פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



3
ועדת החינוך, התרבות והספורט
26/03/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 181
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, ט"ז באדר ב' התשפ"ד (26 במרץ 2024), שעה 12:34

פתיחת תערוכה "במהדורה מוגבלת" - יצירות של אנשים עם מוגבלויות

חבר הוועדה: יוסף טייב – היו"ר

מאיר כהן

מיכל קרר - אחראית תחום פעילויות לאנשים עם צרכים מיוחדים, אגף הנוער והחינוך לאומנות, מוזיאון ישראל

לאה רוטשטיין - מנהלת אגודת הידידים, מוזיאון ישראל

אורה אייזנר - משתתפת בפעילות במוזיאון ישראל

טופז גרינברג - משתתפת בפעילות במוזיאון ישראל

נעם יומטוביאן - משתתף בפעילות במוזיאון ישראל

אורי פפיץ - משתתף בפעילות במוזיאון ישראל

מרים - משתתפת בפעילות במוזיאון ישראל

לאה דהן - משתתפת בפעילות במוזיאון ישראל

ג'וליה קלוקנר - חברת הפרלמנט הגרמני, מפגלת ה-CDO

יהודית גידלי

א.ב., חבר תרגומים

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

פתיחת תערוכה "במהדורה מוגבלת" - יצירות של אנשים עם מוגבלויות

צוהריים טובים, אני מתכבד לפתוח את ועדת החינוך, התרבות והספורט בנושא פתיחת תערוכה "במהדורה מוגבלת" – יצירות של אנשים עם מוגבלויות. פעם ברבעון בערך אנחנו מחליפים פה את התערוכה, ואני חושב שאחת התערוכות החשובות היא לשים במרכז נושא ההתעסקות של הוועדה שהוא נושא שקרוב לליבי ואני עוסק בו המון במקביל לוועדת שפירא שמתכנסת, ואני מקווה שנקבל את המסקנות שלה כמה שיותר מהר. עצם זה שתערוכה כזאת נמצאת פה בחדר הוועדה זה הוא מסר למדינת ישראל, אזרחי ישראל, למערכת החינוך שנושא של אנשים עם מוגבלויות הוא נמצא כפי שאמרתי, בראש סדר-היום של ועדת החינוך, התרבות והספורט, ואני שמח שאנחנו יכולים לבוא ולהתכנס ולהראות את היצירות המדהימות האלה של אנשים עם מוגבלויות.

אני רוצה להודות למנהלת הוועדה, יהודית, שבאמת פעם אחר פעם מוצאת את התערוכות הטובות ביותר. אני חושב שפה זה הדובדבן שבקצפת לבוא ולשים על סדר-היום של הוועדה את האנשים המדהימים האלו.

ברשותכם, אני לא יודע איך אתם רוצים לגבי זכות הדיבור. אני מציע שאנחנו נתכנס לפי סדר ישיבתם של האנשים. בבקשה.

קוראים לי טופז, אני בחוג מוזיאון זו השנה השנייה. אני מבית ספר אלונים. המדריכה שלנו זה מיכל לולו. החוג נותן לי העשרה שאני באמת מעריכה אותו, והוא נותן לי הזדמנות לחוות עוד חוויות על שעות הפנאי. זה ממלא לי אותם וזה כייף לי ליצור יצירות עם עוד חומרים שלא הכרתי לפני כן. זה ממש זכות להיות פה היום.

אני רוצה לקבל בברכה לפני שאנחנו ממשיכים, את הגברת ג'וליה קלוקנר, חברת הפרלמנט הגרמני ממפלגת ה-CDO. ברוכה הבאה.

תודה.

אני רוצה לומר תודה לממשלת גרמניה על התמיכה הבלתי מסויגת במדינת ישראל דווקא בתקופה הקשה הזו, ותודה לך ג'וליה שמצאת לנכון להגיע דווקא בזמן הזה. אני חושב שאין משהו סמלי יותר מזה שדווקא בישיבה שבה מתכנסים אנשים עם מוגבלויות, מצאת לנכון להיכנס ולכבד אותנו.

בבקשה.

אני נעם יומטוביאן. אני במוזיאון מאוד נהנה. זה חוג מאוד חברתי ומחבר אותנו לחוג האומנות בהערכה ובאהבה אין סופית. ממש כיף לי במעמד הזה, וזכות.

לציין גם את המורה שלנו יעל, ובמיוחד - - - אנחנו, ולחבר אותנו אחד לשני בעצם כי חוג האומנות היצירתי יותר חשוב מהאומנות עצמה.

תודה רבה.

כן, בבקשה.

שלום וברכה, שמי אורי, אני אחד מן היוצרים בחוג פיסול ולקויי ראיה ועיוורים במוזיאון ישראל. אתם יכולים להתרשם מהעבודות שלנו. הן תלויות פה מאחוריי על הקיר, פסלי דיוקן אישים מחימר ופסלי עצים מחוטי ברזל.

אני ברשותכם אפתח את דבריי בכמה מילות הקדמה ואומר כך, להקשיב לשאון העיר או לצליל ציוץ הציפורים, להרגיש את קרני השמש המחממות, את הרוח הנושבת, את הגשם הניתך. לממש בקצה הנעל מדרגת סלע אימתנית או שיח דוקרני בשביל טיולים. להיכנס לחנות הבגדים ולממש בין האצבעות אריג של חולצה חדשה, להרגיש את עוביו, את צפיפות חוטיו, את הטקסטורה שלו ואת המרקם, האם הוא נעים ורך למגע או שמא אולי הוא קשה ונוקשה?

אנחנו אנשים עם לקות ראייה או עיוורון, חווים את העולם בדיוק כמו כל אחד אחר רק בדרכנו המיוחדת. אנחנו פעילים ונמרצים בכל תחומי החיים. אנחנו יצרניים וכפי שאתם רואים גם יצירתיים. אנחנו יוצרים במוזיאון בחומר, בחוטי ברזל, בעץ, בפלסטלינה, וחלקנו היצירתיים אפילו אוספים כלי עבודה ישנים שנס לחם, קליפות עצים, סיכות ראש ויוצרים פסלי חיות משעשעות.

ליצור בחוג מותאם במוזיאון ישראל זה זכות גדולה. זה ממש פריבילגיה עצומה. זה חוג ייחודי ומיוחד. אין שני לו במלוא מובן המילה, הן בשל האווירה המיוחדת, האווירה היצירתית שקיימת במוזיאון בכלל ובאגף הנוער בפרט, הן בזכות העזרה הרבה לה אנחנו זוכים במהלך העבודה שלנו בסדנה, וכמובן מעצם עבודתנו במוזיאון שכולו פתוח עבורנו כגלריה לימודית אחת גדולה.

אכן פעם בשבוע אנחנו נפגשים בכניסה למוזיאון עם המורה הנפלאה שלנו, ריטה פארן, צועדים איתה לאחת מן הגלריות ומסתובבים בין יצירות האומנות. מידי פעם ריטה עוצרת ליד יצירה מסוימת, מסבירה לנו מה אנחנו רואים, למי מאיתנו שאינו רואה כלום, מדברת על האומן, על הפסל, מספרת לנו על היצירה ועל דרך הכנת היצירה, על החומר שבו עבד אותו אומן, ולאחר מכן מגיע הצ'ופר הגדול עבורנו, מותר לנו לגעת, כן, כן. לא בכל דבר במוזיאון כמובן, אבל אנחנו נוטלים כפפות לבנות ואז אנחנו יכולים להתקרב אל אותו הפסל, אל אותה היצירה, להחליק את כף היד, לנסות לאמוד את גודלו של הפסל, את גובהו, את נפחו, את משקלו. לאחר מכן אנחנו מאמצים את קצות אצבעותינו ומחליקים אותן על תווי הפנים, על השרירים המסורגים, וכך אט-אט אנחנו יכולים לדמיין בעיני רוחנו כיצד נראה הפסל. חלקנו או כולנו בעצם רואים דרך קצות האצבעות. הן העיניים שלנו. בדיוק באותה הדרך אנחנו אחר כך מפסלים. מהגלריה אנחנו יורדים אל הסדנה באגף הנוער ומתחילים ליצור. בשנה האחרונה יצרנו עשרות פסלים ותבליטים, מדגם קטן, אתם רואים כפי שאמרתי, מאחוריי, במגוון חומרים כפי שציינתי, פסלי חיות, פסלי דמויות, עיניים, כפות ידיים וכל העולה על דמיונכם.

את העבודה ואת היצירה שלנו מלוות שלוש מתנדבות נפלאות ונמרצות. הן דואגות להכין לנו את הסדנה לפני שאנחנו מגיעים, שמות לכל אחד ליד כסאו את היצירה עליה הוא עובד. במהלך כל זמן העבודה שלנו מביאות לנו כל מה שאנחנו צריכים כדי ליצור בתנאים אופטימליים, אז אני רוצה להודות בהזדמנות זו לשלושת המתנדבות הנפלאות שלנו, בוורלי, חיה וגיטל.

עבורי ליצור בחומר במוזיאון זה חוויה, זה סיפוק עצום, זה גם אתגר, אני חייב לומר. זה חוויה מעצם העיסוק בכפות הידיים, מעצם היכולת ליצור, בין אם זה חומר, בין אם זה חוטי ברזל. לקחת משהו שהוא גולם ולהכניס בו חיים. זה סיפוק עצום כי אני מדמיין בעייני רוחי יצירה מסוימת שאני רוצה ליצור, פסל מסוים, בין אם זה דמות, בין אם זה חיה משעשעת או כל דבר אחר, וברגע שאני מסיים ליצור אותה ואני מחליק את אצבעותיי על אותו הפסל ואני רואה שהצלחתי לעשות למרות ועם מגבלת הראייה שלי בדיוק מה שתכננתי, אני כולי מתמלא גאווה.

זה גם אתגר כי לא תמיד הכול ורוד בחיים כמו שכולנו יודעים, ולפעמים יש תסכולים ולפעמים זה לא מצליח, ובאותם רגעים ובכלל ריטה נמצאת בשבילנו, אז בסבלנות אין קץ, בנועם היא ניגשת לכל אחד מאיתנו, מקדישה לו את מלוא תשומת הלב ואת הזמן הראוי, מפרגנת, מדרבנת, מסבירה כיצד לעבוד, נותנת טיפים. הרבה פעמים היא אפילו לוקחת את קצות אצבעותינו ומעבירה אותן על אותו מקום בתבליט או בפסל כדי שנחוש באצבעות ונבין למה היא מתכוונת. כאשר אנחנו גומרים ליצור היא לא שוכחת לפרגן לכולנו כדי שנוכל להמשיך ליצור עוד ועוד. ריטה, תודה רבה על כל מה שאת עושה עבורנו. למדתי ממך המון ובזכותך אני יודע קצת לפסל.

אסיים את דבריי בעוד משפט אחד אחרון. כל הטוב הזה שתיארתי באוזנכם לא היה קורה אלמלא עבודתן המסורה של שתיים מעובדות המוזיאון, יעל ומיכל אשר מארגנות ומנהלות בין השאר את החוג שלנו, אבל כפי שתשמעו בהמשך, מגוון חוגים לאנשים עם צרכים, עם מוגבלויות חושיות, פיזיות, שכליות ונפשיות, אז תודה רבה לכן ותודה רבה למוזיאון.

שמי אורה, אני משתתפת בחוג לציור פעמיים בשבוע גם אצל זהר וגם אצל מיכל, ואני נהנית מכל רגע שאני נמצאת שם. הציור בשבילי זה כל העולם שלי. אני שקועה בתוך זה. אני כמעט לא שומעת מסביב מה הולך מרוב שאני מתרכזת בציור. זה עושה לי טוב ותודה לזהר שאני כבר למעלה מעשר שנים איתה ותרמה לי הרבה, וגם כמובן למיכל שאיתי גם כן לאורך כל הדרך, שאני גם כמה שנים טובות איתה. אני חושבת שלא הייתי מוותרת על זה בשום פנים ואופן. אפילו לקום בבוקר מוקדם בשביל ללכת למקום, וכבר הקושי היה גדול. תמיד הייתי נשארת במיטה עוד קצת, יותר מאוחר. זה גרם לי להגיע בזמן, לרצות לבוא הן כאלה מעולות שאין לי מילים להגיד עליהן, ובזכותן אני יוצרת דברים יפים וטובים. תודה רבה למוזיאון ישראל שמארח אותנו ונותן לנו את כל האפשרות והתמיכה של מיכל וזהר, שזה הכול.

תודה רבה, אורה.

שלום רב לכולם, אני חירשת מלידה כנראה. אני רוצה להגיד שחירשות זה נכות מאוד קשה. אני לא מדברת על ליקויי שמיעה שמייפים ומחפשים את המילה, אני מדברת על חירשות, על זה שאנחנו חיים בדממה. אין לנו שום מפגש עם העולם החיצוני. אין לנו זכויות. מהרגע שאני קמה עד הרגע שאני קמה אני מגלה את הקשיים.

מוזיאון ישראל עשה איתנו חסד באמת, והכלה ואהבה. בלעדיהם אני הייתי נרקבת בבית. בלי מוזיאון ישראל לא היה לי כלום. לאדם, אין לו רק חירשות. יש לו עוד דברים אחרים בחיים, אבל בלי היכולת של האהבה שלהם וההכלה של מרגריטה, של מיכל, לא יודעת אם היה לי כוח להמשיך עוד, וזה לטפל בילדים שלי. זה נותן לי מענה. אולי אני לא כישרונית גדולה אבל אני מגלה פוטנציאל. שלוש שעות בשבוע מאפשרות לי לצאת מהבית ולעשות משהו, ובשאר אין. אין לך תמלול בתיאטרון, אין מוזיקה, אין טלוויזיה. פעם יש תמלול, פעם אין תמלול.

החיים שלנו קשים ואין לנו זכויות ואין לנו תעודת נכה של חירש. לאן שאני מגיעה דורשים ממני, תוכיחי לי שאני חירשת. אני עולה לאוטובוס, יש לי קשיים. אני הולכת ברחוב, אני אמורה להידרס כל רגע. אני מבקשת שמישהו ייקח את זה ברצינות ויתייחס אלינו. אני ניסיתי להביא את זה לכל מיני מקומות אבל דממה, אף אחד לא מתייחס. די, אנחנו לא יכולים יותר. אני לא יכולה יותר. אני מודה לריטה, אני מודה למיכל, אני מודה למוזיאון ישראל על כל מה שהוא עושה לנו. זה קצת אבל זה הרבה. תודה.

תודה רבה.

אני אקרא מהנייר. אני מרים, משתתפת בחוג ציור לליקויי שמיעה וחירשים. ההשתתפות בחוג במוזיאון היא מתנה אדירה שקיבלתי לפני כשנתיים, מתנה ששיפרה את איכות חיי. אנסה להסביר לכם את החוויה שמעניק לי החוג. אני סובלת מליקוי שמיעה די חמור. השמיעה התדרדרה בגיל 50 בערך. גם אצל אבי ז"ל התדרדרה השמיעה בגיל זה. אני זוכרת איך לאחר שאבי פרש מהעבודה הוא הסתגר יותר ויותר לתוך עצמו, התנתק מהסביבה ודעך. הזיכרון הרע הזה הביא אותי להחלטה נחושה שאצלי זה לא יקרה, אנסה להמשיך להיות פעילה ומקושרת. אני די מצליחה לעמוד בהחלטה הזאת בין השאר בזכות טכנולוגיית מכשירי השמיעה שהתפתחה בצעדי ענק, אך בכל זאת למאמץ להישאר פעילה ומקושרת יש מחיר.

כל בוקר ביום רגיל אני קמה ליום מאתגר וזה שם אותי לרוב על מוד של כוננות. כמעט כל יציאה מהבית וכל תחילת פעילות מלווה בתכנון ובהכנות מעשיות ונפשיות. אני מרגישה שלפעמים אני משקיעה יותר מידי בניסיון לפצות על מגבלת השמיעה שלי. זה מתיש. לעומת זאת הימים שבהם אני הולכת לחוג במוזיאון הם שונים ומיוחדים. בימים אלה אני מביאה את עצמי לעולם כפי שאני, ללא צורך להתאמץ בנושא התקשורת. נהפוך הוא, בחוג אחרים מתאמצים בשבילי. לאה מתמללת כל מה שמרגריטה המורה אומרת. לבקשתנו היא מתמללת גם חלק מהשיחות בינינו, משתתפות החוג. במקביל יש בחדר גם מסמן או מסמנת שמתרגמת את כל הנאמר לשפת הסימנים עבור אלה שזקוקות לכך.

הנאה גדולה אני מוצאת בדברים שאני לומדת. לא היה לי ידע קודם באומנות וציור והנה נפתח בפניי עולם חדש ומעניין. מרגריטה בהתלהבותה מדביקה גם אותי. העובדה שהחוג מתקיים במוזיאון משדרגת בהרבה את החוויה. מידי פעם אנו מגיחות לסיור במוזיאון עם דגש על הנושאים שלמדנו. היום גם היה לנו סיור מעניין על פסלים, אבל הסיור לפני כשבועיים היה מלהיב במיוחד. בסיור בדקנו ציורים של מיטב האומנים, בהתבוננות יותר מידי מקרוב. זה הכניס את ריטה ואת השומרים באולם ללחץ. בסיור ריטה הראתה לנו טכניקות שונות של הנחת צבע, טכניקות שהתחלנו לנסות ליישם בעבודתנו. כולנו יצאנו נלהבים מהסיור הזה.

אני מרגישה שאודות לחוג אני כל הזמן לומדת דברים חדשים ומתפתחת. זה לא משהו מובן מאליו בגילי. יתרה מזו, לפעמים יוצאים לי ציורים די מוצלחים וזו הרגשה נהדרת. ריטה שהיא אמנם מורה קשוחה ונוזפת על כל סטייה מהנוהל, כשהיא מגלה רמז של הישג וניצוץ של יופי ביצירה שלנו, היא מחמיאה בקול רם ובשמחה ודואגת לכך שנבין וגם נפנים שאנחנו מסוגלות. יש לכך השפעה מעצימה שאני מתחילה להתמכר לה.

הסיפוק שאני מוצאת בציור הוא גדול ואני מתכננת להמשיך לצייר כתחביב גם בבית. הציור הוא תחביב שלא מאתגר את יכולת השמיעה. הוא מעניק שלווה ורוגע וגם סיפוק מהעשייה ומהתוצרת. אני וחברותיי בחוג אסירות תודה לבית זוסמן, למוזיאון ישראל, למורה שלנו ולכל מי שאיפשר את ההזדמנות הנפלאה שקיבלנו. תודה רבה.

שלום לכולם, צוהריים טובים, מכובדיי, חבר הכנסת יוסף טייב, יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט, חברי הוועדה וקהל נכבד, אני נרגשת ושמחה לראות את האנשים הרבים שהגיעו לציין את פתיחת תערוכת "במהדורה מוגבלת" של תלמידי החוגים לאנשים בעלי צרכים מיוחדים באגף הנוער והחינוך לאומנות. אנו נמצאים בימים קשים בהם הלב מייחל לשקט ולביטחון, ומעל הכול לחזרתם של אלו שנחטפו בידי אויב אכזר ולשיבתם של חיילנו בשלום.

בימים אלו יותר מבכל זמן אחר באה לידי ביטוי עוצמתה של רוח האדם, אותה רוח המתגלמת ביצירה ובעשייה. אגף הנוער והחינוך לאומנות על שם רות מחבר קהלים מגוונים לרוח האדם ולערכי התרבות האנושית דרך אוצרותיו של מוזיאון ישראל. צוות האגף המקצועי מפתח ובונה תוכניות, סיורים ופעילויות עבור הקהילות השונות המבקרות במוזיאון. אחת הקהילות הקרובות לליבנו היא קהילת האנשים עם הצרכים המיוחדים המגיעים לסיורים, חוגים ופעילויות שונות שמקיים האגף. מידי שנה מוצגות עבודותיהם של התלמידים המוכשרים בתערוכה הפתוחה לקהל הרחב במרחב אגף הנוער.

כל שנה משקפת התערוכה את האתגרים והקשיים ואת הכוחות והעוצמות המצויים אצל התלמידים. שמה של התערוכה "במהדורה מוגבלת" משקפת את השם והמיוחדות העולים מהעבודות ומתעלים מעל כל מוגבלות שהמציאות מעמידה בפני האדם. לא קל היה לפעול בימות המלחמה, ואנו גאים בעוצמתה של רוח תלמידנו ומורנו ושמחים על תערוכה שהיא פרי ימים קשים.

אני רוצה להודות לחבר הכנסת יוסף טייב, יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט, וליהודית גידלי, מנהלת הוועדה על ההזמנה ועל האירוח, לסוזן לנדאו, ממלאת מקום מנהל מוזיאון ישראל, ואוה מדז'יבוז'-לוי, מנכ"ל המוזיאון על התמיכה והרוח הגבית.

אני רוצה להודות גם לאוצרת הראשית של אגף הנוער, אפרת קליפשטיין, ותודה גדולה ומיוחדת למיכל קרר, רכזת תחום פעילות לאנשים בעלי צרכים מיוחדים, וכמובן ומעל הכול לתלמידים המוכשרים ולבני משפחותיהם על שאר הרוח והיצירה. תודה רבה.

תודה רבה.

חבר הכנסת מאיר כהן, בבקשה.

שלום לכולם, כבוד גדול מאוד להיות באירוע כזה, אדוני היושב-ראש. הרבה שנים מאז היותי מורה צעיר בדימונה כל הזמן חשבתי איך להפוך את המוזיאונים למקום נגיש, והנה לא רק שהם נגישים אלא שהם עושים מיזם יוצא מן הכלל עם אוכלוסייה עם מוגבלויות כאלה ואחרות.

אתם יודעים שאחד הדברים שעבדתי עליו בשתי התקופות שהייתי שר הרווחה זה החוק לאנשים עם מוגבלויות. המוזיאון לא חיכה לחוק הזה.

24 שנים.

נכון. אני חושב שזה ייאמר לזכותכם ואתם צריכים להיות באמת מקור חיקוי לעוד הרבה מאוד גופים בתרבות הישראלית שצריכים להבין שנגרע מקומם של אנשים עם מוגבלויות. אני אומר את זה כחבר כנסת שאני גאה במוזיאון הזה שעושה את זה.

אני מאוד מקווה שתצא קריאה, אדוני היושב-ראש, היות ואתה באמת מנהיג את הוועדה הזאת באיכויות חדשות, לכל מוזיאון במדינת ישראל ולכל מרכז תרבותי שייקח בחשבון שאוכלוסיית הצרכנים מורכבת גם מאנשים עם מוגבלויות, וצריכים בתוכניות העבודה לגעת בהם ושלא יהיה שום מקום שנותן תוכנית עבודה שנתית שבתוכה אין התייחסות כזו או אחרת לאנשים עם מוגבלויות. תודה רבה לכם, נציגי המוזיאון, ותודה רבה לוועדה.

תודה רבה. אני אפילו אוסיף, חבר הכנסת מאיר כהן. אני חושב שהם מוכיחים פעם אחר פעם שאין מוגבלות. יש סך הכול צרכים והנגשות, וכשעושים את זה בצורה נכונה אנחנו רואים שהשמיים הם הגבול.

הם הולכים עם החלום של האנשים. זה הכי חשוב.

בבקשה, מיכל.

כמו שנאמר, המחלקה כבר קיימת 24 שנים. אני חושבת שהתחלנו מאוד מוקדם והרבה מאוד מצטרפים אלינו. יש לנו הרבה מאוד פעילויות, לא רק חוגים. יש 18 חוגים, יש הדרכות, יש השתלמויות לצוותים, אירועים למשפחות עם ילדים מיוחדים ועוד.

אני אנצל את הזמן שיש לי להגיד תודה, כי הדבר הזה מתאפשר בזכות הרבה מאוד אנשים והרבה מאוד גורמים שמתאחדים יחד ויוצרים את הפנינה הזאת. קודם כל אני רוצה להודות על זה שכולנו עומדים פה היום יחד ומוקירים את הטוב, וכבר זכינו. הטוב הזה מתאפשר בזכות כולנו פה ועוד הרבה אנשים אחרים שנתנו מעצמם כדי לעשות טוב גם לאחרים, משהו טוב דרך המרחב הפלאי הזה שנקרא אומנות. אומנות היא רוח והעיסוק באומנות הוא רווחה, ורוח ורווחה הם מרכיבים חשובים מאוד בחוסן של חברה, וחברה בריאה וחזקה דואגת לכל חבריה.

אני רוצה להודות למשתתפי החוגים העוסקים באומנות, שמצאתם כוחות להיחשף, להציג את האומנות שלכם ולהגיע לכאן היום ולכבד את כולנו בנוכחותכם. אני יודעת שלחלקיכם זה לא היה קל ועשיתם זאת, אז כל הכבוד לכולכם.

אני רוצה להודות ליהודית גידלי על האפשרות שנתנה לנו להציג את העבודות, ודרכה נתנו את כולנו למי שעוסק בתחום בכנסת בחינוך ותרבות. יהודית, התרגשתי מאוד להכיר אותך ואת המפעל שבנית לצד התפקיד הרשמי שלך, ואני שמחה שניתנה לנו הזכות להיות חוליה בשרשרת ארוכה של תערוכות שאת מביאה ותולה פה בחדר במשך שנים, ובדרכי נועם מציגה ומקרבת חלקים שונים ונרחבים מהחברה הישראלית אל מקבלי ההחלטות במדינה.

אני רוצה להודות לאוצרת לארכיאולוגיה שלנו, ארכיאולוגיה קלאסית של המוזיאון, גלית בנט, שחיברה אותנו ליהודית, שיזמה את התערוכה ודאגה לאורך כל הדרך שהתערוכה אכן תתקיים. גם ברגעים קשים גלית הייתה נחושה ופעלה כדי שנגיע לרגע הזה.

תודה גם למנהלת מחלקת הדרכות של אגף הנוער לחינוך לאומנות, דרור כהן, שהפכה לשותפה בעשייה שלנו ומייצגת אותנו ברגישות ובתבונה בהנהלת האגף.

כמו כן תודה לנציגי הארגונים והמוסדות שעובדים איתנו שנים ויוצרים את הגשר שעליו צועדים משתתפי החוגים בבטחה למוזיאון ולחוגים, והרשימה ארוכה. נמצאים איתנו היום נציגים של בית זוסמן, נציגים מאנוש, מבית ספר אלונים ומאלו"ט.

אני רוצה להזכיר ולהודות לתורמים שלנו שבלעדיהם כל הפעילות המבורכת הזאת לא הייתה מתקיימת, ז'אק לורנס, מידן, משפחת וואהל, משפחת אודי אנג'ל וכמובן ללאה רוטשטיין שמנהלת את אגודת הידידים של המוזיאון ותומכת נלהבת ויקרה בפעילות של המחלקה שלנו.

אחרונים חביבים אני רוצה להודות לצוות היקר, למורים, למדריכים, למתנדבים שבכל יום בשבוע לאורך חודשים ושנים מייצרים מקום מאפשר ונפלא לאנשים עם מוגבלויות, מאפשרים להם ליצור אומנות במיטבה ומנגישים את אוצרות המוזיאון לכל אדם באשר הוא. בזכות כולכם אנחנו מפעילים את המרפאה התרבותית הגדולה ביותר בארץ, מוזיאון ישראל, אז תודה ליעל בצלאל, לבתיה קטן, למיכל לוקסמבורג, לריטה פארן, לזהר טריפון ולאריאלה. למתנדבות שלנו, בוורלי, חיה, גיטל, רבקה, תמר, עדנה וחנה, ולכל תומכינו במוזיאון באשר הם. תודה.

לסיום אני מבקשת להודות בראש ובראשונה ליושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת יוסף טייב שמאפשר את המשך התערוכות שנמשכות כאן. אני עושה אותן כבר 25 שנה, בבניין הנוכחי רק שבע, והיו פה מגוון של תערוכות מאומנים שונים, מאסכולות שונות. מודה לך על המשך התערוכות כולן. אני מודה לכל אנשי המוזיאון. תסלחו לי אם אני לא אנקוב בשמות, שאני לא אחסיר אף שם. תודה רבה על הזכות שנתתם לי ולוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת להציג את התערוכה הזאת. תודה רבה.

ברשותכם אני אגיד משפט לסיום. אני מתפלל שתהוו דוגמה לכל מערכת החינוך, התרבות והספורט בישראל ללא יוצא מן הכלל, ועדיף מאוחר מאף פעם. אתם שוב מוכיחים פעם אחר פעם שלא צריך חקיקה, צריך רק רצון טוב, ואין דבר שעומד בפני הרצון, אז שוב תודה רבה.

ברשותכם אני נועל את הדיון.


הישיבה ננעלה בשעה 13:06.