פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



3
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
19/03/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 61
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום שלישי, ט' באדר ב התשפ"ד (19 במרץ 2024), שעה 12:00

בצל יום העגונה - עדויות מהשטח ופתרונות מניעה נדרשים

חברי הוועדה: פנינה תמנו – היו"ר
שלי טל מירון – מ"מ היו"ר
יואב סגלוביץ'
מטי צרפתי הרכבי

שרון ניר
גלעד קריב

עליזה לביא - חכ"ל, יוזמת חברתית

אביהוד שורץ - רע''ן הלכה, משרד הביטחון

יעל בלונדהים - משפטנית, משרד המשפטים

אליהו בן דהן - מנהל בתי הדין הרבניים, הנהלת בתי הדין הרבניים

רפי רכס - סגן היועמ"ש לשיפוט רבני, הנהלת בתי הדין הרבניים

אליהו מימון - מנהל במחלקת עגונות בירור יהדות, הנהלת בתי הדין הרבניים

עדו אבגר - מרכז המידע והמחקר של הכנסת

יסכה מזרחי - מזכירה לשכת טוענים, לשכת הטוענים הרבניים

טליה חן דיטשר מרכוס - מנהלת פרויקטים, מבוי סתום למען מסורבות גט ועגונות

אמיתי שמואל מרכוס - פסיכולוג, שירת במילואים וחתם על ההסכם, מבוי סתום למען מסורבות גט ועגונות

שיר לביא זנאתי - מנהלת משפטית, מבוי סתום למען מסורבות גט ועגונות

מוריה בן ארי - עגונה לשעבר, מבוי סתום למען מסורבות גט ועגונות

שלומית פימיאנטה - מנכ"לית, רבני ורבניות בית הלל

רחל לבמור - מנהלת הפרויקט למניעת עגונות וסירוב-גט, עיקר - קואליציית ארגונים לזכויות העגונה ומסורבות הגט

אלה סקעת - מנהלת המחלקה המשפטית, מכון עתים

מוריה דיין - מנהלת משפטית יד לאישה, יד לאישה

פנינה עומר - מנכ"לית, יד לאישה

תרצה קרניאל - עובדת סוציאלית, יד לאישה

א' - עגונה, יד לאישה

רבקה ארביב - מנכ"לית, חופות

רחל דויטש שוורץ - מנהלת שיווק והשפעה, חופות

יפעת חיים - פעילה, נבחרות

צילית יעקבסון - יו"ר העמותה, עמותת בת מלך- מקלטים לנשים דתיות

קטי קלרה ביסראור אייאש - טוענת רבנית

Yael Machtinger - Azrieli International Fellow, מרכז רקמן באוניברסיטת בר אילן

קרן הורוביץ - מנ"כלית, מרכז רקמן באוניברסיטת בר אילן

קמילה מיכמן - מרכז רקמן באוניברסיטת בר אילן

נטע ברק - מ"מ ממונה ארצית (מדיניות ציבורית), הסיוע המשפטי

עינת ברזילי - דוברת, קול"ך- פורום נשים דתיות

דלית אזולאי

רויטל יפרח


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

בצל יום העגונה - עדויות מהשטח ופתרונות מניעה נדרשים

צוהריים טובים לכל הנוכחים. לך, אליהו בן דהן, מנהל בתי הדין הרבניים. אני רוצה לפתוח את הדיון בנושא: מניעת עגינות בישראל לציון יום העגונה. זה נושא שהוא חשוב, ולמרות עת החירום אנחנו יודעים שיש נושאים שהם בשגרה, שהם בסדר עדיפות מאוד גבוה של הוועדה, אם כי באמת היה מיעוט דיון בנושא, אנחנו יכולים לראות את התערוכה שנמצאת בתוך חדר הוועדה, שזו תערוכה עוד משנה שעברה ולא בכדי גם נתנו לה להישאר כאן – נשואות לעתיד, שזה נשים מסורבות גט ועגונות, יוצרות האומנות שמספרות את סיפורן האישי.

לפני שאנחנו פותחים ונשמע את הנתונים שייתן לנו עדו ממחלקת מחקר והמידע של הכנסת, אני רוצה לברך אותך, אליהו בן דהן, מנהל בתי הדין הרבניים, שאתה נמצא איתנו וגם בדיון הקודם היית איתנו, וזה רק מוכיח כמה הנושא הזה בסדר עדיפות גבוה מבחינתך, כמנכ"ל בתי הדין. אני גם זוכה לשבת איתך בוועדה למינוי דיינים ואני יודעת שאתה עושה שם עבודה מסורה. בשנה החולפת גם רצינו שיהיו צעדים אופרטיביים כדי שנוכל לצעוד למקום טוב יותר אבל בהמשך, נאפשר לך אלא אם כן תרצה לפתוח בדברים או שאתה מעדיף שיציגו את הנתונים?

עדו אבגר בבקשה, ממחלקת המחקר והמידע של הכנסת.

תודה רבה, גברתי. אני ממחלקת המחקר והמידע של הכנסת. אז באמת, לא ערכנו סקירה מקיפה על הפעילות בנושא עגונות, רק כמה נתונים קצרים שכולם הגיעו מבתי הדין הרבניים. זה עוד לא נאמר, אני מניח שאנשים יודעים לעשות את זה טוב ממני אבל עגינות היא בגדול מצב שבו בת הזוג לא יכולה לקבל גט או בן הזוג לא יכול לתת גט, זה יכול להיות בגלל מצב רפואי שמונע מתן או קבלת גט, זה יכול להיות בגלל היעלמות של אחד מבני הזוג וגם מקרים של סרבנות גט, כשהסרבן אינו בארץ ובעצם לא ניתן להכריח אותו לגט.

אגף העגונות בבתי הדין הרבניים מטפל נכון להיום ב-126 תיקי עגינות פתוחים הם תיקי גירושין פתוחים שבית הדין החליט שמתקיים בהם מצב של עגינות. אני אציין שזה פחות מספר התיקים שטופלו נכון לפני שנתיים, היו כ-150 תיקים. מחצית התיקים האלה מטופלים באגף מזה שנתיים או פחות, רובם פחות משנה אבל קרוב לשליש מהתיקים, 39 תיקים, מטופלים מעל לארבע שנים. שמונה אחוז מהתיקים מטופלים מעל לשמונה שנים ללא פתרון.

יש עלייה במספר התיקים החדשים שנפתחים באגף, וכשאני אומר "נפתחים באגף", זה לא אומר שזה בהכרח תיקי גירושין חדשים אלא תיקים שהועברו באותה שנה לאגף העגינות. בשלוש השנים האחרונות מדובר בסדר גודל של כ-200 תיקים בכל שנה שמועברים לאגף. העלייה, כפי שהסבירו לנו מבתי הדין הרבניים, נובעת משינויים במדיניות שאפשרו העברה של תיקים שבעבר לא הועברו לאגף עגונות, וזה אומר שהמדיניות דינמית לפחות במידה ואני בטוח שנציגי בתי הדין ישמחו להרחיב על זה ויעשו את זה טוב ממני.

שינו הקריטריונים? מה אומר האגף?

כן, יש אפשרויות נוספות.

ליותר תיקים להיכנס לטיפול שם.

בדיוק. וגם יש עלייה במספר התיקים שהאגף מצליח לסגור ולפתור את מצב העגינות, עלייה אף חדה יותר מהעלייה במספר התיקים שנפתחים. העלייה הזאת מוסברת על-ידי הרחבה של סל הכלים שעומדים לרשות האגף. שוב, אני מניח שיוכלו להתייחס לזה בהרחבה, זה כמובן רלוונטי לדיון הנוכחי שרוצה לעסוק בכלים נוספים שיכולים להביא לפתרון מצבים שעשויים להיווצר. אתן לך להמשיך מפה.

תודה. אני רוצה לעבור לקואליציית "עיקר". אל דאגה, אני אקריא את הסעיף, יהיו פה עדויות שאנחנו גם לא רוצים שישדרו. לתשומת לבכם, ערוץ הכנסת, הערוץ שמאפשר את השקיפות בפני הציבור אם כי, כמו שאנחנו יודעים, יש עדויות או בקשה לשמירה על פרטיות שאנחנו כמובן נעמוד על זכותם. אבל לפני כן, אני רוצה לאפשר לקואליציית "עיקר", הקואליציה לזכויות העגונה ומסורבות הגט. מי מכן הנציגות שרוצות לדבר, בבקשה.

אני עורכת דין וטוענת רבנית. אנו מקיימות היום דיון לרגל יום העגונה, שנקבע לציון ביוזמת קואלציית "עיקר" ביום תענית אסתר. אסתר המלכה הובילה באומץ, בחוכמה ובכושר מנהיגות את היפוך גורלו של העם היהודי אך בה בעת היא הייתה גם אישה הנתונה לחסדיו של מלך כוחני, ונותרה בארמונו כאישה עגונה ללא שום אפשרות להיחלץ מנישואיה.

השנה, יום זה מקבל משנה תוקף ומשמעות בהקשר הכאוב של המלחמה בה אנו מצויים. כחודשיים לאחר פרוץ המלחמה יצאה הודעה מלשכת הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו, על הקמת הרכב דיינים מיוחד אשר ידון בסוגיית עגונות המלחמה. מנכ"ל בתי הדין, הרב אלי בן דהן, הנחה לפי ההודעה את כל דייני בית הדין להפנות להרכב זה את התיקים הנוגעים למלחמה מתוך הבנה כי הרכב זה ידון ברגישות המתחייבת במקרים קשים אלו ויחתור למציאת פתרונות שיובילו להיתר העגונות.

במקביל לכך, הרב לאו, בשיתוף עם גורמים מהרבנות הצבאית, פועל להקל כמה שניתן על אלמנות המלחמה שנותרו ללא ילדים וזקוקות לפי ההלכה לעבור טקס חליצה שיאפשר להן להמשיך הלאה בחייהן. מהלכים אלו תואמים את הדרך שבה הלכו חכמי ישראל לאורך כל הדורות, ולפיה יש לנקוט ללא לאות ולנקוט בכוח דהיתרא על מנת לשחרר נשים מעגינותן.

גם בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל עשו חכמי הדור הכל על מנת להתיר עגונות מלחמה או עגונות של קטסטרופות קשות. כך באסון הקשה של צוללת "דקר", שטבעה בשנת 1968 אך שרידיה ומקום טביעתה התגלו רק כעבור 31 שנים. כל 69 אנשי צוותה נספו באסון. הרב גורן לא המתין 31 שנים, הוא היה אז הרב הראשי הצבאי, ופעל ימים כלילות והתיר מעגינות את כל נשות החללים שהיו באותה עת בגדר נעדרים וגופותיהם לא אותרו, וכל זאת בזכות מצוף שהתגלה כשנה לאחר היעלמות הצוללת בחופי חאן יונס.

כך גם לאחר מלחמת יום הכיפורים – ראש הממשלה גולדה מאיר יצר קשר עם הרב הראשי של צה"ל, הרב פירון, ובכאב רב שאלה: מה עושים עם כל הנשים העגונות שנותרו מהלחמה? זה אסון בתוך אסון. הרב פירון יצר הרכב מיוחד שבראשו עמד הרב עובדיה יוסף, שהיה ידוע ברגישות המיוחדת שלו לנושא העגונות, ולאחר מאמצים רבים אותרו כל הנשים. דבריו של הרב עובדיה יוסף מדברים בעד עצמם ואני אצטט מראיון משנת 1979, הוא אמר כך: "אז ישבנו כשישה חודשים, ארבע, חמש שעות בכל יום, היו כאלה שלא נשאר מהם זכר, עצמות, קצת אפר. היו צריכים לגבות עדות מפי חיילים שראו את האסון שהתרחש. היינו מזילים דמעות, דמעות כמים ניגרו, גם בלילות לא שכבנו, לא ידענו שינה. ראינו חלומות מבועתים כאלה במשך שישה חודשים. יותר מ-906 תיקים שבעליהן מתו מיתה אכזרית כל-כך. אני הכרתי אישית כמה מן הבחורים שנהרגו ולמדתי באילו נסיבות נהרגו". כך לדבריו של הרב עובדיה יוסף.

גם באסון התאומים ראינו התגייסות דומה, ושמונה נשים יהודיות שגופות בעליהן לא זוהו אותרו על-ידי הרב עובדיה יוסף והרב זלמן נחמיה גולדברג.

אירועים אלה עסקו במצבי בדיעבד, לאחר שכבר קרה האסון ונדרש להימצא הפתרון ולשם כך גייסו הרבנים וגדולי הדור את כל המשאבים המצויים בארון הספרים היהודי ולא שקטו ולא נחו עד אשר נמצאה הגאולה לאותן נשים. לצד זאת, ההיסטוריה היהודית מלמדת כי מנהיגי הדור פעלו גם למציאת פתרונות מניעה באופן התואם את מצוקת השעה, ובזה נשמח למקד את הדיון הזה. כך דוד המלך דאג שכל היוצא למלחמה יכתוב גט כריתות לאשתו בטרם יציאתו לקרב וכך יקדים רפואה למכה. בעל הטור מפרש כי נוהג זה למד דוד המלך עוד מימי משה רבנו אשר דאג לנשים שבעליהן יצאו למלחמה, שלא יהיו נזקקות לחליצה.

פתרון מניעה היסטורי נוסף למניעת חליצה הונהג גם בקהילות של החתם סופר והנודע ביהודה, שנקטו בתנאי בקידושין במקרים בהם היה ידוע שיש אח מומר לאיש והיה חשש שמא תיזקק האישה לחליצה ולא יהיה החולץ בנמצא. על-ידי פתרון זה מנעו מראש אותם רבנים מצבי עגינות קשים לאותן נשים.

בדומה לכך, הריב"ש הציע ליישוב שרוב תושביו סוחרים, יורדי ים, המצויים בסיכון מוגבר לתביעה או היעלמות, ללמוד מהנהגתו של דוד המלך ולדאוג למניעת העיגון של נשותיהם, וזה כאמור לא במצב של מלחמה.

גם הרב הרצוג, רבה הראשי הראשון של מדינת ישראל וסבו של הנשיא יצחק הרצוג, פעל באופן דומה בתקופת מלחמת העולם השנייה וניסח כתב הרשאה לגט שעליו יחתום כל חייל המשרת במסגרת הצבא הבריטי בטרם צאתו למלחמה. בשטר זה מייפה האיש את כל הנמצאים בעירו לכתוב במקומו גט במקרה שחס וחלילה הוא לא ישוב מהקרב ולא יהיו עדויות מספיקות על מותו. הרב הרצוג פעל במשותף עם הרב עוזיאל להחתים חיילים רבים וכן פעלו מול שלטונות הצבא הבריטי ומינו רב צבאי מיוחד שירכז את הנושא.

ישנן עדויות על למעלה מ-2000 כתבי הרשאה אשר נחתמו בלשכת הגיוס בצריפין. בהקשר זה, יש סיפור מעניין על פלוגת ההובלה 462, שיצאה מישראל לפני שהרב הרצוג הספיק להחתים את החיילים. הוא שלח מברק לפרופסור לוי יצחק רבינוביץ', שהיה הרב הצבאי הראשי של המזרח התיכון, של הצבא הבריטי, והוא סיפר שהוא קיבל בשביעי של פסח, שנת תש"ג, מברק מהרב הרצוג, מברק בהול, בו הוא מודיע כי פלוגת ההובלה 462 עזבה את ארץ ישראל בטרם ניתנה לחייליה האפשרות לחתום על שטרי ההרשאה. חיילים אלו היו צפויים לדרך מסוכנת לאי מלטה, ובשל הסכנה הממשית לחייהם דאג הרב להחתים את כל החיילים הנשואים שהיו בפלוגה על שטרי הרשאה בפני עדים כשרים. ימים אחרים לאחר מכן, טבעה האנייה שבה הפליגה הפלוגה ו-140 מחייליה נספו. מעדותו של הרב רבינוביץ' ניתן להבין ששטרות אלו מומשו והצילו נשים מעגינות.

גם הרב גורן ניסה לפעול באופן מערכתי, ובהיותו הרב הראשי של צה"ל, בתקופת מלחמת העצמאות, הוא הדפיס טופס רשמי של כתב הרשאה לגט המבוסס על השטר שניסח הרב הרצוג. השטר קיים עד היום בפקודת מטכ"ל, מס' 34.0402. הרב הרצוג כתב על פועלו זה של הרב גורן: "יישר חילא דאורייתא כי מלאכה גדולה עשה". בפועל, הרב גורן מתאר בספרו "משיב מלחמה" על הגורמים שבגינם השטר לא הופץ בתפוצה רחבה, בעיקר בגלל חשש לפגיעה במורל החיילים.

הדברים הובאו בקצרה, אולי תגידו קצת בארוכה, ועוד יש להרחיב רבות בנושא, אך די בהן כדי להיווכח כי מנהיגים, רבנים וראשי קהילות, פעלו באופן אקטיבי לאורך הדורות למנוע מראש מצבי עיגון קשים ולא רק בעתות מלחמה.

הרב יוסף אליהו הנקין, שהיה מהפוסקים הבולטים בארצות-הברית במאה הקודמת, סבר כי כל גדולי ורבני הדור צריכים להתכנס ולשבת על המדוכה עד אשר יימצא פתרון מניעה שיהיה מקובל על כלל הפוסקים, כלשונו: "שאלה בוערת בכל העולם – מה נעשה לאחיותינו להתירן מכבלי העיגון כשבעליהן נאבד זכרו ולא נודע מקומם? ואפילו כשיודעים ולא צייתא דינא ומעגנות אותן וכן כשמזדמנים זיקת ייבום חלילה, אין מתרצים להיחלץ והן תיעגנה חלילה עולמית. והיי כולא כחומרא להעביד נפשות חלילה ולא תהא כזאת בישראל. בוודאי היה צריך קיבוץ של כל חכמי הדור לטכס עצה בדבר מה אפשר לתקן על-פי דין כמו שהיו עושים חכמי הדורות הקודמים, וצעקת עובדות ואומללות עד לשמיים תגיע".

אנו מצטרפות לקריאתו של הרב הנקין וקוראות להנהגה הרבנית להמשיך את מנהגם של גדולי ישראל לאורך הדורות, למצוא מזור לעגונות, בין עגונות מלחמה ובין סתם עגונות.

אנו תפילה כי מכאן, מבית המחוקקים של מדינת ישראל, תצא קריאה ברורה כי יש למדינת ישראל אחריות לפעול כמשה רבינו, כדוד המלך, כראשי קהילות ישראל, כרבנים הראשיים הראשונים של מדינת ישראל ושל צבא ההגנה לישראל. מי ייתן וזעקת העגונות של המלחמה שנשמעה בכל מלחמות ישראל כמו גם זעקת העגונות הרגילות סתם, תפעל את פעולתה ותוביל למציאת פתרון מניעה כולל אשר יביא מזור לכל בנות ישראל, אמן!

יישר כוח, מוריה.

אומר רק שיש לנו כאן שטרי ביטחון שמבוססים על שטר ההרשאה שניסח הרב גורן ז"ל, שבוסס כאמור על השטר של הרב הרצוג. יש כאן תוספת לגבי מצבים רפואיים, שזו תוספת שהוסיפו במרכז צדק, בהסתמך על פסיקתו של הרב יוני רוזנצוייג לעיון הציבור, ונשמח לתפוצה.

תודה רבה מוריה, הבאת את דבריך המלומדים באריכות אבל זה היה חשוב ולכן לא קטעתי את הדברים. אני חושבת שנתת לנו סקירה היסטורית משמעותית, ואני בטוחה שהרב אלי בן דהן מכיר אותה.

אני רוצה לאפשר לשרון בריק-דשן, מנכ"לית "קולך", גם חלק עיקרי מהקואליציה. בבקשה.

חברות וחברי הכנסת, תגידו לי מתי אתם רוצים לדבר. יש לכם שאלות?

הכל בסדר.

ברשותך, בפתח הדברים שלי אני רוצה לבקש מא' לתת את דברי העדות שלה.

רגע, אני יודעת מה אני עושה, אני יודעת שיש עדויות אז אני מבקשת שאת תדברי כי גם לא הקראתי את הסעיף הספציפי.

תודה. אני אפתח בהקדמות קצרות מאוד לדברים שלי: בחצי השנה האחרונה הוועדה עסקה בהרבה מאוד נושאים רגישים, דברים שבתחילה חששנו בכלל לדבר עליהם פה בחדר, וידענו לדבר עליהם בזהירות, ברגישות אבל להתמודד עם כל אחד מהדברים שחשבנו שאף פעם לא נדבר עליהם פה בוועדה. אני חושבת שגם לדיון הזה אנחנו מגיעות עם הרגישות הזאת והזהירות.

ההערה השנייה, ומוריה כבר הקדימה – באמת החיבור ליום תענית אסתר – אסתר לא רק כדמות וכאישה עגונה אלא כאישה שקוראת לציבור להתכנס לנושא מסוים, קוראת את קריאת ה"התכנסו" וקוראת את קריאת ה"צומו עלי", ואני חושבת שגם בתוך הסולידריות הזאת וההבנה שצריך לעשות מעשה משותף למען האחרות, זה גם משהו שמתבטא בדיון הזה.

ההערה השלישית היא שלא כל נישואין ממשיכים עד 120 ולפעמים הם מתנפצים ומגיעים לידי גירושין, לידי סרבנות גט, לידי עגינות. לפעמים משהו נשבר שם ולפעמים זה משהו שהוא על-אף האהבה המאוד גדולה ודווקא מתוך הזוגיות החזקה והאהבה הגדולה והדאגה ההדדית, מתוך זה אנחנו רוצות להגיע לנושא שנדגיש היום.

הערה רביעית היא ההיסטוריה הישראלית שמלמדת שיש כלים והיו מנהיגים תורניים-רבניים, שראו לנכון לפתור את המצב הכל-כך מורכב של עגינות, גם בדיעבד וגם מלכתחילה, ומוריה פירטה את הדוגמאות.

דיברתי השבוע עם הרב פרופסור יהודה אייזנברג. במלחמת יום כיפור הוא לחם בחטיבה הירושלמית בגדוד 161, פלוגה ד'. בטרם כניסתם לתעלה, בעוד השמועות כבר הגיעו מהחווה הסינית, הם הבינו תוך מעט מאוד זמן שהם נכנסים לתוך כיס כזה, שבקלות הוא נסגר. הם קבוצה די גדולה של גברים נשואים, בעלי משפחות, שאולי לא יחזרו. הם ידעו שיש מצבים של נעדרים, והוא ברגע אימץ את ההצעה של הרב גורן וכתב מסמך, סוג של הרשאה לגט. העמיד שני עדים, ואחד אחד התייצבו, ורוב הפלוגה הזאת היו אנשים בעלי משפחות, וחתמו על אותו כתב הרשאה לגט ונכנסו לאותו מהלך.

גם היום, הרבה שנים אחרי זה, הוא חי את הרגע הזה ויודע להעריך את אותה נחישות ואותה התקבצות הדדית שהייתה והמניעה של מצב העגינות, וכולם היו שם מתוך הדאגה לנשים שלהם.

על בסיס ארבע ההערות האלה, אני רוצה לומר על ביטוח, לכולנו. אני מניחה שלכולנו יש ביטוח לרכב, ביטוח לבית, ביטוח שיניים, ביטוח נסיעות לחו"ל, ביטוח דירה וכולי. את הביטוחים האלה אנחנו עושים על הדברים שאנחנו אוהבים ואנחנו דואגים להם, קל וחומר על חיי הזוגיות שלנו. אני חושבת שכניסה לתוך השיחה של מניעת עגינות, בטח במצב מלחמה, נכון להיכנס לשיחה הזאת דווקא מתוך ההדדיות שיש בתוך הזוגיות, מתוך הדאגה של איש לאשתו ולעתידה.

לגבי הסכנה למורל – בקואליציה שלנו דנו בסכנה למורל הצבאי. ולכן, כשאנחנו בתוכנו דנו בנושא הזה באוקטובר, החלטנו לא להעלות אותו. החודשים שעברו למדו אותנו הרבה מאוד מכאובים, את כולנו, גם במעגלים הפרטיים שלנו וגם הרחבים יותר, ואני רוצה להניח בזהירות שוב את נושא המורל ולומר שכפי שחייל עובר את אותה שרשרת חיול למילואים או בצו 8, עם כל האמצעים הטכניים שצה"ל דורש ממנו להניח על השולחן, אנחנו רוצים שגם תונח על השולחן אותה אפשרות למניעת עגינות. זה הנושא שלשמו התכנסנו, ואני אומרת לא בעתיד הרחוק אלא כבר היום. תודה.

תודה . פנינה עומר מ"יד לאישה", בבקשה.

אני רוצה לשתף שאני יושבת כאן בתחושה אישית קשה. שטר הביטחון שמונח כאן על השולחן מוכר לכולנו, לרובנו, כבר הרבה מאוד שנים. אני מרגישה תחושה של אחריות או אפילו רשלנות חברתית שלנו, שלא דאגנו שהאחים וההורים והילדים שלנו יהיו חתומים על השטר הזה. אני חושבת שיש לנו לעשות תיקון מסוים לפחות לגבי העתיד ואסור לנו לפספס את ההזדמנות הזאת.

אני רוצה להקריא כמה שורות מדבריו של הרב אריאל, רב העיר לשעבר של העיר רמת גן, שכתב - -

אני מבקשת כמה שיותר בקצרה, להיות מהודקים.

זה בקצרה. תגובה לרב אפשטיין, שכתב שוב מאמרים בנושא של כתב הרשאה לגט. הוא כותב לו: "אני מחזק את דבריך שראוי להחתים חיילים על טופסי הרשאה לגיטימיים כדי למנוע את עגינותן של נשותיהם חלילה. אמנם הרב גורן, בהיותו הרב הראשי לצה"ל מנע החתמה זו בטענה שהדבר עלול להוריד את המורל של החיילים אולם לעניות דעתי, בלאו הכי מחתימים חיילים על טופס של הוראת תשלומים לשארים למקרה שלא יישארו בחיים וכולי, ובימינו נטלו מחיילים טביעת אצבעות עם גיוסם לשם זיהוי וכולם יודעים למה המטרה ולא חששו להפלת המורל, ומדוע נחשוש לכך בנושא חמור כל-כך כעגונות?"

אני רוצה להוסיף רק דבר אחרון בנוגע לחלוצות מלחמה ולבקש – יש לנו פה נציג של משרד הביטחון: הסיפור של טקס חליצה הוא לא נעים אבל הוא בסופו של דבר פתיר. אנחנו מכירים גם מציאות של עגונות חליצה אבל בעזרת השם, שלא יקרה גם במקרה הזה אבל יש מקרים שבהם לא ניתן לעשות חליצה. מה קורה כאשר גבר יוצא למלחמה או מאחוריו אח שלא מסוגל לחלוץ?

אלה תתי-סעיפים שניכנס אליהם יותר מאוחר.

אני רק רוצה לומר שצריך לקחת אחריות גם על הסיפור הזה ולא להשאיר את היד למזל. שוב, בנושא של אחריות חברתית, יש לנו חובה לדאוג לסיפור הזה.

תודה. הכל נרשם, גם על העניין הזה של המקרים החריגים שאי אפשר לעשות חליצה, אני מאמינה שיהיו כאן תשובות.

חבר הכנסת סגלוביץ', רצית לדבר.

ביקשתי בשל העובדה שאני צריך ללכת לוועדה אחרת, אז אגיד שתי מילים: זה שהנושא כאוב ויש דרכים לטפל בו, אנחנו יודעים. אני אגיד משהו כללי: אני מסתכל על הוועדה, וכרגיל יושבות פה בעיקר נשים. זה לא עסק, לכולנו יש אחיות, ילדות, אימהות. אני רוצה להציע הצעה פרקטית, מה לעשות בהמשך, אחרי הדיון הזה: אני חושב שנכון שאחרי שימוצה הדיון כאן, לבקש דיון משותף לוועדה הזאת ולוועדת החוץ והביטחון. יש שם גם ועדות משנה, שם יכולים להימצא פתרונות אמתיים. בסופו של דבר, הצבא צריך לעשות את המעשה הזה. כלומר, אני חושב שאחרי שתהיה הדרך הנכונה לפעול, אני חושב שצריך לכנס את ועדת החוץ והביטחון יחד עם הוועדה הזאת, יש שם ועדת משנה לכוח אדם, בוועדת החוץ והביטחון, שייעשו דיונים מקצועיים איך לעשות את זה. לדעתי, מאחר וכבר לא סוללים פה דרך חדשה אלא צריך לוודא שלא שוכחים את הדרך הישנה, אז לדעתי פשוט לעשות בהמשך כהצעה מעשית שלי - -

טוב, נדבר עם חבר הכנסת יולי אדלשטיין, יו"ר הועדה, ונראה אם זה...

בסוף זאת החלטה וטופס, בזה נגמר האירוע.

כן, אבל השאלה אם זה לא בכפיה.

לא בכפיה, שום דבר אינו בכפיה.

בסדר, אני חושבת שנלך לדבר עם יו"ר הוועדה, זו הצעה טובה.

אני שוב מצטער שאני לא מקשיב לכולם. תודה.

בסדר, תודה. אני קובעת כי לפי סעיף 120 לתקנון, ככל שתהיה בקשה או שיעלה הצורך, ימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים של דוברים, דוברות או חלקים מסוימים מתוך הדברים שנאמרו לפרוטוקול. ככל שהדבר נדרש לבקשת מי שהשתתף או השתתפה בישיבה, אם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור עשויה לגרום לו נזק או לזולתו. לכן, ערוץ הכנסת, אתם תישארו רק עלי עם המצלמה ולא תסיטו לכיוון עדותה של א'. עדות אישית, בבקשה.

קצת קשה לנשום בימים אלו אז חשבתי להתחיל עם מילים שנעים להגיד:

ירושלים, מוסיקה, ילדים, שירי שבת, ספרים, מרפסת, כוס קפה, חברות, שיחת נפש, ים, רקמה, גשם, סלט ירקות, ריקוד, דיבור עם ה', גלידת וניל. אני יכולה להמשיך שעות במילים יפות, נעימות, רק לא להגיד – עגונה.
לפי המילון העברי, ההגדרה של עגונה זה "אישה שבעלה עזב אותה או נעדר בלא שנתן לה גט ואינה יכולה להינשא לאחר". יש כל-כך הרבה מילים בעולם ורק 14 מילים לתאר מה זה עגונה, כי כמה ערכים אחרי זה – עגור. ולערך "עגור" יש יותר מ-50 מילים, ולערך "הגל" – הרבה, הרבה יותר.

עגונה – באיזה מילים אבחר לתאר מה זה להיות עגונה? לפי המילון שלי, קמה בבוקר – עגונה; אומרת: מודה אני – עגונה; נוטלת ידיים – עגונה; מתלבשת – עגונה; מתאפרת – עגונה; מכינה סנדוויץ' עם שמנת ועגבנייה – עגונה; שולחת ילדים לבית ספר – עגונה; הולכת לעבודה – עגונה; חוזרת מהעבודה – עגונה; מכינה תפוחי אדמה בתנור – עגונה; שניצלים – עגונה; מרק עוף – עגונה; טלפונים כל יום – להתקשר למזכיר של הרב הראשי, הרב עמר, אמר להתקשר עוד שעה – התקשרתי. אמר להתקשר עוד רבע שעה – התקשרתי. אמר להתקשר מחר – התקשרתי. אמר לבוא – באתי. אמר לבוא ביום אחר – באתי. אמר לכתוב מכתב למחלקת עגונות – כתבתי. אמר לכתוב מכתב לשר המשפטים – כתבתי. כתבו בחזרה: מכתבך התקבל. להתקשר, לבוא, יש דיון, אין דיון, יש דיון, אין דיון – עגונה; פגישה ב"יד לאישה" עם אסנת ומוריה, מנסות ביחד לחשוב מחוץ לקופסה. מפרנסת יחידה – עגונה; חגים – עגונה; מחתנת ילדים – עגונה; הנפש לא במקום. שבויה בלי קמפיין לשחרור. מה קורה פה? מתי זה ייגמר? בת כמה אהיה?

כבוד אב בית הדין, אם אפשר שאלה? אם זאת הייתה הבת שלך, היית הולך לישון או מוצא פתרון? לחכות יום יום, מחכה יום יום, חודש, חודשיים, שנה, שנתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע וחצי שנים של עגינות. גט. קמה בבוקר – לא עגונה; חגים – לא עגונה; שבת – לא עגונה; חברות – לא עגונה; ירושלים – לא עגונה; סתיו – לא עגונה; גלידה וניל במרפסת בלי תוספת, משוחררת.

(מחיאות כפיים)

תודה רבה. עדות נוספת – את רוצה את זה באופן חסוי?

לא.

אז בבקשה, אפשר לצלם.

כמעט לפני 10 שנים, במבצע "צוק איתן", איבדתי את בעלי, אהוב נעורי, אב ילדי, חברי הטוב ביותר, חגי. חגי נפגע אנושות בראשו מצלף בחאן יונס. כוחות ההצלה שפעלו ללא לאות הצליחו להשאיר אותו בחיים. כשהגעתי לבית החולים וראיתי אותו, נרגעתי. הוא היה נראה מאוד נקי ושלם. חוץ מתחבושת שעטפה את ראשו, הוא היה לגמרי שלם. היו שם אחרים שהגיעו מלאי דם, קטועי גפיים והייתי בטוחה שהמצב שלו ממש טוב. הדבר היחיד שהתפללתי עבורו באותם ימים היה שיחיה. לא משנה איך, העיקר שיחיה. וכשהזמן חלף והתבררה מהות הפגיעה, הבנתי שפגיעת ראש אינה ככל פגיעה אחרת.

אני לא יודעת אם אתם מכירים אנשים במצב וגטטיבי, מה שקרוי "צמח", אבל זה מצב שבו האדם קיים, הגוף שלו פה, האיברים החיוניים פועלים, הוא שוכב במיטה או שמושיבים אותו על כיסא אך הוא אינו מגיב או מתקשר בשום צורה ואין לנו שום אינדיקציה לדעת מה קורה איתו. הוא נוכח-נפקד. זה מצב שיכול להימשך שנים ארוכות ופגשתי אנשים שחיים כך הרבה זמן.

לאחר שנה שבה כשלו כל ניסיונות השיקום, בנינו לו יחידת דיור שבה גר עם מטפלים צמודים וקיבל את כל הטיפול הנדרש. אני חייתי עם ילדי בביתנו, וכל בוקר אחרי הפיזור בגנים הייתי עוברת אצלו, מבקרת ומתחילה את היום. אחר הצוהריים אוספת את הילדים ושוב, עוברים אצל אבא ומבקרים אותו. וכך במשך שנה וחצי, יום אחר יום.

לאט לאט, כשאין שום סימן לשינוי, הייאוש והבדידות משתלטים. אמנם יש לי יד חמה לאחוז בה אך לאט לאט איבדתי את האמון שחגי שלי אכן נמצא שם והתחלתי לפתח מרירות. כל עוד יש כיוון לצעוד אליו, גם אם הדרך קשה ופוצעת, נשארת מוטיבציה. אך כשהאופק נעלם, ההליכה הופכת מייגעת וחסרת כיוון. צריך להבין שזה היה נראה שככה הולכות להיראות 20 השנים הבאות.
כיוון שלא היה נראה שינוי באופק, אבי, שהוא רב, התחיל להניע הליך מול הרבנות כדי למצוא פתרון. הם התגייסו לסייע במצב המורכב אך כשראיתי את הטופס עליו אני צריכה לחתום, נשבר לי הלב. מצד אחד של הטופס היה כתוב: התובעת – מוריה בן ארי, ובצד השני, הנתבע – חגי, ופשוט לא יכולתי לראות את זה כי איך יצא שאני נגד חגי? זכיתי והקשר הזוגי שלי עם חגי היה קשר של אהבה וכבוד, וידעתי בלי שום ספק שחגי היה רוצה עבורי חיים טובים ושמחים ולכן היה תומך בי וכך גם משפחתו. זה מה שהחזיק אותי. בסופו של דבר, חגי נפטר באופן טבעי ולא נזקקתי להליך המורכב הזה. היום אני נשואה בשנית והבאתי לעולם עוד שני ילדים מלבד השלושה של חגי ושלי.

במהלך השנים פגשתי אישה יקרה שבעלה, שעבר שבץ, היה מחוסר הכרה במשך שלוש שנים. לה, שלא כמוני, לא היה גב של הצבא ולא אבא רב שיפעל עבורה. היא לא זכתה לשום יחס או רצון לפתרון. היום אני כבר לא מכירה אותה אבל לפעמים אני רואה שהיא חיה בזוגיות ואפילו הביאה ילדים אבל אני לא חושבת שזה בהיתר או באיזו שהיא הסכמה, נראה לי שהיא פשוט התייאשה. ולכן, אני פה, וזו כמובן רק דוגמה.

אנחנו שומעים היום על הרבה אלמנות שהחיים שלהם נעצרו ברגע ולא ישובו להיות כשהיו. הן יעברו תקופות קשות כי הן בבדידות גדולה ובכל זאת, כשיבחרו בכך, יוכלו לנסות לשמוח ואולי אפילו לאהוב ולהביא עוד ילדים. עצם הידיעה שזה אפשרי ובבחירתן – נותן כוח, נותן כיוון. אפילו עכשיו אני פוגשת אלמנות ואפילו שזה מאוד מאוד מוקדם להן, הן רואות אותי והן יודעות שזה יכול לקרות פעם וזה מאוד מנחם אותן.

אני לא יודעת כמה המצב הזה של מחוסרי הכרה שכיח אך אני מניחה שעם התפתחות הרפואה זה מאפשר יותר ויותר שהצלת החיים הראשונית בעצם מאפשרת לאדם פגוע מאוד לחיות, שזה מה שקרה לחגי. הוא היה מאוד מאוד פגוע אבל בכל מחיר, במיוחד חיילים צעירים מצילים בכל מקרה, והיום אפשר להגיע למצב שמצילים ברגע הראשון ונשאר הפגוע.

אני גם לא מבינה שום דבר בהלכה אך אני מבינה שהפתרונות שבדיעבד, כמו שניסו לעשות אצלי, הם פתרונות קשים בהרבה מאשר מה שמוצע פה, שזה פתרון מלכתחילה.

לא היה לי קל לבוא לפה והייתי רוצה לשים מאחורי את התקופה המייאשת הזאת ולחיות את חיי אך אני מרגישה שאין לי ברירה אלא לזעוק את זעקתן של הנשים הללו. אם אפשר למצוא פתרון שימנע מלכתחילה את המצבים האלה, מדוע לא לעשות זאת? הרי את הכאב אי אפשר לקחת מהן, בואו לפחות נקל עליהן איפה שאפשר.

תודה שבאת, מוריה. תודה רבה.
(מחיאות כפיים)

וגם על הטופס הזה, זה עדיין פרקטיקה - - - כי אם כן, אפשר לשנות את זה.

אני לא חושבת שזה היה העניין, זה פשוט פתאום הבהיר לי - -

לא, אבל זה עדיין נורא, כמה משמעות יש למילים, כמה משמעות יש בסיטואציה כזאת. לקבל טופס כזה שהוא סוג של שם את האישה בתחושת אשמה.

אלה סקעת ממכון "עתים", ואז אאפשר לחברי הכנסת.

כן, אני עדיין בהשפעת שתי העדויות האחרונות ששמענו, ואני רוצה להגיד תודה רבה לשתיכן שהגעתן ושיתפתן. וגם להגיד תודה רבה לך, חברת הכנסת פנינה תמנו, על האירוע הזה ולכל הנציגים שהגיעו. גם לרב אלי בן דהן ועורך הדין רפי רכס ונציגי הרבנות הראשית – כל מי שהגיע לכאן היום. גם הנוכחות הזאת מראה עד כמה הנושא הזה הוא ייחודי בכך שאין מי שלא רוצה לפתור את הבעיה הזאת. כל איש ואישה שנמצאים כאן, בחדר הזה, רוצים להביא את הבעיה הזאת לפתרון. פתרון מלא ומוחלט, לחסוך כאב, לחסוך עוגמת נפש.

אני מציעה באמת לקחת את ההסכמה הרחבה הזאת, שכמו שכולנו יודעים בטח בבית הזה היא נדירה, היא אירוע נדיר, ולגייס אותה לטובת פתרון רוחבי, פתרון מראש, ופתרון שימנע כמה שיותר או שלפחות יפחית כמה שיותר את הכאב, את הצער העצום שכל אישה מרגישה בסיטואציה הזאת, וכל איש היה רוצה למנוע אותה מאשתו.

תודה רבה ובהצלחה לכולנו.

תודה. באמת בהזדמנות הזאת אני רוצה להודות לדוקטור רפי רכס, סגן היועמ"ש לשיפוט רבני. זה דוקטור או רב? זה גם וגם.

רפי. רפי הכי קצר.

והרב אליהו מימון, מנהל מחלקת עגונות בירור יהדות.

אני רוצה לאפשר לחברת הכנסת שלי מירון, שעוסקת בנושא הזה. בבקשה.

תודה רבה גברתי יושבת-הראש, תודה רבה לאורחים הנכבדים. תודה לכן, נשים יקרות – יש פה בעיקר נשים כמעט כמו תמיד בוועדה החשובה הזאת. אני חייבת להגיד שיצא ככה שהנושא הזה הוא נושא שמאוד מאוד חשוב לי ברמה האישית ועסקתי בו לפני המלחמה ואפילו ארגנו כנס פה, בכנסת, שהתבטל ברגע האחרון. יצא לי לפגוש כמה וכמה מהארגונים שעוסקים בנושא וקצת להעמיק וללמוד את הנושא.

אני מאוד מברכת על הדיון הזה. אני חושבת שאנחנו בנקודת זמן היסטורית בגלל אירועי המלחמה, שאנחנו יכולים לעשות שינוי אמתי במדינת ישראל. אגב, זה לא משפיע רק על מדינת ישראל, גם מחוץ למדינת ישראל, כפי שבוודאי אתם יודעים.

אני רוצה להגיד שהעדויות שלכם באמת ריגשו אותנו מאוד, וכמובן שליבנו עם כל הנשים שבעקבות המלחמה ומלחמות עבר ואירועים שונים שקרו בצבא נקלעו לסיטואציה הזאת אבל חשוב לי מאוד להגיד שזה לא רק חיילים. יש נשים עגונות רבות שאינן קשורות לנושא הצבאי, וחשוב לי מאוד לציין את זה כיוון שהנשים העגונות – אני נפגשתי עם כמה ושמעתי מהן ואני לא יכולה להיות בנעליים שלהן ולהגיד בשמן אבל אני יכולה להגיד שיש נשים שהן פשוט שקופות. הן פשוט שקופות במשך שנים ולא רואים אותן. ולכן, הנושא הזה נורא נגע לליבי כשנכנסתי לכנסת. אני בכנסת רק שנה וחודשיים לדעתי, ואמרתי לעצמי שאני חייבת לגעת בנושא הזה כי אנחנו חייבים לעזור לנשים במדינת ישראל ומחוצה לה גם בנושא הכאוב הזה, ואפילו יש לי הצעת חוק בעניין.

זו הזדמנות נהדרת לשאול פה את גורמי המקצוע שאני מאוד מכבדת ומאוד הייתי רוצה בשיתוף פעולה אמתי לשבת ולדבר על הדברים, ולחשוב על מה שאני הצעתי בהצעת החוק שלי שזה למשל הסכם כבוד הדדי, שזה משהו שלהבנתי ניתן לעשות הלכתית. וברגע שתהיה מודעות לאנשים שמתחתנים דרך הרבנות ובכלל, שאפשר לחתום על הסכם כזה בהחתמה וברצון על-ידי שני הצדדים, פשוט למנוע עגינות. הרי בסוף אנחנו רוצים למנוע את הבעיה הזאת, שכפי שנאמר פה – אף אחד לא רוצה את הבעיה הזאת. אף אחד לא מייחל שיהיו לנו נשים עגונות נוספות וחדשות, ואם יש מהלכים שאנחנו יכולים לעשות כדי למנוע זאת, בואו נעשה זאת.

אז אני פותחת את ליבי, את לשכתי, את צוותי ואת המשאבים שעומדים לרשותי, ואני מאוד אשמח לשתף פעולה בעניין הזה, ובאמת באמת לפתור אותו. תודה.

אז גם חשוב לי לומר שכל פעם שאומרים לי תודה על הכינוס אז אני אומרת שהתודות הן לא לי. הן קודם כל לארגונים ולקואליציה ולמנהלת הוועדה, שכל הזמן על הדבר הזה. אני מודה ואומרת בכנות שכשאת באת ודיברת, בתוך הבלגן הקשה שהיינו בו, היה לי מאוד קשה לגעת בסוגיה. והגדרת את זה נכון, שיש נושאים שקשה לגעת בהם אבל בסוף זו עבודת הקודש האמתית.

חברת הכנסת מטי צרפתי הרכבי ולאחר מכן, חברת הכנסת לשעבר עליזה לביא.

תודה רבה גברתי, תודה רבה לדלית ולכל הארגונים. אני מתרגשת בדיון הזה כי יש כאן נכונות לגמישות מחשבתית להתאים צורך אמתי למניעת סבל על-ידי הנוכחים פה, והחיבור של המשרד לשירותי דת הוא קריטי בתכלול של המענים שמוצעים כאן. זה קיבל הדהוד בעיקר אחרי אירועי ה-7 באוקטובר אבל כמו ששלי אמרה, יש עוד הרבה מאוד סיטואציות - -

כן, יש לומר שעשינו דיון עוד לפני המלחמה עם נכונות מאוד מאוד גדולה של הרב בן דהן, שהיה כאן.

- - ולכן, אני לוקחת מכאן שכמו שחותמים צוואה, צריך לחתום על כתב הרשאה מגט. ואולי, אני רוצה אפילו להפליג הלאה – כשמתחתנים ברבנות, שיהיה נספח להציע של כתב הרשאה מגט במקרים א', ב', ג', בעת מעמד ברית הזוגיות הזו כי אז זה יכול לחסוך גם מהצבא. כאן ועכשיו זה צריך לקרות בצבא, וכמו שסגולוביץ' הציע, כדאי לקיים את הדיון הזה.

נמצא איתנו גם נציג משרד הביטחון, סא"ל שורץ, רע"ן הלכה. אנחנו נאפשר לו לדבר.

אז רק עוד שני משפטים: אני אפילו לוקחת את זה מעבר לזה, בעת ברית הזוגיות או הנישואים, שתהיה האפשרות לבן הזוג לחתום על כתב הרשאה בגט במקרים מסוימים שעלו כאן בצורה מאוד קורעת.

שלי שיתפה בהצעת חוק שלה, אני רוצה לשתף שגם אני לפני שנה הגשתי הצעת חוק שהשר הביע נכונות לקדם, וזה לקציבת זמנים - -

השר מלכיאלי.

כן, השר מלכיאלי.

גם עברה איזו הצעה כל שהיא לגביה.

ואני ממתינה ליצור את הקשר הזה, זה קצת קשה להגיע אבל הצעת החוק שהגשתי, להיות שותפה לה, של הגבלת משך זמן הליך כשיש תביעת גט, שתוך שלושה חודשים צריכים לדון, ומשם תוך שלושה חודשים צריך לקבוע בכדי למנוע את מסורבות הגט, שזה לא עגונות. גם זה אתגר. אדוני, אני אשמח, אני כותבת בשנית היום לשר על מנת לקדם את ההליך.

תודה. חברת הכנסת לשעבר, עליזה לביא, חברתי, שוקדת הרבה מאוד שנים וגם הייתה יושבת-ראש הוועדה הזאת ופועלת גם למען חברות של נופלים, ארוסות של נופלים והרבה מאוד היבטים שנוגעים למלחמה. אני יודעת שהקמת את פורום 120, של נשים שמלוות משפחות שכולות ובעיקר אימהות, אז תודה על פועלך.

תודה, חברתי, חברת הכנסת פנינה תמנו, יושבת-ראש הוועדה, ותודה על הכינוס הזה. את פתחת ואמרת על החשיבות, וזאת באמת הזדמנות להגיד לכל החברות היקרות בארגונים וביוזמות החברתיות באחת הסוגיות היותר כואבות ופצועות של החברה בישראל, וזו סוגיית העגונות. שנים אני מחויבת – החוק הראשון שלי בכנסת היה חוק של ארבע נשים בוועדה למינויי דיינים תוך פעם ראשונה שהכנסתי את המושג "טוענת רבנית" לחקיקה בחוק.

אני רוצה לשתף אתכן באירוע מאוד מרגש שחוויתי לפני כמה דקות, ועדיין אני כולי רועד ובוכה – חוק ארוסות חללי צה"ל עבר בוועדה בקריאה שנייה, ואני אומרת את זה כאן כי הרבה פעמים אנחנו מאבדות את האמונה בדרך ומוותרות ולא רואות את האור בקצה המנהרה. החוק הזה, העליתי אותו לפני 10 שנים, אחרי "צוק איתן", כשפגשנו את הנושא וחברתי, היית שותפה ואני חושבת שגם אתה, הרב בן דהן הייתה שותף - -

כן.

- - וניסיתי כל-כך הרבה פעמים להעלות אות מחדש, גם כשלא הייתי כאן, והכוח של החברה האזרחית ואמרתי את זה לארגונים גם כשהייתי יו"ר וועדה, אתן זוכרות את זה, וגם היום כשאני בשדה האזרחי והחברתי – זאת הדרך לשנות, להשפיע ולחזק אתכן. לסוגיה הזאת של העגונות יש פתרונות, גברתי יושבת-הראש, יש פתרונות. הם קיימים והם נוכחים גם לאורך ההיסטוריה היהודית – יש פתרונות. האנשים המלומדים שיושבים כאן יודעים שיש לנו את ספרות השו"ת, שמלמדת שכבר במאה ה-16 וה-17, וחברתי רחל לבמור ואחרות שיושבות כאן יודעות את זה הרבה יותר טוב ממני. יש פתרונות. צריך אומץ הילכתי, וזה מה שאנחנו צריכות.

יש לנו היום דור של תלמידות חכמים וחכמות, שיודעות את ההלכה על בוריה. הפתרונות קיימים, גברתי יושבת-הראש. דרוש ונדרש אומץ הילכתי, פתרונות יצירתיים, והכינוס הזה כאן היום, עכשיו, הוא עדות חיה ונושמת עד כמה צריך לשתף פעולה גם עם החברה האזרחית, גם עם השדה ההילכתי, ובטח עם המחוקק כדי לסיים עם הפרשה הקשה שמזמן כבר היה צריך לתת לה מענה. תודה רבה.

אני חושבת שיש גם שעת רצון. בסך הכל יש גם הכשרת הלבבות מהרבה מאוד שדות פעולה, נקרא לזה ככה, אבל כן צריך לתרגם את זה בסוף להוראות פרקטיות ולמציאות, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות כאן.

אני רוצה לאפשר לך, אהוד שורץ.

אני אומר מילים קצרות – אני ראש ענף ההלכה ברבנות הצבאית, ואני חבר בצוות מאוד מאוד מצומצם של הרב הראשי בצה"ל, שעסק בקביעת מותם של חללים חטופים, בעצם בהתרת עגונות. הנושא הזה דובר וסופרו פה העדויות ההרואיות על הרב גורן, על הרב עובדיה יוסף, זכר צדיקים לברכה, ולצערנו ושברון ליבנו הנושא הזה שב ועלה במלחמה הזאת.

אז דיברו פה הרבה באופן כללי אבל אני חושב שבאופן כללי, המלחמה הזאת, על המספר הכל-כך כל-כך גבוה של חללים וחללות במלחמה הזאת, לימדה אותנו שאמנם הייתה כאן הסתייגות מסוימת ממה שנקרא "פתרונות שבדיעבד", אבל פתרונות שבדיעבד מומשו במלחמה הזאת ללא חת. ובמלחמה הזאת הוקם בית דין להתרת עגונות והתיר עגונות – אני מעדיף ברשותכם לא לפרט את המספרים אבל הוזכר כאן לא אחת הנושא של אומץ ואומץ הפסיקה והאומץ ההילכתי. אני יכול לומר מילה אישית ברשותכם, אם זה בסדר: בשעת לילה מאד מאד מאוחרת, בסיום של אחד הדיונים במ"מ – היחידה למודיעין מיוחד שאוספת את המודיעין על החטופים, אוחז ביד שלי איש מודיעין בכיר ואומר לי: אודי, מאיפה האומץ? מאיפה האומץ שלך, של הרבצ"ר, לקבוע שפלוני או אלמוני או אלמונית אינם בין החיים? אמרתי לו כי על-פי כל ההגדרות בחוק, במשפט ובעיקר בהלכה – הם אינם בין החיים. וקבענו ומסרנו הודעה למשפחה.

אז נכון שאלה פתרונות שבדיעבד אבל אלה פתרונות שגם אותם צריך ליישם ללא מוראה, באומץ רב, ואני חושב שהדבר הזה קרה במלחמה הזאת.

וגם אתם יושבים עם ענקים, רבנים שידעו לסלול לכם את הדרך.

חד-משמעית. התחושה היא תחושה שאנחנו ממשיכים איזו מסורת של הרבנות הצבאית, שלצערנו באה לידי ביטוי במלחמה הזאת.

אני כן יכול לומר כאן ושוב, ברשותכם, בלי לפרט את המספרים, שמצבים כל-כך - -

אתה תצטרך בסוף לפרט את המספרים. גם אם אתה רוצה שזה יישאר חסוי, תפרט לנו, לוועדה באופן דיסקרטי.

כמובן. אני יכול לומר כאן באופן הגלוי שאין במלחמה הזאת מצב דומה לזה של חגי בן ארי ז"ל, גיבור ישראל. זה פשוט לא קיים. כרגע יש חיילים במצבי פציעה כאלה או אחרים אבל אין עגינות מן הסוג הזה.

וכמו שאמרתי לגבי אלה שלא ידוע מה עלה בגורלם, אלה שנמצאים מעבר לקווי האויב – הנושא נמצא בטיפול מתמיד כל הזמן, וכל הזמן יש התקדמות בנושא הזה ושוב, תוך שיתוף פעולה מאוד משמעותי בצה"ל, של היחידה לאיתור נעדרים, של כל יחידות אגף המודיעין ושל הרבנות הצבאית, שמוסמכת על-פי חוק רישום פטירות חיילים, לקבוע את מעמדם. אני חושב שהדבר הזה קורה.

יחד עם הרבנים הראשיים.

הרבנות הצבאית פועלת בנושא הזה באופן עצמאי. היא זאת שמוסמכת על-פי חוק, ובמקביל יש פעילות משותפת עם הרבנות הראשית לישראל לגבי האזרחים. אני מוסמך לדבר כאן אך ורק בכל מה שקשור בנושא של חללי צה"ל.

אני כן רוצה לומר עוד מילה אחת על אותה הרשאה למתן גט וכל הנושא של הפגיעה המוראלית: הנושא הזה נמצא על שולחננו שנים רבות וזה נכון, הרב גורן קבע את אותו מסמך, נמצא בפקודות צה"ל והוא בעצם נגנז הלכה למעשה, עשרות שנים לא השתמשו בו. רק לפני שנים לא רבות החיינו את המסמך הזה מחדש. יש מסמך לחלק מחברות הקואליציה שיושבות כאן והן באמת אמרו לי: ראינו את המסמך שהפצתם בתחילת המלחמה. ועדיין, מתוך בחירה ולאור מדיניות הרב גורן, לא הפכנו את המסמך הזה להיות מסמך מחייב. אנחנו לא מציעים אותו לכל חייל אבל אנחנו, כגוף מטה של הרבנות הצבאית, העברנו דברים מאוד ברורים לכל הרבנים הצבאיים בכל היחידות בדרגים המתמרנים, שיש דבר כזה.

אבל יש הבדל בין מסמך מחייב לבין מסמך שלא מופץ לכולם. זאת אומרת, מסמך יכול להיות מופץ לכולם אבל הוא לא חייב להיות מחייב.

הבעיה היא שלא הפצנו אותו לכולם בכוונת תחילה, הפצנו אותו לרבנים הראשיים והדרכנו אותם ואמרנו שאם יש חייל שלקראת יציאתו לקרב מרגיש שהמסמך הזה הוא זה שייתן לו את הביטחון - -

איך ירגיש? זו סיטואציה - -

- - -

בדיוק. זה שזה לא צריך להיות מחייב, אני מסכימה וזה כנראה גם יהיה סותר את ההלכה וזה בכלל גם תלוי מצב נפשי, רצון של האדם, חופש בחירה של זוג אבל אני לא כל-כך מצליחה להבין - -

אז אני אשלים: זה נכון שכל חייל, לוקחים ממנו אמצעי זיהוי כדי שיוכלו לזהות אותו, חס ושלום, במקרה אסון וזה נכון שהוא משאיר פרטים. המסמך הזה שונה. אנחנו מרגישים שחוסנו של התא המשפחתי, כאשר אדם יוצא לקרב – יש ויש. יש אנשים שהדבר שהכי יטריד אותם, ואני זה שפגשתי אותם, זה מה קורה אם יקרה לי כך וכך, מה יהיה על בת זוגי, מה יהיה על רעייתי. - -

האם זה יושב באמת על החשש שלא להכניס חייל לערעור מסוים?

התשובה היא חד-משמעית כן, ואני רק אשלים את המשפט: היו אנשים שמה שנתן להם את החוסן ביציאה לקרב היה אותו "שטר ביטחון", לא בניסוח שהוצע כאן אלא בניסוח של הרבנות הצבאית, שבאמת אני יודע שלא נותן מענה למצבים מורכבים רפואית. המסמך של הרב גורן בשעתו וגם המסמך הקיים היום נותן מענה למישהו שנעדר ולא יודעים מה עלה בגורלו אבל ההנחיה שלנו הייתה שכל מי שחותם על מסמך כזה, מעביר אותו בסוף דרך רב היחידה אלי - -

לא, לא, אני מתעקשת לבדוק האם אתם מעבירים את זה ברגישות לרבנים הצבאיים כדי שחס וחלילה לא לערער את החייל? אמרת את זה.

נכון.

אבל אני רוצה להזכיר לך שלפני שחייל נכנס לקרב, אומרים לו: תכתוב מכתב פרידה מהמשפחה. זה משהו שמאוד מוכר לנו. אז אני לא מצליחה להבין - -

זה אינטרס שלו להגן על התא המשפחתי שלו.

- - הטיעון הזה לא מחזיק מים ואנחנו נצטרך לדון עליו. אם אתם רוצים שיהיה לו יותר קל, תוציאו את זה לצד המכתב למשפחה, תכניסו גם את הדבר הזה.

אם זה לא יהיה בדחיפה, איך הם ידעו שהאופציה הזאת קיימת בכלל? אם זה לא במודעות שלהם - -

אם זה לא בסמכותך, תגיד לי. אנחנו נחמדות, וכל הזמן אתם הולכים רק לוועדת החוץ והביטחון אבל אני רוצה להאמין שאם שלחו אותך לוועדה, אתה מוסמך לתת את התשובות. הייתי רוצה לדעת שאתם כן בתהליך מחשבה על העניין הזה. אמרנו גם שככל הנראה נקיים דיון משותף עם וועדת החוץ והביטחון אבל אנחנו לא נמתין לוועדה הזאת. אני כן חושבת שבסופו של דבר, כמו שפתחת את הדברים שלך ואמרת שצריך פה אומץ לב כי אנשים שאלו אתכם מאיפה אומץ הלב? אין מה לעשות. מדובר במקרים קשים וחריגים במציאות שבה עם ישראל מתמודד ואנחנו באמת צריכים כל הזמן לחפש את הפתרונות לשלום העם שלנו ולשלום הנשים והבתים והמשפחות.

הייתי רוצה לשמוע אם יש תהליך כל שהוא?

אז אני אומר שוב שהתהליך קיים לגבי שימוש נרחב במסמך כזה, ממש כאיזה שהוא משהו שיישלח לכל החתנים – אני לא מכיר שיש איזו עבודת מטה לעשות את הדבר הזה.

מתי כן עושים את העבודה - -

אני אומר שלא נעשית עבודת מטה כזאת היום, והתשובה היא כן, לצערי - -

יש כוונה?

לא אני הגורם המוסמך לענות על השאלה הזאת.

מי הגורם המוסמך?

הרב הראשי.

אני חושב שזה משהו שצריך לצאת לא מהרב הראשי - -

רגע, לא לתת תשובות, אני יודעת מה אני עושה.

- - הדבר הזה צריך לצאת ממערך הנפגעים של צה"ל, ראש אכ"א, ראש חטיבת הנפגעים וכולי – הם האנשים שאחראים על הנושאים האלה, אם אנחנו באמת נלך על מהלך רחב של לפחות להציע לכולם.

אבל אני כן רוצה להדגיש נקודה אחת, והתחלתי לומר אותה קודם: הנושא של החוסן הוא נושא מאוד אישי, ואני חושב שהדרך הנכונה תהיה באמת להתאים מענה לכל אחד. כלומר, מה שהתחלתי לומר קודם הוא שיש אנשים שעבורם המסמך הזה שלעצמו, הוא הוא שיפגע בחוסן, וגם אותם ראינו. וזאת הייתה הטענה שהטרידה את - -

לא, אני אומרת לך, הבן זוג שלי היה בעזה ואמרו להם לכתוב מכתבים. זה לא יכול להיות. אין דבר כזה שאתה אומר שעל דבר אחד זה פוגע בחוסן כי אנחנו גורמים לו לחשוב על המוות, ועל הדבר השני אנחנו גורמים לו לחשוב על המוות אבל זה לא פוגע בחוסן.

יושבת-ראש הוועדה, ברשותכם, לא רציתי להקריא אחרי הדברים הארוכים שכבר נאמרו - -

ממש ככה.

אני מוכה לקבל - - -

יכול להיות שצריך להפיץ את זה בצורה נרחבת, לא בהקשר של מלחמה.

ברור, אבל כרגע אנחנו כבר בסיטואציה של מלחמה אז - - -

ברשותכן, אני רק רוצה להשלים עוד משפט אחד - -

אגב, אני אומר שאנחנו מדברים על רבע מהמילואימניקים למשל. אתה מודע לזה.

מדברים רק על חיילים נשואים.

נכון, שזה רבע. גם את זה צריך לשים ב...

ברשותך, אני רוצה להקריא משפט אחד מהדברים שכתב הרב גורן כאשר הוא מסביר למה הוא בעצם מתנגד. אני חושב שיש איזה שהוא אי דיוק. זה לא שחייל לא יכול לדבר על זה שחלילה חלילה הוא ייפול בקרב. כל חייל, לצערנו, יודע שכשהוא יוצא, הוא מוסר את נפשו ולוקחים ממנו פרטים למקרה אסון - -

לפני שתקריא, אני אגיד לך שגם יש כאלה שלא יחתמו בגלל עין הרע. בסוף זו בחירה.

זה יותר מאשר עין הרע. הרב גורן מעיד בעצמו, ואני חושב שהדבר הזה עדיין קיים, וכך הוא כותב: "החיילים עצמם התנגדו בטענה שזה ישחרר את הממשלה מדאגה לאשתו, אם החייל ייפול חס ושלום במלחמה". הרב גורן בא ואמר שהם רוצים להרגיש שהכל נשאר כשהיה.

אדרבה, זה אומר שאנחנו לא במקום של הסברה, זו בדיוק הבעיה, שלא מבינים. אז לתוך הוואקום של אי ההבנה נכנסות גם תיאוריות ומחשבות וקונספירציות, מה שאומר שאנחנו צריכים להבהיר את העניין, וצריך לחשוב איך. אני מסכימה איתך שזה צריך להיות ברגישות. אני חושבת שזה צריך להיות בדרג רמטכ"ל, בוודאי ראש אכ"א. ללא ספק צריכה להיות פה החלטה אמיצה כי בסוף אתם רואים את שלום המשפחות של החיילים שלכם.

לחלוטין.

באופן חד-משמעי אני יודעת שאתם עושים את זה, צבא ההגנה לישראל יודע לעשות את זה, מלווה אותם גם כאשר החיילים נופלים, גם כאשר יש מצב של עגינות – אתם לא נוטשים אותם. אז בוודאי ששהייתם רוצים שהפתרונות יהיו לכם על השולחן.

משפט אחרון בהקשר הזה, ואני חושב שחשוב לציין אותו: ברור שבסופו של דבר מסמך כזה צריך להיות תקף מבחינה הילכתית. אני יודע שנעשתה המון חשיבה לגבי איך המסמך הזה יעמוד בכל הדברים. חשוב לי לסיים בזה שלאורך כל המלחמה היה שיתוף פעולה הדוק בין הרבנות הצבאית לבין הרבנות הראשית לישראל, שני הרבנים הראשיים לישראל.

זה מה ששאלתי.

אני חושב שהאחריות של כולנו, זה הוזכר פה קודם וזה לא עיקר הנושא לגבי נושא החליצה ולגבי נושאים אחרים, ואני חושב שהאחריות של כולנו היא באמת להצליח ולמצוא ניסוח כזה או אחר, שבאמת יהיה מקובל גם על בתי הדין הרבניים, גם על הרבנים הראשיים לישראל. בסופו של דבר, התיקים מהסוג הזה יובאו בפניהם ולא בפני הרבנות הצבאית.

באופן חד-משמעי. רק אם היה ספק אז שלא יהיה ספק, אני רוצה לומר: אני מדברת על פתרונות הילכתיים כאישה מאמינה, כמי שגדלה ונולדה לבית הילכתי, נכדה לקס. אף אחד פה לא מדבר על משהו שסותר את ההלכה, כולנו יוצאים מנקודת ההנחה הזאת.
תודה רבה. אני רוצה לאפשר לך, הרב אלי בן דהן, סגן שר הביטחון לשעבר, חבר יקר שהיה בבית הזה וגם הזכרת קודם, חברת הכנסת לשעבר עליזה לביא, שהיה שותף לכמה מהלכים, על כך שאתה נמצא איתנו כאן ובכל פעם שביקשתי. זו פעם שנייה, אבל בכל פעם שביקשתי הוא הגיע לכאן. תודה רבה. רשות הדיבור שלך.

תודה רבה. תודה רבה לחברת הכנסת פנינה תמנו שטה, שאנחנו באמת שותפים עכשיו לוועדות משנה למינויי דיינים, כדי שבע"ה ימנו דיינים טובים וראויים.

אמן.

אז קודם כל, אני רוצה לומר, רבותי, שהיו חיילי מילואים שחתמו על ההרשאה הזאת. למספר בתי דין הגיעו חיילי מילואים וחתמו על ההרשאה. מצד שני, היו גם כאלה שבאו, ואני אומר את האמת – הם היססו ושאלו את הדיינים מה אתם אומרים? איך זה נראה לכם? והתחילו קצת לדבר ולהבין את המשמעות. אמרתי להם: אתם יודעים מה? אם ככה, בואו נעזוב והם ירדו מהעניין. הנושא הזה של הרשאה לגט לפני כניסה למחמה הוא באמת נושא מאוד מאוד רגיש ומאוד מאוד אישי. לא כל אחד בנוי מבחינת הנפש שלו להסכים לכזאת הרשאה. לכן אמרתי שהיו חיילים שהופיעו במספר בתי דין וחתמו על ההרשאה, היו כאלה שבאו ובסוף משכו את ידם ולא חתמו.

השאלה הגדולה שעומדת כאן היא האם אנחנו הולכים לקראת מהלך שבו כולם יחתמו, כל חייל וכל חייל מילואים שיוצא למילואים, יחתום על הרשאה כזאת או אפילו דיברו על מעבר לכך, על אזרחים, שברגע שהם מתחתנים, כבר יחתמו על הרשאה לגט? זהו מהלך לא פשוט. אני לא מזלזל בו, אני לא מקל בו ראש וכולנו לא נקל בו ראש. זהו מהלך שצריך לדון בו בסבלנות, בשים שכל, בהבנה של כל המכלול של המעשה הזה כי בסופו של דבר, אנחנו רוצים שאדם שבא להתחתן באמת יבוא לבנות בית ולהתחתן בלב שלם ולא כשהוא כבר מערער את הנישואים שלו במחשבות אחרות.

אני לא מפריע, אני אומר שזאת שאלה קשה ולא פשוטה. הלוואי וישבו פה גופים ויחשבו על כך. ובכל מקרה, אני כבר אומר שלא תהיינה אי הבנות – אני לא רוצה לקחת על עצמי או שתחשבו שזו החלטה שלי. זו לא החלטה שלי, זו החלטה הרבה יותר גדולה ממני והיא צריכה להיות החלטה של הרבנים הראשיים, אולי של כל מועצת הרבנות הראשית, אולי של חברי בית הדין הגדול, אולי אפילו של עוד כי זאת החלטה לא קלה ולא פשוטה.

כן, אבל צריך ראשית צעידה למקום הזה. לכן, מרגע שאין בעיה הלכתית, אנחנו מבינים את המורכבות הסוציולוגית הפסיכולוגית הרגשית. אגב, פעם אנשים פחדו לעשות צוואות, זה לא היה מקובל. הסכמי ממון – מי דיבר על זה בכלל, להוציא את השאלה ההלכתית. אם פתרנו את השאלה ההלכתית, השאלה היא איך ובאיזה מסגרת ובאיזו תעודה? אלה שאלות שהן פתירות.

אני רוצה לומר שני דברים: קודם כל, כולנו מדברים על הרב גורן אבל בואו נזכור שבסופו של דבר, מי שמנע מהרב גורן לעשות את כתב ההרשאה הזה היה בן גוריון, לא הרב גורן. הרב הרצוג והרב עוזיאל, מועצת הרבנות הראשית קיבלה החלטה לבצע את ההרשאה הזאת. מי שעצר את זה היה בן גוריון.

למה?

למה? בן גוריון חשש ממה שהזכיר כאן הרב אודי קודם, מפגיעה בחיילים וכולי. לכן אמרתי שמבחינה הלכתית, אפשר למצוא נוסחים מתאימים. אני לא מדבר כרגע על הנוסח הזה או הזה או הזה, יהיו גדולים שיכריעו. גם בנושא של הסכם לכבוד הדדי – הוא לא חלק, יש הרבה נוסחים אבל - -

אבל אני חושבת שנוסח אחד צריך להגיע כבר להסכמה, ואז קולך חייב להישמע בפני הרבנים הראשיים.

רבותי, מה שאני מציע – כדי להתקדם בעניין הזה צריך באמת לקיים דיון מעמיק עם הרבנים הראשיים לישראל בראש ובראשונה.

אתה - -

אני לא, אני לא רב ראשי.

לא, לא, אבל הרב אלי, צריך לנהל את השיח הזה. מנכ"ל בתי הדין הרבניים - -

אני מוכן להיות המזכיר, בהחלט, אבל זה באמת שאלות הלכתיות לא קלות וצריך לדון בהן, ואני חושב שזה דבר בהחלט לגיטימי, על השולחן, שנדון בו.

במסגרת התפקיד שלך. בכל זאת, אנחנו רואים בך גם כמנהיג אז בגלל זה אנחנו מפילים עליך עוד כמה תיקים אבל עכשיו, זה באמת במסגרת התפקיד שלך.

אני אשתדל כמיטב יכולתי. אני כן מציע שאולי אפשר להיפגש עם נציגים מהוועדה – בואו ניפגש עם הרבנים הראשיים ונדבר על - -

אנחנו נארגן נציגים מהוועדה לפגישה עם הרבנים הראשיים, ויש לומר שאני לא צריכה להיתמם, גם אני פוגשת את הרבנים הראשיים במסגרת הוועדה למינוי דיינים אבל לפני כן, באמת נעשה עבודת הכנה ונביא טופס שיהיה מקובל.

הרב איגרא סיפר בכנס של טוענים רבניים שהוא עסק בזה בתחילת המלחמה. יש נוסח כבר בבית הדין הגדול - -

אמרתי את זה, לא? אמרתי את זה.

ניקח את הנוסח ונציגות של חברות הכנסת שנמצאות כאן. בסדר גמור.

בהחלט.

זה צעד ראשון מדהים, באמת.

הצעד הזה הוא לא פשוט, תדעו שהדרך היא לא פשוטה אבל יש על מה לחשוב, בהחלט, ולמה להתקדם.

אני מקשיבה לשניכם ובאמת, זה הכרעה וזה יכול להיות תיקון, אדוני, כל-כך משמעותי.

אני מסכים שזאת הדרך אבל צריך לדעת את זה.

אני אזכיר עוד נושא אחד לבקשת יושבת-ראש הוועדה. זה נושא טיפה שונה, אז רק שתי דקות, זה בהמשך לדיון האחרון: יושבת-ראש הוועדה ביקשה שננסה לראות מה קורה עם תיקי תביעות גירושין שלא הסתיימו בגירושין. אנחנו לקחנו בית דין מדגמי, בית הדין בחיפה, וביקשתי מהם לבדוק מ-2015 עד 2021, שש שנים, לבדוק את כמות התיקים של תביעות הגירושין ומה לא הסתיים, ואז לבחון כל תיק ותיק למה. רק שתקבלו מושג – מדובר על למעלה מ-4,500 תיקים באותה תקופה. קרוב ל-900 תיקים לא הסתיימו במתן גט. את כל ה-900 האלה, נעשתה עליהם בדיקה פרטנית, אחד אחד, כל תיק ותיק. אני יכול לומר שבסופו של דבר הרוב הגדול של התיקים היה שאחד הצדדים הפסיק את התביעה ולא רצה להמשיך אבל כן מצאנו שיש תיקים שהיה בהם כשל שלנו, של המערכת. כשאני אומר כשל של המערכת זה אומר שתיק שניתן בו פסק דין לחיוב ורק לאחר מכן בני הזוג הוזמנו לגט – הם לא הגיעו או אחד מהם לא הגיע ולא היה המשך. כל דבר שנוגע לתחומים שאנחנו יכולים, אני יכול לומר לכם שהדוח הזה מבחינתי הועבר לכל מזכירויות בתי הדין ואנחנו מנהלים עכשיו מעקב ברור כדי למנוע מציאות כזאת שבה בתיק ניתן פסק דין, בני הזוג הוזמנו לגירושין ולא באו - -

אולי הם עשו שלום בית? איך אנחנו יודעים כמה מתוך ה-900 - -

אנחנו יודעים. מי שעשה שלום בית וזנח את התביעה – אנחנו מורידים אותו. אבל מי שלא - -

אז זה לא מי שעשה שלום בית.

נכון, לא, לא. היו גם כאלה לצערנו שאחד מבני הזוג נפטר, אז זה גם יכול לקרות. בכל אופן, אני אומר שמבחינת הוועדה אנחנו באמת עשינו פה צעד גדול קדימה, ואני מקווה מאוד שהמזכירויות של בתי הדין ימשיכו לעקוב, וכל תיק כזה שלא נמשכה בו הפעילות, התיק יובא לבית הדין ושבית הדין יקבל החלטה איך לנהוג עם התיק הזה.

אז שוב, קצת מהנתונים.

אנחנו בדקנו 4,527 תיקים שנפתחו בתביעות גירושין וניתנו בחלק מהם אפילו צווי הגבלה. 926 תיקים מהם, לא סודר בהם גט. אם רוצים עוד נתונים, אני אתן: 810 תיקים מהם – התביעה הוזנחה. 13 מהם – אחד הצדדים נפטר. 14 מהם בסוף התגרשו בשנת 23, דהיינו לאחר זמן הבדיקה אבל בני הזוג התגרשו. וכפי שאמרתי, יש 13 תיקים מתוכם שבהם היה כשל שלנו, של המזכירות. אני לוקח על עצמי שהדבר הזה יטופל ויתוקן, וכשלים כאלה לא יחזרו על עצמם.

תודה רבה. היה עוד דבר שביקשנו אז בוועדה, אדוני המנכ"ל, זה לקחת פיילוט על תיקים ולראות איך מכנסים דיינים אמיצים. דיברנו אז על התיקים של סרבני הגט, שזה נושא קשור אבל לא בליבה של הנושא שעסקנו היום.

אז זה בדיוק מה שהזכרתי בתחילת הדיון – אנחנו היום מאפשרים לבתי הדין להעביר תיקים לעגונות, כמות תיקים הרבה יותר גדולה. אפשרנו בהרבה מאוד מקרים שבהם אולי בעבר לא היו מועברים לאגף העגונות לטיפול פרטני, אז היום אנחנו מעבירים הרבה יותר תיקים בגלל סרבנות או מכל מיני סיבות אחרות. אתן לכם דוגמה: למשל, כל אדם נשוי, כל אדם שנכנס לכלא, גם אם הוא נכנס לכלא בגין כל עבירה שהיא, לאו דווקא שקשורה לנושא העגונות – כל אדם כזה, מיד בית הדין מעביר את הידיעה לאגף העגונות ואנחנו מיד יוצרים קשר. אני, באופן אישי, ביקרתי במספר בתי כלא בשנה האחרונה ואני יכול לומר לכם שישבתי עם הבעלים ובסופו של דבר שכנעתי אותם והם נתנו גט. אז זה חלק מהפעילויות שאנחנו - -

כשאגף עגונות, יש לו יותר כלים?

בוודאי, יש לו יותר כלים.

אז לדוגמה, אדם שבורח לחו"ל?

הוא בורח לחו"ל – אז כידוע לכם, אנחנו מעסיקים חברות חקירה פרטיות לאתר בעלים שנעלמים הן בארץ והן בחוץ לארץ. בחלק מהמקרים אנחנו מנסים להסגיר אותם, וזה כמובן תלוי אם יש עבירות אחרות. לצערנו, העבירה של סרבנות גט איננה מוגדרת כעבירה שאפשר בגינה להסגיר בעלים לארץ. אם זה היה ניתן – הייתי שמח.

- - -

סליחה, לא להתפרץ. אם יש לכם הערה...

רגע, רגע. בעניין הזה, אנחנו עושים עבודה, זה לא פשוט ולו מהסיבה העיקרית שהסכמי הסגרה הם הסכמים הדדיים. ומכיוון שאין בהסגרה של בעל לארץ אין הדדיות, אין מושג כזה שאם ארה"ב תסגיר בעל שמסרב לתת גט לישראל, אין מושג כזה שאנחנו מסגירים בעל אמריקאי חזרה. כיוון שהמושג של ההדדיות לא קיים אז המרכיב המרכזי של ההסגרה לא אפשרי.

אנחנו כן מנהלים משא ומתן עם המחלקה הבינלאומית במשרד המשפטים. אני מקווה שבסוף נצליח - -

מה, יש להם גמישות בנוהל? אבל כבוד הרב - - -

- - -

שנייה, אני רוצה לראות אם יש נוהל סדור ואיך הם פועלים במשרד המשפטים כי אם עדיין לפני שיש נוהל סדור, הם לא מכירים את זה שיש מסגרת מובנית, מוכרת, שהם צריכים להיכנס לפעולה – אנחנו בבעיה. זה אומר שאנחנו במקום לא טוב.

בבקשה.

אני אסביר בקצרה: הכיוון שחשבנו עליו זה הצורך בפעילות כפולה, זה אי קיום החלטה שיפוטית שקיימת גם במדינות זרות אלא שמפגישה שנעשתה כבר לפני שנים, הגענו למסקנה שהמון דברים אנחנו צריכים לצלוח, בין השאר, שיהיו פה בישראל מספר נכבד – דיברנו על בין חמישה, שישה, סרבני גט שישבו על הליך פלילי בגין סרבנות גט. אנחנו עובדים מול משטרת ישראל, יש לנו כמה וכמה תיקים, יש לנו היום חמישה תיקים שנמצאים בהליכים פליליים אבל לפי הקצב של גלגלי הצדק, הם עדיין נמצאים בהליכים.

בהחלט, ברגע שיהיו לנו חמישה כאלה, כבר שסוכם שננסה לבדוק את הפליליות הכפולה ולהביא להסגרה בגין סרבנות גט.

אוקי. הערה שרציתן?

רציתי להגיד שאני בדיונים כבר חמש שנים. הוא בכלא לא בגללי. בשבוע שעבר הוא הורשע - -

לא, אני מצטערת, אני זוכרת את הסיפור שלך. אני רוצה לשמוע אם יש הערה לגבי מה שהוא אמר.

חשוב לי להגיד שהיו לנו מקרים של עבירות אחרות, שלא קשורות לסרבנות גט. יש לנו גם מקרה אחד על הפרק שבו אנחנו מנסים ופועלים בשיתוף פעולה עם אגף עגונות אבל זה מאוד מאוד לא פשוט. זה לא פתרון שיביא בסופו של דבר לאיזה מזור באופן נרחב למרבה הצער, צריך להגיד את האמת. הייתה לנו עבירת ביגמיה בעבר ולבסוף, לאחר 20 שנה, היא התאלמנה למרבה הצער. בקיץ האחרון בעלה נהרג בתאונת דרכים לאחר 20 שנות עגינות, ובעלה היה נשוי בשנית וניסינו להסגיר אותו על בסיס עבירת הביגמיה וזה לא עבד. עכשיו יש לנו אישה אחרת עם עבירות מין קשות ביותר - -

אני כן הייתי ממליצה – ההצעה שלי: מתי ישבתם פעם אחרונה עם דוקטור רפי רכס?

יש לנו שיתוף פעולה מעולה עם בתי הדין ועם אגף עגונות ועם האגף המשפטי.

- - -

אני רוצה שתשבו ותביאו לנו תיקוני חקיקה, אם צריך. אנחנו נפנה לשר מלכיאלי כדי לנסות להתקדם, וזה יכול להיות רק אחרי שאנחנו יודעים שיש תקנות.

אבל זה במשרד המשפטים, זה לא אצלנו.

אז אנחנו נשנה גם את משרד המשפטים אבל תשבו ותביאו לנו - -

זה הליך מסובך, זה הליך מורכב, אנחנו מקווים שיהיה. ואגב, מוריה, אני מאמין שזה גם ייצור הרתעה. זאת אומרת, אני לא צריך להתחיל את כל ההליך ברגע שאני מנפנף עם הדבר הזה. יהיה אחד כזה וכבר - -

תודה. חברת הכנסת שרון ניר ולאחריה חבר הכנסת גלעד קריב. לא, חבר הכנסת גלעד קריב, בבקשה.

אני מצטער על האיחור.

אני מתנצלת, זה לא בגללך, אני צריכה לצאת. תחליף אותי חברת הכנסת שלי טל מירון. אני רוצה להודות לך, הרב אלי.

(היו"ר שלי טל מירון, 13:20)

הרב בן דהן שלום, אני אהיה קצר. אני חושב שכל הדברים החשובים נאמרו ודאי על-ידי הנציגות של הארגונים החשובים שפועלים בתחום, כמובן גם על-ידי נשים שנמצאות במציאות הזאת. חלק מדברי בוודאי לא יהיו מקובלים עליך אבל מן הראוי לומר אותם: הסוגיה הכבדה שאנחנו עוסקים בה לא תיפטר כל עוד מדינת ישראל מקיימת מונופול דתי על תחום הנישואין והגירושין. את הדבר הזה צריך להבין. צריך להבין, לצד ההערכה הגדולה למאמצים שנעשים על ידיכם, ואין לי ספק שנעשים מאמצים גדולים אבל המונופול שקיים בתחום הנישואין והגירושין יוצר מציאות שבה המדיניות ההלכתית הקיצונית היא זו שמכתיבה את הטון. אנחנו יודעים, וגם אתה יודע ואתה בקי ממני ודאי בהליכה ויושבות כאן טוענות רבניות – כולנו יודעים שבהלכה ובדין תורה קיים מנעד רחב של כלים שהדיינים כיום בוחרים שלא להשתמש בהם. הם היו משתמשים בהם אם במדינת ישראל הייתה קיימת זכות בחירה למסלולי הנישואין, ובעקבות כך גם מסלולי הגירושין.

ולכן, אני בעיקר פונה לשותפות והשותפים שנמצאים בחדר, פחות להנהגת בתי הדין הרבניים כי אני יודע את עמדתם: המאבק למען נשים עגונות, למען נשים מסורבות גט ובעיקר למען נשים מעוכבות גט, שזו המאסה הקריטית שמתעלמים ממנה כי קל לדבר על המספרים היחסית מצומצמים בתחתית המשפך – המאבק הזה חייב לעבור דרך המאבק לפתיחת שוק הנישואין והגירושין, וכל בת ובר אוריין בהלכה יודעים שיש גם מענים לכל החששות ההלכתיים שיכולים להיווצר. הרב בקשי דורון, זכר גאון לברכה, כתב על הדברים הזה בתחומים, לא באכסניה אחרת. יש דרכים לתת מענה לכל החששות ההלכתיים והחברתיים בעם ישראל, ולאפשר בעם ישראל גם מסלולים אזרחיים, ואני אומר את זה מן הבחינה של האינטרס של אלה שמעוניינים בנישואים דתיים – לא תאומץ מדיניות גיטין מקלה או לא יאומצו הפתרונות שקיימים בהלכה בנושא גיטין אם לא תתקיים תחרות על ליבם של הזוגות הצעירים במדינת ישראל. זו קודם כל אמירה. אי אפשר לדעתי, ואני יודע שיש כאלה שחושבות אחרת – אי אפשר באמת ובתמים להיאבק למען עגונות, מסורבות ומעוכבות גט, ולהתנגד לרעיון של חופש בחירה בנישואין וגירושין. בעיני זו סתירה פנימית, זו אמירה אחת.

אמירה שנייה היא מאוד פרקטית – אני מעריך את מאמציכם. גם כיושב-ראש ועדת חוקה קיימנו דיונים ובהם אולי בניגוד למצופה ממני, נעמדתי לצד בתי הדין הרבניים בדרישה שלהם להוספת תקציב כדי לייעל את המערכות של בית הדין הרבני. ישנם פערים בלתי מתקבלים על הדעת בין מערכת בתי המשפט האזרחיים לבתי הדין הרבניים. בכלל, בתי הדין הדתיים, בתשתיות שעומדות לרשותם. וכל עוד החוק מעניק את האחריות לבתי הדין הדתיים, צריך לבדוק שאיכות השירות בבתי הדין הדתיים תהיה הגבוהה ביותר כי זה שירות ציבורי, זה לא שירות של ממסד אקסטריטוריאלי למדינת ישראל.

אבל דווקא מתוך האמירה הזו, אני קורא לך, הרב בן דהן, לסגת מהבקשה שלכם, שמגיעה דרך הממשלה, לשנות במסגרת חקיקת הסנקציות את הנושא הזה של הטלת סנקציות בשלב ההמלצה. כרגע, בוועדת חוקה, ואני מבקש מארגוני הנשים לדעת זאת, אם מישהו מהארגונים לא ער לזה – בשעה שאנחנו מקיימים כאן דיון פיקוח או דיון מעקב, ועדת החוקה מקדמת חוק שיש בו הרבה סעיפים ראויים כי הם מחמירים את הכלים שעומדים לבתי הדין הרבניים בהטלת סנקציות, אבל אחד מהסעיפים מבקש לסגת ממה שקבוע היום בחוק, שאת הסנקציות אפשר להפעיל בשלב ההמלצה על מתן גט. ומה שהיה בסדר גמור במשך עשרות שנים פתאום לא עולה בקנה אחד עם ההלכה. ובמקום לטפל בכך שהדיינים לא מפעילים את הסנקציות בשלב ההמלצה אז רוצים למחוק את הסעיף שמאפשר הפעלת סנקציות בשלב ההמלצה.

זו לא הדרך לטפל בדברים, עם כל הכבוד. ואי אפשר לדבר על מאמץ לטייב את הטיפול בעניינן של העגונות מסורבות הגט ומעוכבות הגט, ובמקביל לקבוע כלי חקיקתי שמשום מה, בעשרות השנים האחרונות, אי אפשר להוביל את הדיינים להשתמש בו למרות שעם כל הכבוד, הם פועלים מכוח החוק הישראלי. הדיינים פוסקים על-פי דין תורה אבל כל סמכותם היא מכוח הדין הישראלי. וכשהמחוקק הישראלי קובע שניתן להפעיל סנקציות משלב ההמלצה ודיינים באופן גורף מתעלמים מהוראת החוק הזו, אז הפתרון הוא לא לבטל את הוראת החוק אלא לחשוב מה עושים ואיך ממנים דיינים שמבינים שגם הלכתית אפשר משלב ההמלצה להתחיל להפעיל סנקציות מכוחו של החוק הישראלי.

אז אני קורא לך לסגת מהמרכיב הזה בהצעת החוק הממשלתית. יש לי ויכוח עם היועץ המשפטי המצוין שלכם אבל הדיון פה הוא לא דיון משפטי, הוא דיון עקרוני ורעיוני. מערכת שרוצה להתייצב לצידן של העגונות, מסורבות הגט ומעוכבות הגט, לא מובילה כזה מהלך חקיקה. תודה.

תודה רבה, חבר הכנסת קריב. אני חייבת להצטרף לדבריך, אני ממש מסכימה עם כל מה שאמרת. אני חושבת שההרתעה היא חלק חשוב בעניין, וככל שאנחנו דוחים את יכולת ההרתעה, אנחנו מחריפים את הבעיה בהמשך.

אני גם חייבת להגיד לכם, למי שלא נכח באחת מהחופות שהרב קריב עורך, שזאת חוויה מדהימה והוא עורך טקסי חופה מרגשים, מדהימים.

תודה. שלא ישתמע שיש פה המלצה על בעל עסק כי מאז שנבחרתי אני לא עורך חופות.

אסור לי להמליץ אבל מותר לי להגיד שנכחתי בטקס כזה וזה היה מאוד מרגש ומיוחד.

אני רוצה לתת את רשות הדיבור לחברת הכנסת שרון ניר.

תודה רבה, גברתי. אני רוצה להמשיך מהנקודה שבה סיים חבר הכנסת קריב – כמובן שאני חושבת שצריך להטות אוזן קשבת לנושא כל-כך רגיש בכל עת, נושא העגונות בחברה הישראלית. חלה עלינו חובה, על כולנו, ובטח על בתי הדין הרבניים, לעשות כל שניתן כדי לשחרר אותן מהמצב הכובל והמקשה הזה, וזה שזה נמשך לאורך שנים ולא מוטלות סנקציות, זה דבר שהוא בלתי נסבל, בלתי אחראי. אתם יודעים מה? זה יוצר אנטי של הדור הצעיר כלפי הממסד הרבני, ואני חושבת שצריך לעשות חושבים על הסוגיה הזאת ממקום של בדק בית רציני, וזה חשוב שנעסוק בזה.

אני רוצה דווקא בעת הזאת להתייחס למה שעלה על-ידי הרב אודי מהצבא וגם על-ידי הרב אלי, בהקשר של עגונות בשעת מלחמה כי אתם יודעים, בעיני זו בעיה כל-כך בוערת וכל-כך רגישה וכל-כך מורכבת לדבר על אירועים שהם ממש טריים מה-7 באוקטובר. אבל כאן, אני חושבת שאם היינו חושבים בחשיבה מניעתית, והגיע הזמן אחרי 75 שנים ואני מאוד מכבדת את הפסיקות, בטח של הרב גורן, אבל אני חושבת שהרבה דברים התקדמו בחברה ואנחנו צריכים להסתכל על זה ממקום של הרצון של אותו לוחם שיוצא לקרב וגם של רעייתו, בראייה שמונעת מצב שיכול להביא את הנשים בסוף לאיזה שהוא מצב שהן כבולות בסיטואציה שהיא בלתי אפשרית. אני חושבת שהרעיון שעלה פה מייצר איזו שהיא פלטפורמה שהיא גם הלכתית ובעיקר היא ממצה כל קשר בסיטואציה מאוד בעייתית של נשים שנותרות עגונות בגלל פציעה חמורה או בגלל סיטואציות מהסוג הזה.

אני חושבת שהגיע הזמן שנחשוב בחשיבה מתקדמת, והיא מביאה לידי ביטוי חשיבה שבטח תעלה בקנה אחד של הרבה מאוד משרתים בצה"ל, שירצו לבקש את זה מבעוד מועד. תודה רבה.

תודה רבה, חברת הכנסת. אתה רוצה להגיב?

לא, אני חייב לצאת לישיבה אחרת.

רציתי להוסיף - -

אתה יכול להשיב לה?

נאמר לי שהישיבה היא עד 13:00 וכבר ב-13:45 ישיבה אחרת. אני מתנצל.

כבוד הרב, יש לי דיון הוכחות אחרי - - - ואני מאוד לחוצה. אני חמש שנים פרודה, ואני מאוד אשמח אם הרב אלי ישמח את הדברים שיש לי להגיד. ממש לפני רגע עלה בי כל-כך כעס. אני נמצאת בדיונים, וכששואלים אותו: אתה מוכן לתת גט? הוא אומר: כן, ברור שאני מוכן, וזה מרגיע אותם. וחמש שנים הוא אומר: כן, אני נותן, אני עכשיו נותן, ברור, אבל למה לא מזהים את זה? למה לא רואים אתה עגינות הזאת? למה לא פוקחים עיניים? דיין אחד נפטר, דיין אחד פרש, רק אני נשארת צעירה ויפה, לא פוקחים עיניים. אני לא יודעת מה קורה פה, זה לא הגיוני. הוא נמצא בכלא בגלל שהוא תקף את החברה שלו, הייתה הרשעה בשבוע שעבר אבל אני נשארת עם תשעה ילדים לבד. זה לא הגיוני כל מה שקורה בבית הדין, זה לא הגיוני.

גברתי, תודה רבה לך.

את מבינה לבד שאני לא יכול להתייחס לדיון שמתקיים, והכי גרוע שאני לא יכול להתייחס למקרה פרטני כשהתחננתי בפני הוועדה לקבל שמות קודם.

זה לא היה על סדר היום, כבוד הרב אלי בן דהן.

אז אם זה לא היה על סדר היום, מה את מצפה ממני? אני בטוח שאם אני אקרא את התיק, הדברים יהיו טיפה שונים.

אז בואי נסכם ברוח טובה שאת תפני לוועדה ואנחנו ננסה לסייע בקישור בין הגורמים, בסדר? תודה לך, כבוד הרב.

חברים, לצערנו הנציגות צריכה לסיים ואני יודעת שיש כאן עוד כמה אנשים שרצו לדבר. אני חושבת שהדברים שנאמרים פה הם באמת מאוד חשובים, ושמעתם בדברי קודם שזה נושא שקרוב לליבי. אנחנו לא מניחים לו. אני רוצה שתהיו רגועות ותבינו שזה רק צעד ראשון הדיון הזה. אנחנו נמשיך את הדיון הזה ונראה איך אנחנו רוצים להתקדם.

אני חושבת שהצעד הראשון שעליו נסכם בישיבה הזאת זה שהוועדה תקיים פגישה עם הרבנים הראשיים כדי לבחון את הנושא של טופס שכבוד הרב הצבאי פירט לנו לגביו טרום יציאה למלחמה, כדי שנוכל לעשות שימוש אולי בכלי הזה, בצורה שתיטיב עם כלל עם ישראל. וכמובן שנפעל לקדם איזו שהיא ישיבה משותפת עם ועדת החוץ והביטחון כדי לדבר גם עם הגורמים הצבאיים בנושא הזה.

אני יודעת שרציתם לדבר. אנחנו נקיים דיון המשך ואני מבטיחה לכם שאנחנו פתוחים להקשיב לכם ולדבר על הדברים. אני חושבת שהייתה פה רוח טובה מאוד בדיון הזה. אני חייבת להגיד של ירפו ידיכן. אני רואה בזה צעד משמעותי להמשך בעצם קיום הדיון הזה והצעדים שהוועדה מכריזה עליהם, אלה צעדים מאוד משמעותיים.

חברת הכנסת, יש פה עוד שני ארגונים שנמצאים בחזית העשייה – אם אפשר לתת להם. "מבוי סתום" ו"חופות".

שמעתי וקיבלתי את כל האינפורמציה. אני אאפשר לכל ארגון לדבר דקה וחצי ואנחנו נסגור את הישיבה, ברשותכם. אני כן רוצה להגיד שנפגשתי ואני מעריכה את העבודה שלכם בצורה בלתי רגילה. בדיוני ההמשך אתם גם תגיעו, תוזמנו, תדברו, אז להיות רגועים.

בבקשה, "מבוי סתום", לפני שאנחנו סוגרים את הישיבה.

אני אעביר את רשות הדיבור לאמיתי, שחתם על השטר עצמו והוא יכול לספר ממקור ראשון על חוויות של לוחם שבחר לעשות את זה.

שלום, אני נשוי לטליה, אבא לשלושה. לפני חודש וחצי השתחררתי ממעל 100 ימי מילואים - -

תודה לך בשם עם ישראל על מה שעשית עבורינו.

- - וחזרתי למקצוע שלי – אני פסיכולוג בהתמחות. ביום שיצאתי למילואים חתמתי על השטר הזה מתוך מחשבה כמו על כרטיס אדי. קורים דברים רעים בעולם, ומתוך הדבר הזה אני רוצה שיהיה כמה שפחות רע, כמה שיותר טוב, במיוחד כשזה נוגע לאשתי, לדאוג לה, לדאוג למשפחה שלי, שזה הרבה יותר - - -.

אני רוצה להתייחס גם למה שאתה אמרת בנוגע לגורל החיילים – דבר ראשון, ברור שלחתום על הדבר הזה זה מעורר פחד, זו לא שאלה בכלל. כל מי שנוגע בחששות, בפחדים ובנושאים של מוות – זה מעורר חשש. גם כרטיס אדי, גם צוואות, גם בביטוח. ברור שכשאנחנו נוגעים בדברים המפחידים שיש בחיים האלה, זה מעורר פחד. מצד שני, יש פחד ממילא. חברים שחותמים על צוואות, המכתבים שאמרתם שכותבים ביציאה לקרב – יש פחד ממילא. זה בכלל לא מוסיף פחד. הפעולה עצמה מעוררת פחד, זה ברור שזה מה שקורה אבל זה לא מוסיף פחד, זה לא יוצר פחד, ובמובן הזה זה דווקא הפוך. גם אתה הזכרת את זה, הרב אודי – גם בחוויה שלי, גם חברים שלי שלחמו בעזה – החשש הכי גדול שלהם היה על המשפחות שלהם, שיישארו לבד אם יקרה להם משהו. גם הרמב"ם אומר את זה בהלכות מלכים, זה החשש. במובן הזה לחתום על כתב הרשאה לא יוצר פחד, הוא נותן ביטחון, הוא נותן רוגע, הוא נותן לי את האמירה שאם יקרה לי משהו, אני עשיתי מה שאני יכול כדי שהמשפחה שלי תיפגע כמה שפחות. אני אגיד גם כמילואימניק לשעבר וגם כפסיכולוג שחתימה על השטר, שזה מביא מסוגלות מבחירה ותחושה של אחריות וחשיבה על האחר – הם לא דברים שמחלישים אלא להיפך. זה דברים שמחזקים לוחמים, דברים שנותנים כוח וחוסן, ודווקא נותנים לחיילים את האפשרות להיות ממוקדים במשימה בלחימה ולא בפחד על מה שיקרה למשפחות שלהם.

תודה רבה על הזווית החשובה מאוד ותודה על האומץ שאתה מגלה.

ארגון "חופו", רבקה. כולם רוצים חברים, אנחנו חייבים לסיים את הדיון. אפשרתי לארגון "חופות", בבקשה.

אני מנכ"לית ארגון "חופות". אגיד משפט קצר: הרוח הטובה שיוצאת מחדר הוועדה הזאת, אסור לה להשאיר מאחור את כל הסוגיות של עגינות רפואית. דובר פה שהמסמך שקיים מתייחס בעיקר לנעדרים ממלחמות העבר במקרים בודדים ואנחנו צועדים קדימה למציאות רפואית אחרת, ואסור שהמהלך שאנחנו נוקטות בו והקריאה שיוצאת מהחדר הזה תשאיר מאחור נשים שהסיפור שלהן הוא סביב עגינות רפואית, שאלה רוב המקרים וזאת הבשורה הגדולה שאנחנו צריכים לפתור, זאת הסוגיה הגדולה שעומדת לפתחנו. אני אסכם בזה.

זה בוודאי מחייב תיקון וזה בוודאי ייכנס ל - - - חד-משמעית.

בסדר גמור, וטוב שאמרת את זה כבוד הרב. אנחנו נהיה גם על הנושא הזה ולחלוטין לא נשכח אותו.

אחרונה חביבה, הרבנית שלומית פימיאנטה, מנכ"לית ארגון רבני ורבניות בית הלל, בבקשה.

תודה רבה. אני מצטרפת לכל הקולות החשובים שעלו כאן וכבוד כלפי כל העשייה שנעשית. אנחנו ארגון של רבנים ורבניות מכל רחבי הארץ, אנחנו עובדים במשותף ואנחנו יודעים, כמו שהדגשנו כאן, שזה לא סיפור של נשים מול ממסד גברי, זה סיפור שצריך לצאת מתוך ההלכה, מתוך המנהיגים התורניים וההלכתיים כי יש גיבוי הלכתי. יש אפשרות להתכנס סביב נוסחים מוסכמים ולמנוע את הכאבים שבידינו למנוע, וזה דור של גיבורים, כמו שאנחנו יודעים – הגבורה הצבאית צריכה לפגוש את הגבורה האזרחית. הגבורה שבאה מלמטה, מהעם, צריכה לפגוש את המנהיגותית ואנחנו יודעים שזה אפשרי. אז תודה רבה.

תודה רבה, ואני חייבת לסגור במשפט כי ממש הרמת לי להנחתה עם מה שאמרת: אני חושבת שכדי לעשות שינוי, כל שינוי, צריך מנהיגות וצריך אומץ. אנחנו נדאג שזה מה שיקרה בנושא הזה.

תודה רבה לכם והמשך יום טוב.

הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:39.