פרוטוקול של ישיבת ועדה
הכנסת העשרים-וחמש
הכנסת
43
הוועדה לענייני ביקורת המדינה
15/04/2024
מושב שני
פרוטוקול מס' 113
מישיבת הוועדה לענייני ביקורת המדינה
יום שני, ז' בניסן התשפ"ד (15 באפריל 2024), שעה 10:00
ישיבת ועדה של הכנסת ה-25 מתאריך 15/04/2024
המשבר בחינוך העל יסודי - היערכות מערכת החינוך לשוק העבודה המשתנה, דוח שנתי 71ב- דיון מעקב
פרוטוקול
סדר היום
המשבר בחינוך העל יסודי – היערכות מערכת החינוך לשוק העבודה המשתנה, דוח שנתי 71ב – דיון מעקב
מוזמנים
¶
כרמל קרני - סגנית מנהל אגף, משרד מבקר המדינה
רן ארז - יו"ר, ארגון המורים
סיגל פעיל - עו"ד, מייצגת את ארגון המורים
אוהד אלקבץ - סגן הממונה על השכר והסכמי עבודה, משרד האוצר
איתי לביא - רפרנט חינוך שכר, משרד האוצר
בתיה הררי - ראש תחום בכיר מקרו כלכלה, משרד ראש הממשלה
מירום שיף - יו״ר, הנהגת ההורים הארצית
עינב דלח - חברת הנהלה ור"צ על-יסודי, הנהגת ההורים הארצית
אבי סרוסי - סגן יו"ר, הנהגת ההורים הארצית
צופית גולן - סגנית יו"ר, הנהגת הורים הארצית
מרטין מינקוב - תלמיד
ליאב גולדנברג - תלמיד
שמואל לאו - עובד הוראה
יאיר וייגלר - מנכ״ל, עמותת מורים מובילים שינוי
אורית גור כהן - יו"ר משותף, מנהיגים – ארגון מנהלי בתיה"ס
אברהם תומר - מנהל מחלקת מדיניות חינוך, פורום קהלת
ניל נמיר - יועץ מדיניות מו״פ, המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח אזרחי
רן מלמד - מנכל, "נקודת מפנה" – המרכז לקידום מדיניות של רווחה כלכלית
יובל פרץ - עוזר מנכ״ל, תלמ"א – התוכנית הלאומית למצוינות באנגלית
עדית דובי סובול - רופאה בכירה, תנועת אימהות בחזית
רקפת ארליך רון - ראש תכנית המצוינים והוראה חוצת גבולות, המכללה האקדמית בית ברל
מרדכי בניטה - מרצה בכיר, בית הספר לחינוך, אוניברסיטת בן גוריון
איילת קציר - מייסדת שומרות על החינוך הציבורי
יוסף אבי יאיר אנגל - נציג משפחות החטופים
נופר בוכשטב - נציגת משפחות החטופים
אלון גת - נציג משפחות החטופים
גיל דיקמן - נציג משפחות החטופים
דן ניראון - נציג משפחות החטופים
רותם קופר - נציג משפחות החטופים
רינת קינן - נציגת משפחות החטופים
לילה מונדר - נציגת משפחות החטופים
רישום פרלמנטרי
¶
אסתר מימון
רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.
המשבר בחינוך העל יסודי – היערכות מערכת החינוך לשוק העבודה המשתנה, דוח שנתי 71ב – דיון מעקב
היו"ר מיקי לוי
¶
בוקר טוב, תודה רבה שבאתם, כמו שאמרתי, הוועדה הזאת לא יוצאת לפגרה. אגב, לא אנשי סיעתי.
היום יום שני, ז' בניסן התשפ"ד, אני מתכבד לפתוח את ישיבתה של הוועדה לענייני ביקורת המדינה בנושא המשבר בחינוך העל-יסודי, היערכות מערכת החינוך לשוק העבודה המשתנה, דוח מבקר המדינה 71ב, דיון המשך.
היום 192 ימים למלחמה, 133 חטופים – אני לא אוהב להגיד את המילה שבויים – שעדיין נמצאים בשבי מפלצות החמאס.
אני עומד מאחורי האמירה שלי בינואר, בתחילת ינואר, נדמה לי, ב-6 או ב-9 בינואר, לעצור הכול, להחזיר אותם הביתה. מדינת ישראל מספיק חזקה כדי להיכנס אחר כך ולעשות סדר בעזה.
לקח עשר שנים כדי לחסל את הטרוריסטים מאולימפיאדת מינכן. גם כאן ייקח זמן, אבל לחטופים אין זמן, אזל הזמן. אם הם לא יחזרו שלמים, חיים, וחלק אולי לא נדע, זה אבני ריחיים ואות קין על צווארה של החברה הישראלית לשנים רבות. כבר אין לי מילים. אני מודה שאני מעורב אישית בכל הנושא הזה, אבל לא רק זה.
הקריאה שלי מינואר הביאה עליי אמירות מאוד מאוד קשות בפן האישי, אבל זה לא מעניין אותי, אני נחוש ודבק בעמדתי. היה צריך להפסיק ולהחזיר, ועכשיו מדשדשים. בוקר טוב, המשפחות, בבקשה. בבקשה, יוסי.
יוסף אבי יאיר אנגל
¶
192 ימים עברו מאז ש-133 ישראלים תמימים נחטפו ועדיין נמצאים בגיהינום. אני דור שני לניצולי שואה. אבי הצליח לברוח מצעדת המוות אחרי שלושה וחצי חודשי צעידה מהחורף הקשה של תחילת שנת 1945 ואחרי שנתיים באושוויץ בירקנאו, ואימי שהייתה במחתרת בהולנד, הם הגיעו כחלוצים לפלסטינה, לארץ-ישראל, באפריל 1946. בדיוק שנה מבריחתו של אבי מהגרמנים.
אני אבא של יאיר, שנפל בעת שירותו הצבאי בשייטת 13 לפני 27 שנים, והסבא של אופיר אנגל, שהיה ב-7 באוקטובר אצל חברתו בקיבוץ בארי. שם באותו בוקר נורא לא היה צבא ולא הייתה מדינה שיגנו עליו ועל 1,300 ישראלים שנרצחו, נשחטו ונאנסו, ו-240 ישראלים תמימים שנחטפו בידי ארגון אכזר שגדל וצמח במשך שנים, בין היתר בסיוע הממשלה שלי, מה שנקרא היום "הקונספציה".
אופיר חזר לחיק המשפחה לאחר 54 ימים של גיהינום בשבי החמאסי, שבמהלכו הצלחנו לארגן לו אזרחות הולנדית, ומרגע זה ממשלת הולנד כולה, בראשותו של ראש הממשלה מארק רוטה, נרתמו לסייע בדרכים שונות להחזירו, ושמרו איתנו על קשר הדוק עד היום.
אופיר שוחרר לאחר שהשאיר את יוסי שרעבי מאחוריו, אביה של חברתו, שיחד נחטפו באותו בוקר. יוסי נהרג אחרי 97 ימי שבי, ואחיו אלי, שנחשב חטוף, איבד את אשתו ושתי בנותיו שנרצחו באותו היום.
לצערי איש בהנהגת המדינה לא היה איתנו בקשר לאורך כל התקופה עד עצם היום הזה. שם במעמקי המנהרות בעזה נמקים עדיין 133 ישראלים, כבר 192 ימים, ואין מושיע. וכאן משפחותיהם לא יודעות מנוחה, רק כאב וסבל בלתי נגמרים שלא ניתן לתארם.
חברי הכנסת, מדינת ישראל, המדינה היהודית העצמאית השלישית בארץ-ישראל, דוהרת לחורבן. הדמיון בין סוף תקופת החשמונאים, בניה של שלומציון המלכה, למדינת ישראל 2024 הוא מזעזע. אני מודאג מאוד שבעתיד הקרוב לא תהיה לי מדינה שבה יוכלו ילדיי ו-14 נכדיי לחיות.
מדברים על ניצחון מוחלט. איזה ניצחון? אחרי השואה של ה-7 באוקטובר, המשוואה של ניצחון מוחלט בהחזרת החטופים בסדר זה לא תתקיים לעולם. חכמים ובעלי ניסיון אמרו זאת כבר מהשבוע הראשון, כשהמשוואה נאמרה לראשונה על ידי ראש הממשלה וחזרו אחריו שרי ממשלתו. גם הסיסמה "יחד ננצח", כבר לא רלוונטית כשאתם עוסקים בחוק הגיוס המפלג ובכוח יוצרים מעמדות שאינם שווים בחברה הישראלית.
איך אפשר להסביר למשפחות שהמדינה שלנו מזרימה סיוע הומניטרי ללא גבול לעזה, מבלי לדרוש את החטופים שלנו בחזרה? מה יותר הומניטרי מהחזרת החטופים לחיק משפחותיהם?
ההסברה בחוץ לארץ על מה שקרה כאן ב-7 באוקטובר מדאיגה. מדאיג שראש הממשלה שלנו טוען שאין לו אף אחד בלשכה שיודע לחבר שתי מילים באנגלית, ולכן אין הסברה בחו"ל, ואנחנו מצטיירים כרעים הגדולים במאבק, ובעולם גואה אנטישמיות ברמות שלא הכרנו מאז מלחמת העולם השנייה.
לפני שבועיים קיבלתי הודעת ווטסאפ מידידה בהולנד: בהולנד המצב עם היהודים מאוד לא טוב, הייתה אימא הגר באמסטרדם שהבת שלה בצה"ל, שלוש נשים הגיעו לביתה וקיללו אותה שהיא רוצחת ילדים. בנוסף, הרביצו ליהודים, הורידו זמרת הולנדית מהבמה, מסעדה יהודית נסגרה עקב כך שיהודים פוחדים לגשת אליה ובמקום יש גרפיטי נגד יהודים, יש גם עיר שאוסרת על יהודים להופיע בתיאטרון. הלכתי לבדוק מי זאת העיר, העיר ליידן, עיר האוניברסיטאות של הולנד, אסור ליהודי להופיע על הבמה. מזכיר לך משהו? היא כותבת.
חלומם של הוריי שהגיעו כחלוצים ציונים ב-1946, אחרי ששרדו את השואה, להקים מדינה יהודית הולך ונעלם. אף אחד בהנהגת המדינה לא לקח אחריות כלשהי על השואה האיומה שקרתה לנו ב-7 באוקטובר. לא התנצלות, לא סליחה, כלום. כאילו נפל עלינו אסון משמיים ואין אשמים. האם ייתכן?
בשבוע שעבר הציג ראש הממשלה שהוא עושה הכול לשחרר את החטופים. כבודו, אם לא הצלחת לשחרר את כולם אחרי 192 ימים, אולי אתה לא מסוגל, ואולי כדאי לתת למישהו אחר לנסות?
חברי הכנסת, בשבוע הבא נציין את ליל הסדר. משפחות החטופים מקיימות ליל סדר בכיכר. אני מבקש להזמין אתכם להשתתף איתנו באירוע. ולמי שמסיבה כלשהי אחרת, לא מסתדר לו, אנא השאירו כיסא ריק עם תמונה של חטוף ותחשבו עלינו. תודה.
נופר בוכשטב
¶
אני נופר בוכשטב, אחות של יגב. זה אחי הגדול, בן 35. אנחנו יושבים כולנו במקומותיהם של חברי הכנסת. כל כך הרבה בני משפחה פה, כל כך מעט חברי כנסת, אני מודה לכם שלפחות אתם מקשיבים לנו.
יגב נחטף מנירים, מהבית שלו, ביחד עם אשתו רימון. היא חזרה אחרי 53 ימים. היא חזרה וסיפרה לנו על התופת שהייתה שם, היא סיפרה על התנאים ועל הקושי, ועל זה שהיא שמרה על יגב שם, שהם שמרו אחד על השני. היא חזרה והוא לא, ואני לא רוצה להיכנס למה היה שם.
אנחנו שומעים מחטופים שחזרו על התופת, על העינויים הפיזיים והנפשיים שהם עוברים שם, על הפגיעות המיניות, דברים באמת שקשה לי אפילו לחזור עליהם בקול רם.
אני כן רוצה לשתף בשבת הזאת, האחרונה שהייתה. אני כמו כולנו פה בארץ הייתי קצת בחרדה ממה הולך לקרות, מה יהיה, אבל בשעה 02:00 וקצת נפלה עליי כן תחושת בטחון, תחושה שיש מנהיגות, שיש מישהו אחראי, שיש מדינה שיודעת מה היא עושה, שיש לנו את הצבא הכי חזק בעולם, שיכולים להתמודד.
והשאלה שישר עלתה לי היא, מה קרה פה ב-7 באוקטובר? איך יכול להיות שהצבא הכול כך חזק הזה באותה השבת הפקיר את האזרחים שלו, הפקיר כל כך הרבה אנשים. אנחנו רואים את התוצאה, אנחנו רואים מה קרה. ההורים שלי באותה שבת, ההורים, סבתא, יגב ורימון היו בבית, הם למזלי ניצלו, יגב ורימון נחטפו. יגב עדיין שם. מאז עולה לי השאלה, איך יכול להיות שמדינה כל כך חזקה, צבא כל כך חזק, וזה מה שקרה. ואני שואלת אותנו היום, את כולנו, איפה המנהיגות הזאת שאנחנו כל כך צריכים אותה? איפה המנהיגות הזאת עכשיו?
ראינו שראש הממשלה והקבינט יחד עם אומות העולם מסוגלים לקחת את המדינה הזאת בידיים ולהוביל אותה קדימה. למה אנחנו לא מסוגלים להחזיר אותם הביתה? איפה הם כשאנחנו צריכים את היצירתיות שלהם? הם יכולים להחזיר אותם הביתה, הם צריכים לעשות את זה. זאת החובה המוסרית שלהם ושלנו כמדינה להחזיר אותם הביתה. 133 חטופים עדיין שם. יגב אחי, אבל עוד 132 חטופים, תינוק בן שנה, ילד בן ארבע, 19 נשים.
זה בלתי נתפס שאנחנו פה אחרי 192 ימים ושום דבר לא משתנה. תיכף פסח, חג החירות, אני לא יודעת אם נעשה אותו, כנראה שנלך לכיכר, נשב לארוחת ערב כי אנחנו לא מכירים משהו אחר, זה כבר הפך להיות הבית שלנו. אנחנו אומרים שהחיים נעצרו ב-7 באוקטובר, אבל מה זה אנחנו לעומת החיים שלהם שהם שם בשבי?
אנחנו לא יכולים לתפקד כל עוד הם עדיין שם, אנחנו צריכים אותם בבית, אנחנו צריכים את יגב בבית. 133 משפחות שלא מתפקדות אנחנו צריכים אותם חזרה איתנו.
אנחנו באמת חיים בחרדה גורלית, מה יהיה אם מישהו יבוא וידפוק לנו בדלת, כולנו פה יושבים ואנחנו יכולים להיות הבאים בתור, ולאף אחד אין תשובות בשבילנו מתי זה ייגמר, מתי הם יחזרו הביתה.
סליחה שאני קצת מאריכה. זה לא נתפס. אנחנו צריכים אותם בבית, ואנחנו צריכים שכל אחד פה יחשוב מה הוא יכול לעשות יותר כדי להחזיר אותם הביתה, גם חברי הכנסת, אבל גם כולנו כציבור, כמורים, ארגון המורים, אנחנו חייבים להיות יותר אקטיביים וחייבים לעשות הכול כדי להחזיר אותם הביתה. זה באמת כבר הרבה יותר מדי זמן. תודה רבה.
רינת קינן
¶
שלום. אני רינת קינן, דודה של שגיא דקל חן, שחטוף בגיהינום עזה כבר 192 יום. אתמול נכנסתי לקיבוץ בית רימון של הציונות הדתית בגליל התחתון. היה שם שלט בכניסה למען החזרת החטופים הביתה עכשיו. רק מה קרה לשלט? המילה "עכשיו" נגזרה משם. היא לא הייתה שם יותר. אני הייתי מזועזעת מזה, ואני חושבת שזה משהו שמשקף פה איזה דעה מאוד רווחת בציבור. זה לא דעה קיצונית, זה דעה רווחת שעכשיו זה לא חשוב. אין עכשיו. ואני שואלת, באמת? כלומר, זה סדר העדיפויות שלנו לבוא ולהגיד, אנחנו למען החטופים אבל עכשיו זה לא באג'נדה שלנו? עד מתי?
עכשיו כשנכנסתי פה לכנסת בבידוק עמדה לידי אישה עם בקבוק יין, היא אמרה שהיא עוזרת פרלמנטרית, היא אמרה שהיא הביאה את בקבוק היין להרמת כוסית. ואני שוב שואלת, הרמת כוסית? אנחנו חוגגים? מה אנחנו מציינים? איזה חרות? איזה חגיגות?
עד מתי? עד מתי נחכה להם? אנחנו כבר מיואשים. מילא אנחנו, מה הם שם בגיהינום חושבים? כלומר, מה הם חושבים עלינו? מה הם חושבים על המדינה? מה אנחנו נחשוב על המדינה שלנו? מה נוכל להגיד? מה נספר לילדים ולנכדים? תודה.
רותם קופר
¶
שמי רותם קופר. אני נולדתי וגדלתי בקיבוץ ניר עוז. אבי, עמירם קופר, בן 85, ואימא שלי, נורית קופר, בת 79, שניהם נחטפו ב-7 באוקטובר ביחד עם הרבה מאוד מקהילת ניר עוז. אני חושב שכבר שמעתם שבקהילת ניר עוז אחד מארבעה נרצח או נחטף, מקהילה של קצת פחות מ-400 תושבים. יש לנו כבר מעל 50 נרצחים וקרוב ל-70 חטופים. הרבה אימהות וילדים שוחררו, גם אימא שלי מאז, אבל אבא שלי ועוד יותר מ-30, הרבה מהם לא בחיים, 192 יום עדיין שם.
אלה כל מיני מספרים. בואו אני אעשה את זה שנבין קצת יותר במה מדובר. אני נולדתי בשנת 1966 בקיבוץ, והייתי בקבוצה שקראו לה קבוצת "שיבולים", עם עוד קבוצה דו-גילית, 16 ו-17 בנים ובנות.
אני אעבור סביב הסיפורים שלנו. אבא שלי, עמירם קופר, ואימא שלי, נורית קופר, שניהם נחטפו. אימא שלי שוחררה, אבא שלי עדיין שם. חבר קבוצתי בועז זלמנוביץ, אביו, אריה זלמנוביץ, נחטף, נרצח, כי הוא לא קיבל את התרופות שהוא צריך. הוא מת מרעב בייסורים של גוף ונפש. חברת קבוצתי דפנה, אימא שלה דיצה היימן נחטפה והוחזרה. בין קבוצתי רני מצגר, אביו יורם מצגר ואימו תמי מצגר, שניהם נחטפו. תמי הוחזרה, אביו יורם מצגר עדיין שם, הוא הופיע בסרטון התעמולה של החמאס ביחד עם אבי. הם הוחזקו באותו מקום, באותו חדר, באותה מנהרה ביום ה-55. בן קבוצתי היקר, אבנר גורן, נרצח, גופתו נמצאה בשדות, הוא היום קבור בקיבוץ ניר עוז. אשתו, מיה גורן, נרצחה במקום אחר בקיבוץ, גופתה בעזה. בן קבוצתי יפתח אצילי – אחיו, אביב אצילי מקבוצת הכוננות, נרצח, גופתו בעזה. אישתו, ליאת אצילי, נחטפה והוחזרה. בת קבוצתי הדס דן קלדרון, אימא שלה כרמלה דן, אחיינית שלה, נויה דן, שתיהן נרצחו, הן קבורות בעין השופט היום. ביתה סהר ובנה ארז נחטפו והוחזרו. אבא שלהם, עופר קלדרון, נחטף, והוא בעזה. יעל יהוד, שני ילדיה, דולב וארבל, נחטפו ומוחזקים בעזה. זה מקבוצה של 17 ילדים, שהיו בקבוצת שיבולים. יש קבוצות, אם הייתי עובר באותו סדר, היה הרבה יותר גרוע.
לקיבוץ ניר עוז הגיע טנק לשער, הסתובב וחזר. לא נורה כדור אחד של שום חייל. אני מתאר לעצמי שראיתם באייטם, זה היה לאחרונה ב-N12 ו-Ynet.
כל מיני אמירות שעושים מה שאפשר, אין לזה הרבה משמעות באוכלוסיית ניר עוז. אנחנו גם רואים התנהגות שאי-אפשר להסביר אם מישהו עושה כל מה שאפשר. למשל, אימא שלי חזרה ביום ה-17, זה לפני שנכנסו לעזה. מי שזוכר, היום ה-17 מה-7 באוקטובר, עוד לא נכנסו טנקים, זה היה החזר חד-צדדי בלי תמורה, אם אתה זוכרים את זה. היא עברה תחקיר של השב"כ. אני ישבתי באותו חדר. והיא סיפרה להם שהחמאס עושה מאמץ לתת להם תרופות, ושאבא שלי מקבל אולי שני שלישים מהתרופות שהוא צריך. להזכירכם, אבא שלי בן 85, זו אוכלוסייה שצריכה תרופות לבעיות כרוניות: לחץ דם, אי-ספיקת כליות, דברים מהסוג הזה. אלה אנשים שאם הם לא מקבלים את התרופות שלהם, הם כנראה לא ישרדו חודשים בשבי, ראה מקרה אריה זלמנוביץ', אביו של בועז זלמנוביץ', שנרצח בשבי. הוא הגיע פצוע, הוא שרד, אבל הוא לא קיבל את התרופות שהוא צריך. יש לו אוכל מיוחד, הוא מת ברעב, כי הוא לא קיבל את התרופות.
להזכירכם ביום ה-17 הוא היה חי, וביום ה-17 מדינת ישראל ידעה שנותנים להם תרופות, רק שאין בדיוק את כל התרופות שצריך. מה עשו עם זה? מה ראש הממשלה עשה עם זה? מה הקבינט עשה עם זה? מישהו פה יכול להגיד לי? שום דבר. לא משכו את האינפורמציה הרפואית מהתיקים. לא שלחו מטוס מחורבן או איזה - - - להצניח תרופות שם, כשידעו שהחמאס נותן להם תרופות.
אני אחד מארבעה אנשים שהעביר תרופות לעזה, ראיתם את זה בטלוויזיה. הצלחנו להעביר תרופות בלי שום עזרה של מדינת ישראל, אז כנראה שאם מנסים גם אפשר.
חבר'ה, זה קורה במשמרת שלכם, זה קורה במשמרת שלי, זה קורה במשמרת של כולנו. עוד יסתכלו עלינו דורות אחורה איך אנחנו הפקרנו וממשיכים להפקיר. עוד יסתכלו עלינו, הבנים שלנו, והבנים והבנים שלנו, ויהיה כתוב על זה. תתעוררו. תעזבו את הכנסת, תעזבו את הממשלה. אתם שותפים לזה, אני גם שותף לזה. כולנו נכשלנו.
אני מצטער להגיד לכם שאני כתבתי מכתב לביידן והחתמתי עליו 81 משפחות של חטופים, שאומר תכוון את ראש הממשלה שלנו, תעשה כל מה שאתה יכול להגיע לדיל שאתה חושב שהוא נכון. אני מתבייש בזה, זה איזה בגידה במדינה שלי, אבל החיים של אבא שלי יותר חשובים ברגע הזה. אני צריך ללכת לביידן כי הוא היחיד שמתנהג בצורה רציונלית כביכול...
(היו"ר ירון לוי, 09:54)
אלון גת
¶
שלום. אני אלון גת. אח של כרמת גת שחטופה בעזה, והבעל של ירדן שחזרה. כמו שאתם רואים, אנחנו מפורקים. אין לנו עוד כוח. אנחנו פה, ואני לא מבין מה קורה עם החטופים שלנו שעכשיו שם, איך הם סובלים. אנחנו פה ואנחנו מפורקים. תחשבו מה עובר עליהם שנייה-שנייה, על הסבל שהם עוברים.
כשחטפו אותי, את ירדן ואת גפן הבת שלנו וכיוונו עלינו נשק, אני יכול להגיד לכם שזה לא הדבר הכי נעים, כשדחפו אותנו לתוך אוטו והסיעו אותנו, אבל זה היה לכמה שעות. ירדן חוותה את זה ל-54 ימים. כרמל חווה את זה ל-192 ימים עכשיו. כל שניה מכוון לה נשק לראש עכשיו והיא מאוימת. מירדן אני יודע שכל שנייה שם זה סכנת חיים. כל שניה סובלים שם. כל שניה מתעללים שם.
והמחיר שעכשיו אנחנו מוכנים לשלם להוציא אותם, שלא התקבל על ידי החמאס, זה מחיר שלא היינו מוכנים לשלם לפני חודשיים. והמחיר שלפני חודשיים זה המחיר שלא היינו מוכנים לשלם לפני ארבעה חודשים. צריך להבין שעוד חודשיים אנחנו לא נהיה מוכנים לשלם מחיר שנהיה מוכנים לשלם בעוד ארבעה חודשים.
וכנראה גם שבסוף נגיע לעצירת הלחימה ולסיום הלחימה, כשאף אחד לא רוצה להגיע לזה לפני שסיימנו את חמאס, אבל המחירים רק עולים והאנשים מתמעטים שם. כל יום יש פחות אנשים שאנחנו יכולים להחזיר.
ועכשיו אנחנו פה בביקורת המדינה על החינוך. יש פה דיון שנוגע לחינוך. תחשבו רגע, אתם אחראים על ארגונים שקשורים לחינוך, איזה חינוך אנחנו מקנים עכשיו לתלמידים שלנו, לאנשים שלנו, למדינה שלנו, כשאנחנו משאירים אותם שם, ואנחנו יודעים שאנחנו רוצחים אותם יום-יום, כל יום שהם לא פה? אנחנו רוצחים אותם ברגע שהם לא פה. הם לא מוגנים והם נרצחים שם.
אני יודע שהרבה מכם עושים הרבה, אבל זה לא מספיק, אז אני מבקש מכם, הארגונים: כל יום תוודאו שאתם עושים את המיטב בשביל להעלות את זה במודעות ולעשות עוד צעדים שיחזירו את אחותי ויחזירו את שאר החטופים. כל יום שאתם קמים בבוקר, תחשבו מה עשיתם היום בשביל להחזיר את החטופים, כי זה אפשרי, כי אני ראיתי את זה קורה. אני ראיתי את ירדן חוזרת אליי עם גפן שמחבקת אותה. גפן קיבלה את אימא שלה, ואני קיבלתי את אשתי חזרה. וזה אפשרי. אנחנו רק צריכים להחליט שזה מספיק חשוב לנו. בואו נקבל את ההחלטה הזאת, ונתאמץ מספיק בשביל זה, כי היום אנחנו לא מתאמצים מספיק, זה לא קורה. תחשבו מה היום עשיתם בשביל שזה יקרה, היום. תודה.
גיל דיקמן
¶
קוראים לי "גיל", אני בן דוד של אלון, אני גם בן דוד של כרמל, שחטופה כבר 192 ימים. אני חושב שהדברים שנאמרו לפניי היו חזקים ונוגעים מספיק, כדי להבין כמה דחוף. אני מודה שזה היה כנראה צפוי, ובכל זאת אני קצת מתבייש שיש פה יותר בני משפחות של חטופים מאשר חברי כנסת. זה לא היה צריך להיות ככה. לנו אין פגרה, ולחטופים אין פגרה וגם לחברי הכנסת לא צריכה להיות.
אנחנו חווינו באמת לילות מזעזעים ומטרידים שבהם כולנו חששנו אולי לחיינו, חששנו לביטחון שלנו, היה לילה שלא ידענו איך נקום ממנו ואם אולי נהיה פצועים, אולי אנשים שאנחנו מכירים ייפגעו, אולי ישראל לא תיראה אותו הדבר, זה היה לילה של אימה, הלילה שבין מוצאי שבת ליום ראשון. החטופים בעזה חווים 192 לילות כאלה, כל לילה הוא לילה כזה, וכל שנייה היא שנייה כזאת שאי אפשר לדעת מה תביא השנייה שלאחריה. בכל רגע, כמו שאמר אלון, מוצמד נשק לראש שלךָ או שלךְ, וכל דבר נורא ואיום ככל שיהיה יכול לקרות. זאת המציאות שלהם שם. זה מה שמתארים אנשים שחזרו.
אנחנו יודעים היום שברגע האמת ישראל חזקה מספיק כדי לגייס את כל העולם מול הכוחות הרעים, מסתבר. אני לא הייתי בטוח בזה עד לפני 48 שעות, אבל אז חווינו את הלילה הזה וגילינו שהעולם מתגייס לצדנו כשהוא רואה שמולו יש רוע טהור. אירן תקפה אותנו, וישראל הצליחה לגייס קואליציה רחבה מאוד נגדה. יש לנו עכשיו קרדיט בין-לאומי וכוח אמיתי שלא היה לנו כבר חצי שנה. מה אנחנו נעשה איתו, עם הקרדיט הזה? אנחנו שוב נבזבז אותו, שוב נתמהמה ושוב נתבלבל בדרך ולא נציל חיים?
מדברים ומדווחים שהייתה פצועה אחת בסך הכול מהאירוע של יום שבת. ילדה, אגב בכיתה ב', שלא היה לה מרחב מוגן, ולדעתי, אלא אם השתנה משהו בשעות האחרונות, עדיין מטפלים בה ומנסים להציל את החיים שלה ברגעים אלה. אני מקווה ומייחל שיצליחו להציל את החיים שלה, אבל אני מבקש מכם לעצום רגע עיניים ולדמיין שאין רק ילדה אחת בת שבע שנפגעת עכשיו ושצריך להציל אותה, יש עוד 133 נפגעים מוטלים לפנינו במקומות שונים, חלקם מדממים ברגעים אלה, אחד מהם בן 86, אחד מהם רק חגג 80, אחד מהם תינוק בן קצת יותר משנה, חלקם אנחנו לא יודעים אם הם בחיים או לא, אבל אנחנו יכולים לגשת אליהם ולעשות את הדבר הבסיסי ולהציל אותם.
יש לנו עדיין את היכולת לעשות את זה, את רובם המוחלט. רובם עדיין בחיים, וכשאני אומר את המילים "רובם עדיין בחיים", יכול להיות שבעוד יומיים או שלושה המשפט הזה כבר לא יהיה נכון, אבל עדיין לא ניגשנו אליהם במשך חצי שנה כדי להציל אותם.
ראינו איזה הישג אדיר יכול להיות לישראל כשהיא מצליחה לגייס קואליציה ולפעול מתוך עמדה של כוח, אבל זה לא היה ניצחון, כי אנחנו עדיין בתוך ההפסד הכי עמוק שיכול להיות. העולם לא יהיה איתנו לאורך זמן אם לא נבחר בחיים, אם לא נבחר להציל חיים של החטופים שאפשר להציל ולהחזיר הביתה את מי שהמשפחה שלו, מגיע לה להיפרד ממנו.
אנחנו חייבים לשים את הדבר הזה מאחורינו, גם במחירים כבדים, כי אנחנו מבינים שלפנינו עוד זמן מאוד מאוד ארוך של התמודדות עם המערכה האזורית שנכפתה עלינו. המלחמה בעזה זה קצה הקרחון. אנחנו צריכים לדעת שאנחנו מצילים חיים, להציל את החיים של מי שאפשר, ואז לפנות לאתגרים המאוד מאוד משמעותיים שעומדים לפנינו.
אנחנו לא יכולים לחיות בתחושה המעיקה שאנחנו נמצאים בתוכה, בני המשפחות, ועכשיו גם עם ישראל, אחרי שנחשף בתחקיר של עובדה, שמדינת ישראל היא זו שמעכבת את המשא-ומתן, שמשיקולים פוליטיים לא מצילים חיים. איך אנחנו נוכל לחיות אם נדע שקיבלנו 134 ארונות כדי לשמור על כיסא אחד? אנחנו לא נחזור להיות אותה המדינה אם זה מה שחלילה יקרה, ואנחנו נמצאים בנקודה מכריעה שבה אנחנו יכולים לעשות את זה, לקבל עסקה טובה, וישראל חזקה מספיק כדי להגיע לעסקה כזאת, להחזיר הביתה בחיים את מי שאפשר, ולעבור לבנייה מחדש שלנו כחברה וכמדינה.
דן ניראון
¶
תודה רבה לחבר הכנסת לוי על ההזדהות ועל ההקשבה. הכנסת בפגרה, וכפי שהבטחת לפורום הזה של המשפחות, הוועדה שברשותך היא לא בפגרה ואתם ממשיכים לתפקד ולעבוד, והנושא היום הוא חינוך, אבל אני רוצה להשתמש בבמה שאתם נותנים בשביל להעביר מסר לאותו אחד שעומד בראש הנהגת המדינה ואומר: לא ידעתי, לא אמרו לי.
ברשותכם, אני אנצל את הבמה הזאת להגיד לראש הממשלה של כולנו: אתה כן יודע, אתה בזאת פוגע בביטחון המדינה, מסכן את קיומנו, ואני אפרט עכשיו למה.
אני בן הקורס של רון ארד.
דן ניראון
¶
רון סיים איתי בקורס, ולפני 37 שנים וחצי הוא נפל בשבי ארגון מחבלים. הייתה הזדמנות למדינת ישראל לחלץ אותו מהשבי. ההזדמנות החומצה, חלון ההזדמנויות נסגר והוא בחזקת נעדר. למרות שגורלו נחרץ, הוא אפילו לא מוכרז כחלל שמקום קבורתו לא נודע.
אור ליום אתמול יצאו עשרות רבות של לוחמי צוות אוויר לעומק השטח. אני לא יודע להגיד ואתם אולי לא תחשפו את זה, אבל אותו לוחם צוות אוויר כזה יכול למצוא את עצמו בעומק עירק נוטש, באיזה ארגון מחבלים שיעי, והוא מדחיק את זה שיכול להיות שבעצם, לא בדומה לרון ארד שהתפספס, אלא פה המדינה כמדיניות יכולה להשאיר אותו, וזה בסדר, כי יותר חשוב לנו "ניצחון מוחלט", סיסמאות חלולות של ראש ממשלתנו ושאר דברים.
אני מדבר פוליטיקה כי זה לא פוליטיקה, זה קיומנו. אני דור חמישי בארץ, אין לי מדינה אחרת ללכת אליה, והמדינה שלנו בסכנה קיומית. הנושא עכשיו הוא חינוך? לא. הנושא הוא הקיום שלנו.
וכשאמרת לנו, חבר הכנסת לוי, שאתם האופוזיציה, אין לכם מה לעשות, אז כל חברי הכנסת שומעים אותי והממשלה שומעים עכשיו: אתם מסכנים את קיומנו כמדינה.
גיל דיבר פה על בת דודתו, על אזרחים. אגב, כל ה-133 הם אזרחים, גם החיילים הם אזרחי המדינה, אבל אני רוצה לדבר על החיילים שהם נפלו בשבי בזמן שהם היו על הגנת המדינה. גם הם הופקרו, כי אם יש טנק אחד מול מאות, אז הוא מופקר. אבל אם יש לנו את עומר נאוטרה, שהוא הגיע כחייל בודד, והיה מ"מ טנקים, ויושב שם כבר חצי שנה, והוא בכלל לא ברשימות שבעסקה, האפשרות שהוא יופקר שם היא יותר חמורה ממה שגיל ציין פה.
חס וחלילה לא יהיו 134 ארונות, אלה יהיו כמה עשרות מקרים של רון ארד, של אנשים שלא ידעו מה עלה בגורלם. אב שלא ידע אם בתו הוברחה לאירן והיא שם במרתפים, ממשיכה לסבול כל חייה, הוא לא ידע מה עלה בגורלה. אלה לא יהיו חללים שמקום קבורתם לא נודע, אלא לא ידעו מה עלה בגורלם. ואז חס וחלילה לוחמים, לוחם צוות אוויר, יעבור לו בראש למרות שהוא מדחיק את זה, שהוא יוצא כדי להגן על המדינה מטילים שתוקפים אותה, ואם יקרה לו משהו חס וחלילה, אז יותר חשוב עכשיו סיסמאות, יותר חשוב עכשיו ליישב את גוש קטיף מחדש, יותר חשוב עכשיו לשמר קואליציה.
ואתם, חברי הכנסת, בראשות חבר כנסת מהאופוזיציה, צריכים לזעזע את המשכן הזה. אתם נבחרי ציבור, והכנסת הזאת שאמורה להיות הגוף שבוחר את הממשלה בהקמת קואליציה ושמבקרת את הממשלה, צריכה לבוא ולנער את כל מי שמנהיג את המדינה הזאת, ולהגיד לו: אתם מסכנים את המדינה בהתנהלות שלכם.
איך עושים את זה? אין לי תשובה קלה להגיד לכם, עצם זה שאתם יושבים פה ולא בפגרה, זה כבר איזה דרך, אבל עד עכשיו ניסינו, עברה חצי שנה, נכשלנו. כל אחד צריך להגיד לעצמו: אני הקטון צריך להגיד לעצמי שאולי לא הפכתי מספיק שולחנות, אולי לא עשיתי מספיק רעש, אבל מי אני? אתם חברי כנסת בכנסת ישראל, יש לכם במה, לוועדה הזאת בראשותך, חבר הכנסת מיקי לוי, יש סמכויות, ופעם אחת, פעמיים, יכולים לצפצף על הסמכויות שלכם ולא להגיע, להתייצב בפני הוועדה, למרות שזו חובתם, אבל לא לאורך זמן, וערוותם של אלה שמתנהגים ככה תיחשף בראשותכם.
אתם צריכים לנצל את סמכותכם, כל אחד ממקומו, אם אתה מהאופוזיציה ואם אתה מהקואליציה, בשביל להציל את המדינה הזאת מכיליון, וזאת הסכנה. אנחנו לא מדברים רק על עניין הומניטרי של בני 86, שיגוועו, או על תינוק ששרד או לא שרד, או על כמה חיילים שאנחנו נשאיר אותם לעסקה האחרונה וסנוואר ישאיר אותם עד שלא ידעו מה עלה בגורלם, זה גורל המדינה שלנו, הביטחון שלנו, זה חשוב לא פחות מהחינוך ומטיפול בחינוך ממלכתי. זה בנפשנו, וכמובן שזה גם חינוך.
וכשמשאירים כיסא לאליהו הנביא בשבוע הבא ולרון ארד, מי שמשאיר כיסא, הוא צריך לשאול את עצמו, האם אני יכול לחגוג חג חירות במדינה שבה מזלזלים בערך החירות של אזרחינו, 133 מאזרחינו, חלקם תינוקות, חלקם חיילים, כולם אזרחינו, ואנחנו נותנים יד להפקרות הזאת? כל אחד צריך לשאול את עצמו, כולל הוועדה הזאת, שהיא בעדנו כביכול ומקשיבה לנו. תודה רבה.
היו"ר מיקי לוי
¶
הוועדה הזאת, כמו שאמרת ואמרתי, לא יוצאת לפגרה. חברי הכנסת מסיעתי שנמצאים כאן לא יוצאים לפגרה. היום המליאה תיפתח בהצעת אי-אמון לממשלה הזאת. באמת אנחנו משמיעים את קולנו. אם יש למישהו הצעות נוספות, אנחנו נקנה אותן. אנחנו באים לעבודה בכל שבוע, אנחנו באים בכל יום. אנחנו מתרוצצים בין ההפגנות, משמיעים את קולנו. היום יש הצעת אי-אמון, המליאה תיפתח - - -
היו"ר מיקי לוי
¶
חקיקה והצעות לסדר. נו, ממש דחוף. ויש הצעת אי-אמון של מפלגת יש עתיד גם בממשלה, שתגיע. אנחנו נבחן מה עוד אפשר מבחינתנו לעשות. ננצל את כל התחמושת שיש בידינו, הכול מכול וכול. כבר בינואר אני אמרתי: לעצור הכול, להחזיר אותם הביתה. זה לא מעניין אותי. אחר כך נטפל.
דן ניראון
¶
כבוד היושב ראש, גם במחיר שיבואו אליך ויגידו: איך אתה מדבר ומה אתה מציע? אתה בעד הצלת המדינה שלנו, לא פחות.
היו"ר מיקי לוי
¶
אם אנחנו סוגרים את הטלפונים בבית באמצע הלילה, רק של אשתי עובד, כי מטרידים אותנו ומקללים אותנו, אבל לא אכפת לי. אני לא זז מעמדתי. עוד מישהו?
לילה מונדר
¶
נעים מאוד, אני ממשפחת מונדר מקיבוץ ניר עוז. הגעתי לוועדה הזאת כי הוועדה הזאת עוסקת בחינוך העל-יסודי, ואני עובדת בחינוך האנטרופוסופי בתיכון. חשוב לי מאוד להגיד שבמוסד שאני עובדת בו, ואני חושבת שברוב המוסדות, לא כל כך מבינים ומבטאים את מה שעובר על מדינת ישראל בשישה החודשים האחרונים.
אני מאוד צעירה, כמו שאתם רואים, ואני מרגישה המון-המון פחד במדינה שלי. אני לא חושבת שאני צריכה להרגיש את זה, ואני רוצה להגיד שכל התחושות האלו המון-המון ילדים בחינוך מרגישים, והם מאוד מפחדים לקראת השלב הבא בחיים, הם לא יודעים איפה הם הולכים להיות, איפה הם הולכים לחיות. בעיקר מאוד מפחדים מי יגן וישמור עליהם, כמו שאני מפחדת, כי לא שמרו על המשפחה שלי. תודה.
מאיר כהן (יש עתיד)
¶
רק לחזק את הדברים שלך, אדוני היושב ראש. לנו אין דילמה, אין לנו שום דילמה, אין מחיר. מבחינתנו לעצור עכשיו הכול ולהחזיר את האנשים האלה, הכול להחזיר את האנשים האלה. וכל מי שמדבר על ניצחון וקשקושים מהסוג הזה, יש דבר אחד, צריך להביא אותם הביתה.
כל אחד מספר מהמעגלים הקרובים, אני תמיד מדבר על השכנים שלי בדימונה, משפחת כלפון, ששגב בנם נמצא שם. אני מסתכל על המשפחה השמחה הזאת, היא כבר צללים של אנשים. הם לא מבינים למה מדברים איתם על מחירים, על השלב הזה והשלב השני. צריך עכשיו להחזיר אותם.
אני חושב שהרבה מאוד חברי כנסת, לא רק אנחנו חושבים כך. וכן, אתה צודק, אנחנו צריכים להשמיע את קולנו. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו להשמיע את קולנו בכל מקום, בכל הפגנה, בכל צעידה, בכל מקום. להתפלל לשלומם ולחזרתם. תודה.
היו"ר מיקי לוי
¶
המילה מוחלט מ"ניצחון מוחלט", שנכנסה לחיינו, פנים רבות לה. מבחינתי הפנים שאני רוצה לראות במילה מוחלט הם להחזיר אותם מיד הביתה. לא היום, כמו שאמרתי בינואר, לעצור הכול, וכמו שאמר חבר הכנסת כהן עכשיו, בתפיסת העולם של חברי סיעתי, לעצור הכול ולהחזיר אותם הביתה. אבני הריחיים שיישארו על כתפי החברה הישראלית, ואני אלך למילים יותר קשות, ואות הקין על מצחה, לא יעזבו אותנו לשנים רבות ולדורות.
מקבלי ההחלטות ומי שהצטרף לממשלה הזאת, ואני לא רוצה לדבר עכשיו פוליטיקה, כי אני לא נמצא כרגע על דוכן הנואמים במליאה עצמה, לא עושה מספיק, לא עושה מספיק ולא משמיע את קולו.
דן ניראון
¶
סליחה, אני גונב את רשות הדיבור, אבל שאלת מה עוד אפשר לעשות, אז כן, מאחור פה העלו רעיון, צריך לעצור את המדינה. והכוח של כל אחד מאתנו לעצור את המדינה, מבחינתי זה מרי אזרחי לא אלים. וטועה השרה רגב שמדברת שרוצים לרצוח את ראש הממשלה, חס וחלילה. יצא רוצח אחד מתועב מקרבנו ורצח לנו ראש ממשלה. חס וחלילה רצח, אלא לעצור את המדינה, ולכם יש את הכוחות לעשות את זה, יש לכם חסינות של חברי כנסת, לא מספיק לעמוד בהפגנה, ואז להתפזר. כבר נרמלנו גם את העניין הזה, ששומעים עוד הפגנה, שומעים עוד כמה הפגנות ושירים, וממשיכים הלאה.
לעצור את הכנסת פיזית, לנצל את החסינות שלכם כחברי כנסת, להשבית את פעילות הכנסת ואת המדינה, ועל ארנון בר דוד לעצור, ועל רן ארז לעצור את מערכת החינוך. המדינה לא יכולה להמשיך להתנהל מעבר לחצי שנה הזאת כאילו כלום.
אם שואלים עוד פעם, וחבר הכנסת כהן אומר: גם אני מדבר כבר חצי שנה, ואתה חבר הכנסת לוי אומר שכבר דיברת בינואר וזה לא עזר, צריך לעשות משהו אחר, אחרת המדינה הלכה פייפן.
היו"ר מיקי לוי
¶
תודה רבה. אני רוצה להודות לכם שוב שבאתם. מאוד קשה לשמוע אתכם, את האמירות. אני חושב שהבית הזה צריך להתבייש שעדיין אחינו לא חזרו הביתה. לא נרים ידיים, זה מה שאני יכול להבטיח. נעשה כל מה שצריך. תודה רבה. חג החירות לא יהיה חג חירות בלי הגעתם חזרה הביתה. אם הם לא יושבים בתוכנו בחג הזה, זה לא חג חירות בשבילי, ואין לנו למה לחגוג.
נופר בוכשטב
¶
אני רק רוצה להגיד תודה על המילים האלה. ואני כל פעם אומרת שזה כל כך מחזק אותנו כמשפחות לשמוע את זה, והלוואי שזה גם יחזק את אחד מהחטופים שם שישמע שנלחמים עליו, שיידעו שעושים הכול כדי להחזיר אותם, וזה שווה את הכול. תודה. תמשיכו לדבר ולעשות, וזה הכי חשוב שיש.
היו"ר מיקי לוי
¶
תודה רבה לכם.
קשה לעבור לנושא הבא, אבל נראה לי שהדוברת שלפני האחרונה קישרה את החינוך ואת הדורות הבאים לדיון הנוכחי, מה עושה מדינת ישראל בנושא החינוך העל-יסודי בהכנת הבוגרים לסיבוב הבא של החיים שלהם, איזה כלים היא נותנת להם כדי להכשיר אותם לסיבוב הבא של הצבא, איך היא מתייחסת אליהם. אין לי ברירה אלא לגשת לנושא הבא, כי בנפשנו הדבר. כל החינוך של הבוגרים העל-יסודיים תקול, תקוע. מדינה שלמה צריכה להתבייש, להתבייש. אני אומר לכם עכשיו מילים קשות, לאנשי האוצר.
הוועדה הזאת לפני שבועיים התחננה, ביקשה, שלחתי מכתב לראש הממשלה, שלחתי מכתב לשר האוצר, לא נראה לי ששר האוצר עסוק כולו בקבינט המלחמה. יש לו קבינט אחר שנקרא "החינוך העל-יסודי" לפתור. לא עשיתם מאמצים. כמה פעמים התכנסתם? רן ארז, בבקשה?
היו"ר מיקי לוי
¶
אתם מבינים איזה בושה וחרפה? התקשרתי, התחננתי, אמרתי שנתתי לכם שבועיים, לאנשי האוצר. תתביישו, תיכנסו לחדר, אני לא נכנס לעיקרי המשא-ומתן, תיכנסו לחדר עד שייצא עשן. לא מקבלים ציונים, לא נוסעים לטיולים, לא עושים כלום. במי אתם פוגעים? במורים? אתם פוגעים בנשמות הטהורות של הבוגרים, תלמידי התיכון. איזה בושה למדינה שלמה. שום דבר לא עובד פה.
מה ביקשה הוועדה? תשבו בחדר, תתכנסו. באמצע השבוע שעבר תחילת השבוע הזה, לפני שבועיים, אני מתעניין אצל כלל הגורמים אם ישבו, אומרים: לא, נקבעה פגישה. לא, נקבעה פגישה. בסוף מתברר שאפילו פגישה אחת לא. שר האוצר צריך להתבייש אני זועק את זעקתם של התלמידים. איזו בושה למדינת ישראל שזה שר האוצר שלה.
מי מהאוצר?
היו"ר מיקי לוי
¶
אתם בשבוע הבא, ואולי עוד השבוע, ראש אגף התקציבים, או הממונה על השכר, יגיע לוועדה הזאת, כי הוועדה הזו לא יוצאת לפגרה. לא ישבתם. אתם לא מתביישים? מילא הייתם באים אומרים: לא הגענו לכדי הסכמות. לא ישבתם אפילו. נתתי לכם 14 יום. איזה בושה. אני מתבייש בשם תלמידי העל-תיכוניים. אתם לא מתביישים? לא ניהלתם אפילו דיון אחד. מה אתם רוצים, שאני אביא את שר האוצר לפה? שאני אוציא צו הבאה לשר האוצר?
היו"ר מיקי לוי
¶
הוא הוזמן, הוא אפילו לא הטריח את עצמו. הוא הוזמן, שר החינוך הוזמן, המנכ"ל, הממונה על השכר. איזה בושה, תתביישו לכם.
אני זועק את זעקתם של התלמידים, לא של המורים. עם המורים תנהלו משא-ומתן. אז מי שולחים בלי לפגוע בכבודך? ככה אתם מתייחסים לכל הנושא הזה, לא אכפת לכם. לשר האוצר לא אכפת, לשר החינוך לא אכפת, הממונה על השכר, לא אכפת לו. אני הייתי שם, הייתי סגן שר האוצר, אני יודע איך אפשר לנהל. אלה מוותרים, אלה מוותרים, אבל לא ישבתם. אתם לא מתביישים? לא הזמנתם אותם לישיבה. ואני התחננתי אליכם להזמין אותם לישיבה.
אוהד אלקבץ
¶
אדוני היושב-ראש, אני אתייחס רגע. אני קצת אעמוד על דיוקם של דברים. ראשית, ישבנו, תיכף אני אסביר באיזה פורום, אני מניח שרן התייחס בתצורה שהוא התייחס, כי היה חשוב לו להגיד שלא ישבנו.
הוועדה ביקשה מאיתנו שני דברים
¶
היא ביקשה מאיתנו להיפגש עם רן ארז, ואכן אני נפגשתי איתו – תיכף אני אסביר מה היה בפגישה – וביקשה מאיתנו לדחות את הניקוי של המקדמות ואת הניקוי של השכר הראוי.
היו"ר מיקי לוי
¶
זה הוועדה ביקשה, וגם במכתב שלי לשר האוצר ולראש הממשלה ביקשתי לא לנקות עד אחרי החגים, עד ה-1 ביוני.
אוהד אלקבץ
¶
יפה. נענינו לבקשות הוועדה, וקבענו שהניקוי יהיה ב-1 ביוני, אפילו לא אחרי החגים אלא הרבה אחרי החגים. זה היבט אחד.
בהיבט השני, אני נפגשתי עם רן ארז לפגישה בארבע עיניים, כי כרגע אנחנו מצויים במצב שבו אנחנו נלחמים למען המערכת. גם האוצר, אולי באופן מפתיע, אפשר לומר, לדעתי ממש לא, נלחם לטובת המערכת. המלחמה שלנו היא לטובת מערכת החינוך, היא לטובת התלמידים ולטובת המורים.
גלעד קריב (העבודה)
¶
תוציאו את המילה "מלחמה" מהלקסיקון שלכם כשמדובר במערכת החינוך ובמורי ישראל. אין לכם מלחמה.
היו"ר מיקי לוי
¶
אדוני, אתה כנראה חדש אצלי, אצלי אין פינג פונג. רק חברי הכנסת, יש להם חסינות, אני לא יכול להשתלט עליהם. בבקשה להמשיך.
אוהד אלקבץ
¶
ברשותכם, אני מתייחס בצורה מקצועית. מילה לכאן או לשם זה לא העניין. אני רוצה להעביר לכם את מהות הדברים. אנחנו עושים הכול כדי שמערכת החינוך תקבל את כל הכלים, ואת כל הכספים ואת כל תוספות השכר.
היו"ר מיקי לוי
¶
בשורה התחתונה, ראש הממשלה, שר האוצר ואתם פוגעים בתלמידי העל-יסודי. זו השורה התחתונה.
אוהד אלקבץ
¶
לדעתי ממש לא. השורה התחתונה היא שלמרות שהגענו להסכמות מפורשות ב-31 באוגוסט, ואמר את זה הממונה על השכר ואמר את זה מנכ"ל משרד האוצר - - -
גלעד קריב (העבודה)
¶
ככה אתם מנהלים את משרד האוצר? הסכמות שאין להן פרוטוקול? זו הפעם השנייה שאתה בא ואומר שהיו הסכמות. אני שואל אותך שאלה פשוטה, ההסכמות ההלו מתועדות במסמך, בפרוטוקול, או בהקלטה? כן או לא?
גלעד קריב (העבודה)
¶
איפה סיכום הישיבה על ההסכמות? אני מחפש את הפרוטוקול. אתם מספרים לי על ישיבות עם מרכז השלטון המקומי. איפה הפרוטוקול או שאתם פרטץ'? זו הבשורה של משרד האוצר שאתם מגיעים להסכמות ואין להן תיעוד, ואז אתם מספרים חצי שנה שיש הסכמות? אתם פרטצ'ניקים. אם יש לך מסמך להראות, תראה לי את המסמך. ביקשתי אותו בפעם שעברה.
אוהד אלקבץ
¶
משא-ומתן על יחסי עבודה, בדרך כלל כזה, בוודאי שמסתיים לילה לפני שמתחילה שביתה כללית בכל התיכונים, כמו שנעשה אגב עם יתר הארגונים, מסתיים בישיבת הסכמות. כך נעשה עם הסתדרות העובדים הכללית החדשה, כך נעשה עם הסתדרות המורים, כך נעשה עם ארגון המורים, כך נעשה עם כל ארגון עובדים. הוא מסתיים בישיבת הסכמות.
אוהד אלקבץ
¶
אני עוד פעם חוזר ואומר, אנחנו נאבקים פה לטובת המערכת, חושבים שהכלים שאנחנו הגענו עם ארגון המורים להסכמה עליהם בדמות החוזים האישיים הם כלים הכרחיים שישפרו את המערכת, שיביאו מורים שהיום אי-אפשר לקלוט אותם במערכת, והם יוכלו לתת ערך נוסף לתלמידים בכל מערכת החינוך העל-יסודית.
הכלי הזה הוא כלי שקיים בכל ארגוני העובדים, כלי שקיים בכל המערכות הציבוריות. אין לו שום עניין ולא חצי עניין עם פירוק העבודה המאורגנת, הוא לא נוגע בעבודה המאורגנת, הוא בשיעורים מאוד קטנים, הוא לא פגע בעבודה המאורגנת בהסתדרות, הוא לא פגע בעבודה המאורגנת בשלטון המקומי, הוא לא פגע בעבודה המאורגנת בחברת חשמל ובנמל אשדוד, והוא קיים עשרות שנים בחלק מהארגונים הללו. זה כלי העסקה נוסף שאנחנו נלחמים עליו, ורוצים שהוא יהיה, כדי שהמערכת תעבוד יותר טוב.
לא זזנו כהוא זה מההסכמות לתוספות שכר המורים, חשוב לתת תוספות שכר למורים, אבל יש גם את הכלים המשלימים.
היו"ר מיקי לוי
¶
שנייה, חברת הכנסת פעיל. אני כל הזמן טועה בך, בגלל אבא שלך זכרו לברכה.
אני רוצה לקרוא לכם לפרוטוקול את התשובות שקיבלתי: שר האוצר, מנכ"ל המשרד והממונה על השכר לא ישתתפו בישיבה מפאת לו"ז עמוס והתחייבויות קודמות. לפני עשרה ימים הזמנתי אותם. אתם מבינים? לו"ז עמוס. שר החינוך בכלל לא הגיב. ככה נראה החינוך במדינת ישראל, ככה מדינת ישראל מתייחסת לחינוך.
אתם פוצעים את הדור הבא. הדור הבא פצוע גם מהקורונה, גם מהמלחמה, ואתם אחר כך רוצים שהוא ילך ויילחם. אתם, מדינת ישראל, האוצר, פוצעים את הדור הבא. אני אומר לכם את זה. לא מעניין אותי המשא-ומתן שלכם, מעניין אותי פתרון.
היו"ר מיקי לוי
¶
תקשיב טוב, אני אומר לך, אנחנו טוחנים פה מים. אני מרגיש שאתם עובדים עליי, אתם עובדים על הוועדה לביקורת המדינה.
אני איבדתי את העצבים שלי היום. אני פוגש תלמידים בחוץ. מה אתם רוצים שנעשה עוד? מה? מה? איזה יחס יש לשר האוצר לנושא הזה? הלו"ז שלו עמוס. הייתי שם. הממונה על השכר, הלו"ז שלו עמוס? תעשו לי טובה. אתם רוצים שאני אגיד לכם מתי אתם מגיעים בבוקר? תבואו לכאן, תתנו תשובות, תשבו איתם מסביב לשעון. ביקשתי מכם שתשבו איתם, תכניסו את עו"ד פעיל, תביאו את האנשים, פה ימינה, פה שמאלה. צלצלתי ישירות והעברתי מסר גם לעו"ד פעיל וגם לרן: בבקשה אל תפוצצו את המשא-ומתן, תשבו עד שעשן יעלה. ביקשתי מהם ברמה האישית, למען תלמידי מדינת ישראל. אני לא נלחם בשבילם, אני נלחם בשביל התלמידים.
היו"ר מיקי לוי
¶
אני לא רואה היגיון בהמשך הדיון הזה. אני הולך להביא את הממונה על השכר, תגיד לממונה על השכר. הוא יבוא לכאן. אנחנו נוציא היום זימונים, נראה מתי לוועדה יש אפשרות, כי אני מוגבל, הגבילו אותי בכמות הדיונים, אני מצדי לבוא כל יום, כל יום לבוא, אין לי חופשה, אנשי סיעתי לא יצאו לפגרה, לבוא כל יום כדי לפתור את הבעיה של התלמידים, ואתם לא עושים מאמץ, גם אתם לא מוותרים על כלום.
תעשו לי טובה, אתם פוגעים בתלמידי ישראל, בחינוך, בהכנה של הדור הזה לסיבוב הבא של החיים, ללוחמים העתידיים.
היו"ר מיקי לוי
¶
אני בדרך כלל לא מאפשר פינג-פונג והתפרצות בוועדה שלי, חוץ ממני ומחברי הכנסת, אבל קיבלת דקה וחצי.
איילת קציר
¶
דיברת על חוזים אישיים. העניין הוא שמערכת החינוך בנויה אחרת מכל משרד ממשלתי. אנשי החינוך פוגשים ביום-יום לא רק את התלמידים שלהם, הם פוגשים גם את ההורים, גם את הקהילה. זאת עבודה מאוד מורכבת. זה משהו שלא יכול להיכנס במסגרת של החוזים האישיים.
איילת קציר
¶
זה בכוונת מכוון פשוט להפריט את מערכת החינוך הציבורית. דרך אגב, זה לא קרה רק עכשיו, זה תהליך שקורה קרוב ל-19 שנים.
רן ארז
¶
כבוד היושב-ראש, דבר אחד קיבלתי ואני מתחייב, אני אומר שהטייס שדיבר אחרון הוא צודק, צריך לעצור את המדינה, לא רק בגלל השבויים, אלא בגלל כל מה שקורה. לא מפקירים רק את החטופים, מפקירים גם את החינוך, מפקירים את המורים, מפקירים את התלמידים. הגישה של נציגי הממשלה היא גישה לא נורמלית, היא לא מתאימה למדינת ישראל, למדינה שאנחנו כולנו צריכים להיות בלכידות מסוימת, בערבות הדדית. אין פה דבר כזה. צריך הכול להפריט, הכול להרוס, הכול חוזים אישיים, לבטל את החינוך הציבורי והממלכתי. זאת הגישה.
רן ארז
¶
לצורך זה הם מוכנים לעשות סחטנות כלפי המורים. מצד אחד אומרים: תקבלו תוספת כסף, אבל תסכימו לזה, תסכימו לזה, תסכימו לזה.
חוזים אישיים זאת הפרטת מערכת החינוך, פגיעה בעבודה המאורגנת, זה מה שהם רוצים, זה מה שהם רוצים.
ואכן במשך שבועיים לא היה שום משא-ומתן. אדוני, כדאי שנאמר את הדברים. במשך שבועיים לא היה כל משא-ומתן, למרות פניותינו למשרד האוצר ורצוננו לקיים את המשא-ומתן. ביום חמישי אחרי הצהריים, יום חמישי האחרון, לפנות ערב, פנה אליי, סגן הממונה, זה שדיבר קודם לכן וביקש פגישה בארבע עיניים.
רן ארז
¶
רגע. נפגשנו בארבע עיניים. אתה יודע מה הוא אמר לי, כבודו? הוא אמר ככה: אם לא תסכימו לחוזים אישיים, זה דיל ברייקר. אין הסכמות, אין הסכם, לא תקבלו שום דבר. ולא רק זאת, נוריד לכם מהשכר. על מה? על זה שלא יוצאים לטיולים הוא רוצה להוריד 5%. טיולים בכלל זה לא חובה. מורה שיוצא לטיול זו עבודה נוספת, הוא מקבל על זה שכר. עכשיו הוא גם רוצה להוריד שכר, כי לא יוצאים לטיולים. ממש הם לא מחפשים את הדרך לפתור את הבעיה. הם רוצים להחריף אותה.
מה שהם עשו כרגע, הם יצרו מוטיבציה עוד יותר גדולה למורים להיאבק. לא רק שלא נותנים לכם, אלא גם ניקח לכם. למה? כי אתם לא מסכימים לנושא עקרוני. הם הכניסו אותנו למאבק עקרוני.
גם אברהם אבינו, כשניהל משא-ומתן עם הקדוש ברוך הוא על סדום, ניהל משא-ומתן על מספרים: 50 צדיקים, 40, 30, עשרה צדיקים. היה משא-ומתן על מספרים. פה גמרנו את המשא-ומתן על מספרים, הוא בא ואומר: אני רוצה משהו עקרוני. אנחנו לא יכולים לקבל את זה. בעניין הזה אי-אפשר להסכים. הוא אומר: נכון, אני יודע שאתם לא יכולים להסכים, ולכן אין עסקה. דיל ברייקר.
סיגל פעיל
¶
אני רוצה להסביר את מילות הקסם. לארגון המורים, למורי החינוך העל-יסודי, יש חוזים אישיים. בתוך ההסכם ב-2011 יש נספח ו', יש נוסח של חוזה אישי, שנועד בדיוק לקלוט מורים או לקלוט מנהלים מעבר לשכר המוגן. יש גם ביטחון שכרי ויש גם ביטחון תעסוקתי, ומעבר לזה, המילים האלה שגם אוהד אלקבץ יודע שהן לא נכונות, כאילו צריך היום חוזים אישיים בשביל לקלוט מורים בתגמול יתר, יש את המנגנון הזה היום, אפשר לקלוט כל מורה בשכר יתר, טאלנט, כל מי שרוצים, אם הבעיה הייתה - - -
סיגל פעיל
¶
זה לא חוזים אישיים. מה שהם רוצים זה לא חוזים אישיים כדי לקלוט מורים בתגמול יתר. את זה יש. לארגון המורים יש את זה בתוך המנגנון. הם רוצים חוזה אישי שיהיה כתוב בו שלמורה אסור לשבות, אסור לו להתארגן, אסור לו לקבל את ההגנה הארגונית, ואפשר לפטר אותו באמצע השנה, למרות שאין לו מקום אחר ללכת, ושאפשר לשלם לו פחות מהשכר שיש בעוז לתמורה, ושהוא לא יצא לחופשות כמו חופשות בית הספר, ושזה יהיה עבדות. זה לא מורה, תהיה עבדות.
שאלתי אותו בתוך המשא-ומתן, למה זה כזה חשוב? יושב פה נציג פורום קהלת. ראיתי את זה בתוך המאמרים של פורום קהלת. זה מה שרוצה פורום קהלת לעשות, לבטל את החינוך הציבורי - -
סיגל פעיל
¶
- - לבטל את ההעסקה הציבורית, שמורים יהיו אלה שאסור יהיה להם להתאגד ולשבות.
אין מדינה דמוקרטית שבה זה נמצא. זה ההבדל בין החוזה האישי שמשרד האוצר מנסה לבלבל גם את ההורים, שהם פה בדין כדי להילחם את מלחמת התלמידים, ובצדק גדול. הוא מנסה למכור את המילים האלה "חוזים אישיים". זה לא נכון. החוזים האישיים האלה שפורום קהלת רוצה להכניס, וזה עניין פוליטי לחלוטין– פוליטיקה של החברה, זה לא פוליטיקה בתחום המדיני – זו האמת.
אנחנו הארגון הראשון שנכנס למשא-ומתן הזה, ועכשיו אומר שר האוצר: אני חייב להכניס את הרגל בדלת ולהכניס את הפרטת מערכת החינוך.
מה אנחנו צריכים עכשיו? אנחנו באמת צריכים עכשיו את זה? אגב, ולפטר מורה, זה מה שהם רוצים. לפטר מורה בלי מנגנון ההגנה שיש בעוז לתמורה. זה סוג החוזה האישי. זה להפוך את המורים לעובדי קבלן.
שאלתי אותו
¶
תסביר לי, איזה בעיה פדגוגית יש כרגע? איזה בעיה ניהולית יש כרגע במערכת החינוך שהחוזים האלה שלך, לא החוזים האישיים הקיימים, רוצים לפתור? עכשיו אנחנו רוצים לפטר יותר מורים? אין לנו מורים במערכת, אנחנו רוצים לקלוט עוד מורים, לקלוט עוד מורים בשכר יתר.
יש לך את המנגנון, אתה רוצה לדבר איתנו, רן אמר, על עוד חוזים אישיים כמו שיש לנו עוד כסף לעוד מורים, אתה רוצה לדבר איתנו על חוזים אישיים לטאלנטים? בטח, בוא נדבר על זה. אנחנו צריכים עוד מורים במערכת, אמרת לא, ולא ולא. אני קיבלתי הוראה מלמעלה, אמרת בשולחן המשא-ומתן. אני צריך את פורום קהלת בתוכו. זה בדיוק מה שאמרת. אמרת: אני צריך חוזים אישיים מהסוג הזה שסוף-סוף יהיה מורה בישראל שאסור יהיה לו להתאגד, שאסור יהיה לו לשבות, שלמנהלים אסור יהיה להתאגד ולשבות.
היו"ר מיקי לוי
¶
עו"ד פעיל, כל עוד נשמה באפנו, לא יהיה איסור התאגדות במדינה דמוקרטית. אני מכיר את הנישה הזאת, אני מכיר אותה היטב, וחברי הכנסת מכירים אותה היטב. אם רוצים להפוך אותנו למדינה אחרת זה סיפור אחר. כל עוד אנחנו דמוקרטיה, זה לא יקרה.
סיגל פעיל
¶
יש עוד דבר מאז הפגישה הקודמת שקרה, והיסטורית במשך עשרות שנים לא קרה. במקום לשבת איתנו לשולחן המשא-ומתן בוקר-לילה, בוקר-לילה, על כל הנושאים כולם, לפצח את זה - -
סיגל פעיל
¶
- - זה מה שאדוני ביקש, אנחנו רצינו, רן שולח מכתב אחרי מכתב, אחרי מכתב, המכתבים כבר לא נענים. במקום זה הממונה על השכר נתן הוראה, אפילו לא שלח הודעה לארגון המורים, נתן הוראה גם לנקות 2,400 שקלים. שימו לב, מדינת ישראל הקצית את הכסף הזה לטובת מורי העל-יסודי, הקצית את תוספת השכר הזאת, המורים עובדים מבוקר עד ליל, כולל מה-7 באוקטובר כל הזמן, במקום לשלם את הכסף הזה, לעשות איתנו הסכם, בואו נסכים על מה שאפשר להסכים, תשלמו את תוספות השכר האלה למורים ונתקדם לדברים האחרים, אמרתם: לא. למה? כי רן, אתה תקבל מה שאתה רוצה, כאילו הוא מקבל את תוספת השכר הזאת ולא מורי ישראל, ואנחנו לא נקבל מה שאנחנו רוצים, שזה הפרטת מערכת החינוך.
בנוסף, עוד גזרה נוספה מאז הישיבה הקודמת. קראנו בתקשורת ולא האמנו: ננקה מהמורים, שבסך הכול לא השבתנו עד עכשיו, החלטה של רן לא להשבית את הלימודים לתלמידים, לא להשבית את הבגרויות, לא להשבית את ההכנה לתלמידים, גם לא השבתנו את הטיולים. העבודה של המורה, כמו שאמרנו, יש תגמול נוסף מעבר.
סיגל פעיל
¶
לגבי הגזרה הנוספת, הגזרה הנוספת היא לנקות שכר, הוא נתן תג מחיר שזה לא חוקי, יש חוק שקובע שזה אסור. תג מחיר 5% משכרו של המורה בכל חודש, שבו הוא נותן ציון עבור כל כיתה, ו-2.5% משכרו של המורה, שעושה את כל העבודה שלו ולא יוצא לטיול. אני מזכירה שיש מורים שלא יוצאים לטיולים כי הם לא מסוגלים ולא יכולים, לא יורד להם שכר. השכר של המורה זה על העבודה שלו. השכר שלהם על טיול זה שכר נוסף.
אמרנו שאנחנו לא חושבים שזה לא קשה, אנחנו חושבים שזה קשה, המחיר נורא, אנחנו רוצים לשבת למשא-ומתן, אנחנו רוצים לשבת מבוקר עד לילה למשא-ומתן. אנחנו לא מוכנים להפרטת מערכת החינוך, אנחנו לא מוכנים לביטול החינוך הציבורי, אנחנו לא מוכנים שיהיו פה פחות ופחות מורים. שני מורים שרוצים לעבוד – אוהד אלקבץ יענה – לאחד אומרים: תקבל יותר שכר ממה שיש בביטחון השכרי, תקבל יותר ממה שקבוע בעוז לתמורה, בוא תעבוד, אבל גם יש לך ביטחון תעסוקתי, אי-אפשר לפטר אותך בלי ייצוג, אתה יכול להשתתף בשביתות, יש לך ביטחון שכרי וביטחון תעסוקתי, או מורה שתגיד לו: אתה מורה פגום, אתה עובד קבלן, אתה לא יכול להתאגד, אתה לא יכול לשבות, אפשר לפטר אותך בכל רגע רק עם שימוע, אין לך ארגון עובדים - - -
היו"ר מיקי לוי
¶
דקה. תענה לי, אוהד, על דבר אחד, בחוזים האישיים יש איסור התאגדות ואיסור שביתה? כן או לא?
היו"ר מיקי לוי
¶
ככל שזה תלוי בי ובחבריי, לא יהיה מצב שאתם תכניסו סעיף שאסור להתאגד. לא יהיה מצב כזה. אתם לא תהפכו את המדינה הזאת למדינה לא דמוקרטית, וזה מה שאתם רוצים לעשות. שמענו, קראנו על נושא איסור ההתאגדות הזה.
אוהד אלקבץ
¶
כשאנחנו מגדירים חוזים אישיים, אנחנו מגדירים חוזים אישיים שכלי ההעסקה שלא דרך ההסכמים הקיבוציים. ולמה? יש מגוון מגבלות בהסכמים הקיבוציים שהם לא רלוונטיים להעסקה מסוימת, לדוגמה השכר, דוגמה שנייה היא שבוע העבודה, דוגמה שלישית היא האפשרות להתנייד. מגוון כללים כאלה ואחרים שהם פשוט לא רלוונטיים. ולראיה, הכלי הזה קיים - - -
מאיר כהן (יש עתיד)
¶
לא. אני לא אתן לך. מותר לי להתפרץ לדברים שלך. החוזים האישיים של משרד החינוך שאני השתמשתי בהם גם כמנהל בית ספר וגם כראש עיריית דימונה דיברו על דבר אחד: 80% תוספת לשכר בסיס, זהו. מי שנקלט, כל הזכויות חלו עליו. מה שאתם מנסים לעשות, אדוני, ואני יודע את זה כי כשהייתי שר הרווחה הציעו לי כל מיני חוזים כאלה עם עובדים סוציאליים, ופשוט בעטתי אותם, גלגלתי אותם מהמדרגות. חבל מאוד שבמדינה כזאת, מאוד מורכבת, שגם קולטת עלייה, וגם נלחמת, וגם צריכה לטפל באנשיה, חבל שאתם מאמצים ולו קמצוץ אחד מהתפיסה המטורפת הזאת שבאה ואומרת: אנחנו נהפוך את עובדי מדינת ישראל, ולא משנה מי הם, לאנשים שחשופים לשיגיונות שלנו. לא ניתן לך לעשות את זה.
עד עכשיו לא כל כך הבנתי את הנושא - - -
מאיר כהן (יש עתיד)
¶
לא. אני קצת מבין בחוזים אישיים, ואני אומר לך שהייתי שר, ניהלתי משא-ומתן בשביל העובדים הסוציאליים - - -
אוהד אלקבץ
¶
לכן אני רוצה לתת את הדוגמה של העובדים הסוציאליים. תן לי. הרי ניהלתי גם את המשא-ומתן עם העובדים הסוציאליים.
מאיר כהן (יש עתיד)
¶
אני מסיים בעוד דקה. מה שאני מציע הוא דבר כזה: אני תומך גדול בדרישות של המורים, אני רק מבקש מהמורים דבר אחד, היות שגם ניהלתי בית ספר 27 שנים, מה לעשות – אני התגייסתי עם בר-כוכבא, אני ותיק – רק דבר אחד, תנסו להוציא מהסנקציות שלכם את הנושא הזה של הציונים ודברים שפוגעים בתלמידים. אתם רוצים את התלמידים אתכם, תהיו מספיק חכמים כדי לנהל מאבק שבו הילדים לא יהיו הנפגעים. הילדים האלה סבלו מספיק, אבל אתם צודקים באלף אחוז. גם אני, ובוודאי גם היושב-ראש, הוא אמר את זה, וכל חבר כנסת וחברת כנסת שיש להם עיניים בראש צריכים להתנגד לכל ניסיון להעסיק מורים, גם סוורים וגם עובדי ניקיון – להעסיק אותם כששוללים להם את הזכויות שלהם.
אוהד אלקבץ
¶
מכובדיי חברי הכנסת, גם לי חשוב שאתם תבינו, גם חשוב שכל מי שנמצא פה יבין, וכל מי ששומע אותנו יבין, ואם אני לא מצליח לסיים, אני לא מצליח להסביר אפילו.
אני אחזור להתחלה. אדוני היושב-ראש, ביקשת מאיתנו שני דברים, קיימנו את בקשתך לפי מה שאני מבין, גם ביקשת מארגון המורים להפסיק את העיצומים, והעיצומים נמשכו ורק החריפו.
חבל ששר הרווחה לא שומע אותי, כי דיברתי איתו רבות כשהוא היה שר הרווחה, ועשינו את הרפורמה בעובדים הסוציאליים. גם שם נלחמנו על הרבה מאוד צעדים שיקדמו את מערכת הרווחה, ועשינו רפורמה מאוד משמעותית, שכללה - - -
אוהד אלקבץ
¶
מצבם הרבה יותר טוב אחרי הרפורמה.
- - - שכללה לצד תוספת השכר הרבה מאוד כלים, כלים דומים יש גם במשא-ומתן שלנו עם מערכת החינוך. העולם של החוזים האישיים, כמו שאמרתי, זה משהו שהופיע בדוח דוברת, אין לזה שום קשר לפירוק העבודה המאורגנת, זה בשיעורים מצומצמים, וזה כלי מאוד מאוד חשוב ומאוד הכרחי למערכת. הוא מאפשר לנמל אשדוד לפעול יותר טוב, הוא מאפשר לשלטון המקומי לפעול יותר טוב, הוא מאפשר למשרדי הממשלה, והוא מאפשר גם למערכת החינוך.
גם בהסכם עם הסתדרות המורים, הגענו להסכמה שיהיו מורים שיועסקו בחוזים אישיים בבתי הספר היסודיים, בחטיבות הביניים. זה כלי העסקה שמאפשר העסקה גמישה יותר, נותן אפשרות להעסיק בבתי הספר אנשי חינוך בתצורות שונות שהיום, דרך ההסכמים הקיבוציים, המאוד מאוד קשיחים, זה בלתי אפשרי, ואין לזה קשר להיבטים של פיטורים ולהיבטים שקשורים לעבודה המאורגנת, זה בכלל לא מתקרב לעולם של העבודה המאורגנת.
היו"ר מיקי לוי
¶
ארגון ההורים, דקה אחת בבקשה. ראיתי את הבעת פניה של עו"ד פעיל כשאמרת שאתם לא אוסרים על התאגדות. אני מטיל ספק.
כשאמרת שאני ביקשתי, אתם לא עמדתם בבקשות של הוועדה. אמרתי שתשבו שבועיים יום אחרי יום. ביום חמישי, כדי לעשות וי, בגלל שפניתי אליכם ברמה האישית, הזמנת את רן לדבר בארבע עיניים. זה לא ניהול משא-ומתן. ואני ביקשתי. אמרתי שזה לא אני אישית, הוועדה לא מבקשת, אלא דורשת. אתם, הרשות המבצעת. הרשות המחוקקת שיושבת פה אחראית עליכם, אתם אמורים לבצע את מה שהרשות המחוקקת אומרת, ואתם לא ביצעתם, לא אתה, לא המנהל שלך, הממונה על השכר, ולא השר שלך – אף אחד. ובסוף הם שולחים לי איזה פיסת נייר שהם לא מגיעים. למה? כי לא אכפת להם מתלמידי ישראל, לא אכפת להם מהדור הבא שאמור ללכת להילחם. לא יהיה מצב, ככל שידנו תאפשר זאת, וגם בסיבובים הבאים, לא יהיה כאן מצב שאתם תאסרו בחוק על התאגדות, אלא אם כן תהפכו את המדינה ללא דמוקרטית. היה ניסיון לעשות את זה בשנה האחרונה, להפוך את המדינה ללא דמוקרטית עם המהפכה שרצו פה להביא. אני נורא מצטער שאני עצבני היום. בבקשה חבר הכנסת.
היו"ר מיקי לוי
¶
אני תחת ההשפעה של הדברים הקודמים של החטופים. אני מבקש סליחה. אני כבר אומר: תרשמו ב-1 במאי דיון נוסף.
היו"ר מיקי לוי
¶
כן, מאוד סמלי. אני אזמין את השר, אני אזמין את הממונה על השכר. אני אומר לך: תגיד לממונה על השכר. זה מספיק זמן, אפילו אם אתה מקזז את ימי הפסח. תשבו איתם.
היו"ר מיקי לוי
¶
תשבו איתם למשא-ומתן. אל תרים טלפון לרן ארז ארבעה ימים לפני הדיון בוועדה. אני פונה עוד פעם לראש הממשלה, יש לו הרבה על הראש, אנחנו במלחמה, עברנו השבוע אירוע קשה.
גלעד קריב (העבודה)
¶
אתה יודע מה זה לעבור מקיסריה לווילה של פאליק, ואז לחזור מהווילה של פאליק, לחזור לקיסריה? אתה פעם בכל שבוע עברת דירה? אתה יודע כמה זה קשה? אני פעם בעשור מנסה לעבור ולא מצליח.
היו"ר מיקי לוי
¶
תודה. כבר קבעתי את הדיון הבא ל-1 במאי. אני לא אעזוב אתכם, הכנסת לא תעזוב אתכם, הוועדה לא תעזוב אתכם, אני לא מוכן לקבל את התשובות שלכם. נתתי לכם 14 יום. ביום חמישי אתה מתקשר לרן ארז ואומר לו: אני מזמין אותך לשיחה בארבע עיניים? זה ניהול משא-ומתן? זה ניהול משא-ומתן? תסבירו לי, אני הייתי אצלכם, אני יודע מה זה ניהול משא-ומתן. גם כשאני הייתי שם היה איום בשביתה ופתרנו אותה. ולפני שנתיים, בממשלה הקודמת, גם היה איום ופתרנו אותו. אפשר לדבר, אבל אתם לא מדברים, אתם הולכים בפורמטים ידועים מראש: איסור שביתה וכל מיני דברים כאלה. זה לא יקרה, לא יקרה במדינה דמוקרטית. אתם לא תעשו לנו את זה. אני עוד פעם מבקש סליחה, אני פשוט לא מאמין על עצמי שאני מאבד את העצבים. בבקשה, חבר הכנסת קריב.
גלעד קריב (העבודה)
¶
לפני שאני אתייחס, אני רק רוצה בהמשך לדבריך, סגן הממונה, להבין, כי יש לי קצת פרטים לגבי מה הכנסתם בסוף בהסכמים עם הסתדרות המורים. זה רחוק מההסכמות שאתה מדבר עליהן שהגעתם עם ארגון המורים. שם אין מנהלים בחוזים אישיים, האחוזים הרבה יותר נוחים. בוא תספר לנו גם כמה ממשתם את הסעיף הקריטי הזה. כמה מורים נקלטו בהסתדרות המורים ביסודי ובחטיבות הביניים עם הסעיף המהפכני שמאפשר לכם לתקן את מערכת החינוך?
אני מבקש לדעת, ברשותך, באיזה הסכמים קיבוציים, ואני לא מדבר איתך על ההסדרים שקיימים כבר הרבה מאוד שנים לגבי עובדי המדינה, חוזים מיוחדים וכו', אני מבקש לדעת מה ההסדר הקיים בהסכם העובדים הסוציאליים האחרון לגבי חוזים אישיים.
גלעד קריב (העבודה)
¶
אדוני, מה שקורה כרגע לא נהוג. תן לי רגע לסיים. השאלות האלה נשאלו על ידי גם בדיון הקודם. אנחנו בכל זאת בוועדה בכנסת. אני מבקש, אדוני, לקבל מסמך מסודר מהאוצר, מהממונה על השכר בימים הקרובים, של פירוט כל ההסכמים הקיבוציים שנחתמו בחמש השנים האחרונות, שיש בהם מנגנון של חוזים אישיים, עם פירוט. אני רוצה ללמוד, לא רוצה לדבר סתם. חיפשתי עכשיו את המידע באתרי האינטרנט שלכם, אני לא מוצא אותו.
גלעד קריב (העבודה)
¶
מי שהזכיר עובדים סוציאליים לפני רגע זה אתה, לא אני. אתה הזכרת לפני רגע את עובדי מערכת הרווחה, אז אני רוצה להבין, כי אני באמת קשוב לכם. יכול להיות שתשכנעו אותי, שאני צריך לדבר עם נציגי ארגון המורים ולומר: חברים, אני מסכים אתכם ב-א', ב' ו-ג', לא מסכים אתכם בנקודות אחרות.
אני מבקש, זה התפקיד שלכם – אני יכול רק לבקש מארגון המורים מידע, הם לא חייבים למסור לי מידע, אתם חייבים למסור לי מידע – אני מבקש שתניחו על שולחן הוועדה, אם היושב-ראש מסכים, מסמך מסודר. ואל תלכו לי למנגנונים שכבר קיימים עשרות שנים של חוזים מיוחדים לעובדי המדינה. איפה בהסכמים הקיבוציים שנחתמו בשנים האחרונות נכנס מה אחוז העובדים? האם מדובר בעובדים שיש להם רק תוספת שכר במסגרת חוזה טאלנט או שהם בעצם לא חברים בארגון העובדים? מה מותר להם ומה אסור להם? ואז נמשיך לדבר.
גלעד קריב (העבודה)
¶
אין הסכמות. אין הסכמות מסיבה פשוטה, כי זו מדינה מסודרת, זו מדינה מסודרת. עכשיו לא יכול להיות שמה שאנחנו שומעים מכם, וזה עולה מהשיחה בארבע העיניים שלך עם מר ארז, שהאוצר כרגע מסרב לנהל משא-ומתן.
אני אסביר למה, אתם באים ואומרים: אנחנו הגענו לנקודה מסוימת במשא-ומתן – דרך אגב, זו גם אמירה שבמשא-ומתן הלא קיים בינינו לבין הפלסטינים - - -
גלעד קריב (העבודה)
¶
אדוני, שנייה. אתם באים בעצם ואומרים: באוקטובר, או בספטמבר, או באוגוסט, הייתה הסכמה, הייתה הסכמה בעל פה, אתה היום נסוג ממנה, אז עד שאתה לא חוזר למה שאנחנו טוענים שהיית באוגוסט, אנחנו לא מנהלים איתך משא-ומתן. זו הטענה שלכם.
אני אומר לך שזו טענה בת תוקף אם משהו היה כתוב. מה לעשות, המדינה הזאת היא לא פרטאץ', ואתם, משרד האוצר המכובד, אם אתם טוענים שהיו הסכמות, אז עם כל הכבוד לעדות שיאמר מישהו שהיה בחדר, עד כמה שאני מכבד אותו, ראש עיר, כשיש הסכמות, אז מראים שיש הסכמות, אתם גוף שלטוני. אם פישלתם, ולא עגנתם שום דבר בכתב, אז אין הסכמות. אז אולי אתם הבנתם שהיו הסכמות, אולי אחרים הבינו שיש הסכמות, הכול בסדר. במשא-ומתן כדרך אגב אנשים מגיעים לנקודה מסוימת, אחרי זה נסוגים קצת, אחרי זה הולכים עוד צעד. ככה מנהלים משא-ומתן, ואתה הרבה יותר מיומן ממני בניהול משא-ומתן, אבל כרגע אין הסכמות, כי אין לכם כגוף שלטוני צטלה קטן להראות שיש הסכמות.
ואם ילכו מחר לבית משפט ויאמרו: רגע, יש הסכמות, אז השופט יבקש ממך בבג"ץ להראות, ולכן אין הסכמות. ולכן מה שקורה כרגע זה שמשרד האוצר מסרב לנהל משא-ומתן על סמך הטענה של האוצר שהיו הסכמות, והח"כים אומרים לכם: לא מקובל עלינו, לא מקובל עלינו.
אם אתם לא מבינים למה הדרישה שלכם, המשמעות שלה היא פגיעה בעבודה המאורגנת - - -
ירון לוי (יש עתיד)
¶
די, אמרתם את המשפט הזה כבר 20 פעם. די, נאבקים למען המערכת, עם המערכת. יש כאן תלמידים שיושבים ובינתיים הם נפגעים. כמה אפשר לשבת כאן בשקט? בסופו של דבר זה לא מי צודק, זה מי משלם את המחיר, וגם אתם לא בסדר.
תסלח לי, אתה לא חייב להסכים איתי, אמרתם שתתנו ציונים, אמרתם שתוציאו לטיולים, הי"בניקים לא יוכלו לחזור אחורה. אתם מדברים כאן על סעיף כזה, סעיף אחר, בסופו של דבר אין אחורה. הם צריכים אחרי ה-7 באוקטובר את הקהילתיות, הם צריכים את הביחד, הם צריכים את הציונים כי הם רוצים להתגייס.
אז נכון שאתם צודקים, מה נעשה אם הצדק הזה? מה הם יעשו עם זה? יש כאן בחור שהגיע כדי לשבת כאן. מעניין אם הוא יקבל את זכות הדיבור. אותו דיון בדיוק אנחנו עושים כמו הדיון הקודם. איך לא תתעצבן, מיקי? איך אפשר לא להתעצבן? אני נשבע לכם, זה לא הגיוני. כולכם צודקים, הם משלמים את המחיר, הנערים האלה. חאלס, תתעשתו.
גלעד קריב (העבודה)
¶
אדוני, אני מוכן להאמין לך שאתה חושב שזה לטובת המערכת. מה לעשות, אני לא שותף לדעתך. אני חושב שאתם מצאתם לכם טענה כוזבת להתגדר בה מתוך תפיסת עולם מעוותת לגבי יחסי העבודה, שאתם מנסים לקדם הרבה מאוד שנים. אתם רוצים לטפל בחוליי מערכת החינוך, טפלו בחוליי מערכת החינוך. אמרתי לך: בוא תספר לנו כמה מורים קלטתם בשנים האחרונות בחוזים האישיים, בהסכם עם הסתדרות המורים.
אתה באמת חושב שזה טוב למערכת, אבל המהלך שלכם בהגדרה הוא מהלך שמכרסם בעבודה מאורגנת, מכיוון שברגע שישנם 10% מהעובדים בחוזים אישיים, ואחרי זה גדל ל-15% ואחרי זה ל-18%, כך בדיוק שוברים את יכולת המיקוח של העובדים, כי בפעם הבאה שיגיע הסכם קיבוצי והם ינקטו בצעדים ארגוניים, אתם תאמרו: לא מטריד אותנו, אז נוציא את הטיולים עם ה-18% מורים בחוזים אישיים, נאמר להם: אתם תלכו ותלוו. ואם הם יסרבו, אז אתם תנקטו נגדם בצעדים בלי ההגנה של הארגון עובדים. היינו בסיפורים האלה, וראינו אותם.
ומילה אחרונה לכם
¶
אני אבא לשתי תיכוניסטיות. התפקיד שלנו הוא לתת לכם את החוויה הכי חשובה בבית הספר, אבל התפקיד שלנו הוא גם לדאוג שכאשר תהיו בגיל 23, 24, 25, תוכלו לחיות במדינה הזאת בכבוד. וקשה לאזן בין שתי החובות הללו, כי נפשנו יוצאת אליכם בתור הילדים שלנו, ואני רוצה שהילדים שלי יצליחו להשתקם ממה שהם עברו בקורונה, ושאחרי ה-7 באוקטובר, שנת הי"ב שלהם, או הי' שלהם, תהיה סבירה, אבל אני גם צריך לחשוב איזו מדינה אני משאיר לילדים האלה לגדול כאנשים שיכולים לפרנס את עצמם ואת המשפחות שלהם בכבוד.
ולכן אני מבקש את סליחתכם שנפגעת לכם השנה הזאת, אבל תדעו לכם שמנסים לגרום לכם, וזה החטא הכי גדול – מנסים לגרום לכם לחשוב שהמורים שלכם הם נגדכם. אנחנו נמצאים בעיצומו של מסע הכפשה נגד המורים, לא נגד ראשי הארגון. מנסים לסכסך ביניכם לבין המורים שלכם, שהם אחרי ההורים שלכם הכתובת הראשונה שמלווה אתכם בשנים הקשות האלה, ולומר לכם שלמורים שלכם לא אכפת מכם.
היו"ר מיקי לוי
¶
חבר הכנסת קריב, תודה רבה. תשמע מה יש לשר להגיד. חבר הכנסת קריב, השר בצלאל סמוטריץ': ההחלטה לסגור את מערכת החינוך הייתה טעות, זה הוביל לפניקה ולא הייתה לכך שום הצדקה, היד הייתה קלה מדי על ההדק, אבל כאן היד היא לא קלה על ההדק. לא ייאמן. משרד ראש הממשלה, בבקשה גברתי.
בתיה הררי
¶
אני עובדת במטה הכלכלי-חברתי של המנכ"ל. אנחנו עוקבים אחר התהליך כאן שמתנהל גם בוועדה, הסמכויות בידי משרד האוצר בעניין הזה, ככל שיהיה צורך, אנחנו נתערב.
היו"ר מיקי לוי
¶
אני מתקומם, גברתי, על עצם האמירה הזאת. משרד ראש הממשלה וראש הממשלה, יש לו מחויבות לאנשים האלה, כי ראש הממשלה בסוף השנה יגייס אותם, לא הוא אישית, אבל המדינה תגייס אותם ובפקודה שלו הם יישלחו, ולכן אל תפילו את זה על משרד האוצר. יש לראש הממשלה, לא למשרד ראש הממשלה, לראש הממשלה אישית מחויבות לתלמידים האלה, למצות את המשא-ומתן מתוך דאגה לתלמידים האלה, ואינני נוקט עמדה, אני יודע בדיוק מה אני חושב על המשא-ומתן. אינני נוקט עמדה, אבל אתם לא יכולים לנקות ולהגיד: משרד האוצר אחראי. אם משרד האוצר אחראי, אני עומד לשלוח עוד פעם את המכתב הזה לראש הממשלה, גם לשר האוצר, ולהגיד שהוועדה נתנה 14 יום, אבל שלושה ימים לפני הדיון נציג הממונה על השכר התקשר למר ארז והזמין אותו כדי לעשות וי. לא זו הייתה כוונת הוועדה.
היו"ר מיקי לוי
¶
אם אתם רוצים להוציא תחת ידיכם או תחת ידו של ראש הממשלה, שלא מעניין אותו ולא אכפת לו, שהציבור ידע. אני מתקומם נגד האמירה שלך שאין לכם אחריות.
גלעד קריב (העבודה)
¶
תבדקי אם הייתה פגישה אצל יוסי שלי, הוא פשוט עסוק בלא להקים את המינהלת ליישובי הצפון.
היו"ר מיקי לוי
¶
יש לכם מעורבות, אני עוד פעם אשלח את המכתב הזה לראש הממשלה, עם תוספת של מה שקרה פה היום, עם זה שלא ישבו, שהוועדה לביקורת המדינה, זו סמכותה לדרוש לשבת, כי היא הרשות המחוקקת, כך זה מגודר בחוק, הפרדת רשויות. אנחנו כבר מכירים שהרשות המבצעת עושה מה שהיא רוצה, אבל לא ניתן לרשות המבצעת לברוח הפעם, כי מדובר בילדים שלנו, למרות שאין לי ילד בתיכון. גברתי, יש לך עוד מה להגיד?
היו"ר מיקי לוי
¶
הם בזום. אחריה אני רוצה לתת לתלמיד ומורה. לא מיצינו היום. אני מתנצל בפני אלה שבפעם הראשונה שאני לא אמצה ואתן לכולם לדבר כנראה. בבקשה, גברתי ממשרד החינוך, תאירי את עינינו.
אפרת צנגן
¶
הייתי פה בדיונים הקודמים. אני מנהלת אגף אסטרטגיה. כמו בדיונים הקודמים, גם עכשיו אנחנו מציינים ומדגישים שהמשא-ומתן לא מתנהל כאן בוועדה. עמדת משרד החינוך, כמו תמיד, היא טובת התלמידים, טובתה של המערכת, והמשא-ומתן לא מתנהל כאן. מעבר לזה אין לנו מה - - -
היו"ר מיקי לוי
¶
- - הוועדה הזאת היא ועדה לביקורת המדינה. את לא כל כך מבינה את הפרדת הרשויות, למרות שאת נמצאת במשרד החינוך. משרד החינוך שייך לרשות המבצעת ולא למחוקקת. הרשות הזאת בבניין הזה אחראית לבדיקת הפעולות של הממשלה. אין לנו כוונה לנהל את המשא-ומתן, גם אמרתי את זה בפעם הקודמת, רק אמרנו שתנהלו את המשא-ומתן, ואתם לא יכולים לרחוץ בניקיון כפיכם. אתם, יחד עם משרד האוצר, אינכם מנהלים את המשא-ומתן. את לא יכולה לבוא באמירה חצופה כזאת ולהגיד לנו שהמשא-ומתן לא מתנהל בוועדה. הוועדה לא דרשה שננהל משא-ומתן, אולי אם היא הייתה מנהלת, זה היה נראה אחרת.
היו"ר מיקי לוי
¶
חובתכם להיכנס לעובי הקורה. שר החינוך שלך לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולברוח מהמערכה, וזה מה שאתם עושים עכשיו. אתם הרשות המבצעת. ואנחנו, מחובתנו לבדוק ולבחון מה אתם עושים. אם אתם עדיין לא מבינים כמשרד החינוך מה זה הפרדת הרשויות, באמת אין לי מה להגיד. משפט לסיום, בבקשה.
אפרת צנגן
¶
אנחנו נמצאים כאן בדיון שכותרתו "היערכות שוק העבודה המשתנה", היינו בכל הדיונים, נתנו את עמדתנו, נתנו את תגובתנו ועשינו את העבודה הנדרשת. אנחנו עושים את העבודה הזאת בצורה מקצועית.
היו"ר מיקי לוי
¶
מדוע המשא-ומתן במדינת ישראל, כשמסוקים, ומטוסים וטכנולוגיה מכריעים לילה שלם, מדינת ישראל לא מסוגלת לנהל, לא למצות, לנהל את המשא-ומתן? לא ניהלתם פגישה אחת בארבע עיניים.
גלעד קריב (העבודה)
¶
את מאגף האסטרטגיה. האם יש לכם עמדה לגבי נושא החוזים האישיים? האם יש לכם נתונים לגבי הפעלה?
גלעד קריב (העבודה)
¶
גברתי, את מאגף אסטרטגיה. אני בטוח שבאגף אסטרטגיה יש עמדה, הכנתם לשר עמדה לגבי הדרישה ל-12% חוזים אישיים, כולל מנהלים.
היו"ר מיקי לוי
¶
גברתי, בדיון הבא נבקש שגם את תבואי, לא תישארי בזום, ותביאי לנו בבקשה את עמדת שר החינוך.
היו"ר מיקי לוי
¶
תני לי לדבר בבקשה. את לא מנהלת את הוועדה הזאת, תני לי לדבר. אם שר החינוך לא ירצה לבוא, הוא איש פוליטי, אני לא יכול להכריח אותו, מה עוד שהוא לא חבר כנסת - - -
היו"ר מיקי לוי
¶
כנראה אם לא תהיה ברירה, נוציא למנכ"ל. תודה רבה. לא סייעת בידינו, ממש צר לי. חבל שאלה פני הדברים.
גלעד קריב (העבודה)
¶
יש בזום, יש לפעמים סיבות אישיות, אבל יש רק עובדת אחת במשרד החינוך? זאת אומרת לא יכול להגיע לפה יועץ של המנכ"ל?
מרטין מינקוב
¶
כבוד היושב ראש, חברי הוועדה, חבר הכנסת גלעד, אני מכריז שאנחנו איבדנו את זה סופית. 300,000 תלמידי תיכון מוחזקים כבני ערובה, יסלח לי גלעד שאני משתמש במושגים של מלחמה, אבל אנחנו מוחזקים. אנחנו מוחזקים כבני ערובה, כחלק מהמלחמה שלכם במשרד האוצר. אנחנו יושבים פה ומדברים כבר בפעם המי יודע כמה, במקום שתפעילו את הכוח הדרוש שיש לכם בשביל שתלמידי ישראל יצאו מהמלחמה הזאת. 300,000 התיכוניסטים האלה הם אזרחי ישראל, הם אזרחי המדינה הזאת, ואתם מפקירים אותם בלי חינוך ראוי, בלי בגרות ובסוף גם בלי עתיד.
בשבועיים שעברו מהדיון הקודם הספקנו לעבור מבחנים, אני וחבר שלי, ליאב גולדנברג – הספקנו לעבור מבחנים, מתכונת, עבודות, והיינו אמורים לצאת לגדנ"ע שבוטלה. השכבה שלי איבדה אמון במערכת, וגם המנהלת והמחנכת שלי איבדו את האמון בארגון המורים.
כשהמחנכת שלי, רכזת השכבה, פנתה אל מזכיר סניף מרכז, היא ציינה שנושא הגיוס לצה"ל הוא תחום חשוב אצלנו, וכמו מחנך טוב ידיעת הארץ זה נושא חשוב אצלה, אך בגלל העיצומים שארגון המורים נוקט, היא לא יכולה לעבוד כמו שצריך, כמו שמנהל ומחנך בישראל אמורים לעבוד.
המחנכת שלי הביע את אכזבתה העמוקה מהדרך צרת העין וחוסר ההתחשבות בצורכי התלמידים והמורים, היא החליטה לבטל את חברותה בארגון המורים. כשמזכיר סניף מרכז ענה לה, הוא כמובן השתמש בקונספירציה שהמדינה לא מתייחסת אליהם, והוא ביקש מהמורה שלי להחליף את העבודה שלו, ולמצוא בשבילו דרכים אחרות לפעול.
מרטין מינקוב
¶
כשהמנהלת שלי ראתה שיש לה שכבה שלמה, שכבת י"ב, ששנתיים לא יצאו ולמדו את הארץ כמו שהם אמורים לעשות, והם הולכים לצאת מהמערכת הזאת בתור אזרחים שלא יודעים כלום על המדינה, היא שלחה בקשת החרגה לטיול השנתי שלהם, היא לא קיבלה תשובה, לא חיובית ולא שלילית. היא החליטה כן להוציא לפועל את הטיול שלהם, וכעת ארגון המורים שהיה אמור להגן עליה, כעת הוא תובע אותה, תובע אותה אישית.
לא הייתה התנהלות הוגנת מול שום מקיף. בעוד מקיף ז' קיבל אישור יציאה, המקיף שלי, מקיף י"א, סורב. המנהלת החליטה להוציא את הטיול של שכבת י"ב בשל התחייבות כספית. איך זה קורה שיש בית ספר שמקבל אישור יציאה ובית ספר אחר שמקבל סירוב?
בכל הישיבות שנכחתי בהם, בכל הדיונים, היה דו-קרב של ארגון המורים ומשרד האוצר. זה כבר הדיון השלישי שנאמרים בו אותם דברים, אותן חוסר הסכמות על הדברים הכי שטותיים ובסיסיים, שמזכירים לי, סליחה, מריבה על צעצוע בגינת חול.
אתם חייבים להבין שגדל פה דור שמאבד אמון באנשים שאמורים לספק לו את הכלים לכל החיים שלו במדינה שלו, שלא מביאה לו קצת שקט ללמוד ואולי את התחושה שלמישהו אכפת ממנו, עד שכל התיכוניסטים יגלו שהם מתגייסים כשהחרדים לא, ולאף פוליטיקאי לא אכפת גם מזה.
קשה לכם להתחשב בדור שסבל יותר מכל דור מאז מלחמת השחרור. נערים שעברו את משבר הקורונה, הטראומה הלאומית של ההפיכה המשטרתית והמחאה, ועכשיו את המלחמה, החטופים והפינויים.
אני באופן אישי רואה בכולכם, כולכם, אחראים לכל ציון נכשל במבחן, לכל תלמיד שנושר מהמערכת ולכל תעודת בגרות נכשלת. יש לכם את הכוח לעצור את זה, ואתם בוחרים להמשיך להתעלל במערכת. תודה.
היו"ר מיקי לוי
¶
תודה רבה.
(מחיאות כפיים באולם הוועדה)
הדברים החשובים שלו, כדאי, גברתי ממשרד ראש הממשלה, שיגלו את אוזנו של ראש הממשלה, כי זה נאמר מדם ליבו.
אוהד אלקבץ
¶
אדוני, האני יכול רק לשאול, בעשור האחרון, באילו שנים היו עיצומים של ארגון המורים ובאילו לא?
היו"ר מיקי לוי
¶
זה ממש לא לגיטימי, מה שאתה עושה עכשיו. הוא לא שותף למשא-ומתן, הוא דיבר כנציג התלמידים.
מרטין מינקוב
¶
אני לא נציג תלמידים. אני ואליאב תלמידים פרטיים, אנחנו לא בשום ארגון ולא במועצה. באנו לפה בזמן הפנוי שלנו.
מרדכי בניטה
¶
בוקר טוב, אני מבית ספר לחינוך, אוניברסיטת בן גוריון. אני שומע את הדיון פה, הדיון אמור לעסוק בכישלון של ההכנה של בתי הספר, של הילדים שלנו למאה ה-21, כישלון של רפורמת הלמידה המשמעותית, והוא עוסק הרבה בעניינים של הסכמי שכר. אני חושב שיש פה שאלות מהותיות שאנחנו צריכים לדון בהן, והשאלות המהותיות זה מה הם האמצעים שבאמצעותם אנחנו משיגים את המטרה שהילדים שלנו יהיו בעלי המיומנויות שאנחנו רוצים.
יש פה שאלה. האם חוזים אישיים של מורים זה משהו שיכול להשיג את המטרה הזאת? אנחנו רוצים לשאול את עצמנו, מי הוא המורה שנכנס לבית הספר עם חוזה אישי? מה המטרה שלו?
אני יכול להגיד מהמחקר שלי באופן אישי, המחקר שלי אומר באופן חד-משמעי שמורים משגשגים אלה מורים שרוצים לייצר קשר טוב עם התלמידים, ורוצים לפתח את הידע והמיומנויות שלהם. זה בטח לא מורים שמסתכלים על המנהל בשביל לקבל ממנו פרס או בונוס בסוף השנה. זה דבר אחד. אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו מייצרים כמערכת, מה האמצעים שאנחנו כמערכת מייצרים מורים סקרנים, מה הם האמצעים שבאמצעותם אנחנו מייצרים תלמידים סקרנים. האם המערכת היום, וכבר יש פה שאלות יותר רחבות – האם המערכת היום היא כזאת שהתפקיד שלה היא לייצר תלמידים סקרנים או תלמידים שהם עבדים לציונים?
התלמידים שלנו, וגם התלמיד הנחמד מאד שדיבר פה, דיבר הרבה על ציונים. כל מה שתלמידים במערכת החינוך היום יודעים זה שהם צריכים לשרוד את המערכת עם תעודת בגרות בשביל להצליח בבגרות. זה אנטיתזה למיומנויות המאה 21, חברים. זה אנטיתזה. אנחנו רוצים תלמידים סקרנים, מעורבים, אכפתיים. אנחנו רוצים תלמידים שמתחילים לחשוב על איך המטרה שלהם בלימודים היא לפתח את הידע והמיומנות שלהם, זה לחשוב מעבר לקופסה, להיות מעורבים בפעילות חברתית, לצאת להפגין למשל, להיות מעורבים במה שקורה סביבם ולא תלמידים שכל המטרה שעומדת לנגד עיניהם, כל המוטיבציה שלהם היא לשרוד את המערכת במינימום מאמץ עם רמיה תוך כדי. אלה השאלות המהותיות של חינוך, חברים. אלה שאלות שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו בשיא הכנות ולדון עליהן באופן רציני ועמוק.
היו"ר מיקי לוי
¶
אני מודה לך על הדברים. זה לא שאני לא מסכים איתך, אבל הוועדה הזאת מנסה לגשר כוועדה לביקורת המדינה, להחזיר את כל המערכת חזרה הביתה. אני לא דן בתכנים. אני מסכים איתך בכל.
גילוי נאות, החלום שלי היה להיות גננת, איזה כיף עם הילדים האלה, לא משקרים, אמיתיים, כיף. כשהייתי מפקד מחוז, בשיא התופת, פעם בשבוע הייתי קונה ארטיקים או מציצות, הולך לגן ילדים בלפיד, מוריד את החולצה, מוריד את הדרגות, מתפלש איתם בחול, מתמלא באנרגיה, חוזר לבעיות שלי בירושלים כשהכול התפוצץ אז.
אנחנו לא דנים בחינוך, יש ועדת חינוך לעניין. אני מנסה לגשר בין כל הצדדים כדי להחזיר את כולם הביתה, כי כואב לנו מה שקורה פה. ואני לא שם את ידי: זה אשם, או זה אשם, או ההוא אשם. 14 יום אני מתחנן "תשבו למשא-ומתן", לא אני, הוועדה. זוהי חובתה של הוועדה לביקורת המדינה כי הנפגעים זה הם כמו שאמרת. ולכן אני מסכים איתך, אבל - - -
היו"ר מיקי לוי
¶
תודה לך על הדברים, זה חשוב מאוד. ארגון ההורים, בבקשה. דובר אחד היום, אני נורא מצטער.
מירום שיף
¶
הביזיון פה ענק. בשבועיים האחרונים היו מכתבים, אבל לא פגישה אחת של משא-ומתן, ובטח זה לא משא-ומתן. פגישה אישית זה לא משא-ומתן. אנחנו ציפינו ליום ולילה.
מירום שיף
¶
בדיוק.
אני אחזור ל-31 לאוגוסט. לבדיחה הזאת שאין נייר למה שסוכם ב-31 באוגוסט. חבר'ה, אז לא היה לכם זמן כי ב-1 בספטמבר כולכם הולכים לפתוח את בתי הספר ומצטלמים שם, זה מאוד חשוב, מבינים את זה, אבל ב-2 באוגוסט יכולתם להוציא סיכום דיון ולומר: אלה עיקרי הדברים שסוכמו. ואם ב-2 לא הספקתם, ב-3, ב-4, ב-5, אבל זה לא מעניין אתכם. אתם יודעים למה זה לא מעניין אתכם? כי התלמידים האלה לא מעניינים אתכם. זו האמת בסיפור הזה.
יש פה שר חינוך שלא קיים. הוא שולח מישהי מאגף אסטרטגיה, כאילו אנחנו מדברים על אוגנדה או על איזה מדינה אחרת. באמת, אין לי טענות לאגף אסטרטגיה, אבל היא לא קשורה לאירוע. הם לא מגיעים למשא-ומתן. מתי הם ישבו במשא-ומתן? הם לא קשורים. איפה נשמע הדבר הזה? אחר כך שר האוצר, ברגע שהוא מחליט שהדברים ייגמרו, הם נגמרים. אני ראיתי את המשא-ומתן עם הסתדרות המורים. ניהלתי שיחה עם שר האוצר לפני שהוא נכנס ליום האחרון של המשא-ומתן, וזה נגמר באותו יום. הוא סגר ועשה פשרות, חלקן כואבות, חלקן הוא לא אהב, אבל הוא גמר את העניין כי הוא רצה.
ואחר כך יש פה ארגון מורים שמתבצר בעמדתו, וגם הוא צריך להבין שאם אתם באמת רוצים שאנחנו, כהנהגת הורים ארצית, והתלמידים והתלמידות, יהיו אתכם באמת, תפסיקו את העיצומים, ואנחנו נהיה אתכם, והוכחנו את זה לא פעם ולא פעמיים.
הגשנו לפני שבוע בג"ץ שדחו אותו כי לא היה מספיק זמן למדינה להגיב. לא נורא, ניתן להם את הזמן ונגיש את זה עוד פעם, אנחנו לא נוותר.
רבותיי, מחודש מרץ אין ציונים, אין טיולים. ברור לכולם שזה מגדיל פערים חברתיים, כי חלק מהילדים יכולים לקחת שיעורים פרטיים וחלק לא, אבל את מי זה מעניין? אף אחד.
הפעילות אחר-הצוהריים בוטלה. אתם מבינים שמורים לא נפגשים עם הורים, שההורים לא יודעים מה קורה לילד שלהם, שהכנות לבגרות שמתקיימות גם אחר הצוהריים בחלק מהמקצועות לא מתקיימות, וזה פוגע בבגרויות של הילדים, כי הם לא יכולים להתכונן? אבל את מי זה מעניין? אין טקסים, לא יהיו טקסי סיום, אנחנו כנראה נצטרך לקיים אותם בלי המורים, שזה ביזיון שילד יסגור מערכת חינוך 12 שנה או 15 שנה, סליחה, בלי טקס סיום. בושה וחרפה.
לאן אתם רוצים להגיע? הרי אין לתלמידים האלה מיונים לצה"ל כמו שצריך, אתם פוגעים בזה. אי-אפשר לגשת לעתודה, אי-אפשר לגשת לאוניברסיטה מי שהולך לצה"ל, גם אין תלמידים במדינה הזאת. אין להם פשוט עתיד.
מתי תהיה הנקודה האחרונה שכולכם, כולכם תעצרו את ההידרדרות של המצב הזה, את הפגיעה בתלמידים ובתלמידות? נמאס לנו לשמוע: הוא צודק, לא צודק, הסכם מ-2011, חוזה אישי. מבינים את הכול, תגמרו את הסיפור הזה.
אנחנו ההורים כבר לא מסוגלים להסתכל בעיניים של התלמידים והתלמידות, שזה הילדים שלנו, כי כמה עוד אפשר לפגוע בהם? כמה? מתי אתם הסתכלתם בעיניים, בלבן של העיניים, של התלמידים והתלמידות? אז בואו נעשה מעשה, לא רק נבלבל את המוח. לא רק נמשיך בעוד ישיבה ועוד ישיבה. ואין לי טענות לוועדה המכובדת הזאת וליושב-ראש שעושה כל מאמץ לפתור את הבעיה הזאת. בואו נפתח יומן, מחר ב-09:00 בבוקר אפשר לקיים פגישה או אי-אפשר? מוחרתיים ב-09:00 בבוקר אפשר לקיים או אי-אפשר? זה לא כזה מורכב. יום חמישי – אפשר או אי-אפשר? אתם רוצים שנפתח קבוצת ווטסאפ שנוכל לתאם בה פגישה? זה לא בדיחה, זה העתיד של התלמידים והתלמידות, זה הילדים, זה מדינת ישראל. הגיע הזמן שזה ייגמר, הסיפור הזה.
אז בבקשה, רבותיי, זה לא עניין של מכתב, זה עניין רק של רצון טוב, ואם תיכנסו לחדר מעכשיו עד לישיבה הבאה, לא תהיה הישיבה הבאה כי היא תהיה מיותרת.
ואת יכולה להגיד לראש הממשלה, שזה מאוד חשוב מה שהוא עושה היום, אבל מנכ"ל משרדו לפחות או הוא עצמו, צריך לקחת את הצדדים, להושיב אותם אצלו בחדר, ותאמיני לי, אם אכפת לו, הם לא יצאו מהחדר בלי הסכם. כשראש הממשלה רוצה, הכול נגמר.
שי לאו
¶
תודה, אדוני היושב-ראש, רציתי לומר לך ממש בקצרה: אימא שלי הייתה מורה 35 שנים במערכת החינוך, לפני כבר כמעט 17 שנים היא פרשה לפנסיה. מאז שאני ילד קטן היא אומרת לי: אל תהיה מורה כשתהיה גדול. אני אומר לך את זה מכל הלב באמת.
היא אמרה לי מאז שאני ילד קטן, עד שהיא פרשה ממערכת החינוך: אל תהיה מורה, השכר לא טוב, התנאים לא טובים, יעשו לך את המוות, לא יהיה קל, ההורים, הכול. בכל זאת הלכתי למערכת החינוך. הלכתי בתחושת שליחות.
אני יכול לומר בקשר לחוזים האישיים, כי אני משמש מורה לפיזיקה, אני מסוג האנשים שמשרד האוצר לכאורה רוצה להביא אותי כטאלנט. קשה למצוא מורים לפיזיקה בחטיבה העליונה במדינת ישראל, קשה מאוד, הם מעדיפים להישאר בהייטק, לקבל את ה 30,000 שקל שלהם, לחיות את החיים הטובים עם חוזים אישיים בהייטק, אין לי בעיה. אני מסוג האנשים שרוצים להעסיק אותם בחוזים אישיים. ואז כשאני מדבר עם המנהל שלי בבית ספר, אני אומר לו: תשמע, על זה כל הסכסוך, הסכימו על התוספות שכר, על כל המנגנונים, על התוספת שלנו במעבדות והכול, אז הוא אומר לי: רק רגע, למה שמורה ירצה לעבוד בחוזה אישי? הוא יאבד את החופש הגדול שלו, את ההגנה שלו וכל הדברים האלה, בתוך 30 או 60 יום אפשר לפטר אותו.
הנושא הזה של החוזים האישיים, לדעתי יכול להיפתר, לא ב-72 שעות, ב-48 שעות. ואני, כשאני יושב בכיתה מול התלמידים שלי בשיעור לפני שבוע ועושה שני מבחנים לי"א וי"ב, ואני אומר להם: אסור לי לתת לכם ציון מספרי, אני רק יכול לכתוב לכם הערכה מילולית, במה אתה צריך להשתפר, זה קורע לי את הלב מבפנים.
אדוני היושב ראש, סליחה שאני אומר לך את זה באמת מכל הלב, אני אומר את זה מכל הלב: זה קורע לי את הלב מבפנים. מצד אחד, להקשיב לרן ארז שיושב פה ומזכיר הסניף שאני מדבר איתו מדי פעם במודיעין, ומצד שני לדאוג לכך שאולי עוד כמה שנים או שיהיו מעמדות בחדר מורים או יפטרו אותי בהתראה של 60 יום מראש.
והכי מעצבן אותי ששר החינוך, ואני אומר את זה כאיש מערכת החינוך, שר החינוך הוא אחד הכושלים ביותר שמדינת ישראל ידעה פה, לא נמצא כאן, או מנכ"ל משרדו לא יושב פה.
(מחיאות כפיים באולם הוועדה)
שרת החינוך הקודמת, וגילוי נאות אישי, לא הסכמתי עם המהלכים שלה על מקצועות המחר, אבל היא ישבה עם הסתדרות המורים בחדרי המשא-ומתן, דילגה מחדר לחדר, ולא זזה משם עד ששנת הלימודים תיפתח. ואני אגיד לך רק למה: כי כולם מפחדים, כי אם יפה בן דוד סוגרת את גני הילדים ובתי הספר היסודי, חצי מדינת ישראל משותקת, אף הורה לא הולך לעבוד, בגני הילדים, הילדים בבית, או אם ארנון בר דוד סוגר את ההסתדרות, אז אין אוטובוסים, אין מוניות ואין נתב"ג, אבל אם רן ארז יסגור את בית הספר, נו, אז הילדים יכולים להישאר בבית, לא צריכים בייביסיטר, והכול בסדר.
שי לאו
¶
הכול בסדר, לא קרה כלום, הילדים ילכו לים. איך תלמידים אמרו לי? אולי עדיף שלא יהיו לי ציונים, כי הציון שלי נמוך, אבל זה לא יקדם אותו בכלום.
אימא שלי אמרה לי
¶
אל תהיה מורה, הלכתי בכל זאת משליחות למקצוע הזה, ואני מלמד פיזיקה במקום לקבל בהייטק 35,000 שקל, כדי להביא את התלמידים הבאים להייטק.
אז אני אומר, גם לסגן הממונה שיושב פה וגם לארגון המורים שאני נמצא בארגון שלו: אתם יכולים בתוך 48 שעות לגמור את הסיפור הזה. לא ייתכן שרק במערכת החינוך – אני הייתי ב-1998, בשביתה הראשונה תלמיד בכיתה ט' – רק במערכת החינוך, בארגון המורים העל-יסודי, כל הזמן שביתות, כל הזמן בעיות, כי אין בעיה שמישהו שיישאר בבית והמדינה לא תיסגר. זה פשוט מתסכל אותי כמורה לשבת מול התלמידים שלי, להסתכל להם בעיניים ולהגיד להם: אין לכם ציון, או אין לכם פולין, או אין לכם טיול.
אני ממש מתחנן, אדוני היושב-ראש, לך יש כוח, יכולת לגרום למשרד החינוך או למישהו שם להתעורר סוף-סוף, לשלוח כל יום, שלוש פעמים ביום סמ"סים לאפי מלחין או לרן ארז: מה קורה? למה נפגשו? מתי נפגשו?
היו"ר מיקי לוי
¶
האמן לי, בשבועיים האלה לא היה יום שלא הרמתי טלפון. דיברתי עם משרד ראש הממשלה, דיברתי עם האוצר "תשבו". כל מה שביקשתי שתשבו.
שי לאו
¶
איך אני מסתכל בעיניים של התלמידים שלי יום אחרי אסרו חג, באסרו חג של פסח כשחוזרים ללימודים? איך אני מתסכל בעיניים של התלמידים שלי? מה אני אומר להם? שאני לא יכול להעלות לאתר את הציונים שלהם?
היו"ר מיקי לוי
¶
אני שמח שנתתי לך לדבר. קודם כל, באמת מורים לפיזיקה לא בנמצא. אני מסיר את הכובע בפניך על זה שאתה יושב שם, כי אני מכיר גם את הצד השני של ההייטק היטב. אתה יושב שם ומטפל בדור העתיד, כדי להכשיר אותם למקצועות ההייטק. כדאי שתשמעו אותו, לו הכי קל ללכת החוצה, הכי קל לשי למצוא עבודה, אבל הוא בוחר בשליחות.
ואתם, אתם, אני אומר לכם
¶
אני בא בטענות לאוצר, כי אתם לא ישבתם. אני לא מתמצא ולא נכנס לפינות של המשא-ומתן. אתם לא ישבתם, אתם עשיתם וי והזמנתם את רן - - -
היו"ר מיקי לוי
¶
לא, לא, לא, אל תענה לי. העצבים שלי על האוצר עד כאן. די, אני לא רוצה לשמוע אתכם. אתם לא יושבים. אתם לא יושבים. מה אני אגיד לכם? לא ישבתם 14 יום. ביקשתי שתשבו. הזמנתם את רן ביום חמישי כדי לעשות לי וי.
צלצלתי לעו"ד פעיל, דיברתי איתה באופן אישי, אמרתי לה: אל תתחפרו, אל תעזבו, אל תפוצצו. אלה המילים שאמרתי לה. ואני בצד של התלמידים. אני בצד של התלמידים מתוך דאגה לדור העתיד. זה הדור שנפגע מהקורונה, זה הדור שנפגע מהמלחמה. מילא אם הם היו לוחמים, אבל הם טרום צבא, שתי טראומות הם חוו.
אני אומר לכם: אם אתם תלכו לאיסור התאגדות, זה לא יישאר על הנייר. יכול להיות שתביאו את זה, שתגברו עלינו, כי יש פה 64 אצבעות, אבל כל חוק אפשר לשנות. אתם לא תובילו את המדינה למצב של דיקטטורה, של פגיעה בדמוקרטיה. זה לא אליך אישית, אני מתנצל, זה לפוליטיקאים.
איילת קציר
¶
כולנו פה מדברים אל הלב לממשלה ולאנשים שמייצגים אותה, שגבה ליבם. אין פה מה לדבר על האתוס של החברה הישראלית, בטח אחרי ה-7 באוקטובר, ובכלל במהלך השנה וחצי האחרונות, אבל אני כן רוצה לפנות לכבוד היושב ראש ולבקש לקיים בדיקה, מכיוון שהוועדה הזאת, התפקיד שלה היא גם לקיים בדיקות. יושב פה נציג מהאוצר שבעצם מאפשר לחלק ממערכת החינוך לקיים מה שנקרא "חוזים אישיים". אני מדברת על מערכת החינוך החרדית, שבהסכמים הקואליציוניים קיבלו מיליונים. אנחנו יודעים שהמערכת הזאת כושלת עם ההסכמים האישיים, הוגש גם בג"ץ, אנחנו יודעים שהפתרון הזה הוא פתרון שכשל, מכיוון שנמצאים שם מורים שהמדינה ביקשה שירכבו על חוזים – היום מנסים גם את אופק חדש, אבל עוז לתמורה – אנחנו יודעים שעובדי ההוראה בתוך המערכת הזאת לא מקבלים את הזכויות שלהם, מכיוון שמי שמעסיק אותם זה לא המדינה, לא משרד האוצר, אלא עמותות פרטיות, ובעצם למצב הזה משרד החינוך במשך שנים, שהוא שבוי בידי פורום קהלת, מוליך אותנו במדרון חלקלק. לא סתם חסרים מורים במערכת, המערכת יובשה, גם על ידי הסכמי שכר מביישים.
אני חייבת להגיד, בדיוק כמו המורה לידי שי, גם אני נכנסתי מתוך בחירה למערכת הזאת, מתוך אהבה למקצוע. התפתחתי, גדלתי, צמחתי בתוך המערכת עד לרגע הפרישה שלי. אני יכולה רק להגיד שבמהלך כל דיון כזה של הסכמי שכר חשתי מבוישת על כל שניים וחצי גרוש שארגוני המורים השיגו עבורי. אני מבקשת מהוועדה הזאת לבדוק: דבר אחד, האוצר עושה פה איזה פעולה של אכיפה בררנית, מתעקש פה על הסכמים, כשבמקום אחר בתוך מערכת החינוך במדינת ישראל הוא לא מתעקש עליהם. הוא לא מתעקש, כי זה משרת את הממשלה, זה משרת את המדיניות שמנסים להוביל אותנו.
אנחנו גם מכירים ממקומות אחרים, אני באופן אישי יצאתי לרחובות מרגע שפרשתי ממשרד החינוך, מכיוון שכאשר הייתי עובדת מדינה לא יכולתי, אסור היה לי לדבר כמו שאני מדברת היום ומוציאה החוצה את מה שקורה בתוך המערכת הזאת. קיימת אפליה לא רק בין תלמידים, יש תג מחיר לא רק על תלמידים, יש תג מחיר ואפליה שקיימת גם בין מורים.
וכאימא לשלושה ילדים שהיום הם סטודנטים וברוך השם גמרו, מה שנקרא, "ללמוד במערכת החינוך", וגם להם במשך שנים היו חסרים מורים: מורה ללשון, מורה לתנ"ך, מורה לפיזיקה, שנים היינו צריכים לצמצם את הפערים האלה.
אני פונה עכשיו גם לארגוני המורים, מכיוון שלמרות שהיה לי אסור, הייתי חברה בהנהגת הורים בית ספרית ביישוב לפיד. אני פונה אליכם ואני אומרת שלימודי אזרחות לא לומדים מהספרים שעברו תהליכים של שינוי על ידי חברי פורום קהלת, אזרחות לומדים דרך הרגליים. בבקשה להגיע עם הילדים שלכם, הם ילדים בוגרים, להגיע איתם לתמוך במאבק של המורים, שבסופו של דבר זה גם המאבק שלהם.
כשאנחנו מדברים על טיולים, על איזה טיולים אנחנו מדברים? המדינה הזאת מופקרת. לי יש משפחה בצפון שמופקרת לטילי הנ"ט של החיזבאללה. על איזה טיולים אנחנו מדברים? לצפון? לדרום? על מה אנחנו מדברים פה? מה שהילדים שלנו מפסידים היום זה את העתיד שלהם קדימה. תודה רבה.
היו"ר מיקי לוי
¶
אדוני. אדוני, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה. אתה מפריע לי. יש כאן אנשים, הרשימה ארוכה, שלא קיבלו זכות דיבור.
היו"ר מיקי לוי
¶
אני קורא אותך לסדר פעם שנייה. אתה מפריע לי. יש כאן לפחות שמונה אנשים או עשרה אנשים שלא קיבלו זכות דיבור. אני כבר הרבה מעבר לזמן שהותר לי. אני מתנצל בפני אלה שלא נתתי להם זכות דיבור.
היו"ר מיקי לוי
¶
אדוני, פעם שלישית. בבקשה, החוצה. ביקשתי ממך בנימוס, כנראה שאינך מבין. תודה לך.
(אברהם תומר יוצא מאולם הוועדה)
היו"ר מיקי לוי
¶
לא. אני לא יכול. לא מיציתי את הדיון, אני נורא מצטער.
הדיון הבא נקבע ב-1 במאי. זה מספיק זמן. אדוני סגן הממונה על השכר, נא לבצע הזמנה למשא-ומתן. הוועדה איננה מקבלת הרמת טלפון ברמה האישית למר ארז והזמנתו. תזמינו למשא-ומתן. תרצו, נציג ועד ההורים, יהיה נחמד אם תזמנו אותו. נציג התלמידים, יהיה נחמד אם תזמנו אותו.
היו"ר מיקי לוי
¶
אמרתי, לא שמת לב. אני אגיד עוד פעם. אתה לא סומך עליי? אתה רואה שאני משתדל לנהל את זה ביד רמה.
אורית גור כהן
¶
חבר הכנסת לוי, גם להחריג את י"ב בבקשה. אנחנו צריכים להסתכל לילדים האלה בעיניים, בבקשה.
היו"ר מיקי לוי
¶
אני מעביר את הבקשה שלך לארגון המורים. בבקשה, נא לבחון את זה, עו"ד פעיל, יחד עם שותפייך, תראו מה אתם יכולים כדי להקל על התלמידים.
1 במאי. כמה ימי עבודה יש בלי ימי חופשה?
היו"ר מיקי לוי
¶
לא הרבה, אבל אני מבקש מהאוצר לנצל כל יום עבודה. שמעתם את המורה לפיזיקה, את שי? הוא דיבר מדם לבו. שמעתם את התלמיד? הוא דיבר מדם לבו. אני לא מדבר עליהם. שמעתם את איגוד ההורים? הם מדברים מדם ליבם על הילדים שלהם, וגם המנהלים, ורק זה מחייב אתכם לזמן, לא עוד שבוע, לא עוד שבועיים, יום-יום, יום-יום, בכל ימי העבודה עד ה-1 במאי.
ב-1 במאי, אני מוציא זימון כבר היום לשר החינוך, לשר האוצר, לממונה על השכר ולעוד כמה אנשים. לא ירצו לבוא, אין בעיה, אני אוציא להם צו הבאה. פקידים שלא מגיעים לוועדה הזאת, זכותה של הוועדה להוציא להם צו הבאה, שיבואו ויסבירו למה ילדי ישראל מופקרים בצורה כזאת. אתם פוגעים בדור הבא של הילדים שלנו. זה דור שעבר טראומה של קורונה, זה דור שעבר טראומה של מלחמה. אתם רוצים לפגוע בשארית היכולת החינוכית שלהם וככה לשלוח אותם לצבא? איזה לוחמים אתם רוצים להכשיר?
ועכשיו לא מעניין אותי מי אשם. את הוועדה לא מעניין מי אשם, אני פונה מכאן לראש הממשלה, לשר האוצר: תיכנסו לעובי הקורה. ראש הממשלה עסוק, אני מבין את זה, אני אומר את זה בשיא הרצינות, שימנה מי ממשרדו, גברתי, שיכול לקבל החלטות, להשתתף במשא-ומתן, כדי לפתור את הבעיה. אתם שותפים, כולל אותי, הבית הזה, שותפים להזנחת הדור הבא ולפגיעה בו, שותפים.
ולכן אני אומר לכם
¶
אתם צריכים לעשות את כל המאמצים. אני מבקש בכל לשון של בקשה – אתם יודעים מה, כבר נמאס לי מהבקשות – הוועדה דורשת מהאוצר, דורשת ממשרד ראש הממשלה, דורשת מארגון המורים העל-יסודי, אני לא יכול לדרוש מהם כי הם לא פקידי ממשלה, לשבת למשא-ומתן עד יעלה עשן ולסכם עניינים.
אנחנו, הבית הזה, הכנסת, לא תיתן לכם לפגוע בדור העתיד. אני הנציג שלכם, של התלמידים שיושבים פה, שמעתי מה שאמרת, זה נוגע לליבי ולנשמתי. תאמין לי, היום אני לא אשן טוב, גם עם מה שאמרו משפחות החטופים וגם עם מה שאתה אמרת, ועם מה ששי אמר. תודה לך, שי, אני חושב שהדברים הכי חזקים היו שלך, כי אתה יכול למצוא עבודה בחוץ ואתה רואה בעבודתך כמורה לפיזיקה שליחות, ואני מודה לך על כך.
היו"ר מיקי לוי
¶
אני אסגור את הוועדה, ואז תגידי, כי הוצאתי אנשים ולא נתתי לכולם לדבר.
ב-1 במאי כולם נפגשים כאן. אני הולך גם לתקשורת, כמיטב יכולתי. אני אעלה את זה היום באולם המליאה, אני אנאם על זה, על חוסר היכולת של מדינה שלמה, ושל הבית הזה, לפתור את בעיית התלמידים. אני אנאם על זה גם כן היום במליאה, אני אזכיר את זה בנאומים שלי.
אני מתבייש בפניכם ומבקש סליחה. הוועדה לביקורת המדינה, שאני הנציג שלה, מה לעשות, מבקשת מתלמידי ישראל העל-תיכוניים סליחה. ישיבה זו נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 11:44.