פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



29
ועדת החינוך, התרבות והספורט
05/02/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 152
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, כ"ו בשבט התשפ"ד (5 בפברואר 2024), שעה 11:01

הצעה לדיון מהיר בנושא: "נשירת תלמידים מפונים ממסגרות החינוך הזמניות" , של חה"כ קטי קטרין שטרית, חה"כ עופר כסיף, חה"כ משה טור פז, חה"כ יאסר חוג'יראת, חה"כ יבגני סובה, חה"כ משה סולומון

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
סימון דוידסון
משה טור פז
רון כץ
יבגני סובה
לימור סון הר מלך
יוסף עטאונה
יסמין פרידמן

דבי ביטון
מיכאל מרדכי ביטון
יאסר חוג'יראת
מאיר כהן
עופר כסיף
ירון לוי
יוליה מלינובסקי
משה סולומון

יהודית בר און - מנהל פדגוגי, משרד החינוך

חגי גרוס - מנהל מינהל חברה ונוער, משרד החינוך

אינה זלצמן - סמנכ"לית בכירה, מנהלת המנהל הפדגוגי, משרד החינוך

חיים מויאל - מנהל אגף ילדים ונוער בסיכון, משרד החינוך

יפעת קרמר אורן - עו"ס, יחידת התיאום הממשלתית, משרד המשפטים

נטלי רכבי - יחידת התיאום הממשלתית, משרד המשפטים

הדיל יונאס - משרד המשפטים

מוריה רבינוביץ - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

אתי וייסבלאי - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

קארן הלפרין - נציגת הנהגה הורים ארצית ומשפחה שפונתה, ארגוני הורים

אפרת פילזר ביזמן - יועמ"ש, המועצה לשלום הילד

טוביה ולדמן - דובר מועצת התלמידים והנוער הארצית

עוז מאיר - מועצת התלמידים והנוער הארצית

יוסף פרטוק - ראש תחום אסטרטגיה, קרן ידידות טורונטו

גיתית ויסבלום - מנהלת תחום קשרי ממשל, החברה להגנת הטבע

ליאלי מלמן - מנהלת תחום טיילות, החברה להגנת הטבע

שירה רז - מנהלת במטה, עמותת עלם

נטי כראל - עמותת עלם

זמיר חיים - יושב-ראש המשפחות השכולות

איציק פיטוסי - פורום המשפחות השכולות

עמיחי שטיינברג - פורום המשפחות השכולות

יורם אליהו - פורום הגבורה

אלה בן עמי - משפחות החטופים

קובי בן עמי - משפחות החטופים

יולי בן עמי - משפחות החטופים

אפרת מציקרה - משפחות החטופים

ליאת כהן רביד - ד"ר, מפונה ממטולה

עומר הלפרין - נער מפונה מעוטף עזה



נכחו באמצעים מקוונים



עפר זפרני - מנהל בי"ס אורט דנציגר קריית שמונה, ארגוני מנהלים

צח בן יהודה

אתי דנן

רינת בן מוחה, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי -דיוקים והשמטות

"נשירת תלמידים מפונים ממסגרות החינוך הזמניות", של ח"כ קטי קטרין שטרית, עופר כסיף, משה טור פז, יאסר חוג'יראת, יבגני סובה, משה סולומון (מס' 156).

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את ועדת החינוך התרבות והספורט, הצעה לדיון מהיר בנושא נשירת תלמידים מפונים ממסגרות החינוך הזמניות. הצעה לדיון מהיר שהוגשה על ידי חברת הכנסת קטי שטרית, אנחנו נאחל לה רפואה שלמה, היא לא יכולה להגיע מסיבות רפואיות. הצטרף לדיון מהיר חבר הכנסת עופר כסיף, חבר הכנסת משה טור פז, חבר הכנסת יאסר חוג'יראת, חבר הכנסת יבגני סובה, וחבר הכנסת משה סולומון. אני רואה שקטי לא פה, אז עופר אתה תצטרך להציג את הצעת הדיון המהיר.

כהרגלנו קודם כול אנחנו שולחים את תנחומינו למשפחות הנופלים. מאחלים רפואה שלמה לפצועים וכמובן מתפללים להחזרתם המהירה של כלל החטופים. נמצאים איתנו נציג ממשפחות שכולות מר פיטוסי, בבקשה. איציק.

תודה רבה אדוני יושב-הראש, שמי איציק פיטוסי, אבא של סמל ראשון ישי פיטוסי, חייל גולני גדוד 13. ב-7 באוקטובר ישי כבר היה על הגדר. דרך המשימה שלו היה בחץ השחור, כוננות עם שחר, צוות של 10 לוחמים ,טנק ונמר. תחילת הבוקר קריאות מתצפיתניות על חדירות של מחבלים, כהרגלם יוצאים להילחם על הגדר, הם כבר היו מוכנים. יצאו להילחם על הגדר עם הארטילריה הראשונה, כשהם מתחילים להילחם על הגדר, למרות ירי נ"ט הם מחליטים לעלות על הגדר, ובאמת חוטפים טיל RPG ראשון. הטיל הזה מתקל את הנמר וגם שובר את הקטלן ואת המקלען שנמצא על הגדר. למרות כל זאת הם מצליחים להניע את הנמר בנסיעת חירום ולאורך כל הגדר, הם בנסיעה איטית אמנם על הנמר, הם דורסים והורגים את כל מי שהם יכולים, כשכל אותם מאות מחבלים שעטים עליהם, כולל טנדרים, אופנועים, חיילי נוח'בה, כל מה שהם יכולים.

בשלב השני לצערנו הרב הם חוטפים עוד טיל RPG והם מבינים שקופסת המתכת הזאת נעצרת לגמרי, והם מספר דקות חשופים לירי מאסיבי. לאחת מספר דקות וקריאת שמע ישראל הנמר הזה כן מתחיל להניע והם, לאור הקריאות של התצפיתניות מנחל עוז, נקראים לגשת לנחל עוז. הם ממשיכים בנסיעה ללא יכולת יותר מידי של ירי, מפקד הנמר המ"פ שהיה איתם הוא חולץ את עצמו מהצריח, נלחם עם מה שהיה אפשרי מאצלו, מהצריח, והוא נלחם עד שהוא חוטף את הטיל הנוסף שנשמטת לו כף היד והוא נכנס לתוך הנמר, יד שותתת דם, והם ממשיכים לכיוון נחל עוז.

הם מגיעים לנחל עוז, נכנסים לתוך נחל עוז עם נמר תקול, אי יכולת של רברס, הורגים את כל מי שהם יכולים בדריסה. הם מסתובבים ומבינים שהם לא יכולים יותר מידי לעשות, אז הם מחליטים לסגת טיפה מתוך המוצב נחל עוז, מגיעים ליער סבוך שנמצא בקרבת המקום, כחצי קילומטר. בהחלטה של גבורה מחליטים שהם יוצאים להמשיך להילחם ולהציל את החברים שלהם בתוך נחל עוז. שבעה לוחמים יוצאים מהנמר להילחם פנים מול פנים עם מאות מחבלים ששורצים בשטח, הם יוצאים מהנמר וצועדים בשני טורים אחד אחרי השני, הם מגיעים לכיוון נחל עוז, כבערך חצי קילומטר כמו שאמרתי, נתקלים בחוליה ראשונה, קרוב ל-40 מחבלים, הם מוציאים מעצמם ירי, מוצאים את עצמם בקרב פנים מול פנים, מצליחים אותו כשאנחנו ויודעים בוודאות שאחר כך המחבלים האלה היו בדרכם לנחל עוז, ואנחנו יודעים גם מה התוצאה שהייתה בנחל עוז וגם בקיבוץ סעד. קיבוץ סעד גם נפגע, אז זאת החולייה שהם הרסו.

הם ממשיכים עם מעט התחמושת שנשארה להם, ומגיעים עד הכניסה לנחל עוז, למוצב. כשמגיעים למוצב נחל עוז, הם נתקלים באש ארטילרית מאסיבית ביותר של מאות מחבלים שהיו מולם, הם מוצאים את עצמם במחסה על בטונדות קטנות. לצערנו הרב צלף הוריד אותם אחד אחד ושם הם מוצאים את מותם.

ישי הבן שלי ועוד ששה לוחמים נהרגו שם. אחד מהם הצליח רק לצאת מתוך השבעה שהיו. משם אנחנו יודעים את כל הסיפור. ישי היה דור רביעי לגוש קטיף, אנחנו גורשנו מביתנו מגוש קטיף, סבים, סבתות, היינו בגוש קטיף וישי חזר ונלחם בעוטף ישראל, במקום הזה, ושם הוא מצא את מותו.

אותם הלוחמים שהחליטו לצאת מקופסת המתכת שלא עבדה, יצאו עם רוח קרב, עם קריאת שמע, וידעו שהם יוצאים להילחם כדי להציל את החברים שלהם. אנחנו פה מפורום הגבורה של המשפחות השכולות, להשמיע את הקול של הילדים שלנו, של הבן שלי, שיצאו להילחם בגבורה אמיתית, להילחם בדעה שזאת תהיה המלחמה שתכלה את החמאס, מיגור מהשורש.

לא נקבל שום הפסקת לחימה כמו שאנחנו שומעים אותה היום חדשות לבקרים. החיילים נמצאים בשטח, אנחנו נלחמים ומנצחים, אנחנו היינו דור רביעי בגוש קטיף, אנחנו שכלנו גם את הדר גולדין שהיה אמור להיות הארוס שלי, אשתי אחות של עדנה ארוסתו, הוא עדיין מצוק איתן שם, ואנחנו מבינים מה קורה כשאנחנו נסוגים לאחור, איך אנחנו מפקירים את השטח בחזרה לשם, מה קורה היום כשהחיילים שלנו נלחמים, כובשים, ואחר כך ממשכים טיפה קדימה, ומאותו מקום נורים שם טילים בחזרה לעוטף.

אנחנו כאן ואנחנו דורשים להמשיך כמו החלטת הקבינט מהתחלה, מיגור החמאס מהשורש. הילדים שלנו לא נפלו לשווא, אנחנו לא ניתן שהם יפלו לשווא גם. המלחמה הזאת חייבת ניצחון מוחלט, ניצחון מוחלט זה ריבונות ישראלית מלאה בעזה. תודה רבה.

תודה רבה. עמיחי שטיינברג פורום המשפחות השכולות בבקשה.

בוקר טוב. עמיחי שטיינברג אחיו של אלוף משנה יונתן שטיינברג מח"ט הנחל שנפל בשמחת תורה בדרכו לחייליו שהיו באזור כרם שלום. יונתן קיבל את הטלפון מיד ב-06:30 בבוקר איך שהתחילה המתקפה, לא חשב פעמיים כמובן ולבש את המדים ויצא. בדרך הוא הספיק עוד להבין שאנחנו במלחמה וכבר להגיד למטה של חטיבת הנחל תעלו לבית ליד ותתכוננו, אנחנו במלחמה ולמג"דים שאנחנו באירוע חריג עוד בדר, עוד לפני 07:00.

יונתן אחרי אופקים, עוד כשלא הבינו בכלל כמה עומק יש להתקפה הזאת בתוך מדינת ישראל, פגש על הציר אופנוע ו-RPG. במשך 20 דקות הוא לא ויתר וחיפש מחבלים במרחב, באזור פארק אשכול מי שמכיר, והשאיר שם חסם בכביש כדי לא לתת לאף אזרחים להגיע לאזורי הלחימה, והמשיך קדימה לכיוון חייליו. בדרך הוא פגש חוליה מאוד גדולה של מחבלי נוח'בה, הספיק להילחם בהם, יש עדויות בשטח, ובקרב הזה הוא נפל.

הקרב הזה השאיר את הציר פתוח לאורך כל היום, הציר הראשי מהעוטף לכיוון אופקים בניגוד לציר שיורד מרעים ששם זה היה ציר דמים. אנחנו בוועדת חינוך, יוני, אנחנו קוראים לו יוני, לא רק שהוא היה מפקד גדול ונערץ ומאוד העריכו אותו במערכת הביטחונית בכל הדרגות, הוא היה גם איש חינוך מאוד גדול, ובמהלך ארבעה חודשים האחרונים אנחנו אוספים רשמים ועדויות ודברים שהוא כתב ואמר לפקודים שלו. הוא היה איש חינוך מאוד גדול.

עם כניסתו לתפקיד של מפקד חטיבת הנחל, שלוש מילים הוא אמר, זה המסר שאותו הוא הנחיל לחייליו ואיתו הם יוצאים לקרב עם המסר הזה, שלושת המילים הם לרצות להתכונן לנצח, וכך הוא אמר. לרצות זהו המבחן הראשון והעליון שיקבע את התוצאה, את הרצון לא ניתן לקנות בכסף אלא בבירור עמוק של היסודות המשותפים שלנו, הוודאות הפנימית והעמוקה של עם השב למולדתו לאחר 2,000 שנות גלות. היה ברור ליוני שהתשתית לכל ניצחון מונחת בתודעה, ברצון, בהכרה הברורה שחיילי צה"ל הם שליחים של עם ישראל לדורותיו, ושהכרה בצדקת דרכנו היא נותנת לנו את העוז ואת הכוח לנצח במלחמה.

גם אני חבר בפורום הגבורה של המשפחות השכולות, ואננו באים לכאן לבית הזה לחזק אתכם, היושבים פה, לחזק את חברי הכנסת, את חברי הממשלה, את חברי הקבינט וקבינט המלחמה, לשדר מסרים של ניצחון. לא רק בתוך הבית, גם מחוצה לו, גם בתקשורת, גם בתקשורת הבינלאומית, גם כשמדברים עם חברינו מעבר לים צריך לשדר מסרים של ניצחון. ה-7 באוקטובר הוציא אותנו, אין לנו פריבילגיה אחרי ה-7 באוקטובר, זה או אסון או ניצחון, אין אפשרות אחרת, אין אמצע. וניצחון משמעותו שאף ערבי במזרח התיכון ובכלל, יעז להרים יד על עם ישראל, שיזכור את התאריך הזה כאסון בשביל המחבלים, בשביל אלו שקמים לכלותנו. ניצחון פירושו שילדה בעוטף עזה יכולה לקטוף כלניות צמוד לגדר בלי חשש, ניצחון פירושו ריבונות מלאה בכל מרחב השטח של עזה וכו'.

מספיק נופלים היו לנו, מספיק חטופים היו לנו, כולנו רוצים את החטופים בבית, כולנו רוצים אותם בריאים ושלמים, אבל המסרים שמהדהדים בתקשורת בימים האחרונים, שאנחנו מחכים עד 19:00 בערב האם חמאס יעתרו, מה הם יגידו על העסקה הנרקמת, מה זאת אומרת מחכים? אנחנו צריכים לבוא בעמדה של מנצחים. אנחנו לא מחכים לחמאס, אנחנו פה בעלי הכוח, אנחנו מחליטים. אנחנו לא מחכים להם. אנחנו צריכים לבוא לעסקאות מעמדה של כוח, לא בעמדה של מסכנים.

יש לנו את הכוח להביא את הניצחון הזה. יש לנו את הכוח להחזיר את החטופים הביתה. אסור לנו לעצור באמצע. התחלנו בריצה מהירה, בספרינט, וחייבים עכשיו להמשיך, חייבים עכשיו להמשיך בכל הכוח, הכי קשה זה להמשיך אבל זה מה שנדרש מאיתנו, להמשיך עד הניצחון המוחלט. מחזקים אתכם ותודה רבה.

תודה רבה. חבר הכנסת עופר כסיף, בבקשה, אתה יכול להציג את הדיון המהיר?

כן, תודה רבה. הדיון שאנחנו ביקשנו, מספר חברי כנסת, נוגע, כידוע, לנשירת תלמידים מפונים ממסגרות החינוך הזמניות, אבל תכף אני אוסיף על זה. כפי שכתוב בדברים, אני גם על זה אוסיף בקצרה, בעקבות החלטה של הממשלה פונו מהבתים כ-50,000 תלמידים, ביניהם למעלה מ-30,000 מהדרום וקרוב ל-17,000 מהצפון. מחצית מהמפונים הם בגילאי בית ספר.

כפי שכתוב גם בדוח של הממ"מ מחודש שעבר, למשרד החינוך יש מידע רק לגבי מחצית מתלמידי בית הספר, לפי מה שכתוב בדוח, ואני אפרט, כתוב ש-45 בתי ספר זמניים ייעודיים לתלמידים מפונים בהם למדו כ-4,060, נוסף על כך כ-8,000 דווחו כמשובצים במסגרות קיימות, ועוד 1,370 כלומדים במסגרות בתוך מרכזי יחד, מרכזי קליטה. וזה אומר שבעצם במשרד החינוך היה מידע על שיבוץ רק של 13,600 מבין כל אלה שהזכרתי שהם תלמידי א' עד י"ב, כלומר רק כ-52% משובצים, שזה דבר שאני מעלה פה גם כן כדרישה לדעת, א' מה המידע הקיים האם יש מידע עדכני? ואם אין מידע עדכני כמובן לקבל אותו ושיהיה מידע עדכני, ואיך זה מטופל? לא יעלה על הדעת ש-50% לא יודעים איפה הם נמצאים.

כמו כן אם אנחנו מדברים על הנשירה הגלויה קודם כול, כמחצית מהתלמידים המפונים לא מגיעים לבתי הספר הזמניים, ו-80% מהתלמידים בגילאי תיכון לא מגיעים ללימודים בכלל, חלקם גם נשרו. אני מתבסס על הדוח של הממ"מ – ואני גם כמובן מודה לממ"מ על המחקר הזה – 51% חווים ניתוק, 51% מהתלמידים שכן משובצים חווים ניתוק, מוגדרים כחסרי מעש.

בוועדה לזכויות הילד לפני כחודשיים כמדומני היה דיון והיה עוד דיון, אני חושב גם בוועדה הזאת, על התופעה ההולכת וגדלה של אלכוהוליזם, סמים, בקרב מפונים, בקרב ילדים ונערים מפונים. גם לזה צריך לתת את הדעת. אין מידע על היקף הנשירה, גם זה מוזכר בדוח של הממ"מ, שאין מידע ממקור ממשלתי על היקף נשירה, והדבר האחרון שאני רוצה להזכיר, עוד ב-2022 משרד החינוך התחייב להקים מערכת ארצית למיפוי של תלמידים בנשירה סמויה, עד היום זה לא נעשה, ולכן גם את הנושא הזה אני רוצה להעלות פה ספציפית לגבי המפונים. תודה.

תודה רבה. לפני שאני נותן לך, פשוט נמצא איתנו עוד נציג של הפורום למשפחות השכולות, יורם בבקשה.

שלום וברכה. כאיש חינוך רציתי לבוא היום לוועדת חינוך, לא ידעתי שהנושא כל כך נוגע לליבי ממש. כי אני מלמד בתלמוד תורה, מורשה, בירושלים. תלמוד התורה שלנו קלט 40 ילדים מפונים משדרות שנמצאים פה במלונות ובכיתה שלי יש חמישה ילדים משדרות, אני פשוט ממש בנושא אבל בצד הכי חיובי שלו. הם לומדים בצורה נפלאה, קיבלנו אותם כמו כולם, הם כמו הילדים שלי, אמרתי להם אני רוצה שתחזרו הביתה אבל אני מאוד אתגעגע לכם, זה יקרה. אז אני שם 40 שנים בגיל הרך עוסק בזה באידיאל מאוד גדול, ואני תמיד נוהג לומר, כמו שיש גבורה, חוזק של עם ישראל שאנחנו רואים אותו, אני נמצא בכור האטומי הרוחני של מדינת ישראל ששם אנחנו מגדלים את הרוח שהיא נותנת אחר כך כוח לחיילים גם להילחם, ככה אנחנו מאמינים.

הבן שלי נהרג בעזה ממש בתחילת המלחמה בשבוע הראשון, ידידיה קראו לו. ברגע שפרצה המלחמה, ידידיה היה חייל במילואים בהנדסה קרבית ונקרא לדגל. השאיר בבית שתי בנות ואישה בהיריון. התאמנו כמה שבועות עד שהייתה הכניסה, והוא התקשר אלינו לפני הכניסה ואמר שלוקחים לנו את הטלפונים ונכנסים לקרב. ואני בלב של אבא היה לי רצון להגיד לו ידידיה, אבל אל תסתער ראשון, אל תקפוץ ראשון מהפומה. אבל לא אמרתי לו את זה. לא אמרתי לו את זה כי הרגשתי שאני ארפה ידיו בקרב. ואם אנחנו מאמינים, אנחנו מאמינים פה בתקומת ישראל, שחלק ממנה זו גם המלחמה, אז צריך להילחם, ואני לא אגיד לו שמישהו אחר יקפוץ במקומו.

יתרה מזאת, אחרי שהם עמדו להיכנס, הם היו שלוש פומות, הכלי של ההנדסה הקרבית, ופתאום אמרו שהפומה שלהם לא נכנסת, שמו אותם בצד, נתנו לשלדג, אמרו שהם לא נכנסים. ידידיה ממש הלך למ"פ אמר מה קורה כאן? באנו להילחם, צריך להחזיר את כבוד ישראל, בשביל זה באנו לכאן. אפילו דיבר עם אשתו והיא תמכה בזה, היא ראתה שזה רצונו אז היא תמכה בזה, היא לא אמרה לו אל תעשה את זה, תישאר בחוץ וכמעט לא היה מה לעשות. ופתאום בשתי הפומות שנכנסו היה חייל אחד שקיבל רעד, קיבל חרדה, הוא אמר למפקד אני לא נכנס. ידידיה רוצה להיכנס, ידידיה נכנס לקרב.

החייל הזה בא אליי אחרי חודש, הוא אמר לי אני ירדתי מהפומה, אמרתי לו אל תרגיש שום דבר רע, הכול מעת השם. איך קוראים לך? הוא אמר עמיחי. עמיחי יחיה לאורך ימים ושנים, ותחיה בשלום ובטוב כי אנחנו מאמינים בנצח ישראל שזה מה שהיה צריך להיות.

אז התשובה לדיון הזה פה, לפי דעתי, ודאי הילדים רוצים לחזור הביתה, כמה מתגעגעים הביתה, – הם מסדרים לי את הגעגוע הזה, ילדים בכיתה א' – התשובה היא ניצחון מוחלט על החמאס, זה בדיוק הדיון. הילדים האלה יוכלו לחזור ולחיות בשלום שם, הם צריכים לחזור בשלום, לא להחזיר אותם לממ"דים ולפצמ"רים ולצבע אדום. ילד צריך ללמוד על צבעים, אני אומר, מהציור שהוא מצייר ולא מצבע אדום.

ולכן אנחנו באים כאן לחזק אתכם בדרישה הזאת ניצחון מוחלט על החמאס שבאמת ייתן את האפשרות שלא יהיו עוד. מה נגיע? ידידיה הלך לשם זה. מה נגיד לילדים שלו? מה אתם תגידו לילדים שלכם בעוד 20 שנים אם עוד פעם יחזור אירוע כזה? שיכולתם למנוע אותו, יכולתם לעשות עכשיו כאן. אני קורא לכם לכולם, לכל היושבים פה חברי הכנסת במיוחד, אנחנו מאמינים שאנחנו נמצאים בדור של תקומת ישראל.

אני אספר לכם סיפור קטן אם אפשר, לפני שידידיה נהרג, היה יום רביעי, הוא נהרג ביום שישי, אני חלמתי חלום ואני לא כזה שחולם חלומות והוזה הזיות, חלמתי חלום שידידיה נכנס הביתה ככה עם הקיטבג ואומר שלום, חזרתי. ופתאום היה איזה אור גדול, פלאש גדול שמעיר אותי, ואני אומר מה זה האור הזה זה אור חזק מידי. לפני הלוויה אמרו לנו בהר הרצל שאפשר לראות את הנופל, אפשר להיפרד. הלכנו וראינו את הפנים שלו, ראיתי את הפנים שלו, ראיתי את האור שראיתי בחלום. זה היה אור חזק, זה לא היה פנים של מת, זה היה אדם שחי חיים עליונים כאלה. ואחר כך שמעתי גם מוייצן, מהרבה נופלים שראו אור חדש כאן, אנחנו מאמינים שזה אור חדש של גאולה, זו מלחמה העצמאות השנייה שאנחנו נמצאים עכשיו, וביד כולם להיות שותפים לזה, שתוכלו לספר לדורות שלכם, לנכדים שלהם, שהייתם שותפים לתקומת ישראל הגדולה, האור החדש הזה, ולא חלילה שהשארנו את הכול וחזרנו לאן שהיינו. תודה רבה.

תודה רבה.

שאלו את ידידיה תמיד שאלה מה שלומך? הוא היה אומר אני חי את החלום. עשו לו סטיקר כזה אחר כך ושמעו את זה בשבעה. הוא חי את החלום, הוא חי את חלום גאולת ישראל, ושוב השם שיבת ציון היינו כחולמים, בעזרת השם.

תודה רבה יורם. חבר הכנסת טור פז. אני רק רוצה לחדד, חבר הכנסת עופר כסיף, עודכנתי על ידי הממ"מ שהנתונים שהצגת הם לא הנתונים שהממ"מ הביא אלא של עלם.

אני אדייק, הנתון של 51% לא משתתפים במסגרות זה נתון מתוך דוח של עלם, שבוודאי יציגו אותו.

כן אמרתי.

רציתי פשוט לחדד.

אדוני יושב-הראש תודה רבה לך על כינוס הדיון זה, אני וחבריי ביקשנו אותו לאור הדיון הקודם ולאור נתונים שהוצגו פה, חבר הכנסת כסיף הזכיר את רובם. 48,000 תלמידים הוצגו כאן שפונו מבתיהם, 25,000 בגילאי א' עד י"ב. על 52% לא היה דיווח במערכת הארצית של משרד החינוך, ובאמת אנחנו ביקשנו לבקש על זה הבהרות.

מאז, אני כמו רבים אחרים יצאתי לסייר במקומות שנמצאים בהם מפונים ואני רוצה לדייק את האתגרים כמו שפגשתי. הייתי במושב עלמה אצל חקלאי מקסים בשם שמעון והוא לקח אותי לראות את התלמידים של המושבים באזור וכיצד הם לומדים בקו העימות הצפוני, אלא ילדים שלא פונו מבתיהם, הם לא ב-48,000, הילדים האלה לומדים מה-7 באוקטובר במקלטים, אין בבית הספר מקלטים תקניים אז הם לומדים במקלטים כל אחד ביישובו. כלומר ילד בכיתה א' לומד עם ילד בכיתה ו', חלק מהילדים - - - וחלק לא, וזה מתווסף על המספרים האלה.

ויש לנו כמו בנשירה, רק שיש לנו נשירה סמויה – נמצא פה הכהן הגדול של הטיפול בילדים הנושרים, חיים מויאל – אז אני אומר כאן יש לנו גם במערכת עכשיו 48,000 ילדים שפונו אבל עוד עשרות אלפים שהם כאילו לא במפונים אבל עדיין לא לומדים כראוי. כיתה א' עם כיתה ו', הרבה מאוד ילדים שלא מטופלים או מטופלים חלקית. אנחנו לא באירוע קצר, אנחנו ארבעה חודשים.

אני יודע שחלק מבתי הספר כבר קיבלו הודעה שלפחות עד סוף השנה נמצאים באותו מצב, אני חושב שלכן היה חשוב לנו כל-כך הדיון הזה, וחשוב לי גם בשם אותם שאינם מפונים בצפון, בדרום, לשמוע מה הפתרונות שהמשרד נותן להם? אני מזכיר שגם בפעם הקודמת ביקשנו לא רק לקבל נתון שהוצג פה במי מטפלים, אלא בעיקר במי לא מטפלים? כמה פערים יש, ומה נעשה כדי לצמצם אותם ככל הניתן? תודה.

תודה רבה. לפני שאני אתן למשרד החינוך להציג את הנתונים שיש להם, אני רק רוצה לחדד לאור השתתפות של קטינים בדיון. כידוע ישיבת הוועדה מוקלטת ומשודרת והפרוטוקול וגם שידורי הישיבה יפורסמו באתר האינטרנט של הכנסת. ככל שיעלו עניינים הנוגעים לקטינים או קטינות שיש חשש שעברו הטרדה מינית או פגיעה מינית, עבירת אלימות או עבירת התעללות, שיעלה דבר שיש בו ליחס להם עבירה או מקשר אותם לבדיקה, טיפול, אשפוז פסיכיאטרי, לטיפול והשגחה של עובד סוציאלי, התאבדות או הליך פלילי המתנהל בבית משפט, חל איסור על פרסום פרטים מזהים שלהם ולכן הם לא יצולמו ולא לא יוקלטו ולא יכללו פרטים מזהים שלהם בפרוטוקול הדיון.

כמו כן בגלל רגישות הנושאים הצפויים לעלות בישיבה זו אני קובע כי בהתאם לסעיף 120 לתקנון הכנסת, ככל שתהיה בקשה מטעם חבר כנסת, שר או נציגו, או אם יעלה צורך, והכול לשם הגנה על קטין או חסר ישע, יימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים של דוברים או קטינים או קטינות. כמו כן, ככל שהדבר יידרש לבקשת משתתף אחר מאותה ישיבה, אם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור עשויה לגרום נזק לו או לזולתו. אז כמו כך כשהקטינים ידברו אתם מתבקשים לא לצלם אותם.

משרד החינוך בבקשה אינה זלצמן סמנכ"לית בכירה ומנהלת המינהל הפדגוגי בבקשה. אנחנו ניתן רק לנציג.

קודם כול תודה רבה אדוני יושב-הראש. באמת זהו דיון חשוב, כשאנחנו עושים דיונים שהם מתמשכים ועוקבים בדברים שקורים בוועדה זה מאוד חשוב שבסוף שהדיונים האל הלא יהיו לשווא. אבל אני רוצה לפתוח, אני מסתכל על התערוכה המטלטלת שמסביבנו, שהיא קשה ומטלטלת ומאוד לא פשוטה, ודווקא כמה חשוב, למרות הקושי והאתגר, להנכיח אותה כאן, ודאי בוועדת חינוך. היא צריכה לגרום לנו באמת לחשוב באופן יצירתי ובאופן של מחויבות כלפי מה שאזרחי מדינת ישראל חווים בחודשים האחרונים. אז תודה גם על התערוכה אדוני יושב-הראש, באמת חשוב. כל פעם אני מזהה עוד תערוכה, וזו תערוכה באמת מטלטלת אבל חשובה מאוד.

הקרדיט מגיע למנהלת הוועדה.

אני יודע שיהודית, אבל יש פה יושב-ראש שגם מאפשר את זה. יהודית לא פה. לגבי הדיון, אנחנו היינו בדיונים הקודמים בנושא הזה וזה דיון שהוא באמת חשוב כמו שאמרתי, הנתונים קשים. ואמרו כאן חבריי קודם לכן – אני מניח שגם ייאמרו כאן עוד על ידי אנשי משרד החינוך – חשוב להדגיש שתי נקודות עיקריות בדיון הזה – אמרתי את זה גם קודם לכן, אני אומר את זה גם כאן – ברור לחלוטין שהפערים האלה הם פערים כתוצאה מהמציאות המאתגרת שאנחנו חיים בתוכם, אבל יש לנו מחויבות להיות יצירתיים ולהפוך כל פינה כי זה העתיד שלנו.

במקום שבו נפתחים הפערים כאן, סגירת הפערים תהיה קשה לאין ערוך מהיכולת שלנו כרגע באופן יצירתי לתת מענה לסוגיה הזאת. זה אחד. שתיים, לצערי אני אומר, ברור לחלוטין שהנפגעים העיקריים יהיו כאן דווקא אותן אוכלוסיות חלשות, מוחלשות, שככל שאותם ילדים מגיעים ממשפחות או בעצמן הן אוכלוסיות מוחלשות, היכולת לסגור את הפערים אצלם תהיה הרבה יותר קשה. ושם אנחנו נדרשים לעבודה מאומצת יותר ולאיתור פגיעות פרואקטיבי, ולא רק לחכות שהורים או ילדים יבואו וידרשו לחזור למסלול אלא ממש לאתר אותם ולנסות לתת את המענה לאוכלוסיות האלה וזה מאוד חשוב.

הנקודה השלישית זה, בעיניי, המטרה שלנו בדיון הזה. אני הצטרפתי לדיון הזה כי בסוף יש הרבה מאוד עבודה, בסוף יש אתגרים על כל אזרחי מדינת ישראל, על כל התלמידים כולם. אבל במקומות שבהם יש לנו 48 או 52 לא משנה כרגע האחוזים, של תלמידים שלא מגיעים למסגרות, שאנחנו מציעים בפניהם, נותנים להם, או בנשירה גלויה או סמויה, ברגע שלא נגיע לאנשים האלה אנחנו יודעים להגיד שכל המערכת העתידית שלנו, כלומר כולל הלימודית וכולל הצבאית וכולל כל התהליך העתידי שלהם נפגע, ולכן אנחנו רוצים את תשומת הלב של משרד החינוך לכך שהעבודה המאומצת תהיה דווקא כאן כי פה הפער הוא הרבה יותר גודל. נכון שאפשר לתת את כוח האדם והתקציב לדברים אחרים, אבל פה היכולת שלנו לעצור, לעשות סכר כדי שלא תהיה הידרדרות, היא מאוד משמעותית, ולכן אנחנו נשמח לשמוע מה נעשה בסוגיה הזאת במשרד החינוך, תודה רבה.

תודה רבה, אינה בבקשה.

(הצגת מצגת)

תודה רבה, באמת תודה לחברי הכנסת הנכבדים וליו"ר על הדיון החשוב הזה. כי אנחנו תמיד באים ואומרים שחינוך זה החוסן של מדינת ישראל, וככל שיש חינוך טוב והאמון של ההורים בנו הוא גדול, ותכף אני אציג את הנתונים, אנחנו גם נוכל בשגרת החירום, גם לצמצם את הפערים עליהם אתה דיברת וגם לתת את המענים שהילדים האלו כל כך זקוקים להם, ואני אציג פה את הנתונים שיש בידי משרד החינוך כדי שנשים את הדברים על השולחן.

אני רוצה קצת להתייחס לתמונת מצב. במדינת ישראל כ-2.5 מיליון תלמידים במערכת החינוך. 98% מהם, דהיינו מעל 2 מיליון תלמידים, לומדים במסלול הירוק, זאת אומרת שהם לפי פיקוד העורף יכולים לחזור ללמידה כבשגרה. ובאמת 2% שזה 48,000 תלמידים, הם תלמידים שפונו והתפנו מהבתים שלהם, שבאמת אנחנו מחלקים אותם לחלוקה לפי מעונות יום, שזה קרוב ל-7,000 ילדים, 8,300 ילדי גנים, 16,700 תלמידי חינוך יסודי, 7,784 חטיבת ביניים, ועוד 7,718 תלמידי חטיבה עליונה.

אינה אני רק רוצה לחדד, במספרים האלה לא מופיעים מה שהציג חבר הכנסת טור פז, אותם תלמידים שנשארו במסגרת אבל בצורה כזו או אחרת נשארו ללמוד במקלטים בתוך היישובים שלהם.

מבחינתנו הם לומדים.

הם נחשבים מסלול ירוק?

הם נחשבים במסלול הירוק.

אוקיי, השאלה היא, האם תוכלי להתייחס אחרי זה למענים שהם כן מקבלים?

אני אתייחס.

אינה, אני מציע לכולנו לספור, כי אני שומע את זה מכל רחבי מערכת החינוך, על קיצור משמעותי של ימי הלימודים, כלומר בהרבה מאוד בתי ספר בישראל היום למדו עד 15:00 לומדים עד 13:00. למדו עד 13:00 לומדים עד 12:30, אם נספור את אובדן.

טוב זה בגלל המורים שהתגייסו.

הכל אפשרי, אני רק אומר שחלק גדול מהפערים הם גם פערים סמויים.

אני רוצה לבוא ולהגיד שבעצם, כמו שאתם אומרים, תמונת המצב שלנו באה ואומרת שהילדים שאנחנו נתנו עליהם את הפוקוס, הם ילדי המפונים והמתפנים בהתחלה. כמובן צריך לתת לכולם ותכף אני אתן גם מה עשינו לכלל התלמידים, ל-98.

כשהיה צריך לפנות או להתפנות, משרד החינוך דאג למסגרות חינוך לכלל התלמידים בשלושה אופנים. ובעצם די בראנו מערכת חינוך חדשה במספר שבועות כדי לתת מיד את המענה מתוך התפיסה שאמרנו, חוסן נקנה באמצעות חינוך. ולכן הדבר הראשון שעשינו היה להקים מסגרות, קראנו לזה מרכזי יחד, מרכזי קליטה תוך בתי המלון. תקשיבו, זה לא פשוט היה לעשות את זה, אני יודעת שכולכם סיירתם. זה לא מקום שמיועד ללמידה, אבל יחד עם זאת אנחנו היינו כולנו חדורי מטרה שהילדים, מהימים הראשונים כבר יוכלו ללמוד.

הדבר הנוסף שלמדנו למפונים ולמתפנים היו בתי ספר חדשים שנבנו או הוסבו ללמידה, זאת אומרת גם בנינו מרכזים חדשים כמו בים המלח, כמו באילת, כמו בטבריה, אבל גם הסבנו ממש מבנים, אם זה מבנה משרדים, אם זה מוזיאונים, אם זה אוניברסיטאות, לצורך זה שהילדים יגיעו וילמדו, ולו בכמה שעות בהתחלה, במהלך יום הלימודים כדי לייצר את השגרה.

והדבר הבא זה באמת כשהזמן התארך הבנו שהמודל הטוב ביותר זה מודל של לשבץ את התלמידים ברשות הקולטת. זה לא מבצע, זאת מלחמה, זה אמור לקחת זמן, אנחנו כולנו מבינים את זה, ולכן כרגע רוב מרכזי יחד בבתי המלון כבר אין בהם את מסגרות הלמידה, הכול הוסב או לתוך הרשויות הקולטות – ובאמת זה המקום להגיד תודה גדולה – וגם לבתי הספר החדשים שבנינו בעבורם, כך שלנו יש, להבדיל מהנתונים שאתם הצגתם, את הנתונים של התלמידים היכן הם נמצאים בגלל שאנחנו מנטרים אותם גם במערכות של משרד החינוך, וגם על ידי המנהלים עצמם, וברשויות הקולטות.

האם אתם ביקשתם מהמנהלים לשים דגש על התלמידים האלה ולדווח לכם, לא רק בספטמבר או בחודש אחרי, אלא נניח אחת לשבוע?

אפילו כל יום, זה בדיוק הנושא הבא.

48,000 כל יום זה נהדר.

אז אני אסביר מה אנחנו עושים.

הרשות הקולטת מקבלת תוספת תקציב כדי לקלוט את התלמידים האלה?

כן, אם אפשר לעבור הלאה. כבר המספרים לא נכונים כי אנחנו מתקדמים מיום ליום. בעצם הנוער חווה את ההבנה הכי גדולה, ולנוער היה יותר קשה לחזור ללמידה. זה ברור, גם הילדים שאיתם בקבוצה, גם האחים, ההבנה היא אחרת מאשר ילד ביסודי או ילד בגן, ולכן קבוצת המיקוד שלנו לגבי להחזיר את הילדים האלה לשגרה, הייתה הקבוצה של ז' עד י"ב כשאנחנו מדברים על כ-15,000 תלמידים.

כפי ששאלת, לנו יש מערכת דיווח נוכחות שכל מנהל בית ספר צריך לדווח עליה בכל יום. בכל יום ואנחנו מנטרים את זה באמצעות מנהלי מחוזות ובאמצעות מערכת שיש לנו, באמצעות תוכנות פדגוגיות. כרגע זה נתון של אתמול, אבל היום כבר אנחנו עומדים על 91 תלמידים שמדווחים, נוכחות במערכת, כשזה בשגרה. גם בשגרה לא כל הילדים מגיעים, אחד חולה, אחד לא יודעת, מטעמים כאלה ואחרים, הנוכחות היא פחות או יותר כמו שיש בשגרה גרוסו מודו.

אני חושב שאת קצת מגזימה, היות וניהלתי בית ספר 30 שנים, 13% זה פשיטת רגל של בית ספר. תנקי מישהו מנוזל. האם 13% מהתלמידים מז' עד י"ב, תלמידי המפונים, לא נמצאים בתוך המערכת? אם אכן זו באמת נשירה?

זו לא נשירה, זה מה שאנחנו רוצים להראות כאן.

בבקשה.

13% האלה שהם כבר פחות, הם כבר 9%, הם לא מדווחים בתוך המערכת של משרד החינוך, אבל יש לנו מידע עליהם, מידע דרך המנהלים, דרך המרכזים שתכף אני אסביר.

שמה המידע אומר?

תכף אני אסביר אם תתנו לי רגע לסיים, אחר כך אני אשמע את כל השאלות, אני לא אלך מפה עד שתנוח דעתכם.

רק למה הם לא מדווחים אם מנהל אמור להביא נוכחות בכל יום למה הם לא מדווחים במערכת?

כי בחלק מהמקומות הקמנו מסגרות חדשות ועד שהמנהל נכנס, בחלק מהמקומות התלמידים עוברים ממקום למקום אז אנחנו עוקבים אחריהם, יש פה דינמיות של הדברים אבל אנחנו מנטרים אותם. נמצאת פה יהודית איתי ועוד.

100%, תסבירי בבקשה.

אנחנו מתוך ה-2,015 תלמידים האלו רצינו לראות איזה תלמידים אנחנו חייבים להסתכל עליהם כי ראינו את המצוקות שלהם, ילדים שלא רצו לקום בבוקר, ילדים שהתקשו, ילדים שסדר היום שלה התהפך, קצת סמכות הורית שהיה צריך לסייע, והגענו בעצם לקרוב ל-800 תלמידים שאיתם יש לנו עבודה יום-יומית במרכזים שהקמנו לצורך זה, אבל אני רוצה לתת את כל מה שעשינו, תנו לי שתי דקות ואני אשמח לשמוע.

אם אפשר לעבור לשקף הבא. כרגע אנחנו כבר עומדים על 91, ומה שחשוב לי להגיד לשאלתך חבר הכנסת זה שהייתה לנו גם חשיבה איך אנחנו לא מפספסים כל ילד. ובעצם כשאנחנו מקבלים את הדיווח, נתנו הנחיה שילד שלא מגיע שלושה ימים ומעלה זה צריך להדליק אצלנו נורה אדומה, ואחרי שאנחנו רואים שיש ילד שביום ראשון שני שלישי לא מגיע, אנחנו מייצרים את כל המענים הנדרשים, קודם כול כמובן ברמת מנהל בית הספר ואם אנחנו צריכים אז במענים שתכף אני ארחיב עליהם. זאת אומרת שממש ברמה של תעודות זהות חשובה לנו ההסתכלות על הילדים האלו, כי הם באמת ילדים שחוו קושי, והתפקיד שלנו כמערכת חינוך לתת להם את המענים האלו.

אז מה עשינו באופן כללי? חשוב לי לציין שהפעלנו את קו הסיוע הראשון שלנו, לא ידענו כמה אנחנו מקדימים אבל ב-7 באוקטובר בשעה 09:00 אנחנו פתחנו את מוקד הסיוע הרגשי, חשבנו שזה איזשהו משהו אולי מבצע לא הבנו את הגודל של זה, אבל כבר ב-7 באוקטובר היו לנו טלפונים לצערי מילדים, מהורים מהעוטף שביקשו תמיכה ועזרה, והקו הזה הוא פעיל ואנחנו גם מנטרים אותו מה סוג השאלות שבאים ומבקשים מאיתנו תמיכה? חלקם ניתנים מיידי וחלק בהתערבות בתוך מוסדות החינוך.

הקו נתן מענה – חשוב לי שתדעו – ל-6,500 פונים שזה הרבה מאוד. מענים פסיכולוגיים, אנחנו גייסנו למרות הקושי בפסיכולוגים, עוד 1,000 פסיכולוגים שנותנים מענים טיפוליים על פי הערכת המצב.

תשימי דגש על זה, כי ככל שאנחנו מסיירים, זאת אחת מהנקודות שמבחינתנו עקב אכילס, מנהלים. ואני מדבר על בתי ספר בצפון, בתי ספר של מפונים, אני מדבר על בתי ספר בדרום, בעוטף. אני מדבר על שבוע שעבר, רוב המנהלים טוענים שהמענה של פסיכולוגים ויועצים הוא בעייתי. יש גם על הפסיכולוגים, גם על היועצים עומס גדול מאוד. הם לא מספיקים להגיע לכל התלמידים, ופה אנחנו מצפים ממשרד החינוך, כי בסופו של דבר לא יקרה שום דבר לתלמיד שלא ידע לגשת בעוד חודשיים לחמש יחידות במתמטיקה, אבל התלמידים מצולקים. כל מי שעבר את הטראומה הזאת, להסתפק ברבע שעה עם יועצת בבית הספר פעם בשבוע לא עשינו כלום. השאלה אם יש מסננת שמגיעה לילדים האלה והם נכנסים למערך של טיפול? מה אתם עושים? זה מה שאנחנו רוצים לשמוע. זה העניין.

אני רוצה להוסיף על זה שניה, אני יודע שיש הרבה שאלות תוך כדי תנועה. אנחנו גם טיפלנו בסיוע, אדוני יושב-הראש – שעשינו וארגון המנהיגים דיבר בזמנו – עלתה שם שאלה, הרי בסוף אנחנו מבינים שהמצאי הוא מורכב, יש פה צורך גדול והמצאי הוא מורכב, ואנחנו מגייסים פה גם גמלאים וכן הלאה. אבל אז דיברנו שמנהלי בתי ספר לאור מה שחברי, חבר הכנסת מאיר אומר כאן, אנחנו יודעים להגיד שיש תקנים שהם או מגויסים או מכל מיני סיבות ולאפשר להם, כדי שמנהל בית ספר ייקח אחריות ויגייס אליו את אנשי המקצוע האלה מתוך איזושהי היכרות אישית או מקצועית כזו או אחרת. והשאלה היא מה קורה עם זה? האם אנחנו מאפשרים למנהלים לגייס פסיכולוגים ועובדים סוציאליים כדי שיתנו את המענה הזה מעבר למסננת של משרד החינוך הגדול?

שוב אני אומרת, יש את מערך הפסיכולוגים בשגרה.

שהוא לוקה בחסר בשגרה, בוא נגיד את זה.

ואנחנו עליו באמצעות גיוס וקול קורא שהוצאנו, הוספנו עוד 1,000 פסיכולוגים, שזה המון בסיטואציה הקיימת. אבל מעבר לכך, גם מבחינת מספרים, יש לנו 40,000 ילדים, בני נוער, צוותי חינוך הורי שקיבלו את המענה מהפסיכולוגים, וגם יש לנו מענים על ידי היועצות החינוכיות שאנחנו תגברנו את מרכזי יחד ואת התלמידים בהיקף נוסף של 30 מיליון, תגברנו גם את השירות היועצי. זאת אומרת בדיוק מתוך התפיסה שאתה אומר, ילד קודם כול צריך להיות פנוי ללמידה, הוא צריך לקבל את המענים. היועצות הפסיכולוגים עובדים לא רק עם הילדים, הם עובדים גם עם ההורים, הם עובדים גם עם הצוות החינוכי, כי לפעמים ילד לא רוצה לדבר עם פסיכולוג שהוא לא הכיר קודם, אז אנחנו עושים את התיווך. זאת אומרת יש מספר מודלים, אתה בוודאי מכיר אותם כי ניהלת בית ספר. – לכן יש לך גם פינה חמה בלב שלי.

אפשר לשאול שאלות? סיימת?

אני יכולה תוך כדי, אבל יש לי עוד שניים שלושה שקופיות.

אני אמתין לסוף.

תודה רבה. מענים חברתיים, בעצם יושב פה חגי לימיני, אני אגיד בקצרה ואם יהיה משהו, אז חגי אתה תוסיף. הקמנו מסגרות חברתיות בלתי פורמליות במרכזי יחד דווקא מתוך התפיסה שהנוער צריך לפעול. סייענו בכך ב-3,500 מתנדבים, פעלנו ב-150 מוקדים בארץ, גם בחופשת חנוכה אמרנו שהנוער הזה, שבדרך כלל לא מגיע לפעילויות, מה אנחנו נעשה עם הנוער הזה? גם חופשה, והצלחנו להביא את הנוער, גם לפעילויות אחרי הצהריים. לא מדברת על הילדים, הילדים זה ברור מאליו, אני דווקא מדברת על קבוצת הגיל של הנוער, ו-7,000 בני נוער השתתפו במסגרות אחרי הצהריים דווקא כדי שאנחנו נרגיש אותם, שניתן להם מענים. הכנה לצה"ל כמובן ופעילויות הפגה נתנו לקרוב ל-30,000 תלמידים, ומה שחשוב בעיניי גם זה שמינינו 42 רכזי נוער במוקדי פינוי במגזרים השונים, מתוך תפיסה של להבין את הקהילה כדי שהנוער שחווה את הקושי הכי גדול מבחינתנו, יקבל את המענים.

את יודעת להגיד לנו קצת על תנועות הנוער מה עשיתם שם? כי אני רואה למשל, אני יכול להעיד על בני עקיבא בישובים מסוימים, שבאמת הנוכחות שלהם מדהימה, הצופים נוכחות מדהימה. השאלה אם החבר'ה האלה שבאים מהמקום הטוב קיבלו סיוע כלכלי? בבקשה.

אז ראית כבוד יושב-הראש שמענו פה אח שכול, שמענו אב שכול, ואנחנו כמשרד חינוך, אני לא מייצג אף אחד אבל יש גם מנחים שיכולים, אני אישית שכלתי שלושה תלמידים שלי בעבר, אז כולנו מבינים וכולנו בתמונה.

באשר לשאלה שלך, חבר הכנסת, מהיום הראשון אנחנו בשותפות עם חברה אזרחית שזה תנועות נוער, ארגוני נוער, הש"ש, וגם תנועות הבוגרים, שזה גרעינים תורנים, גרעינים מחנכים וכו'. אנחנו מפעילים מודל של התערבות של החברה האזרחית שמופעלת על ידינו, אנחנו מאתרים את המקומות ומפנים אותם.

אני חייב לציין שגם פונים מגיעים לשם ישירות, ומה שאנחנו נותנים להם זה מספר דברים. א' את כל המעטפת הלוגיסטית, אני יכול להגיד לך שאנחנו הלנו, משרד החינוך באמצעות התקציב שלו הלין כמעט 4,000 מתנדבים לאורך כל השלושה חודשים, מימנו 1,000 הסעות כי אם גרעין של שנת שירות יורד מתל אביב של הצופים, כמו שהזכרת, לאילת, הוא צריך לישון הוא צריך גם לאכול והוא צריך גם להגיע לשם הלוך וחזור, 1,000 הסעות. ומעבר לזה אנחנו בקשר שוטף איתם, ומשרד החינוך תקצב, תגבר מעבר לתקנת התמיכה הרגילה בכ-20 מיליון שקלים את כל אותם גופים שאתה הזכרת. כמובן שאנחנו גם לאור הפקת הלקחים הקודמת, מבינים שגם המתנדבים זקוקים לריענון ולכן הוצאנו גם את הש"שינים וגם את המתנדבים גם להפוגות קצרות שהם יתרעננו ויחזרו בחזרה להתנדב.

טוב לשמוע.

בואו נעבור שקף כדי שנשאיר זמן לשאלות. לגבי נוער.

כבוד יושב-הראש אני אשמח לדבר, כי אני רוצה לדבר על אל-עראמשה, אולי אף אחד לא הציג אותו כאן.

תכף, משרד החינוך.

רק אני אסיים.

אולי עדיף לפני משרד החינוך.

תכף, תן למשרד החינוך לסיים ותעלה את השאלה אין שום בעיה.

לא זו לא שאלה, אני רוצה להציג את הסוגייה של ערב אל עראמשה שגם זה ישוב מפונה בדואי בצפון, אני אשמח להציג את הנתונים.

בסדר, יעלה בוא ניתן להם לסיים.

בעצם האמירה שיש נוער בסיכון ויש עליה, אנחנו לא מדברים על זה, אנחנו מדברים על ילדים שצריכים סיוע ולכן הקמנו – ויושב פה חיים – בעצם 30 מרכזים לטובת 1,200 תלמידים שאותם זיהינו שממש מתקשים, אני מדברת בפריסה ארצית, לבני נוער במצבים שבאמת התקשו לחזור, התקשו לקום לבית הספר.

התלמידים האלה מקבלים מעטפת צוות רחבה. אנחנו מדברים על עד 40 ילדים במרכז כזה, כי הם צריכים משהו קטן, אבל עם המון אנשי צוות, עם מוביל פדגוגי, מוביל חברתי, יועצת, אנשי חינוך, מנטורים, הורים, מתרגלים.

הם תחליף למסגרת היומית.

אלו שלא הצליחו להגיע למסגרת היומית עליהם אנחנו מדברים, לא ויתרנו עליהם.

אינה, איפה בכל זאת הפערים העיקריים?

קודם כול היה צריך לאתר אותם.

לא אני שואל שניה, כי כל אלה הם דברים שעשיתם ואתם עושים וזה יפה מאוד, וגם נכון מאיר מפעם שעברה ששמענו? זה גם יפה מאוד. איפה הפערים? איפה המקומות שאתם לא מגיעים אליהם? הבאתי דוגמה אחת של יישובי קו עימות שלא פונו אבל הילדים נשארים במסגרות חלקיות. איפה אתם מזהים את הפערים העיקריים שלהם?

אנחנו גם נשמח להתייחס לזה בעמותת עלם, אבל אחריך.

במקומות שבהם יש קושי של באמת להגיע יום שלם לבית הספר, אנחנו משתדלים לתת את המענים במודלים שונים, חלק למידה מרחוק, חלק לומדים יום כן יום לא, זה לא באמת מיטבי, אבל אנחנו כולנו במלחמה. זה לא משהו שאנחנו כמשרד החינוך יכולים לעשות כי פיקוד העורף נתן את ההנחיות האלה. אבל כן אנחנו עובדים עם המורים. זה פער, אנחנו עובדים עכשיו על תוכנית של צמצום פערים שאנחנו קוראים לה עשרת השבועות של לתת בוסטים וכולל מה שדיברת על הבגרויות.

אנחנו מנסים לתת את המענים כדי שבמצב הנוכחי ניתן את הטוב ביותר, אבל אותנו הטרידו ה-1,200 התלמידים האלה שלא הגיעו ללמידה, ועשינו עליהם באמת עבודה מכאן ועד הודעה חדשה. אולי חיים אתה רוצה להגיד משפט על הדבר הזה?

רגע רק לפני חיים, את יכולה להגיד לי מה התקציבים הייעודיים שתקצבתם לפעולות האלה?

מיליונים, מה.

הרבה כסף ,לא באתי מוכנה עם זה. רק על הנושא של 1,200 התלמידים זה 25 מיליון.

זה מטורף, השאלה אם באחוזים, אחרי כל הפעולות האלה, מה הפער באחוזים מהנשירה בימי שגרה? אם אנחנו משקיעים 25 מיליון ב-1,000 תלמידים אולי בשגרה היינו מצליחים למנוע נשירה הרבה יותר גדולה?

אנחנו לא מדברים על ילדים נושרים. הם לא נושרים.

זה לא נושרים.

הם מנותקים, אני יודעת.

הם לא מנותקים, אנחנו מצאנו אותם.

עכשיו, אני אומרת, אני מנסה להבין מה הפער באחוזים בימי שגרה ועכשיו?

הנשירה במדינת ישראל היא בין הקטנות ב-OECD, אנחנו מדברים על אזור 1% בנשירה שנתית.

נשירה גלויה?

גלויה. נתייחס לזה.

זה בכלל? זה לפני המלחמה או אחרי המלחמה?

מה שמאוד חשוב לשים לב ולזכור את הקורונה, גם בקורונה היה איזשהו בוסט של עליה בנשירה וכו', בסופו של דבר הצלחנו להביא את הילדים, זה הרעיון המרכזי, לא להגדיר אותם כנושרים, אלא להגדיר אותם כתלמידים, לא לנתק אותם מבתי הספר וללכת ולחפש אותם ולהביא אחד-אחד ללימודים. זה המעשה.

משהו טוב למדתם מדימונה.

רציתי לשאול – אפרופו מה שאמרה הגברת אינה – בזמנו היה דיון בוועדה לביקורת המדינה על הנושא של הבעיות בפסיכולוגיה הציבורית, ואחד מהדברים שהועלו שם בעיקר לאור ההשלכות של הטבח והמשך הטראומות וכל הבעיות שאנחנו מכירים ולא מכירים, אחד מהדברים שהועלו זה החזרת הפסיכולוגיה הציבורית והחזרה כמה שיותר פסיכולוגים ציבוריים לתוך השירות גם בבתי הספר, השאלה אם עם זה נעשה משהו?

תראה, בעצם אנחנו עובדים עכשיו, אנחנו מאוד נשמח להחזיר את הפסיכולוגים, זו עבודה משותפת עם השלטון המקומי, עם האוצר, ואנחנו עובדים על זה.

אז אני אגיד לך, טוב שהעלית לי את זה להנחתה וטוב שהעלית את הנושא. אני בשיחות מאוד צפופות עם האוצר על הסיפור הזה, לצערי, ואני אומר את זה על השולחן, לא הייתה פניה ממשרד החינוך בכל הנושא הזה. יש עבודה מדהימה שנעשית במשרד הבריאות, אני שלחתי מכתב לשר, ביקשתי שתהיה עבודת מטה משותפת של בריאות רווחה וחינוך כדי לטפל בנושא הזה . עד לרגע זה שאני מדבר איתך או לפחות לפני כשעה וחצי כשדיברתי עם יו"ר ועדת הבריאות בטלפון, משרד החינוך לא פנה לאוצר. אז אני כן מבקש.

יש מכתב של השר שפנה לאוצר לדעתי לפני חודש וחצי או חודשיים ואני אשמח להעביר לך אותו.

אז מעבר למכתבים, אני אומר לך שצריך פה מעבר למכתב. אנחנו לקראת סגירת התקציב, ואני אומר לך שבמשרד הבריאות נעשתה עבודה מטורפת על הסיפור הזה של בריאות הנפש, אני קורא למשרד החינוך להיכנס בריצה אמיתית, אני אגבה אותכם במיליון אחוז ואני אביא גם את חבריי קואליציה ואופוזיציה לסיפור הזה. לא ייתכן שמשרד החינוך לא ישכב פה על הגדר ויביא את האוצר לפינה שיתנו את המענה הזה. וממה שאני יודע הם מוכנים והם רוצים.

אדוני יושב-הראש אני חייב לגבי הסוגייה הזאת, הייתה פניה ממשרד החינוך, ואני חושב שמי שהיה צריך לתכלל את האירוע הזה, דווקא משרד הבריאות, ולראות את התמונה בזום אאוט לדבר הזה, ואם אתה עושה הסכם מענקים לפסיכולוגים, מתבקש שגם תעשה הסכם לפסיכולוגים חינוכיים.

שהם הרבה יותר מהפסיכולוגים במשרד הבריאות.

הם הרבה יותר, נכון. ובסופו של דבר יש גם תקנים פנויים, גם היום אם אנחנו מדברים על השירות הפסיכולוגי – אני לא יודע איך הצלחתם לגייס 1000 פסיכולוגים אבל שאפו – ויש לי עוד שאלות לגבי רצף טיפולי, אחרי שקיבלתם את הפניה, אותם 6,000, מה עשיתם עם זה? איך זה ממשיך בקהילה? אני אשמח לשאול את השאלות האלה.

אבל כן הייתה פניה מסודרת למשרד הבריאות ועוד פעם, אני חושב ששכחו אותם וזו אחרית של הממשלה, ואני מתחבר לדברים שאמרת על השר בוסו, הוא עושה עבודה מדהימה, אבל לפעמים אנחנו כאן כדי להגיד גם מה לא בסדר, ולא בסדר שלא לקחו את הפסיכולוגים בהסכם מענקים שיש לי ביקורת גם עליו, אבל זה לא הדיון.

כן, שניה.

רק עוד שני דברים שאני אגיד.

רגע תני לי, לא יתנו לי לדבר אחרי זה אז תני לי , ואולי זה בתוך הדברים שאני רוצה להגיד. קודם כול אני רוצה לפרגן לכם זה חתיכת אירוע, ואנחנו מ-day one יודעים שיש נציג בבתי מלון, באזורים של המפונים, של משרד החינוך, ובאמת משתדלים והאירוע הזה הוא מאוד מורכב, הוא לא פשוט.

עכשיו יש לי מספר שאלות תרשמי ואחרי זה תעני לי. האם בנתונים שהצגתם לנו יש הפרדה בין הקיבוצים לבין ערים? זאת אומרת אנחנו יודעים שהקיבוצים ידעו והסתדרו בצורה יוצאת מן הכלל, וערים כמו קריית שמונה ושדרות שהיו מפוצלים להרבה בתי מלון במדינת ישראל הייתה בעיה קשה יותר; ואחת הבעיות שראינו, האם טיפלו בזה, זה שמי שבעצם ליווה את התלמידים – הוא לא יכול להיות בכל בתי הספר – האם יש השפעה למורה מהבית לנושא הזה של הנשירה או של אי הגעה לבית הספר? זאת אומרת אם יש מורה מהבית שיודע להגיע לתלמידים האם התלמיד כן מגיע לבית הספר?;

אותו דבר לגבי יועצות, האם היועצת שנמצאת במשך השנה האם התלמידים מגיעים, אם יש השפעה לזה?; הנושא של האזורים שנמצאים, אנחנו, אדוני יושב-הראש היינו בסיור בגלילות במתחם וויקס לשעבר, וראינו את הקושי הגדול של הצפיפות של ילדים מכיתה א' עד כיתה י"ב במקום אחד. האם יש השפעה לאיפה הם מגיעים? אם מגיעים לאזור כמו שהיינו במעגן מיכאל שזה מקום פתוח עם בניה שעשו להם עם מבנים יבילים, האם מגיעים יותר תלמידים מאשר למקום שהוא צפוף ולא נוח להם להגיע, האם זה משפיע?;

ואני רוצה לדבר על משהו שאתם לא מדברים אף פעם, שני דברים. אחד זה הנושא של סמים ואלכוהול. כשאתם מדברים על בעיות נפשיות וכשאתם מדברים על עזרה של פסיכולוגים אני מבקש כל הזמן להזכיר את הנושא של סמים ואלכוהול, מזניחים את זה ולא מתייחסים אליו, וזה נושא מאוד מורכב בימים האלו. ראינו בתקופת הקורונה עלייה מאוד גדולה בנושא של סמים ואלכוהול, בהתמכרויות, ואנחנו יודעים שזה קורה גם היום. זה ימים קשים כי גם ההורים במצב קשה ואין מי שיטפל בילדים, ואין גם רשות למניעת סמים ואלכוהול שמתפקדת, לצערי, זה משהו שסגרו אותו ממזמן, הוא לא קיים;

הנושא האחרון שאני רוצה לדבר עליו וכואב לי להגיד את זה ודיברתי איתך על זה, זה הנושא של התאחדות בתי הספר בספורט. זה גוף, כשאת דיברת על הפגות ועל פעילות ספורטיבית, רוב הפעילות נעשתה על ידי התאחדות בתי הספר. התאחדות בתי הספר זה גוף שהוא לא פה ולא שם, הוא פעם היה במשרד החינוך, העבירו אותו למשרד הספורט, הוא מתוקצב על ידי משרד הספורט דרך משרד החינוך, אף אחד לא מתייחס אליו והדבר הכי גרוע שעכשיו בתקציב הקרוב אדוני, התקנה של התאחדות בתי הספר היא אפס. זאת אומרת מ-9 מיליון זה כל הכסף, הוא אפס.

זאת אומרת הגוף הזה הולך להיעלם, אם לא יתעורר מישהו במשרד החינוך ויבין את ההשפעה המשמעותית לגבי ספורט בכל מדינת ישראל על ידי התאחדות בתי הספר, זה גוף מאוד מאוד חשוב וחייבים לפני התקציב להציל אותו, וחשוב לי מאוד שתרשמי לך את זה. את בכירה מול משרד החינוך, אסור שזה יקרה. הכי טוב זה להחזיר אותו בחזרה למשרד החינוך, זה הדבר הכי טוב שיכול להיות, הוא זרוע ביצועית מדהימה שלכם, והספורט, את יודעת כמה הוא חשוב וכמה אפשר לגעת בילדים וכמה אני מדבר על זה, ואם הגוף הזה ייעלם אנחנו מאבדים את הכלי הכי טוב של משרד החינוך, במיוחד בפריפריה. אנחנו מדברים על פריפריה כל הזמן, זה גוף שמגיע לחברה הערבית ולבדואים ולכל מקום שהוא דווקא מוחלש. תרשמו לכם, התאחדות בתי הספר, צריך להציל את הדבר הזה.

תודה רבה. חבר הכנסת חוג'יראת הייתה לך שאלה לגבי המגזר, בבקשה.

אוקיי, תודה. אני רוצה להעלות את הנושא של ערב אל עראמשה, זה יישוב בדואי שנמצא בצפון, הוא נמצא בחזית. היישוב גם פונה בתחילת המערכה, בתחילת המלחמה. הם הגיעו לבתי מלון בנצרת, אני הייתי שם, ביקרתי אותם, היו כ-800 משפחות או 800 נפש היו בבתי מלון.

לפי הנתונים נכון להיום חלק גדול מהם חזר כבר ליישוב למרות שעדיין אסור לחזור. וחלק מהתלמידים, בעיקר תלמידי ייסודי, בין 20-50, תלמידים אין להם מסגרת. היה כמובן בית ספר בתוך היישוב, בית הספר סגור. פיזרו את התלמידים באזור של עראמשה, במזרעה, בכל מיני מקומות, ויש עדיין 20-50 תלמידים לפי הנתונים שקיבלתי, שאין להם מסגרת חינוכית.

ואני פונה למשרד החינוך, האם יש לכם את הנתונים? אתם מכירים? אתם יודעים משהו על היישוב הזה למרות שזה יישוב ערבי שנמצא בצפון באיזשהו מקום? והאם אתם עוקבים אחרי זה? אני יודע מניסיוני כראש מועצה לשעבר וגם טיפלתי בכל הנושא של החינוך, היו תפקידי הקב"סים שהתפקיד שלהם היה לטפל בנשירה ולבדוק נשירה, האם אחרי המלחמה התפקיד הזה תוגבר? הוספתם עוד קב"סים שיבדקו ויתנו את המענה? או שנשארנו עם אותו כוח אדם?

אבל הסיכוי לנשירה כמובן אחרי המלחמה הוא עלה. ואני בטוח גם שבחברה הערבית אפילו הבסיס הוא מעל לבסיס, אחוז הנשירה אני בטוח שהוא לא אחוז אחד אלא קצת יותר, אני לא יודע אם יש את הנתונים, אבל מה שחשוב לגבי היישוב עראמשה, זה יישוב שצריך לתת לו מענה.

אני יכול שניה?

שניה רק לפני, יהודית, היית איתנו בסיור בפי גלילות, ונאמר שם על ידי מנהל. זה מה שרצית להגיד?

כן גם זה.

יפה, אז ברוך שכיוונתי. המנהל שם, מדובר על בית ספר מקרית שמונה, שמפונה, המנהל טען שם במקום בסיור שלנו לפני חודש וחצי בערך, שבעצם כ-400 תלמידים לא נמצאים, לא חזרו לתוך בית הספר, ולכאורה גם לא נמצאים בשום מסגרת. האם הנתונים שאינה מציגה כרגע?

815 למול 3,000 שהם טוענים בסך הכול.

הווה אומר שהמצב שם יותר טוב היה שיפור? השגתם את התלמידים מאז?

קודם כול המספר היה 414, אנחנו שמענו את זה ביחד.

לא, זה היה מקומי. אנחנו מדברים על ארצי, אחר כך הגענו שהיה בערך 3,000 אל מול 815 בסך הכול.

בבית הספר 1,400 תלמידים, בית ספר אורט דנציגר בקרית שמונה, וכ-414 תלמידים ככה אמר המנהל, הם ללא מקום למידה. אנחנו מיד בתום הפגישה הזאת בדקנו עם מחוז צפון, הוא המחוז שפועל בשטח, והבנו שהוצעו להורים שתי מסגרות, שני בתי ספר, ההורים מטעמם כאלה ואחרים סרבו לבתי הספר ובכל מקרה זה נמצא על שולחנה של מנהלת המחוז ומטופל ברמה האישית דרכה.

לכל ילד יש מענה, חד משמעית!!! אני אמרתי את זה גם בסיור ואני אומרת את זה גם עכשיו. כך שאם יש הורה, מסיבות כאלה ואחרות – יש לנו גם מנהלת שמחכה פה ויכולה לספר על הורה –

נכון, גם עופר נמצא פה בזום.

יש לנו מנהלת שנמצאת פה בזום ויכולה לספר על אם שלא מוכנה לשלוח את הילדים שלה מהטראומה, לא מוכנה. אז הילדים שלה מקבלים מענה כמובן, בבית המלון אחר הצהריים, באופן מונגש, באופן פרטני. אבל יש גם משפחות שעם חשש מאוד גדול ובן זוג שגם לא נמצא, בין אם הוא לא נמצא בכלל או בין אם הוא משרת, גם לא מוכנים לשלוח את הילדים שלהם, ואז המענים הם מענים מקומיים. אין ילד שלא מקבל מענה.

אבל הם נכללים בתותך ה-800 שאתם מדברים עליהם?

כן בוודאי.

זאת אומרת מתוך 800 ארצי לכאורה 414 של אותו בית ספר נכללים בתוך המספר הזה?

זה לא יכול להיות, זה מעט מידי.

שניה.

גם בשער הנגב יש 400 שלא לומדים.

תעלו את עופר.

אדוני יושב-הראש יש לי שלוש שאלות על המצגת אם אפשר, אחר כך יש לי נשיאות אני חייב ללכת.

<< יור >

עופר בבקשה.

אני אשמח להתייחס לדברים, אני מדבר אליכם, אני נמצא כעת בגלילות בבית הספר הארעי. מגיעים 500 תלמידים בפועל מכיתה א' עד י"ב, אפילו יש לנו מסגרת של פעוטון. רשומים בבית הספר בערך 650 תלמידים, זאת אומרת שיש 150 תלמידים שרשומים ולא מגיעים באופן מסודר מהרבה סיבות. יש כל מיני תופעות. אתם צריכים להבין שההורים נמצאים כל הזמן בתנועה, יש כל מיני תופעות לאחרונה של החלפות בתים ושל החלפות מלונות. החבר'ה מאילת מגיעים לתל אביב, מתחלפים עם החבר'ה מאילת, ממש עושים מעין שבוע-שבוע, שבועיים-שבועיים.

אני רוצה רק לדייק את הדברים. בית הספר שלי מונה 1,383 תלמידים בדיוק. מאז הפעם האחרונה שהייתם אצלי והיו פה הרבה מאוד חברי כנסת שנמצאים גם בדיון שביקרו אצלי בבית הספר, יש שיפור. וכעת יש לנו קרוב ל-300 ילדים, והיה 414, שלא נמצאים במסגרת. חלק גדול מהילדים – יש לנו מעקב אחר כולם – לא מגיע לבית הספר מכל מיני סיבות. חלק בגלל שההורים לא שולחים, ממשפחות מאוד חלשות שלא מצליחות להניע לשלוח את הילדים, חלק מהמקרים יש מקומות שקשה להשתלב, שההורים רוצים להשתלב בבית ספר מסוים ולא בבית ספר אחר, והם נמצאים ברשימות המתנה. וחלק מהילדים, אני חייב לומר, זאת הנשירה הגלויה, 300 תלמידים זו נשירה הגלויה.

צריך לומר ש-70% מהתלמידים שלי הם משולבים בבתי ספר קיימים. כלומר, עפולה בבית ספר בעפולה, רחובות ברחובות, אין מעקב מסודר ומספיק אחר הילדים משום שאין שם צוות שלי שיכול לעקוב אחר הילדים. ושם, אנחנו מעריכים הקושי הכי גדול, שם הנשירה גלויה הכי גדולה. מדברים פה על נתונים של מי רשום לבית הספר, ויש פורטל, משרד החינוך עשה עבודה יוצאת מן הכלל, הוא ממש מיפה את כל התלמידים, אבל בתוך המיפוי הזה יש תלמידים שרשומים וכאילו נמצאים. צריך לומר כאילו נמצאים.

אני רוצה להעלות קושי מאוד גדול עם הנשירה הזאת. יש לי 435 תלמידים בכיתות י"א-י"ב, אחרי דין ודברים עם משרד החינוך הוחלט שהתלמידים האלה נמצאים במעגל השלישי שזה אומר שצריך לגשת לבחינות במתמטיקה, אנגלית, לשון, מגמות, לתקן ציונים חיצונית. אני מעריך שהמשימה הזאת היא משימה בלתי אפשרית ועדיין משרד החינוך הולך עם העניין הזה של - - - כן רגיל לכל התלמידים, נכון, אני תופס את זה פקטור של 15 יחידות, 15% והארכות זמן.

דבר שני שהוא מאוד מאוד קשה וגם כאן אני מבקש את עזרת הוועדה בלהציג את הנושא של הכוח אדם. תראו, אני מנהל בית ספר עם 500 תלמידים, חסרים לי מורים. יש פה מאמצים אדירים של מחוז תל אביב שעושה עבודה יוצאת מן הכלל לנסות לגייס לי מורים. אין לי מורים שיכולים ללמד. חלק מהסיבות שהתלמידים שלי לא יוכלו לעמוד בבחינות הבגרות, לא בגלל שהם לא מגיעים ולא נמצאים פה, כי אין לי מורים שילמדו אותם, פשוט אין לי מורים שילמדו אותם, זה דבר אחד.

דבר שני, אותם ילדים שלא מגיעים בצורה מסודרת, שהם רשומים לכאורה כאן או בכל מקום אחר, פה אנחנו צריכים את העזרה של משרד החינוך, שוב פעם, בכוח אדם, להביא אותם פיזית. נכון - - - ביחד, יחד עם זאת יש הרבה מאוד ילדים שנמצאים בבית ולא מגיעים בצורה מסודרת ופה צריך להקים איזושהי סיירת, לא יודע מה, כי לי אין פה כוח אדם כבית ספר. להביא אותם לבית ספר, להניע את העניין הזה של לחבר אותם לתוך המסגרת. שנה שבה ילדים - - -

אבל עופר, יש ילדים מבית הספר שלך, שלומדים למשל בשי עגנון בנתניה.

נכון.

זאת אומרת מחלקים אותם גם לפי אזור מגורים. אתה בכל זאת רוצה שיגיעו לוויקס בגלילות למרות שנוח להם בנתניה? לא, נכון?

ממש לא. בית הספר וויקס בגלילות מיועד לתלמידים שהתפנו לאזור תל אביב. ובית הספר בשי עגנון מיועד לתלמידים שנמצאים באזור נתניה. אבל בכל אזור כזה יש תלמידים, גם בנתניה וגם בתל אביב, שלא מגיעים לבית הספר בצורה מסודרת, כי אין מי שיביא אותם, כי אין לי אנשים מספיק פנויים לטובת הדבר הזה, וזה מאוד יכול לצמצם את נשירת התלמידים בנשירה הסמויה והגלויה.

בנתניה זה לא הסיפור.

אוקיי, אבל אני מאמין, עופר, שלמחוז כן יש את הידע על התלמידים האלה וכן יש מעקב מסוים בצורה כזו או אחרת, נכון?

יש מעקב, אנחנו דורשים מכל מנהל בכל מסגרת לתת דוח מעקב של מי הגיע בכל יום. אנחנו נדרשים לכך ועושים את זה. ביחד עם זאת, המציאות היא כזאת שלמרות שיש הרבה יותר תלמידים רשומים במסגרות מאשר מגיעים למסגרות – קודם כול בוא נשים את זה על השולחן – נתוני משרד החינוך כפי שהוצגו על ידי אינה, הם נתונים שמבוססים על מי - - - במוסדות השונים, אבל הם לא נתונים.

אבל הם גם נתונים של הנוכחות לפי מה שנאמר על ידי אינה.

ממש לא.

אז אתה חולק עליה בעניין הזה, אבל זה מה שנאמר פה.

אני מדבר בשם דנציגר. בדנציגר יש 1,384 תלמידים, מתוכם רשומים רוב התלמידים במסגרות, אנחנו נמצאים כמעט ב-80% רישום שזה יפה מאוד. אבל גם מתוך ה-80% שרשומים, יש אחוז מאוד גדול של 30-40 אחוז שלא מגיעים בצורה מסודרת ושיטתית. חוסר היציבות של הבתים, של התנועתיות של המשפחות שנמצאות במצוקה איומה. כולם מנסים לעשות את הכול טוב, ומשרד החינוך יוצא מגדרו, אם זה מחוז צפון, אם זה מחוז תל אביב, אם המטה בירושלים. יחד עם זאת, הפיזור הזה של תלמידים, 1,383 תלמידים ב-110 מוקדים חינוכיים שונים, בלי בעל בית בכל המקומות, יוצר מצב של חוסר שליטה שבחלק מהמקרים מנצלים את זה שאין בעל בית, ובחלק מהמקרים חוסר אונים כתוצאה מחוסר היציבות של הילדים שנמצאים בבתים ארעיים, ההורים לא עובדים, כל הזמן זזים ממקום למקום, היום הם בטבריה ומחר הם עברו לחיפה, ואחר כך לתל אביב, ואין יציבות כללית כתוצאה מהסיטואציה של ה-7 באוקטובר.

שוב פעם, אני לא אומר את זה ממקום של להאשים, אלא פשוט להציג את הדינמיקה ואת העובדה מתוך הארעיות, שלא לדבר על שאין ודאיות לגבי מתי כמה ואיך לחזור אם בכלל, שזה יוצר מצב של תסכול ודכדוך.

עופר בסדר גמור, תודה רבה הנקודה ברורה לנו. משפחות החטופים הצטרפו אלינו, בבקשה.

שלום, קוראים לי אלה בן עמי, אני הבת של אוהד בן עמי שנמצא בשבי החמאס 122 ימים היום, ושל רז בן עמי שחזרה משבי החמאס לאחר 54 ימים. אני קודם אחבר אותנו קצת לדיון שאתם מדברים עליו, ואני אמשיך לדבר על מה שרציתי.

תוך כדי שאני יושבת כאן, נכנס דוד שלי, אח של אבא שלי, האח היחיד שלו. לדוד שלי יש ילדה שכרגע נמצאת בבית ספר. העבירו אותה כבר שלוש בתי ספר מתחילת המלחמה כי היא מפונה. בנוסף לזה, יש את דודה שלי, שגם גרה בקיבוץ בארי, גם לה יש ילד, גם הוא עבר 3-4 בתי ספר. ואם נקשר את זה לדיון של החטופים, את בני הדודים הקטנים שלי בכלל לא מעניין באיזה בית ספר הם ילמדו, מעניין אותם שהדודים שלהם יחזרו הביתה, מעניין אותם שתהיה להם משפחה, ומשפחה מאוחדת. ועם בן הדוד הקטן שלי שצריך לעבור מים המלח לתל מונד כי המשפחה לא מסתדרת פה לא מסתדרת שם וצריך לעבור בית ספר, אני שואלת אותו מה הכי מטריד אותך, מה כואב? הוא אומר לי אני רוצה את דוד שלי בבית.

אז הדיון על בתי ספר הוא לגיטימי, אבל הוא לגיטימי לזמן שגרה. אנחנו חייבים לראות איך אנחנו מקיימים את החזרת החטופים הביתה. כי גם אני בתור תלמידה באוניברסיטה לא יכולה ללמוד עד שאבא שלי לא בבית. אני מפספסת את כל השיעורים. עכשיו אני אמורה לשבת בשיעור ואני יושבת פה לדבר על אבא שלי, כי אין לי איך להמשיך את החיים שלי הלאה.

ואם נחזור למה שאני רוצה להגיד, אני מקיבוץ בארי, אני אתאר לכם בקצרה את החיים שלי, אני חיה 23 שנים בקהילה מדהימה חמה ואוהבת, עם הורים דואגים ועוטפים בקיבוץ מהאגדות, חיינו בגן העדן הפרטי שלנו. ב-7 באוקטובר העולם חרב עלינו, הכל קרס וחולצתי החוצה מתוך התופת מביתי שלא הכרתי והפך מאזור מלחמה לגיהינום. ההורים שלי נחטפו מהבית שלהם בפיג'מה, מהמיטה. מאז אנחנו חיים בכל יום את ה-7 באוקטובר מחדש.

באותו יום קרה מחדל, מחדל ענק שכל אחד מהיושבים פה בכנסת אחראי לו באיזושהי צורה. תפקידכם לקחת את מדינת ישראל בידיים ולהחזיר אותנו למציאות שלנו, זה הצעד הראשון כדי שנוכל לחזור לחית ולהחזיר את החטופים הביתה. אמא שלי רז שחזרה מהשבי מספרת את הזוועות שעברה שם. מספרת שאם היא הייתה יושבת שם עוד שבוע לא הייתה מחזיקה מעמד. היא לא ישנה בלילה, היא בקושי אוכלת, וכל כוס מים שהיא שותה היא מרגישה עליה אשמה. אמנם היא כאן פיזית אבל הנפש שלה עדיין שם, ואני לא אקבל אותה בחזרה עד שכל החטופים יהיו כאן בבית.

אני מבקשת מכל אחד שיושב פה שיסתכל לי בעיניים וישאל את עצמו מה הוא עשה אתמול, מה הוא עשה היום, ומה הוא יעשה מחר כדי להחזיר את אבא שלי ושאר החטופים למשפחות שלהם? אני דורשת שבמקום לשבת פה בוועידות עם המזגן על חום והנעימות, כשאבא שלי יושב בתחתונים בקור בעזה, אני מבקשת ודורשת שתעשו את הצעד שצריך ותקומו להחזיר אותם הביתה עכשיו. לא מעניין אותי איזה צעדים נדרשים, צריך לבצע אותם.

לאבא שלי ושאר החטופים אין מחיר, וגם אין זמן. את המחירים שמדינת ישראל נדרשת לשלם אנחנו נשלם בעקבות המחדל שאתם אחראיים לו פה בהנהגה. אתם הבאתם עלינו את המחדל הזה ועל אחריותכם לפתור אותו, תחזירו אותו הביתה עכשיו. תודה.

תודה רבה.

אני יכול להוסיף עוד משהו?

כן בבקשה.

אני דוד של אלה ויולי שנכנסה עכשיו. אני מלווה אותם כבר 122 ימים וזה פשוט לא יאומן עם מה הן צריכות להתמודד. לא מספיק שאמא שלהן הייתה בשבי והיא מרוסקת והמשפחה שלנו חצויה כי אח שלי אוהד לא פה, ותראה עם מה הבנות בנות 23, תראו כולכם, צריכות להתמודד ביום-יום. זה בחיים שלהן, זה פשוט בלתי נתפס.

ולמה אני אומר את כל זה? כי אני שומע גם היום בבוקר, ערוצים שונים, חברי כנסת שונים, שרים שונים, שמדברים על זה שלא לעשות עסקה ולא לשלם מחיר. אז בואו חבר'ה, זה לא מחיר, זה לא ביזנס, אח שלי הוא לא מניה בבורסה שסוחרים עליה במחיר. וכל שאר החטופים שיש שם הם גם כן, הם בני אדם, יש להם ערך חיים כמו לכולנו, והם נחטפו בתור אזרחים כי הפקירו אותם.

אז לכן אני מבקש ממכם, מכל מי שיכול פה להשפיע ולעזור, תתאגדו כולם ביחד, תתאספו כולם ביחד, תחתרו לאיזושהי עסקה ולא משנה מה היא. כי בחמאס אפשר לטפל אחר כך, ובכל הנזקים שיהיו אפשר יהיה לטפל אחר כך, אבל אם אח שלי יחזור בארון או אבא שלה יחזור בארון בזה אי אפשר לטפל אחר כך. אז תיקחו את זה כולכם לתשומת ליבכם, ותעשו כל מה שצריך כדי שלא נשמע קולות כאלה כמו שאני והם שמענו היום בבוקר, פשוט הזדעזענו. תודה רבה.

תודה רבה, כן בבקשה.

שמי אפרת מציקרה, ואני פה בשם משפחת מוזס מקיבוץ ניר עוז. דוד שלי בעוד חודש בן 80, גדי מוזס, עדיין חטוף. אנחנו לא כל כך יודעים מה מצבו. אני רוצה לדבר אליכם בתור אשת חינוך ואקדמיה. מעבר לעובדה שדוד שלי גם הוא איש חינוך, מחנך נשים דרך חקלאות, גם בכפר סילבר, גם בכל מיני מקומות במדינת ישראל ובכל העולם – ייצג בכבוד גדול מאוד את מדינת ישראל בכל העולם – אני לא מצליחה להבין איך אפשר לחשוב על לשוחח , על חינוך, על ערכים, על מה הולך מעכשיו והלאה לקרות בלי להתמקד בזה שאנחנו מחזירים את כל החטופים הביתה. אין לנו רשות דיבור חינוכית, ערכית, מוסרית, בלי שכולם יהיו בבית.

יש שם אנשים מבוגרים שהם אנשי חינוך, יש שם נשים צעירות שהן נשות חינוך, יש שם ילדים שצריכים להיות בתוך מערכות החינוך, יש שם אנשים שהם לפני אוניברסיטה ואחרי אוניברסיטה. אני פשוט לא מצליחה להבין איך לא עוצרים את הכול ודנים איך אנחנו עוזרים לעסקה להתקיים? אין לנו מנדט לעסוק בחינוך בלי שאנחנו מייצגים את החינוך בעצמנו.

רובנו בחדר הזה הם אנשי חינוך. איך אנחנו מסוגלים לחשוב על משהו אחר מלבד להחזיר את החיים בחיים עכשיו הביתה? ולא משנה באיזה מחיר. ותפסיקו להתעסק במה כן ומה לא. יש לנו אנשים חיים. אנחנו אנשי חינוך מוסר וערכים, אנחנו חפצי חיים, אנחנו אלה שצריכים לחנך את הדורות הבאים במדינת ישראל, איך נוכל לעשות את זה בתור אנשי חינוך בלי שכל הפעוטות, הילדים, והסטודנטים ידעו שאנשי החינוך עשו הכול בשביל להחזיר את כולם הביתה? אין לנו עתיד לחינוך במדינת ישראל אם לא כולם שבים הביתה. כל אלה שעדיין חיים צריכים להיות בבית.

אני מקצרת כי זו נקודה מאוד-מאוד מדויקת ומאוד ברורה. אני מקווה, חייבים אנשי החינוך לפעול למען החינוך במדינת ישראל, להחזיר את כולם הביתה ועכשיו. תודה רבה.

ותודה לדוד שלי כי הוא אחד מהאנשים, אגב, שעזר לי ללמוד את לוח הכפל, ועזר לי ללמוד ביולוגיה, ובזכותו הצלחתי לעבור את הדברים שאז נראו לי בלתי אפשריים והוא איש חינוך בכל רמ"ח איבריו, הוא הדוד הכי טוב בעולם, גדי מוזס, ואני רוצה אותו הביתה בחזרה לנכדים שלו, שעוד לא הזכרתי את נושא הנכדים שלו שעוברים בתי ספר ומדלגים על בחינות בגרות ונאלצים לעשות משהו בערך כמו מגמת ריקוד כי בעצם אין ריקוד. אז גם הנכדים שלו הם נקודה, אבל אני רוצה להתרכז בנקודה שלנו כאנשי חינוך. למען החינוך בעתיד מדינת ישראל חייבים להחזיר אותם הביתה. תודה רבה.

תודה רבה, אני רק רוצה לומר שהיית אצלנו בישיבת סיעה, והנושא של פדיון שבויים הוא זה שמנחה אותנו.

תודה שאתה זוכר.

וכפי שנאמר על ידי יו"ר התנועה, אנחנו נעשה הכול. הוא כבר, אני חושב, עושה הכול, כדי להחזיר את כולם כולל כולם הביתה, וכשתגיע עסקה, ככל שהעסקה תתקדם, קיבלתם את ההבטחה ממנו לא ממני, שאנחנו נתמוך בצורה מלאה להחזיר את כולם.

תודה רבה, גם הייתם מאוד קשובים, זו הייתה ישיבה מאוד משמעותית עבורנו. תודה לך.

בבקשה. עמותת עלם.

שלום, אני נטי, זאת שירה מעמותת עלם. אנחנו דיברנו היום על כמה מספרים שהוזכרו פה היום לגבי הדוח שהוצאנו לפני כשבועיים ודיברנו גם על כמה פערים. חשוב לנו לדבר על רצף, כשאנחנו מדברים על נשירה מדובר גם על רצף, זאת אומרת זה לא מתחלק רק בין בני נוער ותלמידים שכן מצליחים להגיע, אבל גם אלה שמצליחים להגיע בסופו של דבר צריך רגע לדבר על התפקוד שלהם בתוך בית הספר. גם אחרי רבע שעה עשרים דקות שבו השיעור כבר מתחיל, קשה להם מאוד להתרכז, יש המון יציאה מהשיעורים, יש מקרים של אלימות גם בתוך בתי ספר וגם מחוץ לבתי הספר כשהאלימות היא גם הרבה פעמים בעקבות מעמדות מאוד ברורים של בני נוער מתוך הקהילות וגם בין קהילות וקיבוצים מהעוטף לבין ערים כמו קריית שמונה ושדרות.

הדבר הזה מקשה בסופו של דבר, גם לצוותי החינוך יש בסוף משאבים מוגבלים לצוותי החינוך, הם עושים את המקסימום שלהם, ועדיין בסופו של דבר עם המשאבים הקיימים ועם היועצות וכל גורמי הטיפול שנמצאים בתוך בית הספר, יש בני נוער שקופים שנופלים בין הכיסאות, צריך גם לדבר על זה.

בסופו של דבר בני נוער שההתנהגות שלהם הרבה יותר נראית לעין, ברמת מסוכנות, ברמת גורמי סיכון, מקבלים תשומת לב הרבה יותר גדולה מאשר נערים ונערות מגיעים ושקטים ואין הרבה פעמים מידע על מה שקורה להם מחוץ לבית הספר, מידע על המצב הנפשי והרגשי שלהם.

אני אגיד עוד משהו, בסופו של דבר יש פה פערים גם בתוך בתי הספר, בין הקהילות השונות ובין הערים. המעטפת שאיתה מגיעים בני נוער ותלמידים לתוך בתי ספר מהמפונים מהעוטף היא שונה לגמרי מהמעטפת שמקבלים המפונים מקרית שמונה ושדרות. ואם אנחנו מכוונים רגע לשיקוף ארוך טווח צריך גם לזכור דבר נוסף, יש פה שחיקה בסמכות ההורית ובסמכות של המבוגרים המשמעותיים של בני הנוער. גם בצוותי החינוך שחיקה בסמכות של צוותי החינוך, שחיקה בסמכות של ההורים, ואי אפשר לדבר בסופו של דבר על שיקום של בני הנוער בלי לדבר רגע גם על השיקום של הסמכות ההורית והסמכות של המורים והמורות בבית הספר.

אנחנו לאורך כל ארבעת החודשים האחרונים מפעילים תוכניות גם בתוך בתי ספר זמניים, גם בתוך בתי ספר קבועים ואפשר לראות את הפערים בסופו של דבר במה שבית הספר מסוגר ויכול ללתת עם המשאבים הקיימים שלו. עם הפסיכולוגים ועם התגבור של בתי הספר עדיין צריך לזכור שהמשאבים מוגבלים, צוותי החינוך הם בכוח אדם חסר הרבה פעמים, הם שחוקים בעצמם, הם עברו המון בתקופה האחרונה, הם גם מפונים בעצמם, גם עברו אובדן של רכוש ואובדן אישי ופרטי, ורואים את הייאוש והעייפות בסופו של דבר.

אנחנו בעד להכניס בנוסף לתנועות ולארגונים גופים שיודעים לעבוד בעבודה ויודעים לתת קצת עבודה שהיא לא פורמלית, שהיא גמישה ביכולת לאתר את בני הנוער וגם המרחבים בחיים שלהם, זה אומר לאתר אותם, בין אם זה בבית הספר במסדרונות בית הספר, בין אם זה בשכונות, ברחוב, ברשתות החברתיות, ולתת מענה הרבה יותר הוליסטי ביחד ובשותפות עם הגורמים בקהילה ועם צוותי בית הספר. אנחנו גם נשמח לענות על שאלות בעקבות הדוח אם יש.

מועצת התלמידים בבקשה.

היי, אני עוז מאיר, מפונה מקרית שמונה, דובר מועצת התלמידים והנוער מחוז צפון ומייצג את המועצה הארצית. זה טוביה.

אני טוביה ולדמן פעיל מועצת התלמידים והנוער מחוז צפון ומייצג המועצה הארצית. יש מספר רב של נושרים ממסגרות החינוך, משרד החינוך מבצע עבודה מעולה בסך הכול, אבל יש כמה דגשים שלדעתנו יעזרו מאוד למניעת נשירה של נוער מפונה ממסגרות החינוך.

הראשון הוא לדאוג לקשר נרחב בין התלמידים לכיתות הקודמות והמחנכים הקודמים שלהם. השני הוא מציאת דרך לגרום לכך שתלמידים יוכלו להיות מוכלים בסביבתם החדשה בצורה רחבה, גם במסגרות החינוך, גם במסגרות החינוך הבלתי פורמלי כמו תנועות נוער וכאלה.

קודם כל אני רוצה להגיד שהעבודה שמערכת החינוך עושה בעזרה ותמיכה למפונים היא מצוינת. אני חושב שאחת הסיבות העיקריות שתלמידים נושרים היא שאין מורה או מישהו שדואג בכל יום שהם יגיעו, דואג לשלומם, דואג לאיך הם מצליחים בלימודים, ואני חושב שזה דבר שחשוב שעכשיו יהיה או המחנך או רכז חברתי בבית הספר שהם נקלטו אליו, שיבוא אליהם וישאל אותם איך הם מתקדמים בלימודים ואם הם מצליחים להשתלב בכיתה וידאג להשתלבות שלהם ולהצלחה שלהם.

כן בבקשה.

היי צהרים טובים אני קארן הלפרין, אני משער הנגב, עוטף עזה, והיום אני כאן כנציגת ההורים הארצית וכנציגת ההורים והילדים שחוו ועוד חווים על בשרנו את הטראומה. ב-7 באוקטובר אני הייתי ברכיבת בוקר בכפר עזה עם בעלי והבן שלי כששני ילדיי האחרים נמצאים בברור חייל.

השהייה בבתי המלון ובמקומות הפינוי מאוד קשה לילדים ולמשפחות, הסמכות ההורית שלנו איננה. אין פינה אחת שקטה רגע לשבת ולשוחח, אפילו להתאבל ולהסביר על המצב. הבן שלי איבד מורה, איבד חברה לקבוצת הכדור-עף, הם איבדו הורים, וכמו שכולם יודעים שער הנגב זאת קהילה, וכך כל שאר המועצות באזור שלנו. אנשים נחטפו ועברו את התופת בשבת השחורה, ולכן הרבה משפחות החליטו בלית ברירה לחזור לאזור, לחבר הארץ שנקרא עוטף עזה, למרות הטראומה ולמרות האימה. ואני חייבת להודות שעדיין מפחיד שם. אנחנו החלטנו לחזור כי ברירות המחדל שלנו היו די גרועות. היינו צריכים לבחור בין גרוע לגרוע מאוד.

הנשירה ממסגרות החינוך הזמניות כפי שאנחנו מכירים אותם היא אולי בלתי נמנעת. אנחנו חייבים לחשוב על חינוך אחר, לא מה שאנחנו מכירים, הילדים יצאו לחופשת סוכות משהו אחד הם חוזרים אחרים. כל מדינת ישראל השתנתה, כל הישראלים השתנו פה. לשבת בכיתה בבית ספר מארח או במקום הפינוי זה רק מדגיש את השוני שהם נמצאים בו. רק השוני שם נמצא.

הם צריכים שיראו אותם הילדים שלנו, הם צריכים תחושת שייכות אמיתית, והתחלה של שיקום, אנחנו עוד לא שם, ממש לא שם. רוצים שבעוד שבועיים נפתח את מוסדות החינוך, עם מי בדיוק נפתח את מוסדות החינוך? עם מי? עם מי אתם רוצים? עם צוותי הוראה ומורים שעוד לא עברו הכשרות כדי לטפל בטראומה? זה פשוט מקומם.

אנשי החינוך והטיפול בעצמם תושבי העוטף חטפו את הטראומה על בשרם. הבן השני שלי שעובר טיפול היה צריך טיפול מיידי ולא היה מי שיטפל בו כי המטפל שלו בעצמו מפונה, והמשפחה שלו גם עברה טראומה. אתם מבינים שאתם מדברים על פתיחת מוסדות חינוך עם כיתות בהן ישבו ילדים שאיבדו את ההורים שלהם? כיתות שחברים לכיתה נרצחו או נחטפו? מורים שאינם יותר. אין מענה, לא עבור ההורים, לא עבור הילדים, הצוותים שאמורים להכיל את הילדים שלנו.

השיח על החזרה ליישובי העוטף רחוק מהמציאות למרות שחלקנו פיזית כבר שם. הפחד הוא בלתי נסבל, האמון ביכולת המדינה להגן עלינו, מרוסק. ואנחנו משלמים מחיר שלא היינו אמורים לשלם, ואף מדינה ריבונית לא צריכה לשלם את המחיר שאנחנו שילמנו. אנחנו מצפים מהמדינה לעשות הכול נכון. לא ניסיונות על הגב של הילדים שלנו, אין לנו זמן לניסיונות, אנחנו לא פיילוט ולא שפני ניסיונות של אף מערכת, סימנו עם הדבר הזה.

ההיבטים צריכים להיות טובים בכל הפרמטרים, לנו ההורים בעוטף יש הרגשה שהמדינה אפילו לא התחילה להבין את עומק הטראומה שקרתה בעוטף. הילדים שלנו עוברים טראומה, מה התוכנית? עוד פיילוט? מה התוכנית? תציגו לנו את התוכנית שהולכת לטפל בטראומה, ולא רק בילדים, גם במי שהולך לקבל בילדים שלנו.

זה סדר גודל שלא נראה כמותו בעולם. אין לנו מושג כמה זמן ייקח השיקום של הילדים, זה יכול לקחת גם 10 שנים או 20 שנים, זה העתיד של מדינת ישראל. הדור הזה עכשיו שנמצא בתיכון, הוא העתיד. יש ילדים שהתחילו שלוש פעמים כיתה א' השנה, שלוש פעמים כיתה א' בכל פעם במקום אחר.

חברים, הכתובת על הקיר, יו"ר הוועדה חבר כנסת יוסף טייב, חברת הכנסת קטי שטרית שאיננה כאן, ועדת החינוך של הכנסת, אל תחזירו את הילדים למקום שאינו מוכן, בבקשה, חכו, תתכננו עד הסוף, תהיו אחראיים. אנחנו לא רוצים לשלם עוד מחירים כואבים. זה העתיד, הנפש של כולם עוד רגישה מידי. מידי רגישה.

העוטף הוא חבל ארץ שעדיין לא התחיל להשתקם. החינוך הוא מהאבנים הגדולות בדרך לשיקום, רק שזה חייב להיעשות עבור הילדים ולא מחיפזון ולא משום אינטרס אחר. צוותי ההוראה צריכים להכיר, לדעת וללמד איך חוזרים למוסדות החינוך. איך הם נותנים שם מענה אמיתי לכל הרגשות והחששות של הילדים.

אני הולכת לגעת בנושא שאני לא שמעתי אף אחד נוגע בו אפילו נהגי המועצות של האוטובוסים הצהובים צריכים עזרה. הם היו הראשונים שהיו שם בשביל הילדים שלנו כשפינו אותם ביום השני והשלישי, ב-8 ב-9 וב-10 באוקטובר. ואתם יודעים מה הדבר הראשון שהם עשו כשהם עלו לאוטובוס? הם סגרו את הווילונות כדי שהילדים לא יראו גופות ומכוניות שרופות בצידי הכבישים. אז גם הם צריכים עזרה. גם אותם אנחנו צריכים לראות. הם ראו את הזוועות בעצמם.

המדינה חייבת להקצות צוותי הוראה, פסיכולוגים, יועצות, מטפלים, הכול שיפעל תחת תוכניות רגשיות נכונות, גם אם ייקח עוד זמן לבנות אותם, אבל זה צריך להיות מדויק. כל הגישה החינוכית למצב טראומה צריכה להיות מדויקת יותר. אסור להחזיר את הילדים למסגרות בעוטף, לא עכשיו, עוד לא. אנחנו צריכים מענה לקהילה ולהורים. תמצאו את הפתרונות הטובים ביותר. אנחנו סומכים עליכם אתם אנשי חינוך, זה המקצוע שלכם, תעשו את הכי טוב שאפשר, אנחנו עוד לא מוכנים לחזור לשם.

ההחלטות שמתקבלות הן כאילו לא מחוברות למציאות, אני מזמינה אותכם לבוא ולראות מקומות הפינוי, גם בתוך העוטף כרגע, יישובים שבחרו לחזור, תנאי הלימוד שם קשים והנשירה היא בלתי נמנעת ועמותת עלם הזכירה את זה, האלימות נמצאת שם, ההידרדרות לסמים לאלכוהול ולהתנהגות לא טובה היא כבר שם. האחריות היא שלנו ההורים, אבל אנחנו צריכים עזרה. בבקשה אל תחליטו בלעדינו, תבואו תהיו איתנו בנושא הזה.

תודה רבה. אני רק אגיד קארין שאת מתפרצת לדלת פתוחה, אני היום בבוקר הייתה פה ישיבת צוות סגורה והתלבטנו האם להעלות את הנושא כבר השבוע והוחלט שאנחנו נמתין לראות מה ההחלטה שתילקח היום ובעקבות ההחלטה הוועדה וצוות הוועדה איתי ביחד נחליט אם נכנס דיון סביב הנושא. כך או כך יתכנס דיון. במידה ותילקח החלטה שאכן תלמידי העוטף צריכים לחזור, אז אנחנו צריכים לדעת באיזו צורה מה התוכנית מה תוכנן ובאיזו צורה? ובמידה ולא כמובן גם לדעת מה המענים שאותם תלמידים מקבלים ואיך משרד החינוך מי מתארגן לחזרה כזו או אחרת, מתי לכשתהיה?. רק חברים, אני חייב לנעול אז בקצרה כי יש לי דיון נוסף.

רק בקצרה בסוף ביקשתי את הדיון הזה כי יש לו חשיבות ויש לי כמה שאלות שתוך כדי היא ביקשה שנמתין לסוף, אבל זה חשוב לי לדעת עליהם לגבי המצגת וגם לגבי דברים כלליים. שאלה כללית אחת היא ביחס לרשויות קולטות. אנחנו יודעים להגיד שזה הישג יפה מאוד שתלמידים השתלבו, ובסוף אני רוצה לדעת האם ישנם פערים פדגוגיים בין מפונים שמגיעים לתוך בתי ספר קיימים בעיקר במקצועות הליבה שזה מתמטיקה, עברית, אנגלית וכן הלאה? זו שאלה ששאלנו גם בפעם שעברה ולא קיבלנו תשובה, אולי טרם נבדק.

לדבי המצגת, אמרת מקודם ש-91% נוכחות בירוק ו-9% לא בסיבה שה-9% מחלה וכן הלאה, אבל כשאני מסתכל על המצגת עצמה.

לא רק זה, אמרתי בדיוק כמו שאמרו פה, יש שינויים, עוברים ממקום למקום, הדינאמיות של הימים האלה היא לוקחת לנו זמן כדי להחזיר אותם למערכת.

יפה, אז אני מביא את ה-9% או ה-5% הנעדרים מתוך המצגת שלך, מתוך 815 תלמידים, אני הייתי רוצה לדעת מאיפה הנתונים האלה? כי אני מבין מהסיורים שאני עושה, שהמספרים הרבה יותר גדולים, כלומר הם מגיעים לכדי אלפים 2,000-3,000 והשאלה מאיפה הפער נוצר? אני מניח שאלו נתונים שיש לכם, אז זו שאלה שאני שואל או יכול להיות שזה נסגר ואני לא יודע עליהם, אני מדבר כרגע על נתונים מהשבוע האחרון או של שבוע שעבר.

שאלה נוספת, בנוגע ליצירת קשר עם תלמיד שנעדר, אמרת כאן בתוך שלושה ימים, אני חושב שזה הרבה במציאות שאנחנו נמצאים בה כיום, תלמיד שאנחנו יודעים להגיד שהמציאות היא מאתגרת מאוד מאוד, השאלה היא אם לא נכון לעשות שכל יום כזה שעובר ותלמיד לא מגיע לבית ספר עצמו שהוא כבר נמצא בו, אני לא מדבר כרגע על תלמיד שלא הגיע בכלל למוסד, אלא הוא כבר נמצא בתוך מסגרת חלופית או קבועה שלו, לבדוק בתוך יום ולא בתוך שלושה ימים, כי בשלושה ימים קורים הרבה דברים שהדבר הזה כבר יכול להידרדר, אז אלו הן השאלות שלי, אני חושב שהם תומכים את האפשרות שלא תהיה נשירה גדולה יותר בהמשך.

אנחנו רק לא מסכימים עם המילה נשירה, אלא על אי הגעה ללימודים, כי נשירה זה ילד שלא מגיע בכלל ופה שמענו את האמירה - - -

אוקיי את צודקת אז היא הגעה שעלולה להוביל לנשירה.

כן, ליאת כהן רביב בבקשה בקצרה.

אני אגיד כך, קודם כול תודה על ההזדמנות להשמיע קול מהשטח. אני ליאת כהן רביד, אשת חינוך כבר המון שנים, מפונה ממטולה. גם בצוות שביצע את הפינוי של מטולה. עוסקת שנים, עד לפני זמן מה הייתי מנכ"לית של ארגון בינלאומי שעשה מנהיגות נוער עם כל מיני קהילות יהודיות בעולם. היום מנחה במנדל, מנחה מובילה במשרד החינוך וכל מיני תהליכים שאנחנו מנסים לעשות. מביאה בעיקר את הקול שאני הולכת לומר אותו עכשיו שאני חושבת שהוא מאוד חסר כאן, ואני רוצה לחדד אותו, וזה לחשוב על כל האירוע הזה במונחים בלתי פורמליים. הטיעון שלי הוא שיש כאן מצב חדש ובלתי מוכר ואנחנו רק בשלב א' שלו, אני אגיד שיש לפנינו שלב ב' כשתהיה העקירה השנייה, ולשני הדברים האלה צריך להיערך עם סל פתרונות שהוא אחר.

כמי שניהלה מיליונים בעבר, חלק מהדרך שלי לראות איפה מונחים סדרי העדיפויות או מה השיקולים שמנחים אנשים לפעול, אז אני פשוט עוקבת אחרי הכסף. ואני קראתי בעיון רב את הדוח הזה של מחקר המרכז של הכנסת, שהוא דרך אגב דוח נהדר, והכסף מספר שרובו שולם לקבלנים, למבנים יבילים. כשהכוונה בעיקר מתוך כוונה טובה באמת ונכונות ורצון וכוחות מחודשים להחזיר בחזרה את התלמידים למודלים ותיקים וקיימים, ואני רוצה לטעון שאם יש משהו שקרה פה.

זה ממש לא מדויק.

אני נותנת רק את הפרספקטיבה ואת החוויה מהשטח. אני אגיד שאם הניסיון שלנו זה באמת לייצר בתי ספר ורק להביא אותם זה חכם וזה נכון אבל צריך באותה מידה לעשות גם משהו אחר, ואולי להביא את הלימוד גם אליהם במקומות שבהם הם נמצאים כי הם מצביעים ברגליים.

אני אגיד שמי שהחזיק את הסיפור הזה בארבעת השבועות הראשונים שלו זה היה המערך הבלתי פורמלי, הוא עדיין מהווה פתרון ממשי, והוא עדיין זה שיש לו הכי פחות תקנים וכספים. אני עוד אבקש מהוועדה להרהר ולקבל ש-100% מבני הנוער בישראל היום הם בסיכון גם הנוער הקולט וגם הנוער המפונה.

יש תנאים מקדימים ללמידה, ויש תנאי מקדמי למידה. אז בתנאים המקדימים ללמידה יש לנו אתגרים מאוד גדולים, יש מלא משפחות שפשוט לא מתפקדות, ויש מאסלו בבסיסי כמו מיטה וקליטה שגם כן לא נמצא אצל הרבה מאוד מהתלמידים ויכול להיות שמסביר את המספרים החסרים.

מבחינת מקדמי למידה, אם אין רלוונטיות ואין מוטיבציה, אם אין קבוצת שווים חזקה זה לא עובד, אם מבוגר משמעותי לא עובד באופן פעיל וחד משמעי אז תודה רבה אפשר עד מחר בבוקר. אם אנחנו לא דואגים דרך המערכות לנצל מוביליות ממשית, אז חבל. יש פה גם הזדמנות, אגב, בלתי רגילה כי כל הפריפריה נמצאת עכשיו במרכז, שנים מדינת ישראל דיברה על פריפריה מרכז, הופ איזה קטע כולם עכשיו נמצאים ביחד.

תודה רבה.

רק ברשותך, מכיוון שאני חושבת שהרבה מכם יכולים לדבר פשוט במסגרת זה שאתם פשוט כולכם פורמליים.

עוד 20 שניות בבקשה כי אני מוכרח לסגור את הדיון.

אני אגיד שהסוגייה הכי גדולה בעיניי זה אם המעגל הזה יהיה אמיץ מספיק בשביל לנצל את המומנטום לעדכן ולתקן את מערכת החינוך כך שהיא תגיב למציאות העכשווית, שתבין שה-DNA בחברה הישראלית השתנה, נשב ביחד, נגדיר מהו דמות הבוגר של המדינה הזאת, נגייס את כל המערכות החינוכיות לטפל בדבר הזה, ואחרי שיחד ננצח אולי ביחד נפקח.

תודה רבה, משפחות החטופים בקצרה בבקשה, לנעול את הדיון.

אני לא בהכרח מייצג פה את משפחות החטופים. אני זמיר חיים מקיבוץ ניר יצחק שגם אנחנו נכבשנו ב-7 באוקטובר. האחיין שלי טל חיים שהיה בכיתת הכוננות נהרג ויש לנו עוד הרוגים וחטופים. אני רוצה להגיד משהו בנושא החינוך ואני לא איש חינוך, יש לי אישה שהיא אשת חינוך לדעתי מהדרגה הראשונה אבל אני לא אדבר על זה.

קודם כול אני רוצה להגיד אתם מדברים במין מושג מאוד כללי תלמידי העוטף ותלמידי הצפון זה אותו דבר בעצם, זה לא דבר אחד, יש פה המון סוגי אוכלוסיות, כשמדברים על זה כגוש אחד זה לא הולך ככה. אני אומר לך הקיבוצים יותר טוב והם עדיין צריכים את העזרה, יש אחרי זה מושבים ויש את עיירות הפיתוח. זה מיליון דברים שצריך להתייחס אליהם, זה לא גוש אחד.

עוד דבר אחד שאני אגיד, אני אשתדל להיות עדין, אמרה פה השכנה שלי משער הנגב לפני זה שהיא סומכת עליכם, אני לא סומך עליכם, לא סומך בכלל. הבעיות לא התחילו ב-7 באוקטובר. ב-7 באוקטובר פתאום הכול צף למעלה. החינוך הופקר ובטח בפריפריות, הרבה לפני. תיקחו את זה לתשומת ליבכם ותתחילו לחשוב איפה סדרי העדיפויות של המדינה הזאת. תודה רבה.

תודה רבה. מיכאל.

אני שומע גם את הדאגה וגם את הכאב וגם את הסיכון ויש לנו עוד הרבה מה לעשות, אבל אני כן רוצה בכל זאת להגיד תודה לאנשי החינוך שהולכים למלונות, יוצרים פתרונות, בונים בתי ספר זמניים, למנהלים, למתנדבים, לגופי חברה אזרחית שנמצאים שם.

אני רוצה לציין מורה אחד שפגשתי בשדרות כמורה פורמלי, כמו שליאת אומרת, אב הוא גם מורה דרך אז הוא בלתי פורמלי, הוא נמצא באילת, אילן אבוקסיס. והוא פשוט פיתה את הילדים לצאת איתו למסע של למידה דרך הרגליים, דרך טיולים בהרי אילת, דרך אתגרים, דרך עבודה מכל הסוגים, בכל הצורות, אומנות וקולנוע. והבלתי פורמלי חייב בוסט תקציבי. אנחנו ב-2024 מגישים תקציב לכנסת, מנהל חברה ונוער צריך לקבל הרבה כסף כדי להפעיל המון גופים בלתי פורמליים. כי הבלתי פורמלי דרמטי בלילות ובסיכון הזה שאנחנו מדברים עליו.

תודה רבה. הוועדה מודה לחברי הכנסת המציעים. הוועדה שולחת תנחומים למשפחות החללים, איחולי החלמה מהירה לפצועים, מתפללת ומקווה להחזרת המהירה לשלום של כלל החטופים והחיילים. הוועדה נרשמה לטובה מהעבודה שנעשתה על ידי משרד החינוך, שינוי דרסטי בין מה שהיה פה לפני חודש וחצי, בין מה שראינו בשטח למה שהוצג פה בוועדה ואני באמת רוצה לברך על כך. יחד עם זאת יש עוד עבודה גדולה, מאסיבית, נקודתית, כפי שנאמר פה על ידי מספר אנשים.

הוועדה דורשת ממשרד החינוך למצוא פתרונות מיידים לטיפול בתלמידים הנושרים או לפחות מניעת נשירה עתידית של התלמידים המפונים. משרד החינוך התחייב בשנת 2022 להקים מערכת לאיתור נשירה סמויה. עד היום אני מבין שהמערכת לא הוקמה, והוועדה דורשת מהמשרד להקים את המערכת לאלתר.

ביישוב הבדואי עראמשה שבצפון, כפי שנאמר על ידי חבר הכנסת חוג'יראת, יש כ-800 נפשות, שחלקם הגדול חזר ליישוב, לרוב התלמידים, נאמר על ידי חבר הכנסת, אין מסגרת חינוכית והוועדה מבקשת ממשרד החינוך לתת על זה מענה נקודתי ולבדוק מה קורה שם.

הוועדה קוראת למשרד החינוך לדרוש תקציב הדרוש להסדרת מעמדם של הפסיכולוגים החינוכיים וזה עוד לפני סגירת התקציב. הוועדה תקיים דיון בנושא היערכות המשרד להחזרת של תלמידי העוטף, במידה ויהיה, ללימודים ביישוביהם. ברשותכם, אני נועל את הדיון.


הישיבה ננעלה בשעה 12:48.