פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



25
ועדת המשנה לספורט
05/03/2024


מושב שני


פרוטוקול מס' 6
מישיבת ועדת משנה של ועדת החינוך, התרבות והספורט
ועדת המשנה לספורט
יום שלישי, כ"ה באדר א' התשפ"ד (05 במרץ 2024), שעה 11:00

אנטישמיות בספורט

חברי הוועדה: סימון דוידסון – היו"ר

ולדימיר בליאק
משה טור-פז
נאור שירי

עמית אפרתי - מנהל אגף בכיר מאבק באנטישמיות וחוסן, משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות

חלי סממה פדידה - מנהלת אגף דוברות, משרד התרבות והספורט

פנינה אל-על - מנהלת המחלקה לשת"פ תרבותי, חינוכי ואקדמי, משרד החוץ

מירב אולייניק - מאמנת כדור יד

בן גולדפריינד - כתב ועורך ספורט, ערוץ 12

חגי פלק - יועץ תקשורת עצמאי

לירון קורט - דירקטורית לקשרי חוץ ופרויקטים, המרכז לאימפקט יהודי

עדלי מרכוס - מנכ"ל מכבי ת"א

קרלוס טפיירו - מנהל מחלקת חינוך, סמנכ"ל מכבי תנועה עולמית

גלעד לוסטינג - מנכ"ל הוועד האולימפי בישראל

מיכאל הורביץ - מנכ"ל ההתאחדות הישראלית להוקי קרח

עמי ברן - יו"ר איגוד האתלטיקה בישראל

מיכאל חייט - מנכ"ל ארגון חרדים לקצב ע"ר

דניאל לורצ'ר - הקונגרס היהודי העולמי

ד"ר לב טופור - חוקר אקדמי

אתי דנן

זיו אפללו; ל. י. - חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.


אנטישמיות בספורט

בוקר טוב לכולם. ברוכים הבאים לוועדת המשנה לספורט. הדיון היום הוא על הנושא של אנטישמיות בספורט, מה שקורה בעולם. אני אתחיל עם זה שאוטוטו, ממש מעבר לפינה, מתחילים המשחקים האולימפיים בפריז. בסוף יולי, משלחת גדולה וחזקה של מדינת ישראל תצא לייצג את המדינה ואת הספורט הישראלי.

יותר מתמיד, הנפת הדגל במשחקים האולימפיים זו אמירה חזקה. לפני שבועיים, עשינו דיון על הנושא של ההכנות למשחקים האולימפיים, וכולנו תקווה שנשמע את ההמנון ונראה את הדגל הישראלי כמה שיותר פעמים.

עם זאת, היום, קורה משהו נוראי בעולם; כמובן שזה לא רק בספורט, אלא בכלל. אתמול, הייתי בדיון וועדת קליטה ועלייה בנושא האנטישמיות בעולם, והנתונים שקיבלנו הם פשוט מחרידים. 73% מהסטודנטים היהודים בארצות הברית חוו, בחודשים האחרונים, מקרים של אנטישמיות; תשעה מתוך 10 סטודנטים בצרפת חוו מקרי של אנטישמיות; יהודים בעולם מתביישים ומפחדים ללכת עם כיפה; יהודים מורידים את המזוזה מדלת ביתם.

המקרים הם מחרידים וכואבים, ואני אומר לכם, כבן לניצולי שואה – נולדתי בליטא וכל המשפחה של אמי נספתה בקובנה – ש-84 שנים אחרי – אני מרגיש כאילו חזרנו אחורה: הפחד להיות יהודי; הפחד ללכת עם חולצה שכתוב עליה בעברית; שלא נדבר על דגל ישראל. זה מפחיד.

אני מזכיר לכולם שהשידור הזה משודר בערוץ הספורט, ורואים אותו הרבה מאוד אנשים שחשוב להם שתהיה אמירה של הבניין הזה, קודם כול, ושל המשרדים שמקיפים את הבניין, שלפיה אנחנו מכירים בבעיה החמורה של אנטישמיות בספורט.

לפני שבוע ימים – צמרמורת אחזה בגופי: שחיינית שאני גידלתי, אנסטסיה גורבנקו, זכתה במדליית כסף באליפות העולם; הישג היסטורי לשחייה העולמית. כשהילדה הזו יצאה מהמים – אלפי אנשים שרקו לה בוז. היא לא יכלה להוציא מילה מהפה; היא לא שמעה את עצמה. מה מרגישה ספורטאית ישראלית, אחרי הישג-על לספורט הישראלי, כשהיא יוצרת מהמים וכל הבריכה נגדה? אף אחד, בוועד השחייה הבין-לאומית – אני לא מדבר על ישראל – לא גינה את זה.

הספורט חייב להיות נקי מפוליטיקה, וכמובן שגם מאנטישמיות. ספורטאי יהודי צריך, וחייב, לייצג את המדינה שלו, ללא פחד. מי שהיה ספורטאי, פעם, צריך להבין: כשהוא עומד על המקפצה, או יוצא לזינוק – הוא מרגיש את הקהל. כשהוא מרגיש את השנאה, את הדגלים הפלסטיניים ואת שריקות הבוז – הוא לא אותו ספורטאי.

ההכנה המנטלית של הנבחרת לקראת פריז היא שונה לחלוטין; הספורטאים צריכים להתכונן לזה, כי אני בטוח שיהיו דגלים והפגנות מחוץ לכפר האולימפי. אנחנו צריכים להיות מוכנים לזה ולהפוך את הדבר הרע הזה לטוב; להפוך את השנאה נגדנו לכוח; להראות בגאווה את הכוח של הספורט הישראלי.

משרד התפוצות, משרד החוץ ומשרד הספורט; יש נציגים בזום של הוועד האולימפי ושל איגודים מסוימים; נמצא פה בן, שאחראי על הספורט בערוץ 12 ומהווה חלק חשוב מהספורט הישראלי, וחשוב לו לומר את דבריו; וכמובן, ערוץ הספורט, שמשדר את האמירה שמדינת ישראל חייבת לפעול נגד אותם מקרים חריגים. נמצא אתנו חבר הכנסת ולדימיר בליאק, שהיה ספורטאי בעצמו בברית המועצות. אני בטוח שגם שם לא היו חסרות חוויות; אם תרצה לספר אודותיהן – אתה מוזמן.

אני נמצא בדיוני התקציב בוועדת כספים, אז באתי רק לכמה דקות. היה לי חשוב להדגיש את חשיבות הדיון הזה, לאור כל מה שאמרת כרגע, וגם לברך אותך על כל מה שאתה עושה למען הספורט הישראלי כאן, בכנסת. זה לא מובן מאליו.

תודה רבה לך, ולדי. אנחנו נתחיל עם בן גולדפריינד מערוץ 12. כולם רואים את הציוצים שלו בספורט כל הזמן, ועכשיו אתם רואים מיהו האדם עצמו. בבקשה, בן.

תודה רבה. אני אפתח עם משפט שלא כל כך אוהבים פה, במשכן הזה: אם התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה – תקשורת הספורט היא כלב השמירה של הספורט הישראלי. מאז אוקטובר, וכל מה שקרה מאז – הדבר הכי חשוב הוא לדבר על האנטישמיות שעולה ופורצת בכל תחרויות הספורט – מהקטנות ועד לגדולות ביותר.

אירועים של חרמות על ספורטאים או מדינות, ואי-לחיצות ידיים, היו דבר שבשגרה ממדינות עויינות, אבל לאחרונה, מאז אוקטובר – זה נהיה אירוע שבשגרה גם ממדינות שבכלל לא חשבנו שיש להן משהו נגדנו. בסוף השבוע האחרון התקיים, בטשקנט, גראנד-סלאם בג'ודו. פתאום, מתחרים ממדינות כמו טג'יקיסטן – זה נשמע מפחיד, אומנם, כי זה מסתיים ב-"סטן", אבל למעשה, אלה מדינות שיש לנו איתן יחסים - - -

זה ברית המועצות לשעבר.

יפה. פתאום, ספורטאים של המדינות האלה לא לוחצים ידיים לספורטאים ישראליים. ברוך שמאילוב, שזכה במדליית כסף, הגיע להישג שיא מבחינתו. דיברתי אתו והוא אומר לי: "מתוך שלושה נציגים על הפודיום – יכולתי להצטלם רק עם הנציג הברזילאי, כי השאר החרימו אותי".

הנציג המצרי לא לחץ לו יד, נכון?

נכון. הנציגים ממצרים ומטג'יקיסטן לא לחצו לו ידיים. גם נציגה מאוזבקיסטן, המדינה המארחת, לא לחצה ידיים לתמר מלכה. זה דבר שאסור לנו לעבור עליו בשתיקה. זה דבר שמחייב התייחסות מגורמים הרבה יותר בכירים במדינת ישראל, אחרת אנחנו נהפוך להיות כמו רוסיה; מאז שרוסיה פלשה לאוקראינה – הספורטאים שלהם מוחרמים, ולא יכולים להתחרות תחת הדגל שלהם.

באולימפיאדה הקרובה, יתחרו רק ספורטאים מסוימים מאוד מרוסיה, תחת הדגל של הוועד האולימפי; אסור לנו להגיע לשם. האולימפיאדה היא הסמל של אי-עירוב הפוליטיקה; הספורטאים שמתחרים בה בועטים בכדור, קולעים לסל, חובטים בכדור – והפוליטיקה נשארת בחוץ. אסור לנו להגיע למצב שבו יתייחסו אלינו אחרת במקום הזה; לכן, אנחנו חייבים לשים את המלחמה בתופעה הזו בראש סדר העדיפויות.

הספורט הישראלי עשה הכול בשביל לחזור לשגרה מסוימת אחרי ה-07 באוקטובר, ואני תמכתי בזה מאוד. בהתחלה, ראינו את הכדורגל והכדורסל חוזרים בלי קהל; זה דבר שפגע בנו, במובן מסוים, כי הוועדים הבין-לאומיים ראו שאנחנו משחקים פה בלי קהל, ולכן התחרויות בין-לאומיות – כמו המשחקים של מכבי חיפה ומכבי תל אביב במסגרת אירופית – מתקיימות בחו"ל.

בעוד שלושה שבועות יש משחק חשוב מאוד של נבחרת ישראל, שיכול להוביל אותנו ליורו בפעם הראשונה, והוא לא ישוחק בישראל אלא בהונגריה. אנחנו חייבים להילחם בזה ולהחזיר את אירועי הספורט הבין-לאומיים לישראל כמה שיותר מהר.

אין ספק שההשתתפות הישראלית באירועי ספורט בין-לאומיים היא חשובה; בטח ובטח על רקע העלייה המורגשת מאוד באנטישמיות בכל התחומים. ההשתתפות של קבוצות ישראליות, נבחרות ישראליות וספורטאים ישראלים יחידניים חשובה מאוד ומעלה את המורל, אבל אנחנו לא יכולים לעשות את זה רק במובן של השתתפות; אנחנו חייבים לשים את המלחמה באנטישמיות בראש סדר העדיפויות, ולהילחם נגד הקהל שמחרים אותנו, כמו במקרה של נסטיה, ששרקו לה בוז בזמן ריאיון והיא הייתה צריכה להתרכז מאוד במראיין.

אסור לנו לעבור על זה לסדר היום; אנחנו צריכים לצאת נגד העובדה שדגלי פלסטין נהיו דבר שבשגרה במשחקים של ישראל. דגל של ישות שלא משתתפת במשחק – לא צריך להופיע במשחק; בטח כשזה בא לפגוע בישראל.

כחצי שנה לפני אוקטובר, ראינו שאליפות העולם עד גיל 20 – המונדיאליטו, שישראל הגיעה בו להישג שיא במקום השלישי – הוזז מאינדונזיה בגלל שהם סירבו לארח אותנו. אם כל המדינות וכל האיגודים יתאחדו נגדנו בפעם הבאה שמדינה תגיד שהיא לא רוצה לארח את ישראל – הפחד הוא שישלחו את ישראל החוצה, ולא את המדינה.

זה כמעט קרה בהוקי. ההחלטה הזו בוטלה.

נכון. הוקי קרח זו דוגמה מצוינת.

כלומר, אפשר להיאבק בזה.

משרד החוץ עשה עבודה מצוינת.

זו דוגמא מצוינת לאופן שבו המלחמה שלנו בזה עזרה, אבל אם עוד ועוד מדינות יתנהלו נגדנו, ידברו נגדנו ויצאו נגדנו – האיגודים, ואפילו הוועד האולימפי הבין-לאומי, יגידו: "אנחנו לא רוצים להילחם ב-12, 17 או 20 מדינות ערביות שמדברות נגד ישראל; יותר קל לנו להילחם בישראל ולהעיף אותה".

גם יש את הנושא של הכסף; מאיפה הוא מגיע?

ברור. הכסף הוא נושא אחר לגמרי. אני רק אגיד, לסיכום, שהמלחמה באנטישמיות בספורט היא חשובה מאוד, וחייבת להיות בסדר היום. אני רוצה, ומצפה, לשמוע את הגינוי מגורמים הרבה יותר גבוהים מהוועדים או יושבי-הראש. תודה רבה.

תודה רבה, בן. מירב אולייניק, בבקשה.

מירב אולייניק. גילוי נאות – אני קולגה של סימון מעולם השחייה. עד לאחרונה, הייתי מנהלת נבחרות ישראל בכדור-מים נשים, וגם הקמתי את הענף. אני פה באופן עצמאי, ולא מייצגת איגוד. אני רוצה לספר לכם אנקדוטה: קודם כול, בינואר, אליפות אירופה בכדור-מים, נשים וגברים, הייתה אמורה להתקיים בישראל, לראשונה. עקב המצב, האליפות הוזזה והאיגוד האירופי פיצל את התחרות; האליפות של הנשים הייתה בעיר איינדהובן בהולנד, והאליפות של הגברים הייתה בערים זגרב ודוברובניק בקרואטיה.

אנחנו, באיגוד, החלטנו ללכת כולנו עם הדסקיות, כמחווה הומניטרית לחלוטין. מיותר לציין שהמאמן הלאומי שלנו, שהוא יווני, הולך עם הדסקית הזו עוד מתחילת המלחמה. בהצגת השחקניות, האיגוד האירופאי אסר עלינו להופיע עם הדסקיות; אנחנו, המאמנים, היינו עם זה, אבל גם כשהשחקניות עלו – הפוקוס בטלוויזיה היה על הפנים שלהן, בין הסנטר למצח.

הגברת רויטל גלוסקה כהן, יושבת ראש איגוד הכדור-מים, טיפלה בזה מול משרד התרבות והספורט וקיבלנו אישור, אבל הסברנו להם, לאורך כל התחרות, שזו מחווה הומניטרית, ולא קטע פוליטי; אנחנו לא מדברים לכאן או לכאן, אלא מדברים על השבויים והחזרתם לארץ. נתקלנו בקושי רב, שוב, והייתה שוב התערבות של המדינה, של המשרד ושל חלי, ותודתנו למשרד. לאורך כל התחרות, היו הפגנות בחוץ ודגלים, וכאן אני חייבת להודות גם לכל הצוות הביטחון, שלא אפשרו לשחקניות להיות חשופות לזה. תודה.

תודה רבה. אני רוצה להעלות בזום את מנכ"ל הוועד האולימפי, מר גילי לוסטינג.

צוהריים טובים. קודם כל, תודה לך, סימון, על קיום של הדיון החשוב הזה. אנחנו נמצאים בלב המלחמה הכמעט היום-יומית הזו בנושא האנטישמיות; השנאה ליהודים ולישראלים. אני חושב שציינת את זה בתחילת דבריך, ואני יכול להגיד שלהבדיל ממה שקורה במדינה – שאנחנו נמצאים במצב הכי גרוע שהיינו בו אי-פעם מאז ה-07 באוקטובר – הספורט הישראלי נמצא בתקופה הכי טובה שלו מבחינת ההישגים.

גם בשנת 2023 היו הישגים חסרי תקדים, עם תשע מדליות באליפויות עולם – ארבע מהן זהב – ושנת 2024 התחילה טוב מאוד. ציינת את אנסטסיה גורבנקו, אבל לפני זה היו לנו גם שתי מדליות באליפויות עולם בשיט – שרון קנטור עם מדלית זהב וקטי ספיצ'קוב עם מדליית כסף – ושיא ישראלי במרתון. זהו הישג יוצא דופן; בטח כשזה בדוחא, בקטאר.

ההישגים הם התשובה הכי טובה לאנטישמיות. אנחנו מתכוונים להכין את הצוותים ואת הספורטאים לקראת מה שיקרה במשחקים האולימפיים, כי זה ברור לכולנו; זה כתוב על הקיר, והיו דוגמאות – בן הזכיר חלק מהן – להפגנות, להדרת ישראל, לפרובוקציות, להחרמות ולכל מיני ניסיונות כאלה, ובוודאי שיהיו.

אנחנו צריכים להתכונן לזה בצורה הכי טובה, ולגרום לכך שככל שיעשו לנו יותר דברים כאלה – אנחנו נהיה יותר טובים. היחצנות הכי טובה היא הצלחה, וככל שנצליח – כך נהיה שגרירים יותר טובים. בימים אלה – זוהי חובה, של כל ספורטאי וספורטאית, לעשות את המיטב, כי ברור לכולם שזה לא רק ספורט, למרות שצריך להפריד בין פוליטיקה וספורט.

זה המקום לומר שהליגה נגד השמצה עושה עבודת קודש. הזמנו אותה לשיח בהנהלת המועדון איתי, ולאחר שראינו עד כמה הנושא הזה חשוב – הזמנו אותם גם לפורום מנכ"לים. הם יופיעו בפני הספורטאים שלנו, בגיבושון האחרון שלנו, לפני היציאה למשחקים האולימפיים, כדי להכיר את הנושא, וכדי להכין אותם להתמודד עם זה בצורה הכי טובה שיש.

המלחמה העיקרית שלנו היא בניסיון להדיר את ישראל. נמצא איתנו מיכאל, שהוא מנכ"ל איגוד ההוקי-קרח הישראלי ובטח יספר על זה, אבל ראינו שהיה, עכשיו, מאבק אדיר עם הוועד האולימפי, יחד עם איגוד ההוקי-קרח, כדי למנוע את הדרת מדינת ישראל מהתחרויות.

כמו בסיפור של מירב על כדור-המים, תחרות הוקי-קרח שהייתה אמורה להתקיים בישראל הועברה לבולגריה; בנוסף, התקבלה הודעה, מאיגוד ההוקי קרח הבינלאומי, על כך שישראל לא תשתתף בשלוש תחרויות נוספות שהיו אמורות להתקיים – באסטוניה, בספרד ובסרביה – לא בגלל אנטישמיות או גזענות, חס וחלילה, אלא מפני שזה גורם להוצאות אבטחה מרובות בכל המדינות האלה, וגם יכול לסכן את המתחרים שלנו באותן המדינות. אלה דברים שהדעת לא סובלת.

גילי, תסביר מה קורה לספורטאי שלא יכול להגיע לתחרות קריטריון; איך זה משפיע על הקריירה שלו?

אלה בדיוק האתגרים שעומדים בפנינו בנושא הזה. אני לא ארחיב, כי מיכאל בטח ידבר על זה, אבל אני יכול להגיד שהשגנו ניצחון משפטי מכריע. זה משמח בצורה בלתי רגילה, כי השופטת שדנה בזה קבעה, חד-משמעית, שישראל חייבת להופיע בכל התחרויות האלה. אגב, אנחנו גם זכינו במדליית זהב בתחרויות בבולגריה.

מה שאמרת, סימון, הוא נושא משמעותי מאוד; זו המשימה העיקרית שלנו. יש לנו שיתוף-פעולה מלא בנושא הזה עם משרד הספורט ועם 730, כדי שבמקרה שבו ספורטאי או ספורטאית ישראליים יצטרכו להגיע למדינה שנחשבת מדינה אדומה, וזה קריטריון אולימפי – הם יגיעו לשם.

יש לנו תמיכה וגב מהוועד האולימפי הבין-לאומי, והדוגמה הכי טובה לכך הייתה עכשיו, בקטאר. כולם עשו מאמץ גדול מאוד – מנשיא המדינה ומטה – כדי שאנחנו נופיע שם, כי זו הייתה תחרות קריטריון אחרונה במים פתוחים, בשחייה אומנותית ובחלק מהשחייה. כמו שאמרתי, הניצחון הוא הדבר הכי טוב. מתן רודיטי סיים במקום העשירי והשיג שם את הכרטיס למשחקים האולימפיים; הדואט עלה לגמרים בכל המקצועות, וגם הוא העפיל למשחקים האולימפיים; שבוע קודם, יובל פרויליך זכה בזהב בגרנד-פרי בסייף, וגם הוא התקרב מאוד למשחקים האולימפיים.

אם הספורטאים לא היו שם – הם פשוט לא היו מגיעים למשחקים האולימפיים, ועבודה של 10-12 שנים הייתה הולכת לטמיון. לכן, אנחנו לא מוותרים בעניין הזה, וגם הוועד האולימפי הבין-לאומי עומד איתנו בכל הכוח.

בחודשים הקרובים, יש עוד תחרויות שיש בעיה לספורטאים להגיע אליהן? אני יודע שיש משהו במצרים.

כן. איפה הגבול? בהתייעצות משותפת של המשרד ו-730, יחד עם הוועד האולימפי ועם איגוד ההתעמלות, כמובן, החלטנו שתחרות גביע העולם בהתעמלות מכשירים במצרים מהווה סיכון גדול מדי, ומכיוון שזו לא הייתה התחרות האחרונה – החלטנו שהספורטאים לא ייסעו לשם.

אם זו תחרות קריטריון – כל ספורטאי או ספורטאית ישראלים יגיעו לתחרות הזו, גם במדינה אדומה. אנחנו עובדים על זה קשה מאוד, עם הרבה מאוד שותפים, אבל כמו שגם בן הזכיר קודם – אנחנו יודעים שזה יקרה גם במשחקים האולימפיים, ואנחנו נתמודד עם זה בצורה הטובה ביותר.

בתחרות הג'ודו, אגב, לא כתוב בפרוטוקול שצריך ללחוץ יד, אבל צריך לקוד קידה. זאת אומרת, הם לא עשו פה איזו שהיא עבירת משמעת; זה לא ספורטיבי, כמובן, ואנחנו לא אוהבים את זה - - -

ומה קורה עם ספורטאי שלא מגיע להענקת המדליות?

כולם הגיעו להענקת המדליות.

הם רק לא לחצו ידיים.

זו לא חובה. אני אומר שוב: האווירה שם הייתה קשה מאוד לספורטאים שלנו; כל ספורטאי שעלה על המזרן "זכה" לקריאות בוז חזקות מאוד, ואנחנו נצטרך להתכונן לכך. אנחנו יודעים שהדברים האלה אפילו ילכו ויתעצמו, אבל לשמחתנו ולמזלנו – בוועד האולימפי הבינלאומי יש חוקים, ואסור לערב פוליטיקה וספורט. זה יכול לשמש לזכותנו, דווקא, מפני שברור שיש הרבה מאוד כאלה שרוצים להשתמש - - -

גילי, עוד שאלה לגבי פריז: האם האירוע של ה-י"א יתקיים?

בוודאי.

יחד עם יושב-הראש?

הנושא של שוויוניות הוא ערך עליון מבחינתנו, ואנחנו נדאג לכך שהספורטאים שלנו יזכו לאותם התנאים של כל הספורטאים האחרים, בכל מקום. לגבי שאלתך – זו המחויבות שלנו. אנחנו מקיימים את זה כבר 52 שנה, ואנחנו נמשיך לקיים את זה.

לשמחתנו הרבה, פריז לוקחת על חסותה את האירוע של טקס הזיכרון ל-י"א חללי מינכן; זה יהיה בעיריית פריז, בחסות ראשת-עיריית פריז. אלה הניצחונות הקטנים שחשובים לנו מאוד בדרך, כדי שכולנו נוכל לייצג את המדינה בצורה הכי טובה. זה מקבל חשיבות-יתר בתקופה הזו, ולא צריך להסביר את זה לאף אחד מהנוכחים פה.

בהזדמנות זו, אני רוצה להגיד תודה ליחידת האבטחה. בסוף הדיון שעבר, ישבנו איתם וקיבלנו פירוט מלא לגבי כל ההיערכות, בגלל החשש הגדול, וצריך לומר ח"ח על הפעילות המדהימה שלהם. תודה רבה, גילי. מצטרף אלינו גם חבר הכנסת נאור שירי. מתי שתרצה להגיד משהו – בבקשה. חשוב לי מאוד לשמוע את מיכאל מההוקי-קרח, בבקשה.

בוקר טוב. קודם כל, תודה רבה על הוועדה הזו; זוהי ועדה חשובה מאין כמוה. תודה רבה גם לגילי ולוועד האולימפי. גילי נגע בקצרה בכל מה שהם עשו בשביל שנבחרות ישראל יוכלו להשתתף באליפויות העולם השנה. במקרה של ההחלטה התקדימית של איגוד בין-לאומי, שקבע שמדינת ישראל לא יכולה להשתתף – הפכנו את זה להחלטה תקדימית משפטית שלפיה זה לא חוקי שמדינת ישראל לא תוכל להשתתף בתוך זמן קצר מאוד.

אני אספר לכם קצת על התהליך. איגוד ההוקי העולמי הזיז את אליפות העולם בנוער עד גיל 20, שהיינו צריכים לארח פה, והעביר אותה לבולגריה, כאשר פחות מ-12 יום לפני אליפות העולם בבולגריה – הוא הודיע לנו שישראל לא יכולה להשתתף בבולגריה, בשל סיבות ביטחוניות, ושההחלטה הזו תקפה גם לאליפויות הבאות שקורות בעוד מספר ימים, וגם לאליפות העולם בבוגרים באפריל.

הגשנו ערעור לבית הדין הפנימי של איגוד ההוקי העולמי, יחד עם הוועד האולימפי, וטענו בו שזו החלטה בלתי חוקית, מפלה ואנטישמית. הפעלנו לחצים פוליטיים ודיפלומטיים חזקים מאוד, יחד עם ה- NHL – הליגה הבכירה בארצות הברית – ועם משרדי ממשלה, בהליכים דיפלומטיים.

בסוף, למרות שההחלטה לא התהפכה – הצלחנו להגיע לאליפות העולם בבולגריה, כי יש פתרון בטחוני לעניין לטעמם של האיגוד האירופי העולמי. לאחר מכן, הדיון התגלגל, ובכל פעם, לפני שהגענו למצב שבו הם מדירים אותנו מהתחרות – הם מצאו פתרון לבעיה הביטחונית, באורח פלא, מפני שהם הבינו שתהיה החלטה כנגדם ולא רצו ששופטת בבית המשפט הפנימי שלהם תגיד להם שהם הפלו את מדינת ישראל.

אנחנו "רודפים אחריהם", בהובלת הוועד האולימפי, להשיג את ההחלטה התקדימית הזו בשביל המדינה – בשביל שזה לא כאילו הם אלה שחששו לטובת כולם אבל מצאו את הפתרון, אלא כדי שמישהו ישקף לעולם שלא ניתן להדיר את ישראל; שההחלטה שלהם הייתה מפלה מלכתחילה.

הדבר הזה קרה, ובשבת לפנות בוקר קיבלנו את הבשורה: בפסק דין חריף מאוד, שלא רומז על דברים, השופטת אומרת במפורש: "אתם הפלתם ופעלתם שלא כחוק, וההחלטה שלכם לא תקפה; אני שוללת את ההחלטה הזו ונבחרות ישראל ישתתפו בכל התחרויות".

ההחלטה הייתה בשבת, אבל באיזה יום התחרות הייתה צריכה להתחיל?

התחרות הראשונה שלנו היא עכשיו, ב-17 במרץ – אליפות העולם עד גיל 18. ב-24 לחודש מתחילה האליפות של הנשים והאליפות של הגברים היא באפריל.

אבל היה לכם טורניר שניצחתם בו.

נכון, אני אגיע אליו עוד רגע. ההחלטה שלפיה אנחנו נוכל להשתתף באליפות העולם עד גיל 20 הגיעה ארבעה ימים לפני אליפות העולם. אנחנו יוצאים לטורניר הזה, וכמו שאתם מבינים – לספורטאים שלנו יש משמעות כפולה לסיבה שבגללה הם צריכים לנצח, והם עושים את החלק שלהם. כמו שגילי אמר – ניצחון הוא התשובה הטובה ביותר לאנטישמיות.

מיכאל, אני רוצה להתעכב על זה. אנשים צריכים להבין – גם הצופים בבית – שקיבלתם את האישור לצאת לתחרות בטורניר חשוב מאוד רק ארבעה ימים לפני, ועדיין אין כרטיסי טיסה, נכון? זה אומר שהכרטיסים הם הרבה יותר יקרים, ושהנושאים של האבטחה ושל בית המלון עדיין נמצאים באוויר, אם אני לא טועה.

גם עכשיו, ברגע זה, אנחנו עדיין לא מכורטסים ל-17 במרץ ול-24 במרץ. העלויות הן פי 3 מתקופה רגילה, מפני שאנחנו לא מכורטסים ומפני שיש עוד הרבה משמעויות לדבר הזה.

המלחמה מעלה את המחירים של הכרטיסים?

ברור. הכול הרבה יותר יקר והאבטחה הרבה יותר גדולה.

גם התקציב, לצערנו, הולך לרדת השנה. חשוב לי לתת פה גם קריאה לעזרה בעניין הזה: כאיגוד קטן, אין לנו עודפים בכלל, ועלייה של עשרות אלפי שקלים או מאות אלפי שקלים - - -

אתם נמצאים בהכנות אולימפיות מבחינה תקציבית?

לא. אנחנו לא הגענו לשלבים האלה; הודחנו לפני.

הבנתי. אנחנו נבקש ממשרד הספורט תשובות לגבי הנושא שלכם. צריך לראות איך עוזרים להם תקציבית, כי הם לא יעמדו בזה. איך אתם פועלים? אתם מקבלים תרומות? איך אתם יוצאים בסוף?

אנחנו פונים לתרומות בכל השלב הזה, כמובן, אבל זה לא מספיק. כרגע, זה אינטרס של מדינת ישראל לעזור לאיגודים הקטנים, ולנו, כמובן, כי זה יהיה אבסורד אם אנחנו נהפוך את ההחלטה המשפטית אבל לא נצליח להוציא את הנבחרת. אם דבר כזה יקרה – זה יהיה בלתי-הפיך. אין לנו את הכסף לצאת מבלי עזרה, ואנחנו צריכים שמשרד הספורט יעמוד לצידנו ויעזור לנו.

אנחנו ניגע בנושא הזה בדברי הסיכום. אתה רוצה לציין עוד משהו, מיכאל?

שוב תודה על הכול. אנחנו מרגישים את התמיכה, ואני בטוח שנגיע לשם ונביא תוצאות, בסופו של דבר.

תודה רבה, כל הכבוד ובהצלחה בטורנירים הבאים. חגי, בבקשה.

בוקר טוב, תודה. אני חגי פלק, יועץ תקשורת עצמאי ומאמן מנטלי שעובד עם הרבה ספורטאים, חלקם גם אולימפיים – אחד מהם הוא ים וולצ'ק, במקרה. אני אגע בשלושה היבטים מקצועיים מנטליים ואתייחס למה שבן אמר.

כשנבחרת הנשים הייתה בלטביה, כי היא לא יכלה לארח פה, שמעתי מהרופא של הנבחרת שהספורטאיות מהנבחרת היריבה אפילו לא מסתכלת על הספורטאיות שלנו; אני לא מדבר על לחיצות ידיים או ביזוי טקס הפתיחה, אלא על כך שהן אפילו לא מסתכלות עליהן במשחק.

עוד דבר קשור לאותו משחק ולאותה התמודדות, שלא פורסם: ארבע שחקניות מהנבחרת הזו שיחקו במשחק הזה חולות; המתאזרחת הייתה חולה והדביקה עוד שלוש שחקניות. תבינו את המחויבות האדירה של אותן ספורטאיות בהתמודדות, גם במסע ללטביה.

כמו שאמרת, סימון, אם אנחנו מסתכלים על מזרח אירופה לאורך 40-50 שנה, היום לטביה היא מדינה ידידותית לנו, כמו לא מעט מדינות אחרות, וגם גרמניה, שהיום היא המדינה הכי תומכת בישראל, אולי אחרי ארצות הברית. תכף אני אגע גם בארצות הברית. תסתכלו מה עושים מועדוני כדורגל בגרמניה מבחינת תמיכה בישראל וגינוי האנטישמיות שיש בכל אירופה, וכלפי האיסלאמופוביה שיש במדינות אירופה – אם זה באירלנד, בשוודיה או בנורבגיה.

הדוגמה השנייה שאני רוצה להתייחס אליה היא הנציגות שלנו בליגת המכללות בארצות הברית. שתי שחקניות נבחרת ישראל, ירדן גרזון ורומי לוי – מי שעוקב אחרי הראיונות והמשחקים שלהן רואה שהן נותנות לנו מסר בין-לאומי מדהים, כשליחות אמריקאיות, מבחינת ההכרה במה שקרה לנו מאז ה-07 באוקטובר.

הדבר האחרון שמשרדי הממשלה צריכים להתייחס אליו, גם לקראת המשחקים האולימפיים בפריז וגם לקראת ההכנה שגילי מיכאל דיברו עליה, זה לנסות ולארח פה כמה שיותר טורנירי-הכנה עד ליולי. בוטל פה גרנד-סלאם בג'ודו, שמכניס הרבה מאוד כסף והכרה בין-לאומית למדינה, וגם טורניר בין-לאומי של התעמלות אמנותית בירושלים. אם יש מדינות שתומכות בנו – ראוי לנסות ולארח אותן לאירועים ידידותיים וטורנירי-הכנה, של משחקי הכדור ושל הספורטאים האולימפיים.

אני יודע, ממידע אישי, שחלק מנבחרות שאמורות לשחק באליפויות אירופה במשחקי הכדור – אני לא מדבר רק על הספורטאים האולימפיים – מתקשות לצאת אפילו לטורנירי-הכנה – גם בגלל עלויות האבטחה שציינתם אותם וגם בגלל המדינות שמעדיפות לארח מדינות אחרות ולא אותנו. אני מבקש להתייחס לדברים האלה. אחרת, אנחנו הולכים לפריז בידיעה שאנחנו סוג של חפץ נרדף. בעבר, היינו מדינה מועדפת בוועד האולימפי הבין-לאומי, עם הישגים רבים בכלל ענפי הספורט האולימפיים, אבל כיום – אני לא יודע אם אנחנו שם. תודה רבה.

תודה רבה, חגי. לירון קורט, בבקשה.

שלום לכולם. תודה רבה, חבר הכנסת דוידסון, על כל מה שאתה עושה עבור הספורט הישראלי.

תודה רבה.

קוראים לי לירון קורט. אני הדירקטורית לקשרי חוץ בפרויקטים של המרכז לאימפקט יהודי. זו עמותה ישראלית שהקימו רוברט זינגר וסוניה גומס דה-מסקיטה, שהמטרה שלה היא להעצים את החברה האזרחית בישראל, באמצעות קשרים בקהילה הדיפלומטית בארץ ובעולם, וגם מול יהדות התפוצות.

נדבך מרכזי מאוד מהעשייה שלנו מתייחס לנושא של ספורט – מצד אחד, הכוח של ספורט לאחד, ומצד שני, באילו אופנים אפשר לרתום אותו למטרה של מאבק באנטישמיות, זיכרון השואה, חיזוק הסולידריות עם ישראל והעצמה של הקהילות היהודיות ברחבי העולם.

בספורט יש את הפרדוקס הזה – הוא מאחד, מצד אחד, אבל גם מרחיק, מקטב ומשמש ככלי לקידום שנאה. לכן, הקמנו מיזם דגל שנקרא "One team – One people"; "קבוצה אחת – עם אחד", כשהמטרה היא להתרחב למספר ענפי ספורט שונים. אנחנו פועלים כבר שנתיים; השנה הייתה אמורה להיות השנה השלישית, אבל המלחמה קצת טרפה את הקלפים.

יש לנו פרויקט עם מכבי תל אביב בכדורסל, ביחד עם המחלקה להנצחת השואה בהסתדרות הציונית העולמית: במסגרת משחקי היורוליג של מכבי תל-אביב, אנחנו עושים פעילויות מעצימות עם הקהילות היהודיות של הערים שבהן מכבי משחקת, על מנת להשתמש בספורט לדיונים שמטרתם להיאבק באנטישמיות ולזכור את השואה. בדרך כלל מצטרפים אלינו שחקנים מקבוצת הנוער של מכבי תל אביב וגם שחקני עבר אגדיים, כמו דורון ג'מצ'י, טל ברודי - - -

אני רוצה לעזור לך בנקודה הזו, כי אני הייתי חלק מזה. לפני קצת יותר משנה נסעתי לפרויקט הזה באתונה, יחד עם מכבי תל אביב, ואני אספר על כך מהעיניים שלי, טוב?

כן, בטח.

יש קהילה גדולה של יהודים באתונה. הקבוצה התחברה לקהילה, והיה שם טקס מרשים ומרגש מאוד לזיכרון לשואה. לאחר מכן הלכנו לבית ספר של הקהילה היהודית והשחקנים של מכבי תל-אביב שיחקו עם התלמידים, עם הנוער ועם ההורים היו שם. זה מחבר את הקהילה לקבוצה שהיא אחת מקבוצות הדגל של הספורט הישראלי, ובכך זה מחבר את הקשר ליהדות ולמדינת ישראל דרך הספורט.

הדבר שהיה הכי מרגש זה לראות את אולסי פרי, שהיה לו קשה ללכת, אבל היה חלק מהנושא הזה ושיחק עם הילדים. זה ריגש מאוד את הילדים וגם את ההורים, ונתן לי הרבה יותר כוח לפעול בנושא של הספורט – לא רק בשביל המדליה, אלא גם בשביל הקהילות היהודיות.

בדיוק. תודה רבה על התוספת הזו; זה חשוב מאוד לשמוע גם את זה, מנקודת המבט שלך. דיברנו הרבה מאוד על השחקנים ועל האופן שבו שהם מתמודדים עם אנטישמיות, אבל אני חושבת שהפרויקט שלנו גם לוקח בחשבון את הקהל ואת יהדות התפוצות, שגם היא סובלת מאנטישמיות באחוזים כל כך גבוהים. זו הזדמנות לתת להם כוח, רוח גבית וגיבוי, וגם לפעול באופן אקטיבי וחיובי.

אחד מהדברים שאנחנו מנסים לעשות עכשיו, במסגרת "One team – One people", שקשור לאנטישמיות באופן פרקטי, הוא לפעול מול הקבוצות השונות שמכבי תל אביב משחקת מולן ולעמת אותן עם הגדרת ה-IHRA לאנטישמיות. חשוב מאוד לקחת את זה לא רק בפן החקיקתי-המדינתי, אלא גם לאימפלמנטציה בקרב המועדונים השונים בערים שאנחנו מבקרים בהן, ומנצלים את הביקורים האלה גם לפגישות עם ראשי הערים השונות.

זה קורה עכשיו? גם במצב של הלחימה?

מיפינו ערים שרצינו ללכת אליהן, אבל אני לא יודעת אם זה ישתנה. מכבי תל אביב לא מארחת פה בארץ, אבל זה לא קשור - - -

אבל הפעילות שלכם היא בחו"ל.

בדיוק. חשבנו על ברצלונה, או אולי לעשות משהו פה, אבל כרגע למכבי תל אביב אסור להביא קהל למשחקים. אנחנו רוצים מאוד לחדש את זה בהמשך העונה, וגם פועלים עכשיו כדי להרחיב את זה לתחומי ספורט נוספים.

אנחנו רוצים לפעול בתחום של ג'ודו, שח-מט כבר עשינו וג'ודו עשינו, גם פה בארץ, פעילות שאנחנו מכניסים אותה, תחת הקטגוריה הזאת של "One team – One people" עם ילדים מפונים, עשינו קורס ג'ודו של אורי ששון, אבל גם אנחנו מתרחבים לכדורגל, לבייסבול אולי יכול להיות, בארצות הברית, יכול להיות שגם הוקי, יכול להיות רלוונטי, זה משהו ששווה לפתוח אותו לאחר כך.

הנושא של מאבק באנטישמיות הוא לא חדש עבור היו"ר והמנכ"לית שלנו; בתפקידים הקודמים שלהם בקונגרס היהודי העולמי, הם הקימו פרויקט גדול מאוד מול צ'לסי, שנקרא: "Red Card for Hate". אני חושבת שכאן אני אעצור, בינתיים. אנחנו שמחים לשתף פעולה.

תודה רבה. עמי ברן, יושב-ראש איגוד האתלטיקה בישראל, בבקשה.

קודם כול, כולכם נגעתם במספר נקודות חשובות. אני נמצא כאן בשני כובעים – אחד מהם הוא של האתלטיקה הקלה, והשני הוא הבייסבול והסופטבול. כמנכ"ל התאחדות האירופאית בסופטבול, אגב, אני נתקל בבעיה אחרת: כולם מתחילים לשאול אותנו האם נגיע לתחרויות; אולי, כמו שקרה בהוקי, יבקשו שלא נגיע, מאחר וזה יהווה סכנה לא רק למשתתפים שלנו אלא גם לכל המשתתפים האחרים.

למשל, אליפות אירופה בבייסבול הייתה צריכה להתקיים בישראל ב-2025. נאמר להם מה המצב ואז הם ביקשו לדחות את זה ל-2027, בעקבות כל מיני דברים אחרים מעבר למגרשים. בסופו של דבר, הוועדה של הבייסבול האירופאי קיבלה החלטה להעביר את התחרות לגרמניה ב-2027, שזה המוקדמות לאולימפיאדה, אגב. זה נמצא ב-Hold, כרגע, אבל זה הכיוון.

בסוף שבוע אחרון הייתי בישראמן באילת. היו אלפי משתתפים; ארגון למופת; תחרות ענק. אפשר לעשות תחרויות בישראל. אם אנחנו, כראשי הספורט בישראל, נגיד שאי-אפשר – כמובן שלא יהיה אפשר. אפשר לעשות תחרויות בישראל; יש מקומות שאפשר לקיים בהם תחרויות. מי שהיה בשבת בישראמן – ראה אירוע למופת, ברמות הכי גבוהות, עם אלפי משתתפים.

ביום שישי מתקיים מרתון ירושלים עם 5,000 זרים, אם אני לא טועה.

נכון. גם היה מרוץ באילת במרץ עם אלפי זרים. אפשר לעשות.

גם אני הייתי באילת וראיתי את זה, ואני רוצה להגיד לך – עכשיו בכובע של האתלטיקה – שאנחנו מקיימים את הגראנד-סלאם ב-19 במאי, יש לי את הרשימה של כל המדינות באירופה שמגיעות ושולחות את האתלטים; אפילו הקופצת המשולשת הפורטוגזית, שהיא מספר אחד בעולם כרגע, תגיע. עם כל זה, אנחנו כן נקיים אותה בירושלים - - -

זה יהיה בירושלים?

כן.

כל הכבוד.

כרגע, אנחנו גם מועמדים לארח את אליפות אירופה מתחת לגילאי 20 ומתחת לגילאי 23 בשנת 2027. יש שאלות על 2027 – "אולי יהיה משהו בהמשך?", אבל אנחנו דוחים כל דבר שמגיע לזה. אני אתן לכם עוד דוגמה אחת: קבוצת הסופטבול נשים אמורה להגיע לקנדה, וקיבלתי טלפון מה-Royal Canadian Mounted Police, ששאלו אותי אם אנחנו באמת צריכים להגיע, כי יש אלפי אנשים שיוצאים לרחובות בימי ראשון בוונקובר.

יש לנו הרבה מאוד יהודים קנדיים שהם תורמים גדולים – ה-Jewish Federation הקנדי – והם נלחמים, ויגיעו עד לחברי הפרלמנט של קנדה באזור שלהם, כדי להגיד: "לא יכול לקרות מצב שבו שואלים את מדינת ישראל אם היא מגיעה או מבקשים ממנה שלא להגיע עם הספורטאים שלה, בגלל האבטחה שלהם או של המשתתפים האחרים".

גם הולנד לא חסכה מאיתנו שאלות כאלה – אם נצליח להגיע, והאם זה לא מסוכן מדי בשביל הקבוצות האחרות. התשובה שלנו, תמיד, היא שאנחנו מגיעים. אנחנו נילחם על זה, בדיוק כמו שנלחמו בהוקי קרח. גם משרד החוץ צריך לתת לנו גיבוי.

משרד החוץ נמצאים פה, והם ידברו בעוד כמה דקות. תודה רבה, עמי, ובהצלחה אנחנו פה בשבילכם. יש עוד מישהו שרוצה לדבר? בבקשה, אדוני.

הרב קרלוס טפיירו, מנכ"ל מכבי העולמית. מכבי תנועה עולמית היא הארגון הגדול ביותר, והיחידי, בעצם, של הספורט היהודי בעולם.

אתה תושב ישראל?

כן. אני סמנכ"ל התנועה. אנחנו נמצאים בכל העולם, בכל היבשות, במעל 70 מדינות. יש לנו תוכנית רב-גונית של לחימה נגד אנטישמיות שפועלת כבר 15 שנה, בשותפות עם משרדים כאלה או אחרים במדינת ישראל; כרגע עם משרד התפוצות. אנחנו מכינים את הספורטאים ואת המחנכים שלנו בכל העולם ללחימה נגד אנטישמיות.

לפני שבוע, חזרתי מסמינר בארצות הברית של 230 מחנכים שעוסקים בנושא, וזה דבר שמתקיים בכל העולם. אנחנו שותפים גם עם הוותיקן, בתוכנית בשם "Sports at the Service of Humanity". בשנה הבאה, אנחנו מתכוונים לעשות משהו גדול עם הוותיקן לקראת המכביה ב-2025.

אני לא יודע אם אנשים יודעים, אבל צריך לציין שהמכבייה היא אירוע הספורט השני בגודלו בעולם מבחינת משתתפים.

בשנה הבאה, בעזרת השם, זה יהיה האירוע הגדול בעולם, אבל זה גם האירוע התיירותי הגדול ביותר של מדינת ישראל; האירוע יהודי-ציוני הגדול ביותר בעולם. הדבר החשוב כאן הוא המפגש בין התפוצות למדינת ישראל. זה מפגש גדול; זה פסטיבל של אנשים.

כרגע פתחנו תוכנית, בשיתוף עם איגודים שונים של כדורגל באירופה, כדי להילחם נגד תופעות אנטישמיות. הסיפור הזה מדאיג מאוד. כדורגל הוא הספורט הגדול בעולם, וכשהאנטישמיות נכנסת למגרשי הכדורגל – אנחנו במצב רע, כי שם מדובר גם על סוגים אחרים של אלימות.

אנחנו עובדים במישור הזה, כרגע, אבל לא רק בו – אנחנו גם מחפשים שותפויות. השותפות שלנו היא עם המשרדים השונים של מדינת ישראל, מזה 15 שנה, אבל גם עם המוסדות הלאומיים ואחרים, ונמשיך לעבוד לטובת הנושא. חשוב לנו מאוד שהנושא הזה יעלה, ותודה לכם על כך שאתם מעלים את הנושא באופן רשמי; חייבים להילחם נגד התופעה, כי היא פוגעת בספורט הישראלי ובמדינת ישראל.

יש לכם חלק חשוב מאוד במאמץ הזה, תנועת מכבי עולמי. קודם כול, זו תנועה אדירה מבחינת המשתתפים שיש בענפי ספורט שונים בעולם. אתם עושים פעילות חשובה מאוד בהרבה מאוד ענפים ומקומות, ואנשים לא מבינים ולא יודעים עד לאן אתם מגיעים. אני יודע כמה עמיר פלד, נאור גלילי וכל החבורה המדהימה הזו שוקדים בנושא. יישר כוח, ואנחנו פה בשבילכם.

Maccabi Games התקיימו בסוף דצמבר-ראשית ינואר בארגנטינה, עם 4,000 משתתפים מ-30 מדינות. כל טקס הפתיחה והאירועים הגדולים שונו סביב הנושא של ה-07 באוקטובר באופן מהותי. לא רק שנשיא ארגנטינה הגיע לשם, הצהיר על זכותה של מדינת ישראל להגן על עצמה, הכריז על חמאס כארגון טרור באופן פומבי ואמר הרבה מאוד דברים נוספים –כל הרוח של האירוע היהודי-ציוני הגדול ביותר של כל אמריקה היה סביב התמיכה במדינת ישראל והאסון שקרה לנו ב-07 באוקטובר.

אחד הדברים המרגשים שהיו באולימפיאדה הזו היא שקבוצת כדורעף מאשכול זכתה במקום השני; שתי בנות מהקבוצה הזו נרצחו, אבל הקבוצה יצאה וזכתה במדליית כסף באולימפיאדה בארגנטינה. הדבר השני הוא שהגיע לכנסת הרנן, השדר הארגנטינאי המפורסם, כאורח שלי. הוא שדרן מפורסם מאוד בדרום אמריקה, והוא ישב פה, קיבל כדור עם חתימות של כל חברי הכנסת ונפגש עם הנשיא. מדינת ישראל אמרה תודה לאדם שעשה כל כך הרבה למענה. כמו שאמרת, בן, אנשים צריכים להבין שיש שדרן שמדבר על החטופים, על דודה שלו ועל מדינת ישראל במשחק של ארגנטינה נגד אורוגוואי, ושומעים אותו מיליונים.

נכון. ארגנטינה נגד אורוגוואי, וארגנטינה נגד ברזיל.

אין כלי תקשורת בעולם שיכול להגיע לאנשים כמו הספורט. לא קיים. הבעיה היא שלא מבינים את זה. גם בבניין הזה יש 120 חברי כנסת שלא מבינים את הכוח של הספורט – את החיבור שהספורט יכול לעשות; את החינוך של הספורט; את ההשפעה של הספורט. אין כלי כזה, ולנו – מי שמבין את העולם הזה – יש כלי כזה. ישר כוח, מכבי, כל הכבוד.

תודה רבה.

חייט נמצא איתנו בזום, נכון?

כן. שלום, סימון.

שלום. בבקשה, זכות הדיבור שלך.

תודה רבה. אני מיקי חייט, מעמותת בירנבאום, ענף הקפוארה. אנחנו עדיין לא מוכרים כענף רשמי במדינת ישראל, ואנחנו עובדים, מזה כמה שנים, כדי למסד אותו ולקבל הכרה כגוף. הארגון שלנו מייצג את ישראל באליפויות עולם ובאליפויות אירופה, ומקיים אליפויות פה, בארץ. אני, בעצמי, ייצגתי את ישראל במספר אליפויות עולם; הגעתי למקום הרביעי פעמיים, ופעם אחת זכיתי במקום ראשון באליפות הים התיכון, שזו המקבילה לאליפות אירופה אבל עם קצת פחות משתתפות.

מיקי, אני רק רוצה להסביר מי אתה, כי גם הצופים בבית לא מבינים. עומד מולכם אדם חרדי, שעושה פעילות אדירה בחברה החרדית בנושא הספורט – לא רק בקפוארה – ואנחנו הולכים יחד, יד-ביד, ומנסים לעשות יותר ויותר פרויקטים לילדים החרדים.

כולנו צריכים לזכור שילד חרדי צריך את הספורט בדיוק כמו ילד חילוני, ושכחו את זה. כשאני נכנס להרבה מאוד בתי ספר – אני רואה שאולם הספורט הפך לאולם לימודים או לבית כנסת; שבמקום ארון עם כדורים – יש ארון עם דברים אחרים; ושבמקום לעשות שיעור ספורט – הם עושים שיעורים אחרים. מיקי הוא אחד מהאנשים שמרימים גבוה את דגל הספורט עבור החברה החרדית, ואני גאה בך.

סימון, תודה רבה על התמיכה שלך לאורך כל הדרך. אנחנו עושים עבודה מדהימה ביחד, והעזרה שלך מוערכת מאוד. אני רוצה לציין דווקא נקודה אחרת, שהיא חשובה מאוד לכל מי שעוסק בספורט: מאז אירועי ה-07 באוקטובר, אנחנו, בתוך הארגון – שיש לנו מאות ספורטאים פה, בארץ – יצרנו קשר עם כל הקולגות שלנו מחו"ל.

יש לנו כוח אדיר כספורטאים; אנחנו שגרירים של המדינה, ואנחנו עסוקים בשיחות הסברה ובדיונים כדי להסביר מה קורה פה, בעצם, כי הרבה אנשים ניזונים מתקשורת או משמועות, ולא באמת מבינים את הסיפור. לנו, כשגרירים של מדינת ישראל, יש הזדמנות ובמה מיוחדת, דרך כל התחרויות האלה והחיבורים שלנו לחו"ל, לייצג את ישראל בצורה אמיתית ונכונה. זו הזדמנות אדירה לעשות שירות למדינה שלנו פעם נוספת.

מזה שנים רבות אנחנו מנסים להחזיר את ישראל בחזרה לתוך אליפות אירופה – משהו שהיה בעבר, ומסיבות שונות יצאנו משם. כרגע, אנחנו נמצאים לקראת הרגע האחרון של חזרה לאליפות אירופה, ואני יכול להגיד שבענף הקפוארה – אנחנו נתקלים בחיבוק ענק. אני חזרתי מתחרות נוספת באתונה לפני חודש, שם התחרתי והגעתי למקום הרביעי בעולם, שוב. אני יכול להגיד שהיו שם מחיאות כפיים מקצה לקצה של האולם, והרבה מאוד אהבה לישראל.

מצד שני, גם אם האנשים שמארגנים את התחרות עצמה מעודדים אותנו ושמחים בהשתתפות שלנו – אנחנו מקבלים כל מיני תגובות, גלים והדים מהספונסרים שתומכים באירוע, שאומרים: "אם ישראל תשתתף – אנחנו נפסיק לתמוך באירוע", או: "אנחנו רוצים לתמוך באירוע בתנאי שהם לא יעלו עם דגלי ישראל"; כל מיני דברים כאלה. לאחרונה, אנחנו שמענו התייחסויות כלשהן לעניין של הופעה עם דגלי ישראל - - -

פניתם למשרד הספורט בנושא הזה?

לא.

אני מציע לך לכתוב מכתב רשמי למשרד הספורט; משרד הספורט צריך להיות בתוך האירוע הזה, יחד עם משרד החוץ. אסור שדבר כזה יקרה. הבעיה היא שזה לא בתוך הוועד האולימפי, אבל עדיין, האמירה של מדינת ישראל חייבת להיות ברורה וחשוב מאוד שהמשרדים ידעו על הדבר הזה.

אנחנו, כגוף שמייצג את ישראל בתחרויות בעולם, לא רואים את עצמנו כיישות פרטית; אנחנו גוף ציבורי, ואנחנו חלק ממה שקורה במדינה. אנחנו לא מקבלים החלטות כאלה על דעת עצמנו, וכמובן שאנחנו נכתוב את המכתב לכל הגורמים הרלוונטיים.

תודה רבה, מיקי, ושיהיה בהצלחה. אני בטוח שמשרד הספורט ומשרד החוץ יטפלו בנושא הזה. אני רוצה להעלות בזום את דניאל לורצ'ר מהקונגרס היהודי העולמי.

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

בוקר טוב. קודם כול, אני חייב להתנצל – אני לא מדבר עברית, ולכן אדבר באנגלית ולא אתייחס לדברים שנאמרו עד כה. אני רוצה לחלוק עמכם, בשם הקונגרס היהודי העולמי, שבשנה שעברה התחלנו לפתח תוכנית גדולה – שעכשיו הרחבנו, תחת הכותרת: "ביחד דרך ספורט" – שמשתמשת בכוח של הספורט על מנת לאחד אנשים, ויוצרת מרחבים שבהם אנחנו יכולים לדבר על המלחמה באנטישמיות ועל זיכרון השואה. אנחנו תמיד מנסים להתייחס למורשת האדירה של ספורטאים ומנהלים יהודים בספורט באופן כללי, וזו נקודה טובה מאוד שתומכים, וגם עובדים של מועדונים, יכולים להתייחס אליה.

אנחנו רואים בספורט כפלטפורמה שדרכה ניתן להגיע למיליוני אנשים, אך בו בזמן, חשוב לנו לפעול מעבר לקמפיינים; אנחנו רוצים ליצור השפעה אמיתית ולעבוד עם אנשים. ברגע האחרון, אנחנו יכולים לעבור ליחסי-ציבור ולנצל את ההסברה - - -

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

על איזו ארץ באירופה אתה מדבר?

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

ההשפעה הגדולה ביותר שלנו – במיוחד בשל הרקע שלי – היא בגרמניה. לאחר ה-07 באוקטובר, הייתה דקת דומיה בכל מועדוני הכדורגל של הליגה הראשונה והשנייה בגרמניה, והרבה מעורבות בקמפיינים של "Bring Them Home". חמש או שש משלחות של שורדים מדרום ישראל כבר ביקרו בגרמניה לאחר ה-07 באוקטובר, ואני חושב שזה הדבר שיצר את ההשפעה הגדולה ביותר.

בשנה האחרונה, ערכנו את הסדנאות הראשונות שלנו בהולנד ובאוסטריה. אנחנו נמצאים בקשר רציף עם ממשלת בריטניה, והתוכנית הראשונה שלנו נעשתה שם. זה היה מאתגר יותר, בגלל המבנים של המועדונים, אבל אני חושב שיש הזדמנות גדולה, במיוחד באליפות אירופה, להגיע לכמות גדולה של אנשים ולהעלות מודעות, לכל הפחות.

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

מצוין. יש לכם אתגר עם הולנד שאין לכם עם גרמניה, לדוגמה?

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

כמובן. בהולנד יש הרבה יותר תקריות אנטישמיות בתוך האצטדיונים, בשל ההצגה העצמית של אוהדי קבוצת "Ajax" כ"מועדון היהודי"; הם מזדהים כיהודים, ורובם לא יהודים. זו בעיה גדולה שגולשת גם לחברה האזרחית, כי האוהדים באצטדיונים לומדים שזו לא בעיה לצעוק קריאות אנטישמיות באצטדיון.

זה הבדל גדול מגרמניה, כמובן, כי במהלך 10-15 השנים האחרונות, המועדונים דאגו להעלאת המודעות בקרב תנועות האוהדים, כך שלא רק המועדונים עושים את הדברים, אלא גם בסיס האוהדים, שמרימים את קולם. הם כבר אינם צופים מהצד או עבריינים, אלא יצרו בעלות על הנושא.

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

אתה יכול לתת לי שלוש דוגמאות טובות למועדונים גרמנים שעשו את כל מה שביקשתם, כמו לעמוד דקת-דומיה ולדבר על השבויים ו-"Bring Them Home"?

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

כמובן שאני לא יכול להסתיר את ההיסטוריה שלי בבורוסיה דורטמונד, אבל במיוחד בשל המחקר שעשו על נציגי המועדון לפני חמישה חודשים – המחויבות קיימת; לא רק מאז ה-07 באוקטובר, אלא כבר מעל 15 שנים.

דוגמה חשובה נוספת, לדעתי, היא קבוצת ורדר ברמן, שבה האוהדים והמועדון מעלים מודעות בעיקר עבור שני חטופים – ענבר והירש, שיש להם קשר מיוחד עם המועדון, ובכל משחק בית – המסר "Bring Them Home" מוצג באצטדיון.

דוגמאות נוספות הן אתלטיקו קולון, הרטה ברלין, איינטרכט פרנקפורט וגם ביירן מינכן, שמעלות מודעות לנושא. מנקודת מבטי, מעניין לראות שיש לזה קשר עם חינוך לגבי שואה. בכל תוכנית חינוך על השואה אנשים שואלים אותנו: "איך התנהגנו כך בימים ההם?". אנחנו הופכים את השאלה ואומרים: "אתם צריכים לדון באופן שבו אנחנו מתנהגים עכשיו; אנחנו רוצים ללמוד מההיסטוריה במקום לחשוב שאנחנו חלק ממנה".

לקיחת אחריות עובדת טוב, בהקשר הגרמני, ואני חושב שיש בכך הזדמנות גדולה. אנחנו רואים את זה גם במדינות אחרות, בגלל שהמורשת היהודית בספורט היא כל כך גדולה, וזה הסיפור שאנחנו צריכים להתייחס אליו.

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

אני רוצה שהצופים יבינו את הכוח של מועדון בגרמניה. כמה אוהדים יש לדורטמונד בגרמניה, או ברחבי העולם?

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

יותר מ-10 מיליון אנשים ברחבי העולם.

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

אם יש משחק חשוב של דורטמונד נגד ביירן מינכן – יש מיליוני אנשים שצופים במשחק.

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

בהחלט. במקרה הזה מדובר במעל 200 מיליון אנשים.

הבנת, בן? תראה לי דבר נוסף בעולם ש-200 מיליון אנשים יצפו בו עכשיו ויראו: "Free The Hostages"; אין תחום כזה.

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

דניאל, תודה רבה. אתה עושה עבודה מצוינת. תודה לכל האוהדים מהמועדונים הגרמניים וברחבי העולם שתומכים בנו. אתם יוצרים השפעה גדולה על האופן שבו ישראל נתפסת בעולם.

תודה רבה.

תודה רבה. ד"ר לב טופור, חוקר אנטישמיות.

שלום, בוקר טוב לכולם. ראשית, תודה רבה על הזכות לדבר שוב בוועדה הזו. אני חוקר אנטישמיות; כתבתי מספר ספרים ועשרות מאמרים בנושא. אני חוקר פה, באוניברסיטאות בארץ, ועמית מחקר לשעבר במכון בקיימברידג' באנגליה, ביד ושם ובעוד מספר מקומות.

אני אספר לכם קצת רקע היסטורי ואקדמי על האנטישמיות, ואולי נגיע ביחד למסקנות מעניינות. בואו נדבר על תאוריית הגזע. ב-1936, באולימפיאדת ברלין, השתתפו יהודים. מה שלא יודעים זה שב-1933, כשהיטלר עלה לשלטון, יהודים לא יכלו להתאמן באגודות ובאיגודים, וזה פגע בכשירותם.

דוגמה נוספת היא שבברית המועצות לא קידמו ספורטאים יהודים באולימפיאדת הלסינקי ב-1952. כמה שנים לאחר מכן, ב-1972 – האולימפיאדה המפורסמת במינכן, כמובן – אירוע הספורט נוצל בשביל אנטי-ציונות, אנטישמיות והטבח במינכן, שכולם מכירים.

בואו נשים את האירועים האלה בראש, ונדבר על איך מזהים בעצם, אנטישמיות בספורט. דבר ראשון, נלך לפי המבחן של נתן שרנסקי, שכולם מכירים: אנחנו שואלים: "האם יש דה-לגיטימציה לשחקנים ישראלים? האם יש דמוניזציה? האם יש סטנדרט כפול?". הרי, יש אלפי שחקנים וספורטאים אחרים ממדינות שגם בהן יש מלחמות – מרוסיה, מסין, ממיאנמר וממקומות אחרים במזרח התיכון. כל אלה לא מופלים; אין סטנדרט כפול לגביהם.

כל זה, כמובן, לא תקף אך ורק לישראלים, אלא גם לספורטאים שתומכים בישראל. אבוי למי שמעז להביע תמיכה, ללחוץ יד או להצטלם עם ישראלים; בכך, הוא בעצם עושה דה-לגיטימציה לעצמו. אם הוא מצטלם עם ישראלים – זה פוגע לו בקריירה בהישגים וכו'. אנחנו לא שומעים בתקשורת על רוב מחנות האימונים, אבל יש הדרה גם שם.

בהמשך לדברים שדניאל דיבר עליהם כרגע, יש הבדל בין ספורט יחידני לבין ספורט קבוצתי. ברגע שיש קבוצה ואנחנו מביעים תמיכה בקבוצה – זאת אומרת, זו הקבוצה שלנו ואנחנו מביעים תמיכה בעצמנו ומחזקים את עצמנו; זה לא אני מול מישהו אחר, אלא הקבוצה שלי מול קבוצות אחרות – אנחנו רואים עלייה בשיח שנאה וגם אירועים אלימים מאוד, בין אם מהחוליגנים מהימין – בכדורגל, למשל – או בין אם מפרו-פלסטינים ואנטי-ציונים אנטישמיים כאלה ואחרים מהשמאל.

מספר התובנות האקדמיות העיקריות שאני יכול לתת לגבי מה שאנחנו צריכים לעשות – חוזרות אל כל הדברים שכולם כבר אמרו ומחזקות אותם: אנחנו חייבים לחזק את היחסים עם הארגונים ועם התשתיות, ולא לתת לאף מדינה ולאף ארגון סורר במה כדי להדיח אותנו.

באיגוד הג'ודו, באיגוד השחייה ובעוד הרבה איגודים עולמיים – ראינו שמי שלא קד קידה, שלא לוחץ יד, שלא מארח וכו' – מודר בעצמו, ואנחנו חייבים לקדם את זה. אתם מוזמנים לפנות אליי בכל דבר שקשור לפן האקדמי ואני אשיב לכולם, כמובן. תודה רבה על הבמה ובהצלחה.

לב, תודה רבה. אנחנו נהיה בקשר; מעניין מאוד לשמוע נתונים ממך. אני אעבור למשרד התפוצות, בבקשה. אני רוצה להגיד תודה לשר שיקלי, שלא קיבל את ההזמנה אבל דאג לכך שיהיה נציג בהתראה של כמה שעות.

בשמחה. זה חשוב מאוד, ותודה רבה על כינוס הדיון החשוב הזה. אני אתן קונטקסט כללי: לאחרונה, פרסמנו דוח, יחד עם הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית – שהגשנו לממשלת ישראל, וגם התקיים לגביו דיון בכנסת – שסוקר את היקפי אנטישמיות בשנה החולפת, בדגש על החל מה-07 באוקטובר.

אנחנו מדברים על עלייה חסרת תקדים של 235% בהיקף אירועי האנטישמיות, ועלייה של בערך 33% בהיקף האירועים האנטישמיים האלימים, כולל שישה מקרי רצח. כמעט 50% מהם קרו אחרי ה-07 באוקטובר, והרוב המכריע שלהם היו בארצות הברית. רק לפני יומיים ראינו יהודי שנדקר בשוויץ, ועוד לא מעט מקרים.

באופן מדינתי, יש עלייה של בערך 400% בארצות הברית, 320% בגרמניה ו-400% אחוז בצרפת. אנחנו גם רואים השתוללות של אנטישמיות ברשתות החברתיות, עם עלייה של בערך 1,200% בהיקף הפוסטים האנטישמיים שמכילים קריאות לאלימות כנגד יהודים או ישראלים. באופן כללי, התופעה של אנטישמיות היא מורכבת מאוד, ובולטת בהרבה מאוד זירות – הכלכלית והמשפטית, וגם בעולמות התרבות, המוזיקה והספורט, שאנחנו רואים עלייה בכל אחד מהם.

חשוב להגיד שהאנטישמיות בספורט מתבטאת גם כנגד ספורטאים יהודים, ולא רק כנגד ספורטאים ישראלים. בדרום אפריקה, קפטן הנבחרת בקריקט הודח מתפקידו, לאור סיבות כאלה ואחרות, אבל בסופו של דבר אנחנו מבינים שיש הרבה מאוד מניעים אנטישמיים; גם שחקן כדורגל צרפתי קיבל מאסר על תנאי בעקבות פרסום של פוסט אנטישמי.

יש עליית מדרגה משמעותית שגם טומנת בחובה הרבה מאוד הזדמנויות. דיברנו על אימוץ הגדרת IHRA לאנטישמיות – שהמשרד תומך בקידום שלה – על ידי מועדוני ספורט רבים, ועל לא מעט פעילויות כאלה ואחרות שניתן לעשות דווקא בעת הזו, וכדאי לנצל את העת הזו בשביל לקדם אותן.

המשרד עוסק במאבק באנטישמיות באופן רוחבי, על שלל הזירות והמרחבים – בין אם באמצעות מיגון מוסדות, התעסקות רחבה מאוד בחיזוק החוסן הקהילתי של יהדות התפוצות, מאבק בשיח אנטישמי ברשת, או תמיכה רבה ביוזמות אזרחיות, שחלק מהן עוסקות במאבק באנטישמיות.

המשרד פתוח להרבה מאוד רעיונות. המנכ"ל עושה עבודה מצוינת, ואנחנו נמצאים בקשר מצוין עם ארגונים, ועם ארגוני החברה האזרחית שעוסקים בעולמות האלה. כמו שאמרתי, אנחנו מאוד פתוחים לעוד יוזמות והתמקדות ספציפית, כי אנחנו מבינים שיש בזירה הזו אירוע משמעותי מאוד, ושצריך לפעול בה ביתר שאת.

קודם כל, תודה רבה. היה לי חשוב שנציג של המשרד יגיע, כי מאז קום המדינה – הספורט הוא ילד חריג באופן סיסטמתי; ילד קטן, שזורקים לו כמה גרושים ואומרים לו: "לך תתמודד עם תקציב כזה". התקציב שמגיע לספורט הישראלי הוא בערך עשירית מתקציב המדינה.

חשוב שבמשרד שלכם יבינו שלאירוע של אנטישמיות יש פלח גדול מאוד בעולם הספורט; נוגע להרבה מאוד אנשים. תפתחו עוד איזה Shift אצלכם, שנקרא: "אנטישמיות בספורט". זה חשוב וקריטי; אנחנו צריכים אתכם עם הספורטאים, במיוחד לקראת המשחקים האולימפיים. תודה רבה. משרד הספורט, בבקשה, חלי.

שלום. תודה רבה על הדיון החשוב הזה; דיון בהחלט מעניין, חשוב וראוי. הקשבתי ביתר שאת לכל הדברים שנאמרו כאן. קודם כל, אני אתייחס לדברים שנאמרו לגבי המלחמה באנטישמיות בספורט – אם היא בסדר עדיפויות או לא: כמובן שהיא בסדר עדיפויות של המשרד. אנחנו רואים כל גילוי אנטישמיות כזה או אחר בצורה חמורה מאוד, ותכף אפרט כיצד אנחנו עוסקים בזה.

אנחנו נמצאים בשגרה, והצלחנו להחזיר את הליגות – בלי קהל, בהתחלה, ואחר כך עם קהל. יחד עם זאת, חשוב להזכיר שאנחנו במלחמה בצפון ובדרום. מלבד משרד הספורט, יש את גופי הביטחון ואת פיקוד העורף, שאנחנו נמצאים איתו בקשר ישיר כל הזמן, בשביל לדעת מה אנחנו יכולים להביא לארץ ואיך ניתן להרחיב את המקום שבו ישראל מארחת. חשוב להבין את הקונטקסט: אנחנו במלחמה, ובמלחמה – המצב הבטחוני לא מאפשר לארח משחקים בארץ. כשזה ישתנה – אנחנו נעדכן, כמובן.

אני שמעתי על הישראמן ועל האירוע של מרתון ירושלים, שגם בו המשרד תומך. המשרד עושה מאמצים גדולים מאוד, והשר, בעצמו, פונה לכל מיני איגודים בין-לאומיים ומבקש מהם לבחון את החזרת המשחקים לישראל בשביל לא לדחות אותם לכל מיני מקומות כאלה ואחרים כל הזמן.

ישראל רוצה להראות את השגרה הזו; כולנו מבינים את המסרים, ואת החשיבות הגדולה בכך שיתקיימו משחקים בישראל, אבל בסוף, יש פה איגודים בין-לאומיים שלא תמיד רוצים להגיע לכאן – בטח בתקופה הזו – ואומרים לנו בפירוש: "אנחנו לא רוצים להגיע".

אנחנו עושים את כל המאמצים, ואני יכולה לומר לכם שזה נמצא על שולחנו של השר ושהוא כל הזמן פועל בעניין הזה. אנחנו מבינים את החשיבות, אבל יחד עם זאת – אנחנו מבינים גם את המציאות. לגבי ההוקי קרח, אנחנו תמכנו גם ב-2022 וגם ב-2023. לא ידוע לנו על פנייה כזו או אחרת של הם לא יכולים - - -

הם יוציאו מכתב. הדברים משתנים; האבטחה של יציאה לחו"ל – לא רק שלהם – היא הרבה יותר יקרה באופן דרמטי.

נכון.

השר ישב בדיון שעשינו ואמר שהמשרד יבדוק את הנושא הזה עם מבחן תמיכה מיוחד לקראת המשחקים האולימפיים.

אמת.

אני מצפה לקבל תשובה לגבי הנושא של אבטחה לנסיעות הקרובות. המשחקים האולימפיים מכוסים; אין לדאוג לזה – יש הכנות אולימפיות ואת צרפת כמארחת, אבל כל המשחקים עד אז – עולים הון כסף לאיגודים. איגוד כמו הוקי – פשוט לא מסוגל לשלם את זה.

אני אשמח שהם יפנו למשרד, כדי שנבין על מה מדובר ונוכל לבדוק את זה. אילו עוד דברים עלו כאן שאני צריכה להחזיר לכם תשובות לגביהם?

אגב, בתוך כל המלחמה – התקציב של ההכנות האולימפיות קוצץ ב-8%.

כן. זה היה צריך להיות יותר. אני מבקר את המשרד; זה התפקיד שלי ועשינו דיונים בנושא הזה. אני מציין לשבחו של השר: כל המשרדים קוצצו; כסף ירד מכל המשרדים, ובסוף עשינו מן משא ומתן עם הוועד האולימפי ועם משרד הספורט, והגענו להסכמות. הוועד האולימפי קוצץ רק ב-8% והוא חי עם זה בשלום, אבל עדיין, זה מספיק כסף.

אני הייתי יושב ראש איגוד השחייה, ואני אומר לך: בנושא של הכנות אולימפיות לשחקנים – הם מקבלים הכול; הוועד האולימפי ומשרד הספורט דואגים להם. אני לא יודע אם הם מקבלים מעל ומעבר, אבל הם מקבלים את מה שצריך.

יש לנו שיח ודיונים סביב נושא האבטחה עם השב"כ, עם גופי הביטחון ועם הוועד האולימפי כל הזמן.

בן דיבר על ההכנות האולימפיות באופן כללי. היה חשש, בהתחלה.

נכון, אבל החשש הזה הוסר.

בסוף, אנחנו מסתדרים. היה אירוע גדול מאוד גם עם התאחדות בתי הספר. בסוף – ידענו איך לפעול בחוכמה, והעברנו אותו בחזרה למקום שהוא צריך להיות, במשרד החינוך; בלי אגו ובלי משחקים, כדי לחזק את ההתאחדות. צריכים לפעול, ואתם, התקשורת, מהווים חלק מזה.

ברור.

אתם מציפים את זה.

לגמרי. הקשבתי לגילי בקשב רב, והוא אמר משפט שנחרט לי ושאנחנו מזדהים איתו מאוד: בסוף ההישגים הם התשובה הטובה ביותר לאנטישמיות.

נכון.

זה משהו שהמשרד מאמין בו. כמובן שהמשרד מגלה חוסר סבלנות כלפי כל גילויי האנטישמיות, בין אם זה הדרת שחקנים ממשחקים או מניעת סממנים כאלו ואחרים שמייצגים את המדינה ואת התקופה שבה אנחנו נמצאים, כמו עלייה עם סמל שמייצג את החטופים. זה נמצא בשיח של המשרד כל הזמן.

אנחנו פועלים בתקיפות, בלי יוצא מן הכלל. השר שולח מכתבים והודעות לתקשורת, מכתבים לאיגודים הבין-לאומיים ומדבר עם יושב ראש איגוד בין-לאומי כזה או אחר – בדרך כלל, שרים מדברים מול שרים, ואצלנו השר מגדיל לעשות ופונה באופן ישיר ואישי ליושב ראש האיגוד הבין-לאומי כדי להסביר לו את הסוגייה.

אנחנו פונים גם לשרי ספורט במדינות אחרות, בעבודה מאומצת עם השב"כ – דיברנו על זה קודם – ומשקיעים את כל המשאבים על מנת שספורטאי יוכל לייצג את המדינה, לעלות על הפודיום עם הדגל של המדינה ולשיר "התקווה" בכל מקום שבו הוא נמצא. אין אפשרות שספורטאי יגיע למדינה מסוימת ולא יוכל לעלות לפודיום, או לא יבוא לקבלת המדליות. זה משהו שהוא לא נתפס בכלל. לכן, אנחנו לגמרי על הדברים הללו.

לצד זאת, אני חייבת לתת איזו שהיא נקודת אור בתוך כל הדבר הזה: יש הרבה מאוד איגודים בין-לאומיים שפונים למשרד. יש לנו לא מעט מכתבי תמיכה של איגודים בין-לאומיים שתומכים במדינת ישראל ובפעולות שלנו – של משרד הספורט ובכל מה שקורה כאן באופן כללי. המכתבים אומנם לא נערמים, אבל זה נותן איזו שהיא נקודת אור שמראה שלא הכול חשוך.

אנחנו לא ניתן למיעוט שהקול שלהם יותר חזק להישמע. אנחנו עושים הכול, וכמובן שהמשרד עומד לרשותכם לכל פנייה, בכל עניין. אם אתם מזהים משהו כזה – תביאו את זה לידיעת המשרד; אולי נוכל ליירט את הדברים עוד לפני שהם קורים – עיין ערך הוקי קרח וכל מה שקרה סביב הנושא הזה, רגע לפני שזה הגיע לקסט.

תודה רבה. משרד החוץ, בבקשה.

תודה רבה.

סליחה, פנינה, אני לא הצגתי את שיתוף הפעולה המצוין שיש לנו עם משרד החוץ; זה משהו שחשוב שייאמר. שאפו.

מחזקת את זה בהחלט. שמי פנינה אל-על, מנהלת המחלקה לשיתוף פעולה חינוכי, תרבותי ואקדמי, ועוסקת גם בתחום הספורט בחטיבה לדיפלומטיה תרבותית. אצלנו מתנקזים חרמות מכל מיני סוגים, לא רק מתחום הספורט. הנציג של משרד התפוצות הזכיר את נושא התרבות; גם אנחנו מטפלים בזה, כמובן, מול נספחי תרבות שפרוסים ברחבי העולם, בשגרירויות שלנו בתחום הספורט ובתחום האקדמיה, שם זה הולך ומתגבר.

אנחנו מקבלים מידע על הנהלות של אוניברסיטאות שקוראות לחרמות. אם זה היה פרטני, עד כה, נגד חוקרים ומרצים – עכשיו זה הופך למגיפה של ממש. כמו שציינה חלי, המשרד פתוח ואנחנו פועלים באמצעות השגרירויות שלנו בחו"ל. היה את המקרה של סופיה, בולגריה; היה גם את המקרה של הרוגבי, שפנו אלינו בקשר לאירוח המשחקים במלטה ובקפריסין.

איך זה מתבצע? יש פנייה?

בדרך כלל, אנחנו מקבלים פנייה ישירות ממשרד הספורט, מהאיגודים עצמם או מהוועדות. אנחנו פועלים על ידי הפעלת הנציגויות שלנו במקום – השגריר, בדרך כלל – מול משרדי הספורט או החוץ, ולפעמים גם מול האיגודים עצמם – למרות שאנחנו מעדיפים שהאיגודים עצמם יפעלו מול האיגודים, כי תמיד יש את הסיכון של העירוב בין פוליטיקה וספורט; "לא לערב פוליטיקה" גם משמשת כסיסמה לישראל, ולכן אנחנו פחות רוצים להתערב.

יש שיתוף פעולה גם עם משרד התרבות, כמובן; אנחנו מתאמים את הפניות כדי שלא תהיה כפילות וכדי שלא נדרוך האחד על השני. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם משרד התרבות והספורט, וכמובן שאנחנו פתוחים לכל פנייה.

היו מקרים שבהם לא הצלחתם? שהמצב לא הסתדר?

בנושא של הרוגבי, למשל, זה לא הצליח.

באיזו מדינה?

זה היה צריך להיות בין מלטה לקפריסין, ושם זו באמת הייתה בעיה, כי האיגודים עצמם מתמודדים עם בעיות אבטחה ותקציבים. ברגע שהם מארחים קבוצות מישראל – הם צריכים לתגבר את האבטחה; לשם כך, הם צריכים תקציבים נוספים, שלא תמיד הם מקבלים אותם מהרשויות.

למרות שהתנהלו שיחות – גם של השגריר שלנו במלטה מול שר החוץ המקומי והשגריר בקפריסין – זה לא הסתדר; במקרה הזה, נדמה לי, דווקא האיגוד האירופאי לרוגבי הוא ששם את הטריז ולא הסכים לשנות את המיקומים. יש מקרים, אבל אין לי מקרים בולטים לומר לך, כרגע.

כשמדברים על מה שהיה בדוחא עכשיו – באליפות עולם בשחייה – ציינו פה שהנשיא התערב.

אנחנו פחות היינו מעורבים בנושא הזה. אגב, צריך גם לקחת בחשבון שזה חשוב שהפעילות תהיה מול שגרירות, ובקטאר – אין לנו שגרירות.

הבנתי. אז זה צריך היה להיות מלמעלה.

בדיוק.

אז אתם יכולים לפעול דרך מקומות שבהם יש לנו נציגים?

בעיקר.

אפשר לתת דוגמה: זה היה לפני ה-07 באוקטובר כשהפועל ירושלים בכדורסל התארחו ביוון ואוהדיה ספגו אנטישמיות. משרד החוץ קישר את השר עם סגן שר הספורט של יוון, והיה שם איזה שהוא גינוי משמעותי מאוד.

נכון.

מחר חולון משחקים באתונה בלי קהל.

אבל הקבוצה ההיא נענשה; היא קיבלה שישה משחקים.

אפשר להוסיף משהו?

כן, בבקשה.

נדמה לי שלא מנצלים נכון, כשאנחנו מדברים על שותפות בין מוסדות המדינה לבין כל מיני קבוצות מחו"ל – זה שיתוף פעולה שיכול להוביל להצלחות. למשל, כשניסו לעשות חרם נגד הכדורגל הישראלי – זו הייתה הפעילות של הפעילים של מכבי בעולם שעצרה את העניין.

אתה מדבר על מה שהיה בטורקיה?

נכון. זו הייתה פעילות של יחידים של מכבי בעולם, שמחוברים לאיגודי כדורגל, והם הצליחו להשפיע על FIFA. השיתוף פעולה בין החברה האזרחית היהודית, בכל מדינה – הוא דבר שאנחנו עושים פעמים רבות עם משרד החוץ.

אנחנו בפעילות טובה עם השגרירים שלנו בעולם ומסוגלים להרים דברים לטובת מדינת ישראל, כי הכוח והידע של מה שמתרחש במדינה – נמצא תמיד בקהילה היהודית המקומית; היהודים המקומיים מבינים מיהם השחקנים הנכונים, ולכן, אם אנחנו עובדים נכון – הסיוע ההדדי הזה יכול להביא לתוצאות. לו מדינת ישראל הייתה עומדת לבד מול מי שהייתה מנסה להדיר אותה – אולי הספורטאים לא היו מגיעים.

חשוב להגיד את הדברים האלה. אנחנו חייבים לעבוד יותר בצוותא עם הארגונים האזרחיים החזקים בעולם, שנמצאים בתוך כל אחת מהקהילות היהודיות בעולם. אנחנו נמצאים בכמעט שמונים מדינות, כארגון; אנחנו ארגון עממי, ויש לנו השתייכות וחברים שאנחנו יכולים לגשת אליהם.

חד-משמעית.

האם יש לכם דרך להגיע לאיגוד המקומי כדי להשפיע ככה או אחרת? לא תמיד יש לנו את המודעות לדברים האלה כמדינה.

תודה רבה. קודם כול, אני רוצה להגיד תודה לצופים, לאנשים שהיו בזום, וכמובן לאנשים שהגיעו לכנסת. יש חשיבות גדולה מאוד לאמירה של הספורט הישראלי בבניין הזה. במשך הרבה מאוד שנים, הספורט לא קיבל במה בכנסת ישראל. אני שמח להוביל את זה, ואני שמח שמעליי יש שר שאני יודע לעבוד איתו ושיודע לעבוד איתי. התפקיד שלי הוא לבקר את המשרד, ואפשר לעשות את זה גם בנועם. אנחנו מגיעים להחלטות משותפות ומובילים תהליכים חשובים לספורט ולתשתית של מדינת ישראל.

אני מאמין שהספורט הוא הכלי החינוכי והחברתי הטוב והמשמעותי ביותר למדינת ישראל. ספורט לילדים שנמצאים בסיכון; ספורט בחברה הערבית; ספורט בפריפריה – זהו הכלי הטוב ביותר להוציא את הנוער העתידי משימוש בסמים, מאלכוהול, מאלימות ומפשע. אם מדינת ישראל רוצה לעשות שינוי – זו הדרך הטובה ביותר.

היום ב-14:00 יש לי דיון עם משרד ראש הממשלה. סוף-סוף נפל להם האסימון, והם הבינו את מה שאני מדבר עליו בבניין הזה כבר שנתיים וחצי – שספורט הוא הדרך הטובה ביותר לפתור את האלימות בחברה הערבית, וגם הזולה ביותר. אנחנו צריכים מתקנים, מאמנים, ואגודות, ואנחנו צריכים לשלוח עשרות אלפי ילדים לעשות ספורט אחר-הצוהריים, כדי שהם לא יסתובבו בחוסר מעש. כך – אנחנו ניפטר מכל הצרות.

אני רוצה להודות לערוץ הספורט, לערוץ 12, לערוץ ONE, לערוץ הכנסת ולכל התקשורת, בעצם, שמציפה את הדבר הזה; זה חשוב מאוד שאתם עושים את זה, כי אתם הקול שלנו. אם אתם לא תדעו לדברר אותנו – ימשיכו לדבר על טלי גוטליב, על אמסלם ועל כל הצהוב שיש בכנסת.

אנחנו באמת עושים פה דברים ורוצים לשנות, והמשפט הכי חשוב שייצא מהוועדה הזאת אומר: "הספורט הישראלי לעולם לא ירים דגל לבן, אלא ירים דגל כחול-לבן". זה מה שאנחנו נראה, גם במשחקים האולימפיים, ומי שחושב שהוא ישפיל את הספורטאים שלנו, או יגרום למצב שבו הם לא יתחרו – טעות חמורה בידיו. הספורטאים יקחו את הקושי הזה ויהפכו אותו להצלחה, וכל זאת בעזרת הוועד האולימפי, משרד הספורט, המאמנים וכל מדינת ישראל, שעומדת מאחורי הספורט הישראלי בכל צעד ובכל דרך.

אין דבר כזה דגל פלסטין באירועי ספורט במדינת ישראל. צריכים לדאוג לכך שהדגל הזה לא יתנוסס במגרשי הספורט ובכל אירוע ספורט במדינת ישראל. אני לא יכול לעצור את זה בעולם, אבל פה – חד-משמעית. אני גם רוצה לבקש ממשרד הספורט לראות באיזו דרך אפשר לעזור להתאחדות ההוקי. לא מדובר על כסף גדול, אבל זה פשוט יציל אותם – אחרת הם לא יוכלו לצאת לתחרויות.

אני רוצה להודות מפה, ממדינת ישראל הקטנה, לכל התומכים שלנו בעולם, כי יש גם צדדים טובים. לאוהדי דורטמונד המדהימים; לאוהדי הרטה ברלין, לביירן מינכן; לכל הקבוצות שעמדו דקת דומייה, זכרו את החטופים שלנו וצעקו כולם ביחד: "Bring Them Home". זו אמירה חשובה מאוד, ואנחנו צריכים אתכם לידנו. אני אשלח מכתבים, עוד השבוע, לאותם ארגוני אוהדים, כדי להגיד להם תודה; חשוב להגיד להם תודה.

אני רוצה להודות למשרד הספורט על שיתוף פעולה אמיתי בהרבה מאוד דברים שאנחנו עושים פה, בוועדה. תודה למכבי עולמי; אתם גוף חשוב מאוד לספורט, ובכלל, ליהודים בעולם. דרך הספורט שאתם מייצגים – אתם מחברים את היהודים, ודווקא בימים קשים כאלו – צריך לחבר את התפוצות, את מכבי עולמי, את משרד הספורט, את משרד החוץ, את אימפקט ואת כל הגופים שיכולים לעשות שינוי.

אני גם מודה ל"אימפקט", שהוא גוף חשוב מאוד. תמשיכו לעשות את מה שאתם עושים; זה מחבר ומחזק את היהודים בעולם. אתה רוצה להגיד משהו לפני שאני מסיים?

תודה וכל הכבוד.

ובזה – אנחנו מסיימים. שיהיה לכולנו בהצלחה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:40.