פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



2
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
02/04/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 66
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום שלישי, כ"ג באדר ב' התשפ"ד (02 באפריל 2024), שעה 09:30

דיון חירום בנושא מצבן של הנשים החטופות בעזה

חברי הוועדה: פנינה תמנו – היו"ר
מירב בן ארי
אלי דלל
שלי טל מירון
מטי צרפתי הרכבי

קארין אלהרר
דבי ביטון
מיכאל מרדכי ביטון
סימון דוידסון
שלום דנינו
מיכל מרים וולדיגר
שרן מרים השכל
מירב כהן
אלמוג כהן
נעמה לזימי
טטיאנה מזרסקי
יסמין פרידמן
אורית פרקש הכהן
גלעד קריב
יפעת שאשא ביטון
אושר שקלים

ד"ר זהר סהר - מנהלת המחלקה לטיפול באלימות במשפחה ותקיפה מינית, משרד הבריאות

תמר קינן - חמ"ל שבים, מכלול כ"א, משרד הבריאות

בת שבע שרמן שני - עו"ד, סגנית ראש הסיוע המשפטי, משרד המשפטים

איילת רזין בית אור - עו"ד, פורום דינה 7.10

מאירה בסוק - עו"ד, יועצת משפטית, נעמת

שוש פרמינגר - מלווה, צוות חוס"ן, מטה משפחות החטופים

שרון קוניו - חטופה ששבה מהשבי בעזה

מיה רגב - חטופה ששבה מהשבי בעזה

שירה אלבג - אימה של לירי אלבג, חטופה בעזה

ירדן גונן - אחותה של רומי גונן, חטופה בעזה

מירב לשם גונן - אימה של רומי גונן, חטופה בעזה

ימית אשכנזי - אחותה של דורון שטיינברכר, חטופה בעזה

יפה אוהד - דודתה של נועה ארגמני, חטופה בעזה

שירית ירושלמי - אימה של עדן ירושלמי, חטופה בעזה

אילת לוי שחר - אימה של נעמה לוי, חטופה בעזה

גיל דיקמן - בן דודה של כרמל גת, חטופה בעזה

אורלי גלבוע - אימה של דניאלה גלבוע, חטופה בעזה

שי דיקמן - בת דודתה של כרמל גת, חטופה בעזה

סימונה שטיינברכר - אימה של דורון שטיינברכר, חטופה בעזה

מנדי דמארי - אימה של אמילי דמארי, חטופה בעזה

מיכל מאיו - בת דודתה של דורון שטיינברכר, חטופה בעזה

אסתר בוכשטב - אימו של יוגב בוכשטב, חטוף בעזה

ענת מימון

דלית אזולאי

א.ב., חבר תרגומים



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

דיון חירום בנושא מצבן של הנשים החטופות בעזה

בוקר טוב, אני רוצה לפתוח את דיון החירום בנושא מצבן של הנשים החטופות בעזה. התכנסנו כאן, משפחות יקרות, אימהות, אחיות, סבתות, חברות כנסת, חברי כנסת, ארגונים, ארגוני נשים בעיקר כדי להשמיע את הזעקה הזאת בבית הנבחרים, ביתו של העם, כדי להאיץ בממשלה להחזיר הביתה את החטופות ואת החטופים. כולנו נחשפנו לעדויות.

לאורך שישה חודשים אנחנו נחשפים לגבורה של נשים, ואני רואה כאן את מיה. תודה שאת כאן, לא פעם ראשונה, ואני יודעת כמה זה קשה לצאת משגרת היום של השיקום, להגיע לכאן כי הלב שלך נמצא בעזה עם החטופות והחטופים, כולל חברים אישיים. שרון קוניו שנמצאת כרגע בלשכה שלי עם הרבה מאוד אומץ וקושי. זה פעם ראשונה שלה כאן בכנסת. עמית סוסנה ששמענו את העדות האמיצה שלה, השמעת קול בעבור אחרות, אבל הקול הזה לא יכול להישאר יתום. הקול הזה חייב להדהד במליאת הממשלה. צריך להחזיר אותם הביתה. צריך להחזיר אותן הביתה. זה בידינו. זה לא גזירת גורל. חצי שנה ואין לנו יכולת לדמיין את מה שאתן עוברות, את מה שאתם עוברים כמשפחות, אז המעט זה לכנס את הוועדה ולהיות לכם בית כדי שתשמיעו את הדברים שלכם, כולל הביקורות וכולל ההפצרות וכולל הדרישות ממי שאתם בחרתם שתהיה הממשלה, ואותנו כנבחרי הציבור שלכם.

אני רוצה להודות לך, ירדן, אחות של רומי, ולגיל. תודה שפניתם אליי. ירדן, אני אתן לך לפתוח.

קודם כל תודה. דבר ראשון תודה על ההיענות המאוד מהירה שלך ושל דלית בכל פעם שביקשנו. תודה גם לחברת הכנסת שלי טל מירון שישר התגייסה. פניתי לשתיכן וניהלתן את זה במצמוץ ביום שישי, יש לציין, ממש עם כניסת שבת. האמת שמי שתפתח זאת ימית, אחות של דורון.

קודם כל באמת שלום לכולם. בוקר טוב אנחנו לא נגיד. אני רוצה להודות לשתיכן גם על קיום השדולה שהייתה, גם על ההיענות הנורא מהירה, ואני רוצה רגע לפני שאנחנו מדברים על היום, אני רוצה לחזור ל-29 בנובמבר. היינו בעיצומן של הפעימות וקיימנו במטה מסיבת עיתונאים של אחיות לחטופות. עמדתי שם עם התמונה של אחותי הקטנה. השמעתי את ההקלטה של דורון שאני רוצה להשמיע אותה גם עכשיו.

(השמעת הקלטה של דורון שטיינברכר אומרת "תפסו אותי, תפסו אותי")

עד לאותו רגע בעצם זה היה הדבר היחיד שהיה לנו מדורון. עמדתי שם על הבמה ואמרתי שאני הולכת לישון עם ההקלטה הזו ואני קמה איתה כל בוקר, גם עם המצפון שלי שלא הצלחתי להגן על אחותי הקטנה באותו יום, אבל באותה הבמה גם אמרתי, ואני חושבת שזו הייתה פעם ראשונה שמישהי ממשפחות החטופות אמרה, שאני לא יודעת איזה ידיים מזוהמות נוגעות באחותי, ואני לא יודעת אם היא נאנסת. אני זוכרת שהיה שקט באולם ואנשים התלחששו, "היא אמרה אונס עכשיו?", וזה היה אז מילה כזו שאנחנו לא אומרים. זה היה מעין טאבו כזה.

יש שם נשים צעירות. כולנו דיברנו על אולי נוגעים. ראינו את המחבלים מלווים אותם בפעימות לתוך הג'יפים של הצלב האדום, וחלחלה אותי המחשבה שהידיים המזוהמות אלה נגעו בגוף של אחותי וחטפו אותה בעצם, וגם שאותן ידיים מזוהמות נוגעות בה עכשיו, אבל בעצם לא היו לנו עדויות עד אז.

ביום ה-107 חמאס, אותו ארגון טרור שכבש את קיבוץ כפר עזה שממנו אני מגיעה, רצח 64 חברי קיבוץ. 19 חטופים נחטפו לנו. לא רוצה לדבר על החוויות האישיות כי כרגע הנשים החטופות הן המרכז פה, אבל אותו ארגון שבעצם חטף את אחותי, זה אותו ארגון שפרסם את הסרטון שלה, וזאת התמונה שאני הולכת לישון איתה כל ערב, ובחוסר תפקוד שלי התמונות האלה מלוות אותי.

מאז ששוחררו הנשים, באומץ רב הן מספרות על עדויות של נשים שהיו איתן, אבל השבוע באומץ רב עמית סוסנה שאני מעריצה אותה והיא גיבורה, היא בעצם משמשת כפה של החטופות שלצערי הרב לא יכולות לדבר, ואני רוצה לצטט את מה שהיא אמרה. "הוא הגיע אליי, דחף את הנשק שלו לכיוון המצח שלי והיכה אותי. הוא גרר אותי לחדר הילדים, חדר במלא בפוסטרים של ילדים, כיוון אליי את הרובה והכריח אותו לבצע בו מעשה מיני". הנשים האמיצות האלה הן הפה עבור אחותי הקטנה והן הפה עבור כל בת משפחה שיושבת פה, בן משפחה שיושב פה. הן הפה של 134 חטופים וחטופות שעדיין בשבי חמאס.

בחודש שעבר היינו פה בדיון על מצבנו הנפשי. חשוב לומר שמצבנו הנפשי ילך וידרדר כל עוד הנשים שלנו עדיין שם, כל עוד הגברים שלנו עדיין שם, ואנחנו פה היום בפתחו של דיון חירום על מצבן של הנשים החטופות בעזה. אני חושבת ששמו של הדיון מדבר לחלוטין בשם עצמו כי הוא דיון חירום, כי ביום ראשון אנחנו מציינים חצי שנה שהן שם, ואני פשוט רוצה שהגיליוטינה הזאת של ה'הותר לפרסום' על עוד חטוף שנרצח בשבי תפסיק להסתובב לי מעל הראש. מעל הראש של כולנו יש את הגיליוטינה הזו ואני לא מוכנה להיות זאת שזה ייפול עליה.

ב-7 באוקטובר לא הצלחתי להציל את אחותי. אנחנו היום ביום ה-179. זה מספר שהוא לא נתפס. אנחנו מתקדמים מהר מאוד ליום ה-200 ולצערי לא נראה שהן יהיו פה ביום ה-200. אני מבקשת ודורשת שתעזרו לנו להציל את כל החטופים שעוד חיים שם, כי מספרם לצערי הרב הולך וקטן, וגם את החטופים שנרצחו, הם צריכים להגיע לקבורה בישראל והמשפחות שלהם צריכות לסגור מעגל. תודה.

תודה, ימית. 179 ימים נמצאות בשבי אגם ברגר, דורון שטיינברכר, לירי אלבג, דניאלה גלבוע, נעמה לוי, רומי גונן, עדן ירושלמי, נועה ארגמני, כרמל גת, שירי ביבס, עמית אסתר בוסקילה, קרינה ארייב, אמילי דמארי, ארבל יהוד, שני ניקול לוק ז"ל הי"ד, ענבר היימן ז"ל הי"ד, ג'ודי ויינשטיין חגי ז"ל הי"ד, מאיה גורן ז"ל הי"ד, עפרה קידר ז"ל הי"ד.

אני רוצה להעביר את רשות הדיבור לשירה אלבג, אימה של לירי אלבג, בבקשה.

בוקר טוב, אני שירה אלבג, אימא של לירי אלבג, למי שעוד לא מכיר אותי. לירי נחטפה מבסיס נחל עוז לפני 179 יום. אני סופרת בשעות, 4,296 שעות. לירי רק בת 18, נחטפה מבסיס במדינת ישראל, בסיס שבו היא ראתה 15 חברות שנרצחו במיגונית. היא נחטפה ביחד עם עוד שבע בנות, אחת שוחררה ואחת נרצחה בשבי. כרגע הן חמש בנות בשבי, חיילות של צבא הגנה לישראל במדינת ישראל. לירי שלי נמצאת בגיהינום. מישהו בכלל מבין את זה, מה זה הגיהינום הזה שם? אתם מצליחים להבין, מישהו מכם, מה זה להיות סגור באפלה כבר 4,296 שעות?

הבנות שלנו חוות שם סבל יום-יומי. הן נפגעות גם בגוף וגם בנפש. לירי שלי הייתה ועדיין, אני לא יודעת כי אין לי מידע עליה. המידע האחרון היה לפני 126 ימים, שפחה בבתים של עזתים. היא הייתה צריכה לנקות שם את הבית, היא הייתה צריכה לבשל למשפחה שהיא לא יכלה לאכול מהאוכל, היא הייתה צריכה לשחק עם הילדים של הבית, היא הייתה צריכה לנקות את השירותים, היא הייתה צריכה לעשות שם הרבה דברים לא נעימים ולא בקטע שהיא לא יכולה לעשות. גם בבית היא הייתה עושה את הדברים האלה, אבל בקטע של השפלה, בקטע שהשפילו אותה כשהיא עשתה את הדברים האלה.

לירי אוהבת לשיר ולזמר והיא הייתה מזמרת לעצמה בשקט כי זה מה שניחם אותה שם בשבי, ואני יודעת שהכריחו אותה פעם אחת לשיר בצורה מאוד לא נעימה ומאז היא הפסיקה לשיר. היא הפסיקה לשיר לעצמה. זה הדבר היחידי שהחזיק אותה שם בשבי.

כולכם פה וכל מקבלי ההחלטות, אתם צריכים להבין שאתם כל יום עדים לאונס שקורה ברחוב, קורה שם בעזה וכולכם ממשיכים ללכת. כל מי שלא פועל, רואה אונס וממשיך ללכת. זו התחושה שלנו, המשפחות. הבנות האלה עוברות אונס יום-יומי וכולם מתעלמים. אתם עוצמים עיניים מבחינתנו.

אני שומעת את לירי כל יום צועקת אליי לעזרה. כל יום בראש שלי זה מהדהד - אימא, תצילי אותי כבר. אימא, דיי. אימא, אני רוצה למות שם. אני כבר לא יכולה לחיות שם. הנפש של לירי כבר פצועה. על הגוף אני כבר לא מדברת, ואתם שותקים ואתם חיים את החיים ואתם יוצאים לפגרה, לתפארת מדינת ישראל.

תודה, שירה.

אמרתי שבוע שעבר ואני אגיד גם עכשיו. הוועדה הזאת לא תצא לפגרה. ככל שאתן תירצו להגיע לכאן, הוועדה הזאת תהיה פתוחה לכן.

יפה אוהד, דודתה של נועה ארגמני, בבקשה.

תודה, ואני מצטערת על האיחור. תודה מכובדיי, תודה לך פנינה שאת אינך מרפה. הסדר החשוב ביותר אצלך זה משפחות החטופים והחטופים עצמם. מכאן אני מאחלת גם לראש הממשלה החלמה מהירה ושיתניע את כל הנושא שאנחנו כל כך כאובים בו 177 ימים.

שמי יפה אוהד ואני דודה של נועה ארגמני שנחטפה מהנובה, היא ובן זוגה אבינתן אור. נועה, סטודנטית למדעי המחשב באוניברסיטת באר שבע, ילדה נפלאה, בת יחידה להוריה, אימא חולה במחלה מאוד קשה. היא ממש נמצאת על כרעי תרנגולת. אנחנו אוחזים בה כדי שהיא תוכל להחזיק לפחות עד שנועה תחזור. לפי הקצב הזה ולפי הסחבת הזאת, לא נראה לי שאפילו שעה אחת נועה תוכל לראות את אימא שלה.

מאז עדותה של עמית סוסנה ומאז העדות של אותו מחבל מתועב שאמר בעצמו, "אנסתי", אין לנו לא יום, לא לילה. אנחנו עוד ב-7.10, אבל מאז העדות של עמית אנחנו גמורים. המחשבות מטריפות את הדעת. אנחנו כמובן חוסכים מאימא של נועה את כל הזוועות האלה, שתוכל להחזיק מעמד. אין לנו זמן. הטרגדיה שלנו היא כפולה. אם אימא של נועה לא תחזיק מעמד, זה יהיה דיראון עולם על כל ממשלות ישראל.

אני מבקשת מראש הממשלה ומכל הקבינט. כפי שנאמר, אינני יודעת, אני לא אשת צבא ולא מדינאית, שהחלטות על גורל היקירים שלנו, 136 האנשים שנמצאים שם בזרועות החמאס ובמלתעותיו, אדם אחד מחליט על משא ומתן? אז מפה אני מבקשת מהקבינט ומראש הממשלה, אנא כנס במהירות ותעשה כל עסקה, ולא משנה לי. בגלעד שליט נתת 1,000 מחבלים על חייל אחד. פה הם מבקשים 700, 800, אני לא יודעת מה קורה. תיתן להם בבקשה. תן לנו בבקשה טיפת תקווה. אנחנו מתבוססים בדם. הלב שלנו כבר פצוע. אני שואלת, אתם רוצים שיהיו כאן 100,000 סעידיאנים? אתם רוצים שזה יהיה? אני שואלת אתכם. אני מקווה שכל הקריאות שלנו עוברות את התקרה הזאת ומגיעות למי שצריך להחליט. אין לנו כוח. אין לנו זמן. בבקשה, כל מי שיכול להשפיע, אנא עשו זאת. אנא, בבקשה מכם. תודה.

תודה, יפה.

מיה, את רוצה לשבת כאן לידי? מה שנוח לך.

היי לכולם, נורא קשה לי גם לשמוע את כל המשפחות מדברות. הלב שלי באמת, חשבתי שאני קצת יותר חזקה מזה. אתמול הציעו לי לבוא לכאן וישר הסכמתי. הרגשתי שיש לי כל כך הרבה מה להגיד. ניסיתי לכתוב פחות או יותר. יש לי כל כך הרבה מה להגיד ופשוט אני לא יודעת איך לבטא את זה מרוב הכעס והתסכול והפחד והרגשות של כל מה שקורה שם וכל מה שהן חוות שם.

דיון חירום בנושא המצב של הנשים בעזה. מבחינתי מה-7 כל דיון צריך להיות דיון חירום, כי כל יום שם הוא יום של חירום, כי כל דקה היא חשובה. לשמוע ולראות שיוצאים לפגרה, אז מה הנשים יעשו שם? מה הנשים והילדות והגברים והחיילים והחיילות יעשו שם? יישבו על הכיסא וימתינו שהכנסת והממשלה תחזור לכיסא הנוח שלה ותחליט מה לעשות? אני אישית לא האמנתי שראיתי את זה.

כל בחורה שם, ועם כמה שזה קשה להגיד, והיו הרבה עדויות לאחרונה, כל בחורה שם עוברת הטרדה מינית כזאת או אחרת. לא משנה איך תנסו לייפות את זה או לשנות את זה, אני בתור אזרחית שב-7, בזמן שאני רצה בשדות, לא מבינה מה קורה ולמה שעה וחצי אף אחד לא מגיע להציל אותי ואני לא מצליחה להתקשר לשום מקום, ולא משנה לאן הלכתי. לא הייתי יכולה להינצל מהמצב הזה וככה גם כל הנשים פה.

אז הפקירו אותי פעם אחת, ואני יושבת שם ואני מחכה ואני אומרת, אוקיי, עוד כמה ימים יבואו להציל אותי. זה לא הגיוני כל כך הרבה נשים בשבי. איפה זה נשמע? בחיים לא קרה דבר כזה ובחיים לא הייתי מאמינה שזה ייקח כל כך הרבה זמן, עוד יום ועוד יום ועוד יום. אני חזרתי אחרי 50 יום ואני מתמודדת עם דברים, אני לא רוצה לתאר מה עובר עליהן שם 179 ימים.

אם הייתי יכולה, הייתי נכנסת, פשוט לוקחת את כולם איתי חזרה הביתה, אבל אני לא יכולה כי זה התפקיד שלכם, של המדינה שאכזבה אותנו פעם אחת, וזהו, לא היינו אמורים להתאכזב יותר בחיים, ועוד יום ועוד יום ועוד יום ויוצאים לפגרה.

לא נצא לפגרה. אנחנו נשארות איתכן.

אנחנו צריכות את העזרה שלכם. כל המשפחות פה זועקות כל יום. אני רואה דברים בתקשורת ואני נקרעת. אני נקרעת מבפנים, איך זה הגיוני? לי היה את המזל וחזרתי הביתה. מה איתן? הן צריכות שתלכו לישון איתן בלילה ותקומו איתן בבוקר כי הן יושבות שם והן מחכות. הן מחכות שמישהו יבוא להציל אותן. הן סומכות עליכן, על הממשלה, על המדינה שאכזבה אותן פעם אחת. כמו שאמרו פה, כל יום המספר של האנשים שאתם יכולים להחזיר הביתה הולך ופוחת כי זה לא אנשים, זה לא חיות. תחזירו אותם הביתה. זה לא הגיוני שזה נמשך כל כך הרבה זמן.

תודה, מיה.

שירית ירושלמי, אימא של עדן ירושלמי.

קשה לי מאוד לדבר אחרי ששמעתי פה את המשפחות. אני רק אומר שאני ממש מתחננת שבאמת כבר יפעלו להשיב את כולם הביתה וגם את הבנות שלנו. עדן שלי ארבע שעות דיברה איתנו לפני שהיא נחטפה, וממש התחננה שיבוא להציל אותה, ומעבר לקו אמרנו לה, עדן, כבר באים, כבר באים, תחכי, תשכבי שם מאחורי השיח בסבלנות, תהיי שקטה. אני הייתי בטוחה שממש כל רגע באים להציל אותה, ולא הצילו אותה, ותפסו אותה, ואני לא רוצה לחשוב מה עושים לה שם. אני ממש משתדלת לא לפתוח טלוויזיה. את העדויות שמעתי רק מחברים. אני לא שמעתי את העדויות מהטלוויזיה ומהכתבות. קשה לנו מאוד, לכל המשפחה. אני מקווה שבאמת יגיעו לכולם בזמן ושלא ינטשו אותם פעם שנייה. אנחנו באמת לא ישנים. מה-7 באוקטובר החיים שלנו נעצרו, לא עבודה, לא קניות, לא בילויים, לא בתי קפה, כלום. פשוט החיים נעצרו. אין לנו חיים, לא שינה, לא שינה רצופה. אני לא יודעת מה זה שינה רצופה. תעשו מה שאפשר ועכשיו, ממש עכשיו.

תודה.

ירדן גונן.

תודה. לפני שאני מתחילה אני הולכת להגיד דברים קשים. אני הולכת להגיד עדויות שפורסמו ברשתות, עדויות שלא פורסמו או עדויות ששמעתי מאנשים שניצלו או מתוך איש זק"א יקר שהיה איתי במשלחת, אז כל האהובות שכאן מסביבי, מהמשפחות, זה לא לאוזניים שלכן אבל אי אפשר שלא להגיד את זה, אז מי שזה יותר מידי לה, וזה הולך להיות יותר מידי, אז תצאו. אני לא רוצה להכאיב לכן. אנחנו סובלות מספיק.

"התחבאנו בשיח, שמענו מלא יריות מסביב. לא יכולנו לצאת. ברקע הייתה בחורה שצרחה. רצינו לעזור לה אבל לא יכולנו לצאת. בעברית היא צורחת "תעזרו לי". באנגלית היא צורחת "please stop". שומעים אותם צוחקים מסביבה, את המחבלים, ואותה ממשיכה לצרוח לעזרה. רצינו לצאת אבל לא יכולנו כי היינו מתים. היא ממשיכה לצרוח עד משמע יריות שהשתיקו את הצרחות לעד".

ראיתי אותם משחקים עם כדור, לא כדור רגיל, כדור מטפטף דם. אחרי מספר דקות הבנו שזה לא כדור. ראיתי אישה שוטטת דם, אישה שכרתו לה את השד ושיחקו איתו כדורגל. אישה שירו לה בין הרגליים מספר פעמים. לא רק אישה אחת, דפוס חוזר. אישה עם ידיים קשורות מאחורי הגב כאשר החצאית שלה מופשלת מעלה ללא תחתונים. לא רק אישה אחת, דפוס חוזר. אישה שתקעו לה סכין באזור המפשעה כשבאזור ניכר שיש פציעות חוזרות של דקירה לפני כן. לא רק אישה אחת, דפוס חוזר. נשים וגברים ששרפו אותם באופן ממוקד באברי המין ובפנים. לא רק קומץ, דפוס חוזר. נשים וגברים קשורים עירומים, נשרפו בעודם בחיים. לא רק קומץ, דפוס חוזר. אישה שהיה להם מספיק זמן, מספיק כוח רצון לקדוח לה שלושה מסמרים באברים האינטימיים שלה, מספר מסמרים באזור המפשעה."

"המחבלים הגיעו עם פתקים בתוך הווסטים שלהם. בתוך הפתק היה רשום "אם אין זמן, תהרוג". יש לך עוד קצת זמן, תייצר מום ואז תהרוג. יש לך עוד קצת זמן, תתעלל ואז תהרוג. עוד קצת זמן, תשרוף ואז תהרוג. אם יש לך מספיק זמן, תאנוס כל עוד נפשך בך, כי זה מותר וזה מצדיק את ההתנגדות".

כל העדויות שהקראתי עכשיו הן או משמיעה של בן אדם שסיפר לי כי הוא היה שם והוא ראה את זה והוא שמע את זה, או מאיש זק"א שהיה צריך לטפל בכל הגופות האלה, או מסתם בן אדם נחמד שהחליט שהוא מתגייס, ונסע לדרום ונתקע בסיטואציה הזאת שהוא צריך לפנות גופות כי הוא יודע שחמאס חוטפים גופות. הם היו צריכים להלביש נשים לפני שהם נגעו בהן כי רובן הגדול היה עירום לחלוטין. היה להם זמן כשהם יודעים שכל רגע מישהו יכול להגיע, והיה להם זמן, אז מה עכשיו? 179 יום זה לא מספיק זמן לעשות מה שהם רוצים שאין למי להתנגד, כשאין צבא או משטרה שיכולים להגיע, כשאין טלפון להתקשר לבקש עזרה. איפה אתם? למה אנחנו בכלל צריכות להתחנן? אני שומעת את מה שאומרים פה וזה פשוט דיסק שרוט שחוזר על עצמו 179 יום.

למה אף אחד לא מתעורר? למה אתם נותנים לאחותי להיות שם? מה היא עשתה רע? הילדה בת 23, הלכה למסיבה. זה תמונה שלה, 06:28 בבוקר, התפרסם בסרטון טיקטוק לפני איזה חודשיים, פעם אחרונה שהיא נהנתה מהחיים שלה. למה אני צריכה להתחנן? למה מיה צריכה להיות פה ולהתחנן? למה עמית סוסנה צריכה לקרוע את הגוף שלה לגזרים כדי שמישהו יקשיב ויעשה עם זה משהו? למישהו זה נשמע הגיוני שאישה הולכת ומספרת לכל העולם את הפגיעה המינית שהיא עברה, בשביל שמישהו יזיז את עצמו להוציא את הנשים שלנו החוצה? איפה אתם? אני לא מבינה מה קורה כאן. על מה אנחנו נלחמים? מה יותר חשוב מזה? למה אף אחד לא מבין? העובדה שיש שם עוד נשים, ואני אומרת את זה בצער ענק, אבל העולם וגם המדינה הזאת מוכיחה לנו שרק העובדה שיש שם עוד נשים זה מעניין מישהו בכלל לעזור לנו להוציא אותם. למה לא ממנפים את הרוע הזה? למה לא צורחים את זה בכל פינה בעולם? למה אני רואה שרים שלא משתמשים בדוח שהופק על ידי האו"ם בשביל לייצר מנופי לחץ? למה מרגיש לי, שסליחה, שמים עלינו אלף זין כאילו הן אשמות במה שקרה, כאילו אנחנו לא בסדר. נמאס לי, באמת.

לסיכום אני אקריא לכם עוד קצת מהעדות של עמית סוסנה, כי כנראה גם מה שאני עושה עכשיו זה לא יספיק. "אי אפשר להסתכל עליו אבל צריך. הוא זה ששומר עליך. את איתו ואת יודעת שבכל רגע זה יכול לקרות שוב. את תלויה בו לחלוטין."

כמה ימים אחרי התקיפה המינית השומרים עטפו את ראשה בחולצה ורודה, אילצו אותה לשבת על הרצפה, אזקו אותה והחלו להכות אותה בכת אקדח. לאחר מספר דקות הם השתמשו בנייר דבק כדי לכסות את פיה ואפה, קשרו את רגליה והניחו את האזיקים על בסיס כפות ידיה. היא חוברה למקל שנמתח בין שתי ספות, מה שגרם לה לכאבים עד כדי כך שהיא הרגישה שידיה יעקרו. הם המשיכו להכות בה לאורך מה שנראה לה כמו 45 דקות מבלי שתבין מה הם רוצים ממנה. זה לא ה-7 באוקטובר. זה כל יום וגרוע מכך.

אל תאלצו אותנו להגיע לפה שוב להתחנן על המובן מאליו. זה ייזכר לדורות מה שקרה כאן, ואם המצב לא ישתנה אין לנו שום עתיד. אפס. לכולנו. זה הדבר היחיד שחשוב. זה הדבר היחיד שיביא ניצחון מוחלט. זה הדבר היחיד שייתן לנו אנחת רווחה. אין סיכוי שחיילים בשטח מרגישים יותר אשמים מיושבי הממשלה הזאת על זה שהם לא הצליחו להביא חטופים הביתה. תודה.

תודה, ירדן על הדברים המאוד נוקפים.

וגם סליחה כי האש לא מכוונת רק אליכם. אני מודה לכל מי שהגיע לכאן להקשיב ולהיות איתנו בזה.

אין לך מה לבקש סליחה בשום צורה ובשום דרך. את אמרת שהדברים האלה צריכים להדהד בכל פינה בעולם ואני רוצה לומר לך, גם בזה עסקנו אבל מה שחשוב זה שיהדהד עכשיו בקרב מקבלי ההחלטות, להאיץ את החזרה שלהם הביתה.

אילת לוי שחר, אימא של נעמה לוי.

לא ידעתי שאני אמורה לדבר.

אם תירצי.

אני קצת מרגישה שנגמרו לי המילים. אני הולכת אחורה לנובמבר, שלי כאימא לא הייתה ברירה והייתי צריכה להתמודד עם התמונות והסרטון של נעמה, והכוונה שלא הייתה לי ברירה אלא להתמודד עם מה שניתן לפרש מהסרטון הזה, כי כבר היו מיצגים וכבר יצאו עם זה החוצה, וכמה שאני ניסיתי לא לחשוב בכיוונים של פגיעות מיניות, לא הייתה ברירה. כבר בתחילת דצמבר אני נפגשתי באו"ם עם הנציגה פרמילה פאטן והבאתי בפניה את הדברים. לא היה תנופה של עשייה וחקירה בעניין הזה, אבל לבסוף היא הגיעה לישראל והדוח וכו'. אנחנו לא היינו צריכים. אנחנו, המשפחות של הבנות, של הנשים שם לא היינו צריכים את הדוח שלה, את הפרסום והתחקיר של הניו יורק טיימס, את העדויות של הנשים שחזרו מהשבי, ושגם העדויות הקשות שהתפרסמו לאחרונה ובאמת באומץ שאין לי מילים על האומץ של לבוא ולדבר על זה, אבל אנחנו מהיום הראשון לא היינו צריכים את זה כדי לדעת ולהבין את הבהלה, את הבהילות, את הדחיפות, את החירום, את הפיגוע טרור האכזרי מה-7 באוקטובר ועד היום, כל יום, כל דקה, כל שנייה. מה לא ברור בדחיפות הזאת?

מדברים איתנו בדרגים השונים ומקבלי ההחלטות על הישגים צבאיים שכבר השיגו ושאסור לוותר עליהם וצריך להתעקש ואנחנו במשא ומתן אכזרי וקשה. ההישגים הצבאיים האלו חשובים בשביל לוותר עליהם כדי להחזיר את הבנות עכשיו.

שרות מדברות אתכן?

כן. כל מה שהשיגו, צריך להשתמש בו כדי להחזיר עכשיו, ולנהל את המשא ומתן לעסקה עכשיו, כי כל זה הוא הפיך בחזרה, והחיים של החטופות והחטופים, אנחנו יודעים טוב מאוד לגבי ההפיכות שלהם, אז דיי. שמענו מספיק וגם דיברנו מספיק. זה הזמן לפעולה. תודה.

תודה, אילת.

שלומי ברגר ומירב, ההורים של אגם ברגר נמצאים כאן? לא נמצאים כאן.

אורלי גלבוע.

אני אורלי, אימא של דניאלה גלבוע. האמת שגם לא התכוונתי לדבר. ימים קשים מאוד גם לשמוע פה את כל העדויות. אני גם נמנעת מזה אבל עכשיו ידעתי שיקריאו את זה ובכל זאת בחרתי להישאר כי אמרתי, אם לי קשה אז מה לבת שלי? לבת שלי קשה. לנו לא קשה. היו לנו ימים לפני שלושה שבועות שכבר חשבתי שהנה זה קורה, ואז עוד פעם הטלטלה הזאת. אנחנו מקווים שעכשיו זה באמת זמן כזה שבאמת כל מי שמעורב במשא ומתן יבין שדיי. באמת אין זמן וצריך לעשות את הצעד הזה. צריך להביא אותם, את כולם. יש לי גם שני בני דודים חטופים מעבר לבת שלי, אבל עכשיו אנחנו יודעים שיש היתכנות לעסקה להביא את ה-40 האלה שכרגע מדובר עליהם, וצריך לעשות הכול כדי שזה יקרה. אנחנו באמת אומרים לכל מי שאנחנו נפגשים איתו, זה לא סיסמה, תיראו את זה כאילו זה הבת שלכם שם. מה אתם הייתם עושים? הייתם כבר מביאים אותה, אין לי ספק בזה. זה לא היה נמשך כל כך הרבה ימים וזה צריך לקרות. דיי.

תודה, אורלי.

שי דיקמן, בת דודה של כרמל גת.

תודה. אני רוצה להוסיף לדברים הקשים שירדן אמרה עם עוד עדויות של אנשים ונשים אמיצים שבמקום להגיע לשיקום אחרי מה שהם ראו ומה שהם חוו על בשרם, נברו בטראומה, חשפו דברים שהם ראו, דברים שהם עברו, וכל מה שאנחנו יכולים לעשות - - -

סליחה, שי, שאני קוטעת אותך. מאיה, תודה שבאת. אני רואה שאת הולכת.

בבקשה, שי.

האנשים האלה עשו כל מה שהם יכולים כדי להחזיר אותם הביתה ואנחנו צריכים להשתמש בזה, במה שהם השאירו לנו, בדיוק בשביל זה כדי לקדם את החזרה שלהם. מה שאני הולכת להגיד כאן מפורט וויזואלי, ולנו בני ובנות משפחה, אימהות, אחיות, הדאגות האלה מסתובבות כל היום בראש. אתן לא צריכות לשמוע את זה. אתן יכולות לצאת. אני קראתי את העדויות והלילה חלמתי שחוטפים אותי ואונסים אותי. זה לא מיועד לכן.

ס', רואת חשבון בת 24 שהשתתפה בנובה מספרת שב-7.10 בשעה 08:00 בבוקר היא מצאה מסתור מתחת לענפים נמוכים של עץ ליד כביש 232 לאחר שנורתה בגבה. הקורבן הראשון שראתה, אם יש מישהי שרוצה לצאת זה הזמן, הייתה "אישה צעירה עם שיער בצבע נחושת שדם זורם במורד גבה ומכנסיה מופשלים עד הברכיים. גבר אחד משך אותה בשיער ואילץ אותה להתכופף. אחר כך חדר אליה ובכל פעם שנרתעה ממנו דקר אותה בסכין בגבה." אחר כך צפתה באישה אחרת נקצצת לחתיכות בשעה שמחבל אנס אותה. בערך באותו זמן ראתה שלוש נשים נאנסות ומחבלים שהחזיקו ראשים כרותים של שלוש נשים נוספות.

באותו בוקר במקום אחר לאורך כביש 232 הסתתר רז. גם הוא השתתף בפסטיבל. הוא ראה חמישה גברים לבושים באזרחי, כולם נושאים סכינים ואחד מהם פטיש, גוררים על פני האדמה אישה. היא הייתה צעירה ועירומה וצרחה. "כולם מתאספים סביבה", הוא אמר. היא קמה, הם מתחילים לאנוס אותה. "ראיתי את הגברים עומדים בחצי מעגל סביבה. אחד חודר אליה. היא צורחת. אני עדיין זוכר את הקול שלה, צרחות בלי מילים, ואז אחד מהם הרים סכין והם פשוט שוחטים אותה".

בסרטון שצולם ב-8.10 על ידי אישה שחיפשה חבר נעדר ממסיבת הנובה, נראית אישה בשמלה שחורה שוכבת על הגב. השמלה שלה קרועה, הרגליים שלה פסוקות, איבר המין חשוף. הפנים שלה שרופות ללא היכר וידה הימנית מכסה את עיניה. האישה בשמלה השחורה היא אימא לשניים. היא בת 34. היא נעלמה מהמסיבה עם בעלה והיא נלכדה בשורת מכוניות שניסו לברוח מהמסיבה. היא ובעלה היו יחד מאז שהם היו בגיל העשרה. שני הבנים שלהם יתומים עכשיו, וסבתא שלהם סיפרה שכשהיא השכיבה אותם לישון והיא ניסתה לצאת מהחדר בשקט, הבן הצעיר עצר אותה והוא אמר לה, "סבתא, אני רוצה לשאול אותך שאלה. היא אמרה לו, מותק, תשאל כל דבר. הוא אמר, סבתא, איך אימא מתה?"

מה כל אימא אומרת לילד, לילדה שלה? היא אומרת, אני אשמור עליך. ומה היא אומרת לעצמה? היא אומרת, אני אעשה הכול כדי לשמור עליה. ב-7.10 אנחנו לא שמרנו עליהן ואתם מוכרחים לעשות הכול כדי לשמור עליהן עכשיו, ועל חלקן עוד אפשר. אנחנו יושבות כאן עם תמונות שלהן מה-7.10 או מהשבי. על חלקן אנחנו יודעות שהן בחיים, שהן מחכות שנציל אותן. מה תספרו לילדים שלכם? מה נספר לילדים שלנו? באיזה מדינה נגדל אותם? אתם קובעים עכשיו אם הם יחזרו הביתה בחיים, ואתם הקול שלנו בקבלת ההחלטות. זאת ההחלטה שמתקבלת עכשיו, אם הנשים שלנו חוזרות הביתה בחיים.

חיילים, חובשים ומתנדבים מצאו באתר הנובה ובשני קיבוצים יותר מ-30 גופות של נשים במצב דומה לזה של האישה בשמלה השחורה, בגדים קרועים וסימני התעללות באזור איברי המין. גופת אישה נמצאה בידי כוחות ההצלה בהריסות של קיבוץ, עם עשרות סימני ציפורניים שהיו נעוצים בירכיים ובמפשעה שלה. עכשיו תתארו לעצמכם אימא שהבת שלה מוחזקת בשבי בידיים של האנשים שעשו את זה לנשים בגילה. אתם לא צריכים לתאר לעצמכם. האימהות יושבות כאן. במקרה של כרמל, בת דודה שלי אין אימא. אימא נרצחה ב-7.10 וזה הדבר האחרון שכרמל ראתה לפני שהיא יצאה, שהוציאו אותה מהבית ולקחו אותה לעזה כשהיא משאירה מאחור את שאר המשפחה ולא יודעת מה איתם, אז תתארו לעצמכם את אבא שלה שראה אותה נלקחת מהבית, מהחלון של השירותים, חסר אונים מאז ועד היום, עם מה הולך לישון בלילה, עם הוא קם בבוקר, על מה הוא חולם, מה הוא מתאר לעצמו שהיא עוברת בשבי, והוא לא צריך לתאר לעצמו כי עמית באומץ שלה סיפרה וחשפה את מה שהיא עברה, ואני מוסיפה מהעדות של עמית חלקים שעוד לא שמעתם היום, כי יש עוד ועוד.

כמה ימים אחרי שנחטפה מביתה בכפר עזה, אחד מהשובים שלה החל לשאול על חיי המין שלה. היא הוחזקה אז בחדר ילדים מלא בתמונות של בובספוג כשהיא קשורה לשרשראות בקרסול. המחבל ששמר עליה ישן בחדר הסמוך ונהג לעיתים קרובות להיכנס לחדר השינה שבו הוחזקה כשהוא לבוש בתחתונים בלבד. לפעמים התיישב על ידה ואז הרים את חולצתה ונגע בה.

בסביבות ה-24 באוקטובר בשעת בוקר מוקדמת המחבל שחרר אותה מהשרשרת שאליה נכבלה. הוא התעקש שתתקלח, אך היא סירבה. הוא הרתיח סיר מים ולקח אותה למקלחת שתשפוך אותם על עצמה. בזמן שהיא התקלחה היא שמעה אותו קורא לה, "עמית, מהר". עכשיו עמית אומרת, "הסתובבתי וראיתי אותו עומד שם עם נשק". היא ניסתה לכסות את עצמה במגבת והמחבל היכה אותה. היא נאלצה להיענות לדרישתו כשהנשק בידו. עמית: "הוא הושיב אותי על קצה האמבטיה. סגרתי את הרגליים והתנגדתי. הוא המשיך להכות אותי, שם את הנשק שלו בפרצוף שלי ואז גרר אותי לחדר השינה". אחרי שתקף אותה מינית הוא הלך להתקלח והותיר אותה עירומה בחושך. כשהמחבל חזר הוא אמר: "אני רע. בבקשה אל תספרי לישראל". הקול הזה מגיע לכאן עכשיו. ישראל יודעת. המחבל, תארו לעצמכם מה הוא ציפה שיעשו כשיוודע. עכשיו כולם יודעים. אין יותר תירוצים. הקול שלהן הגיע לכאן. הקול שלהן הגיע אלינו, המשפחות. אנחנו הבאנו אותו לכאן, ומי שנמצא כאן צריך להביא אותו למי שמקבל את ההחלטה, וצריך לדאוג שההחלטה תהיה להציל את החיים שלהן.

תודה, שי.

אנחנו כינסנו את הדיון הזה כדי להקשיב לכן בצניעות ולתת גם את המקום, אבל אנחנו גם מבקשים לתת לכם תקווה. הדברים שנאמרים כאן, העדויות הן מאוד קשות גם על מי שכבר לא איתנו ולא יכולה להשמיע את זעקתה, וגם המיקוד הנדרש במי שנמצאות בחיים מבלי לשכוח את הגופות, ומי שצריך להביא אותם לקבורה בישראל, אז על הקושי אנחנו כן מבקשים לתת לכם תקווה. החובה שלנו היא לא רק להקשיב, היא לפעול. הוועדה הזאת כמי שמפקחת על מעמדן של נשים ישראליות, מפקחת על הממשלה, תוציא את הפרוטוקול של הדיון שאני בטוחה שזה דברים שהם שמעו, ולמי שפספס בממשלה אנחנו נדאג שיקרא את הדוח. אנחנו נפנה בדרישה לראש הממשלה לפעול במיידי להשבתן, להשבתם תוך הרחבת הסמכויות של מי שנושא ונותן, תוך שבירת התפיסה שלו שהוא מנהל את המשא ומתן לבד. זה לא הזמן לחדד את כישורי המשא ומתן שלו כשהמשפחות יושבות כאן ומתמודדות עם עדויות כל כך קשות, ואני יודעת כמה זה קשה.

שרון קוניו נכנסת. אני מבקשת שמי מהמשפחות יכול לחבק ולחזק אותה. אתן לא באמת צריכות אותי כדי לעשות את זה, אבל לא היה לה בוקר פשוט.

עד ששרון תיכנס, סימונה, אימא של דורון.

קודם כל אני רוצה להתחיל עם תודה רבה לכל האנשים ששבו. הן הגיבורות האמיתיות והן משמשות לפה לבנות שלנו. יש לי רק להגיד, 179 ימים. תסתכלו על כל הבנות פה. הן שם 179 ימים. הצילו אותן משם. בבקשה הוציאו את הבת שלי ואת כולן וגם את כולם, כי דיי. אי אפשר לתפוס 179 ימים שם. תסתכלו על כולם והוציאו אותם.

תודה, סימונה.

אנחנו ניתן לשרון לדבר ולאחר מכן מי שביקשה להגיד דברים, תאמר. אני רוצה להודות לך, שרון, שאת כאן. השארת את הבנות ופינית את כל שגרת היום שלך להגיע עם כל הקושי. באמת מצאת את תעצומות הנפש ולא היה פשוט, אז גם להודות לך. גם להודות למיכל שליווית אותה והיית איתה בשעתיים האחרונות. בבקשה.

שלום לכולם, כמישהי שחזרה מהשבי, הדיון הבוקר בנוגע למצוקת נשים בשבי הוא חשוב מאין כמותו. כאישה שהייתה שם אני יכולה להגיד לכם שהפחד הוא אין-סופי. בלתי ניתן לתאר במילים אבל אני אנסה. להיות אישה בשבי זה אומר לחיות בפחד תמידי שעלולים לפגוע בך, שאין מי שיציל אותך, שאת נתונה לחסדיהם של החמאס. חוסר האונים הוא תחושה שאני לא מאחלת לאף אחת מכן. הזמן שם עוצר מלכת. כל דקה היא נצח. כל תזוזה של המחבלים גורמת לכיווץ בבטן, כי מי יודע מה יקרה? האם הוא יפגע בי? האם הוא שוב ייקח לי את אחת הילדות כפי שקרה? המחבל הוא המחליט הבלעדי ולי אסור להוציא מילה מהפה. אסור לי להתנגד לשום הוראה שלו. הדעה שלי לא נחשבת. הרצונות שלי לא רלוונטיים. רק הוא מחליט מה יקרה איתי בעוד דקה. רק הוא מחליט אם אחיה או אמות בעוד דקה. רק הוא מחליט אם לאמה ויולי שלי בנות ה -3 מותר לחבק אותי כדי להתמודד מעט עם הפחד, ואין אופק. האופק היחיד הוא לשרוד עוד דקה, עוד שעה, עוד יממה וחוזר חלילה. כשהייתי שם בתוך הפחד האין-סופי, הפחד הגדול ביותר היה ששכחנו אותנו, שלא נלחמים עלינו. אני רוצה מאוד לקוות שהמסר מהוועדה הזו יגיע עד אליהן כי אני בטוחה שזה ייתן להן מעט כוח בתוך החור השחור והמייאש שבו הן נמצאות.

עברו ארבעה חודשים מאז שחזרתי מעזה יחד עם בנותיי בנות ה-3, אמה ויולי, אבל לא באמת חזרנו. הפחד לא נגמר ברגע שבו עברנו את כרם שלום. הפחד חזר איתנו לישראל. השיתוק וחוסר האונים הם חלק בלתי נפרד מהיום-יום שלי. אני משותקת, הילדות משותקות כי הלב שלנו עדיין שם. כשאני אומרת הלב שלנו אני מתכוונת לבעלי דוד, אבא של אמה ויולי. הן לא מפסיקות להגיד כל יום, אבא בעזה אצל הרעים, למה לא נותנים לו כבר לחזור? הפחד הכי גדול שלי זה שהן יישאלו ביום אחד האם הרעים הרגו את אבא? מה אני אענה להן על זה? כל דפיקה בדלת וכל שיחת טלפון מקפיצים לי את הלב והתחושה שהנה זה קורה, עומדים לבשר לי את הבשורה המרה שדוד לא יחזור אליי ואל אמה ויולי שלא מפסיקות להתגעגע אליו.

גיסתי ארבל עדיין שם. אני מתייחסת אליה כאל גיסתי אפילו שהם לא נשואים. הם כל כך הרבה שנים ביחד. הבנות שלי מכירות אותה בתור דודה ארבל. גם גיסי אריאל נמצא שם והוא עדיין ילד רק בן 26 ולא הספיק כלום בחיים הקצרים שלו. הוא נמצא אי שם במנהרות החמאס וחושב לעצמו האם ככה אני אסיים את החיים הקצרים שלי?

179 ימים שזו המחשבה היחידה שנמצאת בראש 24 שעות ביממה. האם בקרוב יהיה זכרונו לברכה? הגעתי לכאן היום לוועדה למעמד האישה גם כדי להסביר מה זה להיות אישה בשבי וגם כדי לבקש מכולם שלא ישכחו את הגברים. אין להם שם הגנה. הם שבר כלי והם מפוחדים. הם שותקים בדממה מקפיאה עם עיניים מיואשות. הם סופרים את השניות, הדקות, הימים והחודשים, עוד יום ועוד יום ואי אפשר להעלות את המחשבה שזה אף פעם לא ייגמר. גם גברים עוברים בשבי התעללות נוראית. שמענו את העדויות והן מחרידות. הם מיואשים שם והדמעות כבר נגמרו מזמן והתקווה כבר לא קיימת. אני יכולה להעיד על זה ממקור ראשון.

דוד הוא הכוח שלי. אין לי מי שמחזיק אותי היום. אסור להשאיר שם אף אחד וגם לא את הגברים רק בגלל שהם גברים. אני קוראת לראש הממשלה ולכל חברי קבינט המלחמה, אתם חייבים להגיע לעסקה שכוללת את כולם גם אם מדובר בשלבים. אני מבינה ומקבלת שהשלב הראשון והכרחי צריך להיות שחרור הנשים שכנראה סובלות שם יותר מכולם, אבל אחרי 179 ימים דוד שלי הוא כבר מקרה הומניטרי. הפקרתם אותנו פעם אחת ב-7 באוקטובר כשנלקחנו מהמיטה שלנו בפיג'מה. אין לכם זכות להפקיר אותנו שוב. אתם חייבים לנו את זה, לי ולאמה וליולי ולכל המשפחות לכל עם ישראל.

רגע לפני שהפרידו אותו ממני דוד לקח אותי הצידה והייתה לו בקשה אחת בלבד, להילחם עליו. זה מה שאני עושה פה, נלחמת גם למענו. בחודש מאי שנינו חוגגים יום הולדת. לא מגיע לו לציין את יום ההולדת שלו במנהרות חמאס. זה לא מגיע לאמה ויולי שרק רוצות את אבא בחזרה בבית. בבקשה אל תשכחו את הגברים. אתם חייבים להגיע לעסקה שכוללת את כולם, גם אם מדובר בשלבים, בשבילי, בשביל אמה ויולי שצריכות את אבא דוד.

תודה, שרון. אם תירצי להוסיף עוד דברים, אם תירצי להישאר, אז זה שלך.

מי היה מאמין שבפעימה הקודמת, אני זוכרת שיום לפני הגעתי לקריה פגשתי אישה אמיצה, לביאה, אימא אמיצה, הדס קלדרון. היא הרגישה כל כך בודדה. אני רוצה לשתף אתכם, המשפחות. אנחנו כחברי כנסת, הרשות המחוקקת אל מול הרשות המבצעת לפעמים מרגישים, במילים עממיות, שאולי לא סופרים אותנו. דווקא כאן אני רוצה לומר שבאותו יום אחרי שפגשתי את הדס, והאמת שאני התפרקתי, היא זו שחיזקה אותי, התחלתי להרים טלפון לשרים וזה לא להאמין. זה היה לפני ישיבת ממשלה. היו שרים שחשבו שהם הולכים להצביע נגד העסקה. היו שניים שהצביעו נגד אבל אני אומרת לכם שהיו הרבה יותר, והיום כמובן שהם לא יזכירו, יחביאו כל פיסת ארכיון שהם הצביעו נגד, אבל אנחנו נכנס את המליאה בפגרה, בחתימת 40 חברי כנסת כדי להביא את ראש הממשלה.

זה 25 חתימות.

לדעתי זה 40 אבל בסדר גמור, לא נתווכח על זה. נעשה את מה שנדרש. אנחנו נצטרך להרים טלפונים ולהפעיל את כל הלחצים, כי עברה חצי שנה ואנחנו לא שוכחים גם את הגברים, שרון. אנחנו לא נשכח אותם.

מנדי, אימא של אמילי דמארי, בבקשה.

אני לא אוהבת לדבר כי זה בעברית, אז אני אגיד באנגלית. (דבריה מתורגמים מאנגלית בתרגום חופשי).

אני מקווה שכולם ישמעו ולא רק ממשלת ישראל. לא יכולתי להישאר בחדר כי אני לא עד כדי כך חזקה. אני לא חושבת שיש לי מה להוסיף חוץ מהעובדה שאני מקווה שמה שכולם אמרו פה יתורגם לעולם הרחב. זה פשוט מדהים שבמשך 178 ימים אנחנו מחכים ואף אחד לא משחרר אותם. הבת שלי שם ואני אפילו לא רוצה לחשוב מה קורה לה. אני מתפללת שהיא בסדר ותודה שאתם כאן.

תודה שאת כאן. אני נותנת לך חיבוק גדול. אני מקווה שאת מבינה כל דבר שהמשפחות אמרו. אנחנו נמשיך לעשות כל מה שאנחנו יכולים בתור חברי כנסת, להחזיר אותם הביתה מייד.

תודה רבה.

אנחנו פשוט כבר במשך שבועות רבים מגיעים לפה בימי שני, שלישי לוועדות, וכל ועדה מגיעה משפחה ומדברת מדם ליבה וזה מצטלם נורא יפה. שומעים את התקתוקים, רק מתחילים לבכות, מתקתקים ומצלמים. אני באמת מתחננת ומבקשת שייצא מפה משהו, כי קיימנו את השדולה ואני מרגישה שאני חוזרת לכנסת - - -

אני רק אחדד, מירב, ראש ממשלה זה 40 חתימות.

אני אסביר אחרי זה מבחינת פרוצדורה של הכנסת בפגרה. נגיע לפואנטה - - -

מה הבקשה?

הפואנטה של הגברת והבקשה שלי זה שאל תשכחו ברגע שיוצאים מפה. אני יודעת שכולכם אומרים, הולכים לישון אתכם, קמים אתכם בבוקר. הם עדיין שם ואני מפצירה בכולם לא לשכוח את מה שנאמר פה ברגע שהדלת נסגרת.

ימית, את צודקת. הקשבה זה טוב אבל זה לא החובה שלנו רק להקשיב. אנחנו חייבים לפעול. יש לנו כלים פרלמנטריים. את האמת אנחנו צריכים לשים לכם על השולחן. לכל אחד כאן, בטח לנו שיש להם חברים בתוך הקבינט. אנחנו יודעים להשפיע. אגב, לא רק מי שיש לו יושב-ראש סיעה או שר בתוך הממשלה יודע להשפיע. כל אחד ואחת מאיתנו, יש לו פה מערכת קשרים כזו או אחרת לשרים. אנחנו נשב, נחשוב בקפידה איך אנחנו מעלים את ההילוך, כי הדברים שנחשפו בשבוע האחרון, למרות שאמרו פה מיה או שי, שכל יום מאז ה-7 באוקטובר הוא חירום ללא ספק, אבל הדברים שנחשפו בשבוע האחרון בהתווסף לדברים של ראש הממשלה שרק הוא יודע לנהל משא ומתן, הוא מטריד מאוד, לכן אנחנו נצטרך פה תוכנית פעולה מאוד סדורה כי בסוף ההיסטוריה תשפוט כל אחד וכל אחת מאיתנו. את החיבוק אתם לא צריכים מאיתנו.

לא.

יש לכם מעטפת, יש לכם את המשפחות. יש כאלה גם שאין להם, אני זהירה, אבל אנחנו נעשה כל שביכולתנו למצות את הכלים שברשותנו.

תודה.

פנינה, עצה אחת, שרק כל חברי הממשלה והקבינט פשוט ישמעו את העדויות של השבות, זה הכול. יש את מורן שאמרה שאף שר, אתמול פעם ראשונה גנץ נפגש איתה. אני הייתי שם. שכל חברי הקבינט פשוט יקשיבו. זה הכול.

פעם ראשונה אתמול?

כן. אף שר לא דיבר איתה עד אתמול.

מי נמצא כאן מהמינהלת?

זה לא קשור למינהלת.

אני לא סתם שואלת.

אף שר לא דיבר איתה בטלפון מהרגע שהיא חזרה מהשבי.

ולא שמע את העדות שלה. אתמול פעם ראשונה היא נפגשה עם גנץ. זה היה הראשון ששמע את העדות שלה ממקור ראשון.

מי מהמשפחות שרוצה להוסיף דברים, ואז אני רוצה גם לאפשר לחברי ולחברות הכנסת להביע דברים. נמצאים פה גם נציגי משרדים שיכול להיות שבחלק הזה יהיה גם דיון חסוי לטובת העניין.

כן, רק תציגי את עצמך.

מיכל, אני בת דודה של דורון שטיינברכר. אני מה-7 באוקטובר חושבת על הגורל של השם הזה, שטיינברכר, שכל כך קשה להגות אותו וכמה הייתי גאה כילדה בדודים שלי הקיבוצניקים שלא ויתרו על השם הזה, ואיך זה הזוי שבשני דורות הבת דודה הכי קטנה שלי, שותפת גורל אולי אפילו אכזרי יותר משל הסבים שלי שהגיעו לכאן בשנת 1950. גדלנו, גידלו אותנו, אני לא יודעת אם ימית זוכרת. גידלו אותנו, אם אני הייתי מתלוננת על משהו שקשור במדינה כילדה, סבתא שלי הייתה אומרת, את לא יודעת מה זה לחיות בעולם שאין בו מדינת ישראל.

אני שואלת את עצמי 179 ימים, מה זה אומר שיש עכשיו מדינת ישראל? מה זה אומר? גידלו אותנו על מטוס חיל האוויר שטס על אושוויץ וזה ניצחון. מה זה אומר עכשיו? כל הנרטיב ההיסטורי של המשפחה שלי, הוא נעלם מהעיניים שלי מאז ה-7 באוקטובר.

אני רוצה להגיד עוד משהו שרץ במשפחה שלנו, ואני אגיד את זה. במפגש עם גורמי צבא שמענו אנשי צבא לפני כחודש נדמה לי, אומרים שאמרו לנשים שחזרו להגזים בתיאורים. לא יתכן שאף גורם יגיד לאף הורה. נדמה לי שזה היה כדי לנחם מישהו מאיתנו.

זה נאמר לאימא פה באחת הפגישות. נאמר לה שמגזימים כדי להפעיל לחץ.

מי אמר את זה?

שהמשפחות מגזימות כדי להפעיל לחץ?

שביקשו מהשבות להגזים בתיאורים.

מי ביקש?

אני לא רוצה להיכנס, מירב, בבקשה. אני אשמח שתיפנו אליי עם המידע המדויק.

אנחנו לא רוצים להלבין ולא נלבין. זה לא גישתה של המשפחה שלנו.

מי אמר?

רק להגיד, תודה לכל מי שדיברה כאן וכל מי שהעידה. אנחנו כמובן לא נלבין פניו של אף אחד. רק רציתי להגיד על האומץ של כל אחת שדיברה כאן, ושמעתי את המילים שמהדהדות אל מול המילים האלה שאולי מישהו חושב פה במדינה שמישהי הגזימה בתיאוריה. זה הכול. תודה.

אני אשמח רגע להוסיף ציון אחד. אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל השבוע היה פרס של צילום. מה הפרס? מה התמונה שנבחרה? תמונה של מחבל שצילם חבורה של מחבלים על רכב עם הגופה של שני לוק. לא יתכן שמדינת ישראל לא מוציאה משהו כנגד הדבר הזה. לא יתכן שאין התבטאות ממשלתית- מדינית כנגד הדבר הזה. זה לעודד לאלימות, זה לעודד להתעללות בנשים, בגופות ועוד לקבל על זה פרס ראשון. אנשים לא מבינים מאיפה התמונה הזאת אפילו נלקחה. המדינה הזאת צריכה לקחת את עצמה בידיים.

אומר בכנות שפספסתי את זה, אבל מזעזע.

בגלל זה בחרתי לומר שוב. תעשו עם זה משהו.

תודה, ירדן.

אני רוצה להגיד שהמשפחה של שני כן אמרה שהיא שמחה שהתמונה נמצאת שם, כי היא מנכיחה את הזוועה. זה לא אומר שמדינת ישראל צריכה להביע את אותה עמדה. מדינת ישראל חייבת הייתה להביע עמדה כלשהי שאומרת שהזוועה הזאת סוף-סוף תועדה, אחת הזוועות, והוצגה. יש איזושהי משמעות לזה, ומדינת ישראל חייבת להגיב על הדברים האלה ולא להתעלם מהם.

תודה.

אני חייבת להוסיף עוד משהו. אנחנו שומעים את העדויות של הבנות שחזרו. כל מה שאנחנו מדברים על הבנות שעדיין שם, זה לא כי אנחנו מדמיינים את זה. אנחנו יודעים גם מהבנות שחזרו על הבנות שעדיין שם, שהן עברו דברים עד היום ה-50, כי עד אז יש לנו מידע. מאז אין לנו שום מידע, אבל הן עברו שם דברים, הבנות האלה. אנחנו לא סתם בהיסטריה ואנחנו לא סתם צועקים פה את הצעקה הזאת כבר 179 יום, ואף אחד, אני מצטערת להגיד אבל לאף אחד זה לא מזיז. ככה אנחנו מרגישים בכל אופן. זה עדות של הבנות, של עמית, של מורן, של אביבה, של חן גולדשטיין. כולן מדברות בשם הבנות שעדיין שם. הן עדיין שם, תזכרו את זה כולכם. הן עדיין שם. אני אחזור על זה כל הזמן. הן עדיין שם. אתם לא יכולים ללכת לישון בלילה ולעצום עיניים, ואני מדברת בעיקר לכם הגברים, כי כל אישה יודעת מה זה שרק נוגעים בה, מה זה אומר. אתם הגברים אולי לא מבינים את זה, אבל תפנימו את זה שהבנות שם כל יום, כל דקה בסרט אימה. תזכרו את זה כל הזמן כשאתם הולכים לישון בלילה, ושכל אחד יסתכל על הילדה שלו בבית ויחשוב מה קורה כשהיא הולכת דקה ברחוב אם מישהו אחר נוגע בה. מה קורה כשהן שם, לבנות. תודה.

תודה.

חבר הכנסת קארין אלהרר, בבקשה.

אני חושבת שהגיע הזמן להפסיק עם הדיבורים. אני חושבת שמזמן הן צריכות היו לחזור. הם צריכים היו לחזור. התיאורים ששמענו כאן היום, לא צריך היה לשמוע את הדברים האלה כדי להבין מה קורה, אבל עכשיו שהדברים נאמרו אף אחד לא יוכל להגיד, לא ידעתי. באמת הגיע הזמן להפסיק עם הדיונים ולהתחיל במעשים.

תודה, קארין.

חברת הכנסת שלי טל מירון.

תודה רבה. מאוד קשה לדבר אחרי הדברים שהושמעו פה. אני רוצה להגיד ש-179 ימים עברו וב-179 ימים האלה אני מוצאת את עצמי, חוץ מאשר העשייה הפרלמנטרית פה עם השדולות וכו', רצה בעולם, לפולין ולברלין ולפאריז ולז'נבה, ושבוע הבא לרומא כדי לזעוק את זעקתם של החטופים ובעיקר של החטופות, ולדבר את האלימות המינית. אני שואלת את עצמי, למה? למה אני צריכה לזעוק את זעקתן בעולם? למה הזעקה לא באה מפה? למה ראש הממשלה, למה השרים, למה הקבינט לא יושבים פה בדיון הזה ומסתכלים להם בעיניים?

אני לא צריכה ללכת לשום פרלמנט בעולם. אני לא צריכה להסביר לעולם, אני לא צריכה להפעיל לחץ בין-לאומי כדי שהנשים שלנו והחטופים גם ישתחררו. אני צריכה שראש הממשלה, מקבלי ההחלטות והשרים במדינת ישראל יפנו את הלו"ז שלהם, יראו שהדיון הזה קורה עכשיו. לא מעניין אותי מה הם עושים עכשיו. יישבו כאן ויסתכלו להם בלבן של העיניים ויסבירו למה הם לא מחזירים אותם, כי הדיון הבא שיקרה פה, סליחה, יהיה על התינוקות שייוולדו שם. דיי. שיבואו לפה ויסתכלו להם בעיניים. נמאס לנו לזעוק גם פה וגם בחו"ל.

תודה, חברת הכנסת מירון.

סימון דוידסון, בבקשה.

שלי דיברה, ולא רוצה להזכיר שמות, אבל חברי קואליציה שיושבים פה עושים ככה עם הראש, אז לא צריכים לעשות ככה עם הראש. צריך קודם כל להבין שגם פה יש פוליטיקה. אין מה לעשות, הבניין הזה זה בניין פוליטי, וכשאני יושב פה בוועדה הזאת ואני נקרע והקישקע שלי יוצאים לי, ואני חושב על הבנות שלי שיכלו להיות שם, אני לא רואה חברי קואליציה.

אתה כן רואה.

אני לא רואה פה שרים. אני לא רואה אותם.

סליחה, להם יש זכות לצעוק. אנחנו, בואו ננסה לשמור על איפוק.

פנינה, גם אנחנו יכולים לצעוק ואנחנו צריכים לצעוק.

סימון, יש לי הרבה כבוד אליך. לא היו מספיק מהקואליציה, אבל היה פה את ח"כ אלי דלל ויש פה את מיכל. אנחנו נהיה הוגנים. אני יודעת שהמשפחות הזמינו שרות.

גם שרים.

גם שרים. חבל שהם לא פה. תודה.

אני רוצה רק להגיד משפט אחד. מדברים פה הרבה על הפגרה. לא הייתה צריכה להיות פגרה ולא צריך להיות פגרה. זה הדבר הכי מטורלל שקורה בבניין הזה. אנחנו מבטיחים, לפחות מי שנמצא פה, שאנחנו נגיע לפה. מה שפנינה אמרה זה מה שיהיה. הוועדה הזאת ועוד ועדות אחרות יהיו פתוחות לכל דיון שצריך לעשות. חוץ מלחבק אתכם ולהגיד לכם כמה אנחנו כואבים, אנחנו צריכים גם להרים את הקול שלנו ואנחנו צריכים לזעוק. כן, הגיע הזמן שגם אנחנו נזעק. אנחנו חלק מהבניין הזה. מספיק להיות בשקט. גם אנחנו צריכים לזעוק ואנחנו אתכם בזעקה הזאת. תודה.

אני רוצה להודות לך, חבר הכנסת דוידסון, וגם לך, חבר הכנסת מיכאל ביטון, ואלי שהלך.

אלי פה.

זו לא ועדה רק לנשים, לחברות כנסת.

חד משמעית.

זה צריך לעניין יותר גברים, עם כל הכבוד.

נגיד שגם אלמוג כהן היה פה.

אלמוג כהן. תודה רבה, חברת הכנסת בן ארי על הדיוק.

חברת הכנסת יסמין פרידמן.

האמת שמעט מאוד יש לי לומר. אני רוצה לבקש סליחה. סליחה שאני לא יכולה לעשות יותר. סליחה שאין לי מספיק השפעה. סליחה שאני מנסה אבל אני לא מצליחה לשנות כלום. סליחה שאתם צריכים לעבור את זה, אבל אני אמיתית, אין לי שום השפעה על הקבינט הביטחוני. אני מנסה לחשוב על רעיון יצירתי.

להכניס לשם אישה.

הלוואי והיו שם יותר נשים, אז אולי זה היה נראה אחרת.

תלוי איזה נשים.

אבל בינתיים אני יכולה רק לבקש סליחה.

תודה, חברת הכנסת יסמין. אני יודעת שאת בדרך כלל לא מדברת, הרבה יותר מקשיבה ולומדת כאן בוועדה הזאת, ואני הייתי חייבת לציין את זה.

חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי.

קשה לי עוד לדבר. אני בוכה יחד אתכם. אתם לא צריכים את הדמעות שלי והבכי שלי. אתם לא צריכים חיבוק שלי. אתם רוצים את הקרובים שלכם הביתה. כל אחד מאיתנו, מי שנמצא פה ובאמת הקשיב, הייתי צריכה להיות בדיונים אחרים. עזבתי את הכול. אני חושבת שבכלל כל מדינת ישראל, כל האזרחים צריכים לעשות שביתה כללית עד שכולם חוזרים הביתה. התחושה שהממשלה הפקירה אותנו היא לא עוזבת אותי מאז 7 באוקטובר. היא הפקירה לא רק ב-7 באוקטובר שכל כך הרבה שעות הם התעללו באזרחים שלנו והרגו ואנסו, וקילומטרים סחבו אותם לעזה ואף אחד לא עצר אותם. אף אחד. איפה הממשלה? למה מפקירים אותנו?

אני הגעתי לישראל בגלל שהייתי בטוחה שפה יש מקום הכי בטוח ליהודים. אני כל כך סבלתי מאנטישמיות ברוסיה וחלמתי להיות במקום שאני אהיה בטוחה, שאני לא אהיה זרה, שאף אחד לא יפגע בי, ופה הורגים אותנו במדינה שלנו בגלל שאנחנו יהודים. אני מאוכזבת. אני מתביישת שאני חברת כנסת ואין לי הרבה מה לעשות. אני פונה לכל העולם. אני הרבה עוסקת בהסברה בין-לאומית. אני חברה בשדולה לחיזוק קשרים עם קהילות נוצריות. אני כל יום פונה ושולחת סרטונים והסברים ונתונים, אבל אני לא יכולה להחזיר אותם פיזית.

תודה, טטיאנה.

אני שוב אומרת אולי לבדוק לעשות שביתה כללית. הייתי בהפגנה שלשום ו-100,000 איש התכנסו בכיכר. אני לא קוראת לבחירות אבל אני קוראת שהממשלה הזאת לא מסוגלת להגן עלינו.

תודה, טטיאנה.

אני רוצה לומר משהו ולהיות הקול של משפחת מנגיסטו. מי שהפקיר את מנגיסטו מפקיר את כולם עכשיו. תשע שנים, ובעיקר אני נזכרתי בזה כי אני רואה את אורלי שמלווה שנים ארוכות את המשפחה ונפגשנו לא מעט. אנחנו שואלים מה זה מדינת ישראל כמי שבאים ממקום ציוני. הלכנו דרך ארוכה. איבדנו 10% מההולכים אבל אברה לא היה הבן של כולם והייתה עסקה על השולחן, ואורלי, את יודעת את זה. הייתה עסקה שהיה אפשר לשחרר מחבלים, ותאמינו לי, הייתם שומעים את המספר, זה פשוט נורא ואיום, ושמעתי את זה מאנשים שהיו בקיאים, והוא הפך להיות כמעט רון ארד. זה משהו שהיה חשוב לי להגיד וגם לומר תודה לך, גיל דיקמן שאתה מביא את הקול שלהם, כי להם קשה להיות פה. תודה.

סליחה, אני רוצה להגיב. סליחה שאני מתפרצת. אני בדרך כלל מאוד שומרת גם על איפוק וגם על כבוד, והכבוד צריך להיות הדדי. אני מאוד שמחה שהדברים שנאמרו פה על ידי הבנות האמיצות, אני בחיים לא הייתי מסוגלת להקריא שום דבר ממה שהם הקריאו. הן נגעו ללב של כולכם, ללב של כולנו. אני מאוד שמחה. אני מאוד שמחה שזה גרם לכולנו לבכות. אני מאוד שמחה שזה זעזע את כולנו, טלטל את כולנו, ויחד עם זה, סליחה שאני אומרת, חברות הכנסת שדיברו עכשיו, חברת הכנסת טטיאנה, אני מתנצלת שאני אומרת, אבל מבחינתי הדברים שאמרת היו העברת אחריות. אני מבינה שהכנסת היא הגוף שמבקר גם את הממשלה, אבל הדברים שאמרת מבחינתי הם הסרת אחריות. המדינה, וזה לא רק הממשלה, מבחינתי זה כל 120 חברי הכנסת. יותר מזה, גם עלינו יש אחריות.

אני קמה בוקר, הולכת לישון בערב עם האשמה האישית שלי. כאימא אני לא הצלחתי להציל את הבת שלי וזה האחריות היחידה שיש לי פחות או יותר לילדים שלי, לגדל אותם כראוי ולשמור עליהם, אבל הדברים שאמרת, אני מבקשת שלא תחזרי עליהם עוד פעם, אם אני יכולה לבקש. אי אפשר להעביר אחריות לממשלה כחברת כנסת. לך יש אותה אחריות בעיניי.

תודה על ההבהרה. ללא ספק גם לנו יש אחריות ואנחנו צריכים לכל הפחות לנצל את כל הכלים שברשותנו.

חברת הכנסת מירב כהן, בבקשה.

שערי הגיהינום נפתחו על כולנו. אני כל הזמן חושבת איך יכול להיות שבמצב כל כך קיצוני, איך לא כל העולם ביחד מגויס להטיל סנקציות על כל מי שמעביר כספים לחמאס, לייבש אותם מכל כיוון, לעשות מהלכים שיביאו לזה שהם יהיו בלחץ ויאפשרו לנו להביא עסקה. זה שבמצב כל כך קיצוני אנחנו לבד, זה אומר שאנחנו משחקים את הקלפים שלנו לא חכם, לא נכון. לא יכול להיות שדברים כאלה קורים והעולם כולו, העולם הנאור לא מוצא לנכון להכריז על ארגון חמאס כארגון טרור, לא עוצר כספים לגופים שמעבירים כספים לארגון חמאס.

נותן פרס לתמונות.

ברגעים אלו ממש. אני מטילה את האשמה עלינו. לא יכול להיות שאנחנו לא יודעים להפעיל לחץ. לא יכול להיות שאנחנו מבודדים באירוע התנ"כי הזה. קרה לנו משהו שאי אפשר אפילו לדמיין. הדמיון אפילו לא יכול לשאת אותו. אני חושבת שאנחנו צריכים להתמקד בלסגור את החמצן לארגון הזה וכל מי שמשתף איתו פעולה. רק ככה נוכל להפעיל לחץ ולהביא אותם למצב שהם מביאים לנו עסקה. כרגע הם באירוע שהזמן פועל לטובתם. יש הפגנות בעד חמאס כרגע. איך אנחנו לא מצליחים להילחם בדבר הזה?

אני חושבת שהפן ההסברתי והמדיני, אנחנו לא מספיק טובים בו. אנחנו צריכים לעשות שם עבודה הרבה יותר חזקה. הצדק איתנו באופן אבסולוטי. זה שאנחנו מבודדים בעת הזו זה מחדל מדיני-הסברתי לא פחות גדול מהצבאי והביטחוני. לא יכול להיות שאנחנו לבד. זה הזמן לעשות הכול כדי להכריז על חמאס כארגון טרור. אם מי שעשה את הזוועות האלה הוא לא ארגון טרור, אז מי כן? אנחנו מהכנסת והממשלה צריכים לומר בצורה ברורה, זו המטרה הכי דחופה, הכי חשובה, במקום הראשון החזרת החטופים והחטופות. אנחנו לא שומעים את זה בצורה מספיק ברורה וכך גם המעשים נגזרים מזה, כי אנחנו יודעים שהיו עסקאות אפשריות. היו ולא עשינו אותן. אנחנו שומעים את זה מאנשים מתוך מערכת הביטחון, ולא עשינו אותם כי לא היינו מוכנים לשלם מחירים מסוימים כי לא הגדרנו את זה כדבר הכי חשוב, וזה הכי חשוב, וזו האמירה שצריכה לצאת מכאן. היא אמירה בעיניי פרקטית שיש לה משמעויות. כמובן שגם הוועדה שלי לא תצא לפגרה, ואנחנו נהיה פה בכנסת ואנחנו נהיה ברחובות ואנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים.

תודה, מירב.

אני יכולה להגיד לך משהו על מה שאת אמרת עכשיו?

כן.

קראתי בדרך לפה משהו של אנגליה, עיתון הכי מפורסם באנגליה. הממשלה הבריטית אמרו שהחמאס הוא קבוצת טרוריסטים. כל המיליונים שגרים בבריטניה קוראים להם חמושים של חמאס.

ואנחנו מפקירים את הגזרה הזו. אין לנו לחץ בין-לאומי להביא עסקה.

תודה.

חברת הכנסת מטי צרפתי הרכבי.

פנינה, שנייה רגע, פשוט קפץ לי 'פוש' עכשיו. הדובר של נתניהו: "לתת לחמאס לנצח בגלל החטופים? רוב הציבור מתנגד לעסקה".

הדובר של נתניהו צריך להיות מפוטר. מי הוא בכלל? באמת, ממש. תודה רבה, מה שאמרת עכשיו.

מאיפה ה'פוש, הזה?

מארק רגב, ועוד לתקשורת זרה. אחרי זה מתפלאים מה העולם חושב עלינו. לשלוח לך את זה?

בואו נעשה את זה פוליטי.

מה זה לעשות את זה פוליטי, מיכל?

זה לעשות את זה פוליטי. דיי כבר. מה, לי זה חשוב פחות?

לא.

אז זהו, תפסיקו לעשות את זה פוליטי.

חברי הכנסת, אחרי שהמשפחות ילכו, נשב כאן, נריב, נתכתש כמה שנרצה. בואו נכבד אותם. יש פה משפחות שהיה להן מאוד קשה לצאת מהבית היום.

סליחה, אני חייבת לומר משהו. לרגע לא העליתי על דעתי שנושא החטופים יהיה שמאל וימין. איך מן דבר כזה, טרגדיה כל כך גדולה, ואני אומרת שזאת שואה שהייתה בגבולות המדינה. אתם מדברים על שמאל וימין? היכן דבר כזה קורה? איך דבר כזה קורה, ריבונו של עולם? שכחתם מה זה יהדות? שכחתם מה זה ערבות הדדית? שכחתם מה זה פדיון שבויים? איזה מן דבר זה? זה הרי חוצה גבולות, הדבר הזה.

תודה רבה.

מטי, בבקשה.

מה-7 באוקטובר אני חושבת שכולנו מנסים להתעורר מהסיוט הזה ואנחנו לא מצליחים כי אנחנו בעיצומו של הסיוט הזה. אני שואלת גם כחברת כנסת, האם אנחנו עושים הכול כמדינה? לצערי אנחנו לא עושים הכול.

(הגברת יפה אוהד יוצאת מן הדיון עקב הרגשה רעה)

תמשיכי, מטי.

מה-7 באוקטובר אני מנסה להתעורר מהסיוט הזה, המשפחות, אבל אנחנו לא מצליחים להתעורר ואני שואלת את עצמי כל לילה, כי אני מסתובבת עם זה מה-7 באוקטובר, אם אנחנו עושים הכול, והתשובה היא לא, ושוב, לא ממקום פוליטי. התשובה היא לא כי במבחן התוצאה הם לא כאן, החטופים.

יש כאן חברת כנסת, יסמין, שחרטה על גופה את המילה 'חמלה' ולא בכדי. אני חושבת שזה דבר שאנחנו חבים לנו כחברה, ואני שואלת את עצמי באמת כל לילה, איך תהיה לנו תקומה כחברה, כמדינה? ואני לא מדברת על קבלת ההחלטות. עשינו כנראה הרבה טעויות לאורך הדרך. אני באמת שואלת ואני מנסה לדמיין את ישראל עוד כמה שנים מהיום, עוד דור מהיום. הכתם הזה של המחדל של ה-7 באוקטובר ומחדל החטופים ילווה אותנו כך שאני לצערי קצת פסימית לגבי היכולת שלנו להתאושש מהזוועה שאנחנו נמצאים בה יום-יום, שעה-שעה, דקה-דקה, שנייה-שנייה, אנחנו החיים, החטופים והחטופות והילדים שלנו והנכדים שלנו. בוקר מאוד קשה, וגם אנחנו נמשיך לעשות הכול.

תודה, מטי.

חבר הכנסת אלי דלל.

אני מתפלל כיושב-ראש הוועדה לזכויות הילד להחזרתם של האחים ביבס, הילדים ביבס, שזה דבר לא יאומן שמסתכלים על התמונה שלהם. אצלי בוועדה היו תלויות תמונות של 38 ילדים. לשמחתי חזרו 36 ונשארו עוד שניים, והתמונות יישארו עד שכולם יחזרו.

תמונת הניצחון מבחינתי זה החזרת החטופים. שום דבר אחר לא. החזרת החטופים זה דבר שהוא מאוד חשוב. כשמדברים על אחריות כולנו אחראים למה שקרה ב-7 באוקטובר. אני חוזר ואומר, כולנו אשמים. היום אני רוצה לראות יותר הבנה, יותר הסכמה, יותר אחדות, פחות פירוד, פחות שנאה. זה מה שאני רוצה לראות בעם הזה. לצערי אני לא מסוגל להבין, יש לנו עם ואני סומך על העם הזה. אני סומך על האנשים. העם הזה הוא עם שידע להתגבר על כל כך הרבה תלאות במשך 2,000 שנות גלות, ואנחנו היום נמצאים פה וקשה מאוד לראות את חוסר ההקשבה, חוסר הבנה, חוסר הסכמות ועל דברים שהם לא ממש בעיקר.

אני כן רוצה לראות היום שכולנו מתאחדים וכולנו ביחד פועלים למען האתגרים של עם ישראל, של מדינת ישראל. אני רוצה פשוט לומר, האתגרים שלנו זה החזרת החטופים, ואני מצדיע לכל מי שנמצא פה. האתגר שלנו זה מלחמה בצפון. האתגר שלנו זה גם גיוס מלא. האתגר שלנו זה אחדות.

אלי, אני מצטערת שאני קוטעת אותך. לי מאוד קשה להמשיך כשאני מבינה שיפה התעלפה. אני עוצרת. עשר דקות הפסקה.

(הישיבה נפסקה בשעה 11:30 ונתחדשה בשעה 11:45.)

לחופש הביטוי יש הרבה מאוד דרכים, ואני רוצה להודות ליועצת המשפטית של הכנסת, קצין הכנסת, ליושב-ראש, שלמרות שבהתחלה היה מי שהתבלבל, בסוף התעשתו והבינו שגם זו מחאה לגיטימית. תודה ליועצת המשפטית של הוועדה ושל הכנסת.

אלי דלל, אני מתנצלת שנאלצתי לקטוע אותו. כמובן אפשרתי לו לחזור ולדבר. הוא נאלץ לעזוב כרגע.

בבקשה, חברת הכנסת השכל.

תודה. קודם כל אני רוצה לפתוח בכמה מילים למשפחות. אתן המשפחה שלנו גם. אלו גם האחיות שלנו וגם הבנות שלנו וגם האימהות שלנו וגם הסבתות שלנו, וככה אנחנו רואים אתכן כל בוקר וכל ערב. זה לא סתם שהלב שלנו איתכן. אתן המשפחה שלנו. כל דבר שיש ביכולתנו לעשות אנחנו נעשה כדי להחזיר אותן הביתה כמה שיותר מהר.

נאמרו לא מעט דברים בוועדה הזו גם על ידי חברי הכנסת. נאמרו דברים שרוצים לראות. אנחנו צריכים לדבר על מה אנחנו רוצים לראות ומה כרגע לא קורה. עם כל השיח הזה גם שהיה לפני כן, אחדות וביחד והכול, חבר'ה, יש כאן מדינה שלא מתפקדת. אם אנחנו צריכים לרוץ בכל העולם ולעשות הסברה ולדרוש את ועדות הנשים להתכנס ולהפעיל לחצים, ולדרוש ממדינות שהכריזו על חמאס כארגון טרור לבוא ולפעול על פי זה, ולפעול כנגד השליטה האזרחית שלהם ברצועה, סליחה, זה דברים שהממשלה הייתה צריכה לעשות ועדיין צריכה לעשות, וזו הדרישה שאנחנו צריכים להוציא מכאן, מהוועדה.

לא יכול להיות שהממשלה לא מפעילה חתיכת קמפיין ואירוע על קטאר. קטאר בתוך חצי שעה יכולה להביא עסקה. היא מאחסנת שם את המחבלים, היא מממנת אותם. איך יכול להיות שמדינת ישראל לא יוצאת בקמפיין בין-לאומי על קטאר? השם שלהם חשוב להם. הם פעילים בכל המדינות המערביות שהן ידידות הכי גדולות שלנו. איך יכול להיות שאנחנו לא דורשים את זה? שהממשלה לא עושה את זה? איך יכול להיות, סליחה, שהשרה לענייני נשים, פנינה, את עושה פה עבודת הסברה נהדר. איך השרה לענייני נשים לא רצה מפרלמנט לפרלמנט, משרת נשים לשרת נשים ודורשת את התגייסות של קהילת הנשים הבין-לאומית? איך היא לא מתייצבת מול הארגונים, דופקת להם על הדלתות? זה מה שהממשלה הזו צריכה לעשות.

כל השרות צריכות לדפוק על שולחן ראש הממשלה.

סליחה, זה לא רק על שולחן ראש הממשלה. יש להן מה לעשות. סליחה, אבל יש מה לעשות. גם הקמפיין על להכניס את חמאס כארגון טרור ברשימה של לא מעט מדינות ולעמוד מאחורי זה, זה גם קמפיין שמדינת ישראל צריכה לעשות. יש דברים שאנחנו צריכים לעשות והם לא נעשים. אנחנו ניכנס בוואקום הזה. כן, חברי כנסת, יש לנו מה לעשות. אנחנו ניכנס לתוך הקמפיינים האלה, וגם אם אנחנו צריכים ברמה האישית לשלם מכיסנו, אנחנו נעשה את זה, אבל הגיע הזמן להעיר את הממשלה הזו. יש להם מה לעשות, ומפה, מהוועדה הזו אנחנו חייבים לדרוש את הדברים האלה כדי להשיב אותם הביתה כמה שיותר מהר.

תודה, שרן. אני יודעת כמה הסברה את עושה בעולם תחת קבוצת המשימה. גם המאבק שלך באונר"א.

קשה לי, סליחה, עם המילה הזאת 'הסברה', אבל זו דיפלומטיה ציבורית. זה ללכת לציבור ברחבי העולם ולגייס אותו. זה ללכת לפרלמנטים ולגייס אותם לעמוד איתנו.

עזבי סמנטיקה. אני יודעת כמה עבודה את עושה, ועדיין בסוף זה ממשלה צריכה להתניע את הקטר החשוב הזה.

בבקשה, מיכל.

תודה, פנינה. לא הגעתי לפה בתחילת הדיון אבל שמעתי מחלק מהנוכחים והנוכחות פה על מה שנאמר. מצמרר. לצערי לא שחידשנו לנו משהו כי כולנו כל היום רק מדמיינים בראש ושומעים. הייתי גם במחנה שורה בתחילת המלחמה והדברים הם נוראיים. אין שום מילה, שום דבר שאפשר לנחם או לומר על האירועים הללו.

ישבתי פה ושמעתי את חברי הכנסת ואני חייבת לומר לכם דווקא כחברת קואליציה. אני לא בממשלה, אני בקואליציה, שהלב שלי נשבר גם מהקואליציה/אופוזיציה. אין כאן קואליציה/אופוזיציה. גם הקואליציה וגם האופוזיציה, כל אחד ואחד מחברי הכנסת, כל אחד ואחד מהשרים, אני לא דוברת של ראש הממשלה אבל אני בטוחה שגם הם רוצים את החטופים שלנו היום בבית. אנחנו יכולים להתווכח על הדרך, מה הדרך הנכונה יותר, אבל אני אומרת לכם, אני יכולה לדבר בשמי, שאני עושה את הכול, כל מה שאני יכולה אני ממשיכה ועושה כדי שהם יהיו בבית. זה לא פשוט בכלל. אם זה היה פשוט הם היו פה כבר לפני 179 יום. זה בכלל לא היה קורה כל האירוע הזה, אבל זה קרה. אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. אנחנו עושים ועושים, כן, גם בהסברה. אני לא פה במקום השרה מאי גולן. היא תהיה פה. אפשר לשאול אותה.

איך היא לא פה?

אני לא יודעת. תקשיבו חברים, אני לא מאי גולן, אני מיכל וולדיגר, אבל אני יכולה לומר לכם בוודאות מהיכרותי גם אותה וגם את השרים האחרים. הם עובדים קשה בשביל הדבר הזה. הם מתאמצים ועושים, כולל אבל לא רק נסיעות לחו"ל. זה שהם עושים, זה לא פוטר אותנו מלעשות. אנחנו גם צריכים לעשות. אני באמת מודה לך, שרן, וגם לך שלי ולכל אחד ואחד שעושה, ואנחנו צריכים להמשיך ולעשות.

אמר שר בכיר שהחטופים זה לא הדבר הכי חשוב. מה את עשית?

אם את מכוונת לשר סמוטריץ', הוא לא אמר את זה. תשמעי את כל הריאיון. הוא אמר בוודאות שזה דבר חשוב ביותר וכדי שנגיע לשם, אפשר להתווכח על הדרך. את יכולה לחשוב לעשות א', ב', ג', ד', ה' והוא יכול לחשוב ו', ז, ו-ח' שצריך לעשות כדי לעשות את הדברים הללו. זה יכול להיות הוויכוח והוא ויכוח לגיטימי. אם אנחנו רוצים להחזיר אותם צריך לעשות, ומתווכחים על זה ועושים את זה ומטפלים בזה יום-יום, שעה-שעה, רגע-רגע. יכולה לדבר עלינו, עליי, על הסיעה שלי. אנחנו כמעט כל הזמן מדברים על הדבר הזה ועושים ופועלים למען. לא כל דבר אפשר לחשוף פה. יש דברים שאי אפשר לחשוף כי משא ומתן בסוף מתנהל בדלתיים סגורות ולא כל דבר שאני אחשוף פה זה נכון, כי אז זה ישמש את הצד השני ואנחנו לא רוצים לעשות את זה. אני מסכימה שלפעמים מבחן התוצאה מדבר. נכון, הם לא פה וזה באמת נורא ואיום, אבל יש גם דרך ואנחנו בדרך ודבקים בדרך, ואני מאוד מקווה, מתפללת, מייחלת בכל הכלים שעומדים לרשותי ומעבר לכך, כדי שהם יחזרו לפה, לכן אני מתחננת, חלק מהכלים זה גם שנהיה ביחד. יכולה שרן במרכאות או לא במרכאות לזלזל באחדות, אבל בעיניי זה נכון. האחדות היא קיימת.

אני לא מזלזלת בזה, מיכל.

כך אני שמעתי.

אני אומרת שיש עוד מה לעשות.

יש עוד מה לעשות, נכון.

והאחדות לא כיסוי תחת לדברים שלא - - -

לא כיסוי תחת.

חברות הכנסת, יפה אוהד התעלפה בעקבות הוויכוח שלנו. אם נצטרך להתווכח, נישאר אחרי שהמשפחות - - -

פנינה, אז אנחנו מתחננים בפניך ובפניכם שתפסיקו לעשות ממשפחות החטופים איזשהו כלי במשחק הפוליטי.

חד וחלק. לגמרי.

אני שמעתי את ראש הממשלה מדבר במסיבת העיתונאים, והוא דיבר על הסבל של משפחות החטופים והוא מבין למשפחות החטופים. הוא לא דיבר מילה על הסבל של החטופים. משפחות החטופים הם לא עניין פה. החטופים הם העניין פה.

אני חייבת לומר לך, יקירה שלי, שבעיניי גם הסבל של המשפחות הוא חשוב. צר לי, לי הוא גם חשוב. גם לחטופים, אין ספק בכלל, אבל כן, כל אחת ואחת פה מהמשפחות, הלב שלנו נשבר.

תודה, מיכל. השאלה היא לא השאלה הפוליטית כמו שאלת האחריות. מי שיקפוץ בכל פעם שמנסים להטיל אחריות על ראש ממשלה ושרים, הוא בבעיה גדולה. שיגיד פוליטי, הוא בבעיה גדולה. יש פה אחריות. יש פה מי שקיבל את המפתחות להובלה. זה דבר אחד.

גם לנו יש אחריות.

עדיין בתוך זה כולנו, כל הצדדים צריכים להיות זהירים כי עם כל הכבוד, את המשפחות לא מעניין הפוליטיקה. זה מה שהיא אמרה ואני מקבלת את הדברים שלך.

חברת הכנסת מירב בן ארי, בבקשה.

קודם כל תודה רבה, פנינה, על הדיון החשוב הזה, ותודה שכינסת אותו בצורה כזאת דחופה. לצערי זה דבר שלא מובן מאליו. בעולם נורמלי השרה לקידום מעמד האישה הייתה יושבת לצידך, או, ואני יכולה להציע פה משהו מוזר, היא פשוט הייתה מכנסת את כל שרי הממשלה לשמוע את העדויות. יש כאן ממשלה חלשה. זה לא קשור לקואליציה/אופוזיציה, ימין/שמאל. שרה לקידום מעמד האישה, שתיקח דוגמה.

(ח"כ מיכל וולדיגר יוצאת מהדיון)

את לא מאיימת עליי. אל תגידי לי, "אל תתפלאי שלא יבואו אחר כך." אני חושבת שאני כיבדתי אותך וכל חבר קואליציה. את לא מאיימת עליי. את לא רוצה לבוא לוועדה? את לא תבואי.

פנינה, דיי. פנינה, אני כאן. את רואה שבאתי.

תודה, סיימתי. את לא תזרקי לי דבר כזה.

אז תזרקי אותי מהאולם.

תתביישי לך. אני הייתי הכי הוגנת שיש.

פנינה, את מוכנה להפסיק לצעוק?

לא. אני סיימתי לקבל הטפות. אני מבקשת שתצאי.

סליחה?

אני קוראת לך קריאה ראשונה. אני קוראת לך קריאה שנייה. אני קוראת לך קריאה שלישית. אני מבקשת להוציא אותה. תודה ולהתראות.

משפחות יקרות, אוהבת אתכן. ממשיכה לעבוד בשבילכן בכל מקום, ומכל פינה אמשיך לעבוד למען מדינת ישראל, למען אזרחי מדינת ישראל. אני יודעת שכולנו ביחד נחזיר אותם הביתה.

מיכל, כמישהי שאני מכבדת, תתביישי לך. את לא מאיימת עליי – "אחר כך אל תתפלאי שלא באים לוועדה הזאת." למה, את באה בשבילי? מה זה, עסק פרטי שלי?

אני רוצה לספר לכם על השרה מאי גולן באו"ם, לחזק אותך, מירב. היה מושב באו"ם בראשות השרה מאי גולן. הבאנו את בת דודה שלי, קרן מונדר לדבר שם. ישבנו לפני תחילת המושב למעלה מעשר דקות, השר גלעד ארדן והשרה מאי גולן. היא אפילו לא ניגשה לקרן מונדר להגיד לה שלום. היא לא זיהתה אותה. אחר כך הם התנצלו בפנינו שהם לא זיהו. תעשו גוגל, תלמדו במשך 170 יום מי החטופים שלך במושב של האו"ם שאת כינסת, אז את מדברת איתי לבוא לפה לוועדה? היא כינסה מושב באו"ם והיא לא זיהתה מי החטופים שלה.

קודם כל תודה על זה. אני רוצה רגע באמת ללכת לרמה המקצועית. התחלתי עם להודות לפנינה ששמעה את העדות של עמית סוסנה ואמרה, אני אכנס את הוועדה למפגש חירום. מה אני אמרתי? לא קשור לימין/שמאל. אין לי ויכוח עם מיכל וולדיגר. אם אני השרה לקידום מעמד האישה, אני מכנסת את כל שרי הממשלה וראש הממשלה לשולחן עגול עם נציגות של משפחות החטופים בדגש על חטופות, ושומעת, כי אם יושבת מורן ואומרת, אף אחד לא מתקשר, זאת אומרת שיש ואקום. או שהם לא קוראים עיתונים או שהם לא ברשתות. אני עוקבת ויש פה הרבה חברי כנסת אחרים שעוקבים.

מירב, אנחנו צריכים שתתקדמי כי יש עוד חברי כנסת שרוצים לדבר.

אני ממש בשתי דקות רוצה להגיד פואנטה אחת לאירוע הזה, אחת ויחידה. תפסיקו להגיד ימין, שמאל. זה לא קשור. זה מקצוענות. לא יכול להיות שאחרי עדות של עמית סוסנה אף אחת כולל השרה לא באה ואומרת, תודה עמית על האומץ. איך זה יכול להיות שאף אחד, לא אכפת לו? אז כן, נשב פה והכנסת תדבר ואתם תדברו, אבל מי שצריך ומי שיושב על השיבר אלו השרים. כל חבר כנסת, קואליציה/אופוזיציה, ויו"ר הוועדה, תגידי, אני עשיתי. עכשיו הגיע הזמן שלכם. זה מה שאני ממליצה לך בסיכום, להוציא מכתב אם לא אליה, לראש הממשלה, לבקש ממנו דיון מיוחד בקבינט, הם יושבים כל יום כמעט, רק על נושא החטופות בעזה ואז אולי יהיה לכם גם משהו להמשיך איתו.

תודה, חברת הכנסת בן ארי. אני רוצה להתנצל, אבל כשמסננים לי שאחר כך אל תתפלאי שלא מגיעים אליך, כשאני מאוד משתדלת לגלות הגינות כלפי קואליציה/אופוזיציה, זה בכלל לא עניין של פוזיציה. זו האמת. זה לא שאלה של ימין ושמאל. זה שאלה של חיים ומוות ושאלת האחריות ושאלת החובה שלנו, אחרת שכולם ישימו את המפתחות וילכו הביתה.

גבירתי יושב-ראש הוועדה, אני אשמח בכל זאת בקצרה. השפה המאיימת שאת שומעת היא השפה המאיימת שאנחנו, משפחות החטופים שומעים יום-יום.

זה נכון.

אומרים לנו, אחר כך לא יבואו. אם תעשו רעש לא יתמכו בכם, לא יחבקו אתכם. אל תגידו את האמת. חצי שנה אנחנו במצב הזה, ואז אנחנו מגיעים לפה, צריכים ליזום את הדיון הזה בעצמנו ובעזרתך המדהימה, ושר אחד לא מגיע. לא רק השרה לקידום מעמד האישה צריכה להיות פה. שר הביטחון צריך להיות פה. מה יותר ביטחון מזה? ראש הממשלה צריך להיות פה. כל שר ושרה צריכים להיות פה. שר אחד לא הגיע. בזמן שאנחנו דנים בדבר הזה, מתפרסם ציטוט שכבר ציטטנו חלק ממנו. דובר ראש הממשלה לתקשורת אומר: "המשפחות יכולות לומר מה שבא להן. הציבור לא תומך בהחזרת החטופים".

מי אמר את זה?

אמר את זה דובר ראש הממשלה לתקשורת הזרה לשעבר, מארק רגב. אנחנו צריכים לשמוע מהממשלה שאף שר שלה לא הגיע לכאן היום, גינוי לאמירה הזאת. המשפחות בוודאי יכולות לומר כל מה שיש להן על הלב. הציבור תומך בהחזרת החטופות והחטופים, ואם הייתם פה, הייתם גם מבינים את זה.

ברור.

תודה, גיל.

חבר הכנסת אושר שקלים, בבקשה.

אני חייב לציין שהמעמד הזה מאוד קשה לי גם כאבא לשלוש בנות קטנות. אני אישית מקפיד להיפגש כמה שיותר עם משפחות של חטופים וגם משפחות שכולות. סליחה על ההתרגשות. החוק הראשון שיצא לי לקבל 'פ', אישור משפטי לקדם אותו בדיוק כשנכנסתי לכנסת זה היה נושא של סירוס עברייני מין ופדופילים. באיזשהו שלב זה נתקע מעניינים של רפורמה וכו', אבל אם היה תלוי בי, אז לפני שכל מחבלי הנוח'בות למיניהם היו מקבלים איזה כדור בראש, אז הייתי כורת להם את מה שצריך לכרות להם.

כמי שמגיע ממפלגת הליכוד, מפלגתו של ראש הממשלה, וחבר בקואליציה, אני חייב באמת להגיד שאין כאן שאלה שאמרו פה, נושא של ימין ושמאל. אין כאן שאלה בדבר השגת המטרות. כולם רוצים. אין אחד פה בחדר הזה שלא רוצה את החטופים כאן ועכשיו ואתמול וכמה שיותר מהר. זה נקודת ההנחה. אני חושב שככל שאנחנו נשדר חזית אחידה בעניין הזה, ככה אנחנו נוכל להכריע את המערכה כמה שיותר מהר.

אבל לרצות זה לא מספיק.

שלי, אני מבקשת לא להתפרץ.

מעבר לנושא של רצון, יש בסוף גם עניין של יכולת. ביכולות שלנו, בסופו של דבר ככל שאנחנו נהיה מאוחדים וחזקים וניתן גם גיבוי, אז היכולות שלנו רק יגברו לנצח את המערכה הזו. מי שמכיר אותי, יודע שבאמת זה לא מעניין אותי עכשיו מי הממשלה.

אוקיי. לסיום?

אני רק מבקש, כדי באמת להחזיר את כולם ננסה להתאחד כמה שיותר ולא להיסחף אחרי כל מיני גורמים אינטרסנטיים פופוליסטים שיש להם עניין לפלג אותנו.

דיי, אנחנו לא יכולים יותר. תפסיקו להאשים אותנו שאנחנו נסחפים. אנחנו לא יכולים יותר. אנחנו לא אשמים בדבר הזה. תפסיקו.

אני לא אמרתי שאתה אשם ואני לא מתווכח איתך.

לא שום גורמים אינטרסנטיים. אף אחד לא נסחף. אתם הופכים את הדבר הזה לימין ושמאל. לא אנחנו הכנסנו את ימין ושמאל לחדר. תנו לאחותי לדבר בבקשה.

גיל, אני ישבתי איתך כמה פעמים. זה לא אנחנו, ואתה יודע שזה לא נכון. אני לא מתווכח בכלל עם משפחות של חטופים. אני מוריד את הראש בכלל. ממש לא. הוויכוח שלי הוא מול אותם גורמים אינטרסנטיים פופוליסטים שיש להם עניין ללבות ולפצל אותנו.

תקשיב למה שראש הממשלה אמר ביום חמישי.

ככל שאנחנו נהיה חזקים ומאוחדים, ככה בעזרת השם נחזיר את כל החטופים כמה שיותר מהר.

חבר הכנסת אושר, לא לדבר איתנו בסיסמאות, גורמים אינטרסנטיים.

זה הכול. זה לא סיסמאות, זה נושא של יכולות, עניין של יכולות. אל תהיו פופוליסטים.

ירדן גונן פונה אליך. אושר, יש פה משפחה של חטופה שרוצה לדבר ולא נותנים לה לדבר. בוא נסיים עם זה.

בבקשה, שי.

יש לך כמה מילים לומר. אתה שמעת אותנו הבוקר? היית פה כשדיברנו?

אני הגעתי לפני שלושת רבעי שעה.

הוא לא שמע אותך.

אין לך ויכוח איתי. מה שתגידי אני יכול להסכים.

אני לא מתווכחת. יש לי פשוט תחושה שאתה לא שמעת מה נאמר פה הבוקר. הדבר האחרון שאנחנו רוצות זה מסר אלים.

אין לי ויכוח איתך.

שקט. תן לה לדבר.

לא, לא, לא, אתה תדבר יפה ואתה תתנהג יפה.

חבר הכנסת שקלים, אני מנהלת את הדיון, לא אתה.

אין לי איתך ויכוח בכלל. גם איתך לא, דרך אגב, אבל תכבד.

תן לה להגיד את דבריה.

אנחנו צריכים להשפיל מבט בפניהם, לא לבקש מהם לכבד אותנו. אנחנו צריכים להשפיל את עצמנו.

לא צריך להשפיל מבט. צריך לתת לה לסיים לדבר.

תודה, ירדן.

בבקשה, שי.

הדבר האחרון שאנחנו רוצים זה מסר אלים של נקמה. מה שאנחנו רוצים זה להחזיר הביתה בשלום, בחיים, אנשים, ואם יש לך כמה מילים לומר אני מבקשת שאלה המילים שתגיד.

אני מסכים איתך מיליון אחוז.

שאתה רוצה שאנשים יחזרו הביתה בחיים.

אבל זה לא נוגד את מה שאמרתי. אין לי ויכוח איתך.

כדי להחזיר אותם הביתה בחיים. לא נקמה, לא מחבלים. להחזיר הביתה נשים, גברים, ילדים, בחיים.

חד משמעית.

תודה, שי.

חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, בבקשה.

תודה רבה, גבירתי יושבת- הראש. ראיתי מרחוק בדרך את הדיון כאן. שמעתי גם את אימא של לירי עם הדברים הקשים שהיא אמרה. בהחלט דיון קשה אבל שמשקף את המציאות המאוד קשה שאנחנו נמצאים בה.

אני ברשותך רק אתייחס דווקא לדברים שאמר חבר הכנסת שקלים. תיראו, אני שומעת את כל השיח על צריך להיות מאוחדים בשביל להביא אותם, בשביל להצליח, בשביל לנצח. יש דברים שצריכים להיות ברורים בבית הזה. אני עד היום אמרתי אותם בשולחן אחר, בממשלה ובקבינט. לא יהיה ניצחון במדינת ישראל, לא מוחלט ולא שום ניצחון אם אנחנו לא נביא את החטופים בחיים בהקדם.

ברור. איך זה סותר את מה שאמרתי?

אי אפשר לשבת כאן ולהטיף על אחדות אחרי חצי שנה שבה אנחנו רואים את ה-64 בממשלה עושים הכול חוץ מאחדות.

אז הפתרון שלך זה לפצל? למה להיות פופוליסטית? הפתרון שלך זה לפצל?

חבר הכנסת שקלים, הדיון הזה מתנהל מ-09:30, תאמין לי, עם הרבה מאוד שמירה על האפשרות לתת לאחרים להתבטא. אל תיכנס לדבריה בבקשה.

אני הקשבתי לך בשקט. תאמין לי, רציתי, בער בי להגיב ואני חיכיתי בסבלנות. אני אגיד לך מה ההבדל. ההבדל שאני לא מדקלמת דף מסרים. כשאני מדברת על זה שאתם לא יכולים לדבר על אחדות, כשהיה פה תקציב מפלג ופוליטי, כשאתם מביאים חוק גיוס בשעה הקשה הזו שכולנו יודעים מה המשמעות שלה - - -

יפעת, עכשיו את לוקחת את זה לעניין פוליטי. מה זה קשור?

חבר'ה, אני פשוט אעצור את הדיון כי גם ככה אנחנו היינו אמורים לסיים ב-12:00. אתה תיתן לה לומר משפט אחד. בבקשה יפעת, ונסכם, כי אני רוצה לאפשר לסכם את הדיון הזה.

אני אשלים ברשותכם את דבריי. אין פה עניין פוליטי. יש פה עניין של לנתק בין המסרים המנותקים שלכם לבין החשיבות של החזרת החטופים ולהתמקד רק בזה. להיות מעל הפוליטיקה. לא מי נמצא איתם ומי מפגין איתם ומה שהם אומרים. אין לאף אחד בחדר הזה זכות, אף אחד, לא בחדר הזה ולא בחוץ לשפוט שום אמירה שיוצאת מהם, שום פעולה שקורית, כי הם נמצאים בגיהינום הזה כבר חצי שנה ואנחנו לא יכולים לשפוט אותם. אני ממש מקווה שזה מה שינחה גם את הדיון, גם את השיח, גם את הפעולות, ולא הדברים האחרים שאנחנו שמענו כאן.

חד משמעית. ברור.

תודה.

מנדי, את רוצה להגיד משהו קצר?

פעם שנייה שאני פה. פעם ראשונה שאני מדברת. אני לא יכולה לראות גברים יותר, כי איכשהו גבר נכנס לחדר, זה הופך להיות ויכוח. אנחנו פה בשביל הנשים. הקול הכי חזק פה זה גבר. למה אתה לא יכול לכבד אותה, לתת לה לדבר ולשתוק באותו רגע? אל תדבר איתי כי זה מה שאני פגשתי עם כל שר שאני פגשתי במקום אחר. הם לא נותנים לי לדבר. הם צריכים לדבר. למה אתה לא יכול לשתוק 30 שניות?

תודה, ועדיין אנחנו גם נצטרך את הגברים בתוך המאבק הזה, ואני קוראת לכל חברי הכנסת, גם הגברים, לא רק הנשים להיות שותפים במאבק הכול כך חשוב הזה.

אני רוצה לסכם קודם כל בלומר לכן המשפחות, תודה שאתן מצליחות לגייס כל יום את הכוח ואת תעצומות הנפש להגיע לכאן ולשמוע גם אותנו, שזה לא דבר פשוט. אני יודעת שנושא הפגרה מטריד מאוד הרבה מאוד משפחות והרבה מאוד אזרחים. אנחנו אמרנו, הוועדה הזאת תיפתח כל עוד תדרשו. אתם מוזמנים גם להיות חלק מכתיבת הנושאים של הוועדה הזאת. החוכמה היא לא נמצאת אצלנו, היא יותר אצלכם, בטח בכל רובד כלשהו. אני רוצה להתנצל גם בפני נציגי המשרדים שנמצאים כאן, ואני גם אקריא. אני יודעת שישבתם כאן משעה 09:30 ואנחנו לא הספקנו להגיע לנציגי המשרדים. אנחנו נעשה דיון על המעטפת שקיימת, ואנחנו נעשה את זה בפעם אחרת.

אני בכל זאת אזכיר חוץ מהמשרדים את מי שכן הגיעו - מפורום דינה, עו"ד אילת רזין שפועלת לא מעט בעולם. תודה שאת כאן ואני מתנצלת שלא אפשרתי. לא הספקנו. יש פה את נעמת, קולך-פורום נשים דתיות, שדולת הנשים שנמצאות, בונות אלטרנטיבה, מכבי-תנועה עולמית. היו גם הרבה נשים שעלו בזום. לדעתי זה כמעט כל הרשימה. שוש, תודה. בוודאי ובוודאי מינהלת החטופים, הנעדרים והשבים, ואיילת, תנועת הקיבוצים. אני יודעת שיש פה הרבה אנשים שמקדישים.

שוש, תציגי את עצמך.

קוראים לי שוש פרמינגר, אני מתחילת המלחמה מלווה דרך צוות חוס"ן את מטה משפחות החטופים, ועוסקת ומכירה את פנינה הרבה מאוד שנים. אני הקמתי את השירות לטיפול בנשים. אני רוצה לומר לך, פנינה - - -

לא צריך.

אני חושבת שאחד האנשים שמעביר מילה או דעה לפעולה זאת פנינה, זאת מירב, זה עוד חברי וחברות כנסת. הגיע הזמן למעשים. זה דבר אחד.

דבר שני, אלימות נגד נשים, פגיעות מיניות זה לא עניין נשי, זה עניין חברתי, זה עניין אוניברסלי, זה פשע רדיואקטיבי בין-דורי שעובר, ואין אחד ואחת כאן בתוך החדר שלא נפגע. יש כאלה שנפגעו אנושות. כל אחד מאיתנו נושא את האחריות להעביר לעולם. פנינה, תודה רבה על האפשרות.

המעט. תודה לך.

אני ממליצה שאת תקימי צוות פעולת חירום מעשית שכולל נציגים של השרים, חברי כנסת. שום פגרה. אנשים מכל הכיוונים, גברים ונשים, הגיע הזמן לצאת לפעולה.

תודה, שוש, על ההתנדבות שלך. לא מובן מאליו.

לפני שאני מסכמת, אני גם רוצה להגיד תודה ליפה אוהד ולשרון קוניו ולמיה רגב שגם נאלצו לעזוב מוקדם יותר. אנחנו מחבקות אותן מכאן כולנו.

לסיכום, הוועדה קוראת לממשלה, דורשת מהממשלה לכנס את הקבינט ולדון באופן מיידי על מצבן של הנשים החטופות בעזה. אנחנו כוועדה נעביר את הפרוטוקול, ואם צריך גם את הסרטון של הדיון שהתקיים כאן, לבקשת המשפחות, לכל השרים של הממשלה ובראשם ראש הממשלה.

הוועדה תתכנס בפגרה ככל שנדרש, כל עת בהתאם לבקשת המשפחות ולא רק, כדי לקדם את שחרורן של החטופות והחטופים.

הוועדה קוראת לראש הממשלה לשמוע את הזעקה, לשמוע את המשפחות, לשמוע את המציאות. הוא מכיר היטב את מה שמתרחש.

את השבות גם. לא רק את המשפחות.

ולפעול להשבתם של אזרחיות ואזרחי מדינת ישראל שנמצאים בשבי בידי המרים, מפלצות אדם, החמאס. אנחנו גם נגבש תוכנית פעולה ונשתמש בכל הכלים הפרלמנטריים שיש ברשותנו כדי לקדם שבעזרת השם הם ישובו הביתה. כמו ששרון אמרה, שהיא רוצה לראות את דוד חוגג את היום הולדת הבא כאן. אנחנו רוצים לחגוג עם כולם את ימי ההולדת שלהם ושיחזרו בעזרת השם בחיים.

תודה רבה לכם, אני נועלת את הישיבה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:19.