פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
07/05/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 194
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, כ"ט בניסן התשפ"ד (07 במאי 2024), שעה 9:00

ניהול וביצוע טקס יום העצמאות

חברי הוועדה: סימון דוידסון – מ"מ היו"ר
נעמה לזימי
לימור סון הר מלך

ולדימיר בליאק
ירון לוי

ליאור נתן - המשנה למזכיר הממשלה, מזכירות הממשלה

פנינה נס - סגן מזכיר הממשלה, מזכירות הממשלה

אביבה סיגל - משפחות החטופים

אילן סיגל - משפחות החטופים

אסתר בוכשטב - משפחות החטופים

חנה כהן - משפחות החטופים

אילה מצגר - משפחות החטופים

קובי בן עמי - משפחות החטופים

נעמה וינברג - משפחות החטופים

נטע אפטלון ברוך - משפחות הנרצחים, קיבוץ בארי

נעם דן - אזרחית מודאגת וכועסת, משפחות החטופים

יעל דהן - מתנדבת, משפחות החטופים

מורן אהרוני - אחראית פעילות שטח ירושלים, מטה משפחות החטופים

בת' עופר - פעילה, מטה משפחות החטופים

אלה קנר - אזרחית מודאגת, מטה משפחות החטופים

איה עברון - מתנדבת, מטה משפחות החטופים

אירית היימן - חברה, מטה משפחות החטופים

כרמל אבנד - אזרחית אכפתית

בני פרץ - פעילות חברתית

דלית דאשט - מנכ"לית

חוה גולן - חברת קיבוץ

דבורה שלייפר - חברת משפחה

מירב רון פרלשטיין



שלומית לוריא



לילך שער



אילנית קדם



מירב לרון



גילה הוכמן



נועה חביב



רוני תמר

יהודית גידלי

רויטל יפרח


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

ניהול וביצוע טקס יום העצמאות

בוקר טוב. עוד יום של "הותר לפרסום". אנחנו משתתפים בצער המשפחות, הכאב כל-כך גדול. אנחנו מגיעים למשכן הזה ואנחנו רואים את משפחות החטופים, והכאב ממשיך.

אנחנו נתחיל את הדיון, ולפני שניגע בנושא הדיון המהיר שיזמה חברת הכנסת נעמה לזימי וחברי כנסת נוספים, אנחנו נתחיל קודם כל ממשפחות החטופים. אביבה סיגל, שחזרה מהשבי, בבקשה. אביבה, קית' עדיין נמצא שם. זכות הדיבור היא שלך.

כל פעם שאני באה לכנסת, אני מתרגשת. היום אני כל-כך עצובה, פשוט חנוקה. קית' שם, לא רציתי לראות את הסרטון שלו בוכה ומתחנן. אני מתחננת – מה עוד צריך? אני לא יודעת.

אתמול היה לנו יום מאוד קשה, נפגשנו עם שרים. חיכיתי לשמוע משהו טוב ושמעתי דברים שלא רציתי לשמוע, והיה לי מאוד לא נעים שאנשים לא מבינים שקית' בן אדם עם רגש, עם לב. כל החטופים עם לב, ואנחנו צריכים לעשות הכל כדי שיחזרו. אני לא האמנתי שייכנסו לרפיח, אני חייבת להגיד. אני האמנתי, כי אמרו לי שהממשלה רוצה שהחטופים יחזרו ואני מתנגדת, אבל ממש מתנגדת.

אני פה ואני אמשיך לצעוק עד שחטופים יחזרו. עד שיחזירו לי את קית', ויחזירו גם אותי לחיים כי אין לי חיים. באמת. אתמול בלילה לא ישנתי, עוד פעם הייתי חטופה, הפעם הייתי חטופה עם האחות שלי ותאמינו לי שזה לא כיף, זה לא נעים.

אז שיהיה לכולנו בהצלחה.

תודה רבה, אביבה.

קובי בן עמי, אח של אוהד, בבקשה.

שלום לכולם. אני אח של אוהד שנחטף לפני 214 יום מקיבוץ בארי ככה. אינני יודע איך הוא נראה היום אם ככה הוא נחטף, לפני 214 ימים.

עברנו חנוכה, עברנו פסח, עברנו פורים, עכשיו אנחנו מגיעים ליום העצמאות. אין עצמאות בלי חטופים. בלי שהחטופים פה, אין "לתפארת מדינת ישראל". אין דבר כזה, אין חיה כזאת אם החטופים לא יהיו פה.

חמאס אמר "כן" לעסקה, עשה שינוי. עכשיו מחובתה של ממשלת ישראל לקחת את ה"כן" הזה ולהביא אותו לעסקה ולממש אותו לעסקה בכל מחיר, בלי שום הסתייגויות, כדי שנוכל לסיים עם הסיפור הזה ולחזור לחיים נורמליים. לא צריכים להיכנס לרפיח, לא צריכים להיהרג עוד חיילים, לא צריכים לסכן עוד חיים של חטופים לשווא. צריך לקחת את ה"כן" הזה ולייצר ממנו עסקה בכל מחיר, בלי סיפורים ובלי חירטוטים.

ופה אני דורש מכם, חברי הכנסת, לעשות הכל על מנת שזה יקרה. לעזוב את כל מה שאתם עוסקים בו ולהתעסק רק עם זה כדי שזה יקרה, אחרת לא תהיה לנו הזדמנות לעוד עסקה ונקבל 132 ארונות, לצערי, במקרה הטוב. תודה.

תודה רבה, קובי.

אסתר בוכשטב, אימא של יגב. בבקשה, אסתר.

אני רוצה להמשיך את הדברים שנאמרו פה – אנחנו עוברים עוד שבוע ועוד שבוע, והשבוע עוד שבוע קשה עם חיילים שנהרגים. השבוע קיבלנו את ההודעה על אליקים ליבמן ז"ל, על דרור אור, חבר יקר מבארי. ההורים שלו מרעים, אנשים של העוטף, ששוב הצטרפו לרשימה הקשה.

אני באמת לא יודעת מה עוד צריך לעשות, מה עוד צריך להגיד. אני בתחושה שהסיסמאות של מיטוט החמאס, כניסה לרפיח – כל הדברים האלה, לא ברור לי למה הם מביאים אבל ברור לי, שהם לא מביאים את החטופים. אנחנו רואים בינתיים – אנחנו לא רואים, אנחנו יודעים שהחטופים נמקים, הם בתופת, הם ללא אור שמש, ללא טיפול רפואי. אתמול ישבתי עם רימון, אשתו של יגב, הבן שלי, וכמה שהיא מנסה לא לספר את הסיפור כדי לנסות לשמור עלינו, קשה לא לשמוע את הסיוט ואת הכאב שהיא עוברת. היא עדיין שם, בתוך המנהרה, היא עדיין לא יצאה משם בתחושה שלה ובתחושה שלנו כשהיא מדברת. היא רואה כל אחד שהיה איתה שם, במנהרה – הזקנים, חברי ניר-עוז, המבוגרים שהיו איתה, שקשה להאמין מה קורה להם ומה מצבם הבריאותי. מה קורה לצעירים שהיו איתה?

אני באמת לא יודעת מה אנחנו צריכים לעשות. אני כל הזמן חושבת על מה אנחנו, כמשפחות, טעינו, מה אנחנו עושים לא בסדר שהם עדיין שם?

כשנודע לי שיגב ורימון חטופים, חשבתי שזה אירוע קצר כי זה כל-כך הרבה אנשים. לא האמנתי שמדינת ישראל לא תצליח להחזיר אותם. אנחנו יושבים פה אחרי 214 יום ועדיין יגב ועוד חטופים שם, זה פשוט לא יאמן. זה פשוט לא יאמן שמדינה חזקה מאפשרת לדבר הזה לקרות.

אתמול שמענו על הודעה של החמאס – אני לא יודעת מה בדיוק הם הודיעו אבל התגובה של ממשלת ישראל הייתה התנגדות להודעה. עוד לא נשמתם, כבר הודעתם שנכנסים לרפיח.

אני מבקשת שנבדוק את הדברים, לראות איך אפשר לקדם את העסקה כי אנחנו מפחדים שהעסקה, כשהיא תגיע, היא כבר תהיה מאוחרת מדי. אני חוששת, אני דואגת לבן שלי ולחטופים האחרים אבל חייבים להבין שאי אפשר להישאר שם. פרופסור חגי לוין כתב דוח בריאותי על מצב החטופים על-פי המצב של החטופות שחזרו בנובמבר, תזכרו, ואנחנו כבר במאי. הדוח שנכתב עליהן בנובמבר הוא דוח איום ונורא. אני התחלתי לקרוא אותו ולא הייתי מסוגלת לסיים. הפרופיל הרפואי של כל מי שנמצא שם במנהרות הוא פרופיל רפואי קשה. גם כשהם יחזרו, המצב שלהם יהיה מאוד-מאוד קשה וצריך להבין את זה, שזה לא שבי נורמלי. אין שבי נורמלי אבל זה לא שבי שאנחנו מכירים מהעבר, זה תופת. הם נמצאים בעינויים וחייבים לעשות כל מעשה ולהחזיר אותם כמה שיותר מהר.

בתחושה שלי, שאנחנו עומדים שבוע לפני יום העצמאות, יום הזיכרון ואחרי יום השואה, לא יכול להיות מדינת ישראל תמשיך להתנהג כאילו הכל רגיל. החטופים זה כבר ברקע, זה סיסמה, זה לא שום דבר אחר מאשר סיסמה. אני חושבת שיום הזיכרון הוא יום קשה השנה. כל שנה יום הזיכרון הוא יום קשה, לצערי הרב אני שייכת למשפחות השכולות וכל שנה אני בהר הרצל, ואני לא יודעת איך זה ייראה השנה.

יחד עם זה, המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות הוא מעבר שמובן לנו לאורך שנים. השנה, אני חושבת שאי אפשר לעבור כי אנחנו עדיין בתוך הסיוט של יום הזיכרון. ועד שלא יצאו החטופים, אנחנו לא נוכל לחזור לחיים. אני חושבת שאין דבר כזה יום העצמאות, אין עצמאות למדינה הזאת. הדרום, הצפון – מי יכול לדבר על עצמאות? אני לא גרה בבית שלי כבר למעלה מחצי שנה כי אי אפשר לגור שם, אז איזו עצמאות? ואני לא היחידה, לצערי. תושבי הצפון – רואים את התמונות מה קורה שם, איך זה יכול להיות שמדברים על עצמאות? טקס משואות לתפארת מה? לפעמים צריך להיות גם צנועים ולהבין את המצב ולהודות במצב. רק בהבנה של המצב אפשר להתחיל לשקם את עצמנו. אי אפשר לשקם את עצמנו בלי החזרת החטופים ובלי הבנה למצב הקשה שלנו. תודה.

תודה רבה, אסתר. רק לציין שב-1974, אחרי מלחמת יום כיפור, לא היה טקס.

החליטו להפריד בין הימים.

חנה כהן, דודה של ענבר הימן, בבקשה.

אני הדודה של ענבר הימן שהשתתפה במסיבה ב"נובה". היא נחטפה ונרצחה בשבי חמאס בצורה אכזרית ומזעזעת. אנחנו את ענבר נקבל בארון, זו הרגשה נוראית, נוראית. מאוד לא הייתי רוצה שאחרים יחוו את זה. הייתי רוצה שתשחררו את כל מי שנמצא בחיים ותצילו אותו. לא הייתי רוצה ששום משפחה תהיה במערבולת הרגשית ובסיוט שאנחנו חווים יום-יום. אני רוצה שישחררו, אני מתחננת בפני ממשלת ישראל: תשחררו את מי שנמצא בחיים, ואת מי שלא בחיים תביאו לקבורה.

אנחנו את הימים האחרונים עברנו בסיוט. ענבר היא דור שלישי לניצולי שואה ויום השואה היה עבורנו שואה שנייה. אנחנו מתקרבים ליום הזיכרון, ולענבר אין קבר, אין גופה, אין איפה להדליק נר, אין לאן לעלות. אנחנו סוחבים את החיים. כל יום שעובר, אני לא יודעת בכלל איך אנחנו עוברים אותו, איך אנחנו נשארים בחיים, איך אנחנו מתמודדים בכל יום מחדש עם הזוועה שאנחנו עוברים. אני לא יודעת, לא יודעת ממה אנחנו עשויים בכלל.

אני רוצה לבקש עוד פעם מממשלת ישראל: תשחררו את כולם, תקבלו את ההצעה של חמאס כדי ששום משפחה לא תחווה את מה שאנחנו חווים ושום משפחה לא תקבל את הילד שלה בארון כמו שאנחנו נקבל את הנסיכה שלנו, בארון. תשחררו את כולם, את כולם. די, תנו לנו את הסוף של הסיוט שאנחנו עוברים בעל כורחנו. אנחנו לא היינו חיילים, הילדים שלנו לא נכנסו לעזה בשביל להילחם. הילדים שלנו הם קורבנות, תשחררו לנו אותם. די, מספיק עם הסבל הזה, מספיק עם השואה שאנחנו עוברים. די, תעשו סוף לכל זה. תודה.

נעמה וינברג, בת דודה של איתי סבירסקי, בבקשה.

לצערי, אני שייכת לאותה משפחה מזעזעת שחנה, פה מולי, שייכת אליה, של מי שנחטף חי ויחזור בארון. איתי נחטף מבארי כשהוא היה בביקור, אחרי שראה את אימא שלו נרצחת מול העיניים שלו. הוא לא יודע באותו הזמן שאבא שלו נרצח חצי שעה לפני זה, 100 מטר ממנו. הוא חי 99 ימים בשבי, סבל את ה-99 ימים האלה בשבי עד שהוא נרצח על-ידי השובה שלו.

אנחנו היום ביום ה-214, ואני יכולה להגיד שברמה האישית, מעבר לאחרי השבר הנורא, אחרי ההודעה של איתי ב-14 בינואר, השבועיים האחרונים היו השבועיים הכי קשים בתקופה הזאת, שלא ציפיתי לזה בכלל. פסח – לחגוג את חג החירות כשהם עדיין שם? זו הייתה מחשבה ותחושה בלתי נסבלת והרבה מאוד קינאה שמתבטאת גם בכעס ואכזבה באנשים שיכולים לחגוג ויש להם משפחה לחגוג איתה. זה שברון לב שרק כאן, הנוכחים בחדר יכולים להבין. פסח נצמד גם ליום ה-200, שזה היה לתפוס את הראש ולא להאמין שאנחנו כבר בשבעה חודשים.

אתמול ציינו את יום השואה כשאנחנו ב-2024, במדינה היהודית שהובטחה והוקמה אחרי השואה כדי שיהיה לנו בית בטוח ועברנו שואה נוספת. דודה שלי התחבאה בארון בעליית הגג במשך 20 שעות עד שחילצו אותה. אם זאת לא שואה? ואנחנו מגיעים ליום הזיכרון, שאי אפשר להבין איך אפשר להתמודד ולעבור את השבוע הבא ברמה הרגשית, הנפשית. ויש כאב עצום כי זה לא החברה וזה לא הציבור שמפנה לנו עורף ומפנה לנו גב, זאת הממשלה שחוגגת עצמאות על חשבון איתי ועל חשבון עופר ועל חשבון יורם, ועל חשבון כל ה-132 שעדיין שם. ועשרות-אלפי מפונים שביניהם המשפחה שלי גם מהדרום וגם מהצפון. על קיבוץ מנרה שבכלל הלך, גם שם יש לי סבא וסבתא אבל הם בחיים אז אני לא אתלונן. במטולה. וזה בחסות המדינה. ואם יש לנו תקדים לזה ואחרי מלחמת יום כיפור מדינת ישראל הבינה שיש פה שנת אבל לאומית ואין מה לחגוג עצמאות – אז אין לנו מה לחגוג עצמאות. אין לנו מה לחגוג עצמאות. אנחנו לא בטוחים במדינה שלנו. האנשים שלנו נפגעו, נחטפו, נאנסו, נהרגו, נרצחו, עברו התעללויות שלא צריך לציין, ואנחנו חוגגים על חשבונם? איבדנו את הדרך לגמרי לגמרי לגמרי. אי אפשר לראות את זה לא בתור חגיגה על הדם, וזה לא מגיע להם. זה לא מגיע להם, אזרחים שהיו בבית. זה פשוט לא מגיע להם.

אני רוצה להגיד שבנוסף למערבולת שקרתה כל סוף השבוע לגבי העסקה ובזמן שאתמול, באופן מאוד צמוד יצאו ההצהרות של חמאס על כך שהוא מאשר והסירוב המידי של ישראל – ראינו ברחובות איך הציבור תומך בעסקה. הציבור לא רוצה להיכנס לרפיח. הציבור הישראלי רוצה להציל אנשים חיים, ואני אומרת את זה מתוך הכאב שאיתי כבר לא יהיה חי ואנחנו כבר לא נצליח להציל אותו אבל יש לנו הזדמנות להציל משם אנשים חיים. ובמקום להרוג עוד מחבל כי יצוצו פי 10. יש לנו אנשים חיים ואנחנו צריכים להציל אותם ואנחנו צריכים להבין שזאת השעה להציל אותם ולא לחגוג על הדם שלהם. תודה.

מישהו מהמשפחות עוד רוצה לדבר?

חמי, יורם מצגר, בן ה-80 נמצא בעזה. נחטף מהבית יחד עם אשתו תמי, חמותי, שחזרה. אין לי מושג איך אדם בן 80 עובר שבעה חודשים אחרי שהיה במנהרות. אני לא יודע איפה הוא עכשיו, אם הוא נמצא איפה שהוא עכשיו, זה לא ברור.

אני רוצה להגיד כמה דברים: ראשית, במקרה הטוב יהיו לנו ארונות, 132 ארונות. אם אנחנו ממשיכים להילחם, אנחנו נכנסים לאירוע של 132 "רון ארדים", ואני הכנתי את עצמי לזה מהרגע הראשון וזו רכבת הרים מטורפת כי תמי חזרה וואו, יש תקווה, והשבוע הייתה תקווה וזה שוב מתנפץ לנו בפרצוף. אנחנו בתחושה שהממשלה מטרפדת, והנה אני שואלת: לעזאזל, לקח לילה אחד בלבד לכבוש את ציר פילדלפי, למה זה לא קרה בנובמבר? למה זה לא קרה באוקטובר? למי יש זמן בדיוק? למי יש זמן?

אני רוצה שני דברים: קודם כל, הסיפור של ההגנה – אנחנו רוצים לחזור לשם, לגור שם, ברור. לפני שבועיים, שלושה, בהלוויה של אוהד קציר, תפסתי את עצמי פתאום באמצע ההלוויה ואני שואלת את עצמי: מי מגן עלי עכשיו? מישהו יצא אלינו? מישהו אמר לנו משהו, דובר צה"ל, מה עושים כדי להגן עלינו? אנשים חזרו, חלקם בעל כורחם כי הכריחו אותם לחזור ליישובים. בניר עוז לא גרים.

שום דבר לא ברור, שום דבר לא ידוע. מה שברור לי עכשיו זה שהחטופים צריכים להיות בבית וממשלת ישראל לא עושה הכל כדי להחזיר אותם. בסוף מרץ נפגשתי עם צוות הטקסים לקראת הטקס של הדלקת המשואות. ביקשתי מהם דבר אחד: אני רוצה שתשמרו שתי משואות לאנשים שנמצאים בעזה. לא יכול להיות שתהיה פה איזו שהיא הדלקת משואות לתפארת מדינת ישראל כשהם עדיין שם, כשאנחנו עדיין לא נושמים, כשאנחנו עדיין לא יודעים מי שומר עלינו, איך שומרים עלינו. מה הולך פה? אנחנו באמת לא נושמים. כמו שאביבה אמרה, גם חמותי יושבת מול הטלוויזיה ובוהה. אי אפשר לחזור לחיים, אנחנו מחכים בדאגה.

כדי לשמור על הכללים של הטקס הגשנו את כל מי שנמצא עכשיו בעזה כמועמד להדלקת המשואות, ובנוסף אמרתי שאם תהיה באמצע עסקה, במצב שהוא כמו עכשיו כי אנחנו כבר על הקשקש והם בכל זאת לא יחזרו – תשאירו שתי משואות כבויות, כמו שהיה עם רון ארד, במטס חסר. ובינתיים, אני שומעת שכבר פרסמו מדליקי משואות. יותר מזה, זה כבר בקבוצות, יש הרבה. מה אני אגיד לכם, התחושה קשה, כמו שסיידו את המיגוניות. מדינת ישראל לא רוצה לדעת, לא רוצה להסתכל על החרפה, ובשם ה"לא רוצה לדעת ולא רוצה להסתכל", היא גם לא מתחילה לתקן. היא פשוט בורחת. מדינה בורחת מבשורה. זהו. כבר שבעה חודשים היא בורחת במקום להתחיל לטפל, במקום להתחיל לשקם.

אני לא רואה דרך לחגוג את החג הזה. קיוויתי שתהיה איזו שהיא דרך מכובדת, שהשרים יעשו מאמץ ולא יטרפדו ויטרפדו ויטרפדו.

אני קוראת לעם ישראל – אין חגיגות השנה, אין חגיגות. אנחנו הולכים לקיים טקס הפוך, לצערי, של כיבוי משואות. לא נתפס. לא נתפס. אני לא מצליחה לשיר את "התקווה" כבר חצי שנה. לא נתפס.

תסלחי לי, למה באסון אוסלו כיבינו משהו? - - -

סליחה, תוציאו אותו החוצה, תוציאו אותו החוצה. אני לא מוכן לזה - -

למה להוציא אותי? - - -

תצא החוצה, חוצפן.

אני לא מצליחה לשלוט בזה, וזה לא כי החמאס עשה את מה שהוא עשה - -

תתביישו לכם.

תתבייש אתה.

- - החמאס זה האויב הכי אכזר, וציפיתי מהמדינה שלי שתתכונן לאויב הזה אבל לא ציפיתי שהיא תטרפד החזרת חטופים הביתה. יש שם אזרחים שצריכים את ההצלה הזאת, חללים שזקוקים להצלה הזאת, ובינתיים מה שאני רואה זה שמדינת ישראל ונתניהו פשוט מעכבים בכוח ואני לא מצליח להבין את זה. תודה.

תודה רבה. אני מציע לכל אדם, גם לפוליטיקאים, בעיקר לפוליטיקאים, ללכת ולראות את סרט ה-vr, שמונה דקות על החטיפה ועל החטופים שנמצאים מתחת לאדמה בתוך מנהרה – זה מחריד, זה מצמרר. חברי כנסת שחוו את הדבר הזה, בשבת שעברה בשבוע שעבר אני חוויתי את החוויה הזאת וזה נורא.

אנחנו חייבים לעבור לנושא שלמענו התכנסנו - -

רגע, אני רק רוצה להגיד שנתנו לי לראות תמונה אחת – זה הרבה יותר גרוע מהסרט, הרבה הרבה יותר גרוע.

נכון. אני רוצה גם להגיד רק משפט אחד, אעשה את זה בקצרה. אני הבת של קית' סיגל שנמצא בשבי כבר המון ימים ולילות - -

את הבת של אביבה.

אני גם הבת של אביבה. כרגע אני בעיקר הבת של קית' ומחכה שהוא יחזור כי לאימא שלי יש לי אפשרות לתת יד, יש לי אפשרות לחבק אותה ויש לי אפשרות להגיד לה שהכל יהיה בסדר יום אחד ולאבא שלי לא.

אתמול נפגשנו עם שני שרים מהליכוד – אני יצאתי ברבע לשמונה מהבית שלי אחרי שפיזרתי את שלושת הילדים שלי למסגרות ואמרתי להם שגם היום אני לא אחזור הביתה כי אני הולכת לנסות לעשות הכל כדי להחזיר את סבא הביתה. הם שמעו את זה כבר כל-כך הרבה פעמים, והלכתי להיפגש עם שני שרים מהליכוד. אחד מהם, שאלתי אותו אם יש לו איזו שהיא ביקורת על מה שקורה כרגע בממשלה, עם מה שקורה עם זה ששבעה חודשים אבא שלי לא נמצא בבית ושהתקווה שלנו כבר נעלמת. התשובה שלו הייתה שהוא סומך בביטחון מלא על ראש הממשלה. שאלתי אותו למה הוא למגיע להפגנות של משפחות החטופים כדי לתמוך, להיראות בציבור? הוא אמר שהוא פוחד שיצעקו לו "בושה". השר השני שפגשתי אמר לי שרוח הציבור היא זו שמחליטה, ורוח הציבור לא רוצה עסקה.

שני השרים המכובדים האלה לא ראו את הסרטון של אבא שלי, זה לא היה מספיק חשוב. אבא שלי, שישב שם תחת איומים של רובה שמכוון אליו ואני יודעת את זה כי אימא שלי הצטלמה כמה וכמה פעמים לסרטונים האלה וזאת האווירה, של איומים, של כעס, של זעם, של שנאה ושל חזרה פעם אחר פעם עד שייצא הסרטון המושלם בעיניהם. הוא ישב שם והתחנן על חייו עם דמעות בעיניים, התבקש לספר על פסח שנה שעברה, שהוא היה בחיק המשפחה שלו ולפי המבט שלו בעיניים, לא נראה לי שהוא חושב שהוא הולך לראות אותנו שוב. והשרים המכובדים מהממשלה הזאת, לא היה להם מספיק זמן לראות את הסרטון של אבא שלי כי הם נורא עסוקים.

אז בושה לנו, בושה לממשלה הזאת, בושה לנבחרי הציבור וגם בושה לכל אחד ואחד מאיתנו שהם עדיין לא פה. אבא שלי ישב ודיבר בסרטון הזה והתחנן והתפלל שהממשלה שלנו תראה אותו ותבין באיזה מצב הוא נמצא ותעשה הכל כדי להחזיר אותו הביתה. אבל אין להם זמן לראות אותו, הם נורא עסוקים.

אני רוצה להגיד מילה: אני יושבת כאן עם הרשימה של ניר-עוז. אני מבקשת מממשלת ישראל לסגור עסקה השבוע ולתת לנו את יום הזיכרון. סוף סוף לשבת בשקט עם ה-38 נרצחים שאני הולכת איתם קרוב ללב כל היום, להתחיל לבכות אותם ולסגור את הסיפור הזה. פשוט אי אפשר, אנחנו עוד לא שם וזה בלתי, זה בלתי, שלא לדבר על הילדים שברכבת הרים לא מסוגלים לתפקד. הדור הבא – יש לי בת בצבא, היא בורחת, היא באסקפיזם מוחלט. כשהיא תבין שהמדינה בוגדת בה, אני לא יודעת איך היא תגיב או הבן בכיתה י' אבל הילדה הגדולה שהיא סטודנטית, היא מנסה ללמוד בבית והיא לא מצליחה. אי אפשר, אתה כל הזמן בחשיבה מה קורה שם, איפה סבא? מה איתו? מתי נדע בכלל משהו, אם נדע מתישהו?

אני דורשת מממשלת ישראל תשובות. שיחזירו לנו את מי שאפשר להחזיר, שנתחיל להבין מה קורה, מה עבר עליהם, מה עלה בגורלם ונסגור את הסאגה הנוראית הזאת. תודה.

תודה רבה. אנחנו נעבור לנושא. אנחנו מקיימים כרגע דיון בחתימות של שליש מחברי ועדת החינוך. את הדיון הזה יזמה חברת הכנסת נעמה לזימי וחתומים על הדיון הזה סימון דוידסון, יבגני סובה, משה טור פז ויסמין פרידמן.

לפני שאעביר את זכות הדיבור לנעמה – תראו, אני הגעתי ממדינה קומוניסטית, עליתי לארץ מברית-המועצות כמו ולדימיר. מה שקורה פה, בהחלטה הזאת, זה "העתק-הדבק" ממה שקורה במדינות דיקטטוריות. אנחנו חברי כנסת, ואני יכול לומר לכל מי שיושב פה שהרמיסה של כנסת ישראל קורית כל יום, שעה שעה, בצורה מאוד ברוטלית ולא דמוקרטית כי אם שרה במדינת ישראל מחליטה ללא שקיפות, ללא הצבעה של אף אחד, אף אחד לא יודע מה מנע את ההחלטה הזאת, אף אחד לא מגיע לדיון הזה מטעמה או היא בעצמה, לדיון בכנסת ישראל ושמים פס על כנסת ישראל וזה אומר ששמים פס על אזרחי ישראל בהחלטה של קיום המסיבה הכי גדולה של מדינת ישראל – יום העצמאות שלנו. בעיניים שלי זו החלטה הזויה שעושים טקס מהונדס, מבוים, עם כל מה שהם רוצים להכניס מבחינה פוליטית ומציגים אותו למדינת ישראל ללא קהל, לא בשידור חי, אין איזו ועדה שדואגת לטקס הזה, אף אחד לא יודע מה התכנים שהולכים לטקס הזה. אנחנו כמוכם, כמו כל מדינת ישראל נשב או לא נשב ונצפה בהצגה של מירי רגב. ואנחנו יודעים מה תהיה ההצגה כבר מראש – כלי פוליטי של מפלגת שלטון במדינת ישראל.

אנחנו קודם כל חייבים להאיר את הנושא הזה ואני מברך את נעמה ששמה את הנושא הזה על השולחן. גם את יוסי טייב, יו"ר הוועדה, שאישר את הדיון הזה, שלא נעים לקואליציה אבל אנחנו, כחברי כנסת, חייבים להאיר את הנושא הזה. זה לא נורמלי.

תודה שאתם עושים את זה.

פשוט לא נורמלי.

תודה רבה.

אז אני מעביר את זכות הדיבור לחברת הכנסת נעמה לזימי, בבקשה. אחרי זה, ולדימיר.

תודה סימון, תודה לך גם על שחתמת על דיון השליש. רק להגיד שכשמחתימים שליש ועדה, חובה לקיים את הדיון. אני יודעת שגם זה לא ברור ויש לנו כמה דיוני שליש חשובים מאוד שלא קוימו עד עכשיו. זאת אומרת, תקנון הכנסת בעצמו הפך להיות למשהו בסימן שאלה אז לכן, אני מתחילה עם התודה ורק להגיד שזה בתקנון דיון שליש.

היה קשה לשמוע כאן את הדברים, ואני חושבת שהם מתכתבים מאוד עם הבעיות שיש בקיום הטקס כמו שהוא, ואני באמת אפתח מהכתבה ב"על המשמר" מה-10 באפריל 1974: "הוחלט לצמצם את אירועי יום העצמאות. לא יערכו חגיגות בערב החג, הממשלה החליטה אתמול להפריד בין האירועים הציבוריים של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לבין יום העצמאות על-ידי העברת החגיגות הציבוריות בערב יום העצמאות ליום העצמאות עצמו." צריך לומר שאירוע שהיה לאחר המלחמה הכי קשה שהייתה לנו עד המלחמה הזאת, ואצלנו האירוע הוא אפילו כבד וחמור עוד יותר לצערנו הרב בגלל שהיה טבח, שנרצחו המון אזרחים בתוך שטחי ישראל ושנחטפו אזרחים ואזרחיות ועדיין נמצאים חטופים בשבי החמאס. זאת אומרת, האירוע הכי קשה שיש, ולא נעשה הדבר הכי בסיסי.

אני רוצה להגיד שהממלכתיות היא להתכתב גם עם הכאב הציבורי. המשמעות של הממלכתיות היא לא להיות עניין מנותק שלא רואה בשכול, בכאב, באירועים שישנם משהו שצריך רגע להתכתב איתו. לא נעשה איזה שהוא תיאום עם משפחות החטופים והחטופות, המשפחות השכולות. אולי שיח לוחמים פצועים/פצועות? משהו שאמור אולי לייצר איזה שהוא טקס שמתכתב עם הלך הרוח הציבורי. במקום זה, טקס ממלכתי הכי חשוב שיש בשנה הופך להיות טקס פוליטי לכל דבר ועניין, ואני רוצה רגע לדבר עליו: קודם כל, אני לא יכולה לנתק מההקשר, סימון, על זה שהיינו במחאה שלמה של שנה כנגד הפיכה משטרית. בסוף משטר הנאמנות שמנסים לכונן פה עומד עדיין גם בטקס הזה, בוודאי שכל מה שתיארנו לפני כן יותר כבד, יותר חשוב, יותר משמעותי אבל עדיין הקונטקסט ברור. אז קודם כל, קיום הטקס כרגיל, למרות המלחמה והחטופים; החלטה לקיים את הטקס ללא קהל; זאת אומרת, הממשלה אומרת טקס פוליטי, אני לא מוכנה לביקורת אז אני מונעת מהציבור להיות חלק מהטקס הזה.

מה שלי גרם לשלוח את הבקשה לדיון הזה כי באמת, אני רוצה גם להגיד שזה צורם, זה כואב, זה סמלי, זה חשוב. כל-כך הרבה דברים כרגע קורים שהם נוראיים כמו ההפקרות של הצפון, כמו אי קבלת עסקה, כמו הרבה דברים אחרים אבל הכתבה הזאת של ניר גונטז ומורן שריר ב"הארץ", של הניסיון לעשות טקס עם ריקוד שהוא פשוט גרוטסקי ומזעזע, של רקדנים בורחים מירי בין העצים בזירת הטבח, זה מה שתכננו לעשות בטקס. הניתוק הזה, העיוורון, החרפה. מי שנדמה לו שקיום הטקס הממלכתי הלאומי צריך לדמות את הטבח והאסון, שרקדנים יחלצו גופת חטופה מידי שוביה בריקוד? כל זה חזרות שהיו.

אני רוצה גם להקריא מתוך הכתבה עדות של אב שכול: "זה מוקדם מדי, זה גם גרנדיוזי מדי וזה יקר מדי", אומר לנו אב של אחד מנרצחי הטבח ב"נובה", שסירב להשתתף בצילומים. "אין בהפקה הזאת את מידת הצניעות אל מול האסון הגדול ביותר שידעה המדינה. סירבנו במשפחה להגיע ואנחנו לא היחידים. ברחתי מעיסוק בדבר הזה, אנחנו בשנת אבל. חלק גדול מהמשפחות סירבו לקחת חלק בזה, לדעתי אפילו רוב המשפחות. מי בכלל רוקד ושר בשנת אבל? ההפקה הזאת היא יריקה בפרצוף שלנו. לא רק שאנחנו מקבלים כמעט אפס תמיכה מהממשלה אלא שהיא עכשיו באה לרקוד על הדם של הבן שלנו פיסית, ממש על הדם שלנו, ועוד ביקשו מאיתנו שנרקוד איתם. פשוט בושה."

הכתבה הזאת, כפי שאמרתי, הסמלי הופך להיות הדבר שמלמד אותנו על הניתוק, על העיוורון, על האסון הלאומי הזה שנמצא בעצם על קיומה של הממשלה הזאת עד כה. ואני רוצה גם לדבר רגע על נהלים: אי מינוי ועדת השרים לענייני טקסים ואירועים משנת 2019, אם אני לא טועה, לא מינו את הוועדה הזאת. מה שקרה כאן, למה אני אומרת משטר נאמנות? הייתה אי אז שרת תרבות שקראו לה מירי רגב. ראתה כי טוב, יש לה במה אחת לשנה, לכל עם ישראל. אני רוצה להגיד לכם, תתפלאו, אני אדם מאוד ממלכתי בהווייתי. יש לי טקס עם המשפחה לשבת ולראות את טקס המשואות. אני אוהבת את הטקס הזה, אני ממש מחכה לו, לא השנה. אני מבינה בדיוק מה היא רואה כאקט פוליטי: הטקס הזה, שכל עם ישראל רואה בו כיום לאומי מספר 1, שכולנו צופים בו, אז להפוך אותו לפוליטי לחלוטין, לבטל את קיום ועדת הטקסים, שהיא ועדה ממלכתית, וזה הסיפור. זה טקס לאומי, ולהפוך אותו לטקס בטאבו של שרה לשעבר של משרד התרבות כשהטקס עובר איתה מתפקיד לתפקיד והיא עושה בו מה שהיא רוצה גם ביום הכי קשה בשנה בעת הזו, במנותק מכאב. כששמעתי את השיחה של עינב צנגאוקר, אימו של מתן החטוף, עם השרה, אמרתי: השם ישמור. מה קורה כאן? האימא הזאת צריכה להתחנן לקשב ולחמלה ולהבנה של שרה בישראל למה שכרגע עובר עליה.

ואני רוצה להגיד שבסופו של דבר, זה קו ישיר ומחבר בין הניתוק הזה, הניתוק הסמלי, העליון הזה, לניתוק המוחלט של הממשלה הזאת מהחובה האזרחית שלה לקבל עסקה, להשיב את החטופים והחטופות, לשקם את הצפון, לשקם את מערך בריאות הנפש, לדבר עם המשפחות, להגיע. כל הניתוק הזה, לפעמים צריך לראות איזו נקודה אחת שמהווה את כל הדבר הזה שאנחנו מרגישים כבר שבעה חודשים.

אתה יודע, סימון? לא מפתיע שלא הגיעו לכאן נציגי משרד ההסברה, נציגי השרה, נציגי התרבות והספורט – פשוט לא הגיעו, אתם מבינים? אין כנסת, יש רק ממשלה. אתם רואים פה איזה נציג קואליציה? גם את הוועדה מנהל נציג אופוזיציה. אין כנסת בישראל, היא פשוט הפכה להיות שפוטה של הממשלה, ומבחינתי זאת הפיכה.

נכון.

ממש זה. תסתכל על כל הכאב פה, אין מי שיקשיב לזה בכלל, שישמע. מישהו לא יכול לשבת רגע עם המשפחות ולהבין איך עושים טקס בצורה שתכבד את שימים הלאומיים לצד הכאב והשכול? לא מגיע לנו את הדבר הזה? זה לא דבר ממלכתי ביותר לעשות אותו? הישראלי ביותר? הממשלה הזאת היא נגד הישראליות, גם בקדושת החיים ובכל מה שקשור לערבות הדדית.

אני לא יודעת מה אפשר להוציא מהוועדה בצורה הזאת כי אין נציגי רשויות. כל הסיפור של פיקוח פרלמנטרי זה לדבר עם אנשים ולהגיע למסקנות אבל אין נציגי רשויות, אין נציגי קואליציה, וכדאי שגם אנחנו נתעורר על זה שאם לא נעשה פה דברים יותר משמעותיים, אנחנו סתם מציצים פה. אני רוצה להגיד את זה: כנסת ישראל הולכת לאבדון תחת הממשלה הזאת. תודה.

נעמה, תודה הרבה. אמרת דברים קשים אבל מה לעשות? זו האמת, אני מרגיש את זה גם כחבר כנסת וזה קורה בהרבה מאוד ועדות, ממש ביזוי של כנסת ישראל, חוסר הבנה שבסוף אנחנו אלה שצריכים לבקר את הממשלה, והממשלה לא רוצה שיבקרו אותה.

רק לציין לזכותו של יושב-ראש הוועדה הזאת שהוא כן בקואליציה, שהוא כן דואג לבקר את הממשלה וכן דואג לפעול לפי צרכי הציבור, אז יש גם חריגים בקואליציה הזאת אבל הם חריגים.

נכון. ושהחריגים ישמיעו קול יותר נוקב. אני רוצה להגיד שבעת כל-כך קריטית לאומית, לא קול חלש אלא קול נוקבל.

אני רוצה להעביר את זכות הדיבור לחבר הכנסת ולדימיר בליאק, בבקשה.

תודה רבה. באמת מאוד קשה לי לדבר אחרי כל מה ששמענו עכשיו אבל אני בכל זאת כבר אמרתי את זה לא פעם כאן, בכנסת, וגם במפגשים עם המשפחות, שאני רוצה לומר ואני מדבר גם בשם המפלגה שלי, שיש לנו מחויבות מוחלטת לנושא של השבת החטופים. אנחנו חושבים לאורך כל הדרך שזה הדבר הכי חשוב, הכי דחוף, ואנחנו נעשה הכל כדי שזה יקרה.

אני רוצה לברך את נעמה ואת כל היוזמים של הדיון הזה, וחבל שאין פה את נציגי הקואליציה ונציגי ממשלה. אני מסכים לחלוטין שזו בושה גדולה לכנסת וזה מסרס לחלוטין את יכולת הפיקוח הפרלמנטרי שלנו. תראו, כפי שסימון כבר אמר, אני עליתי לארץ מברית-המועצות, מרוסיה, בגיל 25, בדצמבר 98, ואחרי ארבעה חודשים חוויתי את יום הזיכרון ויום העצמאות הראשון שלי בישראל. הגעתי בגיל 25 עם מטען תרבותי שונה לגמרי מההוויה הישראלית. הדירה הראשונה שלנו הייתה בחולון, ואני זוכר שיצאתי בשעה שבע, בצאת יום הזיכרון לרחוב סוקולוב והסתובבתי וחוויתי לראשונה את המעבר הישראלי כל-כך, הבלתי נתפס, מיום הזיכרון ליום העצמאות, ומאז זה היום הכי חשוב בשבילי. אני כל שנה, אני חושב שעד 2019, לא פספסתי את טקס הדלקת המשואות. ומאז, למעט 2022, שבאמת היה טקס מאחד וממלכתי, אני באמת מרגיש שלקחו לי את הטקס. לקחו לי את הטקס, לקחו לי את החג, והשנה בייתר שאת עם כל מה שקורה, עם הניתוק הבלתי נתפס הזה של האנשים האלה, שהם באמת לא איתנו, הם לא מרגישים את הכאב, הם לא מרגישים את האחריות, בטח לא מרגישים את האשמה עם כל מה שקרה. אנחנו נבחרי ציבור, אנחנו עובדים או אמורים לעבוד בשביל הציבור, אנחנו אמורים לפגוש את הציבור, אנחנו אמורים להרגיש את הציבור. הממשלה שעושה טקס ללא קהל – אין לה זכות קיום. אתם לא רוצים לראות את הציבור, אתם מפחדים מהציבור – לכו הביתה. לכו הביתה. זה לא יכול להיות, אני כבר לא רוצה לדבר על כל הכללים שנשברו כאן, ששרת התחבורה אחראית על קיום הטקס. מה זה הדבר הזה? אבל אני כבר התרגלתי להכל. אם השר לשיתוף פעולה אזורי אחראי אצלנו על רשות החברות הממשלתיות אז מה אפשר לצפות? יש כל מיני דברים הזויים שקורים בממשלה הזאת ואני באמת לא יודע מה אנחנו יכולים להוציא מהדיון הזה אבל לפחות אנחנו עדיין יכולים להתבטא כאן ולהביע את הזעזוע שלנו ואת המחאה שלנו.

אתה אמרת שנצפה בטקס הזה? אני אומר את זה בכאב, שאני לא אצפה. זה לא הטקס שלי, לקחו לי אותו. הממשלה הזאת לקח לי את יום העצמאות שלי ואני אציין אותו בצורה אחרת, אני עדיין לא יודע איך - -

יש פה הצעה.

אתה מוזמן לכיכר.

אני יודע, אבל אני אציין אותו בצורה אחרת.

אנחנו נגיע כולם לכיכר החטופים, אנחנו נהיה איתם, וזה מה שצריכים לעשות.

והדבר שבאמת הכי כואב לי היום זה ששבעה חודשים אחרי הטבח הנורא ואחרי כל מה שחווינו פה בשבעת החודשים האחרונים, עצם העובדה שהאנשים האחראים על הטבח הזה, שהפקירו את החטופים, שהפקירו את מדינת ישראל, שהפקירו את ביטחון מדינת ישראל וממשיכים להפקיר אותו, שהם עדיין נמצאים בעמדות מפתח ויש להם את היכולת לחרב גם את יום העצמאות שלנו – זה הדבר הכי כואב לי. תודה.
שהכי כואב לי, שבעה חודשים אחרי הטבח הנורא, עצם העבודה שהאנשים שאחראים על הטבח הזה, שהפקירו את החטופים וממשיכים להפקיר אותם, שהם עדיין נמצאים בעמדות מפתח ויש להם את היכולת לחרב גם את יום העצמאות שלנו – זה הדבר הכי כואב. תודה.

אני יכולה לשאול מה ההיתכנות שלנו לעשות משהו, אם אנחנו נפגשים פה בצורה הזאת?

לגבי הטקס עצמו?

כן.

תראי, אנחנו לא יכולים לעשות הרבה. גם ההחלטה היא החלטה שצריכים לבדוק אם היא בכלל חוקית. לא כינסו את הוועדה בכלל.

אין את הוועדה, נכון, ויש על זה כמה כתבות ש - - - שקוף.

אני רוצה לשאול את זה דווקא בגלל האבא שהתפרץ קודם - -

הוא לא אבא, הוא...

הוא פעיל ליכוד.

סליחה, חשבתי שהוא משפחה שכולה. אני רוצה לשאול את זה כי אני כן חושבת שהוא משמיע קול שאני רוצה לשאול עליו משהו: אותי לימדו, אישה חכמה אמרה לי פעם: נעם, אין ואקום. במקום שבו יש ריק יופיע המוכר או הנוח או מה שמנחם, ואני חושבת שחלק מהסיבה שבחרו בטקס ללא קהל קשור בזה. אני הצהרתי והרבה הצהירו שלא נאפשר את החגיגה הזאת, וגם שההתאמות, כמו שאמרה השרה מירי רגב, ההתאמות האלה שהיא דיברה עליהן של לא לחגוג אלא לציין – התחושה היא שימסמסו את הדבר הזה שלנו. ימסמסו אותו, ואז מה זה "שלנו", נעם? לך יותר כואב כי את משפחה אז זהו, אנחנו ה"פארטי פופר" הלאומי? אנחנו מחרבים? זה מאוד מאוד מפחיד אותי שזה מייצר אנטגוניזם שגם ככה אנחנו מואשמים בו השכם והערב. ואז אני חושבת שההתכנסות הזאת סביב מדורת השבט שלנו, ואני מודה שלא צפיתי לאורך השנים בטקס הממלכתי, צפיתי בו פעם אחת כשבן הזוג שלי הנחה את הטקס, ג'קי פעם הנחה את הטקס ואז באתי וישבתי וראיתי גם שיש ממש התעסקות בטקס הזה. בעבר, הייתי בטקס האלטרנטיבי של ערבים ויהודים שמנסים למצוא מקומות אחרים משותפים אבל ברגע שהגיעו שזה ללא קהל ושמשתיקים לי את האפשרות להגיד את ההיפך ולטעון בעלות על הטקס הזה, החלטנו שאין ברירה אלא לברוא טקס. אני לא אקרא לו אלטרנטיבי, אני לא אקרא לו חלופי, אני אקרא לו ה-טקס. הטקס הזה הוא טקס שיהיה בסופו של יום בשוני, גם הזמנתי את כל חברות וחברי הכנסת - -

לא קיבלנו הזמנה.

אני שלחתי את זה בוואטסאפ אחד אחד.

לא קיבלנו, צריך לבדוק את זה.

אני קיבלתי.

אני אשלח את זה לכולם כמובן, זה חלק מהעניין. אנחנו עושים את זה משפחות ואזרחיות ואזרחים, כל מי שנמצא מאחורי הם אנשים של "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם" ובמקום שאנחנו נתחיל ללכת, אנחנו נעצרים. אנחנו אומרים שהעם הזה לא יכול להמשיך ללכת ולשדוד את ביטויי ההפקרה כדי להסב אותם לגבורה. גבורה תתרחש אחרי שנשיב את המדינה הזאת, אולי נקים אותה מחדש. ולכן, הטקס הזה באמפי שוני, שממומן מכספי תרומות לחלוטין, אפילו מטה המשפחות שנמצא בתל-אביב – אנחנו בכוונה אומרים שאנחנו רוצים לראות, איך אמרת, אילן? את מה שהציבור רוצה? השתמשת בביטוי מחריד של רוח הציבור, שהיא תקבע? אז אני בודקת האם לציבור יש עניין, והציבור מצביע בארנקים הרופפים שלנו. אני צריכה לא האמפתיה ולא את הנחמדות וגם לא את האופוזיציה כשאין פה קואליציה, אני צריכה את כולנו מגיעות ומגיעים. יש 1,400 מקומות שם, כרגע נשארו 200 כרטיסים. זה מימון המונים, אנחנו באין תקציב, ואני מתעקשת להיות ב"אין תקציב" הזה כי אני חושבת שהמדינה צריכה לתקצב את זה, המדינה שלי שנשדדה על-ידי אנשים שמפקירים אותנו יום יום, שעה שעה, היא צריכה לממן טקס. הטקס הזה מורכב לא רק מ - - - אני לא עוכרת ישראל. יהיו שם 12 משואות והוא מתכתב עם כל ההפקרה על גווניה השונים ומגוונים בכל שדרת הפיקוד הערכית אבל הוא גם מדליק משואה. בסופו של יום, אנחנו נדליק משואה אחת של ערבות הדדית, של פדיון שבויים, של תיקון עולם. עינב צנגאוקר – זוהי באמת משואת התקווה. אני לא רוצה להיות לעומתית, אני רוצה לברוא מציאות מתוקנת, ואני אומרת את זה לא כבת למשפחת חטופות וחטופים או כ"טרמפיסטית", אני אומרת את זה כאזרחית מודאגת, ואנחנו נברא את האלטרנטיבות בעצמנו. חברי הכנסת שלנו הוזמנו יוזמנו. משפחות השכול, משפחות החטופים, הרצוחים, משפחות העוטף מגיעות ונכנסות בחינם. כל תרומה – אם מישהו רוצה ואין לו כסף, כמובן תפנו אלי תמיד: 0523262011 – אפשר למצוא אותי בכל פלטפורמה. אף אחד לא לא ייכנס לטקס כי אין לו כסף והוא יהיה משודר בלייב, במימון שלנו, של אזרחים ואזרחיות. ואני מצפה שערוצי מדינת ישראל – 11,12,13, 14, כולם ישדרו את הטקס הזה. זה טקס אמתי שעובר דרך תעלת הלידה שמכירה באובדן ובהפקרה. אי אפשר לעבור אל הגבורה בלי לעבור דרך המציאות שבה אנחנו נמצאים כרגע, מציאות חרבה – מדינת ישראל נגד אזרחי ישראל.

קיבלתם תשובות מערוצי הטלוויזיה?

כל ערוצי הטלוויזיה מבינים התעניינות אבל זה לא אייטם. זה השידור הממלכתי, זאת המדינה שלנו. המדינה שלנו, שאנחנו מקימים, היא מדינה שמקוממת מלשון לקום, והיא נעצרת כדי להגיד: אנחנו נעבור דרך תעלת הלידה של ההפקרה. לא יכול להיות טקס שחוגג גבורה או מציין גבורה כש-132 נשמות מופקרות בעזה. לא יכול להיות, וזה לא כי אנחנו משפחות, זה כי אנחנו בני אדם ובנות חווה ואנחנו נסרב לקבל את זה. הטקס הזה צריך להיות ממומן על-ידי מדינת ישראל המתוקנת. כאן יתחיל התיקון, והוא יהיה עם קהל חי.

תודה רבה. אין לנו זמן, אני נתתי לכם בכבוד רב ובאהבה גדולה אבל אנחנו צריכים להגיע לסיכום. לפני זה, חבר הכנסת ירון לוי ואני חייב לסכם.

ממש בקצרה: אתמול נחשפתי לקריאה של עינב, אימא של מתן, להגיע לקפלן, והגעתי בשעה מאוחרת והייתי איתה. אני רוצה להגיד לכם שהפער בין מה שקורה בציבור למה שמתרחש בשטח זה פער מאוד גדול. יש כאן כוונת... מישהו תכנן את הדבר הזה בסופו של דבר. הייתי מציע לכל אחד שעבר שם ואמר שזו בושה לכל אותם אנשים שמוחים עם המשפחות, שיחבק משפחה אחת, שיחבק חיבוק. חיבקתי את עינב ו - - - כי ראיתי את הילדים שלי, ראיתי את המשפחה שלי. היא אמרה לי: תחזיר את הילדים שלי, תחזיר את הילדים שלי.

אני חושב שאנחנו צריכים להתחבר לדבר הזה, שזה הסגנון שלנו, של כולנו, של כל החברה בישראל. צריך להחזיר את החטופים ואת החטופות כי המדינה לא תיראה כמו שהיא הייתה אם הם לא ישובו הביתה.

לגבי העצמאות – אין לנו כאן עצמאות אם יש חטופים בעזה וצריך לדבר תכלס. כל ה"פייק" הזה והעציצים הירוקים מפלסטיק שהם שמים בטקס הזה עם חוסר הקהל והניתוק המוחלט הזה – אנחנו לא נהיה חלק ממנו. אנחנו אתכם, מברכים אתכם ואנחנו נמשיך עד שכולם יחזרו הביתה.

תודה, ירון. אני גיליתי עכשיו שיש פה נציגות של מזכירות הממשלה? זה נכון? יש לך מה להגיד? אתה רוצה להגיד משהו?

אני המשנה למזכיר הממשלה. בנימה אישית אני רוצה לומר שאנחנו נמצאים כרגע בימים של בין יום השואה שציינו אתמול לבין יום הזיכרון - -

אני אומר בנימה אישית שאנחנו נמצאים כרגע בימים של יום השואה שצוין אתמול, ויום הזיכרון בשבוע הבא, והמפגש פה אתכם בהחלט מעביר בי רטט ותחושה לא פשוטה בכלל. אני לא קובע מדיניות. אני עובד במזכירות הממשלה מזה הרבה שנים, אני יכול רק להציג בפניכם את החלטות הממשלה שגם מפורסמות לציבור, שמשקפות את הדרך שבה הממשלה קיבלה את ההחלטה והסמיכה את השרה מירי רגב לקבוע את מתכונת הטקסים. ההחלטות האלה מפורסמות. מעבר לזה, אין לי מה להוסיף ומה לומר.

יש לי שאלה אליך, ליאור: אם כל-כך חשוב הסמלים והטקסים, איפה הייתה הורדת הדגל אחרי ה-7 באוקטובר? איפה היה יום אבל לאומי, אם כל-כך אוהבים את הטקסים?

אני יושבת ומחכה.

אני רק רוצה להגיד, זה חשוב, שהגשתי בקשה לציון ה-30 יום, כשהיה - -

איפה הביקורים?

- - עוד באוקטובר, מתוך רצון שב-30, גם על-פי מנהגי האבלות של העם היהודי, יורד הדגל בכל המוסדות הממלכתיים. נאמר לי שזה לא יקרה אבל שוועדת הטקסים, שבסוף לא כונסה, תקבע את התאריך ואת יום האבל. הגשתי גם הצעת חוק כזו.

אני רוצה להגיד שזה לא קרה למרות מכתב רשמי שיצא מכם, שיהיה צעד אחר ולכן גם לא פיניתי אחר-כך כי אמרתי שאם אתם מוציאים לי מכתב שמשהו יקרה ואכן יהיה משהו, אין מה לנגח אז אני מחכה, אבל לא עשיתם את זה.

איפה הביקורים? איפה שיחת טלפון? לבקר את מי שחזרה מהשבי? הממשלה הזאת, בסופו של דבר, נמדדת במעשים ולא במכתבים ולא בניירות ולא במילים – במעשים. ובמבחן התוצאה אנחנו לא רואים את המעשים האלה ולא רואים את החטופים בבית.

מדוע הממשלה לא מינתה ועדת שרים לטקסים ואירועים? אמורים למנות אותה והיא לא מונתה כבר כמה שנים, למה?

רק הממשלה עוד לא הקימה את הוועדה. אני לא זוכר שבממשלה הקודמת לא הייתה ועדה, הייתה ועדה בראשות השר חילי טרופר בממשלה הקודמת - -

ועדה ממלכתית מקצועית אבל למה לא הקמתם בממשלה הזאת ומ-2019?

אני לא האיש לשאול את השאלה הזאת, זו לא החלטה שלי.

אני אגיש שאילתה.

אני רק רוצה לומר לגבי הטקס שאמרת – ישנה החלטת ממשלה נוספת שקבעה את המתכונת לציון אירועי הזיכרון שעברה בממשלה, בהקשר למכתב שנשלח אליך – נקבעה בממשלה החלטה שתתקיים מתכונת ביום השנה, יהיה טקס לאומי. יהיו שני טקסים: טקס ב-7 באוקטובר ויש טקס גם בשמחת תורה, נקבעה מתכונת לטקס עד כמה שאני יודע.

אני אסתכל. תודה.

בבקשה, דקה.

אדוני, בגלל שאתה היחידי שאפשר לפנות אליו פה, אתה הנציג היחידי, אני נטע מקיבוץ בארי, אבא שלי נרצח באותו יום ארור. אין טעם להוסיף ולספר על כל הדברים שקרו, כולנו מכירים את כל העובדות. אני עדיין יושבת ומחכה, אני וכל קיבוץ בארי, יושבים ומחכים שמישהו יכיר באבל שלנו בכלל, ואני מצפה שתעביר את זה לראש הממשלה שלנו, שפגשת בחורה מבארי והיא עדיין מחכה שיורידו את הדגל. נראה לי שאני, בתור אזרחית המדינה, מגיע לי שהמדינה שלי והממשלה שלי תהיה איתי ולא נגדי. כבר שנים היא נגדי באופן אישי, רודפת אותי באופן אישי, את הקיבוץ שלי, את האנשים שלי. לא נראה לי הגיוני שבמדינה דמוקרטית אזרח אמור להיות רדוף במדינה שלו אלא אם כן אנחנו גרים במקום אחר שאתה יודע, אני לא רוצה לנקוב בשמות אבל יש מקומות כאלה. אני לא גרה במקומות האלה, אני גרה במדינת ישראל.

עכשיו, תקשיב, מעבר לזה שאנחנו מחכים שיורידו את הדגל – תעזוב טקסים, זה לא מעניין אותי טקסים, גם ככה אני לא נמצאת בהם. קיבוץ בארי, ביקשו ממנו שידליק משואה מכיתת הכוננות, מרחלי בנאקוט ועוד חברים מכיתת הכוננות, גיבורים אמתיים אחד אחד, אנשים שהצילו נפשות ועוד הרבה מהארץ שבאו כשהמדינה לא הייתה שם. לא הייתה שם, ואני עדיין יושבת ומחכה שמישהו מהמדינה, כבוד ראש הממשלה, אולי אנשים אחרים, יבואו, יגידו משהו. עד היום לא פנו, לא טילפנו – כלום. להוריד דגל לא באו, להגיד שלום לא באו כי מפחדים כי זה לא נעים, כי אנשים יבואו אליהם בעצבים. איך אפשר שלא? 101 נרצחים, כל החטופים. אז אני אומרת: למה אתם יושבים ומחכים? מה זה הטקסים האלה, את מי זה מעניין בכלל הטקסים האלה? אני, בתור אזרחית במדינה, מגיע לי שהממשלה שלי לא תהיה נגדי, תהיה איתי כמו שאני הייתי איתה כל החיים, ואני עדיין אזרחית שומרת חוק, אני מצפה שראש הממשלה וכל השרים הנכבדים יטריחו את עצמם לבוא ולהגיד משהו, אפילו סליחה, משהו. זה לא יתכן הדבר הזה.

אז בא נתחיל בזה שהטקס הראשון יהיה הורדת הדגל לחצי התורן ונזכיר את השמות שלהם. המינימום שאפשר לעשות זה להזכיר את השמות שלהם, של כל הנרצחים והחטופים והאנשים שאינם.

נראה לי שאני אחכה לחינם בקצב הזה.

תודה רבה. אני נאלץ לסכם את הדיון - -

ב-13 במאי, ערב יום העצמאות, זה חשיפת המצבה של אלעד קציר, זה היום. המשפחה לא יודעת אם היא תוכל או לא תוכל לשאת את נפשה ולהגיע גם לאמפי אבל ב-13 במאי, ערב יום העצמאות, משפחות של חטופים וחטופות, של נרצחים ונרצחות, של מפונים ועקורים מבתיהם יקיימו טקס מתוקן שמציין את ההפקרה, את ההזנחה, את הסירוב שלנו לקבל את הפניית המבט והפניית העורף לעורף. את הניתוק של הממשלה הזאת ונקיים את הטקס הזה.

אני קוראת לחברי הכנסת ולכל הציבור לקחת חלק ולערוצים לשדר את זה ולייצר מציאות חלופית.

אנחנו נגיע.

אנחנו לא נאפשר להם לשדוד לנו את המדינה, היא שלנו.

תודה רבה.

הוועדה מודה לכל המשתתפים בדיון. הוועדה שולחת תנחומים למשפחות השכולות, איחולי החלמה לפצועים ומתפללת ומקווה לשובם במהרה של כל החטופים והחטופות והחיילים.

הוועדה מביעה זעזוע מאי הופעה בוועדה של השרה מירי רגב. ואני אמשיך ואומר: זה הזלזול הכי גדול שכנסת ישראל יכולה לקבל. ושכנסת ישראל מקבלת כזה זלזול, זה אומר שהאזרחים מזלזלים בכם. השרה מירי רגב היא הממונה על ביצוע הטקס, לא הגיע גם מישהו אחר מטעמה. הוועדה מזכירה שעל-פי תקנון הכנסת יש חובה על שר או מישהו מטעמו להופיע בישיבות הוועדות.

הטקס, כפי שאמור להיות, הוא החלטה של השרה מירי רגב בלבד. אין ועדה, אין שום שקיפות, זו החלטה לא דמוקרטית ומסתמן שהטקס יהיה פוליטי בלבד, דבר שלא יכול להתקיים במדינה דמוקרטית.

הוועדה מציינת כי בשנת 1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים, הטקס לא התקיים. היה מצופה שכך ינהגו גם השנה נוכח המצב שנוצר במדינת ישראל.

הוועדה מבינה את משפחות החטופים, שיציינו טקס אחר ומחזקת אתכם, טקס כיבוי המשואות. דווקא בזמן שאחדות העם חשובה, חבל שנוצר מצב של הפרדה והוועדה מתכוונת להצטרף לטקס הנ"ל.

לא יתכן לקיים אירוע יום העצמאות בזמן שהחטופים בעזה.

הוועדה דורשת להקים את ועדת הטקסים כפי שהיה מקובל עד 2019.

מה את רוצה להוסיף, נעמה?

אני רוצה להגיד על השאילתה, שהם לא עונים לשאילתות על למה לא הקימו את הוועדה לטקסים ואירועים, שתבקש את זה כמסקנות הוועדה, שיחזירו תשובה לוועדה.

הוועדה דורשת להקים את ועדת הטקסים.

ומצפה לתשובות על שאילתות שהוגשו.

אני מודה לכולם, וכולנו תפילה שיהיו בשורות טובות. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 10:08.