פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



20
ועדת החינוך, התרבות והספורט
26/02/2024


מושב שני


פרוטוקול מס' 166
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, י"ז באדר א' התשפ"ד (26 בפברואר 2024), שעה 9:38

הצעת חוק הארכת השעיה של עובד המדינה ופיטורים של עובד הוראה לשם הגנה על קטין או חסר ישע (תיקוני חקיקה), התשפ"ד–2024 (פ/3571/25) (כ/919), של ח"כ שרן מרים השכל - דיון והצבעות

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
שרן מרים השכל
יוסף עטאונה

אחמד טיבי

לירון ספרד - עו"ד, ממונה ייעוץ משפטי, לשכה משפטית, משרד החינוך

ענת אורנשטיין - מנהלת אגף בכיר משמעת, משרד החינוך

לירון בנית ששון - עו"ד, ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

גיא דוד - עו"ד, מנהל אגף בכיר משמעת, נציבות שירות המדינה

נעם וילדר - עו"ד, המועצה לשלום הילד

מיה אוברבאום - עו"ד, יועצת משפטית, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית

מאיר אסרף - עו"ד, נציג, הסתדרות המורים

איציק פיטוסי - אביו של סמ"ר ישי פיטוסי ז"ל, פורום הגבורה

גילה ויזל - אימו של רס"ר (מיל') אלקנה ויזל ז"ל

נאוה לישה - אימו של סמל דביר לישה ז"ל

נציגת משפחת היימן - קרובת משפחה של ענבר היימן, חטופה, נרצחה בעזה

יעל אדר - אימו של תמיר אדר, חטוף, נרצח בעזה

ענבל צח - בת דודתו של טל שוהם, חטוף בעזה

יזהר ליפשיץ
-
בנו של עודד ליפשיץ, חטוף בעזה

איתי סיגל - אחיינו של קית' סיגל, חטוף בעזה

דני רון - סא"ל במיל', טייס קרב לשעבר

נירה לאמעי רכלבסקי

אתי דנן

א.ב., חבר תרגומים

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

הצעת חוק הארכת השעיה של עובד המדינה ופיטורים של עובד הוראה לשם הגנה על קטין או חסר ישע (תיקוני חקיקה), התשפ"ד–2024 (פ/3571/25) (כ/919)
של ח"כ שרן מרים השכל
דיון והצבעות

בוקר טוב, אני מתכתב לפתוח את ועדת החינוך, התרבות והספורט בנושא הצעת חוק הארכת השעיה של עובד המדינה ופיטורים של עובד הוראה לשם הגנה על קטין או חסר ישע (תיקוני חקיקה), התשפ"ד–2024, הצעת חוק של חברת הכנסת מרים השכל.

כהרגלנו, משפחות החטופים, בבקשה.

אין לי שום דבר לחדש לכם הבוקר. הדבר היחידי שמתחדש זה הימים, אז אנחנו נספור ימים בשביל להזכיר לכולם שזה לוקח הרבה יותר מידי זמן והם לא פה. ברשותכם, אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, שמונה, תשעה, 10, 11, 12, 13, 14, 15, 16, 17, 18, 19, 20, 21, 22, 23, 24, 25, 26, 27, 28, 29, 30, 31, 32, 33, 34, 35, 36, 37, 38, 39, 40, 41, 42, 43, 44, 45, 46, 47, 48, 49, 50, 51, 52, 53, 54, 55, 56, 57, 58, 59, 60, 61, 62, 63, 64, 65, 66, 67, 68, 69, 70, 71, 72, 73, 74, 75, 76, 77, 78, 79, 80, 81, 82, 83, 84, 85, 86, 87, 88, 89, 90, 91, 92, 93, 94, 95, 96, 97, 98, 99, 100, 101, 102, 103, 104, 105, 106, 107, 108, 109, 110, 111, 112, 113, 114, 115, 116, 117, 118, 119, 120, 121, 122, 123, 124, 125, 126, 127, 128, 129, 130, 131, 132, 133, 134, 135, 136, 137, 138, 139, 140, 141, 142, 143.

אני מקווה שליום ה-144 אנחנו לא נגיע, אבל החובה להחזיר אותם היא עליכם. זה המנדט להחזיר אותם, קיבלתם ואתם תשתמשו בו על מנת להחזיר את כל החטופים הביתה לא בעוד יומיים ולא בעוד שלושה אלא היום. אין להם יותר זמן לחכות ואין לנו יותר זמן לחכות. תודה.

תודה רבה.

פורום הגבורה, איציק פיטוסי, בבקשה.

יש עוד משפחות.

בסדר, אני נותן חלק-חלק, הכול בסדר. כל מי שבחדר ידבר. הסדר לא משנה, העיקר שהדברים יישמעו. בבקשה.

אני דווקא חושבת שהסדר משנה, כי הוא מבטא את סדר החשיבות.

אני מבקש, אני קובע פה את הסדרים. איציק, בבקשה.

תודה שהבהרת את זה.

תודה רבה. שמי איציק פיטוסי, אבא של סמ"ר ישי פיטוסי, חייל גולני, גדוד 13, פלוגת החוד. ביום ה-7 באוקטובר ישי היה במשימה השגרתית שלו במוצב שנקרא החץ השחור. בסביבות שעה 06:30 עם תחילת הירי הארטילרי הכבד הם קיבלו אזעקות מחמ"ל נחל עוז תצפיתניות להגיע לתוך הגדר כי יש חדירות של מחבלים. בשלב הראשוני הם מקבלים גם הוראה לא להגיע עד הגדר עצמו כי יש איום ירי נ"ט על הנמ"ר. הוא פיקד על הנמ"ר, והם בכל זאת שועים לכיוון הגדר כשהם רואים את מאות המחבלים על הגדר והם מחליטים כן לעלות על הגדר. הם מתפעלים את הנשקים ואת התחמושת שנמצאת מעל הנמ"ר, קטלן וגם מקלען מתוך הנמ"ר, הורגים מאות מחבלים, דורסים עד שהאיום מתממש והנמ"ר חוטף טיל אר.פי.ג'י ראשון שהוא מתקל אותו. הנמ"ר מושבת במקום בשלב הנוכחי הזה, וגם הקטלן והמקלען. מערכות הנמ"ר לא עובדות. זה אומר שלא הנשק פעיל ולא מה שנקרא תוחלת החיים של הנמ"ר שיש שם את החמצן, מזגן. הכול מפסיק לעבוד.

הם מבינים שהם נמצאים בתוך קופסת ברזל מותכת. הם מבינים שהם מאוימים על ידי כל המחבלים שמסביב, קוראים בשלב הזה קריאת שמע, והנהג אחרי מספר דקות תושייה מצליח להניע את הנמ"ר בנהיגת חירום. הנמ"ר מתחיל לנסוע ללא מכונות הירי, בצורה איטית, והם דורסים והורגים את כל מה שהם רואים בדרך על הגדר.

בשלב מסוים הם מקבלים קריאה דחופה להגיע לנחל עוז, למוצב, מאחר ויש חדירות המוניות של מחבלים לתוך המוצב והם צריכים את העזרה לסייע לחברים שלהם. הם נוסעים בקצב של הנמ"ר ומגיעים לכיוון מוצב נחל עוז. נכנסים למוצב. בשלב הזה פותח את הצריח המפקד, מוציא נשק שהיה מתוך הנמ"ר ומתחיל לירות על מחבלים מסביב, לא להרבה זמן. לאחר מספר דקות הוא חוטף טיל נוסף לכף היד והם מבינים שהם לא יכולים לירות מלמעלה. מכניס את עצמו קטוע יד, דם שמתמלא בתוך הנמ"ר. הוא מקבל חבישה במקום של חסם עורקים, מטקסים עצה, מבינים שהם לאחר כל הכמות של המחבלים שנמצאים בתוך נחל עוז, הם לא מספיק אפקטיביים רק עם נסיעה של נמ"ר ודריסה.

הם מחלצים את עצמם ליער סבוך ליד המוצב, מטקסים עצה ומחליטים לפרוק כדי להציל את החברים שלהם שנמצאים בחמ"ל תצפיתניות וכל מה שנמצא בתוך נחל עוז. עשרה לוחמים בתוך הנמ"ר, שלושה נשארים, שבעה יוצאים. בהחלטה שלהם גורלית הם מחליטים לצאת ולהציל את החברים שלהם. בדרך הם נתקלים בחולייה ראשונה, כ-30 נוח'בות שהיו בדרך. לאחר מכן מוצאים על הנוח'בות האלה את כל המפות של קיבוץ סעד. זה אומר שהחוליה הזאת הייתה בדרכה לקיבוץ סעד, ואנחנו יודעים את התוצאות שהיו בקיבוץ סעד. לאחר מכן חולייה נוספת יותר קטנה שהם נתקלים בה הייתה בדרך לקיבוץ נחל עוז. גם שם הם מצליחים והם ממשיכים בדרך להציל את החברים שלהם. בכניסה לנחל עוז לצערנו הרב הגיעו מאות מחבלים אחרים, ומה שנקרא נלחמו תחת מחסות מעטות שהיו שם עד שצלף הוריד אותם אחד-אחד פרט לניצול אחד שממנו אנחנו יודעים את כל הסיפור.

ישי והחברים שלו כמו שאתם רואים, הם יצאו מה שנקרא להציל את החברים שלהם. הם יצאו כשהם יודעים והם מכוונים מטרה, חדורי מגע לנסות להציל למרות מה שהם ראו לפני כן, שהם לא יכולים, וזה היה האומץ והגבורה שהייתה להם. ישי, הדור הרביעי בגוש קטיף. אנחנו גורשנו מגוש קטיף. אנחנו היינו בעוטף, מכירים היטב את גוש קטיף. היה הדור הרביעי ושם לצערנו הרב הוא גם נפל.

הצוואה שהשאירו לנו זה קודם כל רוח הלחימה שהייתה להם. הם האמינו שרק על ידי לחימה עיקשת ולמסור את נפשם להציל את החברים שלהם נוכל לנצח את החמאס. הם לא היססו. יש לנו הקלטות מתוך הנמ"ר. יש לנו הקלטות של המג"ד שדיבר איתנו. היה להם את האפשרות לא לפרוק מהנמ"ר, לחכות שיגיע כוח נוסף, שיגיע המסק"ר, אבל הם לא חיכו. הגבורה שהייתה שם בתוך הנמ"ר כשיש שם כיפות סרוגות, דרוזים, כולם קפצו מהנמ"ר. המגוון היה בתוך הנמ"ר, כלל עם ישראל.

אני כאן מטעם פורום הגבורה, כולנו, כדי להמשיך את רוח הלחימה שהייתה להם. אנחנו יודעים בוודאות שבלי המשך הלחימה ומיגור החמאס מהשורש אנחנו לא נצליח גם להביא את החטופים. אנחנו יודעים גם שמה שקרה, ששילמנו מחיר כבד, כשאנחנו מתרפסים אנחנו משלמים מחיר כבד. בזמנים האלה, אז בעבר היה גם 'דרום אדום'. אני זוכר כמה טיילנו שם. היום אני לא חושב שמישהו יכול להסתובב על הגדר, לכן מחובתנו, זה השליטה הביטחונית הישראלית המלאה קודם כל ברצועה כדי שהקיבוצים ימשיכו לחזור לבתים שלהם, כדי שאנחנו כמדינה ניתן את הביטחון לעוטף ישראל. תודה.

תודה רבה.

יעל, בבקשה.

קוראים לי יעל, אני אימא של תמיר. תמיר נחטף מקיבוץ ניר עוז. תמיר נרצח. כמוך אנחנו חיים בעוטף הרבה מאוד שנים. אני 42 שנה. תמיר דור שלישי. הילדים שלו דור רביעי. תמיר נחטף רק מהסיבה שהוא יצא להגן על היישוב, והוא יצא להגן על היישוב בראש ובראשונה כי זה החינוך שהוא קיבל, ובשנייה, כי הוא האמין שהוא לא יהיה שם לבד אבל הוא מצא את עצמו לבד. הם היו ארבעה או חמישה חבר'ה מול מאות מחבלים שעשו ככל העולה על דעתם באין מפריע. לא היה צבא בקיבוץ ניר עוז. עד אחרון המחבלים לא היה תרמיל אחד של צה"ל בירי שם, רק של חברי כיתת כוננות ושל המחבלים.

אני חושבת שאנחנו באים כנראה מאותה אג'נדה של חינוך במסירות לארץ הזו, אבל הבן שלי לא פה ואני לא תרמתי אותו למען ההפקרה. אני חינכתי את הילדים שלי להגן על המדינה, לתרום למדינה מתוך אמונה שיש יחסים של הדדיות. זה לא קרה ב-7 באוקטובר ולכן זה חייב לקרות עכשיו. עכשיו חייבים, נדרש להשיב את כל החטופים הביתה, החיים, לפני שהם לא יהיו בין החיים ונרצחים.

הבן שלי הוא נרצח ואני לא יכולה ולא מוכנה, ואני גם מתקנת את מי שאומר שאומרים גופות. הגופה אינה מוטלת, אינה שמורה, אינה מוחזקת. יושבים פה אנשים חובשי כיפות. אני באה מבית מסורתי ואני לא יכולה להעלות על דעתי שהבן שלי שוכב היכן שהוא, לא ידוע איפה ולא ידוע איך עשו את זה. הוא צריך להיות כאן בקבורה יהודית הכי מהר שאפשר. אני אחזור ואומר מה שאמרתי בוועדה הקודמת, ולא יעלה על הדעת שאנחנו צועדים בזמן. ספרנו פה 143 ימים וזה לקח הרבה זמן, אז צריך לתאר מה קורה שם.

כהרף עין החודשיים הקרובים יעברו לנו ואנחנו נגיע ליום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, ויהיו עשרות משפחות שלא יהיה להם מקום לעמוד בו ולזכור את יקיריהם. עשרות. היום ידוע על 33 נרצחים חטופים וכולנו יודעים שהמספר גבוה יותר. אם היום לא ידברו על איך משיבים עד אחרון הנרצחים, אני רוצה שמישהו יאמר לי מה אני אמורה לעשות ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה? בזמן שצה"ל ישלח את נציגיו לבתי העלמין הצבאיים, אני אשב בבית עם התמונה. מישהו חייב לי משהו על החינוך של הילד שלי, של לעשות הכול למען הגנה על היישוב, על הגבול ושהוא מצא את עצמו לבד? אני חושבת שכן.

אנחנו יושבים בוועדת חינוך, תרבות וספורט. ביום-יום שלי אני מנהלת אגף חינוך וקהילה כבר 16 שנים. במהות שלי אני מחנכת לערכים לא רק את הילדים שלי. מאות ואלפי משפחות, נפגשתי איתם, גם אם זה פרטני ובין אם זה מערכתי. הערכים היו מעל הציונים, מעל אחוזי הזכאות לבגרות. דיברנו על ערבות הדדית, על שנת שירות, על שירות איכותי בצה"ל, אבל כל זה מתוך אמונה שזה הבית, זה המקום, והמקום הזה מגן עלינו. אנחנו נותנים לו ומקבלים בחזרה. אני כבר 143 ימים לא מקבלת בחזרה. אני חיה בחרדה. אני קיבלתי את ההודעה שהוא אינו בין החיים ביום ה-90. אני חיה בחרדה אם אזכה לקבור את הבן שלי.

משפחות שקברו את הילד שלהם, כמה שזה נשמע קשה, הם זכו. אמרה את זה אשתו של אלקובי, מג"ד 630 שנהרג לפני מספר שבועות. היא אמרה זכיתי לקבור את בעלי, ואני הבנתי מה היא אומרת. אסור לנו להיות במקום של לחשוב שמי שכבר נרצח יכול לחכות. גם נרצחים לא יכולים לחכות. יש תהליכים טבעיים לגוף האדם ובטח כשהם באזור אויב שגם משחיתים אותם.

המשפחות לא יכולות לחכות כי גם המשפחות נגמרות. המהות שלי נפגעת. אני לא מסוגלת לחזור למעגל היום-יום שלי שזה עבודה בחינוך עם משפחות, עם ילדים, עם נערים, כי אני במקום של כעס, של תסכול, של עצב, ואני לא יכולה לתת מעצמי מה שנתתי כל השנים, ואני אוכל לעשות את זה כשאני אקבל את הבן שלי חזרה, כשהמשפחה של ענבר יקבלו את ענבר בחזרה, כשהמשפחה של יאיר יקבלו אותו בחזרה, כשהמשפחה של רביד יקבלו אותו בחזרה, כשמשפחה של אביב יקבלו אותו, והרשימה ארוכה מבין כלל החטופים, והרשימה ארוכה מקיבוץ ניר עוז שאנחנו עדיין לא התפנינו להתאבל לא על הילדים שלנו, לא על החברים שלהם שנרצחו, ג'וני, תמר, הילדים שלהם. כל זה מתוך הבית, למה? כי האמנו שלחיות בגבול הרצועה, מעבר ליופי, הכלניות, הבן שלי וכולם תמיד אמרו ש-95% מהזמן זה גן עדן ו-5% של גיהינום אם עוזבים לשבוע, לכל המבצעים שהיו כל כמה חודשים. אנשי ארץ ישראל לא זוכרים ולא מכירים כי הם לא התפנו מהבתים. אנחנו זוכרים את זה, והמקום הזה הפך ל-100% גיהינום בבוקר אחד. מישהו חייב לנו משהו? אני אומרת שכן. אנחנו עיבדנו אדמות, אנחנו החזקנו את הגבול. קראו לנו פריבילגים ושתקנו, ואיבדנו את הילדים שלנו ואת החברים שלנו שם. צריך להחזיר את כולם ויפה שעה אחת קודם.

אני רואה את הכותרת על הצעת החוק. אני רק אמליץ שיהיה פיטורים מידיים למי שלא מגן על קטין או חסר ישע, וכל החטופים היום הם חסרי ישע. כולם. מי שלא מגן על חסרי ישע צריך להיות מפוטר לאלתר, ולהגן על חסרי ישע זה להשיב את כולם לאלתר. כתושבת העוטף אני זקוקה לביטחון. אני דרשתי ביטחון 20 שנה, אבל אני לא חושבת שאנחנו נוכל לחכות שמישהו יאמר שחיסל את החמאס ועכשיו נחזיר את השבויים. 20 שנה לא קיבלנו את זה. עזבנו את הבית שוב ושוב ושוב. שיבשנו את השגרה, גידלנו ילדים תחת התרעות צבע אדום. יש לי ארבעה ילדים. כולם פוסט-טראומטיים. תמיר כבר לא. עשינו את זה באהבה. חלק ירצו לחזור לחיות על הגבול, חלק כנראה שלא. מי שיחזור זקוק לביטחון. חלק מהביטחון ותחושת הביטחון זה השבת החטופים, ולכן בשעון הזמן זה לא יכול לחכות עד ביטחון מלא, אם הוא יהיה. כל אחד ואמונתו, אם נצליח להביא אותו.

חלק מהביטחון זה להשיב את כולם ואחר כך להיות על הגדר כל הזמן כדי לא לצמצם את גבולות מדינת ישראל, אבל מי שמדבר על ביטחון ועל מלחמה צודקת, זה לא אומר שהוא מדבר רק על המשך לחימה והחטופים אחר כך, כי גם אני מדברת על ביטחון אבל לא במקום החטופים, אז אני קוראת פה לכולם, זה החינוך לדור הבא. הם מסתכלים עליכם. הם מסתכלים גם עליי, על כל אחד מאיתנו כמה הוא נלחם עליהם, ואחר כך הם יכלכלו את צעדיהם. אם הם יראו שכל חטוף הוא באמת הדבר הכי חשוב ונעשה הכול להשיב אותו, הם יתנו בחזרה. אם הם יראו שהחטופים מופקרים, הם יעשו את ההחלטות שלהם, אז בואו נעזור להם לעשות את ההחלטות הנכונות. תודה.

תודה רבה.

איתי, בבקשה.

בוקר, קוראים לי איתי סיגל, אני אחיין של קית' סיגל, עדיין בשבי, ואביבה סיגל שחזרה ביום ה-51. אני אתחיל עם זה שלצערי יושב-ראש הוועדה אמר "כהרגלנו", ואני חושב שזה די נורא שהגענו להרגל שאנחנו נמצאים פה כל שבוע. אני חושב שכולנו צריכים להסתכל פנימה ולהבין איך הגענו למצב שאנחנו אומרים "כהרגלנו"? כהרגלנו כל שבוע משפחות באות לפה, זועקות וזועקות את כאבן ונראה ששום דבר לא זז. שום דבר לא זז.

לצערי גם מספר חברי הכנסת שנמצאים פה הוא מועט. חברי הכנסת צריכים להיות פה גם בשביל הדיון החשוב וגם בשביל לשמוע את המשפחות. אינני רואה אותם ברחובות תומכים, ואם הם לא יהיו כאן, איך הם ישמעו את זעקתנו, את הזעקה של העם?

אני רוצה להקריא לכם משהו שבת דודה שלי כתבה. בת דודה שלי, בת של אביבה וקית'. יש לה עוד שתי אחיות ועוד אח, ולקית' ואביבה יש חמישה נכדים, ולבת דודה שלי שכתבה את זה יש שלושה ילדים. הם כולם מחכים לסבא שלהם שיחזור, כי עד שהוא יחזור הם כולם עדיין שם.

"אבא, מצטערת שאני כותבת לך את זה אבל נראה לי שאתה הולך למות. נראה לי שאתה הולך למות שם בעזה במנהרה הקרה עם בגדים קצרים לגופך, עם בטן ריקה שכבר כואבת כולה, עם לב שבור לחתיכות על מדינה ששינתה את פניה. אבא, סליחה שאני כותבת לך את זה אבל ככה אני מרגישה. אני מרגישה שלמי שבאמת יש את הכוח, לא אכפת ממך. לא אכפת לו ממך כי המחיר כבד, ומה יקרה אם, והוא רוצה לנצח. אתה קולט, אבא? הוא מדבר על לנצח. אתה הולך למות שם עוד רגע והוא, מעניין אותו מי ינצח. מעניין אותו מה יחשבו ומה יגידו. לא מעניין אותו שנשבר לך הלב עם כל בוקר שעולה, עם כל ערב שהשמש שוקעת עליך. אבא, רציתי שתדע, גם אנחנו מתים כאן כל יום עוד קצת. משפחות שלמות, מעגלים שלמים נחנקים כאן, מפחדים, מבועתים עם הלב הכי שבור בעולם. אבא, תקשיב, אני רוצה באמת להגיד לך משהו מהלב שלי ללב שלך. אתה אדם מיוחד כל כך. כל מה שקורה כאן עכשיו, אין לו סיבה. אין לזה היגיון ואין לך או לנו יכולת להבין למה זה קרה ואיך. לעזאזל, זה ממשיך להתרחש. אבא, אני איתך כל הזמן. אתה לא לבד לרגע". תודה.

תודה רבה.

בבקשה.

טוב, אני קודם כל תמיד אני מזכיר את זה שגם פורום תקווה וגבורה וכולנו רוצים את אותה תוצאה, לנצח ולהחזיר את החטופים, ואנחנו כולנו יהודים פה בארץ ישראל, אבל בכל זאת יש עוד צד שכרגע כן, קרה משהו. מנהלים משא ומתן, ובמשא ומתן הזה תגיע רשימה. מדברים על זקנים ופצועים, אז אבא שלי הוא זקן בן 83, גם שהקים את הקיבוץ, והבן של הגברת לא הצליח כנראה להגן עליו ושילם בחייו, אז חטפו אותו והוא עכשיו זקן בן 83, זרוק באיזה תעלה או בונקר.

בכל זאת יש אנשים שקבורים כרגע שם, ותמיר לא הצליח להגן עליו, וכל כיתת הכוננות כנראה הושמדה בקיבוץ ואף אחד לא הגיע עד 13:30, ואצלנו הגיבורים היו רק אלה ששרדו או אלה שסבלו, אבל עכשיו תגיע רשימה ואנחנו פה במתח אדיר, כי אם ברשימה מישהו לא מופיע, סימן שהוא לא פצוע ולא זקן, אז הוא מת.

אני פה לא רוצה לצער אנשים עם מתים, אבל נלחמים קודם כל על חיים ועכשיו אנחנו רוצים מאמץ. אם יש סיכוי להוציא חיים, להוציא אותם. היהדות מקדשת את החיים ופדיון שבויים מקדש את החיים, ויש לו ארבע מידות. צריך להוסיף שם קצת אינוס, התעללות, לוחמה פסיכולוגית לתוך המידות שלו. אם לא ברור כאן לחלק מהאנשים למה לא יהיה ניצחון בלי החזרת השבויים ואחרי זה אולי ניצחון על החמאס, וגם הוא לא יהיה מוחלט, שיהיה לכם ברור, אנחנו נקבל קסאמים אם הם ירצו, אחד פה, אחד שם עוד הרבה שנים, אבל הזקנים מתים עכשיו ואם לא נפדה אותם אז לדתיים שמכם יש 30 דפים שכתב הרב עובדיה יוסף בנושא פדיון שבויים. ממליץ לכם לקרוא את זה עד הסוף וגם לקבל את המסקנות שלו, כי אני קיבלתי אותן, והן מדברות בבירור שהעסקה תהיה במשא ומתן. לשלם כל מחיר במשא ומתן. תקראו את זה טוב. זה לא דיון הלכתי, זה דיון עקרוני כאן בינינו בתור יהודים, בני אדם, אבל זה המצב וכרגע אנחנו רוצים תמיכה של כולם.

אף אחד לא יחזיר את המתים מאף מבצע שהיה לנו בדרום, לא מצוק איתן ולא מחרבות ברזל ולא מהבא שיהיה. לצערנו הגיבורים מתו לאורך כל השנים בניסיון לפתור את הבעיה, וליבי-ליבי אתכם, ויכול להיות שאני במצבכם. יכול להיות שגם לי כבר הוא מת, אבל יש עוד תקווה לחיים. תכבדו את התקווה לחיים, להוציא משם ילדות שהתיאורים אומרים שהן נאנסות ונגמרות, משפחות שסובלות פה לפחות כמו הילדות. תנו להם את הכבוד להוציא אותם ואחרי זה כל הילדים שלנו ימשיכו ללכת לצבא להגן, להיות גיבורים ולנסות למגר את החמאס, את החיזבאללה, את החות'ים, את האיראנים, את המצרים, את אני לא יודע מי. לא יהיה חסר לנו פה דורות על דורות. פשוט עכשיו להחזיר חטופים. תודה רבה.

תודה רבה.

אני יכולה לענות לך?

בטח.

הבת שלנו לצערי כבר לא בחיים.

רק תציגי את עצמך בבקשה.

ענבר היימן.

אני מכיר אותך ואת הסיפור.

אני יודעת שאתה מכיר אותי. אני רוצה לענות לך על מה שאתה אמרת.

אני איתך לגמרי.

תודה רבה. גם אני איתך לגמרי.

וגם את הבן שלה אני מכיר אישית.

אני גם איתה לגמרי, אישה מקסימה באמת.

אני רוצה לענות לך בזה שאתה אומר כביכול שצריך להוציא את החיים. אני מסכימה איתך. צריך להוציא את החיים, אבל הנרצחים הם לא סתם נרצחים, הם יקירים למשפחה שלהם. כל יום שהם נשארים שם אנחנו כבני משפחתם נרצחים. גם אותנו צריך להציל, אדוני, לא רק את החיים. לכל מת יש משפחה וכל משפחה, כל יום שאנחנו לא מקבלים אותם לקבורה אנחנו נובלים. אנחנו לא מתפקדים, אנחנו לא חיים. בוא תראה את אחי, בוא תראה את גיסתי. בגלל זה אני נמצאת פה, אז הדברים שלך לא כל כך מדויקים לצערי. אני חולקת עליך.

תודה רבה.

אני רק חייב להגיד שחבל לי שככה את מדברת אליי, אבל אני נלחם על אותם דברים.

אני לא מתווכחת איתך חלילה, לא חולקת עליך, אני רק משלימה את מה שאמרת. אני עונה לך.

כל אחד יכול להביע את דעתו וזה בסדר גמור.

נאוה לישה, בבקשה.

שלום, תודה. אני אימא של דביר לישה. דביר המתוק שלנו בן 21 הוצב בבסיס מש"א ארז בחוף זיקים. בשמחת תורה בבוקר אחרי הגשם הסגול כשהם הבינו שיש חדירה על החוף, הוא והחברים יצאו. דביר לא היה צריך לצאת. הוא לא היה משובץ במשמרת הזאת אבל הוא לא יכול היה להישאר בבסיס כשמחבלים חודרים לחוף. הם הגיעו לחוף, הם ראו עשרות מחבלים מגיעים בסירות. היה שם קרב קשה. דביר חתר למגע כל הזמן. באיזשהו שלב הוא נהרג. חברים שלו ברוך השם נשארו בחיים. הם הצליחו ביחד להציל קבוצה גדולה של נערים שהיו בחוף והספיקו בחסות הקרב הזה לברוח לכיוון הבסיס.

דביר נולד כשגרנו בגוש קטיף. שנתיים אחרי שהגענו לגוש קטיף התחילה האינתיפאדה השנייה והתחיל עם פצמ"רים ועם ירי על הציר. כשאמרו לנו צאו משם כדי שיהיה פה שקט, אז אמרנו למי שאמר את זה, אנחנו פה כדי שלכם יהיה שקט. אנחנו נלחמים, אנחנו עכשיו קו הגבול ואם אתם חושבים שכשאנחנו נצא יהיה פה שקט, אתם טועים. הגבול פשוט יעבור הלאה לכיוון יישובי העוטף. אנחנו מוכנים להיות פה במקום הזה ולחטוף בשביל כולם כדי לשמור על מדינת ישראל מהגבול.

כשדביר היה בן שלוש, לצערנו, לכאבנו גורשנו משם. מצאנו את עצמנו מפונים. אנחנו יודעים מה זה להיות מפונים. ארבעת הילדים הגדולים שלנו נולדו בגוש. אחריהם נולדו ארבעה בניצן, וכשהגיע הזמן של דביר להתגייס אמרתי לדביר, דביר, אתה לא חייב להיות קרבי עכשיו. אתה יודע, הצבא שלנו לא בדיוק שומר על חיי הלוחמים שלנו. בהוראות פתיחה באש נותנים קדימות לחיי האויב, אז אולי תיקח איזה תפקיד אחר שבו אתה יכול לתרום, אבל אתה לא חייב להיות בשר התותחים של מדינת ישראל. זה מנוגד לגמרי לכל מה שחינכתי אותו עד אז, אבל פתאום באיזה רגע של חולשה הצעתי לו מן הצעה כזאת ודביר לא ענה לי מייד, אבל אחרי כמה ימים הוא אמר לי, אימא, זה לא מה שחינכתם אותי. אנחנו נמצאים עם עם ישראל איפה שהוא נמצא ואנחנו לא פועלים לפי הרגע הזה. אנחנו נותנים את כל מה שיש לנו למדינה גם אם היא לא מתנהלת כמו שהיינו רוצים. אנחנו לא מחפשים מה לקבל, אנחנו מחפשים מה לתת.

בערך שלושה שבועות לפני שהוא נהרג ישבתי איתו על חוף אגם זיקים. באתי לבקר אותו בבסיס וניסיתי לדבר איתו על העתיד שלו. הוא אף פעם לא אהב לדבר על העתיד שלו. רק אחר כך הבנתי למה. כשאמרתי לו, דביר, מה תעשה אחרי הצבא? הוא אמר לי, אימא, אני רואה את העתיד שלי בביטחון, ואם צריך למות בשביל זה, אז גם זה. כל פעם שהילדים שלי דיברו על למות, אמרתי להם, אף אחד לא הולך למות בלי רשות מאימא, אבל בפעם הזאת לא אמרתי את זה לדביר כי חינכנו אותו למסור את נפשו בשביל עם ישראל. אחרי שדביר נהרג היינו צריכים להחליט מה לעשות עם מאיר, אחיו שצעיר ממנו בשנה וחצי והוא בגבעתי. מאיר מאוד רצה להמשיך להיות קרבי. בסוף הטירונות שלו הוא ביקש מאיתנו לא לעמוד בדרכו ולאפשר לו להילחם, להיכנס לעזה כדי לשחרר את החטופים, כדי לשמור על הביטחון של המדינה, כדי לנצח את האויב המר הזה שאם לא נכריע אותו עד הסוף, יהיו לנו עוד הרבה מאוד חטופים, עוד הרבה מאוד הרוגים שאנחנו לא נספור עד 143 אלא נספור עד קץ החיים שלנו כי הם לא יחזרו.

בתור אימא של חייל שנהרג, בתור אימא של חייל חי בעזרת השם שיזכה לשחרר את החטופים במהרה, בתור אימא של עוד שלושה בנים שיזכו להילחם ולשמור על עם ישראל אני מבקשת מכם לדאוג שעם ישראל ינצח, ישיב את החטופים בכבוד לא מתוך שחרור של מחבלים חס וחלילה שיהרגו את האנשים הבאים, אלא מתוך כבוד לאומי, מתוך נחישות, מתוך ביטחון שאנחנו נכריע את החמאס בכוחנו ולא בעליבות שנותנת למחבלים לחזור להילחם בנו ולהרוג את האנשים הבאים. תודה רבה.

תודה רבה.

גילה, בבקשה.

שלום רב, קוראים לי גילה ויזל, אני אימא של אלקנה, רס"ר במילואים שנהרג ביום שני בדיוק לפני חמישה שבועות. אלקנה שירת בשירות סדיר בחטיבת כפיר ואחר כך בגדוד 8208 ששייך לחטיבה של בה"ד 1, גדוד חי"ר. אלקנה נפצע בצוק איתן ובעצם הייתה לו הפריבילגיה לא לחזור לשרת בשירות מילואים. זה בכלל לא היה במודעות שלו. הוא התייצב לשירות מילואים קצת אחרי הפציעה והמשיך לשרת.

לפני ארבע שנים הוא עשה פסק זמן קצר לבקשת אשתו, וכשפרצה המלחמה הוא עמד על הרגליים האחוריות עד שגייסו אותו אחרי כעשרה ימים מאז שפרצה המלחמה. הם ישבו במוצב כיסופים. היו להם הרבה משימות. המשימה האחרונה שממנה הוא לא שב הייתה משימה של כל הגדוד לצאת לכיוון 600 מטר מקיבוץ כיסופים, מהגדר כדי לשטח שם שכונה בת 30 מבנים. המטרה הייתה שם ליצור פרימטר של קילומטר, פרימטר חשוף. הם יצאו למשימה בבוקר מוקדם, עשו אותה בהצלחה רבה. ממש לקראת הסוף ב-16:00 וכמה דקות נורה טיל על הבניין שהם היו בו. אלקנה והחיילים שלו במחלקה אבטחו את חיילי ההנדסה שמיקשו את הבניין. המחבלים היו שם ביער, מרחק של 50 או 60 מטר מהם, וזה אומר שעדיין יש מחבלים על הגדר של מדינת ישראל ועל הגדר של החברים שלנו כאן שיושבים, שחלקם הם חברי קיבוצים. נורה טיל על הבניין ו-21 חיילים נהרגו במקום, בתוכם אלקנה. אף אחד שם לא נשאר חי, מעבר לחייל אחד שניצל בניסי ניסים, דור, שהוא פצוע מאוד קשה וזה סיפור אחר לגמרי.

אלקנה השאיר בנייד שלו מכתב, מעין צוואה שאני מניחה שהתפרסמה וחלקם יודעים. אני אקריא ברשותכם כמה משפטים כי אני מאוד מאמינה שהמכתב הזה מייצג הרבה מאוד חיילים גם בסדיר וגם במילואים שנמצאים היום ונלחמים על הקיום של כולנו. אני אקרא את זה בדילוגים. "אם אתם קוראים את המילים האלה, כנראה שקרה לי משהו. קודם כל במקרה שנחטפתי לשבי החמאס אני דורש שלא תיעשה שום עסקה לשחרור של אף מחבל כדי לשחרר אותי. הניצחון המוחץ שלנו יותר חשוב מהכול, אז אנא פשוט תמשיכו לפעול בכל הכוח כדי שניצחוננו יהיה כמה שיותר מוחץ". אני מדלגת. "אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו ושל כל העולם כולו". מדלגת שוב. "בצוק איתן כבר נפצעתי. הייתה לי את הבחירה להישאר מאחור אבל אני לרגע לא מתחרט על כך שחזרתי להיות לוחם. להיפך, זו ההחלטה הכי טובה שהחלטתי אי פעם".

אלקנה נולד בגוש קטיף. גרנו שם כעשר שנים. כשהוא היה בגיל שבע עברנו דירה. הוא נהרג עשר דקות מרחק נסיעה מהבית שהוא גר בו. זה דבר ראשון. דבר שני, אלקנה היה מורה, מחנך בנשמתו, במהותו. ביום החופשי שלו הוא עבד בעמותת 'לתת פה', עמותה שעוסקת בהעברת סדנאות בנושא מוגנות לילדים, והוא היה להטוטן. הוא נהרג בגיל 35. הוא השאיר אחריו את אשתו גלית וארבעה ילדים בגיל עשר וחצי, תשע, שש ותינוקת בת שנה.

הבקשה שלי כאן זה לתת לצה"ל לעשות את העבודה. צה"ל יודע מה צריך לעשות. תנו בבקשה לצה"ל לעשות את העבודה כדי שהגיהינום שיש בעוטף לא יחזור וכדי שלא יהיה לנו סינוואר מספר 2. אנחנו באופן אישי, בעלי ואני מאוד מחוברים לעוטף. העסק של בעלי, עסק בנושא החקלאות נמצא שם. הוא עבד הרבה מאוד שנים בכל קיבוצי העוטף, בארי, ניר עוז, מגן. החברים שלנו, חברי הקיבוצים נמצאים שם. גם היום הוא עובד שם וגם היום הוא אומר קדיש מעבר לבן שלנו על כמה וכמה אנשים מהעוטף. אנחנו לא תלושי מציאות, אוהבים את האזור הזה, מחוברים אליו, לאדמה, לחקלאות של ארץ ישראל, אבל בבקשה תנו לצה"ל לעשות את העבודה. תודה רבה.

תודה רבה.

דני, בבקשה.

תודה רבה, חבר הכנסת טייב, שאתה מאפשר לנו להישמע, ומה שאני רוצה להגיד עכשיו רלוונטי מאוד לוועדת החינוך, נושאים של חינוך וערכים במדינה. אני אציג את עצמי. שמי דני רון, סא"ל במילואים, טייס קרב לשעבר, בן גילו ובן המחזור של רון ארד. רון לא נמצא איתנו כאן, ואני אגיד כמה דברים שאני סבור שאם הוא היה יכול להגיד את דבריו, הוא היה אומר ברוח הדברים הזו.

אני סא"ל רון ארד, נווט קרב. לפני 37 שנים נטשתי את מטוס הפנטום שלי בשמי לבנון. הטייס שאיתי חולץ בשלום במבצע נועז ואני נפלתי בשבי ארגון אמל השיעי. השארתי מאחור את אשתי תמי, ביתי יובל התינוקת, את בני משפחתי ואת החברים. היה לי ברור כל הזמן שהמדינה ששלחה אותי למשימה תעשה את הכול כדי לפדות אותי כמו שהיא עשתה עם כל השבויים בעבר, ואכן באמת נידונה עסקת החלפת שבויים על הפרק והיה חלון הזדמנויות צר. החלון הזה נסגר. העסק עם ארגון אמל בתקופת לחימה, ההזדמנות הוחמצה ועקבותיי נעלמו מאז.

אני קופץ להיום. לפני חמישה חודשים כמעט נחטפו משטח ישראל 240 אזרחים של המדינה, נשים, גברים וטף, חלקם לובשי מדים. עשרות רבות מהם עדיין מוחזקים בידי ארגון החמאס האכזרי, במצב של לחימה ממושכת שמסכנת את ההישרדות שלהם.

זה ועדה מתאימה בשם חינוך. בשם ערכי מדינת ישראל אני קורא לכל האזרחים באשר הם ובפרט לנושאי משרות בכירות ולנבחרי ציבור כמוכם, עליכם לעשות את המקסימום כמשימה העליונה בחשיבותה ובדחיפותה להחזיר את כל החטופים מייד. חובתכם לשמור על חייהם של השורדים ולהשיבם הביתה בשלום. להשיב גם בשלום את החללים לקבר ישראל.

אני מתייחס למה שנאמר על ידי אנשים שאומרים, תנו לצה"ל לנצח. הייתי לוחם, בניי לוחמים, אני בן למשפחה שכולה. שמירה על ביטחון הגבולות ועמידה איתנה מול כל אויבנו זה משימה קיומית ומתמשכת שתלווה אותנו תמיד לא רק מול חמאס. שר הביטחון הציג שבע זירות שאנחנו מתמודדים מולם. אויבנו לא נעלמים לצערנו, אבל הצלת החיים זה צורך קריטי ומיידי. אסור לנו להשעות את זה. אם חלילה לא תעשו כולכם את המקסימום הנדרש כמתחייב מכם, עלולים עשרות חטופים למות וחלקם ייעלמו לעד כמו שקרה לרון. אם כך יקרה, ערכי העם והמדינה שלנו נתונים בסכנה קיומית. המוני אזרחים יאבדו סופית את האמון במדינה שהיא אחראית על השלום והביטחון שלהם. חיילים שיוצאים למשימה לא יוכלו לדעת בוודאות כמו שאני ידעתי, שהמדינה תעמוד מאחוריהם בכל מחיר.

חברי כנסת נכבדים, אני קורא לכולכם לשנות את דרך התנהלותכם, לשנות משהו במה שאתם עושים. אתם עושים דברים חשובים, דנים בגורלם של חסרי ישע בוועדה הזו, אבל תנסו לרגע להיות במקום בני המשפחות והלב הקרוע, במקום החטופים עצמם ואפילו במקומי שאני נעדר מזה עשרות שנים. תצאו משגרת הפעילות השוטפת שלכם, תנצלו את היכולת שלכם ואת ההשפעה שלכם כדי לשנות את המצב הנוראי והמתמשך שבו עשרות חטופים נשארים בידי החמאס בסכנת כיליון ובסכנת היעלמות. תודה, סא"ל רון ארד נעדר מזה 35 שנים.

תודה רבה.

אני רק אגיד שאני לפחות מתוקף תפקידי כיו"ר קבוצת ידידות ישראל-צרפת, אנחנו מנהלים מגעים אינטנסיביים מאוד לפחות ברמה הפרלמנטרית, ומנסים להשפיע גם פה על הממשלה וגם על האליזה ועל מקרון כדי באמת להוביל למהלך שיביא בסוף את כל החטופים ללא יוצא מן הכלל. אני בכוונה לא נכנס בדרך ובאיך לעשות את זה. הם צריכים להיות כאן ועכשיו. תודה רבה.

תודה לך על הסיומת הזו. דווקא לאור הדברים שנאמרו כאן לי כמשפחה של חטוף, נרצח, קשה מאוד לשמוע את הקריאה רק אלי קרב. אני כן אומר שצה"ל הוא גוף שהתעשת ראשון, שעושה היום עבודה מעולה. זה לא יביא אותנו לשום מקום ללא המסלול המדיני, ולכן ההשלמה שלך פה היא ההכרחית כי בלעדיה לא נצליח להביא את כולם חזרה.

תודה רבה, יעל.

נירה, את רוצה לפתוח? בבקשה.

בעקרון הקראנו את הנוסח כבר, אבל אני אעשה קריאה מהירה של הנוסח שמונח בפניכם.

הצעת חוק הארכת השעיה של עובד המדינה ופיטורים של עובד הוראה לשם הגנה על קטין או חסר ישע (תיקוני חקיקה), התשפ"ד–2024

תיקון חוק
חינוך ממלכתי 1. בחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953, אחרי סעיף 18 יבוא:

"פיטורי עובד
הוראה לשם
הגנה על קטין
או חסר ישע 18א. (א) בלי לגרוע מהוראות כל דין, המנהל הכללי של משרד החינוך רשאי לפטר עובד הוראה המועסק על ידי המדינה אם הוכח להנחת דעתו כי העובד נקט התנהגות בעלת אופי מיני, אשר לנוכח היותו עובד הוראה יש בה משום חומרה מיוחדת.

(ב) לא יפטר המנהל הכללי עובד לפי סעיף קטן (א) אלא לאחר שנתן לעובד הזדמנות להשמיע את טענותיו.

(ג) עובד הוראה הרואה את עצמו נפגע מהחלטה לפטרו כאמור בסעיף קטן (א), רשאי לערור עליה לפני שר החינוך בתוך 21 ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה."

תיקון חוק
שירות המדינה
(משמעת) 2. בחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 –

(1) בסעיף 47(א1)(1), המילים "אשר עליו הוא אחראי או היה אחראי במסגרת עבודתו" והמילים "שעליו הוא אחראי במסגרת עבודתו, לרבות" – יימחקו;

(2) בסעיף 48, אחרי סעיף קטן (ג) יבוא:

"(ג1) על אף האמור בסעיף קטן (ג), השר רשאי להאריך את תקופת השעייתו או העברתו לעבודה אחרת כאמור בסעיף קטן (ב) של עובד המועסק במוסד כהגדרתו בחוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים, התשס"א-2001, מעבר לתקופה האמורה בסעיף קטן (ב), עד לקבלת החלטת נציב השירות בעניינו של העובד לפי סעיף 47 או עד לקבלת הודעה בכתב מנציב השירות כי אין בכוונתו להשעות בשלב זה את העובד ממשרתו לפי אותו סעיף, ובלבד שתקופת ההשעיה הדחופה לפי סעיף זה לא תעלה על שישים ימים."

וזה שינוי מהנוסח שעבר בקריאה ראשונה.

תיקון חוק
פיקוח על
בתי ספר 3. בחוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969 –

(1) בסעיף 16(ב) –

(1) בפסקה (2), במקום "שיש עמה קלון והמנהל הכללי סבור כי לאור הרשעה זו" יבוא "שמפאת מהותה, חומרתה או נסיבותיה, המנהל הכללי סבור כי";

(2) בפסקה (3), במקום "הוכח למנהל הכללי" יבוא "הוכח להנחת דעתו של המנהל הכללי", ובסופה יבוא "או על קטינים";

(3) בפסקה (4), אחרי "פוטר מבית ספר" יבוא "לפי סעיף 18א לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953, או והמילה "והתרבות" – תימחק;

(2) בסעיף 18(א1) –

(1) ברישה, המילים "הלומד במוסד החינוך" – יימחקו;

(2) בהגדרה "עבירת מין או אלימות חמורה" אחרי "214(ב)" יבוא "ו-(ב1)" ובמקום "298, 300" יבוא "300 עד 301ג";

(3) בסעיף 22 –

(1) בסעיף קטן (א) –

(1) בפסקה (2), במקום "שיש עמה קלון והמנהל הכללי סבור כי לאור הרשעה זו" יבוא "שמפאת מהותה, חומרתה או נסיבותיה, המנהל הכללי סבור כי";

(2) בפסקה (3), במקום "הוכח למנהל הכללי" יבוא "הוכח להנחת דעתו של המנהל הכללי", ובסופה יבוא "או על קטינים";

(2) בסעיף קטן (א1), המילים "שעליו העובד אחראי במסגרת עבודתו" – יימחקו.

תיקון חוק
הרשויות
המקומיות
(משמעת) (4) בחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח-1978, בסעיף 20(1)(ג) –

(1) בפסקת משנה (1), המילים "אשר עליו הוא אחראי או היה אחראי במסגרת עבודתו" – יימחק;

(2) בפסקת משנה (3), המילים "שעליו הוא אחראי במסגרת עבודתו, לרבות" – יימחקו.

תיקון חוק
מוסדות
חינוך
תרבותיים
ייחודיים (5) בחוק מוסדות תרבותיים ייחודיים, התשס"ח-2008 –

(1) בסעיף 19 –

(1) בפסקה (2) במקום "שיש עמה קלון והמנהל הכללי סבור כי לאור הרשעה זו" יבוא "שמפאת מהותה, חומרתה או נסיבותיה המנהל הכללי סבור כי";

(2) בפסקה (3), בסופה יבוא: "או על קטינים";

(2) בסעיף 21(א) –

(1) בפסקה (2), במקום "שיש עמה קלון והמנהל הכללי סבור כי לאור הרשעה זו" יבוא "שמפאת מהותה, חומרתה או נסיבותיה המנהל הכללי סבור כי";

(2) בפסקה (3), במקום "הוכח למנהל הכללי" יבוא "הוכח להנחת דעתו של המנהל הכללי", ובסופה יבוא "או על קטינים";

(3) בסעיף 25(א) –

(1) בפסקה (2), במקום "שיש עמה קלון והמנהל הכללי סבור כי לאור הרשעה זו" יבוא "שמפאת מהותה, חומרתה או נסיבותיה המנהל הכללי סבור כי";

(2) בפסקה (3), במקום "הוכח למנהל הכללי" יבוא "הוכח להנחת דעתו של המנהל הכללי" ובסופה יבוא "או על קטינים".

אני מדגישה שבישיבה הקודמת הובהרו כל ההסברים האלה כמובן, והם גם מופיעים בנוסח המשולב שנמצא על השולחן. חשוב להבהיר בעל פה, זה נאמר וייאמר בהצגת הצעת החוק. דרך המלך לפטר או לטפל בעובד המדינה לפי החוק הזה, שנפל פגם בהתנהגותו בתחום המיני או בתחום התנהגות בעלת אופי מיני, וכאמור, נקבע שיש חומרה מיוחדת נוכח היותו עובד הוראה, דרך המלך לטפל בעובדי המדינה היא בהליך משמעתי, וזה ברור. בדומה, בהצעת חוק מקבילה בנושא הזדהות עם טרור, נמצאים כאן במקרים של הדלתא שבה יש קושי ראייתי, ובניגוד להצעה בהליך המקביל כאן הוצגו בפנינו מקרים עם קשיים ראייתיים, ואנחנו מכירים סוגי מקרים כאלה וגם פרטניים.

ראייתיים להיבט המשמעתי או הפלילי, לא שאין ראיות.

לא, לא, לא, ראייתיים בהיבט המשמעתי או הפלילי. המקרים האלה מוכרים, הוצגו כאן גם בדיונים בכנסת הקודמת, גם בדיונים בכנסת הזאת אחרי העברת הרציפות, ועל כן ובדיוק לשם כך מגיע החוק.

חשוב רק לציין שגם במקרים שבהם ההורים החליטו לא להגיש תביעה או להגיש תלונה אבל יש ראיות. כלומר, גם כאשר הם מוותרים על הזכות לתביעה או להגשת תלונה אבל יש כמובן ראיות.

לכן הלשון היא "הוכח להנחת דעתו של המנהל הכללי". זאת הוכחה ברמה המנהלית. ההליך המנהלי הזה מחוקק בגלל שיש בפועל מקרים מאוד ברורים אבל בעייתיים לטיפול, שמשרד החינוך נמצא במצב של שוקת שבורה ולא יכול לטפל במורים. כאמור, כמו שהחוק הזה נקרא בכותרת, זה הגנה על קטין או על חסר ישע, וזה ממצה את העניין.

קודם כל יהיה תהליך של בחינה של העמדה לדין משמעתי או פלילי ורק אחר כך יהיה תהליך - - -

רק אם ההליכים המשמעתיים לא יכולים לטפל במקרה הזה, יש חסם, לא משנה אם הוא ראייתי או חסם אחר, לרוב זה חסם ראייתי, ההליך המנהלי הזה נכנס לתוקף. זה הרעיון, שבשורה התחתונה צריך לטפל באותו מורה ואין דרך לעשות את זה באפשרויות החקיקתיות הקיימות, לכן אנחנו מחוקקים את המסלול המנהלי הזה.

רק להבהיר, לא עדכנו את הנוסח המשולב.

אסרף, תתעלם מהנוסח המשולב. זה רק לנוחות.

אוקיי, אז אנחנו מדברים על 30 ו-30 בהשעיה, לא על 90 כמו שכתוב בנוסח.

לא, אנחנו מדברים על 60 ימים. עד 60 ימים. צריך לזכור שגם כאן באנו לעזור במקרים שאנחנו מבינים שהנציב צריך לקבל החלטה בסד זמנים קצר מידי של 30 ימים, שאין לו עדיין חוות דעת מהפרקליטות והוא לא מצליח לקבל החלטה. ברגע שיש את כל הכלים לקבל את ההחלטה, באותו רגע ההשעיה יכולה להסתיים גם אם זה ביום ה-31 או ה-32 או ה-33, אבל אנחנו נותנים כאן עוד מרווח של עד 60 ימים כדי שלא יהיו מצבים שקוטעים את ההשעיה הדחופה ואין דרך לטפל באותו עובד הוראה והילדים נמצאים בסכנה. זאת התכלית של החקיקה. זאת המשמעות שלה.

אני לא קיבלתי הסתייגויות מאף חבר כנסת. הועברו אליי רק בקשות לרשות דיבור, אז אין הצבעה על הסתייגויות. הנוסח כאמור הוסבר.

כשזה עולה יוסי מדבר או שאני אמורה להציג?

יוסי מציג את זה.

יש לי רשות דיבור?

כן.

את הגשת. אני רואה שהיא כתובה פה, לא?

לא, שרן לא כתובה ברשות דיבור. בינתיים זה רק סיעת ישראל ביתנו וסיעת חד"ש-תע"ל.

אז להוסיף אותה.

בזכות דיבור.

כן, כן.

לירון, בבקשה.

אני רוצה להגיד לקראת הסיום של ההליך המפרך והארוך והחשוב הזה, לומר שבעצם התיקון כולו שלנגד עינינו עומד על דבר אחד, הצורך בהבטחה בשלומם וביטחונם של קטינים, ובכל מקום שבו יש לקונה צריך לתת מענה. אני מאוד מודה על הקידום של הצעת החוק הזאת. אני חושב שהיא חשובה, היא ברוכה. צריך לזכור, ציבור המורים ועובדי ועובדות ההוראה הוא ציבור מסור, ערכי שעושה עבודתו נאמנה. כמו בכל אוכלוסייה יש תמיד את המקרים החריגים ובהם צריך לתת מענה. חלילה שלא נטיל דופי כזה או אחר בציבור המסור של עובדי ההוראה שעושים באמת עבודה עם שליחות מאוד גבוהה. חשוב שמה שלנגד עינינו זה קודם כל הבטחת שלומם וביטחונם של קטינים, והצעת החוק במתכונת הזאת באמת נותנת מענה למקומות שבהם היה להסדיר ולחדד בחקיקה את הנקודות האלה. אני מבקש להודות לכל השותפים סביב השולחן הזה וגם אלה שלא נמצאים כרגע סביב השולחן הזה, כי זה מהלך חשוב, תקדימי, ואם יורשה לי אפילו להגיד, היסטורי. אלה הדברים.

אולי עוד משהו שחשוב להדגיש. קראתי באיזשהו מקום שלכאורה יש כאן איזה ניסיון לחטט בחיים פרטיים של עובדי הוראה כי מדובר על התנהגות בעלת אופי מיני לאו דווקא בבית הספר. כמובן שזאת לא המטרה. הסטנדרט העיקרי הוא החומרה המיוחדת נוכח היותו או היותה עובדי הוראה. זה הרעיון. הרעיון הוא שיש התנהגות מסוימת עם אופי מיני שיתכן שנעשתה במקומות אחרים, אבל האלמנט הוא שאותו אדם בסופו של דבר מגיע ומלמד בבית ספר או במוסד אחר שבו נמצאים ילדים.

ויש חומרה מיוחדת נוכח עבודתו כעובד הוראה?

יש חומרה מיוחדת נוכח העובדה שהוא עובד עם תלמידים.

עוד פעם לחדד. החקיקה הזאת נולדה מתוך צורך אמיתי, מתוך מקרים שבהם היינו צריכים להתמודד. הצלחנו להתמודד איתם בדרכים-לא דרכים כדי למנוע, והוצאנו את אותם אנשים מהמערכת, אבל דרכים מאוד לא פשוטות כי בסופו של דבר מקום שהיה לנו מידע כזה, אז פעלנו בכל הדרכים האפשרויות שיש לנו כדי למנוע ומנענו, אבל צריך להסדיר את זה בצורה ברורה, תקינה, אחידה כדי להכווין את דרך הפעולה פה, לכן החקיקה הזאת היא כה חשובה ומשמעותית.

חשוב להגיד שבחוק המשמעת החקיקה הזאת משרתת לא רק בתי ספר, אלא מוסדות שבהם מועסקים עובדי מדינה, והם מוסדות שנותנים שירות לילדים באופן כללי. יש רשימה כזאת מחוק מניעת העסקת עברייני מין, אבל זה מעבר לבתי ספר. ההשעיה הזאת תוכל להתקיים גם במוסדות אחרים שבהם נמצאים ילדים.

חברת הכנסת המציעה, בבקשה, שרן.

תודה רבה. אני חושבת שאנחנו באמת מגיעים לרגע היסטורי. אני אישית מאוד מתרגשת, ואני מתרגשת כי אני יודעת שמחר או מוחרתיים כשהצעת החוק תעבור במליאה, הילדות שלי וכל הילדים במדינת ישראל יהיו יותר מוגנים, ויותר מוגנים מתקיפות מיניות שזה באמת הפשע הכי קשה שאפשר לעשות לילדים. חיים שלמים הם עוברים בניסיון להתגבר על אותה טראומה, הרבה בחוסר יכולת. זה טראומה שמלווה אותם לחיים שלמים, שמונעת מהם לפתח את מי שהם, להפוך להיות המבוגרים עם החלומות והכול.

דיברנו כל כך הרבה על מצבים שהאוכלוסיות מגיעות אליהם, ונשים שמגיעות למעגל זנות. הסטטוס הוא שמעל ל-90% מהנשים שנמצאות בזנות עברו תקיפה מינית בילדותן. אנחנו מדברים פה על בתי ספר, על עובדי עירייה, סייעות, שרתים. פתאום כולם נכנסים כאן לתוך סטנדרט מערבי כמו שמדינת ישראל צריכה להיות בו, שתקיפה מינית, פגיעה מינית הוא דבר שאנחנו לא מעלימים ממנו יותר עין, שאנחנו לא מוכנים לקבל אותו בשום צורה.

המקרים הקשים שנידונו כאן שנה שעברה, שהביאו בפנינו, ובעיקר הורים שבאמת ויתרו על העמדה לדין ועל תלונה על אותו מורה שפגע להם בדבר היקר מכל כדי לא להעביר את אותו ילד סבל נוסף, פשוט היה שובר לב לחלוטין. ההצעה הזו מטפלת במקרים כאלו שאנשים שלא מגיע להם להתקרב לילדים שלנו ובטח לא להיות, נקרא מחנכים, כי זה באמת שליחות שאין כמותה, פשוט לא יהיו שם. הדבר הכי בסיסי והכי פשוט היום הופך להיות בחקיקה משהו שהוא מובן מאליו, אז תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש, יוסי. זה לא מובן מאליו. אני יודעת כמה השקעת אל מול אתגרים לא פשוטים בתקופה, ועם כל מיני גורמים שונים כדי להעביר את זה. אני רוצה להודות כאן גם למשרד החינוך, לנירה ולאנשי הוועדה, לארגונים ולמרכזי הסיוע ולכל מי שהיה לו יד. באמת זה שיתוף פעולה מדהים בין כולם וזו ברכה שאנחנו מצליחים ביחד להעביר את החוק הזה. תודה לכולכם ממש.

תודה רבה.

חבר הכנסת אחמד טיבי, בבקשה.

הצעת חוק חשובה, באתי להצביע בעד.

מעולה.

משהו שעלה בשולי הדיונים לגבי הרשויות המקומיות. הרשויות המקומיות מעסיקות עובדי שירות בבתי ספר גם ממלכתיים. יש לרשותם חוק משמעת ויש לרשותם דבר נוסף וזה היכולת להתחבר למרשם הפלילי. היא ניתנה להם ביולי שעבר בחוק המידע הפלילי. אנחנו קוראים להם, ומרכז השלטון המקומי תומך בקריאה הזאת להתחבר למרשם הפלילי, וכמו במשרד החינוך לקבל ישירות על כל העובדים שמועסקים בבתי ספר, התראה על פתיחה בחקיקה. ככה ייחסכו מקרים נוספים או אחרים. הוועדה הזאת דיברה על הנושא הזה בכנסת הקודמת ואני חושבת שחשוב שהקריאה הזאת תחודש גם עכשיו לרשויות המקומיות.

וגם קריאה להקים מחדש את בית הדין של הרשויות המקומיות שלמעשה מנוטרל יותר משנה או משהו כזה, שלא עובד, שאמור לטפל בדין המשמעתי בדיוק מהסיבות האלה.

כן, לחלוטין. גם זה עלה.

מאיר, בבקשה.

שלום, מאיר אסרף, הסתדרות המורים. אני הייתי רוצה לדבר על ההבדל בין החוק הזה לחוק שאמור לידון ביום רביעי מבחינת אי הקוהרנטיות החקיקתית. בעוד שכאן ברור לנו בדיוק על איזה עבירות, על איזה מעשים מדובר, בחוק שאמור לידון ביום רביעי, של פיטורי תומכי טרור, ואל תתבלבלו מהכותרת - - -

הזדהות עם טרור.

הזדהות או תומכי או חברי או לא משנה. זה הכול אשליה. זה אשליה כי כשצוללים לתוך הנוסח עצמו מגלים שאין הגדרה של העבירה וזה תופס מחשבות, דעות. אגב, גיליתי מחוק הטרור שגם בעניין איכות סביבה יכול להיחשב תמיכה במעשה טרור, לכן להבדיל מההצעה הזו שהיא נוסחה באופן קוהרנטי עם חקיקה קיימת, עם עבירות משמעת קיימות, עם הסטטוס החקיקתי שקיים, הדיון ביום רביעי, אנחנו מתנגדים לחוק שמוצע שם בדיוק מהסיבה הזאת שההגדרה של מה היא תמיכה במעשה טרור, היא מעורפלת והיא בעצם תופסת את כל המעשים והמחשבות מכל סוג שהוא גם ללא קשר לטרור. אנחנו מתנגדים להעסקת חברי ארגון טרור, תומכי טרור, זה ברור, אבל אני מדבר על ההגדרה של החוק. זה נקודה שחייבים לתת עליה את הדעת לקראת הדיון של יום רביעי, להבדיל מהחוק הזה שהוא מנוסח בצורה ברורה.

יש עדיין דיונים היום בלשכת השר ואני בדרך לשם.

יוסי, אם אתה בדרך לשם, ברשותך, אני אולי אומר עוד מילה אחת אם זה בסדר?

כן, בבקשה.

כיושבת-ראש הוועדה קיימנו לא מעט דיונים על נושא של השעיית מורים ותמיכה בטרור והכול. קודם כל אני חושבת שהצלחנו להכניס נוהל שפותר את הבעיה הזאת. היה כשל נוראי והצלחנו לפתור. אני לא חושבת שצריך לפתוח את זה, אבל לדעתי הלקונה שהייתה נפתרה. אני חושבת שהחוק הזה, מהדיונים שהיו לנו כאן, הרבה יותר פעמים השעו מורים יהודים בהשערות בלי הוכחות, עם איזושהי התרעת שב"כ מאוד מרחיקת לכת בלי דיונים, במשך שנים, מורים ומורים טובים, איכותיים, בלי הוכחות, בלי כלום הושעו למעשה מתפקידם. במספרים, יותר מאשר מורים ערבים, אגב, כאלו שגם מאוחר יותר התגלו ככאלו שתמכו, היו פוסטים או כל מיני דברים כאלה.

ולכן אנחנו באים לקראתך, מתנגדים לחוק כדי לא לפגוע במורים יהודים. הרי החוק מכוון נגד מורים ערבים.

אני חושבת שפשוט החוק לא מטפל בבעיה שאותה רצו לפתור. זה באמת הרחבה מאוד גדולה. זה נכנס לתוך דעות ועמדות פוליטיות שבסוף אני חושבת שזה יפגע איפה שהם לא חשבו שזה בסוף יפגע.

תודה רבה.

אני רק אגיד שכל פעולה שהמשרד עושה, הוא עושה אותה מכוח הדין. לא משעים מורים בלי שהדברים נבחנים בהתאם לסמכויות בחוק. שלא ישמע חלילה שאנחנו נוקטים פה באיזה משהו לא חוקי או שלא בהתאם לדין.

לא, חס ושלום.

למען הסר ספק.

לירון עושה את תפקידו נאמנה.

המועצה לשלום הילד, בבקשה, נעם.

תודה רבה, עו"ד נעם וילדר, המועצה לשלום הילד. אני רוצה לפתוח קודם כל ולהגיד שזאת באמת הצעת חוק היסטורית. אנחנו היינו שם בכל שלבי החקיקה לאורך כל הדרך, ואני רוצה לברך את חברת הכנסת שרן השכל שיזמה את הצעת החוק הזאת, קידמה אותה ועשתה הכול כדי שהיא תעבור, וגם את יו"ר הוועדה שקידם אותה פה בוועדה, תודה גדולה. זאת הצעת חוק מאוד חשובה. אנחנו, המועצה לאורך כל הדרך ניסינו לעשות הכול כדי שהיא תעבור, ונלחמנו גם עם שרן בוועדת ההסכמות כדי שתלמידים יהיו מוגנים יותר במערכת החינוך.

ההצעה הזאת בשורה התחתונה צריכה לעבור. חשוב שהיא תעבור. חשוב לזכור שמדובר בפשרה, שרשת ההגנה של ילדים הייתה יכולה להיות צפופה יותר היום אם היו נכנסים בה גם עבירות אלימות או התנהגויות אלימות ומשפילות. גם מורה שזורק בכוח ובעוצמה טוש על אחד התלמידים, אני לא רואה איזושהי סיבה הגיונית לעשות את זה, גם הוא לא צריך להיות במערכת, וגם הלקונה הזאת קיימת היום במשרד החינוך.

אנחנו לא מסכימים שהיא קיימת, כי יש בשביל זה בדיוק את חוקי המשמעת.

אני מדברת על המקרים שמגיעים אלינו, שאנחנו מכירים והם מגיעים והמורים האלה נשארים במערכת. רשת ההגנה כמו שאמרתי, הייתה יכולה להיות צפופה יותר, וזה היה צריך לקרות, והעיניים שלי פה הן גם על משרד החינוך שהיה צריך בעיניי להילחם על זה שזה יהיה שלם.

לגבי ההורדה ל-60 יום במקום 90 יום, גם על זה אנחנו מצטערים שזה נכלל בנוסח האחרון. המקרים שמגיעים אלינו, והרבה פעמים גם תיקים שקשורים לאלימות כלפי ילדים בגיל הרך, הם מראים ש-60 יום זה לא זמן מספק. גם 90 יום לפעמים זה זמן לא מספק. לצערנו זה ירד ל-60 יום. אנחנו לא חושבים שזה בצדק וגם משרד החינוך אמר את זה בדיונים הקודמים שאתם ביקשתם 90 יום. זה חבל לנו.

אני חוזרת למה שאמרתי בהתחלה. זאת הצעת חוק חשובה. אני מקווה שבקרוב אנחנו נשלים את הליך החקיקה ככה שכל החוק הזה יהיה שלם ורשת ההגנה על ילדים תהיה שלמה יותר וצפופה יותר. ילדים יהיו מוגנים יותר במערכת.

תודה רבה.

ההצעה הזאת גם מבחינה חוקתית צריכה להיות באמת מאוזנת. לפחות המקרים שעולים מהשטח והיותר מסוכנים הם יותר בתחום של התנהגות בעלת אופי מיני, אבל אני רוצה להדגיש שההצעה הזאת עושה עוד תיקונים בחוקים אחרים שנראים קטנים אבל הם משמעותיים. כשמדובר בעבירת מין או אלימות חמורה שיש כתב אישום, לפי הוראות שקיימים היום אפשר מייד להשעות וכדומה. היום זה מנוסח, אותו עובד שהגישו נגדו כתב אישום, הקטין שעליו הוא היה אחראי. אנחנו הורדנו את ההיגדים בכל החוקים, כלומר גם אם הוא עשה מעשה שלא קשור לקטין באותו בית ספר אלא במקום אחר, בעניין אחר. זה מרחיב מאוד את התחום של ההצעה הזאת. זה מיטיב עם קטינים בעוד חוקים אחרים ובעוד התנהגויות ובעוד מצבים, לכן ההצעה הזאת היא תקדימית בהרבה מובנים.

היא צעד גדול ויש עוד צעדים שצריכים לעשות בדרך, ואנחנו מקווים שזה המשכו של מסע שמטרתו בראש ובראשונה להגביר ולהבטיח את שלומם וביטחונם של קטינים במערכת החינוך.

בדיוק. להרחיק מהם אנשים שיש להם התנהגויות - - -

אני אשמח להוסיף על זה משהו.

איגוד מרכזי הסיוע, בבקשה.

עו"ד מיה אוברבאום, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקינה מינית. אנחנו גם כמובן מברכות מאוד על הצעת החוק החשובה, ותודה למציעה ולכבוד היו"ר, וגם על הנוסח שהוקרא, ולמרות זאת אני אשמח לחזור על דברים שאמרנו גם בדיונים הקודמים. אנחנו מאוד לא מרוצות מהביטוי "חומרה מיוחדת", ואפילו רק בשביל הפרוטוקול אני אשמח להגיד שני משפטים על זה.

הדבר הראשון זה שבדוח איגוד מרכזי הסיוע האחרון שפורסם ראינו עלייה של 180% בפניות על פגיעה מצד מורה או מדריך ביחס לשנה הקודמת, ומכך ניתן להבין שהפער בין מורה או מדריך לבין תלמיד/ה הוא פער אינהרנטי שיוצר בהכרח חומרה מיוחדת, כלומר אנחנו לא כל כך מבינות איזה מקרים לא ייחשבו ככאלה, ולכן אנחנו לא אוהבות את האמירה הזאת, ולמרות זאת כמו שפתחתי, מברכות על ההצעה ואין מה להוסיף, אמרו מספיק.

תודה רבה.

משרד המשפטים, רוצה להוסיף משהו, לירון?

לא, תודה.

גיא?

מה שלירון אמר.

טוב. לירון, יש לך אוהדים היום.

בשם כולנו.

טוב, ברשותכם אנחנו עוברים להצבעה על הצעת חוק הארכת השעיה של עובד המדינה ופיטורים של עובד הוראה לשם הגנה על קטין או חסר ישע (תיקוני חקיקה), התשפ"ד–2024 של חברת הכנסת שרן השכל, שמספרה 3571/25. מי בעד? מי נגד? מי נמנע?

הצבעה

אושר

עבר פה אחד ויעבור למליאה לקריאה שנייה ושלישית.

אדוני היושב-ראש, אפשר להגיד משהו קטן אחד? אני יודעת שהוצבע. אני רק רוצה לשאול האם יש אפשרות למשרד החינוך לגבש איזשהו נוהל של פיטורי התאמה, משהו פנימי שכולל בתוכו התנהגויות אחרות של אלימות במקרים האלה? זה גם לא חייב לקבל תשובה עכשיו, אבל אני אשמח שזה יילקח בחשבון.

תיראו אם אפשר להכניס את זה לפיטורים פדגוגיים.

חברים, אני רוצה להודות לחברת הכנסת שרן השכל שבאמת לא ירדה מהנושא ונלחמה כמו שהיא יודעת להילחם כדי שהחוק הזה, החשוב והיסטורי כמו שאמרתם, ואני באמת חושב שהוא היסטורי, חוק שמגן על הילדים שלנו. אני רוצה להודות לשר החינוך שהיה פה גם קשוב, וגם לצוות לשכתו, לייעוץ המשפטי של הוועדה, נירה, היועץ המשפטי של משרד החינוך, לירון. בתקופה האחרונה אתה פה מככב. נציבות שירות המדינה, גיא דוד, באמת תודה על ההשתתפות ועל התרומה שלך בדיונים. משרד המשפטים, לירון, באמת אנחנו מעריכים מאוד. עינת, משרד החינוך. חברי הכנסת, מועצה לשלום הילד, איגוד מרכזי הסיוע, צוות הוועדה, דוברות הוועדה. באמת נעשה פה מאמץ גדול להביא את זה היום לחקיקה. אני יכול להגיד לכם שהלו"ז שלי צפוף מאוד. אתמול הלכתי לישון ב-04:30 וקמתי ב-06:00. אתם יודעים, אנחנו לקראת המוניציפאלי וכולנו בשטח. אני באמת רוצה לברך. אני כינסתי את זה ואמרתי לשרן שאני אעביר את זה בתחילת שבוע כי אני רוצה שזה יעבור כבר במליאה לקריאה שנייה ושלישית עוד השבוע, הצעת חוק היסטורית שתגן על ילדנו.

אני כן מתחבר למה שנאמר על ידי המועצה לשלום הילד, שיכול להיות שאם היינו מרחיבים את היריעה יותר, היינו מביאים הגנה טובה יותר, אבל את יודעת, לפעמים האויב של הטוב הוא הטוב ביותר, ומצאנו לנכון שלא להתעכב יותר. יכול להיות שזה היה נכון להתעכב אבל לקחנו את ההחלטה בסוף. התעכבנו המון וניסינו להביא מענה מאוד רחב. לצערי לא צלח. אני רוצה לומר שעצם זה שלפחות בנושא הזה אנחנו יודעים שהילדים שלנו יהיו מוגנים, זו בשורה ענקית לילדי ישראל שבסוף התפקיד שלנו, כל אחד מאיתנו ולא משנה אם הוא הורה, הוא לא הורה, לשמור על הילדים במערכת החינוך ומחוצה לה.

ברשותכם, אני נועל את הדיון.


הישיבה ננעלה בשעה 10:56.