פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



30
ישיבה משותפת לוועדת החינוך, התרבות והספורט ולוועדה המיוחדת לענייני צעירים
12/02/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 156
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
ופרוטוקול מס' 46
מישיבת הוועדה המיוחדת לענייני צעירים
יום שני, ג' באדר א' התשפ"ד (12 בפברואר 2024), שעה 9:30

פעילות תנועות נוער ותנועות בוגרים במלחמת חרבות ברזל
ישיבה משותפת עם הוועדה המיוחדת לענייני צעירים

חברי הוועדה: יוסף טייב – יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט
נעמה לזימי – יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים
סימון דוידסון
משה טור פז
לימור סון הר מלך
ירון לוי
שרון ניר
יוסף עטאונה
יסמין פרידמן

טלי גוטליב
אוהד טל
מאיר כהן
איימן עודה
גלעד קריב

חגי גרוס - מנהל, מינהל חברה ונוער, משרד החינוך

קרן ליפשיץ זיתון - ממונת חברה וקהילה – תנועות, ארגוני נוער וש"ש, משרד החינוך

אירית ברוק - ממונה ארצית, המחלקה לקהילה והגשמה, משרד החינוך

ענת כנפו - חברת כנסת לשעבר

ד"ר אסנת אייל - מנהלת אגף חינוך, רווחה וצעירים, מרכז שלטון אזורי

נעם וילדר - עו"ד, המועצה לשלום הילד

נפתלי דרעי - מזכ"ל, מועצת תנועות הנוער

רונית שניר - מזכ"לית, השומר הצעיר

רוני גבעוני לזר - רכזת תנועת הבוגרים, השומר הצעיר

אדם קמחי - מנהל חטיבת בני המושבים, הנוער העובד והלומד

ליבי שחם - מייסדת, מאבק תנועות הנוער, שכבה י"ב, הנוער העובד והלומד

יגאל קליין - מזכ"ל, בני עקיבא

עמר ברט - דובר, דרור ישראל

שחר טננבאום - רכז חמ"ל למשימות לאומיות, החלוץ

תמי קינן-שחורי - מנהלת, פורום ארגוני הבוגרים

ענת רודוניה - עו"ד, מנהלת ארגון הבוגרים, קרן אייסף

טלי כהן - מנהלת רשת הבוגרים, עמיתי דילר

צביקה מור - בנו איתן מור חטוף בעזה, נציג משפחות חטופים

יזהר ליפשיץ - אביו עודד ליפשיץ חטוף בעזה, נציג משפחות חטופים

אסתר בוכשטב - בנה יגב בוכשטב חטוף בעזה, נציגת משפחות חטופים

שמעון אור - אחיינו אבינתן אור חטוף בעזה, נציג משפחות חטופים

חן אביגדורי - אשתו ובתו שוחררו משבי חמאס, נציג משפחות חטופים

עילי דוד - נציג משפחות החטופים

תומר גני לוין - בן קיבוץ נירים

נאווה רוזנבלום - אימהות הלוחמים

ורדית קרוגר - אימהות הלוחמים

שלה שורשן - אימהות הלוחמים

טלי ליברמן - פורום הגבורה

דן פיקמן - רפרנט חינוך, אגף תקציבים, משרד האוצר

יהודית גידלי – מנהלת ועדת החינוך, התרבות והספורט
דפנה סידס-כהן – מנהלת הוועדה המיוחדת לענייני צעירים

ליאור ידידיה, חבר תרגומים



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי -דיוקים והשמטות.



פעילות תנועות נוער ותנועות בוגרים במלחמת חרבות ברזל

בוקר טוב. אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט – ועדה משותפת עם הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים, שעומדת בראשה חברת הכנסת נעמה לזימי, בנושא פעילות תנועות הנוער ותנועות בוגרים במלחמת חרבות ברזל.

אני רוצה להודות ולהצדיע לכוחות הביטחון על החילוץ המורכב מאוד, היום בלילה, של שני חטופינו – פרננדו סימון מרמן ולואיס הר – שחזרו לביתם לשלום, ברוך השם. אנחנו מאחלים ומצפים לראות במהרה את כלל החטופים חוזרים בריאים ושלמים לישראל. אנחנו שולחים את תנחומינו למשפחות הנופלים ומתפללים להחלמתם של כלל הפצועים.

נמצאות איתנו משפחות החטופים. לפני כן, נעמה – את רוצה להגיד כמה מילים?

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

אני אגיד כמה מילים.

בבקשה.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

תודה לכל האורחים והאורחות שהגיעו לדיון החשוב הזה הבוקר. קודם כול, תודה לשותפי, יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, יוסי טייב. אני חושבת שראוי לקיים את הדיון החשוב הזה יחד. אני אספר שכשהתחילה המלחמה, וכשהתחיל גל הפינויים העצום של אזרחים מהצפון ומהנגב – פגשתי את תנועות הנוער בכל מלון שהגעתי אליו. פגשתי את ישראל היפה, שהגיעה בסולידריות עוד כשהמדינה לא הייתה באירוע.

היו שם תנועות הבוגרים; הש"שינים; תנועות הנוער; כל מי שהבינו שיש להם משימה בעת לא קלה. יזמנו את הדיון הזה מלכתחילה, לפני כמה שבועות, לשם הוקרה – ממקום שבא לשמוע על הפעילות, להוקיר אותה ולהבין את משמעות החינוך הלא פורמלי בשגרה ובחירום.

לצערי הרב, לאחר שהדיון כבר נקבע, גילינו על כמה דברים: האחד – ואני אעסוק בזה בהרחבה, השבוע, בדיון אחר – הגיוס המוקדם לש"ש ולמכינות. הדבר השני, הקשה, הוא קיצוץ של 20% – שהם 40 מיליון שקלים – מתקציב החינוך הלא פורמלי.

אתם צריכים להדליק משואה; אתם לא צריכים לחוות קיצוץ שיסגור את המפעל החינוכי המדהים שלכם. לא יכול להיות שפעילות לא פורמלית – פעילות מבורכת של תנועת נוער – תהפוך למשהו שאם הוא עוד יתקיים – הוא יהיה למי שידו משגת לשלם פי 3 או פי 4. הדבר הזה הוא עיוות מוסרי בעת הזו, ובטח נוכח הפעילות שלכם.

שוחחנו גם עם ועדת החינוך, כדי שניגע גם בנושא הזה, כי אי-אפשר להתעלם מהקיצוץ האגרסיבי, ואני מאמינה שאפשר להימנע ממנו.

אני אוסיף ואומר שזה לא שעד היום התקציב שלהם היה בשמיים; גם הוא לוקה בחסר.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

בדיוק, ואני יודעת שיש פה שותף למשימה הזו. כמנהגי, אני פותחת את מרבית הדיונים, או סוגרת את מרבית הנאומים, באיזה שהוא שיר שאני רוצה להקריא:

"שירת הנוער, שיר עתידנו / שיר התחדשות, בניין ועלייה / מן הגולה ינהרו אחינו / ארץ מולדת שבה לתחייה // מי זה חולל הפלא? ארץ מולדת / מי זה הקים כל אלה? ארץ מולדת / זו ידך, ידך היא הזורעת / זו ידך, ידך היא הנוטעת // כל עוד הנוער לנו במולדת / קום יקום חזון עם ישראל."

תודה.

יפה מאוד. נאווה רוזנבלום, בבקשה.

שלום. אני מארגון "אימהות הלוחמים". אני, וחברותיי בארגון, כשמנו כן אנו – אימהות ללוחמים. לי יש שני בנים – האחד נלחם בעזה במשך 90 יום ועכשיו הוא בקורס קצינים; השני הוא לוחם שריון שנמצא בחאן יונס. הם נלחמים יום ולילה כדי להשיג את מטרות המלחמה; כדי להגיע לניצחון, לשחרר את החטופים ולמוטט את החמאס.

הקריאה שלנו, לחברי הבית הזה, היא לתת לחיילים שלנו להגיע עד הניצחון, תוך שמירה מוחלטת על חייהם. להביא בחשבון רק שיקולים מבצעיים במלחמה, ושום שיקול אחר. אנחנו רואים את כל תנועות הנוער והחברים פה, ורוצים להגיד: הבנים שלנו קיבלו את הערכים שלהם גם מתנועות הנוער הנהדרות, שמחנכות לערכים ציוניים ולגבורה. אנחנו עומדות מאחורי הבנים שלנו גם בעניין הזה, וקוראות שוב להגיע עד לניצחון.

ברשותכם, אני אתן גם לחברתי, ורדית קרוגר, להשלים את הדברים.

קוראים לי ורדית קרוגר. יש לי שלושה בנים שנמצאים בעזה, In and Out – לוחם שייטת, לוחם מגל"ן ולוחם אגוז – ושני אחיינים בימ"מ ובשלדג, שהיו עסוקים מאוד הלילה. אנחנו מבקשים, שוב ושוב, שהמקום החשוב הזה, הכנסת – שצריך להאיר ולתת את ההשראה לכל עם ישראל – יזכור את הקולות של הבנים שלנו, שנלחמים ולא יכולים להיות פה כרגע.

עד לניצחון. אנחנו מבקשים שהבנים שלנו, שהולכים ונותנים את כל מה שיש להם והרבה מעבר לזה – יקבלו את כל התמיכה, וגם אנחנו נותנות את כל מה שיש לנו ומעבר לזה. אנחנו מבקשים שיהיה ברור שהם הולכים לניצחון; להחזיר את החטופים ולעמוד מול חמאס בצורה חד-משמעית, כשכל העם תומך בהם.

אנחנו מבקשים שתמיד תראו את הבנים שלנו, את המסירות שלהם ואת הלחימה שלהם לנגד עיניכם, ושתאפשרו להם להגיע עד לניצחון, תוך שמירה על החיים שלהם.

תודה רבה. צביקה מור, בבקשה.

תודה על זכות הדיבור. שמי צביקה, אבא של איתן מור. הבן הגיבור שלנו, שהיה יכול למלט את עצמו מהמסיבה בנובה יחד עם המאבטחים האחרים בזמן שהצילו 20 אזרחים שמצאו בפחי זבל, אבל התעכב בדרך, יחד עם אליקים, כאשר הם מצאו שתי גופות של בנות שנרצחו. הם היו עסוקים בלהחביא את הגופות מפני המחבלים כדי שלא יחטפו אותן, כדי שגורלן לא יהיה כגורלם של הדר גולדין ואורון שאול, שאנחנו מחכים להם גם כן.

איתן לא התנהג כך רק ב-07 באוקטובר; זה היה הטבע שלו. הנתינה הייתה התכונה המרכזית של איתן. לאחר השחרור, איתן שכר דירה כאן, בנחלאות, יחד עם שותף, והקפיד שדלת הבית שלו תהיה פתוחה תמיד. כך פשטה השמועה בקרב כל הצעירים כאן, בירושלים – מכל הסוגים והמינים – שהדלת פתוחה, יש אוכל, יש שתייה, יש חשמל כדי להטעין את הטלפון, יש שירותים, ומעל הכול – יש אוזן קשבת.

באירוע שקיימנו אצלו בדירה, היינו בטוחים שנהיה 20 אנשים – האחים, סבא וסבתא, הגיסים והגיסות, אבל היו שם 600-700 אנשים שנהנו מהכנסת האורחים של איתן. אנחנו גאים בו מאוד, ומחכים לו, כמובן.

בבוקר הזה, אנחנו שמחים מאוד, כולנו – כל המשפחות מכל הכיוונים – בשובם של שני היקירים שלנו, ומחבקים את המשפחות. איזו גאווה לאומית יש לנו; כמה שאנחנו גאים בממשלה שלנו ובצבא שלנו על האומץ ועל הניסיון שנעשה, כל הזמן, כדי להשיב את החטופים בדרך ששומרת על הכבוד הלאומי שלנו ומבטיחה את ביטחון חייהם של כלל אזרחי המדינה.

אנחנו יודעים שבכניעה לארגוני הטרור – מעבר לנזק בהווה – יש נזק גדול מאוד לעתיד: לא רק כאן, במדינת ישראל, נהיה כל הזמן תחת סכנת חטיפה, אלא שגם יהודים בכל העולם יהיו תחת סכנת חטיפה לאחר שהאויבים ילמדו שכדאי לחטוף יהודים.

היום, אנחנו קיבלנו הוכחה לכך שמדינת ישראל עושה למען החטופים, כל הזמן; שהיא משתדלת ומנסה, בכל דרך, לנצל כל הזדמנות. אנחנו מבינים שבסוף, אם יצטרכו להגיע לאיזו שהיא עסקה, וזו תהיה הדרך לשחרר את החטופים – זו הדרך שתהיה. כולנו נתמוך בה, תוך כדי שנמזער את הנזקים שלה, כך שזו תהיה העסקה הטובה ביותר למדינת ישראל; שלא תסכן את הילדים, הנכדים והנינים שלנו כאן.

כולנו נצא מתוך המלחמה הזו חזקים, מאוחדים ואוהבים – כמו שאנחנו מאוחדים כאן, עכשיו, בחדר הזה. נצא להמשך הדרך שלנו לביסוס המדינה ולשגשוגה, יד ביד, בשיח ובאחווה אמיתית של אחים.

תודה רבה. בבקשה.

בוקר טוב. כבר מכירים אותי פה; היום אפילו נכנסתי מהדלת האחורית. אני מסכים עם המילים שנאמרו פה מאחוריי – כולם ביחד, למען המטרה, וחשוב להגיד את זה דווקא ביום הזה. עם זאת, לכשנגיע לעסקה, יש ציבור שלם שאומר שמבחינתו – לא מדובר על חטופים חיים, אלא על חטופים מתים.

אימהות החטופים של קיבוץ ניר עוז שולחות את הילדים שלהן ואת הנכדים שלהו לצבא. ראינו את זה בטלוויזיה וזה קורע לב, כי בתוך כל הכאוס – למרות השואה שחוו בקיבוץ ניר עוז – הן ממשיכות לשלוח את הילדים.

כולנו ביחד, אבל כרגע – יש הבדל גדול. אני, כבן לאבא בן 83, יודע שאם יש סיכוי של 2% שהוא חי כרגע – אם נמשיך אני אקבל שקית, ב-100%. זה מה שאנחנו זועקים: הוויכוח בינינו, כרגע, הוא בשאלה אם להמשיך עוד או לגמור גם עם חאן יונס, אבל זה לא הניצחון; הניצחון הוא להחזיר חטופים חיים.

פה – אנחנו חולקים על הרבה מהאנשים שנמצאים פה לגבי הדרך, כי אנחנו דורשים, כרגע, מנהיגות אמיצה; מנהיגות שבה ישמעו לא רק את מי שיצעק "ניצחון", או שיראה שהילדים שלו נמצאים ביחידות הכי קרביות.

גם אני הייתי ביחידה קרבית, באופן אישי; אבא שלי היה בצנחנים ויש לי עוד אח ביחידה קרבית. אני לא חושב שזה משנה; לא שם היחידה ולא מה שאתה עושה. מה שחשוב זה שצה"ל נמצא בפנים, כרגע, ומקבל פקודות מהממשלה.

אנחנו פונים לממשלה, ולא לצה"ל – צה"ל עושה עבודה מדהימה – לקבל החלטה אמיצה. אמיצה שאומרת: "ברור שאפשר להילחם עוד ארבעה חודשים, אבל זהו. נגמר". כרגע, צריך החלטה אמיצה שתחזיר חטופים.

לנו – כבר לא תהיה תמונת ניצחון מושלמת. לי, בתור מישהו מניר עוז, לא תהיה. אני לא חושב שיש קשר בין איך שהמלחמה תיגמר עכשיו לבין ה-07 באוקטובר הבא, או כל מיני נפנופים בסיסמאות; השאלה היא מה נעשה עם המצב.

אנחנו רוצים משא ומתן מיידי ולקבל את התנאים. אני אשמח מאוד אם מחבלים שישוחררו – ישוחררו לעזה ולא לאיו"ש. ראינו מה קרה כששיחררו מחבלים – הם פשוט רצחו משפחות, וסינוואר הוא הבעיה הקטנה. הוא היה איש קטן; שמו אותו בעזה וגידלנו אותו, אבל הרבה אחרים רצחו כששיחררו אותם.

צריך לחשוב טוב איך עושים את זה, אבל לעשות את זה מהר, כי אם לא נעשה את זה היום או מחר – ההזדמנות הזו חולפת, ואנחנו נחזיר הרבה מאוד שקיות. קדושת החיים היא קדושה אצל כולנו; אין פה מישהו ששונה בזה – בין אם הוא רוצה להילחם או בין אם הוא אומר שפדיון שבויים גובר על לחימה. אנחנו נמצאים באותו המקום, באותו הטנק; אבל לנו – נגמר הזמן ממזמן.

אני פונה אליכם כדי שלא נתנגש האחד בשני, אלא שפשוט נבין שלנו – נגמר הזמן. אנחנו רוצים אותם. אנחנו מברכים על ההצלחה בשחרור שני חטופים, אבל המספרים מדברים על כך שצה"ל שחרר שלושה עד היום; כנראה שנהרגו כמה עשרות, כתוצאה מהלחץ, ויכול להיות שהרבה נקברו ולא נדע את מקום קבורתם – מה שאומר שנבלה עוד 20 שנה בלחפש, להתדיין ולעשות סחר גופות, כמו שעשינו.

אנחנו דורשים להפסיק את זה עכשיו ולהיכנס למשא ומתן; לא להתפלג בינינו, משפחות החטופים – למי יש ילד, חייל, ילדה או גווייה. פשוט להגיד "מספיק" ביחד. צה"ל מארגן כוחות בצפון; יש לנו 200,000 אנשים שלא גרים במקום שבו הם צריכים לגור; רצועות הביטחון נעשות בתוך ארצנו, ולא מבחוץ.

יש לנו כל כך הרבה בעיות. בעזה – ריסקנו מספיק, כנראה; אפשר להעביר את השלטון למישהו אחר ולשמור על זה. אנחנו לא נישאר שם 20 שנה ונהיה שוטרים. צר לי להגיד את זה; אני יודע שזה לא קל לשמוע, אבל גם מפקד טוב יודע מתי לסגת, ולדעתי – הגיע הזמן לסגת, לעשות את העסקה הכי טובה, לחזק את הקבינט ולתת לנו, משפחות החטופים, לקבל את מה שיש להם שם בפנים – חיים או שקיות – ולהתחיל את החיים שלנו.

יש פה משפחות שפשוט רוצות להגיע לשלב שבו הן יכולות לשבת שבעה. הן קרועות; הן גמורות. התקווה, בשבילן, היא הדבר הגרוע ביותר שאפשר לחשוב עליו: להגיע כבר לשבעה מהעונש הזה; מארבע המידות של פדיון שבויים שהן סובלות.

מיצינו; לא יעזרו לנו עוד חודש או עוד חודשיים. יש לנו הרבה מלחמות לעשות – גם בצפון, גם במזרח וגם בתוכנו. שום דבר לא נפתר מכך שנגמור את עזה עד הסוף, כי כרגע – אני לא בטוח שהניצחון הזה מביא לנו כוח. אנחנו נחלשים, גם כלפי חוץ. אנחנו לא רואים פה תמונות של מה שקורה בעזה. אנחנו מדברים לתוך עצמנו, רואים את עצמנו ומתווכחים על האם ננצח או לא, אבל יש שם גם אסון הומניטרי שאסור להתכחש אליו, כי הוא יבוא עלינו בשלב מסוים.

אני קורא להנהגה לעשות החלטה אמיצה. כולנו נעמוד מאחורה; אף אחד לא יפסיק להילחם, אבל כרגע – די. לא לפספס את ההזדמנות, עכשיו, להחזיר את כולם עכשיו.

חיילים ואנחנו לא עומדים מאחורי זה. כל הלב שלנו עם החטופים ולטובת החטופים. אנחנו מוכנות לתת את כל מה שיש לנו – שזה החיים של הילדים שלנו, שנמצאים שם ונלחמים – ואנחנו בטוחות שהם עושים את הכול כי הם בטוחים שזה הדבר שיחזיר את האהובים שלכם כמה שיותר מהר. שיחות עם השטן, או המחשבה שמה שיקרה עכשיו הוא מה שיעזור לנו – הביאו אותנו להרבה מאוד אסונות, שהביאו עלינו עוד אסונות.

אני מתפללת שהחטופים יחזרו כמה שיותר מהר, ואנחנו חותרים לשם בצורה ברורה מאוד. אני חושבת שכל אחד בממשלה – זו האחדות פה – חותר לאותו הדבר: שהחטופים יחזרו כמה שיותר מהר, ושהמפונים והאנשים שלא נמצאים בבית שלהם – יוכלו לחזור.

אנחנו בטוחים שמול רוע כל כך גדול – שאתם חוויתם אותו על בשרכם, וכולנו חווינו אותו, ולא ישנים מאז – חייבת לבוא תנועה ברורה מאוד: חייב להיות ניצחון – כי אלה אנשים שמבינים שפה אחת, שהיא של ניצחון ושל חוזק – יחד עם ידיעה של הסיבה שבגללה אנחנו פה; ציונות ומדינת ישראל הם דברים שלא נבנים ביום, אלא מצריכים תהליכים.

אני מסכים עם כל מה שאת אומרת – אנחנו ציוניים; אנחנו קיבוץ – אבל חווינו שואה ואנחנו אומרים "די". גם אנחנו נלחמים בפנים - - -

חברים, אני לא רוצה לפתוח פה שיח. אמרתי את זה בשבוע שעבר ואני אומר את זה גם עכשיו: כולנו מגויסים לאותה המטרה – להחזיר את כולם, כולל כולם, הביתה.

חיים.

המילה "חיים" מדברת על זקנים ועל פצועים, ובחודש האחרון – כנראה מתו עוד עשרות. תגידו את זה. החיילים נלחמים, והם – נמקים בפנים ומתים. איזה ניצחון זה יהיה בעוד חודש?

חברים, כל אחד חושב אחרת על הדרך שבה אנחנו צריכים לפעול, ולא כאן המקום להתווכח על זה. אני רוצה להגיד – ואני חושב שיש על זה תמימות דעים בחדר – שכולנו מגויסים למען מטרה אחת: להחזיר את כל הילדים שלנו הביתה, חיים.

אין תמימות דעים. אם מישהו חושב שעל ידי כך שנהיה חזקים וחסונים, ושצה"ל ישחרר – כשהיקירים והיקירות שלנו נמצאים שם, שבויים בידי החמאס, נשחטים ונטבחים עכשיו – אין תמימות דעים. תמימות הדעים היא על כך שאנחנו צריכים לשחרר אותם עכשיו, במחיר הנדרש. צריך לפדות את יקירינו. פדיון שבויים איננו אומר לצאת למלחמה - - -

דעתך נשמעה, אדוני, תודה. אני חושב שהנושא של החטופים הוא ראשון במעלה, ולכן אני נותן בפתח הישיבות את כל הזמן לנושא הזה – על חשבון התוכן; אבל אני לא אתן לשיח הזה להתפתח פה בין קבוצה אחת לקבוצה שנייה. אמרתי אמירה ברורה מאוד: כולנו רוצים את כלל חטופינו בבית, וחיים. חן אביגדורי, בבקשה.

בוקר טוב לכולם. שמי חן אביגדורי. אני מתרגש מאוד להיות בוועדה הזו, כי זו ועדה שקשורה לנושא שקרוב אליי מאוד – בני נוער. יש לי שניים כאלה בבית, ובחודש וחצי האחרונים אני מופיע בפני אלפי בני נוער – בכיכר החטופים ובבתי ספר.

אני נפגש עם בני נוער, וחשוב לי לראות אותם – בעיקר שמיניסטים ושביעיסטים – כי הם העתיד של המדינה; אלה האנשים שבעוד דקה הופכים להיות אזרחים; מקבלים את הזכות הכי גדולה – הצבעה למקום הזה – ואת החובה הכי גדולה – גיוס לצה"ל. אני מדבר איתם הרבה, אז את מה שאני אומר – אני אומר מניסיון.

קודם כול, אני רוצה לדבר על עניין ההפרדה: אין הפרדה בין משפחות חטופים, משפחות חיילים ומשפחות חללים. רוב משפחות החטופים הן משפחות שיש להן גם נרצחים. במשפחה שלי, יש שלושה נרצחים, חטוף אחד, שנשאר בעזה, ושישה משוחררים. הכול מהכול. יש לי חברים שהילדים שלהם בצבא – משתתפים איתך, גבירתי, ועם בניך, בפעילות המצוינת שלהם, ועושים הכול על מנת לעשות הכול.

אני מבקש, בבקשה – בלי הפרדה. יש לי אנשים במשפחה שהם לוחמים; יש לי אנשים במשפחה שהם נרצחים; יש לי אנשים במשפחה שהם חטופים. כולנו זה אותו הדבר. ההפרדה הדיכוטומית הזו היא לא נכונה, ומי שעושה – מנסה לסכסך בינינו, וחבל.

אני רוצה להתייחס למה שהיה אמש, ולהודות לך אישית, גבירתי, על התרומה של הקרובים שלך להצלחת המבצע. אני רוצה להגיד שהמבצע אמש היה יוצא מן הכלל – כולם מסכימים – אבל הוא יוצא מן הכלל גם במובן השני שלו: הכלל הוא שהאנשים יצאו משם רק בעסקה.

103 חטופים כבר יצאו בעסקה – ביניהם אשתי ובתי, שכבר נהנות מחודשיים של חופש בבית בזכות העסקה עם השטן, כי השטן הוא זה שתופס אותם ומחזיק אותם. אם אנחנו נצטרך לדבר עם השטן – אנחנו נדבר איתו. דיברנו איתו וגם נדבר איתו.

הלחץ הצבאי, גבירתי, עזר מאוד להביא לעסקה הראשונה, אבל הוא עזר כאשר במקביל – היה משא ומתן. בסופו של דבר, מה שהביא אליי את האהובות שלי ועוד 103 חטופים זה נייר ועט, ולא רובה וחרב. בעניין הזה – זו המציאות. יופי של מבצע; הוא יוצא מן הכלל, כי הכלל הוא להביא את החטופים בעסקה.

אני רוצה לדבר פה על עוד שני דברים, ואני אעשה זאת בקצרה. אני מדבר הרבה מאוד עם בני נוער, ורוצה לדבר על העתיד, כמו שגם צביקה מור, אחי ורעי למשפחת החטופים, דיבר פה. כשאני מסיים הרצאה שלי עם בני נוער – אני תמיד שואל אותם: "איזה שירות אתם רוצים לעשות בצבא?".

לשמחתי, ולהרחבה של הלב שלי – כולם מדברים על שירות משמעותי; על שירות קרבי. כולם "צהובים", וזה נהדר. אני מודה שכל מה שחשבתי על הנוער של דור הטיק-טוק הוא פשוט לא נכון; זה נוער ערכי, ציוני, מאמין ושרוצה לתרום למדינה.

השאלה הבאה שאני שואל את כל אלה שרוצים ללכת לקרבי היא: "באיזו מידה אתה בטוח שמדינת ישראל תעשה הכול כדי להשיב אותך מן השבי אם חס וחלילה יקרה לך משהו?". או כמו שצביקה אמר על כל אלה שנוסעים לטיול אחרי צבא: "באיזו מידה אתה תהיה משוכנע שמדינת ישראל תעשה הכול בשביל להוציא אותך במידה ותיחטף על ידי ארגוני טרור מחוץ לגבולות המדינה?".

התשובה לא מגיעה ל-50%, גבירתי, כי את ההסכם הזה שבין המדינה לבין האזרחים – המדינה הפקירה, והמדינה צריכה לשלם. המחיר הגבוה והכואב שכולנו, כמדינה, נשלם על החטופים, הוא לא מחיר על 134 חיי חטופים – זהו מחיר ההפקרה. המדינה הפקירה – המדינה תשלם.

אני מזכיר לכולם עוד פעם את העניין של גלעד שליט: בין שחרור סינוואר לבין ה-07 באוקטובר, גבירתי, עברו 12 שנה של הפקרה; 12 שנה שבהן לא שמנו עין על האנשים האלה; 12 שנה שבהן האנשים האלה הסתובבו ואנחנו היינו בקונספציה ובשאננות שלנו. זה מה שצריך ללמוד: לשחרר אם צריך – כמה שפחות, כמובן – ולשים עין; לשחרר ולחסל; לשחרר ולעקוב.

לאחרונה, נהייתי מטרה אישית – אני, בן משפחה – של כל מיני תגובות נוראיות בטוויטר, שמפאת כבוד הבית הזה אני לא אחזור עליהן. אני רק אגיד שהעדינה ביניהן קוראת לי "משתף פעולה של החמאס". אני מבקש מכל אנשי החינוך ואנשי הציבור שיש בוועדה להוקיע את האנשים האלה מתוך המחנה.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

חד-משמעית.

אני בא לדבר עם כולם; אני עונה לכולם; אני יושב עם אנשים מכל המגזרים, העדות והדתות. אתמול הייתי בבית כנסת ומחר אני הולך לבית כנסת; אני מדבר עם מי שאפשר לדבר, וכשיש דו-שיח – מדברים.

אנשים כותבים לי בטוויטר – ואלה שני ציטוטים מדויקים – שאני משתף פעולה של החמאס; שטוב שחטפו קיבוצניקים כי זה פחות מצביעי שמאל, ועוד כל מיני דברים. אנשים בעלי אמונה, שמכירים את הספר הקדוש שבזכותו כולנו פה, יודעים מה זה לצאת מחוץ למחנה. האנשים האלה צריכים להיות מוצאים אל מחוץ למחנה.

האנשים האלה הם לא ברי-שיח; הם לא האחים שלי. אני אשמח לדבר עם כל אחד שיושב בשולחן הזה, בחדר הזה או בבניין הזה על הכול – כל עוד מכבדים אותנו ולא גורמים לנו עוד כאב מעבר למה שאנחנו חווים גם כך. אני מודה לכם על תשומת הלב.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

תודה, חן, על כל מילה.

תודה רבה. אסתר, בבקשה.

שמי אסתר בוכשטב. אני אמא של יגב שחטוף בעזה. אני רוצה להקדים ולהשתתף בצער משפחות הנופלים הלילה; שמענו על עוד חיילים שנפלו. כולנו שייכים למשפחה הזו. אמא שלי קמה בכל בוקר ומתפללת לשובו של יגב, הנכד שלה, ולשלומו של הנכד השני, שנמצא במילואים. כולנו אותה המשפחה. לכולנו יש בנים חיילים ובני משפחה חיילים. כולנו שייכים לאותו הצבא.

הבוקר, אנחנו אחרי לילה מטלטל של התרגשות, עם שובם של לואיס ופרננדו היקרים. אני מרגישה כאילו בני משפחתי חזרו; אחרי ארבעה חודשים שבהם אנחנו, בני המשפחות, נמצאים ביחד – אנחנו משפחה אחת גדולה.

אנחנו מבינים שהמבצע היה מבצע הרואי של צה"ל, ואנחנו מודים על כך מאוד. אין לי מילים להודות על האירוע הזה, אבל עדיין 134 חטופים נמצאים בגיהינום החמאס, במצב פיזי ונפשי קשה, ואנחנו חוששים מכל יום שעובר. אנחנו מבינים שהמבצע שהיה הלילה היה מורכב, מדויק ואמיץ מאוד. יחד עם זאת, אנחנו מבינים שאי-אפשר לחלץ את כל החטופים במבצע מסוג זה.

לחטופים שלנו אין זמן. אני, כאמא של יגב, פוחדת מהזמן שחולף; מחוסר האונים לגבי מצבו ומצב החטופים האחרים. צריך לזכור שהחטופים לא נמצאים במצב בריאותי טוב – אנחנו כבר יודעים את זה מחזרת החטופות השבות. הן סיפרו על מצבי בריאות קשים של כולם – גם של הצעירים.

יש שם שני ילדים קטנים; נשים; אנשים מבוגרים; קשישים; אנשים בני 85 עם בעיות בריאות; חיילים. אני לא חושבת שאפשר לדבר על זמן; הזמן שלהם כבר אזל. אני חושבת שצריכה להיות אמירה אמיצה, של מנהיגות אשר מבינה את המשמעות של החיים; את קדושת החיים; את הערבות ההדדית שיש בינינו. אנחנו מחויבים לסיים את האירוע הקשה הזה לפני שיהיה מאוחר.

אני, כתושבת העוטף, מאמינה שצריך להתחיל בשיקום העוטף, הדרום והצפון, אבל שיקום המדינה הזו יוכל לקרות רק אחרי החזרת החטופים. לצערנו הרב, הרבה מהם כבר לא בחיים, ואנחנו יודעים את זה. זו ידיעה קשה ומטלטלת, אבל אנחנו יודעים. הניצחון האמיתי של המדינה שלנו יהיה רק עם החזרת החטופים.

אני נמצאת בהסברה עם בני נוער ועם אנשים מבוגרים. יש הרבה קבוצות של חרדים שרוצים מאוד לשמוע אותנו, ואני מבינה גם מהם, יותר ויותר, שהשיקום יוכל להתרחש רק אחרי החזרת החטופים, ואני מבקשת שתזכרו שאין להם זמן. הניצחון האמיתי יהיה רק עם חזרתם בחיים.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

בדיוק.

תודה רבה.

תודה רבה לכם. אני דוד של אבינתן. אני נמצא פה, למעשה, בשליחות של אחי התאום, ירון. אני אגיד לכם את האמת: הוא חולה. המצב גורם לכך שהוא לא יכול ללכת לכל מיני מקומות, וגם ההתראיינות בפני תקשורת קשה לו מאוד. מבחינה פיזית, הוא לא מצליח לעמוד, ולכן הוא שולח אותי לדבר במקומו.

אני חייב להגיד שכולנו נמצאים באותה הסירה – באותם הפחדים ועם אותם החששות, ורוצים שכולם יגיעו. אני חושב שהקולות שמובעים פה – לפעמים הם אפילו קיצוניים משני הכיוונים – משלימים תמונה אחת שלמה.

אני רוצה לבקש, מחברי הכנסת וגם ממשפחות החטופים, שלא לעשות הפרדות. כלומר, אנחנו יודעים, מצד אחד, שאנחנו צריכים להחזיר אותם עכשיו כי הם לא יכולים לחכות אפילו רגע. מצד שני, אנחנו יודעים שמדינת ישראל לא תוכל לשלם מחירים מסוימים, שיפתחו פתח לרצח של עוד חיילים ואזרחים. לכן, צריך למצוא את האמצע.

עסקה היא דבר שיכול להיות מצוין, אם מדינת ישראל נמצאת בעמדת כוח כדי לעשות עסקה שלוקחת את כולם ביחד. ברגע שנעשה עסקה שתיקח קבוצה קטנה ותיתן הפוגה גדולה לאחריה – האחרים ימותו בשבי, כי הדרישות יהיו כאלה שלא יהיה אפשר לתת.

בואו נעשה יד אחת, כולנו – בואו נגיד "החטופים עכשיו" וגם נבקש שזה יהיה מתוך עוצמה. בואו נבקש את שני הצדדים ביחד, אבל שכולנו נהיה ביחד – שהעסקה תהיה ביחד ושכולם ישוחררו ביחד. זו הבקשה שלי מחברי הכנסת וגם ממשפחות החטופים. כולנו נמצאים ביחד באותה הסירה. תודה רבה.

תודה רבה. אחרון הדוברים, בבקשה.

ביקשתי את רשות הדיבור בנוגע לחינוך. זה דיון שמדבר חינוך, ולמילה יש משמעות גדולה מאוד. לכן, אני מבקש להבהיר שמי שאנחנו קוראים להם "חטופים" – הם חטופיו של סינוואר. עבורנו – הם יקירות ויקירים. זו לא סמנטיקה. למילה יש כוח. אם נקרא להם "יקירות ויקירים" – אני חושב שיהיה לנו יותר קל לשאת את מה שאנחנו נדרשים לעשות ולהכיר בעובדה שמה שמתבקש כאן – מגיע מהמקום של היקירות והיקירים שלנו, ולא מהמקום של חטופים. תודה על כך שניתנה לי ההזדמנות הזו.

תודה רבה. אני חושב שכולנו מסכימים על כך שאנחנו רוצים לראות את יקירינו חוזרים הביתה כמה שיותר מהר. אני אגיד את עמדתי האישית: אני חושב שבמקרים מסוימים – המטרה מקדשת את האמצעים. אנחנו צריכים לעשות את הכול, כולל הכול – שכל אחד יקח את זה למקום שהוא רוצה לקחת את זה – כדי להחזיר אותם הביתה. א

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

דבר נוסף שצריך לזכור הוא שלא מדובר פה רק בעניין של המשפחות שיקיריהן נחטפו; מדובר פה בסוגיה של אומה, ואיזו חברה אנחנו נהיה אם לא נעשה את הכול כדי להחזיר אותם. ישראל זקוקה להם כאן לא פחות משהמשפחות שלהם זקוקות להם כאן, ואני תמיד אומרת את זה. זו ישראל שהוריי עלו אליה, ושאנחנו שואפים שתהיה לנו, כחברה ששואפת להיות חברת מופת. היא לא תהיה כזו בלעדיהם.

חיים.

תודה רבה. חגי גרוס, מנהל מינהל חברה ונוער במשרד החינוך, בבקשה.

כבוד היושב-ראש, לאחר הפתיחה הקשה, תרשה לי להשתתף בתחושות של כל אלה שיקיריהם לא נמצאים. אם אפשר לשאת מבט למעלה – כי אנחנו בסוגייה חינוכית – תנועות הנוער הן הסיפור של הוועדה הזו.

כמי שמופקד עליהן ומהווה את השותף שלהן מטעם משרד החינוך, אני יכול להגיד שרגעי הנחת שיש לי בעבודה הם כשמזמינים אותי לשולחן של תנועות הנוער ואני רואה את כל החולצות והשרוכים שיושבים פה. זו האחדות האמיתית, למרות חילוקי הדעות שקיימים. אם יודעים לדבר – יודעים להסכים. בין היישובים שבהם נחטפו היקירים יש לנו את עלומים של בני עקיבא, ואת הקיבוצים האחרים של השומר הצעיר והנוער העובד. הם העתיד שלנו מבחינת ההתיישבות ומבחינת החברה.

אולי כדאי לכל אנשי תנועות הנוער לשבת סביב השולחן. מן הראוי, אם אנחנו מדברים עליהם, שהם יישבו יחד איתנו.

אני רוצה לדבר על הפעילות של התנועות מהזווית של משרד החינוך, ולתת להם, אחר כך, את המקום המכובד.

(הצגת מצגת)

לצערנו, חווינו כמה סבבים ביטחוניים בדרום, כשהסבב הנוכחי הוא החמור ביותר, כמובן. בשגרה, אנחנו עובדים יחד עם התנועות, הארגונים, תנועות הבוגרים והש"שינים על האופן שבו ניתן לתת מענה במקרים של חירום. המשימה של המינהל, ושל אותם הגופים, היא לנסות ולייצר שגרה חינוכית כאשר מוסדות החינוך סגורים – ובדרך כלל, בסבבים של חירום, מוסדות החינוך סגורים.

מעבר לכך, הם הנתח הגדול ביותר של מתנדבים שיש במדינה. אני חייב להגיד שהם עושים את העבודה לבד, בשותפות איתנו, ואנחנו מנסים לתמוך ולסייע, לוגיסטית וכספית, ככל הניתן. ברגע שיש אירוע חירום – וכמו שאמרתי, לצערי, היו כמה וכמה סבבים – מינהל חברה ונוער מקים חמ"ל מתנדבים.

מכלול לוגיסטיקה, שאמור לתת מענה לכל הסיוע הלוגיסטי, גם להם וגם למשרד החינוך; מכלול מתנדבים, שאמור לנתב ולסייע למתנדבים במשימות שלהם; ומכלול תוכן חינוכי, שנותן מענים חינוכיים במקלטים או במוקדי הפינוי.

כמו שאתם רואים, במכלול המתנדבים יושבים איתנו, פיזית, נציגים של כל תנועות וארגוני הנוער. אנחנו עושים איתם תרגילים ושיתופי פעולה גם בשגרה, וכשמגיע אירוע חירום – הנציגים של כל הארגונים שמופיעים בשקף הם המתייצבים הראשונים; לא רק בשטח, אלא גם אצלנו בחמ"ל. אנחנו פועלים ביחד כדי לאתר את המוקדים שבהם צריך לפעול וכדי להבין איך אפשר להמשיך ולסייע.

א', מוקד טלפוני של מתנדבים – לתאם גיוס של מתנדבים; לנהל מידע; להיות מתואמים עם חדר המצב של משרד החינוך; ולהיות מתואמים עם צה"ל – עם מרס"ל – לכל הפעילות האזרחית.

במהלך המלחמה היו כ-40,000 ימי התנדבות, של כל האנשים הנהדרים שנמצאים פה, רק במוקדי הקליטה. אני לא מדבר על מה שקורה ברשויות המקומיות, אלא על מוקדי הקליטה שהיו בהם מפונים. בכל יום נתון היו למעלה מ-3,700 מתנדבים שאנחנו, כמשרד, תמכנו בהם, ויש הרבה יותר מתנדבים שהגופים היקרים האלה תמכו בהם באמצעות התקציבים שלהם.

אני, כמשרד, יודע לנטר את הפעילות היומית, ודוגמה לכך היא לינות. אנחנו סייענו בלינה - - -

אני לא חושב שעל זה הדיון. אנחנו מבינים שזה טוב, אבל יש פה קיצוץ בתקציב הזה וצריך לעשות בזה סדר. את זה – אנחנו יכולים לקבל כחומר.

מאיר, הדיון התחיל בזה שאנחנו רצינו להוקיר את תנועות הנוער - - -

יש מישהו שלא מוקיר אותן?

תתפלא.

בחדר השני – מצביעים עכשיו על התקציב ומקצצים גם להם.

הדיון נקבע לפני כשבוע ימים, או קצת יותר, ובין לבין – נודע לנו שיש קיצוץ.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

אגב, מאיר, מבחינתי – זו הסיבה ללמה לא לקצץ. כל מה שהם אומרים כאן – מראה את האיוולת.

בדיוק.

הסיוע תוך כדי לחימה כולל הלנה, הסעות יומיות ושיתופי פעולה נוספים. פה יש דוגמאות לפעילות השונות של תנועות הנוער וארגוני הנוער בשנת השירות: במוקדי הקליטה; בשמרטפיות; בהתנדבות בחקלאות. הם מחזיקים על הכתפיים - - -

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

גם שמרטפיות של צוותי רפואה.

כן. יש פה גם את המספרים של ש"שינים, מתנדבים וקיום שוטף, והשקף האחרון מציג גם את ההתנדבות של תנועות הבוגרים. זאת אומרת, הפעילות של אותן התנועות לא מסתיימת בגיל - - -

חגי, לאור שאלתו של חבר הכנסת כהן, אתה יכול להסביר מה המשמעות של קיצוץ בפעילות הזו?

אני רק אסיים. התנועות לא מסיימות את פעילותן בגיל 18; הן תומכות בצורה של ארגוני בוגרים, קומונות וכו'. זה מה שהתבקשתי להכין לוועדה. עכשיו, כבוד חבר הכנסת כהן, אני שומע.

אני בוגר של הנוער העובד, ואני חושב שזה הדבר הכי חשוב במדינה הזו, ובמיוחד בפריפריה. נתונים מראים שככל שהעיר חזקה יותר – כך יש בה יותר תנועות מבוססות. אני יודע, כראש עיריית דימונה, כמה זמן לקח לי להשיג מבנה לשומר הצעיר ולנוער העובד, ומכיר את הקשיים האלה.

אני חושב שאחרי שאמרנו תודה – ובאמת צריך להגיד לכם תודה, וגם למשרד החינוך, על ההשקעות האלה – לראות שהתקציב תלוי בכספים קואליציוניים זה נורא. לראות שיש עכשיו קיצוץ של 25 מיליון שקלים בתקציב הזה – זה נורא.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

40 מיליון.

אני יודע על 25 מיליון שקלים. אם את אומרת 40 – אני אבדוק את זה, אבל אני סומך עליך. משרד החינוך באמת עושים עבודה מצוינת. אין לי ויכוח על כך; אני מכיר לפני ולפנים. היום, אנחנו צריכים להיאבק על כך שלא רק שלא יקצצו – אלא שייתנו עוד כסף.

כשאני באתי למלונות של המפונים – פגשתי שם את חברי תנועות הנוער. כשאני בא למוסדות של הרווחה – אני פוגש שם את החבר'ה של תנועות הנוער. זה מרגיש כאילו אנחנו רואים את המשאב הזה אבל עסוקים בלחלק כספים קואליציוניים ובלהיאבק, ולציבור הזה – אין פה.

לכן, הערתי לך כי אני חושב שצריך להתחיל את הסקירה שלכם בזה: "ראו מה האנשים הטובים האלה, שמקצצים להם, עושים". אתם תהיו הפה, ואנחנו נצטרף אליכם. אסור בתכלית האיסור לתת לקיצוץ הזה לצאת לפועל. תודה.

מאיר, לא היית בהתחלה, אבל התחלנו עם זה.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

פתחתי בזה, אבל טוב לדעת שאני מסכימה עם דעתם של גדולים.

זה תמיד הדבר הרע באיחור. סליחה, אני מתנצל.

טוב. יגאל קליין, תנועת בני עקיבא, ולאחר מכן – עומר ברט מתנועת דרור. בבקשה.

שלום ותודה. מעבר לכל הנתונים המדהימים על הפעילות עצמה שאנחנו, כל החברים פה, עשינו ועושים – עם המפונים, עם חיילים ועם נשות מילואים, וכל המשימות הלאומיות הגדולות – צריך לזכור עוד דבר אחד.

בערב יום חמישי שעבר הייתי בעיר נתיבות. חבר הכנסת הזכיר את דימונה, ונתיבות נפלה קצת בין הכיסאות – הם לא פונו, למרות שהם כן היו בעיר. בשבת האחרונה, לאחר שלושה חודשים – הם חגגו את שבת הארגון, שזה אירוע שיא בבני עקיבא.

יש עוד ניצחון אחד של תנועות הנוער, ואני רוצה להתמקד בזה: יותר ילדים שמחייכים גם בתקופה הזו; ששרים ביחד "עם ישראל חי" גם בתקופה הזו; שנמצאים חניך עם מדריכה, או חניכה עם מדריך, ועוברים חוויה בריאה. זה – נותן חוסן למדינה הזו. מבחינתנו, זה חלק מהכוח הגדול של תנועות הנוער, מעבר לכל הדברים ההרואיים. אני חושב שצריך לשים לב גם לדבר הזה, וכמובן שגם לשים לב, בדיוני התקציב, לכך שאנחנו ממשיכים להזרים את החמצן הזה למדינת ישראל.

תודה רבה. חבר הכנסת סימון דוידסון, בבקשה.

תודה רבה, אדוני. הפלסטר ששמים בבניין הזה, בכל פעם – חייב להיפסק. אין פה חשיבה קדימה, ואף אחד לא מסתכל על מה האזרחים של מדינת ישראל יהיו בעוד חמש או עשר שנים. צריך לראות מה קורה עם תנועות הנוער, ותמיד כשאני אומר "תנועות נוער" – אני משלים "וגם אגודות הספורט". זה צריך להיות יד ביד.

כל ילד שנמצא במסגרת אחר הצוהריים – אם זו תנועת נוער או אגודת ספורט – הוא ילד שיהיה בריא יותר לחברה הישראלית בסופו של דבר – גם באקדמיה, גם בצבא וגם בהתנהלות שלו כאזרח. כשאנחנו פותחים את ספר התקציב, אדוני, אנחנו רואים שדווקא בדברים האלה – אנחנו פושעים. פשוט מדינה פושעת.

אם מקצצים עכשיו בתנועות הנוער ובאגודות הספורט, או סוגרים את התאחדות בתי הספר, ואנחנו צריכים להילחם על זה עכשיו – גם חברי הוועדה הזו – אני שואל: איפה השכל של מי שכותב את התקציב הפושע הזה?

לכן, כשכל הנציגים של תנועות הנוער מגיעים לפה, אתם צריכים להבין, קודם כול, שאנחנו, בוועדה הזו, מהווים את הגב שלכם. אנחנו נילחם, קודם כול, כדי שהתקציב הזה לא יפגע בכם; אני לא אומר "להוסיף" – אנחנו נמצאים בסיטואציה שונה – אבל לפחות שלא יפגע בכם.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

חד-משמעית.

אנחנו עדיין לא יודעים בכמה יהיה הקיצוץ – נעמה אומרת 40 מיליון שקלים, אני ראיתי 32 מיליון ומאיר ראה 25 מיליון – ואנחנו רואים, במשך השנים, שהם חיים מכספים קואליציוניים. הכסף לא בא על בסיס התקציב; בכל פעם מישהו אחר נותן כספים קואליציוניים, וזה לא הגיוני. צריך להיות משהו קבוע כדי שכל התנועות האלה ישרדו ויחיו – לא במצב של פשיטת יד לתרומות, אלא בגאווה על האפשרות להשפיע על כל ילד.

אם אני מסתכל על מה שקורה במדינה – הסתכלתי קצת בעיריות, וראיתי שבעיר כמו הרצליה משקיעים בתנועות הנוער 2.7 מיליון שקלים, שהם 86 שקלים לתושב עד גיל 18; שבפתח תקווה משקיעים 2 מיליון שקלים, שהם 58 שקלים לתושב; ושבנתניה משקיעים 750,000 שקלים, שהם 26 שקלים לתושב.

כל עירייה רואה את זה בצורה שונה, וגם זה פסול. צריך שכל ילד במדינה – בדימונה, בנתיבות ובחיפה – יזכה לדבר הזה, כי בסוף – זה עושה טוב למדינה. מתי יפול האסימון?

בדימונה משקיעים הרבה יותר מנתניה.

דימונה היא כמו שכונה בנתניה. זה פשוט לא יאומן. תודה.

תודה רבה. עומר, בבקשה.

תודה. אני מתנועת דרור. אני אספר סיפור קצר: לפני כמה שבועות הזמינו אותי לקבלת שבת במתחם גני הילדים של מפוני קיבוץ בארי במלון "David Resort" בים המלח. חברים מהתנועה שלנו – שהוקמה על ידי תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד – מפעילים שם את גני הילדים מהשבוע השני של המלחמה ועד עכשיו. הם הקימו את כל מתחם גני הילדים עם השמות של גני הילדים שהיו בקיבוץ והוחרבו.

אחת האימהות שם דיברה והודתה לצוות, ואותו הצוות שהגיע לשם בשבוע השני של המלחמה – נמצא שם עכשיו, ארבעה חודשים אחרי. זה גם חלק מהקשר שנוצר בין המחנכים בוגרי תנועות הנוער לבין הקהילות של המפונים והניצולים.

האמא שם סיפרה שמתחם גני הילדים הוא דבר שמשקם את האמון שלהם, ההורים, בכל המערכת שהם חיים בתוכה במדינה. מבחינתי, כשהיא אמרה את הדבר הזה – היא נתנה לי את ההסבר הכי טוב לתפקיד של התנועות בעת הזו.

תנועות הנוער ותנועות הבוגרים נלחמות בחזית החינוכית של המלחמה הזו. זו מלחמה, ובמלחמה הזו יש לוחמים בצבא ולוחמים בשדה החינוך. מדינת ישראל צריכה לעשות הכול כדי לחבק את תנועות הנוער; כדי להגדיל את התקציב שלהן; כדי לתמוך בהן.

אני מצפה מכל חברי הכנסת שנמצאים פה – ואני יודע שלחברי הכנסת יש יכולות להשפיע ולדבר גם כשיוצאים מהוועדות – לעשות הכול כדי שהלוחמים בחזית החינוכית של המלחמה יקבלו את הכבוד שמגיע להם, ובעיקר את המשאבים ואת התשתית שהם צריכים, כדי שמדינת ישראל תנצח. על זה – אנחנו מדברים. תודה.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

כל מילה בסלע.

תודה רבה. אני רק אגיד שהנושא של החינוך הבלתי-פורמלי קרוב לליבי, כי אני בא מהבלתי-פורמלי. בבקשה, אוהד.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני חושב שאין מחלוקת בין חברי הכנסת בנושא הזה, וזה משמח לשמוע.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

אין מחלוקת אבל יש קיצוץ.

נגיע גם לזה. כולנו הסתכלנו במה שקרה במלחמה האחרונה, ונדהמנו לגלות איזו עוצמה יש בצעירים שלנו, שחשבנו שהם דור הטיק-טוק וגילינו שהם אריות שבאריות. הדבר הזה גדל מתוך איזו שהיא תשתית מסוימת, ותנועות הנוער הן התשתית הכי משמעותית – עוד לפני מערכת החינוך. תנועות הנוער הן התשתית הבלתי-פורמלית של האקטיביזם, שמוציאה את בני הנוער אל המקום של אחריות כלפי הגדול מהם; כלפי החברה הכללית. לכן, כולנו צריכים לגבות את העשייה של התנועות כולן, על גווניהן וצבעיהן השונים.

גילוי נאות – אני, בעצמי, הייתי מזכ"ל תנועת נוער לפני שנכנסתי לתפקידי כאן, בכנסת. הבעיה שלנו היא לא רק הקיצוץ הנוכחי. זאת אומרת, אנחנו יודעים שלאורך השנים האחרונות, הגידול במספר הצעירים המשתתפים בתנועות הנוער היה משמעותי מאוד, אבל לא הייתה הלימה תקציבית לגידול הזה. צריך לומר את האמת: התנועות נאבקות על עצם קיומן ועל היכולת שלהן לפעול. לכן, החזית האחידה של חברי הכנסת, בנושא הזה, צריכה להיות יסודית.

אני כבר דיברתי עם שר האוצר בהקשר של מה שמונח על השולחן, כרגע, והוא הבטיח לי שהעסק הזה יטופל, אבל עוד לפני ואחרי שהעסק הזה - - -

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

מה זה אומר "יטופל"?

אבל בואו נראה שזה קורה.

קודם כול – האמירה היא אמירה חשובה.

נכון, האמירה חשובה. הוא הבטיח לי שהדבר הזה יקרה - - -

מכל הדברים שיישמעו – אלה הם הדברים הכי חשובים.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

אתה אומר ששר האוצר אמר שהקיצוץ הזה לא יקרה?

נכון, אבל אנחנו צריכים להמשיך את החזית האחידה הזו לאורך הדרך כדי להבטיח את הצמיחה של תנועות הנוער, כי כולנו מסכימים שהם התשתית שיכולה להצמיח את דור העתיד של מדינת ישראל. אני שמח שכולנו משמיעים את הדבר הזה. תודה.

תודה רבה. מועצת תנועות הנוער, בבקשה, נפתלי.

נפתלי דרעי, מזכ"ל מועצת תנועות הנוער. אדוני היושב-ראש וגבירתי היושב-ראש, תודה רבה לכם על היוזמה לקיים את הדיון הזה. זה חשוב לנו, וזה בא ב-Timing הכי טוב שיכול להיות מבחינתנו.

לא עשינו בכוונה, אבל כך זה יצא.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

רצינו להוקיר ויצאנו למאבק.

כמו כולם, גם אנחנו התעוררנו ליום הארור של ה-07 באוקטובר. התחלנו לנהל שיחות טלפוניות בין המזכ"לים עוד בתוך ה-07 לאוקטובר והתכנסנו ביום ראשון, והיה ברור לנו שכמו בכל המלחמות והמשברים הקודמים – אנחנו מגויסים לחלוטין לפעילות עם ילדי המפונים. אז – התחלנו להבין את סדרי הגודל.

הראשונים היו בים המלח ובאילת, ומהשבוע הראשון כבר ירדו צוותים של תנועות הנוער לכל המלונות, והתחילו לפעול שם עם הילדים ובני הנוער. בשלב קצת יותר מאוחר, תנועות הבוגרים התחילו להפעיל שם מרכזי למידה וגני ילדים.

חשוב לי לומר שהפעילות הזו ממשיכה להתקיים עד היום. ראינו הרבה מתנדבים במהלך החודש הראשון. היום – אתם לא מוצאים אותם שם, אבל אם תרדו למלונות בים המלח ובאילת – עדיין תמצאו את חברי תנועות הנוער, הש"שינים ותנועות הבוגרים ממשיכים בפעילות שלהם, כבר ארבעה חודשים.

למה אתה צריך להסביר את כל ההסברים האלה? הרי, כל המהלך הזה הוא מיותר ומחפיר. תן לנו לעשות את העבודה; למה אתה צריך להסביר את זה? זה מביך ולא לעניין.

זו שאלה לעניין. זה שאנחנו עוסקים בזה, ולא עוסקים בהכפלת התקציב – פה הבעיה.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

אני מרגישה שיש פה כפיות טובה כלפיהם.

אני אתייחס לזה בסוף הדברים. גם הכנו לכם איזה שהוא סרטון קצר שישקף את הפעילות. חשוב לי לומר: התחלנו את הפעילות, ובשלב הראשון, לשמחתי, גופים שראו את הפעילות – כמו שאתם ירדתם למלונות וראיתם את תנועות הנוער – התגייסו וסייעו לנו עם לא מעט כסף – קרן העשור; הג'וינט; קרן מנדל; הסוכנות.

בשלב השני, לשמחתי, הצטרף גם מינהל חברה ונוער של משרד החינוך, והתחיל לעזור לנו בהלנה של המתנדבים במקומות האלה. בסופו של דבר, בחודש הראשון קיבלנו ממשרד החינוך תקציב של 5 מיליון שקלים לפעילות החירום. זה היה טוב לחודש הראשון, אבל אנחנו ממשיכים לעבוד עוד שלושה חודשים וצריכים עוד תקציב, והתשובה שקיבלנו – הגיעה השבוע.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

בקיצוץ.

הקיצוץ המדובר הזה חשוב לי. חלק מחברי הכנסת הוותיקים מכירים את זה: בכל שנה, אנחנו נאלצים לבוא ולקושש כספים קואליציוניים, אבל חשוב לי שתדעו שמאז 2006 ועד דצמבר 2023, תנועות הנוער הוחרגו מקיצוצים רוחביים. זה הביא את תקציב תנועות הנוער מ-48 מיליון שקלים ל-110 מיליון שקלים שהיו ב-2023, ואפשר להן לגדול, לשגשג ולהגיע להישגים שאותם אנחנו רואים כרגע.

היה פה שקף שמשרד החינוך הציג – "הפעלת מתנדבים". הקו התחתון, הארוך ביותר, היה של תנועות הנוער. בשקף אתם רואים הרבה גופים וארגונים, אבל עיקר הפעילות הייתה של תנועות הנוער ושל תנועות הבוגרים. חשוב שנבין את הפרופורציות.

אנחנו מחויבים לגמרי לילדים ולבני הנוער של המפונים, גם בדרום וגם בצפון. אנחנו נמצאים במלונות בירושלים, בתל אביב ובכל המקומות, ממשיכים בפעילות ונמשיך אותה, בלי שום קשר לתקציב. זו המחויבות שלנו.

מישהו יכול להאיר את עינינו לגבי תשלומי הורים? כמה משלמים ההורים במרכז?

זה תלוי מי יכול ואיפה.

דמי חבר בתנועות הנוער נעים בין 300 שקלים ל-700 שקלים. כל תנועה גובה את דמי החבר שהיא קובעת, וגם לשימושים השונים.

חשוב להוסיף שאחרי שאנחנו משלמים – הבן שלי בצופים – יש לנו את האירועים במהלך השנה, וזה מסתכם בכמה אלפי שקלים.

זה המשפט הבא שרציתי לומר – יש גם את הקורסים ואת המחנות. סך הכול, העלות של ילד בתנועת נוער נעה בין 2,500 שקלים ל-3,500 שקלים, כתלות בגיל שלו ובהיקף הפעילות שהוא משתתף בה. אם הקיצוץ הזה לא יבוטל, המשמעות היא שהיכולת שלנו לסייע לחניכים מעוטי יכולת בסבסוד הפעילות – תקטן משמעותית.

חייבים להבין את המשמעות של הדבר הזה. אנחנו לא מדברים רק על תנועות הנוער: 22 מיליון שקלים מקוצצים רק בתקנת תנועות הנוער, אבל מדובר גם על קיצוץ של עוד 20 מיליון בתקנת שנת השירות.

גם שם יש קיצוץ של 10 מיליון שקלים.

שם מקצצים בתקנים ובכסף.

הבית הזה יכול לשנות את ההחלטה הזו. כמובן ששר החינוך ושר האוצר יכולים להחריג את הקיצוץ הזה, בהחלטה רגעית, ולהחזיר את המצב לקדמותו. אנחנו לא מדברים על צרכים נוספים שיש לנו – אנחנו לא חולמים על הדבר הזה – אבל לפחות שיחזירו את המצב לקדמותו.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

חבל שאחרי מה שעשיתם בעת הזו – אנחנו לא מדברים על הצרכים הנוספים ואיך אנחנו יכולים לסייע. זה עצוב לא פחות.

נכון מאוד.

צריך לדבר גם על הצרכים הנוספים. זה לא סותר.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

בוא נמנע את הקיצוץ קודם.

חברת הכנסת לימור סון הר מלך, בבקשה.

אני זיהיתי את החשיבות של תנועות הנוער לא רק אחרי המלחמה, אלא לפני, ואת רוב היושבים פה – אני מכירה מהוועדה שלי. אתם הקדמתם אותי, כי מחר יש לנו דיון על ההקצאה שיועדה לבינוי. אני מתחברת לדברים שנאמרו פה על ידי חבר הכנסת מאיר כהן: זה הדבר הכי חשוב. בעת הזו, אנחנו רואים עד כמה הדבר הזה הוא הדבר שאחראי על החוסן של הנוער, של התלמידים ושל הילדים.

דרך אגב, מדובר לא רק בנוער; בסוף, תנועות הנוער הן מגילאים צעירים. אנחנו רואים שהדבר הזה נותן מענה למפונים שמתמודדים עם קושי בלמידה במערכות החינוך הפורמליות, מעצים ומאפשר להם מציאות נפשית בריאה, כדי להצליח לצמוח דווקא מתוך המקומות השבורים האלה.

אני חושבת שמה שאנחנו רואים שתנועות הנוער פועלות ועושות מהווה השראה לכולנו, ולכן אנחנו צריכים לחזק אותן. ראינו את זה כבר לפני כן; כשדנו על ההקצאה של הקרן לאזרחי ישראל, היה לנו חשוב לראות איך אנחנו דואגים לדורות הבאים, וזיהינו בתנועות הנוער את הגורם שמאפשר גדילה וחינוך של נוער לערכים חשובים ומשמעותיים באופן שאין שני לו. לכן, הדברים שנאמרו פה על ידי חבר הכנסת מאיר כהן – שזה הדבר הכי חשוב – הם נכונים. זה באמת הדבר הכי חשוב.

הקרן לאזרחי ישראל תקצבה את הבינוי של תנועות הנוער ב-75 מיליון שקלים למשך שנתיים, בדגש על הפריפריה. את תאהבי את זה, נעמה: אחד הדברים, מעבר לבינוי - - -

אני בדיוק מספר לנעמה שיש בג"ץ על הסיפור הזה.

אין בג"ץ; הוא בוטל. הם ניסו, אבל היום – כולם מבינים שהדבר הזה הוא הבסיס והיסודות של כל החברה שלנו. לכן, גם אלה שחשבו, אולי, שההקצאה לא ענתה על הצרכים שלהם, ידעו להזיז את עצמם הצידה ולפנות מקום לטובת הדבר החשוב הזה, מתוך ראיה של החשיבות של הדבר הזה.

במעקב שלנו אחרי התקצוב של תנועות הנוער ראינו את מה שאמר פה סימון – שיש תלות בכספים קואליציוניים. אנחנו צריכים שזה יהיה צבוע בבסיס התקציב, כדי שתנועות הנוער לא יצטרכו, בכל שנה מחדש, להיות מקבצי נדבות שעומדים על הפתחים ומבקשים. זה דבר חשוב; זה יסוד וערך משמעותי במדינת ישראל - - -

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

לימור, אני חושבת שפה – את, אוהד ויוסי, ככוח קואליציוני – ואנחנו ניתן את הגב המלא – צריכים לסייע למנוע את זה. אפשר למנוע את זה, חד-משמעית.

אני חושבת שהדברים שאמרתי בוועדות שלי, בוועדה של הקרן לאזרחי ישראל, היו ברורים מאוד ביחס למחויבות שלנו בתקציבים; לא רק מחויבות בדיבורים, אלא גם במעשים. אני חושבת שחלק גדול מההקצאה הוקצה לטובת העניין הזה, כי הבנו את החשיבות של הדבר הזה. דווקא בבינוי, דרך אגב, כי אנחנו רואים שיש מקומות בפריפריה שלא יכולים לאפשר לעצמם את הדבר הזה. לכן נתנו קדימות לסניפים שנמצאים בפריפריה, על כלל תנועות הנוער. תודה רבה.

תודה רבה. רוני גבעוני, ההסתדרות החלוצה של תנועות הבוגרים, בבקשה.

שלום לכולם ולכולן. אני רוני גבעוני, חברת קיבוץ המחנכים של השומר הצעיר בחיפה ורכזת תנועת הבוגרים של השומר הצעיר. אנחנו, בוגרי ובוגרות תנועות הנוער, עשינו שנת שירות ושירות משמעותי בצבא, ואחרי הצבא – בחרנו להמשיך ולחיות על פי ערכי ההגשמה של התנועה שלנו, בקהילות משימתיות-שיתופיות בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל. ביום-יום, אנחנו עוסקים במפעלים חברתיים וחינוכיים.

ה-07 באוקטובר פגש אותנו, כמו את כולם, ומה-08 באוקטובר, שלחנו את החברים והחברות שלנו לקהילות המפונים. ב-08 באוקטובר אמרתי למעיין, חברה טובה שלי: "סעי לאילת ותפגשי שם את הקהילות". היא לא חזרה הביתה ארבעה חודשים; היא עברה לגור באילת – עם הקהילות, במלונות – יחד עם עוד 30 בוגרים ובוגרות, שעזבו את הבית ב-08 באוקטובר ולא חזרו עד היום. הם הפכו להיות חלק מהקהילות וחלק מתהליך השיקום הארוך, שמתחיל רק עכשיו.

הגענו למלון שנמצאים בו קהילת מגן – קיבוץ של השומר הצעיר – ואחרי כמה ימים ראינו שיש שם קהילה גדולה מאוד משדרות. המדריכים הבוגרים התקשרו לחברים שלהם ואמרו: "תגיעו – צריך להקים פה פעילות גם לשדרות". עד היום, אנחנו מחזיקים, במלון "Enjoy" בים המלח, שני צוותים בוגרים שמקיימים את הפעילות – של שדרות, של מגן, וגם את הפעילות המשותפת.

חשוב לי להעיר שהפעילות שאנחנו עושים במלונות היא לא פעילות של תנועת נוער רגילה. זאת אומרת, המדריכים שלנו והש"שינים יודעים לעשות פעילות עם נוער ועם ילדים, אבל המפגש עם קהילות מפורקות, עם הטראומה, עם הורים וילדים שיש להם משפחות שנחטפו ונרצחו – הוא לא הפעילות הרגילה.

יש פה חשיבות מכרעת לחשיבות של בוגרים. הדבר הראשון שעשינו זה לשלוח את הבוגרים, ולא את הש"שינים. אחרי שאנחנו, הבוגרים, הגענו לשם, התמקמנו, ריכזנו את הפעילות ויצרנו קשר עם הקהילות – קראנו לש"שינים, למכיניסטים ולחבר'ה מפרקי המשימה, כדי שיבואו ויפעילו את הפעילות השוטפת.

הנוכחות של בוגרים, מה-08 באוקטובר ועד עכשיו, היא קריטית, וגם ההבנה שלנו שלפיה – זה לא נגמר. האבסורד, מבחינתי, הוא שבחודשים הראשונים – היה נראה שהערך של הפעילות לחוסן הלאומי הוא ברור ומובן; היו הוראות שעה והייתה תמיכה בפעילות החירום. היה ברור שזוהי היכולת שלנו – לשכור דירות באילת, בים המלח ובטבריה ולהפעיל את המתנדבים – ושאנחנו הולכים יד ביד עם המדינה בהבנת החשיבות.

תקציב 2024 פשוט התהפך עלינו כרעם ביום בהיר, עם קיצוץ של מיליונים רבים - -

גם עלינו.

- - שהולך לסגור את המפעל. יש שתי נקודות שחשוב לי להבהיר: פעילות החירום לא הסתיימה; היא תמשיך לאורך כל שנת 2024, וגם בשנת 2025 – עד לשובן של כל הקהילות. אז – אנחנו נקים מחדש את הקנים, את הסניפים ואת המכינות, ונדאג לעוטף ישראל פורח, אבל זה יקח זמן ואנחנו לא יכולים להפסיק באמצע. אנחנו צריכים את התקציבים כדי להמשיך את המפעל הזה, וזה דבר קריטי.

זו אחריות היושבים פה – חברי הכנסת והבניין הזה – לטפל בנושא הזה עכשיו. זה לא נכון ולא ראוי שזה יגיע למאבק ציבורי. הבוגרים שלנו, המדריכים שלנו והחניכים שלנו – לא צריכים להתעסק בזה ברמה הציבורית. הם לא צריכים להילחם על הבית שלהם ועל הפעילות שלהם; הם צריכים להילחם להחזרת החטופים, לעשות פעילות עם הקהילות המפונות ולעשות פעילות התנדבות וסיוע לחקלאות.

בזה – אנחנו צריכים לטפל כאן ועכשיו, בימים הקרובים, ולהמשיך הלאה; להגיד להם שאנחנו גאים בהם. זה הדבר היחיד שהגיוני שיקרה.

מה הייתה מידת שיתוף הפעולה כשהגעתם למקום של מפונים והיו בו בני עקיבא והשומר הצעיר? ידעתם לשתף פעולה?

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

תמיד.

חשוב לשאול.

בצורה מדהימה, והלוואי שהיינו לומדים מהם.

הייתי במלון "נבו", של קיבוץ סעד – הלכתי כי יש לי סניף בסעד – ואני מקבל טלפון מפסח, מהנוער העובד והלומד, שאומר לי: "סע עכשיו למלון של בארי, כי יש כמה דברים שצריך לעשות ביחד". אנחנו קיבלנו מהצד שלהם, ועבדנו ביחד כל הזמן.

זה היום שאחרי, מאיר. חבר הכנסת טור פז.

אדוני יושב-הראש, תקציב משרד החינוך לשנת 2024 הוא 84 מיליארד שקלים, ו-110 מיליון שקלים מתוכם הם קצת יותר מאלפית. אני חושב שזה שאנחנו עוסקים פה בכבשת הרש של תנועות הנוער – מבזה אותנו, חברי הכנסת.

גם התקציב הזה – 110 מיליון שקלים – הוא פחות מ-30% מההוצאות של תנועות הנוער, על פי נתוני הממ"מ. כלומר, בסוף, משרד החינוך משתתף ב-30%. דרך אגב, הנתח הגדול ביותר הוא ההורים.

חסר לנו משהו: הפיקוח על כספי ההורים – סליחה שאני מעיר את זה בטקס חגיגי – הוא חשוב מאוד. אנחנו מקבלים הרבה מאוד מכתבים מהורים, שאומרים: "בבית הספר – יש גבולות כלשהם, אבל בתנועות הנוער זה טיפה פרוץ".

שהמדינה תממן את תנועות הנוער בשיעור שבו היא מממנת את בתי הספר, שמפעיל פיקוח.

הדבר הזה גורם לכך שבסוף – יש התאמה לא ראויה; יש פחות משתתפים בתנועות הנוער בשכבות החלשות – זה ברור, ולכך רמז חברי, מאיר כהן – והרשויות המקומיות החזקות מוסיפות יותר. לכן, אני חושב שמלבד להילחם לביטול הקיצוץ הזה – אנחנו צריכים לשים יד, בוועדת החינוך, להכפלת תקציב תנועות הנוער. זה לא בשמים; זה יעבור את האלפית וחצי מתקציב משרד החינוך הכולל. זו השקעה מעולה, והיא תלך, בוודאות, גם לשכבות החלשות בישראל. תודה.

תודה רבה. חבר הכנסת עטאונה.

תודה רבה, כבוד היושב-ראש. אני חושב שיש הסכמה בין כולם לגבי החשיבות של תנועות נוער או מתנדבים, דווקא בתקופה שהייתה וקיימת עד היום. במקומות שבהם המדינה לא הייתה – ראינו דווקא את החברה האזרחית, מתנדבים ובני נוער.

מעבר לתקציב שיש לתנועות הנוער, יש בעיה בכל פעילות הנוער בחברה הערבית, שתלויה בהחלטות ממשלה ובתוכניות ממשלתיות. מעבר לקיצוץ הרוחבי של 4% בכל התקציב, ומעבר לקיצוץ בתנועות הנוער – יש שני דברים: הראשון הוא קיצוץ של 15% בכל התוכניות הממשלתיות לחברה הערבית, שייפגע, בעיקר, בפעילות הנוער.

בבסיס התקציב של משרד החינוך – אין כסף, כמעט, למחלקות לפעילות הנוער בחברה הערבית, למרות שהאוכלוסייה של החברה הערבית הכי זקוקה, היום, למסגרות החינוך הבלתי-פורמלי. אם אנחנו, כמערכת, לא נספק לבני הנוער את המסגרות האלה – הם יהיו טרף קל לארגוני הפשיעה שמשתלטים על החברה הערבית, והדרך להתדרדרות תהיה קלה מאוד.

אנחנו דורשים, בצורה חד-משמעית, מעבר לקיצוץ בתנועות הנוער – שלא לקצץ 15% מהתוכניות הממשלתיות לבני נוער בחברה הערבית. אי-אפשר להשאיר את אי-הוודאות של מחלקות הנוער של הרשויות המקומיות, שלא יכולות לתכנן בצורה ראויה ורבת-שנים את הפעילות שלהן, ושתלויות בהרבה פוליטיקה ומינויים בממשלה, שגורמים להעברת הטיפול בחברה הערבית ובתוכניות שלה משר לשר. זה יוצר בעיה רצינית, וזה פוגע באוכלוסייה שהיא חשובה מאוד לכולנו. תודה.

550 מממן 50% מפעילות תנועות הנוער בחברה הערבית.

מעבר לקיצוץ בתנועות הנוער – הולכים לקצץ גם ב-550.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

אני רק אגיד לך, יוסף, שמחר אני מקיימת דיון, בוועדת הצעירים, על ההשלכות של כל הקיצוצים בתקציבי החברה הערבית על צעירים וצעירות. נדון לעומק בכל מה שאתה אומר: השלכות על הפיכה לחסרי מס, הסללה לארגוני פשיעה, וכל הדברים שהם תוצר של הזנחה.

זו המציאות בדיוק, והיא קשה מאוד.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

ממש כך.

חברת הכנסת שרון ניר, בבקשה.

תודה רבה, אדוני. אני חושבת שאנחנו צריכים להסתכל על האירוע הזה בקונטקסט. אנחנו במזרח התיכון, ובמזרח התיכון – אנחנו צריכים, קודם כול, להסתכל על רצף חינוכי. רצף חינוכי במזרח התיכון מחייב חינוך א-פורמלי ותנועות נוער חזקות, כי בסוף – אותם בוגרי תנועות נוער הם יהיו מ"פ בצה"ל. זו התשתית הערכית שאנחנו רוצים להצמיח, וזהו החוסן החברתי.

אגב, יש לי שני ילדים, בן ובת, שהם בוגרי תנועת הצופים – כל הסט, החל מחניכים, דרך מדריכים ועד רשג"דים. זה באמת מה שמייצר, בסוף, גם שירות משמעותי בצבא וגם אזרחות תקינה. לפעמים, החינוך הא-פורמלי הוא חשוב הרבה יותר מהחינוך הפורמלי; יש לו אפקט אדיר על האופן שבו הילדים שלנו גדלים.

לכן, כשאנחנו באים לקצץ דווקא בארגוני המופת האלה, שנקראים "תנועות נוער" – זה מהווה פגיעה ביסודות הכי משמעותיים שלנו, כחברה. המשמעות של פגיעה בתנועות נוער היא כמו בניית בניין בלי יסודות.

כשמסתכלים על התקופה הנוכחית, בעת הנוכחית – זה אבסורדי עוד יותר, כי עכשיו – תנועות הנוער באות לידי ביטוי בכל העשייה הזו, שהתכלית שלה היא לפתח חוסן – חוסן בחברה; חוסן למפונים מהצפון והדרום - - -

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

שרון, סליחה שאני מפריעה - -

יש לנו בשורה.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

- - אבל סמוטריץ' אמר עכשיו שלא יהיה קיצוץ בתנועות הנוער. בואו נקווה שתהיה משקל למילה.

קודם כול, תודה על ההודעה החשובה, גבירתי.

אני רק אומר שזה הרע במיעוטו, ומכאן – אנחנו צריכים להכפיל את התקציב.

בדיוק, אדוני. לכן, אני רוצה להגיד לכל נציגי תנועות הנוער: אני רוצה לחזק אתכם מכאן. אני רוצה שהדיון הזה יהפוך להיות - - -

סמוטריץ' גם אמר שיש 9 מיליארד למילואימניקים. פרופורציות.

לכל תנועות הנוער שנמצאות כאן מכל המנעד – של הקיבוצים, בני עקיבא, הצופים, השומר הצעיר וכולם – אני חושבת שאתם עושים עבודה חשובה ביותר. אני חושבת שאתם החלק הכי משמעותי שיכול להיות מהמפעל הציוני, ואסור לנו לפגוע במפעלים ציוניים. אני רוצה להודות לכם על מה שאתם עושים עם הנוער שלנו, כי זו תשתית משמעותית לאזרחות תקינה בהמשך. תודה רבה.

תודה רבה. רונית שניר, מזכ"לית השומר הצעיר, ולאחר מכן – חבר הכנסת אלון שוסטר. בבקשה.

תודה רבה. אני לא אחזור על קודמיי. אני רוצה להעיר את תשומת ליבנו למשהו חשוב: התקציבים שמקוצצים הם לא רק בתקנת תנועות הנוער, וצריך לשים לזה לב. בהמשך לגיוס המוקדם של חברי שנת השירות, שנתלשים עכשיו מהמשימות שלהם – גם הקיצוץ שמוצע בתקנת שנות השירות הוא הרסני, וזו בעיה קיומית עבורנו.

20%.

מעבר לכך, הסעיפים של 550 – של ההחלטה שנוגעת לחברה הערבית – נוגעים בתוך פעילות הבלתי-פורמליים – בתנועות הנוער וגם במכוני המנהיגות בחברה הערבית, שגם הם היוו שורה משמעותית בהתנדבות שראינו כאן קודם. צריך להסתכל על כל המכלול הזה, ואני רוצה שלא נפספס את העובדה שזה לא רק הקיצוץ בתקנת תנועות הנוער; גם הקיצוצים האחרים הם דרמטיים מאוד, וזה עלול להתפספס בתוך המציאות הזו.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

רונית, מהם הסכומים הכוללים?

הסכומים הכוללים הם למעלה מ-40 מיליון שקלים. אנחנו עדיין לא יודעים להגיד איך הקיצוץ המתוכנן של ה-15% ב-550 יחולק, בדיוק – זה הנעלם שיש לנו כאן – אבל אלה סכומים קטנים בתקציב המדינה, שהם גדולים מאוד בשבילנו. אני מבקשת את עזרתם בדבר הזה, עד לפרטים הקטנים.

מעבר למה שנאמר פה על פעילות החירום ועל החוויה של סטירת לחי אחרי התנדבות מתמשכת – לי היה קשה מאוד בפתיחה היום; לא בגלל התוכן של החטופים, שהוא קשה, כמובן, אלא בגלל שגם בתוך הנושא הנורא הזה – מתגלה מחלוקת בצורה עצובה כל כך.

אני חושבת שאנחנו, תנועות הנוער, מהווים בסיס לשיח אחר; ללכידות חברתית. אנחנו יודעים לדבר אחד עם השני. אנחנו מציגים ממלכתיות, ופגיעה בנו זו פגיעה בממלכתיות. אני רואה שחלק מנציגי הקואליציה יצאו, אבל אני רוצה להגיד שזו משימה של כולנו. אנחנו מהווים את הבסיס לשיח אחר; אני מקווה שהוא יוכל להיות פחות עצוב מפתיחת הישיבה כאן, ושייתן לנו לעבוד כמו שצריך, לאורך שנים, ולגדל פה את הדורות הבאים. תודה.

חבר הכנסת אלון שוסטר, בבקשה.

לפעמים צריך גשר אחד רחוק מדי כדי לאפשר אירוע שבו מתגלה עוצמת ההסכמה מעל הוויכוחים האמיתיים, הנוקבים, שגם הם אותנטיים. אני מודה לכם על כך שלא הרפיתם. אני מודה לכל מי שיזם – ליושבי הראש ולח"כים שהגיעו.

אני חש חוסר נחת עצום מכך שאתם צריכים להסביר כאן מה אתם עושים. כולם יודעים – זה בהיר מקיר לקיר. הגיוון שלכם הוא עושר אינטלקטואלי וחברתי, וחלק מההון החברתי של מדינת ישראל. הגשר הרחוק מדי הוא בעובדה שלא רק שאתם עושים דברים שהם חיוניים לנשמתה ולעתידה של מדינת ישראל, אלא שהבוגרים שלכם הם הנושאים בנטל של הנשק ושל המשק.

לפגוע בצורה בוטה ברכיבים שמנית – בשנת השירות, במכינות וכו' – זה דבר בלתי נסבל. אני מבקש שתביאי לידיעתנו, ואנחנו נעשה את מה שאפשר, כדי שהדברים האלה יתבטלו ונחזור לאיזה שהוא מסלול הגיוני.

תודה רבה. חבר הכנסת גלעד קריב, בבקשה.

תודה ליושב-ראש; תודה לחברת הכנסת לזימי; שלום, חברים וחברות. חבר הכנסת טייב, ב-10 באוקטובר, ביום שלישי – שלושה ימים אחרי האסון – ירדתי לאילת. ביקרתי ביום אחד בשמונה מלונות, וכמעט מחוץ לכל מלון – פגשתי קומונרים בחולצות כחולות שחיים כבר יומיים בתוך מכונית. אני מניח שהיו שם גם חולצות לא כחולות, אבל אני פגשתי במדריכי הנוער העובד והלומד, דרור ישראל והמחנות העולים תרבות. הם, והעובדים הסוציאליים של הערים הקולטות שהגיבו, היו הראשונים שהגיעו לשטח.

אני מציע לכולנו שלא לדבר רק על ה-07 באוקטובר ועל כל מה שבא אחריו. תנועות הנוער וארגוני הנוער – שחרב הקיצוצים פחות נוגעת בהם השנה, אבל בשנה הבאה זה יכול להיות הפוך לגמרי – הם שמורת הטבע של החברה הישראלית גם לפני ה-07 באוקטובר – מצופי צמי"ד, שעובדים עם אוכלוסייה של ילדים עם צרכים מיוחדים, דרך העובדה שהחולצות הכחולות זה המקום שבו יהודים, ערבים ודרוזים נמצאים ביחד, בתנועת נוער, או כנפיים של קרמבו. אני יכול לעבור פה תנועה אחרי תנועה; אני לא רוצה להעליב את אחת מהתנועות או את ארגוני הנוער.

קורה פה אבסורד, ולקח לי זמן לעלות עליו. אני חושב לא מעט על עניין תנועות הנוער וארגוני הנוער, ואני חושב שפיצחתי איזה שהוא עניין. נמצא פה נציג אגף תקציבים, דרך אגב?

הם בזום.

בסדר. על פניו, כל מה שאמרנו, חברי הכנסת, היה צריך להוביל לזה שהתקציב הכי מוגן הוא תקציב תנועות הנוער. הרי, כולנו אומרים: "זו שמורת טבע"; כולנו אומרים: "זה הפסיפס הישראלי כולו". על פניו, זה היה הדבר הכי טריוויאלי בתקציב.

האבסורד הוא שבגלל שזה כך – במשך שנים, האוצר מרשה לעצמו לפגוע, בהצעה ההתחלתית, דווקא בתנועות הנוער ובארגוני הנוער, כי באוצר יודעים שלא משנה הרכב הקואליציה – אם זה שמאל או ימין; ברגע האחרון, תמיד יהיו פוליטיקאים, בתוך הקואליציה, שקשורים בצד אחד של המנעד של התנועות והארגונים. זה מה שקורה; בכל שנה אנחנו מתחילים את המסע התקציבי עם פגיעה בתנועות הנוער ובארגוני הנוער, ובכל שנה, ברגע האחרון – יש איזה שהוא נס פוליטי, שבו מביאים קצת כסף מפה ומשם.

האסון בעניין הזה – עזבו את בזבוז האנרגיה – הוא שבמקום לדבר על תקציבי הפיתוח האסטרטגיים; במקום שתהיה תוכנית חומש במדינת ישראל לפיתוח החינוך הבלתי-פורמלי, על כל התקנות שלו – על תקנות הבסיס, על שנות השירות ועל קהילות המחנכים – האוצר הוא זה שמוריד את זה, פעם אחר פעם, מתוך הידיעה שבסוף יצילו את זה עם כספים קואליציוניים.

זאת אומרת, מקור הכוח של הסיפור הזה – שכל החברה הישראלית שותפה לו ונהנית ממנו – הופך להיות אסונן של תנועות הנוער. הדרך הכי טובה לראות את זה היא לראות שכבר למעלה מעשור, לדעתי, אנחנו לא מצליחים לשים תקציב ראוי, בתקציב המדינה, לבינוי של קנים, סניפים, שבטים ומחנות. זאת אומרת, יש איזו שהיא הנחה שלפיה התנועות יסתדרו איך שהוא.

הרי, יישובים גדלים; יש שכונות חדשות ורוצים בשכונות הללו תנועות נוער. מישהו צריך לבנות את הקן ואת השבט. תבדוק, אדוני היושב-ראש, מתי בפעם האחרונה מדינת ישראל שמה בתקציב תקנה מסודרת, של כמה עשרות מיליוני שקלים, על פי פרמטרים של תקנת תמיכה, על מנת לתמוך בהם.

אני גדלתי בתל אביב. הצופים ויתר תנועות הנוער בתל אביב חיים טוב מאוד. העירייה מממנת הכול. אם פותחים שכונה חדשה בצפון תל אביב או בדרום תל אביב – אוטומטית, כמו שיש שם בית ספר, יש שבט, אבל מה קורה ברשויות אחרות?

בעיקר בפריפריה, צריך להגיד.

בוודאי. מה לעשות? אלה רשויות שממילא מתמודדות עם אסון תקציבי. חשוב לי שנעמוד על זה, כי זה יחזור על עצמו בכל שנה: דווקא העובדה שכל חלקי החברה הישראלית מיוצגים בתנועות הנוער – הופכת להיות נקודת החולשה שלהן.

מה זה אומר? עד שאנחנו נפסיק לדבר על העניין הזה רק בערב העברת התקציב; עד שאנחנו, חברי הקואליציה והאופוזיציה, לא נטפל בחוק תנועות הנוער ונכניס לתוכו מנגנוני תקצוב אוטומטיים, כמו במכינות; עד שאנחנו לא נטפל במנגנון גידול אוטומטי של תקציבי תנועות הנוער; עד שאנחנו לא נקבע בחוק שבכל שנה, למשל, שליש מהתקציב של הפעילות השוטפת מוכנס לתקנת בינוי של מבנים – אנחנו נחזור על הריטואל הזה בכל שנה, ואז נמחא כפיים לשר האוצר כשהוא אומר את הדבר הטריוויאלי.

יש שר אוצר במדינת ישראל שיסגור סניפים של תנועות נוער? תמיד רוצים את 20 מיליון השקלים הקואליציוניים, אבל זה לא מספיק. תנועות הנוער והארגונים רק גדלים, נפתחים תנועות וארגונים חדשים והתקצוב פר חניך הולך ויורד כל הזמן. לפני עשרים שנים לא היה את כנפיים של קרמבו; איזה הישג מדהים זה כנפיים של קרמבו.

נטפל בתקציב, אדוני, אבל אני מציע ששתי הוועדות החשובות הללו, ועדת הצעירים וועדת החינוך – ופה לא יהיה קואליציה ואופוזיציה – ישבו עם מועצת תנועות הנוער – וצריך לחשוב גם על ארגוני הנוער, גם אם אלה שני מסלולים נוספים – על כל התקנות, כמו שאמרה רונית, ויביאו עדכון לחוק תנועות הנוער שמטפל בנושא של מנגנון צמיחה קבוע בחוק ובנושא של הבינוי. תודה.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

תודה רבה, גלעד, על כל מילה.

תודה רבה. חבר הכנסת ירון לוי.

תודה, היושבים-בראש. אני לא רוצה לחזור על הדברים שנאמרו כאן על ידי כולם. אחד הדברים המתסכלים במקום הזה הוא כשכולם מסכימים על אותו הדבר והוא לא קורה. אני חושב שהיה כאן מן טשטוש כזה. דיברו על קיצוץ של 20%, ושר האוצר אמר שהוא לא יקצץ.

יכול להיות שנותנים לנו טריגר מראש, מבחינה פוליטית: "בואו תתעסקו ב-20% ולא בהגדלה של התקציב". אין מחלוקת על כך שלא רק שלא צריך לקצץ את תקציב תנועות הנוער, אלא שצריך להעלות אותו – גם בגלל גידול האוכלוסייה וגם בגלל הרבה פרמטרים שדיברתם עליהם.

אני הייתי רוצה לפנות לבני ובנות הנוער שנמצאים כאן: כולנו מסכימים על כך שלא צריך לקצץ ושצריך להכפיל את התקציב. לאחרונה, נפגשתי עם לא מעט בני ובנות נוער, ואני אומר להם שזה נשמע, לפעמים, כמו קלישאה תמטית של המדינה: אם תרצו או לא תרצו – אתם העתיד של החברה הישראלית. מה שאני רוצה לבקש מכם זה שתיקחו אחריות על העתיד הזה, כי ההווה – הדרך שאתם סוללים עכשיו – יהיה העתיד של המדינה.

אל תוותרו עד שאתם רואים שאין קיצוץ בתקציב; עד שאתם רואים שמגדילים את התקציבים שלכם, ופועלים כדי שאתם תוכלו, בסופו של דבר, לקיים את הרצון ליצור כאן חברה טובה יותר בחינוך הבלתי-פורמלי. אל תעצרו; האחריות היא גם שלכם, ואני אומר את זה בתור חבר כנסת. אנחנו נעשה את העבודה שלנו, אבל אל תרפו. יש לכם מאבק צודק, ושווה להילחם בשבילו.

דבר אחרון, בהקשר של חברת הכנסת לימור: מחר, יש הקצאה של 75 מיליון שקלים בוועדת קרן העושר. אני, כחבר בוועדה, חושב שכל עוד אין לנו תקציב כדי להגדיל את היקף הפעילות – זה מגוחך לבנות עוד מקומות. אני אציע לבחון האם אפשר להסיט את הכסף לסבסוד בפריפריה, כדי שנוכל להגדיל את כמות המשתתפים, ולדון לגבי מבנים חדשים בעתיד. אני חושב שזה די מגוחך להקים עוד תאים עם 75 מיליון שקלים שאין ילדים וכשאין להורים כסף לשלוח אותם. תודה רבה.

תודה רבה. יסמין, בבקשה.

אני אוסיף שני משפטים, בנוסף למה שחבריי אמרו פה, שכולנו מסכימים עליו. אני באה מדיון שהיה, אומנם, על רשות החברות, אבל חברי הממשלה, שרים וחברי כנסת שאלו: "איך זה יכול להיות שאין לפריפריה ייצוג הולם בנבחרת הדירקטורים?". ואז – זה מגיע. זה מתחיל בחינוך הבלתי-פורמלי ובתנועות הנוער, כי ברגע שאתה מגדל דורות כאלה גם בפריפריה – הם יגיעו לנבחרת הדירקטורים. הכול מתחיל ונגמר בחינוך. לכן, אני מקשרת בין שני הדברים. אנחנו איתכם, ונילחם איתכם על כל שקל.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

תודה, יסמין.

תודה רבה. אין ספק שמדובר בחינוך מעצים, ומי שעבר דרך תנועות הנוער וארגוני הנוער יודע עד כמה הנושא משפיע על המשך דרכו של התלמיד. שחר טננבאום מתנועת החלוץ, בבקשה.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

הוא היה ראש המטה שלי.

שלום לכולם. אני שחר, ולפני שאני רכז חמ"ל למשימות לאומיות של תנועת החלוץ – אני אח תאום לאייל, מפקד פלוגה בהנדסה קרבית שנלחם בעזה מאז ה-07 באוקטובר, והספיק לאבד חמישה מחייליו. כל דבר שאני עושה הוא כדי לנסות, ולו במעט, להשתוות לאומץ, לגבורה, למסירות ולענווה שלו, של חייליו, של חבריו ושל מפקדיו.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

שיחזרו בשלום, אמן.

אמן. מאז ה-07 באוקטובר, אנחנו, בחלוץ, הפעלנו כ-8,000 מתנדבים שביצעו מעל 150,000 שעות התנדבות קהילתית – בחקלאות, בהפעלת מסגרות חינוך למפונים ובסיוע אזרחי. עבדנו עם מעל 45 חקלאים ועם מעל 50 מסגרות חינוך.

אני אוהב מאוד לדבר על מספרים, אבל אם אנחנו דנים בחינוך ובצעירים – אני רוצה לדבר על בני אדם. על טל, גל ונועה – מדריכים במכינה ביום, ובלילה – מפעילים חמ"ל, ונשארים עד השעות הקטנות של הלילה כדי לדאוג שהכול יהיה מסודר ושידאגו לכל מי שצריך משהו; על סיוון, שיושבת פה, מאחוריי, שעד לפני רגע הייתה מורה לחינוך מיוחד, ובארבעת החודשים האחרונים – חיברה בין 7,400 בני נוער לבין חקלאים במצוקה; על עידו ויוגב, שנסעו לחמ"ל בכל יום, מירושלים לחיפה.

אני רוצה לדבר, בעיקר, על בני ובנות הנוער. על המכיניסטים בחיפה, שהקימו במו ידיהם, ביחד עם בוגרים, את המטה החיפאי להשבת החטופים; על ניצן, חניכה במכינה, שכשהייתי מגיע לחמ"ל בבוקר ויוצא ממנו בלילה – היא תמיד הייתה שם, מול הלפטופ, וציוותה בין משפחות מארחות לבין מפונים מהנגב המערבי ומיישובי קו העימות.

על הש"שינים שלנו שהיו בקיבוץ עין השלושה ב-07 באוקטובר, ובאותה שבת נוראית – נאלצו להינעל בתוך הקומונה שלהם. הם ירדו לאילת כבר באותו השבוע, ומאז הם צמודים לקיבוץ ומסייעים לקהילה במה שהיא צריכה.

אני רוצה לשאול: האם ההשקעה של תנועות וארגוני הנוער במדינה היא קשר חד-סטרי או דו-סטרי? כי כשאנחנו היינו צריכים למצוא מקומות לש"שינים שלנו באילת – אני, אישית, הייתי צריך להתקשר לבעלי דירה ולשאול אותם האם הם מוכנים לתת לנו את הדירה שלהם בהתנדבות. כשביקשנו החזר ממשרד החינוך – אמרו לנו שאולי יהיה אחר כך, אבל שהם לא יכולים להתחייב על שום דבר, אז שנסתדר איך שהוא.

האיום בקיצוץ של 20% בתקנת שנות שירות ותנועת הנוער מאיים עלינו; זה דבר שלא מאפשר לנו להגיע למקסימום הפעולה שלנו ולממש את כל הפוטנציאל האדיר של חניכים וחניכות, מתנדבים ומתנדבות, בוגרים ובוגרות.

אני פונה לנציגים של משרד החינוך: לא דובר פה יותר מדי על כפרי הסטודנטים. יש לנו כפר סטודנטים במפלסים, שעברו ביחד עם הקיבוץ ב-07 באוקטובר, ומאז נמצאים במלון אכדיה בהרצליה. הם נמצאים בסכנת סגירה תמידית, והם מלווים את הקהילות. הם החלוצים והחלוצות החדשים של החברה הישראלית.

אני רוצה לסיים ולהגיד תודה לחברת הכנסת נעמה לזימי – שהיא חברה יקרה ואני אוהב אותה מאוד – ולחבר הכנסת יוסי טייב. אני אגיד שזה לא הסוף; מאז ה-07 באוקטובר, אני והחברים והחברות שלי, מתנועות וארגוני הנוער ומתנועות הבוגרים, "קורעים את הישבן שלנו" כדי לייצר סולידריות וערבות הדדית בחברה הישראלית.

זה התפקיד שלכם שהתקציב שיעבור יראה שמאז ה-07 באוקטובר – למדנו משהו על המחויבות של המדינה לאזרחים, לאזרחיות ולחברה האזרחית, ולא רק על הכוח העצום שיש לעם ישראל. תודה רבה.

תודה רבה. נמצא איתנו בזום דן, רפרנט חינוך באגף תקציבים, משרד האוצר. בבקשה.

שלום לכולם.

דן, אנחנו מוזנים פה משמועות אבל הייתי רוצה לשמוע את זה ממך: האם אכן בוטל הקיצוץ של תנועות הנוער?

אנחנו לא מכירים את הביטול של הקיצוץ, אבל הבנתי שהדבר כן נאמר על ידי השר. אנחנו לא מכירים האם יש לכך מקור תקציבי - - -

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

אין לתאר.

לא בוטל.

הוא אמר אמירה, אבל טרם בדק את זה.

לאמירה יש משמעות. אמירה של שר אומרת שהוא יצפה להסטת כספים לצורך העניין הזה.

טלי, אמרו שיש 9 מיליארד שקלים למילואימניקים ולא הראו שום מקור תקציבי.

אני לא מסכימה איתך. למילואימניקים יש מקור תקציבי צבוע. אני נציגת הקואליציה פה.

את טועה. אני אשמח מאוד שתראי לנו.

אני רק אגיד שחוק המל"ג מטופל פה, בוועדה. אנחנו עוקבים אחרי אותה אמירה של שר האוצר לגבי 9 מיליארד, מתקנים איפה שצריך לתקן ונעודד איפה שצריך לעודד. דן, אנחנו נשמח שתתחילו לעבוד על זה. מבחינתי, אמירה של שר האוצר מתווה מדיניות - -

אפשר לחשוב על הסטה מתוך הרזרבות.

- - ולכן אנחנו מברכים עליה. אנחנו מקווים שתמצאו את המקורות התקציביים לכך באגף התקציבים. בנוסף, הייתי מצפה שלא תעצרו רק בלעצור את הקיצוץ בתקנת תנועות הנוער, אלא בכלל התקנות – שנת שירות, סעיף החברה הערבית, קבוצת מחנכים, מכוני מנהיגות וארגוני הנוער.

אני חושב שמדובר בדור העתיד שלנו ובחינוך מעצים. אין סיבה להביא לקיצוץ של אותם המקומות, ותפסיקו להיתפס, בכל פעם, בתנועות וארגוני הנוער; יש עוד הרבה מה לקצץ במקומות אחרים, והייתי מצפה מכם לרדת מהם קצת ולהתחיל להתעורר על עצמכם בנושא הזה.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

יוסי, יש לנו רעיונות.

אני יודע. יש הרבה רעיונות. אני מקווה שאני מהאנשים של "אמור מעט ועשה הרבה"; אני לא רוצה להשתלח סתם.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

הייתי רוצה שננסה לייצר דיון המשך קצר, רק כדי להבין מה קורה עם אגף התקציבים ועם הקיצוץ.

ברור, יהיה.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

אולי בתוך שבועיים, או משהו כזה, לפני שהתקציב עובר. אי-אפשר שהבית הזה יהיה רק להצהרות; יש מקום לתיקונים.

אני מאמין שיש גם כוונות מאחורי האמירה של שר האוצר, ואנחנו נעקוב אחרי זה, כמובן.

נעמה לזימי (יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני צעירים):

אשרי המאמין.

הוועדות מודות לכל המשתתפים בדיון. הוועדות שולחות תנחומים למשפחות החללים, מאחלות רפואה שלמה לפצועים, מתפללות ומקוות לשיבתם המהירה לשלום של כלל החטופים והחיילים. הוועדות מאחלות הצלחה לעסקת השבויים המתגבשת.

הוועדות מוקירות את פעילותן המבורכת של תנועות הנוער, תנועות הבוגרים וארגוני הנוער. הוועדות מברכות על כוונתה של הקרן לאזרחי ישראל להקצות כספים לתנועות הנוער. הוועדות רואות בחומרה את כוונת הקיצוץ בתקציב תנועות הנוער. התנועות נאבקות על קיומן ועל יכולתן לפעול, והמדינה צריכה לעשות הכול כדי לחבק אותן ולסייע להן להמשיך לפעול בשטח.

הוועדות דורשות לבטל לאלתר את הקיצוץ המתוכנן בתנועות הנוער ואת הקיצוץ שמוצע בתקנת שנת השירות, ארגוני הנוער, קבוצות מחנכים, מכוני מנהיגות, החברה הערבית ותנועות הבוגרים. הוועדות שמעו את הודעתו של שר האוצר, חבר הכנסת סמוטריץ', בוועדת הכספים, כי לא יהיה קיצוץ בתנועות הנוער. הוועדות מברכות על כך, וכמו כן, נפעל לכך שהדברים אכן יתבצעו ונעקוב אחריהם.

הוועדה, כוועדה, תתכנס לתיקון חוק תנועות הנוער בשבועות הקרובים, כדי לשים סוף להצגה הזו. ברשותכם, אני נועל את הדיון.


הישיבה ננעלה בשעה 11:15.