פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



30
ועדת החינוך, התרבות והספורט
06/03/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 168
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום רביעי, כ"ו באדר א' התשפ"ד (06 במרץ 2024), שעה 09:38

היערכות לחזרתם של התלמידים למערכת החינוך ביישובי העוטף

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
סימון דוידסון
צגה מלקו
יוסף עטאונה

דבי ביטון
מאיר כהן
אלון שוסטר

רם זהבי - מנהל מחוז דרום, משרד החינוך

שי רודברג - מנהל תחום ביטחון ובטיחות שטח, משרד החינוך

מרקו אזואלוס - אל"מ, סגן מפקד מחוז דרום, פיקוד העורף

ליהי חן קריאף - נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית

שירה מסאמי - חברת צוות מנהל, פורום עוטף ישראל

בני פרץ - פעיל 'פנתרים חברתיים'

תמי סלע

יהודית גידלי

זיו אפללו - חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



היערכות לחזרתם של התלמידים למערכת החינוך ביישובי העוטף

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את ועדת החינוך התרבות והספורט, בנושא היערכות לחזרתם של תלמידים למערכת החינוך ביישובי העוטף. אנחנו שולחים את תנחומינו למשפחות הנופלים, מתפללים לחזרתם של כלל החטופים, ולחזרתם המלאה לפעילות של הפצועים, שיהיה רפואה שלמה. כמובן, מברכים גם את תלמידי ישראל ומורי ישראל, כוחות הביטחון שנותנים את האפשרות למערכת החינוך להניע מחדש.

אני רוצה להגיד בתחילת דבריי, שהנני מאמין בהחזרתם המלאה לשגרה של תלמידי ישראל, אני חושב שאין כמו שגרה ותפקידנו כוועדת החינוך, אכן לבוא ולפקח, לראות שהדברים אכן נעשים, בטוח טעם ובשמירה כמובן, גם על ביטחונם וגם על מצבם הנפשי של התלמידים ושל המורים שחוזרים למקום הטבח. בסוף, היציבות של התלמידים ושל המורים, היא זו שתיתן את האפשרות לחזור לשגרה טובה, בריאה, של מערכת החינוך, במקומות.

אני מציע שנקבל איזושהי סקירה ממשרד החינוך, מה נעשה, מה התוכנית וכמובן, ניתן אחרי זה, גם למשרד הביטחון, פיקוד העורף, לבוא ולתת את הסקירה שלהם, כלפי החזרה הזאת. רם, בבקשה.

שלום לכולם, שלום אדוני היושב ראש, בוקר טוב, ברוך רופא חולים, דאגנו לך.

תודה רבה.

אתן סקירה על הפעילות שלנו. אני אומר כאן, החזרה של שדרות היא החזרה המשמעותית ביותר, שמזיזה את כל העוטף. החזרה הזאת נקבעה להיפתח ב-3.3, שזה יום ראשון האחרון, תחילת השבוע הזה. ההיערכות הייתה כעשרה ימים. לקראת 3.3, אנחנו סגרנו את מוסדות החינוך במלונות באופן רשמי, ב-20 לפברואר, יום שלישי, שבוע וחצי לפני. נתנו לאנשים להתחיל להתארגן על עצמם חזרה הביתה. ביצענו שבוע של היערכות של הצוותים החינוכיים ושל מפגשים עם הורים ותלמידים.

היה חשוב לנו, לפני שהילד מגיע, ביום הראשון חייבנו סוג של אספת הורים. אני אומר אספת הורים, זה היה מפגש מחנכת הורה, אפילו בזום, כי לא כולם נפגשו בחמישה חודשים האלה, כל אחד היה מפונה במקום שלו, לא בטוח המורה, או הגננת, התפנתה לאותו מקום עם הילדים ועם כל הקהילה. כל אחד בנקודה שלו.

לכן אמרנו שצריך לחדש קשר, ולכן השבוע היה מוקדש א' לחידוש קשר, ב' להדרכות מקצועיות. היו הדרכות מקצועיות, גם של המנהלים וגם של הסגלים החינוכיים, היה צריך לתדרך את כולם מה עושים ביום שאחרי. צוות השפ"ח בנה סדנאות מקצועיות לכל הסגל החינוכי. ובעצם השבוע הזה היה מוקדש לתהליכים של הכשרות מקצועיות.

נערכנו גם פיזית. עיריית שדרות, כרשות עם קרוב ל-8,500 תלמידים ו-82 גני ילדים ו-18 בתי ספר, הרשות בתקופת הפינוי, בתי הספר ומוסדות החינוך – או שנפגעו, או ששוכנו בהם שיכון זמני כוחות ביטחון כאלה ואחרים, או שמשכנו את הציוד למרכזי הפינוי, כדי להשתמש בו בנקודות. אז היה צריך להחזיר גם את כל המערך הלוגיסטי. סגל מנהל החינוך, שרק בשביל להבין את סדרי הגודל, שינע מרחבי הארץ חזרה העירה 60 משאיות של ציוד ששייך לכיתות הלימוד ולגני הילדים. 60 משאיות ציוד חוזרות העירה, מוצאות את מקומן. אז גם השבוע היה שבוע של הערכות פיזית של כל המתקנים.

אני רוצה לומר כאן, מי שנכח ב-3 לחודש, החל מהשעות המוקדמות של הבוקר, הצדעה גדולה לראש העיר ולסגל העירייה, מי שהגיע לשדרות ביום ראשון בבוקר, ראה עיר חיה, נושמת, תוססת, לא נשאר כמעט זכר. אמנם נשאר באזורים שיש פגיעה ממשית; אבל אתה בא לעיר, אתה רואה עיר נקייה, אתה רואה העיר פתוחה, אתה רואה רחובות, אתה רואה תושבים, ומהשעות המוקדמות של הבוקר אנחנו נכחנו שם.

ביום ראשון נפתחה כל מערכת החינוך. המחויבות שלנו הייתה, להעמיד את המערכת לרשות התושבים, לפתוח אותה במלואה. מספר הנוכחים בשבוע הזה, אנחנו מדברים על מיום ראשון, עד היום, בין 55 ל-60 אחוז, נוכחות של תלמידים, בממוצע ברחבי העיר, בהחלט יש מקומות שבהם יש נוכחות יותר גבוהה ומקומות שיש נוכחות יותר נמוכה, אבל הממוצע העירוני, 55-60 אחוז, שכל יום נוספו לנו עוד כמה תלמידים.

כולל גנים?

כולל גנים, הממוצע של הנוכחות של התלמידים. ממוצע הנוכחות של הסגל החינוכי, אנחנו עומדים על 95 אחוז סגל, הסגל הגיע. צריך לומר פה שאני מצדיע לסגל, אני נכנסתי יחד עם שר החינוך, לגן ילדים, הגננת הפעילה את התלמידים שלה, אתה אומר לה, 'גברתי הגננת, איפה את גרה?' היא משיבה 'הבית שלי פגוע, עוד לא חזרתי לגור בו וגם ילדי ומשפחתי עוד לא כאן, כי אין לי עוד לאן לחזור, אבל לגן הגעתי הבוקר, מהמקום שבו אני מפונה, טווח הנסיעה כך וכך, חשוב לי להגיע, להיות גננת בגן שלי'.

אף על פי שהיא לא ישנה בשדרות עדיין, היא לא יכולה עדיין לישון, ייקח עוד כמה חודשים עד שהבית שלה כשיר – היא חזרה למקום העבודה. אני אומר לך, להתפעל מהאנשים האלה, שיש להם, כמו שאמרת, חזרה לשגרה זה כוח לכולם, גם למורים, גם לגננות, גם להורים, כולם רצו את זה. אנשים באמת התעלו על עצמם והנוכחות היא יציבה השבוע.

מעבר לכך, אני חושב שיש פה מסר אמיתי לאויב.

לגמרי.

מסר שבסוף, אנחנו חוזרים לשגרה, עם ישראל מנצח, אנחנו צריכים לעשות את זה בטוב טעם ולדאוג גם לאותם. אגב, הבאת נתון, אמנם כלפי הסגל זה מדהים, ואני אומר תמיד שמורי ישראל מוכיחים פעם אחר פעם, את המסירות שלהם, שהם שם בשביל לחנך, באמת הם כאן בשליחות אמיתית, יחד עם זאת, מהנתונים שאתה מביא לי, בכל זאת, אני מודאג - - -

אתה מדבר רק על מחוז דרום?

אני מדבר כרגע על שדרות והעוטף, כן.

אז כרגע מדובר על שדרות בלבד, נכון?

שדרות בלבד, אני מדבר רק על שדרות. מודאג ממספרי התלמידים?

אני מודאג מ-40 אחוז של התלמידים, לאור העובדה שאתה אומר שמרכזי המפונים נסגרו.

אבל כמה חזרו לעיר?

אדוני היושב ראש, אני אתן את כל הסקירה, אני אשיב על השאלות. אז המספרים העולים בשלושה ימים האלה, קודם כל, אני מזכיר לכולנו, צבע אדום היה ביום חמישי, צבע אדום היה ביום שני בשדרות, אנחנו חששנו מזה, אני אומר כאן, בדיון, חששנו, אמרנו - - -

יש רעשי מלחמה קבועים כל הזמן, כל הזמן.

רעשי מלחמה יש, אבל התקפה, עוד פעם יש לנו תלוי מסלול, יושב לידי קב"ט, אנחנו בהערכות מצב קבועות. חששנו, העובדה שלמחרת היה צבע אדום, לא ירדנו במספרים, אומרת האוכלוסייה בוגרת, כולם הבינו בתיאום הציפיות, ולכן הדגשנו שעשינו אספות הורים.

שואלים אותנו בשבוע המקדים, שאלו אותי הסגל: אדוני מנהל המחוז, אתה יכול להבטיח לי את הביטחון? אמרתי, אני אבטיח ביטחון? המלחמה עדיין ממשיכה. מה שאני יכול להבטיח זה א' שיש לנו שת"פ הדוק עם פיקוד העורף. כל מוסדות החינוך תוגברו בחיילים עם נשק ארוך, מיחידות שפיקוד העורף הביא אותם. האוגדונר, אבי היה בפתיחת מערכת החינוך, קורסיסטים של עיר הבה"דים היו מוצבים בכל גן ילדים ובכל בית ספר עם נשק ארוך לתגבור, כדי לתת לכולנו את ההבנה ואת התחושה, שצה"ל איתנו בשטח, אנחנו לא לבד.

כל מוסדות החינוך מוגנים, כולל הגנים?

בעיר שדרות כן.

יש שם תגבור של שפ"י?

אני אמרתי שבשבוע המקדים עשינו היערכות, שפ"י נתן לנו מקצה לקצה, הכשיר את הצוותים, אנחנו לא מעמידים פסיכולוג לכל ילד, אבל קודם כל, היה צריך להכשיר את הצוותים, להתמודד.

לא, אבל עכשיו, לא צריך פסיכולוג על כל ילד, פסיכולוג בבית ספר כן צריך.

נכון.

כמה שצריך.

אגיד ככה, אנחנו במצבת עובדים בכלל, גם שפ"י, גם ייעוץ, גם הוראה – אנחנו עם אותה מצבת עובדים, כמו שהיה לנו ב-6 לאוקטובר. יש תגבור כרגע, שמתרגלים, שהרשות המקומית יצאה בקמפיין וגייסה תומכי הוראה וכוח עזר ויש כוח עזר, בהיקף של כ-150 אנשים, גם חלקם סטודנטים, חלקם מכינות, חלקם באו ליום-יומיים, באו לתגבר, כדי שיהיה יותר מבוגרים בסביבה.

מי מתקצב אותם?

הרשות המקומית. אנחנו עדיין לא פרסמנו תקציבים תוספתיים, זה עדיין בדיונים עם - - -

יש מורים שלא הגיעו?

חמישה אחוז.

מרשים ביותר.

השאלה, מה עושים איתם? האם זה נכון שאמרו להם לצאת לחל"ת, אם הם לא חוזרים?

מי שאמר שישאלו אותו.

לא, התפרסם בתקשורת, אתה אומר שלא, אז לא.

תשאל את הכתב שפרסם.

לא, זה לא נכון, הייתה מורה שעמדה שם בטלוויזיה ואמרה, אמרו לי שאם את לא חוזרת, אני צריכה לצאת לחל"ת.

אני אומר כאן חד משמעית, אין אחד שהוצאנו אותו לחל"ת.

יפה, טוב לשמוע את זה ממך.

אין אחד שהוצאנו אותו לחל"ת, אנחנו מכירים כל מורה שלא חזר, כל מורה, באופן אישי. יש חופשות לידה שזה לא קשור.

לא, אני מדבר על מורה שאומר שהוא מפחד לחזור.

אז אני אומר, אני יודע בוודאות, מי יש לנו, מי לא חוזר, ומה הסיבה.

משלמים להם?

כן, כולם מועסקים אצלנו, מדובר במספרים לא גדולים, כמה עשרות.

מועסקים זה אומר שהם עובדים?

לא, רגע, אני אומר שכרגע, אנחנו איתם בדיאלוג אישית. חלקם למשל אמרו שיחזרו במהלך הימים הקרובים, עד ראשון הבא. אמרנו בסדר, מותר, ניתן לאותו אדם אוויר. למה לתת לו אוויר? המורה צריך לדעת שיש לו גם את כל המעטפת של המסגרות שלו, יש לו גן ילדים, יש לו מעון, הוא צריך להחזיר את הילדים. זה בסדר, אנחנו לא עם סטופר. אז רוב המועסקים שלא באו השבוע – ביום ראשון הבא הם אצלנו.

מה תעשו לאחד או אחת שאומרת 'אני מפחדת, אני מצטערת, אני לא יכולה לחזור, אני בטראומה' – האם אתם לא תשלמו לה, או האם יש לה מסלול מיוחד שמדבר מולה, או האם תוציאו אותה לחל"ת? אנחנו שואלים שאלות מאוד ברורות.

חל"ת לא יהיה.

אני קיבלתי פנייה מהסתדרות המורים, מאנשים ששאלו אותי, אז אני רוצה לשאול את השאלות האלו.

אני אומר חל"ת אין כרגע, אלא אם כן הוא יבקש חל"ת.

הבן שלי תושב שדרות, עדיין החליט לא לחזור לשדרות.

בסדר. מה המעמד שלו? מבחינה תעסוקתית אתה שואל, אנחנו כרגע לא ניתקנו קשר תעסוקתי עם אף מורה.

השאלה היא אם מורה בא ואומר 'אני בטראומה, אל תדברו איתי, אני לא יכול לחזור'. יש כמה מסלולים לטפל בו, מה המסלול שלכם? האם אתם מפסיקים את ההתקשרות אתו? אתם מוציאים אותו לחל"ת?

או תעסוקה במקום אחר?

השבתי. קודם כול, כמו שאמרתי, מדובר על מקרים בודדים, אנחנו בכמה עשרות, ביום ראשון, כמה העשרות האלה, יצטמצמו. יש לנו מתוכם, פחות מעשרים איש שאינם תושבי שדרות, אלא תושבי היישובים המפונים שעוד לא החזרנו אותם הביתה. אני נתתי סקירה על שדרות, אבל המורה שמלמד בשדרות, יכול להיות שהוא גר בכפר עזה – וכפר עזה נמצאים בשפיים, הוא לא יכול לבוא לעבודה. כאלה יש לנו 18 עובדי הוראה, אנחנו ממשיכים איתם את אותה מדיניות של הפינוי, הוא לא יכול לבוא למקום העבודה, כי מקום המגורים שלו, רשמית עוד לא חזר להיות מגורים.

יש לנו גם שלושה עובדי הוראה שאין להם בית לחזור אליו, בתוך שדרות. כמו שמניתי, הגננת, אין מה לדרוש מהם לבוא, הם לא יכולים לבוא. אם היא רוצה לבוא לעבודה זה בסדר, אין לי בעיה; אבל אני לא יכול לחייב אותה, כי אין לה בית, עד שלא תסדיר את הבית אין מה לדרוש ממנה חובה. לכן יש לי חובת העסקה אליה, למרות שהיא לא יכולה לבוא לגור. אנחנו בכל אחד מטפלים באופן אישי, הוא מקבל פנייה, אנחנו המעסיק שלו, כוח האדם שלנו פונה פרטנית לעובד, מאפיין אתו מה הקושי.

אז אמרתי יש קושי אחד, שלושה אין להם בית, מקבלים טיפול אישי. יש כ-18 אנשים שגרים ביישובים מסביב לשדרות, לא קשור לשדרות, והיישובים שלהם לא חזרו. את מי לא החזרנו? – לא החזרנו את אשכול באופן רשמי ולא החזרנו את שער הנגב באופן רשמי. לא הכרזנו על חזרה. זה אומר שלא פתחתי את המסגרות, מעונות היום וגני ילדים, בכל יישובי אשכול וביישובי שער הנגב. לא פתחתי. אז זה אומר שמורה, בצדק, אין לה מסגרות, היא לא חזרה הביתה. אז אלה 18, הם בסטטוס מפונים.

אני מזכיר שבאופן רשמי גם לא פתחנו בשדות נגב, לא הכרזנו על פתיחה. אנחנו כרגע מלמדים את ילדי תקומה במסגרת זמנית עורפית, כי לא פתחנו באופן רשמי את בית הספר בסעד, לא הכרזנו עליו כפתוח. היחידים שלומדים בסעד, אלה הקיבוצניקים שחזרו הביתה ורוצים להישאר בקיבוץ. אבל שאר התושבים שלהם – עלומים לא חזרו הביתה, תקומה לא חזרו, הם לא חזרו לבית הספר. מבחינתנו לא נתנו עדיין את המענה החינוכי, וגם לא פתחנו, אחד מתוך שני גנים עוד לא נפתחו, אז מי שזו כתובת המגורים שלו אי אפשר להגיד לו שיבוא לעבודה, כי הבית שלו לא פתוח עדיין ולכן הדיוק הוא פרטני.

אתה יכול להגיד רם, כמה יש חבר'ה למשל מאשכול שלא מופעים בשום מסגרת אלטרנטיבית שאתם הצעתם להם?

אתה מדבר על מורים, או תלמידים?

תלמידים. הייתי באורים, אז אמרו לי שרוב התלמידים ברמת נגב, באשל הנשיא. אבל יש תלמידים שקצת נעלמו מתחת לרדאר, מטפלים בהם?

אז אני אענה לשאלה, אשים רגע מסגרת: נתתי סקירה על שדרות, בשביל להבין את סדרי הגודל. שדרות עומדת על בין 55-60 אחוז תלמידים, הפיק הגדול יהיה בראשון הבא. יש תנועה השבוע של חזרה לעיר, אנחנו ביום ראשון צפויים - - -

כמה זה במספרים מוחלטים, 60 אחוז משדרות, בערך?

מתוך 8,500 תלמידים תעשה חשבון.

רגע, עכשיו אתם יודעים להפריד בין יסודי לתיכון? היה חשש גדול מאוד ש- - -

בטח. בתיכונים הנוכחות יותר גבוהה.

בתיכון יותר גבוהה?

יותר גבוהה, כן, כי מי - - -

אני רק רוצה להגיד, אני נוסע הרבה לשדרות, זה הישג יוצא מן הכלל שזה הנתונים, שהגיעו שישים אחוז. אל תקלו בזה ראש, אנשים בטראומה, זה שבאים וחוזרים לעיר ושישים אחוז למסגרות החינוך – זה לזכותם של התושבים.

אשתף אתכם: בפברואר התחלנו בחינות בגרות. הגעתי לסיור בבית ספר הזמני של ילדי שדרות, באילת. עכשיו, ילדי שדרות מפוזרים בכל הארץ, הם לא במוקד אחד. בשביל לייצר להם בחינת בגרות, שגרת לימודים, הייתה אופרציה שלמה של שינוע תלמידים ללמידה מרוכזת, לא משנה איפה הם גרים. שינעו אותם. ילדים טסו במטוס לאילת, כי עשינו שני מרכזים לימודיים שבהם המחזור נפגש, חמש כיתות היבחנות, גם ימי מרתון וגם בחינה. אז זה לא שאנחנו הופתענו מהמספרים, אנחנו לא ניתקנו איתם קשר, בית הספר, למרות שחלק למדו באילת, חלק בנתניה, למדו בנתניה, באלדד, 35 ילדים, תיכוניסטים, משולבים בכיתות, אבל המנהל שלהם משדרות, מבקר.

אנחנו ישבנו ישיבה, עם סגל אלדד, עם המנהל של אלדד, באנו לראות, מה תוכנית הלימודים, שלושה פה, שניים שם, אבל שמרנו איתם קשר עם בית הספר במקור, עם המחוז המקורי. ושינענו אותם לימי תגבור עם בית הספר המקורי, ואז הם באו לבחינת בגרות בהיסטוריה. לילדים יש חמש כיתות בחינת בגרות באילת, עכשיו, זה לא שיש לי חמש כיתות מפונות באילת, שינענו אותם - - -

שמע, זה שלמדו בנתניה, זה אומר שאחוזי הבגרויות עכשיו בשדרות יעלו דרמטית. במיוחד באלדד.

שומר באדיקות על נתניה, זה לא יאומן.

נראה לי שנתניה ירוויחו, זה WIN-WIN.

היות והתחלת איתי, אני הולך לבדוק את הציונים של כל אחד, ואני אעשה את הממוצע, ואני אומר לך שמערכת החינוך בדרום הן מערכות למופת, תאמינו לי, ברוך ה'. אני באתי משם, שלושים שנה הייתי שם, תאמינו לי זה פשוט תענוג, תענוג לראות את זה.

ברוך ה'.

כולנו, מצטרף לדעת עמיתיי. אני רק רוצה להוסיף שבעניין י"ב, בחינוך ההתיישבותי באשכול, אני יודע הם עשו גם כן פנימייה בעין גדי, בים המלח.

נכון, נכון.

רם, אני רק רוצה להבין, האם יש למשרד החינוך תוכנית שכוללת תגבור שעות נוספת, תוכנית מתוקצבת שתבוא לתגבר את אותם ילדים שצריכים לעבור את הבגרויות האלה ועברו טראומה לא פשוטה.

קודם כול, כאן בבית הזה, יש מזה שנים החלטת ממשלה דו-שנתית שהיא צבועה לרשויות העוטף. היא בתוקף, 2024 היא בתוקף, תשפ"ד היא בתוקף, היא מכסה את כל יישובי העוטף ואחד הסעיפים המתוקצבים בה, זה שעות תגבור לימודים, בביצוע על ידי הרשות המקומית.

אנחנו פרסמנו את הכול, נתנו קודם כל כך: כל שנת לימודים מחולקת לשתי שנות תקציב, הפעימה הראשונה היא סוגרת את 2023. ב-23 באוקטובר, מיד אחרי האירועים, אנחנו הזרמנו לרשויות המקומיות 90 אחוז מזומן מתוך היתרה שהם זכאים לה בהרשאה מהחלטת הממשלה. 90 אחוז הזרמנו להם, לא בהרשאה, אלא בכסף מזומן, לביצוע מידי, בתקופת הפיזור. כשאני אומר לך שהילד טס לעשות בחינת בגרות – מאיפה משלמים לו? מי משלם לו? הרשות המקומית, מאיפה יש לה תקציבים לבצע? איך היא משנעת ילדים? אני אומר לך שהילדים נאספו מכל הארץ, שכרו מקום, עשו להם ימי תגבור. מאיפה היא משלמת? אנחנו נתנו 90 אחוז כסף מזומן, תבצעו, אין שום בירוקרטיה, אין שום חסם, קחו את הכסף תבצעו.

דע לך, שאם לא היו כספים קואליציוניים, היית יכול לתת להם פי שניים.

זה לא קואליציוני, זה החלטות ממשלה.

אם לא היו.

טוב, זה שלכם.

זה כבר אירוע של הצד השמאלי.

אני מבין בחינוך, מאיר.

אני רק יושב על הגדר.

אגב, הם יצאו נגיד לארבעה-חמישה ימים וחזרו הביתה?

לא, הם באו למרתונים, כמו שאתה היית, אתה זוכר בתיכון, אנחנו תמיד עשינו מרתונים, עשינו מרתונים, אמנם לאתגר, לאומץ.

מחזור שלי עשה הפגנה נגד הבחינות, לא רצה בחינות אינטרנטיות.

הם עשו בחינות וזה בסדר. זה היה א'.

ב', אתמול אנחנו פרסמנו, יש להם עשרה ימים לענות, פרסמנו העלנו את הזכאות שלהם להרשאה, עכשיו זה לא מזומן, עכשיו זה הרשאה, הם צריכים להגיש תוכנית עבודה, הם יגישו, אבל בעוד עשרה ימים תיסגר, כל אחד יודע כמה הוא זכאי. זאת אומרת, אנחנו נותנים להם כבר את הכסף, עד סוף הקיץ, שתהיה להם אפשרות, הם יודעים כמה כסף יש להם להמשיך לבצע את החלטת הממשלה שהיא תומכת בתגבור לימודים, פעילות בלתי פורמלית, פעילות בחופשות. עוד מעט פסח, יגידו, אנחנו רוצים לתגבר, הכסף אצלכם, יש להם אותו עד הקיץ.

אז זה לגבי יישובי העוטף, זה באותם היקפים שהחלטת הממשלה התקבלה ב-2023, לפני 7 באוקטובר, אבל בעוטף תמיד היו לנו, עכשיו אני חושב שאנחנו נכון לכרגע נמצאים במענה בסדר, כשתוכנית התקומה, תצא לפועל, יהיו עוד תקציבים תוספתיים.

מתי אתם משערים שזה יקרה?

תוכנית התקומה, מתי היא תצא לפועל?

אתה לא יודע?

אני לא יודע לומר, יש עדיין דיונים, יש פה מורכבויות.

תיאורטית בעוד שבוע, אדרי צריך להציג לרוה"מ את התוכנית כולה.

אז צריך לשאול אותם.

18 במרץ.

אני עוד לא מכיר עד הסוף, בסדר? עכשיו לגבי השאלה, אם יש לנו ילדים מנותקים, אני משתף באנקדוטה, החליט שר החינוך, שילדים שלא חוזרים, ניתן להם מקום, גם ילדי שדרות, על בסיס מקום פנוי, במרכזים שלנו. נערכנו, על פי הנחייתו נערכנו, נערכתי בים המלח, נערכתי באילת, נערכתי בירוחם, ששם יש לי עדיין תושבי שדרות ויש לי מסגרת שקיימת, יש לי לאשכול בית ספר, אני מחזיק בית ספר בים המלח, גם יסודי, גם תיכון, לומדים בים המלח. יש לי שדות נגב בים המלח, ואמרתי ילדי שדרות יקלטו.

רגע, בעין גדי לומדים - - -

רק בארי, כל קיבוץ בארי בעין גדי, ושכבת י"ב בפנימייה. השכבה הזו מלאה וכל קיבוץ בארי לומד בעין גדי. ושאר הישובים, למשל מגן, לומד בסולריום שזה מול בית מלון Enjoy, נובו שם, פתחנו בית ספר. יש לנו בית ספר בים המלח, של שדות נגב. הצענו לאוכלוסייה גם ממלכתי, גם ממלכתי דתי, אמרנו ייקלטו, פתחנו את זה לתושבי שדרות. עשינו צפי קודם, יש לנו מוקד טלפוני, קיבל פניות, הודיע לתושבים, איפה המענה.

אתמול בבוקר קיבלתי עדכון, התייצבו תלמידים, אין לי עשרים ילד. זאת אומרת, זה לא שהאוכלוסייה מנותקת קשר, היא אורזת, היא לא באה בגל הראשון, אבל הם בסוף מתקדמים הביתה, אנחנו העמדנו פתרונות חינוכיים, גם במוקדים, כדי לתת לא לנתק קשר עם הילדים, אמרנו, יש לי בית ספר, בוא תיכנס, אותו דבר נתתי - - -

הילדים משולבים, מתוך הארבעים אחוז האלה, שאני מאמין שיש כמה מהם גם בירושלים, אני מכיר, שמשולבים בתוך בתי הספר הקיימים.

אנחנו מאפשרים את זה.

אתם מאפשרים, הם מקבלים שם גם את אותם תגבורים, אותם שעות?

אלו נקלטו עוד במהלך הלחימה. הורים שהגיעו על פי הנוהל של המפונים – אפשרנו לכל ילד מפונה להיקלט במסגרת החינוך, לא בבתי ספר מיוחדים שהקמנו למפונים נטו, אלא להשתלב בבית ספר רגיל, לא במסגרת המאמץ. למשל, באלדד שתיארתי, זה שיתוף פעולה שלנו, עם מחוז תל אביב, אמרנו, זה תחנה קולטת, הקמנו להם, תחנה קולטת, הבאנו לתוך התחנה הזו, גם משאבים תוספתיים, אבל תושב ששכר דירה בהרצליה, הלך למנהל החינוך, קיבלו אותו, בסטטוס מפונה ושני הילדים בהרצליה בבית ספר, הוא הסתדר.

הוא אתם נותנים לו את האפשרות, לסיים שם את השנה?

כן, אנחנו לא מאלצים אותו, זה בסדר, הוא מסיים את שנת הלימודים.

הוא מקבל מבית הספר את הכלים?

המחוזות קיבלו, קיבלנו מועצה, סל חירום, העברנו אותו, דרך מערכות הגפן, זה תקצוב תוספתי, שמאפשר גם לרשות הקולטת וגם לבית הספר הקולט, מענה תוספתי לצרכים שהוא צריך.

מה שהיה אנחנו מכירים, השאלה, אם זה ממשיך עד סוף השנה?

כן, כן, הפעימה האחרונה הייתה שבוע שעבר, חלקנו כסף.

ממשיך והוא ממשיך את התגבור עד הקיץ?

כן, אין מניעה ואם יהיה צרכים, אני אומר שאם יעלו צרכים, הפלטפורמה קיימת, אנחנו נדע לתת לה מענה.

רם, שאלה לגבי חינוך מיוחד, אתה יכול שנייה להעמיק.

פתחנו בית ספר לחינוך מיוחד בשדרות, קודם כל, ילד לחינוך מיוחד זה אופרציה אחרת, בגלל שיש לו זכאות בחוק, אנחנו מלווים כל השמה של ילד כזה, עד הקצה, שהוא לא יכול להיעלם לי מהרדאר, הוא ילד שלי, בכל מקום שהוא נמצא. אז רמת שיתוף הפעולה פה היא יותר גבוהה. בשדרות פתחנו את הבית ספר, 34 ילדים, מספר הנוכחים לא היה גבוה, 34 תלמידים הגיעו ביום ראשון, אנחנו פתחנו אותו ב-20 בחודש.

מתוך כמה?

הוא ארבעים אחוז נוכחות. אבל בית הספר הוא נפתח כבר ב-20 בחודש, לא חיכינו ל- 3.3.

והאחרים, השישים אחוז האחרים, משולבים?

משולבים, כן. בית הספר הוא על אזורי, הוא לא רק לתושבי שדרות, הוא לאנשים שצריכים - - -

ככה היה תמיד?

בית ספר לחינוך מיוחד הוא תמיד. עכשיו, לא כולם שגרים בפריפריה, כמו מבאר שבע, או מאשקלון, מקבלים את האופציה שקדימה, לחזור לשדרות, ייקח להם זמן, אני לא אומר, זה בסדר, אפשר להבין.

יש פה נציג של שדרות?

לא.

לא? זאת אומרת, שאלות של חינוך בלתי פורמלית, פעילות נוער, פעילות אחר צוהריים, אין מי ש- - -?

אני אגיד לך את המתווה, בסדר? אנחנו קבענו מתווה הדרגתי, ראשון עד שלישי, היה חזרה הדרגתית, לא נתנו פעילות אחרי צוהריים, בשלושת הימים האלה, אנחנו קבענו שהיום יום הרביעי, יש הרחבה של שעות הפעילות הבית ספרית הפורמלית.

קודם כול, ילדים לא היו בגן, אנחנו עשינו העתק-הדבק לספטמבר, מבחינתנו, אתם זוכרים, איך הילד בא לגן בספטמבר, ביום הראשון, שעתיים מתרגלים, ביום השני, ארבע שעות, ביום השלישי- אז העתקנו, זה ספטמבר מבחינתנו, הכול חדש. מה הילדים הספיקו השנה? כלום לא הספיקו, הם לא ראו את החברים, אנחנו נכנסים לכיתות, שואלים 'מי לא ראה את החבר שיושב לידו?' חמישה חודשים. חצי כיתה מרימה, היא לא ראה את החבר שלה, חמישה חודשים, אז צריך לתרגל אותם.

אז קבענו שלושת הימים הראשונים הם הדרגתיים, אין תוספת של יום, אחרי צוהריים, היום זה יהיה הפעם הראשונה שיש לנו פעילות, מה שנקרא, צהרונים, רק היום, אנחנו פותחים את הצהרון, שלושה ימים ראשונים היה למידה פורמלית, היום צהרונים. ביום ראשון, התחלה של הרחבה של החינוך הבלתי פורמלי, רק ביום ראשון יהיה מלא, אנחנו חוזרים בפעימות. תנועות הנוער, אני לא בטוח שפתחנו השבוע.

אני אגיד לך למה אני שואל אותך: אני מתעסק המון בעולמות האלו ויש - - -

אתה זוכר שהילדים שלי למדו אצלך לשחות, נכון?

כל ילדי נתניה.

כל המדליות שלי בבית זה רק ממך, סימון הוא הקאנטרי קלאב שלנו, הדולפין והבית ספר לשחייה וזה וכל פעם שאתה בא להביא עם הילדים, מתי תירשם לחדר כושר, ואז כאילו שולחים את האישה.

תודה, משתדלים, גם את מאיר אפשר לשלוח לקורס, לא התחיל אותו, רק רשמתי אותו, אבל מאיר הפנה אליי, את אגודת הספורט בשדרות, עכשיו, מדובר על מאות ילדים שהיו לפני המלחמה, בפעילות אחר הצוהריים, אנשים מקסימים והם פשוט קרסו לגמרי, לגמרי, תבין שגוף שרגיל להיות עם 300 ילדים, פתאום כל הילדים נעלמו, הוא נשאר, רק עם ההוצאות שהוא צריך לשלם, באופן שוטף ועכשיו כדי לחזור, הוא צריך עזרה ואני נותן לך, מעביר אליך את הכדור, כי בסוף, הילדים האלה, אחר צוהריים - - -

אגודות ספורט זה שר אחר.

אני מבין, אבל החינוך הבלתי פורמלי בסוף, צריך להיות גם תחת המעטפת שלכם ולא תמיד זה רק כסף, לפעמים גם לדחיפה קטנה, מילה, עזרה, בגלל זה שאלתי, אם יש פה מישהו משדרות, כי הגופים האלו, אם לא יעזרו להם עכשיו, הם לא יוכלו לחזור לפעילות ואז הילדים אחר הצוהריים, לא יהיה להם מה לעשות.

אז אני אגיד משהו על פעילות אחר הצוהריים המתוכננת שלנו, זה לא הכול אגודות ספורט, בסדר?

ברור, ברור.

נגיד מה יש אצלנו במסגרת החלטת הממשלה, אנחנו מפעילים את התוכנית שנקראת, חוג לכל ילד, כל ילדי שדרות, משתתפים בחוג, על ידי המתנ"ס המקומי, תקצוב מלא שלנו, הרחבנו את הפעילות הזאת, חוג לכל ילד, ארבע שכבות מבית ספר יסודי.

מדהים.

ג', ד', ה', ו', מתוקצבים מלא, נתנו את החוגים גם במוקדים, הספורט היה גם במרכזים, שינענו אותם.

דרך החברה למתנ"סים?

דרך המתנ"ס של שדרות, זה מתנ"ס שדרות, הוא הזכיין המבצע. אז חוג לכל ילד חוזר.

מתי הוא חוזר?

החל משבוע הבא, אנחנו מתחילים להפעיל את הבלתי פורמלי, אמרתי שהשבוע, לא מפעילים בלתי פורמלי, שבוע הבא, הדרגתי, זה עובדים שלנו, זה מתנ"ס שדרותי, את הרשימה אנחנו מכירים, פעלה גם במלונות, תחזור לפעול בשבוע הבא.

אם כבר אתה נמצא כאן, אתה יכול להגיד כמה מילים על אופקים, בבקשה?

כן, תיכף אשלים. החלק השני, יש לנו בשעת חירום מכרז חירום. בכל סבב שהיה לפני המלחמה, הרי אנחנו לא חדשים בזה, היו סבבים, בין פעם לפעמיים בשנה יש סבב, לטובת הדבר הזה, למשרד החינוך יש מכרז נצור, נקרא, מכרז חירום ובמכרז חירום, יש לנו יכולת לבצע, יחד עם החברה למתנ"סים, פעילות הפגתית כדי להוציא את הילדים מהלחימה. אנחנו בתפיסת ההפעלה שלנו, בתקופת לחימה, מפעילים פעילות הפגתית כזאת, מחוץ לעיר, עשינו את זה, גם עכשיו בלחימה, במוקדי הפינוי, הפעלנו דרך החברה למתנ"סים, פעילות הפגה, ראיתם כל מיני כאלה? זה חברה למתנ"סים, היא זכיין של מכרז חירום, על פי מודל ההפעלה הזה, בחזרה לפעילות בתוך מוסדות חינוך, בשבועיים-שלושה שחוזרים, תמיד נתנו, בפעילות הפגתית בית ספרית, כי אפשר, עוד קצת הפגה.

לשדרות כבר הכנו, את תוכנית ההפגה שלהם, דרך מכרז חירום, לשלושה שבועות הבאים, יש להם תוכנית. זה אומר יציאה, זה אומר פעילות בתוך בית הספר, זה אומר יום טיול, כל התוכנית הזאת, דרך משרד החירום, היא כבר, יש לה את המסגרת. מידת הביצוע שלה, הכול כמובן, אנחנו לא כופים, אנחנו מאפשרים למנהל בית ספר, להגיד, יש לך ואוצ'ר להפגות, עכשיו, יכול מנהל בית ספר להגיד, תשמע, הילדים לא למדו, יש לי פערים גדולים, ההורים לא רוצים שנוציא אותם, פוחדים שנעלה על אוטובוסים, רוצים שמונה עד שתיים וחצי, אני לא מכריח אותו, אני אומר לו, אז קח הפגה בתוך בית ספר, מפעיל בחדר מוגן, יש לך וואוצ'ר. אז אנחנו בהחלט נותנים, אי אפשר שהילדים יחזרו למאה אחוז ריכוז כיתתי-פרונטלי, לא ילך, זה מאוד הדרגתי, לכן הכנסנו את ההפעלה, לפעימה של חזרה לשגרה, דרך מכרז חירום, עכשיו השתנה הזכיין, הזכיין הבא, לומד את העבודה, הוא יעשה את זה. עכשיו לגבי שאר הרשויות - - -

יש לך כלי מדהים, אתה יודע שההתאחדות לבתי הספר, עוברת חזרה למשרד החינוך, יהיה לך כלי אדיר במשרד החינוך.

קודם כל, היה לנו שת"פ חזק איתם כשהם היו במשרד הספורט ואני אומר לכם, גם בתקופת הלחימה, אני למשל, בתקופת הפינוי, הפעלנו מאוד את השת"פ הזה, עם ההתאחדות, ירדתי לאילת ועשינו יום ספורט בחמש תחנות, עברתי מקום מקום-מקום, גם בים המלח היה לנו טורנירים, טורנירים, הילדים הגיעו, אתה נותן מדריכי ספורט, מגיעים לכדורגל על החוף ועושים טורנירים עד אמצע הלילה, זה בריא, זה לא רק, אנחנו התפקיד שלנו, לא רק ללמוד, גם כן לתת, את כל הפעילות הגופנית, גוף ונפש הולך ביחד. שיחקנו טניס שולחן איתם, הייתי אפילו בפארק סקט, ילדים בכל העוטף, הגיעו לאילת, אנחנו נתנו בפארק סקטים, דרך התאחדות הספורט, נתנו מאמנים, שכרנו מאמנים, לא היה לה קודם.

אתה מבין למה נאבקתי עליהם?

היו לנו מאמנים, עכשיו אני פוגש את הילדים, ילדים שלי מהעוטף, הגיעו לאילת, עכשיו בשעות הפנאי, מה הם יעשו? יטפסו על הקירות? אני אומר לו, מתי למדת לעשות את הסקט הזה? הוא אומר לי, רק מפה, מזמן הפינוי ואתה רואה, איזה תרגילים הילדים עושים, נתן לו ביטחון, יש לו קבוצת יחד, הוא לא סגור בדיכאון באיזה חדר במלון, הפעילות הספורטיבית, הוצאנו אותך, דרך בית ספר ימי, הוצאנו אותם לים עם סנובורד, הוצאנו אותם לים.

גם בטבריה, דרך אגב.

למדנו שיעורי שחייה בבתי מלון, עם צוות שלי, יש לי מורים לשחייה, אמרתי, עכשיו הם מרותקים לפה, בוא ניקח את כל הצוות מורי שחייה, נוריד אותם למלונות, ניתן חוגי שחייה, הילדים מה יש להם לעשות?

אם אפשר אדוני היושב-ראש. רם, תספר לנו בבקשה, המורים הם האנשים שעושים את העבודה, איך משרד החינוך בדרום, הכשיר את המורים לחזרה הזאת? האם הם מקבלים מעטפת? האם לפני הכניסה של המורים, לחדרי המורים, משרד החינוך הגיע עם צוותי הפסיכולוגים שלו, לשוחח איתם? האם יש למורים האלה מוקד שהם יכולים להתקשר? זכרו, אנחנו מטפלים בתלמידים וזה הדבר החשוב, אבל זה מקשה אחת, מורים צריכים, מי שגר בשדרות ומי שגר בעוטף וצריך להיכנס ללמד, גם צריך לקבל הכשרה וצריך לקבל מקום שאליו הוא יוכל להתקשר ולקבל חיזוקים, זה מאוד מאוד חשוב, גם הם צריכים שיחות, כי הם עברו, הם היו שם כשהפגיזו, הם היו שם כשנכנסו מחבלים, הם ראו את הזוועות האלה, באופקים, בעוטף. יכול להיות שאנחנו טיפה מפספסים אותם, כי משיחה שלי, עם קבוצות מורות ומורים, מורות היו קצת מאופקים, הייתה איזה תחושה שהם בטראומה והם צריכים גם טיפול. תודה.

אני אגיד שאני מוטרד מה-1 בספטמבר הבא, למה? אנחנו החזרנו את האנשים, באמת, אוספים את הכוחות שלהם, אבל אני לא בטוח שלא יגיע רגע שהם יגידו, תשמע, אספתי כוחות, הבנתי שזה, אמרת תמונת ניצחון, אבל אני צריך לעצמי, אני רוצה רגע להירגע, בהחלט, יש דיאלוג כזה עם האנשים ואנחנו מלווים אותם באופן אישי. אני מגיע לכל מפגש, לפני חזרה לשגרה, בפסגת דימונה, כינסנו את המורים של בית ספר באשכול שפתחנו בגבולות, עכשיו רק בשביל לסבר את האוזן, חוץ משדרות, בשאר המקומות, אנחנו מפעילים מוקדי חינוך - - -

בגבולות זה תלמידי יסודי, נכון?

גם וגם, גם יסודי וגם תיכון כרגע, כן, זה 12 שנתי, זה שני בתי ספר בתוך הקיבוץ, זה לא בית ספר, זה מוקדי חינוך, אבל יש להם מנהלת ומורים שהם לא צוות אורגני אחד של השני, הם לא חזרו אורגנית, אספנו, מי חזר הביתה, מי זמין להוראה, אספנו אותם, בנינו צוות מחדש, מתוך שלושה בתי ספר, הוספנו עליהם מורים שגייסנו לטובת המלחמה, הבאנו אחת המנהלות שהיא לא המנהלת שלהם, עם שיטות משלה, כינסנו אותם בפסגת דימונה ליום היערכות, יום הכנה, יום הכשרה, לפני שפוגשים את הילדים. להגיד לך שלא התפרקו? התפרקו, אמרו לי 'קשה לנו לאסוף את עצמנו', יש שם אנשים שאבדו, יש להם שבויים, יש אנשים שמישהו מהמשפחה, עדיין שבוי, חטוף והיא מורה, אתה יודע, היא צריכה לנסות לתת את עצמה, יש אחת שאמא שלה חזרה מהשבי, ואיתם כפי שאתה יודע זה סיפור קשה.

אנחנו אומרים להם שיבואו לעבודה, כי זה נותן כוחות ונהיה ביחד, לא להישאר במיטה בדיכאון ואנחנו נותנים את זה הדרגתי, אני אומר לך, אני מלווה אותם אחד אחד, מהרגע שזה היה, עשיתי ככה כל מקום, יום היערכות, אני לא מחזיר אותם, בלי ימי היערכות, כי צריכים לעשות להם שיחה עם פסיכולוגית, הפסיכולוגית שישבה עם אשכול, זאת הפסיכולוגית, היא תוספתית, היא מגיעה מבנימין, היא גרה בתל מונד, באחד היישובים, היא מלווה את אשכול, כתוספת, היא מלווה אותנו, גם בבית ספר שמש באילת, לילדי אשכול, אנחנו בבית ספר שדה באילת, יש לנו בית ספר לילדי אשכול, פסיכולוגית מדהימה, ישבה איתנו, עשתה עבודה איתם, להחזיר את הכוחות, זה אירוע קשה, זה מורכב.

היא גם מלווה אותם?

כן, כן, כן, היא תוספתית לצוות, יש לנו פסיכולוגים תוספתיים, איתרו השפ"ח, פסיכולוגים, הם לא מועסקים שלנו, מועסקים של הרשויות, אבל יצאו בקול קורא, יש לך ארבעה ימי עבודה, תוסיף יום אחד, תבוא התנדבות יום אחד לדרום, משלמים לו, לא משלמים לו, אני לא נכנס לזה, אבל הוא נותן את היום התוספתי, כי צריכים הרבה יותר ידיים עובדות. אז בהחלט ישבנו איתם.

אני אגיד לך תמונת ניצחון, נכנסתי לבית ספר עורפי של סעד, סעד לא נפתח עדיין, לפני שבועיים נכנסתי, כשעוד לא נפתח סעד, אבל חלק מילדי תקומה שחזרו, פתחנו להם סניף עורפי, ליד המועצה, בתוך מבנה שהיה לנו בית ספר ישן, אומרת לי המורה, נכנסתי לכיתה, אומרת לי, תשמע, לא חשבתי שאני מסוגלת, לא חשבתי, אמרת שנאסוף כוחות, דיברת איתנו, התקלחתי, התלבשתי, התחתכתי, באתי, אני מודה לך, מחכה לתלמידים, זה נותן לי כוח.

עכשיו אמרתי להם, אנחנו לא מודדים עכשיו, הספקים לימודיים, אין שום בקרות, שום דבר, תחזירו את עצמכם לאט-לאט ואנחנו נותנים יד מלווה, זה מאוד חשוב, אבל הדאגה שלי, אני אומר לך מאיר, זה מה ייקרה, אני חושב שיהיו, לא מעט אנשים, שעכשיו עשו את כל המאמץ, חזרו, חוזרים הביתה וחוזרים לפרנסה, אבל יהיו אנשים שיבקשו לקחת, לשנה הבאה, אוויר קצת, כי זה בהחלט, יש פה אירוע קשה מאוד מאוד מאוד, מאוד קשה.

אני מציע שתתכננו פעילות קיץ.

למורים?

למורים, רק למורים, פעילות הפגה וכנסים, הם יבואו בשמחה גדולה. כי בסוף, אמרת את הדבר הנכון, הם רוצים לחזור לשגרה, השגרה היא חלק מהטיפול שלהם, כמו שהשגרה היא חלק מהטיפול של הילדים בעצמם, אז אולי באמת, מדרום תצא החוכמה ותארגנו בקיץ, מפגשים עם המורים, מפגשים פרטניים, ימי עיון שבהם הצוותים מדברים איתם, אולי בכדי להקהות טיפה את החזרה.

רעיון טוב, רעיון מצוין, אני אקח את זה.

טוב, חבר הכנסת שוסטר, בבקשה.

תודה רבה רם, אני תמיד יהיה גאה.

אני רוצה להגיד לך רם, אתה יודע, אנחנו יושבים פה הרבה בישיבות עם משרד החינוך, פעם ראשונה אני יושב ואני מקבל דיווח לפרטי פרטים.

אני אגיד לך, כל פעם שרם נמצא פה בוועדה הוא נותן סקירה מדויקת. אבל לפני שאני אתן לחבר הכנסת שוסטר, רם, אני רק מבקש אם אתם יכולים להעביר לוועדה נתונים, מתוך ארבעים אחוז של אותם תלמידים שלא חזרו, מפולחים - - -

אני הייתי רוצה שניתן להם את הצ'אנס ליום ראשון לחזור.

בסדר, אין בעיה, אחרי יום ראשון, אחרי הגל של יום ראשון.

גם למנכ"ל שלי אמרתי. אחרי הגל הזה, אנחנו נדאג - - -

אני מבקש להעביר לוועדה, מתוך ארבעים אחוז, או עשרה אחוז, הלוואי ואנחנו נגיע לשם, להעביר לוועדה, לפי פילוח של גילאים, חינוך מיוחד ונדע פחות, או יותר, לפי זה, איך להמשיך הלאה.

חבר הכנסת שוסטר.

אני קודם כל, רוצה להודות, להמשיך בכיוון של חבר הכנסת סימון, רם אנחנו מכירים היטב ואני פשוט גאה, מוקיר, מעריך מאוד את המקצועיות ואת ההבנה ואת הרגישות. תראו, אנחנו באירוע שהטרור השיג את מטרתו, את מבעת את אזרחי ישראל, את המורים, כמו את התלמידים ואת ההורים, אני מקווה שלא את המנהיגים שלנו, את המפקדים שלנו לא, הם אחרי כישלון איום ונורא, תוך דקות התעשתו ומחרפים את נפשם, עבורנו, בחוכמה גדולה.

אני רוצה לקבוע, מתוך ההכרות שלי והסבבים, שהמעשה שאתם עושים הוא אחד הקטרים המרכזיים שמובילים את ההתייצבות, לא את השגרה, לא תהיה כאן שגרה, לאורך שנים. אנחנו הולכים עם האבן הזו בלב והערפל הזה שמרחף מעלינו, נלך למעשה, הדור הזה ילך עד סוף ימיו. אבל אנחנו לא זכאים, לא רשאים בכלל, שלא לעשות את המעשה האצילי הזה. אמרת קודם לגבי המורים, אז עבר לי בראש שזה הוכחה שיש מלאכים, הם לא אורגנים, אמרת שהם לא גוף אורגני, אז הנה בדיוק, המלאכים הם לא אורגנים, הם משהו רוחני, פשוט מעשה נפלא.

השיבה הביתה של שדרות, שאגב, האזור המערבי של שדרות זה קילומטר מהגבול, אחרים זה עד שלושה ארבעה קילומטר, אבל זה הקטר, גם הכלכלי, גם החינוכי, גם העסקי והמורלי, החברתי, הבסיס הזה, התשתית שאתם מייצרים, יוביל את המרחב כולו, לחזרה. עכשיו אנחנו נמצאים בסיטואציה שבה המרחב הכפרי הוא בבעיה, כי הוא גם פזור והוא גם חלקו פגוע עד אימה, בחלקו, ברבדים שונים ואחרים, מסיבות כלשהן, גם אם לא נפגעו פיזית, הקהילה עצמה, נמצאת בטראומה אדירה, אמרתי מה שאמרתי לגבי הטרור והנוכחות שלכם, עושה את המשימה.

אני רוצה לומר שזאת לא משימה של הוועדה הזו, זה כמעט כל הוועדות של הבית הזה, צריכות להבין שמדובר ב– אני מעריך, לא יודע כמה, אבל עשרות אחוזים, לא יודע, מספר דו-ספרתי של תושבים. אתה רמזת לגבי האחד בספטמבר, יהיה, בוא נראה, אתם רוצים להיות נטרלים ולא להכניס לתיאורים הקונקרטיים, יהיה חילופי אוכלוסייה בשדרות ובעוטף עזה, יהיו אנשים, משפחות שכוחם לא יעמוד להם.

אני רוצה לספר לכם: בארות יצחק, הקיבוץ החזק והיציב שהוקם ב-1943, ב-1948, תש"ח, הוא היה היישוב הכי גדול במרחב, פונו הילדים והנשים הלא לוחמות, לפני יוני-יולי הקרב היה, הקרב היה קרב של 48 שעות, ביולי 1948. הם הצליחו להדוף את הפולש, הפלמ"ח והקיבוצניקים, לא יכלו לחזור חזרה לאותו מקום, והקימו קיבוץ לתפארת, במרכז.

יהיו המון אנשים שלא יעמדו, מדינת ישראל, בכל מיני הקשרים, המבוגרים והצעירים שבהם, אנחנו נצטרך לתת את תשומת הלב ולא נוכל לתת תשובה מלאה, כי לאבן הזו הקשה, אובדן האמון, הכאב, הכעס, הפחד, לא נוכל הכול לתת תשובה בכסף, אבל יהיו אנשים שיחזרו ויהיו אנשים שיחזרו עם מועקות גדולות וכל מה שלמדנו בדור האחרון, על חוסן ואף על פי כן וכל מה שאנחנו יודעים, הוא רק המבוא, זה הרק התרגילים הרטובים שעשינו, לקראת האירוע שעומד בפנינו, כי אנחנו נכנסים לדור השני של חיים בעוטף עזה, עם טראומה קשה עוד יותר, על הפוסט טראומה המתמשכת שהורגלנו ואנחנו זקוקים לחוסן שלכם, למקצועיות שלכם, לאמונה שלכם, שאתם עושים את הדבר המשמעותי ביותר. אנחנו זקוקים, כמובן, בתחומי הסיוע המרכזיים, בין המרכזיים, ביטחון מקום אחד, אבל מיד אחר כך, נושאי חוסן וחינוך, דרך תקומה, דרככם, אני יודע שאתם לא מחכים להחלטות תקומה ותקציבים, אתם עושים את מה שאתם יכולים לעשות, אני מברך, מוקיר וגאה. תודה.

תודה רבה. חברת הכנסת מלקו, בבקשה.

קודם כל, אני חוזרת, כי איחרתי כמה דקות, התלמידים שחוזרים – ארבעים אחוז?

שישים אחוז חזרו, ארבעים אחוז עדיין לא חזרו.

אוקי. יש את הפרופורציה, גם המורים, הגננות, שחזרו? ביחס?

אמרתי: 95 אחוז מסגל החינוך חזר.

אוקי, לא שמעתי את זה. בנוסף יש את העולים החדשים, יש מרכזי קליטה, האם חזרו או לא? נגיד יש מרכזי קליטה שם, באזור שהסוכנות היהודית פינתה אותם, משרד הקליטה פינו אותם, אם הם חזרו?

יש מרכז קליטה באיבים, מרכז הקליטה חזר, הם היו מפונים צפונה, באזור הגליל התחתון, לדעתי, הם היו באזור קיבוץ לביא, באזור ההוא ובאזור כפר חסידים שזה מבואות חיפה, הם נפרדו שם והם חזרו לאיבים, זה אומר שהם חזרו למוסדות החינוך.

אז הפעילות חזרה.

כן, הילדים העולים, משולבים בבתי ספר, הם לא לומדים במרכז הקליטה, איבים זה מרכז קליטה שהוא בתוך העוטף, היחיד בתוך העוטף, הוא בשער הנגב והוא היה - - -

חינוך דתי בעיקרון?

כן, כן, הם חזרו למוסדות החינוך, אבל הם היו מפונים בצורה קבוצתית, הם היו באזור כפר חסידים ואני חושב גם, חלק אולי לאזור הודיות, הם היו מחולקים בכפרי נוער, אבל הם נפרדו משם והם חזרו אלינו וזה אומר שהם חזרו לבתי הספר.

חבורת הזמר שלהם, יש להם להקת זמר מדהימה.

כן, כן, אני מכירה, נכון.

האם אגב, תלמידי עולים במשרד החינוך, נותן מענה ייעודי לאותה אוכלוסייה? בתוספת למה שקיים לשאר האוכלוסייה?

עדיין לא, לדעתי שם עוד לא נתנו התייחסות יוצאת דופן, אבל אני רושם לעצמי, לבדוק את זה בשבוע הבא.

תבדקו את זה מול - - -

כי הם משולבים לאו דווקא בבתי הספר של העוטף, אנחנו כדי לשמור על קליטה מיטבית, חלקם נוסעים לאשקלון, חלקם נוסעים לבאר שבע, אני אבדוק.

משרד הביטחון בבקשה.

אדוני יושב הראש, יש פה נציגת מועצת התלמידים, היא מתרגשת. אני כמשרד חינוך, חשוב לי תלמידה מייצגת. תאמין לי, אנחנו כלום, אלה הדור הבא.

היא רשומה לי, הכול בסדר.

בוקר טוב, אני מרקו, אני לא נציג משרד הביטחון, אני נציג פיקוד העורף.

פיקוד העורף, כן, בבקשה.

כן, אני רוצה להתחיל בזה, שאנחנו מדברים על חזרה לשגרה, אבל צריך לזכור שהמלחמה עדיין נמשכת, כלומר אותם תלמידים שחוזרים ויחזרו בעזרת השם, עדיין ישמעו רעמי תותחים, עדיין יראו מסוקים טסים מעליהם, אם זה מסוקי קרב, או מסוקים שלצערי, מפנים פצועים, הם עדיין ישמעו ירי, כלומר, אני רוצה שנבין שזו הסיטואציה.

הדבר השני שאני רוצה לדבר עליו זה שאנחנו בפיקוד העורף, צבא הגנה לישראל, עובדים בשילוביות עם המשטרה, עם משמר הגבול, עם הרשויות, עם משרדי הממשלה, כולנו, אבל באמת כולנו מבינים, שאין מישהו אחד שיכול לקחת את הסיבוב הזה לבד ואנחנו עושים את זה ביחד, תוך העקרון שמנחה אותנו, זה היתרון היחסי של כל גוף וגוף ובאמת זה מוכיח את עצמו, זה עובד ככה, מתחילת הלחימה וזה עובד יפה מאוד.

יש חזרה, גם בעוטף, יש מספר יישובים שחזרו ללמוד, גנים, כיתות, פה ושם, אנחנו את התהליך מתחילים בעצם, כמה חודשים אחורה, לפחות חודשיים שבעצם, אנחנו מתחילים מפגשים עם הקהילות של אלוף הפיקוד, של מפקד המחוז, הוא פשוט עובר בקהילות, בבתי המלון, איפה שהם נמצאים, שומעים אותם, מסבירים להם, מה התוכניות, איך זה הולך לקרות ומשתפים אותם, בכל התהליך. אנחנו בונים לכל יישוב, מוסד חינוכי – נקרא לזה איך שאנחנו רוצים – חליפה אישית, אין דין גן באבשלום, לבית ספר תיכון בשדרות, שני דברים שונים לגמרי ואנחנו באמת בונים, מבחינה ביטחונית אני אומר, לא מדבר מבחינה חינוכית, בזה אני בכלל לא עוסק, אני מדבר מבחינה ביטחונית.

אנחנו בונים לכל מוסד, או מסגרת, חליפה אישית, עכשיו, יש דברים שכוללים את כולם, אחד, כל מסגרת חינוכית, לפני שהיא חוזרת, אנחנו עושים בה סקר מיגון, אנחנו בודקים, מה מצב המיגון שלה בבית הספר, אנחנו בודקים, אם אין פגיעות במיגון, הרי היה ירי, לא מעט, בודקים שהכול בסדר. אנחנו מסמנים, איפה כן אפשר להיות, איפה לא אפשר להיות, אנחנו נותנים לכל מוסד, עכשיו סתם דוגמא, יש בגבולות עכשיו, לימודים, במקום שהוא אמור להיות בית ספר, אז מסמנים, איפה אפשר להיות, איפה אפשר ללמוד, איפה לא, איפה שצריך, אנחנו מביאים מגונית, כדי שאפשר יהיה לקיים את הלימודים, בצורה טובה ואיפה שאי אפשר גם להביא מגונית, אז אנחנו אומרים, מה הכי מוגן שיש ואם אפשר לקיים שם לימודים, או לא.

מבחינת אבטחה, נכון להיום, אדוני היושב ראש, יש לכל יישוב בעוטף וגם טיפה מעבר, יש אבטחה בכניסה ליישוב עצמו וכמובן, כל בית ספר שנפתח, יש לו אבטחה של חיילי מילואים שנמצאים שם ושומרים במהלך כל הלימודים. אנחנו מבצעים אבטחה, גם להסעות, אם יש מוסדות חינוך שבהם, אנחנו צריכים לקיים הסעות, אז אנחנו יודעים לאבטח גם את זה ואנחנו כמובן, כל מוסד חינוכי שנפתח, אנחנו נמצאים אתו בימים הראשונים, מביאים מדריכות אוכלוסייה לשעת חירום, מסבירים לתלמידים, מזכירים להם, מזה צבע אדום, איך מתגוננים, מזה זמן התגוננות, מה הכי מוגן שיש, מראים להם, מתרגלים אותם, כי בסוף, צריך לזכור שהמלחמה עדיין נמשכת. עובדים בשיתוף פעולה, עם כל מי שצריך, נמצאים כאן, נשתדל למלא את כל החלומות של כולם ונתפלל לימים טובים יותר. עד כאן.

תודה רבה. מועצת התלמידים הארצית, ליהי חן קריאף, בבקשה.

שלום, שמי ליהי קריאף, אני גרה במושב ניר ישראל, אני תלמידה בתיכון מקיף שקמה דרכא, ביד מרדכי. אני רוצה קודם כול, לפני שאני מתחילה לדבר, להביע את השתתפותי בצערם של כל הנרצחים וכל המשפחות שלהם, להתפלל לחזרתם של השבויים ולאחל החלמה לכל הפצועים שלנו וכמובן שכל המפונים מצפון ודרום, יחזרו הביתה, כמה שיותר מהר. אדוני היושב ראש, חברים נוספים, אורחים, באתי לפה, כי אני רוצה להשמיע את הקול שלנו, את הקול של התלמידים, כי עובדים פה ועובדים קשה, אבל זה לא כמו ממקור ראשון, נגיד את זה ככה. אני תלמידת חמש יחידות פיזיקה, מתמטיקה, אנגלית, אני לומדת מדעי המחשב, אני בתוכנית ניצנים שזה תוכנית חיצונית של הצבא.

חשוב לי הלימודים, אני משקיעה, אני יכולה להגיד שזה חשוב לתלמידים נוספים, המון תלמידים נוספים בבית הספר שלי, בסביבה בכלל, אנחנו מרגישים שיש קצת בעיה עם זה, זאת אומרת, יש לנו צמצום של ארבעים אחוז שעות.

שעות לימודים?

שעות לימודיות כן, ביחס למה שצריך להיות, במהלך שנה תקינה, אנחנו בפער של שלושה חודשים, ההקלות עוזרות המון, אבל אנחנו מפחדים שזה ישחק לרעתנו באוניברסיטאות, זאת אומרת שתעודת הבגרות שלי תהיה שווה פחות מתעודת בגרות של תלמיד שסיים בתל אביב, או בהרצליה, או בכל מקום אחר. וזה פחד שהוא קיים, כי אנחנו מאוד רוצים להצליח וזה מאוד חשוב לנו ואנחנו צריכים את השעות, יש לנו מחסור גדול במורים, יש לנו מורים שמפונים, יש מורים שנפגעו בשבעה באוקטובר, בין אם כאלה שנרצחו להם מהמשפחה, שנחטפו.

המחנכת שלי, האישית, היא מפונה לים המלח, היא מנסה לעשות כל מה שהיא יכולה, כדי להגיע פעמיים בשבוע, אלינו לבית הספר, אבל שוב, זה איזושהי טיפה בים, זה לא באמת מספיק, לא המורים, אנחנו מפוצלים, בית הספר שלי מפוצל לשלושה מרכזי חינוך עיקריים, המפונים נמצאים בחוף השרון ומי שנמצא פה, לומד, חלק בקריית מלאכי, זה התיכון וחלק לומד באשקלון במכללה, זה החטיבה והזמן בכבישים שלוקח למורים, לעבור בין בית ספר, לבית ספר, הוא משמעותי, מרגישים את זה, המון שיעורים מתבטלים, יש שיעורים שנדחים, יש הפסקות נוער ארוכות בין שיעור לשיעור, בגלל זה גם מנסים, כמה שיותר שהשעורים יהיו מרוכזים, זאת אומרת, יום שלם מתמטיקה, יום שלם לשון, כדי שהמורים לא יצטרכו לזוז יותר מידי בכבישים.

שנייה, לפני שאת ממשיכה: רם, האם נעשה תיאום עם מל"ג במוסדות אקדמיים, שאכן, כמו שזה נעשה בזמנו בקורונה, שאותם תלמידים לא ייפגעו בכניסה לאקדמיה?

חד-משמעית, המתווה שפרסם שר החינוך, הוא אחרי תיאום עם המל"ג, לא תהיה פה שונות, בין תלמידי העוטף, לתלמידי ישראל, ביחס לקרדיטציה שלהם, על תעודת הבגרות והרלוונטיות שלה, לרישום למוסדות השכלה אקדמיות. דגש נוסף חשוב לי לומר, נציגת מועצת התלמידים, היא תושבת חוף אשקלון, נדמה שדיברנו על זה, אולי בישיבה קודמת, אבל אני אזכיר לכולם, יחד עם אלוף פיקוד העורף, רפי מילוא ומנהלת תקומה, משה אדרי ושר החינוך, במהלך הלחימה, כבר בחודש נובמבר, בסוף נובמבר, התחלנו להיערך לתוכנית שקוראים לה, מוסדות חינוך חלופיים בעורף, מוסדות חינוך עורפיים, כך קראנו להם, התחלנו תהליכי תכנון, מתוך הבנה שברגע שהקמפוסים לא נפתחים, צריך למצוא אלטרנטיבה.

מה שהתלמידה מחוף אשקלון פה מתארת, בית הספר המקומי שלה, שקמה, נמצא ביד מרדכי. קמפוס החינוך ביד מרדכי עוד לא פתוח. ולכן גם אם חזרו הביתה והם לומדים עכשיו, גם אם היא לא מפונה, גם התושבים שחזרו הביתה – לא מגיעים ללמוד בבית הספר שם, וצריך למצוא להם אלטרנטיבה. בימים אלה מוקם קמפוס חינוכי אלטרנטיבי, בהשקעה של עשרות מיליונים, בחוף אשקלון, ביישוב ניצן, הקמפוס הזה, הוא 48 כיתות לימוד, פלוס המרחבים, רק להבין מה זה, אנחנו מקימים קמפוס, בגלל שאי אפשר להיכנס לבית ספר והיא רוצה שכל המורים וכל התלמידים יהיו במקום אחד, היא צודקת.

בהצלחה לתמיר בן משה לתפקיד החדש.

זה כבר אחרי, זה כבר לא תמיר, זה איתמר רביבו מרים את הפרויקט הזה, הקרוואנים כבר מונחים, השלמת התשתיות תהיה, במהלך חודש מרץ, זאת אומרת, עד סוף מרץ, צפויים התלמידים האלה, להיפרד מקריית מלאכי שהם נוסעים לשם, להיפרד מהמכללה באשקלון ולהתאחד בבית ספר שהוא בשטח המועצה, לא במקום המקורי, אבל בתוך שטח המועצה, ביישוב ניצן. 48 כיתות לימוד, זה מפלצת של בית ספר, זה משהו לא להאמין, בעשרות מיליונים, תהיה להם אלטרנטיבה עוד החודש.

איזה כיתה את?

אני תלמידת כיתה י"א.

בנוסף לזה, אני רוצה להגיד שאנחנו מאוד אוהבים את בית הספר בשקמה, זה כמו בית שני, אני מבלה שם שעות רבות ביום, מ-08:00 עד 16:00, ויש גם ימים שעד 19:00 או 17:00, אז ממש בית שני, וחשוב לנו גם לחזור לשם. זאת אומרת, אנחנו מאוד מאד רוצים להיות שם, אנחנו חושבים שזה חשוב, אבל אנחנו רוצים שתהיה איזושהי תחושת ביטחון, בשביל שנחזור לשם. היום המצב לא מאפשר את זה, יש בומים, אני יכולה להגיד לך, איפה שאני גרה בניר ישראל, שזה יחסית רחוק, יש בומים שהבית רועד, אי אפשר להיות שם, זה מצב בלתי אפשרי ללמידה באמת זה מזעזע.

אבל בעזרת השם, כשנוכל לחזור לשם, תחושת הביטחון נפגעה. ואנחנו רוצים – אני מדברת בשם כולנו, אז אני מרשה לעצמי להגיד 'אנחנו' – אנחנו רוצים קודם כל, שיהיה את התחושה של הביטחון, בית הספר נמצא ארבעה קילומטר מעזה, חשש שתהיה חדירה מהים, מהאוויר, הוא חשש שהוא קיים עכשיו וזה חשש מפחיד וזה את הדרג הלימודי והדרג הצבאי.

אמנם הבית ספר כולו מאובטח, כי באמת, 15 שניות להגיע למרחב מוגן, זה כלום, אבל הדרך לא, זאת אומרת, אני נוסעת עשרים דקות לבית הספר, להגיע עשרים דקות, מחשש שמחבל יכול להשתלט על אוטובוס ואוטובוס זה יעד אטרקטיבי, כולנו מבינים למה, תלמידים בבית ספר מגיעים, הפחד הוא פחד קיים, זאת אומרת, אני לא יודעת, איך לעשות את זה, אבל הדרך מפחידה, הדרך מסוכנת, אני היום לא מרגישה בנוח להסתובב שם, להסתובב בבית ספר, באופן חופשי, באופן בטוח. אנחנו עברנו מסביבה שהיא סביבה כפרית, מהמון ירוק, מהמון פתוח, משיעורים תחת כיפת השמיים, לאיזושהי סביבה שהיא סביבה עירונית, שאנחנו לא רגילים אליה.

אנחנו לומדים כולנו בקומה אחת, אנחנו מעורבבים עם תלמידים נוספים שלומדים בבית ספר בקריית מלאכי ואנחנו צריכים, כמו שאמר פה רם, אנחנו צריכים את החלק החברתי, זאת אומרת, לא להגיע ישר, רק לעומס ומסה של לימודים, שזה חשוב ואנחנו מאוד רוצים, אנחנו מאוד צריכים את זה, אלא גם להביא את הפן החברתי ואת הפן הרגשי לתוך כל העניין. להראות שהתלמידים מחוף השרון והתלמידים שנמצאים כרגע בתל אביב ולומדים שם, הם עדיין חלק מהשכבה ולחבר אותם בחזרה אלינו, אנחנו מבית ספר של 900 תלמידים שלומד ביחד ורגילים לפעילויות חטיבתיות ביחד, אנחנו נשארנו באזור כ-400 תלמידים בערך וצריך לחבר את בית ספר מחדש, זאת אומרת, צריך לחבר אותנו, צריך לעטוף את השכבה, גם בפן חברתי, גם בפן בטחוני וכמובן בפן הלימודי.

תודה רבה. שירה מסאמי, פורום עוטף ישראל, בבקשה.

בוקר טוב לכולם, אני שירה מפורום עוטף ישראל. פורום עוטף ישראל זו קבוצה של תושבים מהעוטף שהתאחדה יחד בדרישה לביטחון. הדרישה שלנו היא שינוי של תפיסת הביטחון, ממדיניות של מיגון, להסרת האיום באופן מוחלט. אני חייבת לשתף שאני יושבת כאן וכואבת לי הבטן, לשמוע את כל הדיבורים על החזרה ועל האופן שבו הדברים נעשים. וגם אני חייבת להביע את קול המחאה על זה שב-19 בפברואר משרד החינוך סגר את כל המסגרות של המפונים והוציא אותנו לחופש גדול, ולא פתח שום אלטרנטיבה אחרת, והיום אנחנו יושבים כמה ימים כבר אחרי שנפתחו המסגרות בעוטף, מבלי שאף אחד, לא יודעת, אם אף אחד, ברור שהייתה חשיבה מקצועית, אבל בפורום הזה, בהקשר הזה, עדיין לא התכנסו לשבת ולחשוב, איך מחזירים את הילדים לעוטף.

יושבים כאן עכשיו, באיחור מאוד גדול, במקום שהדיון הזה ייעשה בדצמבר ונערך, כמו שצריך לחזרה הזאת, אנחנו יושבים כאן, כבר אחרי שהחזרה התחילה, שכבר סגרו את האלטרנטיבות האחרות ובכך דחקו את כולנו, להגיע למציאות שהיא לא מספיק יציבה. בהקשר למה שכבר נאמר, שאנחנו חוזרים תחת ירי, המסגרת של הילדים שלי, מרחק שני קילומטר מהגדר, בטח כשאם ילדים בוגרים בתיכון, לא מרגישים בנוח לחזור עדיין, במרחק ארבעה קילומטר, או אפילו יותר רחוק מזה ושומעים את הבומים ואת מציאות המלחמה, אז בטח שילדים קטנטנים, אפילו תינוקות, חוזרים למסגרות, רק שני קילומטר ואפילו פחות מזה, יש מסגרות של מעונות יום, אפילו במרחק של קילומטר אחד.

איפה גברתי גרה?

אני גרה בשדרות. אז אני חושבת שאת הדברים האלה, חייבים לקחת אותם בחשבון וכשלוקחים אותם בחשבון, גם חושבים על המענים, איך אנחנו מתייחסים לאוכלוסייה הזאת, כשמחזירים אותה - - -

את חזרת? הילדים שלך חזרו?

אנחנו עדיין לא חזרנו, אבל דחוקים לחזור. כלומר, אנחנו מרגישים מציאות מאוד מאוד לוחצת, כן לחזור, למרות שרצינו לעשות את זה, בצורה הדרגתית ובצורה יותר מותאמת לילדים שלנו, אנחנו מרגישים שאנחנו קצת בבת אחת, בגלל שהמרכזים החינוכיים שלנו סגורים, מחוץ לעוטף, אז אנחנו חוזרים שבוע הבא, בעזרת השם ובלב כבד, בלב מאוד מאוד כבד וחשוב לי לייצג את הקול של התושבים, שאני שמחה לשמוע שיש אנשי שטח, אנשי קבלת החלטות, שכן מסתובבים בשטח ויודעים גם לתת תשובות מדויקות, מה קורה בכל מסגרת ואיפה, אבל אני בשטח, לא מרגישה את זה לגמרי ואני בתור מורה, דרך אגב, עדיין לא חזרתי, אמנם 95 אחוזים חזרו, אני אישית, עדיין לא חזרתי, כי אני עדיין לא יודעת מה קורה עם הילדים שלי, איך אני מתחייבת כלפי תלמידים, לפני שאני מחויבת, מה האופק של הילדים שלי, איך הם ייקחו את זה, איך הם יגיבו, אני חייבת להיות, קודם כל , עבור הילדים שלי ורק אחרי שאני אראה שהם יכולים לחזור לשגרה ולשגרה מלאה, אני אוכל להתחייב לשגרה אחרת, כרגע אני עדיין לא שם.

חברות שלי שחזרו והבעלים שלהם אפילו במילואים והן לבד עם הילדים בעיר, תחת ירי, משקפות תסכול מצוקה מאוד מאוד גדולה, הכריחו את המורים לחזור, יש פער של ארבעים אחוז תושבים שחזרו, לעומת שישים אחוז שחזרו, לעומת 95 אחוז מורים שכן חזרו, כי מורים כפו עליהם ואיימו עליהם בחל"ת ובאובדן מקום העבודה שלהם.

זה לא מה שנאמר על ידי רם, אני חושב שרם אמר שהמשרד, לא חייב אף אחד ולא מתכוון להוציא אף אחד לחל"ת.

אבל לפני שבועיים הושיבו את המורים בזום, ומנהלות בתי הספר איימו על המורות שאם הן לא יחזרו הן יצאו לחל"ת. זה נאמר בצורה שהיא בעל פה, אולי לא באיזשהו מסמך כתוב, אבל היה כאן תהליך פסיכולוגי של מניפולציה מאוד מאוד חזקה וכבדה, לאורך שבועות ארוכים.

את נתקלת בזה?

בוודאי. אני באופן אישי כמורה?

באופן אישי.

אני כמורה, אני מורה בלתי פורמלית, אבל כל החברות שלי בחינוך הפורמלי. ואני גם לא עובדת בתוך שדרות, אני עובדת בחוף אשקלון, והמסגרת שלי זו מסגרת שפונתה לירושלים ונוצר איזשהו צוות חלופי, אז בי, לא דחקו לחזור, כי כבר גייסו צוות חדש, אבל החברות שלי שהן בשדרות, הכריחו אותן לחזור ולא רק בשדרות וזה מציאות שהיא מאוד מאוד בעייתית, כי מורים שצריכים לנהל מערכת חינוך ולהיות הגב והחוסן של הילדים, נמצאים במצוקה. אני לא יודעת, עד כמה זה משוקף כלפי מעלה, אבל המציאות היא מצוקה, לא לכולם כמובן, אבל חלק לא מבוטל של מורים, מלמדים תחת לחץ ולא מציאות שהם בחרו בה.

רם, זה ידוע לכם זה? הלחץ על המורים?

אני רוצה לומר כאן, תראו, אני מכבד את הגברת שהגיעה, אני רוצה להגיד שאני כאזרח מדינת ישראל, אני מוחה - - -

תציג את עצמך, סליחה, לא הייתי לפני.

אני רם זהבי, מנהל מחוז דרום במשרד החינוך.

שלום, נעים מאוד.

נכחנו באבן פינה, בנינו בית ספר, קמפוס הכי יפה שיש בעוטף.

חברת הכנסת דבי ביטון, תושבת שדרות.

אנחנו פתחנו יחד את בית ספר התיכון הכי יפה בעוטף, במאה מיליון שקל, בנינו קמפוס מפואר לילדי העוטף, אני עמדתי בטקס הנפת הדגל, ביום ראשון האחרון, 07:45 הייתי בתיכון, התרגשתי מהילדים, איזה ילדים - - -

אנחנו בוגרי בית הספר.

משהו, משהו, אני אומר לך, עכשיו אני רוצה להגיד רגע, אני מוחה, למה אני מוחה? תראה, קל להגיד דברים, למנהלים, אמר כאן קודם, אחד מחברי הכנסת, המנהלים לא לקחו לעצמם יום אחד, להגיד, קשה לי, קל לי, התמודדו עם הבלתי אפשרי ואפילו מרכזי חינוך, בכל רחבי הארץ, לא אמרו, תשמע, זה לא בחוזה שלי, כל מנהל בית ספר, עידית דיין, הפעילה מערך חינוכי, היא מנהלת בית ספר יסודי, יש לה 350 ילד, גומרת את העבודה, אומרת, אין בית ספר, אני לא עובדת, היא הקימה מערך חינוכי בים המלח, ממעונות עד תיכון, עשתה שם דתי, חילוני, לכולם נתנה פתרון, יום אחד מנוחה, לא לקחה, עבדה שישה ימים בשבוע, אומרים לה, תשמעי, את סוגרת פה, את פותחת שם, אין לך 24 שעות מנוחה, את סוגרת ביום שני בצהריים, יום שלישי תתחילי לעבוד על הקליטה, אין לך מנוחה, היא פגשה את המורים שלה, אמרה להם, תחזרו לעבודה, להצדיע לה שהמורים באו, אני אומר, מי שחושב שמישהו איים עליו, יגיש בקשה, אני מוכן לקבל אותו, כל מקום אחר, להעסיק אותו, מי שלא טוב לו, לא חייב לעבוד אצלנו, לא חייב לעבוד אצלנו, אנחנו נסתדר.

אנחנו עובדים עם אנשים שאני מצדיע להם, אני נכנסתי לכיתות, אני ישבתי בחדרי מורים, ביום ראשון, חדר מורים, חדר מורים, הלכתי לראות אותם בעיניים, אף אחד לא, כולם חיבקו אותי, אף אחד לא אמר לי, תשמע, חייבת אותי, קשה לי, אני לא סובל את העבודה, אני רוצה לעזוב, אמרתי שאני לגמרי מבין, שהמורים האלה, ה-95 אחוז, גיבורים, בהחלט יכול להיות שלקראת סוף שנה, חלק מהם יגידו, אני רוצה לנוח, זה מאמץ נפשי אדיר, לא בגלל - - -

ואם שבוע הבא יגידו שהם רוצים לנוח? ואם שבוע הבא הם יחליטו שהם לא יכולים לעמוד בזה?

סליחה, אני לא מנהל פה שיח, הוא אמר בצורה מפורשת, מורה שמרגיש שאיימו עליו, שהוא לא מוכן, לא נפשית, יפנה למשרד, המשרד ישבץ אותו במקום אחר.

שיבוא אליי, יגיד לי, אני מוכן לכל עובד שלי, בצורה הכי יוצאת דופן, יגיד לי, תשמע, אני לא יכול יותר, כלו כל הקיצים, אני רוצה פתרון חלופי, נמצא לו פתרון חלופי.

התשובה ברורה.

אני יכול מילה להוסיף? שמי אלון שוסטר, אני משער הנגב, ושדרות יקרה לי מאוד, והאנשים של העוטף יקרים לי מאוד. אנחנו נמצאים במציאות שלא הכרנו, דרמה בסדר גודל של יחידנית, ואני נוהג לומר שאנחנו נחזור לשגרה, לא על פי פעימות האדמיניסטרציה, אלא על פי פעימות הלב. אבל צריך לשים לב שהבית הזה בוודאי לא ניטרלי, אנחנו רוצים להתמודד עם הטרור, עם הטבח הנפשי שהאויב עשה בנו וחלק משמעותי ממנו, זה חזרה לשגרה, כך אנחנו מאמינים, אבל אנחנו ברצף מאוד מאוד גדול, בטווח מאוד גדול של יכולת התמודדות אישית עם המציאות, אני למעשה לא יצאתי מהקיבוץ שלי, 1.2 ק"מ מהרצועה. אבל זה אני, זה אני, עם הניסיון, עם מי שאני ואני יודע שיש אלפי אנשים בעוטף, כמוך וכמו אחרים שמתייחסים לדברים אחרת.

עכשיו, איתרע מזלך, או מזל המערכת, שאת ואנשים אחרים נמצאים ויודעים, כיצד להתנהל, אל מול העומס הרגשי העצום שאת ואחרים מבטאים. נכון שגם בסוגיות אחרות, כמו איפה אנחנו גרים – אנחנו לא יכולים לגור כאן וערך הבית שלנו ירד. שלל נושאים שלא קשורים לשיחה הזאת. מדינת ישראל תוכל לתת פתרונות בתחום רחב, אבל בתחום אחר אנחנו לא נצליח, אנחנו כולנו, לא נצליח וזה יישאר להחלטה פרטית.

במקומות שנושא תעסוקה למשל, המערכת תוכל לסייע, כמו למשל, העסקה במקום אחר, אני מאמין שהיא תעשה את זה, היא תעשה את זה בהכרה שלא מפקירים פצועים, או מתקשים בשטח. ואני מציע שיש לך פה שני נציגים אותנטיים, שני הסנטורים שלך כאן במקום הזה. אנחנו נלווה, יכולים ללוות אותך ואחרים, אל מול הפקידים שמתגלים במלוא האנושיות שלהם ואני מקווה שזה יחבור למשאבים מתאמים ולהחלטות נבונות שלא ישכחו שהמשימה שלנו, להחזיר את שדרות, את הקיבוצים, את המושבים לתפקוד, אבל לא נשכח שיש בני אדם שם בפנים, אנחנו לא ברגים, אף אחד מאיתנו.

אנחנו לא נגד חזרה ואנחנו גם לא נגד הקטר הזה שמוביל את החזרה, אנחנו נגד כפייה ומדינת ישראל מצד אחד אומרת, לא הייתה כפייה, אבל מצד שני - - -

שנייה, לפני כן, אני רוצה להודות להנהלת דני מיקה-סלולר סלקום, על השתתפותכם בדיון. כן, בבקשה, שירה.

קשה לי לקבל את זה שנאמר כאן, שלא הייתה כפייה, כי באופן מפורש, הייתה כאן כפייה ואני שמעתי ודיברתי באופן אישי, גם עם מפקחות שאמרו לי, במילים שלהם, את יכולה לגור איפה שאת רוצה, אבל ב-08:00 תהיי בכיתה. כלומר, תהיי מפונה לים המלח, לאילת – 08:00 תבואי לעבודה, זה הייתה המדיניות של המשרד, בתקופה הראשונה שדובר על זה.

בסדר, אז בואו נחזור על הדברים, אני חושב שההבהרה ממשרד החינוך, מנהל המחוז רם זהבי, הייתה ברורה, אם אכן ישנם מנהלות, מפקחות, מורות, גננות, שחושבות שהן לא מתאים להם לחזור, אני מבקש, להגיש ואני יעקוב אחרי זה.

אני קיבלתי בקשה, היא לא סבירה בעיניי, אבל קיבלתי בקשה שאני אוציא הסעה, הגישו לי ביום ראשון להוציא הסעה מים המלח, כי הם רוצים לבוא לעבודה, אבל רחוק להם. הם ביקשו ממני. יש לי יועצת חינוכית בים המלח, פגשתי אותו בבית ספר ביום ראשון, היא מים המלח, הגיעה עם הכלב שלה, יש לה כלב טיפולי, היא מפונה בים המלח, היא הגיעה לשדרות, היא יועצת של בית ספר. עכשיו, היא עשתה את זה בכוחות עצמה, היא אמרה לי, כן, אם תעמיד לנו הסעה, יש לנו עוד מפונים, אנחנו רוצים לבוא לעבודה, סדר לנו הסעה, אני שומע הלך רוח כזה ואני עושה שמיניות באוויר, כדי לתת לאותה יועצת ולאותם מורים שרוצים בבוקר לקום, לחזור לשגרה.

עכשיו, למה היא מפונה? היא קיבוצניקית ממגן, היא לא חזרה, אין לה בית לחזור אליו, היא חייבת לגור בים המלח, אבל היא רוצה לחזור לעבודה שלה בשדרות, האישה עושה שמיניות באוויר.

ברור, אבל אני כן רוצה לחזק את מה שנאמר פה על ידי שירה, במידה ויש מורים שמרגישים מסיבה כזו, או אחרת, שהם לא מסוגלים ולא יכולים, לתת להם את האפשרות ולשבץ אותם במקומות אחרים. חברת הכנסת דבי ביטון, בבקשה.

בסדר, זה מה שסיכמת, זה מה שרציתי להגיד.

אז ברוך שכיוונתי, כן, בבקשה.

תודה כבוד היושב ראש, שלום שירה, שלום לכולם. אני פגשתי את שירה ובאמת, אני דווקא, אדבר עם שני כובעים. הכובע הראשון, כחברת כנסת, ראינו שבעצם, מאפשרים לתושבי העוטף, לרבות, שדרות, עד ה-7 ביולי לקבל את ההחלטה שמתאימה להם. אני יכולה לומר שהנסיבות כאן, הם מאוד מאוד אישיות, כל משפחה, כל גוף, זה בעצם, סיפור בפני עצמו, הקולקטיב יכולנו לראות בעצם, אני יכולה לומר לכם, שאני ביום שלישי האחרון, חזרתי לשדרות, אחרי שמבחינתי, פיקוד העורף נתן את ההסכמה ואמר שיש אפשרות, בתי ספר נפתחו, אבל עד שקיבלתי את ההחלטה לחזור ביום שלישי.

אני אספר משהו קטן, אני החלטתי שביום שישי, לפני שאני מחליטה להחזיר את המלון, להרגיש בטוחה, אני אגיע יום שישי, לעשות את השישי בבית עם המשפחה ומה שגרם לי, דווקא להחליט, כן לחזור, זה בעודי בתבשילי השבת והריחות מחלון המטבח, יש מולי מגרש משחקים, ראיתי ילדים משחקים, צוחקים והייתה אווירה ואני הסתכלתי בחלון ואמרתי, תראו אותם, זאת אומרת, הם פה, הם משחקים ובשבילי המדד היה כשילדים חוזרים לעיר, אני צריכה לחזור, כי הם אלה התקומה זה החיים ואנחנו חייבים להיות שם. להגיד לכם שעוברים עליי ימים קלים? לא עוברים עליי ימים קלים, אולי בגלל הסיטואציה שהייתי מאוד מאוד קרובה, בגלל שהייתי מוקפת מחבלים, אז התחושה כאילו הם בסביבה, זה לא פשוט.

אני אגיד עוד משהו קטן, בכדי להסביר, קודם כל, שהחוויה שהעיר, פקקי תנועה פתאום, הכיכרות מלאים, המאפיה ביום שישי זה היה נורא, אי אפשר היה להיכנס אליה, אבל אני אירחתי את הנכדים שלי, מכפר עזה והבת שלי אמרה, אמא, אנחנו נקפוץ לכפר עזה, הילדים רוצים לראות את החדר, הבית שלהם נפגע רק בחזית, תודה לאל והרגע שהגענו, היא אמרה, תהיי איתי, כי אם חלילה, הם יגיבו לא טוב והנכדה שלי, בת שמונה, הדבר הראשון שהיא עשתה, כשהגענו אליהם לבית לקיבוץ, היא רצה לאופניים שלה, עלתה וטיילה פשוט ברחבה של השכונה שלה, אני הסתכלתי על זה ואמרתי, הנה, הניצחון שלנו, זאת אומרת, אני ציפיתי, כי השכנים שלה ממול נפגעו והחברים שלה נרצחו והיא הייתה 21 שעות בממ"ד, מתחת למיטה וכשאתה רואה ילדה בת שמונה, בסוף מתנהגת, לוקחת את האופניים, עושה את הסיור, נכנסת לחדר שלה ועוד עושה ואומרת, יפה, חדר, לא עשו לכם כלום.

אני חושבת שאנחנו חייבים, גם את הניצחון הזה, כי אני אמרת ואגיד שוב, אם הייתי רואה את המפלצת הזו של סינוואר, הייתי אומרת לו, לא הצליח לך ולא יצליח לך, אבל אין ספק שזה אישי ואני חושבת שיש פתרונות לאישי, אנחנו שומעים פה ממשרד החינוך, אבל גם בעיר אצלנו, לא כולם חזרו ואלה שהתקשו, אני עכשיו אדוני, כבוד היושב ראש, רוצה לבדוק סוגייה, אני העליתי את זה לשר החינוך, אבל אתם צריכים לדעת גם פה, ילדים עם צרכים מיוחדים שמחוץ לעיר, המסגרות שלהם הם עד אוגוסט, מה עושים איתם? הרי 7 ביולי אין לאן להחזיר אותם, צריך לדאוג שהם ימשיכו, על מנת שלהורים תהיה את האפשרות, אם ההורים יחליטו, זה משהו שעבר לשר החינוך, אני מחכה לתשובות, אבל אני מאוד חושבת, שכל משפחה, כל ילד, מאוד אישי וזה גם בהמשך לנושא שאני חושבת שצריכים להיות, שיעורי חוסן והעצמה בתוך בתי הספר, בלי קשר לאישי, על מנת באמת, לגרום לילדים לקבל כלים ובטח להורים, כי אם אנחנו לא חזקים, לא יעזור לנו כלום מתחת.

כן, בבקשה.

אני רוצה להגיד משפט אחד. שירה, טוב שהעלית, כי יש מקרים, לפעמים אנשים לא מספרים, היא באה כנציגה לספר על החברות ועל האנשים שהיא מכירה, זה מאד חשוב, יחד עם זאת, רם, מה שאמרת, באמת, יש דברים, עניינים אישיים, כל אחד איך הוא מגיב, אני לא יודעת מה שהגבת, חברתי דבי, אם אני הייתי בשדרות, אני חושבת לא הייתי מתפקדת בכלל לגמרי, ראיתי את כל התמונות, כל הצילומים של מה שראיתי את הבית שלה, מפחיד, לכן, גם העניין האינדיבידואלי לתת לו מקום, זה כל כך חשוב, טוב שבאת, טוב שאת העלית את זה, אני בטוחה, הנה, יש אוזן קשבת זה רם יעשה את זה ומאוד חשוב, העניין אינדיבידואלי, זה תגובה של כל אחד, איך שהוא מרגיש, לכן זה מאוד חשוב.

גם חשוב שבאמת, משרד החינוך, אנחנו שומעים שלא תהיה כפייה, אין ספק שברמיזה הייתה תחושה שבועטים אותנו לחזור, אני מסכימה איתך, שאמרו, מי שלא יבוא, לא יקבל, זה הייתה תחושה כאילו קונים אותנו בכסף, כאילו זה העליב אותנו, אבל בסוף, מרביתם החליטו כן מענק, לא מענק, בסוף החליטו להגיע ובאמת, יום ראשון היה מאוד מרגש לראות את החזרה של בתי הספר, השכנה שלי מורה היא סגנית ואנשים באו בכיף, כאילו התגעגעו לבית.

בני, בקצרה בבקשה.

כבודו, אנחנו פה מדברים על נושא השכלה ושמעת את הילדה, הילדה הזאת, יותר מודאגת שבבגרות שלה, לא תצליח להביא את הנתונים, מאשר יאפשרו לה באוניברסיטה, עקב המצב - - -

אבל אני פניתי לשר ושאלתי את השאלה הזו והוא אמר שההתחשבות בהם תהיה שונה.

רגע, יש לו נושא מסוים, בנושא הזה שאני רוצה לעלות, של לוחם שהוא בשביל הכלל.

בני, בבקשה.

הנושא הזה, כשהוא מדבר על בית ספר מעולה שהוא הקים במיליונים, שמענו רק מקימים בתי ספר מוגנים, אני לא יודע, אם זה גם לילדי שדרות, לילדים החלשים, את זה, אנחנו לא יודעים, עכשיו, מה שאנחנו מדברים על נושא השכלה - - -

זה רק לילדי שדרות ולילדי העוטף.

כבודו, עוד לפני השביעי לאוקטובר, האסון הזה – גם סבלו. ואתה יודע, בין סבב לסבב סבלו כל הסביבה הזאת, כל העוטף, כל אלה שדרות, כל אלה שהגיע אליהם, גם התלמידים סבלו והילדים האלה סבלו והם לא מקבלים. אבל העצה שלי, אני לא יודע אם המורים יסכימו, המורים צריכים גם להניף את הדגל ולא להגיד, או, אני רוצה את החופשה וזה, בואו תתנו להם, הלא היא אומרת, הפסידה שלושה חודשים, אם אנחנו מאמינים עד הקיץ, בואו, תפצו את המורים שהם יסכימו ללמד ולתת את השעות האלה ואני מקווה עד הקיץ, כבר אנחנו נסיים עם עזה ועם הכול ואז הם יקבלו את הזה ללמוד, כי אז הם ישלימו את ההשכלה, ישלימו לתל"ג ואל תתלה את זה, באוניברסיטאות שיתנו להם איזה אפליה מתקנת ואיזה זה, יש לך חומר ההוא, שאני הבאתי ואני הולך להביא את זה, עוד בוועדה, כי זה לא היחיד הפרט, זה לוחם שסיכן את חייו, אם ככה עושים לו, תאר לך, מה יעשו לאלה שיגיע זמנם.

הפניה הזו בטיפול.

הוועדה מודה לכל המשתתפים בדיון. הוועדה שולחת תנחומים למשפחות החללים, מאחלת רפואה שלמה לפצועים, מתפללת ומקווה, לשיבתם המהירה ולשלום של כלל החטופים והחיילים. הוועדה מאחלת הצלחה לעסקת השבויים המתגבשת.

הוועדה מברכת את מערכת הביטחון, את מערכת החינוך, שמאפשרת את חזרת התלמידים, ללימודים בשגרה בשדרות וביישובים נוספים, תוך שמירה על ביטחונם הפיזי והנפשי, של הצוות החינוכי והתלמידים. הניצחון שלנו, כפי שאמרתי בתחילת דבריי, הוא בחזרה המלאה לשגרה. אחרי שבוע הבא, אחרי יום ראשון, הוועדה מבקשת ממשרד החינוך, להביא לה סקירה מפורטת עם פילוח של כל מערכות החינוך וכמה מוסדות חזרו ללמוד, כמה לא חזרו, איזה אחוז מהצוות החינוכי והתלמידים חזרו ללמוד, מה עם החינוך המיוחד ומה עם גני הילדים. הוועדה מבקשת ממשרד החינוך, הערכה ותוכנית, כיצד ומתי, יחזרו התלמידים, גם ליתר הישובים בעוטף. הוועדה מבקשת ממשרד החינוך, סקירה על תוכניתו לחזרה ללימודים של תלמידים העולים החדשים. הוועדה מציעה למשרד החינוך, להכין לתקופת הקיץ תוכנית הפגה למורים, כדי לחזקם ולהיות בטוחים שאכן, הם יגיעו ויתייצבו בראשון בספטמבר.

הוועדה מבקשת לוודא שתעודת הבגרות של תלמידים בעוטף עזה, לא תיפול בערכה מתעודות בגרות של תלמידים ביתר חלקי הארץ, וכי תלמידים בעוטף יוכלו להירשם למוסדות להשכלה גבוהה, כיתר חבריהם. הוועדה רשמה לפניה, את הודעת משרד החינוך, שלא יפגע בצוות החינוכי שטרם שב, או שלא ישוב ללמד ביישובי העוטף ושדרות, המשרד מתבקש לשבץ אותו, במקרים האלה, במקומות אחרים, מורה שירגיש נפגע, מוזמן לפנות לפניות הציבור של הוועדה וכמובן, גם למשרד החינוך.

ואני מבקש להוסיף לפרוטוקול, את הנושא של החינוך הבלתי פורמלי, את פעילות אחר הצוהריים, שלא יזניחו וישכחו את הדבר הזה.

אני גם רוצה להגיע עוד מילה אחת, בהמשך לדברים.

לא, אני לא יכול, המליאה פשוט נפתחה, אני חייב לנעול את הדיון, זה תקנון הכנסת. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 11:00.