פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



22
ועדת החינוך, התרבות והספורט
01/04/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 188
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, כ"ב באדר ב התשפ"ד (01 באפריל 2024), שעה 12:00

חינוך יהודי בתפוצות- לציון שבוע התפוצות

חברי הוועדה: סימון דוידסון – מ"מ היו"ר
יוסף עטאונה

יוראי להב הרצנו
משה סעדה

רות קנולר לוי - מנהלת אגף תכנים תכניות, מינהל חברה ונוער, משרד החינוך

נעמי יצחייק - מנהלת מרכז הדרכה, מינהל חברה ונוער, משרד החינוך

ד"ר דלית אטרקצ'י - מנהלת אגף בכיר קשרי חוץ ואונסק"ו, משרד החינוך

אבי כהן - מנכ"ל משרד התפוצות

יום טוב רענן - סמנכ"ל, משרד התפוצות

מריה אלקין - מנהלת תחום תפוצות, משרד התפוצות

טרייסי פרידברג - תחום חינוך במוזיאון 'אנו'-מוזיאון העם היהודי

חנה דורסמן - מנכ"לית מיזם יונייטד

תפארת גבריאלה סולומון - מנכ"לית מומנטום

שלמי פלס - חב"ד ברית המועצות לשעבר, ארגון חב"ד

אלכס שלימק - מנהל מיזם SMARTJ

שיר יצחקי - מנהלת רשת הבוגרים, ארגון StandWithUs ישראל

מאיר אינדור - ארגון נפגעי הטרור אלמגור

אלה בן עמי - קיבוץ בארי, משפחות החטופים

סמדר גורן - קיבוץ ניר עוז, משפחות החטופים

חנה כהן - דודה של ענבר היימן, משפחות החטופים

שעבאן אל-סייד - הבן שלו הישאם חטוף בעזה, משפחות החטופים

יגאל עידן - דוד של צחי עידן, משפחות החטופים

עוזי רוזנצוויג - אביו של סמ"ר איתן דב רוזנצוויג הי"ד

ורד אנסבכר - אחות של רס"ן יהודה כהן ז"ל

יוסף אבי יאיר אנגל - סבא של אופיר אנגל, משפחות החטופים

אלון גת - אח של כרמל גת, משפחות החטופים

צביקה מור - אבא של החטוף איתן מור, משפחות החטופים

אליה דנציג - הנכדה של אלכס דנציג, משפחות החטופים

אייל קלדרון - בן דוד של עופר קלדרון, משפחות החטופים

אלי שתיוי - אבא של עידן שתיוי, משפחות החטופים

שרון שרעבי - אח של יוסי שרעבי ז"ל, משפחות החטופים

תמי סלע

יהודית גידלי
אתי דנן – סגנית מנהלת הוועדה

סמדר לביא, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



חינוך יהודי בתפוצות- לציון שבוע התפוצות

צוהריים טובים. אין יום של שמחה וחיוכים פה בכנסת כבר הרבה מאוד חודשים ואני רוצה להגיד למשפחות החטופים ולמשפחות השכולות שזה חשוב מאוד שאתם מגיעים לפה. זה חשוב מאוד שאתם מדברים, זה חשוב מאוד שאתם מעלים גם את הכאב שלכם, גם את הצער וגם את החשיבות שכל חבר כנסת וחברת כנסת וכל מי שמגיע לבניין הזה, כל יום כשהוא נכנס לפה יבין שהדבר החשוב ביותר הוא להחזיר את החטופים הביתה. זה צריך להיות יום יום, דקה דקה, שעה שעה פה במשכן הזה ואנחנו נתחיל קודם כל עם משפחות החטופים והמשפחות השכולות שביקשו זכות דיבור ורק לאחר מכן אנחנו נתחיל את הדיון החשוב של נושא החינוך. נתחיל עם אלה בן עמי. בבקשה.

תודה. שמי אלה בן עמי, אני מקיבוץ בארי, הבת של אוהד בן עמי שנמצא בשבי חמאס והבת של רז בן עמי ששבה משבי חמאס לאחר 54 יום. אני אספר על ה-7.10 מהחוויה האישית שלי. אני הייתי בדירה שלי בקיבוץ, לאחר 15 שעות בממ"ד חולצתי, כשיצאתי מהממ"ד הבנתי שאחותי עדיין לא חולצה, אז ביקשתי מהחיילים שהיו איתי לבוא איתי לחלץ אותה. ההחלטה הזאת הייתה בגלל שהבנתי, ב-11:00 בבוקר כבר ראיתי את התמונה הזאת, ב-10:00 אבא שלי כתב לי שתפסו אותם, הבנתי שכנראה אני נשארת ללא משפחה ושאני צריכה את המעט הזה, שזאת אחותי הגדולה.

באמת יצאנו מהממ"ד, הלכתי לחלץ אותה, בדרך הותקלתי שלוש פעמים על ידי מחבלים שירו לעברי והחיילים שהיו איתי השכיבו אותי על הרצפה ונטרלו את המחבל כל פעם. כשיצאתי מהקיבוץ ישבנו על האדמה בחוץ והסתכלתי על השער וחיכיתי להורים שלי שייצאו. הבנתי שהם חטופים, ראיתי כבר את התמונה, אבל אמרתי זה לא הגיוני, אנחנו נמצאים במדינת ישראל, מדינת ישראל זה לא מקום שלוקחים ממנו חטופים, אנחנו מדינה חזקה וגם אם נלקחו אז הם יחזרו בטח בשעות הקרובות.

ישבתי שם ארבע שעות. אני לא אשכח את הצעקות של הילדים שכבר ידעו שאיבדו את ההורים שלהם, אני לא אשכח את הריח, אני לא אשכח הרבה מראות שראיתי שם. אחרי ארבע שעות הגיע מחבל ובעצם ירה עלינו גם באזור הפינוי, הבנתי שאני לא יכולה להישאר שם לחכות להורים ושאני צריכה לעבור למקום בטוח יותר.

אני מספרת את זה כי זו הייתה ההחלטה הכי קשה שלקחתי כי מאז לא ראיתי את אבא שלי. היום אני נמצאת בפחד הכי גדול שאני מרגישה והייתי תחת מתקפת מחבלים ב-7 באוקטובר, אני יודעת מה זה פחד ועדיין הפחד הכי גדול שלי זה שהתמונה האחרונה שתישאר לי מאבא שלי זאת התמונה הזאת במקום התמונה הזאת. פה אבא שלי ב-6.10, 24 שעות הפרש בין התמונות, פחות, ואני רוצה לראות אותו ככה, ומגיע לי לראות אותו ככה, מגיע לו לחזור לכאן ולהרגיש את האהבה של עם ישראל. הפחד הכי גדול שלי עכשיו זה שאני אחמיץ את ההצלה שלו, שאני אחמיץ לראות אותו בחיים שוב, שאחרי קרוב ל-180 יום אני אקבל איזה שהוא 'הותר לפרסום' שפשוט יכריע את כל הדבר הזה.

אני באמת מפחדת. אני יכולה להגיד שלאחר שאמא שלי חזרה המאבק שלי נחצה לשניים, מאבק לשמור עליה מעל המים, לשמור על הנפש שלה, לשמור על הבריאות שלה, שזה מאבק שאני לא מאוד מצליחה בו, ואז גם המאבק על אבא. אני כאן כל יום שני כדי לבקש עזרה, שתעזרו, שראש החץ של מדינת ישראל יעזרו לנו, אנחנו צריכים אותם פה.

הלכתי היום באחת הוועדות ופתאום מצאתי שלט שזרוק שם, 80 ימים, ואז חשבתי שלא נגיע ל-100. אני יכולה לשתף שבעוד שבועיים יש לי יום הולדת, אני בטוחה שאבא שלי יבוא לחגוג איתי יום הולדת ואני לא רוצה שעוד פעם, כמו שראיתי את השלט של ה-80 ימים ואמרתי שלא נגיע ל-100, זה לא יקרה, אני רוצה שבאמת הפעם זה לא יגיע לעוד שבועיים.

וכמו שהכנסת יוצאת לפגרה לחטופים מגיע לצאת לפגרה, מגיע להם לצאת לחופשי ואני מקווה שזה יקרה וכמה שיותר מהר, גם לחטופים החיים וגם לחטופים הנרצחים שצריכים לחזור לקבורה בארץ ישראל, בבית שלנו. תודה על המקום, על הבמה.

תודה לך, אלה.

שלום. אני בת קיבוץ ניר עוז. ב-7.10 התהפכו לי החיים, ב-7.10 יצאתי לפגרה מכל השגרה הקודמת שלי, מהעבודה הקודמת שלי, מכל מה שעשיתי עד עכשיו. התחלתי בעבודה חדשה, אני לומדת בעבודה הזאת מאז כל כך הרבה מושגים, כל יום מושג חדש. למדתי מה זה מנותקי קשר, אחר כך מה זה נעדרים, אחר כך מה זה להפוך לחטופים. למדתי מה זה אומר שהצבא לא הגיע במשך שעות לקיבוץ עד שאחרון הבוזזים והרוצחים יצא משם, רק אז הצבא נכנס. למדתי מזה שרבע מהקיבוץ שלי או נחטף או נרצח או נמצא בעזה.

אחרי 14 יום קיבלתי הודעה ולמדתי מה זה אחיך אבנר גורן נרצח, הוא לא נעדר והוא נמצא זרוק באיזה שדה ליד הגדר של עזה. זה מושג שעד היום אני לא מצליחה להבין, לא מצליחה עדיין להתאבל עליו כי יש לי עוד מאבק להמשיך בו. למדתי מה זה שהגיסה שלך, מאיה גורן, נחטפה מבית התינוקות, היא נורתה, יצאה במצב קשה. רק יומיים קודם היא עוד טיפלה בכפיר ביבס, התינוק שנחטף. אחרי 55 יום למדתי מה זה גם גיסתך לא בין החיים. היא הייתה במצב קשה ולא שרדה את זה ועדיין היא נמצאת בשבי.

אני מאז לומדת מה זה אומר להיות כמו אמא חדשה לארבעה אחיינים שנשארו בלי אמא ובלי אבא, מה זה להיות באבל בלי שיש קבר להתאבל עליו, שזה לא דבר שבכלל נתפס לא להביא לקבורה את מי שאתה יודע שנרצח. אני כל יום לפי סיפורים ועדויות לומדת מה זה חטופים שעדיין בחיים ונמצאים שם במצב נורא של התעללות, של רעב, של חוסר בחמצן, של אונס. אנחנו כבר לא יודעים מה עוד הם עוברים שם.

בעבודה החדשה הזאת לכולנו, לכל משפחות החטופים, אין לנו שום שבת, אין לנו שום חג, אין לנו שום יום של שמחה, כל הימים שלנו מלאים בחרדה, באמת חרדה עמוקה. הלילות שלנו, שלי בכל אופן ואני בטוחה של עוד כמה פה, הם סיוטים על מה שקרה, על מה שעדיין כנראה הם עוברים. אנחנו עושים דברים שלפני היציאה לפגרה הזאת בחיים שלי לא חשבתי שאני אעשה, בחיים שלי לא חשבתי שאני אתראיין בערוצים, שאני אעמוד על במה ואנאם מול אנשים, שנצא לרחובות ונצטרך שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע לצעוק שישחררו אותם כבר. לא האמנתי בחיים שאני אשב במקום כזה ואגיד את המילים שאני מנסה להגיד עכשיו בקושי. חו"ל, כן. אנחנו נוסעים המון לחו"ל בפגרה הזאת, אבל בשביל לפגוש את האנשים שינסו ליצור את הלחץ שצריך בשביל לשחרר, להפעיל על מי שצריך.

אנחנו מגיעים לכאן בתקווה שבאמת באמת תקשיבו לנו, שבאמת באמת תעשו כל מה שצריך להפעיל לחץ על כל מה שצריך כדי להחזיר גם את מי שחי עדיין וגם את מי שנרצח כבר לקבורה, כי באמת בלתי נסבל, ולא רק בהצהרות 'כן, אנחנו עושים הכול'. אנחנו רוצים באמת להבין ולהאמין שאתם עושים את זה.

גם אני הייתי רוצה לצאת לפגרה מכל מה שאני עוברת עכשיו, מכל מה שעברנו עד עכשיו, אבל אני יודעת שאין לנו שום אפשרות לזה. אם נעשה את זה באמת כנראה שיהיו עוד הרבה כאלה שיצטרפו אלינו לנרצחים. אנחנו כבר קבוצה לצערי מאוד מאוד גדולה, יודעים כרגע על 36 לדעתי, כנראה שיש הרבה יותר מזה. אנחנו יודעים שאם נצא לפגרה אפילו יום אחד כנראה שלא נזכה להביא לקבורה את היקרים שלנו. אז אני באמת לא מבינה איך הכנסת הזאת יכלה להחליט גם בשנה כזאת על יציאה לפגרה, אני לא מבינה איך מישהו מחברי הכנסת יכול להרשות לעצמו לצאת לפגרה. זה תפקיד שלכם להחזיר אותם, זה תפקיד שלכם לעשות הכול כדי שיחזרו, לא שלנו. זו הציפייה שלי מכם, לוותר על הפגרה הזאת ולהמשיך בעבודה הזאת שאתם צריכים לעשות. תודה.

תודה רבה לך. סמדר, אני רק רוצה לפרוטוקול, שהדברים יהיו על השולחן, אני לא רוצה לציין מפלגות עכשיו, אבל הייתה בקשה של שתי מפלגות מסוימות לא לצאת לפגרה, היא נפלה בוועדת הכנסת. צריך לשים את זה על השולחן.

שמי חנה כהן, אני הדודה של ענבר היימן. ענבר הייתה הלפרית במסיבה בנובה. היא ברחה כמה שעות ולא היה מי שיציל, לא היו שם, לא כוחות הביטחון, לא היה צבא, לא היה אף אחד שיושיע אותה. היא נחטפה. היא הגיעה בסופו של דבר לקיבוץ בארי, שם נחטפה ונרצחה בשבי חמאס. זה בכללי שאני מספרת על ענבר, נרצחה בצורה מזעזעת ביותר.

היום אנחנו שומעים על כל מיני עסקאות, כל הזמן קמות עסקאות חדשות, עסקה של ארה"ב, עסקה של בריטניה, עסקה של צרפת. לא כל כך מבינה מה קורה בעסקאות האלה, אבל דבר אחד אני מבינה, שבכל העסקאות האלה יש מכנה משותף אחד, אלה שאתם מכנים בשם גופות נדחקים לסוף העסקה. רק לחדד את אוזניכם, לא מדובר פה בגופות, גופות זה גופות של מחבלים, פה מדובר על נרצחים קדושים שמתו על קידוש ה'. פה מדובר על יהלום שבכתר בשבילנו, ענבר. היא לא גופה, מצטערת . אולי עבורכם כן, עבורנו לא. אין לנו חיים בלי ענבר.

ישבנו שבעה ללא גופה, שמעתם דבר כזה? אולי רק אצל חיילים. אצל אזרחים שמעתם תופעה כזאת? לא, כי אין כזה דבר, לא שמענו. ביזארי. ההורים של ענבר מפורקים לגמרי. אנחנו מה-7 באוקטובר קמים כל בוקר וחושבים מה היום אנחנו נעשה, איך היום אנחנו נפעל בשביל להחזיר את הגופה של ענבר הביתה, לקבר ישראל, כי זה מה שמגיע לה. 135 חטופים נמצאים בעזה, חלקם נמצאים במנהרות, עוברים התעללות, עוברים אונס, גברים ונשים. חלקם, אני מדברת על הנרצחים, מפוזרים בעזה, אף אחד לא יודע איפה הם נמצאים, הם פשוט מפוזרים בכל חלקי עזה.

עכשיו אני מבקשת מכל אחד ואחד מכם, תדמיינו שזאת הייתה הילדה שלכם, או שזו הייתה הילדה שלכם שנאנסת בתוך מנהרות עזה. איך הייתם מגיבים? הייתם מסוגלים לישון בלילה? הייתם מסוגלים לעבוד? אנחנו לא. אנחנו לא חיים, אנחנו חיים מתים. אנחנו כבר לא עובדים חצי שנה, אין לנו חיים.

מה שאני מבקשת, תחזירו לנו את כל ה-135 חטופים שלנו, הם לא נכנסו לעזה לקטוף פרחים, הם נחטפו מתוך שטח מדינת ישראל ולמה? כי מדינת ישראל הפקירה אותם. עברה חצי שנה, הם עוד לא חזרו הביתה. כמה זמן אתם רוצים שנחכה? עוד חצי שנה? עוד שנה? עוד שנתיים? אולי נקבל את כולם בארונות? אתם צריכים להתחיל לחשוב, תחזירו לנו את הילדים שלנו. תודה.

תודה רבה.

שלום. אני שעבאן אל-סייד, הבן שלי נמצא בעזה, הוא חולה, משהו דומה לסיפור של מנגיסטו. אנחנו כבר תשע שנים והם אולי עשר שנים. הרגשנו מוזנחים קצת בשנים שעברו, אבל מה שקרה, השואה שקרתה ב-7 באוקטובר, קפצנו לבוא לעזור למשפחות, מצאנו משפחות שגם חיבקו אותנו וחיבקנו אותם ואנחנו ביחד יד ביד.

מה שאני רוצה להדגיש, שהגורל של הבדואים והיהודים וכל תושבי הנגב, כל פעם מוכח שאנחנו בסירה אחת, אין מה לעשות. אם אתם מכירים את המושג הזה שהמטרה מקדשת את האמצעים, בזמן שלנו המטרה של כולם מקדשת את האמצעים. החמאס לא בחל בשביל להגיע למטרות שלו לתפוס ערבים, בדואים, להרוג אותם, לקחת, לא היה משנה, המטרה שלו הייתה יותר חשובה. אני חושב שאנחנו צריכים במדינה להתנהג על פי זה.

אנחנו כל הזמן דרשנו שיחזירו את כל החטופים ולתת לבעלי המקצוע להביא אותם, בעלי המקצוע ממה שאנחנו יודעים זה כוחות הביטחון, לתת לכוחות הביטחון להביא את החטופים ולתת להם את המלאכה הזאת ולהפסיק לזנב בהם. זה מה שרצינו להגיד, תודה.

תודה רבה, אדוני.

שמי עוזי רוזנצוויג, אני אביו של סמל ראשון איתן דב רוזנצוויג ה' ייקום דמו. איתן למד בישיבת ההסדר בירוחם ושירת בגדוד שקד בחטיבת גבעתי. הוא היה עם הכוח הראשון שנכנס לעזה ב-27 באוקטובר ולחם שם במשך כחודש עד שנהרג במהלך קרב בפאתי ג'בליה. היום בערב חל יום הולדתו ה-22 של איתן, היום, בכ"ג באדר, יום הולדת עצוב במיוחד. איתן היה למדן וידען, אמן בלתי רגיל שעל יצירותיו עוד ידברו רבות ומעל הכול הוא צנוע ואוהב ישראל. הוא היה קשור לכל ציבור וציבור בעם ישראל, כיבד ואהב את הציבור החרדי, החילוני והדתי כאחד.

באתי אליכם היום במסר פשוט וברור, שהמטרה שהורישו לנו בנינו היא להילחם עד הסוף, להכניע את החמאס, להחזיר את החטופים ולשקם את הביטחון לכלל תושבי ישראל. הדרך לעשות זאת היא לשמור על האחדות. כל מדינת ישראל צריכה לעמוד מאחורי כוחות הביטחון, צה"ל והלוחמים בשטח, לתת להם את הגיבוי ולהילחם כמו שהם יודעים וללכת עד הסוף עד הניצחון. אסור לתת לרעשי הרקע לשסע את החברה הישראלית, אסור לנו לחזור ל-6 באוקטובר. אנחנו חייבים להמשיך ברוח איתנה ומאוחדת, להילחם ולנצח, זה הסיכוי היחיד להחזיר בשלום את החטופים ולהחזיר את תחושת הביטחון לאזרחי ישראל. תודה רבה.

תודה לך. אני קודם כל רוצה להגיד תודה לכולם שאתם שומרים על שקט, יש דעות לכאן ולכאן ואני מקווה שזה ימשיך ככה. יש מספר דוברים, כל אחד שבאמת יגיד את כל מה שהוא רוצה ונשמור פה על כבוד.

שלום, שמי ורד אנסבכר, אני אחות של רב סרן יהודה כהן. יהודה היה מ"פ בסיירת גבעתי, דיברת מקודם על סיירת, בקבע, מעל שש שנים היה בצבא ובאמת היה במסירות רבה, הקדיש את החיים שלו למען העם ולמדינה. יהודה גר בבקעה, ב-7 באוקטובר הוא הוקפץ ישר, הם נסעו דרומה, עברו בשדרות, ראו מה קורה שם, התארגנו ומה שאנחנו שמענו ממנו סביב 12:00, 13:00 כבר הגיעו לאזור נחל עוז והם היו שם בפעילות, באמת קרבות קשים מנשוא.

אחי מתחת לכומתה שלו יש לו כיפה, הוא מה שנקרא נראה לי משיחי, אבל הוא בא לחלץ, היה לו אכפת מכל העם והם לחמו שם ואחרי כמה ימים קשים הם התכוננו לקראת הלחימה בעזה ושבוע אחרי הכניסה הקרקעית בקרב קשה יהודה ושניים מחייליו נהרגו. הייתה שם כמות גדולה של תחמושת, הם הלכו לבדוק איזה איתור ופרצו עליהם באש כמות של 14 מחבלים, יהודה תוך כדי שהוא פצוע אנוש הצליח לעלות בקשר לדווח ולהגיד לכל הכוחות להגיע ובכך הם בעצם מנעו – הם תכננו לפגוע בכל הסיירת ובמותם הם הצילו הרבה חיים של אחרים.

ואני אגיד שאחרי ה-7 באוקטובר היה ליהודה ריאיון ב-YNET עם כל המ"פים של הסיירת, ריאיון, כך הוא אמר לנו, שהכריחו אותו להצטלם שם, הוא היה מאוד צנוע, ויהודה אמר: עד ה-7 באוקטובר נכשלנו, הוא היה מאוד ישיר, הוא אמר שמה שקרה פה, ודאי שהיה פה כישלון, ודאי שהיו פה קונספציות שהתנפצו לנו בפנים, אבל מה-7 באוקטובר, ברגע שהתעשתנו צה"ל פעל בצורה מדהימה, הממשלה שלנו, עם כל הכוח, העם שלנו, העוצמות שהתגלו בעם, היו כל כך חזקים ופעלנו בצורה אדירה.

ובאמת אנחנו פה בתור פורום הגבורה, פורום של משפחות שכולות, שמנסים לאסוף את השברים, הכול כל כך טרי, ואנחנו פה באמת בקריאה להמשיך, להמשיך את הלחימה, להמשיך בכל הכוח עד שנוכל למוטט את שלטון חמאס, עד שנחזיר את החטופים היקרים שלנו. אנחנו חייבים להמשיך לתת כוח לעם הזה, להפסיק לפלג. אנחנו צריכים לתת אמון. עם ישראל עבר לאורך כל הדורות תקופות קשות והכוח הכי גדול שלנו זה הכוח של האחדות שלנו, הכוח של הביחד שלנו. אז אני ממש רוצה לקרוא פה לכולם, הדיבורים הקשים מחלישים אותנו, אנחנו צריכים להיות אנשי חזון שמאמינים בעם שלנו, מאמינים במדינה שלנו.

אני אישית יכולה להגיד שבמוצאי שבת פתחתי את החדשות והזדעזעתי, היה לי קשה מאוד לראות שמה שאנחנו עוסקים בו עכשיו זה להתעסק עם פרסונות במקום להתעסק במה שחשוב. אחד מהחורבנות שהיה בעם היהודי זה על שנאת חינם, אני רוצה לבקש פה, אני שמחה שיש פה אווירה מכבדת, להרבות כמה שיותר באהבת חינם ולנשום עמוק, אנחנו לקראת מערכה, מערכה ארוכה, ברור לכולנו שזה הולך לקחת עוד זמן. אנחנו קוראים לממשלה, קוראים לחברי הכנסת, להמשיך בעצימות גבוהה, להמשיך. אנחנו יודעים שרפיח בפתח, אין מה לעשות, יש לנו פה מערכה עקובה מדם. אנחנו הבוקר התבשרנו על עוד מוות של חיילים, כל דבר כזה, מי כמונו יודעים את הכאב ואת הקושי את זה שהמשפחה רק מתחילה את המסע ואנחנו כאילו הוותיקים של חמישה חודשים, מה זה ותיקות? זה כלום. אבל אנחנו מבינים שכרגע אין מה לעשות, כרגע זה הרצון שלנו, לעקור מהשורש.

ואנא מכם, אל תוותרו, למרות שיש פה מחירים קשים וכואבים, אבל ברור לנו שזו גם הצוואה של הנופלים ובשביל החיים, בשביל הילדים שלנו, בשביל כל העם שרוצה להמשיך לחיות פה בביטחון, בוא נרים מבט כולנו, בוא נהיה אנשי חזון שמסתכלים קדימה, מאמינים במה שיכול לקרות, מאמינים שאנחנו מסוגלים לכונן פה מדינה. כל אומות העולם מסתכלים עלינו כרגע ואנחנו צריכים להרים את הגאווה הלאומית שלנו וזה אך ורק בידיים שלנו. ואנא מכם, שלא ניתן ליחיא סינוואר לשבת בכיסא וליהנות מלראות אותנו מתגוששים אחד עם השני, בואו לא ניתן לו את ההנאה הזאת כי מספיק, לצערנו הרב, יש לו ממה לשמוח ממה שהוא הצליח.

תודה רבה לך. יוסף.

178 ימים עבור מאז ש-134 ישראלים תמימים נחטפו ועדיין נמצאים בגיהינום. שמי יוסף אבי יאיר אנגל, ובשמי החדש הסבא של אופיר. דור שני לניצולי שואה שהגיעו כחלוצים לפלשתינה-א"י באפריל 1946 אחרי מסע תלאות מאירופה. אבא של יאיר שנפל בעת שירותו הצבאי בשייטת 13 לפני 27 שנים והסבא של אופיר אנגל שהיה ב-7.10 אצל חברתו בקיבוץ בארי. שם באותו בוקר נורא לא היה צבא ולא הייתה מדינה שיגנו עליו ועל 1,300 ישראלים שנרצחו, נשחטו ונאנסו ו-240 ישראלים תמימים שנחטפו בידי ארגון אכזר שגדל וצמח במשך שנים, בין היתר בסיוע של הממשלה שלי.

אופיר חזר לחיק המשפחה לאחר 54 ימים של גיהינום בשבי החמאסי, לאחר שהשאיר מאחוריו את יוסי שרעבי, אביה של חברתו, שיחד נחטפו באותו בוקר. יוסי נהרג אחרי כ-100 יום בשבי ואחיו אלי, שנחשב חטוף איבד כנראה בלי לדעת את אשתו ושתי בנותיו שנרצחו באותו יום. שם במעמקי המנהרות בעזה נמקים עדיין 134 ישראלים כבר 178 ימים באין מושיע וכאן משפחותיהם לא יודעות מנוחה, רק כאב וסבל בלתי נגמרים.

חברי הכנסת המכובדים, עושה רושם שאתם כלל לא מבינים את המצב שאליו חלקכם יחד עם שרי הממשלה ובראשם ראש הממשלה הבאתם אותנו. מדינת ישראל, הבית השלישי, דוהרת לחורבן. זה התחיל בחורבן צבאי, המשיך בחורבן אזרחי, ממשיך בחורבן מדיני ויסתיים בחורבן כלכלי. הבית הראשון מימי דוד ושלמה והבית השני מממלכת חשמונאים חרבו בגלל הנהגה מושחתת שהתעלמה מהאימפריות האזוריות, אליטה מנותקת שחיה בפאר בארמונות ירושלים והחליטה שהיא יותר חזקה מכל העולם רק כי אלוהים איתה. הדמיון למדינת ישראל 2024 הוא מזעזע.

לאחרונה שמעתי שר בכיר בממשלה טוען שהאשם היחיד שהחטופים עדיין לא חזרו הוא סינוואר, רב המרצחים מהחמאס. נו באמת, לא נשמע לכם הזוי? כאן כולם טלית שכולה תכלת? כן, אני מודאג שבעתיד הקרוב לא תהיה לי מדינה שבה יוכלו ילדיי ו-14 נכדיי לחיות.

מנהיגינו מדברים על ניצחון, איזה ניצחון? אחרי השואה של ה-7.10 המשוואה ניצחון מוחלט והחזרת החטופים בסדר זה לא תתקיים לעולם. גם הסיסמה יחד ננצח כבר לא רלוונטית כשאתם עוסקים בחוק הגיוס המפלג ובהאשמת משפחות החטופים במצב. אז נהרוג עוד אלפי מחבלי חמאס בעזה ועוד מאות נשים וילדים חפים מפשע ואפילו אם נתפוס את סינוואר ונחזיר אותו לכלא שאטה אין ניצחון, יקומו עשרה סינווארים חדשים כאן וברחבי העולם. הקהילה המוסלמית בכל פינה בעולם מזדהה היום עם החמאס ופועלת בכל העולם נגד מדינת ישראל, ראו התקרית המביכה של נבחרת הג'ודו שלנו בטוקיו ובהפגנות ענק בסיאטל בסוף השבוע ועוד, כשבמקביל טוען ראש הממשלה שאין לו אף אחד בלשכה שיודע לחבר שתי מילים באנגלית, לכן אין הסברה בחו"ל ואנחנו מצטיירים כרעים הגדולים במאבק.

אתמול בערב קיבלתי ווטסאפ מהולנד. בהולנד המצב עם היהודים מאוד לא טוב. הייתה אמא, גרה באמסטרדם, שהבת שלה בצה"ל, שלוש נשים הגיעו לביתה וקיללו אותה שהיא רוצחת ילדים. בנוסף הרביצו ליהודים, הורידו זמרת הולנדית מהבמה, מסעדה יהודית נסגרה עקב כך שהיהודים פוחדים לגשת אליה ובכל מקום יש גרפיטי נגד היהודים. יש גם עיר שאוסרת על יהודים להופיע בתיאטרון, מזכיר לך משהו?

חלומם של הוריי שהגיעו כחלוצים להקים מדינה יהודית אחרי השואה הולך ונעלם. חברי הכנסת, תתעוררו ותפנימו את האסון שנפל עלינו ותעשו מעשה לפני שיהיה מאוחר ולא יהיה יותר מה לעשות. 134 חטופים זועקים מבטן האדמה כבר 178 ימים והסוף לא נראה באופק. אתמול הצהיר ראש הממשלה שהוא עושה הכול לשחרר את החטופים. כבודו, אם לא הצלחת לשחרר את כולם אחרי 178 ימים אולי אתה לא מסוגל ואולי יש לתת למישהו אחר לנסות? חברי הכנסת, זה בידיים שלכם, האם אתם באמת לא רואים את המחדל האיום ביותר שקרה לעם היהודי מאז השואה? תתעוררו.

תודה רבה, יוסף. אלון גת, אח של כרמל גת, בבקשה.

שלום. דבר ראשון, תודה רבה על הזמן שאתם מקדישים בשביל המשפחות פה ובכל ועדה, זה חשוב לנו מאוד, אז תודה על זה. אני אלון גת, אני אח של כרמל גת שחטופה בעזה. אני גם הבעל של ירדן רומן גת שהייתה חטופה והשתחררה לפני 54 ימים, ואני גם נחטפתי עם בתי גפן ועם ירדן ביחד מהבית ולקחו אותנו ברכב לעזה. לפני הגבול, אני, ירדן וגפן הצלחנו לקפוץ מהרכב ולברוח. את ירדן תפסו שוב, אני וגפן הצלחנו לברוח ולחזור לקיבוץ.

אמא שלי נרצחה ב-7 באוקטובר, אבא שלי גם ניצל מאותו בית. וזה המצב שלנו כרגע, אני יכול להיות בקטגוריה של הבן שאמא שלו נרצחה, הבעל שאשתו הייתה בעזה והשתחררה ואח שאחותו עדיין בעזה.

אני קיבלתי את ירדן אחרי 54 ימים חזרה וזה הדבר הכי מדהים שיכול היה לקרות לי, אבל עדיין כרמל בשבי חמאס, ומה השתנה מאז שירדן השתחררה? המקום היחיד שאפשר לשחרר את האנשים האלה זה בעסקה, לא בשום דרך אחרת ועסקה צריכה להתבצע עכשיו. לא משנה מה המחיר, הם צריכים להיות בבית. את חמאס אפשר לנטרל אחרי זה, אפשר עוד שנתיים, כי זה לא יקרה עכשיו, זה לא יקרה בחודש וזה לא יקרה בחודשיים, החטופים צריכים עכשיו להגיע הביתה.

אנחנו פה בוועדת חינוך, תחשבו על איזה חינוך, תחשבו על הילד שאותו אתם מחנכים, איזה חינוך אתם רוצים שהוא יקבל? שזו תהיה התמונה שתלויה תמיד על הקיר בבית שלו? או תמונה כזאת של אנשים חוזרים למשפחות שלהם? כי זו האפשרות, זה או זה או זה, אבל זה צריך להיות עכשיו. ההחלטה הזאת אם מחזירים אותם או לא צריכה להיות עכשיו, כי הם 178 ימים בשבי. הם חצי שנה בשבי, אין לנו עוד חצי שנה, מחר אני יכול לקבל טלפון שכרמל נרצחה בשבי וזה לא איזה משהו לא הגיוני, זה הגיוני מאוד. בגלל זה מחר כרמל כבר צריכה להיות פה איתי, בתמונה כזו של חיבוק.

עוד מעט יתקיים פה דיון על יהודי התפוצות, אני מרגיש לפחות שהקשר שיש לנו לתפוצות שהוא כל כך חזק, אני לא מרגיש אותו. אני לא מרגיש שעכשיו כשבני משפחה שלי טסים לארה"ב בשביל לקרב את התפוצות ושיעזרו לנו, שיתמכו בנו, יהודי התפוצות, הם עכשיו שם בארה"ב, עכשיו במטוס לארה"ב בשביל לעשות את זה, אני לא מרגיש שפה מהכנסת יש מספיק רצון ומספיק עבודה בשביל לקרב את יהודי התפוצות שיתמכו במהלכים של ישראל ובהגעה לעסקה.

אנחנו צריכים לפעול בזה יותר חזק, כי עובדה שזה לא קורה, עובדה שאנחנו מפסידים במלחמה של התפוצות, מפסידים במלחמה העולמית על התדמית שלנו ועובדה שהחטופים לא פה. אז אני מבקש שבדיון הזה יהיה גם דיון על איך מגבירים את זה, את היחס לתפוצות, כך שהם יעזרו לנו במלחמה שלנו פה, במלחמה להחזיר את החטופים קודם כל. תודה.

תודה רבה, אלון. צביקה מור, אבא של איתן שחטוף.

שלום. בתורת התפתחות העמים הדרך היא ממשפחות שמתרקמות לשבטים והשבטים שהופכים לעם ואז תוך כדי ההתרקמות יש רוח לאומית, רוח חלוצית, שכל פרט נותן מעצמו ומקריב כדי שהכלל ייכון כדי שהוא יתמסד, ואז מתחילה הסכנה, לאחר שכל יחיד וכל פרט הגיע למה שנקרא לווילה ולוולוו, אז כל אחד נשאר ומסתכל על עצמו, דואג לרווחתו האישית ואז הכלל נעלם.

אני חושב שמדינת ישראל הגיעה למקום הזה שבו הדבר שהכי עניין אותנו לפני ה-7 באוקטובר זו הרווחה שלנו. הדיבור ברחוב, הדיבור בקרב בוגרי מערכת החינוך במסיבת הסיום בכיתה י"ב, הדיבור הכללי, לא שאלנו את כולם, אבל על מה מדברים? לעשות הרבה כסף, לטייל בחו"ל, בקיצור רווחה אישית. ככה בדיוק נשברת חברה, נשברת מדינה, כי שוכחים את הכלל.

ועכשיו כשאנחנו צריכים להיות עסוקים אך ורק בניצחון במלחמה והשבת החטופים כל כך היה כואב הבוקר לבוא לכאן לכנסת ישראל ולעבור דרך ההפגנות, המחאה, אוהלים. אני לא יודע באיזה פרלמנט בעולם אפשר רחוב ליד הכנסת לעשות כזה דבר, ועכשיו כשאנחנו צריכים להיות קולקטיב, אנחנו צריכים להיות אגרוף ברזל אחד ומאוחד כנגד האויבים שלנו עכשיו נחזור לשיח המפלג? עכשיו לא נכבד עוד פעם את כללי הדמוקרטיה של איך בוחרים כאן ממשלה?

את הדבר הזה צריך להפסיק. אני הערב הולך לבקש מאחיי פה להפסיק ולעצור את המחאות האלה עכשיו בזמן מלחמה, ואני קורא לכולם להצטרף אליי, לבוא ולבקש מאחינו לעצור את זה עכשיו. לא יכול להיות שיהיה עכשיו דבר אחר שיעניין את האזרחים במדינה חוץ מהחטופים וניצחון המלחמה. איך יכול להיות שבכל מהדורות החדשות בשבועיים האחרונים עוסקים בחוק הגיוס? איך נתנו לדבר הזה לעלות עכשיו כשיש לנו 134 אחים ואחיות שלנו זרוקים שם? בשעה שבנותינו נאנסות שם? זה הזמן עכשיו?

אף אחד לא פטור מעבודת הצבא, כולם חייבים בעבודת הצבא, ובן נוסף שלנו התגייס לשירות קרבי ביום חמישי האחרון ושאלו אותי: יש לך בן חטוף בעזה, איך אתה מגייס בן? אני נעלבתי מהשאלה הזאת, מה זאת אומרת? מי פטור מלהתגייס לצה"ל? מי ישמור על המדינה?

הנושא שצריך להעסיק את כולנו, ואנחנו נמצאים כאן בוועדת חינוך, הוא מה יהיה כתוב על הבנדנה של בוגרי מערכת החינוך בישראל. להבדיל מיליוני הבדלות בין הטהור ובין הטמא, אתם ראיתם שהנוחבות הגיעו עם בנדנות ירוקות שכתוב עליהן בערבית, מה כתוב שם בערבית מישהו יודע? כתוב שם, להבדיל עוד פעם, ה'שמע ישראל' שלנו, אז כתוב את שלהם, להבדיל כמובן, מה שהם עשו ממנו. מה יהיה כתוב על הבנדנה שלנו? על הבנדנה של בוגר מערכת החינוך של מדינת ישראל?

אני חושב שזה לא מספיק לנו 'חיה ותן לחיות'. חיה ותן לחיות זה אומר שלא אכפת לי ממך באמת, אבל לנו כן אכפת אחד מהשני, אנחנו צריכים ביחד לחשוב על הבנדנה של מערכת החינוך שלנו כדי שבאמת נוכל לחיות פה בארץ כעם חופשי, חזק, בלי סכנות מהסוג שראינו ב-7 באוקטובר וכדי שנוכל לשגשג ולהגשים את הייעוד שלנו כאן בארץ. תודה.

תודה רבה, אדוני. אני רוצה להודות לחבר הכנסת סעדה ולחבר הכנסת להב הרצנו שנמצאים פה מהרגע הראשון. אני חודשים יושב פה בוועדות, זה אחד הדיונים הכי נכנסים ללב שהיו, לשמוע את שני הצדדים בשקט באולם ולהקשיב ולהסתכל בעיניים של האנשים. חבל לי שכל 120 חברי הכנסת נמצאים פה.

שמי אליה, אני הנכדה של אלכס דנציג. סבא שלי כבר עשרות שנים עוסק בפגישה בין יהודים לבין פולנים בשיח על שלום, על אחדות, על חיבורים. סבא שלי נחטף מהבית שלו בקיבוץ ניר עוז, הוא נחטף לעזה וכבר 178 ימים שהוא פשוט נרקב שם, שהוא פשוט נרקב בשבי. אנחנו לא יודעים מה איתו, כל יום שעובר זה פשוט נהיה עוד יותר מסוכן ועוד יותר מסוכן. אני מבקשת מכם, באמת, אנחנו חייבים כרגע את שיתוף הפעולה, אנחנו חייבים לעשות את זה ביחד. אני מבקשת מכם, אני רוצה לראות את סבא שלי, אני רוצה לפגוש אותו.

מה זאת המלחמה הזאת? לאן היא הולכת? אני לא רואה פה שום ניצחון. אני אומרת את זה באמת. אני רועדת בכל הגוף שלי כי מה אנחנו עושים כאן? מה שאנחנו צריכים לעשות זה להחזיר את האהובים והאהובות שלנו הביתה. אני כנכדה שלו וכל הנכדות שלו שניצלו מהקיבוץ, שיצאו מבתים בוערים באש, מה הן מבקשות, לראות את סבא שלהן? שיהיה איזה שהוא ניצחון בתוך כל הטירוף, בתוך כל הדבר המטורף הזה שקורה כאן בארץ שלנו.

אז באמת בואו נתחבר ללב ונבין באמת מה הדבר החשוב. מה שחשוב זה לא עכשיו להרוג ולהרוג ולהרוג, מה שחשוב עכשיו זה להביא חיים, את מי שבחיים לשחרר ולהביא אותו הביתה, שנוכל לראות איזה שהיא תקווה, שנוכל לדמיין איזה שהוא שלום, שנדע מתי שהוא באמת לראות את האחדות הזאת כאן ולדבר באמת עם תלמידים שוב פעם על ה – זהו, סליחה.

תודה רבה. אייל קלדרון.

שלום. אני אייל קלדרון, בן דוד של עופר קלדרון שכידוע לכם נמצא כבר 178 ימים במנהרות החמאס. לעופר יש ארבעה ילדים, שניים מתוכם, ארז וסער המתוקים, חזרו לאחר 52 יום. עופר נשאר שם. הילדים האלה חייבים, אבל חייבים, לראות את אבא שלהם חזרה. הם חייבים. אותו ואת כל החטופים. וזה צריך לקרות עכשיו, את כל החטופים. לא עסקה חלקית, אנחנו מדברים על עסקה כוללת, וזה צריך לקרות עכשיו כי כבר נגמר הזמן מזמן. אנחנו בזמן פציעות עכשיו, לא בדקה ה-90, אנחנו בזמן פציעות.

מעבר לזה אני רוצה לדבר פה על נושא שבאמת אני לא מצליח להבין אותו. אני מנסה להבין מאיפה זה מגיע. נשגב מבינתי איך בתקופה של מלחמה, כשיש לנו לוחמים בעזה, כשיש לנו 134 חטופים, כשיש לנו למעלה מ-100,000 מפונים, שיש לנו נפגעי נפש שנופלים כמו זבובים, נפגעי נפש מהנובה, כל יום, אם למישהו זה לא ברור. אם יש לנו עסקים שקורסים פה, אני ביניהם, מאז תחילת המלחמה, איך יכול להיות שאתם, חברי הכנסת, שאתם מרשים לעצמכם לצאת לפגרה? איך אתם נוהגים כאילו זה יום רגיל, תקופה רגילה, איך יכול להיות שאתם כל כך מנותקים מהעם שלכם? איך אתם יכולים להיות כל כך אטומים?

בשבוע שעבר עמית סוסנה ומורן סטלה ינאי זעקו את הזעקה של כל הנשים שנמצאות שם, ולא רק של הנשים, אבל בעיקר כנראה של הנשים שנמצאות שם ונאנסות כל יום. הם עשו מעשה גבורה כשהם סיפרו את החוויות האישיות הכל כך קשות האלה. איך המשכן הזה לא התהפך? איך לא כולם פה עסוקים רק בזה כל היום? לצאת לעולם ולזעוק את הזעקה שלהם. מה זה האטימות הזאת? מה זה הניתוק הזה?

אנחנו יושבים פה בוועדת החינוך והתרבות, איזה חינוך ואיזה תרבות אתם נותנים לאזרחים ולילדים שמסתכלים עליכם. אתם נבחרי הציבור, אם זה לא ברור לכם. אתם עובדים למען הציבור. הציבור קורס, אתם לא יכולים לצאת לפגרה, פשוט לא יכולים. אם היינו בתקופת התנ"ך כנראה שה' היה מוריד עלינו מבול, לא כי זה מגיע לעם, כי זה מגיע לנבחרי הציבור שלו. היינו צריכים להתחיל פה הכול מהתחלה.

אני אומר לכם בצורה חד משמעית, חברי הכנסת שיוצאים לפגרה, אל תחזרו, אנחנו לא צריכים אתכם, אנחנו נסתדר בלעדיכם. כל חברי הכנסת, שיהיה ברור, גם אלה שיוצאים לפגרה, אתם צריכים להגיע אלינו ולשאול אותנו מה אנחנו צריכים ואיך אפשר לעזור לנו, לא אנחנו צריכים לבוא לכאן ולדבר איתכם, אתם צריכים לבוא אלינו כי זה התפקיד שלכם, לשם כך נבחרתם. יש פה לא הרבה חברי כנסת, אני מקווה שאתם תעבירו את המסר שלי ואני מאמין שזה של כל אזרח בישראל, תעבירו אותו הלאה ושזה יהיה ברור לכולם. תודה.

תודה רבה, אייל. אלי שתיוי, בבקשה.

אני אלי שתיוי, אבא של עידן שחטוף בעזה חצי שנה כבר. אין לנו יום ואין לנו לילה והעולם כמנהגו נוהג. אז ככה, כמו שהוא מדבר על הפגרה, אין מצב שאתם יוצאים לפגרה. אני הגעתי לפה כדי להגיע ולדבר בטוב, שתשנו את העניין. הבנתי שזה חוק העניין של הפגרה, אז אם זה חוק בואו נשנה את החוק. במלחמה יש כללים אחרים, פשוט לשנות את החוק הזה. אני הייתי רוצה שבסיום דבריי כולם יפסיקו לדבר פה וייצאו ויגידו שאין פגרה, כולכם פה. זה אחת.

רק, אלי, אני רוצה לתקן, זה לא חוק, זו החלטה של כנסת ישראל. יש ועדת הכנסת שהיא תחת ניהולו של יושב ראש הכנסת והיא יכולה לשנות ולקבוע את התאריכים של פגרה כזו או אחרת. זו לא חקיקה, אז אתה יכול לפנות ליושב ראש הכנסת.

בנוסף, חוץ מהעניין הזה אני רוצה לדבר על היהודים בתפוצות, אנחנו חייבים להתחבר ולחבר אותם לכל הסיפור הזה. אני כנראה הלילה או מחר בלילה נוסע לקליפורניה כדי להרצות ולנאום שם מולם כדי לחבר אותם אלינו וכדי לרתום אותם לתרום לנו כי גם העניין הכספי של המשפחות ירוד, חייבים לדאוג לזה, אם לא מפה אז משם. זה גם עניין שאני צריך לפגוש את גפני כדי לדבר על תקציב שיהיה לנו כי אנחנו חיים מתקציב פעוט ולא עובדים כבר חצי שנה ואנחנו פשוט שקופים.

אני לא יודע איך פה יושבים, אני כל הזמן בא בטענות שאתם יושבים פה עם החליפות והם יושבים שם עם הבגדים הקצרים מהקיץ שעבר. איך אפשר בכלל לחיות עם השגרה הזאת? אני ביקשתי לעשות השבתה של כל המשק כדי שלא לחזור לשגרה. אני לא רוצה לשרוף את המדינה, אני אוהב את המדינה, אבל אני חייב שתגיעו לחוסר השאננות הזאת.

השאננות של כולם פה במדינה היא פשוט מזעזעת. יש לנו 134 חטופים, כל יום מתים לנו חיילים ואנחנו באדישות. שגרה, פקקים, מסיבות פורים. באים אלינו ומתייעצים איתנו איך נעשה את המשואות. איך אפשר לעשות משואות ולקרוא לתפארת מדינת ישראל? אם יעשו כזה דבר אנחנו נעשה טקס מקביל שנקרא לחרפת מדינת ישראל. חייבים להביא את החטופים ומיד. אני רוצה שתתעוררו פה, זה בלתי אפשרי. כל פעם אני מגיע לפה ומסתכלים עליי כמו איזה פינגווין ושום דבר לא נעשה. מה שאנחנו מדברים לא נעשה שום דבר מאז שאנחנו פה. תודה רבה.

תודה, אלי. אחרון הדוברים יהיה סגן אלוף במילואים מאיר אינדור.

לפני בערך 45 שנה התגייסתי לסיירת רימון ברצועת עזה, שם נפצעתי בתקרית עם מחבלים. לאחר מכן נפצעתי עוד פעמיים ממחבלים כאזרח. החתן שלי איבד את רגליו בקרב בצפון הרצועה והוא כעת במחלקת שיקום. מדינת ישראל משלמת בהרוגים, בפצועים וגם בחטופים. הדברים האלה מתרחשים לאורך ההיסטוריה.

כאשר אני שומע דרישה לשלם כל מחיר אז אני רוצה להציג בפני חברינו פה מהו המחיר של עסקאות קודמות. הדס מזרחי נוסעת עם בעלי ניצב משנה מזרחי לליל סדר ובדרך אבא ובן יורים ורוצחים את בעלה ופוצעים אותה. האבא הוא משוחרר עסקת שליט. אז הילד שוחרר בלחץ ציבורי ותקשורתי ואנחנו בארגון כשלנו במאבק ושילמנו את המחיר המיידי של 13 נרצחים על ידי משוחררי עסקת שליט.

לא, אף אחד לא חיסל אותם למרות שהבטיחו לנו אחרי השחרור. וגם הסיפור של סינוואר וכל החבורה שלו, זה תוצרת של אותה עסקה אומללה. כל פעם שאנחנו משחררים מחבלים מהכלא אנחנו משלמים במחיר נרצחים, פצועים ובעצם גם חטופים. ברגעים אלה צופים אנשי החמאס, שהם עוקבים אחרי התקשורת והם מחככים את ידיהם בהנאה כאשר הם רואים את ההפגנות עסקה עכשיו ובכל מחיר, והם יודעים להגיש את המחיר, והמחיר עולה בכל פעם. אז חבריי פה, תבינו שכשאנחנו מתנגדים לעניין לפחות תנסו לא להתרגז, אנחנו רוצים כמוכם בביטחון מדינת ישראל.

אני בן לניצולי שואה, אדוני פה תיאר תיאור של הרס מדינת ישראל. אני אגיד לכם מה ההבדל, כשהאבא ז"ל היה באושוויץ וגמר את יומו שם במחנה Buna על יד, הוא יצא החוצה והוא ראה את הארובות עם האש וביום עם העשן וכל שעה על פי סטטיסטיקה נרצחו בזמן השואה 800 עד 900 יהודים. אז יש קצת הבדל, ובנינו מדינה, והמדינה לא נהרסת, היא משלמת מחיר שנאת הגויים לעמנו מדורי דורות ועדיין אנחנו לא בגזרות ת"ח שבהם רצחו יהודים באוקראינה ולא בפוגרום בעירק ולא במרוקו, ויש לנו צבא.

וכשאני הולך אל הקרב אני יודע שאני עלול לשלם מחיר ושילמתי. חתני איבד שתי רגליים. לראות אריה בלי רגליים. והוא לא חושב שצריך לשלם כל מחיר, אחרת הוא היה יושב בבית בקיבוץ כרמים, קיבוץ מעורב, אתם מכירים את הקיבוץ. אבל הוא רץ אלי קרב בשמחת תורה כבר. כמי שנמצא בסוגיית הביטחון זאת שאלה מאוד קשה, לפחות כשאתם באים אל תגידו 'בכל מחיר', הם שומעים אתכם. זה טירוף להגיד כל מחיר, זה גם לא אמיתי, זה גם לא נכון. תודה רבה שהקשבתם לי.

חבר הכנסת דוידסון, אני מבקש להגיב.

לא, כנראה שלא הייתם בתחילת הדיון, אין פה תגובה משני הצדדים.

אבל הדברים מקוממים, אי אפשר לשתוק עליהם.

גם הדברים שלכם היו מקוממים.

לא, לא רציתי להגיע לזה ואני מבקש מכולם - - -

אדוני, בלי להתעצבן.

לא, את מתעצבנת, אני מדם ליבי מדבר איתך.

הדברים שלך מקוממים, כי הילדה שלי - - -

מקוממים, כל העסקה הזאת של הסכמי - - -

מאיר, אני מבקש ממך להפסיק עכשיו.

הילדה שלי לא חיילת, היא נחטפה מתוך - - -

אני מבקש. היה פה דיון של שעה ועשר דקות - - -

הם נחטפו מהבתים שלהם. זה לא חיילים, זה תינוקות, זה אימהות.

מה זה הדבר הזה?

התינוקת שלהבת - - -

מאיר, אני מבקש ממך לא להגיב.

הם יושבים שם, זה אזרחים שהמדינה הייתה צריכה לשמור עליהם.

אתה חוצפן, להגיד כזה דבר.

מה אתה מציע? שישאירו אותם שם?

זה שאני לא מגיב זה רק בגלל ההחלטה שלו.

תודה רבה, אדוני, אני מודה לך.

לילדה שלנו אין מחיר.

אין מחיר, אני מסכים איתך. אבל אנחנו שעה שלמה שמענו פה - - -

חוצפה.

הוא לא עשה שום דבר, הוא ישב בבית שלו, מה הוא עשה?

אתה חצוף. אתה חוצפן.

אני שרון, אח של יוסי שרעבי ז"ל שנפל בשבי החמאס, נרצח בשבי החמאס. אני אח של אלי שרעבי, אני חושב שכל מי שדיבר פה רוצה את טובתם, רוצה בהחזרת החטופים. אמנם הדרך היא שונה, אבל המטרה היא שווה. אני כאח שכול ועוד מי שיש לו עוד חטוף שאני מקווה שהוא עדיין בחיים בשבי החמאס אני רוצה לבקש מכולם לגלות אחריות. גם מנבחרי הציבור, גם ממשפחות החטופים, גם מפורומים כאלה או אחרים, של תקווה או של קפלן.

אני חושב שזו עת לאחדות ולהגיד בעד עסקה או נגד עסקה, אני מסתכל למשפחות החטופים בעיניים, שאני חלק מהם, ואני אומר שזה לא אחראי, למה? כי אנחנו לא יודעים מה פרטי העסקה. אנחנו לא ראש הממשלה, לא ראש השב"כ ולא ראש המוסד. מה שאנחנו מחויבים זה לקדושת החיים, זה לפדיון שבויים. זו המחויבות הלאומית של כולנו, זו משימת חיינו. לעולם לא נפקיר את אחינו בשבי החמאס. אני מבקש מממשלת ישראל, מ-120 נבחרי הציבור, אם הגעתם למבוי סתום במשא ומתן למול אויב אכזר תכריעו במלחמה.

אני לא צועק עסקה עכשיו, אני לא צועק מלחמה עכשיו, אני צועק תחליטו עכשיו, כי אי קבלת החלטה זה המצב הכי קשה עבור החטופים שנמצאים בשבי החמאס. אם לא מצילים אותם בעסקה תחת מחירים כבדים צריך להציל אותם במלחמה אמיתית ולא בנסיגת כוחות. אני שוב מבקש מכל הנוכחים פה לגלות אחריות, אנחנו עם אחד והפילוג לא משרת אף אחד מאיתנו כי ראינו לאן זה הוביל, לתשובה אחת, 7 באוקטובר. אנחנו לא רוצים שזה יחזור. אני מצפה מכולכם להיות כעם אחד, גם אם הדעות חלוקות. תודה.

תודה רבה, אדוני. אני מודה לכל הדוברים, משפחות החטופים, המשפחות השכולות. אנחנו עוברים לדיון שלשמו התכנסנו ואני אתן את זכות הדיבור לחבר הכנסת להב הרצנו בבקשה.

הצעה לסדר. קצת קשה לדבר אחרי משפחות החטופים. ישבתי פה שעה וזה נכנס עמוק עמוק ותודה רבה לכם שאתם מטריחים את עצמכם ומגייסים את המשאבים להגיע ולדבר בכנסת ישראל. אני יודע עד כמה זה לא פשוט, אבל אני יודע גם עד כמה זה חשוב, כי לא רק אנחנו שומעים אתכם, כל העם שומע אתכם וחשוב לוודא שהנושא הזה נשאר בראש סדר העדיפויות של מדינת ישראל, אז תודה רבה על שהגעתם ושדיברתם גם היום.

אדוני, ביקשתי בקצרה להעלות נושא אחר שלא קשור לנושא הדיון. ישב בכיסא שלך שר החינוך יואב קיש והבטיח לי לפני הקמת הממשלה שלא תהיה פגיעה בלהט"בים. זה לא יקרה, הוא אמר. היום גילינו שיש קיצוץ של 2.5 מיליון שקל בתקנת הסובלנות, בשיעורי הסובלנות בכל מדינת ישראל. המשמעות היא שלא יהיו סדנאות לסובלנות של איגי, ש-85% מכל השיעורים לסובלנות, לייצר סביבה בטוחה ללהט"בים, נמחקו מהמערכת. נשארו בתקנה 600,000 שקל, חצי מיליון שקל, וגם אותם לא מאפשרים לממש.

אני רוצה לשאול את שר החינוך קיש איזה מסר אתה שולח למאות אלפי תלמידים ותלמידות להט"בים, שהם לא חשובים? שהסביבה הבטוחה שלהם בתוך בית הספר לא חשובה? שאותם תלמידים שסובלים מאלימות פיזית ורגשית גבוהה יותר משאר התלמידים, הבריאות שלהם לא חשובה? החיים שלהם לא חשובים?

אני מוכרח לומר לך, אדוני יושב הראש, מדובר בכסף קטן למערכת ביחס לתקציב של מדינת ישראל והקיצוץ הוא קיצוץ עמוק של 85% והוא בלתי מתקבל על הדעת, הוא בלתי נסבל והוא בלתי נסלח כי שר החינוך, שאמור לדאוג לאותם תלמידים, חושף אותם לסכנה, מסכן אותם, את החיים שלהם, את הבריאות שלהם והשאלה היא למה.

חשוב מאוד. תודה רבה, חבר הכנסת להב הרצנו. היה לנו שעה ורבע, מבחינתי האישית זה היה קשה, זה היה מטלטל. בדרך כלל אנחנו מגיעים לדיונים ומשפחות החטופים והחטופות מדברים כ-20 דקות ותוך כדי יש תזוזה של חברי כנסת ורצים מוועדה לוועדה, פה זה היה שעה של שקט באולם, של הקשבה, של ממש ממש להסתכל בעיניים. הכאב הוא כל כך גדול. אני כל בוקר קם ואני חושב על הבנות שלי, אם אחת מהן הייתה נמצאת עכשיו מתחת לאדמה בעזה. אני מציע לכל אחד לחשוב אם זה היה קורה לו, אם זה היה קורה לילדים שלו, למשפחה שלו, איך אפשר לחיות, איך אפשר לנשום בכלל, אני לא מדבר על לאכול ולשתות, לנשום. זה כואב וזה קשה מאוד.

לפני שאנחנו נעביר את רשות הדיבור למנכ"ל משרד התפוצות, היינו בדיון עכשיו עם משרד נגב גליל, מאוד התרשמתי מפעילות המשרד וכנכד למשפחה שנספתה כולה בשואה, אני נולדתי בליטא, עליתי מליטא, תמיד אבא שלי סיפר לי שכשעשו לי ברית מילה היה אסור לקיים טקסים דתיים ועשו את זה במרתף בווילנה לקראת החשיכה, כדי שלא ידברו ולא ישמעו, ולא הייתה לנו מזוזה על הדלת כי פחדו, ואנחנו חוזרים מעל 80 שנה אחורה שיהודי לא יכול לחיות כיהודי ברוב המקומות בעולם.

אני אישית ביום רביעי נוסע לנסיעה דיפלומטית לשבדיה וההכנה שלי לפני היא ממש מפחידה. השנאה, השנאה, זה הגיע לרמות שאי אפשר לתאר אותן. פה בוועדת החינוך יש לנו תפקיד מאוד מאוד חשוב לכל אותם שליחים, לכל אותן עמותות, לכל אותם מוסדות שמגיעים אל היהודי בקצה ומלמדים אותו ועובדים איתו ונותנים לו את ההרגשה שלהיות יהודי זה לא פשע, זה גאווה.

כמה זמן שיש לנו אנחנו נדון בנושא הזה, יש לזה חשיבות גדולה, אולי אם לא נצליח לסיים נעשה דיון המשך, אבל הנושא הזה מאוד מאוד חשוב כי אנחנו חיים היום באפילה מאוד גדולה פה במדינת ישראל, אבל אל לנו לשכוח שיש מיליונים רבים של יהודים בגולה שרוצים להמשיך לחיות כיהודים והדבר הכי נורא מבחינתי כיהודי זה התבוללות. אנחנו צריכים לחזק את הקשר היהודי.

בבקשה, אדוני, מנכ"ל משרד התפוצות, בבקשה.

תודה רבה על ההזדמנות. אני אדבר על כמה מגמות שיובילו אותנו לעולם החינוך ואז אני אתן ליתר השותפים ולאנשי המשרד גם להציג את הדברים. יש שתי מגמות שאותן צריך לשים על השולחן. הראשונה שבהן זה עלייה דרמטית שלא הייתה מאז קום המדינה בנושא האנטישמיות שאנחנו חייבים לתת לה מענה בעולם החינוך. בלי מענה בעולם החינוך כל הסיפור של המאבק באנטישמיות יהיה זמני לחלוטין, הוא לא יהיה משהו שהוא קבוע. לכן אתה תראה שהפלטפורמות שאיתן אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא יתייחסו לנושא הזה, אם זה בקמפוסים בארה"ב ואם זה בתוך בתי הספר היהודיים בכלל בכל העולם. סוגיה שהיא מאוד משמעותית.

הסוגיה השנייה זה שבאמת ראינו מה-7 באוקטובר התגייסות חסרת תקדים של הקהילות היהודיות בעולם, אם זה ברמת ההזדהות, אם זה ביקורים, אם זה בתקציב מאוד גדול שהגיע לפה למדינת ישראל. רק אתמול הצגנו בממשלה תקציב של 6 מיליארד שקלים שהגיעו בחצי שנה למדינת ישראל. אלה שתי מגמות מרכזיות שיובילו את כל השיח שאתה תשמע פה עכשיו.

אני רוצה רק להגיד ברמה כללית שמ-7 באוקטובר כל פלטפורמות המשרד וכל תקציבי המשרד הוקצו אך ורק לסוגיות הנוגעות למלחמה, לא השארנו שקל אחד שלא הופנה לטובת המלחמה. לצורך העניין בשלושה חודשים של 2023 חייבנו או השתמשנו או הקצינו, כל אחד יקרא לזה איך שהוא רוצה, ככ-100 מיליון שקלים שהלכו לפעולות אם זה בעולם התודעה, אם זה מאבק באנטישמיות וסיוע למיגון קהילות וביטחון קהילות ואם זה מתן כלים לבתי ספר, לארגונים יהודיים ברחבי העולם באמצעות ובשותפות ביחד עם הפלטפורמות שלנו.

אני חייב להגיד עוד שתי נקודות. יש סוגיה במדינות רוסיה, חמ"ע, שלכאורה האנטישמיות שם זה לא מה שקורה בארה"ב ובאירופה, אבל אני אומר לך, בטח אחרי מה שקרה ושעדיין ממשיך, מלחמת רוסיה-אוקראינה, זה חבל ארץ ענק ועצום עם כמיליון יהודים שאנחנו חייבים גם כממשלה וגם ככנסת להביא הרבה מאוד משאבים וקשב רב. יש שם צורך מאוד מאוד גדול וידברו על הדבר הזה עכשיו.

אני גם אציין שיש לנו שותפות מצוינת עם משרד החינוך, יושבת פה רות שאיתה אנחנו עובדים ויש לנו שותפות מצוינת. יש לנו במשרד שלוש פלטפורמות מרכזיות, אחת יונייטד, תשמעו אותה עכשיו, מתעסקת עם חינוך פורמלי, מוזאיק עם חינוך בלתי פורמלי וקמפוסים וברחבי העולם, ו-SMARTJ במדינות חמ"ע.

שלום רב, כבוד חבר הכנסת דוידסון וכל המשתתפים. אני רציתי לספר כמובן דברים אחרים לפני השעה המכוננת הזאת שהייתה קודם ולספר לכם על שיתוף הפעולה ההדוק שאנחנו עושים בין משרד התפוצות ומשרד החינוך לשבוע התפוצות כשהמטרה המרכזית שלו, וזה עלה כאן בדיון, זה לנסות ולהרחיב ולהבטיח כמה שיותר שכל נער ונערה שמסיימים את מערכת החינוך אחרי 12 שנות לימוד הם יבינו את המשמעות של הקשר בין ישראל והתפוצות והם יבינו כמה זה חשוב לחוסנה של מדינת ישראל.

אני רוצה לספר לכם, אנחנו עושים המון דברים, חיבורים בין בני נוער מהארץ ובחו"ל, אנחנו מקיימים כנסים, אנחנו פיתחנו תכנים שייכנסו השבוע הזה ליותר מ-22,000 מחנכים ברחבי מערכת החינוך, אבל אני רוצה להתמקד בדבר אחד שהתחיל כשיתוף פעולה בינינו למשרד התפוצות ובזה אני אסיים.

ביום החמישי למלחמה אנחנו פשוט התחברנו, משרד החינוך ומשרד התפוצות, ארגון גשר ומשרד החוץ, חשבנו שזה יהיה נכון לפנות לבני נוער ולתלמידים ולבקש מהם להתכנס ולהתגייס למערך ההסברה, לאתגר ההסברתי. אנחנו פנינו לבני נוער ואנחנו שאלנו אותם איך נקרא למיזם הזה ובני הנוער הציעו שנקרא למיזם הזה מיזם נובה, על שם המסיבה, אבל זה גם נוער בחזית ההסברה, זה ראשי התיבות של המיזם הזה.

אחרי יומיים כשהוצאנו את הקול הקורא לבני הנוער, אמרתי להלנה ולקולגות שלי, גם נעמי פה איתי, שנראה לי שאף אחד לא יעלה להכשרה הזאת שאנחנו מציעים. הוצאנו את הקול קורא בשבע בערב ובשמונה בבוקר קיבלתי טלפון שכבר נרשמו מעל 1,200 בני נוער. תוך שבועיים, אפילו פחות, היו כבר 2,500 בני נוער שהצטרפו למיזם הזה והתחילו לעבוד בהסברה בכל רחבי העולם. שלושה שבועות אחרי זה הקמנו יותר משמונה-תשע קהילות על פי אזורים גיאוגרפיים. היינו במטה משפחות החטופים, היינו בכיכר, הסתובבנו עם כולם, הם עוסקים המון בהסברה, גם בנושא החזרת החטופים וגם בנושא מטרות המלחמה.

מאז אותם בני נוער, אותם 2,500, הם גם עובדים כמובן בתוך בתי הספר, הם עושים הרצאות, יחד עם משרד התפוצות אנחנו מעבירים המון חומרים ואני חושבת שאני אתמקד בשיתוף הפעולה הזה למרות שהייתי יכולה להציג כאן עוד המון שיתופי פעולה שאנחנו עושים. תודה רבה לכולם.

תודה רבה.

אנחנו ממש בקצרה נעשה סבב על הפרויקטים והפלטפורמות המרכזיות. הבא בתור זה יונייטד שהוא פרויקט ותיק של המשרד שעוסק בחינוך יהודי פורמלי ומחזק ומעצים את בתי הספר היהודיים בתפוצות והוא נותן מענה משלים למענה שמשרד החינוך נותן פה בישראל.

אתם עובדים יחד עם משרד החינוך?

מתואמים עם משרד החינוך. משרד החינוך בממשקים שלנו עם רות עובד על חיבור הישראלים ליהודי התפוצות והם עובדים על חיזוק הזהות היהודית והקשר לישראל בתפוצות עם בתי הספר היהודיים. אני אשמח מאוד שחנה תפרט.

ממש מרגע פרוץ המלחמה קיבלנו פניות ממחנכים, מורים, הורים, צוותי בתי ספר מכל העולם, הבנו גם בהנחיה והכוונה של משרד התפוצות שאנחנו חייבים מיידית להיכנס לתוך החזית הזאת ובעצם שמנו את הדגש על כמה דברים עיקריים, האחד זה מתן מענה וחומרים חינוכיים, אני מדברת ברמות הכי פשוטות של מה זה רצועת עזה ומה קורה ומה מתרחש בשטח. אין חומרי הסברה לתלמידים צעירים אז ממש עבודה על המענים החינוכיים.

דבר שני כל הסיפור של אנטישמיות, החוסן של צוותי ההוראה, של המורים, של בתי הספר, איך מתמודדים עם הדבר הזה, אז זה ציר שמתעסק בנושא הזה, והציר הנוסף שהשקענו בו מאמצים עצומים זה הציר שכמו שמגדירים אותו חלק מהמחנכים, הלגיטימציה היום להיות נער או נערה יהודיים שבחלק מהמקומות בעולם זה ממש נושא שצריך לעבוד עליו. אנחנו גם בצירים חינוכיים כאלה ואחרים וגם בצירים כמו לדוגמה הכנה ליציאה לאוניברסיטאות והתמודדות עם הרשתות החברתיות וכו' עוסקים בדבר הזה.

כדי לחסוך מהזמן אני רק אגיד שכרגע אנחנו עובדים בהכוונתו של השר על מסמך אסטרטגי שאנחנו בונים אותו יחד עם המנהיגות החינוכית היהודית המובילה בעולם לגבי הכיוונים בחינוך היהודי בתפוצות לאחר ה-7 באוקטובר.

תודה רבה.

אנחנו נעבור לפרויקט SMARTJ, פרויקט של חינוך משלים במרחב ברה"מ לשעבר. נמצאים איתנו גם שלומי פלס שהוא שותף שלנו מחב"ד, וגם אלכס שלימק מנהל הפרויקט.

כל המיזמים שאני שומע עכשיו זה מיזמים משותפים מתרומות וכסף ממשלתי?

נכון, כי בסוף העבודה עם התפוצות היא בשותפות, היא לא יכולה להיות חד צדדית. שלמי בבקשה.

שלום, תודה על ההזדמנות והזכות ותודה בעיקר שהייתה לנו הקדמה של שעה שהחזירה אותנו לפרופורציות איפה אנחנו חיים. זה היה מאוד מאוד חשוב ובאמת תודה על השעה המטלטלת שהייתה לנו לפני, כהכנה.

אם היה אפשר לקחת את השעה הזאת ולהראות בכל העולם שאנשים יצפו.

אני יכול להגיד לך, כבוד היו"ר, כמה מאיתנו כבר קיבלו החלטה שכשאנחנו עם העולם ועם זומים תמיד נצרף מישהו מהמשפחות האלה. אני יודע שכבר יש פה כמה שקיבלו החלטה מכאן והלאה ככה לעשות תמיד.

חשוב.

אני רואה את הבחור שנוסע לקליפורניה, נחבר אותו עם אנשי חב"ד המקומיים. כל אחד, לא משנה מאיזה צד של השולחן, בסוף אף אחד מהם לא ישן בלילה. התפקיד שלנו כאנשי תפוצות לתווך, לעזור, לעשות להם את החיים יותר קלים עד כמה שניתן.

אתה מדבר על חב"ד ברוסיה?

אני מדבר על חב"ד בנושא של השבויים בכל העולם, אבל השותפות שלי עם משרד התפוצות היא בברה"מ לשעבר. במילה, אנחנו בוועדת חינוך, אנחנו לפני פסח, המסר בדרך כלל של פסח וההגדה של פסח זה לספר לילדים שזה חינוך. אנחנו יודעים על חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול, הרבי מלובביץ' חינך אותנו תמיד שיש גם בן חמישי, זה שלא מגיע בכלל לפסח, זה שבכלל לא יודע. וזו השותפות האדירה שיש לנו עם משרד התפוצות.

משרד התפוצות עסוקים איתנו בעיקר במלחמה. תחשבו שנייה אחת, יש מלחמה באוקראינה, אני רואה פה את העמיתים שלי גם ממשרד החינוך שמכירים את זה טוב מאוד. ילדים שיושבים בבית, היו כל תקופת הקורונה בבית. גם לנו היו ילדים בקורונה בבית וברוך ה' הם יצאו ללמוד, הם לא חזרו ללימודים בגלל שיש להם את המלחמה פתאום, הם גם היו צריכים לעשות רילוקיישן בתוך אוקראינה עצמה, ילדים שמתמודדים עם הרבה הרבה בעיות.

והחברים שיושבים פה, אני רואה פה את המנכ"ל ואת יום טוב ואת הלנה ואת כל החבורה באמת המנצחת ממשרד התפוצות, הם עסוקים 24/7, בדגש גם על 7. אם יש מצוקה, אני כמו שאני נראה גם מקבל טלפון בשבת, בחרקוב קרה ככה, בדנייפרו קרה ככה, בוויניצה קרה ככה, ממש ירידה לפרטים עם דאגה ממש. לכל אחד מהם יש כרגע צוות של פסיכולוגים במיזם משותף שלנו איתם שמסתובבים בשטח כדי לדאוג להם. זה בכל תחום.

שוב פעם, הזמן קצר, אחד מפרויקטי הדגל שלנו, שאגב דואג לאותו ילד חמישי בכל ברה"מ לשעבר, זה אותם ילדים שלא נמצאים בבתי הספר, שבכלל לא מגיעים אף פעם לבית ספר יהודי. אלכס שיושב פה לידי יציג את הפרויקט שנקרא SMARTJ שמביא ילדים מכל הפריפריות למרכזים הקהילתיים, למרכזים היהודיים של כולם, של כל הארגונים. זה מה שיפה במשרד התפוצות, הם יודעים להושיב את כולנו ביחד, את כל הארגונים היהודיים ביחד כדי לעבוד בצוותא. אני באמת אעביר לו את רשות הדיבור כי הזמן קצר ובטח יש פה עוד אנשים שרוצים לדבר.

תודה, אדוני. אבי צריך ללכת, אני רוצה להגיד משהו לאבי. אני לא הכרתי, זה דיון שני איתכם, הייתי בדיון הקודם, מאוד התרשמתי, יישר כוח. הדיון הקודם היה בוועדת נגב-גליל על שיתוף הפעולה ומיזמים למען אנשי הנגב והגליל, גם בחקלאות ודברים אחרים, יישר כוח על העבודה.

תודה רבה.

כמו שחבר הכנסת דוידסון ציין, זה השטח של ברה"מ לשעבר, זה שטח שיש בו עדיין כמיליון יהודים שבמשך דורות היו מנותקים מהמסורת, מהעם, וכשאנחנו מנסים להחזיר אותם אנחנו צריכים למצוא כלים חדשניים כדי שזה יקרה. אחד הכלים הכי יעילים זה פרויקט SMARTJ.

בקצרה, זה סוג של אפטר סקול שבנינו, מסגרת מושלמת להורים עובדים כשאין מה לעשות עם הילד. הוא חוזר מבית ספר, מה עושים? הוא יושב מול המחשב או מול הסמרטפון שלו ומבזבז זמן. במקום זה אנחנו הצענו מסגרת שיש בה לימודים, ילדים לומדים מקצועות שרלוונטיים למאה ה-21, כגון IT, אנגלית, רובוטיקה, עושים שיעורי בית ואז בערב ההורים חוזרים ומקבלים ילד מרוצה.

איפה הספורט? בברה"מ לשעבר אין ספורט?

גם ספורט יש בהחלט. יש שם הכול. ולמעשה הם מקבלים ילד בלי - - -

ילד עייף עם פיג'מה.

נכון. ואז הילד בא לקהילה, ההורים קנו את האנגלית ורובוטיקה, אבל אנחנו מכניסים לשם כמובן, מבחינתנו העיגול הצהוב זה השורשים שלי, זה היידישקייט, היהדות, הקשר לשורשים, לתרבות, לארץ ישראל, למדינת ישראל, ככה זה פועל, ואז לאט לאט גם הילד וגם ההורים הופכים להיות חלק מהקהילה.

הדגש אצלנו הוא על איכות, כי אנחנו מתמודדים עם סביבה לא יהודית שמציעה הרבה חוגים, הרבה דברים איכותיים אז אנחנו צריכים להיות באיכות יותר גבוהה ובהחלט אפשר להתגאות בזה שהמדד שנקרא NPS, עד כמה ההורים מוכנים להמליץ עלינו, הוא מטורף, יותר מ-90% מההורים - - -

ואתם מכניסים שם רק יהודים?

יהודים וזכאי חוק השבות.

ברגע שמערכת כל כך טובה אז בטוח שאנשים בעלי ממון רוצים להיכנס לזה גם.

אני חייב להגיד שאנחנו נמצאים במלחמה וכל הנושא שנמצא באוכל, בתרופות, בכל דבר שאפשר לעזור לקהילה אנחנו לא נעמוד ונבדוק מי יהודי ומי לא יהודי.

אני לא נגד, אני בעד. אני חושב שדווקא זה מראה על החוזק שלנו כיהודים וכעם ישראל.

כשאנחנו הבאנו גנרטור לאיזה שהוא JCC אז המטרה הייתה שכל השכונה וכולם יגיעו ל-JCC ולקבל את החשמל באותו זמן כשיש נתק. כשיש תכנים יהודיים לא תמיד זה מתאים להם ולא תמיד הם ירצו להגיע, אבל בשאר הדברים בזמן מלחמה זה פתוח באמת לכולם ולא בודקים לאף אחד בציציות בדיוק מאיפה הוא מגיע, צריך לתת אוכל לכולם.

תודה רבה. יש פה עוד מישהו שחשוב לו לדבר?

כן. אני מנהלת רשת הבוגרים של ארגון StandWithUs ישראל ואת מועדון השגריר, תוכנית לסטודנטים בין-לאומיים כאן בארץ. קודם כל חשוב לי להגיד אחרי השעה ששמענו כאן, שאנחנו שותפים למאבק שלכם ואיתכם ומחכים לשובם של החטופים.

לא הבנתי, סטודנטים שמגיעים לארץ לתוכנית חילופים?

זה סטודנטים שנמצאים כאן וגם סטודנטים בחו"ל וגם תוכניות נוער.

זו התוכנית שיש גם באוניברסיטת תל אביב שבאים שנתיים לארץ ואחרי זה שנתיים - - -

לא. אנחנו ארגון בין-לאומי א-מפלגתי ללא מטרות רווח שהמטרה שלו היא לקדם חינוך אודות ישראל בארץ ובעולם, פועלים מזה כ-23 שנים בשש יבשות שונות, אנחנו נמצאים גם בארה"ב, בקנדה, באוסטרליה, בדרום אפריקה ועוד. יש לנו תוכניות כאן בארץ לנוער ולסטודנטים כשהמטרה זה להכשיר אותם ולתת להם כלים להסברה ישראלית, בכל תחום שהם יהיו בו כאן בארץ ובעולם הם יידעו להסביר אודות ישראל.

מעבר לזה אנחנו גם נמצאים בחו"ל, יש לנו תוכנית לסטודנטים ולנוער שנמצאים בהם גם יהודים כשהמטרה היא שתהיה להם תחושת השייכות והנכונות להילחם באנטישמיות שקיימת בקמפוסים ובבתי הספר. מעבר לזה אנחנו גם מוציאים משלחות לחו"ל, לאחרונה הייתה לנו משלחת ללוס אנג'לס שבה גם דיברו חבר'ה שהם שורדי נובה וגם אנשים שעברו את התופת ונלחמו גם בזמן המלחמה. אנחנו נמצאים גם בתחום הזה. אנחנו גם מעבירים הרצאות של המרצים שלנו בכל קמפוס שיש, בבתי ספר בארץ ובעולם כדי לקדם את החינוך אודות ישראל. אנחנו יודעים שהאנטישמיות רק הולכת וגוברת מאז תחילת המלחמה.

אני אוסיף שאנחנו נמצאים לא רק בפן הפיזי, אנחנו גם פועלים במסגרת הדיגיטלית, יש לנו את הדיגיטל שלנו בכל המדיה החברתית, מעל למיליארד אנשים שצופים בשנה האחרונה, ביניהם גם הרבה מאוד יהודים בעולם שמשתפים אותנו בדיגיטל. ולא רק זה, יש לנו גם מחלקה משפטית שנלחמת למען צדק ובמקרים של אנטישמיות עם יהודי התפוצות, יש לנו עורכי דין בארץ וגם בסניפים שלנו בחו"ל שממש נאבקים בנושא.

אני רק אסיים ואוסיף שאני היום ראיתי שרשום שלפי דוח האנטישמיות השנתי לשנת 2024 מאז המלחמה, שיצא בינואר, יש עלייה של 235% במקרי אנטישמיות ואנחנו רואים שזה רק הולך ומתחזק, במיוחד מאז אירועי ה-7 באוקטובר. הארגון שלנו עושה וממשיך ויישאר כאן כדי להילחם הזה. זהו. תודה רבה לכם.

תודה רבה לך, יישר כוח.

שלום ותודה רבה, אדוני היושב ראש. אני באמת רוצה להודות מכאן על זה סשן מאלף של שעה ורבע של עדויות ותחושות שקשה מאוד, לי לפחות קשה מאוד, להכיל, אז תודה שאפשרת את זה.

אני מנהלת את האגף לקשרי חוץ במשרד החינוך ובתוכו את האגף לחינוך יהודי בתפוצות, אגף שקיים לא מעט שנים ובתוכו מספר לא מבוטל של פעילויות, חלקן ותיקות מאוד, כמו פרויקט חפציבה, שחלק מהאנשים פה מכירים היטב והוא עובד למעלה מ-30 שנה שתכליתו חינוך יהודי בברה"מ לשעבר, עבודה עם בתי ספר יהודיים במדינות ברה"מ לשעבר. אנחנו עובדים גם עם 'אור אבנר' של חב"ד, גם עם אורט העולמי, גם עם עמותה נוספת בשם 'שמע ישראל'.

כשאת אומרת עובדים אתם בעצם שולחים את המורים או שאתם אחראים על תוכניות?

גם גם וגם. אנחנו שולחים מורים עובדי משרד החינוך לשירות בשליחות בחו"ל, אנחנו שולחים היום גם מורים למדינות אחרות, לא רק למרחב של ברה"מ לשעבר, אבל בחפציבה אנחנו עובדים עם 11 מדינות, עם עשר היום כי לאוקראינה יש לנו קושי לשלוח מורים, קושי ביטחוני ואבטחתי, לא קושי שיוצא מאיתנו.

יש לנו פרויקטים נוספים שאנחנו עובדים בהם. אנחנו עובדים גם עם המורים המקומיים, אנחנו עובדים הן בחינוך הפורמלי והן בחינוך הבלתי פורמלי. במקביל אנחנו מקיימים, כמו שאמרתי, פרויקט נוסף במדינות אמריקה הלטינית ואירופה בעיקר, עד המלחמה הייתה לנו מורה במרוקו ובדרום אפריקה, היום זה קצת יותר מורכב, אבל בסך הכול הכללי אנחנו הוצאנו במהלך השנה האחרונה 80 מורים לשליחות בחו"ל, כל אחד מהם הוא ציר מרכזי בתוך בית ספר שמאגד סביבו את כל המורים שמלמדים את המקצועות המובהקים של עברית, יהדות, מסורת וחינוך ציוני, היסטוריה יהודית וחינוך בלתי פורמלי בתחומים שונים.

בנוסף לזה אנחנו מקימים היום פלטפורמות מקוונות לפעולה ולעבודה. זה מופיע במצגת שהכנו יחד עם מינהל חברה ונוער שהוצגה כאן והייתה בשקפים האחרונים שם, של עבודה מקוונת עם כיתות של תלמידים, ישראליות ומן העולם, קבוצות של מורים ישראלים ומורים מן העולם שעובדים ביחד, פלטפורמה מקוונת של יחידות לימוד דיגיטליות על ישראל ועוד כהנה וכהנה.

הפעילות שלכם היא במקביל למשרד התפוצות?

במקביל למשרד התפוצות.

לא ביחד?

לא, לצערי הגדול מאוד זה לא נעשה ביחד כרגע. זה היה בעבר, אבל כיום משום מה זה לא קורה ואני מאוד אשמח שזה כן יקרה ואני שמה את זה כאן על השולחן, מאוד מאוד אשמח.

אני לא רוצה להלאות ולהרבות בפרטים, זה גם מופיע לכם בכתובים, אני רק רוצה להדגיש שמשרד החינוך נמצא באמת בצמתים המרכזיים היום, אנחנו עובדים עם כ-200 בתי ספר יהודיים בעולם בסך הכול והמטרה שלנו היא להתרחב עוד ועוד ולשלב את העבודה עם צוותים חינוכיים ותלמידים מישראל ככל שזה ניתן. אני חושבת שאחד היעדים המרכזיים זה לעשות את החיבור הזה בין העולמות האלה שלכאורה הם נפרדים, אבל הם לא. תודה.

תודה רבה, גברתי. יש לי מקום לדוברת אחרונה, בבקשה. אני אתן לך דקה ולך דקה, בקצרה.

תודה, אני בהחלט אנסה לקצר. אני רק רוצה לדבר קצת על מומנטום ועל מסעות הסולידריות שלנו.

את היית בדיון הקודם שהייתי.

נכון. תודה רבה על הדיון, וגם המפגש עם המשפחות של החטופים זה משהו שאנחנו משתדלות לעשות גם במסגרת המסעות שלנו והנשים שלנו אחר כך לוקחות את זה הלאה לקהילות שלהן. בדיוק קהילה אחת אירחה את אחת מהנשים שהייתה משתתפת במהלך מסע ששמונה בני משפחה שלה נלקחו בשבי, כיום אחד עדיין נותר, טל שוהם. הם אירחו אותה בוושינגטון, הפגישו אותה עם נציגים מהסנאט ונציגים בכירים בפוליטיקה האמריקאית שיוכלו לפעול עבור שחרור כל החטופים שלנו.

זה אחד הדברים שייחודיים במומנטום, המפגש שנוצר בין האימהות. העובדה שיש לנו נשים מכל העולם שמגיעות יחד, היכולת שלנו לחבר אמא מארה"ב או מרוסיה ביחד עם אמא מישראל ואימהות לחיילים בודדים. היו לנו במסעות האחרונים 40 אימהות לחיילים בודדים, 50 אימהות ישראליות ו-350 אימהות מרחבי העולם שיצרו חיבורים אישיים אחת עם השנייה, כל זה במסגור של ערכים יהודיים במטרה להניע חסד, אומץ, הנעה לפעולה, כבוד הדדי והעשייה עבור העם היהודי ובכלל בתקופה הזאת היא כל כך משמעותית ומהדהדת ובאמת השותפות שלנו עם משרד התפוצות היא רכיב מרכזי בלאפשר את הדבר הזה ואנחנו ממשיכות לפעול וממשיכות להביא עוד מסעות כאלה גם.

תודה רבה. בבקשה אחרונת הדוברים.

תודה. אני מנהלת את המרכז לדיאלוג יהודי במוזיאון 'אנו'. אנחנו בית של התפוצות בארץ וגם מרכז לחינוך יהודי בכל העולם. אנחנו רואים את המחנכים בארץ וגם בתפוצות כקצינים וקצינות שלנו, החיילים והחיילות שלנו וגם הורים וסבתות וסבים, הם הקריין.

בתקופה הזאת אנחנו רואים שיש משבר יהודי גלובלי, אי אפשר להפריד בין האנטישמיות ושאלות הזהות והסטטוס בתפוצות מהמלחמה פה והחטופים פה, אחד מתחבר לשני. אם אנחנו באמת בתוך משבר יהודי גלובלי אנחנו חייבים לבנות חוסן יהודי גלובלי, להבין מה האלמנטים, איך אנחנו נבנה את זה ביחד. אנחנו עושים את זה על ידי חיזוק זהות ושייכות יהודית וגם לבנות מערכת יחסים אמיתית עכשיו.

בשבוע התפוצות המחנכים שלנו יוצאים מ'אנו', מגיעים לבתי הספר ברחבי הארץ לחבר יותר מ-2,000 תלמידים עם השורשים שלהם. זה רק השבוע, אבל יום יום מאז ה-7 באוקטובר אנחנו עובדים לחזק את החוסן של מחנכים בכל העולם, להעביר להם את המסר שזה הזמן להרים את הראש ולעבוד לעתיד המשותף שלנו.

אנחנו מאוד מעריכים וגאים בשיתוף הפעולה של מוזיאון 'אנו' עם הממשלה ורוצים רק להמשיך ולחזק את זה, במיוחד עם תוכנית רב דורית, זו תוכנית מאוד מוצלחת בין משרד החינוך ו'אנו', לחבר בין סבים וסבתות עם תלמידים בארץ.

בסוף אם אנחנו באמת רואים ועובדים כמו שאנחנו באמת מתוך משבר יהודי גלובלי יחד זה מאפשר לנו את ההזדמנות לצאת יום אחרי ביחד, עם חזון משותף ועתיד משותף ודווקא עכשיו זה הזמן לקשור ולדבר ביחד ולעבוד ביחד, לבנות את העתיד שאנחנו רוצים בכל חלק של העם שלנו. תודה.

תודה רבה, כל הכבוד על העברית.

אני אסכם. ברשותך, אני לא אקריא, אני אקריא מליבי. אלכס יושב מולי ואולי הוא יתחבר אליי. בשנת 1972 פתחו את השערים בברה"מ ונתנו ליהודים או לחלקם להגיע לארץ. משפחתי הצנועה עשתה את זה מהר מהר והגיעה לאוסטריה, לווינה, ושם היו שלושה שלטים, ארה"ב, קנדה וישראל. שני ההורים שלי, רופאים במקצועם, הלכו מהר בלי לחשוב פעמיים לשלט של ישראל ואיתם עוד הרבה מאוד אנשים שהגיעו למדינת ישראל. יהודית הגיעה מהונגריה, או משפחתה, כל אחד הגיע ממקום אחר ואנחנו הגענו לפה כדי להיות חזקים כיהודים במדינת ישראל כי רצחו אותנו, השפילו אותנו וגרמו לנו להיות יהודים מושפלים במשך הרבה מאוד שנים בכל התפוצות, לא רק בליטא, בהרבה מקומות.

אני רוצה להגיד דבר אחד לכל יהודי ולכל יהודייה בעולם, זה לא רק מדינת ישראל, זה בעולם, להרים את הראש, להבין גם אנחנו כמדינת ישראל וגם כיהודי בכל מקום בעולם, לעולם לא נוותר על הזהות שלנו, על המסורת שלנו, על התרבות שלנו ועל העבר של הסבים והסבתות שלנו שחלקם הגדול נשרפו, נורו, נאנסו ונרצחו בימי השואה. אמנם זה 80 שנה אחרי, אבל אנחנו נמצאים בתמונה עגומה ליהדות העולמית ואנחנו נעשה כל מה שצריך לעשות כדי קודם כל שהגאווה שלנו כיהודים בכל מקום תהיה של יהודים אמיתיים.

אני רוצה להודות למשרד התפוצות. הייתי יום שלם איתכם, שמעתי על הרבה מאוד תוכניות, הרבה מאוד שיתופי פעולה. תמיד אפשר וצריך לעשות יותר, אני מעולמי הקטן גם אמליץ לכם על תוכניות שאני מקדם ומאמין בהם. דיברנו על הנושא של הספורט, אני חושב שלספורט יש כוח אדיר בהשפעה על בני נוער.

אני רוצה להודות לכולם שהגעתם, אני רוצה להודות לכל משפחות החטופים והמשפחות השכולות על ההוצאה של הקישקע שלהם פה שבאמת עובר אלינו, גם כחברי כנסת וגם כאזרחים במדינת ישראל. יושב פה יוסף עטאונה שהוא שותף שלי מהיישוב חורה, בדואי, שמהיום הראשון נעמד נגד השטן הזה על מה שעשה למדינת ישראל וגם ביישובים הבדואיים נפגעו ונרצחו ונחטפו תושבים. וחשוב לי גם להגיד לכם תודה, לנציגים של החברה הערבית והבדואית במדינת ישראל, כי בסוף זה יכול היה להיגמר אחרת, הכול יכול היה להידלק פה ולא רצינו שזה יגיע לזה ויש להם אחריות חשובה מאוד בנושא הזה.

תודה רבה לכולם ושנדע ימים טובים.


הישיבה ננעלה בשעה 13:48.