פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



8
ועדת החינוך, התרבות והספורט
03/06/2024


מושב שני


פרוטוקול מס' 211
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, כ"ו באייר התשפ"ד (3 ביוני 2024), שעה 10:06

בתי ספר מקצועיים

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
סימון דוידסון
משה טור פז
יוסף עטאונה
יסמין פרידמן
קטי קטרין שטרית

ולדימיר בליאק
ששון ששי גואטה
מטי צרפתי הרכבי
אימאן ח'טיב יאסין
ירון לוי

שר העבודה יואב בן צור



אייל ארליך - מנהל תחום תעסוקת נוער, משרד העבודה

אורית וקנין-שילה - ממונה חניכות ונוער, משרד העבודה

ד"ר אהרון שחר - מנהל אגף מגמות מדעיות הנדסיות, משרד החינוך

ניל נמיר - המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי משרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה

כוכי שלו - מנהלת אשכול, רשת חינוך עתיד

אלכס מילר - יו"ר הדירקטוריון, רשת עמל

צופית גולן - סגנית יו"ר הנהגת הורים ארצית

ניר בוסקו - מנהל רפורמת "החינוך היוצר", חותם

מנחם גולדין - נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות

יעקב (קובי) אביטל - סמנכ"ל מו"פ, איגוד המוסכים בישראל

תמר הרן - ראש תחום חינוך, הכשרה ותעסוקה, התאחדות התעשיינים

ששי שדה - יו"ר האגף לאיגוד מקצועי, הסתדרות לאומית

גיל יוגב - פורום הגבורה

אורי ויזל - פורום הגבורה

נריה שנדורפי - פורום הגבורה

רינת דקל חן - דודה של שגיא דקל חן, חטוף בעזה

יוסף אבי יאיר אנגל - סבא של אופיר אנגל, חטוף בעזה

יזהר ליפשיץ - בנו של עודד ליפשיץ, חטוף בעזה

עינב מוזס - כלתו של גדי מוזס, חטוף בעזה

עינב צנגאוקר - אימו של מתן צנגאוקר, חטוף בעזה

אירית פרידמן - תומכת במשפחות החטופים

תמי סלע

יהודית גידלי

אתי דנן

נועם כהן, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



בתי ספר מקצועיים

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את ועדת החינוך, התרבות והספורט, 3 ביוני 2024, כ"ו באייר התשפ"ד בנושא בתי הספר המקצועיים בהשתתפות שר העבודה חבר הכנסת הרב יואב בן צור. בתחילת הדברים, תחילת שבוע, משפחות החטופים, בבקשה, גברת אירית פרידמן. בבקשה, אירית.

אני מהתומכים, אני לא ממשפחות החטופים, אבל בבקשה, כמה משפטים קצרים. אנחנו גדלנו על המשפט ואהבת לרעך כמוך וזה צריך להיות בכל אחד ביקום. בתורה כתוב גם לדאוג לגר וליתום ולאלמנה, לכל החלשים. החטופים והמשפחות שלהם זקוקים לשחרור מיידי עכשיו. כמעט שנה עברה מאז שהם נחטפו השכם בבוקר, חלקם ממש מהמיטה, לא עשו שום דבר רע, להפך, חלקם עזרו להסיע אנשים חולים. ואני מבקשת מכאן לנצל כל הזדמנות כדי לשחרר אותם עכשיו. מבקשת זאת מהמדינה, מהממשלה, מהכנסת וכמובן לסיים את המלחמה כדי שזה יתאפשר, השחרור של החטופים עכשיו. תודה.

תודה רבה. עינב מוזס, בבקשה.

שלום, בוקר טוב, אני עינב מוזס, הכלה של גדי מוזס, מרגישה כמו הבת שלו, שנחטף מהבית שלו, מהמיטה כמו שאומרים, בקיבוץ ניר עוז. לצערנו, את יום הולדתו ה-80 הוא ציין בשבי, אני חושבת שזו בושה לנו כמדינה שזקני השבט שלנו שהקימו את יישובי הגבול והיו שם ולא עזבו. מי היה מאמין שבן אדם בן 80 צריך כבר 8 חודשים להיות בשבי והמדינה לא השכילה ולא הצליחה לשחרר אותו ואת כולם?

אנחנו מבינים היום, גם מי שחשב, זה כבר לא עניין של דעה אישית, העובדות מדברות בעד עצמן. מלחמה צבאית לא יכולה להחזיר את החטופים בחיים וגם לא את כל הנרצחים והנהרגים לקבורה נאותה בישראל, רק עסקה מדינית, אנחנו יודעים את זה. לא משנה מה היא דעתנו המדינית או הפוליטית, העובדות מדברות בעד עצמן.

יש להפריד בין צורך ביטחוני לבין הצורך להחזיר אותם. יש כאלה שאומרים שהפסקת הלחימה היא כניעה לחמאס, אני חושבת שזה אומץ וגבורה. האומץ לעצור ולהגיד הגענו להישגים, זה הזמן לעמוד בהבטחות שלנו ובמטרה העליונה של המלחמה הזאת ולהשיב את כל החטופים וזו גבורה להצליח, להתאפק ולעצור את יצר הנקמה שקיים אצל כולנו. אני באה מהעוטף, איבדתי הרבה חברים, בני משפחה, גם הילדים שלי איבדו, הקהילה שלנו נטבחה. ועדיין צריך אומץ לעצור ואת יתר הנקמה שיש לנו כלפי האויב האכזר לעצור ולתת מקום ליצר החיים והתקווה במדינה הזאת.

יש עכשיו מה שנקרא עסקה על השולחן, עסקת נתניהו, עסקה שהממשלה בעצמה הביאה. אני מבקשת מכם, גם השרים בממשלה וגם חברי הכנסת, יש לכם אחריות וחובה לא פחות מלראש הממשלה לדאוג שהפעם היא תצא לפועל. ואם אתם מזהים משהו או מישהו שמכשיל אותה במכוון, אחריותכם לדאוג לשכנע אותו אחרת. אחריותכם לדאוג, אם אתם לא מצליחים להזיז את אותו מכשול בשביל שזה יצא לפועל, אחרת אתם שותפים לפשע שהם עדיין לא כאן.

אני בדיוק מגיעה מישיבה של ועדת חוקה, חוק ומשפט שהם רוצים לדבר שם על חוק מאוד מאוד חשוב: שיהיה אסור להכחיש את אירועי 7 באוקטובר. זה מבורך וצריך גם בעולם לדעתי להעביר את זה, אבל אני רוצה להגיד לכם משהו: אני באמת מרגישה לצד החשיבות של זה, שיש בזה משהו צבוע.

כי אנחנו כולנו, ברגע שאתם לא מוציאים את החטופים ומביאים אותה הביתה, יש לי הרגשה שאתם מתכחשים לכך ש-7 באוקטובר עבור 124 אנשים עדיין מתרחש יום-יום, עדיין נאנסות שם בנות כפי שהן נאנסו ב-7 באוקטובר, עדיין מבוגרים נמקים שם לבד בלי כבוד, עדיין צעירים, מתעללים בהם ויש שם הורים לילדים ששרדו את השבי וחזרו ואבא שלהם עדיין שם. אז אנחנו צבועים אם אנחנו מעבירים חוק כזה במדינה ובעצמנו מתכחשים לכך שהתופת של 7 באוקטובר ממשיכה ומתקיימת.

כולם פה מפחידים ומפחדים שחס וחלילה לא יחזור שוב במדינת ישראל 7 באוקטובר, 7 באוקטובר קורה יום-יום כבר שמונה חודשים, את זה צריך לעצור וזו אחריותכם. שרי הממשלה וחברי הכנסת וכל מי שיושב כאן והוא אזרח במדינה, צאו לרחובות ואתם פה במשכן הכנסת, אתם נבחרי ציבור, בבקשה תדאגו, תגידו כן לעסקת נתניהו, תדאגו שהפעם זה יקרה ולא נצטרך לחזור לפה ותוכלו להמשיך לעסוק בדברים הנורמליים של החיים ולא בזה.

דבר אחרון שאני רוצה להגיד, דנים פה בנושא של חינוך. חינוך נעשה בעיקר במעשים, פחות בדיבורים. כולנו יודעים שאנחנו יכולים להגיד מה שאנחנו רוצים לילדים שלנו, אם הם לא יראו שאנחנו עושים את הדברים האלה, הם לא באמת יקנו את זה, הם לא באמת יעשו את זה, זה הזמן למעשים. אם אתם רוצים שדור ההמשך, לא משנה אם הוא יהיה בבתי ספר מקצועיים כמו שאתם הולכים לדבר פה, בבתי ספר עיוניים או בבתי ספר ממלכתיים או דתיים או תורניים, אם אתם רוצים שדור ההמשך של המדינה שלנו יפעל על פי צווי המוסר, על פי צווי העם היהודי, המדינה שלנו, ערכים של ערבות הדדית, של חיים, של מחויבות כלפי המדינה והמדינה כלפי האזרחים, כל הערכים שדיברנו עליהם בחודשים האחרונים שוב, אתם צריכים להראות את זה במעשים. כי דור ההמשך כבר מפקפק במנהיגים שלנו, הוא מפקפק במדינה שלנו והוא לא בטוח אם הוא גאה בה.

זה הזמן למעשים ומעשים הם להגיד כן לעסקה שעכשיו על השולחן, לדחוף ולהזיז כל מכשול ואתם יודעים מה? לא לוותר לאויב אם הוא מערים קשיים ולא להתחבא מאחורי אמירות של חמאס לא רוצה, חמאס מכשיל. איפה האחריות שלנו? אנחנו כל כך רוצים להיות חזקים ולא להיכנע לאויב? גם בזה אסור לנו להיכנע לאויב. תמצאו את הדרך והפעם שזה יקרה. אחרת אין מה לשבת פה ולדבר על חינוך, זה מיותר. הילדים שלנו יראו ויבינו לבד כבר מה המדינה שלנו מסוגלת ומה לא וכמה היא מקדשת את החיים ואת האזרחים שלה ולא.

זה הזמן למעשים, אני מבקשת מכם, נבחרי הציבור, תוכיחו לנו שלא בחרו אתכם סתם וכל מי שהוא כאן אזרח, צאו לרחובות. זו לא בעיה של משפחות החטופים, זו דמותה של המדינה ועתיד המדינה. אם אתם לא מפנים את כל העיסוקים שלכם וביום שבת או באמצע שבוע יוצאים לרחובות, זה לא עניין פוליטי, זו חובה אזרחית של כל אזרח במדינה. תודה לאל אנחנו עדיין מדינה דמוקרטית ויכולים ומחובתנו לעשות את זה. תודה.

תודה רבה. יוסף בבקשה.

ראש המל"ל צחי הנגבי גוער בלי בושה ומזלזל במשפחות החטופים ומודיע להן בין היתר שהמלחמה לא תסתיים במהרה והחטופים לא יחזרו בעתיד הקרוב. הוא נציג השלטון, עושה דברו של ראש הממשלה. ראש הממשלה לא מאפשר לשי חרמש שאיבד את בנו ובתו ב-7 באוקטובר בכפר עזה לקרוא יזכור בטקס יום ירושלים בגבעת התחמושת כי רחמנא ליצלן כתב מאמר בגנותו של ראש הממשלה שהוביל את המדינה לשואת 7 באוקטובר. טוב שיש אנשים טובים במדינה שבבליץ תקשורתי הצליחו לשנות את ההחלטה המבישה. 241 ימים עברו מאז ש-124 ישראלים חטופים עדיין נמצאים בגיהנום.

שמי יוסף אבי יאיר אנגל, אני מקיבוץ רמת רחל, דור שני לניצולי שואה. אבי הצליח לברוח מצעדת המוות אחרי שלושה וחצי חודשי צעידה בחורף הקשה של תחילת 1945, ואחרי שנתיים באושוויץ בירקנאו ובמחנה העבודה בגולשאו ואימי שהייתה פעילה במהלך המלחמה במחתרת ההולנדית, הגיעו להגשים חלום ציוני כחלוצים לפלשתינה ארץ ישראל באפריל 1946, בדיוק שנה מבריחתו של אבי מהגרמנים, הקימו משק חקלאי לתפארת במושבה יוקנעם.

אני אבא של יאיר שנפל לפני 27 שנים בעת שירותו הצבאי בשייטת 13 לאחר שהחליט שכנער יהודי עליי להתגייס ליחידה הכי קרבית בצבא. במקום לממש חלום ילדות או להיות שחקן מצטיין בהפועל ירושלים בכדורסל. אני גם הסבא של אופיר אנגל שהיה ב-7 באוקטובר אצל חברתו בקיבוץ בארי, שם באותו בוקר נורא לא היה צבא ולא הייתה מדינה שיגנו עליו ועל 1,300 ישראלים שנרצחו, נשחטו ונאנסו ו-240 ישראלים תמימים שנחטפו בידי ארגון אכזר שגדל וצמח במשך שנים, בין היתר בסיוע הממשלה שלי שאפשרה את הזרמת הכספים ששימשו לחימושו וביצורו של החמאס.

אופיר חזר לחיק המשפחה לאחר 54 ימים של גיהינום בשבי החמאסי שבמהלכו הצלחנו לארגן לו אזרחות הולנדית ומרגע זה ממשלת הולנד כולה בראשותו של ראש הממשלה מר רוטה נרתמו לסייע בדרכים שונות להחזירו ושמרו איתנו על קשר הדוק כמעט יום-יומי עד היום. לו אזרחות הולנדית, ומרגע זה ממשלת הולנד כולה בראשותו של ראש הממשלה מר רוטה, נרתמו לסייע בדרכים שונות להחזירו, ושמרו איתנו על קשר הדוק עד היום.

מאחור נשאר יוסי שרעבי, אביה של חברתו, שיחד נחטפו באותו בוקר. יוסי נהרג אחרי 97 ימים בשבי, אופיר היה האחרון שראה אותו בריא ושלם. אחיו אלי שרעבי, גם הוא מקיבוץ בארי, שנחשב חטוף, איבד את אשתו ושתי בנותיו שנרצחו באותו יום נורא בביתם. כמעט איש מהנהגת המדינה לא עם אופיר ומשפחתו בקשר לאורך כל התקופה עד עצם היום הזה. כנראה הבדלי תרבות ויחס לנפגעי אסון.

אני מקווה ששמעתם אמש את דבריה של יובל שרעבי במוצאי שבת. דבריה של יובל שרעבי שדיברה דברים קורעי לב וקראה לכם לעשות הכול לשחרר את החטופים, החיים והמתים עכשיו. שם במעמקי המנהרות בעזה נמקים עדיין 124 ישראלים כבר 241 ימים ואין מושיע. וכאן משפחותיהם לא יודעות מנוחה, רק כאב וסבל בלתי נגמרים שלא ניתן לתארם. והמנהיגים שלנו, נבחרי העם, חברי הממשלה, ממשיכים לשפוך חומץ שורף על הפצעים המדממים ובהתייחסויות לא ראויות, כפי שתיארתי קודם.

חברי כנסת, מדינת ישראל, המדינה היהודית העצמאית השלישית בארץ ישראל במהלך ההיסטוריה דוהרת לחורבן. הדמיון בין סוף תקופת החשמונאים, בניה של שלומציון המלכה, יוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובלוס למדינת ישראל 2024 הוא מפחיד. האם אתם, חברי הכנסת, לא רואים את המציאות האיומה שאנחנו נמצאים בה כבר 241 ימים? האם קולות האזהרה שנאמרו על ידי יודעי דבר כמו עורך דין אורי סלונים ואחרים אחרי שבוע מיום השואה לא מצלצלים לכם בראש אחרי 241 ימים?

נראה שרובכם מקבלים את ההתחכמויות של ראש הממשלה ושריו כדבר מובן מאליו, שאסור לחלוק עליהן, עדן מתי? מה שכבר ברור, שאין ניצחון מוחלט, אין כלל ניצחון אחרי 241 ימי לחימה ואי יכולת להחזיר 124 חטופים. עשו מאמץ גדול להחזיר את החטופים, אז ההפסד יהיה קטן יותר. עד היום, כשהכול קורס, הביטחון הלאומי, הביטחון האישי, הכלכלי, יחסינו עם העולם, פחד להסתובב היום כישראלי באירופה. הייתי שם לפני שבועיים, בהולנד, נורא ואיום. ראו מה קרה לנבחרת האנשים שלנו בכדורגל לפני יומיים בגלזגו.

איך אפשר להסביר למשפחות החטופים שהמדינה שלנו מזרימה סיוע הומניטרי ללא גבול לעזה מבלי לדרוש את מינימום הסיוע ההומניטרי, את החטופים שלנו בחזרה? מה יותר הומניטרי מזה? מתי יימצא סוף סוף האדם בלשכתו של ביבי שידע להרכיב שתי מילים באנגלית על מנת שהמדינה תצא למסע הסברה בעולם ותכריז בקול גדול שהמלחמה החלה ב-7 באוקטובר ולא ב-8 באוקטובר כפי שחושבים בכל העולם, ידידים ושונאים.

חלומם של הוריי שהגיעו כחלוצים ציוניים ב-1946 אחרי ששרדו את השואה להקים מדינה יהודית הולך ונעלם. אולי באמת ביידן יהיה המושיע שלנו. ביום שישי, כשדיברר את הצעתו של ביבי והקבינט שכנראה חששו להציע אותה בעצמם בקול רם. באיזה עולם אנחנו חיים? תודה.

תודה רבה, יוסף. אורי ויזל, בבקשה.

בוקר טוב, שמי אורי ויזל, אני אח של רס"ר אלקנה ויזל שנהרג בעזה לפני כארבעה חודשים וחצי, אני גם תושב העוטף לשעבר, לפני שנתיים גרתי שמה. אח שלי, האח התאום של אלקנה הוא תושב שדרות היום, הוא מפונה משדרות. עד היום הזה הוא ומשפחתו לא מסוגלים לחזור למציאות שבה יש חשש ולו הכי קטן להתעורר מאזעקות בלילה או לפחד לצאת לריצה בבוקר. אני גם חבר של איתן מור שחטוף בשבי חמאס כבר 241 יום. יש לי הרבה חברים שמשרתים במילואים במלחמה הזאת, יש לי לצערי גם כמה חברים שנהרגו בה וחברים אחרים ששוכבים פצועים בבתי חולים, אחד מהם לפני כמה ימים עבר קטיעת רגל.

בשמחת תורה הייתי בעוטף, הייתי שם באחד היישובים במכינה שבה למדתי, אני חוויתי מקרוב את הזוועות. אני אסיר תודה שלא ראיתי בעיניים שלי דם ורצח, אבל שמעתי את הכול, ראיתי את הכול, הרגשתי את הכול, הייתי נצור שמה 48 שעות עד שהצליחו להוציא אותנו. ואני כאן בשביל לתת פה להרבה מאוד אזרחים במדינת ישראל שבראשם אולי עומדות משפחות שכולות, עומדות משפחות חטופים, עומדים אנשים ששרדו את התופת, את הנובה, את הקיבוצים, עומדים מילואימניקים. אבל הם הולכים בראש, מאחוריהם הולך עם שלם, אזרחים רבים שרוצים ניצחון ורוצים לחיות בארץ הזאת בשלווה, רוצים לקום בבוקר ולדעת שאף אחד לא מאיים על הביטחון שלהם, לא טילים ולא מחבלים ולא רובים ולא שום דבר אחר.

החוויה שלי בשמחת תורה הייתה חוויה של פחד משתק, חרדה קיומית. ואתמול ראיתי סרטון שרץ ברשתות של תלמידות בית ספר שמגיעות עם אוטובוס לבית הספר שלהן ורגע לפני שהאוטובוס חונה יש אזעקה, כנראה סרטון מאחד היישובים בצפון לפי איך שזה נראה שמה, וכל התלמידות רצות החוצה בצרחות, בבהלה, בפאניקה, לא יודעות מה לעשות עם עצמן. צרחות שמזכירות לי סרטונים שראיתי מ-7 באוקטובר וזה סרטון מאתמול. זה לא סרטון מלפני חצי שנה, זה סרטון מאתמול, שמונה חודשים אחרי המלחמה עדיין במדינת ישראל יש ילדים שלא יכולים לישון בלילה, יש ילדים שחווים טראומות כאלה בדרך לבית הספר.

אח שלי וארבעת ילדיו, הגדולה בת 14, הקטנה בת שש, לא מסוגלים לחזור לגור בשדרות, הם אוהבים את העיר הזאת אהבת נפש, הם אוהבים את האנשים שם אהבת נפש, הם לא מסוגלים לחזור לגור שם וכמוהם עוד רבים אחרים שלא מסוגלים לחזור לעיר וגם אלה שחזרו, חיים שמה בפחד ובכאב.

וכמובן שגם אני רוצה את החטופים בבית. לא רק את איתן חבר שלי, אני רוצה את כל החטופים בבית, בריאים ושלמים. מניסיון העבר של העסקאות שכבר נעשו במהלך המלחמה הזאת ראינו שעסקה מחזירה חלק מהחטופים ולא את כולם, אני רוצה את כולם. אני רוצה את כל החטופים בבית, אני רוצה שכל אזרח במדינת ישראל, בכל מקום, בעוטף עזה ובגבול הצפון וביהודה ושומרון, כולם יוכלו לחיות בביטחון מוחלט.

יש לנו מחלוקות פה במדינה על הרבה דברים בין חלקי העם וזה בסדר, מותר לנו לחשוב אחרת. אבל יש דבר אחד ש-100% מאזרחי מדינת ישראל, הערבים והיהודים והדרוזים והנוצרים והיוונים והצרפתים, כולם מסכימים עליו – אנחנו רוצים לחיות ואנחנו רוצים לחיות בשלווה ובביטחון. זה לא משנה אם אתה ימני או שמאלני, זה לא משנה אם אתה דתי או חרדי או חילוני, כולנו רוצים לחיות.

ובשביל לחיות ובשביל שכל החטופים יחזרו הביתה, מדינת ישראל צריכה לעמוד בהבטחות שהיא בעצמה הבטיחה. ראש הממשלה ושר הביטחון וחברי הקבינט הם בעצמם בתחילת המלחמה הגדירו מטרות. אנחנו נמוטט את חמאס, נדאג שהוא לא יכול לקום יותר לעולם ונחזיר את כל החטפים. אלה שלושת מטרות המלחמה שמדינת ישראל הציבה לעצמה ואם מדינת ישראל לא תעמוד בהבטחות שלה, היא תיזכר, היושבים פה, במשכן הזה, חברי הכנסת וחברי הממשלה יאבדו את אמון העם ויזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה של המדינה היהודית.

חברי הכנסת, במחילה מכבודכם, תבינו את גודל השעה, תבינו כמה כוח יש לכם בידיים להצעיד את מדינת ישראל לעולם חדש שבו יש ביטחון לכל תושבי מדינת ישראל וכמובן שגם החטופים חוזרים הביתה. אנחנו לא מוכנים לקבל עסקה מופקרת שתחזיר רק חלק מהחטופים ותחזיר רק חלק מהביטחון. כמו שאין חצי הריון, הריון הוא תשעה חודשים במלואם, גם אין חצי ניצחון. ניצחון מוחלט משמעו השבת כל החטופים ומשמעו השבת הביטחון לכל תחומי מדינת ישראל, לא בעסקה מופקרת, אלא במהלך צבאי מוחץ עד הניצחון. רות סוף.

להזכירך, יש עכשיו נשים שנאנסו מאז שנחטפו, מ-7 באוקטובר. יכול להיות שאם לא תהיה עסקה עכשיו, הן יאלצו ללדת תינוקות בשבי. אתה מבין את המשמעות של מה שאתה אומר?

ויכול להיות שאם תהיה עסקה עכשיו - - -

אתה מבין שיש אימא שעתידה לקבל חטופה פלוס נכד או נכדה?

יכול להיות שאם תהיה עסקה עכשיו, מי שנשאר – לא יחזור. ואני רוצה את כולם.

אורי, אורי, אין צורך.

שמונה חטופים נהרגו/נרצחו כי לא הוציאו אותם בזמן. יש אנשים שאני מכירה באופן אישי שנהרגו מהפצצות צה"ל, כמובן שצה"ל לא אשם, הוא הגוף המבצע. ויש אנשים שנרצחו – לפי מה שצה"ל אמר למשפחה – כי הם שמעו את צה"ל מתקרב. שמונה אזרחים שנכנסו לשבי לא פצועים, לא חולים, לא מבוגרים, עם הכי סיכוי הישרדות, לא חזרו משם בחיים, עדיין שם רובם בגלל המלחמה.

המלחמה חשובה לביטחון ישראל, אך היא לא יכולה להחזיר את החטופים בחיים, צריך להפריד בין שני הדברים. המלחמה חשובה, הייתה חשובה המערכה הצבאית, עכשיו היא צריכה להיפסק, אחרת אף אחד לא יחזור משם בחיים, כולל, לא נגיד מה כולל, כולל כולם, זה לא ילך ביחד. לא משנה מה דעתי האישית דרך אגב, זו המציאות.

כבוד יושב ראש הוועדה, אני אשמח רק לסיים במכתב שאחי אלקנה כתב לפני שהוא נהרג, בזה אני מסיים וזהו.

אם אתם קוראים את המילים האלה, כנראה שקרה לי משהו. קודם כול, במקרה שנחטפתי לשבי החמאס, אני דורש שלא תיעשה שום עסקה לשחרור של אף מחבל כדי לשחרר אותי. הניצחון המוחץ שלנו חשוב יותר מהכול, אז אנא, ואני מוסיף פה בסוגריים, גם אני פונה אליכם, חברי הכנסת, תמשיכו לפעול בכל הכוח כדי שהניצחון שלנו יהיה כמה שיותר מוחץ.

גם אני מקבלת הודעות ממשפחות של נרצחי הנובה שמוכנות לשחרר את המחבלים שנתפסו בזמן שרצחו את היקירים שלהן בתמורה לכך שאני אזכה לחבק את מתן בני בבית, בתמורה לכך שנראה חטופים חיים חוזרים ארצה. אז בבקשה, אם השימוש נעשה בשם מי שכבר איננו בין החיים, אז לשני הכיוונים.

תודה רבה. בת אל, בבקשה. לא נמצאת. גיל יוגב, בבקשה.

שלום רב, אני גיל יוגב, אבא של בועז מנשה יוגב. בועז הבן שלי היה חייל, נולד לי אחרי שתי בנות, הבן הגדול. וחייל בן 19 וחצי, הוא היה במוצב נחל עוז, זה היה המוצב הקבוע שלו, הוא היה לוחם, טכנאי מערכות הגנה. וביום שבת, שמחת תורה, 7 באוקטובר, בועז היה שמה, במוצב נחל עוז, קמו ב-6:30 לקול הפצמ"רים ורצו ישר למיגונית, הוא רץ בהתחלה אפילו בלי נשק, לא הבינו מה קורה איתם.

ואז הם שומעים ומקבלים יריות ומבינים שמחבלים נכנסו לבסיס, בסך הכולל הגיעו לשם מעל ל-200 מחבלים. בועז, ברגע שהוא שמע שיש יריות ויש מחבלים, רץ אל המגורים שלו חזרה, הביא את הנשק, הביא עוד מחסניות להילחם איתן. חיילים שהיו איתו במיגונית אומרים שבועז היה עם קור הרוח הכי גדול באותו זמן, ב-7 באוקטובר. הוא שמר שם על צד אחד של המיגונית, היו שם עוד שלושה חיילי גולני, עוד חייל גולני אחד ששמר בצד השני, סך הכול 14 חיילים במיגונית.

והתחילו את קרב היריות באותו זמן, באותו זמן שנחטפו, מי שראה את סרטון התצפיתניות, זה בערך 40 מטר מהמיגונית של בועז. באותו זמן שהמחבלים נכנסו למיגונית של התצפיתניות, הם נכנסו גם למיגונית של הבנים, בועז היה שם במיגונית של הבנים. אצל הבנים, בניגוד לבנות, היה קרב, קרב גדול מאוד, קרב ארוך, למעלה משעה-שעה וחצי של קרב. הרגו שם מחבלים ובסופו של דבר בועז נהרג הראשון שמה, קיבל כדור בראש ונפל בתוך המיגונית. לאחר מכן נהרגו עוד איזה שלושה חיילי גולנים שם סך הכול, אבל עשרה ניצלו במיגונית הזאת.

אני בא פה בשם פורום הגבורה. פורום הגבורה זה פורום של משפחות נופלים, למעלה מ-200 משפחות שמאוגדות בפורום מכל קצווי הקשת הפוליטית. גם דרוזים, חילונים, דתיים, כולם בפורום שלנו, כל מי שבעצם איבד גיבור למען עם ישראל. והגיבורים שלנו עלו בסערה השמיימה למען עם ישראל וארץ ישראל והלחימה שלהם לא מפסיקה. כי עכשיו הם נלחמים עבורנו שם בשמיים ואנחנו פה בארץ.

אנחנו בשם המשפחות באים להגיד, לחזק את ממשלת ישראל, את כנסת ישראל ואת הקבינט, להמשיך את המלחמה עד הסוף כמו שהקבינט אמר. שלוש מטרות הוא הציב לעצמו בהתחלה: מיטוט החמאס, ניקוי כל עזה מאמצעי הלחימה ושחרור החטופים. אנחנו רוצים בהחלט שחרור כל החטופים חיים, אבל באמצעות ניצחון אמיתי, זה אפשרי. אמרו פה זה לא אפשרי, אני בטוח לא בקצת, אפילו לא בטיפה שזה אפשרי. כן, חד משמעית לנצח אפשר ואפשר גם להחזיר את החטופים בצורה מכובדת, טובה ועם ניצחון.

כי אנחנו לא רוצים שעוד פעם טבח כזה יקרה. כי אם יחזירו אותם באמצעים אחרים יש סיכוי רב שעסקה כזאת תוביל לטבח נוסף. ואנחנו רואים מה קורה היום בצפון ואנחנו רואים מה קורה היום גם ביהודה ושומרון והנאצים האלה רוצים להרוג אותנו. חמאס האלה הם לא בני אדם, הם רצחו וטבחו וחטפו ואנחנו צריכים לנצח אותם. אז פה יש שר במדינת ישראל, תעביר את המסר הזה לממשלה – לנצח. אנחנו חייבים, כי במותם ציוו לנו ניצחון. תודה רבה.

תודה רבה. עינב, בבקשה.

השר בן צור, אני מבקשת באמצעותך להעביר מסר שבמחדל שקרה ובהפקרה שלהם, בזה הם מצווים לנו את הניצחון. החטופים ממתינים שנושיע אותם מהשבי, שנפסיק את ההתעללות ואת ייסורי הגיהנום שעוברים עליהם. ואתה, שר העבודה והרווחה, חובש כיפה, יהודי מאמין, אני מבקשת ממך לבחור בחיים. כמובן לקדש את מי שאינו בחיים, לומר דברים לעילוי נשמתו ולהעריך את כל פועלו שעשה בזמן שהיה בחיים, אבל צריך לבחור בחיים. ואם אנחנו מדינה חפצת חיים ואנחנו מדינה שרוצה לשקם את הביטחון שלה, לשקם את הסולידריות, את הביחד ננצח, זה הזמן שלך, אדוני השר, להעביר מסר כזה לראש הממשלה, לחברי הסיעה שלך, לשרים בממשלה הזו – צריך לבחור בחיים.

יש מצב נתון שמספר החטופים החיים הולך ופוחת מדי יום. אל תתמהמהו, עוד מעט אנחנו נכנסים לחודש התשיעי. מדובר בדיני נפשות, אני לא רוצה חלילה לומר לך, אדוני השר, איזה עונש מקבל אדם שמפקיר אדם אחר למותו מבלי להושיע אותו. וביכולתך כשר וכחבר בממשלת ישראל להושיע את החטופים החיים שמושיטים ידיים ואין מי שישמע אותם.

ואנחנו כאן, משפחות החטופים, נגיד לכם תמיד שזו החובה שלכם להציל את מי שנשאר בחיים ולא להפקיר חלילה את מי שנרצח, אלא לדאוג להביאו לקבורת עולם כדי שמשפחתו תוכל לקיים את כל דיני האבלות שגם הם מהתורה ובשם הכיפה שאדוני חובש. אז אני מבקש, אדוני, גם את המסר הזה להשמיע בין אוזני מקבלי ההחלטות. תודה רבה, שיהיו בשורות טובות. ולא יזיק, אדוני השר, אם גם תצא הסיעה שלך באופן פומבי בהצהרה מקיר לקיר שהיא תומכת בעסקה הזו כי זו עסקה שמהותה להציל חיים ולהביא את הנרצחים הביתה לקבורה.

תודה רבה. רוצה להגיד משהו? בבקשה.

הימים האלה, בעשרות שנותיי בעשייה הציבורית, אלה הימים הקשים בחיי. המשפחות השכולות הן קודש, משפחות החטופים הן קודש קודשים. אנחנו מצווים לעשות את הכול, אבל את הכול, ולפעמים לא משנה מה יהיו המחירים, כדי להחזיר אותם הביתה. קשה מאוד לעמוד בפני אימא שבנה חטוף.

שמענו הבוקר על דולב יהוד, השם יקום דמו, שנמצא הרוג. השבוע הייתה צריכה להגיע אליי אשתו, סיגל. אני פה רוצה לשלוח תנחומים לסיגל, לארבעת ילדיהם, ומקווה מאוד שאחותו ארבל גם תגיע במהרה הביתה עם שאר החטופים בריאה ושלמה, לפחות היא.

לבנו איתכם. אנחנו מבינים, מאוד קל לעמוד ממול ולנסות להרגיש אפילו מעט מהרגשות שלכם. אנחנו מבינים את המטוטלת שאתם חיים, את העליות והמורדות, את ההתעללות הרגשית שארגוני הפשע האלה, המרצחים, שאין לי מילים לומר להם, יותר גרועים מהנאצים, גורמים לכם.

אבל אני חייב לומר לכם דבר אחד. אנחנו כסיעה, אני לא יודע את כל הפרטים של ההסכמה הזאת שרוצים להגיע אליה, של ההצעה הזאת שנידונה על השולחן, אבל אני יכול לומר לכם דבר אחד. יש קבינט מלחמה. הקבינט יושב, מבחינתי, יש שמה מבוגר אחראי אחד שהוא יושב ראש התנועה שלי. והקבינט יושב ויש לו את כל הפרטים. מאוד קל לבוא ולדבר גם בתקשורת ובכל מיני מקומות, להגיד בואו נעשה ככה ואם נעשה ככה יהיה כך.

רבותיי, אנחנו לא יודעים את כל הפרטים, אנחנו לא יודעים את כל מתווה ההצעה, אנחנו לא יודעים מה עומד ממול, מה עומד נגד. יושבים בקבינט המלחמה אנשים מנוסים עם נסיון רב שנים בדברים כאלה. דברים כאלה לא היו, אבל רב שנים בנושא של ביטחון מדינת ישראל ואני מקווה שהם יקבלו את ההחלטות הנכונות שטובות, א', למשפחות החטופים, לחטופים עצמם, שיחזרו רובם חיים בעזרת השם, אני ככה מקווה. אנחנו רוצים לקוות שהמספרים שמדברים הם הרבה יותר גבוהים, שיש חטופים חיים. מי יודע אם לא עושים דיסאינפורמציה כדי שוב לגרום לנו לסוג של טלטלות? אבל אני מאוד מאוד מקווה שבסוף של הליך, בקרוב מאוד אנחנו נזכה לראות את כולם חוזרים הביתה ואני מקווה שכולם בין החיים.

אני אומר שוב מפה, אנחנו תומכים בכם, אנחנו מחזקים את ידיכם, אנחנו שולחים תנחומים למשפחות השכול, לכולם בלי יוצא מן הכלל, הן החיילים והן האזרחים. ואני רוצה לומר שאנחנו, כולנו, שוב אני מצהיר, נעשה את הכול כדי לגרום לכך שזה יהיה.

אני מתנצל שאני רוצה לעבור לפן המקצועי של הישיבה כי אני חייב לצאת, אבל אני רוצה לומר בשתי מילים על נושא בתי הספר המקצועיים שנמצאים בתחום משרד העבודה. רבותיי, בתי הספר המקצועיים בדיוק באו למטרה הזאת, כדי ליצור כוח אדם מקצועי, בחורים שלנו שיעבדו בשלל המקצועות שנדרשים בתעשייה. אם זה רתכים ואם זה פחחים ואם זה CNC, אם זה כל המקצועות שנמצאים. בתי הספר המקצועיים של משרד העבודה נמצאים במחנות צה"ל, בחיל האוויר, בחיל היבשה, בהרבה מקומות, מהווים עתודה למקצועות שצה"ל צריך לאנשים מקצועיים.

בנוסף, אני חייב לומר שאנחנו מוציאים יקר מזולל. אלה בחורים שלא יכלו לשבת בתיכון רגיל, לא מסוגלים, היו צריכים ביחד לשלב גם עבודת כפיים וגם לימודים של בגרות. ויש לנו בתי ספר נפלאים כאלה, גם עם הרשתות, עם אורט, עם עמל ועוד בתי ספר אחרים שבתוכם יש גם בתי ספר חרדיים, בתי ספר ערביים, בתי ספר שאנחנו מוציאים מהם תוצאות מצוינות לציבור הישראלי, לעם ישראל כולו.

ולכן מה שאני אומר, אדוני היושב ראש, מה שאנחנו צריכים היום, אני פונה מפה למשרד האוצר. אנחנו עושים עבודה מצוינת עם בתי הספר המקצועיים שלנו. מה שאנחנו מבקשים, תנו לנו את הכוח, תנו לנו את היכולת להגדיל. יש דרישות עצומות, אנחנו לא מצליחים לקבל את כל מי שרוצה להתקבל אלינו מחוסר מקום. ואני מבקש, תנו לנו להקים עוד בתי ספר בפריפריה, בכפרים הערביים, בכל מקום שיהיה בארץ כדי לתת לילדים האלה תקווה כי ילד כזה שמגיע אלינו הוא לא מדרדר, הוא עוזב את בית הספר התיכון ובא אלינו ובוחר להיות אצלנו. לולא זה, הוא יכול היה להידרדר, לשבת על הברזלים ובמהירות, בכל הציבורים, להידרדר למשהו אחר.

אני מודה לכם ואני שוב חוזר למשפחות החטופים. שוב, לבנו איתכם ואני מתפלל ומקווה שבעזרת השם נראה את כולם במהרה שבים הביתה. תודה רבה.

תודה רבה. השר צריך לצאת, היה חשוב לי לשמוע את ההתייחסות המקצועית סביב נושא הוועדה. בת אל, בבקשה. חזרה? לא. טוב. אתי תם, בבקשה.

שלום, שמי אתי, אני דודה של איתן שנחטף מהמסיבה ברעים. איתן עבד במסיבה כמאבטח ובשעות הראשונות של התופת הוא היה עסוק בלעזור ולחלץ ולראות מה, לנסות להבין, הוא לא באמת הבין. הוא התכתב עם אחים שלי בזמן הזה ומההתכתבות נראה שהוא לא באמת הבין. הוא כתב מחבלים יורים עלינו, זה היה נראה כזה שניים-שלושה מחבלים. אז לקח לו כנראה זמן להבין את גודל האירוע ולערך בשעה 12:00 הוא נחטף לעזה.

ואני רוצה ככה קצת, אם אפשר, שתיים-שלוש דקות לדבר על המילה ניצחון. הבן שלי לוחם בעזה, ומסיפורים שלו ומסיפורים של חברים וחיילים ומה שמופץ, הרבה פעמים מוצאים בבתים בעזה כתובות של המקום הזה שאנחנו נמצאים בו היום, ירושלים, אל-קודס. כי זאת האמונה שלהם, זה מה שמוביל אותם, לשם הם חותרים ובשם זה הם הולכים, ולכן כרגע, הם מנצחים. ככה אני רואה את הדברים האלה.

למה הם מנצחים? כי הם משטים בנו, הם מתעללים בנו, הם עושים עלינו לוחמה פסיכולוגית מטורפת. כל לחץ שקצת מוגבר, פתאום משחררים סרטון. אני מתה מפחד מהיום שאולי ישחררו סרטון של איתן, זה להתעלף. ממש לבי עם כל המשפחות האחרות שנאלצו לראות את היקירים שלהם ככה, מצד שני זה אות חיים אז זה קצת מעודד. אנחנו קיבלנו אותות חיים על איתן, אנחנו יודעים שהוא בחיים.

אז הם באים בשם זה, הם יודעים לקראת מה הם הולכים, יש להם בנדנות ירוקות שכתוב עליהן את האני מאמין שלהם, כמו להבדיל, להבדיל, כמו שמע ישראל של העם היהודי, אז זה מה שכתוב להם ובשם זה הם הולכים ולכן הם מנצחים. הם אלה שמחליטים מתי תהיה עסקה, לא תהיה עסקה, מה יהיה מחיר העסקה, מי יחיה ומי ימות. אפילו אין רשימה, בעסקות הקודמות, עד ערב לפני לא ידעו בכלל מי ישוחרר, מי לא.

אנחנו תמיד ידענו שאיתן לא ישוחרר. איתן, כמו שאתם רואים בתמונה, בתמונה הזאת הוא נראה ילד טוב ירושלים, אבל באמת שהוא שודד לא קטן. בן אדם שאוהב את החיים, יש לו שמחת חיים. אתמול הוא חגג יום הולדת 24, אני מניחה שהוא לא חגג, אני מניחה שהוא לא יודע שהוא בן 24. אבל אנחנו יודעים ואנחנו ציינו את זה. אז אנחנו יודעים שאיתן לא נכלל בעסקאות וגם לא בעסקה שמדוברת עכשיו. כי איתן הוא לא מקרה הומניטרי, הוא לא מבוגר, הוא לא אישה, הוא לא חולה. הוא בחור שנתן את מיטב שנותיו פה לצבא, בחור חרוץ שעבד, שרירי, חסון וחתיך. אני לא מבטיחה לכם שככה הוא נראה אחרי 241 יום.

מבחינתי, איתן הוא מקרה הומניטרי לכל דבר. ולכן, כל עסקה שמדבר על חלק מהחטופים, אנחנו מדברים על חלקיק מהחטופים, שאנחנו בכלל לא יודעים אם הם מחזירים לנו חיים או מתים, מעולם לא קיבלנו רשימה של מי שנמצא שם בכלל. זו עליבות אחת גדולה שאנחנו מנהלים משא ומתן, מתן ומתן אולי אפשר לקרוא לזה, כשאנחנו לא יודעים על מה. מישהו מכם אי פעם עשה כזה דבר בחיים שלו? בטח כשמדובר על חיים של אנשים.

בלית ברירה אנחנו מסכימים לעסקה, אבל עסקה שתכלול את כולם. כי אחרת, מי שחותם על העסקה הזאת, הוא משאיר את איתן מאחור, הוא משאיר את הגופות מאחור, לא מגיע למשפחות לקבור את המתים שלהן? נראה לכם? נראה לכם, למישהו שיושב פה בחדר, מישהו פה עד כדי כך תמים שאחרי שישה שבועות שאנחנו מפסיקים לחימה ושאנחנו מקבלים לידינו אין לנו מושג את מי, נדמה לכם שאחר כך הם יבואו ויגידו לנו, אה, כן, בהסכם כתוב שעכשיו אנחנו צריכים להחזיר את כולם, קחו. זה בחיים לא יקרה. מי שחותם על העסקה הזאת בעצם מפקיר את איתן ואת כל מי שלא נכלל בה.

אני פונה מפה לכל מי שהוא מקבל החלטה, כי אני לא מקבלת החלטות, אני רק באה לזעוק ובאה להביע לכם את הכאב שלנו ואת הקושי הזה שכל פעם שרק מדברים על איזו שהיא עסקה אנחנו כל כך שמחים בשביל מי שיחזור, אבל מתכווצת לנו הבטן כי זה רק מרחיק את איתן מאיתנו. אני פונה אליכם ואני אומרת לכם, אנחנו מגיעים לעסקה הזאת ממקום נמוך, מעמדת נחיתות. אבל עזבו את הכבוד שלנו, הוא רמוס גם ככה. אבל אל תסכימו לעסקה הזאת שמפרידה בין חטופים, אתם עושים לנו משפט שלמה. ההוא יחזור, ההוא לא יחזור, מה זה הדבר הזה?

אני לא מדברת בכלל על המחירים שנשלם, אני לא מדברת על זה בכלל, קודם תראו מה עומד מול זה. תסתכלו עכשיו על העיניים של איתן ותגידו לו, איתן, אתה נשאר שם. כי אתה נכנסת לשבי חזק, שרירי וחסון, יש לך כוח. 241 יום שמתוכם 210 ימים הוא במנהרות, הוא הומניטרי לכל דבר, בסדר? אז כל מי שחותם על העסקה הזאת שיזכור גם את זה. תודה רבה.

תודה רבה.

כן, 241 זה המספר. התבשרנו הבוקר על דולב יהוד שנרצח ב-7 באוקטובר. אני הבן של עודד ליפשיץ שעדיין נמצא בעזה ויוכי ליפשיץ ששוחררה. עודד בן 84. דולב היה פרמדיק שטיפל בו בקיבוץ ניר עוז וכשירד לחץ הדם. זה מדהים, אנחנו מדברים אותו דבר כמו לפני 200 יום. כאילו, זה כמו איזה תקליט שבור, יש איזה סינוס כזה של לקראת עסקה ואז היא נופלת וכן כוח ולא כוח, ואם תתנו לנו 20 חטופים זה לא טוב כי נפקיר 30. אנחנו מדברים שיח פנימי בתוך עצמנו. אבל יש משהו אחד שאי אפשר להתכחש אליו, זה שמדינת ישראל הוציאה כרגע וביידן פרסם את זה, שיש משהו שמוסכם. אם אנחנו כל היום רק נבקר, אם אפשר להוציא רק 20 או לא 20, או רק גוויות או נוותר על הגוויות, אף אחד לא יצליח לעבוד פה, זה כמו מורה שלא מצליח ללמד את הכיתה שלו כי לכל הורה יש הסבר איך צריך לבצע את זה.

אבל כרגע אנחנו חייבים לגבות את הקבינט שהוא יצליח יחד עם ראש הממשלה להביא עסקה ומה שהם הסכימו זה עדיין לא אומר שסינוואר יסכים, ואם כבר כולנו נסכים אז הוא בטח ירצה עוד קצת. התפקיד שלנו, לאפשר להם לנהל משא ומתן. הכאב פה לא של החטופים ולא של אף אחד, אין עליו מנדט, ולא של חיילים שנהרגו, אם יש כאלה שרואים את זה לשווא, אני לא מצליח להבין איך אומרים את זה בכלל, אבל זה נשמע.

אנחנו צריכים לאפשר להם להוציא אותנו מהסבך הזה, אנחנו לא מצליחים לחזור לדרום, לא לצפון, ההרתעה נפגעה, כולם רואים ויודעים את זה. להילחם עוד שנה, כמו שכולם מדברים, יש לזה משמעויות מאוד קשות שכבר היום לא ברור אם אנחנו מצליחים להבין מה המשמעויות של מה שקרה בשמונת החודשים האחרונים. זהו, פונה לכולם, פשוט לפעמים אנחנו צריכים קצת להוריד דווקא את הקולות, פחות לזעוק ולקוות שיצליחו להוציא את הפלונטר הזה.

כי אם נעבור את הסיכוי לעסקה עכשיו ונחזור לעוד קצת לחימה ולעוד פילוג בינינו, זה כמו איזה עליות וירידות לאיזה סינוס, ונפספס את הסיכוי למצוא איזה שהוא פתרון עכשיו או להתחיל משהו, זה תמיד נדחה בחודשיים. בחודשיים האלה ימותו הרבה חיילים, יפצעו הרבה חיילים. אני מניח שימותו גם איזה 400 מחבלים וילדים בני 14 יקחו קלאץ' ויחליפו אותם תוך שלושה ימים. זה או שגומרים את הכול, וכנראה שאין אפשרות כרגע, או שפותרים את זה באיזו שהיא דרך כדי שנוכל להמשיך.

והתפקיד של כולנו, וזה לא משנה אם זה פורום תקווה או פורום גבורה או משפחות החטופים מכל הזרמים, הוא פשוט כרגע אולי קצת להיות קהל אוהד. המשחק בין הקבינט לבין סינוואר הוא משחק, אבל אנחנו הקהל מסביב ולפעמים הקהל צריך קצת לשבת בשקט ולהתפלל שהם ימצאו משהו שיעבוד, שתהיה תוצאה שנוכל לחיות איתה.

אז אני מקווה שכולנו פה, כל אחד בדרכו, נתפלל, נזעק, אבל נשמור על האחדות בינינו ונאחל להם הצלחה להתחיל למצוא פתרון. בשנים הקרובות, בעשרות השנים הקרובות נחפש הרבה אנשים שמקום קבורתם לא יוודע וזה גם יהיה חלק מהעסק הזה, כנראה שאנחנו נהיה פה עוד הרבה בוועדות. תודה רבה.

תודה רבה. מנחם גולדין, בבקשה.

אני פה בצד המקצועי, אבל כן אגיד קצת מניסיון העבר, אני אח של הדר גולדין. אנחנו נמצאים בעסקה, היינו בעסקה לפני המלחמה הזאת, אנחנו בעסקה עכשיו, נהיה בעסקה אחר כך. שחררו לפני, שחררו עכשיו, ישחררו אחרי. אף אחד לא ביטל לא את הסכמי אברהם, אף אחד לא ביטל אף הסכם שמדינת ישראל עושה עם אף אחד. הסיוע ההומניטרי הוא הסכם לכל דבר ועניין, שממשיך ומתבצע. אני חושב שצריך להחזיר את כולם, אני חושב שמי שלא מחזיר את המתים מפקיר את הפצועים ובסוף גם יחטפו את החיים.

מה שאני כן חושב, ולא שמעתי מאף אחד, שהמטרה שלנו היא להחזיר את כולם. כי למלחמה הזאת היו שלוש מטרות: להוציא את המחבלים משטחנו, להחזיר את כל החטופים ולדאוג שלא יקרה מה שקורה עכשיו בצפון. אם על הדרך מצליחים עוד כמה דברים, אהלן וסהלן. אבל אני הייתי מצפה שסדרי העדיפויות יוגדרו בצורה הזאת. ואני חושב שעסקאות, משא ומתן, זה בסוף מי מגדיר את המטרה. אם המטרה עכשיו שמדינת ישראל מחזירה את כולם, אז הכול מתכנס סביב זה. אבל אם מוסיפים לזה עוד כל מיני רעיונות, אז זה לא.

ולגבי דילמות, לי אין דילמות. אני לא יודע, אני לא מבין למה לעשות חלק וחלק ואני חושב שאם המטרה עכשיו היא להחזיר את כולם אז זה מה שיעשו. אבל אם המטרה עכשיו היא לחפות על כל מיני דברים שעשו בעבר, לחשוב איך משחררים קצת יותר טוב, איפה מפוצצים עוד בניין, כן? חושבים על סינוואר, אז אנחנו נמשיך עוד חודש ועוד חודש בדברים האלה. אני אדם מאמין באלוהים, אני אדם מאמין בכולם. כל הגורמים שמנהלים אותנו היום, אני קצת פחות מאמין להם ואני חושב שההוכחה תהיה מחר בבוקר שהם יחזירו את כולם, שיתחילו לדאוג לזה. תודה.

תודה. טוב, זה נאמר, אבל אני רוצה להגיד את זה גם בשם הוועדה. אנחנו משתתפים בצערם של משפחת דולב שנמצא היום, לצערנו, נרצח נוסף בטבח הנורא הזה. ואני מתחבר לדברי משפחת גולדין, חובתנו להחזיר את כולם כולל כולם, כולל הדר, כולל משפחת שאול, ללא יוצא מן הכלל. איך תעשו את זה? אני לא נמצא בקבינט המלחמה, אבל תחזירו את כולם.

סימון, מיוזמי הדיון, בבקשה. ואחרי זה מטי.

תודה רבה אדוני. קשה תמיד לעשות את השינוי, את המעבר הזה, אבל כנראה שאין לנו ברירה ואנחנו צריכים להמשיך לטפל בנושאים.

הדיון שאנחנו עורכים כעת הוא על המחסור הכל כך משמעותי וגדול בעובדים מקצועיים בתעשייה. כאחד שיושב בוועדה לעובדים זרים, בחודשים האחרונים אנחנו מגלים, וגם בסיורים שאנחנו עושים, שיש מחסור מאוד מאוד גדול. עד כדי כך שיש הרבה מאוד מהעסקים שלא פועלים. שלא נדבר על מפעלים ביטחוניים, שיש להם חסר גדול מאוד בעובדים. והדבר הזה קרה בגלל שינוי במערכת החינוך.

אני, כשהייתי תלמיד, למדתי באורט בנתניה. כשאני למדתי באורט בנתניה בשנות ה-80, למדו נגרות, למדו מכונאות, למדו רתכות, למדו את כל המקצועות המקצועיים ובתחילת שנות ה-90, אמצע שנות ה-90 הפסיקו. רשת אורט, פשוט ברוב בתי הספר הפסיקו ללמד את המקצועות האלו. הלכו לכיוונים של הייטק, שזה מבורך וחשוב, אבל בסוף, ללא לואו-טק, שאלה מקצועות הלואו-טק, אין עתיד בעצם לכל המפעלים האלו.

מוסכים שלמים נסגרים או עובדים בחצי כוח כי אין להם עובדים, אין להם עובדים. מפעלים ביטחוניים לא יכולים להעסיק כל אחד, הם צריכים להעסיק אנשים עם אישורים ביטחוניים כל שהם. אז גם שם אין עובדים. ולכן, חברי חבר הכנסת רביבו, יושב ראש הוועדה, חברתי מטי הרכבי ואנוכי ביקשנו את הדיון הזה ואני מודה ליושב ראש הוועדה על קיום הדיון, חבל לי שהשר הלך. אבל חד משמעית צריך לעשות פה פעולה.

היום הגיעו למצב שמשלמים לרתך 1,800 שקל ליום, 1,800 שקל ליום לרתך. זה מטורף. אז מה? גם שם נביא רק עובדים זרים? מה קרה למדינה הזאת? בתחילת שנות ה-90 הגיעו לפה הרבה מאוד עולים מברית המועצות אז הגיעו הרבה מאוד עובדים שיעבדו במקצועות האלו, אז הייתה פריחה, בגלל זה לא דיברו על זה. אבל היום, אותם עובדים כבר מזדקנים, יוצאים לפנסיה, הילדים שלהם הולכים רק להייטק ויש בור גדול מאוד במקצועות האלו.

עכשיו, המדינה לא יכולה רק להביא עובדים זרים, זה לא ייתכן. והדבר הכי מוזר בכל האירוע הזה, אדוני היושב ראש, שהמשכורות משכורות יפות מאוד לאותם אנשים שמגיעים למקצועות האלו. פחח היום במוסך, פחח מתחיל, מרוויח בין 12,000 ל-16,000 שקלים לחודש. רתך מגיע למעל 20,000 שקלים לחודש, רתך מתחיל. וגם שמה אין עובדים.

אז אני מאוד מקווה שנוכל להתחיל להזיז בנושא הזה כי באמת צריכים להתחיל ללמד את הנוער שלנו את המקצועות האלו. לא צריכים להתבייש, זה לא רק נוער בסיכון, אלה לא ילדים מסכנים, אלה לא ילדים שלא יכולים להצליח. יש משכורות יפות, אפשר להתפרנס בכבוד, אבל צריך פשוט לעשות משהו. לא נעשה כלום. לא, נעשה משהו, השר אמר, אבל לא מספיק. תודה רבה, אדוני.

תודה רבה. חברת הכנסת מטי צרפתי הרכבי.

תודה רבה, אדוני יושב הראש. אין לי הרבה מה להוסיף על דברי סימון. הסיבה שהצטרפתי למכתב הייתה באמת במסגרת סיור שקיימנו, הוועדה לעובדים זרים, בתעשייה ביטחונית. שבעצם כל העובדים הזרים ברחו מחד, מנגד, יש תחומים בתוך התעשייה הביטחונית שהם לא יכולים מטעמי ביטחון המדינה, הם לא יכולים לתת לעובדים זרים לעבוד שם ואין מספיק אנשים. ומכאן הגיעה הקריאה ומתוך ההבנה, מדינת ישראל היא אולי סטארטאפ ניישן והייטק, אבל בסוף, באמת בלי לואו-טק בתחומי החיים הכי חשובים לא נוכל להיבנות.

גם בצל המלחמה, אנחנו נחשפנו למשבר מאוד מאוד קשה של עובדים זרים וזה חידד לנו את החשיבות בעצמאות של עבודה עברית, עבודה ישראלית, לאו דווקא עברית, אבל עבודה ישראלית גם במקצועות הטכניים. גם אני גדלתי נראה לי באותו בית ספר. אני הייתי בבית ספר מקיף, מתוך עשר כיתות, היו שתי כיתות עיוניות ושמונה כיתות מקצועיות. אז אני לא אומרת שזה צריך להיות היחס, אבל בהחלט אנחנו צריכים את העובדים האלה.

ואני יודעת שמשרד העבודה עושה הכשרות, אבל אני חושבת שמה שחשוב זה שזה פה בוועדת חינוך כי חייבת להיות איזו שהיא אינטגרציה בין מערכות החינוך ומשרד החינוך לבין משרד העבודה על מנת באמת שנכשיר עובדים בעולמות התוכן השונים בצורה הרבה יותר מושכלת ויותר מתוכננת. אני חושבת שכן צריך לשקול ולחשוב על כך שבתי הספר התיכוניים יהיו גם עם מסלולים טכנולוגיים, טכנולוגיים בלואו-טק, כן? שהם יכולים להיות כולל בגרות או לא משנה מה, אבל לאפשר את זה גם בשיתוף פעולה, אבל לאפשר את זה גם בתיכונים.

אנחנו יודעים מתוך הסיורים שלנו בתעשיות ביטחוניות שיש מחסור בידיים עובדות. וכשהם נכנסנו לעבוד מסביב לשעון של 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע בשביל לייצר, אם זה חימוש ואם זה כיפת ברזל וכולי, הם פשוט נקלעו למשבר מאוד מאוד חמור. אז מכאן הגיעה הבקשה, לפחות שלי, להצטרף.

טוב. ברשותכם, חברי הכנסת, נשמע את הפריסה של משרד העבודה ואם יש שאלות כמובן באמצע - - -

משרד החינוך פה?

כן, גם משרד החינוך נמצא פה. משרד העבודה, בבקשה.

רשת אורט נמצאים פה? או - - -

רשת עתיד פה.

עתיד, טוב, תכף נשמע גם אתכם. משרד העבודה, בבקשה.

אז לפני שהוא שם את המצגת, קודם כול ננשום, ננגב את הדמעות ונייחל לימים טובים יותר. שמי אורית, אני ממונת נוער וחניכות במשרד העבודה מזה שמונה שנים. אני אפתח ואומר שאני מבקשת מכל חברים הוועדה להגיע לדיון הזה כשהם קצת שוכחים את מה שהם מכירים על בתי הספר המקצועיים. בתי הספר המקצועיים זה לא אורט וזה לא עתיד, בתי הספר המקצועיים זה מערך שלם שאני תכף אציג אותו, זה אחד, בפתיח לבוא נקיים.

ודבר שני, אני רוצה להגיד שאני שירתי בצה"ל 28 שנים וחייתי בתוך בועה. כשהשתחררתי והגעתי לתפקיד הזה, רק אז נחשפתי למערכת בתי הספר המקצועיים של משרד העבודה ואז תפסתי את הראש ואמרתי, איפה הבן שלי היה יכול להיות אם הייתי יודעת שיש בתי ספר מקצועיים. היום הוא השתחרר מהצבא, רק לא למד באקדמיה, הוא עוסק במקצוע ואם הייתי יודעת שיש בית ספר ממש לידי, אורט תעשייה אווירית, אורט תל נוף ועוד ועוד, אז כנראה שהייתי שולחת אותו ללמוד בבית הספר הזה, אבל פשוט לא מכירים.

(הצגת מצגת)

אז החינוך היוצר, שזה בעצם החינוך המקצועי המתחדש, החינוך הדואלי הומניסטי. קצת נתונים, אנחנו מדברים על 66 בתי ספר, אנחנו בעלייה. אמר מקודם כבוד השר שככל שרק יאפשרו לנו, אנחנו יכולים לפתוח גם 200 בתי ספר וגם 300 בתי ספר. אנחנו מדברים על כ-11,000 תלמידים.

אורית, זאת אומרת שאת אומרת שהביקוש קיים רק אין את המשאבים?

יש לי תיקייה במחשב אצלי של פניות להקמת בתי ספר מקצועיים מראשי רשויות, מחברי כנסת, מאנשי חינוך, מעמותות חינוך, התקציב לא קיים. ברגע שיהיה לנו תקציב שגם בסדרי גודל של מדינה, לא מדובר פה במשהו שהמדינה לא יכולה לעבוד בו, אנחנו נפתח עוד ועוד בתי ספר. אנחנו צפויים לפתוח שני בתי ספר חדשים לאוכלוסייה החרדית, לבנות חרדיות בתשפ"ה. וכמו שאמרתי, מבחינתנו, ככל - - -

זה לא המקצועות האלו אבל.

כל המקצועות.

למה, לא יכולה להיות גם רתכת?

זה גם המקצוע.

כשאת אומרת בעיה תקציבית, את יכולה להגדיר למה הכוונה? האם מדובר במבנים? האם מדובר בציוד? כי מבנים יש לכם. כל ההכשרות המקצועיות שנסגרו אחת אחרי השנייה אלה מבנים, שמה עשיתם עם זה?

אז קודם אני אגיד שמרכזי ההכשרה כבר לא שייכים למשרד העבודה והם - - -

שייכים למי?

נמכרו, נדל"ני.

פרטי? אז מכרתם.

לא, לא, אלה לא היו בתי הספר, זאת הייתה הכשרה מקצועית - - -

לא, אבל הכשרה מקצועית, תראי, הכוונה, מה שאמר חבר הכנסת דוידסון, זה כשיש חוסר, זה לא חייב להיות רק תלמידי תיכון. אני יודעת שבהכשרות מקצועיות, אני באה מתחום החינוך אגב, הכשרות מקצועיות הם גם אנשים שרצו לעשות הסבה מקצועית. אולי הם היו רתכים והם פתאום רוצים להיות חשמלאים. הסבות מקצועיות ברמה הזו, עשו אותן בהכשרה מקצועית וזה היה תחת משרד העבודה. אז זה היה תחת המשרד שלכם, איפה זה נעלם?

א', זה דיון אחר, אני אתייחס אליו גם בסוף. אני מייצגת את בתי הספר המקצועיים לנוער. שדרך אגב, אני חושבת שבחינוך ובטח כל מי שמכיר פה ובעולמות החינוך, הפעולות הנכונות יותר זה להסתכל רחוק. לקחת עכשיו איש אקדמיה או כל מי שרוצה לעשות הסבה זה פלסטר לחולה סופני, זה לא הפתרון.

אין בתי ספר שהם בתוך מסגרות בתי ספר ממלכתיים, תיכוניים? אנחנו מדברים רק על בתי ספר מקצועיים גרידא, אני לא יודעת איפה פה הממשק עם משרד החינוך ובגרויות והאם יש גם איזה שהוא שילוב כמו שהיה פעם. הרי אנחנו, שוב, מהאסכולה של הזה.

לא, לא, אז אמרנו בפתיח ששכחנו את האסכולה. אז א', יש שילוב. אני אענה ואני אחזור למצגת.

כן, זהו, חשוב שנייה להבין את הנתונים.

כן, אז אני אחזור שנייה לנתונים ואני מבטיחה לענות גם על כל השאלות. אז כמו שאמרתי, אנחנו מדברים על כ-11,000 תלמידים ותלמידות. פחות רואים בשקף - - -

בכל המחזורים? כשאת מדברת על התלמידים את מדברת בכל המחזורים מכיתה ט'?

נקודת זמן, מט' עד י"ב.

אוקיי, זה לא הרבה.

לא הרבה. מרבית התלמידים מגיעים אלינו בכיתה י"א. אחרי שהם - - -

העיפו אותם מבתי ספר אחרים?

לא בטוח שהעיפו אותם, תכף אני אדבר. זה מה שרציתי להגיד, שבואו נשכח. היום התלמידים מגיעים אלינו לא כי העיפו אותם, התלמידים היום מגיעים אלינו כי הם בוחרים ללמוד מקצוע. הוזכר כאן השכר של עובד CNC, אני מעדיפה לקרוא לזה עובד CNC ולא רתך, הוזכר כאן השכר. תלמידים, או שהם בוחרים, הם בוחרים, לא רוצים להיות רופאים ולא רוצים להיות משפטנים וגם לא רוצים לסיים את הפקולטה למדעי המדינה, רוצים לעבוד במקצוע, זה מאוד פשוט.

אני יכול לספר לך שאני למדתי - - -

חברים, ששון.

רק שנייה אומר לה משהו.

בואו ניתן לה להתקדם עם המצגת. אם יש שאלות, תרשמו אותן, אנחנו לא הולכים לשום מקום, ברשותך. בבקשה, אורית.

אז קצת על המודלים שאנחנו מקיימים היום בבתי הספר שלנו. 66 בתי ספר, 66 מודלים, אני רק אספר על ארבעה מתוכם. כל בית ספר שונה, אני מזמינה את כל המשתתפים פה להגיע אלינו לביקורים. אתמול הייתי בערערה בבית ספר מקצועי לאוכלוסייה הערבית. מרגש, באמת באמת מרגש. יש שמה גם מגמות חשמל וגם מגמות רכב, אוטוטרוניקה, וגם עכשיו אנחנו מדברים על פתיחת מגמה לבנות. אנחנו נותנים להם לבחור, אנחנו נותנים לאוכלוסייה שרוצה להגיע לבחור מקצוע.

מאיזה כיתה זה?

מט' עד י"ב.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

כמה בתי ספר מקצועיים יש בחברה הערבית?אווק

דקה מגיעה לזה.

26.

נכון, זה כבר בשקף ההוא. אז 31 בתי ספר. מת

מתוך 66, זה לא מעט.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

זה לא מעט, יותר מ-50% מהילדים ערבים.

50% תלמידים.

50% מהחברה הערבית.

אבל ביקשתי שתשכחו את כל מה שידעתם. גם התלמידים שמגיעים אלינו לבתי הספר - - -, לא מקשיבים.

בבקשה, אורית, בבקשה.

אני רוצה שהיא תשמע מה שאני אומרת.

כן, אבל זה לא יעזור, ח"כים לא קשובים בדרך כלל. סתם, אני צוחק.

אימאן, תקשיבי מה היא אומרת.

גם התלמידים והתלמידות, אני אתמול דיברתי עם התלמידים בערערה. הם בחרו להגיע לשם, הם רוצים לנהל את המוסך של אבא שלהם, הלוואי ולאבא שלי היה מוסך, אבא שלי קנה ספרי תורה כשהוא הגיע לראשון. באמת, הם באים כי הם רוצים. אז להגיד ש-50% מהחברה הערבית, עוד פעם נדבר על הסללה ועל, די, די, בואו נשכח מזה. באמת, זה כבר לא שייך.

לא, הסללה הייתה בעבר, היום זה משה אחר לחלוטין.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

סליחה, אי אפשר לשכוח את זה. אנחנו רוצים גם את הפתרון הזה שאנשים באמת מגיעים עם יכולות ומתוך בחירה, אבל גם רוצים לעניין את אותם תלמידים שאין להם יכולת אחרת חוץ מללכת למקצוע.

אבל זה מה שהיא אומרת.

בדיוק.

אימאן, זה מה שהיא אומרת. היא אומרת שכחו מהסללה, הסללה הייתה, נכון, כשאנחנו היינו צעירים. אני, הסלילו אותי, אני אומרת לך. אני הסלילו אותי לפקידות, עד היום אני מקלידה עיוורת.

אני חוזרת למודלים כי אחרת אנחנו באמת לא נסיים. אז יש לנו והוזכר כאן, יש פה את התאחדות התעשיינים, אחד המודלים היותר מוצלחים שלנו, שלצערי הוא לא מספיק, זה המודל של צמוד מפעל. גם זה יש לי במיילים, חברות תעשייה ישראלית שרוצים להקים בית ספר - - -

בתוך המפעל.

ליד, בתוך, ביחד.

כמה כאלה יש היום?

יש לנו היום עשרה בתי ספר במודלים של צמוד מפעל. היותר מוכרים מהם זה בית ספר אורמת ש-50% מהעובדים שלו היום הם בוגרי בית הספר. של הזוג בוניצקי שהקימו אותו עוד לפני עשרות בשנים. יש לנו בתי ספר שהם צמודים של בסיסי צה"ל כמו אורט תל נוף ש-90% מבוגריו הם משרתים בקבע בטייסות היום, נלחמים היום בגזרות השונות. יש לנו בתי ספר פנימייתיים חרדיים. באמת-באמת מי שלא היה בבית ספר כזה לא יודע מה זה - - -

את מציינת את בתי הספר, כולם מקצועות שלומדים - - -

מגוון. בכל בית ספר יש לנו בין שלוש לארבע מגמות ואני אגיד לך יותר מזה, אנחנו בשנים האחרונות - - -

למשל שני בתי הספר שפותחים עכשיו, החדשים, מה לומדים שם? אילו מקצועות?

הבנות? בתי הספר של הבנות. הבנות מבקשות, ההצעה שהוגשה, אחת, ילמדו את כל מקצועות המדיה, כל מה שקשור לדברור במדיה של בנות חרדיות, בהתאמה לבנות החרדיות. ובבית הספר השני אנחנו מדברים על מלאכות. אני לא ארחיב על זה עכשיו, כל מה שקשור למייקרים.

מה זה? תופרת ודברים כאלה?

לא, לא, לא.

לא, אין, לא קיים.

שילוב של CNC, שילוב של נגרות.

נגרות? נשים?

כן.

כן, מה, למה לא?

לא הבנתי מה מפליא אותך.

מעצבות המטבחים הכי טובות בארץ היום הן נשים. אני עכשיו מתעסקת בלעשות מטבח, אז אני רואה.

נכון.

תגידי, מה זה בתי ספר שצמודים למפעלים? אני אספר לך עליי, אני הייתי לומד בבית ספר עתיד במעלות, הייתי לומד שבוע, עובד שבוע. היו שולחים אותי למפעל לעבוד והייתי מרוויח כסף, בתור ילד הייתי מרוויח אחלה כסף בשבוע שבוע הזה. אז הילדים מרוויחים כסף? עובדים?

אז אני אסביר. בתי הספר שלנו פועלים בהתאם לחוק החניכות, 1953, אנחנו מדברים על 200 שעות התנסות שעושים התלמידים בכיתות י"א וי"ב. הם יוצאים לעבוד, אנחנו בעבר, עוד פעם, שכחנו, אז בעבר הם היו יוצאים יום בשבוע או יומיים בשבוע, עכשיו אנחנו מדברים על שעות. זה יכול להיות בשעות הקיץ, יוני, יולי, אוגוסט, כמו בגרמניה, דרך אגב, בבאלק אחד שהם יוצאים לעבוד.

זה יכול להיות במודל של פעם בשבוע, זה יכול להיות במודל של התנסות בתוך, התלמידים שלנו בכפר זיתים, לדוגמה, בגלל ההתאמה התרבותית מקבלים לתוך בית הספר, יש להם שמה נגרות, מי שרוצה מטבח, מומלץ, מקבלים לתוך בית הספר מטבריה והאזור הזמנות, מקימים מטבחים. יש לנו הרבה מאוד מודלים וכן, לשאלתך, התלמידים עובדים, מקבלים כסף.

ממי מקבלים?

מהמעסיק.

מהמעסיק.

נכון, הם לא מקבלים מספיק ופעם שיהיה לנו זמן להתעסק גם בזה בוועדת העבודה, אז צריך.

לא, זה בסדר גמור, מה? מינימום, משכורת מינימום. וואלה, שמע, אחלה. אני עבדתי שבוע, למדתי שבוע בזה, הייתה אחלה משכורת והיה נחמד. עכשיו, זה גם פתרון טוב למחסור בכוח אדם. כי אתה יודע, אתה בוועדה של העובדים, שבאים כל התעשיינים, יכול להיות שצריך לעודד את המודל הזה ובאמת זה יכול לתת לנו פתרון.

אני מבין את המודל, רק יש משהו שלא מסתדר לי.

בבקשה.

זה צף, בגלל באמת התפיסה שיש לנו מהעבר. יש תחושה שמי שהולך היום לבית ספר טכנולוגי מקצועי – סוג ב'.

ממש לא.

שנייה, אני אומר, זה צף. הנה, זה צף גם בוועדה וזה צף על ידי חברי הכנסת.

צף מהעבר, אבל זהו.

ולכן אני אומר, האם ניסיתם לעשות איזו שהיא חשיבה מחדש.

זה כאילו הכנתי שקף לכל שאלה.

מעולה. אני רק אומר, האם באמת לקחתם בחשבון שאולי בתוך תיכונים רגילים שמכוונים אותם לאקדמיה ובאמת לחמש יחידות מתמטיקה ואנגלית, שיהיה בתוך אותו בית ספר כיתה שהיא כיתה טכנולוגית. ואז אותו תלמיד, הוא מרגיש שהוא שייך לבית הספר הרגיל, רק יש לו מגמה מסוימת שאין למישהו אחר. זאת אומרת, הכותרת הזאת - - -

אני חוששת שדווקא כזה דבר עלול לעשות - - -

אני לא יודע, אני לא יודע, אני שם את זה על השולחן ואני אומר, האם חשבו על האפשרות הזאת?

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

עוד שאלה, בבקשה, באותו הקשר. אמרת שיש לנו 26 בתי ספר בחברה הערבית שהם בתי ספר מקצועיים. אני רוצה לשאול על מקצועות כאילו, לא של העתיד, של ההווה כבר, כמו CNC. מה-26, בכמה נמצאות המגמות של CNC ומקצועות שהם באמת נחשבים ליוקרתיים ומה מספר התלמידים שנמצאים שם?

אייל, אתה יודע להגיד את הנתון המלא, את הנתון המדויק?

אתה יודע, אדוני היושב ראש, CNC נשמע משהו ככה מפוצץ, אתם יכולים להשיג אינסטלטור מעכשיו לעכשיו?

או חשמלאי כשהמזגן - - -

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

תשמעי, זה צורך וזה צורך וכשאנחנו מדברים על בתי ספר ברמה, זה זה.

כל עבודה מכבדת את בעליה.

ברור, ההפך. האמן לי, הם נוסעים עם רכב הרבה יותר מפואר - - -.

אני יכולה להעביר לך את הנתונים המדויקים. אני כן יכולה להגיד שיש CNC, יש חשמל, יש אוטוטרוניקה, יש את כל המגמות בכל בתי הספר.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אוקיי, אז עדיף שנראה נתונים, באמת.

בסדר, אני אעביר.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

ואיך מבחינת חלוקה אזורית.

אני אעביר. ליושב ראש הוועדה, אנחנו יצאנו לרפורמה, אני לא כל כך אוהבת את המילה רפורמה, אבל אם אני אגיד תוכנית אז זה יגמד את - - -

חברים, נסו להיות קשובים.

שיתוף הג'וינט וארגון חותם, שניר פה נמצא איתי, שהוא מנהל את התוכנית מטעם ארגון חותם. יצאנו לרפורמה שנקראת מחינוך מקצועי לחינוך יוצר שבמסגרתה אנחנו עושים הרבה מאוד פעולות, אבל אני אנסה ככה לדבר על הפעולות המרכזיות. אחת, אנחנו פותחים את כל המגמות, פתחנו את כל המגמות. אפרופו חשמלאי ואפרופו CNC, השאיפה שלנו שהוא לא יצא רק עם תעודה של CNC, שיצא גם וגם וגם וגם ואם הוא רוצה, ועכשיו אני אפתח ואסגור את זה, הוא גם יכול לצאת עם בגרות כי חתמנו על מסמך הבנות עם משרד החינוך לפני שנה, תלמידים שלנו כבר מקבלים ציוני מגן.

את יכולה להדגיש מה ההבדל בין חינוך מקצועי לחינוך יוצר? לא הבנתי את ההקבלה הזאת.

זה השם החדש, זה חלק מעבודת המיתוג, תכף אני אגיד אבל במהות. אז התחלתי לומר, היום התלמיד בחינוך המקצועי יכול גם לגשת לבגרות, יש לנו גם מסלולי בגרות. סוף כל סוף נעשה צדק חברתי אחרי המון שנים, הם מקבלים ציוני מגן כמו כל תלמיד ותלמידה אחרים במשרד החינוך.

מה השם של בית הספר? איך אתם קוראים לבית הספר?

חוץ מזה שאין להם התאמות, הנגשות וכולי.

הכול יש להם.

אין. סל אישי לא מקבלים אצלכם.

אז אני אחדש.

בהתחשב בעובדה שהתלמידים פונים אלינו ואומרים לנו חדש משמעית שאין. צופית גולן, סגנית יו"ר הנהגת הורים ארצית. אני ראש צוות חינוך מיוחד, אני יכולה להגיד לך שתלמידים שנרשמו עכשיו, אמרו להם, אתם באים אלינו בלי סל אישי. כשמדברים על הנגשה - - -

אוקיי, הנקודה הובהרה, צופית, והיא תענה על זה.

אז אני אענה. אז לפני שבועיים - - -

לא, לא, תמשיכי ברצף, תעני לה עוד מעט.

ברצף? תזכירי לי אבל, אם אני שכחתי.

לא לדאוג.

אז אנחנו מדברים על למידה מבוססת מיומנויות. זה לא נכנסים לכיתה או נכנסים לסדנה, לומדים את המקצוע, הולכים לעבוד, חוזרים – ממש לא, אנחנו מדברים על התלמיד במרכז. נכון חשובה התעשייה, צריך ידיים עובדות. אוי, אילו מילים, אלה מילים שאני ממש ממש לא אוהבת אותן, אבל אני אשתמש בהן כי זו השפה. אבל אנחנו מסתכלים קודם כול על התלמיד, להפוך אותו לאזרח משמעותי לעצמו ולחברה. ככה אנחנו מסתכלים, ככה אנחנו בונים את תוכנית הלימודים וככה אנחנו מוציאים את הבוגר שלנו. אני עוד פעם אומרת, מוזמנים.

כולם אצלנו לומדים לימודי ליבה. נראה לי שהפתרון לכל הבעיות שיש עכשיו הוא אצלנו. תתפלאו, אפשר ללמוד לימודי ליבה, לימודי קודש מלאים. תלמידים שלנו בחברה החרדית קמים ב-4:00, הולכים לישון אולי ב-00:00.

מה מערכת היחסים שלכם עם משרד החינוך?

מצוינת.

זה לא היה בעבר.

נכון, נכון, בגלל זה אני ביקשתי שתשכחו. אמרתי, מערכת היחסים מצוינת. אנחנו חתמנו על מסמך ההבנות, הדדי דרך אגב, גם אנחנו מאפשרים היום למשרד החינוך, לתלמידים שלומדים במגמת חשמל לקבל תעודת מקצוע.

זה בגלל שיש שר מצוין, דרך אגב.

שרים, שרים.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

האמת כששומעים אותך, בא לנו ללכת ללמוד שם.

אמרתי לך.

אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת):

אבל אני רוצה לראות את המציאות, באמת.

אז בואי, אנחנו מזמינים.

אגב, אני אגיד לכם. חברים, בואו, יש לי אח שנמצא שם במסגרת הזאת. כן, בבקשה, אורית.

אז התחלתי להגיד שהפתרון נמצא אצלנו גם לבעיות של החברה החרדית כי התלמידים אצלנו גם לומדים ליבה, גם לומדים קודש, גם לומדים מקצוע ורחמנא ליצלן גם מתגייסים לצבא, יש לנו לא מעט חללים מהמלחמה האחרונה. מודל מדהים, באמת-באמת מודל מדהים. מתפרנסים בכבוד.

נראה לי שהשתכנעתי.

לא, לא, אני רוצה לסיים.

ברור, אבל אני מתעניינת באתגרים.

יש אתגרים, וואי וואי, כמה אתגרים. בואו נעשה עוד שקף כדי שאני באמת אגיע לאתגרים וגם אני חייבת לענות על החינוך המיוחד כי וואו, זה הישג שמבחינתי הוא מדהים.

מה השם של בית הספר רק בכל מקום? זה אותו שם?

תלוי מי העמותה.

אלה רשתות, אלה עמותות?

איך מופעל. דילגתי על הקובייה הזו. בתי הספר, אנחנו מוציאים קול קורא, מה שקורים לו בעגה הרגילה מכרז. מי שמתמודד אלה רשתות חינוך, הנה, נמצאת פה נציגת רשת עתיד. אלה עתיד, עמל, אורט, סכנין שמפעילה אצלנו הרבה מאוד בתי ספר. עמותות, יכולות להיות גם עמותות שעומדות כמובן בתנאי הסף.

מי מפקח? אתם מפקחים על זה?

הפיקוח הוא פיקוח של משרד העבודה, האגף להכשרה מקצועית. יש לנו מפקחים גם מקצועיים וגם מפקחים פדגוגיים. במקום שיש בגרויות, אנחנו מכשירים את צוותי ההוראה שלנו יחד עם עובדי ההוראה של משרד החינוך, לומדים את אותה הכשרה כדי להגיש את התלמידים לבגרויות.

בואו נדבר על האתגרים כי נשאלתי, אבל דקה אני עונה על החינוך המיוחד. אז נכון, הייתה בעיה עם התלמידים של החינוך המיוחד ועם הסלים האישיים. לפני שבועיים סיכמנו עם האוצר סל תקציבי בלתי מוגבל לתלמידי החינוך המיוחד. כל תלמיד שנקלט אצלנו ויש לו סל אישי, יקבל את מלוא השעות שמגיעות לו בהתאם להחלטת ועדת ההשמה, את מלוא השעות, זה כתוב - - -

מה זה אומר בתכל'ס? הוא יקבל פילוח? הוא יקבל טיפולים? הוא יקבל ליווי? הוא יקבל כל מה שהוא אמור לקבל בבית ספר רגיל?

הכול. והוא לא מקבל בבית ספר רגיל כי שמה יש מגבלה תקציבית.

אחת הסיבות שהם מגיעים אליכם היא מכיוון שלפנימיות לא מקבלים אותם כי הפנימיות טוענות שהן לא מסוגלות לתפקד עם זה, בבתי הספר הרגילים אנחנו כבר יודעים שקשה מאוד להשתלב. וכן, הם מגיעים אליכם, אבל אז נאמר להם מפורשות, כולל תלמיד שנכנס - - -

היה, היה.

עכשיו, מלפני שבוע, מלפני שבוע. ילד שאני מכירה אישית, משולב, על הספקטרום.

באורט דן גורמה?

לא, במה שנמצא בדרום, ליד קריית מלאכי.

אורט צור ברק.

לא זוכרת. חד משמעית אמרו לאימא שלו אנחנו נשמח לקבל אותך, אבל אין סל אישי, אין כלום, תשכח מזה.

טעות. מי שאמר, אין דבר כזה. אז טעות.

את יודעת מה? לא טעות. כי ההחלטה התקבלה לפני שבועיים, דברים לוקח להם - - -

אז א', כדאי לפרסם אותה בצורה מאוד מאוד ברורה. לא, גם עכשיו זה השלב של שמחליטים על מסגרת.

כתבתי.

והרבה מאוד מהילדים האלה זקוקים למסגרת שלכם כי כן, לא בהכרח כולם מצליחים להשתלב במסגרת הרגילה, לצערי הרב. כי אם היא הייתה משלבת כמו שצריך, אז לילד הייתה את האפשרות לבחור ולא היה מרגיש שהוא נאלץ לבחור.

אז א', אני אשמח לדעת אחר כך את השם וזה ואני אטפל בזה גם.

והנגשות בפועל?

הכול, הכול, הכול.

גם הנגשה פרטנית של מבנה, של חדרים של אקוסטיקה? גם הנגשה להורה? גם הנגשת בחינות?

כל מה שצריך.

תראי, קשה לי להאמין, בואי נהיה ריאליים, שאם קיבלו את האישור לפני שבועיים, שכל בתי הספר יוכלו להיות מונגשים.

לא, לא צריך, גם תהליך ההנגשה הוא תהליך שלוקח זמן. אבל עם זה שהוא לוקח זמן, עד היום הוא לא היה אפשרי. אני היום כאימא בכיסא גלגלים יכולה לבקש תהליך, השאלה אם זה בכלל קיים.

אבל היא טוענת שכן, היא טוענת שהתחילו עכשיו איזה שהוא - - -

דברים קטנים כמו אקוסטיקה לתלמיד שהוא אינו שומע, יש פה נציגת רשת, רשתות יודעות לעשות את זה.

זה אמור להיות מאוד מהיר, זו לא הנגשה קשה.

נכון.

הנגשה לכיסא גלגלים היא יותר מורכבת.

נכון, אז אנחנו, אין לנו מגבלת תקציב, התהליך, אנחנו נבנה, כמו שאנחנו יודעים לעשות, תוכנית עבודה רב שנתית מסודרת.

אתם מתחברים בעצם לטפסים של משרד החינוך? כי יש הרי טפסים לוויתור סודיות ולעשות את כל התהליך של ההנגשה. אז צריך להביא אותו להורים. כי כשאני שייכת לרשות, אני הולכת לרשות שלי, אני מגישה את הטפסים ובהתאם לזה עושים הנגשה. הרי אליכם מגיעים לא בהכרח מתוך הרשות. השאלה איך עושים את החיבורים האלה.

נכון, אנחנו על אזוריים. אז אנחנו נוציא נוהל מסודר, איך עושים את כל הדברים. המגבלה התקציבית הוסרה שזה היה קודם כול היעד המרכזי וזה לא פשוט, אני לא רוצה לספר לכם על המספרים, אבל אתם בטח - - -

אורית, אתם בקשר רציף עם הנציבות בנושאים האלה?

האמת שהנציבות פחות עזרה לנו או פחות שיתפנו אותה, אבל האוצר שיתף פעולה ועשינו עבודת - - -

לא, אני מדבר לגבי הביצוע.

לגבי הביצוע, אנחנו עושים את זה דרך הרשתות. יש לנו רשתות מפעילות וזה יהיה מתפקידן של הרשתות להנגיש.

חשוב שהנציבות יהיו מעורבים בזה כי הם עובדים בזה כבר.

אז רק אני אגיד, תראו, גם בנגישות פרטנית, בסוף מי שמנגיש זה הבעלות.

נכון.

זהו, אז בדבר הזה אני אגיד גם כנציבות, צריך להנגיש, אין פה שאלה.

אבל אנחנו צריכים להתחבר בלי קשר.

אז אני חושב שצריך. כן העלו פה, וזו סוגיה שאני אדייק יותר, למרות שזה לא פרופר נציבות כי זה גם משרד החינוך. אבל לתהליכים של סל אישי, של פילוח, של טיפולים שעלו פה, דרך המת"י, לא דרך המת"י, אני לא יודע כמה, צריך לשים על השולחן כמה יש, את כל הגורמים ואם יש ממשקים בדברים האלה אז גם חוץ מהנושא התקציבי צריך להסדיר את זה או לראות איך עושים.

אנחנו שם, לגמרי.

אתה יודע, אדוני היושב ראש, הרושם שלי, א', מדובר ב-66 בתי ספר, שזה מספר מאוד קטן ואני חושבת שהפוטנציאל הוא גדול מאוד. מרגע שסגרו את בתי הספר המקיפים ממקצועות כאלה ואני למדתי בכזה, נוצר מצב של ואקום, שחסר מאוד. עכשיו, שים לב מה קרה למשרד החינוך לדורותיו, לא בתקופה האחרונה. הריצה אחרי תעודת הבגרות גרמה להם לסגור את בתי הספר המקצועיים. כי הם מצאו איזו שהיא הנחה שאי אפשר לשלב את שני הדברים ביחד כשפה נאמר לנו שכן אפשר לבצע את הדברים ביחד.

דבר שני, למה נשאלתי לגבי הקשר ביניכם לבין משרד החינוך? יש מסגרות חינוכיות שנועדו לילדים בקשיים. בוא, יש ילד שיכול לעלות ארבע מדרגות, יש ילד שיכול לעלות 20 מדרגות, לא כולם אותו דבר. כל ילד יכול, אבל גם לא תמיד כל ילד רוצה והוא מעדיף לעשות משהו שקשור יותר ליצירה. ואדוני היושב ראש, יש בתי ספר, תפנית, המכילים, יש המון מסגרות חינוכיות שחושבות על ההווה, אפרופו ועד ההורים. הן חושבות על ההווה, אבל הן לא חושבות על העתיד. הן לא חושבות מה קורה כשהילד מסיים נניח כיתה י"ב.

בגרות זה לא תכלית הכול.

יפה. בבית ספר מכיל או בבית ספר תפנית, מה הוא הולך לעשות בחיים האזרחיים שלו, אוקיי? יכול להיות שהוא יכול להתקבל לאוניברסיטה עם מאמץ כזה, או למכללה, ויכול להיות שהוא ישב פשוט בבית ולא יעשה כלום. לעומת זאת, אם היינו לוקחים את בתי הספר האלה ונותנים להם את האפשרות גם לרכוש באותה הזדמנות מקצוע שיכשיר אותם לעתיד.

אספר לך אגב סיפור אישי. שני הבנים שלי למדו בישיבה תיכונית, ואמרו להם, תקשיבו, תעשו רק ארבע יחידות במתמטיקה. ואני ידעתי שהבן שלי מתכוון ללמוד הנדסה, עם ארבע יחידות במתמטיקה הוא לא ילמד הנדסה. שאלתי את הר"מ שלו, מה לדעתך צריך להיות כדי לשנות? הוא אמר לא, אמרתי לו תקשיב, תקשיב, אני מתחילה לתפוס את זה שהחשיבה שלך תהיה שכולם נניח ילכו לישיבות הסדר או מסלול כזה ויהיו אפילו רבנים, אחלה. רבנים, שוחטים, אבל כמה מתוך ה-35 יוכלו להיות רבנים? אולי אחד או שניים, מה יעשו השאר? תן להן את הכלים להתקדם במערכות האקדמיות בעתיד ולצבור מקצוע.

אותו דבר אני אומרת את זה גם לגבי הילדים שהולכים להיות במקצועות כמו אינסטלציה או נגרות או מקצועות כאלה שהיום נעלמים, נעלמים, הם פשוט נעלמים מהציבור. אם ברגע שמשרד החינוך מחליט על הקמת בתי ספר מכילים, בתי ספר של תפנית וכאלה וכולי וכולי, זה המקום שלכם לבוא אליהם ולומר, בואו נשלב כוחות ביחד. אנחנו נביא את הפן המקצועי ונכשיר את מי שרוצה, את מי שרוצה. נכשיר אותו להיות נגר, או להיות CNC, או להיות אינסטלטור, לא משנה מה. אבל יש המון אפשרויות שלצערי הרב, צריך לפתוח את הראש.

שני המשרדים הללו, ואני לא אומרת את זה סתם, בוועדות חינוך לשעבר, אני לא יודעת, אולי משה היה איתנו, דיברנו על הנושא הזה בלי הרף, על השילוב בין משרד החינוך למשרד העבודה. את יכולה להגיד שאתם עובדים יפה, אני אומרת לך, אתם לא עובדים מספיק טוב. אני לא אומרת את זה כביקורת, אלא כביקורת בונה.

התקדמנו אבל, את זוכרת מה הלך פה בוועדות.

יפה, יפה, נכון. אני אומרת, צריך עכשיו לעבור לשלב, וזו גם עבודה של ועד ההורים. אי אפשר - - -

ועד ההורים פה, כל הזמן פה.

אני מבקשת לדבר מטעם הרשתות.

וכמובן הרשתות, בוודאי.

תודה רבה. אני מבקש רגע על האתגרים והצרכים, כן.

אני שנייה רק רוצה לענות. אחת, יש לנו פרויקט מדהים, אני אומרת את זה גם לוועד ההורים וגם לך, שנקרא שילוב תלמידי חינוך מיוחד אצלנו בבתי הספר, יש לנו את זה כבר ב-12 בתי ספר. מי שיזם את הרעיון הזה זאת עמותת גיבורים קטנים למי שמכיר. שמגיעים אלינו תלמידים פעם בשבוע, תלמידים מאותן מסגרות של החינוך המיוחד, מגיעים אלינו לבתי הספר, עשינו גם הכשרה לצוותים שלנו, לומדים מקצוע. גם מקצועות הגנן מעשי, אפרופו מה קורה להם בגיל 21, יוצאים עם תעודה של גנן מעשי, תעודה של קונדיטור, תעודה של קולינריה, תעודה של לוגיסטיקה, מי שרוצה לעבוד כאחראי ניהול מלאי וכולי וכולי.

תלמידי החינוך המיוחד, על הרצף, תלמידים מאוד מאוד מאוד מורכבים. עוד פעם אני מזמינה, מי שרוצה להתרגש, לבוא לטקס סיום. אז כבר יש את השילובים האלה, בתי הספר של החינוך המיוחד הם בתי ספר בפיקוח משרד החינוך. הם מגיעים אלינו, לומדים אצלנו, מתוקצבים על ידינו והתלמידים מקבלים תעודה, אז הפרויקטים האלה כבר קורים.

ואני רוצה רק לענות לך, היושב ראש. אני גם אומרת את זה כבר שבע שנים שאני בתפקיד. ביום שיאחדו את חוק הפיקוח שעל פיו פועל משרד החינוך ואת חוק החניכות שעל פיו פועל משרד העבודה – מבחינתנו, ואני לא אומרת את זה רק כאורית, וגם לא הייתי אומרת את זה בעבר כי היו אנשים אחרים במשרד שחשבו אחרת ואני צבאית אז למדתי להיות - - -, אין לנו בעיה באיזה משרד, שיהיה במשרד המורשת. באמת, באמת מה שחשוב לנו זה לשמור על החינוך המקצועי המתחדש כי הוא באמת-באמת מתחדש, שתלמידים יצאו לעבודה, יוכלו לצאת לעבודה ואת זה מאפשר חוק החניכות, שהבגרות לא תהיה קודש הקודשים של כולם אלא תהיה קודש הקודשים למי שבוחר בה, שיהיה להם בהצלחה.

כבוד היושב ראש, יש איפה שהוא נעלם. הנעלם, משהו חסר לי כאן. ברגע שאני מסיים כיתה י"ב, מה קורה איתי? קטי נגעה בזה.

אני ברשותך רוצה, אורית, אני רוצה להתייחס לזה.

לא סיימתי את השאלה אבל.

סליחה.

תודה. אז ברגע שמסיימים כיתה י"ב. עכשיו, יש עוד סוגיה שלא נוגעים בה ואני חושב, אני הגעתי מהשלטון המקומי, סגן ראש עיריית בת ים וכשהיינו מוציאים מכרז לכוח אדם, תנאי סף לתפקיד בכיר כזה או אחר, מינימום תואר. איך אם יוצרים איזה שהוא איזון - - -

זה אחד האתגרים הכי דרמטיים שלנו.

יפה, כי בסופו של דבר, אם אנחנו רוצים לגרום לתלמידים לרכוש מקצוע מקביל לתואר, אנחנו צריכים גם לשנות אולי את תנאי הסף בשירות הציבורי וברשויות המקומיות. אחרת, אנחנו לא נגרום לאף אחד דרייב לחפש מקצועות אחרים.

המקדים לזה זו תעודה שוות ערך.

בדיוק.

אנחנו רוצים, עובדים בזה, ואני אשמח שכל מי שרוצה להצטרף לעבודה שלנו - - -

זה הגרעין של הדבר. ברגע שיהיה ברשויות המקומיות ובשלטון המקומי יכולת לאותו אינסטלטור או רתך, שאתה יודע, היום אנחנו עובדים עם מכרזים חיצוניים כי אי אפשר להתקבל ואם אתה מתקבל, אז זו משכורת מאוד נמוכה.

אני מבקשת להתייחס כי זו הערה מאוד חשובה.

תכף, תכף. תרשמי את התשובה, תכף אני אתן לך להתייחס. חבר הכנסת יוסף עטאונה, בבקשה.

תודה רבה, כבוד היושב ראש. אני חושב שהדיון הוא כל כך חשוב, כל כך מהותי שאני חושב שאנחנו מחטיאים את הדיון במהות הדיון עצמו. הדיון לא צריך להתרכז ביש מחסור בפועלים בתחום מסוים שאנחנו צריכים לספק. אני אקדים ואומר שאני חסיד גדול של החינוך המקצועי טכנולוגי כחלק מהותי במערכת חינוך כל שהיא. אי אפשר לפתח מערכת חינוך בלי לתת מענה לצד המקצועי טכנולוגי כי לא כל התלמידים אותו דבר ולא כולם יכולים להגיע לאותה רמה.

ואם התכלית של מערכת החינוך בכלל היא להכין את הדורות הבאים גם לתעסוקה ולשוק העבודה וגם לאקדמיה ובכלל לעתיד, הדיון צריך להיות שהמצב שבתי ספר מקצועיים נמצאים במשרד העבודה ולא כחלק ממערכת החינוך, ואני מדבר על העבר, זה דבר שנתן רק סטיגמה, שילדים מסוימים שנפלטו או לא מתמודדים עם מערכת החינוך הרגילה, שהם הלכו לכיוון הזה, זה נתן מכשול אדיר.

ולכן כשמדברים על זה שכמעט 50% מבתי הספר המקצועיים הם בחברה הערבית, 50% מבתי הספר שלכם, אני חושב שבכלל למשרד החינוך זה לא צריך להיות הפרמטר. ולכן, אפשר גם ללכת למקומות בעולם שחינוך טכנולוגי, חינוך מקצועי הוא חלק מרכזי במערכת החינוך. אם ניקח את מערכת החינוך בפינלנד שהיא מהכי מתקדמות בעולם והכי מוצלחות, הנושא של חינוך מקצועי טכנולוגי הוא חלק מרכזי ביותר בתוכה. הדיון הזה, לצערי, במשרד החינוך לא קיים.

אני כאיש חינוך, לפחות בשנים האחרונות, העליתי את זה לגבי החברה הערבית, שהנושא של חינוך מקצועי טכנולוגי, צריך להכניס אותו כחלק מרכזי במערכת החינוך ולא משהו חריג ולא מה שהוא מפלט אחרון למי שהמערכת לא מתמודדת איתו. ולצערי הרב, עד היום משרד החינוך לא מקיים דיון רציני, מהותי על העניין, איך לפתח אותו כי הם לוקחים את אחוז הזכאים לבגרות או מי שיכול להמשיך לאקדמיה, כמה משתלבים מתוכם. ואם ניקח את גילאי 23-19 בחברה הערבית, הצעירים, שכמעט 37% מהם חסרי מעש בכלל, לא מקצוע ולא אקדמיה ולא כלום.

צריך לעשות מחשבה רצינית לגבי הדיון על מעמדם של בתי ספר מקצועיים טכנולוגיים בתוך מערכת החינוך. ולכן, כשבאים לפתוח, לא צריך להיות תלוי ברצון של תקציב או שר. אם זה חלק ממערכת החינוך הממלכתית, חלק מהתקציב שלה, מההתפתחות שלה צריך להיות בתוך משרד החינוך, בתוך התקציב, ולא איזה משהו חריג, איזה סל נפרד שרק חלק יגיעו אליו. הדיון הזה לא קיים, אני מציע שיהיה דיון המשך עם משרד החינוך, עם כל הגורמים הרלוונטיים לגבי המעמד של בתי ספר מקצועיים וטכנולוגיים במערכת החינוך הממלכתית בכלל.

תודה רבה. קינלי, בבקשה.

כן, אני אוחז בסוף דבריו של חבר הכנסת עטאונה כי אני מסכים איתם, אבל צריך להתחיל ולומר שאפו גדול למשרד העבודה והרווחה, בעצם לאגף שמנהל את בתי הספר.

רק העבודה.

העבודה, בלי הרווחה. כן, פעם זה גם היה בכלכלה, זה חלק מהעניין. אז אני חושב שמה שהמשרד פה עושה זו עבודה מאוד חשובה, קריטית לעתיד מערכת החינוך. והתלמידים שיוצאים משם, בדרך כלל, מהנסיון שלי בתור מנהל מנח"י, היו לנו מספר בתי ספר כאלה, אחד יותר טוב מהשני, יותר רלוונטי מהשני. תמיד הייתי יוצא מבית ספר כזה ואומר לעצמי, למה לא בכל בית ספר ילדים אוהבים את בית הספר, מעריכים את המערכת שהם נמצאים בה כמו כאן?

כשאנחנו מסתכלים כוועדת חינוך על האירוע הזה, זה אירוע מוזר עד מיותר. כי האגף הזה היה צריך להיות אגף או מנהל בתוך משרד החינוך. דרך אגב, לפני שמונה שנים התחיל תהליך כזה. לא מוצלח, אבל התחיל. תשע שנים כבר. כשהתחילו להוציא, הוציאו עשרה בתי ספר ראשונים והעבירו אותם ממשרד הכלכלה למשרד החינוך.

ואתה יודע מה קרה להם? כולם נסגרו.

אני יודע. האבסורד הוא ששר הכלכלה, נפתלי בנט דחף את הדבר הזה כשהוא היה שר כלכלה, אבל כשהוא נהיה שר החינוך, נפתלי בנט, הוא עצר את התהליך הזה.

כי התקציבים הועברו לחמש יחידות. חמש יחידות, חמש יחידות.

הרבה בעיות היו פה וביסוד עומדת הבעיה שבאה לידי ביטוי במכתב שלפנינו, חוסר הערכה של החברה הישראלית ושל המערכת הישראלית לחינוך הטכנולוגי בישראל, פה לב הבעיה. אני חושב שאם אנחנו שואפים לתיקון אנחנו צריכים להרים על נס את בתי הספר האלה. צריך לומר, יש להם גם מקבילים במשרד החינוך אז האבסורד הוא שלפעמים יושב הרשם, אמיתי, נגיד בירושלים, ומתלבט בין בית ספר של משרד העבודה לבית ספר של משרד החינוך והם נורא דומים, הם יושבים לפעמים באותה שכונה. רק זה מנוהל על ידי משרד העבודה וזה על ידי משרד החינוך וזה לא אמור להיות ככה.

בעיניי, משרד החינוך צריך להיות אחראי על החינוך של כל ילדי ישראל מלידה ועד 18, אולי גם אחרי כן במקרה של החינוך המיוחד ועוד מערכות והשכלה גבוהה. והדבר הזה צריך להיות אגף מפואר, גדול, מתוקצב היטב, גדל כל הזמן, עם יעדי צמיחה, עם יעדי הכפלה במערכת החינוך. עכשיו, לצערי הרב, מערכת החינוך, אנחנו יודעים, לא משתלטת גם על מה שיש לה אז לפחות בואו נשמור על הפנינה הזו. אבל באמת, באסטרטגיה היא צריכה לעבור ולהיות חלק ממערכת החינוך.

תודה רבה על דבריך. אני חייבת להתייחס.

על מה? אני לא מבין, לא. אני, יש לי פה כלל, מי שמתפרץ לא מדבר.

כן? לא שמתי לב, אבל בסדר, אני אכבד, אני אכבד. אבל לא שמתי לב.

כן, אני לא סתם יושב ראש. גברתי, רשת עתיד, בבקשה.

תודה רבה. שמי כוכי שלו, אני 35 שנה בחינוך בכל מנעד התפקידים, כש-27 שנים הייתי במשרד החינוך וחינכתי בכיתות מקצועיות בתוך בתי הספר המקיפים, בשמונה השנים האחרונות אני עובדת עם משרד העבודה. הייתי מנהלת בית ספר בבית ספר שהוא צמוד מפעל בפלמ"חים והיום אני מנהלת אשכול ברשת עתיד ואחראית על בתי ספר של משרד העבודה. ואני מסכימה איתך מאוד, זו פנינה, אלה בתי ספר שהם בתי ספר בוטיק.

התלמידים, אנחנו מדברים פה, בואו נשלח אותם ללמוד רתכות, אינסטלטורים, כאילו הילדים, אין להם איזו ישות משל עצמם. אלה ילדים שעברו חוויות כנראה לא כל כך מוצלחות, זה לא חייב להיות נוער בסיכון, אלה הרבה פעמים ילדים שלא משתלבים בתוך המערכת גם מבחינה חברתית, רגשית, משפחות חזקות מאוד, זה לא שייך.

ובתי הספר של משרד העבודה, בשנים האחרונות, בשינוי של הרפורמה, נותנים אלטרנטיבה שהיא אלטרנטיבה טובה וחזקה לילדים שמחפשים משמעות. אף ילד לא ילמד לא רתכות ולא פיזיקה ולא חמש יחידות מתמטיקה אם לא תהיה לו כל בוקר משמעות, אם הוא יקום כל בוקר וידע לאן הוא הולך ומה הוא עושה ומה הייחודיות שלו בתוך העולם הזה, ושיראו אותו ושירגישו אותו ויתנו לו חותם. אחרי זה הוא יבין שכדאי לו ללמוד רתכות, הוא ילך ללמוד רתכות. יהיו לו מספיק מיומנויות וכישורים שיובילו אותו לאן שהוא רוצה. וזה מה שעושים - - -

כוכי, סליחה שאני עוצר אותך. בואי רגע נשים את הדברים על השולחן, היום במדינת ישראל, אם אתה רוצה שהילד שלך ילמד חמש יחידות מתמטיקה, ההורים צריכים לשלם הרבה כסף לשיעורים אחרי צוהריים.

אז אתה מחזק את דבריי.

80% מהתלמידים עושים את זה ולכן בתי הספר המקצועיים האלו, כן, הם נוגעים למשפחות שלא תמיד יש להם את האפשרות, מה לעשות?

אז אני ניהלתי בבית ספר של משרד העבודה, שראיתי את ההתפתחות בשבע שנים. כשהגעתי, זה היה בית ספר כמו שכולנו הכרנו. בית ספר עם הסטיגמות שמגיעים רק ילדים. ויחד עם הרפורמות ועם השם הטוב של בית הספר, זה בית ספר עם 240 תלמידים בפלמ"חים, הגיעו תלמידים שפשוט הצביעו ברגליים, הצביעו ברגליים, לא יכלו יותר להיות בבתי הספר שלא רואים אותם.

עכשיו, אנחנו, המנדט שלנו, התפקיד שלנו זה לתת להם מיומנויות וכישורים שיאפשרו להם אחרי זה להיות במוביליות חברתית שהם יחליטו, הם יחליטו אם הם רוצים להיות רתכים או רוצים להיות אינסטלטורים או רוצים להיות מהנדסים ויוכלו להיות בעיריית בת ים או בעיריית חולון ואיפה שהם רוצים. אבל יהיו להם את הכישורים של יכולת ללמוד באופן עצמאי, יכולת לפרזנטציה, יכולת לעבודה בשיתוף פעולה, יהיו להם מיומנויות שיאפשרו להם.

ואתה כל כך צודק במה שאתה אומר, רק בתי ספר של בוטיק, שרואים כל אחד. הספינה הגדולה הזו, ויש לי המון כבוד למשרד החינוך, הייתי שם 27 שנה, יש לי המון כבוד, יש שם עבודה נפלאה ונסיונות לעשות דברים טובים, אבל אין מה לעשות, גם את המצטיינים, צריך לטפל בהם באיזו שהיא דרך כדי שיהיו לנו מדענים ודוקטורים שיפתרו את הסרטן ויפתרו הרבה דברים אחרים.

אבל גם את החבר'ה שאין להם את היכולת להוציא בגרות בנקודת הזמן הזו, הזו, זה לא אומר שום דבר על העתיד שלהם. צריך לתת להם בזמן הווה, אמרה את זה פה הגברת והלכה, בזמן הווה צריך לתת להם את הכלים האלו. וכדי לתת להם את הכלים האלו הם צריכים את בית הספר המתאים בנקודת זמן ההווה.

אני מרשת עתיד ואני עונה פה ליושבת ראש ועד ההורים, אני עונה ליושבת ראש ועד ההורים שלא מקשיבה לי. צופית, אני עונה לך. אני מרשת עתיד, כל תלמיד שהגיע לבית הספר ברשת עתיד, אצלי בפלמ"חים - - -

זה שמקבלים אצלך זה נפלא.

לא, רגע, אני רוצה לומר. כל בעיה שהייתה של נגישות, לא קשור למשרד העבודה, אם יש להם הסכם או אין להם הסכם, הייתה נפתרת. כולל יביל של שירותים שהגיעה עם דלת שנפתחה, זה היה.

בסדר, לא רלוונטי. אנחנו מבקשים שזה יהיה דבר שהוא צריך להיות מובן מאליו.

אבל אנחנו לא רוצים משהו שהוא Nice to have, זה צריך להיות תחת התקנות של הנגשות פרטניות.

את צודקת לגמרי. אני אומרת את זה ממקום שזה ברור שצריך להיות.

לך. לצערי זה לא ברור.

תודה רבה.

תודה רבה לכם.

שאלה, שאלה. אני רוצה לדעת, הפרויקט הזה, כמו שאמרתי לכם שאני אישית למדתי בעתיד מעלות, זה פרויקט שכבר לא עובד? אין את העובדים שבוע, לומדים שבוע?

זה לא פרויקט, זו תוכנית, זה בית ספר.

התוכנית הזאת.

תלמידי בית הספר עובדים, כמו שאמרה פה הגברת אורית.

אבל זה קיים?

בוודאי. יש היום גמישות שמאפשרת לכל ילד ולכל מקצוע לנתב את השבוע שלו.

אבל אנחנו לא עבדנו במפעלים ליד בית הספר, אנחנו בכל מקום.

אפשר לעבוד בכל מקום שרלוונטי למקצוע אותו אתה לומד. להפך, הגמישות מאפשרת לכל ילד, כי יש ילדים מסוימים, בגלל החיבור עם משרד החינוך שגם עושים בגרות. עושים בגרות טכנולוגית, עושים בגרות מלאה.

וזה בסדר וזה מצוין. למה? אני חושב שזה פרויקט שצריך לעודד אותו. במקרה סימון פה איתי, אנחנו בוועדה של העובדים הזרים וכמה בעיות, באים מפעלים, אין זה, וזה יכול לתת פתרון מצוין לחברה.

זה אכן נותן פתרון.

אני יכול לספר לכם שאני הייתי עושה גם שעות נוספות. שמע, היה אחלה כסף, היינו עובדים.

ואני אספר לך על תלמידים שממשיכים לעבוד במקצועות שונים בתוך המפעלים הגדולים ומוצאים את עצמם בעולם הזה.

תודה רבה. כן, גברתי, בקצרה.

אם רוצים עוד תלמידים, אז צריך גם להתעסק, לא בוועדה הזו. הם מקבלים היום שכר חניכות שהוא מבייש, הוא לא שכר שמכבד, הוא אפילו לא שכר מינימום. עזבה פה חברת הכנסת, אבל בחברה הערבית אנחנו עוסקים הרבה מאוד בשינוי התרבותי שהילד צריך לקבל שכר גם אם הוא עובד אצל הדוד או אצל האבא.

ועדת כלכלה?

לא יודעת איזו ועדה, צריך לדבר על זה. אבל קודם צריך להקים בתי ספר, זה הדבר הראשון שצריך.

אורית, זה כבר נמצא בסיכום. כן, בבקשה, גברתי, בקצרה.

תודה רבה. התאחדות התעשיינים, אני ראש תחום חינוך, הכשרה ותעסוקה. הקשבתי בשקט ובסבלנות רבה לדיון פה שהיה נשמע נורא אידיאלי ואני רוצה קצת להוריד את רף האידיאליות בחדר. כי לצערנו, אני דווקא אוציא רגע את הצד הזה שהתעשיינים הם לא כאן היום כדי לזעוק את הזעקה שלנו, אבל הם לא מסתכלים על הילדים האלה בתור פועלים, לא. חשוב להם מאוד ליצור דור עתיד, חשוב להם מאוד שתהיה כאן תעשייה משגשגת כי התעשייה היא בעלת הפריון הגבוה במשק, בל נשכח.

ואם אנחנו לא נדאג לזה שהיא תמשיך להתקיים, אז לא תהיה לנו כאן כלכלה משגשגת ולא יהיו לנו כאן הזדמנויות תעסוקה. כי בתעשייה גם יש אפשרות להתפתח ולעלות ולא להישאר רק בדרגת הרתך או החשמלאי, אלא להתפתח בתוך התחום וזה לא קיים בכל ענפי המשק. ולצערנו, בעצם כל המאבק הזה שקיים פה בצד השני של השולחן ואמרו את זה יפה חברי הכנסת, מביא לכך שלא מתפתח כאן דור עתיד של עובדים בתעשייה.

אין כאן ראייה עתידית, אין כאן איזו שהיא אסטרטגיה שמכוונת לכך שבסופו של דבר, כן, תהיה כן מוביליות, שזו גם דרך להכניס את זה פנימה, כדי ליצור את הדור של העובדים. כן, זה חשוב לעבוד על זה. לראייה, אנחנו למשל, על רפורמת החינוך היוצר בכלל שמענו כבדרך אגב. הייתם מצפים שהתאחדות התעשיינים תהיה חלק משמעותי בדבר הזה, אנחנו לא. את הדיון הזה אגב אנחנו ביקשנו החל מינואר כבר כיוון שאנחנו רואים פה תהליכים שקורים הן מצד משרד החינוך והן מצד משרד העבודה.

ממי ביקשתם את הדיון הזה בינואר? סתם, מסקרן.

התאחדות התעשיינים, אנחנו ביקשנו עוד מינואר את הדיון הזה, אני שמחה שבסופו של דבר - - -

ממי ביקשתם?

ממך, היושב ראש של הוועדה.

טוב, אז הדיון הזה הגיע לידיעתי לפני חודש בדיוק.

העיקר שזה קורה, זה מה שחשוב.

כן.

בסופו של דבר, אנחנו רואים שלצערנו, מלחמת המאבקים על תקציבים מובילה לכך שאין תוכנית אמיתית בסופו של דבר של התנסות תלמידים בתעשייה. ולא דיברה כאן גם הנציגה על כמה מעסיקים שותפים בדבר הזה וכמה הם לוקחים חלק בתוך התהליך כי הם לא, הם לא לוקחים חלק בתווך התהליך הזה.

זה לא נכון.

בסדר, היה לך את הזמן שלך לדבר, יכולת לציין את הדברים האלה.

כן, בקצרה רק, להתכנס לסיכום.

התעשיינים, בסופו של דבר, הם מאוד מעוניינים להיות שותפים. הם עושים בעצמם דברים כאלה כחלק מיוזמות התנדבותיות שלהם, אבל זה לא צריך להיות ככה. בעבר היה הרבה יותר שיתוף פעולה של התנסות בתעשייה אינהרנטית, ואני לא מדברת על עבודה במסגרת חוק החניכות שאם נכנסים יותר לתוך העומק של הדברים ורואים איפה הם עובדים, רוב התלמידים, זה לא באמת כזו אידיליה כמו שזה הוצג כאן. הרבה מאוד עובדים בכלל בתור קופאים, סדרנים בסופר. אני לא מזלזלת באף עבודה, אבל בואו, זה לא מוביל למוביליות.

מה הכוונה? לא הבנתי, עובדים איפה?

אם עכשיו תלמיד בבית ספר של משרד העבודה, הוא צריך לעבוד כי יש על זה בקרה, בסופו של דבר, אתה רואה שמספר רב של התלמידים לא עובד - - -

טוב, נשמח שאם יש לך נתונים שמגבים את מה שאת אומרת, שתעבירי אותם לוועדה.

גם אם הם במגמת מכונות חשמל וכולי, הם לא בהכרח עובדים במקצוע הזה, לצערנו הרב, ואנחנו גם נתקלנו בזה.

אז נשמח, עוד פעם, תמר. אם אכן יש נתונים שמגבים את מה שאת אומרת, אני אשמח לקבל אותם לוועדה וכמובן - - -

את הנתונים האלה אגב צריך לדרוש מהמשרדים, זה תפקידם, בשביל זה הם כאן, כדי להביא את הנתונים.

לא, אבל את יוצאת עם אמירה, את צריכה בסוף משהו שמגבה את אותה אמירה שאת מוציאה וכמובן שאחרי שנקבל את הנתונים, אני אעשה את ההצלבה מול הנתונים, מול משרד העבודה.

אנחנו נעביר את הדברים. אני רק רוצה לציין את הנושא הזה של ההתנסות. במשרד החינוך הייתה בעבר ממש תוכנית מובנית לזה. לצערנו, זה נזרק לתוך מה שנקרא הגפ"ן ופה יש כבר לכל מנהל בית ספר את הבחירה החופשית במה הוא רוצה להוציא את התקציב. ובסופו של דבר, לצערנו, הם לא בוחרים בנושא של התנסות בתעשייה גם אם זה בית ספר שיש בו מגמות טכנולוגיות מקצועיות ונדרש מן הסתם שיהיה את ההתנסות.

משרד העבודה, כמו שציינתי, הנושא הזה של העבודה, אנחנו נשמח מאוד שהוועדה, אני יודעת שביקרו פה כמה חברות תעשייה, יעשו סיור כזה בבתי ספר ויראו איפה בסופו של דבר התלמידים עובדים ועד כמה יש שיתוף פעולה או אין עם התעשייה ואיך בית הספר דואג לזה שיהיה קשר עם תעשיינים. אנחנו עושים את זה אגב ביום יום שלנו, פונים אלינו מהרשתות, גם מרשת עתיד, מעוד רשתות כדי שנסייע להן למצוא את הקשר הזה כי הוא לא קיים. אם הוא היה קיים, הם לא היו צריכים אפילו.

טוב, תודה רבה.

הערה הכי קטנה, בבקשה.

כן, בבקשה.

אני רק רוצה להתייחס באמת לנושא. שמי אייל ואני אחראי על נושא החניכות בבתי הספר המקצועיים ורציתי רק להתייחס. אני נכנסתי לתפקיד לפני שנתיים ואחד הטלפונים הראשונים שעשיתי, זה היה להתאחדות התעשיינים. אנחנו מאוד מאוד רוצים ומאוד שמחים לשתף פעולה עם התאחדות התעשיינים, זה דבר שמבחינתנו הוא אחד המטרות העיקריות שלנו.

את צודקת שבשוליים, מתוך 10,000 תלמידים, יש בשוליים תלמידים שלצערי הרב נמצאים בנשירה, לא מגיעים לבית ספר ולכן הם עושים כל מיני דברים שמבחינתנו, בוודאי שזו לא המטרה ויכול להיות שהם עובדים בסופר וזה באמת אבל מספרים שהם בשוליים. רוב מוחלט מהתלמידים, במיוחד בתלמידים שנמצאים בבתי ספר שהם, כמו שאורית ציינה מקודם, צמודים למפעלים, בין אם זה תעשייה אווירית או חברת החשמל או אורמת, בטח אם זה בשיתופי פעולה עם צה"ל, עובדים ועושים את החניכות שלהם בהתאם למקצוע.

אם וכאשר לך יש אילו שהם נתונים אחרים, אנחנו נשמח לראות אותם ובכל מקרה, אני מזמין שוב לשיתוף פעולה יחד עם התאחדות התעשיינים, אנחנו יותר מנשמח לשתף פעולה ולהכניס את התלמידים שלנו לחניכות במקצועות ובמפעלים שהם איכותיים במשק.

מעולה.

אנחנו נפגשנו, שיתוף פעולה לא מתחיל - - -

תודה רבה, לא ביקשתי לפתוח פה עכשיו שיח סביב הנושא הזה, הדברים נאמרו.

בבקשה, הערה הכי קטנה.

לא, סליחה. סימון, בבקשה, דברי סיכום.

קודם כול, תודה רבה. זה נשמע כמו אידיליה במהלך הדיון הזה, אבל אנחנו רחוקים משם. אני מברך את משרד העבודה על הפעילות, באמת מברך, גם את הרשתות, אבל אנחנו רחוקים מלהגיע לקרוב ליעדים. ולכן אנחנו צריכים להבין שהדיון הזה מסתיים, אבל הדרך עוד ארוכה. המספר של התלמידים שמגיע ללימודים הוא מאוד מאוד נמוך, בעיקר בחברה הערבית והבדואית שזה פוטנציאל אדיר. אני מברך על פעילות בחברה החרדית, אני חושב שזה דבר חשוב ביותר. אנחנו צריכים להגיע ליעדים ולהציב אותם, קודם כול להציב יעדים. לאיזה מספר אנחנו רוצים להגיע, לא שמענו את משרד האוצר, מה צריכים משרד האוצר כדי להגדיל את הפעילות הזאת כי הפעילות היא מאוד מאוד נמוכה יחסית לדרישה.

והדבר השלישי, חייבים לחבר את התעשיינים. אלה הפילנתרופים הכי גדולים, המטרה היא שלהם. כי אם הפרויקטים האלו לא יצליחו ולא יגדלו, הם לא יקבלו עובדים. לכן הם חייבים להיות חלק מהשולחן הזה, מהפעילות. אתם חייבים לחבר אותם ואתם חייבים להתחבר, זה לא הגיוני שזה לא ביחד. לכן הדרך עוד ארוכה, אבל לפחות עשינו איזו שהיא שיחה ואיזה שהוא דיון לשלב הבא. תודה.

סליחה, חסר פה שותף קריטי בדיון. ניל נמיר מהמועצה הלאומית למחקר ופיתוח.

לא, לא.

משפט אחד.

לא, סליחה. אני גולש על הדיון כבר חצי שעה, יש לי חקיקה.

מילה אחת, חסר פה הצבא. הצבא יכול למתג את הדברים האלו.

הצבא הוזמן ולא הגיע לדיון.

לא, אבל אף אחד לא הזכיר את זה שזה קריטי. דיברו על הלימודים ודיברו על התעשייה ואם באמצע הצבא יכול למתג ולתת כבוד לאנשים האלה.

הצבא הוזמן ולא הגיע לדיון.

ד"ר אהרון שחר, קודם כול אני מתנצל על זה שפספסתי אותך ואתה בורג מרכזי פה בדיון הזה, משרד החינוך, מנהל אגף מגמות מדעיות והנדסיות, אני אתן לך להגיד כמה משפטים. רק ברשותכם, זה היה סיפתח ובאמת אני מודה ליוזמי הדיון על זה ששמתם את זה על סדר היום של הוועדה וכמובן הוועדה תתכנס ואנחנו נראה איך אפשר באמת לחבר וליזום שיתופי פעולה גדולים יותר בין משרד החינוך למשרד העבודה. שמענו ממשרד העבודה שאכן יש שיתוף פעולה פורה.

תחושתי שבאמת, כמו שאמר חבר הכנסת קינלי, אני חושב שצריך פה סינכרון אולי יותר גבוה, החלטות משותפות ותקציבים, תקציבים מהאוצר שבאמת יתנו את התשובות. ישהם דברים גם שבסוף משרד החינוך צריך עם משרד העבודה ביחד כמו תעודות שוות ערד כדי באמת לשים על סדר היום את היוקרה של אותם בתי ספר ולא שיחשבו כסוג ב' וסוג ג'. בבקשה, ד"ר אהרון שחר.

שלום וברכה. אז היות וזה בסוף, אז רק ניתן כמה טעימות ממה שהיינו יכולים ליצור פה בדיון. אני מדבר על 1,200 בתי ספר לערך שלומדים במגמות הטכנולוגיות, אני מדבר על 180,000 תלמידים שלומדים בחינוך הטכנולוגי מכיתה י' עד י"ב והם כ-40% מסך הכול התלמידים שלומדים בחטיבה העליונה.

אני רוצה לומר שיש לנו 24 מגמות: אלקטרוניקה, מכונות, 24 מגמות כאלו, כאשר בוגרי מערכת החינוך הם כשירים לעבוד או ללמוד בכל מגוון תחומי החיים, כולל השתלבות בעתיד במשק, בתעשייה, בכלכלה ולמעשה, התלמידים בוחרים מה ללמוד בעצמם ומשרד החינוך לא מסליל אף תלמיד. אני מדגיש, לא מסליל אף תלמיד. הקו שלו שהתלמידים יכולים לבחור איזו מגמה שהם רוצים.

כרגע מתקיימת תוכנית אסטרטגית של שיח מערכות של מנהל חדשנות וטכנולוגיה, זה מנהל חדש שקם במשרד. כרגע הוא מקדם את השיח עם נציגי התעשייה, צה"ל והאקדמיה כדי ליצור ציר מאורגן חדש של המגמות הטכנולוגיות. סך הכול כשאני אמרתי 40% מכלל התלמידים שלומדים בתיכון, אז אנחנו עומדים גם בסטנדרט של המדינות המפותחות, ה-OECD.

ולסיכום, בגלל שנציגי משרד העבודה נמצאים פה, יש לנו קשרים מאוד מאוד טובים ואנחנו בדו שיח. גם למשרד החינוך יש תעודת הסמכות, תעודה שהבוגר מקבל שני מוצרים לפחות כשהוא מסיים את מסלול לימודים, אחרי 12 שנות לימוד. הוא מקבל תעודת בגרות שזה מוצר אחד ועוד תעודה אחת, תעודת הסמכה טכנולוגית ויש לנו השוואות ואקוויולנטי בחלק מההסמכות הטכנולוגיות עם משרד העבודה.

תודה רבה. טוב, הוועדה מודה לכלל המשתתפים בדיון, לשר הרווחה שהגיע ונכח בדיון, לח"כים יוזמי הדיון, חבר הכנסת סימון דוידסון, מטי צרפתי ואליהו רביבו. הוועדה שולחת תנחומים למשפחות החללים ואיחולי החלמה מהירה לפצועים, מתפללת ומקווה להחזרתם לשלום במהרה של כל החטופים והחיילים.

הוועדה מברכת את משרד העבודה על העבודה הברוכה שהוא עושה בבתי הספר המקצועיים. הוועדה מברכת על שיתוף פעולה בין משרד החינוך למשרד העבודה על הלימודים והעבודה בבתי ספר אלה. בישיבה עלה צורך להגדיל את מספר בתי הספר המקצועיים ולהעלות את יוקרתם.

הוועדה מבקשת ממשרד החינוך ומשרד העבודה לקיים דיון דחוף על עתיד המעמד של בתי הספר המקצועיים, כולל העלאת שכר התלמידים בשעות החונכות שלהם ויכול להיות שאחת הדרכים היא באמת תעודות שוות ערך.

הוועדה מבקשת ממשרד העבודה לפרסם שכל תלמיד חינוך מיוחד שילמד בבתי ספר מקצועיים יקבל את הסל האישי במסגרת זו ואת מלוא הטיפולים אשר הוא זכאי להם.

ואת ההנגשות, בבקשה.

ואת ההנגשות.

ואם אפשר, תלמידים זכאי שירותי חינוך מיוחדים ולא תלמידי חינוך מיוחד.

חברים, אני באמצע סיכום. בסדר.

הוועדה מבקשת ממשרד העבודה נתונים ומיפוי בתי ספר על פי מיקום גיאוגרפי והמגזר בו הם נמצאים, על פי בקשתה של חברת הכנסת ח'טיב יאסין.

הוועדה דורשת ממשרד האוצר להוסיף תקציב כדי להגדיל את מספר התלמידים בבתי הספר המקצועיים ומסגרות נוספות, כולל בניית בתי ספר חדשים במידת הצורך.

ברשותכם אני נועל את הדיון ואנחנו נקיים על זה דיון המשך.


הישיבה ננעלה בשעה 12:00.