פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



17
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
19/03/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 151
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום שלישי, ט' באדר ב' התשפ"ד (19 במרץ 2024), שעה 13:00

ישראלים בתפוצות- דיון מיוחד בעקבות מחקר בנושא ישראלים בחו״ל מאז אירועי ה-7 באוקטובר

חברי הוועדה: עודד פורר – היו"ר

מרגריטה ספיצ'קו שיין - ראש אגף תפוצות, משרד התפוצות

מאיר הולץ - מנכ"ל, מוזאיק יונייטד

מיטב טסלר שימל - מנהלת תחום ישראלים, מוזאיק יונייטד

אלעד מאיר - יועץ בכיר ליושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית

גוסטי יהושע-ברוורמן - ראשת המחלקה לארגון וקשר עם ישראלים בתפוצות, ההסתדרות הציונית העולמית

יניב נחמיאס - מנהל המחלקה לארגון וקשר עם ישראלים בתפוצות, ההסתדרות הציונית העולמית

עופר לביא בקין - ראש דסק אירופה, ההסתדרות הציונית העולמית

אורי לייזר - עוזר לראשת המחלקה לארגון וקשר עם ישראלים, ההסתדרות הציונית העולמית

יפעת מורד - מנהלת קשרי חוץ, שותפויות וקשרי ממש, עמותת נט"ל

ליאור מרים בצלאל - מנהל פרויקטים, עמותת נט"ל

שרון יחזקאל-אורון - מנהלת נט"ל גלובל, עמותת נט"ל

דוד קורן - מנכ"ל, עמותת ער"ן

צבי אפרת - עו"ד, חבר בוועדת בקורת ויועץ משפטי של העמותה

איציק משה - יושב-ראש בית ישראל

יניב משה
–

חמוטל רוגל פוקס - מנהלת מחלקת קהילות יהודיות, משרד החוץ

עופר טמיר - Chairman of the Israeli Division at the Greater Miami Jewish Federation

ונינה וייסמן-לוי - נציגת הישראלים באוסטרליה, ההסתדרות הציונית העולמית

איתן דרורי - יושב-ראש העמותה למנהיגות ישראלית בתפוצות, אוסטרליה

יואל הרצוג - העמותה למנהיגות ישראלית בתפוצות, שוויץ

יורם ארליך - העמותה למנהיגות ישראלית בתפוצות, גרמניה

ד"ר פרלה אייזנקנג - העמותה למנהיגות ישראלית בתפוצות, בואנוס איירס

ד"ר אליוט סורין - העמותה למנהיגות ישראלית בתפוצות, אנגליה

רז פרל - יושב-ראש תנועת הצופים

מיה לוטן - חברת קהילה, ההסתדרות הציונית העולמית, קנדה

אלי מור שבילי

שלומית אבינח

רעות חביב, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



ישראלים בתפוצות- דיון מיוחד בעקבות מחקר בנושא ישראלים בחו״ל מאז אירועי ה-7 באוקטובר

אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות. דיון מיוחד בעקבות מחקר שעוסק בנושא ישראלים בחו"ל לאחר אירועי שמחת תורה. דיון זה מתקיים ביוזמת ההסתדרות הציונית, המחלקה לארגון ולקשר עם ישראלים בתפוצות. המחלקה, בשיתוף האוניברסיטה העברית, ביצעו סקר חירום על חוויות ישראלים בתפוצות לאחר ה-7 באוקטובר. המחקר נעשה באמצעות סקר אינטרנטי שנשלח באמצעים דיגיטליים שונים לישראליים שחיים בתפוצות. הסקר התחיל ב-15 בנובמבר 2023 ונסגר לתשובות ב-25, וכלל חמישה עמודים.

בעשרת ימי הסקר ענו עליו 1,713 משיבים. 96% מהם אזרחים ישראלים שחיים מחוץ לישראל, 55% מהם חיים בחו"ל מעל 10, 19% נוספים חיים מעל 5 שנים, ו-81% מהמשיבים ציינו כי זהותם ישראלית. 44% מהמשיבים הם מצפון אמריקה, 37% מהאיחוד האירופי, בדגש על אנגליה וגרמניה, 6% מאוסטרליה, 2% מדרום אמריקה ואחוז ממזרח אסיה. ממצאי המחקר העיקריים, אני מניח שאתם מציגים אותם, אז אני חושב שאין צורך שאני אקריא אותם. נראה בסיכום מה הכי קריטי. שיציגו אותם בעל פה, לא צריך מצגת. אבל, שהם יציגו אותם בעל פה במקום שאני אקריא אותם.

אני מבין שיש פה גם דוברים שנמצאים איתנו מחו"ל באמצעות זום. אז נתחיל עם גוסטי.

אחר צוהריים טובים. אנחנו שמחים להיות פה. הסיבה שבשלה ביקשנו ויזמנו את הדיון הזה היא משום שהנושא של הישראלים הוא לא תמיד מדובר מספיק, ונדמה לי שאחרי ה-7 באוקטובר הסיפור של הישראלים קיבל זווית נוספת. מה שאנחנו עשינו זה שבעצם אנחנו, כגוף לאומי, המחלקה הזאת הוקמה במטרה לעבוד עם ישראלים בתפוצות. זה מה שבהגדרה במשימה. וזה מה שהוביל אותנו לאיזשהו מסע, להיכרות עם הקהילה הישראלית בחו"ל, מתוך הבנה שכל הסיפור של הישראלים מקבל זוויות שונות. אם בשנות ה-70 הם היו נפולת של נמושות, היום אנחנו מזהים שהם כוח ומשאב.

ללא ספק, גם הממצאים של מחקר קודם שעשינו לפני שנה וחצי עם האוניברסיטה העברית, עם פרופ' גד יאיר, לימד על עובדה מאוד פשוטה. קודם כל, "רילוקיישן" זה דבר שאנחנו שומעים אותו הרבה מאוד. ישראלים עוזבים וחוזרים לארץ. יש איזושהי מעגליות. אותנו מאוד עניין הנושא של דור שני של הישראלים כדי לראות איך אנחנו לא מאבדים את הקשר איתם, מתוך הבנה שזה חיוני. אנחנו מדברים, יהדות התפוצות היא משאב עבורנו, גם הישראלים.

כל הנושאים שדיברנו עליהם מקבלים איזשהו מיקוד אחר אחרי ה-7 באוקטובר, כי מייד אחר כך התחלנו לקבל טלפונים מישראלים שהביעו, הם הלכו לאיבוד. אני אומרת שהאדמה רעדה תחת הרגליים שלנו – היא רעדה לא פחות תחת רגליהם של ישראלים שמתגוררים בתפוצות. זה הוביל אותנו למחקר הזה שעשינו עם האוניברסיטה העברית. אני אתן באמת, יש לנו מצגת, ומי שירצה אנחנו נשמח גם לשלוח את הדברים. יש לומר ששותפינו, מוזאיק יונייטד של משרד התפוצות, נמצאים איתנו מאיר ומיטב, שהם שותפים שלנו לדרך.

וזה מאוד מעניין, אנחנו עשינו ממש בטווח של שלושה שבועות אחרי ה-7 באוקטובר, מוזאיק יונייטד עשו חודשיים אחרי כן. אז אנחנו גם נראה את הפערים בזמנים. אבל, בזמן שאנחנו עשינו היה ביטוי מאוד-מאוד גדול לתחושת בדידות, תחושת ניכור, תחושת אובדן הביטחון, איום ממשי; אנשים דיווחו על זה שהם נועלים את הדלתות עם כלים כבדים, הורידו כל סממן חיצוני שמבטא יהדות. 70% באותה תקופה דיווחו שהם שינו את התנהגותם במרחב הציבורי, 53% דיווחו על עלייה באירועים שליליים שחוו בשל היותם ישראליים.

אנשים דיברו על זה שבעצם במקומות עבודה ובמקומות אחרים לא התעניינו, ולהיפך – הייתה תחושה באמת שמתעלמים מהם. תחושה של בדידות מאוד גדולה. הדבר הנוסף שדיברו עליו, המחקר מראה ש-91% מתוך הישראלים היו צמודים לטלוויזיה באופן רציף. כלומר, בעוד הם היו חשופים לכל המידע, שדרך אגב, חלקו מידע שאנחנו לא ראינו, מראות שאנחנו לא ראינו – היה פער מאוד גדול בין הילדים לבין ההורים. הילדים רצו להתנהל באופן רגיל והייתה מצוקה בקרב ההורים – איך מסבירים את כל מה שקרה. מצוקה נפשית מאוד גדולה שבאה לידי ביטוי אצל הישראלים.

נתון נוסף שחשוב לדעת הוא ש-85% מהישראלים דיווחו על זה שהם נרתמו באופן פעיל לעזור לישראל, בין אם זה בגיוס משאבים, בין אם זה הרבה מאוד סביב נושא החטופים, שאנחנו רואים אותם פה. נזקקנו לסיוע שלהם במקומות האלה. ישראלים היו מאוד-מאוד אקטיביים בעניין הזה.

התמונות האלה נתלו מייד עם חזרת הכנסת אחרי אירועי ה-7 באוקטובר, כשעוד ממשלת ישראל הייתה בהלם ושום דבר פה לא תפקד. גם לא היה מטה חטופים ולא כלום. וזה חבר'ה ישראליים בחו"ל שיצרו את התמונה בסגנון ההודעות על חטופים שיש ברחבי ארצות הברית והתחילו לתלות אותן וולונטרית. מה שהם עשו זה שהם פשוט העלו את זה לרשת ואפשרו להדפיס, ומשם הייתה לנו יכולת להדפיס, והדפסנו פה בוועדה. כל צוות הוועדה הדפיס את זה פה. עוד לפני שבכלל פה היו התמונות. וזה עבודה דווקא של ישראלים בחו"ל.

הם נרתמו באופן מדהים. אז זה רק מחזק את הדברים. אני יכולה להגיד לך לדוגמה באוסטרליה, יש - - -

לא זוכר את השמות שלהם, אפשר לעשות את זה, באמת, חבר'ה העלו את זה למודעות בשנייה. זה היה כל כך נדרש כי אנשים, זה היקף של שמות ושל תמונות שאי אפשר להתמודד איתו אפילו.

זה ממש ככה. ואני יכולה להגיד לך שונינה, שעוד מעט תדבר פה, היא מתארת פה מציאות, בגלל הפחד מהאנטישמיות הגואה, הם פשוט הסתובבו עם מסיכות על הפנים ותלו מודעות ברחובות. אנחנו רואים שיש עלייה של בערך 10% בעניין של הרצון להתחבר לקהילה היהודית. אם לפני כן ישראלים וקהילה יהודית לא ממש התחברו, בעקבות המאורעות קרו שני דברים מאוד דרמטיים בעיני; הדור הצעיר גילה את היהדות שלו ואמר "לא משנה מה, אנחנו חשבנו שנהיה אזרחי העולם הגדול", אבל האירועים האלה וההתקפות האנטישמיות מאוד חיברו אותם לזהות היהודית, אבל גם בקרב הישראליים הייתה הבנה שהם צריכים להיות חלק ממשהו יותר גדול.

דבר מאוד-מאוד דרמטי שקורה, ופה בעצם אנחנו כולנו שותפים לאותו עניין – התגברות האנטישמיות בקמפוסים בכל מקום מצאה את הישראלים בחוסר מוכנות מוחלטת, בעוד היהודים גדלים לתוך מציאות כזאת שהם מיעוט, ישראלים שמגיעים למקומות שונים בעולם לא יודעים להתמודד עם אנטישמיות. זה מצא אותם לא מוכנים. צריך להביא בחשבון שחלקם הגדול בכלל לא מכירים את החוקים במדינה, לא מדברים את השפה, לא יודעים אפילו איך לתקשר את הדברים האלה. אנחנו ראינו את זה הרבה מאוד במקומות שונים. פה אנחנו מזהים שיש צורך אמיתי, ותכף אנחנו נדבר על ההמלצות שלנו, אבל זו אחת ההתמודדויות היותר קשות שהציבור הישראלי מתמודד איתו.

אלה בעיקר הממצאים שאנחנו מביאים אותם לפה, כי יש להם רלוונטיות להתארגנות של כולנו בתוך כל המכלול הזה של המשימה שלנו – איך אנחנו מחזקים את הנכס הזה שקוראים לו ישראלים בתפוצות.

תודה. כן, נשמע קצת את הישראליים בתפוצות שנמצאים איתנו בזום. נתחיל, ראשון הדוברים הוא עופר טמיר ממיאמי, אחריו תדבר ונינה וייסמן-לוי מאוסטרליה. בבקשה, עופר?

זו בעיה אצלנו.

יש לנו פה איזושהי תקלה בזום, ננסה לסדר אותה. בינתיים, הדוברים שבתוך החדר ידברו. בבקשה, נעבור לדובר הבא, איציק משה.

שמי איציק משה, אני ראש בית ישראל. אנחנו עובדים ב-18 מדינות, עובדים בשטח. אלה שלא זוכרים אותי, אז לפני כמה זמן היה שידור בטלוויזיה – משמרות המהפכה של איראן ניסו לחסל אותי שלוש פעמים, דווקא בגלל הפעילות של בית ישראל, פעילות ההסברה ברחבי העולם. יש לנו פעילות מאוד ממוקדת. עכשיו, מכיוון שההרצאה שלנו תהיה ארוכה אני פשוט אדבר בסיסמאות על מנת שאנחנו נראה את התמונה בצורה מאוד קיצונית. הישראלים בתפוצות הבינו שירידה מהארץ לא פוטרת מהמוות. ויהדות התפוצות, היהדות הגלותית, הבינו שלהיות חצי גוי, גוי למחצה – לא פוטר מהמוות.

הבעיות שאני רוצה לדבר עליהן אלה בעיות של הסברה, שכל מה שקורה במרחב התקשורתי בישראל בכלל לא מגיע לשטח. הנושא השני הוא נושא של אנטישמיות. אי אפשר לנצח בהסברה להמוניים ולא באם אנחנו לא נעביר חוקה נגד אנטישמיות.

אני רוצה לומר לכם משהו בנושא החטופים. אנחנו עשינו ניסוי ב-18 מדינות, עשינו קליק באיזשהו תיאטרון, הגענו מקסימום ל-7 מיליון צפיות. כאשר ילד בגיל 16 בבנגלדש מעלה פוסט עם דגל ישראל שכלב משתין עליו, תוך יום יש 100 מיליון צפיות. אנחנו לא מסוגלים להגיע למיליארד האנטישמיים בעולם.

כמעט מחצית מהמוסלמים הם אנטישמיים, 15% מהרוסים הם אנטישמיים. אי אפשר לנצח אותם. מה שכן אפשר לעשות זה שאפשר לנצח ולהגיע לקובעי דעת הקהל. אנחנו פיתחנו שיטה בנושא הסברה, ואנחנו עובדים גם בשיתוף פעולה עם ההסתדרות הציונית, עם חגואל, עובדים עם מנהיגות ישראלית בתפוצות. הגענו לשיטה איך אפשר להגיע לקובעי דעת הקהל. אנחנו עובדים היום ב-18 מדינות ואנחנו רוצים להתפתח, יחד עם משרד החוץ, להגיע ל-100 נציגויות בעולם. כאשר פעם בשבוע מגישים כתבה פרו-ישראלית, אנחנו נגיע ל-5,000 כתבות פרו-ישראליות. אבל, מדובר על אנשים שהם לא יהודים שנמצאים בשטח, וישראלים.

אני רוצה לומר לכם שההבדל המשמעותי, במדינות שאנחנו עובדים בהן, בין הישראלים בתפוצות לבין היהודים הגלותיים – הם שונים לגמרי בגישה, בתפיסה, בראייה שלהם. והנושא השלישי שאני רוצה לדבר עליו, הבעיה השלישית, הוא נושא הזהות הישראלית. אני רוצה לומר לכם שהאהבה ליהודים מקומיים, אין לזה שום קשר לאהבה לישראל. גם איראן אוהבת את היהודים המקומיים, גם בטורקיה אוהבים יהודים מקומיים וגם בגיאורגיה אוהבים יהודים מקומיים. סולידריות לישראל זה דבר שונה לגמרי.

ואני גם רוצה לבקש ממדינת ישראל לא לשתף פעולה עם אותם נשיאים שמגיעים למדינת ישראל ורוצים להיפגש עם הגלות שלהם, ומדינת ישראל מפגישה אותם עם יהודים מקומיים שהגיעו לארץ. זה נכון ליהודי רוסיה, ליהודי אוקראינה וליהודי גיאורגיה. הפעילות שלנו, אני מאוד הייתי רוצה להגיע למצב שבו נוכל לשתף פעולה, כי אנחנו נמצאים בשטח, אנחנו מרגישים את השטח, וכן יש פתרון בנושא האנטישמיות. אני פגשתי בכנסת כבר את ראשי אגודות הידידות עם אותן המדינות, ואנחנו הולכים לעשות פעולה משותפת בלהקים לובי על מנת להעביר חוק נגד האנטישמיות בכל מדינה ומדינה.

אני מציע להתחיל במדינת ישראל. אני לא אומר את זה סתם. במדינת ישראל, אחת הבעיות היא שאנחנו, אגב בחלק ממדינות העולם האנטישמיות היא באמת לא חוקית ואפשר לפעול נגדה באמצעים חוקיים – פה לא. אני הצעתי, ועברה בקריאה טרומית הצעת חוק למניעת ולאיסור הכחשת הטבח של ה-7 באוקטובר, שזה חלק מהאנטישמיות. אני מקווה שחבר הכנסת רוטמן יקדם אותה מהר בוועדת חוקה. אבל חלק מדברי ההסבר להצעת החוק זה שאנחנו עוד מעט נבקש הצעות חוק כאלה בעולם. השאלה הראשונה שכל מדינה תשאל היא "אוקיי, בישראל יש חקיקה כזאת?".

אני רוצה לומר לך עוד איזה דבר מאוד מעניין. אנחנו בסוף החודש יוצאים לגיאורגיה יחד עם דוד ביטן, שהוא ראש אגודת הידידות. יש לנו פגישות עם הפרלמנט הגיאורגי ביחד עם ראש הממשלה. בחודש מאי אנחנו יוצאים לסרי לנקה בשביל לנסות להעביר את החוק הזה. וככה עוברים ממדינה למדינה. ואני רוצה לומר לכם שלמרות השנאה למדינת ישראל, מדינת ישראל היא מותג. פשוט המסר הזה שבו אנחנו נגיד ליהודים, בגלל שהמדינה אדומה ואין לה חוק נגד האנטישמיות, שהיהודים יעלו לארץ וישראלים, אנשי עסקים ישראלים לא יגיעו למדינה – זה מסר חזק מאוד.

ואני מאמין שעם עבודה נכונה, בשיתוף לובי של כל הנציגים; שגרירויות, נציגי סוכנות, נציגי ההסתדרות הציונית והלובי הישראל, אנחנו מסוגלים להגיע למצב שנוכל להעביר חוקים נגד אנטישמיות. לדעתי, אין מוצא אחר.

תודה. ננסה שוב את הזום.

מוזאיק, בבקשה תתייחסו בינתיים.

תודה רבה אדוני יושב-הראש. אנחנו, כמו שחברתי גוסטי אמרה פה מקודם, אנחנו במוזאיק ביצענו גם סקר לגבי העמדות של הישראלים בתפוצות אחרי ה-7 באוקטובר. הסקר שלנו התקיים כחודשיים וחצי אחרי הסקר של ההסתדרות הציונית, בסוף ינואר-תחילת פברואר. היו לנו בערך 3,000 משיבים. אני לא אכנס עכשיו לחלוקה, אבל גם מעל גיל 20 לפחות שלוש שנים בחו"ל. ראינו שם כמה דברים מעניינים.

אחד הדברים ששאלנו שם זה לגבי הפעילות שלהם למען ישראל, וכמעט כל הישראלים שענו על הסקר עשו איזושהי פעילות התנדבותית למען ישראל, אם זה תמיכה ברשתות חברתיות, תרומת כספים, השתתפות וארגון עצרות או צעדות הזדהות, והרבה יותר מזה – גם נסיעה להתנדבות בישראל. כמעט 10% מהישראלים שסקרנו הגיעו לישראל להתנדבות. אנחנו מעריכים שחלקם הגדול זה מילואימניקים שהגיעו. הייתה נהירה של ישראלים שהגיעו מרחבי העולם למילואים מה-7 באוקטובר. גם כאלה שקיבלו צו 8 וגם כאלה עוד לפני שקיבלו אותם.

אני אגיד ש-85% – וזה אחד מהממצאים היפים שמצאנו – 85% מהישראלים בתפוצות מרגישים שהם צריכים למלא תפקיד אקטיבי בתמיכה בישראל. זאת אומרת, אנשים שעזבו את ישראל וגרים כרגע בחו"ל לא עשו את זה כי הם מתנתקים לגמרי מהמדינה – הם מאוד-מאוד מאמינים במדינה, תומכים במדינה, וחשוב להם מאוד לשחק תפקיד אקטיבי בעניין הזה. שאלנו שאלה של האם שוקלים לחזור עכשיו לארץ בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר, ואני אגיד שרובם לא שוקלים את זה באופן מעשי, אבל בערך 30% דיברו על כך שכן חשוב להם, הם כן שוקלים את העניין הזה ומעוניינים לבחון את האפשרות הזו.

מבחינת הדברים שחשובים להם עכשיו, הצורך שלהם והקשר שלהם גם עם הקהילה היהודית המקומית, שזה דבר שלאורך שנים כל מי שעוסק בתחום הזה של ישראלים בתפוצות רואה שזה עניין מאוד מורכב - החיבור בין הקהילה הישראלית המקומית לקהילה היהודית המקומית. ואנחנו רואים שהקשר התחזק בצורה מאוד משמעותית. למעלה מ-30% דיווחו על חיזוק הקשר הזה, כמו גם לקהילה הישראלית, ששם אנשים מחפשים את הקהילה, מחפשים את ה-ביחד.

האנטישמיות, הם חווים בצורה שהיא אולי אפילו דרמטית יותר מהיהודים המקומיים. עברית זה דבר שמייד מעלה את העניין של האנטישמיות. כמו שגוסטי גם אמרה, אנחנו שומעים על אנשים שהורידו כל סממן יהודי, ואנחנו שומעים גם על אנשים שהפסיקו לדבר עברית ברחוב. אנשים שקנו מדבקות מיוחדות לטלפונים כך שלא יהיה אפשר לראות מהצד מה כתוב כדי שלא יראו במקרה שהם מדברים בעברית. הם מדברים שם על כמעט 20% שחוו באופן אישי מקרה אנטישמי, ולמעלה מ-20% נוספים שהעידו שמישהו מהמשפחה שלהם חווה אירוע אנטישמי.

האנטישמיות משפיעה להם גם על חיי היום-יום. אני לא חושב שרובם, אבל יש פה השפעה של בין 30% ל-40% על הסתרת סממנים יהודיים, לא מדברים עברית, לא מגיעים למוסדות יהודיים וכן הלאה. בנוסף לזה, עשינו השוואה, שבוע שעבר קיימנו כנס של ההסתדרות הציונית העולמית ביחד עם מוזאיק למנהיגי קהילות ישראלים באירופה. ערכנו את הכנס בברצלונה. הגיעו אליו כ-70 מנהיגים של קהילות ישראלים ברחבי אירופה. הצגנו שם גם את הסקר של ההסתדרות הציונית העולמית, גם את הסקר שלנו וגם ערכנו השוואה בין הסקרים. יניב, אתה רוצה להציג את זה?

אני יכול להציג.

בואו ננסה עוד פעם לשמוע את הקהילות. ונינה, ואחרייך ידבר עופר. בבקשה.

בסדר גמור. קודם כול תודה אדוני יושב-הראש, ואני רוצה באמת להודות לכל חברי הוועדה על ההזדמנות להציג בפניכם את תמונת המצב של הישראלים באוסטרליה מאז אירועי ה-7 באוקטובר. אני מרגישה שעל רבה דברים שכבר נאמרו אני הולכת לחזור, וזה אומר שהממצאים של הסקרים באמת משקפים את מה שקורה באוסטרליה. אני ונינה וייסמן-לוי, אני מתגוררת בסידני, אוסטרליה, מזה 20 שנה. אני עובדת באוניברסיטת סידני ואני חוקרת בתחום ההגירה, אז זה מאוד רלוונטי לוועדה הזאת.

אני רוצה לתת לכם קצת פרטים, קצת נתונים על הקהילה היהודית בכמה משפטים, ואז כמובן נתמקד בקהילה הישראלית. אז ככה, מאוד חשוב לי לציין שמדובר פה בקהילה מאוד מבוססת. יש כאן מעורבות חברתית בכל התחומים. ועל אף המרחק הגיאוגרפי העצום מרגישים קשר מאוד חזק עם ישראל. מבחינה מספרית, יש פה 118,000 יהודים. זו אחת הקהילות היהודיות היחידות בעולם שפשוט גדלה משנה לשנה. לעומת 118,000 יהודים יש פה 820,000 מוסלמים. אני רציתי להביא את הנתון הזה בגלל שמדובר בפי שבעה מאשר יהודים, וזה פשוט נתון שמאוד משפיע על מה שקורה פה מאז ה-7 באוקטובר.

הקהילה הישראלית מונה כ-11,000 ישראלים. זה המספר הרשמי. המספר הזה לא כולל את הדור השני בעצם, את היהודים שנולדו כבר באוסטרליה. אז בעצם, הקהילה הישראלית היא הרבה יותר גדולה מ-11,000. רוב הישראלים מתגוררים במלבורן ובסידני, בערים הגדולות. יש גם מוקדים אחרים, אבל רוב רובה של הקהילה בערים הגדולות האלה. אז בעצם אני קופת לאירועי ה-7 באוקטובר, שכמו בכל הקהילות היהודיות האחרות בעולם זה באמת, זה השאיר את הקהילה היהודית פה באמת בהלם.

כבר ב-8 באוקטובר אנחנו התחלנו להרגיש מקרי אנטישמיות. זה לא היה קשור לתמרון הקרקעי. פשוט יום אחרי ה-7 באוקטובר כבר התחלנו להרגיש אנטישמיות. מאז אוקטובר חלה עלייה של 738% במקרי אנטישמיות. אלה המספרים הרשמיים כרגע. וכתוצאה מכך, כמו שגוסטי אמרה, וגם נאמר על ידי מוזאיק, יש פה הסתרת והורדת סממנים יהודיים. ישראלים נמנעים מלדבר בעברית ברחובות, וזה נכון גם להיום. וזה מה שמראה ומעיד על תחושת חוסר בטחון.

דבר נוסף שעלה ומאוד מהר, אחרי ה-7 באוקטובר, זה שמסתבר שההרגשה של הישראלים ושל היהודים, והצרכים של הישראלים היו מאוד שונים משאר היהודים. אמנם היהודים מראים המון סולידריות, אבל ישראלים הרגישו שאנחנו צריכים את התחושה הזאת של ביחד. והתחושה הכללית הייתה שגם הקהילה היהודית פה לא ממש מבינה אותנו. הם לא ממש מבינים את מה שאנחנו עוברים. הבעיה שאנחנו נתקלנו בה, ואני מדברת ספציפית על סידני - - -

נסי לסכם במשפט.

אמרו לי שהוקצו לי שבע דקות, זה לא ככה? אוקיי. אז אני אקפוץ ואני אגיד שבנובמבר, יחד עם המחלקה ארגנו מפגש תמיכה מקוון עם ישראלים בעברית, בגלל שרצינו לבדוק מה המצב של הישראלים פה. התחושה שעלתה פה היא תחושה של ניכור, של בדידות. כולם העלו סיפורים אישיים על חברים שעזבו אותם פשוט. אנשים ניתקו קשר. חברים שהיו חברים עשרים שנה ניתקו קשר. ועלה צורך באמת להקים איזושהי קהילה פה כדי שירגישו חלק ממנה. חלק מהמשתתפים של הזום הזה היו גם בני הדור הצעיר יותר, דור ההמשך, וזה בעצם, גם גוסטי התייחסה לקבוצה הזאת. וזו קבוצה שאנחנו באמת דואגים לה.

הדור הזה, הוא מרגיש באמת תחושת ניכור מאוד גדולה. החברים שלהם, הדור הצעיר מזדהה כמעט כולו עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית, שתומך באופן אקטיבי בנרטיב הפרו-פלסטיני. ובעצם הילדים שלנו מרגישים שהם מאבדים את החברים שלהם. הם פשוט הפסיקו לדבר איתם. וגם המצב הזה מחמיר בקמפוסים באוניברסיטאות. יש פה פשוט הצפה של תעמולה פרו-פלסטינית אנטי-ישראלית, והסטודנטים הישראלים פשוט לא יודעים איך להתמודד עם זה. אני נמצאת שם יום-יום ואני רואה את זה. אף אחד לא יודע איך להתמודד עם זה. גם אנשי הצוות לא יודעים, אבל לסטודנטים זה הרבה יותר קשה.

אני רוצה רק לציין משהו, שזה גם נאמר, אנחנו הישראלים ראינו שיש איזשהו ואקום מבחינת ההסברה. אנחנו הקמנו ארגון, כמובן התנדבותי, ואנחנו מארגנים הפגנות עם אלפי אנשים, דבר שבחיים לא נראה, ברחבות סידני. אוקיי? אלפי משתתפים יהודים וגם לא יהודים שרוצים להביע תמיכה בישראל. אנחנו נוסעים לקנברה, נסענו לבית הפרלמנט, נפגשנו עם סנאטורים, נפגשנו עם חברי פרלמנט. ואנחנו פשוט רוצים באמת להשאיר את כל נושא החטופים והחטופות על פרק היום. ואנחנו באמת מאוד אקטיביים.

מה שאני רוצה להגיד לסיכום, מה אנחנו באמת צריכים עכשיו? אנחנו כרגע זקוקים לאיזשהו גוף, לאיזשהו בית של ישראלים, ואין לנו דבר כזה. אנחנו צריכים לטפל גם בנושא החברתי, כלומר שיהיה מקום למפגשים, לאירועים חברתיים, וגם לנושא החינוכי. פה רוב הילדים הישראלים הולכים לבתי ספר ציבוריים, והם לא מקבלים עברית, הם לא מקבלים איזשהו חינוך ציוני. אז אנחנו מאוד צריכים להשקיע בזה. וכמובן, גם מתן כלים להתמודדות עם האנטישמיות שפשוט פה ככל הנראה כדי להישאר לעוד כמה זמן. תודה רבה.

תודה רבה. עופר טמיר ממיאמי.

קודם כול, תודה רבה ליושב-ראש הוועדה, תודה רבה לגוסטי. הזדמנות שחיכיתי לה הרבה זמן. אני אשתדל לעשות את זה קצר. 10% מתושבי מדינת ישראל לא גרים בארץ, ומעולם לא ניתן להם מענה, ראשית, על ידי אסטרטגיה ושנית, על ידי חשיבה שגויה. אנחנו לא צריכים את כל הסטטיסטיקות שאתם עשיתם כי אלו הם החיים שלנו. אנחנו יודעים אותם. ניסינו לדבר עם אנשים אבל לא היה עם מי לדבר. ישראלים לא יודעים לחיות בגלות. אף פעם לא ידעו, כי אין להם בזה ניסיון. לעומת זאת, יהדות ארצות הברית ויהדות אירופה כן יודעים.

ולכן, מבחינה אסטרטגית, התובנה שלנו הייתה מאוד-מאוד ברורה – שהסיכוי היחידי שלנו כדי לשרוד פה זה בדיוק כמו שהיא אמרה, שאין לנו פה איזשהו איחוד בקהילה. אנחנו הבנו את זה מהר מאוד, והבנו שהארגון שאנחנו צריכים להצטרף אליו זה הארגון היהודי. אז כדי לעשות את זה היינו צריכים ליצור כוח. וכוח יצרנו בזה שכיוון, כמו שאמרתי, אנחנו 10% היום גם ביהדות ארצות הברית, יצרנו את הארגון הישראלי שלנו. והארגון הישראלי שלנו מונה רק באזור דרום פלורידה למעלה מ-600 אנשים. והשלב הבא היה פשוט; הקמנו יחידה שאני יושב-הראש שלה במקרה, שהיא החטיבה הישראלית בפדרציה היהודית במיאמי.

הדבר הזה קרה עוד הרבה לפני ה-7 באוקטובר. אנחנו הקמנו אותה כבר לפני 4-5 שנים. היום יש לנו מענה דרך היחידה הזאת לכל הסוגיות שהעלו פה; לגבי חינוך, לגבי אנטישמיות. כל המערך הזה זה מערך שניתן לנו בחינם על ידי הקהילה היהודית. הם מממנים את הצופים, הם מממנים ניצנים ואת כל הפעילויות שלנו. תבינו, אין פה שום תשתיות לקהילה הישראלית. ואני חושב שאם כבר מדברים על ה-7 באוקטובר, אני חושב שזו הזדמנות פז של מדינת ישראל להשתמש בהון האנושי שעומד לרשותכם הרבה שנים ובאמת לא השכלתם "לנצל" אותו.

אני מאמין שדווקא עכשיו, יהדות ארצות הברית של ה-8 באוקטובר זה לא יהדות ארצות הברית של ה-6 באוקטובר. אנחנו יושבים בתוכם, אנחנו מדברים איתם ומבינים לרוחם. אני חושב שזו הזדמנות פז, כמו שאמרתי, לנו, לישראלים פה, בשיתוף פעולה עם מדינת ישראל לעשות את המהלך. אני אסיים במשפט אחד רק לא לגזול מזמנכם. אני אגיד לכם את הדבר הבא – אני לא זוכר, תעזרו לי, מגלות בבל ועד היום, גלות אחת שצלחה. אז אם אנחנו מבינים את זה, עם כל הכבוד לכל הסקרים, זה לא 20% ו-30% שהם הפוטנציאל שיחזרו למדינת ישראל – זה 100% מהישראלים. כי כשאתם שומעים על אנטישמיות ואתם שומעים מה קורה בכל העולם, הדרך שלנו למדינת ישראל קצרה. תודה רבה.

תודה. דברים כדורבנות. אני מצטרף לכל מילה, בוודאי לסיכום שלך. אליוט סורין.

היי. אני אליוט סורין, אני רופא אורתופד באנגליה. אני כבר 20 שנה בלונדון, ישראלי בריטי. תראו, אני הולך לחזור על מה שהמון אמרו כבר. באנגליה יש בערך 250,000 יהודים ו-40,000 ישראלים, והמצב פה גרוע. המצב עגום. עלייה חדה מאוד באנטישמיות. אני עצמי, רק לתת דוגמה, הבן שלי שרד את הפיגוע בנובה, ויש לי בן דוד שנהרג במסיבה, שקברנו אותו פה בלונדון. שבוע אחרי זה, פחות משבוע – שישה ימים אחרי זה, אני יושב בחדר השתייה בבית החולים בלונדון וחבר טוב שואל איך המשפחה בארץ, מיד נכנס רופא צעיר שלא הכרתי אותו, עיראקי אחד, מתחיל לתקוף אותי שהוא תומך בחמאס, תומך בטרור, טוב לו, אנחנו יהודים רוצחי תינוקות. כל המנטרות הרגילות. וזה לפני התמרון הקרקעי, לפני שבכלל הגבנו.

התלוננתי עליו למשטרה, לרשויות, לבית החולים. ואני מוצא את עצמי עכשיו שהכול מתהפך, לכל פעולה יש תגובה – עכשיו אני נאשם שאני הגבתי לו. ויש עכשיו מן מאמץ להפוך אנטישמיות ואת אלה שקוראים להשמדה של ישראל בתור קבוצה מאורגנת.

היה איזה משפט מאוד מפורסם של דיוויד מילר, פרופ' מפורסם באנגליה שהוא זכה בזה והיא ניצח והיא הצליח להגיד שהדעות שלו מעוגנות בחוק. המצב פה גרוע. יש פה נורמליזציה של תמיכה בחמאס, בארגוני טרור שהם בעצם אסורים באנגליה. יש קריאות של אינתיפאדה ולרצח עם ולטיהור אתני של יהודים. המשטרה לא עושה כלום.

יש פשוט עומס של אנשים במשטרה. הם לא יכולים להתמודד עם עשרות אלפי אנשים. אנחנו רואים תמונות של שוטרים שאפילו משתתפים בהפגנות. אנחנו רואים גם בדרג הגבוה של איסלאמיסטים קיצוניים, שהם חלק מהתובע הכללי של אנגליה, שמייעצים למשטרת המטרופולין. המצב לא טוב. המצב יצא משליטה. וזה רק קצה הקרחון. המצב עכשיו הכי טוב כי יש לנו לפחות ממשלה קונסרבטיבית. ברגע שהלייבור יכנס זה הולך להיות פה אבוד. באופן יום-יומי אני עצמי רואה שיש פחות עבודה. כמובן ששגרירויות ערב לא באים אליי.

דיברתי אתמול עם נועם שגיא כאן בלונדון, אמא שלו חטופה ששוחררה, והעסק שלו מאוד מושפע מזה. מדובר על חרם של כל העסקים הישראליים. וכמובן, כרגיל, תקיפות של ילדים בבתי ספר יהודים, תקיפות עם סכינים בבתי עסק יהודים. המצב לא טוב, וזה מגיע לדרג מאוד גבוה. גם משרד החוץ פה, ההדרכה שהם מקבלים נותנת תעודת כשרות לחמאס. אנחנו במצב על הפנים, מה אגיד לכם? הדמוגרפיה נגדנו.

תודה, אליוט. רק בהמשך לדברים שאמרת – קוד מחאה. הפתרון הכי טוב שאני יכול להציע לכל מי שנמצא בתפוצות זה לעלות לישראל. אני עדיין אומר שעם כל העובדה שפה אנחנו חיים על חרבנו ואנחנו נלחמים על המקום הזה, אבל אנחנו עם עצמאות עברית. זה פתרון שליהודים באנגליה לא היה לפני 75 שנה, וברוך השם, יש אותו היום. אבל, בלי קשר, אני חושב שפה מדינת ישראל צריכה לעשות פעולה גם במאבק באנטישמיות אל מול השגרירויות בעולם. אלה בהחלט הערות חשובות. תודה, תודה רבה.

מיה לוטן, קנדה.

שלום, תודה על ההזדמנות לדבר בפניכם. אני מיה לוטן, מתגוררת בהליפקס בקנדה. הקהילה הישראלית כאן היא לא גדולה, אבל קנדה היא מגוונת. יש קהילות ישראליות גדולות בערים גדולות כטורונטו, ונקובר, אוטווה. יש קהילות ישראליות קטנות שנמצאות במקומות כמו מונקטון, סנט ג'ון, כאן בהליפקס. בעצם, כמו כולם, ואני לא אחזור, אנחנו חווים אנטישמיות מאז ה-7 באוקטובר שקשורה בישראלית וביהדות שלנו. ואם בקהילות הקטנות אנחנו נתקלים בהרבה בורות ובהיעדר מוסדות של הקהילה שיכולים לתת לנו גב, אז בקהילות הגדולות יש מוסדות אמנם ונעשית הרבה פעילות הבעת תמיכה בישראל, אבל שם גם יש אנטישמיות שמכוונת לפגיעה ישירה בקהילה ובאנשים שמזוהים עם ישראל.

בעצם כולנו מתמודדים עם האתגרים האלה באופן שונה. אז כאן, כמו שציינתי, הקהילה קטנה, והילדים שלנו, יש לי ארבעה בנים, מפוזרים בבתי ספר ציבוריים. לעומת, למשל, טורונטו, שם אפשר למצוא בתי ספר ציבוריים עם אחוז ישראלים מאוד גבוה, אז שם למשל יש משטרה שנמצאת מחוץ לבי הספר כבר כמה חודשים. אצלנו לא רואים את זה. הבן שלי, בן 10, הולך ליסודי, מאוד שכונתי ומקומי, אבל התיכון הציבורי שלנו כאן הוא בעצם אזור גדול יותר ומגיעים אליו ממגוון של אוכלוסיות. וכמה שבועות מתחילת המלחמה נערכה עצרת תמיכה בפלסטינאים בבית הספר ושליש מהתיכון יצא מבית הספר. 300 תלמידים. ולא רק תלמידים מוסלמים, זה חשוב לציין.

הרבה מהם בכלל לא יודעים איפה ישראל או את ההיסטוריה של המרחב שלנו. אבל, הקלות שבה במקומות קטנים כמו אצלנו, קבוצה קטנה ואפילו מספר אנשים בודדים יכולים להצית את הבורות הזאת, יחד עם הנרטיב הצפון-אמריקאי, חשוב להגיד את זה. זה יכול לדרדר את השיח מאוד במהירות. והייתה תגובה של תלמיד ישראלי שנמצא בבית הספר שרצה לעשות עצרת תמיכה בישראל, והיה חשש בקהילה שבעצם תהיה איזושהי תגובה אלימה כלפי התלמידים שיצאו, שמן הסתם יהיו יותר ישראלים.

וזה היה חשש מבוסס, כי כבר קרו דברים בבית הספר בעבר שהיינו צריכים להתמודד איתם, כמו שאלה במבחן על מדיניות האפרטהייד של ישראל. אלה דברים שאנחנו מתמודדים איתם, כן? אנחנו ניגשים לוועדות החינוך ולגורמים הממשלתיים. אבל, בסוף זה התיכון שהילדים שלי יגיעו אליו. זה משחק של מספרים. אז איך אני מעצבת את הנוף התרבותי עבור הילדים שלי בתנאים האלה? מבחינתי, התשובה ברורה – זה לחזק אותם, זה לבנות את היסודות שלהם, את השורשים שלהם, מי הם, את הקשר למשפחה שלנו בישראל, את השפה, את ההיסטוריה.

אני יודעת שאם הם יגיעו מצוידים בקשר הזה – אז הזהות שלהם תהיה מספיק חזקה להתמודד עם המציאות הזאת.

סליחה רגע, מיה, אולי במוזאיק ידעו לענות לי: בזמנו, משרד העלייה והקליטה הפעיל בתים ישראלים עם נציגים בקונסוליות – זה עדיין פעיל?

זה פעיל אבל בצורה שהולכת ונגמרת.

פעיל מאוד, אבל המטרה שלהם היא עלייה. לדעתי, מה שאני מכירה היום לפחות, המטרה שלהם היא להקל על התהליך של ישראלים לחזור לארץ. זו האג'נדה העיקרית שלהם.

כן, אבל מבחינת הקשר של לשמור את התרבות הישראלית, להכיר, לחבר?

אני לא חושבת שבכלל, זו ממש לא המטרה.

הם לא שם. ובקנדה יש? בטורונטו יש עדיין בית ישראלי? היה זמנו? יש? את מכירה אותו מיה, הם בקשר?

כן, עמדתי איתה בקשר מתחילת המלחמה, ושוב, לצערי, המשאבים הם מצומצמים ודלים ופחות, אני מקווה שהיא תגיע לכאן במרץ. הייתה שיחה בינינו שהיא תגיע אלינו למזרח במרץ. ולכן, כן, אני באמת חושבת שהתשובה שלך היא נכונה. זאת אומרת, כן, מוסד כזה כמו הבית הישראלי, אם יבחר להציע מטריה רחבה יותר, זו התשובה. במילותיה של לאה גולדברג, שורשיי בשני נופים שונים – בעיניי, זו התשובה.

אני אסכם, כמו שעופר אמר, אני חושבת שהמאבק על ישראל נמצא לא רק בישראל עצמה באופן פיזי וקיומי, כמו שאמרת, הוא גם חלק בלתי נפרד מהזהות שלי, המאבק הזה. הוא נמצא גם כאן, בצפון אמריקה, בקנדה. אנחנו, כקהילה ישראלית, נמצאים בחזית המאבק הזה, עם קשרים מקומיים, ניסיון מקומי, ידע מקומי. אתמול עלתה הצעת חוק בפרלמנט הקנדי להכיר במדינה פלסטינאית, לצמצם את התמיכה במדינת ישראל ולהחזיר את התמיכה באונר"א. אחרי הרבה מאמצים ההחלטה הזאת שונתה בשינויים מהותיים. היא אמנם עברה, אבל שונתה בשינויים מהותיים שמשפיעים עלינו כמדינת ישראל. ולכן, אני חושבת שחשוב מאוד לתמוך בנו ולעזור לנו לממש את הדבר הזה ואת היתרון של ההון האנושי הזה. תודה רבה.

תודה רבה. איתן דרורי, יושב-ראש העמותה למנהיגות ישראלית בתפוצות. גם מאוסטרליה.

שלום לכולם. תודה רבה ליושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת עודד פורר. תודה לחבר הוועדה, חברנו היקר, שותפנו לעשייה, חבר הכנסת דוד ביטן, על ההזמנה לצרף את עמותת מנהיגות ישראלית בתפוצות להצטרף לשותפינו איציק משה ובית ישראל, הפועלים איתנו למען יישמע קולם של הישראלים בתפוצות, מול המוסדות הממלכתיים בישראל ומול הקהילות היהודיות והלא יהודיות – אזרחי המדינות בהן אנחנו חיים. תודה לחברי הוועדה האחרים המשתתפים בדיון החשוב הזה. בימים האלה בעיקר ניתנת לנו הזדמנות לשמש בצורה שקולה ואחראית שגרירים של רצון טוב ועזר כנגדה של מדינת ישראל ונציגותיה בעולם.

מאז פרוץ המלחמה פועלת עמותת מנהיגות ישראלית בתפוצות הרשומה בישראל בתחום הדיפלומטיה הציבורית, בו אנחנו, חברי הוועד המנהל, שיש בינינו גם שניים שנמצאים – יורם ארליך מגרמניה ויואל הרצוג מז'נבה שבשוויץ. אנחנו רואים מרכיב מרכזי בפעילותנו מאז ה-7 באוקטובר, כדי לשמר את שמה של מדינת ישראל ולהסביר את עמדתה ומקומה המוצדק במלחמה המורכבת מול החמאס. חשוב לציין כי מאז ה-7 באוקטובר ערכה העמותה מעל 20 אירועי אונליין לקהילות לא יהודיות במדינות בהן אנחנו חיים ובשפות שונות; בגרמנית ובאנגלית, עם אורחים כמו שרים לשעבר, חברי כנסת, אנשי אקדמיה, קציני צה"ל בכירים, דוברי שפות על בוריין, נציגי משפחות של נרצחים ולוחמים ולוחמות שנפלו ושל חטופים, כדי להשריש באופן אותנטי דיוק בדברים ופירוש מדויק לאירועים המדווחים בעיוות האמת באמצעי המדיה השונים.

לראשונה, חבר הכנסת פורר, בנובמבר 2013 קראה הסוכנות היהודית על ידי יושב-ראשה דאז, נתן שרנסקי, ומנכ"לה, אלן הופמן, לקהילות הישראלים בתפוצות להיפגש בירושלים כדי לדון בשיתוף פעולה בין המוסדות הממלכתיים לקהילות דוברות עברית בעולם, בכוונה למסד פעילות, להקים קהילות, אבל בעיקר כדי לחפש דרך יחד לשימוש נכון בקשרינו וביכולתנו לקחת תפקיד בעל משמעות במאמץ הלאומי או להיות עזר כנגדה של המדינה, ובמקביל בעזרת מדינת ישראל ומוסדותיה האמונים על חינוך, טיפוח זהות ושייכות, לעבוד יחד למימוש החזון המרכזי של העמותה שלנו – לשמר את הצביון והתרבות של ילדינו ונכדינו, ישראלים ויהודים כאחד.

לכן, אני מודה בשם חברי העמותה על שנכללנו בתוך מעגל הדיון החשוב הזה, שכולו בעצם משדר שייכות. אני גם רוצה באותה הזדמנות לחזק את ידה של המחלקה לקשר עם הישראלים בתפוצות בהסתדרות הציונית העולמית, וראשת המחלקה, גוסטי יהושע-ברוורמן, וצוותה יניב נחמיאס ואורי לייזר, על העבודה המאומצת שהיא משקיעה. ולקרוא כאן לכל העוסקים במלאכת שימור הקשר עם הקהילה הישראלית החייה מעבר לים, לשיתוף פעולה כדי לעבוד בהרמוניה ארגונית, לתקשר בצורה נאותה, ולדעת שיש לנו מכנה וכוונה משותפים לטובת מרכיב משמעותי, שכפי שאיציק הזכיר, של מעל מיליון בעלי אזרחות ישראלית החיים במרחקים, אשר כל חייהם ישראל על כל המשתמע ממנה.

משפחה, תרבות, שייכות ועברית היא השפה השגורה והמדוברת בביתם. ולסיום, חשוב לי להוסיף שגם חוקרים בעלי שיעור קומה החיים בתפוצות, והם איתנו כאן היום, עומלים ועומלות ימים כלילות, ועוקבים אחרי הפעילות הישראלית בתפוצות, ויכולים לספק לוועדה המכובדת כאן מכשירים בעלי חשיבות עליונה כדי להחליט איך לעשות שימוש נכון בשבט הישראלי לו קרא הנשיא ריבלין בביקורינו במשכנו ב-2017 – השבט החמישי של החברה הישראלית אשר חי בעולם ונושם את ישראל ומסייע לה בכל שנדרש. תודה רבה לכם.

תודה רבה. יואל הרצוג משוויץ, בבקשה. רק אני מבקש מהדוברים לקצר כי אנחנו רוצים שיישאר עוד זמן לדיון. בבקשה.

לא, זה בסדר, אני לא ביקשתי רשות דיבור. אחרים דיברו כבר במקומי. אבל, אני חושב שחשוב לשמוע את פרופ' פרלה, היא חוקרת שיודעת באמת מה קורה עם הישראלים בתפוצות. תודה רבה.

תודה רבה, יואל, אני תכף אתן לה.

יורם ארליך מגרמניה, ואחריו אתן לחוקרת ד"ר פרלה אייזנקנג. בבקשה, יורם.

אני יורם ארליך, אני גר כבר מעל 30 שנה בגרמניה, וחלק גדול מהעשייה שלי זה בנושא הסברה. אני פעיל בארגונים גדולים בגרמניה שמתעסקים ביחסי גרמניה-ישראל ופועלים לשיפור היחסים בין גרמניה לישראל. מאז המלחמה, מאז הטבח הנורא ב-7 באוקטובר, אני ביחד עם אחותי בארץ ועוד גורמים מסוימים, פתחנו קבוצת וואטסאפ שמונה כרגע מעל 1,000 אנשים. זו קבוצת וואטסאפ שאנחנו כל יום נותנים להם פרשנויות ומאמרים מהארץ שאנחנו מתרגמים לגרמנית.

בנוסף, יחד עם חברי איתן, אנחנו מקיימים כמעט מידי שבוע וובינרים בנושא ומביאים כל פעם מישהו אחר, לקהל נוצרי שתומך בישראל. ואנחנו גם בפורומים מסוימים שאני נמצא, מנסים להשמיע את הקול הישראל, לדאוג שאנשים באמת יבינו מה קורה בעזה. עכשיו מתחיל להיות הרבה לחץ על ישראל ומאשימים את ישראל באסון ההומניטרי בעזה, אז אני תמיד דואג להסביר לאנשים מי אשם בזה. זה לא ישראל. זה לא היה אף פעם ישראל. ישראל תמיד דאגה. את כל המסרים האלה אני מנסה להעביר בכל מיני פורומים ביחד עם עוד אנשים. אני חושב שזה אחד הדברים החשובים שישראלים בתפוצות שמתעסקים בזה יכולים לתרום.

תודה רבה. ד"ר פרלה אייזנקנג, ממקסיקו סיטי.

שלום, היום מבואנוס איירס. אני מודה לכם על ההזמנה. ביקשתי משלומית לדבר לקראת הסוף כי אני לא רוצה להתייחס לאירועים במיוחד שחלו רק מה-7 באוקטובר אלא לשתף אתכם במחשבה מסוימת שפיתחתי הבוקר כדי לפתוח גם את הדיון בעניין זה.

את אחרונת הדוברים מתפוצות.

ב-2011 משרד התפוצות, ביחד עם הסוכנות היהודית והפדרציה היהודית בטורונטו, קראו למפגש ראשון בנושא של ישראלים בתפוצות. לאחר מכן, ב-2012 מכון רעות פרסם עבודה יסודית מאוד, מעין פריצת דרך בנושא. באותה שנה, ה-GPPi, מכון מחקר הקשור לסוכנות היהודית, כתבו עבודה נהדרת; Strategies For Strengthening The connection With Israelis Abroad (אסטרטגיות לחיזוק הקשר עם הישראלים בתפוצות). ובאו ב-2013, והסוכנות היהודית ארגנה מספר מפגשים עם ישראלים בתפוצות במקומות שונים בעולם, מתוך ההכרה בחשיבות הנושא, מלפני כבר יותר מעשר שנים, להכיר שישראלים בתפוצות הם משאב.

בנובמבר 2013 ועדת הקליטה של הכנסת ארגנה מפגש עם יותר מארבעים מוזמנים. זה היה אמור להיות פריצת דרך. ב-2014 הכנסת ארגנה יום התפוצה הישראלית. יכולתי כך להמשיך ולמנות את האירועים השונים שחלו במשך העשור האחרון. וגם, דבר שאני עושה במחקר הנוכחי שלי, לתאר את כמות הארגונים השונים של ישראלים בתפוצות, חלק מהם; Global Israeli Leadership ב-2013, וכבר היו קיימים ה-Israeli American Council. ואני מברכת, בוודאי, על היוזמה של גוסטי ויניב מטעם ההסתדרות הציונית העולמית. זה בעצם מה שאני עושה היום – לתאר את מה שאני קוראת לו ההתעוררות של הישראלים בתפוצות, בייחוד בשנתיים האחרונות.

עכשיו, אני באה בהצעה שנחשוב ביחד מדוע לא לחשוב על יצירת מנגנון שיאפשר תקשורת מתמדת בין הארגונים השונים של ישראלים העוסקים בנושא בתפוצות, שיושבים בתפוצות, שנוכל להשמיע כולם את הצרכים שלהם, את הדרך שלהם לתרום למדינה. יש פה משאב של מיליון אנשים שלא יחזרו היום. גוסטי נתנה את הנתון; מתוך 85%, לפי המחקר האחרון שנעשה, של ישראלים שיושבים בחו"ל, הם תורמים למדינה, תורמים למצב שנוצר מאז ה-7 באוקטובר, אבל 85% מהם לא חושבים היום לחזור לארץ.

אז למה לא לנצל את המנגנון ולמה לא להסתמך על כל הדרך הארוכה שכבר נעשתה מבחינה מחקרית, מבחינת תוכניות של ישראלים שיושבים בחו"ל, מבחינת פרסומים. למה לא לעבוד ביחד ולהסתמך על עשייה באמת אדירה של עשור, כדי להמשיך לעבוד מכאן הלאה. לא צריך להמציא את הגלגל מחדש כל פעם. יכולנו גם לטפל בישראלים בחו"ל. במצב הקריטי הנוכחי יותר טוב אם היה לנו מנגנון כזה. תודה.

תודה רבה. דוד קורן, בבקשה. אחריו יפעת מורן. בבקשה, דוד.

תודה. אני מנכ"ל ער"ן. תודה לך, עודד פורר, על הדיון. אני רציתי להוסיף לדיון את החלק של הפעילות שלנו בצפון אמריקה ובאוסטרליה. יש לנו היום 150 מתנדבים ישראליים, ויש הצטרפות יותר גדולה עכשיו של ישראלים ששותפים לפעילות של ער"ן. הם מתנדבי ער"ן לכל דבר ועניין. והם עוזרים לנו בעיקר בשעות הלילה, כאשר הם מקבלים שם פניות של ישראלים, פניות מכאן. זה מאוד משמעותי עבורנו בגלל הצורך שגבר באופן דרמטי בחצי השנה האחרונה. כבר חצי שנה של צורך במענה.

והחלק ששייך לדיון פה זה מה שאני שומע מהם, את המשמעות שיש להם בהתנדבות לישראל. התנדבות שהיא מעבר להתנדבות הרגילה המקובלת שיש אצלם, שהיא ממש מחברת אותם להוויה ולצורך בישראל. יש ביניהם רבים שהילדים שלהם והבנות שלהם משרתים ומשרתות פה בארץ. לצערי, יש ביניהם גם ילדים שהם חטופים. אני לא אכנס לשמות כי לא ביקשתי את רשותם.

הם פה, התמונות.

כן, הם פה. ושמענו את ההורים גם לא מעט. אני חייב להגיד שההתנדבות הזאת נותנת להם המון משמעות. אני לא פה שומע מהם "זה נכון שאתם זקוקים לנו אבל אתם לא מבינים שאנחנו זקוקים לכם יותר משאתם לנו". אז תודה על הדיון, בכל אופן.

תודה רבה. במקום יפעת תדבר שרון יחזקאל-אורון, בבקשה.

אני מייצגת את נט"ל, שבעצם עוסקת בבניית חוסן ובטיפול בטראומה שנובעת מטראומות לאומיות כמו מלחמה וטרור. אז אתם יכולים לדמיין כמה עבודה יש לנו מאז ה-7 באוקטובר. אז פרט לעבודה המטורללת שיש לעשות בתוך הארץ אנחנו כן הצלחנו גם להסתכל קצת החוצה ולסייע לישראלים בחו"ל. ארגנו הכשרה בתחום הטראומה למטפלים ישראלים שמתגוררים בחו"ל, שיוכלו לתמוך בישראלים שנמצאים בחו"ל. נתנו הכשרה של מתן בשורה מרה באוסטרליה. כל מיני פעילויות מהסוג הזה.

אני פה בשביל לבקש מהארגונים השונים שעוסקים בנושא, אם אתם צריכים את התחום של טיפול בטראומה ובניית חוסן בקהילות הידועות עבור הישראלים, בבקשה תפנו אלינו. אנחנו מאוד נשמח לסייע.

זה חשוב, תודה רבה. עכשיו, חמוטל ממשרד החוץ נמצאת בזום.

כן. רק רציתי להתייחס לדבריהם של כמה מהאנשים שדיברו מסביב לשולחן וגם שלך, יושב-ראש הוועדה, לגבי הכלים המדינתיים למלחמה באנטישמיות. אז קודם כול, רק כדי לסבר את האוזן, אחד הכלים המרכזיים שמשרד החוץ מקדם אותו זה הסיפור של הגדרת IRA. היא עוסקת גם במאבק באנטישמיות, גם בזיכרון השואה ובעצם גם בקיבוע הלגיטימציה של ישראל, כי היא כוללת בתוכה אלמנטים של הכרה בציונות. 41 מדינות בעולם אימצו אותה עד כה, 10 מהם ב-18 החודשים האחרונים. 36 מדינות בארצות הברית אימצו אותה. רק אתמול בלילה הצטרפה מונטנה.

ואני רוצה להתחבר למה שעופר, ממיאמי, אמר על הסיפור של הארגון, וזה גם מחבר אותי לאמירה של פרלה. אני בהחלט מוצאת את זה שכמדינה, גם באמצעות נציגויות מאתגר יותר לעבוד מול הישראלים מאשר אל מול הקהילות היהודיות בשל הסיפור של חוסר ארגון והנהגה. זה שונה כמובן מול ה-IAC בארצות הברית, שכבר הוזכר. אני חושבת שהאמירה שלי היא שאנחנו לרשותכם. ככל שיהיה ארגון, אנחנו חושבים שמיליון ישראלים, הם לא רק משאב, זאת משימה מוסרית שלנו לעבוד מול הפזורה הישראלית בעולם, זה ביעדי משרד החוץ חוץ מהקהילות היהודיות. אנחנו כאן כדי לסגור את הפערים האלה.

תודה רבה. רז ואחריו גוסטי ואז נסכם. בבקשה.

תודה רבה לך אדוני יושב-הראש על הזכות לדבר. את רוב האנשים פה אני מכיר. אני יושב-ראש תנועת הצופים ויושב-ראש צופים צבר עולמי. אנחנו נדבר על צופים צבר עולמי. בתחילת הדברים פה דיברו על המצוקות, על האנטישמיות, שכולנו מכירים, שבמקומות מסוימים חזק יותר או פחות. אבל, אני גם רוצה לדבר על הדברים הטובים שקורים. חלק מהאנשים פה הם שותפים מלאים שלנו לעשייה. גם בעזרת מוזאיק, עם מאיר ומיטב, ובעיקר עם גוסטי ויניב מההסתדרות הציונית. לתנועת הצופים היום יש 28 שבטים בצפון אמריקה, שהם ישראלים, ועוד אחד בקנדה, ועוד 13 שבטים באירופה, ועוד 3 שבטים באוסטרליה.

בסך הכול, יש סדר גודל של 11,000 ילדים ישראלים שעוסקים היום בפעולת תנועת נוער ברחבי העולם. אנחנו דווקא אומרים הצלחה. ככל שאנחנו שותפים עם עוד שותפים נוספים ומצליחים להגביר את המשאבים, אנחנו רואים יותר עשייה קהילתית משמעותית בקרב הקהילות הישראליות באירופה, צפון אמריקה ואוסטרליה. אנחנו בעיקר רואים כל סוף שנה ותחילת קיץ, גרעין חורף וגרעין קיץ, עלייה. התנועה הזאת מעלה כל שנה סדר גודל של 380 חיילות וחיילים למדינת ישראל. זה מספר מטורף. ועוד כסדר גודל של 150 ילדים מצפון אמריקה שבאים לפה לעשות שנת שירות במדינת ישראל ומכינות. ועוד לא פחות מ-300 שמיניסטים שמסיימים את הפעילות הצופית שלהם בצפון אמריקה ומצטרפים לקולג'ים ומובילים היום ב'הלל' את כל המלחמה ב-BDS.

מה שאני מנסה לומר זה שככל שנשקיע בנוער בקהילות הישראליות, וברור לי שזה שבט צופים או מכבי צעיר, זה לא משנה – ברגע שיש תנועת נוער שיודעת לערב את הנוער באזור המגורים, יש גם קהילה מסביב לעניין הזה. ועופר ואני ניהלנו שיחות ארוכות במיאמי, ואימצתי את המודל שלו על הגשר. בעיקר, עופר, אני זוכר את השיחות שלנו על הגשר בין הקהילה הישראלית לקהילה היהודית. וברגע שהקשבנו, דיברנו והתחלנו לפעול ככה זה גם עובד.

ואני מנסה להגיד גם לך, אדוני יושב-הראש, וחלילה מלהעביר ביקורת, אבל ברגע שיקום פה שולחן עגול, כי פה יושבים גופים מתכללים ופחות גופי ביצוע לדעתי, אז ברגע שיושבים פה כל הגופים המתכללים תחת שולחן עגול, אולי איזו ועדה בין-משרדית משמעותית. אני חושב שאיגום המשאבים הזה, וראיתי את זה לפני שבוע בברצלונה עם מאיר ועם גוסטי, זה עובד. ולא סתם מאיר אמר מקודם שאם ארגונים מנהיגים מאירופה שם זה היה מתאים. אני גם חווה את הקבוצה שצצה לה אחרי הכנס הזה – יש פה שותפויות פתאום, פתאום מחברים, פתאום זה נשמע אחרת. וזה לא קשה כזה. אז זה מה שניסיתי לומר, זה מה שרציתי לומר. תודה לכם.

תודה רבה. גוסטי.

טוב, קודם כול, תודה רבה שוב על ההזדמנות להעלות את הדברים. אני רוצה לסכם אותם, ברשותך. קודם כל, אני חושבת שמה שאני רוצה, להמשיך את דבריו של רז – המפגש האחרון לימד אותנו שכשאנחנו יושבים יחד אנחנו מוצאים דרכים איך לתגבר את הדברים שאנחנו עושים מאשר לעשות עוד מאותו הדבר. כלומר, אם אנחנו לוקחים את הדברים האלה, גם מה שראית פה, זה תוצר של הבנה שלנו שצריכים להקים ארגוני גג לישראלים במקומות שונים. נכון מה שאמר עופר, שהפוטנציאל הוא 100%. המציאות היא ש-60% אמרו שיותר בטוח לחיות בישראל, אבל רק 20% אמרו שהם חושבים לחזור לארץ.

כלומר, בנתון הזה השאלה היא באמת מה הם הדברים שאנחנו יכולים לעשות על מנת לא לפספס אותם. כי הסכנה היא לא לפספס את הדור הראשון, היא לפספס את הדור השני. באופן פרקטי, כשאנחנו מדברים ואנחנו נמצאים במשכן הזה ואנחנו מדברים על עבודה עם ממשלת ישראל וכנסת ישראל, אחד זה הבית הישראלי. אנחנו הרבה שנים דיברנו על הבית הישראלי לא רק כמקום שפותח תיקי עלייה או נותן מידע, אלא בית ישראלי שנותן מקום לפיתוח התרבות הישראלית והשפה העברית. זה לא נמצא מספיק.

אנחנו עושים את זה במקומות מסוימים ואנחנו מאוד נשמח לראות שיתופי פעולה עם הבית הישראלי. אני לא יודעת אם יש פה נציגות. הקניית ידע לבני ישראלים – אחד הדברים החשובים. אמרה פה אחת הדוברות שהאחרים לא יודעים על הקונפליקט אצלנו, אז מילא הם לא יודעים – האנשים שלנו לא יודעים. בני הישראלים לא יודעים. הם מגיעים לקמפוסים, הם לא יודעים איפה ומה, איך לתקוף את זה. כל הנושא של הקניית ידע באמת בספקטרום המרחבים של חבירה, של משרד החינוך, של משרד החוץ, שלנו, יכולה רק להרבות באמת את בסיס הידע של ילדי הישראלים.

הקמת רשת בתי עם שאנחנו התחלנו איתה, בתי חינוך לילדי ישראלים. ההבנה שלנו היא שכשהם מגיעים לקמפוס זה מאוחר מידי. אנחנו הקמנו רשת של בתי חינוך, בית ספר לימי ראשון, לתגבור הקניית השפה העברית, התרבות הישראלית, מתוך הבנה שאם מתחילים מגיל מאוד צעיר אפשר יהיה להביא למציאות שבה ילדי ישראלים גם שולטים בשפה, גם בתרבות וגם יודעים דע מה תשיב כשאנחנו מעצבים זהות ישראלית ויהודית בקרב בני הישראלים שלומדים בבתי ספר כלליים.

זה בנוסף למה שעושה המחלקה לעלייה מבחינת הפעלת האולפנים?

זה משהו אחר לגמרי. אולפנים זה רק הקניית שפה, וזה בדרך כלל ליותר מבוגרים. פה אנחנו מדברים על מודל שהורים מביאים את הילדים מגיל 3 עד 10. זה שני דברים שונים. אנחנו מתעסקים יחד, התחלנו באירופה עם מוזאיק יונייטד, אבל אנחנו עושים, מה שראית פה זה תוצר של עבודה שלנו, של הקמת ארגוני גג בארצות הברית, בקנדה ובאירופה, כדי שיהיה מול מי לעבוד וכדי לתגבר את זה.

אתם בשיתוף פעולה עם ה-IAC למשל, או שהם פחות משתפים?

פחות. פחות, כי האוריינטציה שלהם, הם מדברים על אמריקאי-ישראלי, אנחנו מדברים קצת אחרת. אנחנו רוצים לחזק את הישראליות וכל הפעילות שלנו נעשית בעברית, לא באנגלית. זה הבדל לא סמנטי. מה שהחברים מדברים, ופה אני לא יודעת למי אתה תפנה את זה, אבל התשובה הייתה שצריכים להנגיש מקורות מידע. גם לגבי קורסים, גם לגבי מקומות להתנדב בהם, גם איפה אפשר לקבל יותר מידע בנושא הסברה. בעיני, אם אחד ממשרדי הממשלה ייקח את זה על עצמו וינגיש את זה כקו מידע, זה יהיה דבר שיוכל לסייע.

הדבר הנוסף שנשמע פה חזק מאוד זה הקמת קו חם לסיוע לישראלים בנושא של סיוע נפשי. ואנחנו, עם איימי, אתם יודעים שאנחנו נמצאים בקשר, מכירים ומוקירים. כרגע נתת את ההזדמנות גם עם ער"ן. שני הדברים האלה הם דרמטיים וקריטיים לדיאלוג המשותף, כי אנחנו נהנים מהידע שלהם וגם אנחנו נותנים. והדבר האחרון, ואולי הוא החשוב לא ביותר אבל חשוב, יש דור שני של ילדי ישראלים שאנחנו לא נוגעים בו. אחת המשימות שאנחנו צריכים לקחת על עצמנו, ועוד פעם, כמו שנאמר פה, בשילוב מערכות, זה לאתר את הדור של המנהיגות הצעירה בקרב ילדי ישראלים, לטפח אותה ולעשות באמת פעולה אינטנסיבית כדי לשמור אותם גם בתוך היהדות וגם בקשר עם מדינת ישראל.

תודה רבה. ראשית, אני מודה על יוזמת הדיון, אני רוצה להגיד תודה לחבר הכנסת ביטן שלא נמצא כאן אבל יזם את הדיון הזה, ולומר שבאמת הסיפור הזה של הקהילות של הישראלים בחו"ל הוא סיפור שאכן הסוכנות היהודית ניסתה לעסוק בו ב-2013. מינו אז פרויקטורית, נדמה לי מוניקה הייתה. והאירוע הזה, מבחינת תפיסה, הוא נכון. זו קהילה גדולה, שאם אנחנו לא נהיה איתה בקשר אנחנו נאבד את הדור השני. לכן, שאלתי גם קצת על הבתים הישראלים, משרד העלייה והקליטה, לא עסקנו בזה פה בדיונים. אבל, התפקיד שלהם הוא פשוט לשמר את הקשר, בדיוק מתוך מחשבה על הדור השני והשלישי.

גם כשאתה מעודד עלייה הרבה פעמים מגיע זוג של עולים או של תושבים חוזרים, ופתאום אתה מגלה שיחד איתם יש שלושה עולים כי יש להם שלושה ילדים שנולדו שם או שהם ירדו כקטינים והם הופכים להיות עולים חדשים. ולכן, הדברים האלה מתערבבים אלו באלו.

אני כן חייב לציין לחיוב את הפעילות של הצופים כפעילות מדהימה. גם כאן, כמנכ"ל זכיתי למנוע אז את הסגירה של פרויקט צבר. הוא עמד על סף סגירה. ואני שמח לראות שהוא עובד, ואפילו שהזכירו לי פה את שבט הצופים באוסטרליה שהיה חלק מהסיוע שאז אנחנו הגשנו. אבל, הפעילות הזו של החיבור והקשר, לצערי, גם עכשיו יותר מתמיד אנחנו רואים את קשר הדם הזה של החיילים הבודדים מגרעיני צבר שבאו לכאן להתגייס ונפלו בקרב בעזה. וזה קורה עכשיו וזה קרה גם בעבר. החללים הראשונים ב'צוק איתן' היו מגרעין צבר. ולכן, הקשר הזה הוא קשר בל יינתק. אבל, קודם כול, לקהילה הישראלית והיהודית בעולם, יש כמובן משמעות חשובה מאוד במאבק באנטישמיות ובסיוע למדינת ישראל.

מדינת ישראל זקוקה לקהילות האלה כקהילות חזקות, איתנות, שיודעות להתמודד. אבל, עדיין, היעד המרכזי של כל יהודי בעולם, אני חושב, כל בן העם היהודי, הוא לעלות לישראל. זה הפתרון הטוב ביותר למאבק. זה בסוף, לשם אנחנו מכוונים.

לצערי, אין היום תוכנית ממשלתית ייעודית שעוסקת בנושא הישראלים למעט הפעילות של מוזאיק באמת, אבל לא כאיזושהי תוכנית ממשלתית גדולה אלא כפעילות שהיא כבר פעילות די שוטפת. תקנו אותי אם אני טועה, הממשלה לא שמה היום יעדים מוכוונים סביב קהילות הישראלים. ואני חושב שנכון לעשות את זה, גם בהקשר של השולחנות העגולים שדובר עליהם, זה בהחלט מתפקידה של הממשלה.

אני הכי התחברתי למשפט שאמר – נדמה לי שזה היה עופר ממיאמי – שיהדות התפוצות של ה-8 באוקטובר היא לא יהדות התפוצות של ה-7 באוקטובר. ואני רוצה לחשוב שגם כאן, אנחנו, מדינת ישראל של אחרי ה-8 באוקטובר זו לא המדינה של ה-6 באוקטובר. אני חייב לומר שלפעמים מזכירים לנו את ה-6 באוקטובר.

איזשהו לקח, אנחנו נמצאים ערב חג פורים. במגילת אסתר, כשהמן אומר להרוג, להשמיד את כל היהודים, כשהוא מבקש לעשות את זה הוא אומר למה – כי זה עם מפוזר ומפורד. מה המשמעות של מפוזר ומפורד? המשמעות היא לא רק שהוא מפוזר בתפוצות, אלא שבכל תפוצה הוא גם מפורד בתוכו. זאת אומרת, גם פיזרנו אותו, העם פוזר בגלות בכל התפוצות וגם הפרידו אותו אחד מהשני. ובסוף המגילה, כשאומרים, כשיהודים בעצם נקהלים ומאפשרים להם לעמוד על נפשם, אומר הגר"א בפירוש שלו מה זה לעמוד על נפשם – לעמוד כאיש אחד בלב אחד באחדות גמורה.

אני רוצה לקרוא לכם משהו שנכתב באחד הספרים, בספר נצח ישראל (פרק כ"ה), שמדבר על האחדות הזו: "ששואלים האומות, באמרם כי אתם אומרים כי ישראל הם האומה הטובה, ואם כן איך משתוקקין אל הרע תמיד. ולא שהם חפצים ברע למתנגדים להם בדתם, רק כי אותו אשר הוא עמיתו, עמו בתורה ובמצוות, מבקש רעתו ולא טובתו, והתורה אמרה (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך". ואולי אתם מפרשים, אשר הוא כמוך במעלה ובמדריגה - תאהב אותו. וכל אחד רואה עצמו שהוא יותר במעלה, ולכך אין צריך שיאהב את אחר, עד כאן שאלה שלו. ושאלה זאת היא שאלה קדומה מן האומות על ישראל. ובאמת דבר זה הוא גנאי נגד האומות, כאשר תראה בכל האומות שאין מדה זאת נמצא ביניהם.

"וזאת תשובתנו על דבר זה; מה שאין האומה הזאת באהבה האחד עם אחיו, הוא עצם הגלות, שהפריד השם יתברך את חבור שלהם, וחלקם והפיצם. ומאחר שחלקם והפיצם, דבר זה גורם גם כן שיהיו מחולקים בדעתם. שאם לא היו מחולקים, לא היה מקויים בהם הפיזור והפירוד - אותם שהם אחד, ולב אחד להם. ואם יש להם לב אחד ביחד, אין כאן פיזור בין האומות".

זאת אומרת, נדמה לי שזה ספר של המהר"ל מפראג, והוא אומר שהאחדות הזו שלנו היא המצווה אולי הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לקחת כלקח, בעיקר ממה שאירע בשמחת תורה. וגם, יש פיזור בין האומות, אבל בואו לא נהיה גם מפורדים. אפילו אם רק תהיה האחדות הזו כבר אף אחד לא יוכל לנו.

ומתוך כך נצא מהדיון הזה שעשינו עם כמה קהילות יהודיות בעולם. תודה רבה, הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 14:15.