמשיך להיפגש, להמשיך לדבר. תודה.

אוקיי, אני עובר לחברי הכנסת. שרון ואחרי זה ירון ואחרי זה קינלי. כן, בבקשה.

תודה רבה, אדוני היושב ראש. אני רוצה להגיד כמה דברים שקשורים באמת להבנה לגבי הפוטנציאל של המתגייסים לצה"ל ואופן ההכנה הראוי, להבנתנו, כחברה ישראלית, לטובת שירות משמעותי. אז ברור לכולם ששנת שירות ומכינה הן איזה שהוא סוג של תחנה בדרך שמעודדת שירות משמעותי. אני לא אגזים לדעתי אם אני אקרא לשנת שירות ולמכינה מין סוג של מפעל ציוני בן ימינו. כך אני מתייחסת לעניין ולכן אני חושב שצריך בסוף להסתכל לכל השנים האלה או לכל החבורה הצעירה הזו שאנחנו נותנים להם עוד איזה שהוא סוג של אתנחתא לפני הגיוס מתוך מקום שהאתנחתא תהיה מספיק משמעותית, מעודדת, מייצרת לנו ערכים מוספים לטובת שירות משמעותי.

בתוך כך, אני רוצה להתייחס גם לשנות שירות ומכינות ולישיבות כמובן כאותו פול. אני חושבת שאם עושים הפרדה בעניין הזה מפספסים את המטרה. אני מתייחסת למסמך החשוב הזה שהכינו לנו כאן מרכז המחקר והמידע שבעיניי הוא מאוד מאוד משמעותי. הכינו אותו אמנם באפריל דרך הדיון בסוגיה על קיצור דחיית הגיוס לצעירים במסלולי הכנה לשירות. אבל כשאני מסתכלת עליו היום, דווקא בראיית צה"ל, ואני חושבת שצה"ל צריך להסתכל על הדברים, אני רואה שככל שמדובר בשנת שירות ובמכינה, מדובר פה פחות או יותר על סדר גודל של 10% מפוטנציאל המתגייסים שנכנסים לאיזה שהוא סוג של תחנה שנותנת להם יכולת לעשות שירות משמעותי וגם לתרום לצבא.

וכשאני מסתכל על הישיבות, על ישיבות ההסדר, אז אני רואה שיש פה עשרות אחוזים, לפעמים 25%, 29% של אנשים שמקבלים את הפריבילגיה הזו ביחס כמובן להיקפם באוכלוסייה של אותם בני ציונות דתית, שאגב, אחרי זה מתגייסים לשירות משמעותי ואנחנו רואים אותם אחרי זה גם עושים שירות משמעותי וכנראה שזה באמת תורם. אבל אני חושב שצריך להסתכל ולייצר איזו שהיא האחדה, איזו שהיא אקוויוולנטיות, איזה שהוא סוג של שוויון גם ביכולת להשתתף בסוג של מפעל ציוני.

עכשיו, כשאני שומעת שהצבא נזקק לכוח אדם, בצדק, כי 3,000 חיילים ירדו מהסד"כ וצריך עכשיו רגע לראות איך מתכנסים ומצופפים שורות ומגייסים יותר חיילים לצה"ל כדי שנעמוד במשימות שלנו. ואני שומעת שהסנקציות או לצורך העניין, ההחלטות לגבי צמצום היקף הפוטנציאל של הנכנסים לשנות שירות ולמכינות הוא אולי לא יקטן אבל הוא ידרוך במקום בעוד שהאמירה הזו, היא לא נוגעת לציבור של בני הישיבות.

אז אני מרגישה אוטומטית סוג של אי שוויון זועק, בלתי נסבל, כלפי ציבור מסוים שאגב, אני נמנית עליו, ציבור שתורם וציבור שמגיע לשירות משמעותי. ציין כאן יושב ראש הוועדה את בית ספר מודיעין מכבים רעות, אנשים מעולים שרוצים ללכת לשנות שירות, אבל עכשיו החסם, לצורך העניין, תקרת הבטון, היא תהיה עליהם ועל הרבה מאוד דומים בארץ בכל מיני מקומות של אנשים שעושים שירות משמעותי או רוצים לעשות שירות משמעותי ורוצים להעשיר את ארגז הכלים.

אני חושבת שהצבא בנקודת הזמן הזו, נקודת הזמן הזו, שבאמת מחפשים מקורות כוח אדם, וזו תקופה היסטורית אין מה לעשות, אז אני חושבת שצריך להסתכל גם על הנושא הזה בצורה שהיא מייצרת איזה שהוא סוג של שוויון הזדמנויות לכולם גם בשנה הזו. ואם זה לא הצבא, אז אנחנו צריכים רגע לראות שאנחנו פותרים את זה בכל המקומות.

שרון, תודה. אני רק רוצה להגיד שלא נהיה נעימים, נחמדים כל כך. זה לא מתגייסים ולא, זה גם אלה שמקריבים את החיים שלהם ומאיישים את בתי החולים, את מרכזי השיקום ואת בתי העלמין הצבאיים. ככה צריך להזכיר לנו כל פעם. בגלל שאחרי זה גם תכף יגידו לנו שגם מי שלומד תורם. בסדר, תורם, כן, אבל. ירון, בבקשה.

כבר אומרים את זה.

בסדר, בשביל זה אני אומר, אנחנו לא נותנים לזה יד פה, לפחות שזה יהיה ברור.

אני מסכים. אני רוצה לשאול את עדינה שאלה, האם נתתם מכסה של כמות שנות שירות ומכיניסטים, נכון? 3,000, נכון?

8,000.

8,400. האם החתמתם אותם על האופציה שיכול להיות שצה"ל יקדים להם את הגיוס?

כן, אנחנו הוצאנו מכתב לכל הגופים המשלחים שייתכן שבשל המצב הביטחוני יוקדם להם הגיוס.

השאלה אם אנחנו מדברים כאן, וכבוד יושב ראש הוועדה דיבר על ודאות שאנחנו רוצים, גם חוסר הוודאות, אנחנו יודעים לתחום אותה באיזו שהיא ודאות. האם לא נכון מראש להיערך מול הגופים ולהגיד להם מתוך 8,000 אנחנו שומרים על פול? לא, זה לא מה שעשיתם, כי אם החתמתם את כל מי שהולך לשנות שירות, להיות מכיניסט, לוקחים לו את האופציה שאומרים לו תקשיב, אתה הולך להתגייס, לתרום למדינה, לשקם את החברה, אבל אתה בסטנדביי.

א', הגופים מכירים את המספרים, שיקפנו, בסדר? אני אגיד ששיקפנו את מספר האנשים שבמידה ויצטרכו, בסדר? זה לא ודאי. כמו שעדינה אמרה, במידה ויהיו פה שינויים והצבא יצטרך, תחמנו את זה בסיכום עם צה"ל ב-400 אנשים שאם יצטרכו, יגויסו במרץ, הגופים הכירו את זה. בגלל שבעת הזאת, לפני שהייתה הרשמה, לפני שיכולנו בכלל, אי אפשר היה גם לנקוב בראש במשה כן וחיים לא אז הגופים מחתימים את כולם, אבל הם מכירים את המספרים כשה-400 נובע מתוך ה-8,000.

מה שהיה נכון?

לא, לא, לא.

על מה שיהיה.

מה שיהיה.

אוקיי, אז שאלה שנייה שלי, האם החלוקה שלכם מתוך ה-400, יש חלוקה שווה בין מכיניסטים לשנות שירות?

לפי הגודל היחסי כי סך הכול יש יותר מכיניסטים מש"שינים. מכניסים לטבלת אקסל.

פי שניים, כן.

זהו, ירון, תודה. קינלי, אני רק מבקש - - -

סליחה שאני מתערב, זה סיפור פוליטי. כן, הוא נמצא פה, אבל כולכם מסביב מקשקשים. הצבא, הצבא, אתם יודעים שזה סיפור פוליטי. מה הצבא אומר בהתחשב שאין סיפור פוליטי? מה אתם הייתם עושים?

אני מנועה מלהגיב.

היא מנועה מלהגיב. לא, אני חושב שהיום - - -

היו מגדילים את מספר הש"שינים.

אלעזר, היות ואני מכיר אותך מהצבא, אתה היית סוג של שומר סף גם בצבא, יכולת להגיד את דעתך. ושימו לב מה שקורה, אנחנו עוברים מישיבה לישיבה, תפוח האדמה הלוהט נמצא בכל ישיבה אבל כולם - - -

אני בא עכשיו מדיון על החינוך החרדי. משרד החינוך יושב ושותק. שלושה מיליארד שקל, אין עליהם פיקוח, שותק. עכשיו, מה מבקשים גם בוועדה כזאת? מבקשים שגם הצבא יהיה שומר הסף, יש לכם מה להגיד. ואם אתם צריכים חיילים, אז אתם תגידו, היי, זה לא הוגן שאתם מביאים רק מכאן, אנחנו צריכים גם את אלה. אבל בגלל שפוליטיקאים. מילא, נניח שזה קורה במשרד האוצר, אבל בצבא יש לכם דרישות. אתם צריכים להגיד מה אנחנו רוצים, במיוחד על רקע המלחמה הזאת. סליחה שהתפרצתי.

אדוני, אני חושב, אני אמשיך את הקו של חברי, חבר הכנסת מאיר כהן. הדיון הזה, אפשר לקרוא לו דיון כבשת הרש, או בשפה יותר מודרנית, דיון הפראיירים. אבל בוא שנייה נסביר את זה במספרים. אנחנו פה זוחלים, סליחה על הביטוי, על ה-8,400, על ה-8,600, תנו לנו עוד דח"ש. יש פה שני עמים. יש פה עם אחד ובוא נזכור את המספרים.

סיימו כיתה י"ב שנה שעברה 112,000 תלמידים יהודים במערכת החינוך של משרד החינוך, 112,000. מתוכם, 56,000 בנים, מה לעשות? חצי. נשים שנייה את הבנות בצד, עוד אירוע. מתוך 56,000, כל מי שנרשם לישיבה, שזה 13,000 חרדים ועוד 4,000 ציונות דתית, קארט דה בלאנש, כרטיס חופשי בלי מגבלות. אין מגבלת דח"שים, אין מגבלת שנים, גם אין מגבלת תקציב דרך אגב. לא רק שאין מגבלת תקציב, ערך התלמיד עלה. כי הרי הם לומדים תורה יותר טוב היום ולכן תקציב הישיבות עלה מ-1.2 ל-1.8 מיליארד. זה עולם אחד, זה עם אחד.

סליחה, אני למדתי בישיבת הסדר שבע שנים, אין לי שום דבר נגד ישיבות ההסדר, אבל אם אתה דוחה שירות כי אתה תלמיד ישיבה, חילונים דרך אגב, אין להם את הדרך הזו, פראיירים, מה לעשות? אז 17,000 בנים במדינת ישראל ועוד כ-1,00 בנות דתיות קיבלו כרטיס חופשי רב שנתי ללא מגבלות, עם תקצוב, עם דחיית שירות אין סופית. אה, אבל אם אתה רוצה ללכת למכינה קדם צבאית או חלילה לתרום עוד שנה למדינה בשנת שירות, אנחנו גם נגביל אותך בדח"ש, גם נקבע מכסה, גם אנחנו יכולים לגייס אותך בכל שלב וסליחה, חבורה חילונית שלעומתכם, לכם אין כלום או ציונות דתית שרוצים לתת שנת שירות או מכינה.

חברים, האירוע הזה חייב להיגמר. אם אנחנו כמדינת ישראל, אנחנו, הריבון, מוכנים לתת לילדים דחיית שירות כי השנה הזו נגיד בין 18 ל-19 חשובה לנו, סבבה, אבל לכולם, כל מי שרוצה. ואם אנחנו לא מוכנים כי צה"ל צריך חיילים, אין בעיה, אבל לכולם. לכן אנחנו צריכים לדרוש שוויון לכולם.

אנחנו איתכם, אבל אתה - - -

אבל הנה, אני אומר לך, אנחנו לא מוכנים, לא מוכנים לאפליה הזאת.

טוב. סליחה, אני רק אגיד לך דבר אחד, קינלי. שהדברים האלה היו מונחים באמצע החדר, לא בלי לדבר על זה. זה לא פיל שלא דיברו עליו, אנחנו דיברנו על זה, נתנו את הדוגמאות, אפילו שם של בית ספר. תראו, אנחנו צריכים לסיים.

לא, לא, לא, עמדנו בפקקים, אחים לנשק חסמו.

תתן דח"ש, בדיוק.

ניתן דח"ש, רגע. אני אגיד ככה כבר לסוף ואם יתנו לנו עוד דקה אז תכף ניתן גם לאימהות בחזית. אלה עולמות שאנחנו שמענו דברים נוקבים גם מעל הבמות בתל אביב, מרשימים אפילו אני צריך להגיד כאן, איילת.

תודה. תקשיב, אם זו הייתה הגננת של הבן שלי, זה כבר היה נגמר הרבה יותר מהר. אבל זה שצה"ל חושב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה עם הילדים שלנו, החגיגה הזאת נגמרה.

טוב, מה שאמרתי, שאילת דיברה דברים נכוחים וברורים גם באחת ההפגנות בתל אביב, הפגנה חשובה. אני רוצה להגיד כאן, הדיון הזה, הוא נגמר והוא לא נגמר. עכשיו הוא ימשך עם המעקב הזה, העוול הוא צועק פה. ובאמת אנחנו עושים פה דיון על הש"שינים ועל המכינות ואנחנו יודעים על מה אנחנו כאילו לא עושים דיון. אבל במידה מסוימת, הדיונים האלה עצמם מייצרים את הלאן מושכים אותנו עם הסוג של איפוק וכמו שגלי אולי דיברה פה הכי ברור, אנחנו לא נוכל לשלוט בזה.

גם אם אנחנו נמשיך לרצות להיות פראיירים כמו שאנחנו הרבה שנים פראיירים, אולי כמו שהילדים שלנו פראיירים, גם אצל הילדים שלנו וגם אצל הנכדים שלנו זה לא יחזיק, בעולם הזה זה לא יחזיק. ולכן, אני חושב שהקול שיוצא מכאן הוא קול מאוד ברור ואני אומר את זה, מי שנותן לזה יד, אל תתבלבלו, אלה לא רק ח"כים חרדים. משתפים איתם פעולה גם ח"כים שמבינים את המחיר. ולכן אני חושב שהקול הזה, צריך ללכת איתו לכל מקום, גם אנחנו וגם אתם.

והדבר השני שאני אומר פה לצבא, עדינה, תעבירי את זה. אנחנו סבלנים אולי קצת יותר מדי. אני שואל את עצמי אם אני בסדר בזה, אני אמרתי לך את זה קודם, שנתתי לנציג של אכ"א להיכנס לדיון הזה.

כבוד היושב ראש, עדכנו את אסף תוך כדי.

לא, אני אגיד על מה אני מדבר ואנחנו נעשה על זה דיון ואני אדבר על זה עם ראש אכ"א עוד פעם. על זה שכשאנחנו כבר משחק בתוך הבית נגיד. עזבו את כל המשתמטים ואת מי שלא נושא בנטל, אמרנו ולא מספיק מה שאמרנו. אבל אלה שכן נושאים בנטל, ואני אגיד רגע בצד כמי שנאבק בכמה אלמנטים בישיבות ההסדר בזמנו, על שירות משותף בעיקר ועל עוד דברים, צריך להגיד גם מה כן, גם מה הם נרתמו ואתם תציגו את זה גם הפעם.

בסוף, אנחנו מכירים גם את ישיבת ירוחם לדוגמה, שזאת ישיבת הסדר. זאת אומרת, הוויכוח איתם הוא ויכוח אחר, שנגיד את האמת. זה ויכוח לא על מי שלא מבין מה זו לחימה, מי שלא מבין מה זה הותר לפרסום. וצריך להגיד את זה, אלה שני עולמות שונים. אני אומר את זה בכאב גדול, שלאחד זה סוג של בתוך הבית שאנחנו צריכים לדון בו כבר, אבל אנחנו צריכים לזכור שבמידה מסוימת, ישיבות ההסדר או אלה שלומדים בישיבות הציוניות ומתגייסים זה דיון אחר מאלה שלא מבינים על מה אנחנו מדברים כאן, נעשה גם את זה.

אבל כשאני אומר לאכ"א מה שאני אומר, אנחנו, כשאנחנו באים לדיון הזה וכשאנחנו חותכים לדוגמה את הש"שינים וגם את המכינות, אנחנו צריכים לדעת שעשינו את הכול. ולא עשינו, לפחות אנחנו כאן בוועדה שאמורה לפקח על זה, לא יודעים שעשינו את הכול. והמספר הכי פשוט הוא, אמרתי לכם, אני מכיר לוחמים, לא אומר לכם צוללות, סטי"לים, רובאי 03, רובאי 05. רובאי 07 ו-08 ששוחררו, צוותים שלמים ולא קראו להם. רק אנחנו מבקשים לדעת את המספרים האלה ואנחנו לא יודעים. חלק קטן מהם מצאו מילוט אני אגיד לכם בכיתות כוננות. מאוד יפה, כמה זמן כיתות כוננות? באילו מקומות?

ותשלום מלא על - - -

לא, לא נכנס כרגע לדיון הזה. אני רק נכנס לדיון שאנחנו רוצים לדעת את המספרים של האלפים שהיה אפשר לגייס אותם עם הכשרה ובלי הכשרה ולא גייסו אותם. ועל זה אנחנו נעשה דיון בתוך המושב הזה.

זהו. גם אני כפוף לכללים מסוימים, ואנחנו באיחור לדיון הבא. הדיון נגמר.


הישיבה ננעלה בשעה 11:03.