פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



17
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
11/03/2024


מושב שני


פרוטוקול מס' 58
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום שני, א' באדר ב' התשפ"ד (11 במרץ 2024), שעה 09:30

הצדעה לאימהות הלוחמות והלוחמים במלחמת חרבות ברזל

חברי הוועדה: קטי קטרין שטרית – מ"מ היו"ר
שלי טל מירון
מטי צרפתי הרכבי

מיכל מרים וולדיגר
משה טור פז
לימור סון הר מלך
יצחק קרויזר
אלון שוסטר

טליה בן אבי שטיינברג - ממונה על שוויון מגדרי, משרד הבריאות

שלומית קלמנזון - אשתו של רס"ן אלחנן קלמנזון הי"ד, פורום הגבורה

יפה אוהד - דודתה של נועה ארגמני, חטופה בעזה

גלית פיש - דודתו של שגיא דקל חן, חטוף בעזה

ליאור פיש - בת דודתו של שגיא דקל חן, חטוף בעזה

מירב לשם גונן - אימה של רומי גונן, חטופה בעזה

יוסף אבי יאיר אנגל - סבו של אופיר אנגל ששוחרר מהשבי בעזה

הגר משה קדם - ארגון בונות אלטרנטיבה, ואימא ללוחמים

ליאת ברגר לב - ארגון אימהות הלוחמים

שרון שם טוב סלם - אימא ללוחמים

גליה חושן - ארגון אימהות הלוחמים

חנה קטן - ארגון אימהות הלוחמים

חגית בנבנישתי - ארגון אימהות הלוחמים

נעמה גלבר - אימא ללוחם בעזה

לורן פוריס - אימא ללוחמת בעזה

דני רון - חברו של רון ארד

דלית אזולאי

א.ב., חבר תרגומים

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

הצדעה לאימהות הלוחמות והלוחמים במלחמת חרבות ברזל

בוקר טוב, אני רוצה להתנצל על האיחור. למרות שאני גרה 25 דקות מפה זה לקח שעה ו-40 דקות. פקקים. אני רוצה לפתוח את הדיון החשוב מאוד הזה מתוך הצדעה לאימהות הלוחמות והלוחמים במלחמת חרבות ברזל, ישיבה לציון יום ההוקרה לאימהות של הלוחמים והלוחמות, ביוזמת השדולה למען אנשי המילואים, של חבר הכנסת יצחק קרויזר, משה טור פז, שרון ניר, משה סולומון ואלון שוסטר.

אני אומר רק שני משפטים כאימא למי שהשתחרר לפני שבועיים וגם הודיע לי שהוא חוזר שוב כי כך הודיעו להם. אני רוצה להגיד לכם שאני גאה בכם. אני כל כך מבינה את החרדות ואת חוסר השינה. חוויתי את זה לא פעם ולא פעמיים, וכל מה שעובר בגינה, אתה מתעורר. לא פשוט אבל אני כל כך גאה בחיילים והחיילות שלנו שעושים עבודה כל כך נהדרת, כל כך חשובה. כל פעם הייתי אומרת לבן שלי שהוא בכלל מהנדס מחשבים, אתם דור הטיקטוק, ופתאום אתה רואה אותם לוחמים וכל כך אמיצים וכל כך עושים דברים טובים. אמרתי לבעלי, זה כמו דור התש"ח שהקימו את המדינה. עשייה כל כך מבורכת.

לפני שבוע הייתי במאהל של האימהות בכיכר. הן יכולות להרשות לעצמן להגיע פעם בשבוע כי זה הכול עניין של מחווה אישית שלהן. שום גוף לא עומד מאחוריהן. שום כספים לא מוזרמים אליהן. הן עושות את הכול מתוך אהבה וזה נותן הרגשה מאוד טובה. האימהות, אני חושבת שזה הקטע שבו אנחנו מכירים תודה לילדים שלנו שנמצאים בגבולות ושומרים עלינו.

בוא נתחיל עם המשפחות. יפה אוהד נמצאת פה איתנו? דודה של נועה ארגמני, הילדה המדהימה הזו שבעזרת השם אני מקווה מאוד ומייחלת. אני מלווה שתי משפחות שהילדים שלהם נמצאים שם, אבל אי אפשר את החיוך של נועה. הוא כובש בתמונות ואני קודם מאחלת לאימא בריאות. בעזרת השם שתזכה ותראה אותה ותחבק אותה ותנשק אותה, וכל עם ישראל אתכם.

תודה. אצלנו זה רק בוקר. נקווה שהוא יהיה טוב. שמי יפה אוהד ואני דודה של נועה ארגמני שאני מקווה שכולכם מכירים אותה. היא נחטפה ב-7.10 באכזריות על ידי אספסוף מעזה, על ידי קטנוע עם בן זוגה אבינתן.

ברשותכם אני רוצה קודם כל לפנות לנועה. אני מבקשת מנועה סליחה על שאחרי 157 ימים איננו יכולים לשחרר אותה מציפורני וממלתעות של חמאס. אני מבקשת מכל אחד ואחת מכם, חברי הכנסת, להגיע לראות את ליאורה. ליאורה, אימא של נועה היא ילידת סין ותמיד היא אמרה, הכי בטוח זה לחיות פה בארץ ישראל, וכרכה את גורלה בעם היהודי. היא יכלה לגדל אותה בכל מקום אחר בעולם אבל היא העדיפה פה.

אני מזמינה כל אחד ואחת לראות את ליאורה ולהסתכל בעיניה הכלות, החרדה, ההמתנה, חוסר האונים שמכלה כל חלקה טובה גם בנפש וגם בגוף. ב-7.10 בשבת השחורה ליאורה עוד תלתה כביסה, עוד יכלה ללכת וכעת היא לא יכולה לעשות שום דבר, אז אני זועקת מפה בבקשה מכל מי שיכול, מכל העולם, כל המדינות הדמוקרטיות, בבקשה ללחוץ על אותן מתווכות, קטאר, מצרים. ארצות הברית, אני יודעת שעושה הכול. בבקשה ללחוץ עליהם כדי שלפחות נועה תוכל לחבק את אימא שלה ולו לשעה, רק שתדע שהיא מחבקת אותה. זה מה שאנחנו מבקשים. הטרגדיה שלנו היא כפולה וזמן החול שלנו, גם של נועה וגם של אימא שלה הולך ואוזל, הולך ואוזל, אז בבקשה מכם. אני מתחננת בכל העולם, לאן שאני לא נמצאת ואיפה שאני נמצאת בכל המשלחות, בבקשה שחררו את נועה. שחררו את כל החטופים כי אין להם זמן. תודה.

תודה רבה.

יש לנו רשימה מאוד ארוכה של אנשים ואני רוצה שכולם ידברו. אם נוכל לתחם את זה בזמן אני אודה לכם.

אני רוצה לפנות לשני חברי הכנסת שיזמו את הדיון, יצחק קרויזר ומשה טור פז.

יצחק, בבקשה.

קודם כל תודה רבה. נפתח באמת בלהגיד תודה ליושבת-ראש הוועדה, חברת הכנסת פנינה שהנושא הזה מאוד חשוב לה. למרות שהיא לא נמצאת פה היה חשוב לה לקיים את הדיון הזה, וגם לך, חברת הכנסת קטי שאת מובילה את הדיון הזה. הוא דיון מאוד חשוב.

לחבריי, לשדולת המילואים שאימצנו יחד את הנושא הזה ואנחנו מובילים את יום ההוקרה לאימהות הלוחמים והלוחמות, חבר הכנסת טור פז, חבר הכנסת שוסטר, חברת הכנסת שרון ניר וחבר הכנסת משה סולומון, ולכן, אימהות הלוחמים והלוחמות. הדיון היום הוא בתפקידן של אימהות הלוחמים במלחמת חרבות ברזל, אבל התפקיד של האימהות הוא לא רק במלחמת חרבות ברזל, הוא ביום-יום, שעה-שעה. כל הדיונים האחרונים האירו את הגיבורים והגיבורות, הלוחמים והלוחמות שבשטח, בסדיר ובמילואים, והאזרחים והאזרחיות שרצו, וכל אחד ממקומו איפשהו מצא את עצמו בשמחת תורה, והסיוע שהוא העניק לעורף ולחזית. מאחורי כל גיבור או גיבורה כזאת יש אימא בבית שגידלה אותו, גידלה אותה וחינכה ובנתה את הדמות הזאת והעניקה את ההשראה ואת המודל לאהבת העם ולאהבת הארץ, אז באמת היום הזה הוא מוקדש לכן, לאימהות היקרות שמגדלות את דור העתיד שלנו, של מדינת ישראל. תודה רבה לכן.

תודה רבה.

חבר הכנסת משה טור פז.

תודה לך, חברת הכנסת שטרית על הובלת הוועדה, לחברת הכנסת פנינה תמנו ולחבריי, לראשי שדולת המילואים, לך, חבר הכנסת קרויזר ולכל האחרים.

התואר הזה הורה הוא תואר מיוחד. במדינת ישראל הוא נושא עליו משקל נוסף. כשהילדים האלה נולדים אין אם ואב בישראל שלא חושבים מה יהיה כשהם יהיו שם. בשמחת תורה בצוהריים התקשר הבן שלי מהבסיס שלו ואמר לי, הוא כבר היה ערב קודם בנסיבות אחרות בצבא, "אבא, זה לא מה שהכרת. כל מה שסיפרת לנו, כל מה שגידלתם אותנו, זה משהו אחר", ובמוצאי שבת הוא גם התקשר ואמר לי, "אבא, צא למילואים, צריכים אותך באוגדת עזה." כן, הוא צדק וגם זה השפיע הרבה מאוד על ההחלטה שלי לחזור ולהתנדב למילואים למוחרת.

אני חושב שהוועדה כאן מאירה, במיוחד הוועדה למעמד האישה את מקומן, ואנחנו כאן נותנים מקום מיוחד למקומן של נשים במלחמה הזו, גם הלוחמות, גם האימהות. התפקיד שלהן במלחמה הזו הולך וגדל, הולך ומתעצם, מקבל אני מקווה קצת יותר מהמקום האמיתי שלו שתמיד היה. אני יכול לסיים בדבר אחד, שנהיה ראויים. תודה.

אמן.

אני רוצה לעבור לפורום של גבורה. נמצאת כאן שלומית קלמנזון.

תודה רבה לחברת הכנסת. אני שלומית קלמנזון, אשתו של רס"ן אלחנן קלמנזון שנפל ב-8 באוקטובר. יש לנו חמישה ילדים. אני רוצה להתחיל משמחת תורה. בבוקר של שמחת תורה אלחנן שמע על הנעשה בדרום. יחד עם אחיו ואחיינם הם יצאו במהירות לקיבוץ בארי שהיה תחת התקפה של מאות מחבלי חמאס כמו שכולם יודעים. שם הם הצילו כ-100 מתושבי המקום והעבירו אותם למקום מבטחים. אחרי 16.5 שעות שהם חילצו תחת אש, אלחנן נפל מירי מחבל שארב להם.

אני רוצה לפתוח בקטע מתוך מסמך אישי שאלחנן השאיר לי, מסמך שקוראים לו "אם אמות", וככה הוא כותב: "אם אמות ביד אויב אבקש שהעולם ישמע. שאיש לא ינקום ולא יקרא לנקום. מי שאקח איתי, אקח. מי שזה בוער בעצמותיו, שיבער בחיים. האמנתי בדרך, האמנתי בשוב עמנו לארצנו. האמנתי במעשה הקטן שמחולל הרבה, דגש קטן שיציל חיים. אם אמות כחלל במלחמה על הארץ, שיזכרו ויזכירו שאין מדובר בעוד מלחמה או אינתיפאדה. מדובר באותה מלחמה ארוכה על ארצנו ועל זהות עמנו הנמשכת כבר כמעט 150 שנה. רציתי וניסיתי להיות אדם, להיות יהודי."

ה-7 באוקטובר לא היה אירוע נקודתי. ה-7 באוקטובר היה חלק מרצף של לחימה שאנו חווים כבר כמעט 150 שנה. החמאס מעוניין להשמיד את עם ישראל. הוא מעוניין שלא נהיה בארץ ישראל. לשם כך אנשיו חדרו למדינה, רצחו, אנסו, התעללו וחטפו את היקרים שלנו. 157 ימים ש-134 נשים, גברים, סבים, סבתות, ילד ותינוק נמצאים בשבי ללא תנאים הומניטריים מתאימים ובלי שנדע מה עולה בגורלם.

הגעתי לפה היום כחלק מפורום הגבורה. אני קוראת לכם להמשיך בלחימה. הלחימה חייבת להימשך עד מיטוט החמאס. ככה נביא בביטחון את החטופים הביתה מתוך כוח, מתוך עוצמה. אני יושבת פה גם בשמם של הנרצחים מעסקת שליט. דוד שלנו, מיקי מרק נרצח לפני שבע שנים וחצי על ידי משוחרר מעסקת שליט. האיש שלי, אלחנן, נרצח ב-8 באוקטובר גם כן על ידי משוחרר מעסקת גלעד שליט. כשדיברנו אז, אלחנן ואני על העסקה, אמרתי לו שאם הוא ייחטף אעשה הכול כדי לשחרר אותו. אלחנן אמר לי, "את תעשי הכול. אני מאוד מקווה שמקבלי ההחלטות לא יקשיבו לך."

אתם יושבים בכנסת. יש לכם כוח. אנחנו נתנו לכם את הכוח. תשתמשו בו, תילחמו כדי שלילדים שלנו תהיה מדינה חזקה, מדינה איתנה, מדינה שאויביה יודעים שהיא בעלת עוז. אתמול התחיל הרמדאן כמו שכולנו יודעים. האם אתם תדעו למנף אותו לטובת המדינה, לטובת אזרחיה וחטופיה, או שתמשיכו לתת להם מחוות הומניטאריות שאינן מקדמות את החזרת החטופים ואת עתיד המדינה? האם תמשיכו לתת לגיטימציה לחמאס השולט במסגדים ומסית את ההמון, או שתהיה לכם אמירה ברורה, לחימה עד שלא יישאר ממנו זכר? גם העזתים יודו לכם אם לא יישאר מהחמאס זכר.

אני רוצה לסיים בכך שאלחנן יצא מהבית מתוך אהבה לכל יהודי ומתוך אחדות, מתוך הבנה ברורה שחייבים לעשות מעשה. הוא היה מוכן למסור נפשו בשביל העם היקר שלנו והארץ האהובה. אני מבקשת מכם, כל חברי הכנסת פה, ומחברת הכנסת קטי שמובילה פה, תעשו את המעשה. לא עוד סבב, לא עוד הסכם מתוך חולשה עם אויבים. אנחנו עם חזק, עם שיודע שאין לנו ארץ אחרת. סומכים עליכם שתנהיגו את המדינה באחריות. תודה רבה.

תודה רבה לך.

אנחנו נעבור לחברת הכנסת מטי צרפתי הרכבי.

תודה, גבירתי היושב-ראש. נראה לי שכל אימא שכאן, כשנולד הבן או הבת, המחשבה הראשונה שעוברת לנו בראש - - -

שלא יהיו עוד מלחמות.

קודם כל שלא יהיו מלחמות, וחלילה מה יקרה כשהוא יתגייס לצבא. שותפות הגורל הזאת של הורים בכלל ואימהות בפרט, לא יכול להיות שהיא תהיה רק על חלק מהאזרחים. היא חייבת להיות של כל האימהות, חילוניות, דתיות, ערביות. כל אזרח במדינת ישראל צריך להיות שותף לגורל הזה, לחשש הזה מהדפיקה בדלת.

אני באמת מאמינה שהחוסן שלנו כאומה הוא בזכות אימהות שמחנכות ומגדלות את הילדים לגבורה הזאת שאנחנו רואים אותה בחמשת החודשים האחרונים. זה לא יכול היה לקרות אם לא היו הורים ואימהות שמחנכות את הילדים על טובת המדינה ושהמדינה קודמת לכל, אז הקריאה שלי כאן היא לשותפות הגורל הזאת שכולנו נהיה שותפים לסכנה של השכול. זה לא יכול להיות רק על חלק מהאוכלוסייה.

אני מחזקת כאן את כל האימהות ובטח את כל הלוחמים, ואני קוראת לשחרור כל החטופים. אני אומר משהו לאימא שדיברה קודם, שאני משתתפת בצערך. מקבלי ההחלטות לגבי הלחימה זו ממשלת ישראל, והקריאה לכל קריאה, גם לשחרור החטופים, גם להסדרת היחסים שלנו הבין-לאומיים, גם אם חושבים על המשך הלחימה זה בידי ראש הממשלה וממשלת ישראל. הם מקבלי ההחלטות בעת הזו. כנסת ישראל היא רשות מחוקקת ואנחנו עושים כמיטב יכולתנו לתת גב בלחימה הזאת, אבל בסוף מקבלי ההחלטות זה ראש הממשלה וממשלת ישראל.

תודה רבה, חברת הכנסת מטי.

אנחנו נעבור לנעמה גלבר, אימא ערה. אני כבר ערה 38 שנים.

אני קצת פחות.

שם יפה. כל כך נכון.

שלום, קוראים לי נעמה ואני אימא ללוחם בחטיבת הקומנדו שנלחם כרגע בחאן יונס בשכונה הקטארית, לשינשין שנמצא כרגע במרכז חירום לילדים בסיכון ומתגייס לשירות קרבי בנובמבר, ולנערה בכיתה י'. אני קודם כל רוצה להודות לכם על זה שהזמנתם אותנו לפה. זה חשוב לנו וזה משמעותי לנו. להיות אימא לחייל בזמן מלחמה זו התמודדות בלתי פוסקת עם החרדות ההוריות הכי ראשוניות ובסיסיות. אין לי קשר עם הילד שלי, אני לא יודעת מה שלומו, אני לא יודעת מה הוא עובר, איך הוא מתמודד, מתי אני אראה אותו שוב, וכל הזמן מהדהדת השאלה של אם אני אראה אותו שוב?

הזמנתם אותנו מתוך רצון להצדיע לנו, אימהות ללוחמים ולוחמות, אבל רציתי לומר תודה אבל גם לומר שזה כבר לא מספיק ושאנחנו צריכות מכם עזרה גדולה יותר. הילדים שלנו לוחמים למען המדינה כי חינכנו אותם לאהבת הארץ ולתרומה למדינה ולחברה. הבן שלי נלחם עכשיו מתוך אמונה אמיתית שהוא מגן על המדינה ועל האזרחים שלה, והוא צודק, אבל בזמן שהוא עושה הכול תוך מוכנות להקריב את החיים שלו למען המדינה, התחושה שלנו זה שיושבים פה במשכן יותר מידי חברי כנסת ושרים שחושבים שהחיים של הילדים שלי ושל חיילי צה"ל הם צ'ק פתוח שנועד להבטיח את הישרדות הקואליציה.

בזמן שהוא נלחם בעזה התחושה שלנו, של אימהות רבות לחיילים זה שהמדינה נמנעת מקבלת החלטות ודנה את צה"ל לדשדוש שוחק, מתמשך ועקוב מדם, ושהילדים שלנו, לאט-לאט ככל שעובר הזמן הופכים להיות כלי בידיים של פוליטיקאים. לא יתכן שפעם אחרי פעם יושבים שרים וחברי כנסת ומבעירים את השטח בניגוד מוחלט להמלצת גורמי הביטחון במטרה לייצר חזיתות נוספות לגרור אותנו למלחמות דת עקובות מדם. לא יתכן שהם נושאים בתפקידם ואף אחד לא עוצר את הטירוף הזה. לא יכול להיות שהקבינט לא דן במטרות אופרטיביות למלחמה וביום שאחרי, וממשיך להזרים סיוע הומניטארי לידי החמאס במוקדים רבים ברצועה. לא יכול להיות שהשירות הצבאי של הבנים שלי יוארך בסדיר ובמילואים כאשר יש ציבורים שלמים במדינה שלא משרתים כלל או משרתים שירות מקוצר. הילד שלי נלחם בעזה והתחושה היא שככל שזה תלוי בממשלה, המלחמה הזאת לא תסתיים לנצח, לכן להצדיע לנו זה לא מספיק. אנחנו צריכים את עזרתכם לדאוג שהחיים שלהם לא יילקחו לחינם. מבחינתנו זה אחריות גם של הכנסת וגם של הממשלה, אבל גם של הכנסת כי כולכם נבחרי ציבור, ואנחנו צריכים שתשמיעו את הזעקה שלנו לממשלה שקולה ואחראית, כזאת שתתייחס לחיי הילדים שלנו בחרדת קודש ולא כקורבן שאפשר להקריב למען הישרדות הממשלה.

אנחנו חייבות שתדאגו לזה שיהיו יותר נשים במוקדי קבלת ההחלטות. אנחנו לא רק רחם שיולד ילדים. יש נשים רבות חכמות, מוכשרות, בעלות ניסיון משמעותי שצריכות להיות חלק מקבלת ההחלטות במדינה הזאת. אנחנו חייבים שתדאגו להפניית תקציבים רבים לליווי, טיפול וסיוע לכל עשרות ומאות אלפי החיילים שעומדים לחזור משדה הקרב אחרי חודשים ארוכים מאוד בהם הם נחשפו למראות וסיטואציות קשות מלהכיל.

אני רוצה לבקש מכם בכל דרך אפשרית, אל תצדיעו לנו. תילחמו עבור הילדים שלנו כמו שהם נלחמים עבורנו. אל תשתפו פעולה עם השימוש הציני שעושים בהם. תגלו אחריות, תגלו מנהיגות, תשמיעו את קולנו ותדרשו בשמנו לשים את כל השיקולים הפוליטיים בצד, ולנהל את המדינה הזאת ואת המלחמה הזאת מתוך שיקולים מבצעיים ומדיניים אמיתיים.

אני רוצה להגיד שמבחינתי זה לא משנה מה יהיה היום שאחרי. הממשלה הזאת נבחרה והיא נבחרה באופן דמוקרטי, ויכול להיות שההחלטות תהיינה שונות לחלוטין מהתפיסה שלי, אבל בלי לדון ביום שאחרי, המלחמה הזאת לא תסתיים ולא משנה מה יוחלט. צריכים להקים תשתית שתדאג ליום שאחרי, אחרת הילדים פשוט יהיו שם לנצח וזה בלתי נסבל.

תודה רבה.

חברת הכנסת מיכל וולדיגר.

אני מצטרפת לברכות שאמר פה חברי, יצחק. גם לראשת הוועדה, גם לך, קטי ולכל חברי הכנסת ולכל האימהות, בראש ובראשונה. אני מצטערת, נעמה, אבל כן אני מצדיעה לך אבל לא רק אך אלא גם ליתר האימהות פה, אגב, כולל אותי. אני גם אימא של חיילים ואני דודה של חיילים וחיילות, לכן אני כן חושבת שהמילה תודה והערכה והוקרה היא גם חשובה. היא לא מספיקה, היא לא עומדת בפני עצמה אבל היא חשובה בהחלט כי אנחנו חיים את החיים כשגרתם והכול עובר כרגיל, וכן, הגיע הזמן רגע לעצור שנייה ולהגיד תודה, אז קודם כל תודה.

אני ממש במילה אתייחס למה שאמרת. לגבי הגיוס של כולם, אני לא אפתח את זה פה כי זה הרבה יותר מורכב, אבל אני כן אומר שכנסת ישראל ולאו דווקא שאני ישבתי בתוכה, אלא עוד כנסות קודמות כן חוקקו חוקים ונתנו פתרונות. בג"ץ פסל אותם. נכון, לא נכון, אני לא אכנס לזה כי זה באמת הרבה יותר ארוך ועמוק, אבל זה סוגיה שלא נולדה היום ולא נולדה אתמול, נולדה לפני 75 שנה וגם לה יש היסטוריה. נושא נפיץ ביותר. אני חושבת שגם החרדים וגם אוכלוסיות נוספות מבינות היום שהן צריכות להיות חלק מהאירוע הזה. איך לעשות את זה, זה מורכב. אנחנו יושבים על זה לילות כימים, ימים כלילות כדי למצוא פתרון טוב מתוך הנחה שלא יבוא בית משפט ויחליט שזה לא ראוי ונכון וצריך אחרת, כי כמו שאמרת, הממשלה שנבחרת היא הקיימת עכשיו. אחר כך אפשר לשנות או להזיז, לכן אני מצטרפת אלייך אבל שלא תחשבי שלא עושים כלום, אלא עושים המון כדי למצוא את הפתרון. אגב, כנ"ל לגבי היום שאחרי. כן ראינו שהחמאס, בעצם שיחקנו לידם עם כל הפיצולים והשסעים והשנאה שהייתה פה. הוא רק חיכה לרגע הזה ולקח אותו בשתי ידיו.

יש נושאים נפיצים כמו גיוס, כמו נושא של היום שאחרי, כן לחזור לעזה, לא לחזור לעזה. יש כאן דברים שהם מאוד נפיצים ולכן הם לא בהכרח צריכים להיעשות ישר בתקשורת. נעשות חשיבות. יש כינוסים שמדברים עליהם ובודקים את כל הדברים לאשורם, וכשהדברים ירקמו עור וגידים זה כן וודאי שייצא כי בסופו של דבר העם צריך לדעת לאן פנינו. על כל הדברים כולם יושבים ודנים וחושבים. גם אני שאני כן נמצאת בקואליציה, לחלק מסכימה ולחלק לא. הזכירו פה קודם או בדיון הקודם את עניין המשאיות, שהחטופים שלנו לא מקבלים כלום, מה פתאום להכניס סיוע. אני מתנגדת לזה. בסוף אנחנו מדינה דמוקרטית, חושבת שכן צריך לעשות, אז מקבלים את מה שהחליט מי שהחליט.

חשוב לי כן להתרכז בנושא הרלוונטי שדיברנו. אני מאמינה שאימהות, ויסלחו לי הגברים פה, הן עיקר הבית, הן עיקר האומה. עליהן נישען. אמרת שאנחנו לא רק רחם, אז אני חושבת שרחם מלמד על הרבה דברים, על רחמים, על הכלה, על הבנה. אנחנו הנשים, בעיניי יש לנו הרבה נקודות זכות שיכולות לנהל דברים ולהבין דברים ולהחזיק את הבית, את החוסן של הבית, ובית אחד זה בתים רבים ובתים רבים זה קהילה והרבה קהילות זה עם. זה החוזק של העם שלנו שמתחיל בנו הנשים, איך אנחנו מחזיקים את כל האירועים הללו, לכן גם באירועי טרגדיה כמו שהעם שלנו חווה, התפקיד שלנו זה באמת להחזיק את זה. יש המשך ויש לנו עם. עם כל הכאב ויש כל כך הרבה כאב ברמה הפרטית, והוא ענקי והוא לא רק של פרט אחד, כי גם הבן של מאן דהוא נמצא או הבת, נועה לצורך העניין נמצאת, זה בעצם הבנים של כולנו והילדים של כולנו.

באותה נשימה, עם כל הכאב העצום הזה אנחנו צריכים להחזיק רגע שיש פה גם עם ויש לנו פה המשך, ואנחנו נמשיך להיות פה ונמשיך לחיות פה ולזכור את השורשים שלנו ולאן עוד נפרח ונצמח. הרוב מוטל על הכתפיים שלנו הנשים, הכתפיים הרחבות שלנו. אני מחזקת ומתפללת ומאמינה שנצלח גם את האירוע הזה ורק נצמח ממנו, בתקווה שנחזיר את כל החטופים הביתה, את כל החיילים הביתה, ונעמוד בכל היעדים שהצבנו לעצמנו וכמה שיותר מהר. תודה.

תודה רבה.

יש פה הרבה אימהות של לוחמים. אני לא יודעת אם כולן תדברנה. אנחנו נתחיל עם גליה חושן מארגון אימהות הלוחמים.

למעשה אני פה בשני כובעים או בחולצה ותמונה. יש לי שלושה בנים בצבא. אני גם גייסתי אותם כשכבר בעלי לא היה בחיים. הוא נפטר לפני שמונה וחצי שנים. אני גם אימא של הדר שהייתה במסיבה בנובה ונרצחה במיגונית, וזהו, כל האור הזה והשמחה הזאת כבר איננה. קשה לעכל.

שני הבנים שלי הוקפצו באותו יום, אחד גולני ואחד בקומנדו, באגוז, מילואימניקים, אז הגדול כשהוא פתח את הטלפון כשהוקפץ, הוא הבין שהדר נמצאת שם, אז הוא פשוט שם מדים, לקח אקדח ובמקום לבסיס הלך לחפש אותה, להחזיר את הדר לאימא. לא בדיוק איפשרו להיכנס. הוא נכנס בסוף עם אזרח. התמזל מזלו שהוא הצליח לחלץ כמה אנשים שהסתתרו ברעים. הסתובב שם, הראה את התמונה של הדר אבל הוא לא מצא אותה כמובן, ורק אמר לי, אימא, אני לא אספר לך מה ראיתי שם.

כל התקופה שהוא היה איתנו, אנחנו עשרה ימים לא ידענו כלום, שום דבר. גם אף אחד מכל נבחרי הציבור לא הרים טלפון לשאול מה שלומכם או אנחנו אתכם. זה היה מאוד מתסכל, מכעיס. החטופים מחכים 150 יום. אני חיכיתי עשרה ימים וזה היה די והותר, גיהינום של חוסר ודאות לא נורמלי. הוא היה איתנו עד אחרי ה'שלושים'. הוא היה כמו ארי בסוגר. הוא אמר, "אימא, אני חייב ללכת." אני מודה שקצת ביקשתי ממנו, לא, אבל הוא אמר לי, "אימא, זה לא מקרה פרטי. זה לא את ולא אני ולא הדר, זה עם ישראל. זה סיפור לאומי. אני חייב ללכת להחזיר את הכבוד לעם ישראל. חייבים לסלק את הרוע הזה", והוא צודק, אז מה אני יכולתי להגיד לו? הוא הלך ונלחם שם. היה תקרית עם שלושה חיילים, הוא אחד מהם. הם עמדו בפתח של איתור והיה צלף, ופתאום הוא מדבר ופתאום השניים נופלים לו מול העיניים. אחד נהרג, אחד נפצע, והשם שמר לי עליו.

אני יודעת ממנו שהחיילים עם רוח לחימה בלתי רגילה. הוא אמר לי, אימא, "החלום שלנו זה להביא את החטופים, למצוא אותם." הוא היה כל כך מאוכזב שהוא לא הצליח בזה. המלחמה צודקת ואנחנו אימהות הלוחמים, אנחנו חזקות. כולם אומרים לנו, תהיו חזקות. אנחנו חזקות. אנחנו מאמינות. אנחנו שולחות אותם לשם, אבל בשביל שנהיה חזקות אנחנו צריכות לדעת שלא מפקירים את החיים שלהם, שלא מסכנים אותם לשווא, שלא יכנסו לאיתורים שלא בטוח, שאין בהם שום דבר כמו שקרה כבר כמה פעמים. החיים של החיילים שלנו קודמים לכל אחד אחר. שום ציפורן של אף חייל לא שווה את כל עזה מצידי. כשאני שומעת על חייל שנהרג אני נקרעת כאילו זה הילד שלי. אני יודעת מה עוברת משפחה שכולה. זה פשוט אי אפשר לתאר.

צמד המילים "הותר לפרסום", אני חושבת שזה פשוט גומר לנו את היום.

נכון. המינימום, לא שיקול הומניטארי, לא שיקול בלתי מעורבים, לא שיקולים משפטיים, לא לחץ מדיני. שום דבר לא יכול לקלקל את השמירה על החיים של הילדים שלנו. זה דבר אחד. דבר שני, ניצחון עד הסוף. אני לא יכולה לחשוב שמי שרצח את הבת שלי, שיצאו משם כל המפלצות השטניות האלו. אני לא יכולה לחשוב שישחררו את מי שתפסו כבר. דבר שני, שלא ישמידו שם את כל הרוע הזה. נחמה אין. אף אחד לא ינחם אותי. אף אחד לא יחזיר לי אותה. לא שוכחים את זה לרגע. זה נמצא בכל תא בגוף, בכל נקבובית, בכל נשימה, בכל פעימת לב החוסר הזה. אני רוצה לדעת שלפחות היה לזה משמעות, שזה הביא לשינוי תפיסתי, שינוי שלא יהיה עזה. לא יודעת מה יהיה שם, אבל לא עזה במתכונת שאנחנו מכירים אותה, ושאנחנו כעם נפסיק להיות תבוסתניים. נלך עד הסוף. לא נרפה, לא נעצור באמצע, לא נעשה סבבים.

איפה נשמע שעם מאכיל את האויב שרוצה לרצוח אותו? אני לא מבינה את השיקולים ההומניטאריים האלו. הומניטארי זה החיים של החיילים שלנו. הומניטארי זה החטופים שלנו. הומניטארי זה המתיישבים שלא בבתים שלהם. זה קודם לכל הומניטארי אחר, אני חושבת. אין לנו מספיק עמוד שדרה להיות גאים במי שאנחנו, במה שאנחנו, במטרות שלנו, בצדקת הדרך.

כשהיו את כל הפיגועים, משפחת פוגל, משפחת די, עברנו לסדר היום כזה. מסה כזאת, ואני שומעת בתקשורת שכאילו גם זה לא מספיק. יש אנשים שגם מזה לא התעוררו. מה עוד צריך לקרות בשביל שנבין שיש לנו עסק עם רוצחים? ככה אנחנו צריכים להתנהג, להפעיל כוח ולא לפחד ממה שאחרים אומרים. עם ישראל חי.

תודה, גליה.

בבקשה.

שמי לורן ואני אימא של רופאה קרבית שנלחמה ארבעה חודשים בעזה. אני יכולה להגיד לכם שכשהבת שלי הגיעה לחי"ר מתמרן זה היה יותר מהגשמת חלום. היום פשוט בדם העניין הזה ניקנה ובאמת יש הרבה יותר לוחמות, רופאות, פראמדיקיות. יש לי גם ארבעה חתנים לוחמים ואני יכולה להגיד לכם שכל הנושא של פחד נכנס ל-Deep Freeze. אני חיה בתחושה חמישה חודשים של באמת להחזיק את המשפחה, לעזור לבנות שלי שנותרו עם תינוקות, לעזור לזוג הרופאים הקרביים שנמצאים בעזה עם הכלב שלהם, כל מיני בעיות. הם נעלמו. הבית שלהם צריך להמשיך להתנהל באיזושהי צורה, ולנסות לחזק ולעזור לכל אחד מהם פשוט בגזרה שלו. קמה כל בוקר וחושבת בצורה הישרדותית מה אני עושה כדי לשפר את החיים שלהם ולהקרין חוסן ועוצמה, אבל כן מאידך, כשאני רואה כאן את המשפחות של החטופים, כל יום זה שובר לי את הלב מחדש. אני באמת מאמינה שחייבים להחזיר אותם כמה שיותר מהר. הלוואי, כי אני ממש מבינה שהם לא יכולים להחזיק כבר מעמד, שזה קשה כל כך.

חשוב לי מאוד להודות לחיל הרפואה, לקרפ"ר, לאלון גלזברג על האמון שהוא נתן בבת שלי, בחתן שלי לפני כל כך הרבה שנים, ומצד שני גם לראות את זה שהם הגשימו את עצמם, וכן, הצילו הרבה מאוד אנשים, חיילים, אזרחים. אולי תהיה איזושהי צמיחה אבל הלוואי שיהיה בסוף הסדר מכיוון שאני מרגישה שבאמת לא נצליח להכריע את כולם. מתישהו צריך להיות הסדר והפסקת לחימה. הלוואי.

תודה, לורן.

חבר הכנסת משה סולומון.

תודה רבה. אני חייב להגיד שעם הכאב העצום ששורר כאן, יש גם איזושהי גאווה גדולה וזקיפות קומה שאני חש. לא שמעתי את כולם אבל שמעתי את גליה קודם לכן. המחשבה הזאת שאנחנו נמצאים במציאות מאוד מורכבת של מלחמה מול שטנים, מול נאצים, מול טרוריסטים שכל מטרתם היא להרוג ולהשמיד ולפגוע ולבזות באומה שלנו. אני אומר לכם, המשפחות השכולות, אנחנו מחבקים אתם, אנחנו מתחזקים מכם. הדברים שאמרת, גליה, הם כל משמעותיים וחשובים. בסוף שאתה נמצא במקום שבו אתה צריך לקבל החלטות, הדיסוננס שאתה חי בתוכו הוא מאוד מורכב. הוא מורכב גם מצד זה שאתה מבין שאי אפשר להיות חלש באזור שלנו. אתה חייב להיות חזק, אבל מאידך אתה מבין שיש לזה השלכות. כשאתה יודע שיש לזה השלכות, כשאתה יודע שבעורף ובחזית נמצאים גם לוחמים וגם משפחות עם זקיפות קומה, עם הבנה ערכית מהותית עמוקה, זה מאפשר לנו כמדינה לנצח את אויבנו. זה מאפשר לנו כמדינה לייצר מציאות אחרת ממה שהיה בעשרות השנים האחרונות. אנחנו נמצאים היום ביום כזה שבו אנחנו מוקירים ומעריכים ומחבקים את המשפחות שנמצאים בעורף, אבל הם בחזית אחרת.

אני הייתי לוחם, מג"ד בצבא ויש לי שני ילדים שנמצאים כרגע בחזית. המחשבות הן בכל הכיוונים, גם בהיבט האישי אבל גם בהיבט הלאומי. הקול הזה שאתם משמיעים כאן הוא מאוד משמעותי לנו כמקבלי החלטות. הוא משמעותי כי אנחנו שומעים קולות לכאן ולכאן וחשוב שנקשיב לכולם. חשוב שהקולות שיישמעו לא יהיו רק צדדים מסוימים.

אני מקבל הרבה מאוד חוסן, חוזק, איזושהי הבנה עמוקה שהעם שלנו הוא חזק. העם שלנו יודע להכיל מורכבויות. העם שלנו יודע להסתכל שנים קדימה ולא רק על הכאן ועכשיו, ואנחנו ביחד ננצח. אנחנו נעשה את הכול כדי להשלים את המטרות שהגדרנו כממשלה: השמדת חמאס, שלילת כל יכולת צבאית שלהם, שלילת כל יכולת שלטונית שלהם. אנחנו נעמוד בדבר. אנחנו צריכים אתכם חזקים ובעזרת השם מחבקים ומחזקים את המשפחות השכולות כולן. תודה.

תודה רבה. אנחנו חייבים לתמצת, אז ממש דקה כל אחד.

מירב לשם גונן, אימא של רומי, בבקשה.

בוקר טוב, תודה רבה גם לחברי הכנסת הנוכחים, גם לממלאת מקום יושבת-ראש הוועדה. אני גאה פה להיות עם האימהות. סליחה, אבות, פשוט המיקוד היום הוא על האימהות, והנושא היום הוא באמת הנושא החשוב של ההצדעה לאימהות הלוחמות והלוחמים. אני חושבת שזה באמת צריך להיות המיקוד, לדבר היום על זה.

אני אימא בעצמי. יש פה את פורום גבורה, הנשים החזקות שאיבדו את הבעלים או את הילדים. בסופו של דבר אני באה לפה באמת בכמה כובעים, אפילו במקרה לוועדה הזאת. יש לי חייל לוחם בבית, יש לי ילדה בעזה. 157 יום שכולנו באותו גורל, באותו מקום של פחד, חשש, כאב אבל גם מקום של חוסן וחוזקה. יש משהו מאוד עוצמתי בעם הזה שלא מוכן כבר להיות בפירוד. זו מלחמה להיות ביחד, אין ספק. זה לא קל כשלכולנו יש דעות שונות, מחשבות שונות, אבל אנחנו ביחד בזה ב-157 הימים האחרונים ואני חושבת שזה אחד הדברים שנותן לי את הכוח להמשיך וללכת להילחם על הבת שלי ועל יתר 133 החטופים שעוד שם.

החוסן שלנו נובע מזה שאנחנו מוכנים להגיד את דעתנו אבל לומדים גם להעריך דעה שהיא אחרת. אמן שהיה מישהו אחר שהיה יודע בדיוק מה האסטרטגיה הנכונה. בינינו, כולם יודעים שאין דבר כזה. אין אסטרטגיה אחת ספציפית נכונה ולכן אנחנו צריכים להילחם על האסטרטגיות שלנו כדי לשמור שאנחנו באמת ממגרים את הרוע הזה, את הרוע הנוראי שפגש אותנו ב-7 באוקטובר ולדעתי שבר את הערכים של כולנו, הערכים הבסיסיים שעליהם אנחנו מגדלים את הילדים שלנו, של אהבה, של אמון, של יחסי שכנות. זה שבר את כולנו אבל יחד עם זאת זה חיזק את הערכים שלנו כעם, כעם שהוא מאוחד, כעם שצריך ויודע שהוא צריך לסמוך אחד על השני גם אם הדעות שלנו שונות.

יש לי כמה בקשות. האחת, הכנסת אמורה לצאת לפגרה בעוד חודש. אני מבקשת מכם לשקול את זה שוב. לא יתכן שהכנסת תהיה בפגרה כשכולנו נלחמים בצורה כזאת או אחרת על החיים של הילדים שלנו, החיים של האהובים שלנו, ובתכל'ס על החיים של המדינה הזאת.

אני רק אגיד שחלק מהפגרה זה כדי לפגוש אתכם. זה לא שאנחנו יושבים בחופש.

וגם בחלק מהפגרה אנחנו באים לפה. יש ועדות. זה לא ממש פגרה. הפגרה היא רק מהמליאה.

הייתי מציעה להוריד את הדבר הזה מסדר-היום כי התחושה שלנו, ואתן יכולות להוסיף על מה כן נעשה, זה נהדר. הייתי מציעה שהשנה הכנסת תחליט שלא יוצאים לפגרה אלא רק לא נמצאים במליאה. לשנות את הנוסח היום זה הגמישות המחשבתית שהייתי מצפה לשמוע.

זה מה שקורה בפועל. אין מליאה אבל יש ועדות. הכול ממשיך.

סליחה, אנחנו לא מתווכחות. אני רק רוצה להגיד לכן את החוויה האישית שלי.

את צודקת.

הייתי מבקשת שזה גם מה שייצא לתקשורת. הכנסת לא יוצאת לפגרה. מה שיוצא לפגרה זה רק המליאות, והוועדות ממשיכות בכל הכוח כמו שאתם עושים יום-יום ותודה על זה.

הדבר השני שאני מבקשת, מטה משפחות החטופים הוביל בעצם את המהלך שהיום הוא כבר חלק גם ממדינת ישראל, ומדינת ישראל והמינהלת שיש לי המון כבוד אליהם לוקחים בזה חלק. כרגע שר החוץ נמצא עם נציגי משפחות באו"ם, בניו יורק, מהלך שהוא כוח עצום.

נתפלל שיצליחו. אמן.

המהלך הזה משרת אותנו גם במהלך בהאג. חשוב לדעת שזה חלק מהלוחמה שלנו, ואנחנו התנדבנו לעשות את זה והמדינה הסכימה והיא הלכה איתנו את הדרך הזאת. זה חלק מהכוח שלנו שהוא מקביל לכוח הצבאי, לכוח המדיני, לכוח הפוליטי, לכוח הכלכלי, הלחץ הכלכלי שאנחנו מטילים. אני מצפה ממדינת ישראל שתשתמש בכל הכוח שלה כדי לשמור על החיילים שנמצאים שם, על שלומם, שיחזרו הביתה חיים, ועל החטופים שלנו. תודה לכם.

אמן. תודה רבה, מירב, על הדברים שאמרת, דברים שנכנסים ללב.

ד"ר חנה קטן, אימהות הלוחמים. אנחנו רוצים לשמוע עוד, לכן אנחנו רוצים לתמצת ולא לחזור על הדברים שנאמרו כדי שנוכל לשמוע כמה שיותר. אני מתנצלת, אני כבר מודיעה, לא נוכל לשמוע את כולם ואתם אומרים דברים מאוד חשובים. שימו לב, אחרי כל מי שמדברת אנחנו לא מסבירים. פשוט היה חשוב לגבי הפגרה. צודקת, מירב, אולי באמת צריך למחוק את המילה פגרה כי זה ממש לא פגרה. ההיפך, אנחנו עובדים הרבה יותר קשה מהיום-יום, ואנחנו בחוץ, בפנים, בוועדות, בכל מיני מקומות. תודה רבה לך, מירב.

ברשות חברת הכנסת קטי שטרית ושאר חברי הכנסת, ברשות פורום גבורה, ברשות משפחות החטופים וכמובן אימהות הלוחמים, אנחנו קבוצה של מאות אימהות ללוחמים מכל המגזרים.

אני כרופאת נשים יכולה להגיד שאימהות מתחילה כבר באולטרסאונד הראשון. יש לנו דאגה מה הולך לקרות עם הילד הזה, איך הוא יתפתח? האם הלב בסדר? האם האיברים האחרים? זה ממשיך עד 120. אני אימא לא צעירה ויש לי שבעה לוחמים, כולם מילואימניקים, חמישה מתנדבים עם שמונה, תשעה ילדים. שניים עם שמונה ילדים, שניים עם תשעה ילדים, אחד עם שבעה ילדים, אחד עם שישה ילדים ועוד אחד רווק. כמעט כולם לוחמים.

אני רוצה לדבר על הארגון שלנו שהוקם בעקבות כל מה שנאמר פה, ושוב לחדד את הנושא של הגבורה של הבנים שלנו. הבנים הלכו לשם לא בגללינו. אני לא יכולה לומר ששלחתי אותם. הם שלחו את עצמם. הם הלכו ברצון עז להרים את קרן עם ישראל, ארץ ישראל ולנצח את האויב וכמובן להביא גם את החטופים, אבל לא רק. לנצח את האויב. אנחנו מבקשים שכדי לנצח את האויב יהיה ברור שחיי חיילינו קודמים. בניין עומד זה חייל נופל. בניין נופל זה חייל עומד. לא משאירים בניינים עומדים כדי שחיילים חס ושלום יהרגו במלכודת.

דבר שני, אנחנו רוצים לראות ניצחון. אנחנו לא רוצים לראות רפיסות. הרוח צריכה להיות רוח של עם ישראל. הוא חזק. הוא מסוגל לאויב שלו. אנחנו יודעים שהאור ינצח את החושך. אני מציעה בהמשך גם למה שעכשיו אימא של רומי אמרה, באמת שנדבר על האור שיש בנו, את החוזק שיש בנו, את הלכידות שיש בנו. אני חושב שרק ככה אנחנו באמת נחזיר גם את החטופים ונחזיר בכלל את כל רוח הגבורה שעם ישראל קצת מדשדש פה בזמן האחרון. בעזרת השם נעשה ונצליח.

תודה רבה חנה וכל הכבוד על התמצות.

חבר הכנסת אלון שוסטר.

שלום לכם, אני ב-7 באוקטובר הייתי במפלסים בממ"ד, קילומטר ומשהו מהגבול עם הבן הלוחם. כששמעתי את הירי אמרתי לו שהוא צריך לצאת. אימא שלו, אשתי, הייתה בסדנא במקום אחר. היא חוזרת ואומרת שהיא לא יודעת אם הייתה מרשה לו.

אני מוקיר, מכבד, מחבק את ההשלמה, את ההבנה, את ההסכמה שלכן הנשים, האימהות לחיות כאן בארץ חמדת אבות השותתת דם ומקווה לטוב. אנחנו מוכיחים את הלכידות הזו והיא קריטית. יש שתי כוכביות, אחת, זה לא פשוט. צריך לעבוד בלמצוא את המילים ואת המושגים ואת ההסכמות כי אנחנו באים ממקומות שונים עם דגשים שונים לעיתים. יש כרגע מכנה משותף ענק, אותו אויב אכזר. צריך לעבוד בלקחת צעד אחורה ולא לרצות את הכול כאן ועכשיו כדי שאפשר יהיה לשמור על הקונצנזוס הענק הזה שהוא עניין גדול.

יש כאן את הקואליציה של תורמי בני האדם למאמץ הצבאי, ויש בחברה הישראלית מי שתורם אחרת לא בתחום הזה, וזה צריך להשתנות. זה צריך להשתנות ולצאת מגדר הקואליציה החשובה כל כך הזו. תודה.

תודה רבה, אלון.

ליאת ברגר לב, ראש מערך ביקור פצועים, אימהות הלוחמים. רק ממש בקצרה.

בקצרה. אני לא אדבר על ביקור הפצועים שלנו. אנחנו מבקרות פצועים במספר בתי חולים בהתמדה כל שבוע.

שמי ליאת ברגר לב, אני ביתם של שמואל ורבקה, שורדי שואה, גאה בזכות הקדושה להיות אימא לשלושה לוחמים ולמכיניסט שמתעתד להיות לוחם. גודלתי בצל השואה בצילם של שני בני דודיי הי"ד שנפלו על הגנת העם והארץ, אחרונים לשם משפחתם, מתוך הבנה ברורה שחובתנו וזכותנו להגן על עצמנו במדינתנו הינה מעל הכול. כאשר אבי ז"ל שורד השואה ראה אותי מזילה דמעה למראה דמותו של בני הגדול לובש את מדיו בפעם הראשונה בדרכנו לבית העלמין הצבאי ביום הזיכרון לפני שנים, לכבד את זכר בן דודי, הוא נזף בי. דבריו היו והינם צוואה לי. "להרים את הראש, לא להעז לבכות. נפלה בחלקך הזכות הקדושה שבנך הוא חייל בצבא הגנה לישראל. יש לו מדים, יש עליהם דגל ישראל. יהיה לו נשק שבו הוא יוכל להגן על עם ישראל. את יודעת כמה ייחלתי לנשק שם כשרדפו אותי כמו כלב ורצו להרוג אותי בכל רגע ורגע פשוט מפני שאני יהודי?" דבריו חקוקים על לוח ליבי.

כל חייל נושא בצד חובתו וזכותו הקדושה גם את משפחתו וחבריו ומעגלי חייו. כל חייל מעניק את עצמו לעם ישראל, ועם ישראל ואתם מנהיגיו חייבים בחובה הקדושה לשמור ולהוקיר את חייו. חיי חיילנו קודמים לכול. לא יכול להיות שמדינת ישראל תשלח חייל להגנה עליה, מצד אחד, ומן הצד השני תצייד ותזין את האויב שנלחם בבנינו. לא יכול להיות שעל מזבח הפוליטיקלי קורקט יופקר שלום חיילינו. אין שום דבר, לא בניין, לא אזרח אויב ששווה יותר מחיי חיילינו. בנינו יצאו למלחמה למען עם ישראל. באותה שמחת תורה כל בניי יצאו למלחמה למען עם ישראל על מנת להשיב את החטופים, הכבוד הלאומי והביטחון לעם ישראל. מלחמה זה דבר איום אבל משעה שנכפתה עלינו המלחמה, על חיינו, אסור לשכוח שמלחמה מנצחים ואת החטופים משיבים רק אם את האויב מכריעים. תודה.

תודה רבה לך.

נמצא פה דני רון. קשה לא לראות את התמונה של רון ארד.

קשה להתעלם ממנו. אסור להתעלם ממנו.

חד משמעית.

יש אחר כך את הכנס של השדולה שאני מאמינה שיוכלו לדבר שאר הנשים. אני ממש מתנצלת מראש שלא נוכל לשמוע את כולן. אני ויתרתי על הנאום. הנה, הוא כתוב פה, ולא אמרתי אותו בכדי שנוכל לשמוע אתכם. אתם הרבה יותר חשובים מהנאום שלי או משאר הדברים, לכן פשוט לתמצת אם זה אפשרי כדי שנוכל לשמוע עוד שניים-שלושה אורחים.

אתמצת לדקה מהרגע שאני אתחיל.

תודה.

רון ארד, הייתי יחד איתו בקורס טייס. נפל בשבי בלבנון. אני רוצה להתייחס לאימהות. אימא של רון, בתיה ארד ז"ל, ואימא של חייל אחר שנפל בשבי בלבנון, מרים גרוף. יוסק'ה גרוף חזר מהשבי. רון ארד נעלם לעד. ההבדל ביניהן שמרים גורף לחמה כמו לביאה, לא ראתה בעיניים והבן שלה חזר. בתיה ארד להבדיל, היא עמדה קצת בשקט וחיכתה שהמדינה תעשה את מה שהיא עשתה. חלון ההזדמנויות להחזיר אותו בחיים הוחמץ. רון נעלם לעד, והחשש הכבד ביותר שיש לי, שלא יחזרו חטופים בארונות אלא שיהיו עשרות מקרים כאלה של זקנים, נשים וטף שלא נדע לעולם מה עלה בגורלם. זה מסכן את קיומנו כעם, כמדינה. אני רוצה להאיר את תשומת ליבכם. זה בעניין חשיבויות.

יש פה מחנות מימין ומשמאל למרות שאנחנו אחרי ה-7 באוקטובר. חברת הכנסת סון הר המלך תחשוב שנכון ומוצדק פה מה שנאמר כדי להצדיק את חזרתנו לגוש קטיף. מי שחושב שעכשיו נכון לעשות שלום עכשיו ושתי מדינות, אף אחד לא שינה את דעתו.

אני רוצה להגיד על הדברים שהם מאחדים ומסוכמים עלינו. משנכנס אדר מרבין בשמחה. אנחנו באדר ב', ראש חודש. בשבוע הבא יהיו מסיבות פורים, אז הילדים בגן לא יכולים להתאכזב, יהיה להם תחפושת, אבל גם מבוגרים וזקנים חוגגים את זה, עדלאידע. אני קורא לכם, לא רק חברי הכנסת, כל הנוכחים כאן, אסור לנו לחגוג את פורים בשבוע הבא. אסור. אין שום סיבה למסיבה. מגילת אסתר, קוראים אותה, אז יקראו אותה וירשרשו על המן. אין שום סיבה לחגוג ואסור לנו לחגוג בזמן שיש 134 שביניהם נמצאים גם גולדין והדר בידי האויב ולא הובאו לקבר ישראל במשך שנים רבות. החיים קודמים לכולם כי את החיים עדיין אפשר להציל. כל יום שעובר פחות אנשים חיים. זה מעל הכול, וזה יסכימו איתי המחנות מימין ומשמאל.

אני חושב שאם עכשיו אנחנו, פשוטי העם וחברי הכנסת נחזק את עמדתנו אם זה נכון שלום עכשיו או מיטוט החמאס, אף אחד לא ישכנע פה אף אחד. אני רוצה לקרוא לכם לשני דברים: אחד, מעל במת הכנסת להכריז, אין סיבה למסיבה עוד לפני שמדברים על יום העצמאות, כן זיקוקים או לא. על שבוע הבא. לקרוא למדינה מכאן, מהבמה הזאת של נבחרי העם, אין שום סיבה למסיבה, אז שהילדים בגיל שלוש, הנכד שלי יחגוג עם מסכה, וכל השאר, אין להם סיבה לחגוג.

לגבי החזרת החטופים בעדיפות, אני רוצה להגיד נקודה אחת. אימא שלי שלחה אותי להיות לוחם. לבשתי סרבל וחציתי לשטח לבנון עד גיל 50. אני כבר מעבר לגיל הזה. הבנים שלי לוחמים. הנכד שלי שהוא בן כמעט ארבע יגיע לגיל, אנחנו לא נניח את הנשק שלנו ונצטרך לעמוד על חרבנו. אני חושש שאם יופקרו לוחמים, והם לא עכשיו עומדים על הפרק בעסקה. מי שחייל והוא לא פצוע, הוא בכלל לא עומד על הפרק. הוא לא נמצא ב-40 ויישכח וימות ויופקר. אם המדינה לא תעמוד בכל כוחה על כך שכל הלוחמים צריכים לחזור, חיים ומתים, אז המדינה שלנו בסכנה. שימו לב לזה. תודה.

תודה רבה, דני.

אנחנו חוזרים לחברת הכנסת לימור סון הר המלך.

תודה רבה. האמת שרציתי לשמוע את האימהות של הלוחמים. אני חושבת שזה זכות גדולה בשבילנו להיות פה, ואתן השראה לכולנו. אני פגשתי אתכן בתחילת הדרך וראיתי אתכן, ובאמת אתן מחזירות לכולנו את זקיפות הקומה, את האמונה, את צדקת הדרך. אני רוצה באמת להודות לכן. רציתי שאתן תדברו ולא אני. בגלל שהייתה פה התייחסות אליי אז אני כן רוצה לומר שאפשר להציג את זה באופן ציני כמו שהדברים הוצגו. אני אמרתי שמול האויב שלנו לא תהיה הגדרת ניצחון חוץ מאשר שכשהוא יראה שהיישובים באותו מקום שהוא חשב שהוא יעלים אותנו, אנחנו לא רק שנהיה שם, לא רק שנהיה על הגדרות אלא נבנה יישובים מפוארים, וזו בשורה. זה חזון. נכון, בעזרת השם, יש עוד תהליך. אני מאמינה שיש עוד תהליך ואנחנו צריכים עוד להחזיר את החטופים שלנו בעזרת השם ולנצח במלחמה הזו, אבל לא יהיה לעם ישראל באמת חזון אמיתי, בשורה אמיתית אם אנחנו לא נגדיר מול האויב שלנו, אתם הפסדתם פה, אנחנו ניצחנו, וניצחון יהיה רק כשהם יראו ילדים וילדות משחקים ומהלכים בתוך רחובות עזה, ביישובים גדולים ומפוארים. תודה רבה.

תודה רבה.

שרון שם טוב סלם, בבקשה.

טוב, אני מצטרפת לכל מה שהחברים אמרו. אני אימא לשני לוחמים. השלישי במכינה. הקדימו לו את הגיוס לשבוע הבא. הוא אמור להתגייס בעוד שנה אבל הקדימו בגלל שיש מצוקה וצריכים לוחמים. הוא מגויס לגבעתי כמו האחים שלו אבל הוא לא יעשה את אותו מסלול מכיוון שגם את המסלול של הלוחמים שבעבר היו עושים, מקצרים ומייד מכניסים אותם או לעזה או לצפון אחרי חודשיים. אני מכירה בנים של חברים שאחרי חודשיים של טירונות כבר הכניסו אותם.

אני אימא לארבעה ילדים. בחודשים האחרונים אני מציגה את עצמי ישר לא כשרון. אני ישר מציגה את עצמי, אימא ללוחמים, בשמות שלהם.

תגידי את השמות.

אלי, רועי, דניאל ויונתן. אני גאה להיות אימא של לוחמים. לזה חינכנו אותם. איך הדוקטור אמרה? מהרחם, מה שנקרא. מהרחם חינכנו להילחם על המולדת ועל העם ושנהיה פה באחדות ובשלום. יחד עם זאת אני לא מסכימה שהחיים של הילדים שלי ושל החברים שלהם שמסכנים את החיים, ילכו פייפן מה שנקרא. זו התחושה. הילדים שלי ב-7 באוקטובר נשלפו מבתי כנסת ומהישיבות ישירות בלי למצמץ ובלי לפקפק בכלל. להכניס סיוע הומניטארי, אנחנו יודעים לאן זה הולך. זה לא הולך לחטופים. ברור שהחטופים צריכים את זה. אף אחד לא התייחס אלינו מהעולם ואף אחד לא "ספר" אותנו ואנחנו לא צריכים בכלל להתייחס. החיים של החיילים שלנו הם קודמים לכל סיוע, לכל עזרה. קודם כל אנחנו צריכים להילחם על עצמנו.

אני מסכמת שאנחנו צריכים לחזק את החוזקות בנו ולמחוק את החולשות.

תודה רבה.

יש פה כמה משפחות מהחטופים, אבל אם זה אפשרי שנעשה את זה ממש בדקה.

יש פה את גילת פיש, הדודה של שגיא דקל חן.

שלום לכולם, אני גילת, אני דודה של שגיא דקל חן שחטוף בעזה. היום אני פה כאחות של נעמית, אימא של שגיא. הם מקיבוץ ניר עוז. נעמית ב-7 באוקטובר מתה. נעמית הייתה בדרך לעזה עם חוטפיה ועם חטופים נוספים, ומסוק צה"ל ירה על השיירה. היא הצליחה עם חטופים נוספים להימלט מחוטפיה הראשונים. נעמית נפצעה והעמידה פני מתה. היא שכבה בשדה במשך שעתיים. השיירות של ניר עוז המשיכו לעבור וכולם ראו שהיא מתה. שגיא בשבי יודע שנעמית מתה. נעמית הצליחה להתעורר ולחיות מחדש, לחזור לקיבוץ, לחפש את בניה ובנותיה שבקיבוץ. הגיעה לקיבוץ פצועה לשמע הבשורה הנוספת שבעצם בנה שגיא איננו.

היום 11 במרץ, נעמית מציינת יום הולדת אבל היא לא חוגגת. היא עדיין מתה. היא שוב מתה לשמע הבשורה. אנחנו מבקשים, המשפחה, שתעשו כל מה שאפשר למענה, למען החטופים. 157 יום שהיא לא יכולה לחזור לחיים והזמן באמת כבר מזמן אזל. שגיא נפצע קשה. אנחנו לא יודעים מה שלומו. יודעים שהוא היה בחיים. ביום ה-50 ששוחררו חטופים נודע לנו שהוא בחיים ונודע לנו שהוא יודע שאימו מתה, אז עזרו לנו בבקשה. רק עסקה תחזיר אותם וחייבים עסקה מהר ועכשיו. תודה.

תודה רבה לך, דברים מאוד מרגשים.

אנחנו נעבור ליוסף אבי יאיר אנגל.

אני אנסה לעשות את זה מאוד בקיצור. קודם כל תודה רבה. אני הסבא של אופיר. אופיר אנגל הוא הנכד שלי. אופיר נחטף מבארי ב-7 בחודש ביום השואה של עוטף עזה, כי באותו יום לא הייתה מדינה ולא היה צבא והיה ארגון שרצה לרצוח את היהודים. זה בדיוק הסממנים של השואה. אופיר נחטף יחד עם יוסי שרעבי, האבא של חברתו, יובל. אופיר הושב אחרי 54 ימים, אחרי שעשינו מאמצים גדולים מאוד מהמדינה, מכם. מאף אחד לא שמענו כלום. תוך ארבעה ימים עשינו לו דרכון הולנדי וראש ממשלת הולנד דיווח לי כל יומיים מה הוא עשה למען אופיר ולמען החטופים. אגב, היום נשיא המדינה נפגש עם מלך הולנד באמסטרדם. היסטוריה. מלך הולנד בבית הכנסת היהודי, חונכים את מוזיאון השואה ההולנדי מאז. כבר בינתיים לנו יש כבר עוד יום שואה.

אני רוצה לומר, רבותיי, 157 ימים. בשבוע הראשון אמר אורי סלונים, תנו להם את ה-6,000, תביאו לנו את ה-240. אני קיבלתי בשבוע הראשון וואטסאפ מהחמאס, "משפחה, הודעה מאל-קאסם, אופיר אנגל. הצענו לממשלתך חילופי שבויים אבל היא לא קיבלה. זה המסר שלנו. שחררו כל השבויים הציוניים בתמורה לשחרור כל האסירים הפלשתינים. כדי לדעת מה מצבם של השבויים שלך, הישאר איתנו בקשר", עם כתובת מייל שקיבלתי לטלפון שלי. מסתבר שלא רק אני קיבלתי את זה. קיבלו עוד.

אתה לא היית כשדיברה אלמנתו שנרצח על ידי משוחרר עסקת שליט. האנשים האלה חוזרים בחזרה לטרור.

הכול יכול להיות. אורי סלונים אמר בשבוע הראשון, אם לא נחזיר אותם עכשיו, לא יהיה. הוא אמר את זה בשבוע הראשון, ואורי סלונים זה לא אני. יש לו ניסיון בדברים האלה.

רבותיי, אנחנו נמצאים בתקופה של סיום תקופת החשמונאים. תקראו בבקשה את ההיסטוריה של מדינת ישראל, של מדינה יהודית בארץ ישראל. הפעם האחרונה לפני 1948 זה היה ב-169 לפני הספירה. שלומציון המלכה, שני בניה הרסו לנו את המדינה היהודית. פעם הבאה זה עכשיו. קופי פייסט, אחד לאחד אנחנו נמצאים באותו מצב. אתם פשוט לא מבינים את המצב. פה מדברים לניצחון? על התיישבות בעזה? רבותיי, אנחנו נמצאים במצב בלתי הגיוני ומסוכן. 157 ימים ש-134 ישראלים נמצאים בידי הארגון הקיקיוני שנקרא חמאס.

אני לא הייתי קוראת לו קיקיוני. מפלצתי הייתי קוראת לו.

סליחה, ראש הממשלה שלך קרא לו ככה. לא אני המצאתי את זה. סליחה, זה לא אני המצאתי את המילה הזאת. רבותיי, תתעוררו.

יוסף, אני נתתי לך לדבר. אני רוצה שתתמקד בנושא שלנו.

יוסי שרעבי נהרג אחרי 100 ימים. אופיר כשהוא חזר, הוא שאל כל הזמן, למה שחררו אותי ולא את אבא של יובל? ועם ההרגשה הזאת הוא הולך, הילד הזה בן 18. נירה, אשתו של יוסי נשארה עם שלוש בנות, בית שרוף ללא היסטוריה, לא יודעת מה לעשות עם עצמה. אין לה לאן ללכת. יש לה בית שרוף בבארי והיא עדיין בים המלח. אלי, האח של יוסי גם מבארי, לא יודעים מה איתו. הוא נחשב חטוף. לא יודעים כלום עליו. אשתו ושתי בנותיו, קברנו אותן בסוף אוקטובר אחרי שהצליחו למיין את הגופות מתוך הבית שלהן. רבותיי, אין פה ניצחון. מי מדבר את המילה ניצחון? איפה יהיה פה ניצחון? הלא אנחנו יודעים על 134. אתם שמעתם פעם מהחמאס כמה יש אצלם? אתם יודעים כמה יש אצלם? אם הם יגידו, יש לנו רק 90? איפה כל היתר? מה אנחנו עושים ועד מתי זה יימשך כל המלחמה הזאת? עד מתי? תודה.

תודה רבה.

כן, בבקשה.

שמי הגר, אני מובילת שטח וקהילה בארגון בונות אלטרנטיבה. אני אימא לארבעה ילדים. אני קודם כל רוצה להתייחס למשפחות החטופים. אני באמת אתכם במאבקכם מהיום הראשון. תמיד שואלים אותי באמת איך אני ישנה בלילה כשהבן שלי בעזה, ואני אומרת, הבן שלי בחר להיות בעזה. הוא בחר להיות בקרבי, הוא בחר להיות לוחם בעוקץ. הוא מאוד אמיץ. תיכף אני אדבר עליו. את הבנות שלנו שלקחו מהמיטות שלהן יחפות עם פיג'מות אף אחד לא שאל. הן לא בחרו להיות בעזה. אני בכלל לא יכולה לתאר לעצמי איך זה מרגיש.

את גרה בעוטף?

לא, אני לא גרה בעוטף, אני גרה ברחובות. אני פשוט אומרת שאני תמיד חושבת על זה שהחרדה העצומה שאני נמצאת בה כאימא ללוחם שנמצא באזור הסכנה, אני עדיין חושבת שגור הבן שלי בחר להיות שם. הוא בחר להיות בקרבי. זאת בחירה שלו, אבל כל החטופים והחטופות שנמצאים בעזה כמובן שלא בחרו להיות שם.

הבן שלי לוחם בעוקץ עם הכלב האמיץ שלו ג'וני, כבר גם 157 ימים בחזית. הבן השני שלי, בני, הוא מכיניסט שהקדימו לו את הגיוס. הוא מתגייס בקרוב לקרבי, באפריל. הילדים שלי גדלו בבית שחינך אותם להיות הטובים ביותר ולהגן על המדינה. רמות המסירות והמוטיבציה שלהם להתגייס לשירות קרבי תמיד היו לי מורכבות. מצד אחד אני חשה גאווה רבה שגידלתי בנים חזקים ואמיצים, ומצד שני הלב שלי הוא לב של אימא. מהיום הראשון למלחמה אני בדאגה וחרדה לחייו של בני האהוב, מסתובבת שעות בלילות ומתפללת לשלומו. מפחדת מדפיקה בדלת, מפחדת מבשורה רעה, מפחדת מהנורא מכל. אני רוצה לדעת שאני מפקידה את הילדים שלי בידי מנהיגים אחראים הראויים לכך. אני רוצה לדעת שלמנהיגים שלי יש אופק מדיני. אני דורשת לדעת מה התוכניות שלהם ליום שאחרי. חינכתי את הילדים שלי לעשות הכול בשביל להגן על המדינה שלנו. אני רוצה לדעת שהמדינה שלנו תעשה הכול בשביל להגן עליהם. אני רוצה לדעת שהם לא מסכנים את החיים שלהם לשווא. אני דורשת שמקבלי ההחלטות ייקחו אחריות ולא יאפשרו לקיצונים להבעיר את המדינה שלנו ולסכן את הילדים שלנו. זו המדינה היחידה שלנו. חובתנו להילחם על לחיות פה בביטחון, אבל תבטיחו לי שתעשו הכול בשביל לשמור על הילדים שלי. אני רוצה את הילדים שלי בחיים.

תודה.

סליחה שאנחנו צריכים לצאת ואני מפספסת דברים של אחרים.

אנחנו כבר מסיימים. מירב, תודה רבה לך על כל מה שאת עושה בכלל. אין מילים, מירב. באמת אין מילים. ליבנו איתכם, עם כל משפחות החטופים. אנחנו מתפללים, אנחנו מתחננים לבורא עולם שישובו בריאים ושלמים, אמן. שתוכלי לחבק את רומי, לנשק אותה ולהביא אותה לכנסת והיא תהיה אורחת כבוד שלנו, ושאנחנו נלווה אותה לאורך כל הדרך, היא וכל החטופים והחטופות. בעזרת השם שיחזרו בריאים ושלמים.

את אישה מדהימה. היא לא ציינה, אבל אח של בעלה היה גם בלחימה וחזר מאוד שבור כשאח שלו לא חזר איתו. מעתניאל הם נסעו לבארי כדי להציל. תודה רבה. אין מילים להגיד. אתן אימהות מדהימות. אתן לוחמות, אתן נחושות. אנחנו מקדשים את החיים. הם מקדשים את המוות. האימהות שם מקדשות את המוות. הן שמחות שהילדים שלהן שאהידים. אנחנו לעומת זאת מקדשים את החיים ורוצים שכל חייל וחיילת יחזרו הביתה בשלום כמו שאמרה הגר. שהילדים שלך יחזרו ושכל הילדים שנמצאים שם. הבן שלי משקר לי. הוא אומר לי שהוא באימונים אבל אני יודעת איפה הוא נמצא. בסך הכול ראיתי אותו פעמיים מאז הלחימה, ובפעמיים האלה הוא אמר לי, אני בצאלים, כשהוא שלח לאחותו תמונות. כולם אומרים צאלים.

לא, הוא אומר לי חאן יונס דווקא.

רק אחרי שגיליתי, ובמקרה גיליתי כי ראיתי תמונות שהוא שלח לאחותו, אז הבנתי שהוא גם בחאן יונס, אבל ברוך השם שיחזרו כולם בעזרת השם בריאים ושלמים. כולנו תקווה שגם אפילו רון ארד יחזור. הלוואי.

מאוחר מידי. עד אז לא לחגוג. אין סיבה לחגוג.

זה לא התפקיד שלי להגיד את זה אבל כמו שאמרה מירב, יש הצעות. אנחנו נעביר את מה שאתה אומר.

אני באה מתחום החינוך. אני רוצה לחנך את הדורות הבאים שאנחנו עם חזק, נחוש ולא ניתן למישהו אחר לנהל לנו את החיים. אסור לתת להם לנהל לנו את החיים. אנחנו צריכים לתת להם להבין שגם אם הם יפגעו בנו, אנחנו נפגע כפול ומכופל, ואנחנו חייבים להישאר עם חזק. אין לנו ברירה. שים לב מה קרה, השכנות שלנו מסביב, ואת מי מביאים להאג? אותנו. אנחנו הצבא המוסרי, הערכי ביותר. אותנו מביאים להאג. אתה יודע מה? עם לבדו ישכון. אנחנו לבד במערכה הזו ולכן אנחנו צריכים להיות חזקים.

רק צריך לזכור שעם חזק הוא עם חפץ חיים, וכל עוד השבויים שלנו חיים אנחנו צריכים להביא אותם.

אני מסכימה איתך. הם חייבים לחזור ואנחנו מחויבים לעשות את הכול כדי שהם יחזרו.

תודה רבה לכם, כל טוב. אני נועלת את הישיבה.


הישיבה ננעלה בשעה 10:46.