פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת

1

15
הוועדה לפיקוח על הקרן לאזרחי ישראל
10/03/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 38
מישיבת הוועדה לפיקוח על הקרן לאזרחי ישראל
יום ראשון, ל' באדר התשפ"ד (10 במרס 2024), שעה 10:00

סיור הוועדה בבית הבטוח בית החולים שיבא, תל השומר

חברי הוועדה: לימור סון הר מלך – היו"ר
ששון ששי גואטה

טטיאנה מזרסקי
מיכל וולדיגר

שלי לוי - ראש צוות בריאות, מרכז המחקר והמידע של הכנסת

חדווה קפלינסקי - מרכז המידע והמחקר של הכנסת

רוני בלנק - מרכז המידע והמחקר של הכנסת

רוני הולנדר - מנהלת סדנת גל והבית הבטוח, בית חולים שיבא.

ד"ר אסף כספי - מנהל מחלקה פסיכיאטרית וסגן מנהל אגף פסיכיאטרי, בית חולים שיבא

ד"ר מיקי פולאק - סגן מנהל מחלקה ומנהל מרפאת פוסט טראומה, בית חולים שיבא

ד' - מטופל בבית הבטוח בבית חולים שיבא

חגי עופר

נטלי שלף

איה פרידמן, איטייפ


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.






סיור הוועדה בבית הבטוח בית החולים שיבא, תל השומר

שמי רוני הולנדר אני מנהלת סדנת גל והביתה הבטוח שזה שתי תוכניות שמטפלות בנפגעי PTSD של משרד הביטחון פה בשיבא.

אסף כספי, פסיכיאטר. מנהל אחת מהמחלוקות הפסיכיאטריות, סגן מנהל האגף הפסיכיאטרי בשיבא.

מיכל וולדינגר, חברת כנסת.

טטיאנה מזרסקי, חברת כנסת. חברה בוועדת הבריאות ואני הצטרפתי היום לסיור כי אני בכלל לא הכרתי אתכם.

לימור סון הר מלך, יושבת ראש הוועדה של הקרן לאזרחי ישראל.

אני נטלי שלף, מנהלת הוועדה.

שלי לוי, ראש צוות בריאות במרכז המחקר והמידע של הכנסת.

חדווה קפלינסקי, גם ממרכז המחקר והמידע.

רוני בלנק, מרכז המחקר והמידע.

אני מיקי פולאק, אני פסיכיאטר במרפאה.

אני אציג את מיקי, איתו זה תמיד בעיה.

אני תמיד בעיה.

הוא גם צנוע. מיקי הוא המלאך המושיע של נכי צה"ל שסובלים מ-PTSD. קודם כל, הוא מוקד של חמלה, אנושיות, מקצועיות ועזרה לאנשים רבים מאוד שעברו דרכו, שנמצאים אצלו והוא שינה את חייהם. אני חושב שמיקי הוא המטפל הוותיק ביותר והמנוסה ביותר. הוא אולי עזר ליותר אנשים שסובלים מ-PTSD מכל אחד אחר בישראל. בעיקר לנכי צה"ל ולאנשים בתקופות האינתיפאדות אחרי פיגועים, לאנשים שנחשפו לפיגועים וסבלו מפוסט-טראומה.

גם עכשיו, הוא מטפל בתוך אגף השיקום.

יש לך הרבה עבודה.

קרניו של מיקי מגיעות הכי רחוק, הרבה מעבר להגדרת התפקיד שלו. הוא תמיד זמין ונמצא, ביום, בלילה ואיכשהו גם כשלא קוראים לו.

בקיצור, אתה אומר שהוא גר פה.

מלאכים כבני אדם.

ב-7 באוקטובר זו ההזדמנות היחידה שהוא לא היה כי הוא היה בחו"ל ונתקע שם. הוא לא הצליח לחזור במשך כמה ימים.

אבל הוא השלים את החסר.

השלים את החסר. ימים כלילות, כולל במעטפת וכולל לאנשים שמגישים עזרה. דבר אחד שקופץ לי לראש מיני דברים רבים מאוד, אנחנו קיבלנו פניה מצוותים של זק"א ושל חברה קדישא אחרי 7 באוקטובר. לא צריך להכביר במילים על מה שהאנשים האלה עברו ומיקי ליווה אותם.

תודה.

זאת דוגמה מיני רבות. הוא צדיק.

תודה, אבל אני תמיד אומר בסוף, אני באמת סתם איש. אבל תודה רבה.

צדיקים הם תמיד כאלה.

שירבו כמוך. מיקי, אחרי הדברים ששמענו, אני אשמח אם אתה תוכל לספר לנו על הבית הבטוח.

אני אספר על המרפאה. אני מרכז את המרפאה שמטפלת בנכי צה"ל. זאת אומרת, שנכי צה"ל שסובלים ומוכרים על משהו נפשי מופנים אלינו. על פי רוב זה פוסט-טראומה אבל זה לא תמיד תסמונת פוסט-טראומטית. הרבה פעמים יש אבחנות אחרות, גם כי טראומה כשלעצמה מובילה לסוגים רבים של פגיעות, לאו דווקא מה שאנחנו קורא לו PTSD והלם קרב אלא הרבה פעמים דיכאונות, חרדות ודברים אחרים שהם לפעמים אפילו יותר שכיחים מהפוסט-טראומה. אני מאמין שגם אתם רואים את זה הרבה, גם מניסיון וגם מהיכרויות.

אנחנו גדלנו. התחלנו כמרפאה שטופלו בה כמה מאות בודדות של אנשים, עלינו אחר כך ל-1,400 ובשנה, שנתיים האחרונות מאז איציק סעידיאן, עלינו בעוד 1,000 איש.

לפחות.

מאז 7 באוקטובר התווספו לנו 300 אנשים. אהיה כנה ואגיד שלא כולם זה מחרבות ברזל אבל יש שם לצערי כבר כמה עשרות טובות. טובות זה לא המילה הנכונה, כמה עשרות של נפגעים שנמצאים בטיפול.

בנינו את המערך כך שיהיה גם מענה פסיכיאטרי, גם פסיכולוגי וגם עובדים סוציאליים. יש לנו מרפאים באומנות, בפסיכודרמה וטיפול קבוצתי. אנחנו נותנים את רוב מה שהאנשים האלה צריכים. במקביל, ניסינו ליצור רצף שבו בהתחלה אנחנו נותנים לאנשים הצעירים עם הבעיה האקוטית טיפול אקוטי.

הטיפולים המקובלים היום הם טיפול שנקרא חשיפה מתמשכת, Prolonged Exposure, EMDR וטיפול רגיל. לא תמיד מי שמגיע בהתחלה בכלל מתאים לטיפול ייעודי, הוא צריך שקודם כל ייצבו אותו קצת, יסייעו לו, יעזרו לו עם השיניים והחרדות ואז לפעמים הוא יכול להתאים יותר לטיפול ייעודי. אחד הפתרונות שיש לנו זה הבית הבטוח ורוני בטח תרחיב על זה - - -

למרפאות מגיעים רק המצבים האקוטיים?

לא, יגיע גם מי שהוא כרוני.

כל הרצף.

לצערי, 7 באוקטובר הדליק אצל הרבה אנשים הרבה תגובות. אנשים מיום כיפור, אנשים מלבנון.

הציף.

פשוט הציף כי ב-7 באוקטובר היו כל המרכיבים שנוטים לגרום פוסט-טראומה – הפתעה, עוצמה והזוועה. אנשים איבדו תחושות של – ביטחון עצמי, ביטחון אישי, אמון, כעסים, הרבה מאוד דברים כאלה שנדלקו. אנשים רבים מיום כיפור אמרו שזה גרוע יותר ממה שהיה להם, אבל אז זה גם מציף את מה שהיה להם.

בקצה הרחוק יותר יש לנו מרכז יום שיש בו כיום כ-160 – אני אוהב להגיד 160 – בפועל מגיעים בסביבות 80 עד 90 איש בכל יום נתון. האנשים האלה הם פוסט-טראומטיים כרוניים שלא היו מסוגלים להיות במסגרת ולכן בנינו מסגרת למי שלא יכול להיות במסגרת. זאת מסגרת רחבה מאוד מבחינת שעות קבלה ומבחינת השעות שאדם יכול להיות בה.

במהלך הלילה מטופל שלי קרא שנתנו הצהרה שאם עד 15 למרץ 2024 לא תהיה תגובה מן הצד השני, תפרוץ מלחמה. הוא פשוט ישב ער כל הלילה וב-04:00 הגיע לסדנת גל, שזה המקום הכרוני הממושך שלנו והוא ישב שם מ-04:00. הוא אומר לי "תשמע, היה לי מפחיד ב-04:00, היה חושך" אז הוא ישב עם הגב לקיר. בסביבות עשרה חבר'ה מגיעים סביב 04:30 - - -

מחכים שייפתח.

הם מחכים עד שייפתח ואז הם נמצאים במקום עד שהוא נסגר ב-15:00 ורבים ממשיכים להישאר בסביבה גם אחרי 15:00, אבל זה הקצה הכרוני.

הם מגיעים בהפניה? איך הם מגיעים?

הם חברי סדנת גל.

לא, אבל הם מגיעים להפניה ממשרד הביטחון.

אבל הם מגיעים עם הפניה של אגף השיקום.

כן.

כן, אגף השיקום נותן להם את השירות.

המרפאה שאנחנו מדברים עליה, שמשרתת היום סביבות 2,500 איש, נכי צה"ל – אני חושב שרובם עם PTSD – היא המרפאה הגדולה ביותר בארץ. היא גדולה יותר מכל המרפאות האחרות הן הציבוריות והן הפרטיות של זכיינים של משרד הביטחון. יש לה את הניסיון הרב ביותר בטיפול בפוסט-טראומה, בין אם זה פוסט-טראומה כתוצאה ממצבי לחימה או כתוצאה מפיגועי טרור.

האוכלוסייה היא מאוד מגוונת. ישנם נכים שהם כבר קשישים ממלחמת ששת הימים או יום כיפור ואוכלוסייה צעירה גדולה מאוד. הווריאציה היא גדולה מאוד, יש אנשים עם תחלואה כרונית קשה שהיא עמידה לטיפול מול אנשים שעכשיו מתחילים להידפק על דלתות המרפאה. אנחנו צופים שהזרם ילך ויגבר כי תמיד יש איזשהו עיכוב בין הטראומה לבין הופעת המצוקה הנפשית, זו אוכלוסייה צעירה מאוד. מה שאנחנו מנסים לעשות זה להתאים את הטיפול אישית למטופל ולכן יש שיטות טיפול רבות ומסגרות טיפול תחת המטריה של המרפאה של מיקי – מרפאת ה-PTSD וזה מביא אותנו לבית הבטוח, שזה אחד הפתרונות בתוך ארגז הכלים שלו.

איך נוצרת ההתקשרות של - - - אני לא אוהבת את המילה "מטופל" אז אני לא אגיד אותה אבל איך - - -

אדם שאומר "נפגעתי בקרב, אני לא מרגיש טוב" פונה לאגף שיקום - - -

זאת אומרת שזה תמיד דרך אגף שיקום?

כן.

כן, כן.

אין פנייה ישירה?

אין פנייה ישירה אלינו. אנחנו יכולים להקל על מישהו אם הוא מגיע, אנחנו יכולים לעזור אבל המפנה הוא משרד הביטחון. אני אוהב להשאיר את זה אצלם כי הם יכולים לבחור לתת לו מקום אחר. אני לא יכול להכתיב להם לאן הם מפנים אבל אני מקווה לחשוב שהעדיפות היא אלינו.

אני נוטה לייחס לפסח ליכטנברג את השינוי בפסיכיאטריה בישראל. הוא הקים את סוטריה ולחם למענה ובכך ייצר מצב שהיום מישהו אומר לי "רק אם הוא לא יתאים לבית המאזן, אנחנו נאשפז אותו". כלומר, זה ממש הפך לחלופה יפה לאשפוז.

קשה שזה יהיה חלופה לאשפוז כי כשאתה צריך להמתין חודשיים ושלושה וחמישה לבית המאזן אז זה לא יכול - - -

נכון. אתה לא יכול.

כן, אבל הוא התחיל משהו שהוא מאוד יפה וחשוב מאוד.

אני מלווה את פסח מתחילת הדרך ואני מסכימה איתך שהוא - - -

אם לסנגר על הבתים המאזנים, שיש לי גם הרבה ביקורת עליהם. צריך לזכור שברוב המקרים מדובר בתחלואה כרונית. יכול להיות שיש איזשהו פיק שמביא אדם לאשפוז אבל הצורך שבגללו הוא הגיע לפיק הוא מתמשך, לפעמים שנים הלאה אז גם אם הוא הגיע חודשיים אחרי, עדיין יש הרבה מה לעשות איתו. אבל את צודקת, לגבי הרלוונטיות זו הערה נכונה.

אפשר להפוך חלק מהמחלקות האשפוזיות וליצור אותם שיהיו באווירה של בית מאזן.

זה מה שפסח עושה בכפר שאול.

הוא מנסה להכניס את העקרונות. גם אנחנו עוד מעט ניכנס לפרויקט של הטמעת עקרונות של סוטריה ושל הבתים המאזנים בתוך האשפוז.

ואז התקווה היא שכל אחד מהם יוכל לזכות ביחס כאדם אחר או ככול האדם. בטח יהיה פלח שיהיה נורא קשוח והוא יצטרך מחלקות סגורות או מחלקות פתוחות, לא יהיה ניתן להכניס את כולם לבתים מאזנים אבל בטח יהיו גם בתים מאזנים שהם יותר כאלה.

אבל זה משאיר את הפוסט-טראומטיים. מצד אחד יש להם משברים נורא גדולים שבהם עוזבים את הבית בטריקת דלת וברעש גדול, יוצאים החוצה ואין להם איפה להיות. הם במצב שהם לא יכולים להיות בתוך מחלקה כי הם לא יכולים להיות סגורים ומצד שני הם לא יכולים להיות בבית. זו הנקודה שבה אני מעביר את זה לרוני.

עוד הערה קטנה. יש גם את סוגית הסטיגמה שכאן היא עוד יותר כבדה מהרגיל. הם רואים את עצמם כנבדלים מאוד מהאוכלוסייה הפסיכיאטרית האחרת. הם לא חולי נפש. עבורם להיכנס לתוך מחלקה פסיכיאטרית ואפילו לתוך בניין פסיכיאטרי או למרפאה של מיקי, זה מעשה שהוא מאוד בעייתי והם מאוד מסתייגים ממנו.

יש הכחשה.

לא רק.

זה לא רק הכחשה.

הסטיגמה וההכחשה.

יש עוד שני דברים. הם סוערים מאוד ואם יהיה מסביבם צפוף באנשים רבים, הם פוחדים שהם יתפרצו עליהם והם יודעים שאם הם מתפרצים הם ילכו למחלקה סגורה כי הם בהתפרצות.

הדבר השני זה שהמנגנון של PTSD נורא דומה בעיניי להתנהגות של כוויה. כלומר, המראות הקולות והעשייה, יש בה אפקטים שהם הרבה יותר דומים למין כוויה של הנפש. היא לא נראית ולכן ההתנהגות היא כמו של פציעה. זה נמשך הרבה זמן, הם סוערים חודשים ושנים עד שזה הולך ויורד. אחרי שזה יורד זה אמנם נהיה טוב יותר אבל אצל רבים לא חוזרים להיות מה שהם היו קודם לכן.

חשוב להם גם להיות נבדלים.

חשוב להם להיות נבדלים.

אני חושב שיש פה גם איזושהי פוזיציה חברתית. המדינה שלחה אותי ואני נפצעתי. זה לא שלקיתי במחלה כתוצאה מגנטיקה או כל מיני סיבות סביבתיות. הקונטקסט הוא שלילי אבל כאן אני חושב שהוא דווקא חיובי, "מגיע לי". מגיעה לי התייחסות אחרת. מגיע לי שיבדילו אותי משאר האוכלוסייה.

"הייתי בחאן יונס, נפצעתי אני לא אמור להיכנס למחלקה בגלל זה". אני מגיע הרבה למיון כמו ששמעתם. אני מגיע לכמה מהפצועים שאני יכול ובחלק מהעבודה שלהם הם אומרים לי "רק תגיד לי שאין לי פוסט, תגיד לי שאין לי פוסט". שם אני מצליח לפעמים לעבוד איתם ואני מקווה, גם לגרום לזה שהם לא יהיו, חלק מהם.

יש חשיבות מאוד גדולה לזמן.

כן.

זאת אומרת, שהדברים יקרו כמה שיותר מהר. לתת מענים נפשיים כמה שיותר מהר.

כמה שיותר מהר.

לגמרי.

יש לזה חשיבות. אני רוצה להתחבר למה שאמרת. גם אני חושבת שפרופסור פסח ליכטנברג הביא בשורה מאוד גדולה בעולם הפסיכיאטריה. התחברנו לסוגייה מאוד של בתים מאזנים, סוטריה ולפרדיגמה שיש ביחס לאדם, לראות את האדם כאדם ולא דרך המחלה שלו.

הוועדה הזאת הקצתה לטובת בינוי של בתים מאוזנים מאחר וראינו את החשיבות של זה. זה משהו שהיה אבל חשבו שאין לו כל כך סיכוי בעולם כי יש את הפרדיגמה המוכרת שהיא בעצמה צריכה עזרה. אני מתחברת מאוד לדברים שאמרת ביחס לזה שיש שם בשורה גדולה מאוד ושכדאי שנאסוף אותה. כפי שחברת הכנסת מיכל וולדיגר אמרה, אנחנו מנסים לעשות שיהיה יותר מהדבר הזה ואז לא היינו צריכים לחכות והתורים לא היו ארוכים כל כך.

פעמים רבות אומרים דברים ואנחנו לא יודעים אם הם באמת אבל לפחות מנכ"ל משרד הבריאות דיבר על תוכנית ארבע שנתית של בינוי 25 בתים מאזנים חדשים כל שנה. בסך הכול זה 100 בתים במהלך ארבע שנים אבל זה תהליך. זה משהו שמייצר פה פרדיגמה אחרת ויחס אחר. אני חושבת שאנחנו קצת מפגרים – סליחה על הביטוי – אחרי מה שהעולם כבר השכיל להבין מזמן, ידע לראות ולהצביע על איך לתקן את המציאות הזאת.

אני חושבת שאנחנו דווקא מקדימים.

אנחנו לא מקדימים.

ואז נוצר פער כזה. יש נישה שהיא בין בית מאזן לבין הבית או בין זה, שם - - -

הבית הפתוח.

הבית הבטוח.

הבית הבטוח, כן.

אם מותר לי להיות פטריוט לרגע, ישראל נמצאות במקום לא רע בכלל. הבתים המאזנים - - -

בבריאות הנפש?

בבתים מאזנים אנחנו במקום מכובד.

גם בבריאות הנפש. בתים מאזנים זה מודל שהיה קיים בעולם בכל מיני נקודות בודדות על פני הגלובוס. לדעתי היו חמישה בסך הכול. זה לא תפס באף מקום וזה תפס בישראל יפה מאוד, בין השאר הודות ל - - -

לא, אבל ביחס - - -

אני אומר לך מה הפער, לימור. אני מסכימה עם ד"ר כספי, עם זוהר ועם רוני שאנחנו מתקדמים בחשיבה וברצון אבל היישום - - -

בדיוק.

היישום.

זה הפער. אז נהיה פטריוטים מצד אחד ונלחץ מהצד השני ובא לציון גואל.

כן. בסוף אנחנו צריכים את היישום.

אנחנו מתקדמים. אם כבר אנחנו מזכירים שמות, אני רוצה להזכיר את ד"ר שרשבסקי שאי-שם בשנת 1994 כבר סגר מחלקות רבות באומץ והקים את כל פרויקט סל שיקום, שכולם אמרו לו שזה ייגמר רע מאוד וזה נגמר טוב מאוד. אני מקווה שגם אנחנו נשב עוד כמה שנים ונספר.

אנחנו בדרך הנכונה אבל כדאי - - -

הבית הבטוח הוא פרויקט ייחודי מאוד. אנחנו כל הזמן מנסים לחפש ולבדוק האם הוא קיים בעוד מקום בעולם ועוד לא הצלחנו למצוא. זה באמת פרויקט ייחודי של שיבא שעשינו בשיתוף עם אגף השיקום ומשרד הביטחון.

אני רוצה להתחיל במשהו שכתב מטופל. הוא השאיר פתק למטופל הבא שיבוא אחריו ובעיניי זה נותן את כל ההסבר עבור מה הבית הבטוח. הוא כתב "לעוף החול, התורן היקר. הבית הבטוח הוא נווה מדבר בלב הקיום הצחיח, ירווה את צימאונך, ייתן מנוח מלחץ אחר עצמך, יעצור אותך לרגע על מנת שתוכל להגיע בזמן. הישען בביטחון, הטה אוזן, כאן מותר. כאן אפשר שתהיה שהותך לאוצר.

מהמם.

זה מטופל שחזר אלינו פעם שנייה. ביום העצמאות הוא הלך עם המשפחה שלו לים, הוא חשב שיהיה יום נחמד ונעים והוא רק שכח את המטס של המטוסים. הוא פשוט התקשר אלינו מהים ואמר שהוא בדרך אלינו כי הוא כבר ידע שאנחנו קיימים. בעיניי, זה הישג. זה לא נחשב דלת מסתובבת, בעייני.

לגמרי.

זה הישג שהוא יודע שיש לו מקום ויש לו לאן להגיע כשהוא בהתקף של הסימפטומים של ה-PTSD.

בוקר טוב.

ברוך הבא.

ד"ר פולאק דיבר די בהרחבה על הסימפטומים, אני חוזרת עליהם בקצרה. מטופלים עם PTSD סובלים – מחודרנות, פלשבקים, סיוטים, והפרעות במצב הרוח. אנחנו בדרך כלל רואים אותם באיזושהי ירידה דיכאונית אבל לפעמים גם באיזושהי עליה מאנית והרבה הימנעויות, נטייה לא לצאת החוצה ולא להיות בחיים. החיים של מתמודדים עם פוסט טראומה מלווים באיזשהו אי יציבות בחלק – המשפחתי, האישי, החברתי והתפקודי.

כשבאנו לפנות לפרויקט הזה החלום שלנו היה שאנחנו נוכל לעזור להם, לצד ההתמודדות עם הפוסט-טראומה לקיים מסגרות שבהם יוכלו לחיות חיים מלאים ככל הניתן. בדיוק כמו המטופל הזה שביום-יום נמצא עם הילדים והמשפחה וכשהוא לוקח אותם ביום העצמאות וכשישנה איזושהי נסיגה, הוא יודע שאנחנו קיימים פה והוא בא, מתארגן וחוזר חזרה לחייו. אנחנו רק לצד הדרך שלו.

להלן תמונת מצב של איך אנחנו נראים היום. נפתחנו ב-01 באוגוסט 2022. אנחנו ב-18 חודשי פעילות היום. עד כה היו לנו 230 פניות שהגיעו ללא פרסום, רק מפה לאוזן. יש מטופל שנמצא אצלנו שאמר בקבוצה שהוא לא מרגיש טוב ואמרו לו "תיסע לשיבא". יש לנו לפעמים פניות מאנשים שהגיעו למיון ואומרים "אמרו לי לבוא לשיבא כי יש פה משהו שיעזור לי", זה ברמה הזאת. היו אצלנו 142 שהיות. אנחנו קוראים לזה שהיות, זה לא אשפוז. הם לא רשומים בתוך מאגר המאושפזים ולא רשומים בדו"ח המאושפזים כאשפוז. ממוצע ימי השהייה הוא 8.6. לשם סיבור האוזן - - -

8.6 זה עם לינה?

כן, עם לינה. זה שהייה מלאה. בהתחלה כשבנינו כיוונו לחמישה ימים אבל על הדרך למדנו שהגזמנו קצת ואי אפשר בחמישה ימים. הגיל הממוצע הוא 42 וזה בדיוק היעד שאנחנו כיוונו אליו, אנשים שנמצאים בשיא החיים ובשיא הסטרס של החיים, ילדים, משפחה, קריירה ועבודה. אנחנו רוצים לכוון לאוכלוסייה הזאת אבל היה לנו גם בן 74 והיה לנו גם צעיר בן 22. אנחנו מקבלים את כל מי שאנחנו יכולים לתת לו עזרה.

חשוב לציין שבשיבא ממוצע שהייה באשפוז מלא הוא סביב 24-25 ימים. בארץ, שיבא מצטיין ב- Turn over מאוד גבוה. בשביל ההשוואה, בארץ זה נע סביב 40 יום. בבתים מאזנים זה סביב חודש וחצי חודשיים, אני חושב.

סיבות ההפניה העיקריות שאנחנו רואים הן התקפי זעם, מישהו מגיע ואומר "אני השתוללתי מאוד בבית, אני ישן באוטו ואני מפחד לתקוף בבית" או ירידה דיכאונית. כמעט תמיד זה יהיה בעקבות טריגר שקרה בבית.

נתון שאנחנו נורא גאים בו הוא ש-89% מהמטופלים משוחררים לביתם, חזרה למקום שמהם הגיעו בין אם למרפאות או לכל המקורות שמהם הגיעו. 7% מהמטופלים אנחנו שחררנו לבית מאזן כשראינו שהם צריכים המשך טיפול ויכולים לקבל אותו בתוך בתים מאזנים ו-4% מהמטופלים אנחנו היינו צריכים להכניס לתוך המחלקות שלנו בשיבא. אנחנו עושים חזרה פנימה או מכניסים פנימה. עשינו כמה ניסיונות אמיצים עם מטופלים שהיו על הקצה המאוד מאתגר, עם חלקם הצלחנו ועם חלקם לא.

אנחנו מקבלים מקורות הפניה. אנחנו רוצים לתת שירות ואנחנו מקבלים מכל מי שרק מפנה. אנחנו מקבלים – מהאגף שלנו, מהמיון שלנו ומתוך המחלקות. אנחנו עשינו דבר שנקרא Half way in, half way out, לפעמים לתוך המחלקה כשהמצב הוא חמור ולפעמים החוצה כגורם שממתן את היציאה. אנחנו מקבלים ישירות מתוך אגף השיקום, משרד הביטחון. אנחנו מקבלים מתוך הקווים החמים כשמתקשרים אליו ואומרים שמישהו בקו נורא במצוקה, אנחנו שולחים אותו ואומרים "תגידו לו להגיע למיון שיבא ואנחנו נקבל אותו שם".

של נט"ל למשל.

של נט"ל. אנחנו מקבלים מבתי חולים פסיכיאטריים אחרים ולא רק פסיכיאטרים. קיבלנו מטופל ישירות מתוך מחלקת טיפול נמרץ של איכילוב. זה מטופל שעשה ניסיון אובדני אחרי שהוא התאזן והיה מאוזן גם בפסיכיאטרית. זה הגיע לרמה שבבאר יעקב אפילו לא ידעו לאן הם שולחים אותו והם אמרו לו "תיסע לשיבא".

פנייה ישירה לקו הבית, אבל מקודם אמרתם שלא פונים אליכם ישירות.

זה למרפאה של מיקי. לבית שלנו יש לנו קו והעובדים שלנו עונים 24-7, בכל שעה בכל יום ומקבלים פניות. ברוב הפניות מטופלים פונים בעצמם וזה גם גאווה גדולה בעיניי. אנחנו לא מקבלים פניות מאימא שמתקשרת, אנחנו תמיד עונים אבל פניה זה מהמטופל עצמו. ד"ר פולאק לימד אותי שזו ההבעת רצון שלו לקבל טיפול.

צריך שיהיה רצון.

כשזה אימא – זה הרצון שלה שיטפלו בו.

אנחנו פגשנו ופוגשים הרבה מטופלים עם פוסט-טראומה שנמנעים מלקבל טיפול. אנחנו רוצים לפתוח את קבלת הטיפול האקוטי. כשמטופל צריך טיפול אקוטי, אנחנו רוצים לפתוח ולהגיד לו "בוא תקבל טיפול". הם נמנעים מלקבל טיפול והם לא יבואו לתוך המחלקה, כמו שד"ר כספי אמר. אנחנו יודעים שאו שתהיה אסקלציה בבית – החמרה של האלימות, הדיכאון או ההסתגרות, או שאנחנו נראה אחר כך אשפוזים. אנחנו רוצים למנוע אשפוז, לתפוס אותו דקה לפני שהוא נכנס לאשפוז.

אזור הדמדומים.

בדיוק, באזור הדמדומים. יש לנו מטופלים שאנחנו רואים שהיו להם אשפוזים לאורך השנים ואנחנו מהווים קטיעה בתהליך הזה.

קהל היעד שלנו זה נכי משרד הביטחון שמוכרים ככאלה ופה המלכוד העיקרי שלנו בנתינת שירות. אני לא אכניס אתכם לתוך תהליכי ההכרה של משרד הבטחון אבל הם צריכים להיות בשלב די מתקדם של תהליכי ההכרה. אנחנו פונים לקהל יעד שנמצא במצב אקוטי, משברי, פסיכיאטרי - - -

אתם יוזמים? אתם פונים?

הם פונים אלינו כשהם במשבר או שהם פונים למיון או לעובדת השיקום כשהם לא מרגישים טוב.

זה לא כולל אנשים שהם נפגעי פעולות איבה שמטופלים ע"י המוסד לביטוח לאומי?

לא. היו לנו כמה פניות כאלה ואנחנו לא מקבלים נפגעי פעולות איבה.

רק משרד הביטחון.

רק משרד הביטחון. זה בית שנבנה דרך משרד הביטחון.

כן. הוא מתוקצב על ידי משרד הביטחון ולכן הוא ייעודי לעניין הזה.

נכון.

אבל זה פחות או יותר אותה אוכלוסייה.

עזבי מי מתקצב רגע. ברמה העקרונית, הטיפול הוא אותו טיפול. אני מניחה שאם ביטוח לאומי יקים מחר בית דומה, הוא יוכל להיות מוקם על פי אותם עקרונות ואותם - - -

זה כאילו אותו קהל יעד.

כן.

זה עניין של מי משלם את זה ומי מימן את זה.

נכון.

יש פה שתי זוויות, גם להכיר את הפרויקט עצמו וגם את הפוטנציאל שהוא מגלם בתוכו. אין ספק שזה יכול להתאים גם לקהלים אחרים. לאור מה שאמרנו על אותו נושא חברתי, אני חושב שבמקרה הזה הבידול בכל זאת חשוב מאוד לאוכלוסייה הזאת כדי שהם ידעו שהם מגיעים למקום שבו הם מזדהים עם הרקע ועם האנשים שמסביב.

הבידול, אבל שיטת הטיפול יכולה להתאים לנפגעי פעולות האיבה.

כן, בהחלט.

זה מה שמיכל אמרה.

נכון.

אז אפשר ללמוד מהפרדיגמה הזאת.

אנחנו פנינו לתת טיפול מהיר ואקוטי. המהירות מאוד חשובה פה, בשונה מבתים מאוזנים. תהליך הקבלה שלנו הוא מהיר ביותר. מישהו מגיע למיון ואנחנו מקבלים החלטה קלינית בו ברגע. יש לנו צוות שנמצא 24 שעות ובו ברגע אנחנו מחליטים אם הוא מתאים או לא. זה דורש מאיתנו הרבה אומץ אבל עומדים לרשותנו כל השירותים של בית החולים, יש לנו רופא תורן, רופא כונן וכל מה שיש במחלקה הפסיכיאטרית. אנחנו נשענים על האגף וזה נותן לנו את הגב כדי לעשות החלטות כאלה ואחר כך לעמוד בהם. אין מצב שאנחנו אומרים "לך הביתה, אנחנו נגיד לך תשובה". אתה מקבל היום תשובה אם אתה מתקבל או לא.

יש מצב שמגיעים ואתם אומרים שאין לכם מקום?

כן. יש מצב שאנחנו אומרים שאין מקום. בגלל שהממוצע אשפוז שלנו הוא כל כך קצר, מעטים המקרים שאין לנו מקום. התנועה אצלנו מאוד גדולה.

כמה מקומות יש בבית שלכם?

יש ארבע מקומות.

ארבע מיטות - - -

כן, ארבע מיטות.

מה? רק ארבע?

כן.

איך?

אנחנו קטנים ואנחנו פיילוט.

זה עוד פיילוט?

זה ארבע מיטות עם Turn over מאוד גבוה.

התחלופה גבוהה.

כל שבוע בערך.

תחשבי שזה משרת אוכלוסייה יותר גדולה מבית מאזן כלומר, אותה מיטה מונגשת להרבה יותר אנשים כתוצאה מזה שהטיפול הוא קצר וממוקד.

אז יש תשעה ימים - - -

ואז לאן הוא עובר אחרי 8.6 ימים?

87% מהמטופלים חוזרים הביתה.

לבית ואז מי מחזיק אותם? המרפאה?

כן.

אנשים חוזרים פיזית הביתה, זה לינה. אבל ממי הוא מקבל טיפול?

הרופא שלו. אם זה בדרום, אז הוא יחזור דרומה ויהיה אצל ד"ר מייק מטר. אני אדבר עם ד”ר מייק מטר ואגיד לו "הוא הגיע אלינו, אני מחזיר לך אותו".

לחזור הביתה זה לא כמו כשאני הייתי מאושפזת ואז אני חוזרת הביתה ואין כלום. צריך איזה המשך של ההחזקה של האירוע.

כן, כן.

מי שמחזיק את זה, זה הקהילה? הטיפול הוא בקהילה, בקופת חולים - - -

מי שמחזיק זה אגף השיקום.

אם הוא של המרפאה שלנו אז הוא ממשיך אצלנו כרגיל אבל אם הוא מאזור אחר אז הוא יצטרך
להיות אצל הרופא שלו שם.

אתם בונים את תוכנית ההמשך?

אני מודיע למערך - - -

כן, אנחנו בונים את תוכנית ההמשך יחד עם עובדת השיקום.

הוא משתחרר והוא כבר יודע שיש לו פגישה עם הרופא במקום שלו ביום כך וכך וזה כבר נמצא אצלו במערכת?

כן.

כן.

יש כאלה שמסרבים לעזוב?

היינו בטוחים שתהיה לנו בעיה כזאת ואין לנו שום בעיה עם סירובי עזיבה. להפך, לפעמים אנחנו מבקשים מהם להישאר עוד יומיים, עוד קצת. ממש אין שום בעיה וזה ממש מפתיע כי היינו מוכנים לזה שתהיה בעיה.

כמה עברו בסך הכול במהלך המלחמה?

לא היה הרבה. בהתחלה היה טיפה שיא אבל אחר כך - - -

זה תמיד מלא?

לא, ממש לא.

אין תמיד ארבע מיטות מלאות?

אנחנו לא תמיד מלאים בגלל התנועה המאוד גדולה וגם בגלל שעדיין לא מכירים אותנו כל כך.

יש רשימת המתנה? זה מתחבר לאותה שאלה.

לא, היא אמרה שלא.

לא, אין רשימת המתנה.

אין להם תפוסה מלאה.

זה מדהים מה שאמרת עכשיו.

זה שהרבה לא יודעים.

אנחנו נראה תמונות?

כן. אתם תראו תמונות.

כמה קיבלו טיפול מהרגע שזה הוקם? הבנתי שהמספרים זה של מיקי.

142 מאושפזים בשנה וחצי.

וכמה סיבוב חוזר? כמה הגיעו שוב?

מעטים. אולי עשרה.

כמה מטופלים הגיעו עכשיו מחרבות ברזל?

אחד.

רק אחד?

אל תשכחו שהם צריכים לעבור הכרה.

ההכרה זה תהליך.

בשביל להתקבל אלינו הם צריכים להיות מוכרים. תהליך ההכרה לוקח במינימום שלושה חודשים וזה למי שזה ממש ברור וחד-משמעי.

השאלה היא אם לא יהיה שטף שלהם כי עכשיו אנשים כן עברו תהליך - - -

נכון. אנחנו בדיבור עם משרד הביטחון - - -

זה יקרה אבל צריך להבין שיש כאן delay כתוצאה מזה שחלק מהאנשים עדיין נלחמים. את חלק מאלה שכבר אותרו כנפגעים, מצליחים להחזיר ללוחמה.

יש לכם נתונים?

לנו לא אבל הצבא עושה עבודה מאוד יפה סביב – הזיהוי, הטיפול וההכוונה של האנשים האלה. כרגע ההנחה שלנו זה שכרגע הם עדיין מוכלים בתוך המסגרות הטיפוליות הצבאיות אבל כן, יגיע שטף בהמשך.

אם נסתכל בראייה היסטורית, אני חושב שקורים שני תהליכים מקבילים. מצד אחד, יש התגברות של מודעות ואנשים ניגשים יותר לטיפול ומצד שני הצבא עושה עבודה יפה מאוד במניעה ובטיפול מוקדם ולכן בצוק איתן למשל, ראו מספרים יותר נמוכים של נפגעי PTSD ממה שציפו שיהיו. צריך לקחת את זה בחשבון אבל אנחנו כן חושבים שיהיה צונאמי בפתחנו מכיוון שיש כאן אוכלוסיות מאוד גדולות, היקף הלחימה היה הרבה יותר גדול וממושך, מאפיינים אחרים וכל הרקע של אוכלוסיות אזרחיות שנחשפו.

ערוכים לזה?

נערכים.

אנחנו נערכים אבל נתמקד בבית הבטוח ואז אני אספר על דברים נוספים שאנחנו עושים.

ההשראה שלנו לפרויקט הייתה בעלת שני חלקים, שני מקורות אשראי. אחד זה הבתים המאזנים וכל הפסיכיאטריה החדשה. רצינו להביא מענה שהוא הוליסטי ולא ממסדי ככל האפשר. בעיניי, זה גם מאוד מתאים לאוכלוסייה הזאת ספציפית בגלל שזו אוכלוסייה שמתארגנת מהר זו ומאוד זקוקה לסוג סוג של טיפול - - -

מי הצוות בתוך כזה?

אני עוד מעט אגיד. ניסינו ככול האפשר, לבנות את זה באופן לא רפואי. הצוות שלנו הם מדריכים שמתפעלים את הבית ונמצאים 24-7. הם כולם סטודנטים לפסיכולוגיה או סטודנטים לעבודה סוציאלית ואלה אנשים עם רצון שבחרנו בפינצטה. מתוך 40 אנשים שראיינו קיבלנו שבע. יש לנו עובדת סוציאלית, אני מנהלת את הבית, יש לנו פסיכיאטרית מתוך האגף שנותנת טיפול ויש לנו את מיקי שמנהל אותנו מהבחינה הרפואית ונותן לנו ייעוץ רפואי נוסף והכול על ארבע מיטות, כן?

חוץ מהפסיכיאטר, יש גם את - - -

יש לנו גם פסיכיאטרית של הבית וגם את ד"ר פולאק.

שהוא גם פסיכיאטר.

שהוא גם פסיכיאטר.

אבל אני יודע את משפט המפתח. פשוט להגיד "את צודקת, רוני" ואז זה עובד יפה.

רוני תמיד צודקת.

בדיוק. זה מה שבעלי אומר. עכשיו הוצאת אותי מפוקוס.

כנראה שככה זה עובד תמיד.

בדיוק. הוא מבלבל אותי - - -

ושוב את צודקת.

ההשראה השנייה שהייתה לנו מגיעה ממשהו שהיה קיים בעבר במערך הפסיכיאטרי שנקרא מיון והשהיה. היה ארבע או חמש מיטות בתוך המיון – אסף יתקן אותי אם אני טועה – מתוך שאם מישהו הוא גבולי לאשפוז אנחנו נשאיר אותו לרגע, נתבונן עליו ונעשה הערכה או התערבות מהירה מתוך מחשבה שאם הוא לא יתארגן – הוא כנראה צריך אשפוז ואם הוא יתארגן אז דיינו, חסכנו לבן-אדם אשפוז זה דבר אדיר.

אלו המספרים שדיברת עליהם, ה-4% שעוברים למחלקה?

כן, בדיוק. אלו היו שני ההשראות שלנו. לסיכום הדברים, ניסינו לבנות מיון בהשהיה ברוח הפסיכיאטריה החדשה. זו דירונת קטנה שמיקי ואני השתלטנו עליה מאחורי הפסיכיאטריה.

וילה. למה דירונת?

וילה טורית. בינתיים אחת מארבע וילות היא שלנו.
.

נתנו לנו אותה בשמחה ושיפצנו אותה מהיסוד. היא עם גינה כי המטופלים של ה-PTSD מאוד - - -

איפה זה נמצא?

בגב הפסיכיאטריה.

יש את המבנה וזה מבנה אחריו.

אבל נבדל.

אנחנו נראה את זה, רוני?

אם תספיקו אז כן.

הכניסה היא נפרדת מחוץ למתחם של הפסיכיאטריה, קרוב אבל רחוק מספיק.

כן, קרוב מספיק בשביל שהרופא תורן יוכל לקפוץ אם קורה משהו.

אבל לא רוני ולא אני בוחלים בלהגיע בערב או בלילה אם יש משהו שמחייב.

מה שנקרא, אין כמו שיבא בלילות. אנחנו מגיעים גם בלילה או בערב כשצריך אבל גם סומכים על הצוות וסומכים מאוד על המענים של שיבא. אנחנו נסמכים על כל מה ששיבא יכולה להציע – רופא תורן, רופא כונן, צוות ביטחון שצריך לפעמים, כל האגף הפסיכיאטרי שלנו ומנהל האגף שלנו שמלווה וזמין לנו בכל שעה. זה פרויקט שמאוד מלווה פה באגף.

השקענו וניסינו כמה שיותר שיראה כמו בית. אני מחברת את זה גם לחשיבות המאפיינים של האוכלוסייה. זו אוכלוסייה שכל תפיסת השליטה היא מאוד משמעותית אצלה.
אחד הדברים שאנחנו מוצאים בטראומה זה שאנשים שהרגישו פחות תחושת שליטה ויכולת לשינוי המציאות בזמן הטראומה, יהיו יותר נתונים לחוות אחר כך PTSD.

באשפוז עצמו אנחנו רוצים לתת להם חוויה שיש בה פחות חוסר אונים וחוסר שליטה. ולכן המטרה של הבית עצמו הוא שהם ירגישו שליטה. יש מטבח, יש מקרר ואפילו מכונת כביסה כמו בית, בשביל לתת הרגשה של שליטה ושל תפקוד.

את אומרת שחרדות ושליטה זה שני צדדים של אותו המטבע ושכשאתה מייצר לאדם תחושת –יציבות, ביטחון ושליטה אז אתה מפחית שם חרדות בצורה מאוד משמעותית.

60 שניות שיעור בפסיכיאטריה. הדבר שהכי קשה לבני-אדם איתו זה שינוי, אי-ודאות והעדר שליטה. בחוויה של מטופלים זה אולי הדבר שהכי מעצים חרדה, מתח וכל מה שמלווה אותם.

כמי שעבדה במחלקות סגורות רבות, אנחנו מכירים את זה שכשנכנסים לתוך מחלקה סגורה יש משהו שהוא אפילו קצת נעים בחוויה נורא רגרסיבית. האשפוז הפסיכיאטרי מזמן רגרסיה ואנחנו רוצים למנוע את הרגרסיה. אנחנו לא רוצים להגיד לו באיזה שעה לאכול, באיזה שעה לקום ומתי לעשן.

אני חושב שהאמירה בכניסה היא מאוד חשובה ומאוד מארגנת. זה שאדם יודע שהוא נכנס למסגרת שהיא מאוד זמנית ומאוד קצרה. אתה רואה כבר את הסוף, את הקצה. מצד אחד זה אולי קשה ומצד שני זה עוזר מאוד.

ההפתעה שלי הייתה מעומק השינוי שאדם יכול לעבור בפרק זמן כזה קצר על ידי הפסקה, שהייה בשקט ולצאת. אנשים עוברים שינוי.

עם צוות.

עם צוות, בוודאי. כל פעם אני אומר למדריכים ולרוני שזה הכול עבודה שלהם. זה האכפתיות הזו.

גם אמון. הרבה אמון בכוחות של האדם.

כן.

זה להיות באווירה אחרת, באווירה שונה ולהיות ליד אנשים שאפשר לסמוך עליהם זה פשוט משחזר את הנפש.

כן, זה מרפא אותה.

כן, אנחנו מאמינים בחמלה כריפוי.

בכל יום יש פעילויות שאנחנו מאמינים בהן כמשהו שהוא מרפא. יש גם גוף נפש, יש לנו שיעור במיינדפולנס ויש לנו יוגה - - -

צ'י קונג.

צ'י קונג. יוגה שהיא מכוננת ספציפית לטראומה.

צילום.

יש לנו סדנאות צילום טיפולי ויש לנו אומנות. שכחתי משהו?

אחיה עם החימר.

כן.

מדהים.

אומנות.

למי שמסתדר עם זה, חימר זה אחד הכלים - - -

אני לא אלאה אתכם עם הכול, אני מקצרת לכם כי אתם עוד רוצים ללכת לראות ואת הרוב אמרנו. הבית זמין 24 שעות והוא ערוך לקליטה תמיד. אנחנו מאוד מנסים להרחיב את יכולת הקבלה שלנו וזה מאוד מאתגר. מאפייני הקבלה שלנו זה מטופלים שמאובחנים במשרד הביטחון עם PTSD, יכול להיות שכשאנחנו נראה אותם במיון נגיד שזה לא PTSD ולפעמים יש לנו הפוך וזה ממש קורע לב אבל האבחנה צריכה להיות רשומה במשרד הביטחון והוא צריך להיות מוכר בשלב מתקדם.

אנחנו מחפשים אנשים נמצאים בטריגר פסיכולוגי או פסיכיאטרי ולא כאלה שיש להם בעיה בבית שהיא יותר סוציאלית. חשוב לנו שאלה יהיו אנשים שאין לגביהם מסוכנות - - -

גם לא לעצמם?

אנחנו מקבלים אנשים עם מחשבות אובדניות כשאנחנו עושים איתם איזשהו חוזה. פה זה האומץ של מיקי, שלי ושל האגף שנותן לנו גב לדבר הזה. אנחנו מקבלים מטופלים אובדניים ואנחנו לא מקבלים פסיכוטיים, אחרי שלמדנו את הלקח כי הבית לא עושה להם טוב, הוא מפרק אותם. הפתוח מידי - - -

לא מאפשר להם להתארגן.

לא. הם צריכים משהו יותר סגור בשביל להתארגן. מישהו שהתחיל פסיכוזה, ייכנס לכמה ימים לג' להירגע ואז אני אקבל אותו. את זה אנחנו כן עושים.

זו נקודה מאוד מעניינת שלא חשבתי עליה עד עכשיו. לכאורה, בית פתוח כזה יכול היה להתקיים בכל מקום. למה דווקא בתוך שיבא? אפשר בוילה בקריית אונו, זה פחות סטיגמתי, יותר נחמד, יותר ביתי.

בגליל.

אבל למעטפת יש המון משמעות.

המון משמעות.

העובדה שיש פה - - -

זה לא אפס או אחד - - -

אתה מרוויח מכל העולמות. אתה מקבל את יכולת העצמאות שלך ומצד שני יש לך את הכלים הנגישים.

יש את רשת הביטחון וכמו שרוני אמרה, רשת הביטחון נשארת רשת ביטחון. כמה מקרים עברו לאשפוז? 4%?

4%.

4%.

לפעמים עצם העובדה שהרשת קיימת מונעת את המעברים, את הנפילה. אני חושב שלו הבית הבטוח היה ממוקם באיזה שכונה בצפון תל אביב, במקום נחמד ליד בית הלוחם באפקה אז לכאורה היה יותר חיובי אבל היו ממהרים הרבה יותר להפנות או לא לקבל בגלל הנושא של העדר רשת הביטחון וזה מאוד משמעותי.

אז לגבי הקבלה שלנו, אנחנו לא נקבל פסיכוטיים, לא נקבל ניסיון אובדני עכשווי ואנחנו לא מקבלים מטופלים שיש להם שימוש לרעה בחומרים ממכרים כי אנחנו לא בנויים לעשות גמילה ויש לזה כל מיני מאפיינים רפואיים שאנחנו לא ערוכים עליהם.

בכניסה לבית אנחנו מחתימים על החוזה של הבית ולא נקבל את מי שלא יכול או לא מסוגל לקבל את החוקים והגבולות כי זה מקום שיש בו עוד מטופלים ואני צריכה לחשוב גם עליהם וגם לא נקבל מצב רפואי שהוא לא מאוזן כי מבחינה רפואית אין לנו את היכולת לטפל בגלל שהמקום הוא לא רפואי.

רפואי גופני.

רפואי גופני.

טופלו גם נשים?

כן.

כן.

כן? פחות או יותר כמה?

שלוש או ארבע נשים. אנחנו ערוכים לזה. כל הקומה התחתונה מונגשת כי מן הראוי שכך יהיה עם משרד הביטחון אז יש לנו חדר למטה שהוא מתאים לקבלת נכה או לחילופין אם מגיעה אישה, כדי שתהיה מופרדת מקומת הגברים, ככה אני ישנה יותר טוב בלילה.

אני לא אגיד לכם את כל תהליך הקליטה. זה כמעט כמו להיכנס למחלקה רגילה בבית החולים אבל יש חלק שעשינו שהוא שונה מתהליך קליטה רגיל. כשישבנו להקשיב למטופלים עשינו קבוצה ושאלנו אותם "למה אתם לא באים לקבל טיפול? אנחנו רוצים לתת לכם טיפול" אז אמרו שני דברים. אחד, זה הקושי לשבת במחלקות והדבר השני – המעבר במיון. אני לא יודעת מי מכם עבר במיון פסיכיאטרי, זה קשוח, זה הארד-קור. מיו פסיכיאטרי ביום חמישי בלילה זה קשוח גם לעובדים שלי שהולכים לשם מן הסתם גם למטופלים. אנחנו למדנו שלא מוותרים על מיון אבל בשביל לרכך ולעשות את החוויה של הקליטה יותר טובה יש לנו כוננם 24-7 שהם רק לליווי במיון. הם עובדי שיבא ותיקים שמכירים את כולם והם קופצים ומלווים - - -

הם עושים את התהליך הרבה יותר נעים ומונגש.

אם יש עכשיו ארבעה מטופלם במיון אז הוא אומר "בוא, אני אשב איתך לכוס קפה ואחר כך נעלה למעלה כשיקראו לנו". זה משנה את כל החוויה ואת הכניסה אבל עדיין הכניסה והיום הראשון הם תמיד קשה מאוד, לזה אנחנו מודעים ואומרים תמיד.

זה סטטיסטיקה של גברים ונשים או בעיקר גברים?

בעיקר גברים

בעיקר גברים.

146 השהיות ורק שלוש או ארבע נשים.

99% זה גברים.

כן, אבל זה ישתנה קרוב לוודאי.

לכן שאלתי. כי אני מניחה שיהיו לא מעט.

למרות שהיחס בין לוחמים ללוחמות הוא עדיין בפער גדול והם לא מקבלים מביטוח לאומי ורוב הנשים מביטוח לאומי.

צריך לזכור עוד דבר כללי, לא קשור רק לנושא שלנו. נשים פחות נוטות להתאשפז ובדרך כלל נוטות להיות פחות חולות וזקוקות.

פחות חולות או פחות נוטות לקבל טיפול?

פחות חולות במובנים הקשים. הן כן פונות לטיפול דווקא. למשל בשיבא יש מחלקת נשים אחת ושתי מחלקות גברים.

פחות חולות ב-PTSD או בכלל? אני מניחה שהפרעות אכילה יש יותר בנשים מאשר אצל גברים. השאלה היא אם אתה עושה חלוקה מאוד כוללת או שיש - - -

באוכלוסיית המתאשפזים יש הרבה פחות נשים. אם תסתכלי על נישות ספציפיות כמו הפרעות אכילה אז השכיחות אצל נשים היא גבוהה הרבה יותר, אבל באופן כללי יש פחות אשפוזים פסיכיאטריים אצל נשים.

לנשים יש עוד נתיב של טראומה וזה באמת הסוגייה של הפרעות אכילה.

כן. היו לנו גם מטופלות כאלה, הבית פחות מצליח בשבילן.

נכון.

יש גם גברים שם.

אבל יש הרבה יותר נשים. פער גדול באחוזים של הפרעות אכילה אצל נשים וגברים.

נכון, אבל השכיחות היא עדיין נמוכה יחסית בהשוואה להפרעות אחרות ורובן גם לא מתאשפזות.

איך אתה מסביר את זה? זה דווקא מעניין.

יש כל מיני הסברים לזה. זה כנראה קשור במבנה הנפשי של נשים. אני לא מתחנף לנשים פה - - -

יום האישה הבין-לאומי.

הן יותר מתוחכמות רגשית, יותר יודעות להתמודד, יותר סתגלניות מגברים בסופו של דבר. זה קשור להבדלים בין המגדרים באופן כללי. זה כמובן הכללה - - -

אבל אנחנו הולכים איתה. זאת הכללה מפרגנת.

אמרתי שיש לנו כל מיני פעילויות במהלך היום. אנחנו מסתכלים גם על החלק הרפואי, אחרי שבהתחלה חשבנו שבכלל לא צריך רופא למדנו שבהחלט צריך. אנחנו עושים המון התאמות טיפוליות. כבר במיון אנחנו עושים שינויים תרופתיים וכן במהלך האשפוז.

אבל המודל הוא לא רפואי.

המודל הוא לא רפואי, נכון. המודל הוא פסיכוסוציאלי. וכמו שאתם אמרתם, אני חושבת שהחוזק הגדול הוא שמיום הקבלה אנחנו מדברים על השחרור. אנחנו לא עובדים על טראומה אנחנו עובדים על מצב משברי. אנחנו מטפלים במשבר לא בטראומה.

לא בטראומה.

זה הבית, אנחנו נלך לראות אותו אבל פה יש לכם גם תמונות שלו, חמוד וקטן מבחוץ.

למה כתוב שם יד 2?

אני רוצה להביא לכם קטע אחרון שמטופל כתב לנו ובעיניי זה ממש משהו. הוא הביא את השיר של אהוד בנאי "לפני שהטפטוף יהפוך למבול, אני חייב למצוא שער לא נעול כי שוב חזר אלי הבלוז. חייב לצאת, חייב לזוז והכביש המתפתל בין עכו לצפת, בטבריה על המזח יורד לאילת, נפלט, נמלט. מבקש עיר מקלט" והוא כתב לנו "תודה רבה לכל הצוות הנהדר, אתם מקסימים. נתתם לי עיר מקלט בימים קשים". זה מה שאנחנו רוצים להיות, עיר מקלט. תודה רבה סיימתי בול בזמן.

יפה מאוד.

מדהים.

מה התקציב של המקום? מה העלות השוטפת של ההפעלה שלו? הוא אמנם שנה וחצי, זה לא הרבה זמן אבל מה העלות השנתית?

אני לא בטוחה שמותר לנו לדבר על זה כי זה משרד הביטחון. אני לא בטוחה שמותר לנו להגיד כמה.

משרד הביטחון מתקצב.

זה פרדיגמה שנשמעת מאוד מוצלחת אז אולי כדאי - - -

מעניין מה העלות.

לא ניכנס למספרים עצמם אבל אני יכול להגיד שבסך הכול משרד הביטחון מתקצב את הטיפול בנכים – כפי שאנחנו רואים בזווית שלנו, אין לנו את הראייה הכוללת – די דומה לקופות, זה לא הבדל מאוד גדול. אני חושב שמה שעושה את ההבדלים זה צוות מיומן ומאורגן שעוסק בזה. מיקי ורוני, נגישות - - -

השאלה שלי הייתה בהקשר לזה שאני מניחה שהעלות נמוכה בהרבה מיום אשפוז במחלקה.

בזה אין ספק.

לא בהכרח. רוני סיפרה - - - העלות היא בעיקר אנשי הצוות וסיפרתם פה על הרבה מאוד - - -

היא עכשיו מגלה לאסף כמה.

נמוכה או לא נמוכה?

לא, אבל להגיד כמה יום אשפוז עולה זה לא צריך להיות סוד.

קודם כול, מה שהמדינה משלמת על יום אשפוז זה לא בהכרח כמה שזה עולה להם.

לא אנחנו מדברים על - - -

רוני, זה לא משהו שהוא צריך להיות סוד. לא כמה התוכנית, אבל מה העלות ליום אשפוז שהם - - -

הסתבכנו.

אני לא בטוחה שאני יכולה לדבר על זה אבל זה נכון שזה פיילוט יקר מאוד בגלל שיש צוות גדול.

יקר?

תחשבו על כמות הצוות שאנחנו מחזיקים. זה כוח אדם גדול מאוד בשביל מעט מיטות.

אבל הוא לא זה לא כוח אדם שהוא ייעודי רק לעניין הזה.

הוא כן.

הוא ייעודי רק לזה.

המדריכים.

מדריכים. יש לנו עובדת סוציאלית שהיא ייעודית לזה. אני משמשת כמנהלת של שני מקומות.

כן אבל אולי צריך לבחון פה את העניין של עלות יום אשפוז סך הכול לעומת מקום אחר.

כן.

אני אחליף לרגע את הכובע לכלכלן. אבי היה כלכלן אז בזכות זה אני מרשה לעצמי. צריך להסתכל על זה בראייה טיפה יותר מורכבת. א'. מה זה חוסך? כמו שאמרת. ב'. העובדה שזו יחידה מאוד קטנה. ככול שהיחידה קטנה הצוות יותר מכופל, היחס והעלות גוברת.

ומדובר בפיילוט. אם אני הייתי צריך לתקצב כזה פרויקט, אני מניח שאפשר היה להשוות את זה די בקלות לעלות של יום אשפוז של מטופל במחלקה, אולי קצת יותר בגלל אותו יחס שדיברנו עליו. זה לא בשמים.

מתי הפיילוט אמור להסתיים?

הפיילוט היה לחצי שנה, הוגדר כהצלחה וחתמנו חוזה עם משרד הביטחון.

כמה כמוכם יש?

אין.

אין.

אין בעולם.

אני הייתי עכשיו בתוכנית של משרד הביטחון והם כן - - - טוב, הם דיברו יותר על בתים מאזנים.

יש להם בתים מאזנים.

הם הולכים לקחת איזה שהוא - - - איפה זה?

אין להם מיון והשהיה כמו שלנו, זה לא קיים.

פה אין בית מאזן, נכון? הבית המאזן הוא ברחובות?

הבית מאזן ברחובות זה של משרד הביטחון , הוא ייעודי ל-PTSD אבל הם לא כמונו, הם לא מיון והשהיה. הם מקבלים כמו בתים מאזנים רגילים.

בשיבא אנחנו רגילים לאמירה כזו שאנחנו היחידים בעולם. וזה נבדל - - -

אתם רק יחידה.

המחלקה של ורד.

גם השיקום הפיזי פה זה אחת המחלקות - - -

אנחנו אוהבים להיות ראשונים בעולם.

ראשונים בעולם או מקום תשע בעולם זה ברור אבל יש דברים שאנחנו עושים שהם באמת - - -

חדשני.

יחידים בעולם וזה נבדק. למשל, יש לנו יחידה גדולה מאוד שעוסקת בטיפול בדיכאון אחרי לידה עם רצף של מענים, כולל מחלקה שאנחנו עומדים לפתוח שתהיה הראשונה בעולם שתאפשר חלופה למחלקה סגורה לנשים עם דיכאון אחרי לידה עם התינוק בתוך המחלקה.

אבל גם בנס ציונה יש מחלקה כזאת.

ממש לא, יש שם אשפוז יום. לא מחלקה של אשפוז מלא ובטח לא סגורה, אנחנו היחידים בעולם.

אנחנו היחידים בעולם שמפעילים אשפוז בית מקוון. יש לנו שלוש מחלוקות של אשפוז שבהם במקום להיכנס לאשפוז במחלקה הפתוחה, אנשים הולכים הביתה ומקבלים ליווי מקוון 24-7 של צוות. יש להם מפגשים עם אנשי טיפול, הרבה יותר ממה שמקבלים בתוך מחלקה פתוחה.

זה עדיין תחת מחקר ולא לפרסום אבל אנחנו הראשונים בעולם שמפעילים עכשיו AI, בינה מלאכותית שעושה רעיון פסיכיאטרי מדהים. אני כל יום נופל מהכיסא כשאני רואה את מה שקורה שם בשיתוף עם איזשהו ענק טכנולוגיה עולמי, זה מרתק ומדהים.

זה הדנ"א של שיבא, לפרוץ דרך, לעשות דברים ראשונים - - -

זה בהחלט פורץ דרך.

לפתח מודלים ייחודיים, להוביל בעולם. אנשים מגיעים לכאן בכדי ללמוד ממיקי, מניצה ומרוני את הדברים שאנחנו עושים וגם בדברים האחרים. זה מה שאנחנו עושים וזה משום שאנחנו רוצים לייצר רפואה שהיא מותאמת אישית ככול היותר וזה אחד הדברים שראיתם כאן.

אז איך מרבים את הדבר הזה? איך הופכים אותו למשהו - - -

אנחנו לא רוצים להישאר יחידים בעולם.

אם הפיילוט הוכתר כהצלחה ומשרד הביטחון רואה בזה מענה טוב אז אולי צריך לראות איך מעבירים את זה הלאה.

עם זה אנחנו פונים אליכם.

אם מישהו שהיה רוצה מאוד, נניח סמוך לבית חולים אחר, אנחנו יכולים ללמד, אפשר לעשות יום עיון.

אנחנו גם מושיטים יד וזה קצת מתקשר לשאלה שנשאלה כאן על איך אנחנו נערכים למה שעומד לקרות, לצונאמי. אנחנו לא חושבים ששיבא הוא מרכז העולם למרות שלפעמים זה נראה ככה זה עדיין ירושלים. אנחנו רוצים להושיט יד ולפרוש כנפיים בישראל.

יש לנו תוכנית שאנחנו מתחילים עכשיו לבנות, לפתוח שלוחות של המרפאה של מיקי ושל רוני ברחבי הארץ בכדי להנגיש את – שיטת הטיפול, הגישה הטיפולית ואת הניסיון הטיפולי לאוכלוסיות נוספות. אני מניח ששנה מהיום תהינה בערך 4-5 מרפאות שיפעלו בקהילות מרוחקות יותר. בהחלט גם את המודל הזה אפשר לייצא למקומות אחרים תחת כנפי שיבא עם שיתוף שלנו.

בעייני זה מודל מציל חיים.

כולל גם בתוך בתי חולים אחרים.

זה בדיוק לקבל אותם ברגעים האלה שהם קריטיים כדי שהם לא יגיעו למצבים האקוטיים, הפסיכוטיים הקשים.

זה יכול לקרות בבית חולים ברזילי ששם כבר עכשיו אנחנו פותחים מרפאה לנשים עם דיכאון אחרי לידה ואשפוז יום. זה יכול להיות בבית חולים זיו - - -

מה הקשר שלכם לברזילי?

קשר מקצועי.

רצינו לפתוח שם מרפאה, ניגשנו לברזילי, דיברנו עם חזי לוי, הוא מאוד אהב את הרעיון וזה זז קדימה.

חזי הוא באמת אישיות.

את אותו דבר אפשר לעשות בצפת, בפוריה, בנהריה או בכל מקום אחר.

רוב המטופלים מגיעים מאזורים מסוימים ברחבי הארץ?

כל הארץ.

יש גם מהפריפריה?

יש לנו מאילת עד הצפון הרחוק, מכל הארץ. במובן הזה זה מקום אשפוזי, הם ישנים פה.

מדהים.

מרגש.

תודה רבה.

התעודדנו מאוד. תמיד אנחנו פוגשים את האתגרים והקשיים והבעיות ולראות את ה - - - גם התפיסה.

יכולנו לבוא מהזווית הפסיכיאטרית הרגילה – שאני חושב שחברת הכנסת וולדיגר מכירה אותה היטב – של "לא נותנים לנו וחסר לנו וקשה לנו". אז כן, קשה לנו וחסר לנו ולא נותנים לנו אבל אנחנו תמיד בוחרים לא לעצור בזה - - -

מה חסר לכם?

ולייצר פתרונות שחלקם גם יעילים מאוד כלכלית ומתקדמים ושם אנחנו בוחרים להיות וכן, אנחנו נשמח לקבל משאבים נוספים כדי להעצים את זה.

נפלא.

מה חסר לכם?

יאללה.

גם זה חשוב.

בפסיכיאטריה המצב הוא מאוד מורכב. אחד הדברים שמאוד מעכב את ההתרחבות של חלק מהשירותים זה העדר פסיכיאטרים ואתם מכירים את הסוגייה הזו.

כן, כוח אדם.

עד לפני שנתיים, שלוש הייתה תחרות של שירותים כמו שלנו מול הקופות. היום יש תחרות מול השוק הפרטי שהיא קשה מאוד, היא בלתי אפשרית. הביקוש לשירותים בחוץ הוא אדיר, לא רק פסיכיאטריה זה גם פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית. אתה פותח קליניקה ולא משנה מי אתה, למחרת אתה תהיה מוצף.

מיותר לציין את הפער בין ההכנסה בשירות פרטי לשירות ציבורי, זה מאוד בעייתי ושם מתחילות חלק גדול מהבעיות. לשם צריך לכוון ולתגמל יותר את אנשי המקצוע ובמקביל – וגם על זה אנחנו עובדים – לייצר פתרונות ביניים. אנשים שהם עוד לא מדופלמים יכולים לעשות איזושהי עבודה בתוך מקטע מאוד מוגדר ומוגבל עם הדרכה וליווי, גם זה יכול להיות פתרון.

זה מוכר לנו.

גם בפסיכולוגיה יש מחסור, לא רק בפסיכיאטריה.

כן, הוא אמר. גם עובדים סוציאליים.

כן. זה מגביל אותנו משום שלמשל את השירות המקוון, יכלנו להכפיל פי ארבע מבחינת הביקוש אבל אין לנו פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים ופסיכולוגים.

הפתרון של האחיות הפסיכיאטריות שיורידו את המעמסה - - -

נכון, זה אחד הפתרונות.

זה כבר לא מהיום אז אתה כבר רואה את - - -

שני דברים לגביו. אחד, הוא עדיין בחיתוליו. הקורס הראשון להכשרת אחיות מומחיות תחום בפסיכיאטריה יצא עכשיו לדרכו. זה בהחלט הכיוון אבל הבעיה היא שיש בישראל גם מחסור באחיות, אז גם כאן לא נצליח לפתור את הבעיה.

יכול להיות שקול קורא לפסיכיאטרים שיתגייסו עם איזושהי תוכנית תגמול, בייחוד בתקופת מלחמה - - -

זה קיים. אולי לא מפסיק, אבל זה קיים והם כל הזמן מתגברים את זה.

אבל כאמור, אנחנו לא נעצרים שם.

לא, אנחנו רק מותחים את הזמן וזה בסדר. אלה שאנחנו עובדים עבורם ראויים לזה בסופו של דבר כי הרבה מהם באמת מסרו את נפשם על זה.

בשבילנו.

הם באמת ראויים לזה.

בהחלט.

מסירות נפש במשמעות הכי פשוטה שלה.

תרתי משמע.

חברי הכנסת רוצים להגיד משהו?

מה שמרשים מאוד זה שרואים את היחס שלכם. את המסירות, הנאמנות והשליחות לאזרחים שעמדו בחזית ואתם משקמים אותם, משקמים את נפשם. זה מאוד מרגש ונוגע. טוב שמשרד הביטחון יצא בפיילוט כזה ומתקצב את התוכנית וצריך להרחיב. אולי להביא לכאן - - - מקבלי החלטות ממשרד הביטחון מבקרים אתכם?

הם בשיתוף פעולה מלא והם נורא משתדלים. אגף השיקום גם עשה שינוי רחב מאוד. עובדות השיקום מעורבות מאוד, הן מגיעות ורואות גם את הפצועים.

צריך לראות את הדבר הזה של הבית הבטוח ולראות איך אנחנו מייצרים עוד בתים בטוחים כאלה. אני חושבת שזה לא צריך להיות רק משרד הביטחון אבל את הבשורה הזאת צריך לראות איך אנחנו מביאים. באמת יש פה משהו, צריך לתפוס אותם רגע לפני - - -

לפני הנפילה.

זהו. הרגע הזה הוא קריטי. גם המחקרים מראים ש-80% חוזרים לתפקוד אם תופסים את זה בזמן ולא נותנים לזה להגיע למצבים אקוטיים ופסיכוטיים קשים יותר. צריך לראות איך אנחנו מייצרים יותר מהפרדיגמות האלה של – בתים מאזנים ושל הבית הבטוח ואשפוזים בקהילה על שלל גווניהם. אנחנו כל הזמן מדברים על הורדת מיטות במחלקות פסיכיאטריות, רק בתהליך כזה זה יקרה.

מניעה זה הדבר הכי טוב והכי זול ברפואה. רפואה באופן כללי וגם ברפואת הנפש.

הזכרת את המילה מניעה. באידאולוגיה שלי ובחזון שלי זה לא לדבר על מניעה אלא לדבר על העצמה. את הנושא של חוסן נפשי ורגשי צריך להתחיל בגיל הרך. להעצים את הילד ולהעצים את הנפש שלו כדי שהוא יצמח הכי גבוה שיש. כמו שאנחנו מלמדים שפה, לא כדי שהוא לא שהוא יתבלבל אלא שידע לבטא את עצמו. והליכה כדי שהוא ידע לרוץ, לא כדי שלא ייפול. גם לחוסן אנחנו צריכים להתייחס כמשאב שצריך להיות עוד לפני מניעה, או להפך זה בכלל לא על מניעה.

חוסן זה מניעה בעייני.

משהו שחשוב לי לגבי מה שאתם עושים שזה עבודה נהדרת ונפלאה. פה אני יותר פונה לחברי הכנסת ואלינו, כל מיני גחליליות של אור שאנחנו רואים כמו – בתים מאזנים, הבית הבטוח והמרפאה היוצאת דופן זה נפלא אבל אנחנו צריכים לדעת שאנחנו צריכים את הרצף. אחרי שמישהו יהיה בבית בטוח וזה יהיה מצוין, הוא משתחרר הביתה.

נכון, חסר לנו.

אם אין לו משהו בקהילה אז לא עשינו כלום ותהיה דלת מסתובבת שתחזור חזרה. לכן, מדינת ישראל צריכה להבין שכשיש לנו התמודדות נפשית זה צריף להיות רצף של שלוש שנים בשביל שלבן אדם יהיה את הרצף ללכת, גם אם לפעמים הוא יחזור חזרה - - -

נכון. גב אל גב בין מקום א' למקום ב'.

ממש. עם גורם מתכלל שידע להחזיק שהם לא ייפלו בין הכיסאות ואז צלחנו את האירוע.

לגמרי נכון.

אנחנו מתקרבים לשם והרבה בזכותכם.

זה בדיוק חלק מהפרדיגמה בעייני.

אשפוז יום.

אמרת Half way in, Half way out. זה נורא קריטי.

אשפוז יום זה קריטי.

מרפאות זה קריטי.

אתם עושים עבודה מדהימה.

זה מודל שיכול להתאים גם לילדים לדעתכם?

היינו שם.

זאת שאלה טובה, אני לא מומחית.

עצם המילה מיון והשהיה נראה לי מתאים לכול - - - אבל פסיכיאטר של ילדים ונוער יודע יותר טוב ממני.

כן, אבל פה יש - - -

עקרונית כן. אני חושב שבילדים זה יותר קיים בגישה הבסיסית, לנסות להחזיק את הילד בסביבה הטבעית שלו גם במצבים קשים. לכן יש מעט מאוד מחלקות ילדים.

שכחנו להגיד שיש לנו פה מחלקה פסיכיאטרית של אשפוז ילד עם הורה.

זה מדהים.

היינו ביבנה.

היינו בבית מאזן ביבנה - - -

אבל הם מדברים על זה שבתוך בית-חולים יש אשפוז של הורים עם ילדים.

היינו בבית מאזן לנערים ונערות והם בדיוק דיברו על העניין הזה שהם רואים צורך ופניות של משפחות של ילדים לבניית בית מאזן שהוא ייעודי בכל ההיבטים שלו ביחס לילדים. יש צורך.

בהקשר הזה יש את הבית הירוק, אני לא יודעת אם אתם מכירים. זה במעייני הישועה, הם בנו מתחת לבית שלהם והעתיקו את זה עכשיו גם לאור יהודה נדמה לי. זה אמנם ילדים ונוער אבל זה יותר מתייחס להורים מתמודדים שיש להם ילדים בבית ואז הילדים זה ברווחה, ההורים זה בבריאות ואז כל הבית מתפרק. הם בנו בית פתוח שבו יש החזקה וליווי של כמה חודשים. זה לא אשפוז יום, זה סוג של מרפאה. הם מגיעים לשם ומנהלים את זה לאורך זמן. יש להם סטטיסטיקות מצוינות על איך הבית כמכלול הצליח להשתקם ופחות ילדים יצאו מהבית לבתים אחרים.

פה יש את המודל של האשפוז המקוון. מגיעים אל האדם לבית בכל יום, כל היום לאורך חודש או חודשיים, כולל למשל, המרפאה בעיסוק שנמצאת עם האדם בסביבה הטבעית שלו. אמנם זה בצורה מקוונת אבל זה הרבה יותר רלוונטי מכל מיני דברים שעושים בתוך מוסדות וזה לאור הראייה הזאת.

יש פתרונות.

מגיע לכם תודה.

תודה ענקית.

תודה רבה.

אתם רוצים לבוא לסייר?

כן. אנחנו נשמח, בטח.

כן, כדאי.

אמנם הפידבק הכי טוב הוא מהאנשים שמגיעים אבל אנחנו רוצים להגיד תודה. אני חייבת למצוא מושג אחר חוץ ממטופלים. תעזרו לי.

גם לך יש בעיה עם מטופלים?

יש כאלה שקוראים לזה לקוחות. גם זה בעייתי בעייני.

אמרו לי דיירים.

מתמודדים.

אדם.

הפוליקטלי קורקט לפעמים זה יותר מידי. בכלל לא מפריע לי מטופל.

לא. זה ממש מפריע לי. זה טפיל, זה טפל.

מקבלי שירות.

זה שדרוג של מה שהיה פעם חולים.

יש משמעות למילה ואני כמטפלת לא רוצה להשתמש במושג הזה.

אני עוזב אתכם, להתראות תודה.

(יציאה לסיור בבית הבטוח)

הנה, זה המקום.

תמיד דופקים כדי לא להבהיל את המטופלים. הפעמון לא עובד, בית של PTSD. שלום, רועי.

אהלן, שלום.

זה בערך הסיור, בסדר?

יצרתם להם נישה כזאת שקטה.

זה שקט ולא שקט. זה לב שיבא והמסוקים פה יורדים כמו תחנה מרכזית אבל זה גם מאתגר אותם עם כל הקושי שלהם. זו הגינה שלנו, פה יושבים בחוץ, יש מטבח ושירותים. אתם יכולים לראות שכל הקומה התחתונה מונגשת לנכים.

שלום לכם, תודה שבאתם.

תודה לך.

שמי ד'. אני רוצה להגיד לכם שהשבוע הזה והבית הזה הציל לי את החיים. אילולא הבית הזה, הייתם יכולים כולכם היום לבוא ולנחם את המשפחה שלי בשבעה. אין לתאר את החשיבות.

אני זוכר את עצמי בתקופה לפני שידעתי שיש בתים ולפני שהבית הזה היה קיים. זה היה פשוט כמו להתהלך בתור מת בגיהינום ולשדר את זה לכל הסובבים. חשוב שכמה שיותר אנשים פוסט-טראומתיים ידעו על הבית ועל האפשרות. על היכולת לעצור את הגהנום לשנייה ולהתחיל לחפש את האור ושוב תודה לכם.

תודה לך.

תודה.

תודה.

ד', אפשר לשאול שאלה?

בוודאי.

מה יש בבית הזה שנותן מענה שלא מצאת בשום מקום אחר?

הרוגע, הביטחון, העובדה שבן-אדם כמו ד"ר פולאק מסתכל בעיניים ובאמת רואה אותך. הייתי אצל פסיכיאטרים, הייתי אצל מטפלים ובהרבה מקומות זה "קח סמים ויאללה, בוא נחכה עד שהם יעשו את העבודה". לח'ברה שחוו מלחמה בחיים שלהם, אני קורא לנו אנשי אמת. אנחנו מזהים את האמת בעיניים ובגישה. ברגע שיש אמת, הנפש נרגעת.

ד', לאן אתה חושב ללכת אחרי שאתה מסיים פה בבית?

אני עוד לא יודע.

תודה ד'.

תודה רבה, ממש תודה. עכשיו אני לא מצליחה לדבר יותר.

המגורים הם למעלה? זאת קומת שירות?

פה יש חדר שהוא אופציה אם באה אישה או מישהו שצריך הנגשה.

זה מה שאמרתם.

ואם צריך את מספר ארבע.

תאורטית, אמרתם שיש רק מקום אבל יש פה עוד שלוש כאלה.

אמרתי ללימור בדרך שאנחנו כל הזמן משתלטים על שטחים בשיבא. אנחנו בונים על הווילות ליד.

רק שאתם תשתלטו.

יש בכל אחד מיטה? אחד או שניים?

לכל אחד. יש אופציה גם לשניים אבל ראינו שאנחנו לא מתמודדים עם יותר מארבע - - -

אחד בחדר?

כן. אין פה בלילה צוות רפואי, רק מדריך או מדריכה אז זה המקסימום שאפשר.

מה ההכשרה של המדריך שנשאר בלילה?

הוא מדריך שיקום.

רבים הם סטודנטים של עבודה סוציאלית אבל זה לא היה תנאי הכרחי.

זה רק כדי להיות - - -

כן.

ואז אם צריך אז יש את המעטפת של הבית חולים.

אין לישון פה מדריכים. עם PTSD אי-אפשר לישון בלילה, הם ערים. אי-אפשר להגיד לצוות לישון פה.

אז הם פה לבד בלילה?

יש משמרות לילה.

לא, מה פתאום. אני אומרת שהמדריכים לא ישנים.

לא, זה היה ברור. אבל מישהו נמצא פה.

בטח.

מישהו אחד פעם אמר לי שהוא הצליח לישון כי הוא יידע שיש פה מישהו ער.

הרבה פעמים זה מה שקורה, שהם מצליחים לישון כי מישהו אחר מחזיק בשבילם.

אז פה זה חדר שהמדריך יכול לראות טלוויזיה בשקט בלילה אבל הוא משמש גם לזה שאם מישהו מגיע בלילה ואנחנו לא רוצים לשלוח אותו הביתה, אז אנחנו אומרים שישן בלילה קרוב למדריך. אנחנו נהיה רגועים יותר כשהוא פה לידנו. אז זה או לקבלת לילה או לאישה, כי אני לא רוצה שהיא תישן באותו בניין או לנכים, כי זה מונגש פה לנכים, גם השירותים והמקלחת. כל הקומה התחתונה מונגשת לנכים וקומה עלינו זה למגורים.

מדהים. שירבו כמותכם בישראל. שלא נצטרך אבל אם נצטרך - - -

אנחנו נצטרך.

בדיוק, וצריכים, לצערנו הרב אז שירבו כמוכם. תודה לכם מעומק הלב.

אפשר לעשות תמונה ביחד החברי כנסת?

זה רועי המדריך שלנו.

שלום רועי.

שמחכה להתקבל לפסיכולוגיה קלינית.

נכון, הוא יתקבל.

מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר


הוא יתקבל, ברור.

איך העבודה פה?

היא מאוד מספקת, אני מאוד אוהב. אנחנו מנסים לעזור כמה שיותר ולתת ואנחנו חושבים שאנחנו מצליחים.

מהמם. שאלוקים יש ישלח לכם כוח, בינה וגבורה, כי צריך פה גם גבורה.

אני תמיד מאחל כוח וסבלנות.

וסבלנות.

תודה רבה.

גם לכם.

תודה על הכול.

נעשה רגע תמונה שנראה את הבית הבטוח, עם השלט? אתם באמצע, אתם החשובים באמת.

תמיד זה נורא משמח ומרגש לפגוש דבר כזה בעולם שלנו. כמו שחברת הכנסת טטיאנה אמרה, זה נשמע שהנשמה שלכם זה לא רק עבודה, זה שליחות ואתם עושים את זה - - -

בעיקר הכסף.

וגם חלומות, אתם אנשי חזון. יש לנו כל כך הרבה מה לעשות בשביל העם הזה כדי שיהיה יותר חזק ועם יותר עוצמה וחוסן. תודה על הכול.


הישיבה ננעלה בשעה 12:00.