פרוטוקול של ישיבת ועדה
הכנסת העשרים-וחמש
הכנסת
6
ועדת החוקה, חוק ומשפט
11/03/2024
מושב שני
פרוטוקול מס' 281
מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט
יום שני, א' באדר ב התשפ"ד (11 במרץ 2024), שעה 12:00
ישיבת ועדה של הכנסת ה-25 מתאריך 11/03/2024
חוק זכויות נפגעי עבירה (תיקון מס' 18), התשפ"ד–2024
פרוטוקול
סדר היום
הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה (תיקון - הרחבת נפגעי עבירה בשל טבח ה-7 באוקטובר), התשפ"ד-2024, של ח"כ קארין אלהרר
מוזמנים
¶
נילי פינקלשטיין - ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים
יפעת רווה - ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים
עמרי רון - מתמחה, משרד המשפטים
בת עמי ברוט - ראש תחום נפגעי עבירה, פרקליטות המדינה
אור צוברי - מנהלת אגף חרבות ברזל, משרד הרווחה והביטחון החברתי
נטלי מופסיק - עוזרת ראשית, הלשכה המשפטית, משרד הרווחה והביטחון החברתי
אפרת ליפשיץ - עוזרת משפטית ליועמ"ש, המשרד לביטחון לאומי
לי פרל - ר' חו' ייעוץ וחקיקה מדור נפגעי עבירה, המשרד לביטחון לאומי
דנית אביטל - ק' זכויות נפגעי עבירה, המשרד לביטחון לאומי
יעל רוזנקרנץ - קמ"ד אח"מ יועמ"ש, המשרד לביטחון לאומי
מיה אוברבאום - יועצת משפטית, איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית
מאירה בסוק - יועצת משפטית, ארגון נעמ"ת
מרים אלעזרי
איתי סיגל
חנה כהן
דני רון
סבין תעסה
אלי שתיוי
בועז מרן
שלמה כהן
ענבר גולדשטיין
דנה פוגטש
רישום פרלמנטרי
¶
יפעת קדם
רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.
הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה (תיקון - הרחבת נפגעי עבירה בשל טבח ה-7 באוקטובר), התשפ"ד-2024, פ/4286/25
היו"ר שמחה רוטמן
¶
צוהריים טובים, אנחנו בעניין הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה (תיקון – הרחבת נפגעי עבירה בשל טבח ה-7 באוקטובר), התשפ"ד-2004, של חברת הכנסת קארין אלהרר וחבר הכנסת אליהו רביבו. נמצאים איתנו נציגים של משפחות. מרים אלעזרי, אימא של יונתן אלעזרי, מפורום הגבורה, בקשה.
מרים אלעזרי
¶
שלום לכולם, תודה על ההזדמנות לדבר. אני אימא של יונתן. יונתן היה טירון בדובדבן. הוא הספיק להיות חודשיים בטירונות. בשמחת תורה הוא יצא לחג והתארח במכינה שהוא למד בה באופקים בשנה שעברה. כשהתחילו האירועים הוא הצטרף לגיבורים של אופקים. מכיוון שהוא היה רק חודשיים בטירונות לא היה לו נשק, הוא יצא עם אבנים בהתחלה ותוך כדי השיג סכין. בסוף הוא גם השיג רובה מאימא של חייל פצוע שהסתובבה עם הנשק של הבן שלה. הוא חבר לאנשי אופקים במלחמה נגד המחבלים. הוא נהרג על גג של אחד הבתים שהם עשו ממנו מארב לחוליית מחבלים שהתבצרה בחצר שליד. יונתן יחד עם כל הגיבורים של שמחת תורה של ה-7 באוקטובר יצא להשיב את כבוד האדם.
מאוד מאוד ברור שיש פה מלחמה על כבוד האדם, על כבוד העם שלנו, על הטוב שלנו, על הטוב העולמי. אני מרגישה שזאת נקודת מבחן היסטורית. אנחנו ממש נמצאים ברגע היסטורי ונקודת בוחן שכל העולם מסתכל עלינו כדי לראות איך נפעל, כדי לראות אם נכריע את הדבר הזה שנקרא רוע. יש רוע שצריך להכריע ולמגר. זאת לא זכות שלנו, זאת חובה. באתי לחזק אתכם ולבקש שתמשיכו, שתכריעו בשבילנו בתור עם ובשביל הטוב העולמי. לא רצינו לשלם את המחיר הזה, לא ברמה אישית ולא ברמה הלאומית, אבל לא שאלו אותנו, גבו מאיתנו את המחיר הזה, מחיר מאוד מאוד כבד. אנחנו שילמנו ומשלמים כל יום את המחיר. אנחנו חייבים להכריע, לקבל "תמורה" על מה ששילמנו. אני מתפללת שבפרספקטיבה היסטורית נראה את התקופה הזאת ונוכל להגיד שקרה פה משהו היסטורי. שלא נחזור להיות מה שהיינו, זה מה שאני מבקשת.
היו"ר שמחה רוטמן
¶
תודה על הדברים. הלוויה הזאת הייתה אחת הראשונות שהייתי בה. שמעתי על הגבורה הבלתי נתפסת של הבן שלך במאבק מול המחבלים - אני מסתובב עם זה עד היום. שרק נהיה ראויים לקורבן הזה. איתי סיגל, בקשה.
איתי סגל
¶
157 ימים שדוד שלי קית' נמצא בשבי החמאס. קית' נחטף ביחד עם אשתו אביבה. אביבה חזרה ביום ה-51. הם נחטפו מכפר עזה בפיג'מה. הם נחטפו מהממ"ד, מהמקום הבטוח, מהבית שלהם. הדיון הזה מאוד חשוב, אני מאוד שמח שהוא קורה. אני כמעט כל יום שני פה ולא קורה הרבה שיש דיונים שקשורים ל-7, לזכויות החטופים, לחיילים. אני שמח שהדיון הזה קורה, כל הכבוד, רק חבל לי שאין פה עוד חברי כנסת שיתנו את קולם ויאזינו.
אני רוצה לדבר על הדחיפות, על זה שהזמן אזל, על זה שיש 19 נשים בשבי ועוד גברים שכל יום עוברים התעללות מינית, התעללות נפשית. אין לי ספק שחשוב למגר את חמאס, את הארגון הזה שלא מאמין בקיום שלנו, אבל לדעתי זה יכול לקרות בכל עת. זה גם יכול היה לקרות ב-20 השנה האחרונות כשירו עלי ועל המשפחה שלי טילים, או כשחפרו מנהרות. לדוד שלי ולשאר האנשים שם אין זמן, כל דקה שעוברת עוד חתיכה מהם נשארת שם. בשביל החוסן הלאומי ובשביל מדינת ישראל את אותם אנשים שהופקרו ב-7 אנחנו צריכים להחזיר בחיים עוד היום. אני חושב שאין פה מישהו שחולק על החשיבות הזאת. הדבר החשוב ביותר כרגע זה להחזיר את החטופים. אני מקווה שבשבוע הזה, בתחילתו של החודש הזה, של חודש אדר, יהיו לנו קצת חדשות טובות ונזכה לראות פה בריאים ושלמים, לא בידי חמאס, את דוד שלי ועוד פרצופים מוכרים שעם ישראל זכה להכיר רק בפוסטרים.
חנה כהן
¶
אני הדודה של ענבר הימן. ענבר שימשה כהלפרית במסיבת הנובה. כשהתחיל כל הבלגן עם חדירת המחבלים היא רצה לכיוון בארי, שם היא הייתה בטוחה שתמצא מקלט עם אנשי הקיבוץ. בקיבוץ היו הרבה מאוד מחבלים שרצחו, אנסו, שרפו. באיזה שהוא שלב, כשהיא ראתה אופנוע שהתקרב לכיוון שלה, היא קפאה על מקומה, ואז הם חטפו אותה בחיים והכניסו אותה לעזה. כמה שזה אירוני להגיד, שמחנו שהיא נמצאת בשבי חמאס ולא נרצחה בשטח, אבל למחרת יצא סרטון בטלגרם שבו היא נראית נגררת על ידי ארבעה מחבלים, ראשה שמוט לאחור והיא ירויה בפלג גופה העליון. פה אמרו לנו שיש 10% סיכוי שהיא שרדה את זה. ההורים עלו לרגל כמעט לכל השרים בתחנונים שמישהו מהצלב האדום ייכנס ויבדוק מה קורה עם הבת שלהם. ככה עברו להם 70 יום, עד שהגיעה הנקישה הנוראה בדלת ובישרה לנו שענבר נרצחה ביום שהיא נשבתה, ב-7 באוקטובר.
ענבר הייתה מלח הארץ, הייתה בחורה מוכשרת, יפה פנימית וחיצונית. היא נולדה בשם פינק. היא הייתה מציירת על קירות בארץ ובעולם. יש אפילו צבע ורוד בטמבור שעשו לכבודה. יש ציורים לכבודה שעושים בתל אביב ובכל הארץ. ענבר מוגדרת בפי מקבלי ההחלטות כגווייה. ענבר היא לא גווייה, ענבר נרצחה על קידוש השם. היא קדושה, היא לא גווייה. עברו חמישה חודשים ואנחנו מתייסרים במוות של ענבר, הכאב שלנו הוא עצום. אף אחד לא יכול להבין מה אנחנו מרגישים אחרי מה שענבר עברה. ירו בה כמו שיורים בברווז במטווח. אחרי שאמרתי שהיא לא גווייה, ואחרי שאני אומרת שאני לא יודעת מה נשאר ממנה אחרי חמישה חודשים, איפה היא מוטלת, איפה היא קבורה, אני רוצה לבקש שתיקחו בחשבון בהחלטות שלכם שאנחנו, משפחות הנרצחים, נרצחים כל יום מחדש בגלל הטרגדיה עם יקירינו ובגלל זה שישבנו שבעה ואין לנו קבר לעלות אליו. אני מבקשת שבכל החלטה שתיקחו בהחזרת החטופים תיקחו בחשבון גם את הנרצחים. גם להם מגיע קבר. גם לנו מגיע שתשחררו אותנו מהסבל שלנו בעסקה הומניטרית. אתם אלה שתחליטו איך וכיצד להביא אותם, אבל לא ניתן להשאיר אותם לסוף העסקה. תודה.
דני רון
¶
הדיון לגבי ההרחבה של אלה שמייצגים את החטופים הוא דיון חשוב, רק אני מאחל לכל עם ישראל ולכל 120 חברי הכנסת - רק חלקם נמצאים פה היום - שלא תתארך התקופה הזאת, שלא נמשיך עם הסיוט המתמשך הזה של 134 ישראלים שנמצאים שם. אומרים שכשנכנס אדר מרבין בשמחה, אבל אני מבקש מחברי הכנסת לצאת בקריאה לא לחגוג. אין שום סיבה לשמוח, אין סיבה למסיבה בפורים הזה אם אפילו אחד מתוך 134 לא יחזור. אם האחיין של קית' סיגל מאחל לבואו יכול להיות שהוא יהיה בעסקה ראשונה, אבל יש חיילים שבכלל לא נספרים, שבכלל לא עומדים על הפרק. אין לנו סיבה למסיבה, אנחנו צריכים להיות בלב ובנשמה כאילו זה אנחנו, כאילו זה אחינו, כאילו זה נכדנו.
אני חושב שאנחנו צריכים להתרכז במה שמאחד אותנו. אחד יחשוב שקודם יש הצדקה למיטוט חמאס, אחד יחשוב שקודם צריך לעצור את המלחמה, אבל מה שאנחנו צריכים להסכים עליו זה שאנחנו יחד בערבות הדדית, שכל עם ישראל ערבים זה לזה. אנחנו צריכים לחשוב שזו משימה עליונה של כולנו, בלי פיצול ומחנות. כל חברי הכנסת וכל האזרחים במדינה, לא משנה מה עמדתם הפוליטית, צריכים לחשוב כאילו הם, כאילו בני משפחתם נמצאים שם, לא משנה אם הם קרובי משפחה של חטוף או אם הם בכלל לא מכירים את החטופים באופן אישי. זו המשימה הלאומית של כולנו. תודה.
סבין תעסה
¶
אני ממושב נתיב העשרה. אני כאן לא לחפש אשמים, אני כאן כדי שתעזרו לי, לקהילה שלי ולתושבי עוטף עזה לחזור לשגרה ולהשתקם בהקדם. בני, אור תעסה, נרצח ב-7.10 בחוף זיקים ב-6:45 על ידי חוליית מחבלים שחדרה לחוף עם שמונה סירות. הם ירו לכל עבר והרגו את כל מי שהיה בחוף, כולל מי שהתחבא בשירותים. אתם מבינים שלא היו מיגוניות בחוף זיקים, חצי קילומטר מרצועת עזה? הוא נרצח על ידי כדור בראש והתבוסס בדמו עד שעות הערב המאוחרות, עד שהגיעו חברי זק"א ואספו אותו ואת שני חבריו הטובים, זיכרונם לברכה, טל קרן בן 17 מנתיב העשרה ונדב ביטון בן 17 ממושב בית שקמה. עד היום אף אחד לא בא אלי, לא דיבר איתי, לא הסביר לי, לא חיבק אותי ולא נתן לי הסברים מדוע הבן שלי נרצח, מדוע היה כזה מחדל, למה לא מדברים על זה.
אני פה כדי לקבל תשובות. אני רוצה תשובות מהר. הבעל שלי, גיל תעסה, לוחם אש בן 46 נרצח בנתיב העשרה 10 דקות אחרי הבן שלי. הוא הגן בגופו על שני ילדיו על ידי זה שהוא קפץ על רימון. חוליית מחבלים נכנסה אלי לבית, למשק. לא ידענו אם מדובר בשלושה מחבלים או בשישה מחבלים, אבל בזכות קלטת הזוועות, שזה החומר שאני מסרתי ברגע שחילצו אותי כי רציתי שכל העולם ידע מה קרה באותו היום, רואים אותי זועקת, זועמת ומרוחה בדם כשאני משתטחת על הבעל שלי שאיבד את נשמתו. הייתי מספיק מפוקסת כדי להגיד "קחו את ה-DVR עכשיו ותראו לעולם". הוצאתי צו איסור פרסום כדי שלא יוציאו את זה לתקשורת בארץ. אתם, חברי הכנסת הנכבדים, בטח ראיתם את הקלטת באישור מיוחד. מאז לא קורה כלום עם המשפחות של החטופים, איתי, עם שני הילדים שלי. הבן שלי, קורן תעסה, הוא הילד המדובר בכל העולם, הוא ניהל מו"מ עם המחבלים.
הפקירו אותי, הפקירו את הקהילה שלי, הפקירו את הילדים שלי. נותרתי אלמנה עם שלושה ילדים, בלי בית, בלי פרנסה, בלי עתיד, והמדינה שלי לא דואגת לי. אני רוצה דין וחשבון. כולכם חייבים לי דין וחשבון, מהקטן עד הגדול. תתחילו לקחת חלק בשיקום של הילדים שלי. נותרתי עם ילד עיוור בעין וצלקות בכל הגוף. אני לא ישנה בלילות. הילד שלי, שסך הכל הלך לדוג, לגלוש ולהתאמן לקראת הגיוס, נרצח. אני אפילו לא ראיתי את הגופה שלו. 15 יום הוא היה בשורה ולא זיהו אותו. 15 יום הילד שלי במקררים ולא מזהים אותו. לקחו ממני ארבע דגימות דנ"א. כולם בשבוע הראשון באו לבקר אותי בברזילי, וואו, איזה יופי, מדהים, אבל חמישה חודשים או יותר אחר כך לא זוכרים מי אני. אני גם לא מצפה שכל יום יבואו ויקרקרו סביבי, אבל אני לא רוצה להיות האחת הזאת מפיגוע דיזנגוף 1996 שלא זכרו מי היא ומה המחיר שהיא שילמה. קחו עלינו אחריות. אני רוצה קצבאות נכות בלי בירוקרטיה. תחסכו ממני את הבירוקרטיה של להוציא מכתב מפסיכיאטר. יש לכם את קלטת הזוועות, זה מספיק. תחסכו ממני עוגמות נפש, תעזרו לי לשקם את הילדים שלי. יהודי טוב תרם לי את הבית שלו, אבל אני צריכה לפנות אותו בעוד חודש.
הקהילה שלי בנתיב העשרה מתפרקת. אנחנו חצי קילומטר מגבול עזה. אנחנו היום בלי בית, בלי עתיד. המעט שנשאר מנתיב העשרה זה חקלאים שנלחמים על דמם כדי להתפרנס. העסק שלי סגור חצי שנה. אני מצטערת שאני נורא אימפולסיבית, אבל אני פשוט כועסת. אני תושבת מדינת ישראל סוג א', לא סוג ב'. תמיד אמרתי שזה עניין של זמן עד שיקרה אסון. תיכנסו ליוטיוב, תראו ראיון שלי ממאי 2023 שבו אמרתי למר גפני היקר שזה עניין של זמן עד שיקרה אסון בנתיב העשרה ועוטף עזה. ביקשתי שיעזרו לנו, שיתנו לנו להתפרנס בכבוד. אם לא ביטוח לאומי אני מגיעה היום לפת לחם, אתם מבינים את זה? העסק שלי סגור חצי שנה בנתיב העשרה ובאשקלון ועוד לא קיבלתי שום פיצוי כי הגשתי מסלול אדום. תגידו לי, אתם רציניים? לא חמאס, לא ג'יהאד ולא אף אחד יעצור בעדי לחזור הביתה, אבל בשביל שאני אחזור הביתה אתם חייבים לעזור לי להשתקם, כי אם אני אפול הילדים שלי ייפלו.
נותרתי היום עם שלושה ילדים. הבן שלי בן 15 וחצי לא יוצא מהחדר, -----, מנותק מהציוויליזציה. אני בכוח שולחת אותו לבית ספר. הבן השני שלי הוא בן 13. עד לפני כמה ימים הוא לא היה מסוגל להיכנס לכיתה וללמוד. אין לי מטפלים מספיק מקצועיים שדואגים לי. הילד הקטן שלי בכיתה ג' נותר עיוור בעין אחת וצלקות בכל הגוף. לילדים האלה לא נותר דבר חוץ ממני. אין שום גוף שמלווה אותי מלבד ביטוח לאומי. אני חייבת לציין שלולא הביטוח הלאומי הייתי מגיעה לפת לחם. ביטוח לאומי עשה חישוב מסלול מחדש ומלווה אותי, תומך בי בכל דבר, אבל זה לא מספיק לצערי. זה לא בגלל שהם לא רוצים, זה בגלל שיש בירוקרטיות. כשאני צריכה להגיש בקשה לקצבת נכות עבורי ועבור שלושת הילדים שלי ואומרים לי ללכת לפסיכיאטר, כאשר בשביל תור לפסיכיאטר צריך להמתין למעלה משלושה חודשים בגלל רשימת המתנה מאוד ארוכה, אני בבעיה. כשאני בלי דירה ואומרים לי שהמתווה תכף הולך להסתיים ואני צריכה לחפש איך לגייס תרומות - אני לא יכולה לגייס תרומות כי אז אני אעלים מס - אני בבעיה. כשאני צריכה לחפש מי יסיע את הילדים שלי לבית הספר - -
סבין תעסה
¶
אני גרה ברמת פולג נתניה. גלעד ינקלוביץ' תרם לי את הבית שלו. גלעד ינקלוביץ' חוזר לנתניה בעוד חודש ואני אצטרך לפנות את הבית. אני מנסה לחפש בית. אני גם אמצא בית. אני לא רוצה שעכשיו תחפשו לי בית, אני רוצה שתעזרו לי לעבור את כל הקיר הזה של הבירוקרטיה הקשה על מנת לשקם את הילדים האלה. הם דור העתיד, לא אני. אני כבר דפוקה ושרוטה, אבל לילד הזה מגיע. המעשה שהוא עשה באותו בוקר, כברת הדרך שהוא עובר מאז – חייבים לו. אני יכולה לעזוב הכל היום ולהגר לארצות הברית או לצרפת, לי ולילדים שלי יש דרכון אירופאי. מה שממשלת צרפת, הפרו-פלסטינית הזאת, עושה עבורי לא מתקרב למה שאתם עושים עבורי. מדינת ישראל לא דואגת לי. אף נציג מהכנסת, אף נציג מהציבור או ממשרד הביטחון לא בא לדבר איתי, לחבק אותי, להסביר לי מדוע ירו בבן שלי כדור בראש, מדוע לי לא נותרה ברירה אלא לקפוץ על הרימון כי אחרת היו הורגים את כולם.
נתיב העשרה הוא מושב שפונה מימית בשנת 1982. המייסדים שלנו הם במצב נפשי לא טוב. מאז המלחמה שליש מהמייסדים הם עם אלצהיימר. אני רוצה לדעת למה לא מכירים בתושבי נתיב העשרה ובילדי נתיב העשרה כפגועי טראומה, למה עליהם לעבור את כל הסיוט הזה. אני נתקלתי במחבל שכיוון לי נשק מול הפרצוף. אחרי שטרקתי לו את הדלת הוא זרק עלי רימון. לא נהרגתי רק בזכות הבית שלי. הוא ניסה לקדוח את החלון של הממ"ד בו בעת שהוא ממשיך לזרוק עלי רימונים ואר-פי-ג'י, אבל אז השכן שלי, יגאל וקס, זכרונו לברכה, שיצא כדי להציל אותי, נרצח. שעתיים הוא דימם למוות כי לא היה אמבולנס. אני הראשונה שחולצה ב-7.10 מעוטף עזה רק בגלל שהתחננתי שיש לי שני ילדים פצועים קשה שאחד מהם גוסס. כיתת הכוננות בנתיב העשרה הפרה את הכללים והחוקים רק כדי לחלץ אותי.
קחו עלינו אחריות, תנו לנתיב העשרה לחזור להיות קהילה. למה פיצלו אותנו ככה? למה אני היום לבד בנתניה ואין לי אפשרות להתחבר? הילד שלי בכיתה ג' שעבר תופת מוצא את עצמו שוב פעם עובר טלטלה, כי כל ילדי נתיב העשרה שהיו באהבת ציון בתל אביב הודיעו להורים שאם תוך חודש הם לא מתפנים לבית באשקלון הם לא יקבלו יותר מתווה, הם לא יוכלו יותר להישאר במלון. עוד פעם מפצלים את הילדים, עוקרים אותם מהלימודים, זורקים אותם חזרה לאשקלון למסגרת לימודית חדשה, למורים חדשים, למטפלים חדשים. תבינו, הילדים האלה הם דור העתיד, אי אפשר לטלטל אותם ככה.
אני פה כי באמת אני במצב נואש. אין לי דרך להשתקם אם לא מדינת ישראל. אני צריכה מטפלים פרא-רפואיים זמינים עבורי. לא ייתכן שאני מחכה יותר מארבעה-חמישה חודשים למטפלים ולפסיכיאטר שייתן חוות דעת כדי שאני והבנים שלי נוכל לקבל קצבת נכות. אלה דברים מינימאליים. אני 15 וחצי שנה השקעתי בעסק הזה. היום אני עמוק בתוך המים. אתם יודעים מה, אני אקום על הרגליים, זה לא מדאיג אותי, אבל הילדים שלי מדאיגים אותי. תעזרו לי ולתושבי נתיב העשרה במיידי, אנחנו חצי קילומטר מבית לאהיא. ביום שישי כשהייתי בבית ראיתי שהשטיחו, תודה לאל, את בית לאהיא - אם תשטיחו את כל עזה יהיה עוד יותר טוב - ולמרות זאת חוליית מחבלים חזרה עוד פעם לבית לאהיא מתחת למנהרות. איך מצפים מאיתנו לחזור ככה הביתה? איך מצפים מתושבי עוטף עזה לחזור לבתים שלהם? תבינו, אתם צריכים למצוא פתרון ומהר. אתם צריכים לקחת עלינו אחריות, על החטופים, על ילדי העוטף. הם דור העתיד. הילדים האלה הם טראומטיים, לא פוסט-טראומטיים. אני מבקשת את זה בשם תושבי נתיב העשרה ובשם משפחת תעסה. תודה.
אלי שתיוי
¶
אני אבא של עידן שתיוי שחטוף כבר חמישה חודשים בעזה עם אותם בגדים שהוא לבש כשחטפו אותו. הוא לא אוכל - גם אנחנו לא אוכלים, לו קר - אני משתדל להרגיש כמוהו. יש 134 חטופים ואנחנו פה מסביב יושבים עם חליפות די בשגרה. הייתי רוצה שתעצמו את העיניים ותחשבו איפה נמצא הבן שלי. אני לא יכול לראות את החדר שלו, קשה לי, לכן עזבתי את הבית לפני שלושה חודשים.
אני רוצה לדבר פה על בעיה כלכלית שנוצרה אצל חלק ממשפחות החטופים. זוג נשוי מקבל כל שלושה חודשים 90,000, זוג גרוש מקבל כל אחד 45,000. אני מנהל משפחה וגרושתי מנהלת משפחה. זה עוול בחוק שצריך לתקן. מדובר סך הכל ב-20 משפחות. פתאום צצה חברה שטוענת שהיא ידועה בציבור, לוקחת 50% ואני חי מ-6,000 שקל בחודש. מישהו יכול כאן לתאר את הסכום הזה? יש איזה שהוא מחיר לחטוף? 1,000 שקל ליום? 2,000 שקל ליום? אם מישהו רוצה להתחלף עם הבן שלי בשביל 10,000 שקל ליום, אני מוכן שיחליף את הבן שלי ואת המשפחה שלי שהיא כולה חטופה. כשאני מדבר על המשפחה שלי אני מדבר על כלל משפחות החטופים.
במטה נאגר כסף מתרומות, אבל הכסף הזה מושקע בפרסום, בהפגנות. מה שמגיע לכל משפחה הוא סכום של 2,000,2,500 שקל. אני, אשתי, גרושתי ושני ילדיי לא עובדים. ילד אחד שלי לא עובד בגלל שהוא חטוף. אנחנו מקבלים גרושים. אני לא מצפה שיתנו לי את רמת החיים הגבוהה שחייתי בה, אבל 6,000 שקל? אני חוזר על העניין הזה בכמה ועדות, אבל שום דבר לא נעשה. אני מקווה שפה יהיה שינוי. סך הכל מדובר על 20 משפחות שמרגישות שיש פה משהו לא הוגן. מישהו מהממשלה צריך למצוא לנו איזה שהוא גוף שיחבק אותנו כמו שהמטה מחבק אותנו. תודה.
בועז מירן
¶
אני אח של עמרי מירן בן 46 שנחטף מנחל עוז מול אשתו ושתי בנותיו. עלמה תהיה בת שנה בסוף החודש, מה שאומר שהיא לא ראתה את אבא שלה חצי מהחיים שלה. רוני בת שנתיים ושבעה חודשים שואלת כל הזמן איפה אבא. היא יודעת שהוא בעזה, רק אי אפשר להסביר לה את זה. כשהתחיל האירוע הזה הממשלה הכריזה שיש לה שתי מטרות: האחת, ניצחון מוחלט והכרעה של חמאס, והשנייה, שחרור החטופים. שתי המטרות האלו שלובות אחת בשנייה. לא ייתכן ניצחון במלחמה בלי החזרת החטופים, ולא ייתכן שתהיה החזרת החטופים בלי הכרעה. כמו שנראה המצב, אנחנו תקועים בשתי החזיתות האלו. מצד אחד, המו"מ עושה לנו, המשפחות, הרבה יותר נזק כי החמאס משחק ברגשות שלנו, כל הזמן ציפיות ואכזבות, רואים שהמו"מ הזה הוא רק למשוך זמן, ומצד שני, הממשלה לא מממשת את מה שהיא אמרה שהיא אמורה לעשות, שזה להפעיל לחץ על חמאס. כרגע אין לחץ על חמאס. איך אנחנו רואים את זה? כי כל הזמן הוא מעלה את המחירים ומתבצר בעמדות שלו.
אני קורא לראש הממשלה לקבל החלטה כי הוא זה שבסופו של דבר מחליט. הזמן עובר וליקרים שלנו אין זמן. צריך לממש את הפעלת הלחץ על חמאס, מה שאומר שצריך עכשיו להיכנס לרפיח. נראה לי שציר פילדלפי הוזנח, הוא לא כרגע בתכנית. ציר פילדלפי חשוב גם למטרה הצבאית ולא פחות גם לנושא של החטופים. אנחנו יודעים שהוא פרוץ. כמו שנכנס נשק או דברים אחרים, כך יכולים גם לצאת חטופים החוצה. יכול להיות שיהיו מקרים שלא נדע איך לסיים אותם אם הציר הזה יישאר פרוץ. הדרישה היא קודם כל לנצח. הניצחון הזה יזרז את החזרת החטופים. רק כשהחמאס ירגיש לחוץ, רק כשהרגל תהיה על הצוואר שלו, הוא ייגש למו"מ האמיתי והעסקה על כל החטופים תוכל להתבצע. חמאס צריך להבין שהמשחק נגמר, שהוא לא יכול להחביא עוד חטופים ולחלק את העסקאות. אין עסקה הבאה, יש עסקה אחת - החיים שלהם תמורת החטופים, וזה יכול להתבצע רק כשתסתיים המלחמה בניצחון מוחלט שלנו. אני קורא לראש הממשלה להפסיק להתלבט ולהסס כי הלחץ האמריקאי רק ילך ויגבר. את מה שהוא לא עושה היום הוא לא יוכל לעשות עוד שבוע. הבחירות בארצות הברית מתקרבות ואיתן הלחץ של האמריקאים. הוא עכשיו חייב להורות לצבא להיכנס לרפיח. תודה.
שלמה כהן
¶
אח שלי יהודה היה מ"פ בסיירת גבעתי. הוא הוקפץ בשמחת תורה מהבית של ההורים לנחל עוז יחד עם סיירת גבעתי. הם מנעו שם חטיפות ונאבקו בעשרות מחבלים. בהמשך הם נכנסו לרצועת עזה ושם באחד הקרבות, לצערנו, הוא נהרג. אני נמצא פה מכוחו. הבקשה שלי מנבחרי הציבור היא להשלים את המלאכה עד תומה, לא להסס, לא להיכנע ללחץ של אומות העולם. אנחנו יודעים שיש לנו הרבה אנשים שאוהבים אותנו בעולם ויש כאלה שפחות, אבל בסופו של דבר היחידים שיקבעו את הגורל שלנו הם אנחנו. הצטמררתי לשמוע את הסיפורים על החטופים, זה כל כך כואב, כל כך קשה. האם כשהאחים שלנו נמצאים בעזה אנחנו יכולים לעשות שיקולים הומניטריים, להיות עדינים עם האויב? אנחנו יכולים להתמהמה עם מבצע ברפיח כשהאחים שלנו נמצאים שם בשבי? איך זה ייתכן? כן, יש כל מיני לחצים כלכליים, אבל אי אפשר לתת לאחרים לנהל אותנו כשהאחים שלנו נמצאים במצב כל כך קשה. אני מבקש שבשם החיילים שנהרגו על קידוש השם נמשיך את המלאכה עד שנסיים את הרוע הזה שנקרא חמאס. צריך להשפיל אותו עד עפר, להכריח אותו לעסקה בתנאים שטובים לנו, שנכונים לנו להחזיר את כולם הביתה, ובעזרת השם שהחודש הזה שמתחיל עכשיו, חודש אדר ב', יתקיים בנו הפסוק: "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".
ענבר גולדשטיין
¶
אח שלי ואחיינית שלי נרצחו ב-7 באוקטובר וגיסתי ושלושת ילדיהם נחטפו מאותו בית. הבית של ההורים שלי בכפר עזה הרוס לחלוטין ולא קיים כך שאין לאן לחזור. אני לא זכאית לשום דבר מבחינת המדינה, למעט זכותי למידע. הידיעה על הזכות למידע בגלל קרבה ראשונה לנפגע עבירה חמורה, שזה אחי היקר שנרצח באותה שבת, הגיעה אלי מגורמים אזרחיים שפנו אלי עצמאית, לא מהמדינה או דרך הפרקליטות. עצם המידע, הידיעה והעיסוק בדבר יכולים להחזיר לי את הכוח, יכולים להחזיר לי טיפה שליטה בתהליך. זה דבר שאין לנו ונלקח מאיתנו. כל ה-7 באוקטובר מאופיין באובדן שליטה מוחלט.
אנחנו מדברים על הרחבת הזכויות גם לאנשים שלא יכולים לדרוש עבור עצמם את הזכויות. אני לא בהכרח כאן לדבר בשם עצמי כי אני יכולה לדרוש את זכויותיי, אלא כדי לא להפקיר את אלה שלא יכולים לדבר בעבור עצמם - אלה בראש וראשונה החטופות והחטופים שעדיין שם וכל נפגעי הטראומה הקשה, אם הפיזית או הנפשית, שלא יכולים לעמוד על רגליהם, לדרוש את אשר מגיע להם ולדבר בזכות עצמם. גם למשפחות שלהם מגיע לדעת, גם למשפחות שלהם מגיעה ודאות. אני שומעת על יותר ויותר משפחות שמתחילות לחפש מידע בעצמן. השאלה הגדולה היא לא מה קורה היום. אנחנו צריכים להבין שלכולנו יש את היום שאחרי. גם למשפחות, גם לחטופות ולחטופים, גם לנפגעות, לנפגעים. לנרצחים כבר אין יום שאחרי, אבל למשפחות שלהם יש.
הצעת החוק הזאת נועדה לחשוב לטווח הרחוק על צרכים של משפחות שנלקח מהן הכל - בפרט השליטה. יש לנו את הכוח ויש לנו את הזכות. יש לנו אחריות חברתית לחשוב קדימה, לחשוב גדול יותר. אנחנו עובדים רחב. אני יודעת שכרגע לא מספיק משפחות מכירות בזכאותן כמקורבות לנפגעי עבירה, שזו העבודה שאנחנו עושות במקביל במסגרת פרויקט לילך ובמסגרת שיחות עם משפחות החטופים ונפגעי 7 באוקטובר. אני אסירת תודה על זה שכוח אזרחי הביא לידיעתי את זכותי למידע, שכעת אני מרגישה שאני יכולה להעביר קדימה ולעזור למשפחות נוספות. לא כל נפגעי העבירה יהיו כאן כדי לדרוש את שלהם. אנחנו לא יכולים עדיין, אלא אם כן מישהו בחדר הזה עשה את זה ואנחנו לא יודעים, לדבר ישירות עם החטופות ועם החטופים שעדיין שם. מהחטופות והחטופים שעדיין שם אין אות חיים, הם לא אמרו את דעתם. נפגעות ונפגעי האלימות המינית והפיזית לא בהכרח יכולים לעמוד על רגליהם ולהתמודד עם המידע, לדרוש את המידע.
תנו לנו, המשפחות, את היכולת להרוויח שליטה, לדעת את מה שאנחנו צריכים לדעת. לדעת מה קרה לאחי ולאחייניתי. גם אם זה הכי קשה בעולם, זאת זכותי וחובתי עבורם. אנחנו בתקווה שלאט לאט ישתחררו יותר ויותר חטופות וחטופים שיוכלו לדרוש את המידע ואת זכותם למידע, אבל אנחנו לא יודעים מה הולך לחזור משם, אנחנו לא יכולים להתחייב על זה שכולם יחזרו באותו מצב. תנו לנו, המשפחות, להיות לעזר, תנו לנו להיות חלק מהתהליך. הכל כבר נלקח מאיתנו. תנו לנו לקבל חזרה את כל מה שרק אפשר - כרגע זה רק מידע. הלוואי ובהמשך יהיו לנו עוד יכולות בתוך התהליך. אל תמנעו את זה מאיתנו, אל תמנעו את זה ממי שלא יודע שזה מגיע לו, ממי שלא יכול לדרוש את זה. בואו נעשה צדק.
דנה פוגטש
¶
שלום לכולם, תודה על הזכות לדבר כאן. לדבר אחרי ענבר זה לא פשוט. ענבר דיברה מעמקי ליבה. אנחנו בפרויקט לילך כבר חמישה חודשים מדברים עם בני משפחות ורואים את הצרכים מהשטח, גם עם בני משפחות של חטופים ונעדרים וגם עם בני משפחות של נרצחים, ולצערנו החוק כיום לא נותן מענה לצרכים שלהם.
הצעת החוק הזאת היא חיונית. בני המשפחות שדיברו כאן עד עכשיו דיברו בעיקר על צרכים כלכליים או צרכים שיש להם משמעויות כלכליות. הצעת החוק שלנו היא לא כלכלית, היא באה לספק צרכים אחרים לגמרי של נפגעי עבירות חמורות ביותר, שזה נגישות לצדק, להיות חלק מההליכים. המדינה, שמבחינת הרבה מהם כבר פגעה בהם פעם אחת, יכולה להחזיר להם משהו מהשליטה שאבדה בדרך. העובדה שהיום, חמישה חודשים לאחר האירוע המחריד של ה-7 באוקטובר, אף אחד לא טרח עדיין לומר למשפחות הנרצחים שהם נפגעי העבירה כהגדרתם בחוק, זה לבד דורש תיקון גדול מאוד שצריך להיעשות במדינה.
אנחנו מדברים על שני תיקונים נוספים בהצעת החוק הזאת שנובעים מתוך הצרכים בשטח. הראשון הוא תיקון שירחיב זכויות לבני משפחה רחוקים יותר. אנחנו קוראים לזה מלחמת האחים ובני הדודים. אנחנו רואים שבאירועי ה-7 באוקטובר הרבה מבני המשפחות נרצחו או איבדו יכולת, כשמי שנשאר לאסוף מידע ויישאר לשנים קדימה אם יתנהלו הליכים פליליים אלה בני משפחה רחוקים יותר. הצד השני של ההצעה שלנו הוא להרחיב את זכויות נפגעי עבירה גם לאנשים שאינם יכולים להביע את עמדתם – חטופים, נעדרים. ענבר שאלה אם מישהו כאן מדבר עם החטופים. אני אשאל אם מישהו יכול להבטיח לנו שלא יהיו נעדרים, אם מישהו יכול להבטיח לנו שעד שיתחילו הליכים פליליים כולם יחזרו בשלום ויוכלו להביע את עמדתם לגבי ההליכים הפליליים. לצערנו הרב זה בלתי אפשרי. אנחנו יודעים שיש מאושפזים, אנחנו יודעים שיש פגיעות פסיכיאטריות קשות כתוצאה מאירועי 7 באוקטובר. לכל האנשים האלה צריכה להיות זכות בעתיד לקחת חלק אם יתקיימו הליכים. כבר היום מתקיימים הליכים פליליים כיוון שחקירת משטרה היא חלק מההליכים הפליליים.
רבות מהמשפחות שפנו אלינו הן משפחות שמטפלות בילדים שנשארו לאחר ה-7 באוקטובר. הן רוצות להבטיח שכשהילדים האלה יגדלו ישמעו אותם, שהילדים האלה ידעו שיש מישהו במדינה שמכיר בהם כנפגעי עבירה, לאו דווקא לצרכים כלכליים. צרכים כלכליים זה חלק קטן מאוד מהסיפור. הוא חלק חשוב, אבל רק חלק. אם המדינה רוצה להבטיח נגישות, לטעמנו הדבר שחיוני לעשות הוא לקבל את הצעת החוק המאוד מינימאלית הזאת שתבטיח לאוכלוסייה שקיימת ולא מוכרת כנפגעי עבירות את האפשרות לקחת חלק בהליכים ולראות בפועל אם ייעשה צדק בהמשך.
קארין אלהרר (יש עתיד)
¶
תודה רבה, אדוני. אני רוצה להודות לך על קיומו של הדיון. זה חוק שבא לתת מענה לצורך עצוב ורציני מאוד. בשבת השחורה של 7 באוקטובר אין ספק שהחיים של מאות משפחות - למעלה מ-1,000 - השתנו ללא הכר, בפרט משפחות הנרצחים, משפחות החטופים ומשפחות השורדים. חודשים שלמים אני פוגשת את אותם נציגי משפחות שמספרים בכאב על האירוע עצמו שקרה, על המלחמה שלהם בבירוקרטיה. העניין הספציפי הזה הוא עניין שקל יהיה לתת לו מענה. החוק קובע היום מי המעגל שזכאי לקבל את המידע ולהיכנס בנעלי הנפגע או הנפגעת. שמענו כאן על עשרות משפחות שאומרות שהאימא לא מצליחה לקום מהמיטה, שהאבא על כדורים ומי שמתפקד זה המעגל השני, לפעמים השלישי. התיקון הזה מציע לתת פתרון בדרך המלך, בדרך של חקיקה, לא בדרך של פרשנות, כי היום יכול להיות שיש נציג מהמשטרה שאומר שלמרות שזה לא כתוב בחוק הוא ייתן את המידע ויש נציג שיגיד שבגלל שזה לא כתוב בחוק הוא לא ייתן את המידע. מדובר פה בתיקון קטן ומאוד משמעותי לאותן משפחות.
בהזדמנות זו אני רוצה להודות לשותף שלי, חבר הכנסת רביבו, על שיתוף פעולה, לאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, למרכז לילך, למשפחות החטופים. בסוף לא כל השכל נמצא בבניין הזה. מהשטח הבאנו הצעה שהיא מאוד משמעותית. אני רוצה להודות לשר המשפטים שתמך ותומך בהצעה.
יש לנו חטופות וחטופים שנמצאים עדיין בשבי ועוברים זוועות. אם הם שומעים אותנו, אני רוצה לומר להם שאנחנו לא שוכחים אותם. 157 יום זה יותר מידי. אני רוצה לפנות מכאן לכל מי שיכול לסייע - תחזירו אותם הביתה. תודה.
אליהו רביבו (הליכוד)
¶
אני רוצה להודות לך על קיום הדיון, להודות לחברתי חברת הכנסת קארין אלהרר על היוזמה ועל שיתוף הפעולה הפורה, לאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית - יצא לי לעבוד איתם בוועדות אחרות - על המחשבה, על הדחיפה. תדעו לכן, אתן עושות עבודת קודש בזמני שגרה ובזמני חירום, מגיע לכן יישר כוח גדול. אני אומר את זה בלשון נקבה, זאת למרות העובדה שיש גברים לא מעטים שנרתמים לסייע, כי הגיע הזמן שנעשה אפליה מתקנת והיכן שיש גם גברים נזכיר את הנשים. המחוקקת צריכה לעשות ככל שביכולתה על מנת להקל ולו במעט מהסבל הנורא של משפחות הנרצחים ושל משפחות החטופים. אני באופן אישי אעשה הכל על מנת להקל. זה חוק שצריך לעבור כמה שיותר מהר. יש על כך הסכמה גורפת, שזה לא דבר שבשגרה, בטח לא באולם הדיונים של אדוני.
אליהו רביבו (הליכוד)
¶
אבל פה לא רק שיש הסכמה, גם יש מגויסות. אדוני היושב ראש, אנחנו יכולים, צריכים וחייבים להעביר את הצעת החוק הזאת בקריאה שלישית עוד לפני הפגרה במסגרת ניקוי שולחן. אני מצפה שאדוני כבר בדיון הזה יקבע דיון המשך. בואו נפעל ביחד למען המטרה החשובה הזאת.
צר לי ומאכזב אותי, ואת זה אני אומר בשם נפגעי ונפגעות עבירות המין, שבדיונים האלה שהם קצת פחות פופוליסטיים חסרים חברי בית נוספים שיגלו עניין ויביעו את תמיכתם ואת הזדהותם. גם אם לא כיוזמים ולא כמקדמים הם היו צריכים להגיע לפה, לתת כתף תומכת, להסתכל בלבן של העיניים, להגיד תודה ביושר ולהתחייב שבמשמרת שלנו ניתן מענה לכל העוולות האלו.
היו"ר שמחה רוטמן
¶
תודה רבה. הייעוץ המשפטי לוועדה, על פניו מדובר בתיקון יחסית פשוט, זה התאמות ותיקוני נוסח. מאוד הייתי רוצה שנגיע היום לנוסח לקריאה ראשונה.
נועה ברודסקי לוי
¶
סעיף 22 לחוק זכויות נפגעי עבירה קובע שלעניין עבירות המתה מי שנחשב כנפגע עבירה ויכול לקבל את המידע זה בן הזוג, הילדים, הורים ואחים, כאשר בכל העבירות האחרות מי שנחשב כנפגע עבירה זה רק הנפגע עצמו. עכשיו, נוכח אירועי ה-7 באוקטובר שיצרו סיטואציה מורכבת ואחרת, מבקשים לקבוע שזה יורחב גם לגבי מי שנבצר ממנו היום לקבל את המידע. אם אותם גורמים לפי הקדימויות לא יכולים לקבל את המידע, יוסיפו את הדוד, הדודה או בני הדודים.
אחת השאלות שחשבנו שכדאי לדון בה היא מי ייחשב כנבצר. כשמדובר במשפחה של חטוף זה ברור, אבל האם הכוונה להרחיב מעבר לכך, להרחיב גם לנפגע שכן נמצא אבל יש איזה שהוא קושי שהוא יקבל את המידע בעצמו? ככל שמרחיבים מעבר למי שחטוף או נבצר ממנו פיזית לקבל את המידע, עד כמה צריך להרחיב?
אליהו רביבו (הליכוד)
¶
אני חושב שהגישה צריכה להיות לגבי כל מי שבין כה וכה נמצא בהליך רפואי ומצבו צריך את התערבות המשפחה כדי להחליט בעניינו, אם זה לחתום בשמו ועבורו, אם זה לקבל דיווח מהרופאים.
היו"ר שמחה רוטמן
¶
אני רק חושש מסיטואציה שבן אדם יזדקק לסיוע משפטי כדי להגדיר את קרוב המשפחה שלו כנבצר.
היו"ר שמחה רוטמן
¶
עודף רגולציה. מכיוון שבסופו של דבר יש לנו קבוצה מאוד מאוד מוגדרת, אולי צריך להגיד שהמידע לפי חוק זכויות נפגעי עבירה יהיה גם לבני המשפחה אלא אם הם הביעו התנגדות. אני מציע להפוך את זה מאופט-אין לאופט-אאוט, כי אני חושב שבלייצר מנגנון של מי שנבצר אנחנו נצא מקללים במקום מברכים.
קארין אלהרר (יש עתיד)
¶
בסוף זה צריך להיות הדרגתי. ברור שהפנייה הראשונה צריכה להיות לאדם נפגע העבירה. ברגע שהרשויות מבינות שאין עם מי לדבר צריך לפנות הלאה.
היו"ר שמחה רוטמן
¶
הרשות אף פעם לא מבינה. הרשויות הן בירוקרטיות, הן אומרות: תביא לי אישור שנבצר ממנו.
נועה ברודסקי לוי
¶
יש פה כמה סיטואציות. לגבי חטוף ולגבי מישהו שנמצא בקומה אין שאלה, אלה מצבים שברור שנבצר מהם, אבל ככל שמדברים על נפגע ונפגעת עבירת מין או באופן פיזי אחר, השאלה היא באיזה מצב יעבירו את הזכויות למישהו אחר.
היו"ר שמחה רוטמן
¶
זה לא שיעבירו את הזכויות. משרד המשפטים, מה החשש אם נשנה את זה מאופט-אין לאופט-אאוט? לא צריך לייצר בירוקרטיה סביב הדבר הזה.
היו"ר שמחה רוטמן
¶
יותר קל לקבוע ברירת מחדל שאומרת שגם קרובי המשפחה המנויים בסדר הקדימויות יכולים לפנות ולהיות זכאים לקבל את המידע לפי חוק זכויות נפגעי עבירה, אלא אם כן נפגע העבירה מתנגד.
היו"ר שמחה רוטמן
¶
הרי יכולה להיות סיטואציה של עבירה שיש לה הרבה נפגעי עבירה שזכאים לקבל מידע, לא רק אחד. אם מחבל מתפוצץ ברחוב סואן, על האירוע הזה יהיו 50, 100 או 1,000 נפגעי עבירה שזכאים לקבל את המידע. מה הנזק אם יהיו עוד?
היו"ר שמחה רוטמן
¶
אני לא מדבר על באופן כללי, אני מדבר כרגע על ה-7 באוקטובר. אני יכול להבין מה הנזק של אין סוף אנשים שהרשות צריכה להתנהל מולם, אבל פה יש לנו אירוע מוגדר ותחום בזמן.
יפעת רווה
¶
המילים "נבצר מאדם" או המילה "בהעדרם" לגבי הזכויות שמוענקות לדוד או לדודה לא מספיק ברורות.
גלעד קריב (העבודה)
¶
הכל נכון, אבל אוי ואבוי לנו אם ניצור מחלוקות בתוך המשפחות. כשכותבים בחוק דוד או דודה, בחלק גדול מהמקרים יש כמה דודים וכמה דודות.
נועה ברודסקי לוי
¶
ברגע שמרחיבים לדודים ובני דודים יכולים להיות גם 50 בני דודים. השאלה מי ייקבע כנציג, האם הנפגע רוצה שיתנו את המידע למשפחה המורחבת שלו. ככל שההליכים האלה יקודמו ויצטרכו להביע עמדה כך יהיה קושי לכולם להביע עמדה. זה מתרחק לפעמים גם מהעמדה שהייתה יכולה להיות לנפגע עצמו.
היו"ר שמחה רוטמן
¶
אם יש פה מעגל א' ומעגל ב', אז מעגל א' שולט במעגל ב'. אם מישהו ממעגל א' מתנגד, אז זה לא יגיע לדוד ולדודה, זה ייעצר במעגל א'. אם הנפגע מתנגד, זה גם לא יגיע למעגל א'.
אליהו רביבו (הליכוד)
¶
לפעמים אין מעגל א'. כשזה משתרשר למעגל ב' שמורחב, זה פוגש אותנו גם ברמת החשיפה לאותו מידע וגם כשצריך לקבל הכרעה.
היו"ר שמחה רוטמן
¶
אלי, זו לא הכרעה. אם למשל מציעים הסדר טיעון, דוד אחד יכול להגיד שהוא מתנגד ודוד אחר יכול להגיד שהוא בעד.
אליהו רביבו (הליכוד)
¶
אני מציע לקבוע שבמידה ובנסיבות העניין זה מועבר לצד' ב', שאז בדרך כלל יש מעורבות של האפוטרופוס, האפוטרופוס יחליט שנציג x מתוך המשפחה, אם ממעגל ב' או ממעגל ג', הוא הנציג.
היו"ר שמחה רוטמן
¶
מה הזכויות שיש היום? קבלת מידע. אתה רוצה לייצר סיטואציה שהאפוטרופוס יחליט שדוד אחד יקבל את המידע ודוד אחד לא?
אליהו רביבו (הליכוד)
¶
רבים מאיתנו נפגשו ונפגשים עם רבים מבני המשפחה של החטופים, הנעדרים והפצועים. נפגשתי בכמה סיטואציות עם בני דודים שמציגים את עצמם ככאלה שמייצגים את אותו חטוף או חטופה.
אליהו רביבו (הליכוד)
¶
הכאוס הזה מלווה את המערכת. מכיוון שאנחנו כבר למודי ניסיון, אני מבקש שזה לא יגיע לחוק הזה, אני מבקש שנקבע שצד א' הוא הראשון בהעדר יכולת לנפגע.
היו"ר שמחה רוטמן
¶
מידע והבעת עמדה. הבעת העמדה היא לא להחליט בענייניו של הנפגע. בוא ניקח תרחיש שבו אין אף אחד במעגל הראשון והאדם עצמו חטוף. אני לא רוצה לשים את האפוטרופוס במצב שבו הוא יחליט מי מבני הדודים מקבל מידע.
אליהו רביבו (הליכוד)
¶
אדוני היושב ראש, אני משוכנע שאתה רוצה לשמור על האינטרס של הנפגעים. תמיד נשאל את עצמנו איך אותה חטופה הייתה מגיבה אלמלא בת דודה שהיא לא הייתה בקשר רציף איתה - -
היו"ר שמחה רוטמן
¶
אם אתה רוצה לייצר פה סמכויות או כללים לאפוטרופוס, זה אומר שאין לי הצבעה לקריאה ראשונה היום.
אליהו רביבו (הליכוד)
¶
ניתן לקבוע שמי שהוגדר והוכר על ידי רשויות המדינה כמייצגו של אותו חטוף או חטופה מקבל אינפורמציה מהרשויות הרלוונטיות.
נטלי מופסיק
¶
אנחנו לא ממנים אפוטרופוסים לחטופים. ניהול הנכסים שלהם נעשה בדרך כלל באמצעות צו כינוס נכסי נעדר, ככל שיש בכך צורך, ולכן ממילא זה לא משהו שהוא רלוונטי.
מיה אוברבאום
¶
אנחנו בעד לייצר מנגנונים חלופיים שבמקרה והנפגע או הנפגעת לא יכולים לעמוד על הזכויות שלהם ולא יכולים להביע את התנגדותם, ההליך יהיה כזה שיינתנו הזכויות, לעומת מקרים של נפגעות במצב נפשי מעורער שלא יכולות כרגע לעמוד על הזכויות שלהן אבל כן נמצאות ולהן תינתן האפשרות להביע את עמדתן אם הן רוצות שמישהו אחר יעמוד על הזכויות במקומן.
היו"ר שמחה רוטמן
¶
ברור שבמצב הרגיל אדם יכול להסמיך כל אחד לקבל מידע לפי חוק נפגעי עבירה. השאלה אם לאור אירועי ה-7.10 אנחנו לא רוצים לייצר סיטואציה שכאשר נבצר מהם זה עובר. השאלה איך אנחנו מזהים את הנבצר, האם בברירת מחדל או באמצעות הבעת התנגדות. כשיגיע למשטרה האח של אותה נפגעת עבירה - -
היו"ר שמחה רוטמן
¶
איך המשטרה תדע אם היא יכולה או לא יכולה לתת את הסכמתה? אם אני מטיל עליו את כל הבירוקרטיה שממנה אני מנסה להבריח אותו, מה עשיתי בזה?
מיה אוברבאום
¶
לגבי נפגעות תקיפה מינית שנמצאות כרגע באיזה שהוא אשפוז או לא יכולות להביע את עמדתן בשל מצב נפשי קשה אבל יכולות להעביר את הזכות למישהו אחר הייתי רוצה שתינתן האופציה, שישאלו אותן. איך המשטרה תעשה את זה זו שאלה טובה.
היו"ר שמחה רוטמן
¶
אין שאלה בנוגע לנפגע שיכול להביע את עמדתו ויש לו את הכוחות הנפשיים. האם לגבי נפגעי ונפגעות ה-7.10 לא מתאים לבוא ולהגיד שהדיפולט הוא קצת אחר? המציעים אומרים שצריך קו אחר ל-7.10.
היו"ר שמחה רוטמן
¶
נכון, אבל אנחנו עוד לא בשלב הבעת העמדה בשום צורה שהיא. כרגע הבעיה העיקרית שלנו היא מסירת המידע. הבעת העמדה מעוררת פחות קשיים אם אני מרחיב את המעגל.
היו"ר שמחה רוטמן
¶
אם זה יעמוד בפני בית משפט, בית המשפט יקבל עוד 10 דפים, כשבדף אחד יהיה כתוב שנפגעת העבירה מתנגדת להסדר טיעון והבן דוד שלה תומך.
היו"ר שמחה רוטמן
¶
אני מבין, אבל האם את תבחרי מי מהילדים שלה יהיה המייצג שלה? אם יש לה שני ילדים, מי יהיה זה שייצג אותה?
היו"ר שמחה רוטמן
¶
אם לא עומדים בתור הם לא יעשו את זה. האם במצב שיש מישהי שנפגעה והיא במצב של נבצרות את זאת שתגידי שרק הילד הזה יקבל מידע ולא הילד האחר, או שרק הילד הזה יביע עמדה בהליך ולא הילד האחר?
היו"ר שמחה רוטמן
¶
ברור שלא. ברור שאת רוצה שבפני בית המשפט יהיה בליל עמדות, זה מה שהצעת החוק שלך רוצה.
היו"ר שמחה רוטמן
¶
ברור שאנחנו קודם רוצים להחזיר את יכולת הפעולה לנפגע העבירה, אבל השאלה היא אם לגבי אירועי ה-7.10 אנחנו לא רוצים לשנות את ברירת המחדל. אני חושב שהדרך הנכונה היא כן. יכולת הפעולה תישמר ברמה של להגיד לא, לא ברמה של לפעול אקטיבית. אני מנסה לשקף את רצון המציעים לפי איך שזה יעבוד בשטח, לא ברמת התיאוריה, כי ברמת התיאוריה ברור שהייתי רוצה שייגשו לכל אחת וישאלו אותה. הבירוקרטיה פה שאני אצטרך כדי למסור מידע למעגל א' תגרום לכך שהמידע לא יתקבל והעמדה לא תוצג. הבירוקרטיה תחסל את התהליך.
היו"ר שמחה רוטמן
¶
ברור שבמצב המובהק אין בעיה. אני לא רוצה שהם יבקשו אישור רפואי כשהבן אדם בקומה, אני לא חושב שזה התפקיד שלהם.
נועה ברודסקי לוי
¶
אני מבינה. ההרחבה הנוספת לגבי מי שנפגע ולא יכול מנטלית כרגע להביע עמדה זו הרחבה נוספת שצריך להיזהר איתה. לעשות אופציה של אופט-אאוט נראית לי סוטה מאוד מהחוק ומהתפיסה של החוק. אחת הסיבות שנותנים לו את המידע זה להחזיר את תחושת השליטה.
היו"ר שמחה רוטמן
¶
במצב שבו היא לא יכולה להגיד לא או כן בני המשפחה יוכלו להיכנס לאירוע, אבל במצב שבו היא יכולה להגיד לא או כן היא תגיד לא. הסיבה היחידה שאני לא רוצה שהיא תגיד כן אקטיבית היא כדי לא לייצר את הסיטואציה שהמשטרה לא תדע מה לעשות.
מיה אוברבאום
¶
נועה, אני מבינה את החשש שלך, אני רק תוהה איך נוכל להבחין בין מצב נפשי שמאפשר לה. מי יקבע שמצבה הנפשי מאפשר לה או לא מאפשר לה? האם נצטרך חוות דעת פסיכיאטרית שתגיד את זה?
היו"ר שמחה רוטמן
¶
אנחנו גודרים ותוחמים את זה לנפגעי ה-7.10. על נפגעי העבירה הידועים שיצרו את הקשר עם המשטרה זה לא יחול. זה יחול רק על מי שיצור את הקשר מכאן ולהבא. לגבי האירועים של ה-7.10 תהיה אמירה שאם בא בן משפחה שהוא לא רשום בתיק ההתנגדות של אותו נפגע ישיר, בן המשפחה מהמעגל הראשון יוכל להגיב עד שתבוא אותה נפגעת או יבוא אותו נפגע ויגידו סטופ. נהפוך את הסדר.
דנית אביטל
¶
נפגעי העבירה של ה-7 באוקטובר לא הוגדרו נפגעי עבירה כמו שמוגדרים נפגעי עבירה רגילים במערכת, בצורה אוטומטית. יחידת החקירה שאמונה על החקירה של האירועים האלה דואגת שיהיה מלווה בחקירה, דואגת לבחור את מין החוקר ככל שמדובר בעבירות מין.
בנינו מאגר של נפגעי העבירה שמראש הרחבנו בגלל השוני של האירועים החריגים האלה. משפחות החטופים קיבלו עדכון כמו שקיבלו - -
היו"ר שמחה רוטמן
¶
אני בן דוד שני של חטוף ורוצה להיכנס לקבל מידע - מה אתם אומרים לי? האם תגידו לי שאני רחוק מידי ושאני לא אקבל? אם אני בן דוד ראשון, אני כן אקבל?
דנית אביטל
¶
נתנו מידע גם לכל מי שנלווה למשפחות החטופים. במסגרת החקירות של להב אספנו את כל הפרטים והעברנו להם. הקבוצה השלישית זה משפחות הנרצחים שאני עוברת תיק-תיק כדי לוודא מי בני המשפחה שאנחנו יכולים לשלוח להם את העדכון. זה לגבי ההגדרה של קבוצות הנפגעים.
מבחינת איזה מידע נמסר - החוק מחייב למסור מידע על ההליך הפלילי. בהליך פלילי רגיל המידע שמערכת מנ"ע מוסרת הוא איפה התיק נמצא. בשלב החקירה הוא יקבל הודעה שהתיק נמצא בחקירה ביחידת חקירה x, הוא יקבל מידע אם נעצר חשוד או שוחרר חשוד בתנאים, והוא יקבל מידע אם התיק עבר לגורם הבא או התיק נסגר והסתיים ההליך. החקירה פה היא חקירה מורכבת. ההודעה הראשונה שהוצאנו כוללת מידע כללי על זה שנערכת חקירה שהוטלה על להב.
דנית אביטל
¶
עד היום לא קיבלנו פנייה ספציפית של בן משפחה כזה או אחר ממשפחות החטופים או ממשפחות הנרצחים שביקש להצטרף. התבחין הוא מה שקיים בחוק.
דנית אביטל
¶
אין לנו התנגדות ואין לנו בעיה להעביר מידע. אם בן משפחה של חטוף יפנה אלי, אין לי בעיה לתת.
דנית אביטל
¶
ביחס לאירועי ה-7 באוקטובר אנחנו משתדלים להרחיב. אם הורים וגם אחים יפנו אלי, אני לא אתנגד.
דנית אביטל
¶
הנקודה המהותית היא לגבי נפגעי העבירה עם פגיעות נפשיות, אם יש להם יכולת ומסוגלות להביע התנגדות לזה שמישהו ייכנס בנעליהם. אם יפנה אלי בן משפחה כזה, אני כמשטרה לא אוכל לקבוע מה הסיטואציה.
נילי פינקלשטיין
¶
אני אבקש לקראת הדיון הבא לברר מנגנונים שקיימים בענפי משפט אחרים. לא בטוח שאנחנו צריכים להמציא מנגנון נפרד.
היו"ר שמחה רוטמן
¶
סעיף 22 הוא רק סדר קדימויות לעבירה של בן אדם מת. עבירות מין ואלימות לא שם. נניח שבוצעה עבירת מין או אלימות והאדם עצמו לא זמין כי הוא חטוף, כי הוא בקומה, כי הוא לא יכול לתפקד. לכל אחד מהמצבים האלה החוק הקיים לא נותן מענה.
נילי פינקלשטיין
¶
אני מציעה לחלק בין מצבים מובהקים של חטופים או נרצחים, שסדר הקדימויות בחוק לא נותן - -
נילי פינקלשטיין
¶
יכול להיות שסדר הקדימויות הקיים לא מספק וצריך להוסיף סבים, דודים ובני דודים. אני מציעה שנעשה בדיקה לקראת הדיון הבא בעולמות האפוטרופסות ובמצבים נפשיים מיוחדים.
היו"ר שמחה רוטמן
¶
אני מבקש להכין נוסח לקריאה הראשונה ברוח הדברים שדיברנו. אני חושב שההפרדה יכולה להיות, אבל מבחינתי הדבר המרכזי הוא שלא תהיה פה סיטואציה של בירוקרטיה. תודה רבה לכולם, ישיבה זו נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 14:00.