פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



3
ועדת החינוך, התרבות והספורט
18/03/2024


מושב שני




פרוטוקול מס' 174
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, ח' באדר ב התשפ"ד (18 במרץ 2024), שעה 11:30

1. הצעת חוק יום בריאות הנפש, התשפ"ג-2023, של חבר הכנסת ואליד אלהואשלה (פ/1817/25)
2. הצעת חוק יום בריאות הנפש, התשפ"ג-2022, של חברת הכנסת מיכל מרים וולדיגר, חבר הכנסת אוהד טל (פ/47/25)

חברי הוועדה: מיכל מרים וולדיגר – מ"מ היו"ר
יוסף עטאונה

שירה כהן - עו"ד, הממונה על הייעוץ המשפטי למנהל, לשכת נשיא המדינה

מיכל גרשוני - עו"ד, יועצת משפטית בלשכה המשפטית, משרד החינוך, משרד החינוך

מירב כהן - ממונה יועץ משפטי, משרד התרבות והספורט

דבורה גינזבורג- עקביה - משרד התרבות והספורט

רעות מרציאנו - רפ"ק, ר' חו' אנשים עם מוגבלות מ"י, המשרד לביטחון לאומי

אילה בן חמו - סרן, ס' רמ''ד חקיקה, משרד הביטחון

אירית יאסקי - מנהלת תחום בכיר (מינהל תקון וסיוע לבימ"ש), משרד הרווחה והביטחון החברתי

שרונה עבר הדני - משרד הבריאות

שי יוסף - עו"ד, רפרנטית בייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

דניאל רז - עו"ד, ממונה אשפוז כפוי הסיוע המשפטי, משרד המשפטים

שירלי פינטו קדוש - חברת כנסת לשעבר

יובל דגני - נציגה במועצת התלמידים והנוער הארצית, מועצת התלמידים והנוער הארצית

גלי יהב - נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית, מועצת התלמידים והנוער הארצית

עירית שביב שני - ממונה על שאילתות ופטורים, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות

צמרת אביבי - חברת ועד מנהל עמותת לנפ"ש, נציגי עמותות

שרגא יעקבסון - מנהל קשרי ממשל, עזר מציון

פרופ' חגי לוין - יושב-ראש איגוד רופאי בריאות הציבור

חנה כהן - נציגי משפחות החטופים והנעדרים

לימור אכמון זהבי - נציגי משפחות החטופים והנעדרים

אתי תם - נציגי משפחות החטופים והנעדרים

תמר עשת - נציגי משפחות החטופים והנעדרים

יסמין מגל - נציגי משפחות החטופים והנעדרים

חן אביגדורי - נציגי משפחות החטופים והנעדרים

רותם קופר - נציגי משפחות החטופים והנעדרים

אייל בוצחק - אביו של החייל אושרי משה בוצחק ז"ל, פורום הגבורה

רעות בוצחק - אימו של החייל אושרי משה בוצחק ז"ל, פורום הגבורה

רון רוט - עוזר ראשי, הלשכה המשפטית, משרד הרווחה והביטחון החברתי

הילה בוסקילה - עו"ד, הנהלת בתי המשפט

תמי סלע

יהודית גידלי

אושרה עצידה


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.


הצעת חוק יום בריאות הנפש, התשפ"ג-2023, (פ/1817/25)
הצעת חוק יום בריאות הנפש, התשפ"ג-2022, (פ/47/25)

צוהריים טובים. היום יום שני, ח' באדר ב' התשפ"ד, 18 במרץ 2024. אנחנו פותחים את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט. על סדר-היום: הצעת חוק יום בריאות הנפש, התשפ"ג. גם אני וגם חבר הכנסת וליד אלהושלה הגשנו את הצעת החוק הזו.

נמצאות כאן משפחות חטופים, משפחות שכולות, פורומים שונים. כהרגלנו, לפני שנתחיל את הדיון בהצעת החוק, נתחיל איתכן, משפחות יקרות. ראשונת הדוברים חנה כהן, דודה של ענבר הימן, זכרה לברכה.

תודה רבה שאתם מאפשרים לי לדבר. שמי חנה כהן, ואני הדודה שלי ענבר הימן. ענבר הימן הייתה "הלפרית" במסיבה בנובה. כשנכנסו המחבלים, היא ברחה לכיוון בארי. היא חשבה שהיא תמצא מקלט בבארי, אבל המקום היה מלא במחבלים. היא נחטפה על אופנוע בקיבוץ בארי והוכנסה בכוח לכיוון עזה.

זה אבסורד להגיד שהיינו שמחים כאשר שמענו שהיא נחטפה. למוחרת בבוקר קיבלנו סרטון, דרך הטלגרם של החמאס, שבו מראים את ענבר נלקחת בידיים וברגליים על ידי ארבעה מחבלים של חמאס, כשראשה שמוט לאחור ופלג גופה העליון ירוי. בשלב זה עדיין אי-אפשר היה לקבוע מוות. אמרו לנו שהיא פצועה קשה. אחי וגיסתי עלו לרגל לפה, וכמעט לכל שרי הממשלה, בתחינה שישכנעו את הצלב האדום להיכנס ולראות מה עם הפצועים. אבל זה לא קרה. 70 יום היינו בין תקווה לייאוש, וביום ה-70 דפקו לנו בדלת, את אותה נקישה מפורסמת והמפחידה, והודיעו לנו שענבר שלנו, היהלום שבכתר, נרצחה באכזריות ב-7 באוקטובר.

מדברים היום על עסקת החטופים, ועל עסקה חלקית שכוללת החזרתם של 40 חטופים. עסקה הומנית. אני חייבת להגיד, ואני מודה, שאני נגד העסקה הזאת. אני חושבת שכולם נחטפו ב-7 באוקטובר. כולם, בלי יוצא מן הכלל. 134 החטופים חייבים לחזור בעסקה אחת. לא בפעימות, לא בעסקה של סלקציה, ולא בעסקה מגדרית. כולם צריכים לחזור יחד. כמובן שזה יהיה בפעימות. החיים קודם, וביחד חיילות, נשים, ילדים, בחורים שנמצאים בשבי, ולאחר מכן הגופות.

מדינת ישראל כבר שבעה סיפורים. גם מסיפורו של רון ארד, שנעלם, גם מסיפורם של שאול וגולדין, שאף אחד לא יודע איפה הם גם אחרי 10 שנים. מדינת ישראל לא למדה את הלקח, ולכן היא שמה את הנרצחים בסוף העסקה. אני יודעת שבשביל רבים מכם מדובר בגופות. בשבילנו לא מדובר בגופות. עבורנו זה עולם ומלואו. ענבר היא לא גופה. ענבר, ואני שוב אומרת, היא הכתר של משפחתנו. לא נסכים שהיא תהיה בסוף הפעימות. לא נסכים להפקיר אף נרצח לסוף הפעימות. יש חשש שהנרצחים ייעלמו, שלא ימצאו אותם. יש חשש שעם הזמן גופה עוברת כל מיני תהליכים ואי-אפשר לזהות אותה בכלל. אנחנו לא יכולים להיפרד מהם. הכאב שלנו הוא עצום, ובמיוחד הכאב שלנו. יקירנו נרצחו. לא יכולנו לשבת עליהם שבעה. ישבנו בלי גופה. ליקירנו אין קבר. עוד מעט יום הזיכרון ופשוט אין לנו לאן לעלות. אני מבקשת מממשלת ישראל וממקבלי ההחלטות: כשאתם לוקחים החלטה לשחרר חטופים, אתם חייבים לשחרר את כולם, וזה כולל גם את הנרצחים. תודה.

תודה רבה חנה.

לימור אכמון זהבי, בבקשה.

תודה. בקצרה. אני פונה לכל מי שנמצא כאן, ובמיוחד נבחרי הציבור: כל יום תסכמו את היום בשאלה מה אני עשיתי בשביל לשחרר את החטופים היום, וגם תתכננו מה תעשו מחר בשביל לשחרר את החטופים, כי פדיון שבויים זה הצלת נפשות, גם של אנשים שכבר אינם בן החיים.

תודה, לימור.

אתי תם, דודתו של החטוף איתן מור, בבקשה.

נכון, אני דודה של איתן. איתן נחטף מהמסיבה ברעים. הוא עבד שם כמאבטח והוא נחטף בשעת צוהריים. מצד אחד, מאוד נוח לי לשבת פה בוועדת חינוך בתור אשת חינוך, ומצד שני, אני עזבתי היום את מלאכת החינוך והגעתי לכאן בתור דודה של חטוף. תמיד שואלים אותנו: מה שלומכם? איך אתם מתמודדים? איך אתם מחזיקים מעמד? אנחנו מחזיקים מעמד כי יש לנו תקווה. יש לנו תקווה ואמונה חזקה שהממשלה לא תעשה את הטעות הזאת שנקראת "עסקה בפעימות". הלב פועם. עסקה לא בפעימות. אי-אפשר להחזיר עכשיו 40 כי לא יהיה אחר כך. אנחנו יודעים את זה. כולם מבינים את זה, בגלל שאנחנו לא נפסיק את הלחימה. אי-אפשר להפסיק את הלחימה כי יש לנו מטרות במלחמה הזאת, וצריך להשיג אותן. אנחנו לא מסכימים לשום עסקה שלא כוללת את כולם, בין אם זה המתים, ובין אם זה, בתפילה גדולה, אלו שחיים. אנחנו מאוד מקווים שאיתן בין החיים ושהוא מחזיק שם מעמד.

אני, באופן אישי, לא מסכימה עם הביטוי "תושבי העוטף הופקרו", "החוגגים במסיבה הופקרו". אני לא חושבת כך. להפקיר זה בכוונה תחילה, זה בזדון. אני עכשיו מפקיר אותך, לא אכפת לי ממך. אני עוזב אותך. זה לא מה שהיה שם. אף אחד לא הפקיר אנשים בכוונה. זאת היתה טעות, וזו טעות שצריך לשלם עליה ולבדוק מי אחראי לה. אבל היום אני מרשה לעצמי להשתמש במילה "הפקרות", ולהגיד שאם תהיה עסקה בפעימות, אז מי שתומך בעסקה הזאת מפקיר את איתן האחיין שלי. מי שמצביע בעד העסקה, צריך לזכור בלב שלו שהוא מפקיר את איתן ואת כל החטופים שנמצאים שם. כי עכשיו זאת אחריותכם, ועכשיו זה יהיה באשמתם אם הם יישארו שם ולא יחזרו הביתה. כולם צריכים לחזור הביתה. החיים צריכים לחזור לשיקום והמתים לקבורה. אי-אפשר להשאיר שם אף אחד. תנו לצבא לעשות את העבודה שלו. תנו לצבא להכריע את האויב. אני, באופן אישי, שלחתי לשם את הבן שלי. אולי הוא יצליח להביא לנו את איתן. אנחנו מתפללים ומקווים שעד השבוע הבא, שבו נקרא במגילת אסתר את המילים "ונהפוך הוא", הכול יתהפך לטובה ושאנחנו נראה פה ניסים גדולים עם שובם של כל החטופים, ובהכנעת החמאס. תודה רבה.

אמן.

אתי, תודה רבה. תמר, בת דודה של החטוף אביתר דוד.

אני תמר. אביתר נחטף מהמסיבה ברעים. אני באמת לא יודעת מה אפשר להגיד יותר אחרי כול כך הרבה זמן. כול כך הרבה זמן שאנחנו לא יודעים מה קורה עם המשפחה שלנו. ההורים של אביתר לא ישנים כבר כמעט חצי שנה. כשאבישי, אבא שלו, נרדם בכל לילה, הוא שומע את אביתר צועק לו לעזרה. הוא מרגיש שחושבים שיש המון זמן, ושקודם כול נטפל בחמאס ואז נדאג לחטופים. אבל החמאס הוא ארגון גדול. הוא רעיון. הוא דבר שייקח לנו שנים לטפל בו ולחסל. לחטופים אין את הזמן הזה. פשוט אין אותו. אביתר אולי נחטף כבחור צעיר ובריא, אבל אני לא יודעת מה מצבו מאז. אני לא יודעת כמה הוא אכל ושתה מאז. אני לא יודעת איך מתייחסים אליו. אני רק רוצה להתפלל שלא מענים אותו שם. אנחנו כל הזמן מתבשרים על עוד ועוד חטופים מתים. הזמן הזה עולה לנו בחיים. אביתר הוא אזרח, בחור צעיר, שיצא למסיבה והוא מרגיש שאין לו בכלל חשיבות באירוע הזה, ושהעובדה שהוא גבר, משאירה אותו לגורל שלו - כאילו יש אדם שיש לו את הכוחות להתמודד בשבי החמאס, כאילו יש אדם שיכול לשרוד רעב כול כך הרבה זמן.

אני, באמת, פשוט דורשת שתעשו כל מה שאתם יכולים. שתקומו בבוקר ותלכו לישון ותחשבו כאילו אתם ההורים של אביתר. כאילו הילד שלכם יצאה למסיבה לפני חצי שנה, ולא חזר ממנה. אנחנו משפחה מכפר סבא, וכביכול כל האירוע הזה הכי רחוק מאיתנו. אבל זה באמת יכול היה להיות כל אחד פה. וזה היה יכול לקרות בצפון ובכל אחד מהגבולות שלנו. זה הניצחון של המדינה. מדברים כל הזמן על הניצחון המוחלט. האם ניצחון יכול להיות מוחלט מבלי להחזיר את האנשים שלנו? אין שום ניצחון. אין אף אדם שיחזור לגור בעוטף כשהמשפחה שלו, השכנים שלו, החברים שלו, הגננת שלו, נמצאים כמה קילומטרים מעבר לגבול. אין אדם שיחזור לגבולות כשהוא יודע שלא מגינים עליהם. אין לנו ניצחון בלעדיהם. כל הישג, חשוב וגדול ככל שיהיה, אין לו ערך אם אנחנו משאירים 134 אנשים לגסוס ולהיקבר בעזה. כל הישג אחר מאבד משמעות מול זה. תודה רבה.

תודה, תמר.

יסמין מגל, בת דודה של החטוף עומר.

שלום, אני בת דודה של עומר נאוטרה. עומר הוא חייל בודד, שנולד וגדל בארצות הברית, וכשהוא סיים את בית הספר תיכון הוא החליט שהוא מגיע לארץ לשנה של מכינה. אחרי השנה הזאת הוא החליט להתגייס לשריון ולשרת את המדינה. הוא לא היה חייב. חברים שלו מהתיכון הלכו לאוניברסיטה, אבל הוא בא לפה כדי לשרת את המדינה. הוא סגר שבת ב-7 באוקטובר, והוא נחטף מהטנק. מאז הוא שם.

אנחנו כל הזמן שומעים על עסקאות שמתבשלות, ועומר ושאר הגברים הצעירים והחיילים לא כלולים בעסקאות האלה. אנחנו לא שומעים עליהם בכלל. בשלב הזה, יותר מחמישה חודשים לאחר מכן, אין שום משמעות למצב שבו הם נחטפו. גם אם באותו שלב הם היו חזקים וצעירים, כרגע אי-אפשר לדעת מה מצבם הבריאותי והרפואי. אין לנו דרך לדעת את זה. אנחנו לא יודעים אם הם פצועים, אנחנו לא יודעים אם הם מעורבים, מה המשקל שלהם כרגע, אם יש להם אוויר. בשלב הזה, אחרי כול כך הרבה ימים, כולם כבר הומניטרי. אי-אפשר לחלק את העסקאות לעסקה הומניטרית ועסקה שאני לא יודעת מה יקרה איתה, ושהיא ליותר מאוחר, לאחר כך. אי-אפשר לשכוח אותם ולהשאיר אותם מאחור. אולי הגברים הצעירים והחיילים חזקים פה, כשהם כאן איתנו, אבל שם הם חלשים. אנחנו צריכים לדבר בשבילם ואנחנו צריכים לא לשכוח אותם מאחור, ולא להשאיר אותם שם יותר זמן. כולם זה הומניטרי עכשיו - כולם. החיילים יצאו כדי להגן עלינו. אנחנו צריכים עכשיו להגן עליהם בחזרה. תודה.

תודה, יסמין.

אייל ורעות בוצחק, הורים שכולים מפורום הגבורה.

ראשית, תודה על האכסניה, על המקום, על ההקשבה. כולם פה ברוב קשב, וזה מאוד מוערך. קודם כול, אני מזדהה עם כל מה שנאמר פה לפניי. כל אחד מהילדים החטופים הוא מאור עיניהם של ההורים. את אמרת "כתר". אושרי שלנו היה מאור עינינו. סרן אושרי משה בוצחק היה מפקד צוות בסיירת נח"ל. אושרי נפל בשכונת תופאח בי"א טבת. העולמות מהם אושרי הגיע, שאותם הוא הנחיל כחלק מצבא ומורשת אצל החיילים והצוות, היו ממקום של קודם כול עם ישראל, קודם כול אחדות ישראל, אחר כך כל היתר. בשונה מן המתים לחיים, אצלנו אין ספק. אושרי מת, אושרי נהרג. אושרי לא סתם נהרג, הוא נהרג במסירות נפש. וכשאני אומר "מסירות נפש", זה כפשוטו. אושרי נכנס דרך קיר, כראש חץ, כראש צוות. הוא לא היה צריך להיות ראשון. הוא נכנס ראשון והתקיל מחבלים שהיו אמורים להקריס את הבית על יושביו, ובכך הציל 13 אנשי צוות שהיו מאחוריו.

ברשותכם, החטופים, הורי החטופים, הורי הנופלים. בעת הזו, יותר מתמיד, נדרשת אחדות בעם ישראל. אחדות בעם ישראל נמדדת בימים הקשים. אושרי שלנו, כחלק מהצוואה והמורשת שהוא השאיר אחריו, בא לידי ביטוי בפנקסים שהוא כתב. ברשותכם, אני רוצה להקריא שני משפטים שהוא כתב. כך הוא כתב, וזה משהו שמלווה גם אותנו כחלק ממורשת וצוואה: אפשר ללמוד מכל אדם, מכל אחד, בכל זמן, גם אם אנחנו הכי לא מתחברים אליו. בכל אדם יש משהו ייחודי שכדאי ללמוד ממנו. רק צריך למצוא אותו. בשביל זה צריך להיות סובלני ומכיל לכולם. מודה, זה קשה. המציאות הזו של איחוד עם ישראל בהכרח תביא למציאות שבה תהיה הכרעה מלאה, הכנעה מלאה, של החמאס. הכנעה מלאה, כולל השתלטות על רפיח. ורק לחץ על החמאס יחזיר את החטופים.

בשום צורה, כמו שנאמר פה, אסור, אסור בתכלית האיסור, לקבל עסקה מופקרת שבה עושים את זה בפעימות ולא בצורה חד-פעמית. או אפס או אחד. אין באמצע. כי באמצע הזה אושרי שילם את חייו. כי בהפוגה האחרונה, כמו שאשתי סיפרה את זה יפה, הוא נשאל: מה היה באמצע? ואז הוא אמר: הלוחמה השנייה היתה כבר לוחמה. הם כבר מיקשו בתים, הם התחמשו, וזה עלה לנו בעוד חיילים. יתרה מזאת, במידה ותהיה עסקה מופקרת, בחלקים ובפעימות, אנחנו מזמינים את השואה הבאה של ה-7 באוקטובר לא רחוק מאיתנו.

אני אסיים. כשאני אומר להכריע ולהכניע את החמאס, זה לא סיפורים. צריך לעשות את זה בעוז, בלי פשרות. ואני שוב מתבסס על מה שהבן כתב באחד הפנקסים שלו, והוא כתב את זה ביום הזיכרון הראשון שלו שהוא היה בצבא. הוא כתב כך: היום, לדוגמה, בצפירה עלו לי מלא דמויות שפשוט רצות לי עם כל הסיפורים שלהן. זה משהו שהוא לא נתפס: להקריב את עצמך בידיעה שאתה הולך למות. בדוק, זה לא מהאדרנלין של המשימה. הם פשוט ראו צורך לשים את עצמם כחומה מול כל עם ישראל. ואת זה אושרי ינק. ינק בסביבה שהוא גדל בה, ינק בחינוך. אימא שלו מורה ומחנכת דגולה בישראל.

אושרי השאיר את עולם הפרט שלו בצד. אולי מיכל מכירה את זה. זה קרוב אליה. לאושרי היתה ארוסה. חודש וחצי לפני שהוא נכנס לעזה, אושרי הציעה לה נישואין. רביד מסתובבת פה בכנסת, בוועדות כאלה ואחרות.

אנחנו נעביר את החוק שלה.

זה נקרא חוק הארוסות. אני אבא של אושרי. אני אבא של החייל שנהרג. למעשה, אושרי השאיר את עולם הפריט בצד. הוא היה יכול להגיד: אני שובר רגל, אני שובר יד. אני לא נכנס להילחם. אבל אני רואה את עם ישראל, אני רואה את עולם הכלל. אני רואה את האומה, אני רואה את עם ישראל, כי זה מה שחשוב. כשאני מדבר על אחדות, וכדי שאנחנו נגיע לניצחון מוחץ, מכניע ומכריע את החמאס, אז זו הדרך - להסתכל על עם ישראל. ואם אנחנו נעשה את זה בשלבים ובעסקה כזו או אחרת שהיא מופקרת, אנחנו מזמינים את השואה הבאה, תודה רבה.

אייל, תודה רבה.

פרופ' חגי לוין. אחר כך חן אביגדורי ואחר כך נעבור לדיון בהצעת החוק, שהוא ממש המשך של מה שאנחנו מדברים עליו כאן. כי מדובר בבריאות הנפשית והחוסן האישי, הרגשי, הלאומי, שכולנו, כולם, זקוקים לו.

פרופ' חגי לוין, בבקשה.

תודה לך. אני יודע עד כמה שני הנושאים: גם החטופים וגם בריאות הנפש, קרובים כול כך לליבך. ואני רוצה לחבר את הדברים גם לחוק החשוב שאת ואחרים הביאו לכאן. קודם כול, מצב החטיפה פוגע בבריאות הנפש של החטופים. כמובן שכולם פגועים, ואנחנו מייחלים לשובם כדי שנוכל להתחיל את תהליך השיקום שלהם. גם המשפחות מאוד פגועות. לצערי, אנחנו היום לא נותנים להן את המענה שמגיע להן והדרוש. המצב הזה פוגע גם בכל עם ישראל, כי כולנו דואגים ונמצאים בחרדה הזאת של מצב החטיפה. החזרתם תהיה שעה של התרוממות רוח לכולנו, בוודאי עד החטוף האחרון - חי או מת. זאת המחויבות של כולנו, וכולנו צריכים לממש אותה עד הסוף.

יחד עם זאת, לא עלינו המלאכה לגמור, ואין אנו בני חורין להיבטל ממנה. חובתנו לממש כל הזדמנות בדרך כזאת או אחרת להחזיר כל חטוף.

אני רוצה להגיד לגבי הצעת החוק, שהיא באמת חשובה ונכונה, במיוחד בנושא של בריאות הנפש, שהוא הרבה פעמים בחצר האחורית ולא מדברים עליו ולא עוסקים בו, וצריך. ולכן, היום הזה כול כך חשוב. באופן סימבולי, הוא ב-10 באוקטובר והוא תמיד יהיה צמוד לנו ל-7 באוקטובר. ראוי גם לעשות את החיבור הזה. אולי להתייחס גם להיבט הספציפי של הפוסט טראומה כנושא ספציפי. אני מציע, אם יורשה לי, כיושב-ראש איגוד רופאי בריאות הציבור, במקום לדבר במטרה על מחלות נפש, שזה בכל זאת עם איזושהי סטיגמה, לדבר על בריאות הנפש. ולדבר גם במובן החיובי. גם איך אנחנו מייצרים חוסן, איך אנחנו מייצרים את בריאות הקהילה בתחום בריאות הנפש. אני מציע, ושוב, אם יורשה לי, שזה יהיה כמו בתחום העישון כשיש דוח שנתי לאומי. זה לא מספיק שיש יום לציון, אלא כדאי לנצל את היום הזה כדי שכל אחד, כל גורם, יביא את הנתונים על נושא בריאות הנפש, ונוכל לדון בהם ולהתקדם.

לפני כשבועיים ראינו כאן בדיון איך למדינה היום אין שום נתונים על מצב בריאות הנפש של המשפחות. זה מעיד שהטיפול הוא לא מיטבי. כי אם היה טיפול, אז גם היו נתונים. ואני חייב להגיד שצריך לראות גם איך אנחנו מממשים את זה בתקציבים. בשתי התמחויות בלבד ברפואה בישראל ירד אבסולוטית מספר הרופאים והרופאות המומחים: פסיכיאטריה ובריאות הציבור. אלה שני המקצועות שהם באמת אולי החשובים ביותר. אנחנו רואים עכשיו גם את המשבר ברפואה המשפטית. אנחנו חייבים לדאוג לבריאות הנפש ביום הזה, ובכל השנה, וקודם כול, למשפחות החטופים ולחטופים השבים. וכמו קאטו הזקן, אני אסיים בזה שמלבד הכול, אנחנו צריכים להחזיר את החטופים עכשיו. זאת הדרך לדאוג לבריאות הנפש שלהם, של המשפחות, של כל עם ישראל. תודה רבה.

תודה רבה, פרופ' חגי לוין. ואחרון חביב לשלב הזה חן אביגדורי.

תודה רבה. שלום לכולם. קוראים לי חן אביגדורי. לשם הפרוטוקול, אשתי והבת שלי נחטפו ב-7 באוקטובר וחזרו אלינו ב-25 בנובמבר. לכן, אני יכול להבין גם מה שעובר על חבריי, אחי ואחיותיי למשפחות החטופים. אני גם יכול לתת להם תקווה. זה יהיה בסוף עם הסרטון.

אני רוצה קודם להתייחס לכמה מילים שאמרו פה. אני רוצה להודות לאבא של אושרי, שדיבר קודם. הוא דיבר על צוואתו. אני רוצה לדבר על צוואה של בחור שקוראים לו רועי פופלוול מקיבוץ נירים. רועי נרצח על ידי מחבלי החמאס כשהוא רץ להציל את אחיו ואת אמו מידי המחבלים. אימו ואחיו נלקחו בשבי. אימו חזרה, ואחיו עדיין בשבי. אז כשמדברים על צוואות, לרועי יש צוואה. והצוואה היא להחזיר, כמו שאמרו לפניי, את כל החטופים, החיים והמתים, בעסקה. אני בכוונה לא מתעסק עם הפרטים של העסקה, עם פעימות, ועם דברים כאלה. זה לא תפקידי. תפקידי להגיד מה אנחנו רוצים ומה אנחנו צריכים. כמובן שאנחנו מדברים, והתחייבות שלנו היא לעסקה כוללת, כולל כולם. היא כן תהיה בפעימות.

גברתי ורבותיי, אני חושב שמדינת ישראל היא מדינה חזקה. היא מדינה שיש לה גב, והיא מדינה שהחוסן והחוזק שלה הם אלה שיעמדו מאחורי היכולת שלה לשלם את המחיר הקשה של מחיר העסקה. ומחיר העסקה הוא לא מחיר על חייהם של 134 חטופים, וזה לא מחיר על גופות שמחזירים. לא רוצים שאני אגיד "הפקרה", אז לא הפקרה. זהו המחיר של הטעות הקולוסאלית שהמדינה עשתה. היא כשלה בלהגן על תושבי הדרום, ולכן זה המחיר שהמדינה כמדינה צריכה לשלם. אנחנו לא קונים פה אנשים בכסף, אנחנו מכפרים ומנסים לתקן את הטעות הענקית והגדולה ביותר שנעשתה פה על מנת שאנחנו נחזור להיות עם אחד.

אתמול ישבתי עם כמה חברים, גם ממשפחות החטופים וגם מפורום הגבורה. ראינו, ולא להפתעתנו, שאנחנו מסכימים על מלא דברים ושאנחנו יכולים לצאת בהצהרות משותפות. זה כבר בדרך, ואנחנו פועלים לאחדות. במקביל, השתתפתי בשבת של ארגון "קשר יהודי" במלון בירושלים עם חרדים, וגם שם אין לנו הרבה. אני רואה אופטימיות גדולה בדרך קדימה לכיוון האחדות, שכולנו כול כך צריכים אותה. גברתי, אני חושב שאנחנו העם, הציבור, יכולים גם ללמד כמה מנבחרי הציבור הלכות דיבור ואחדות, ואני אומר זאת בצניעות. כל הדברים האלה, שאני מתאר לכם, הם לא בשמיים. זה יכול לקרות. יש את האנשים והכוונות שיעשו את זה. הדבר שחסר הוא החטופים. כי בלי החזרת החטופים, אי-אפשר להתחיל, לא את השיקום הבריאותי הנפשי האישי של כל אחד מהם, ולא את הטיפול הפסיכיאטרי שכל המדינה הזאת כמדינה, כאורגניזם אחד, צריכה וחייבת.

אני רוצה לסיים את דבריי בתמונות אופטימיות. אני מבקש להקרין את הסרטון ששלחתי. למי שלא זוכר, ככה נראה השבוע של ה-25 בנובמבר. תודה.

(הצגת סרטון)

ב-25 בנובמבר, בשעה 4 בבוקר, רבותיי וגבירותיי, זכיתי לחבק את הילדה שלי אחרי 50 יום בשבי. יש פה אימהות ואבות, ולכן אני אגיד בדיוק את ההרגשה. כל אבא וכל אם זוכר את הרגע שבו הוא הפך להיות הורה. בקטע שאתה מחזיק את הילד הראשון שלך בפעם הראשונה, אתה יודע שמעכשיו החיים שלך השתנו. קחו את הרגע הזה ותכפילו אותו. כי כשאני חיבקתי את הילדה שלי נועם, בת ה-12, אחרי 50 יום בשבי החמאס, ילדתי כבר מישהו שהספקתי להתגעגע אליו, שהספקתי להכיר אותו, שהספקתי להבין כמה הוא חסר. את הרגע הזה, הרגע הפרטי שלי, ואת הרגע של כל המדינה, שהיתה פה באנחת רווחה ענקית, בבוסט מטורף של אנרגיה חיובית, באחדות, בכל הדברים שאנחנו רוצים, רק התמונות האלה בטלוויזיה הביאו. והתמונות והחיבוקים האלה מגיעים לשי ונקרט - אבא של עומר, ולשלי שם טוב - אימא של עומר אחר, ולנועם עידן - אחות של צחי, ולירדן גונן - אחותה של רומי, ולעוד 134 אנשים. תיזכרו מה הרגשתם שם, תיזכרו מה היה שם, תיזכרו איזו התרוממות נפש לאומית, אישית - כולם. אנחנו רוצים להגיע לרגע הזה. אנחנו יכולים להגיע לרגע הזה. הרגע הזה קרוב. המשלחת בקטאר. אני מבקש מכאן לחזק את כל מי שעוסק במלאכת הקודש של פדיון שבויים, שהיא המצווה הכי גבוהה ביהדות לפי הרמב"ם, ולהגיד לו שזה מה שהעם הזה צריך בשביל השיקום, בשביל העתיד. תודה.

חן, תודה רבה.

האם אני יכולה לדבר, בבקשה?

ממש ממש בקצרה כי אנחנו כבר באמת באיחור. בבקשה, אבל באמת האחרונה לעת עתה.

אם זה דיון בינינו, בואי נעשה אותו בחוץ.

אני רעות בוצחק, אימא של אושרי משה בוצחק. שמעתי את כל הדברים, ואני חושבת שכולנו צודקים, ושאין כאב אחד מחליף כאב אחר. כולנו רוצים את אותה מטרה, אבל הדרכים הן שונות. לפני קצת יותר משלושה חודשים זכיתי לחבק את הבן שלי בפעם האחרונה. הבן שלי נהרג שבוע וחצי לאחר חופשה של 24 שעות. 24 שעות מדויק על השעון: משבע בבוקר עד שבע בבוקר ביום שלמוחרת. אתה תיארת את זה מאוד יפה כשדיברת על הלידה של הבת שלך בפעם השנייה, ואין תיאור יפה מזה.

אבל אני כאן כדי להסתכל על הלאום, להסתכל על הלאומיות שלנו, להסתכל על זה שהביטחון צריך לחזור למדינת ישראל. בשביל שזה לא יקרה פעם שנייה ופעם שלישית ושהילדים של הבת שלך, שחזרה מהשבי, ושהנכדים שלך, לא יגיעו לאותו מצב, אנחנו חייבים לסיים ולגמור את המלחמה הזו עד הסוף. אי-אפשר לתת לחמאס כול כך הרבה כוח. כי ברגע שאנחנו עושים הפוגה אנחנו נותנים להם להתחמש מחדש, ואנחנו מאפשרים להתקדמות החמאס ולא למיטוט שלו. הדרך חשובה לא פחות. המטרות הן אותן מטרות, ואתה אמרת את זה קודם, וזה נורא נכון. אין בן-אדם שהיה מאושר ממני, ומאושר מכל מדינת ישראל, לראות את החטופים חוזרים. זה היה באמת הדבר הכי מרגש בעולם. זה נכון, זו גם מצווה מאוד מאוד מאוד גדולה. ויחד עם זאת, החשיבות של ההגנה על מדינת ישראל. מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שנותנת ומאפשרת לנו להיות פה יהודים, להיות פה עם חופשי בארצנו, ומאפשרת לנו לקדש את הסממנים היהודיים שלנו בזכות זה שאנחנו יהודים. אין מדינה אחרת, ולכן חייבים להשיב את הביטחון. המטרה היא אותה מטרה. צריך למצוא דרך שמסוגלת להכיל את הכול כדי ליצור מצב שבו מדינת ישראל תהיה שוב בטוחה, ושלא יהיה לנו עוד פעם 7 באוקטובר. תודה.

רעות, תודה רבה.

אני מבקש שתי דקות. תמדדי לי שתי דקות.

זה לא ייגמר כי עוד שנייה ייכנס עוד אחת ויאמר לי: תמדדי גם לי שתי דקות, ואני אומרת כל פעם שזה יהיה הדובר האחרון.

אני מבטיח לך שאני אהיה האחרון.

אוקיי. אתה תעמוד בדלת ותחליט.

תודה רבה. שמי רותם קופר. אני נולדתי וגדלתי בקיבוץ ניר עוז. אבא שלי, עמירם קופר, בן ה-85, הוא החטוף השני הכי מבוגר שם. אימא שלי, נורית קופר, גם נחטפה איתו. היא שוחררה ביום ה-17, לפני הכניסה הקרקעית. שמענו פה הרבה אנשים. אני בטוח שכולם מבולבלים. למעשה, המלחמה נגמרה, ולא משנה אם אנחנו אומרים שיש הפסקת אש או אם אין הפסקת אש. הוציאו את הכוחות משם. דרך אגב, אני עברתי עשרות פעמים, אם לא מאות פעמים, כשהיינו ילדים בח'אן יונס. אנחנו מכירים אותם טוב מאוד. נסענו לחוף דקלים בגוש קטיף. המלחמה נגמרה, ואם היו רוצים להיכנס לרפיח או אם היו יכולים להיכנס לרפיח, כבר היו עושים את זה מזמן. במקום זה מדברים על זה כבר חודש. לא ייכנסו לרפיח. זה לא יקרה.

לא ברור למה מושכים זמן עכשיו, כשבכל יום שעובר העסק מסתבך מבחינת החטופים. עוד פעם, אין פה שום מלחמה. המלחמה נגמרה. לצערנו או לא לצערנו, אין שם כוחות. לא מפנים אנשים צפונה. לא יכניסו לשם כוחות, ורפיח לא תקרה. גם אם אני חושב שזה רעיון טוב, אין לזה שום משמעות. לא ברור למה ראש הממשלה שלנו מדשדש ברגליים ולא מגיע להחלטה. בכל יום שעובר יש סכנה לחטופים. אני בכלל לא יודע אם אבא שלי בחיים. החמאס, למעשה, הודיע שהוא לא בחיים. הוא כן היה בחיים בוודאות ב-18 בדצמבר, כשהוציאו עליו את הסרטון האחרון.

אני מדבר פה להיגיון. היו מספיק אנשים שדיברו פה לרגש, ואני מאוד מעריך אותם. טיבעו של משא-ומתן הוא שהעניין מסתבך. אנשים מתבצרים, הצדדים מתבצרים. זה רק יוביל לזה שנקבל יותר אנשים בארונות. אולי יש לנו עכשיו הזדמנות, בעקבות לחץ אמריקאי מאוד מסיבי, שכנראה די יכריח את ישראל לעשות משא-ומתן. זה יגיע לשולחן הממשלה, ואנחנו פה נסתכל טוב מאוד איך אנשים הצביעו: האם לאשר את העסקה, האם לחרוץ גורלות בכיוון הנכון. כי זו אולי ההזדמנות האחרונה לקבל אולי קצת יותר מחצי מהחטופים שלנו בחיים. ואנחנו, המשפחות, לא נשכח. באופן אישי אנחנו נסמן כל בן-אדם ונגרום לזה שהוא או היא יתביישו לשארית חייהם אם הם יצביעו לחרוץ גורלות בכיוון הלא נכון. עסקה על השולחן - אנחנו נעשה אותה, גם אם נרצה או לא נרצה. המלחמה נגמרה, ארצות הברית פחות או יותר כופה את זה עלינו, ואין שום סיבה לדשדש ברגליים ולא לשחרר אות חטופינו.

עסקה שעלולה לסכן את מדינת ישראל מחדש ולהחזיר את ה-7 באוקטובר.

רעות יקרה, די. אני באמת מבקשת. אנחנו לא נפתח כאן את הדברים הללו. אין ספק שכולנו מאוחדים בתפילה להחזרת החטופים הביתה. וכפי שאמרה פה רעות, להחזיר את הביטחון לכלל אזרחי מדינת ישראל בהווה ובעתיד. לגבי השאלה איך לעשות את זה - כולנו אנשים מבוגרים ואנחנו מבינים שהמציאות הרבה יותר מורכבת מכאן ועכשיו או מייד. אני מקווה, כפי שאנחנו מתפללים בתפילה לשלום המדינה, שהקדוש ברוך הוא ייתן באמת את התבונה ואת ההבנה לגורם הסופי שמחליט בסופו של דבר, וזה כולל גם לדבר איתכם, לעשות את הדבר הנכון ביותר. ברור לנו שכל דבר הוא מאוד מורכב. אני מקווה שנצליח לעשות זאת בצורה הטובה ביותר, וכמה שיותר מהר, כי ברור לכולנו שהזמן הולך ואוזל. תודה על ההשתתפות. נקווה, בעזרת השם, שלא תצטרכו להיות פה שוב באירוע הזה.

לפני שאתם עוזבים, אני רוצה לומר לכולכם שמחר אני מקיימת דיון בשדולה שלי לחיזוק החוסן לישראל, יחד עם חבר הכנסת ירון לוי, בנושא: חיזוק החוסן של התא המשפחתי הפצוע. אנחנו צריכים לראות ולהבין שיש פה פריזמה הרבה יותר רחבה. זה לא רק החטופים והפצועים אלא זה גם המשפחות של החטופים והפצועים. צריך להסתכל גם עליהם כאנשים בפני עצמם, ובוודאי כדי לסייע ולעזור לחטוף, למי שהיה בשבי וחזר, ולפצוע, שזקוקים כול כך לחוסן משפחתי כדי להתקדם קדימה ולצעוד לכיוונים הרבה הרבה יותר טובים. אם כך, אתם מוזמנים מחר, יום שלישי, בין השעות 15:00 ל-17:00.

גברתי, אני רוצה לברך אותך. זוהי עבודת קודש. אני מבקש שתכניסי לסל הזה גם את כל אנשי המילואים שחוזרים, ומצבם הנפשי - - -

כן, לגמרי. של כולנו. ומעניין לעניין ובאותו עניין, נגיע לדיון בהצעת החוק, עליה אנחנו עמלים לא מעט. לכאורה היא נראית מאוד זניחה, ואוקיי, הנושא עלה למודעות ומדובר בציון יום, ויש כול כך הרבה ימים. אבל רצה הגורל או, בעיניי, רצה מי שמתכלל את העולם, והוא הקדוש ברוך הוא, והינה אנחנו מגיעים לשמחת תורה וליום כול כך שחור שכולנו חווינו. למעשה, הוא מחזק עוד יותר את העובדה שהחוסן והבריאות הנפשית של כולנו חשובים. כולנו מסתובבים מאז באמת אבלים, כפופים ושבורים. אבל יש כאלה שיש להם חוסן ויכולת להחזיק בפנים את האירוע, אבל יש כאלה שפשוט לא מסוגלים, אבל בגלל הסטיגמה והכתם, כשכל החברה שלנו מכתימה את תחום בריאות הנפש, הם לא יעזו ללכת ולבקש עזרה. יום שכזה הוא יום כול כך חשוב ברמה הלאומית, הוא יום שבו אומרים לאנשים שלא צריך להתבייש. זה לא בושה לבקש עזרה, זו לא בושה לדבר על קשיים. יתרה מזאת, היום הזה, בעיניי, הוא לא על מנת למנוע הידרדרות מצב, אלא לומר ההיפך – שככל שנחזק את החוסן, נצמח ונגיע למרחקים הרבה יותר רחוקים וגבוהים. כלומר, לא רק נמנע את ההידרדרות, אלא נצליח לדלג למקומות הכי גבוהים עליהם לא חלמנו. לכן, יש להעלות למודעות את תחום בריאות הנפש, לחנך את הציבור לכך שזה בסדר, וזה מותר, וזה הכרחי וזה רצוי – זו המטרה של היום הזה.

חבר הכנסת ואליד לא נמצא פה, ולכן לא נדבר כרגע על מיזוג שתי הצעות החוק. כשוואליד יגיע ננסה למזג את שתי הצעות החוק. הן עברו בקריאה טרומית ואנחנו רוצים להעביר אותן בקריאה ראשונה, וכמובן להכניס אותן בסוף הדרך לספר החוקים של מדינת ישראל. כל ראשי המשרדים יושבים פה ומחכים ושומעים, ואנחנו ננהל את הדיון.

צמרת, בבקשה.

צמרת אביבי, אני דווקא רוצה להתחיל ולדבר לפני משרדי הממשלה כי אני דווקא רוצה שהם ישמעו את הצד של המתמודדים. אני צמרת אביבי, ואני חברת ועד מנהל בעמותת לנפ"ש. אני, בעצמי, חוויתי לפני מספר שנים אירוע נפשי מאוד מאוד קשה, דיכאון מאוד מאוד עמוק. הצלחתי לטפל בעצמי ולצאת מזה, ועליתי על דרך המלך, תודה לאל.

באופן כללי, מאוד מאוד חשוב שהיום הזה יקרה כי יש גם את יום הבריאות הבין-לאומי, וזה חייב להיות גם פה בישראל כי אנחנו מדינה מוכת טראומות מרגע לרגע ומעת לעת. לפני שמתחילים לדבר על מהות היום, חשוב שגם המתמודדים עצמם יבואו לשולחן ויביאו את האספקט ואת הפריזמה שלהם.

חד וחלק.

ההחלטות לא צריכות להיות מעל הראש. כי איך אומרים? לא עלינו בלעדינו. אי-אפשר להחליט על דברים על בריאות הנפש ועל מתמודדי הנפש מבלי לשמוע את הצד של מתמודדים הנפש. וכן, למתמודדי הנפש יש את הזכות ואת היכולת להביע את עצמם. אנחנו לא אנשים עם קרניים על הראש. כמו שאתם רואים, אין לי קרניים על הראש. חוויתי משבר, עברתי אותו, ואני מטופלת, והכול בסדר. אני חושבת שצריך באמת לתת למתמודדים את הזכות לבטא את עצמם.

צמרת, תודה.

אני רוצה להעביר את רשות הדיבור ליועצת המשפטית של הוועדה עו"ד תמר סלע. לפני כן, אני חייב לומר שהתגלגל לידי, ומן הסתם גם לחלק מכם, האירוע של מעיין שחר. מדובר בילדה בת עשר, שנפצעה בתאונת דרכים והיא יושבת בכיסא הגלגלים. אני לא מכירה את האירוע באופן אישי, לפי מה שקראתי, ילדי הכיתה לא רצו לצרף אותה למסיבת פורים. וזה בדיוק חוסן. אני לא שופטת את הילדים ולא את ההורים ולא את הילדה עצמה. אבל אני אומרת שאם היינו מטמיעים במערכת החינוך המוקדמת ביותר, כשהילדים הם קטנטנים, וכלה בכל המערכות האחרות במדינה שלנו, את כל נושא החוסן הנפשי, ואת היכולת לדעת להתמודד, לקבל את האחר, ולהבין שכולנו בסוף יצורי אנוש, לא היה קורה מצב כזה. ברגע שאנחנו לא מבינים את זה וכחברה מערבית מקדשים את החומר, את הגוף שלנו ואת הממד הפיזי, ושוכחים את הנפש שלנו ואת הצורך בלצחצח את שיני הנפש ולנטרל רעשי רקע, אנחנו רואים מצבים כול כך כואבים וחורים שכאלה. אולי הילדים פוחדים לראות מישהו קצת יוצא דופן, אבל הילדה עצמה חווה קשיים פיזיים ונפשיים.

תמר, בבקשה.

אני רוצה לומר כמה מילים על נושא ימי ציון. הצעות החוק שבפנינו מבקשות לקבוע יום ציון שנתי, יום בריאות הנפש, במועד שבו היום הזה מצוין כיום בין-לאומי. יש יום כזה ב-10 באוקטובר. באופן כללי, ימי ציון מהסוג הזה הם חריגים היום בנוף של החקיקה. יש לנו ימי ציון בעיקר סביב ימי זיכרון ומועד והנצחת אישים. פה ושם יש חריגים. למשל, יש את יום העליחה. וכמובן שיש הרבה ימים, שחלקם נקבעו בהחלטות ממשלה, וחלקם נמצאים בלוח השנה שלנו, והם מצוינים בכנסת או בממשלה על ידי גורמים שונים. אנחנו מכירים את יום שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, יום השוויון, יום הקשיש הבין-לאומי. יש הרבה ימים בנושאים שונים. כפי שכבר נאמר פה, זה נושא חשוב, ואני מניחה שעוד נשמע מכל הגורמים.

כמו שאמרתי, יש ימים מסוימים שהן כן קבועים גם בחקיקה, ופה מוצע לקבוע יום ציון שנתי, וגם לקבוע איך הוא יצוין – בדרכים שונות על ידי גורמים שונים. אנחנו נשמע פה את הערות הגורמים. גם לגבי התאריך שמעתי שיש התייחסויות. מצד אחד, יש התייחסויות שאומרות שזה באמת נקבע לפי המועד של היום הבין-לאומי, ויש בזה גם יתרון. יש עומס ימים והרבה גורמים מתייחסים.

זה יהיה צמוד ליום הזיכרון לציון האירוע.

יש לזה צדדים שונים, ונשמע עליהם, על המועד עצמו. מצד אחד, הסמיכות ל-7 באוקטובר. זה לא עניין משפטי, אבל זו הערה שעלתה, ואני מניחה שנשמע עליה. אפשר לקבוע את היום הזה, ואפשר גם לקבוע יום אחר. אגב, בדיוק עברה החלטת ממשלה לגבי ציון יום הטבח, שהשנה יהיה ב-7 באוקטובר, אבל אחר כך זה יהיה לפי התאריך העברי - כ"ד בתשרי.

גם הערות לגבי שיתוף האנשים והגורמים שמייצגים אותם והמשפחות. גם זה עלה בהערות שכבר הגיעו עלינו, ואני מניחה שנשמע על זה ואולי נמצא את הדרך לעשות את זה גם בהליך עצמו ובדיון, אבל אולי גם דרך הוראות החוק. זה באופן כללי, ואנחנו נשמע את הערות הגורמים.

לפי שנעבור לדיון עצמו, אני חייבת להעיר על ההערה. אינני מזלזלת, חס וחלילה, באף יום: לא ביום הקשיש, לא ביום היתום. יש משהו ביום הזה שהוא הרבה יותר רחב. כי בריאות נפשית זה עניין שיש אצל כולם: גם בקשיש, גם ביתום, גם בעולים החדשים וגם בוותיקים. מעבר לזה שבריאות נפשית שייכת לכולם, היא גם דבר שהחברה שלנו העיפה אחורה. אנחנו מתעלמים מהקושי הנפשי ואנחנו לא מקיימים ולא רואים אותו. הבריאות הנפשית קשורה לכל אחד ואחד. אבל היום היא מתחברת לכול כך הרבה סטיגמות ודעות קדומות לא נכונות, שנמצאות גם בקרב מקבלי ההחלטות ובקרב אלו שנמצאים בחוד החנית. אני שומעת מה הם חושבים על בריאות הנפש ואני נדהמת מהפער בין מה שהוא נכון לבין מה שהם חושבים. ולכן, מאוד חשוב כן לקבע את היום הזה בספר החוקים כדי להגיד ההיפך מהקצה לקצה: כן, היום הזה הוא כן חשוב, ושהנושא הזה הוא חשוב, ושכדאי שכולנו נלמד ונדע עליו יותר ושנדע להתמודד איתו.

אמרתי את זה כדי להסביר שיש דרכים שונות לקבוע ימים. סוג כזה של יום הוא חריג, אבל יש גם דוגמאות כאלה. אני בכלל לא מזלזלת בנושא, אני רק אומרת שהוא קיים היום ומציינים אותו. הכנסת בוחרת באיזה עניינים לקבוע חוק ולתת להם אולי עדיפות גדולה או יותר או לשים דגש על החשיבות שלהם. יש דרכים שונות. זו אחת הדרכים. זה קצת חריג בנוף - זה כל מה שרציתי להגיד.

תודה.

דניאל רז, בבקשה.

שלום. אני עו"ד דניאל רז, ממונה ארצי בתחום אשפוז כפוי ומעמד אישי בהנהלת הסיוע המשפטי במשרד המשפטים. אני מייצג את העמדה של הסיוע במשפטי במשרד המשפטים. בזמני הפנוי אני גם חבר הנהלת ארגון ההורים הארצי, ונושא בריאות הנפש גם מגיע אלינו במסגרת התפקיד הנוסף שלי.

קודם כול, אני מברך על הצעת החוק. אני חושב שהצעת החוק היתה צריכה לקרות מזמן. אני מאוד מאוד שמח שסוף-סוף מדברים על הסוגיה הכול כך חשובה. אני רואה את האתגר במערכת החינוך, ואני אומר את זה בכל ההיבטים. שם צריך להתחיל. מערכת החינוך חייבת לציין את היום הזה. ואם היינו צריכים תזכורת למה מערכת החינוך צריכה לציין אותו, אז קיבלנו תזכורת קצת כאובה אתמול במה שפורסם בעיתונות. אני מעורב קצת יותר מעורב בסוגיה הספציפית הזו. זה באמת חלק מהבעיה. ככל שאנחנו נחנך את הילדים, ההורים, המורים, ואת כולם, על החשיבות של היום הזה, אני לא אצטרך, למשל, להסביר למנהלת בית ספר כזו או אחרת למה חשוב היום לדבר על אנורקסיה. אני נותן את זה כדוגמה שהיתה לנו. ולכן, זה מאוד מאוד חשוב.

מעבר לזה, גם אני קצת הופתעתי מנושא הסמיכות של ה-10 באוקטובר ל-7 אוקטובר. שמעתי את דברי פרופ' חגי לוין, ואני חושב עכשיו שיש בזה דווקא משהו חשוב. כי האירוע של בריאות הנפש פגע בכולנו, בכל מדינת ישראל. יושבת-ראש הוועדה, את ציינת, ובצדק, שמדובר בנושא כללי שמתייחס לכולם. כולם צריכים חוסן נפשי. אנחנו ראינו את זה יותר מכול במלחמה. ודווקא החיבור הזה כדי להוציא סוף-סוף את הדברים החוצה. כלומר, יש לכולנו בעיה נפשית, ואנחנו צריכים לציין את זה. וצריך לעזור לאלה שיותר מתקשים בנושאים האלה. זה גם התאריך העברי, אז ממילא זה כבר ישתנה. אני חושב שדווקא זה לא כול כך רע. אני מניח שזה לא יהיה כזה קרוב כמו שזה נראה עכשיו. וגם אם זה קרוב, זה דווקא חיובי בעיניי.

כן חשוב, ונאמרו פה הערות, לשתף מאוד את ארגוני מתמודדי הנפש. לפרוטוקול, אנחנו מייצגים לפחות 6,000 תיקים בשנה. 14 הליכים בדיונים בוועדות פסיכיאטריות. אנשים שאושפזו בכפייה חוזרים לחברה. הם מיוצגים על ידינו. הם חוזרים לחלופות או למשפחה. אני שמעתי לא מעט עד כמה התיוג הזה מפריע להם, ואני אומר שהיום הזה הוא בדיוק בשבילם. אנחנו משמיעים את הקול שלנו כמייצגים, אבל חשוב לשמוע במיוחד את הקול שלהם כי הם חווים את זה מדי יום. ומי כמוך יודעת את זה. את שיתפת אותנו בכמה מקרים כאלה שבהם התיוג היה באמת נוראי. אנשים פשוט לא הבינו עד כמה זה חשוב. נתקלנו במקרים שבהם אפילו הגענו לבתי משפט בעניין הזה. ולכן, אני חושב שדווקא בנושאים האלה, היום הזה הוא חשוב. כמובן שיש צורך בתקציבים, והכול נכון. בשם הסיוע המשפטי, וגם בשם הנהגת ההורים הארצית, אני חושב שמשרד החינוך צריך לשים את בריאות הנפש כיעד אסטרטגי ובראש סדר העדיפויות שלו. כי זה מתחיל מהגן, ממשיך בבית הספר, ואחר כך כשאנחנו יותר גדולים.

אנחנו מייצגים לא מעט מתמודדי נפש בהליכים משפטים רגילים בבתי משפט או בבתי דין או בכל הליך כזה או אחר. יש ערך בכך שאנשים יידעו שזה יום שנועד לא רק כדי להזכיר את הנושא אלא על מנת לפעול בנושא הזה על פי המחויבות שלנו לאמנה לאנשים עם מוגבלויות, שהיא מחויבות ערכית, מוסרית וחוקית.

דניאל, תודה.

אם מישהו ממשרדי הממשלה רוצה להעיר הערה כללית לפני שניכנס פנימה, בבקשה.

אולי נשמע את משרד הבריאות כי זה השר שאמור להיות.

עו"ד שרונה עבר הדני, הלשכה המשפטית, משרד הבריאות. אני לא חושבת שאני צריכה לחזור על האמירות של קודמיי, ושל הבאים אחריי, על החשיבות בהפחתת סטיגמות, וההכללה של תחום בריאות הנפש בנורמה של החברה שלנו והעולמית. יש לנו הרבה עבודה לעשות. גם הסמליות של הדברים עוזרת לא אחת.

חשבתי רק להזכיר, כדי שנבין מאיפה באנו, ושזה לא נולד היום, שהתפיסה הבעייתית לתחום בריאות הנפש נולדה כנראה במסורת אחורנית. נביא מסיפורו של המלך דוד, שהובא בפני אכיש מלך גת, והתגובה של אכיש להתחזות של המלך דוד: הינה, תיראו. איש משתגע. למה תביאו אותו אליי? חסר משוגעים אני כי הבאתם את זה להשתגע אליי? הזה יבוא אל ביתי?

עשינו דרך מאוד ארוכה מאז, אבל יש לנו עוד דרך לעשות. יש דרכים רבות כדי להתקדם. אני חייבת להגיד שבעידן הנוכחי עשו דרך ענקית, ובאמת שחל שיפור גדול מאוד. חברות, שלא חשבנו שנראה אותן, מסכימות לבוא ולקבל טיפול. אני יחסית הרבה זמן במשרד הבריאות, ואני זוכרת שכשפתחנו מרפאות ייעודיות לחברות שמרניות, אמרו שאף אחד לא יגיע, אבל הגיעו. אבל יש לנו עוד מה לעשות.

תודה רבה.

עו"ד מיכל גרשוני, משרד החינוך. לפני שתיכנסו לסעיפי החוק, אני אבהיר שהחשיבות מובנת. אבל אני מבינה שגם את יודעת שמשרד החינוך כרגע מתנגד שהוא ייכנס בחוק. התנגדות בסיסית שלנו לימי ציון, כשהלוח גם כך עמוס, ושמשרד החינוך כן נותן דגש לנושא הזה בכל מיני ימים, שגם כך נמצאים, ושהוא בעצמו בונה את התכנים בעניין. מעבר לאמור, אציין שיש לנו גם בעיה עם הסמיכות ל-7 באוקטובר. בגדול, זוהי ההתנגדות שלנו לעת עתה. אנחנו נעדכן ככל שיהיה עדכון.

מאה אחוז. קבעתי פגישה עם השר. שוב, אני חייבת לומר שזה שמתעסקים פה ושם באירוע בריאות הנפש, זה נחמד. אבל כשמציינים יום, זה משהו אחר. אבל בסדר, אנחנו נשאיר את זה לחדר אחר ולדיונים אחרים ולא לעת עתה.

שלום לכולם. שמי שרגא יעקבסון, ואני סמנכ"ל בעזר מציון. ראשית, אני רוצה לפתוח ולהודות לך, גברתי חברת הכנסת, על היוזמה הברוכה. עזר מציון עוסקת בתחום בריאות הנפש מעל 30 שנה. אנחנו מבינים שאחרי ה-7 באוקטובר, מצב בריאות הנפש חייב להיות שונה. אנחנו רואים חשיבות גדולה בליווי נפגעים ומתן דגש על מעטפת משפחתית. עזר מציון עושה את העבודה הגדולה שלה פה באמצעות עשרות אלפי המתנדבים שלה.

אני כן רוצה לתת פוקוס על מצב המשפחות שמטפלות בבריאות הנפש. אני חושב שכאן אנחנו וגם משרד הבריאות עושים עבודה מאוד מאוד גדולה בתחום הייעוץ למשפחות. כי ברגע שאתה מחזק את המעגל השני של אותו נפגע נפש ונותן לו כלים נוספים, מעבר לכלים שיש לו ברמה הטבעית שלו, אתה מצליח להשיג טיפול הרבה הרבה יותר אפקטיבי והרבה יותר טוב.

שרגא, אתה לגמרי צודק. אבל מאחר וזמנינו באמת קצר, אתה לא צריך לספר לי. אני מסכימה עם כל מילה שאמרת.

נכון, את חלק מזה.

הדיון הנוכחי עוסק ביום בריאות הנפש, והוא מדבר יותר על העלאה למודעות, חינוך הציבור, הגברת הידע. ושוב, זה לא רק מחלות ומתמודדי נפש, אלא חשיבות החוסן הנפשי והבריאות הנפשית של כולנו. לכן, אני לא רוצה להיכנס כעת לחוסרים שיש או אין למשפחות. העשייה שלכם ושל כולם היא מבורכת. גם צמרת ודניאל דיברו. החברה האזרחית באמת מחבקת ועושה. שוב, יש הרבה חורים בתוך הרצף. אבל זה לא האירוע וזה לא הדיון. לכן, אני רוצה להתקדם.

לא באתי להגיד מה חסר, באתי רק להגיד שיום כזה רק ייטיב עם המשפחות ועם השירותים הקיימים.

תודה, שרגא.

בבקשה.

עו"ד עירית שביב שני, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים. אנחנו כמובן מאוד מברכים על ההצעה הזו. אני חושבת שבאמת כדאי לדבר על בריאות נפש ולא על מחלות נפש בסעיף הראשון.

כן, יתוקן. תודה.

תודה רבה.

אני אתחיל לקרוא. אנחנו נשמע הערות לכל סעיף, אם יהיו. שתי ההצעות הן זהות, ואני קוראת נוסח של אחת מהן.

"הצעת חוק יום בריאות הנפש, התשפ"ד–2024

מטרה 1. מטרתו של חוק זה לקבוע יום ציון שנתי לשם העלאת המודעות וחינוך הציבור אודות מחלות נפש, הפחתת עמדות שליליות ותפיסות מוטעות."

היו פה הערות לעניין הזה. יש לנו איזשהו נוסח מוצע מתוקן, שהוא קצת מרחיב את הפריזמה. אני אקרא אותו, ואשלח, וגם נשמע אולי הערות עליו.

אתם כתבתם לעניין מחלות נפש? התמודדות נפש.

אני מציע נוסח מתוקן. הוא לא לפניכם. תקשיבו לקריאה. נשלח אותו גם בהמשך: מטרתו של חוק זה לקבוע יום ציון שנתי לשם חינוך הציבור, הגברת הידע והמודעות בתחום בריאות הנפש, אשר יביאו להפחתת עמדות שליליות ותפיסות חברתיות מוטעות.

עד כאן זה אותו דבר, בתיקוני נוסח, לפי מה שעלה. כן הייתי מציעה תוספת: ויקדמו את ההכרה בזכויותיהם של מתמודדים בתחום בריאות הנפש לכבוד ולהשתתפות שוויונית בכל תחומי החיים. זה לקוח מטקסטים שקשורים ליום בריאות הנפש הבין-לאומי, וככה באמת לשלב אותם גם לתוך החוק שלנו.

אני אירית, ואני ממערך הבריאות במשרד הרווחה. חשוב גם להוסיף מה היום הזה תורם לאדם עצמו. לא רק החלק החברתי, אלא גם במה זה תורם לאדם עצמו.

ומה היית מוסיפה לגבי התרומה לאדם עצמו?

היכולת לפנות לקבל עזרה.

אני איתך. אני חושבת שעיקר הבעיה בכך שאנשים לא הולכים לבקש עזרה, היא בגלל סטיגמות ותפיסות חברתיות מוטעות והכתמה וכו' וכו'. ברגע שאנחנו כותבים שמטרת החוק היא להפחית עמדות שליליות ותפיסות חברתיות מוטעות ולהכיר בזכויות, אז זה התוצאה שתיגרם. אם יש לך הצעה לנוסח שעוד יותר ידגיש את מה שאת אומרת, נשמח לשמוע. אבל השאלה אם זה לא נכלל בתוך.

שלום, אני גלי יהב. אני ממועצת התלמידים והנוער הארצית. כל האנשים פה הם מבוגרים. אנחנו מאוד מהשטח ומהנוער. יש לי די הרבה חברים, ורובם חוו כל מיני התמודדויות נפש בעקבות הקורונה. אנחנו הולכים לראות את הנתונים וההשפעות של ה-7 באוקטובר. כרגע להיות עם בעיות נפשיות זה משהו שבאמת מאוד נורמל בקרב נוער, אבל מה שלא נורמל זה קבלת עזרה ולדעת איך לעזור. אני מאוד אשמח אם עניין העזרה יצטרף לחוק. כי בדור שלנו יודעים שזה קיים ושזה אצלנו. זה כל הזמן נמצא, אבל אנחנו נשמח שהעניין של איך אפשר לתמוך אחד בשני, למי אפשר לפנות, ועניין של עזרה משמעותית ואמיתית יתווספו לחוק.

תודה. מעולה. זה חלק מהמטרות. בדיוק כדי שמערכת החינוך ומערכות אחרות ידברו בדיוק על האירוע הזה ויעלו את המידע, וגם ייצרו מענים ודברים חדשים.

יש לי קצת בעיה עם האמירה שיש לכתוב במטרת החוק: ויכולת לקבל עזרה, ואסביר מדוע. אנחנו מדברים על ציון בריאות הנפש גם לילדים, תלמידים, ואני מצטרף לכל מה שאת אומרת, ואני גם רואה את זה בהנהגת ההורים הארצית כשפונים אלינו לא מעט, אבל גם למבוגרים. אני לא רוצה שישתמע שאנחנו כאילו מציינים את זה שאדם כלשהו יוכל לקבל עזרה. יש אנשים שאומרים שהעובדה שהם מתמודדי נפש, לא אומרת שהם צריכים עזרה. ואם זה יהיה כתוב במסגרת חוקית, אז זה בעייתי. לצערי, האמת, לא הצלחתי להבין את עמדת משרד החינוך פה. נאמר: זה יותר עמוס, יש יותר מדי לו"ז. דווקא התגובה שלהם מראה לנו עד כמה צריך את היום הזה. שמענו עכשיו את תגובת משרד החינוך, ואני מבין כמה היום הזה חשוב. קודם כול, צריך לציין אותו. בתוך משרד החינוך יסבירו וייתנו את ההנחיות לגבי ילדים שצריכים לקבל עזרה. אבל זה לא צריך להיות כתוב בחוק. לדעתי, זה סטיגמתי לכתוב את זה בחוק. לדעתי, צריך לציין את זה בלי "יכול לקבל עזרה". כי יש אנשים שחיים עם המצב הנפשי שלהם בקהילה והם לא חייבים לקבל עזרה. זה לא מציאות. משרד החינוך יעשה טוב וייתן את העזרה הזו כשצריך. מידיעה אישית אני אומר שהוא לא נותן אותה מספיק.

תודה.

נחשוב על כיוון בהקשר הזה בצורה מעודנת. אני שומעת את ההערה הזו מכמה כיוונים וגם מיושבת-הראש.

שוב, ברגע שלא תהיה סטיגמה, אנשים ילכו לקבל עזרה. לגבי המענים – זו מטרה נלווית לחוק. זה לא החוק עצמו.

לאו דווקא במינוח הזה, אבל אפשר לבדוק איך לשלב איזושהי התייחסות לעניין הזה. האם יש עוד הערות לסעיף המטרה לפני שנתקדם? אני יודעת שיש גם מישהו מהלשכה המשפטית של הרווחה בזום.

האם הוא רוצה לדבר עכשיו?

לא, לאו דווקא.

אתם תגידו לנו שהוא רוצה לדבר.

"יום ציון שנתי
2.
(א) יום בריאות הנפש יצוין מדי שנה ביום 10 באוקטובר..."



פה אני מציעה, כמו בחוקים אחרים, לפעמים, כשיש איזשהו מועד ויש סיבה לקביעת המועד, אז כן לכתוב: המועד בו מצוין יום בריאות הנפש העולמי וכו' – זה לגבי (א).

כן.

אחרי הערות ששמענו, אני כן חושבת להישאר עם המועד הזה עם היתרונות והחסרונות.

אני מנסה להקדים את הדיונים הבאים. השאלה היא האם יש חלופה לתאריך הזה או הצעה אחרת?

בסעיף קטן (ב) כותבים מה קורה אם. אם את אומרת לא לעשות את זה באוקטובר באופן עקרוני בגלל אירועי אוקטובר, אז אני חייבת לומר לך שאני חושבת שדווקא, ולא בכדי כנראה, זה נמצא זה לצד זה כי יש קשר. יום ציון הטבח הנוראי, שפקד את כולנו, ישאיר, ומשאיר, אצל כולנו טראומות וקשיים נפשיים. אני לא מדברת על קשיים פיזיים אלא על נפשיים. אני לא רואה סתירה בין הדברים. ההיפך, אני רואה חיבור. מאוד יכול להיות שבמקרים מסוימים אפשר יהיה אולי לחבר בין האירועים האלה. זה רצף. אני מאמינה ברצף, אני לא מאמינה בחד-פעמי, ונגמר הסיפור. כשאת מקדימה את יום הטבח, ויומיים אחר כך יש את יום בריאות הנפש, את לגמרי יכולה לחבר את שניהם ביחד ולמצוא את החיבורים המתאימים, שהם כול כך זועקים לשמיים. אני לא רואה בעיה עם ה-10 באוקטובר. ושוב, זה גם יצוין בעולם. זה לא דבר שאנחנו המצאנו היום. כל העולם מציין את זה. האם נציין אותו ביום אחר בספטמבר או בינואר?

לעניין העומס של הימים, שהטריד את משרד החינוך, דווקא מכיוון שה-10 באוקטובר הוא יום שממילא מצוין על ידי הרבה גורמים, אז אם זה באותו יום אז לא צריך עכשיו שני ימים נפרדים לאותו נושא. יש היגיון לחבר.

לגבי אירועי ה-7 באוקטובר – משרד החינוך עדיין עוד לא כול כך יודע. צריך לעכל את האירוע הזה. אני גם מניחה שזה גם לא יקרה בחודשים הקרובים. יכולות גם לחלוף גם כמה שנים עד שנעכל איך אנחנו מכילים את אירועי ה-7 באוקטובר. אני יודעת שיש החלטת ממשלה לגבי התאריך העברי. צריך גם לבדוק את ההשלכות של זה. מעבר לאמור, אנחנו מדברים פה גם על יום בריאות הנפש, כשחסר אולי גם הדגש על החוסן, ואנחנו אולי נרצה לשים יותר את הדגש על זה. שוב, אני עוד אקבל עמדות רשמיות. אבל אם הדגש באירועי ה-7 באוקטובר יהיה עניינים של חוסן, אז לא בטוח שזה בהכרח - - -

אנחנו בהחלט נחשוב. אני חושבת שחוסן הוא חלק מהבריאות הנפשית של כולנו. כשאומרים "בריאות הנפש" ישר לוקחים את זה לקצוות, וזה חשוב ונכון, ואנחנו גם השופר שלהם. אם יהיה צורך ונראה, אז אולי נכניס לתוך החוק את המילה "חוסן". אם תרגישו עם זה יותר נוח, אני לא אומרת לא. זה לא נראה לי פסול, נראה לי שאלו בהחלט שתי מילים שנושקות האחת לשנייה.

לגבי התאריך - לא כעמדה של רשמית של ממשלה, כולם מתלבטים על התאריך. היתרונות של ה-10 באוקטובר ברורים. שלחו לי רעיון, ואני שמה אותו על השולחן פה. אם אכן רוצים לחשוב על מועד חלופי, אז אמרו : יום ראשון של חנוכה - לגרש את החושך. תאריך יפה.

לדעתי, זה יום משפחות היתומים. הוא לא עוד עבר. אני לא יודעת אם זה היום הראשון, אבל זה נר ראשון של חנוכה. חוק משפחות היתומים כנראה יעבור היום.

אני לא ששה לעשות חיקוי של כל דבר שנעשה בעולם כולו. אבל יש בכל זאת מעל 150 מדינות בעולם שמציינות את אירוע יום בריאות הנפש הבין-לאומי.

חשבתי שזה רעיון יפה, ולכן הצעתי אותו.

בהחלט.

"(ב) חל יום בריאות הנפש ביום חג, מנוחה, שבתון, יום זיכרון או ציון ממלכתי או ביום שלפני אחד הימים כאמור, יקוימו הפעילויות של יום בריאות הנפש ביום ראשון בשבוע שלאחר מכן."



זה משהו סטנדרטי שמכניסים. רק עדיף לא יום ראשון, גם בגלל שמדובר על ישיבה בכנסת, וגם בגלל שזה יום חג של חלק מהעדות הדתיות. אז אולי כמו שעשינו, למשל, בחוק משפחות היתומים: ביום ב' שלאחר מכן. יום ב' זה יום טוב. כמובן שאם זה חג או אם זה נופל על יום ציון אחר, נניח, אם זה התאריך העברי של הטבח, אז יזיזו את זה.

תמי, ואם היום הרגיל נופל ביום ראשון?

אם ה-10 באוקטובר נופל ביום ראשון?

בסדר, אז זה ביום ראשון. אבל אם זה נופל ביום - - -, אז כבר ביום ב'. הכנסת, כשיש באמת התייחסות לכך שזה יצוין בכנסת, מאפשרים לה באותו יום או במועד סמוך כי יש כנסת אחת. אי-אפשר לפזר את זה על פני, כמו במערכות אחרות שהן יותר רחבות, ואם יש אילוצים אז יעשו את זה בסמוך. זה לא חייב להיות בדיוק באותו יום.

וזה רק אם זה ביום שלפני ולא ביום שלאחרי אחד הימים?

כאילו לא להקדים אלא לאחר. כן, אבל כך כתבנו. זה לא נראה לי משמעותי.

זה הנוסח הסטנדרטי. לא ננסה להמציא את הגלגל.

כן.

שמי שירה כהן. אני עורכת דין במחלקה המשפטית של בית הנשיא. דיברנו קודם. רצינו לשנות את המשפט: "יקוימו הפעילויות של יום בריאות הנפש", אלא יצוין יום זה.

נכון, שינינו: ויצוין יום זה.

הנוסח המוצע המתוקן הוא: מדי שנה ביום 10 באוקטובר – סליחה, זה הראשון. המועד בו מצוין יום בריאות הנפש העולמי, יצוין בישראל יום בריאות הנפש. ואז חל יום בריאות הנפש ביום חג, מנוחה, שבתון וכו', או ביום שלפני אחד הימים כאמור, יצוין יום זה ביום ב' שלאחר מכן.

תוקן.

מקובל. תודה.

"דרכי קיום יום בריאות הנפש 3. יום בריאות הנפש יצוין בין היתר –..."

כתבת: בין השאר. יש כל מיני תיקונים קלים כאלה שאנחנו לא מקריאים.

נכון. עשיתי לי השוואה לחוקים אחרים מאותו סוג, אז יש תיקוני נוסח. אבל זה באמת ברמת הנוסח.

"...בדיון מיוחד במליאת הכנסת" – בדרך כלל אנחנו באמת אומרים פה במועד האמור בסעיף 2 או במועד סמוך לו.

"בבית הנשיא" – בשיח קודם, וגם עם גורמים, וגם עם המציעה, כבר דיברנו על כך שזה יהיה כפי שיחליט נשיא המדינה.

כן, זה לכל המשרדים.

זה בהתאמה גם לשרים.

כן, כן.

תיכף נגיע. לגבי "באירוע המיוחד בישיבת הממשלה" – אני מבינה שלפי החלטת ועדת שרים, התנאי היה שזה יוסר.

כן.

"ברשויות המקומיות" – אני מודה שזה קצת עמום. אני לא יודעת אם יש פה מישהו מהמרכז לשלטון מקומי. איך יציינו ברשויות המקומיות? זה מאוד רחב. אבל לפעמים כותבים כך.

כן, צריך לבדוק את זה.

ביום העלייה אין בכלל. לא בכל החוקים כתוב: כפי שיחליט. למשל, ביום העלייה כתוב: בבית הנשיא, נקודה. יש גרסאות כאלה ואחרות.

חשוב להבין. "כפי שיחליט" – זה לא אומר שהוא יחליט שלא. זה יצוין, אבל הוא יחליט איך זה יצוין.

אנחנו, כמובן, חושבים שהיום הזה הוא חשוב. הנושא הזה הוא אחד מעוגני העשייה של רעיית הנשיא. היא פועלת רבות בנושא הזה, וזה מאוד חשוב לנו. אבל באופן עקרוני אנחנו חושבים שלא נכון לקבוע בחקיקה קיום אירוע בבית הנשיא. לכן, אנחנו מבקשים כל פעם, וחוזרים גם על זה במשפחות היתומים ובחוקים אחרים חשובים נוספים, שהנשיא יחליט איך לציין את היום הזה. זה יכול להיות בביקור של הנשיא, או בכל דרך שיחליט נשיא המדינה, כך שיישאר לו שיקול הדעת.

כן, הסכמנו לזה: כפי שיחליט נשיא המדינה.

תודה רבה.

אחר כך יש לנו "במערכת החינוך". שמענו פה את עמדת משרד החינוך. מנקודת מבטי, בהרבה חוקים של ימי ציון, יש התייחסות למערכת החינוך בגרסאות שונות. בדרך כלל באמת משאירים שיקול דעת: כפי שיחליט שר החינוך, או שאומרים: מוסדות חינוך. אני חושבת שזה יהיה צורם, כמו שעלה פה, ושוב, זה לא כול כך עניין משפטי, אבל זה כן איזושהי ראייה רחבה, שדווקא בנושא הזה יש פירוט של הרבה מאוד גורמים שמציינים את היום, ויש להם שיקול דעת רחב איך לציין, ודווקא מערכת החינוך, שהיא, אם אנחנו מדברים על שינוי תפיסות, על העלאת מודעות והגברת המידע, היא מערכת מרכזית וחשובה בהקשר הזה.

כתבנו: כפי שיחליט שר החינוך. כלומר, נשאר עדיין שיקול הדעת הרחב שלו.

יובל דגני, מועצת התלמידים והנוער הארצית. בסופו של דבר, נושא בריאות הנפש הוא הנושא שהכי בוער בקרב בני הנוער.

קודם כול, אני ממש רוצה להגיד לכם תודה שבאתן. זה באמת מרגש וחשוב, ואני שמחה שיקום פה דור שיהיה מודע לנושא הזה, ושהחוק הזה יוכל להיכנס לפח האשפה של מדינת ישראל כי לא צריך אותו כי הוא ברור ומובן מאליו.

גם אני מאוד מקווה, ותודה על הזכות לדבר פה. אני רוצה באמת להדגיש שבסוף בני הנוער יודעים בערך מה זה, אבל הרבה פעמים כן חסר הידע הספציפי וחסר עניין ניפוץ הסטיגמות, ובני נוער שסובלים מבריאות נפשית לא יודעים איך לספר לחברים שלהם שהם הולכים לפסיכולוגית, וזה דווקא אולי יותר, אבל הדברים אחר כך. זהו בדיוק המקום של מערכת החינוך לבוא ולציין ולחשוב כמובן גם על מערך התמיכה שסביב זה, אבל גם על עצם ניפוץ הסטיגמה וגם על השיח בנושא. הוא צריך להיות על השולחן וצריך להיות מקום לשיח הזה. אני חושבת שזה קריטי וחשוב. אם אנחנו מדברים בסוף על מערכת החינוך כמערכת שאמורה לחנך, אז זהו בדיוק המקום שלה.

תודה. אין מה להוסיף.

"במערכת הרווחה" – אני חושבת שזה באמת מאוד עמום. כלומר, למה מתכוונים? האם למשרד? האם לשירותים ברשויות המקומיות? האם לגורמים אחרים פרטיים וציבוריים? אולי נשמע את משרד הרווחה בהקשר הזה?

משרד הרווחה פועל גם במסגרות חוץ ביתיות וגם בקהילה. כשאני מדברת על קהילה, זה על שירותים שגם ניתנים במסגרת הרשות שמפעילה אותם. תחום בריאות הנפש הוא תחום שחוצה את כל מקבלי השירות בקהילה ובמסגרות החוץ ביתיות. זה רלוונטי ביותר.

האם להשאיר את הניסוח "במערכת הרווחה" או כן לתת פירוט מה הכוונה? כי רשויות מקומיות כתבנו, ויכול להיות שהרשויות המקומיות זה הלשכות לשירותים חברתיים.

יעיר רון אם זה מקובל עליו. הוא כרגע בזום. נראה לי שאם אנחנו מדברים על רווחה, אז אנחנו מתכוונים גם למסגרות החוץ ביתיות וגם לקהילה.

ברור.

האם, מבחינתכם, הנוסח: "מערכת הרווחה", כפי שהוא, מקובל?

כפי שיחליט שר הרווחה.

דווקא פה כיוון שמערכת הרווחה היא רחבה מאוד, ולא כולה תחת שר הרווחה והביטחון הקהילתי, אז זה אולי פחות מתאים.

אני אמשיך את דברי אירית. כשאנחנו אומרים מערכת הרווחה, אנחנו מתכוונים גם למשרד הרווחה וגם למחלקות לשירותים חברתיים. אומנם, המחלקות לשירותים חברתיים הן יחידות ברשויות המקומיות, אבל הן מונחות מקצועית, גם לפי חוק שירותי הסעד, ומפוקחות על ידי משרד הרווחה. כך כשאנחנו אומרים מערכת הרווחה, אנחנו בעיקר מתכוונים לזה. השירותים החברתיים במדינת ישראל, ניתנים בעיקרם דרך המחלקות לשירותים חברתיים, למעט שירותים מסוימים שניתנים ישירות על ידי משרד הרווחה, כולל אותן מסגרות שאירית הזכירה, שחלקן הן מסגרות שיש להן איזשהם הסכמים ישירים עם המשרדים, חלקן דרך הרשויות המקומיות. אבל אנחנו בעצם מדברים על זה. אני חושב ש"מערכת הרווחה" הוא מונח שאפשר להשאיר אותו. כי כשאנחנו אומרים מערכת הרווחה, אנחנו מתכוונים למערכת השירותים החברתיים שמיעוטה ניתן ישירות על ידי משרד הרווחה, ורובה ניתן - - -

השאלה אם זה לא ייפול. כאילו כתבנו נורא יפה, אבל זה לא ייושם באופן עקרוני כי הגופים שהם במיקור חוץ לא יטפלו. השאלה היא האם זה מספיק מוגדר ולא עמום.

אם רוצים שכל מסגרת שמפעיל המשרד תציין את זה, זה אפשרי. כך או כך, המסגרות מפוקחות על-ידי המשרד ומונחות על ידי המשרד, אלה שהן בהתקשרות ישירה עם המשרד, וגם אלה שלא בהתקשרות ישירה עם המשרד. גם המחלקות לשירותים חברתיים מונחות מקצועית על ידי המשרד, וגם מפוקחות על ידי המשרד, למרות שהן פועלות עצמאית והן יחידות ברשויות המקומיות. לכן, אני לא חושב שיש צורך להוסיף פה. כשאנחנו אומרים מערכת הרווחה, אנחנו מתכוונים לכל המערכת הגדולה הזו של שירותים חברתיים, שבסוף משרד הרווחה אמון עליה. ולכן, אני לא יודע אם יש פה צורך בפירוט נוסף. לפחות, לדעתי, אין צורך בזה. כמובן באותו סייג, שנכון לכל שאר הגופים שצוינו פה, של: על פי החלטת שר הרווחה.

אה, אז כן כפי שיחליט שר הרווחה והביטחון החברתי.

את העלית פה נקודה, ואני באמת פוחד שזה ייפול. כי ברגע שנגיד מערכת הרווחה באופן כללי, אז זה לא יהיה ברור. זה אולי מאחד את מה שהיה לנו קודם עם נושא השלטון המקומי, שלא ידענו איך לאכול את זה כי לא נמצא פה נציג מרכז השלטון המקומי. אולי צריך לכתוב בצורה ברורה: מחלקה לשירותים חברתיים בשיתוף פעולה בין הרשויות המקומיות למשרד הרווחה, ואז זה כבר הרבה יותר ברור. כי מי שעושה את העבודה הזו, זו באמת המחלקה לשירותים חברתיים שעובדת דרך השלטון המקומי.

דניאל, למה זה לא ברור לדעתך?

זה לא מספיק ברור. כי ברגע שאתה אומר מערכת הרווחה, לא ברור לנו שהשלטון המקומי ישתתף יחד איתכם בנושא הזה. ניקח, למשל, מחלקה לשירותים חברתיים בעיר מסוימת, שיכול להיות שזה לא יהיה באג'נדה שלה.

למה השלטון המקומי? שוב, המחלקות לשירותים חברתיים מונחות ישירות על ידי משרד הרווחה והן מפוקחות. זה לא - - -

המחלקה לשירותים חברתיים, שעובדת ברשות מקומית מסוימת, מקבלת הנחיה מקצועית שלכם, אבל הם עובדי הרשות המקומית בסופו של דבר. אני לא טועה, נכון? יכול להיות שצריך להגדיר את זה בצורה יותר ברורה כי אנחנו יכולים להיות במצב - - -

האם להכניס את משרד הרווחה לרשויות המקומיות? האם אתה רוצה לאחד בין (4) ל-(6)?

כן.

אבל (6) יותר רחב. אתה מצמצם את זה.

השלטון המקומי זה כללי. ממילא, אם מדינת ישראל מחליטה לציין את היום הזה, כולנו נדע על זה. אני, נניח, גר בקריית אונו. לא בטוח שאם העירייה תתחיל לפרסם את זה, זה יהיה שונה ממדינת ישראל. זה כן רלוונטי במחלקה לשירותים חברתיים ברשות המקומית. בהיכרותי עם המחלקות האלה - - -

ובדיוק מהסיבה הזו צריך להשאיר את מערכת הרווחה ולא לשלב פנימה את הרשויות המקומיות. כיוון שלמחלקות לשירותים חברתיים יש תפקיד מסוים בתוך הרשויות המקומיות, ובניגוד למחלקת אחרות ברשות המקומית הן יחידות שהן אומנם של הרשות המקומית, והם עובדי רשות מקומית, אבל את ההנחיות המקצועיות שלהם הם מקבלים ממשרד הרווחה, ויש להם קשר ישיר עם משרד הרווחה.

גם כשאנחנו אומרים מערכת החינוך, הרי אנחנו לא מתכוונים רק למשרד החינוך אלא לבתי ספר. זה יותר רחב.

יש בעירייה את קידום הנוער. הם ישימו קידום נוער ויגידו: אוקיי, סגרנו את האירוע, ובכלל לא טיפלנו ברווחה. הרי בסוף זה מאוד מאוד כללי. גם רשויות מקומיות וגם רווחה.

בסדר. אם משרד הרווחה אומר שזה ברור מבחינתו שזה המחלקה לשירותים בכל אחת מהרשויות המקומיות, אז אני מאוד שמח לשמוע את זה. אני רק מקווה שהיישום יהיה כמו שאנחנו שומעים.

כי גם ברשויות המקומיות זה יכול להיות רלוונטי ליחידות הנוער וגם למחלקות לשירותים חברתיים, וגם אולי לעוד מחלקות ברשות המקומית.

קודם כול, נכון. יש מחלקת חינוך ברשות המקומית וגם - - -

קידום נוער.

אבל אני חושב, לפחות עד כמה שהבנתי מגעת, שכשאנחנו אומרים מערכת הרווחה, זה די ברור, למי שזה צריך להיות ברור, שכשאנחנו אומרים את זה אנחנו מתכוונים שמי שנותן את השירותים החברתיים במדינת ישראל זה משרד הרווחה, שאמון על המחלקות לשירותים חברתיים, שפועלות בתוך הרשויות המקומיות כי כך קבע החוק. לדעתי, זה ברור מספיק. אבל - - -. תודה.

תודה.

לגבי מערכת הרווחה – אני רק מוסיפה: כפי שיחליט שר הרווחה והביטחון החברתי.

"בצבא ההגנה לישראל" – גם פה דובר בשיח המקדים דובר: כפי שיחליט ראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל, או מי שהוא הסמיך לכך. אני יודעת שאתם מעדיפים לאפשר, למרות שזה ברור שגם במקומות האחרים השר יכול למנות מישהו ש - - -

אתייחס לזה. היי, סרן אילה בן חמו, סגנית רמ"ד חקיקה בפרקליטות הצבאית. מדובר בסוג הנושאים שאנחנו בדרך כלל מסדירים בפ"מ – דברים שהם פנים צבאיים, שנכון שהרמטכ"ל או מי שהוא הסמיך לכך החליטו. כמובן שכמו בכל נושא אחר, הרמטכ"ל כפוף לשר הביטחון. אבל זה מסוג הדברים שגם בחקיקה אחרת, בהצעות חוק אחרות, בנושא ימי ציון, זה הנוסח שאנחנו בדרך כלל מבקשים אותו. זה פשוט נובע מהצורה שבה הדברים קורים בפועל.

אוקיי, בסדר גמור.

"במשטרת ישראל" - מבחינת המשרד הייתי בקשר עם נציג המשרד לביטחון לאומי. מבחינתם, אין להם הערות. אבל יש פה נציגה של המשטרה.

אתייחס. שמי רעות מרציאנו, ראש חוליית אנשים עם מוגבלות מחטיבת קהילות. משטרת ישראל מקדמת בכל העת את נושא אנשים מוגבלות בכלל, וגם מתמודדי נפש. יש לנו שיתופי פעולה הדוקים עם משרד הבריאות ועם משרד הרווחה. למשטרת ישראל יש מינהלת נגישות ושוויון, בראשות הסמפכ"ל, שמטפלת בכל הנושאים שנוגעים לאנשים עם מוגבלות. אנחנו פועלים למתן כלים לשוטרים כדי שהשירות שמשטרת ישראל מעניקה לאזרחים, יהיה בסופו של יום מותאם ואפקטיבי. הצעת החוק מתחברת בקשר ישיר לכנסים, לימי עיון, להכשרות שאנחנו מקיימים. כמובן שגם אנחנו נפעל בהתאם אליה.

לגבי הסעיף הספציפי הזה - אני קיבלתי את הנוסח הקודם שבו לא מופיעה התייחסות. כלומר, כתוב משטרת ישראל, ואין המשך. אני לא מכירה את השיח שהיה עם המשרד לבל"מ. אנחנו כמובן נוכל לשוחח איתם ולהשיב שוב לוועדה. ההסדר שהוצע פה לגבי צה"ל - נראה לי שהוא יותר הגיוני גם לגבינו. אבל נשיב לוועדה אחרי שנתייעץ עם הייעוץ המשפטי של המשרד לבל"מ.

בסדר. ו"במערכת הבריאות". מבחינת הסדר, יכול להיות שיהיה נכון לשים קודם: בריאות, חינוך, ואחר כך מערכות שהן פחות מובהקות. הן חשובות מאוד, אבל יש יותר מובהקות. יש רווחה, חינוך, בריאות.

לגמרי.

לגבי מערכת הבריאות – בדיוק כמו ששמים לגבי כל השאר, נראה לי שבשביל ההלימה החקיקתית: לפי החלטת שר הבריאות. אגב, אם תרצו לשמוע, זורמות לי הצעות יפות נוספות לתאריכים.

בבקשה.

אוקיי. באנגליה היו עושים שבת בריאות הנפש סביב לפרשת בא כי החושך של המכות מזכיר בצורה סמלית לדעתם, כמה מהרגשות של בעיות נפש, ובמיוחד דיכאון. ט' באב מוזכר במגילת תענית בתרא. כיום תענית. אך לא כתבו רבותינו מהי הצרה שאירעה בו. לי מזכיר את הכאב שלא ברור מאין הוא בא. מאוד קשור לבריאות הנפש. אולי משהו שקשור לסוף המבול - לא מצאה יונה מנוח לכף רגלה, ואז מצאה. וגם כל מיני תאריכים: במהלך חודש שבט או בראש חודש ניסן - תלוי באיזה שלב. כאמור, הצעות יפות.

אוקיי. נרשם.

אנחנו ב"מערכת התרבות והספורט". אני מודה שזה לא בדיוק מערכת התרבות והספורט. יש משרד ויש הרבה גופים נתמכים. יש לנו פה נציג.

נכון. עו"ד מירב כהן, הלשכה המשפטית, משרד התרבות והספורט. אני אתחיל דווקא מהתוספת שהקראת לנו כאן והיא להוסיף: כפי שיחליט שר התרבות והספורט. עקרונית, מקובל. יחד עם זאת, אני כן רוצה להתייחס לדברים שאת אמרת. מערכת התרבות והספורט בעולמות התוכן של המשרד שלנו, הם גופים נתמכים בתחומי התרבות והספורט. אלו עמותות. ולכן, ככלל, אנחנו לא מתערבים באופן שבו הן מתנהלות. אנחנו רואים את זה באופן שבו השר שלנו יפעל לעידוד והגברת המודעות לנושא ברשתות חברתיות, בפרסומי המשרד. אבל כפי שאמרתי, אנחנו לא מתערבים באופן שבו הגופים הנתמכים אצלנו מתנהלים. אבל אני כן רוצה לספר - - -

גם למשרד הרווחה ולמשרד הבריאות יש מיקור חוץ. עזבי רגע מכרזים ישנים וקודמים, אבל עושים חדש ומבקשים לציין את היום הזה. אני לא אומרת שתתערבו בתוכן ואיך להעביר את היום. כמו שאמרנו, השארתי את זה: כפי ש-. אבל כן לכתוב. יש ימים מסוימים שאתם צריכים לציין אותם בפנים בתוך המערכות שלכם, כולל היום הזה.

אני מבינה. מבלי להיכנס כרגע למורכבויות משפטיות כדי לא לגזול את זמן הוועדה, אנחנו לא מדברים בהיבטים של רכש של ספק שאנחנו משלמים לו עבור שירותיו, אלא על חלוקת כספי תמיכה מכוח סעיף 3(א) לחוק יסודות התקציב, שאומר שאנחנו מחלקים את הכספים לגופי תרבות וספורט לפי אמות מידה שוויוניות, תנאי סף שהם עומדים בהם. אני פחות בעולמות של ספק שאני קונה ממנו.

אני כן רוצה דווקא להגיד ביחס למה שאת אמרת. בתחום התרבות, למשל, יש מבחן תרבות בקהילה. יש שם תמריץ. בסופו של דבר, התמריץ הזה כן מתורגם של כסף שהעמותות מקבלות מאיתנו אם הן עושות פעילויות בשיתוף עם אנשים עם מוגבלויות. כלומר, אנחנו כן יודעים לפעול לטובת קידום המודעות של הדברים האלה. היה רק חשוב לי לפרוס כאן איך אנחנו רואים את הדברים ביחס ל - - -

אני חושבת שזה צריך להיות פה שונה מבחינת הניסוח, מבחינת זה "שכפי שיחליט השר" זה נוגע למשרד. אפשר אולי להתייחס לעידוד פעילויות על ידי גופי תרבות וספורט בהקשר הזה.

בואי נשאיר את זה לאיזשהו שיח המשכי כי כרגע אני אקבל את הנוסח שהצעתם: כפי שיחליט השר ובהתאם - - -

אבל לגבי המשרד, לא לגבי מערכת התרבות והספורט.

בדיוק, לגבי המשרד. ואנחנו נדבר.

אוקיי. ויש לנו את מערכת המשפט. אני לא יודעת אם הנציגה הגיעה. האם חנית או הילה נמצאות פה? אני חושבת שלא.

שלום. עו"ד הילה בוסקילה, הנהלת בתי המשפט. אני מתנצלת על העלייה מה - - -. אין לנו הרבה מה להגיד. כמו שהודענו לוועדה כבר אתמול, אין לנו התנגדות להצעת החוק. אנחנו קראנו אותה והיא מקובלת עלינו.

הנהלת בתי המשפט מתייחסת לחלק ממערכת המשפט. יש לנו גם ערכאות דתיות. אני כן פניתי ועוד לא קיבלתי התייחסות מבתי הדין הדתיים, מבתי הדין השרעיים.

זה מאוד חשוב.

ראיתי שאחת ההצעות פה היא: כפי שיחליט נשיא בית המשפט העליון. הוא מתייחס לבתי המשפט האזרחיים. צריך עוד ללבן את זה מול הגורמים השונים. שמענו את הנהלת בתי המשפט. אני גם יודעת שיש לשופטים השתלמויות היום.

כן, השתלמויות. אבל זה לא מספיק.

אבל זה לא רק השופטים אלא זה גם כל עובדי המערכת שבאים במגע עם כל הגורמים שמגיעים לדיונים. אם כך, אז פה עוד יש לנו - - -

אמרת בתי דין רבניים וכו', וזה תחת משרד הדתות ולא משרד המשפטים.

חלקם תחת משרד המשפטים. כמו שיש הנהלת בתי המשפט, יש הנהלת בתי הדין הרבניים, הנהלת בתי הדין השרעי, ו - - -

כן, אבל אני אומרת שאפשר לכתוב פה: כפי שיחליט שר המשפטים כי זה תחתיו, ולכן לא בית המשפט העליון.

בדרך כלל שומרים פה על העצמאות ועל ההבחנה.

הוא יחליט והוא יאמר: אוקיי, אתם תיקחו כך. הוא הרי בסוף מתחת לשר. השר בסוף יכול להכפיף אחרים או לתת לאחרים את היכולת. בסדר, נדבר על זה.

אני מציעה שנבדוק איך הם מציעים לגבי מי הגורם, ומול הערכאות השונות, כי דווקא יש אולי ערכאות שאפילו עוד יותר חשוב לעבוד על התפיסות ועל הפתיחות בהקשר הזה של בריאות הנפש בערכאות השונות. אם כך, זה לגבי המערכות שנכללות כאן.

אני עוברת לסעיף 4.

"4.
שר הבריאות ממונה על ביצוע חוק זה, והוא רשאי להתקין תקנות לביצועו, ובכלל זה לקבוע פעולות נוספות לציון יום בריאות הנפש לרבות פעולות שיתקיימו בשיתוף פעולה עם גופים אזרחיים במדינת ישראל."



ההצעה, גם בעקבות השיח, וגם מההצעה שלנו, גם בדומה לחוקים אחרים, להבחין בין שני הדברים: לגבי הסמכות של שר הבריאות, שהוא הממונה, לקבוע דרכים נוספות לציון היום - זה ביחס לתחומים שהם תחת אחריותו. הייתי מציעה להכניס את זה תחת סעיף 3, שזה דרכי הציון של היום, ולנסח: השר רשאי לקבוע דרכים נוספות בתחומי הפעולות של משרדו. יש נוסח ממש דומה בהקשר של חוק משפחות יתומים או הצעת חוק יום האחדות. ואפשר לקבוע לרבות פעולות שיתקיימו בשיתוף פעולה עם גופים אזרחים במדינת ישראל - זה אפשרי. ובסעיף הביצוע והתקנות להשאיר, ותיכף נשמע פה: שר הבריאות ממונה על ביצוע חוק זה, והוא רשאי להתקין תקנות לביצועו. אולי בסעיף הזה או בסעיף של הדרכים הנוספות או בשניהם להתייחס גם לנושא התייעצות עם ארגונים שעוסקים בתחומים האלה. אולי עם הנציבות. פה זה יכול להיות משהו שישתף אותם בקביעת הוראות נוספות ופעולות נוספות. האם יש הערות לזה?

אשמח להעיר הערה לכמה סעיפים שלפני זה לגבי חוסן או בריאות. אני מאוד בעד בריאות הנפש. אנחנו מדברים על משהו שהולכים לרופא, שעובר הכשרה של רופאים. גם אם זה תחום שונה מרגל או יד, הוא עדיין רופא שעוסק בבריאותו של אדם, וזה נורא חשוב להבנה של טיפול רפואי כנרמול. בסופו של דבר, אלו כן מחלות שמטפלים בהן הרבה פעמים.

יפה על החדות והמיקוד. קודם כול, כתבנו פה בריאות הנפש, וזה נכתב. אני חייבת לומר שיש כאן רצף. זאת אומרת, אנחנו כן רוצים להאמין שאם אנחנו נבנה את החוסן, ובחזון שלי כבר מגיל לידה, וכמו שמלמדים ילד ללכת או לצחצח שיניים, נלמד אותו איך לצחצח את הלב ולשמוע מה קורה לו בפנים, ומי הוא ומה הוא, ולא רק הצד החומרי והפיזי אלא גם הנפשי, ולאו דווקא הצורך באנשי מקצוע ייעודיים לבריאות הנפש ישנו, אז הוא לא יצטרך להגיע בכלל למערכת הציבורית של בריאות הנפש. הוא באמת לא יזדקק לשירותים הללו. ולכן, יש חשיבות לחוסן. אני לא אומרת האם נכניס או לא. נעשה עוד חשיבה.

זה עניין של השילוב.

בסופו של דבר, החוסן כאן הוא לגמרי נכון. פשוט העניין של בריאות נפש לעומת חוסן נפשי הוא שבריאות אומרת שזה מגיע כחלק מסל הבריאות, וזה אולי אפילו בתקווה ישנה את המצב שבו אחרי זמן מה מוציאים אנשים שעדיין זקוקים לטיפול נפשי מהמערכת הציבורית. זה העניין של בריאות נפש, שברגע שלוקחים אותה ברצינות בתור בריאות, אז - - -

אני מסכימה אותך. אנחנו לא נתייפייף ונגיד: אוקיי, בואו נעשה עכשיו פוליטיקלי קורקט ולא נדבר. בריאות הנפש בהחלט כוללת בחובה גם את המחלות הכרונית הקשות בבריאות הנפש, ולא צריך להתבייש בזה.

קיבלתי לגמרי את ההערה שלך. המקום של החוסן מובן לגמרי. במקום של בריאות הנפש כן חשוב לשלב.

נכון, בהחלט.

מספר הערות קטנות: ראשית, לגבי מערכת המשפט – שכחתי לומר שיש פה הבחנה מסוימת בין יחידות במשרד המשפטים, שדווקא עוסקות בתחומים מאוד רלוונטיים: סיוע משפטי, האפוטרופוס הכללי, ועוד יחידות, ויש שם היום אשכול חברתי, לבין הערכאות והמערכות שמנהלות אותם: הנהלת בתי הדין ובתי המשפט, כמו שאמרנו. יכול להיות שצריך לנסח את זה עם איזושהי הפרדה: משרד המשפטים ומערכת המשפט או לחשוב איך לתת ביטוי לדבר הזה. זה משרד גדול שאחראי על הרבה תחומים.

אני לא יודע מה עמדת משרד המשפטים כי אני מייצג פה את הסיוע המשפטי במשרד המשפטים. אני כן יכול להגיד שהלכה למעשה, ואני אומר את זה בגאווה מסוימת, משרד המשפטים הוא בין המשרדים שבדרך כלל מציין, על כל יחידותיו, את היום הזה בצורה הטובה ביותר מול יתר משרדי ממשלה, ואני מרשה לעצמי לראות את זה. האם יש צורך לכתוב או לא? זו שאלה שהמשרד יצטרך לתת עליה את הדעת. הסיוע המשפטי, ספציפית בתוך משרד המשפטים, וגם הנציבות, הם אורגנים מאוד מאוד חשובים, ואנחנו מאוד מאוד בתוך זה. גם ביידוע שלנו בשטח, אנחנו עושים את כל המאמצים. אנחנו עושים ימי עיון והכשרות ואת כל מה שנדרש כדי שהיום הזה יצוין, גם בעבודה האישית שלי בסיוע המשפטי, וגם עם יתר יחידות המשרד. חברים, אני רק אציין שבגלל שאנחנו מייצגים גם המון משפחות נרצחים עכשיו במסגרת תוכנית סנ"ה, הנושא הנפשי עוד קיבל תאוצה הרבה יותר נרחבת בכל המשפחות, שגם לי יצא לפגוש. הנושא הנפשי הוא קריטי בעינינו. ולכן, אנחנו נותנים לזה את הדעה. האם זה צריך להיות בחקיקה או לא? זו שאלה מצוינת. אבל על זה ניתן למשרד להגיב.

צריך לקחת בחשבון שכשמסתכלים על החוק כולו, יש רשימה מפורטת יחסית בחוק הזה. לא בכל החוקים זה כך. ואז זה מוזר, נניח, שמשרד התרבות והספורט רשום, ומשרד שזה נושא - - -, לא רשום.

משרד המשפטים.

אני מסכים. זו שאלה שהעברתי לחברתי.

שי יוסף, משרד המשפטים. נבחן את הדברים ונעדכן בהתאם להערות.

מאה אחוז.

גם הנושא של האקדמיה, שלא מופיע באופן מובהק. מופיע משרד החינוך, אבל זה לא אחריות ישירה. יש לנו את המל"ג. יכול להיות שכן כדאי, ואז נפנה אליהם.

נכון.

וחינוך בלתי פורמלי – זו גם שאלה. למשל, בהצעת חוק יום האחדות כן הוצע סעיף בפעילות תנועות הנוער וארגוני הנוער, אם יבחרו לעשות כן. מצד אחד, הם לא גורם שהם מחויב, אבל הם מאוד מאוד רלוונטיים לנושא. אולי כן כדאי להציע סעיף כזה ולהזמין אותם לדיון הבא על מנת לשמוע את עמדתם.

מקובל.

אני חושבת שלגמרי נכון להוסיף ולחשוב גם על תנועות הנוער. אם מדברים על רצף ומדברים על למי בני הנוער מקשיבים בחינוך, אז החינוך הבלתי פורמלי הוא סופר משמעותי. בהתחלה חשבתי על זה ותהיתי מבחינת חוקית. אני חושבת שזה מאוד נכון ומוסיף, וגם שם יש לזה מקום.

בהמשך לדברייך, זה כול כך נכון. אני , אישית, נתקלתי, וגם במקרים אחרים, שבתנועת הצופים ובתנועות אחרות, נושא בריאות הנפש לא היה בראש סדר העדיפויות שלהם. היו שם לא מעט תקלות בין מערכת החינוך לבין מערכת החינוך הבלתי פורמלית, שאפיל לא הלכה לפי המלצות מערכת החינוך. אנחנו נתקלנו בתנועות נוער בעניין הזה. זה קריטי שדווקא בשעות הצוהריים, כשהם יוצאים החוצה והם צריכים להרגיש גאים בעצמם, ושהם יכולים לתפקד, יהיה מענה הולם. לא תמיד זה קורה. יש ניסיונות ויש תנועות נוער כמו כנפים של קרמבו, שעושות באמת עבודה מדהימה. אבל, למשל, בצופים, אני כן הייתי - - -. אולי זה צריך להיות רשום כדי שזה יהיה ברור מאליו.

מאה אחוז. תודה רבה לכל המשתתפים. אם יש למישהו מה לומר, אז זה הזמן. ואם לא, אנחנו ננעל את הישיבה. אנחנו נכין נוסח מתוקן. נעביר אותו לכל הגורמים הנוגעים בדבר. תעיינו, תחזרו, ונתקדם קדימה לכיוון קריאה ראשונה.

תודה רבה לכם, והמשך יום טוב. הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:30.