פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



20
ועדת החינוך, התרבות והספורט
19/02/2024


מושב שני

פרוטוקול מס' 164
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, י' באדר א' התשפ"ד (19 בפברואר 2024), שעה 9:39

סכנת הסגירה של התאחדות הספורט לבתי הספר

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
סימון דוידסון
צגה מלקו

ולדימיר בילאק
אחמד טיבי
מאיר כהן
משה סולומון
נאור שירי

גיא דגן - מנהל תחום דעת וממונה על החינוך הגופני, משרד החינוך

רועי ברקוביץ - מנהל אגף הכשרת מאמנים, משרד התרבות והספורט

כפיר כהן - מנכ"ל, משרד התרבות והספורט

טל ברודי - כדורסלן אמריקני-ישראלי

גלעד לוסטיג - מנכ"ל, הוועד האולימפי בישראל

זיו ישראלי - מנכ"ל, התאחדות הספורט לבי"ס בישראל

אילן היימן - נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית

חנוך חי כהן - ניצול מסיבת נובה, ספורטאי

ישראל חילו - מנהל כפר הנוער מוסנזון

גיל רומן - איש חינוך לשעבר, ונציג משפחות החטופים

גיל דיקמן - בן דוד של כרמל גת החטופה בעזה, נציג משפחות חטופים

אלי שתיוי - אביו של עידן שתיוי החטוף בעזה, נציג משפחות חטופים

אתי תם - דודה של איתן מור החטוף בעזה, נציגת משפחות חטופים

דודי בן עמי - אח של אוהד בן עמי החטוף בעזה, ורז בן עמי ששוחררה, נציג משפחות חטופים

חנה כהן - דודה של ענבר היימן ז"ל שגופתה מוחזקת בעזה, נציגת משפחת חטופים

אסתר בוכשטב - אמו של יגב בוכשטב החטוף בעזה, נציגת משפחות חטופים

תמי סלע

יהודית גידלי

זיו אפללו – חבר תרגומים

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

סכנת הסגירה של התאחדות הספורט לבתי הספר

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את ועדת החינוך, התרבות והספורט, בנושא סכנת סגירה של התאחדות הספורט לבתי הספר, דיון על פי סעיף 111 לתיקון תקנון הכנסת, בקשה של חבר הכנסת סימון דוידסון. אנחנו נתחיל, כהרגלנו, למשפחות החטופים. גיל דיקמן, בבקשה.

בוקר טוב, אני גיל, בן דוד של כרמל גת, חטופה בעזה, כבר 136 ימים, אנחנו פה, כבכל שבוע, לוודא שהנושא של החטופות והחטופים והעובדה שהם עדיין בעזה, יימצא על סדר היום. אני אומר נמצאים איתנו כל מיני אנשים, חשוב לנו לוודא שהנושא הזה על המפה, ונשאר על המפה, ואנחנו כדי לוודא שנישאר על המפה.

יש לנו נוהג לספור את הימים: אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמשה, ששה, שבעה, שמונה, תשעה, עשרה, 11, 12, 13, 14, 15, 16, 17, 18, 19, 20, 21, 22, 23, 24, 25, 26, 27, 28, 29, 30, 31, 32, 33, 34, 35, 36, 37, 38, 39, 40, 41, 42, 43, 44, 45, 46, 47, 48, 49, 50, 51, 52, 53, 54, 55, 56, 57, 58, 59, 60, 61, 62, 63, 64, 65, 66, 67, 68, 69, 70, 71, 72, 73, 74, 75, 76, 77, 78, 79, 80, 81, 82, 83, 84, 85, 86, 87, 88, 89, 90, 91, 92, 93, 94, 95, 96, 97, 98, 99, 100, 101, 102, 103, 104, 105, 106, 107, 108, 109, 110, 111, 112, 113, 114, 115, 116, 117, 118, 119, 120, 121, 122, 123, 124, 125, 126, 127, 128, 129, 130, 131, 132, 133, 134, 135, 136. 136 ימים הם בשבי בעזה, בואו נדאג ונעשה הכול, כדי שבשבוע הבא לא נצטרך לספור עד 143. תודה.

תודה גיל. אלי שתיוי נמצא איתנו? כן, בבקשה אלי.

אני אבא של עידן שתיוי, שחטוף 136 יום ואנחנו אין לנו שום מידע עליו, מיום החטיפה, אנחנו יודעים שהוא נפצע קשה ואני בטוח שלא מטפלים בו כראוי ואני לא יודע, מה מצבו. הגיעו תרופות, אבל זה בטח לא תרופות שמצילות מפציעות קשות. אנחנו יודעים שגיא אילוז זיכרונו לברכה, הוא היה פצוע, הוא היה אתו ביחד והוא היה ירוי, שני כדורים בגב וביד היה פצוע ומה שהם עשו לו, זה החייאה עם מכות חשמל, הם לא באמת רוצים להציל אותם, פשוט מת.

אני דורש שראש הממשלה יציב לכם פה את הסיבה למה הוא משך את הנציג מקהיר, האם זה באמת עניין של מספרים, כמה מחבלים עבור חטוף – אז פה אני יכול להגיד לכם, שאין מחיר, מבחינתי, לשחרר את כל המחבלים והאסירים, עבור הילדים שלנו, כולל המתים. אנחנו יודעים שרגלנו על הצוואר של החמאס היום, אנחנו די בשליטה על השטח, אני לא יכול לשמוע שיש עסקה של פעימות, אנחנו רוצים את כולם, כולם, כולל המתים, בעסקה אחת, בפעימה אחת, שלא יבלבלו לנו את המוח, החמאס, אין לנו קשר עם סינוואר, אנחנו רוצים פה לתת הכרעה ולקחת החלטה, שתהיה הכרעה, כי אין החלטה כזאת לצבא, צריך להכריע ומיד, לגמור את המלחמה הזאת, אנחנו רוצים את הילדים שלנו, לפני שתפרוץ המלחמה מהצפון, אחרת תשכחו אותם לגמרי.

למשפחות כבר אין חיים, אנחנו לא ישנים בלילות. אסור שנחזור לשגרה, כל המדינה. כי לא חטפו אותו בגלל שהוא עידן שתיוי; חטפו אותו בגלל שהוא ישראלי, וחייבים להחזיר, ואתם אחראים להחזיר אותו. אסור לכם גם כן לישון, אסור לכם לחזור לשגרה, זה בלתי אפשרי שאנחנו המשפחות, גם חטופות, אף אחד מאיתנו, לא ישן, לא האמא, לא האבא, לא הילדים, לא האחים שלו, לא האבות, אנחנו לא ישנים, אני מתעורר בשלוש בלילה ונרדם עוד טיפה וחוזר לישון, אין לנו שינה ואין לנו תיאבון, אנחנו לא אוכלים ולא שותים.

במוצאי שבת, הייתה לי התמוטטות ממש מעצבים. חמישה חודשים לחכות לבן שלי, אני לא ישן בבית, כי אני לא יכול לראות את החדר שלו, פשוט, גם הגלו אותי; אז בואו נגלה את החמאס, נגלה את כל העזתים מצידי, תביאו לנו את הילדים שלנו. אתם פה, אתם כוח ואתם חייבים לתת את הכוח הזה, להוציא את הילדים, זה בראש מעייננו, לא מספיק לי שתי תמונות פה, כל המקום הזה, צריך להיות עם התמונות של החטופים ותעשו כמו שעון ייאוש, כל פעם שמישהו מת, תורידו, כל פעם שמישהו חוזר, תנציחו. אני מקווה שאני מעביר את המסר הקשה, את הקושי שלנו, של המשפחות. תודה.

תודה רבה. אתי תם, דודתו של איתן מור, בבקשה.

בוקר טוב, תודה רבה על האפשרות להשמיע את הדברים. גיל, אני רוצה להגיד לך, שאני לא הצלחתי לספור איתך, כי בשתיים – כבר התחלתי לבכות. זאת הסיבה היחידה שלא ספרתי, כי הייתי עסוקה להחזיק את הבכי, כי רק הרגע הגעתי, אני לא יכולה להתחיל לבכות כל היום, אבל כנראה זה מה שהיה.

אני דודה של איתן מור, זה איתן, בכוונה היה לי חשוב להביא את התמונה שלו, גם את התמונה הזאת וגם את התמונה הזאת וגם את התמונה הזאת, זה ממש לא משנה איך, הוא צריך לחזור הביתה, זה לא משנה מה אני חושבת, מה אתם חושבים, זה לא משנה, הוא צריך לחזור הביתה. זה נכון שיש בינינו אולי חילוקי דעות איך צריך וכמה, אבל המטרה של כולנו משותפת, הם לא יכולים להישאר שם עוד. זה לא הגיוני שאתה תבוא בשבוע הבא ותתחיל את הספירה הזאת עוד פעם, עם עוד שבעה ימים, הם חייבים לחזור הביתה.

מה שאני מבקשת זה דבר אחד, אני מבקשת שפה, במקום הזה שמקבלים את ההחלטות, תחליטו את ההחלטות שידאגו לגורל שלו, של איתן, אחיין שלי ואח של שירה ושל כל שאר החטופים, תחליטו את זה, ממקום אחראי שדואג לגורל שלהם ודואג לגורל שלנו, אני לא נכנסת עכשיו למספרים ותשחררו, או לא תשחררו, אנחנו סומכים על ההנהגה, שיעשו הכול, כדי לדאוג שגם אחרי שכולם יחזרו, בעזרת השם, כל ה-134 בבריאות, וגם לצערנו מי שרק מחכים להביא את יקיריהם לקבר ישראל, כשהם יחזרו, שיהיה להם, איפה לחיות, כי אם יעשו דברים לא אחראיים, ועסקאות לא אחראיות, אז הם יחזרו לאן? לאן הם יחזרו? זה יחזור על עצמו שוב, הם יטבחו בנו שוב, הם רק מחכים לזה, הם מצהירים את זה. אז אנחנו באמת סומכים עליכם שתעשו הכול כדי להחזיר אותם, וכדי להחזיר אותם למדינה שאפשר לחיות בה. תודה רבה.

תודה רבה. גיל רומן, בבקשה.

שלום לכולם, אני רוצה לפתוח מהנקודה שגיל סיים בה וגם את התייחסת אליה, הספירה של הימים בשבוע הבא. אני חושב שחלק מהתודעה שאנחנו חיים בה, זה שכולנו יושבים פה בחדר ואנחנו יודעים שבשבוע הבא, אנחנו נספור 143 ימים. אנחנו יודעים את זה, כי זה ברור, ואני חושב שכל מי שיושב בשולחן יודע שמחר לא יחזרו 134 חטופים, כי ממשלת ישראל לא דאגה שמחר הם יגיעו. זה אנחנו צריכים להבין את התודעה הזאת שבה נמצא הציבור, שהוא לאט-לאט מתרגל לעובדה הזאת ומתחיל לתכנן קדימה, בלי המחשבה העמוקה, שזה חייב להיפסק. כי אחרי 136 ימים, התרגלנו לזה שיהיו עוד ימים, ואנחנו יודעים שמחר זה כנראה לא ישתנה, וזה חלק מהתודעה שאנחנו צריכים לשנות.

ובהקשר הזה, אני רוצה להגיד משהו, אני רציתי להגיע לוועדה הזאת, אני יודע שהדיון היום הוא על ספורט, אני מגיע אליה כאיש חינוך, הייתי מנהל בית ספר, הייתי מנהל של אגף האסטרטגי של משרד החינוך ואני רוצה להתריע ולבקש גם מיושב ראש הוועדה וגם מחברי הוועדה, בתי הספר היום נמצאים בדיונים על פורים. אני חושב שזה צריך להיות ברור, שמערכת החינוך בישראל לא יודעת איך להתמודד עם פורים שמגיע בעוד זמן, בידיעה שכמו שאמרתי יכול להיות מאוד שיהיו לנו מעל 100 חטופים בזמן פורים, בחג הכי שמח ומרומם נפש שלנו. בתי ספר יושבים היום על המדוכה ומחליטים, האם להתעלם מהעובדה הזאת ונחגוג, או שנשהה את החגיגות לשנה הזאת.

אני חושב שאנחנו, מבחינת המשפחות, צריך להגיד משהו ברור: לא יהיה פורים רגיל, לא יהיה פורים אם בני המשפחות שלנו יישארו בשבי. ואני חושב שהגיע הזמן, שגם אתם תסתכלו על זה ותזמנו לכאן את משרד החינוך וגם את הרשויות, כי אי אפשר להשאיר את מנהלי בתי הספר עם ההחלטות קורעות הלב האלה לבד, המשרד צריך לתת איזשהם קווים מנחים, וגם אתם צריכים לתת את הדעת על זה.

ואני עוד לא מדבר בכלל על יום העצמאות ויום הזיכרון. לא רוצה לעלות על הדעת. אבל פורים זה עומד בפתח, ואני אומר לכם בוודאות, שהדיון הזה הוא דחוף ואני מבקש שתזמנו אותו, כי לא יכול להיות שזה יישאר רק בדרגת השטח, להתמודד עם השאלה קורעת הלב הזאת. ואני אומר שוב: מבחינתנו, אם יש כאן מישהו שמקבל את העובדה שכולנו נחגוג פורים, שאנחנו בתודעה, פשוט כבר החלטנו שיישארו שם חטופים בסוף מרץ – מבחינתנו זה לא מקובל.

תודה רבה, דודי בן עמי.

בוקר לכולם. בוקר טוב אני כבר לא אומר מזמן, אני אומר רק בוקר. זה אח שלי, אוהד בן עמי שנחטף מקיבוץ בארי, כמו שאתם רואים אותו ככה, תסתכלו, בתחתונים ובטישרט קרועה, זה תמונה שעלתה לטלגרם של חמאס, באותה שבת ארורה, בשעה 11 בבוקר. אשתו של אחי, רז, נחטפה גם כן, יחד אתו. רז חזרה מהשבי אחרי 54 ימים, מבועתת, מפוחדת. היא פשוט, איך אני אומר מאז, כמו רכב שעבר תאונה טוטאל לוס, ככה היא. תהליך השיקום של רז עדיין עוד לא התחיל בכלל, עד שאח שלי לא יחזור, היא יודעת בדיוק מה שהיה שם.

לאור כל מה ששמענו פה, עם הספירה ופורים וכל מה שאמרו פה כולם, אנחנו שומעים ברקע שיש עסקה ודיווחים, אני לא יודע מתי זה ייצא לפועל, אבל כנראה שזה ייצא לפועל באיזשהו שלב. ומה שאני רוצה להגיד, וזה מסר לחברי כנסת ולשרים ולכולם: כל מי שירים את היד שלו נגד עסקה – חורץ את הגורל של אחי ושל עוד 134 חטופים, לחיים, או למוות. ולאף אחד אין זכות לעשות את זה.

אחי אזרח מדינת ישראל, נחטף מהבית שלו, כי הוא הופקר, כי לא הגנו עליו, זה ברור לכולם, אני לא חושב שיש למישהו ויכוח על זה. ולכן אני חושב שאתם צריכים לעזור לנו בזה, להעביר את המסר, ששוב אני אגיד אותו: כל מי שמרים את היד שלו נגד עסקה – חורץ את הגורל שלהם, לחיים, או למוות. תודה.

אסתר, בבקשה.

שמי אסתר, אני אמא של יגב בוכשטב שנחטף מהבית שלנו, בקיבוץ נירים. אני רוצה לפני שאני מתחילה לדבר, להשתתף בצער המשפחות הנופלים, כי אנחנו רואים משבוע לשבוע, מתווספים חיילים צעירים לרשימה וליבנו איתם, בכאב גדול.

קשה לי לשבת היום ולספר לכם, עד כמה קשה המצב שלנו. כשנודע לנו שיגב ורימון נחטפו, הם היו נעדרים, החלטנו כמשפחה שאנחנו לא ניפול לייאוש, שאנחנו נהיה בעשייה; אלא שהמצב הזה, נהיה קשה מיום ליום, הייאוש גובר, חוסר האונים שאנחנו מרגישים, שעסקה לא קורית. ואני יכולה להגיד לכל מי שיושב פה, וכותב ואומר שרק מיטוט החמאס יציל את הבנים, את ההורים, את הילדים, את כל מי שנמצא שם – זה לא הגיוני. אנחנו שומעים את זה מהצבא, אך הבן שלי נמצא במנהרה, את המנהרה שלו כבר ראו פעמיים בתקשורת, ואני מעריכה שיראו עוד כמה מנהרות כאלה שהוא היה בהם, כי הצבא נכנס למנהרות, והחמאס נדחק יותר פנימה, והם לוקחים איתם את החטופים. אי אפשר להציל את החטופים בלחץ, אפשר רק בעסקה, זה מה שאנחנו יודעים, זה מה שנאמר לנו ואנחנו כמשפחה, מבינים שהמדינה צריכה לעשות מעשה.

אנחנו שומעים יותר ויותר את המשפטים על 'הניצחון המוחלט'. לי לא ברור מה זה הניצחון המוחלט, אני לא מבינה את הערכים האלה שנרמסים, של ערבות הדדית ואחריות של המדינה, לבן שלי ולעוד 133 חטופים. הזמן שלהם אוזל, הם כולם שם פצועים, גם בגוף וגם בנפש, ואנחנו יודעים את זה. ראיתם את ארגזי התרופות שהגיעו, אבל הם הגיעו לבית החולים נאסר, לא הגיעו לחטופים. אני ראיתי את חבילת התרופות שהשם של הבן שלי כתוב עליה; זה גומר, זה בלתי אפשרי.

אני מצפה, שאנחנו המשפחות לא נישאר לבד במאבק הזה, אני מצפה שהמדינה תהיה איתנו, שהמדינה תבין שחייבים לעשות מעשה, כי הבן שלי אמנם בן 35, הוא גבר צעיר, אבל הוא לא יוכל להחזיק הרבה זמן במנהרות האלה.

אני חושבת על הזקנים, על הקשישים, על הנשים הצעירות, אני חושבת על שני הילדים הקטנים, אני חושבת על כולם, אני חושבת, איך אפשר להפקיר אותם שם, עוד יום נוסף. אני מאמינה במיטוט החמאס, אני מאמינה שצריך להחזיר את הביטחון, אני תושבת העוטף, אני חיה במצב הזה כבר עשרים שנה, אני יודעת מה זה מצב ביטחוני לא טוב, אנחנו מכירים את זה, אבל אי אפשר יהיה להחזיר את העוטף, אי אפשר למוטט את החמאס היום, כל השנים אמרו לנו, זה תהליך מורכב, זה לוקח זמן, אבל לחטופים היום אין זמן. זה לא קלישאה, זה אמיתי, זה מה שהרופאים אומרים לנו, שמכירים את החטופים, זה מה שאומר לנו כל אחד שיודע מה קורה שם. אני מבקשת שהמדינה תיקח אחריות, לא תשאיר אותנו לבד, לא אותנו ולא את החטופים. תודה.

תודה רבה. חנה כהן, בבקשה.

אני הדודה של ענבר היימן שהשתתפה במסיבה בנובה. בהתחלה חשבנו שהיא פצועה, עד שיצא סרטון שמראה שגוררים אותה, ידיים ורגליים, מחבלים, כשהראש שלה שמוט לאחור והגוף שלה מלא ביריות. ענבר היא דור שלישי לשואה, וההורים שלנו באו לפה לארץ, כי חשבו שאחרי כל התלאות של השואה פה ימצאו את המנוח, פה ימצאו את החיים, פה ימצאו את הביטחון; אבל הנכדה הקטנה שלהם נרצחה בשבי החמאס.

אני לא אכביר בסיפורים, כי הרצח שלה היה רצח ממש מזעזע. מה שאני מבקשת היום, זה לא לעשות את העסקה בפעימות, לעשות עסקה אחת שכוללת את החיים לשיקום ואת הנרצחים לקבורה, כבר היום. אין לי מושג מה נשאר מענבר, אולי עצם, אין לי מושג איפה היא מוטלת.

אני קוראת לעסקה אחת. אנחנו כבר לא יכולים לתפקד; אני פה, כי ההורים שלה לא מתפקדים, הם לא עובדים, הם לא אוכלים, הם לא ישנים, כל יום שאני הולכת אליהם אני רואה אותם, עוד ועוד ועוד ועוד קמלים, נובלים. אני לא יכולה להסביר בכלל את מה שאנחנו מרגישים, כל משפחות החטופים, עוד לא הומצאו המילים להסביר את זה בכלל, וגם אם אני אנסה להסביר, אתם לא תבינו, לא תבינו.

מה שאני מבקשת, שכל אחד ואחד מכם יסתכל על הילדה הזו שנרצחה, וידמיין שהיא הבת שלו. זה קצת קשה, אני יודעת, אבל תדמיינו לרגע שהיא הבת שלכם. תסתכלו על התמונה שלו, שנמצא במנהרות, ותדמיינו שזה הבן שלכם, רק לרגע אחד. אני לא בטוחה שיותר תוכלו לדמיין את זה.

אני מבקשת שכל החלטה שאתם מקבלים – תקבלו החלטה לשחרר את כולם; לא בפעימות, די, נשבר לנו, אנחנו כבר לא יכולים פעימות יותר. אני לא יודעת בכלל אם ימצאו את המתים, אם ימצאו את החיים, אם יחזירו את כולם, אין לי מושג. אני מבקשת, פעימה אחת לחיים ולמתים, זהו, די, אנחנו לא יכולים יותר לסחוב את זה, לא יכולים יותר לסבול. זהו, נקודה.

תודה רבה. כל מי שהיה רשום – דיבר. אם יש מישהו שלא היה רשום, ורוצה – אז בבקשה, זה הזמן.

אני אגיד לכם, קודם כול, אין ייאוש בעולם, וכולנו בטוחים, למרות הספירה הקשה, שאנחנו עושים הכול, אם זה ברמה הבינלאומית ואם זה ברמה הפנימית. ואני לא נכנס לדרך שבה הדברים צריכים להיעשות, פשוט האמירה – ואני חושב שיש אמירה פה ותמימות דעים – שכולם צריכים לחזור הביתה, ללא יוצא מן הכלל, במכה אחת. ואני מתפלל, ומקווים שנוכל לקבל את כולם, כמה שיותר מהר, בריאים ושלמים.

לא כולם בריאים ושלמים.

אנחנו מתפללים ומקווים.

חבר הכנסת סימון דוידסון, לפני שאני אתן לך לפרוס את דבריך, אני רק אגיד שתיכף אנחנו נשמע, גם את מנכ"ל משרד התרבות והספורט, מר כפיר כהן. משהו אחד בטוח, זה שבפעילות אינטנסיבית ואני חושב שפה הוכחה שכשרוצים לעבוד ביחד, יודעים להביא דברים טובים, פעילות אינטנסיבית של קואליציה ואופוזיציה, שבראשה עמד חבר הכנסת סימון דוידסון, הצלחנו, אני חושב, זה אפילו מייתר את הדיון, אבל נקבע הדיון הזה, זו בשורה טובה, ואני באמת רוצה להודות, גם לשר החינוך וגם לשר התרבות והספורט, מיקי זוהר ויואב קיש, על התגייסות, באמת המלאה, נכון שהיה פה לחץ אמיתי, של קואליציה ואופוזיציה ואני חושב שהעבודה נעשתה, כמו שצריך, ואני חושב שבעת הזאת, אנחנו יכולים לברך על המוגמר. תיכף נשמע את זה ממנכ"ל המשרד, אבל יש הבנות, לא תהיה סגירה של בתי הספר, בסדר? זו אמירה ברורה לכולם, הכספים שחסרים, יגיעו ממשרד החינוך, למשרד התרבות ושנה הבאה, האמירה היא שבתי הספר יעברו ואני חושב שזה מקומם הטבעי, יעברו למשרד החינוך חזרה והתקציב ייכנס לבסיס התקציב, נשמע פרטים, תיכף, ממנכ"ל משרד התרבות והספורט. חבר הכנסת סימון דוידסון, בבקשה.

תודה רבה, תודה אדוני היושב ראש, אני קודם כל, רוצה להודות לך, באופן אישי, על ההירתמות למשימה, תודה לחברי ועדת חינוך שבעצם חתמו על דיון החירום הזה, הדיון הבהול הזה, יבגני סובה, משה טור-פז, יסמין פרידמן, צגה מלקו, נעמה לזימי, יוסף עטאונה, מיכל וולדיגר, גלית דיסטל, ותודה מיוחדת לחברי חבר הכנסת סולומון, לוולדימיר בליאק שהיה כוח בוועדת הכספים, עשה עבודה נהדרת, יחד עם נאור שירי, שהוא חלק מהתאחדות בתי הספר, שם הוא גדל, עוד מעט הוא יספר לכם גם, כמה זה היה משמעותי. וכבוד גדול לנו, שנמצא איתנו בחדר טל ברודי, אחד מהסמלים הכי גדולים של הספורט הישראלי, לא רק כדורסל, בכלל הספורט הישראלי. ואם יש שחקן שמסמל את הציונות, את היהדות, את החוזק של עם ישראל, זה טל ברודי ואת מה שהוא צריך להגיד בנושא הזה, הוא יגיד.

ההתאחדות, כמו שאמרתי, בשבועיים האחרונים, יום-יום, בכל מקום שאני יכול, זה דבר מאוד חשוב לספורט הישראלי. חשוב, קודם כול, לנפש של הילדים שלנו וכשאנחנו הבנו שיש בעיה, מיד יחד עם זיו ישראלי וגיא המפק"ר של משרד החינוך, פעלנו באמת מהבוקר עד הערב, כדי למנוע את הסגירה. ואני אמרתי להם, דווקא מהמקום הכי קשה, אנחנו נגיע למקום הכי טוב, כי אני האמנתי מהרגע הראשון, שההתאחדות צריכה להיות, תחת משרד החינוך, מקומה להיות, איפה שבתי הספר נמצאים, כי הפעילות של התאחדות בתי הספר, היא בבתי הספר ומה שקרה ב-2006, שמשכו את ההתאחדות למשרד הספורט, הייתה שגיאה, ובמשך הרבה מאוד שנים היה קשה מאד להתנהל.

אני רוצה להגיד תודה גדולה, לכפיר מנכ"ל המשרד, ולראש מנהל המשרד חמוטל, וכמובן לשר מיקי זוהר, על הקשב. בהתחלה הוא כעס, אבל זה עבר לו והבנו שאנחנו צריכים לעשות למען הילדים. וכמובן לשר החינוך יואב קיש, אנחנו נקבל את הפרטים עוד מעט.

אבל אדוני היושב ראש, אני רוצה לראות באמת, שהכול סגור וחתום ושלא יהיו סתם הבטחות באוויר, כי אני מהבטחות, בסוף, יכולים לקרות איזשהם דברים שיפילו את הנושא הזה, אבל כמו שמאיר כהן אמר שבוע שעבר – אסור שהתאחדות בתי הספר תיסגר, הוא אמר את זה מספר פעמים, אז תודה רבה למאיר כהן על הגיבוי. ואם שואלים אותי, למה הגעתי לכנסת, אני אומר לך אמיתי – בשביל הדבר הזה, בשביל שעשרות אלפי, אם לא מאות אלפי ילדים ימשיכו ויהיו בפעילות, ואנחנו רק נגדיל את התאחדות בתי הספר. והלוואי שפעם נהיה קרובים למה שקורה בארצות הברית בבתי הספר בנושא של הספורט, כי זה מה שימנע מהילדים, להגיע לאלימות, לפשע, לסמים, לאלכוהול. ומשם, גם יצמח אלוף, אולי אפילו אלוף אולימפי. אם אתם רואים מה דני אבדיה עושה ב-NBA, צריך להבין שדני אבדיה התחיל בהתאחדות בתי הספר, שם הוא התחיל. וכשאנחנו קוראים על 43 נקודות שהוא קולע ב-NBA, זה מתחיל איפשהו.

ומשפט אחרון לסיכום, אדוני, אנחנו בימים קשים ואתמול, היה לי חיוך מאוד מאוד גדול, בגאווה גדולה, שחיינית שלנו, אנסטסיה גורבנקו, סיימה שנייה באליפות עולם, מדלייה היסטורית הראשונה של השחייה הישראלית באליפות עולם. יש לי חלק בנושא הזה, אבל זאת גאווה ענקית למדינת ישראל. ולמרות שכשהדגל שלנו עלה, אלפי אנשים בבריכה צעקו בוז וניסו להשפיל אותה, אנסטסיה עמדה איתנה, למען מדינת ישראל. אז הספורט יכול לעשות דברים אדירים, דווקא במצב, הכי קשה שאנחנו נמצאים בו.

לא שמעתי את טל ברודי אומר 'אנחנו על המפה'.

הוא יגיד עוד מעט. זהו, תודה רבה.

חבר הכנסת משה סולומון, בבקשה.

אני מצטרף לדברים, אני בעיקר בשיח עם דוידסון, באמת אמרתי את זה בדיון הקודם, שהספורט הוא לא איזשהו מותרות, הוא חלק מחיים, 'נפש בריאה בגוף בריא'. אבל מעבר לדבר הזה, אנחנו יודעים להגיד שספורט קריטי, במיוחד לאוכלוסיות מוחלשות, שהעורף המשפחתי הוא נמוך יותר, וככול שיש מקומות ביטוי ופורקן ומכוונות, אנחנו יודעים להגיד שאחר כך, מגיעים גם לתוצאות היותר טובות, גם בהיבטים אחרים.

אז אני בעד הדבר הזה, אני פועל יחד עם דוידסון, בכל הסוגייה הזאת, גם מול האוצר וגם מול הצדדים הנוספים. ואנחנו לא ניתן לזה, לא ניתן בשום צורה שהקיצוץ הזה יהיה, אלא להחזיר את זה ולהוסיף עוד כסף על ההתאחדות, כדי שבאמת הפעולות האלה ימשיכו להיות. אני שם את זה כאן, אני יודע להגיד מקרוב, גם דרך תוכנית פלא, שהייתי חלק מזה, בתוכניות שהפעלתי בעבר, כמה זה חשוב כשאדם מצטיין בספורט, זה משפיע על הלימודים האחרים שלו, אנחנו יודעים להגיד, שאפילו תעודות הבגרות, הם חלק ותוצאה של השתתפות באירועי ספורט כאלה ואחרים, ולכן יש לזה חשיבות גדולה. אז תודה לך דוידסון, על הצפת העניין.

תודה, טל, בבקשה.

קודם כל, שמחתי לשמוע שהתאגדות הספורט בתי הספר, זה ימשיך. כששמעתי שזה הולך להיסגר, זה מאוד קומם אותי בכלל, כי זה בעצם מה שהשאיר אותי בארץ. ואם אני מדבר על משהו שהשאיר אותי בארץ, צריך להגיד שאני באתי לפה, ממערכת של החינוך משתלב עם הספורט, בארצות הברית. אין דבר כזה, מחטיבת ביניים, שלוקחים ילדים משכונות שכונות, צבעים שונים, דת שונה, תרבות שונה וכבר בחטיבת ביניים, התאגדות הספורט בתי הספר, משתלט על התוכניות, להשלים לבתי הספר, את כל הערכים של הספורט, בכלל, ארצות הברית, מאמין מה הספורט עושה לחניך בספורט, הוא בעצם מכין אותו לחיים, הוא מכין אותו להתמודד לא רק בניצחונות – להתמודד עם ההפסדים, ואין הפסדים כל עוד שאתה לומד מאיזה הפסד, זה יביא אותך בעצם לחיים טובים יותר.

כשאני באתי לפה, התנאים בספורט היו יותר מפרימיטיבי וקטסטרופה. והייתי ברשות הספורט, עם עשהאל בן דויד, בדיוק מלחמת ששת הימים התחילה. לוי אשכול בזמנו ראה שכל הארץ התאהבה – אני חושב שכולנו צעירים עדיין לדעת מה זה נס בדאלונה – אבל נס בדאלונה הפך את המדינה להאמין שבספורט יש ערכים שיכולים להביא גאווה למדינה. וכשלוי אשכול ביקש לבוא למשחק, אירוע ספורט – זה היה דבר, שכל המדינה היו בהלם, מה הוא רוצה לעשות במגרש ספורט.

ומזה, אצל עשהאל בן דויד, כשהוא שאל אותי, איך הספורט באמריקה – אני אמרתי, כל הספורט קשור למערכת החינוך, כל ספורטאי וכל הורה יודע, אם הספורטאי בחטיבת ביניים, תיכון, הוא יכול לקבל מלגה ללמוד באוניברסיטה, בגלל הכדורסל שקיבלתי מלגה. וזה קורה בכל ענפי הספורט, שלא הייתי תלמיד מי יודע מה מצטיין בבית ספר, והתחלתי ללמוד, בכלל רציתי להיות ספורטאי. וכשקבלתי 40 פניות מאוניברסיטאות, בחרתי באוניברסיטה באילינוי, ושיחקתי בפני 16,618 איש למשחק. אבל לא רק קיבלתי התלהבות שאני לומד, אני גם המשכתי הלאה, לקבל את התואר שני, מאסטר בחינוך.

כשבאתי לארץ ראיתי מה בדיוק קורה בשטח. ואז עם בן דויד, אז אמרו שבאמת, אולי צריך לחבר ספורט עם מערכת החינוך, ואני ממש בהתלהבות שאתם אומרים שרוצים להמשיך; אני חשבתי שאתם רציתם לבטל. אני כבר שלושים שנה, מכיר את התאחדות הספורט לבתי ספר, עשיתי תוכניות איתם, 'בואו נשחק כדורסל'. כשהמגרשים לא היו, כשמשחקים ביטלו אותם בגלל גשם, סופות חול בניר דויד, בית אלפא, שיחקנו באמצע הרפת בגן שמואל, אבל ראו שלספורט יש ערך ומתקדם. ואם רואים את האירועים, מה שהתאחדות הספורט עושה, זה לא רק בשביל הספורטאים; זה לחנך את הקהל, הקהל לא מחונך מה זה להיות אוהד, קללות, שנותנים אדום במשחקים, וגם ההתאחדות עם בתי הספר ביחד, יש הנחיות, איך הקהל צריך לנהוג. זה לא פחות חשוב.

מדברים על גאווה, משהו שמביאים, מה שאמרת שעכשיו יש בקטר. ענבר לינוי הביאה מדליית זהב, בקטר שרים התקווה, מוקי שגיא בג'ודו באבו דאבי; אף פעם לא שיחקנו במדינות ערב, והנה מביא לנו גם ניצחון במקום הראשון, מדליה זהב ושרים התקווה שם. ומדברים על פראלימפי, מורן סמואל באיטליה, כשהיא זכתה במקום ראשון, לא היה תקליט של התקווה, ביקשה את המיקרופון ושרה את התקווה בעצמה שם, זה צמרמורת לשמוע את זה. ולינוי אשרם, הילדה הקטנה הזאת, זכתה במדליית זהב באולימפיאדה; והנשיא פוטין, עם כל מה שיש לו בראש, מתחיל להסתובב בעולם, ואמרו שלא, שהבחורה הרוסית הייתה צריכה לנצח בתחרות הזאת. ההישגים של ספורט זה דבר אחד, אבל את מה שלומדים בתוך המסגרות של הספורט – זה מדהים.

אני יכול להגיד לך, הרב גרוסמן במגדל העמק שמטפל בילדים בסיכון, מכבי תל אביב, מדיסון סקוור גארדן, 18,000 איש, פיני גרשון אם רוצה להפסיק את המשחק – רב גרוסמן יורד למאמן, הוא אמר לו, תשמע אתה צריך להמשיך, אבל לפני המשחק, הרב גרוסמן בא לאמצע ואמר תודה רבה לקהל שבא, מול 18,000 איש בניו יורק, והם התחילו 'עם ישראל חי, עם ישראל חי', בשיא ההתלהבות, כל ה-18,000 איש בניו יורק: 'עם ישראל חי'. מה עוד יכול להביא דבר כזה? אין.

הספורט מגיע לכל מקום שהפוליטיקה לא יכולה להגיע. וכאשר חבר הכנסת דוידסון אמר לי דבר כזה, אני אמרתי מה זה שרוצים לבטל, וכל הכבוד לכם שאתם רוצים להמשיך. ערכים של ספורט, יכולים לעשות כל מה שהמדינה מבקשת לעשות, היום במיוחד, והילדים בבית ספר חייבים להמשיך את החיים, וללמוד איך להתמודד עם הסיטואציה שיש היום, ואת כלי הנשק הכי טובים לזה, כששמעתי שרוצים לבטל, זה הערכים. אז כל הכבוד לכם, שהמחשבה היא לפחות להמשיך ולהבין, אלה שנמצאים פה, להבין את החשיבות של זה.

תודה רבה טל.

תודה רבה.

[מחיאות כפיים]

חבר הכנסת נאור שירי, בבקשה.

אחרי טל.

הבאתי לך להנחתה.

ישראל, אתה האמנת שאני אדבר אחרי טל ברודי אי פעם? ישראל חיל הוא מנכ"ל כפר הנוער מוסינזון, שם אני למדתי. אתה רוצה לספר להם קצת איזה תלמיד הייתי? הם לא מאמינים לי.

אני לא רוצה לדבר על ההצלחות הגדולות, כי דני יש אחד לדור אני מניח, אנחנו רוצים שיהיה יותר – אנחנו לא באמת משקיעים שיהיה יותר, אבל רוצים – ולינוי היא לא בחורה קטנה, היא הרבה יותר חזקה ממני, אני בטוח. אז הם מקרה קצה, שלכולנו תמיד כיף בהצלחות, מחלקים מדליות, ודני עושה 42, ואף אחד לא היה איתו בגיל 12, 13, 9 שהוא - - -

הוא היה בבני הרצליה.

אוקי, אנחנו עוד מעט נדבר על בני הרצליה ועל מה שעשיתם שם, אבל אני דווקא הולך למקומות שאף אחד לא שומע. ואני אומר את זה בחוויה אישית, ויעיד גם מי שהיה המנהל שלי, מנהל הכפר, מה זה עושה לתלמיד, לא במצוקה, התלמיד הנורמטיבי בהוד השרון – כלומר, לא תלמיד נורמטיבי, אבל ילד שלא היית מגדיר פריפריה, או פריפריה חברתית – מה זה ספורט, מה בכלל הקונספציה, אנחנו אוהבים את המשפט הזה, לגבי ספורט במדינת ישראל? זה לא תחרות, או מדליות, זה מסגרת, זה חינוך, אנחנו מדברים על חינוך, זה חינוך. הספורט בשבילי הוא מה שהשאיר אותי לסיים תיכון או חטיבה, ומה שנתן לי את הסיבה לקום בבוקר, להגיע לשניים-שלושה אימונים ביום. ישראל, יש לנו הרבה סיפורים על זה, אבל זה מה שנותן, זה מה שמשאיר ילדים במערכת.

כשסימון בא ואמר לי שמקצצים בסעיף הזה של ההתאחדות, אמרתי לו 'תשמע, בחיים זה לא יהיה'. אבל הבעיה היא לא בקיצוץ. הבעיה היא שהתחום הזה, לא מקבל פי שמונה, פי עשר יותר תקציב, זו הבעיה של מדינת ישראל.

אנחנו מדברים על פשיעה במגזר הערבי ופשיעה בחברה. זה מוריד פשיעה, תשתיות שאתה נותן לבנאדם, חינוך, מסגרת, איזה הצלחה מסוימת, לבנאדם שאין לו הצלחה לימודית. תחשבו על ילד שגדל במערכת שלמה, שהוא לא חווה שום הצלחה, נגיד הוא לא טוב במתמטיקה, או שהוא לא יודע בכלל איך ניגשים למתמטיקה, ההצלחה היחידה שלו יכולה להיות בתחום הזה. ככה אנחנו מורידים פשיעה, ככה אנחנו מעלים את החינוך של הילדים, ככה אנחנו נותנים להם הצלחה. עזבו בכלל בריאות, זה תחום שאנחנו לא מדברים. סימון, באת אז עם כמה קילו סוכר בשנה?

70 קילו.

70 קילו סוכר בשנה, על זה אנחנו לא מדברים, אנחנו נדבר הרבה על בריאות, ועוד בתקציב, אבל תראו, כמה דברים יש בדבר מאוד פשוט, בשמירה על מסגרת תחרותית, או לייצר מסגרות להצלחה וחינוך במדינת ישראל. זה צריך להיות פי עשר תקציב, לא לדבר על קיצוץ. אז אני שמח על ההצלחה, אני אשמח לראות את זה גם מספרית בתקציב, כי עכשיו אנחנו נלך לוועדת הכספים ואני בטוח שזה יהיה שם, כי מה שנקרא היה שיתוף פעולה בין קואליציה ואופוזיציה.

ואני רוצה לומר לכם, שהחינוך לספורט, התחרותיות בספורט, ההצלחה שאני חוויתי בספורט, נתן לי וגם נתן לישראל קצת שקט מהמורים והמורות, שהם הפסיקו להתלונן, או התלוננו עליי פחות. אבל גם נתן לי את היכולת בכלל להיות מי שאני, להתמודד עם לחצים, לחוות הצלחה.

כשסימון אמר לי תבוא לדיון לדבר – מה אני אבוא עכשיו, עם מה אני אבוא, להגיד מי זה נאור בלי ספורט? מי אני בלי ספורט? אני לא הייתי מול 16 אלף איש, אבל הלחצים בתחרות זה מעצב בנאדם, זה נותן לך כלים להתמודד עם דברים.

אז אני קצת חצי נרגש, אבל אני שמח שזה צלח. אני הייתי שמח שמדינת ישראל תפנה הרבה יותר משאבים, זה הכול. חינוך זה הכול, זה הכול, ספורט זה הכול, חינוך לספורט זה הכול. זה המהות שלנו בעולם, בעיניי, בטח בעולם החינוכי. ואני שמח שזה נפתר, תודה רבה. ובואו נדאג שב-2025 – אני רוצה להגיד שאני מקווה שלא אתה תהיה יו"ר הוועדה; חס וחלילה, אני אוהב אותך, אבל אתה יודע, במובן הצר, גם בהומור – אבל אני מקווה שאנחנו נוכל להכפיל ולשלש, כולנו, ולא משנה איפה כל אחד מאיתנו יישב בשולחן, או לא נשב. אני מקווה מאוד שאנחנו נכפיל את התקציבים האלה ונבין שככה אנחנו מחנכים את דור העתיד, והדורות הבאים במדינת ישראל צריכים לחיות בספורט – לא בגלל שזה ספורט; אלא בגלל שזה חינוך. תודה.

אני רק אגיד, שאחרי ה-7 באוקטובר אני מקווה שתהיה ממשלה רחבה מאוד ב-2025, שכולם יהיו בה.

ונאור שירי גם יהיה חלק מהממשלה.

בשמחה רבה, תשב במקומי, אולי אני אהיה במקום אחר, יש הרבה מה לעשות בכנסת; אבל שנהיה ביחד. מנכ"ל התאחדות הספורט לבתי הספר בישראל, זיו ישראלי, בבקשה.

טוב, בוקר טוב לכולם, שלום. באמת גם אני מאוד נרגש בטח על הבשורה. אבל לפני הכול אני רוצה לייחל להחזרת החטופים ולחזק את כוחות הביטחון, ואני רוצה להודות באמת לשר החינוך ולשר התרבות והספורט, וגם לצוות של משרד החינוך וגם לצוות של משרד התרבות והספורט - - -

סליחה שאני מפריע לשמחה הגדולה הזאת: על מה אתה מודה לו, לשר החינוך?

אני מודה להם על זה ש- - -

מה, קשה לך לשמוע שמודים להם?

אני מודה להם על כך שהם - - -

שקיצצו את הכסף?

אני מודה להם על כך שהגיעו להבנות.

על מה הבנות, תגיד לי? מה יש לכם אתם? היה צריך לשבת כאן שר החינוך, והיה צריך להבהיר לו שמה שהוא עשה זה שטות.

חבר הכנסת מאיר, כסף שמברכים עליו, מברכים עליו לטובה.

לא, תסלחו לי.

למה לא?

אבל התאחדות בתי ספר היו בכלל בתרבות וספורט; בא שר החינוך בדיבור אמיתי, בגלל ההכרה של הצורך והחשיבות של הנושא, לא רק - - -

אני מבין את הרצון, אבל זה בושה וחרפה, ששר החינוך, הוא לא לקח שום דבר מה- - -

מאיר, שנייה, הוא לקח מן היקב ומן הגורן - - -

אני עובד שם שלושים שנה, אתה רוצה להסביר לי מה זה התאחדות הספורט? מה תפקידו של שר החינוך?

אני אומר, הגיעו להבנה שאותם בתי ספר, וההתאחדות, יחזרו למשרד החינוך, זו אמירה - - -

אני מתבייש בזה שהיה ויכוח ביניהם. ועל מה?

לא, לא ויכוח, ביקש שר החינוך, ובהסכמה עם שר התרבות והספורט, להחזיר למקום הטבעי של אותם בתי ספר, לא למצוא איזה משרד ולהגיד בוא נזרוק את זה שם, ובאיזשהו שלב, מכירים בזה, לא מכירים בזה, זה חלק אינטגרלי של מערכת החינוך בישראל, וזו אמירה שצריך לברך עליה.

אני לא נוהג להתפרץ.

אני יודע, לכן הופתעתי.

אני ניהלתי 30 שנה בית ספר תיכון שהיה בו התאחדות הספורט, התחלנו בדימונה את זה, תמיד זה היה במשרד החינוך. אני לא מתרגש בכלל מזה שאנחנו אומרים תודה לאיש הזה. אני לא אומר לו תודה; אתה יודע למה אני לא אומר לו תודה? כי אם אני אגיד לו עכשיו תודה, הוא ירגיש שזהו, שהסיפור נגמר. מישהו יודע להגיד מה המצב של המתקנים בבתי ספר תיכון? בושה וחרפה. מישהו יודע להגיד כמה תקנים יש למורים לספורט בבתי החינוך? בושה וחרפה. מישהו יודע להגיד כמה חמש יחידות שמתגברות ספורט יש בארץ? בושה וחרפה.

אז מה עושים? לעג לרש, שמחה של עניים, מכניסים את זה, שהוא יודע שאנחנו נלך, הוא יודע שנאור וסימון והחבר'ה ילכו להביא את הכסף, ואנחנו עומדים כאן ומריעים לו, על מה אנחנו מריעים לו? לפני שאנחנו מריעים אנחנו צריכים – וזה תפקידה של ועדת החינוך: לבקר, לקבל נתונים, כמה מגרשים יש בבתי הספר, כמה אולמות יש בבתי הספר, כמה בפריפריה יש, כמה חמש יחידות לימוד בספורט יש, כמה המורים מקבלים פסיטילי בכדי ללמד, אתה יודע, כמה מקומות בארץ, מורים לספורט, אין להם מגרש להתאמן בו? אצלך, לך תבדוק, בבתי הספר החרדים המוכרים ושאינם מוכרים.

אני מסתכל על דימונה, שהיא באמת סמל להתפתחות. לא בכל בית ספר יש מתקני ספורט, וכל שנה צריך ללכת ולקבץ נדבות. מי אמר שמתמטיקה זה יותר חשוב מספורט? לכן אני מודה למה שהם עשו; אבל אני לא חושב שאנחנו צריכים בוועדה, עד שלא יסיימו את המלאכה של הפיכת הספורט לפחות כמו בשאר המדינות.

מראה לי חברת הכנסת שיושבת כאן, היא הייתה חברת נבחרת בגונדר באתיופיה, תשאל אותה איזה מתקנים היו לנבחרות שם. ואנחנו באים כאן, ומודים ומודים – על מה מודים? היחידים שאני יכול להודות להם, זה לך, לסימון ולכל החבר'ה שהלכו לוועדת הכספים והביאו את הכסף הזה; השאר – אנחנו לא צריכים להודות לאף אחד. אני מצטער, סליחה על ההתפרצות. אני הולך שאני לא אפריע לך.

לא, לא, אל תלך, אתה לא מפריע, ואמרתי לך, אנחנו פה בוועדת החינוך ואני שמח - - -

אני חי את זה 30 שנה, מתחנן כל שנה לפתוח אצלי מועדון.

בסדר גמור, ולכן אני שמח שאנחנו מצליחים לנהל שיח תרבותי ולהביא לתוצאות, אתה רואה חיבור אופוזיציה קואליציה, הביאו לתוצאות.

מאיר, אני מקבל כל מילה שאמרת, אבל כשם שמברכים על הרעה – והיינו פה בצעקות על הדבר הזה בשבועות האחרונים – גם מותר לברך על הטובה - -

חובה לברך.

- - גם אם זה מעט וגם אם צריך להכפיל את זה.

זה אתה צודק, בסדר גמור.

זיו, בבקשה.

טוב, אז אני רק אציין שאני גם מודה לכלל חברי הכנסת שנרתמו והביעו תמיכה רחבה. אז כמו שצוין פה באמת, ההתאחדות הוקמה לפני 30 שנה על ידי משרד החינוך, התרבות והספורט, שהיא רואה בחשיבות העליונה, לייצר פעילות לילדים ולבני נוער, מסגרת ספורט משמעותית.

אנחנו בעצם מארגנים את כל אירועי הספורט של מערכת החינוך, יוצרים תשתית לספורט הישראלי, באמצעות מועדוני ספורט בית-ספריים, ומקדמים ערכים ומצוינות בספורט לכלל הספורטאים שפעילים אצלנו. במדינת ישראל, משתתפים בפעילות שלנו, מדי שנה, כרבע מיליון ילדים וילדות, מכל רחבי הארץ, מהפריפריה הגאוגרפית, מהצפון, מהדרום, מכל הארץ, בכל המגזרים, כולל קבוצות מיוחדות של ילדים בעלי צרכים מיוחדים וילדים פראלימפים וחינוך מיוחד. חלק גדול מהילדים האלה, הופכים להיות תשתית של הספורט הישראלי, חלק בענפים אולימפיים ולחלק בענפים לא אולימפיים. אנחנו מצליחים לאתר ילדים ונוער ולהגביר להם את היכולות שלהם, אבל את היכולות המקצועיות שלהם, אבל הערך החשוב ביותר, כי אנחנו יודעים, שאולי לא כולם יגיעו להיות ספורטאים, אנחנו יודעים שמהמסגרות האלה, כולם, אבל כולם בסופו של דבר, יהיו בני אדם, אני מבטיח לכם.

אנחנו מארגנים אלפי תחרויות, משחקים, טורנירים, ומייצרים בעצם גם מסגרת של עבודה למאות מורים, מאמנים, רכזים, אלפי בני נוער פעילים אצלנו ויוצרים גאווה עצומה, הם מקבלים ערכים של התמדה וכל זה מתנקז בתוך אותו עולם, שנקרא עולם הספורט בשבילם. אתם תשמעו פה עוד רגע כמה סיפורים שמדברים על ספורט והענקת חוסן ועל יציבות ועל דבקות במטרה, תשמעו את זה, עוד רגע, מהאנשים שנמצאים פה.

לבסוף, אני רוצה בנימה אישית, להודות בתודה מיוחדת, לחבר הכנסת סימון דוידסון שאני חושב שמהרגע שנפגשנו, נפגשנו לפני הרבה מאוד שנים, אבל שנפגשנו בנושא הזה, נרתמת כל כולך, למשימה ובאמת באמת, תודה מכל הלב, על מה שעשית. תודה.

תודה רבה.

תודה רבה סימון, מגיע לך.

תודה רבה. חי כהן, מנהל אתלטיקה קלה, כולנו שמחים לראות אותך פה בשלמות איתנה ושהייתה רפואה שלמה.

תודה רבה.

אני רק אגיד שחי ניצל מאותה מסיבה ארורה, אנחנו שמחים לראות אותך פה איתנו. בבקשה, חי.

תודה רבה. באמת כשקיבלתי הזמנה לבוא ולספר ולהגיד מה המשמעות של התאחדות הספורט לבתי הספר בחיים שלי, לא תיארתי לעצמי שאני אכנס לוועדה ואני אקבל פה שטיפה כזו כואבת מצד חבריי לשכול, אותם הורים שהילדים שלהם חגגו כמה מטרים ספורים ממני, מודה ומתוודה שלא התכוננתי לזה, אני מקווה שאצליח להעביר לכם את מה שקיוויתי להעביר לכם.

אז אני, ראשית, כמו שהציגו אותי, שמי חנוך חי כהן, אני מורה למגמת חינוך גופני, בתיכון מקיף ח' בראשון לציון, מאמן אתלטיקה, מאמן נבחרת ישראל בריצות שליחים. ספורט הוא בדמי, ספורט הוא עולמי, ואני אבחר בלפתוח בכמה נתונים סטטיסטיים ומה המשמעות של התאחדות הספורט לבתי הספר, בספורט ההישגי. בשנת 2022, באליפות העולם לנוער, התחרו סך הכול שבעה אתלטים, שמתוכם, שלושה הגיעו מהמועדונים הבית-ספריים. בשנת 2022, אליפות אירופה לקדטים, מתוך עשרה אתלטים של מדינת ישראל, שישה מהם הגיעו מהתאחדות הספורט לבתי הספר. בשנת 2023, באליפות העולם לנוער, מתוך עשרה ספורטאים, חמישה מהם, התאחדות הספורט לבתי הספר. יש לי פה עוד רשימה די ארוכה, שבה אני יכול להוכיח כמה התאחדות ספורט לבתי הספר, חשובה ברמה ההישגית.

מעבר לזה, אני רוצה לשתף אתכם קצת במשהו אישי עליי, כדי שתבינו מה המשמעות של ספורט והתאחדות הספורט לבתי הספר, לפני אנשים. ב-7 באוקטובר מדינת ישראל חוותה את התקפת הטרור הגדולה והרצחנית ביותר מיום הקמתה. רצה הגורל שזכיתי להיות בשורה הראשונה של המחזה הנוראי. שמי חנוך חי כהן, ואני בן למשפחת ניצולי מסיבת הדמים, פסטיבל הנובה. בני המשפחה שלנו איבדו באותו יום 364 חיי אדם, אשר נרצחו לנגד עינינו.

אני אשתף אתכם, שהיום על הכיסא הזה אני לא הייתי אמור לשבת. ואם אתם שואלים אותי איך אני פה? תנו לי לספר לכם בקצרה. ראשית אתוודה בפניכם שבורא עולם עשה איתי חסד, פעם נוספת בחיי, ובזכות נשמות טהורות שמגנות עליי משמיים הצלחתי להתחמק מהמוות לפחות חמש פעמים באותה שבת.

אני מספר לכם את דבריי האלה, בכדי שדבר אחד חשוב אני רוצה שתיקחו מדבריי היום: בימים הראשונים לאחר מתקפת הטרור הרצחנית, רבים ממכריי ומבני משפחתי, הגיעו אליי, בכדי לשמוע על הנס שחוויתי. וכשסיפרתי להם את סיפור ההישרדות שלי, שלשמחתי הצלחתי להציל יחד איתי את אחד מבני האדם החשובים בחיי, ועוד שלושה מלאכים מקיבוץ דגניה, שאספתי בשטח, תוך כדי מנוסה וירי, ליעד זית, דודי וטולדנו, שברגע אחד הפכנו להיות בני משפחה.

חבריי ומשפחתי היו בהלם וישר הרעיפו עליי תגובות ומחמאות של איזו תושייה, קור רוח וגבורה. ניסיתי להסביר להם שגבורה לא הייתה, כי לצערי, לא חזרתי עם הרכב להציל עוד חיי אדם, שיכול להיות אחד מההורים האלה לא היו יושבים פה. וגם תושייה לא, כי אני מאמין שכל מה שהיה שם – זה נס ושמירה משמיים.

קור רוח. כולם שאלו אותי מאיפה קור הרוח, כי הרי לוחם בצבא לא הייתי; הייתי ספורטאי מצטיין. אשתי שירה – גיבורה אמיתית בסיפור, שנשארה בבית ונאלצה להתמודד עם כמה שעות של ניתוק קשר ודמיוניות על מה עולה בגורלי – ענתה להם בביטחון: 'מה זאת אומרת? הוא לא היה לוחם עם נשק, אבל הוא היה ספורטאי הישגי, במשך כל הקריירה שלו חי התמודד עם לחץ נפשי ומנטלי ונדרש להגיב למצב של fight-or-flight '.

במשך רוב חיי בחרתי להילחם, את הערכים האלה והיכולות הללו קיבלתי בזכות הספורט. הייתי אלוף ישראל בריצת 400 מ' משוכות, ואני שיאן ישראל בריצת 4 * 400 מ' שליחים. אם יש משהו שאני יודע לעשות, זה להילחם ולהגיב ללחץ. כדי להמחיש לכם את גודל הדבר: בימים הראשונים דיברתי עם אחת מהבנות שעלו אליי לרכב, במהלך המנוסה ברכב היא הייתה מאוד לחוצה, כבר בשלב מסוים היא הרגישה שכנראה לא נצא משם, כי הרכב שלי ניזוק וחטף נזקים, והיא התחילה להיפרד מהיקירים בטלפון.

כמה ימים אחרי האסון היא סיפרה לי בטלפון, שאחד מהדברים שהיו הכי מלחיצים באירוע היה דווקא אני, התגובה שלי. היא סיפרה לי, שתוך כדי הבכי, הרעש, הדמעות והצרחות והבהלה – רוב הנסיעה נשארתי בשקט, שקט וממוקד. וגם כאשר דיברתי זה היה בקור רוח ורגוע, היא אמרה לי 'מאיפה ומי שלח אותך אלינו? לא הייתה לי תשובה לתת לה, עד ששמעתי את אשתי אומרת את זה לחבר'ה ממשפחתי. משמע, חברים יקרים, שאת חיי, בין היתר, אני חייב גם לספורט. ואת הספורט שלי התחלתי בכיתה ז', במגמת האתלטיקה הקלה, במועדון הבית-ספרי של קריית שרת חולון. לכן רבותיי, תזכרו שהמועדון הבית-ספרי הזה, שבו אני גדלתי, והיום אותו גם אני מאמן, החזיר אותי לעמוד על הרגליים, והחזיר אותי לבני הנוער האהובים שלנו, והוא גם בין היתר הציל לי את החיים. תודה רבה לכולם, על האפשרות לשתף ולספר.

תודה חי. חברת הכנסת צגה מלקו, בבקשה.

תודה רבה אדוני היושב-ראש, דיון מאוד חשוב, ובמיוחד גם לחברי, חבר הכנסת סימון דוידסון, שבאמת נרתמת לזה.

אני אספר לכם שלפני כחצי שנה היינו כמשלחת של חברי כנסת בהונגריה, עם חבר הכנסת סימון. כל הנסיעה הייתה ארבעה ימים, וכל השיחה הייתה על הספורט, ובריכות שחיה ומשחקים, מה לא, כל ארבעת הימים. לכן אני מאוד מאוד מעריכה. כל אחד סיפר, לא סתם אנחנו החלק מחברי הכנסת שיושבים פה, לכולנו כנראה יש איזשהו סיפור אישי בספורט.

כמו שחבר הכנסת מאיר כהן סיפר, אני הייתי ספורטאית באתיופיה, שיחקתי כדור עף וטניס שולחן. אני אספר מה שהיה, המדינה לא עשירה, אבל הספורט היה אורח חיים, בית ספר התחלנו בבוקר מוקדם עם ספורט, זה היה ככה, אנחנו כל בוקר ספורט, אחרי זה חוזרים, אחרי זה הולכים לבית הספר. אני שיחקתי מגיל שמונה עד שעליתי לארץ, וספורט היה אורח החיים שלנו, כל סוג ספורט, אין דבר כזה, ילד שלא בספורט וחוקי משחקים, על זה נבחנים, פשוט, ספורט היה החיים בתרבות האתיופית ובבית ספר, לא סתם אתיופיה מצטיינת בריצה, זה לא סתם, לכן ספורט זה כל כך חשוב.

חבריי דיברו פה על ספורט כמה זה מבחינת בריאות וחברתי, ואני יכולה לתת דוגמא כמה ספורט עזר לי. אני עליתי בגיל 16 לבד, בלי משפחה, משפחתי הצטרפה 8 שנים אחרי. עלייה זה קשה, כשבאים עולים מאתיופיה עוד יותר קשה, ולבוא בלי הורים עוד יותר קשה. בתקופה שהייתי לבד, המשמעת של הספורט החזיקה אותי פה, כי היה הרבה קושי, היו הרבה התאבדויות בקרב נערים יוצאי אתיופיה באותה תקופה, בשנות השמונים. ואני, המשמעת הזאת מאוד עזרה לי, כאילו בספורט, אני גם ידעתי, יש אפשרות לנצח, גם מפסידים, למשחק הבא מתכוננים. זה היה כל הזמן, אני השוויתי את תהליך הקליטה שלי, הקליטה קשה, אבל זה יעבור ונתכונן ונצליח, זה היה כל הזמן.

לכן ספורט, מבחינת החיים האישיים שלי, או בתהליך הקליטה שלי, למרות שלא המשכתי בספורט פה, רק תקופה מסוימת, אחרי שהבאתי שני ילדים שיחקתי איתם פינג פונג עד שניצחו אותי, אבל לאורך החיים שלי, כל הזמן, את הספורט הכנסתי לחיים. ו-וואו, זה קשה, אבל בסדר, במשחק ספורט גם מפסידים, אבל לא נוטשים את המגרש, מתכוננים עוד פעם למשחק הבא לנצח. זה היה כל הזמן, תהליך הקליטה שלי, יום-יום ראיתי את זה, במקום כמה מחבריי שהתאבדו באותה תקופה, קשיי קליטה, או להישבר, או נגיד להיות במקומות שלא רוצים להיות – אז ספורט הציל את חיי, המחשבה הזאת.

לכן אני אומרת, ספורט זה דבר חשוב. במיוחד אני לא מבינה שבישראל, בספורט, אין את התפיסה הזאת של כמה ספורט חשוב, ואני לא חושבת שזה עניין של תקציב, זה עניין של תודעה ותרבות, בישראל לא נכנס הדבר הזה. אם במדינות עניות יכלו לעשות את זה – למה בישראל אי אפשר? זה אני לא מבינה, גם למה אי אפשר לעשות אותו בבית ספר? זה אורח החיים, לכן הספורט חשוב. לא סתם אני התחברתי מיד עם חבר הכנסת סימון, וגם בנושא של ספורט. אני רוצה להגיד למנכ"ל משרד התרבות והספורט, כפיר, שיושב פה, כמה פעמים דיברנו על תוכנית פלא ואנחנו הולכים לפתור אותה, אני רוצה להגיד לך, לא סיפרתי לך, אני הייתי מעורבת בזה, את התקציב אנחנו נביא, ובנוסף, תזכרו, ספורט זה לא רק חשוב; הגאווה, הגאווה הלאומית.

אני חושבת בתור יוצאת אתיופיה, גם בספורט, יש איזשהו גנטיקה, אם היו באמת נותנים את הסיוע ליוצאי אתיופיה, עם הגנטיקה שיש לנו, כמה מדליות זהב יכולנו להביא בזה. אני אומרת לכם את זה, מדינת ישראל הייתה יכולה להתגאות בנו, גם תסתכלו היום בריצה מי מוביל את זה, עם כל הקשיים, ואף אחד לא מסייע להם – מי מוביל בריצה? יוצאי אתיופיה. תחשבו על זה. לכן יש מקום לספורט בכל אורח החיים.

ובנוסף גם לכוון לזה. יש לי בן, הוא לא כל כך גבוה והוא שחקן כדורסל, ולכן אני חושבת, יש בזה גאווה לאומית, גם בריאותית, גם חברתית, גם העצמה עצמית, משמעת עצמית; המשמעת העצמית מאוד מאוד יכולה לעזור. אז אני מברכת, אני בטוחה שנצליח בזה, לפי דעתי. אפילו חבר כנסת מאיר כהן כעס בצדק, ובעיניי הדבר הזה לא היה צריך להיות היום, למה לחכות שלושים שנה? למה לחכות כמה שנים? כל כך הרבה דברים זה מציל, נערים לא ישוטטו ולא יעשנו ולא ישתו, הכול בריאות, כל הזמן אנחנו מדברים, היום הילדים בגיל כל כך צעיר שמנים, לא יכולים לזוז, לכן אני מברכת על זה. תודה.

תודה רבה. מנכ"ל משרד התרבות והספורט, כפיר כהן, ולאחר מכן חבר הכנסת אחמד טיבי. בבקשה כפיר.

שלום חברי וחברות הכנסת, שלום יו"ר הוועדה. נמצאים איתי פה חמוטל ראש מנהל הספורט, עושה עבודה מדהימה, ונמצא גם משגב מימון שעובד איתי בלשכה. כאמור, שר התרבות והספורט ושר החינוך בעצם הגיעו להסכמה שבתקציב 2024 יוקצו 5 מיליון שקלים ממשרד הספורט, ו-4 מיליון שקלים ממשרד החינוך, ובשנת 2025 השר שלנו, החליט שהוא שם בעצם תקציב של 4 מיליון בבסיס התקציב. על מנת להבטיח שהתאחדות בתי הספר, שהחשיבות שלה אני חושב שאין עוררין, אצל כל מי שיושב כאן, שזה גוף מאוד מאוד חשוב, שתורם לקידום הספורט דרך בתי הספר, על מנת לשמור על הגוף הזה, שחשוב לכולם פה, כדי שנוכל לתת להם את ה- - -

והתוספת השנייה, תבוא ממשרד החינוך, וגם יהיה בבסיס.

ממשרד החינוך 5 מיליון, זה כבר החלטה של משרד החינוך, אבל כן, כך ממה שהבנתי מגיא דגן, המפמ"ר שיושב פה איתנו. אני חושב שזה הדבר הנכון.

אני מצטרף גם לאמירה המקצועית שהייתה פה, אני חושב שכולנו היינו בדיון שבוע שעבר אצל מנכ"ל משרד החינוך, מאיר שמעוני, שגם עשה רבות, בשביל להבטיח את ההמשך של הגוף הזה. היה דיון מקצועי, ונראה לי הייתה פה אחד הסכמה של כולנו, פה אחד, שהתאחדות בתי הספר צריכים להיות במשרד החינוך. אני חושב שזו החלטה נכונה ואני מברך על התוצאה הטובה הזאת, ואני מקווה מאוד שנמשיך כמשרד הספורט – ויהיו לנו, כנראה, עוד פרויקטים עם בתי הספר – עם משרד החינוך; הקשר בין המשרדים הוא בלתי ניתן להפרדה.

אני רק אגיד, שבוע שעבר היינו פה בדיון של החברות האולימפיות, האולימפיאדה, ואז אמרתי לחבר הכנסת דוידסון, יהיה פתרון, נכון? יהיה פתרון. ואני חושב שבסוף, כשיושבים ומדברים ופחות צועקים, אלא מדברים באמת – אני חושב שהשר שלנו הוכיח שברגע שיושבים אתו הוא יודע למצוא את הפתרונות.

גם חברת הכנסת מלקו שבאמת עושה רבות בשביל תוכנית פלא. שנה שעברה המשרד הביא מתקציבו, רק מתקציבו, היינו אמורים לקבל ממשרד האוצר כסף עבור תוכנית פלא, והמשרד החליט, בהובלה של חמוטל, שתוכנית פלא לא תיסגר ב-2023, והמשרד השקיע את כל התקציב בעצם, מהמשאבים שלו. וגם עכשיו, אני וחברת הכנסת צגה מלקו, יחד עם חמוטל וכמובן בהובלת השר, אני מניח שנמצא פתרון לתוכנית פלא. ברגע שאנחנו יושבים, אנחנו ברוך ה' מוצאים את הפתרונות.

דבר נוסף שכן חשוב לי להגיד בהארה: אנחנו בוועדת חינוך, הרבה פעמים אני שומע פה את המושג ילדים בסיכון. אז נראה לי שכדאי אם נאמץ כולנו את המושג "ילדים בסיכוי". אני גדלתי בפנימייה מגיל חמש, כנראה שהייתי באיזה סיכון מסוים מגיל חמש; אבל נראה לי התקדמנו, צריך לקרוא לילדים "ילדים בסיכוי", לא להכניס אותם למסגרת ולתבנית של סיכון, אלא ילדים בסיכוי, שכולנו פה צריכים לתת להם את הסיכוי להצליח בחיים. תודה רבה.

אני רוצה להוסיף. קודם כול באמת תודה למשרד התרבות והספורט, וכבוד השר וגם המנכ"ל עושים עבודה מצוינת, באמת, קשובים לכל הבעיות, באמת, רוצים לפתור ופותרים, אני מאוד מעריכה את זה, תודה רבה.

אני רק רוצה, רגע, בשביל להיות סגורים בלופ, שמעת את כל הפרטים, גיא?

רגע, תיכף אני אתן לגיא, שיהיה גם לפרוטוקול. חבר הכנסת אחמד טיבי.

תודה רבה. א', אני רוצה לומר תודה לסימון דוידסון על ההתמדה שלו, אני חושב שדיברנו על זה בשבוע שעבר, אני מייד התקשרתי לשר, הוא מייד הזכיר את מה שכפיר אמר, היה צליל של כעס הבנתי, והורדות ידיים, אבל ידעתי שהשר הולך בכיוון של כפיר, שהמנכ"ל אמר. טוב מאוד שזה נפתר, ההתאחדות הזאת של בתי הספר היא חשובה מאוד. אני שמח לראות את טל, טל – תודה שאתה כאן ותמשיך להתעסק רק בספורט ואל תגיע היום להצבעה בערב. תודה.

גיא דגן, בבקשה.

אגב, כשדיברתי עם השר, היית.

כן, ניהלנו את השיחה הזאת ביחד. כן, בבקשה.

שלום לכולם, אני רוצה קודם לפתוח ולהגיד שאני מאוד שמח על המפגש הזה, ונהניתי לשמוע את כל מה שנאמר פה, כי נאמרו פה דברים בוועדת החינוך התרבות והספורט, שבאמת, ראיתי את האנשים שדיברו, על המשמעות העצומה שיש לחינוך הגופני ולספורט בכלל ולספורט בתי הספר בפרט, על ההתפתחות של הילד, ההתפתחות של האדם, ואני כמפקח מרכז ממונה על החינוך הגופני במשרד החינוך, מאמין בזה לאורך שנים, ולא תמיד קל לי לשכנע כל אחד בחשיבות של הדבר הזה.

הישיבה הזאת, בכותרת, היא בעצם, מניעת סגירת התאחדות הספורט לבתי הספר, אתמול כל הערב בשיחות עם המנכ"ל, הבוקר שוחח איתי השר, להגיד ששני השרים – שר החינוך יואב קיש ושר התרבות והספורט מיקי זוהר – באמת נרתמו לפתור את המשבר והגיעו להסכמות ולהבנות, שהתאחדות הספורט לבתי הספר, עוברת למקום הטבעי שלה וחוזרת למקום הטבעי שלה, במשרד החינוך.

בשנה הנוכחית בגלל בעיות טכניות לא כל הסכום ייכנס לבסיס התקציב; ב-2025 ה-9 מיליון שקלים שמדובר עליהם ייכנסו לבסיס התקציב. החלוקה כבר נאמרה על ידי כפיר, יש פה בעצם שיתוף פעולה בין המשרדים. ה-9 מיליון שקלים זה הבסיס, גם הבסיס בכלל, כי אנחנו יודעים שצריכים הרבה יותר כסף כדי לקיים פעילויות משמעותיות יותר, כמו פלא, כמו תוכנית חומש למגזר הערבי, ועוד הרבה תוכניות טיפוח ספורט של ילדות ונשים, כך שאני מניח שיצטרפו תוכניות נוספות, ויהיה כסף נוסף לעניין הזה. אבל אפשר לומר כרגע, שכנראה יש עוד תהליך שיקרה, אבל יש הסכמה בעניין ואני חושב שמכל המשבר הזה מה שיצא טוב, זה שמי שנכנס לפעול בעניין הזה אלה הרמות הגבוהות ביותר, שזה ברמת השרים והמנכ"לים, וועדת הכספים, וועדת החינוך, וועדת המשנה לספורט, ואולי מפה עוד ייצאו דברים טובים יותר לגבי הגדלות גם של תקציבים והיקפי פעילות.

משפט אחרון, לגבי התאחדות הספורט לבתי הספר: בסופו של דבר, זה הגוף שעושה את הפעילות בתוך מערכת החינוך, של הקמת קבוצות של ספורט, של מועדוני ספורט בית-ספריים וכל תחרויות הספורט של בתי הספר. ויש משמעות גדולה מאוד, מדובר פה בגוף מאוד מקצועי, שכל אנשי המקצוע שם הם מורים לחינוך גופני וגם מאמנים, ועבודה משותפת היא עבודה נהדרת, ולי אין ספק שאנחנו נמשיך לעשות ולהתרומם הלאה ולעשות עוד דברים טובים יותר, לטובת ילדי ישראל ולספורט הישראלי. ואני רוצה להגיד תודה לצוות של משרד התרבות והספורט, לכפיר, לחמוטל, על שיתוף הפעולה, וכמובן לשר מיקי זוהר, ואני מצטרף למה שאמר זיו קודם לגבי סימון דוידסון, אתה ממש משלנו, מרגישים את התמיכה שלך ותודה רבה על הכול.

באהבה גדולה.

תודה רבה. מועצת התלמידים והנוער הארצית, אילן היימן, בבקשה אילן.

אני אילן, נציג במועצת התלמידים והנוער הארצית. אני מתאמן בג'ודו זה השנה ה-13 ורץ כבר מעל לעשור באופן עצמאי, אז כפי שאתם מבינים, הספורט הוא חלק משמעותי מאוד מהחיים שלי. מה שאני רוצה להגיד, הספורט הוא נותן לנו, כמו שהרבה ציינו פה כבר, ערכים וכלים שאני לא יכול לקבל במסגרת הלימודית, בבית הספר ובכל מיני מקומות כאלה, כלים להתמודדות עם משבר, הפסדים, זה דברים שאני לא אקבל בשום מקום אחר. לא הייתי אף פעם חלק מההתאחדות לספורט, אני לא מכיר את זה, אבל אני כן יכול להעריך את הדברים שהם כן בסוף, יש אנשים אחרים שהם כן חלק מזה והם מקבלים את זה. בנוסף גם יש את העניין של המקום מפגש, בין התרבויות, שאני הולך מבתי הספר שלי, לשחק מול בית ספר ממגזר אחר, אני מכיר אנשים מבתי ספר ערביים, דרוזיים, חילוניים, שמאלניים, ימניים, מכל התרבויות וזה יוצר את המקום מפגש.

שמאלנים זה לא תרבות.

נכון, לא, זה לא, התכוונתי בכללי, כלומר כל מיני אנשים, אנשים שהם שונים ממני, שונים, דומים; זה לא משנה. אז אנחנו מדברים הרבה, עכשיו במלחמה, על כל האחדות של היום של אחרי, בסוף, אחרי המלחמה, מה יהיה, מה שיחזיק בינינו –

יוסי, אפילו אצלם מדברים על היום שאחרי.

אז בסוף, אם אנחנו יהיה לנו את המסגרת הזאת אחר כך, אנחנו נוכל לשמר את האחדות ולשמור בינינו, וזהו, נראה לי.

תודה רבה. אנחנו באמת מעריכים את ההתמדה של מועצת התלמידים והנוער הארצית, שמקפידה באמת, להגיע לכל דיון, להביע דעה, תודה רבה לכם. ישראל חילו, בבקשה.

בוקר טוב, אני לא אוכל שלא להתייחס לפתיחה המטלטלת שהייתה פה ולומר שבכפר הנוער מוסינזון שאותו אני מנהל, לא יתקיים פורים כרגיל. יש לנו חמישה מבוגרינו שנהרגו, שניים כאזרחים, במושב יכיני ובמושב בארי, שלושה חיילים שכל אחד מהם הוא סיפור גבורה. ויש לנו בוגר חטוף, הרחבה שבה מתקיימת, בדרך כלל, מסיבת הפורים, עמוסה לעייפה ביותר מידי, בפינות זיכרון.

אני במערכת החינוך 43 שנה, אני מנהל את כפר הנוער מוסינזון מזה 14 שנים, כל חיי האמנתי בספורט והאמנתי בחינוך ויותר מכל, האמנתי בשילוב שביניהם. הייתה לי זכות להקים, לפני שנים רבות, את אגודת מכבי הוד השרון, כדור עף ולאחר מכן, בעבודתי בבית הספר, הייתה לי את הזכות העצומה, לפתוח את המועדון הבית ספרי ואת כיתות הספורט, המהלך הזה השפיע על מאות רבות מאוד באופן ישיר, ואולי אלפים של תלמידים שלנו. והייתי לי גאווה גדולה לשמוע אותך, חה"כ נאור, כבוגר שלנו, ולראות איפה שאתה.

אבל ההשפעה היא, לא רק הספורטאים, ההשפעה היא לא רק הנבחרות, ההשפעה היא סביבתית, היא השפעה עצומה. באגודה הגעתי לכל הישג אפשרי, שלא קשור לבית ספר, הצלחתי לזכות באליפות המדינה בנערים, צעד אחרי צעד, ואחר כך בנוער, עד דאבל היסטורי עם הבוגרים, בעונה שנחשבת עד היום לעונה הכי איכותית, מותחת וטובה, בתולדות הכדור עף הישראלי. אבל אם אומרים לי תזקק את הרגעים הכי משמעותיים שהיו לך בחיים הספורטיביים, זה תמיד יחזור להתאחדות הספורט לבתי הספר ולמפעלים שלהם.

ההשפעה הסביבתית, מעבר לתחרות עצמה, היא עצומה. התהליך שעוברים, עד שאתה מגיע לשם, הוא תהליך מטורף. יש פה בית ספר שנבנה עם גאוות יחידה, עם רצון להשתייך, אתם לא יודעים מה זה ללכת לעודד משחק, זו מלחמה כי יש מספר מקומות, 200 איש יכולים לנסוע לעודד, נגיד גליל כפר סבא, ורק מי שמתנהג יפה, רק מי שאין לו בעיות משמעת, רק מי שמתפקד, דבר פשוט, אבל יש לו משמעות סביבתית עם השפעה חיובית, על כל דרך החינוך של התלמיד בבית ספר. אתה מגיע למשחקים הכי קשים והכי מותחים, מול הכי קשוחה שביריבות שלך, אבל אתה מתחיל את זה, כשהקהלים יודעים, בדיוק איך מתנהגים, אין את זה בשום מקום, אין את זה בשום מסגרת אחרת, שהקהל מקבל הנחיות ברורות, איך מתנהגים במשחק, מה מותר ומה אסור, מותר רק בעד ולעודד, אסור נגד ושלילי, ואת זה כולם יודעים, כל מי שנכנס בשערי האולם.

אמנה: עומדים שני הקפטנים וקוראים את האמנה לפני המשחק, של כבוד הדדי, של ספורטיביות, זה מקרין מייד על המשכו של כל האירוע. והאירוע מתנהל, כאשר החיבור הזה, של ספורט וחינוך, כל הזמן נשזר זה בזה ברמות הכי גבוהות. הסיום של המשחק, שייגמר איך שייגמר, עם החיבוקים של מנצחים ומפסידים, עם בכי ועם צהלות שמחה, נכנסים יחד לחדר כיבוד, שזה חלק מהסטנדרט של המפעלים האלה ויושבים יחד.

לפני שבועיים, אירחנו את מועצה אזורית אשכול, את קבוצת הבנות שלהם, שקמה ממצב נורא - -

הם היו גם במכביה בארגנטינה, מקום שני.

- - והרגשנו חובה לחבק אותם ולעשות אירוח, ועשינו להם שם יום שמאיתנו יצא כל כך הטוב, שבאנו על מנת רק קצת לחבק וקצת לתת להם לחוות משהו נורמלי וטוב. אין משהו שדומה לספורט, כמו התאחדות הספורט לבתי הספר, זה משהו באמת שונה, זה רמת הארגון, זה כל הזמן הדאגה וכל הזמן איך עושים את זה נכון. אני רוצה לספר לכם משהו, אני אתמול ישבתי, אמרתי - - -

בקצרה, כי אני צריך כבר לעבור לדיון הבא.

אני כבר מסיים. אמרתי, ייתנו לי להגיד כמה דברים, לקחתי את הצוות שלי ואמרתי, תגידו לי, מה לא טוב, מה לא טוב והם מסתכלים אחד על השני ואומרים לנו, אין ואני מנסה לאתגר אותם, אני אומר, זה עולה הרבה כסף, וזה אין לי מושג כמה זה עולה, לא יודע; והם אומרים לי – מה אתה מבלבל את המוח, איזה מחיר יש לתהליכים שאנחנו עוברים פה, כשחקנים, כספורטאים וכבית ספר שתומך, בית ספר שלם שתומך במערכת הזאת, איזה מחיר יש לזה, מה אתה מדבר על כסף? וככה הסתיימה הפגישה הזאת. אז אני רוצה להגיד לכם תודה. וקריאת ההרגעה שלך, סימון, בהתחלה – לי אין עוד הרבה שנים במערכת, כמו שאתם מבינים – אבל היא הורידה לי נטל כבד. תבורכו ותודה.

תודה רבה. הוועדה שולחת תנחומים למשפחות השכולות, איחולי החלמה מהירה לפצועים, מתפללת להשבתם המהירה לשלום, של כל החטופים והחיילים. הוועדה מודה לשר החינוך, יואב קיש ולשר התרבות והספורט, מיקי זוהר, ולצוות: כפיר, חמוטל, מנכ"ל משרד החינוך, מר שמעוני. ומעל כולם לידידי סימון, באמת עשית פה, עבודה מדהימה וחיבור בין אופוזיציה וקואליציה ולדעתי, זה מה שהביא בסוף, את התוצאה.

תודה רבה.

במאמצים משותפים, באמת, מנענו את סגירת התאחדות הספורט בבתי ספר ונמצא התקציב לכך, בשנה הבאה, כפי שנאמר על ידי מנכ"ל משרד התרבות והספורט ועל ידי גיא. ההתאחדות תחזור למקומה הטבעי שזה משרד החינוך והתקציב לכך יהיה בבסיס התקציב, כפי שפירטו אנשי המקצוע.

הוועדה מברכת על כך שהתאחדות הספורט לבתי הספר לא תיסגר. בתקציב הנוכחי אין די, התקציב להתאחדות זו, צריכה להיות הרבה יותר גדולה. והוועדה קוראת להגדיל להם את התקציב.

הוועדה מברכת את אנסטסיה שזכתה אתמול במדליית זהב היסטורית - - -

כסף, כמעט זהב.

היסטורית.

אבל בקטר, זה כמו זהב, עבור המדינה בימים האלה.

כן, בדיוק, תודה כפיר. ברשותכם, אני נועל את הדיון.


הישיבה ננעלה בשעה 11:03.