פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת

1

17
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
01/04/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 156
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום שני, כ"ב באדר ב התשפ"ד (01 באפריל 2024), שעה 10:41

דיווח שר התפוצות עמיחי שיקלי, על פעילות משרדו ותקציבו - עפ"י סעיף 123 (ז) (1) לתקנון הכנסת

חברי הוועדה: עודד פורר – היו"ר
דן אילוז
אוהד טל

שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי
אבי כהן סקלי - מנכ"ל, משרד התפוצות

יום טוב רענן - סמנכ"ל תפוצות, משרד התפוצות

מריה אלקין - מנהלת תחום, משרד התפוצות

ילנה אייזנשטיין - ראש אגף תפוצות, משרד התפוצות

חמוטל רוגל פוקס - מנהלת מחלקת קהילות יהודיות, משרד החוץ

ד"ר דלית אטרקצ'י - מנהלת אגף בכיר קשרי חוץ ואונסקו, משרד החינוך

נועה כוכבי - מ"מ מנהלת אגף לחינוך יהודי בתפוצות, משרד החינוך

אלון שוהם - מנכ"ל ארגון "נתיב", משרד ראש הממשלה

ג'וש שוורץ - מזכ"ל הסוכנות היהודית, הסוכנות היהודית

יעל סהר רובינשטיין - מ"מ מנכ"ל ארגון "מסע"

יוסי ארגוב - ראש מטה, ארגון "מסע"

אילן וגנר - סמנכ"ל אונוורד, תגלית

סטפני שטראוס - מנכ"לית, ישיבה יוניברסיטי בישראל

נחליאל דיסון - מנכ״ל, איל"ר - ארגון יהודי עולמי להשבת רכוש

אלון קובה - סמנכ"ל, הליגה נגד השמצה

איתי חכם - מנהל תכניות, קרן משפחת רודמן

מאיר הולץ - מנכ"ל, מוזאיק יונייטד

עידית אהל - אמא של החטוף אלון אהל

יוסף אבי יאיר אנגל - סבו של אופיר אנגל

מיכל לביא - גיסתו של החטוף עמרי מירן

אלה בן עמי - הבת של החטוף אוהד בן עמי

שמעון אור - דוד של החטוף אבינתן אור

אליה דנציג - נכדתו של החטוף אלכס דנציג

יגאל עידן - דוד של החטוף צחי עידן

בועז מירן - אחיו של החטוף עמרי מירן

ניתאי ויזל - אחיו של רס"ר (מיל') אלקנה ויזל ז"ל

ורד אנסבכר - אחותו של רס"ן יהודה כהן ז"ל

דני רון - בן מחזור של רון ארד בקורס טייס

אלי מור שבילי

שלומית אבינח

רעות חביב, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



דיווח שר התפוצות עמיחי שיקלי, על פעילות משרדו ותקציבו - עפ"י סעיף 123 (ז) (1) לתקנון הכנסת

אני מבקש לפתוח את הישיבה שמתקיימת במסגרת שבוע התפוצות בכנסת. הישיבה היא בהשתתפות שר התפוצות, לפי תקנון הכנסת.

לפני שנפתח, יש כאן הרבה מאוד נציגים של משפחות החטופות והחטופים. המחויבות הזו, המאבק הזה, הרצון של כולנו לראות את החטופות ואת החטופים חזרה בבית הוא משותף לכולם. וכן חשוב לי להגיד, יש פה צוות של הוועדה ומנהלת ועדה שעובדים קשה מאוד, קשה מאוד גם כדי שהדיונים פה יתקיימו בהרכב המתאים, בכבוד המתאים, ביכולת שלנו לייצר פתרונות, וגם לדעת ולכבד את כולם בכל הרגישות. ואני מבקש גם לגלות רגישות כלפי אותם עובדות ועובדים, ולא לפגוע באף אחד ואף אחת מעובדי הכנסת שנמצאים פה יחד איתנו. ואת זה אני אומר בפתח הדברים.

מעבר לזה, יש כאן רשימה ארוכה של נציגים של משפחות החטופים שביקשו לדבר. אני רוצה לתת לכולם לדבר, אבל אני גם מבקש, אני רק מבקש שמי שיכול כמה שיותר לקצר בתוך האירוע הזה כדי שנוכל גם להספיק את הדיון וגם להספיק לתת לכולם לדבר. אני באמת לא רוצה לפסוח על מישהו. הנושא הזה הוא בנפשם של כולנו. אני הולך לפי הרשימה שיש לי פה ואני לא אוסיף עליה עוד, אז מבחינתי הרשימה שאתם הגשתם זאת רשימת הדוברים. עידית אהל, אמא של אלון.

שלום, תודה שאפשרתם לי לדבר. אז זה אלון. זה בני היקר. אלוני ילד מדהים. נחטף כשהוא היה בן 22, ומאז הוא כבר הספיק – לא יודעת אם המילה "לחגוג" היא נכונה – אבל הוא כבר הספיק לחגוג את יום ההולדת ה-23 שלו, ב-20 בפברואר. אלוני הוא פשוט נשמה טהורה. מוזיקאי שכל מה שהוא עשה ועושה זה לגעת באנשים בדרך הכי טובה שהוא יודע, שזה המוזיקה. הוא פסנתרן. בכל רגע נתון, לא משנה אם הוא היה בחו"ל או בארץ, הוא מנגן. אלוני חזר מטיול במזרח חודש וחצי לפני שהוא נחטף, הלך למסיבה ב'נובה' עם חברים, וברגע שהכול התחיל הוא וחברים מצאו מקום מחסה במיגונית ברעים. המיגונית עם הציפור הידועה.

אחרי חצי שנה כבר הנה. עברו 178 ימים – עדיין אנחנו לא יודעים מה עם אלוני. אנחנו כן יודעים שהוא נחטף חי, יש עדות של זה: סרטון שהחמאס בעצם תיעד את כל מה שהם עשו שם במיגונית. מתוך 29 – 7 שרדו את זה; 4 נחטפו; וכל השאר נרצחו. אלוני נחטף עם הירש גולדברג, עם עילי כהן ורועי לוי.

עידית, מאיפה אתם בארץ?

אנחנו גרים בלבון, ביישובי משגב. הוא "משגבניק". הוא תכנן לקחת קורסים ברימון, הוא תכנן לעבור עם החברים לו לתל אביב. יש לו הרבה תוכניות. לאלון יש גם אזרחות סרבית. אבל, בגדול, הוא אוהב את הארץ.

כולנו מתפללים יחד איתכם לראות אותו כאן.

אנחנו צריכים אתכם ממש.

תודה. ג'וחא, אחריו מיכל לוי.

178 ימים עברו מאז ש-134 ילדים תמימים נחטפו ועדיין נמצאים בגיהינום. שמי יוסף אנגל, ובשמי החדש, הסבא של אופיר. דור שני לניצולי שואה, שהגיעו כחלוצים לפלשתינה – ארץ ישראל, באפריל 1946, אחרי מסע תלאות מאירופה. אבא של יאיר, שנפל בעת שירותו הצבאי בשייטת 13 לפני 27 שנים, והסבא של אופיר אנגל, שהיה ב-7 באוקטובר אצל חברתו בקיבוץ בארי. שם באותו בוקר נורא לא היה צבא ולא הייתה מדינה שיגנו עליו ועל 1,300 ישראלים שנרצחו, נשחטו ונאנסו, ו-240 ישראלים תמימים שנחטפו בידי ארגון אכזר שגדל וצמח במשך שנים, בין היתר בסיוע הממשלה שלי.

אופיר חזר לחיק המשפחה לאחר 54 ימים של גהינום בשבי החמאס, לאחר שהשאיר מאחורי את יוסי שרעבי, אביה של חברתו, שיחד נחטפו באותו בוקר. יוסי נהרג אחרי 100 ימי שבי, ואחיו אלי, שנחשב חטוף, איבד כנראה בלי לדעת את אשתו ואת שתי בנותיו שנרצחו באותו יום. שם במעמקי המנהרות בעזה נמקים עדיין 134 ישראלים שכבר 178 ימים ואין מושיע. וכאן, משפחותיהם לא יודעות מנוחה, רק כאב וסבל בלתי נגמרים.

חברי הכנסת המכובדים, עושה רושם שאתם כלל לא מבינים את המצב שאליו חלקכם, יחד עם שרי הממשלה, ובראשם ראש הממשלה, הבאתם אותנו. מדינת ישראל, הבית השלישי, דוהרת לחורבן. זה התחיל בחורבן צבאי, המשיך בחורבן אזרחי, ממשיך בחורבן מדיני ויסתיים בחורבן כלכלי. הבית הראשון מימי דוד ושלמה המלך והבית השני בממלכת החשמונאים – חרבו בגלל הנהגה מושחתת שהתעלמה מהאימפריות האזוריות. אליטה מנותקת שחיה בפאר בארמונות ירושלים והחליטה שהיא יותר חזקה מכל העולם רק כי אלוהים איתה. הדמיון למדינת ישראל 2024 הוא מזעזע.

לאחרונה שמעתי שר בכיר בממשלה טוען שהאשם היחיד שהחטופים עדיין לא חזרו הוא סנוואר, רב המרצחים מהחמאס. נו, באמת, לא נשמע לכם הזוי? כאן כולם טלית שכולה תכלת? כן, אני מודאג שבעתיד הקרוב לא תהיה לי מדינה שבה יוכלו ילדיי ו-14 נכדיי לחיות.

מנהיגינו מדברים על ניצחון – איזה ניצחון? אחרי השואה של ה-7 באוקטובר, המשוואה ניצחון מוחלט והחזרת החטופים, בסדר זה – לא תתקיים לעולם. גם הסיסמה 'יחד ננצח' כבר לא רלוונטית כשאתם עוסקים בחוק הגיוס המפלג ובהאשמת משפחות החטופים במצב.

אז נהרוג עוד אלפי מחבלי חמאס בעזה; ועוד מאות נשים וילדים חפים מפשע; ואפילו אם יתפוצץ סנוואר ונחזיר אותו לכלא שטה - אין ניצחון. יקומו עשרה סנווארים חדשים, כאן וברחבי העולם. הקהילה המוסלמית בכל פינה בעולם מזדהה היום עם החמאס ופועלת בכל העולם נגד מדינת ישראל. ראו התקרית המביכה של נבחרת הג'ודו שלנו בטוקיו, והפגנת הענק בסיאטל בסוף השבוע ועוד. כשמקביל טוען ראש הממשלה שאין לו אף אחד בלשכה שיודע לחבר שתי מילים באנגלית ולכן אין הסברה בחו"ל, ואנחנו מצטיירים כרעים הגדולים במאבק.

חלומם של הוריי, שהגיעו כחלוצים להקים מדינה יהודית אחרי השואה הולך ונעלם. חברי הכנסת, תתעוררו, ותפנימו את האסון שנפל עלינו ותעשו מעשה לפני שיהיה מאוחר ולא יהיה יותר מה לעשות. 134 חטופים זועקים מבטן האדמה כבר 178 ימים והסוף לא נראה באופק. אתמול הצהיר ראש הממשלה שהוא עושה הכול כדי לשחרר את החטופים – כבודו, אם לא הצלחת לשחרר את כולם אחרי 178 ימים, אולי אתה לא מסוגל, ואולי כדאי לתת למישהו אחר לנסות. חברי הכנסת, זה בידיים שלכם. האם אתם באמת לא רואים את המחדל האיום ביותר שקרה לעם היהודי מאז השואה? תתעוררו.

תודה. מיכל לביא, אחרי אלה בן עמי.

שלום. מיכל לביא, גיסתו של עמרי מירן, שנחטף מול עיניה של אחותי ואל מול שתי בנותיו, רוני ועלמה, בנות השנתיים וחצי שנה. קיבלנו את לישי, רוני ועלמה במתנה. הן שרדו את התופת. הן היו בנות ערובה והן שרדו את התופת. את עמרי, לצערי, הוא עדיין שם, נמק ביחד עם עוד 133 חטופות וחטופים במנהרות החמאס.

אני רוצה להתייחס בהמשך לדבריו של ג'וחא, המרשימים, אני רוצה להתייחס בכמה מילים לנושא הפגרה. היום הוא ה-178 שבו האהובות והאהובים שלנו נמקים במנהרות חמאס. היום הוא ה-178 להפקרה הגדולה בתולדות מדינת ישראל, ואתם, חברות וחברי הכנסת, כנסת ישראל, מבקשים לצאת לפגרה כאילו דבר לא קרה. כאילו האימה עדיין לא שורה במחוזותינו, כאילו הפך שגרה, מנורמל. חזרנו אפילו לחיות במדינת הנגב המערבי.

במהלך החודשים האחרונים גילינו במסדרונות הכנסת אנשים שהלב שלהם במקום הנכון, לצד כאלה שתהיתי איך קרה הדבר שהם אלה נבחרי ונבחרות הציבור. נבחרים זו מילה עם ערך, עם אחריות, עם משמעות, עם מסירות. אני שואלת איפה המסירות שלכם? איפה האחריות שלכם? בזמן שלוחמים ולוחמות מחרפים את נפשם, בזמן שמשפחות המילואימניקים נאנקות, בזמן שמשפחות החטופים והחטופות נחלשות בגופן ובנפשם בייסורים שמוגבלות השפה לא מאפשרת לדבר אותם.

בזמן שחלק מאיתנו, מגופנו ונפשנו נמצא עמוק בשאול וחווה ייסורים שגם כאן מוגבלות השפה חורכת את הנפש, כי פשוט לא ניתן לבטא את הרוע, האימה והייסורים. אתם בוחרים ובוחרות לצאת לפגרה. אשת טיפול אמרה לי שבמצבי קיצון תכונות של אנשים הופכות קיצוניות יותר; נדיבי הלב – ליבם מתרחב, וקצרי הלב – ליבם נמוג. היציאה הזאת לפגרה היא אכן החלטה שמבטאת ביתר שאת את אופייה של הכנסת, שלכם, בדמותכם, בעיצובכם. אי המעשה, ולמעשה הזה יש משמעות שלא עולה עם המצב הפיזי והנפשי, עם המוסר, כמו שאני מבינה אותו.

נבחרי ונבחרות הציבור, אודה אם תשאלו את עצמכם איפה הלב שלכם? האם הוא בצד המתרחב או בצד המתפוגג העשוי לחרוך את קיומנו.

תודה, מיכל. אלה בן עמי.

שלום, אני אלה בן עמי, אני מקיבוץ בארי. אני הבת של אוהד בן עמי, שנמצא בשבי החמאס, ושל רז בן עמי, ששוחררה לאחר 54 ימים. אני אספר לכם קצת על ה-7 באוקטובר. אני הייתי 15 שעות בממ"ד וחיכיתי לחילוץ. לאחר שחילצו אותי הותקפתי שלוש פעמים על ידי מחבלים שירו לעברי, וכוחות הצבא שלנו בעצם הצילו אותי. לאחר מכן יצאתי מהשער של הקיבוץ וישבתי על האדמה, חיכיתי להורים שלי בזמן שאני לא אשכח את הצרחות שיש ברקע. הצרחות של הילדים שאיבדו את ההורים שלהם. ואני הסתכלתי על השער ואמרתי "אין דבר כזה, ההורים שלי יצאו. אנחנו במדינת ישראל – מדינה חזקה. לא לוקחים שבויים ובטח לא מהקיבוץ שלנו. זה לא יקרה".

למרות שב-11:00 ראיתי כבר את התמונה הזאת, לא הצלחתי להאמין שהוא לא יחזור באותו יום. לא הוא ולא אמא שלי. לאחר ארבע שעות שחיכיתי היה שם עוד מחבל שירה לעברנו, אז הבנתי שיותר טוב להתפנות ולחכות להם במקום קצת יותר בטוח. ההחלטה הזאת של לעזוב את הקיבוץ בלי ההורים שלי הייתה ההחלטה הכי קשה שעשיתי, כי עד היום לא ראיתי את אבא שלי בעצם. אמא שלי חזרה ומרגע שהיא חזרה המאבק שלנו התפצל לשניים; המאבק להשאיר אותה פיזית ונפשית בסדר – אנחנו לא ממש מצליחים בו, ומאבק להחזיר את אבא הביתה, שזה גם מאבק שנהיה ארוך מידי.

אני חייבת להגיד ולשתף שהדבר שהכי מפחיד אותי, הפחד הכי גדול שלי, וחוויתי מתקפת מחבלים ב-7 באוקטובר, והפחד הכי גדול שלי זה שאני אחמיץ את ההזדמנות להחזיר את אבא שלי בחיים, וכשאני אחמיץ את ההזדמנות לראות אותו עוד פעם ככה, כמו ב-6 באוקטובר, ושהתמונה היחידה שלו שאני אזכור תהיה זאת. ואני מפחדת, ואני צריכה אתכם, את היושבים פה בכנסת, שתצאו למלחמה הזאת. הם צריכים לחזור הביתה. אני נכנסתי לפה לוועדה וסתם מצאתי פה שלט זרוק בצד, סתם שלט – זה היה 80 יום אחרי. אנחנו כבר ב-178 ימים אחרי. כמעט 100 יום אחרי השלט הזה. הם צריכים להיות בבית.

ושבוע שעבר ישבתי פה ואמרתי שאני רוצה להאמין שהם יצאו ביחד איתכם לפגרה. הם יצאו לפגרה מהשבי ואתם תצאו לפגרה מהעבודה. אבל הם לא, ובגלל זה אתם לא יכולים לצאת לפגרה. החיילים שלנו לא יוצאים לפגרה, החטופים שלנו לא יוצאים לפגרה, אנחנו, משפחות החטופים, לא יוצאים לפגרה. זה לא הגיוני שראש החץ של המדינה הזאת יצא לפגרה בתקופה כזאת. זה לא הגיוני. אנחנו צריכים אותם בבית. אנחנו צריכים שהפחד הזה ייפסק. ואני צריכה לדעת שאני לא משאירה את אבא שלי למות. אז תעזרו לי, תעזרו לנו – לחיים ולנרצחים שצריכים לחזור להיקבר פה במדינת ישראל.

תודה, אלה. אליה דנציג.

שלום, שמי אליה. אני הנכדה הבכורה של אלכס דנציג, שנחטף מביתו בקיבוץ ניר עוז. מביתו, כן, מהבית שלו הוא נחטף. סבא שלי אדם מבוגר שזקוק לתרופות. לפי מה שאני הבנתי מלפני חודשיים, עכשיו אני כבר בכלל לא יודעת אם הוא חי או מת, אני נושאת תפילה ומאמינה בכל ליבי שהוא עדיין בחיים, אבל שהוא זקוק לתרופות והוא לא מקבל אותן. סבא שלי, שנלחם בשביל המדינה הזאת, שהגן על המדינה הזאת – מי בכלל חשב לעצמו שסבא שלי ייחטף מהבית שלו. זה נראה לכם איזושהי תמונה הגיונית? איזושהי תמונה הגיונית שאנחנו יושבים פה ושאנחנו חוזרים לשגרה בזמן שכל כך הרבה אנשים; הילדים שלנו, הילדות שלנו, חיילים, חיילות, סבים, סבתות, דודים, המשפחות שלנו, האהובים שלנו – חטופים שם בעזה?

בעיני, זה ממש-ממש לא נראה הגיוני. אני אוהבת את סבא שלי כל כך. יש לנו קשר מדהים. סבא שלי הוא היסטוריון, הוא מתעסק בהיסטוריה של העם היהודי, בשואה. תמיד תכננו ביחד לטוס ולעשות מסע שורשים כדי לראות מה לא יקרה לנו שוב פעם, אבל הנה, לצערנו ההיסטוריה חוזרת על עצמה. אנחנו גם צריכים לשנות, אבל רגע לפני שאנחנו נחשוב על כל הפתרונות והשינויים, אבל הדבר היחיד שאנחנו צריכים לעשות עכשיו זה לא לבלבל בשכל על כל מיני דברים, על כל מיני חוקים לא חשובים – הדבר הכי חשוב עכשיו זה להחזיר את החטופים והחטופות הביתה.

תודה, אליה. יגאל עידן.

שלום לכולם. על התמונה שלי יש פה שתי תמונות – אחת בשחור ואחת באדום. בשחור זאת מעיין שלנו, שנרצחה ב-7 באוקטובר בביתה בנחל עוז, באדום זה אבא שלה, שניסה להציל אותה ולא הצליח, ונחטף לעזה. 178 יום. ברשותכם, מעיין נרצחה עם עוד 1,200 ילדים, נשים, זקנים, גברים וחיילים, על ידי מחבלי חמאס ובראשם יחיא סנוואר, וכל זה במימון ראש ממשלה מושחת וחבורת קיצונים משיחיים שבמשך שנים פיטמו את הנחש שנקרא חמאס.

אני מאשים אתכם בשואה בסדר גודל תנ"כי שמוטטתם על עם ישראל. אתה, ביבי, ואתם, ממציאי הקונספירציה המטורפת שהנחלתם לכל הרבדים בצבא ובעם – תיזכרו לדיראון עולם כמי שהביאו ליום הנורא ביותר על עם ישראל. תיזכרו לעולם כמחריבי העוטף, ערים, עיירות, מושבים וקיבוצים. אני מאשים אתכם בבגידה ובהפרת הקוד הקדוש של שמירת ביטחון תושבי העוטף על ידי המדינה.

אני מאשים אתכם בחורבן הכלכלה, בחורבן הביטחון, ביטחון פנים, בחורבן מדיניות החוץ וההסברה. אני מאשים אתכם בהשנאת המדינה על ידי העולם. ואנחנו, העם, נבוא איתכם חשבון. אם מי שעשה והיה לו חלק באסון הזה, אתם ורק אתם, חברי הכנסת שנמצאים כאן, אופוזיציה או קואליציה, יכולים לשנות את זה.

אתם יכולים לשנות את התמונה בזה שתסלקו את המטרד שנקרא בנימין נתניהו, ואיתו את שני הליצנים המשיחיים שסוחטים ממנו את טיפת האוויר האחרונה מריאותיו, ותראו שהכול בסדר. בשבילכם זה איש אחד, וממול זו מדינה ועם שלם. 134 חטופים וחטופות, חיים ומתים. 178 ימים ולילות במנהרות התופת של החמאס. 16 נשים עוברות את הגיהינום הסדיסטי שמפלצות החמאס יכולים להמציא ורק הם. ואני, רק שאלה אחת לי אליכם, אם זו הייתה הבת שלך או שלך, או אחותך או אחותך, או אשתך – מה אתם הייתם עושים? איפה אתם הייתם היום?

סלקו איש – ועם שלם ינשום לרווחה. תודה רבה לך, יושב-הראש.

תודה רבה. ניתאי ויזל, ואחריו ורד אנסבכר.

שלום. אנחנו נבקש מחברי פורום תקווה לענות ראשונה מכיוון שאני חושב שיש להם תשובות טובות לשאלה מה הייתם עושים אם הבן או האח או מישהו היה בפנים. אז בבקשה, יש להם כאלה. כן, פורום תקווה.

אל תענו לאף אחד, אנחנו לא בשני צדדים.

סליחה, זה לא דיון.

אנחנו לא בשני צדדים.

אל תעודד פילוג.

אנחנו באותו צד. יושב כאן בועז עם תמונה של עמרי, ובועז רוצה את עמרי בדיוק כמו של ישי. ואנחנו רוצים, וכמוכם, כולנו אותו הדבר. כולנו רוצים אותם בחזרה.

אין ויכוח.

נכון, בגלל זה אל תוציאו לנו מילים מהפה.

אני מבקש - - -

אני בעד שייכנסו בחמאס, אין בעיה. רק שיעשו את זה. אני גרה שם והם לא נכנסים בהם. לא עושים את העבודה. מדשדשים. יש שם דשדוש כמו בלבנון. ביזיון.

תודה. אני חוזר ואומר, ולא בפעם הראשונה, אני נותן לכולם לדבר. והמטרה של כולנו היא אחת והיא זהה, גם אם יש חילוקי דעות על הדרך, אולי. אבל, אנחנו ניתן לכל אחד את מקומו. פורום גבורה של המשפחות השכולות, ואחריו פורום תקווה. ניתאי, בבקשה. אחריו ורד. בקצרה, בבקשה.

שלום לכולם. לא התכוונתי לפלג. אני מסכים למסר האחדות. אבל, יש פה עוד אנשים שיקיריהם נמצאים בשבי ויש להם תפיסה קצת אחרת.

אני רוצה להתחיל בציטוט, יש פה אנשים ששמעו את זה בוועדה הקודמת, ציטוט של אדם גדול בישראל שכבר לא איתנו, וקצת שיעור היסטוריה, אולי יש מישהו בקהל שיודע מי כתב את הדברים – "האויב המצרי המשתחץ והמתגרה הניף ידו עלינו לכלותנו. לחיל האוויר – אגרופו הקמוץ של צה"ל – ניתן הצו. המראנו לקרב. החוט המשולש 1948 – 1956 – 1967 לא יינתק. רוחם של גיבורי ישראל בכל הדורות תלווה אותנו בקרב. טוסו, עוטו על האויב, הכו בו עד חורמה" – מתחבר לדברים שלך, חברתי היקרה, אני לא זוכר את השם.

עוד לא הצגתי את עצמי.

לא, סליחה. אני מבקש: תאמר את דבריך. כל אחד פה אומר את הדברים שמדם ליבו. אז כל אחד ידבר מדם ליבו, מבלי לדבר אחד לשני.

רות הישר. "השמידו מלתעותיו, הפיצוהו במדבר לכל עבר למען ישכן עם ישראל לבטח בארצו לדור ודור." – מישהו יודע מי אמר או כתב את הדברים? שר התפוצות? – ובכן, מוטי הוד, שהיה מפקד חיל האוויר במלחמת ששת הימים.

לפני התוכן שלי אני רוצה רגע שנשים לב בחלל של החדר פה למילים שנזרקות. תשמעו את המילים של מוטי הוד, אני תכף אגיד גם את המילים של אלקנה, אחי, עליו השלום. אני ניתאי ויזל, לא הצגתי את עצמי. אני אח של אלקנה ויזל שנספה במה שנקרא אירוע המבנים. שימו לב, אני לא משתמש במילה "אסון". וזו נקודה נוספת כדלהלן.

ושימו לב לצלילים של אגרוף, גבורה, הכו בו עד חורמה, לעומת מילים שאנחנו שומעים פה של אסון, ייאוש, הפסד וחורבן. חברים, מה אנחנו מרוויחים מהמילים האלה? המילים שלנו, יש להן כוח. למה להשתמש במילים של אסון? נכון, קרה לנו אסון. קרה לנו אסון. כולם יודעים את החדשות, כולם יודעים מה היה. אבל, בואו נרים את הרוח. אם אנחנו כל היום נשנן אסון, והפסדנו, ונחרבנו – לאן אנחנו לוקחים את עצמנו?

אנחנו באמצע הגאולה עכשיו, סליחה שאנחנו מפריעים.

תודה.

אנחנו לא לוקחים את עצמנו לשום מקום.

סליחה שאנחנו מפריעים, אנחנו באמצע הגאולה.

הנקודה השנייה. אני לא הפרעתי לכם, אל תפריעו לי בבקשה.

תגיד מה שאתה רוצה, אל תגידו לנו מה להגיד.

סליחה, ניתאי, זו פעם אחרונה שאני מעיר לך. אם עוד פעם אחת אתה תתייחס לקהל – זו לא הופעה עכשיו, זה לא נאומים. בא כל אחד ומדבר מדם ליבו. תדבר מדם ליבך, קח את הזמן. אין צורך לעורר פה עכשיו את הוויכוח.

יש מצבים בחיים, כמו בחיים הפרטיים של כל אדם גם בחיים של אומה – שאין בהם פתרון מיידי. כולנו רוצים להביא את החטופים, כולנו רוצים לנצח את המערכה. לפעמים המערכה היא מורכבת. ואני לא מקנא בכל אחד ממקבלי ההחלטות. לנו קל לשבת בצד ולזרוק בוץ על הממשלה, כאילו שהמצב הזה נוצר רק ממשלת הימין הזאת או לא משנה. סליחה על המילה ימין. המצב שהתפוצץ עלינו בשמחת תורה, כולם יודעים שהוא תוצאה של שנים. שנים של תפיסת עולם מעוותת, שהרבה אנשים, ואני לא מפנה אצבע לאף אחד – אנחנו כעם, כולנו נתנו לסרטן לגדול ולהתפתח. בין אם בדרום ובין אם בצפון. ועכשיו אנחנו אוכלים את פירות הבאושים. אז אין מה לבוא עכשיו לממשלה התורנית ולהטיל עליה את כל האשמה.

תורנית?

סליחה, זה חצי שנה של הפקרות. זה תוצאה של בן אדם אחד שדוחה ודוחה ודוחה.

סליחה.

סליחה, יושב פה אח שכול שלפני - - -

סליחה, גבירתי, את רוצה לנהל את הדיון?

לא.

את רוצה לנהל אותו?

אבל, גם כבוד לאחים שכולים, סליחה.

כולנו שכולים.

סליחה, טוב. אנחנו נצא להפסקה ונחזור בעוד עשר דקות. נחזור בעוד עשר דקות ותסיים את דבריך. בעוד עשר דקות נחדש את הדיון.

(הישיבה נפסקה בשעה 11:08 ונתחדשה בשעה 11:18.)

אני רוצה לחדש את הדיון. בבקשה, ניתאי.

קודם כל, אני קורא לכולנו וגם אומר את זה לעצמי, שבואו ננמיך את גובה הלהבות. אני מתנצל אם מישהו נפגע מהדברים שלי, אני לא חוזר מהתוכן שלהם, אולי הייתה מילה אחת שנגעה למישהו במקום כואב. יש פה באולם הזה, מסתובב פה הרבה כאב, ולא נתחיל להתחרות של מי יותר. זה לא נכון. אז קודם כל, אני מתנצל אם מישהו נפגע, ואני רוצה לסיים את הדברים במילים הבאות. קודם כל, לשתף אתכם, אני עכשיו על אזרחי אבל החל משמחת תורה גויסתי למילואים. אני בן 42, אבא לשישה, הייתי כבר פטור ממילואים. לא בשביל ה-כל הכבוד, זה לא אני, זה הסיפור של העם.

זה בדיוק מה שאני רוצה להגיד – יש לנו כאן עם שנלחם ולא אנשים פרטיים כאלה או אחרים עם כאב כזה או אחר שנלחמים אחד בשני. הייתי עם חברים שלי שלושה חודשים בהר דב. כל מי שמכיר פה חיילים, סדיר, מילואים, יודע שחייל לא הולך להילחם בשביל אף מגזר, הוא הולך להילחם בשביל האומה. גם אחי היקר אלקנה, השם ייקום דמו, ושר הנופלים, הם הלכו להילחם בשביל עם ישראל כולו. ומהצד השני של המטבע, אף מחבל נתעב לא בדק שהוא כיוון את הנשק או את ה-RPG או את לא יודע מה, מה הצביע האדם שמולו. אז את זה אני אומר קודם כל לכולנו. בואו נזכר בבסיס.

עכשיו לתוכן הדברים. כולנו מסכימים, כולנו רוצים ניצחון, כמו שזעקה פה החברה מקודם. כולנו רוצים את החטופים בבית. אני יכול לספר לכם, גם הלכתי לכיכר החטופים, למרות שאני לא מזדהה עם כל המסרים של המטה, אבל עם הכאב אנחנו כולנו מזדהים. ועכשיו השאלה היא מה הדרך להגיע לזה. פתחתי במילים של מוטי הוד, מפקח חיל האוויר, ואני רוצה לסיים במילים שכתב אלקנה, אחי. אלקנה, אני אציין שוב, כמו שאמרתי מקודם, הוא נפצע ב'צוק איתן' במרפק, הוא היה פטור ממילואים, ובתחילת המלחמה הוא היה משובץ לאיזשהו גדוד. הוא עזר לחברים שלו. הוא היה שייך לחטיבה 621, מה שנקרא חטיבת בה"ד 1, גדוד 8208. בתחילת המלחמה הוא עזר לחברים שלו וחתר כל הזמן לחזור למלחמה.

הוא כתב דברים ביודעו שיכול להיות שהוא לא יסיים בעולם הזה. אלקנה כתב ככה: "אם אתם קוראים את המילים האלה כנראה שקרה לי משהו. קודם כל, במקרה שנחטפתי לשבי החמאס, אני דורש שלא תעשה שום עסקה לשחרור של אף מחבל כדי לשחרר אותי" – חברים, זה קול שיש לו גם מקום בשיח, בציבור, וכאן במשכן הזה.

אבל הוא לא חטוף.

אני חוזר שוב, "במקרה שנחטפתי לשבי החמאס, אני דורש שלא תיעשה שום עסקה לשחרור של אף מחבל כדי לשחרר אותי. הניצחון המוחץ שלנו יותר חשוב מהכול" – תחשבו איך הדברים האלה מתחברים לדברים של מוטי הוד במלחמת ששת הימים. אז אנא פשוט תמשיכו לפעול בכל הכוח כדי שניצחוננו יהיה כמה שיותר מוחץ. חברים, אנחנו חושבים שכדי להגיע לחטופים היקרים שהם קרובי המשפחה שלכם ואחים של כולנו, הדרך שלנו היא להכות באויב. היא לא להתפרס, היא לא לעשות עסקאות. לא עושים עסקאות עם השטן. עם השטן מדברים בכוח, גם כנראה בצורה מדינית.

יש לנו כאן את הממשלה שנבחרה בצורה דמוקרטית. הרי, אנחנו מאמינים בדמוקרטיה, אז זה לא רק כשנוח לי, זה גם כשזה לא בדיוק מסתדר עם מה שאני רציתי. ואנחנו כולנו צריכים לחזק את היושבים כאן ואת העומד בראשם. לתת להם כוח, כי הניצחון שלהם הוא הניצחון שלנו. אנחנו לא נרוויח שום דבר מהמילים שמנמיכות, המילים שנאמרו מקודם. אני לא רוצה לחזור עליהן. אנחנו נרוויח אם נחזק את ידיהם של היושבים כאן, ניתן בהם אמון, ניתן להם את הכוח, ונקרא למדינת ישראל לנצח.

תודה. ורד, בבקשה. רק יש לי בקשה, דברו אלינו.

שלום, שמי ורד אנסבכר. אני מדברת לכולם, הכול בסדר. אני אחות של רב סרן יהודה כהן, מ"פ בסיירת גבעתי. יהודה היה בקבע מעל שש שנים, בצבא, ובאמת כל החיים שלו, כל החיים הבוגרים, ממה שהוא הספיק, הוא מסר את חייו למען העם ולמען המדינה. באמת ב-7 באוקטובר יהודה לחם בנחל עוז. דיברה פה מקודם מישהו מקיבוץ נחל עוז – יהודה היה עם כל הסיירת, שחררו את הקיבוץ בקרבות מאוד-מאוד קשים. שבוע אחרי הכניסה הקרקעית יהודה נהרג, לצערי, בקרב קשה. גם במוות שלו, הוא ושניים מהחיילים שלו הצילו את כל פלוגת סיירת גבעתי.

באמת אנחנו באנו מטעם פורום הגבורה – פורום של משפחות שכולות. אני יכולה לספר שאחרי ה-7 באוקטובר היה ליהודה ראיון עם המ"פ האחרים בסיירת. יהודה אמר "עד ה-7 באוקטובר נכשלנו". באמת, יהודה היה מאוד אמיתי וישר. הוא אמר "נכשלנו. מה שקרה פה היה כשלון ובאמת קיבלנו כאפה מצלצלת. אבל, מהרגע שהתעשתנו על עצמנו צה"ל פעל בצורה מדהימה, אנחנו פועלים בצורה מדהימה", ובאמת הם עבדו שם כמה ימים ללא הפסקה בשביל להציל את מה שעוד היה אפשר להציל, ולפעול ולמנוע נזקים, וגם אחר כך בכניסה הקרקעית.

אנחנו באנו לפה בשביל לתת כוח ולהמשיך את הלחימה, ובאמת לצערנו אנחנו חווים את השכול ואנחנו רק בתחילתו של המסע, אבל אנחנו מבינים שאנחנו צריכים לתת פה כוח לחיילים שלנו, לתת כוח לממשלה. אנחנו חייבים להמשיך את הלחימה. חייבים להגיע לניצחון מוחלט, למוטט את חמאס. נכון, יש אויבים, הרבה אויבים מסביבנו, הרבה חורשי רעתנו, אבל אנחנו לא יכולים להוריד את הרוח ולהגיד "אין לנו סיכוי". כי אם לא יהיה סיכוי אז מה אנחנו עושים פה? בואו נשים את המפתחות ונלך הביתה.

אני, במוצאי שבת, פתחתי את החדשות והזדעזעתי ממה שקורה. דמיינתי לעצמי את יחיא סנוואר יושב, מחכך ידיים בהנאה ומבסוט על איך אנחנו נלחמים אחד בשני. במקום זה, בואו נייצר פה שיח נורמלי, שיח מכבד. זה בסדר שאין לנו אותן דעות וכל אחד חושב אחרת. זה בסדר גמור, אני רק אומרת שבינינו שנהיה יותר מכילים. וזה בסדר גמור שניתאי חושב משהו ואני חושבת משהו והחברים ממטה החטופים חושבים משהו אחר, אבל כולנו למען מטרה אחת. כולנו רוצים כמובן בהחזרת החטופים, כולנו רוצים במיטוט חמאס. בואו נסתכל, נרים את המבט. נהיה אנשי חזון, אנשי אמונה שמאמינים שיכולה להיות פה תקומה.

עם ישראל עבר תקופות קשות לאורך כל הדורות. זו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שלנו שאנחנו נמצאים במצב קשה של חורבן, ועם ישראל יצא מזה. יש משפט שאומר "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", וההיסטוריה שלנו מוכיחה שאנחנו עם הנצח. ומה שאנחנו צריכים פה זה להתאזר בהרבה אמון – אמון אחד בשני, אמון בעם שלנו, אמון במקבלי ההחלטות שלנו, שיש לנו יכולת לקום על הרגליים, להתעשת ולסיים את הלחימה. לסיים את הלחימה עד הסוף.

אני אגיד במשפט אחרון שבאמת יהודה, אחת מהתכונות הכי חזקות שלו הייתה גם המקום הזה של האמת ושל היושר, ועדיין האמון במקבלי ההחלטות אבל גם הוא ידע לדפוק ולהגיד שדברים לא היו נראים לו בסדר. אז אני מקבלת את זה שגם באמת יש פה דשדוש, ואנחנו קוראים להמשיך את הלחימה ולא לדשדש, יחד עם האמון שאנחנו נותנים בכם. אבל, אנא מכם, תמשיכו. תמשיכו. העם אתכם. החיילים, זו הרוח של הלחימה. זה מה שהחיילים כרגע מרגישים, זה מה שרוב העם מרגיש. אנא מכם. תודה.

תודה. הרב שמעון אור.

תודה לכם. אני דוד של אבינתן. אבינתן אור נחטף ב-7 באוקטובר יחד עם נועה ארגמני. היא הייתה על האופנוע והוא היה לידה. אני גם חבר בפורום תקווה. קודם כל, אני חייב להגיד שכולנו פה, גם אם זה פורום תקווה וגם ממטה החטופים, אנחנו באותה מטרה בדיוק – המטרה היא להביא את החטופים כמה שיותר מהר ולעסוק רק בדבר הזה ולא לעסוק בדברים אחרים. אני קמתי היום ליום מאוד קשה. מאוד קשה. כי החמאס חטף את אבינתן, אבל קבוצה מיליטנטית פוליטית חטפה את אבינתן פעם נוספת.

אתמול בלילה ראיתי את התמונה של אבינתן בידי קבוצה מיליטנטית שרוצה לשרוף את המדינה ולעשות עוד כל מיני דברים חמורים. העיקר שמבחינתם ביבי או מי שלא יהיה בשלטון, ולי לא אכפת, לי לא אכפת מי יהיה בשלטון – אני רוצה את החטופים. אני רוצה את אבינתן, אני רוצה שכל החטופים יחזרו הביתה, וזה לא היה משנה לי איזו ממשלה הייתה נמצאת פה. והם לוקחים ומשתמשים במשפחות החטופים בלי אישור, בלי הסכמה, ורוצים לשרוף את המדינה ורוצים לעשות פה כאוס פוליטי או כאוס חברתי, שהכאוס החברתי הזה יהרוג את החטופים בתוך עזה. אנחנו לא צריכים את הדבר הזה.

ואני אומר לכם, חברי הכנסת, וגם לך, חבר הכנסת פורר, אפילו שאתם נמצאים באופוזיציה – אותנו לא מעניינים דברים שלא קשורים לחטופים. לא מעניין אותנו האם החרדים יתגייסו או לא יתגייסו. זו מלחמה של עשרים שנה, זה לא ייפתר עכשיו. ולהסיט לכל הדברים האלה זה עוול, כי מכיוון שכשמסיטים את זה לדברים האלה או לעשות עכשיו בחירות, זה משאיר את החטופים והורג אותם שם. זה הורג אותם בפועל. אני אומר גם ליועצת המשפטית לממשלה ולבית המשפט העליון ולכל חברי הכנסת שעוסקים בנושא הזה – זה לא הזמן.

הזמן עכשיו הוא להחזיר רק את החטופים. לעסוק רק בדבר הזה. את הדברים האחרים אנחנו נעשה אחר כך, יהיה זמן. אבל אם אנחנו לא נעשה את הדבר הזה, אם לא נחזיר את החטופים, הם ימותו שם. הם ימותו שם. לעזוב את כל הדברים האחרים. ואני חושב שבאמת זה נכון, שאנחנו הפסקנו לעשות את הלחץ הזה על הממשלה להחזיר את החטופים, ואם הממשלה חושבת שלחץ יחזיר, לחץ צבאי, אז תעשו את זה. כניסה לרפיח, חבירה לציר פילדלפי, מיטוט של החמאס. אז תעשו את הדברים האלה.

מדוע כל הדברים האלה עולים? מדוע כל המלחמות האלה בינינו עולות? מכיוון שאנחנו לא מתקדמים קדימה. ואנחנו מבקשים שיהיה את הלחץ שלכם, חברי הכנסת, שנתקדם קדימה. אנחנו יודעים טוב מאוד שהעזתים יודעים רק שפה אחת. האסלאם יודע רק שפה אחת – דאר אל-אסלאם. דאר אל-אסלאם, הכוונה היא מי הוא השולט, מי הוא לא השולט צבאית אלא מי הוא הבן-אדם שיש לו שלטון אזרחי. כלומר, אני נמצא בתוך המקום, אני מחלק את המים, אני מחלק את החשמל, אני מחלק את כל הצרכים.

אנחנו דורשים שמדינת ישראל תכריז על זה שהיא הופכת להיות הגורם הדומיננטי בעזה, לוקחת את המצב של השליטה ליום שאחרי. כשהעזתים יראו שאנחנו נמצאים בתוך עזה ביום שאחרי, לא יהיה להם למה להחזיק את החטופים. מחזיקים את החטופים כדי להחזיר את החמאס חזרה לשלטון. הפעימה השנייה של החמאס, אחרי הפעימה הראשונה של 40 חטופים, זה לחזור חזרה לעזה, לשקם את עזה, ויציאה של צה"ל לגמרי מתוך האזור הזה. לא נחזור לא לבארי, לא לנחל עוז. לאף מקום לא נחזור. מכיוון שהם יחזרו חזרה. ולא נקבל את פני החטופים האלה בחזרה.

רק אם אנחנו נציג משילות ביום שאחרי לעזתים לא תהיה סיבה להחזיק את החטופים, ולא רק את החטופים, גם את הגופות שנמצאות שם, שהן פזורות בהרבה חמולות והרבה משפחות. אנחנו מבקשים מכם, חברי הכנסת, לעשות כמה דברים: א' להתעסק רק בחטופים. לא להתעסק לא בחרדים ולא בלפרק את הממשלה – זה לא מעניין אותי. אנחנו מבקשים מכם שהממשלה תקיים את מה שהבטיחה. כלומר, להיכנס לתוך רפיח ולזכור את הנושא הזה חד וחלק. אני ממש מודה לכם.

תודה רבה. בועז מירן.

שלום, אני אח של עמרי מירן, נחטף מנחל עוז. גיסתי פה ישבה. הוא נחטף מול שתי בנותיו הקטנות, שלבת הקטנה חגגנו בשבת האחרונה יום הולדת שנה. זאת אומרת שחצי שנה, חצי מהחיים שלה היא חייה בלי אבא שלה. אנחנו אמנם חלוקים בדעות שלנו. אני מפורום תקווה, היא ממטה החטופים, אבל המטרה שלנו היא אחת, ואני חושב שזה מין מיקרו-קוסמוס פה של כל החברה, כל העם בעצם – הדעות אמנם חלוקות אבל יש פה מטרה אחת – להחזיר את החטופים, ואני חושב שצריכים להתאחד סביב זה. עכשיו, מבחינת איך שאני רואה את זה, ראש הממשלה אמר שלחץ יביא לשחרור החטופים. כמו שזה נראה הוא לא מפעיל לחץ. יש לנו פה דשדוש שהוא במינימום שלושה חודשים.

הדשדוש הזה, מעבר לזה שהוא לא מפעיל את הלחץ, ואנחנו רואים את הדרישות של החמאס, שרק מאמירות, הוא יוצר גם את המשבר ואת חילוקי הדעות בינינו. ברגע שיש זמן אין פה תנועה קדימה והעם מתחיל להסתכסך עם עצמו. זה כמו לא להקיא ולא לבלוע. אנחנו תקועים. מצד אחד אין עסקה, שאני נגדה, אבל לא משנה, ומצד שני אין פעילות קדימה של צה"ל. ראש הממשלה אמר שלחץ יביא אז שיעשה לחץ. ולחץ אומר כניסה מיידית לרפיח. הקשקוש הזה של הפינוי שלה אוכלוסייה זה שטות שאני לא יודע מי המציא אותה, ולכל הצדדים היא נוחה, שנדבקים על זה כאילו עכשיו זה עוד ימסמס לנו עוד כמה שבועות – לחטופים אין את הזמן הזה. מתחילים להיכנס עובדים מהפאתים, האוכלוסייה זזה, יש לה מקום. המסמוס הזה גורם לכך שלחטופים אין את הזמן הזה.

אין את הזמן הזה, חד משמעית.

יכולה להיות עצירה שהייתה למשא ומתן. המשא ומתן הזה הוא עקר, ומה שהוא גורם, שחמאס מנצל את הזמן הזה להיבנות ולבזבז את הזמן, וזה יוצר את הסכסוך איתנו. רק עסקה אחת של כולם, זה מה שצריך להיות.

תודה. דני רון ואחריו שר התפוצות. בבקשה, דני, בקצרה בבקשה.

אני אקצר מאוד. אני בן מחזור של רון ארד בקורס טייס. הייתי טייס קרב בחיל האוויר, השתחררתי כסגן אלוף. אני לא מתיימר להגיד שום עצה אסטרטגית לאף אחד. אני רק רוצה להגיד שפה אנחנו יושבים בוועדה של עלייה וקליטה. יושב כאן גם שר התפוצות. אנחנו, המדינה, שהיא הגב של כל העם היהודי באשר הוא, ואמורים להסתכל עלינו ואנחנו אמורים להיות מקלט לעם היהודי, וקמנו משואה לתקומה. דודי, זכרונו לברכה, האח הבכור של אבי, נפל במלחמת השחרור. השאיר אחריו אלמנה צעירה ותינוק בן שלושה חודשים. אנחנו עכשיו, כולנו עם אחד, ומפקירים אנשים כבר חצי שנה.

לא רוצה להציע איך לעשות את זה אבל כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו בערב, לתחקר ולהגיד "איך זה יכול להיות שמתקרב חג החירות אחרי חצי שנה ואנחנו נחייה עם זה". כל אחד צריך לא לישון עם זה בלילה. תודה.

תודה רבה לכל הדוברים עד עכשיו.

אנחנו נעבור לנושא הדיון, בנושא פעילות משרד התפוצות ותקציבו. נקבל מהשר גם סקירה על התקציב שאושר, וגם אני כן אציין שאנחנו קיימנו כמה ישיבות יחד עם קהילות התפוצות באמצעות הזום – כל קהילות התפוצות חשות בפחד, עלייה באנטישמיות, צורך להסתיר סממנים יהודים. ומעבר להגברת האבטחה והשמירה על המוסדות היהודיים והקהילות היהודיות – הן רוצות את הקשר הזה עם מדינת ישראל. כמובן שמשרד התפוצות הוא הכתובת. גם לעבודה משותפת וגם לשיתופי פעולה לאירועי הסברה ומאבק באנטישמיות. ומכאן, אני מחכה בקוצר רוח לסקירה שלך.

קודם כול, תודה. אמנם הלכו, אבל תודה לכל מי שאזר את תעצומות הנפש לבוא ולדבר פה את הדברים הלא פשוטים האלה. אנחנו נמצאים במסגרת שבוע התפוצות, שמתקיים מתוקף החלטת ממשלה, מידי שנה. מטבע הדברים התאמנו את התוכן של השבוע הזה לאירועי המלחמה. אתמול בערב התקיים אירוע הוקרה לכל מי שנאבק באנטישמיות. האירוע בא להוקיר תודה לכל מי שהלך ותלה פוסטרים, ואגב, גם קרובות משפחה ברמה האישית ברחובות פריז, וגם ברחובות לונדון, טורונטו. גם הדברים הקטנים האלה, גם ההצהרות, גם הפעילות ברשתות.

כל הפעילות שנעשתה – בחרנו אתמול לקחת מה שנקרא case studies – כמה פיגורות בולטות. היו איתנו אתמול מתתיהו – אמן, יוצר, שגם סובל מאוד כתוצאה מההזדהות הפומבית שלו עם מדינת ישראל, כתוצאה מהבחירה שלו לבוא לכאן במהלך המלחמה ולשיר עם לוחמי צה"ל עטוף בדגל ישראל. הוא משלם על זה בביטולים של מופעים וסבבי הופעות והרבה מאוד התקפות עליו. היה מייקל רפפורט – שחקן מוכר שלמעשה עד ה-7 באוקטובר מעולם לא ביקר בארץ. אתמול זה היה הביקור הרביעי שלו בארץ מאז ה-7 באוקטובר. גם, אחד הקולות הבולטים ברשתות. ועוד גורמים נוספים. זה היה האירוע של אתמול בערב שככה נועד להצדיע ליהודי התפוצות שעומדים איתנו בשעה הקשה הזאת.

דבר נוסף שנעשה זה מחקר. בעצם עשינו מיפוי, כמה שניתן, של המשאבים שיהדות התפוצות תרמה למדינת ישראל. אנחנו נראה פה בתמצית את הסקירה שיש. אז גם כאן, המטרה לא הייתה עכשיו למדוד ולעשות "אוקיי, תרמו ככה אז ככה" - זו לא הפואנטה. מה שהייתה הפואנטה היא לתת ביטוי מוחשי של התמיכה של יהודי התפוצות כדי שהממשלה תבין מה זה אומר שיהודי התפוצות עומדים איתנו. דוגמה אחת לדבר הזה. אז אנחנו נתקדם. בעצם יש פה מיפוי של קהילות; דרום אמריקה, צפון אמריקה. גם קהילות אחרות כמו דרום אפריקה ואוסטרליה. בואו נראה רגע את התמיכות כדי להבין את זה.

אנחנו מדברים על 1.4 מיליארד דולר תמיכות לארגונים, תמיכות שרובן הלכו לשירותי רפואה וחירום, למוסדות ושירותי חינוך, למוסדות לאומיים, לפעילות אזרחית. וזה לא כולל עוד 50 מיליון דולר שקק"ל גייסו ועוד 150 מיליון דולר של קרן היסוד. זאת אומרת, אנחנו מדברים על כ-6 מיליארד שקלים, שזה תקציב מאוד-מאוד משמעותי. וזה נועד רגע לתת ביטוי למה זה בעצם אומר היקף התמיכה של יהדות התפוצות בתוך אותו רגע של ה-7 באוקטובר והמלחמה. נתון נוסף שבדקנו זה בעצם הנושא של היקף המתנדבים. אנחנו ספרנו כ-58,000 מתנדבים שהגיעו לכאן.

זה מספר עצום בהתחשב בזה שאין הרבה טיסות, בהתחשב בזה שחלק מהמתנדבים מגיעים כשהמצב הוא עדיין ירי רקטות גם למרכז הארץ, ועדיין עשרות אלפים הגיעו לכאן במגוון רחב של מסגרות; מארגון "מסע" ל"תגלית", "שומר חדש", "שר-אל", "לקט ישראל" וארגונים נוספים. חלק מהפעילות הייתה באזור העוטף, והרבה מאוד מהפעילות הייתה גם במשקים, כמו בעמק חפר או במרכז הארץ, שסבלו ממחסור בידיים עובדות בגלל הנושא של הפועלים הפלסטינים. הם הגיעו לכאן לתקופה של פחות או יותר שלושה שבועות או חודש.

הדבר הזה הוא עוד ביטוי, מעבר לתמיכה הכספית, להירתמות של יהודי התפוצות לטובתה של מדינת ישראל במלחמה. אלה שתי הדוגמאות הנוספות. הדבר האחרון בתחום של הסברה הוא, אני חושב שהדברים האלה טיפה יותר בולטים כי אלה אירועים עם סיקור תקשורתי יחסית רחב – ההצהרות הגדולות שהיו בוושינגטון. הצהרות, אגב, שמתקיימות כמעט מידי יום ברחבי העולם, מול פרלמנטים, מול בית הדין בהאג, כשזה היה. בעיקר בסוגייה של החטופים אבל לא רק. אז זה בעצם ככה בתמצית על המעורבות שמגיעה מיהדות התפוצות לסיוע במלחמה.

אני עובר מכאן לתת שוב איזשהו מבט רוחבי על הפעילות של המשרד במהלך התקופה. נמצאים איתנו פה גם נציגי סוכנות. "מוזאיק", כמובן, הם בתוך הפעילות של המשרד.

"נתיב", "מסע".

"נתיב", "מסע". יש פה הרבה מאוד ארגונים שהם שותפים למגוון הפעילות. יש איזושהי אינפוגרפיקה שהכנו שנותנת בתמצית. אפשר לראות דוגמית לפעילות. אם אפשר להגדיל זה יהיה אחלה ואם לא אני אגיד את זה בעל פה. אני אמשיך בעל פה, ובמידה ותהיה מצגת תהיה מצגת, במידה ולא – לא. הכול בסדר, זה תומך. יש כמה תחומי פעילות. צריך לומר קודם כל שהמשרד בנוי משני רכיבים; הוא גם קלט את המשרדים לנושאים אסטרטגיים, שהתגלגל ממשרד למשרד. למרות שיש היום משרד, יש את דרמר, שמבצע פעילות בתחום של ארצות הברית והדברים האלה. אבל, מה שהיה פורמלית, ה-BDS וכולי, הוא חלק מהנושא הזה, שהוא מאוד בזיקה למאבק באנטישמיות.

בתוך הדבר הזה יש מחקר שמתבצע. המחקרים מתבצעים על ארגוני דה-לגיטימציה. ניתן דוגמה אחת כדי להמחיש את זה. במהלך דיון ב-ICG מחקר שלנו עלה על זה שבתוך המשלחת של דרום אפריקה יושב אדם העונה לשם שעואן ג'בארין. שעואן ג'בארין הוא יושב ארגון שנקרא אל-חק - אחד הארגונים שהוגדרו על ידי שר הביטחון לשעבר, גנץ, כארגון טרור. בעבר הוא בעצם אסיר מורשע של החזית העממית. זה היה נתון מאוד-מאוד מעניין להבין למה בעצם ארגון כזה, שהוא ארגון עם זיקה מובהקת לטרור, יושב כחלק מהמשלחת הדרום-אפריקאית בתביעה בהאג. הדבר הזה מאוד-מאוד מסייע במאבק לייצר דה-לגיטימציה למאמציה של דרום אפריקה לתקוף מדינית את מדינת ישראל.

זו דוגמית אחת. כמובן, בתחום של אונר"א, של מערכת החינוך ברשות הפלסטינית. ויש גם מחקר פיננסי של גופים, שהם מחוללי פעילות BDS, בדגש על הקמפוסים בארצות הברית. למחקר הפיננסי הזה יש פעילות שלא נכון להרחיב עליה בפורום הזה, אבל התכלית שלה היא לשבש את הפעילות של הארגונים האלה, לחשוף את הקשר של הארגונים האלה לטרור, ולפנות לחברות אשראי ולחברות סליקה במטרה שבעצם יעצרו את היכולת של הארגונים האלה לפעול בפלטפורמות לגיטימיות, לעצור פלטפורמות למימון המונים ועוד כהנה וכהנה. זה בתחום של מחקר מודיעין, איתור - הסוג הזה של הפעילות.

אנחנו עכשיו בהקמה של חמ"ל אחוד שלנו ושל משרד ראש הממשלה שבעצם ממפה את כל הרשתות האפשריות, כולל קבוצות וואטסאפ, טלגרם, כולל דארק-נט, ובעצם לדלות משם מידע על כוונה לפגוע ביהודים. כולל יכולת לעשות מחקרים על מפת חום של אזורי אנטישמיות. זה דבר שהוא מאוד-מאוד משמעותי. זה חמ"ל שלא היה במתכונת הזאת בעבר. אז זה בתחום הזה של מחקר ושל ניטור. בנושא של תודעה, השפעה, בעצם משרד התפוצות משולב בתוך מערך ההסברה במשרד רוה"מ. הוא לוקח שם תפקידים דומיננטיים, בעיקר בתחום הדיגיטל והסרטונים. ראינו בדוגמה האחרונה את הסופר-בול, אבל זה דבר שמתבצע באופן שוטף והוא גם כן מהווה נדבך משמעותי בתוך הפעילות.

30 מיליון שקלים תמיכות בכ-100 ארגונים שעושים הסברה אזרחית. גם ארגונים שהם ארגונים ותיקים והלכו למסלול של מאצ'ינג, גם ארגונים קטנים שלא היה להם מאצ'ינג וקיבלו תמיכה כדי שיוכלו לבצע את הפעילות שלהם. שמענו הרבה, זה גם עולה בתקשורת, על כל מיני חמ"ל הסברה כזה וחמ"ל כזה – הרבה מהחמ"לים האלה, אם הם עמדו בקריטריונים, בעצם זכו לתמיכה ממשרד התפוצות בפעילות שלהם.

מרכז הדיגיטל, יש שניים כאלה, יש אחד בג'וליס שמתמקד בתקשורת ערבית. זה כבר דרוזי, למי שלא מכיר. ויש גם בשדרות. בשדרות, מרכז הדיגיטל, שנועד לתת לתושבים להשמיע את הקול שלהם במלחמה, הפך בעצם למוקד של הכתבים הזרים בדרום, בעיקר בשבועות הראשונים של המלחמה. היו שם מאות תדרוכים ואלפי עיתונאים שעברו במקום. ביחד עם לע"מ זה היה המוקד של הפעילות הדיפלומטית בשטח, באזור העוטף. עוד בהקשר של העמקת הקשר עם התפוצות – כל הפלטפורמות, ממוזאיק ליונייטד, מומנטום, עמי, JCC, כל הארגונים שנמצאים בשיתוף פעולה עם המשרד, כל אחד בתחומו עסק בנושאים האלה.

אם זה בהכשרות, יונייטד זה בבתי הספר, כן? הכשרות על מאבק באנטישמיות. סוג של מהדורת חדשות מותאמת לילדים בתפוצות כדי שיקירו, שיבינו מה, מי נגד מי. מומנטום זה המשלחות שלהם שמגיעות לכאן, והמשלחות הותאמו לצורכי המלחמה. כנ"ל לגבי JCC, כנ"ל לגבי מוזאיק. ובמנהלת עמי, אחד הדברים שהם חריגים, נאמר את זה ככה, בתוך האגף של התחדשות יהודית יש בעצם פעילות שנעשתה עם המפונים בבתי מלון. זה גם חלק מהפעילות של משרד התפוצות. אז זו ככה סקירה בתמצית שבתמצית על הפעילות של המשרד במהלך המלחמה.

בהזדמנות הזאת אני רוצה לומר תודה לאנשים שמובילים את המשרד וגם לגופים השותפים שלנו בפעילות, על הדברים האלה. ותודה גם על ההזדמנות לבוא ולהציג את זה בפני הוועדה.

תודה. הסוכנות היהודית.

תודה רבה. אני רוצה לברך את השר ואת המשרד, את אבי ואת יום טוב, על הפעילות המבורכת שהם עושים, החשובה, למען התפוצות. אני חושב שהסקירה בחר להביא כאן לוועדה ולממשלה אתמול היא באמת התמצית של הסיפור היום. הסיפור היום עם העם היהודי זה מצד אחד התגייסות מטורפת גם בתמיכה, גם בהצהרות, גם בכספים למען מדינת ישראל, יחד עם אנטישמיות גואה ונוראית. המצב בחוץ הוא הכי גרוע משנות ה-30. השר בחר להתמקד גם בנושא של ההתגייסות והסולידריות הענקית שקורת בעם היהודי, וגם במאבק החשוב היום בדה-לגיטימציה ובאנטישמיות. אני חושב שבחרת באמת בתמצית של מה שקורה היום לעם היהודי ובאמת בזמן הנכון, אז אני מודה לך מאוד.

תודה. מנכ"לית "מסע" ביקשה לדבר.

שלום, כבוד השר, חברי הכנסת, כבוד יושב-הראש וסמנכ"לי המשרד בוקר טוב. אני יעל, אני ממלאת מקום מנכ"לית ארגון "מסע". לפני שאני אתחיל אני רוצה להגיד שאני מתפללת לחזרתם של כל החטופים והנעדרים שהדיון התחיל איתם, ולציין שגם בוגר "מסע" שלנו, אנדריי קוזלוב, נמצא כעת בשבי חמאס. כולנו תפילה שיחזרו הביתה בשלום ובמהרה.

אני רק אציין שאמא שלו, שהיא לא אזרחית, זקוקה פה להרבה מאוד סיוע מול רשות האוכלוסין, שאנחנו מטפלים בזה כדי שהיא תוכל להיות פה.

אז למעשה, עם פרוץ המלחמה, היו לנו בארץ כ-5,700 משתתפי "מסע". חלקם בחר לחזור למדינות המוצא אבל מהר מאוד חזר לארץ, וממש הרוב המוחלט של המשתתפים שלנו נשארו כאן בישראל גם בימי הלחימה הקשים ביותר. כלל המשתתפים שלנו התגייסו לעורף הישראלי בשביל לקחת חלק בכל מה כולנו כעם התגייסנו לטובתו. המשתתפים שלנו התנדבו, באין אם זה בחקלאות, בבישול לחיילים, בשיפוץ וניקוי מקלטים, סייעו לקשישים ולמפונים. סך הכול ראינו, השר מנה שיש כאן 58,000 לישראל, ומתוכם אלפים הם של "מסע" שתרמו כאן כסך של 480,000 שעות התנדבות.

בנוסף לזה גילינו מגמות בעולם, ואנחנו מדברים על יהודי התפוצות – בעצם אלפים שרצו להגיע לארץ דווקא בתקופה הזו בשביל להתנדב למשך זמן קצר. בתוך כמה שבועות הקמנו את תוכנית "מסע מתנדבים", תוכנית של שישה שבועות. הגיעו אלינו מעל 1,000 מתנדבים, לתוכנית של שישה שבועות, במסגרתה הם התנדבו חמישה ימים בשבוע. מידי יום בחקלאות, בבישול, עם מפונים, עם קשישים. על אף הפחד ועל אף הקושי הם הגיעו לכאן, לארץ, בתקופה הזו.

אני רוצה לציין הערה אחרונה על כלל המשתתפים שלנו והבוגרים שלנו ברחבי העולם, שלוקחים חלק מאוד פעיל במאמצי ההסברה. בין אם זה ברשתות החברתיות, בין אם זה מחאות והפגנות למען ישראל. בהפגנה הגדולה ב-D.C ראינו באמת אלפים של בוגרים שלנו נוסעים לשם במיוחד כדי לקחת חלק ממאמצי ההסברה. למעשה, יש לנו אלפי משתתפים שהפכו להיות שגרירים של ישראל. זהו, תודה.

תודה. בבקשה, חבר הכנסת אילוז.

קודם כל, תודה רבה אדוני השר. אני נמצא לא מעט בתפוצות בזמן האחרון. לשבתות, לגיחות קטנות. אני יכול להגיד שאני מאוד מרגיש את שני הצדדים שאתה מדבר עליהם. מצד אחד יש סולידריות מטורפת. משהו שלא ראינו הרבה מאוד זמן. אני מזכיר לכם שלפני ה-7 באוקטובר כולם דיברו על הפיצול בין יהדות התפוצות לבין הישראל. היום אנחנו רואים התגייסות מטורפת של יהדות התפוצות. כנראה שה-7 באוקטובר הזכיר לכולנו שאנחנו עם אחד עם עבר משותף ועם עתיד משותף. מצד שני, אני גם מרגיש את הפחד. את הפחד ברחובות. ממש ככה. פחד של יהודים להסתובב. כמות המשטרות שיש ליד בתי כנסת.

כמות האבטחה שנותנים לי כחבר כנסת זה יותר מאשר כשאני הולך ביהודה ושומרון ומסתובב שם, כמות האבטחה שמבקשים שאני אהיה איתה. יש באמת מצב חירום ליהודי התפוצות, ואני לא בטוח שממשלת ישראל מכירה בזה. אני יודע שאתה מכיר בזה ושאתה מבין את העניין, אבל אני לא בטוח שממשלת ישראל נותנת לך את הכלים כמו שצריך כדי לטפל בגודל האירוע. זה אירוע ענק. הקהילה היהודית הכי גדולה כרגע היא בארצות הברית, ושם המצב הוא, אתם שומעים את המבטא הצרפתי, אני אמנם קנדי אבל אתם שומעים את המבטא הצרפתי, אז המצב מזכיר מאוד את איך שהיה בצרפת לפני עשר שנים, ולצערי אנחנו יודעים איך זה התדרדר גם שם.

המצב הוא מצב חירום, ואני חושב שהממשלה צריכה להתעורר, לתת למשרד התפוצות את הכלים כדי לטפל בנושאים כמו שצריך, לעומק ובצורה יותר אגרסיבית, וכדי לתת גב יותר ליהדות התפוצות.

תודה. אילן וגנר.

תודה רבה. תודה על הדיון, קודם כל. שמי אילן וגנר, סמנכ"ל "onward" בתגלית. אני רוצה להגיד גם תודה למשרד התפוצות ולפרויקט מוזאיק על שיתוף פעולה מאוד מבורך והבאת מתנדבים לישראל. הפעולה החדשה, מבחינת תגלית, שאנחנו בדרך כלל עוסקים בסיורים של עשרה ימים ותוכניות קצת יותר ארוכות. הדגש על התנדבות נבע מהתחושה שזה הרגע הנכון והדרך הנכונה לחבר יהודים מחו"ל לכאן. הרצון לבוא ולהיות מעורבים באופן מעשי, לתרום באופן מעשי, והשפעה מאוד חיובית על החברה הישראלית ועל ישראליים בידיעה שאנשים מחו"ל באים לעזור.

מאז שהתחלנו את הפעילות בתחילת נובמבר הגיעו 2,800 מתנדבים מחו"ל. אני חושב שברגע זה, אם אנחנו חושבים גם על הנושא של השיקום ועל העתיד בשנים הקרובות, האקט של התנדבות והדרך הזו לחבר'ה מחו"ל להגיע לארץ, זה משהו שהוא תמיד היה בנוף והיום הוא תופס משנה חשיבות. לפי דעתי, יכול להיות אחד מהאפיקים הגדולים והמתפתחים להבאת חבר'ה מחו"ל לארץ בשנים הבאות. יש צורך וחשיבות לבנות יכולת ארצית לקלוט מתנדבים, לספק התנדבויות ולחבר את הקשר של צעירים מחו"ל לארץ, דרך הדבר הזה. תודה רבה.

תודה. אני רוצה לסכם את הדיון. ראשית, תודה לשר על התצוגה. יש ארבע נקודות שאני סימנתי לי שאני חושב שצריך לשים עליהן איזשהו דגש. זה כבר חוזר פה בכל הדיונים. הנושא הראשון הוא לא בהכרח רק באחריות משרד התפוצות, אני יודע שאתם גם נוגעים בו, אבל אני מסתכל עליו והוא מונח לפתחה של הממשלה, וזה הרשתות החברתיות. ההסתה והפריצות שיש ברשתות החברתיות כנגד מדינת ישראל היא ברמה חריגה. הכלים שיש לממשלה בשביל לטפל בזה הם מצומצמים. זה הכול וולונטרי. אני יודע שאתם פונים, מגיעים למשרד המשפטים, ומגיעים בסוף אולי ל-5,000 בשנה, לעומת סדר גודל של למעלה ממיליון וחצי תכנים בעייתיים שקיימים. זה כמו לייבש את הים עם כפית.

פה מחויבת חקיקה ממשלתית שתאפשר לממשלה להטיל סנקציות על הרשתות החברתיות. סנקציות כלכליות. יש חקיקה דומה באירופה. ביקשנו, ואני שב ומבקש גם ממך עכשיו, ביקשתי את זה משר המשפטים, שיתנגד לזה, שר התקשורת מסכים לזה. אני חושב שצריכה להיות פה אמירה ברורה גם בהקשר של תפוצות כי בסופו של יום זה פוגע גם במעמדה של מדינת ישראל, בהסברה שלה, וגם ביהדות התפוצות ומסכן אותם. זה השלב הראשון של ההסתה שם.

הדבר השני זה קרב שמדינת ישראל שנים ארוכות מנהלת אותו לא בהצלחה יתרה, וזה בקמפוסים. אני מכיר את הפעילויות שמתבצעות שם. גם זה מעט מידי, בוודאי בהשוואה למה שעושים האויבים שלנו. ופה הממשלה, ואני מסכים עם מה שאמר חבר הכנסת אילוז, זה לא הביזנס הפרטי של משרד התפוצות. חייבת להיות התגייסות ממשלתית עם תקציבים, כולל תקציבים שמגיעים מהתפוצות. אני אומר את זה פה שבסך הכול נאסף הרבה מאוד כסף בתפוצות - חייבים להתלבש על הקמפוסים, בעיקר בארצות הברית. אנחנו מפסידים את הדור הבא של ההנהגה האמריקאית, וגם ההנהגה היהודית. כי בסוף החבר'ה היהודים שחיים שם לא מכירים בהכרח את כל הנתונים ואת כל העובדות, והם מוצאים את עצמם חשופים לתעמולה שקרית כנגד מדינת ישראל, והם הופכים להיות מחוברים אליה.

מכאן אני מגיע לאתגר השלישי, והוא החינוך הציוני. תמיד דיברנו על חינוך יהודי בתפוצות, אבל מה שחסר לנו פה זה באמת החינוך הציוני. גם כאן מדינת ישראל, יחד עם יהדות התפוצות, צריכים לפעול ביחד. הדבר האחרון, שגם הוא ברמה הרגולטורית, וזה גם פעילות מול הממשל האמריקאי, וזה הכרזה על הציונות כערך מוגן באוניברסיטאות. זה יקל על הפעילות, זה יאפשר פעילות, זה יאפשר לאנשים להגן על עצמם באוניברסיטאות. כשם שיש ערכים מוגנים אחרים אז פתאום אומרים "אין פה פעילות אנטישמית, יש פה פעילות אנטי-ישראלית או אנטי-ציונית וזה מותר", וזה משהו שאנחנו ודאי חייבים לתקן אותו.

המשימה הזו כרוכה בתקציב בסופו של דבר. וכאן אני חוזר ואומר שהממשלה צריכה להבין שהתקציב הזה הוא תקציב שהוא נדרש לטובת מדינת ישראל. זה לא איזשהם מותרות, זה צורך. כי בסופו של יום אנחנו פוגשים את החבר'ה האלה במוסדות השונים, במשרדים השונים, בממשלים השונים, ואם אנחנו לא נדע לייצר את הפעילות המונעת הזו המחיר שנשלם יהיה יקר הרבה יותר.

תודה רבה, הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 11:58.