פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



22
ועדת המשנה לספורט
23/01/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 4
מישיבת ועדת משנה של ועדת החינוך, התרבות והספורט
ועדת המשנה לספורט
יום שלישי, י"ג בשבט התשפ"ד (23 בינואר 2024), שעה 11:20

טיפול הוועד הפאראלימפי בפצועי המלחמה

חברי הוועדה: סימון דוידסון – היו"ר

יוסף טייב – יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט
קארין אלהרר
ולדימיר בליאק
עמית הלוי
משה טור פז
יוסף עטאונה

עידן בורשטיין - מנהל גראסרוטס, התאחדות הכדורגל

משה מוץ מטלון - יושב ראש, הוועד הפראלימפי הישראלי

ניסים סספורטס - מנכ"ל ההתאחדות לספורט נכים, הוועד הפראלימפי הישראלי

אבי לחיאני - מ"מ יו"ר ההתאחדות לספורט נכים, הוועד הפראלימפי הישראלי

ד"ר רון בולוטין - מנהל מקצועי, הוועד הפראלימפי הישראלי

יעקב בייננסון - מאמן לאומי בקרת שחייה, הוועד הפראלימפי הישראלי

צפריר חקלאי - מאמן שיקום פצועים חדשים, הוועד הפראלימפי הישראלי

ראובן מגנאג'י - מנהל סגל החתירה הפראלימפית, הוועד הפראלימפי הישראלי

לימור גולדברג - מנהלת תוכנית לשיקום באמצעות ספורט פארלימפי בהתאחדות לספורט נכים, הוועד הפראלימפי הישראלי

לאה שניידר - דוברת, הוועד הפראלימפי הישראלי וההתאחדות לספורט נכים

שמוליק דניאל - ספורטאי פראלימפי חתירה אקדמית, הוועד הפראלימפי הישראלי

טליה אילת - ספורטאית פראלימפית קיאקים, הוועד הפראלימפי הישראלי

לנה אילת - אמא של טליה אילת, ומנכ"לית מרכז שיקום נוירולוגי

אתי דנן

מעיין מאיה בן גל – חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.


טיפול הוועד הפאראלימפי בפצועי המלחמה

בוקר טוב לכולם. כמה מילות פתיחה: בוקר קשה מאוד למדינת ישראל, וזה מצטרף לעוד בוקר קשה ועוד בוקר קשה, ואנחנו חווים תקופה נפשית מאוד קשה לכל עם ישראל. אני קודם כול משתתף בצער המשפחות של הנופלים, מחזק ובאמת מאחל החלמה לפצועים, ולמרות הימים הקשים האלו אנחנו צריכים להסתכל קדימה. והדיון הזה, התפקיד שלו, המשמעות שלו והחשיבות שלו היא לראות מה קורה ביום שאחרי. רובכם מכירים אותי, כמעט כולם, ואתם יודעים את האג'נדה שלי ואת תפיסת העולם שלי.

אני באמת בתוך תוכי, גם כאחד שעבר את כל התהליך של ספורט במדינת ישראל ויודע מה הספורט יכול לעשות לאדם. איך הספורט משנה נוער, איך הספורט מונע מלהגיע למצבים של אלימות, של פשע, של סמים, של אלכוהול, של עומס על החברה הישראלית והופך את האנשים לטובים יותר. ואני מנסה בכל נקודה שאני נמצא בה להשפיע ולגרום לכך שהילדים שלנו יזכו למה שבכל מדינה – גם מתקדמת וגם לא מתקדמת בעולם – זוכים. לצערנו במדינה לא מספיק.

התקצוב של הספורט במדינת ישראל הוא בדיחה עצובה, עלובה אפילו. ואם אני אגיד לכם את המספר, קארין, שכמה מגיע בסוף לאיגודים ולאגודות את לא תאמיני שזה במדינת ישראל: 280 מיליון שקל בסוף מכל הברבורים מגיע לאגודות, לאיגודים ולספורט ממדינת ישראל כולל אנשים שנמצאים פה, כולנו באותה סירה. וכשבאים עכשיו ואומרים אנחנו נתחיל לקצץ – אז אין כבר ממה לקצץ כי זה כל כך מעט שכל קיצוץ שיהיה הוא קוטע איגודים שלמים, אגודות, אם זה העתיד של הילדים שלנו והעתיד של הספורטאים האולימפיים שלנו. והיה לי חשוב, פניתי לרון ואמרתי לו רון אנחנו צריכים לדבר על מה אנחנו עושים, כי אנחנו נמצאים בסיטואציה שיש מאות רבות של פצועים, לצערנו, אלפים מהשבעה באוקטובר.

נמצאים פה ספורטאים אולימפיים שיספרו את הסיפור שלהם, מה הספורט עבורם. נמצאים פה האנשים הכי חשובים בספורט הנכים במדינת ישראל וכל אחד ידבר. אני רוצה קודם כל להגיד תודה למשה מוץ מטלון שהגיע, אתה השותף שלי בדבר הזה, יושב ראש הועד הפראלימפי; ניסים סספורטס, מנכ"ל ההתאחדות לספורט נכים; אבי לחיאני, ממלא מקום יושב ראש ההתאחדות לספורט נכים; רון בולוטין כמובן, ספורטאי אולימפי בעצמו, אלוף אולימפי, המנהל המקצועי של הוועד וגם של ההתאחדות וראש המשלחת לפריז.

אני מזכיר לכולם שעוד כמה חודשים יש משלחת אולימפית ופראלימפית למשחקים האולימפיים, ומדינת ישראל נורא תרצה מדליות והשרים שלנו נורא אוהבים להצטלם על הפודיום, אבל כדי שזה יקרה אנחנו צריכים לדאוג לזה שמהיום עד המשחקים האולימפיים המשלחות לא יפגעו והספורטאים האולימפיים יקבלו את כל מה שהם צריכים לקבל, כי גם שם יש פגיעה עכשיו ואנחנו יודעים מה זה פגיעה בספורטאי אולימפי כמה חודשים לפני. יש לנו כמובן ספורטאים אולימפיים, ואנחנו נתחיל קודם כל עם שרת האנרגיה לשעבר, חברה טובה שהיה לי מאוד חשוב שהיא תגיע, חה"כ קארין אלהרר, בבקשה.

תודה רבה חבר הכנסת דוידסון על הדיון החשוב מאוד הזה. אני זוכרת איך אחרי כל אולימפיאדה פראלימפית, כל תחרות פראלימפית, כל הפוליטיקאים במדינת ישראל כותבים הודעות "האח, הידד" לאותם ספורטאים שחוזרים עם הישגים חסרי תקדים. באמת, רואים את המדליות, רואים את ההישגים הסופר-מרשימים שהם מביאים איתם. ואז, כשבודקים מאחורה, לא בכותרות העיתונים, כמה השקיעה מדינת ישראל כדי שהדבר הזה יקרה – מגלים, שלרוב, המשפחות הם אלה שהשקיעו. האנשים בעצמם הם אלה שהשקיעו.

עכשיו אני רוצה להגיד לך, זה בוקר קשה מאוד שבו נודע לנו על עוד 21 משפחות שנהרסו. מה שלא מדברים עליו, זה על הפצועים. אתם יודעים, הם מאושפזים ואף אחד לא יודע איזה מסע הם עוברים ומחלקות השיקום מלאות ואם אנחנו רוצים לעזור להם לעלות על המסלול בחזרה אנחנו צריכים להשקיע כסף כדי שהם יגיעו גם לספורט. הם לא חייבים להיות במשלחות הפראולימפיות, אנחנו צריכים כן לייצר להם אופק, להיות הישגי, כאדם עם מוגבלות, אני יודעת, שרוצים להיות שווים. השוויון הזה, מה לעשות, עולה כסף ובספורט, גם בספורט הכללי, משקיעים מעט מאוד, אתה יודע את זה, אבל הספורט הפראלימפי, שווה פחות.

אז אני יודעת שהימים הם ימים קשים, אני יודעת שהימים הם ימי קיצוצים. אני גם יודעת שלפני שמקצצים בכלום, נוגעים במקומות שיש בהם שומנים; זה לא המקום של שומנים, זה לא המקום לקצץ בו, תשאירו את הקטן הזה, תנו אופק לאנשים, תנו להם מקום שבו יהיה להם ערך גבוה יותר. אתה יודע, נועם גרשוני הוא סיפור הצלחה, הספורט עזר לו, ויש אחרים ואני, אתה יודע, תמיד אנחנו אומרים שנהיה ראויים להם, שחלק מהנהיה ראויים להם זה גם שתהיה כאן מדינה שיודעת ומבינה שאנשים עם צרכים מיוחדים צריכים גם ספורט עם צרכים מיוחדים. אז אני קוראת למשרד התרבות והספורט, אני קוראת לשר ואומרת לו אל תחכה רק להתגאות במדליות שלהם, תעזור להם מעכשיו, תן לאנשים את האופק, תן לנו להגיד שאנחנו ראויים לכל הדבר הזה.

תודה רבה קארין. לגבי משרד הספורט חשוב לי להגיד ששבוע שעבר היה צריך להיות דיון מאוד חשוב לגבי הקיצוצים במשרד והופעל עליי לחץ מאוד גדול כדי שאני אדחה את הדיון הזה, דחיתי את הדיון הזה והדיון הזה שאנחנו יושבים בו היום נקבע לפני הרבה מאוד זמן ואנחנו לא דוחים אותו, אבל הפלא ופלא מי לא נמצא פה עכשיו בדיון הזה? משרד הספורט.

כנראה כדי לא להשפיל מבט.

וזה מאוד מכעיס אותי, וזה דבר שאני אעמוד מולם, וזה מאוד מטריד הנושא הזה כי בסוף זה מראה על החשיבות של הדיונים בכנסת, גם לגבי משרדים אחרים אבל במיוחד לגבי משרד הספורט, מאוד מכעיס אותי.

לפני שאנחנו נעבור למשה מוץ מטלון אני רוצה שוולדימיר בליאק יאמר מילות פתיחה. הוא שותף, קודם כול – ספורטאי עבר, גם הילדים שלו ספורטאים, והכי חשוב – הוא גורם מאוד דומיננטי בוועדת הכספים ששם מתרחשות כל ההעברות, וחשוב מאוד שיהיה עם יד על הדופק כדי שאם תהיינה פתאום איזשהן תזוזות, שאני אדע עליהן. ולדימיר, בבקשה.

תודה רבה. קודם כל תודה לך על הדיון הזה, דיון חשוב. זה בוקר כל כך קשה, מאוד קשה לעשות את המעבר מהכאב והשכול לנושאים אחרים. זה הדיון הרביעי שלי מהבוקר, וכל פעם אני פותח, כמובן, בתנחומים למשפחות הנופלים ושאנחנו מתפללים לרפואת הפצועים.

אתה זוכר שלפני כחודש וחצי דיברנו על הנושא הזה, הייתי בשפיים בביקור אצל מפוני כפר עזה והתקשרתי אליך ודיברנו דווקא על הנושא הזה, כי הנושא הזה של הספורט הפראלימפי בעיניי הוא חלק אינטגרלי מתהליך הרפואה ומתהליך השיקום של הפצועים, אבל לצערי הרב יש הרבה מאוד פצועים, יותר מדי פצועים, וזו חובתה של מדינת ישראל להתגייס כאן ולקבוע מדיניות בנושא של שיקום הפצועים כאשר הספורט הפראלימפי הוא מפואר במדינת ישראל, עם הרבה מאוד הישגים, וחובתה של מדינת ישראל לקבוע פה מדיניות ברורה, חלק מזה זה גם לשים כסף. ואני בטוח שאנחנו, החל משבוע הבא, לכשהתקציב יגיע לוועדת הכספים – אנחנו נילחם שם יחד כנגד הקיצוץ. באמת, אין ממה לקצץ, ואנחנו כאנשי ספורט מבינים את זה. אבל אני מצפה שיחד איתנו, בוועדת הכספים, יילחם גם ידידי מיקי זוהר, שר התרבות והספורט, שהוא יהיה לידנו ונילחם ביחד כי זו המשימה המשותפת שלנו, זוהי לא רק משימה של אנשים שאוהבים ספורט או מעורבים בספורט; זו משימה של החברה הישראלית, דווקא בעת הזאת, ואני מאוד מקווה שאנחנו נצליח ושהתובנה הזו תגיע למקבלי ההחלטות בממשלה, גם לשר האוצר וגם לראש הממשלה, שזה חייב להיות חלק אינטגרלי מתהליך השיקום של הפצועים וזו המשימה שלנו. תודה.

תודה רבה. אני רוצה להגיד לך משהו: שבוע הבא, הכול מגיע לוועדת הכספים ואני גם כן אהיה חלק מזה. כשמדברים על קיצוץ בספורט, אתה יודע מי נפגע ראשון? המאמנים. קודם כל מתחילים לחתוך במאמנים. יושב פה מאמן נבחרת השחייה של הספורט הפראלימפי, יעקב בייננסון, וכל ההישגים שאתם שמעתם על מדליות זהב והספורטאי הערבי היחידי שזכה במדליית זהב במשחקים האולימפיים ועוד כל כך הרבה הישגים, זה על הכתפיים של הבחור הזה. ואנחנו ביחד גדלנו כמאמנים לפני הרבה מאוד שנים, וכשמדברים על קיצוץ, אפילו הקטן ביותר שיהיה בהכנות האולימפיות – זה מדובר קודם כול על האנשים שמחזיקים את הספורטאים עצמם.

ובספורט הפראלימפי זה הרבה יותר חמור, כי אתה לא יכול לאמן 10–12 ספורטאים; זה הרבה יותר אישי, אתה צריך לעזור לו, אתה צריך להסיע אותו, צריך להוריד אותו, צריך להחזיק אותו, ולכן שמדברים על קיצוצים, כל שקל שירד מההכנות האולימפיות פוגע מיד במאמנים וכמובן אחרי זה בספורטאים. צריך להבין את הנושא הזה, זה כסף קטן שעושה דברים גדולים.

אנחנו נעבור למשה מוץ מטלון, יושב ראש הוועד הפראלימפי, חבר כנסת לשעבר, עשה דברים מדהימים פה בכנסת, אדם מדהים. בבקשה.

אדוני היושב ראש, תודה על קיום הדיון ועל עצם עמידתנו במקום שבעיניי הוא היה ונותר מקום מכובד ומשמעותי מאוד בחברה הישראלית. תודה לכם חברי הכנסת, ידידיי הטובים שאני מכיר ומוקיר ומעריך את עצם נוכחותכם פה, בהחלט יש בה אמירה. ולא בכדי שניכם נמצאים פה, אתה כספורטאי, וחברת הכנסת קארין אלהרר גם כאישה עם מוגבלויות שמודעת ומכירה את העניין.

אי אפשר להתחיל את הבוקר הזה ללא הבעת כאב וצער קשה מנשוא לאור מה שקרה אתמול: 21 לוחמים בפגיעה הנוראית ההיא, ועוד שלושה לוחמים מצנחנים, 24 קורבנות; ועוד פצועים, דיברו על 7 פצועים קשה, מאושפזים בסורוקה. ואני מבקש בשם כל החברים שלי כאן לשלוח תנחומים וחיבוק גדול למשפחות ובוודאי לפצועים שגם ניתקל בהם בהמשך דרכינו במסגרת הפעילות שלנו.

אני אישית, בענווה ובצנעה, רק אומר שלוש מילים לגביי: אני עצמי נפצעתי בשנת 1973, מאז אני מרותק לכיסא גלגלים, וכבר בשנת 1975 השתתפתי פעם ראשונה בתחרויות ספורט באנגליה, ובשנת 1976 הייתי ספורטאי פראלימפי, השתתפתי באתלטיקה כבדה, הטלת כידון וכדור ברזל. ומאז חיי נקשרו בספורט, לאו דווקא התחרותי; אבל בספורט כשיקום ובספורט כהנאה ותרבות הפנאי.

ועם השנים גם הפכתי להיות יושב ראש ארגון נכי צה"ל, ובתפקידי קידמתי מאוד את עניין הספורט, קידמתי מאוד את תחום הכדור-שער לבנות, פנו אליי בשעתו וסיפרו לי על ענף ספורט חדש לעיוורים, וציינו בפניי שישנן בנות במגזר הערבי מכפר קאסם, בחורות שלא רואות ורוצים לעניין אותן בתחום הזה, ואני פתחתי את שערי בית הלוחם בפני הקבוצה הזו, אני חשבתי שיש בזה בהחלט אמירה של ארגון נכי צה"ל שעם כל גודלו והיוקרה שלו – מארח גם את הבנות הערביות, והספורט הזה נהפך לספורט פראלימפי ויש לנו קבוצה גם במשחקים בפריז שתביא לנו כבוד רב.

ברשותכם, ארגון נכי צה"ל לא נמצא פה, אני התבקשתי מיושב ראש הארגון לייצג גם את הארגון, לספר ולומר שבתי הלוחם כבר היום עסוקים בקליטתם של הנכים, וגם בבתי הלוחם, גם במסגרות הסוציאליות, אבל הרבה מאוד במסגרות הספורט.

אנחנו בשיתוף ארגון נכי צה"ל, בשיתוף ההתאחדות לספורט נכים, ממלא מקום יושב ראש ההתאחדות נמצא פה, אבי לחיאני, והועד הפראלימפי לקחנו על עצמנו את פרויקט הבאת הספורט למרכזי השיקום. אנחנו לא מחכים היום שנכים יצאו מבתי החולים, יתפזרו בבתיהם, בקהילה ואז נצטרך לחפש אותם; אנחנו מביאים אליהם היום את כל ענפי הספורט. מכאן צפריר חקלאי ואני נוסעים לבית החולים הדסה הר הצופים לפגוש את מנהלת השיקום, על פי בקשתה. היא מבקשת את שיתוף הפעולה ונבהיר לה מה הפרויקט.

מהו הפרויקט אתם תראו מיד, אני רק רוצה בשתי מילים להסביר, אנחנו אוספים אופניים, טניס, טניס שולחן, חץ וקשת, והספורטאים הפראלימפים הנהדרים שלנו והמאמנים בהתנדבות מלאה מגיעים לפצועים בבתי החולים וחושפים בפניהם. אני יכול לומר לכם שאלישע מידן, הבן של הרב מידן, קטוע שתי רגליים, וכבר יש לו בחדר זוג אופניים שארגנו לו, הוא כבר רוכב כל יום על האופניים, כך שאנחנו באמת מביאים וחושפים בפני הבחורים. ולא כולם יהיו פראלימפים כמובן ואנחנו לא רוצים שכולם יהיו פראלימפים אבל הספורט כשיקום, גם התדמית, גם התחושה, גם הבריאות, גם השיקום המהיר יותר, אין ספק שבאמצעות הספורט אנשים יוכלו להגיע, השמיים הם הגבול, אתם תראו פה ותשמעו פה את חבריי הפצועים והנכים.

אני רק רוצה לומר עוד מילה אחת על המספרים: המספרים הם בלתי אפשריים, מאז מלחמת יום הכיפורים לא ידענו מספרים כאלה, גם של אזרחים. אני מזכיר לכם שביום הראשון לטבח הנוראי, לשואה הנוראית הזאת שעברנו, יש הרבה מאוד פצועים אזרחים, הם כולם ילדנו, כולם בנינו, כולם אחינו ואני לא אומר זאת כקלישאה. אנחנו מטפלים בכולם, כל אחד שרוצה לעסוק בספורט, בכל גיל, בכל מצב אנחנו פה לרשותו ואני מבקש שוב להודות לכם, אנחנו פה לכל דבר ועניין. על נושא התקציב אנחנו ניאבק, נילחם.

אני רוצה לשמוע על הקשיים, על הבעיות שאנחנו צופים.

אנחנו מעמידים משלחת פראלימפית, אני מעריך שהיום היא מונה סדר גודל של 30 ספורטאים וספורטאיות נהדרים ונהדרות. וכמובן, כל הצלחה כרוכה גם בהכנות, וכל פגיעה בהכנות פוגעת ישירות בספורטאים. אמרת מאמנים, גם בספורטאים זה באופן ישיר גם עובר לספורטאים ואז זה פחות הכנות, פחות ציוד, פחות אפשרות להתאמן וברור כשאתה לא מתאמן, אתה לא מביא מדליות.

אני רוצה לומר כרגע כישראלי וכציוני, כאוהב הארץ וגם כמישהו שתרם משהו למדינה הזאת, אין שנה יותר חשובה בתולדות מדינת ישראל להנפת הדגל הזה באולימפיאדה. אין בית בישראל שיראה הדגל הזה ולא יזיל דמעה. אנחנו פה בשביל ועבור עם ישראל, להביא את ההישגים המקסימליים ובכדי להביא את ההישגים, ושהקהל יעמוד לשירת התקווה וכולנו נדמע אנחנו חייבים לקבל את מלוא הסיוע והגיבוי ואנחנו נהיה החזית של הבאת הכבוד, כמו שבעבר הבאנו ונעשה את הכל.

מצאנו את עצמנו בסיטואציה קשה, אני מוצא את עצמי, כמי שמדפק על דלתות לגייס תרומות, לא פשוט, היום הקשב הוא ללוחמים ולמלחמה ובצדק, אנחנו מצליחים קצת אבל אנחנו בוודאי זקוקים לסיוע שלכם ולסיוע של משרד הספורט, יש לי הבטחה משר הספורט, אני רוצה לבקש להאמין שהוא יעמוד בהבטחתו, ואם הוא יעמוד, ואני מקווה שהוא יעמוד, אנחנו נהיה מסודרים, אם כי גם בסכום שהוא הבטיח נוצר איזה פער שאנחנו לקחנו על עצמנו לגייס ונגייס אותו. תודה רבה לך.

זה מדהים שבמלחמה הזאת גילינו שיש תקציב מדינה – אבל המדינה ממומנת באמצעות תרומות. מדהים.

ממש ככה. תודה קארין. רון לפני שנעבור אליך, קודם כל ניתן לחבר הכנסת משה טור פז, סגן אלוף שסיים עכשיו 80 ימי מילואים. הוא שמע על הנושא שאנחנו מדברים על הפצועים והיה לו חשוב מאוד להגיע.

כן אדוני היושב ראש, תודה רבה לך. הכנסת עוסקת בהיבטים שונים של המלחמה ובאמת ייאמר לזכותך שההבנה עד כמה הספורט בכלל, והנושא הפראלימפי בפרט, והספורט לאנשים שנפגעו עוד יותר מכך, הם חשובים ובאמת קריטיים לסדר היום שלנו ואנחנו צריכים לדאוג לזה גם בחקיקה, גם בהפניית משאבים וגם בתשומת לב.

יש לי חבר טוב שנפצע לפני עשרה ימים, הוא היה סגן מפקד הגדוד שלי כשהייתי מפקד גדוד והוא איש ברזל. בגילי שירת בתוך עזה בתוך סגן מפקד מחלקה, ונפצע קשה לפני עשרה ימים, מתאושש, עכשיו נמצא בהדסה עין כרם, ואני הולך לבקר אותו היום, ואני יודע שמה שמחזיק אותו זו התקווה שהוא יחזור לעשות ספורט, אני יודע. ויש לו יד אחת פגועה קשה, ולא בדקתי את מצב הרגליים שלו, כשהייתי אצלו בשבוע שעבר הוא עוד בקושי נשם ולא היה בהכרה. אבל אני יודע מה שיביא להחלמה שלו זה ספורט, זה ברור לי כי אני מכיר אותו, ככה זה כשאתה מפקד גדוד וסגן מפקד גדוד ביחד, אנחנו היינו מפקדי גדוד ביחד צמודים. אתה רואה את הבן-אדם, הספורט מחזיק אותו בחיים, נותן לו תקווה וגם ייתן לו את השיקום ואני מאחל שנצליח להביא, כמו שאמרת יפה, כל בן אדם שנפצע במלחמה הזו, כמובן גם במלחמות הקודמות, את היכולות האלה, את ההבנה הזאת, ננגיש להם את הכלים, נדחוף אותם.

אני מכיר פצוע קשה אחר מהשביעי באוקטובר שכבר מתאמן לאולימפיאדה, היה ספורטאי רגיל ועכשיו הוא פראלימפי והוא יהיה שם, זה ברור לי, אני כבר שמעתי ממנו, וככה אנחנו צריכים לחשוב, ככה אנחנו צריכים לדאוג וזו תהיה תפארתנו. אז תודה רבה לך, סימון, על תשומת הלב שאתה מביא כאן בכנסת ישראל לנושא החשוב הזה.

תודה רבה.

לפרויקט שלנו, אדוני, אנחנו קוראים 'מעזה ללוס אנג'לס'.

יפה. לוס אנג'לס זו האולימפיאדה אחרי פריז. מדהים. אבי אתה רוצה להגיד משהו לפני רון?

קודם כל הדיון הזה סופר חשוב, ואני מאוד שמח שהוא לא נפל בקטגוריה של "זה לא הזמן" כי זה הזמן לדבר על זה.

אני רוצה להתייחס לנושא של התקציב, ספורטאי פראלימפי לא נולד ספורטאי פראלימפי, זה לוקח זמן. התאחדות ספורט הנכים מונה כ-24 ענפי ספורט והתהליך הוא איטי. למשה מוץ מטלון לקח שנתיים, לצעירים זה לוקח יותר. ספורט משנה חיים גם לבעלי מוגבלויות וגם לבריאים. אני מתנדב מזה מאה ימים בנט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי), מרביתכם מכירים אותם. הפציעות הן אומנם פיזיות אבל הן גם מנטליות. הסלוגן שלהם הוא "חוזרים לחיים", אני חושב שבאמצעות הספורט הרבה נכים יוכלו לחזור לחיים וכאן, אין פה עניין של כסף, אי אפשר למדוד את זה בכסף כי השיקום הוא לא רק לקבל גמלה ממשרד הביטחון, אלא באמת לחזור לחיים, להרגיש כאחד כמו כולם.

בעברי הייתי מנכ"ל איגוד הטניס, ובמסגרת התפקיד אירחנו כאן אליפות עולם בטניס בכיסאות גלגלים, ואז התוודעתי לתעצומות הנפש של אותם ספורטאים, לא האמנתי עד כדי כך שספורטאים בריאים לא יכולים לשחק את מה שהנכים משחקים. אני חושב שמה שעושים הספורטאים שלנו, הנכים, זה באמת מסר לחברה, אנחנו עכשיו נמצאים באמת בתקופה שבה אף אחד לא חלם או שיער בנפשו שכמות כזאת של נכים תבוא לפתחנו ואני לא מכיר שום תחום שיכול להחזיר אותם לחיים כמו הספורט. זה מה שצריך להדהד בכל ועדה שתהיה ובטח בוועדת הכספים כי אחרת אנחנו באמת נהיה בבעיה בעולם הספורט הזה, שמפותח בצורה בלתי רגילה. מקורות הספורטאים שלהם הם מתאונות דרכים; אנחנו, לצערנו, עדיין ממלחמות. תודה רבה באמת על ההזדמנות הזאת.

תודה רבה אבי. רון, זכות הדיבור שלך, מצגת, הסברים.

לפני שמנכ"ל ההתאחדות לספורט נכים יציג את הפרויקט, את המצגת של הפרויקט המשותף – אני קודם כל אציג את עצמי. שמי רון בולוטין, אני היום המנהל המקצועי של הועד הפראלימפי וההתאחדות לספורט נכים. אני בעצמי נפצעתי בשנת 1975 בסיירת שקד כשעליתי על מוקש בסיני, איבדתי רגל אחת ונפצעתי מאוד קשה בשתי העיניים, הייתי כמה חודשים עיוור, הרבה מזל שהיום אני רואה לא רע בעין אחת, והספורט עשה בשבילי שינוי בחיים.

הייתי שחיין גם לפני הפציעה, אבל הספורט מלווה אותי, ואולי בהמשך כשהספורטאים הפראלימפים יספרו מה הספורט עשה להם, אני גם אשתלב בצד האישי שלי אבל הספורט שינה את החיים שלי. עד היום הוא מרכזי מאוד בחיים שלי. ומאז גם הייתה לי הזכות לייצג את ישראל
ב-12 משחקים, ליתר דיוק פריז תהיה הפעם ה-12 שלי במשחקים הפראלימפים, 6 מהם כשחיין ואחד מהם גם כמאמן עם 11 מדליות, 3 מהן זהב וששת המשחקים האחרונים, אם אני סופר כבר את פריז כמנהל המשלחת של ישראל למשחקים הפראלימפים, אז הספורט באמת מצד אחד עשה לי המון בחיים, אבל גם נתן לי הזדמנות לתת משהו למדינת ישראל.

לפני שנציג את הפרויקט אני מבקש לפתוח בסרטון קצר שייתן פתיח ומסר מהספורטאים הפראלימפים לפצועים החדשים שנמצאים עכשיו במרכזי השיקום, ואולי עכשיו קצת חשוך להם ועוד לא רואים את האור.

(הקרנת סרטון)

מקסים, כל הכבוד.

שלום לכולם, לי קוראים ניסים, מנכ"ל ההסתדרות - - -

ניסים דקה לפני שאתה מתחיל אני רוצה להגיד משהו: אנחנו נמצאים בכנסת היום ביום שלישי, אין הרבה חברי כנסת לצערי. אם תסתכלו על הלוח, הרבה מאוד לא נמצאים פה. גם נכנסים ויוצאים אז אל תעלבו, מוץ מכיר את זה, הם רצים בין דיונים, נכנסים ויוצאים, גם אם ייכנסו בהמשך. כל החומרים שמועברים פה מוקלטים, אני אדאג להעביר את זה לכל חברי הכנסת, אני אשגע אותם וכולם יידעו על זה ולדיון הזה יהיה דיון המשך, זו רק יריית הפתיחה אנחנו לא סתם עושים משהו פופוליסטי ושוכחים מזה, מבטיח לכם. בבקשה.

ראשית אנחנו מודים לך כיושב ראש הועדה, לכל חברי הכנסת שהגיעו וגם לאלה שלא, אני בטוח שכולם עסוקים בדברים לא פחות חשובים בימים אלו. אנחנו שמחים על ההזדמנות להציג את מה שאנחנו כרגע עושים בפרויקט הספציפי הזה, נשמח לספר מה אנחנו עושים גם בדברים נוספים במהלך שגרה. קוראים לי ניסים ואני מנכ"ל התאחדות הספורט לנכים בישראל. לפני שאני אראה את המצגת שהכנו לגבי הפרויקט, חשוב לי רק להציג את הכוכבים האמיתיים שלנו. נמצאים פה מספר ספורטאים, טליה אילת היא קיאקיסטית שהשיגה כבר את הכרטיס לפריז, שמוליק דניאל הוא חותר קאנו וגם הוא השיג את הכרטיס לפריז.

רגע, מה זה חותר יחיד? תסביר לי, זה קיאק רגיל.

אני קיאק רגיל.

אני חתירה אקדמית, אלה שחותרים נגד כיוון ה- - -

הבנתי.

הוא חותר אחורה והיא קדימה. צפריר איש מדהים שמוץ הזכיר אותו קודם, עושה פרויקט מקסים, שנזכיר אותו מיד, בבית חולים שיבא עם רוכבי אופניים. ויש לנו את - - -, הוא מצטנע, בחור שנפצע באחד המבצעים לצערנו, בחומת מגן בסג'עייה והגיע למשחקים בריו והיה חותר פראלימפי והיום הוא מרכז אצלנו את כל תחום החתירה, ראובן מגנאג'י, ונמצא איתנו גם המאמן שלנו, כמו שהזכרת אותו, יעקב בייננסון שהביא לנו 8 מדליות פראלימפיות במשחקים האחרונים אבל מעבר לזה גם עובד על דור המשך כל הזמן ואנחנו ממשיכים למלא את הבריכה בזכות מאמנים כמו יעקב.

(הצגת מצגת)

אז כמו שאתם רואים פרויקט "מעבר לגבולות ומעל למגבלות", הסלוגן הזה מוביל אותנו כל הזמן, זה הסלוגן של ההתאחדות, אין גבולות לספורטאים שלנו ואין להם מגבלות.

הצטרף אלינו חבר הכנסת יוסף עטאונה, רק שתדעו.

אז קודם כל הועד הפראלימפי וההתאחדות, רק לצורך ההסבר מי שלא מבין כל כך בספורט: אנחנו בעצם ההתאחדות בספורט הישראלי. סימון אתה מכיר אותנו אולי חברי הכנסת האחרים קצת פחות, לכל ענף ספורט יש איגוד ספורט, אנחנו בהתאחדות בעצם איגוד רב ענפי, יש לנו כ-24 ענפי ספורט, אין לנו איגוד כדורסל, יש לנו כדורסל שאנחנו האיגוד שלו, אין איגוד שחייה, אנחנו איגוד השחייה שלו, אין איגוד חתירה וכן הלאה. זאת אומרת אנחנו מעטפת וגג של כל האיגודים, והוועד הפראלימפי בעצם הוא המעטפת שנותנת לספורטאי העילית שלנו, כמו בוועד האולימפי, השחיינים, תומרקין אחרי שהוא נמצא באגודה, הוועד האולימפי שולח אותו למשחקים הפראלימפים ונותן לו מעטפת, נותן לו מלגה ודואג לו לכל אורך הדרך. זאת אומרת, השילוב של הועד עם ההתאחדות הוא מצוין, הוא קריטי להצלחה של הספורטאים ולכן השיתוף פעולה בנינו הוא חשוב ביותר.

אז אנחנו בהתאחדות והוועד מאמינים שמעבר לספורט יש לנו גם ערכים שאנחנו מובילים את הפעילות שלהם ולכן בשעה כזאת אנחנו נרתמים באופן מלא לטובת העניין, מעבר לספורט, יש ערך גם לארגון שמבין מה המדינה צריכה בימים כאלה ולכן לקחנו את הנושא של החשיבות הזאת של המדינה. אנחנו לא חושבים שכל מי שנמצא בבתי החולים יכול להגיע ספורטאי אלוף, אין לנו גם מטרה כזו. המטרה שלנו היא, קודם כול, לעשות פעילות גופנית, חלקה, בבסיס שלה, כמו שהזכירו קודם – זה שיקום. מי שירצה בשלב אחר ומאוחר יותר לעבור לנושא תחרותי הישגי, מה טוב; מי שלא, הרווחנו סוג של שיקום שהפצוע נמצא שם. וכמובן בהמשך אנחנו רואים את הנושא של המשבר הזה כשהזדמנות אדירה לנו, לספורט הפראלימפי, אלפי פצועים הצטרפו לצערנו למעגל, אז בעל כורחם הם במעגל, בואו ננסה למשוט משם מה שאנחנו יכולים ולהביא אותם אלינו.

אני לא אלאה אתכם במחקרים כי זה לא המקום ולא הזמן אבל יש עשרות, מאות מחקרים שמסבירים את הקשר החשוב הזה בין פעילות גופנית להשפעה שלה על הפצוע, על המטופל שבסופו של דבר יכולים להביא אותו למקום אחר מהמקום שהוא נמצא היום, גם בהיבטים המנטליים, גם בהיבטים הפיזיים. זאת אומרת, אנחנו שמנו כאן מספר דוגמאות רק להמחשה אבל אנחנו לא נדבר עליהם כי לא זה הנושא, אלא רק חשוב לנו להבהיר שהכל מבוסס מחקרית, מבוסס מדע, כמה זה חשוב וכמה זה נכון שנגיע אליהם ונעשה איתם משהו שיביא אותם למקום אחר במודעות, בחשיבה, בפעילות.

אז מה המטרות שלנו בעצם בפרויקט: קודם כול יצירת קשר ראשוני עם פצועי המלחמה על ידי קבוצת השווים, מה זה קבוצת השווים? – אלו האנשים שיושבים פה, זו טליה, זה שמוליק, כל החבר'ה האלה שמגיעים וכשאני מגיע לשם והם רואים אדם שהוא לא נכה, לפעמים אדם שמגיע לשם והוא נכה יוצר איתם קשר אחר. הם קבוצת שווים, הם יכולים לפנות אליהם, יש לנו עשרות ספורטאים שפנו כבר, מגיעים לשם, יוצרים קשר. בשלב הראשוני הראש שלהם זה לא לעשות ספורט, אלא אנחנו רק רוצים שהם ידעו שאנחנו קיימים.

זה במרכזי השיקום.

במרכזי השיקום בבתי החולים. כבר נמצאת פה לימור שאחראית על התוכנית, מיפינו את כל מרכזי השיקום במדינת ישראל, מכל מחלקת שיקום לקחנו איש קשר מתוך בית החולים. הקמנו צוות פנימי שלנו שגיאוגרפית קרוב, בחיפה זה בני ציון, יעקב והחבר'ה שמה נמצאים שם, בשיבא קבוצה מסוימת, קובי לאון הספורטאי בטח שמעתם עליו רוכב אופניים לשעבר שהיה במשחקים אז הוא מוביל שם פרויקטים נוספים, סורוקה וכך הלאה. בכל מרכז שיקום שקיים היום בבתי החולים במדינת ישראל יש לנו קשר ואנחנו נמצאים שם.

אחרי שאנחנו נמצאים שם אנחנו נותנים להם גם פנקסון קטן שבו יש אפשרות, בברקוד, לבן משפחה להיכנס לראות מה זה ספורט נכים, איזה ענפים קיימים בספורט נכים, איזה לקות מתאימה לספורט כזה או אחר, קצת מידע שבעתיד נוכל לפנות אליהם. אנחנו גם עושים את זה לא באופן חד פעמי, אנחנו מגיעים לשם כל הזמן, חלק מהדברים אנחנו גם ממקמים פעילות קבועה, לדוגמה בבית לוינשטיין יש לנו שולחן טניס שיורדים לשם הפצועים ומשחקים.

נראה לי, ואולי אני טועה, אבל מי שלא היה ספורטאי לפני הפציעה, יותר קשה לו נפשית להגיע לספורט נכון? לעשות את הצעד הזה. אם אתה היית ספורטאי כמו שרון היה שחיין היה לו יותר - - -

נכון.

מי ששיחק כדורסל עם שני רגליים, לשים אותו על כיסא, בראש זה מאוד קשה לו. אני מכיר טניסאי שהיה פעיל, עבר תאונת דרכים, הושיבו אותו על הכיסא ומנטלית היה לו קשה, הוא רצה לקום כל הזמן וזה לא הצליח.

מוץ, אתה לפני שהתחלת עם אתלטיקה, היית ספורטאי?

כן, הייתי ספורטאי, שיחקתי כדורסל למרות גובהי, שיחקתי כדורסל בהפועל תל אביב.

נראה לי שזה קצת לפני זה, כי כשאנחנו מגיעים לשם אז זה פחות משנה מי ספורטאי ומי לא, אנחנו נותנים איזושהי הזדמנות להתאוורר. אתמול הייתי בבית לוינשטיין והיה מישהו ששבוע שעבר לא הצליח לפגוע בחץ וקשת בצהוב, הוא הגיע רק את הכחול, והוא חיכה כל השבוע שנגיע כי הוא רצה להוכיח לעצמו שהוא מגיע, והוא לא היה ספורטאי לפני, לא קשור לכלום, הוא פשוט רצה להוכיח לעצמו שהוא יכול לפגוע בצהוב שזו המטרה הקטנה, ואנחנו פשוט יוצרים איזשהו מצב שאנחנו לא בהכרח מחכים שיהיו צ'מפיונים אלא לאורר אותם, לעשות משהו כיפי, משהו שאולי יוביל, אבל טיפה קצת להשתחרר מהיום הקשה שהיה להם.

זה מאוד שונה - - -

העין של המאמנים פה מאוד חשובה, המאמנים יודעים לזהות פוטנציאלים גם, למשל אני הייתי בחור בריא וחזק ועדנה מדליה האגדית, זיכרונה לברכה, זיהתה בי את היכולות הפיזיות בידיים ואמרה לי "אתה בא לעסוק בענף שעסקת", כך שגם למאמנים פה, שמסתובבים בבתי החולים יש את היכולת לזהות מי יכול פוטנציאלי.

גרשוני לא היה טניסאי אבל זיהו אצלו חוכמת משחק שפשוט הביאה אותו לאן שהיא הביאה אותו.

הוא לא היה טניסאי לפני זה?

הוא שיחק טניס אבל לא תחרותי. לא הישגי.

לפני שבוע אנחנו - - -

רק תציג מי אתה, שידעו.

אני יעקב בייננסון, מאמן נבחרת שחייה פראלימפית, אני גם רכז ספורט תחרותי בחיפה. אני רוצה לספר סיפור: לפני שבוע אנחנו היינו בבית חולים שיבא, אני הופתעתי מאוד מכמות הפצועים, אני כל הזמן הולך לבתי חולים, ממבצע למבצע, ורואה כמה פצועים יש, עכשיו יש כל כך הרבה פצועים שבחיים לא ראיתי כמות כזו, ואנחנו כנבחרת השחייה, למרות שהיינו במחנה אימון בווינגייט, הגענו לבית חולים שיבא ועשינו פעילות משותפת בשביל לעודד את הפצועים כי בעצם אני חושב שהדבר הכי קטן שאנחנו יכולים לעשות היום, כנבחרת השחייה, כספורטאים, זה לתת לאלה שכל הזמן עומדים בחזית ומגינים עלינו ועושים עבודת קודש, לבוא ולעודד אותם. אחד מהדברים שאני חושב שאנחנו יכולים לעשות כמאמנים, פשוט לתת לכל החבר'ה שנמצאים שם ופצועים היום איזושהי תקווה שאולי כן אני גם אוכל להיות כמו אחד מהספורטאים שבעצם אנחנו מגיעים - - -

אני רוצה רגע, ניסים, אני יכול להמשיך איתו? נחזור אחרי זה למצגת, אל תדאג, יש לנו זמן. אני הייתי מאמן, רק שתדעו אנחנו חברים הרבה מאוד שנים, אנחנו עשינו קורס מאמנים בכירים כשהתחלנו את דרכנו, היינו בהונגריה אפילו, אני זוכר. אני הגעתי עד להיות מאמן נבחרת ישראל בשחייה רגילה ויעקב בפראלימפי. עכשיו, זה עולם אחר הרי. אני כשאני מקבל שחיין זה אחרי שהוא עבר דרך של צעירים, עתודה, אשתו של רון גם כן הייתה מאמנת נבחרת הנוער של ישראל בשחייה.

ואימנה גם שחיינים פראלימפים, כולל אותי.

אז כשאני מאמן שחיין רגיל הוא מגיע אחרי דרך מסוימת, אתה הרי, אין את הדרך הזאת. זה לא אותו דבר, זאת אומרת זה לא ילד בן 6 שנמצא באיזושהי קבוצה, עובר בגיל 10 לקבוצה ויש את המדרגות האלה, אצלך אתה צריך לתפוס אותו, גם בגיל 15 אתה צריך לתפוס אותו, או בגיל 18 או בגיל 20. איך יוצרים שחיין בגיל כזה?

קודם כול, איך אנחנו מחפשים אותם זה דבר ראשון, איך אנחנו מוצאים אותם? – משתדלים להכניס להם איזושהי תוכנית שיקום דרך הספורט. כי ההורים, פה גם הפצועים שאנחנו מדברים היום על הפצועים, לא מעניין אותם הישגיות. אני ראיתי הרבה נכים שבעצם לימדנו אותם לשחות. אני 24 שנים בתחום ואחרי 24 שנים הם הפסיקו לעשות ספורט תחרותי אבל הם כל יום עדיין מגיעים לבריכה, הם כל יום שוחים. אחת מהמטרות שלנו היום היא לקחת את כל החבר'ה, לא לספורט הישגי, אני לא מסתכל על ספורט הישגי, וכל הניסיון שלנו ללמד אותם לשחות כי זה הדבר היחיד שגם בגיל 70-80, כשהם יהיו נכים עוד יותר, הפעילות האירובית היחידה שהם יוכלו לעשות בלי לפגוע בבריאות שלהם זו שחייה, ואני חושב שזה אחד מהדברים העיקריים היום, איך שאני רואה את עצמי - - -

ועכשיו תעצור רגע, כי אני רוצה להתחבר לחבר הכנסת עטאונה שנמצא פה. חבר הכנסת עטאונה הוא מחורה, והוא יודע טוב מאוד מה עשינו גם בעזרתו בחורה. תקשיב טוב – הספורטאי היחידי במדינת ישראל, בכל המשלחת האולימפית אין ערבי אחד, אבל בפראלימפי הספורטאי שזכה ב– שלוש מדליות זהב?

פעמיים.

שתי מדליות זהב, אילם, חירש, באחד הדרגות קושי הכי גדולות שיש.

איאד שלבי.

איאד שלבי משפרעם, קיבלו אותו אחרי האולימפיאדה, אני לא ראיתי דבר כזה אצלו בשפרעם. אני ראיתי תמונות וסרטונים משם כאילו הוא באמת חזר מהדבר הכי גדול.

נבחרת הכדור-שער - - -

זה מוכיח דבר אחד: שאין מגבלות. אנחנו שמים לפעמים את המגבלות גם בין הספורטאים הרגילים, ודווקא אתה התייחסת לחורה, אני רוצה להתחבר לנושא דווקא עוד פעם מחורה, מחורה כנראה שכל הזמן יוצאים רק דברים טובים. העוזר שלי באגף חינוך הוא בחור שבגיל 12 עבר תאונת דרכים ואיבד את שתי רגליו והוא על כיסא גלגלים, והוא המשיך למרות הכול, ועשה השלמת השכלה, וקלטתי אותו לעבודה, ולאורך שנים הוא גם הצטרף לקבוצת כדורגל של נכים בבאר שבע – חוסן באר שבע, וגם הצליח לגייס אנשים עם מוגבלויות בחברה הבדואית, והתחילו לעשות פעילות והוא גם הגיע עד הנבחרת והשתתף במשלחות. וזה מוכיח שאם יש את האפשרות, המנטליות והחוזק, לא צריך להיות ספורטאי, גם אחרי שעברת דבר כזה. אם יש את המסגרות התומכות שאנחנו יכולים לייצר אותם ולעזור ולתמוך, זה יכול לעזור ולכן אני גם מברך על הפעילות ועל היוזמה שלך לדיון הזה ועל הפעילות שגם הם עושים בתחום.

תודה רבה. יעקב חוזרים אליך, סליחה.

אם חוזרים אליי אני חושב שאם אנחנו כבר מדברים על דגל מדינת ישראל שהוא מאוד חשוב באולימפיאדה, אני חושב שאנחנו מקבלים איזושהי מטרה מסוימת, בשבילי זו תהיה האולימפיאדה השישית, בעזרת השם, והיום אני מסתכל על דגל מדינת ישראל כמו שלעולם לא הסתכלתי, אני מלא מוטיבציה שהדגל יעלה וכל האולם יעמוד כשיתנגן ההמנון של מדינת ישראל. אבל יש לנו המון קשיים כי אחרי ה-7 באוקטובר, אני לא רוצה להתלונן, אבל הרבה פעמים עשינו מחנות אימונים בחו"ל והיום הרבה מדינות פשוט מסרבות לקבל אותנו, ואלה שכן מעלות מחיר בגלל האבטחה, בגלל כל מיני דברים מסביב ופשוט זה הופך הכנה של כל הנבחרת לבלתי אפשרי.

אני לא צריך להגיד לך על כל המתקנים שיש לנו פה בארץ שהרבה פעמים אנחנו פשוט לא יכולים להתאמן, לפני שבועיים היינו בווינגייט ואני לא צריך לספר לך כמה אגודות מתאמנות שם ומתוך שבועיים אנחנו התאמנו בבריכה של 50 מטר אולי 3-4 אימונים שבעצם המטרה שלנו זו בריכה של 50 מטר ופה אני ממש מקווה שאתה תעזור לנו, ואם לא יהיו כספים אני לא רוצה להפיל את הכול, אבל - - -

רגע, אבל בית הלוחם בתל אביב זו לא בריכה של 50 מטר?

זו בריכה של 50 מטר אבל אנחנו מחפשים בריכה של 50 מטר עם טמפרטורת מים של 26.8 מעלות כמו שיש בווינגייט. לצערי הרב בבית הלוחם בתל אביב, בגלל שיש הרבה נכים, הטמפרטורה הרבה יותר גבוהה ואתה לא יכול לעשות אימון הפוגות, אתה לא יכול לעשות שום דבר. בריכה של 50 מטר קיימת אבל היא לצרכים שיקומיים. ואז זה גם הכנות גובה שאנחנו צריכים לעשות, שעשינו את זה בארמניה וזה בגבול עם אירן, לך תדע מה יקרה, יש הרבה חששות וצריך לחפש מקומות אחרים שהם בעצם מגדילים מחירים אפילו פי 3 ממה שקיבלנו לפני שנתיים כשביקשנו את מחנות האימונים. ראיתי.

ואתה זוכר שסידרת לי את פון טרומה, עכשיו הם בכלל מסרבים, לא מוכנים לשמוע על נבחרת ישראל, 4 פעמים פנינו אליהם ואין מענה ואי אפשר להאשים אותם כי הם אומרים שהם לא רוצים בעיות, לא רוצים שתגיעו, ומקומות שאנחנו כן יכולים להגיע זה פי 2 או פי 3 ממה שהיה אז יש כאן בעיות מאוד חמורות, אנחנו צריכים לפתור את זה כי אי אפשר להפיל את הכול על התאגדות הספורט לנכים או על המועדון שלנו שגם ככה בקשיים מאוד גדולים.

אוקי, תודה רבה יעקב, תודה על כל מה שאתה עושה. אני רוצה להעביר את זכות הדיבור עכשיו דווקא לספורטאים שלנו. רון תגיד אתה את הסדר.

טליה, טליה הצעירה. חשוב גם שתעדכני את חברי הכנסת מה שהיה בפייסבוק, כשהעלית דברים, חשוב שישמעו גם את הדברים האלה, כל הקשיים שאת עוברת.

קודם כול שלום לכולם, אני רוצה להגיד תודה רבה לוועד הפראלימפי ולהתאחדות הספורט, הם האבא והאמא שלי בספורט. שמי טליה אילת, אני בת 25, לפני 7 שנים נפצעתי. היום אני חותרת בקיאק 200 מטר ספרינט ארוך, באוגוסט האחרון קיבלתי את הכרטיס לאולימפיאדה, ואני רוצה קצת לדבר על הספורט ההישגי שלפני הפציעה.

לפני הפציעה הייתי רקדנית הישגית, ואתם מכירים את זה שיש את הישורת האחרונה בתחרות או במדידה או באימון שאתם נלחמים עם הראש ועם הגוף שלכם, ואתם מנסים לצלוח ולא לוותר, וכשאתם מגיעים לקו הסיום יש תחושת סיפוק עילאית. וזה משהו שהיה חסר לי, זה היה חסר לי בעצמות. וכשהגעתי לחתירה, דרך לימור, באחד האימונים הראשונים הרגשתי את תחושת הסיפוק הזאת – והתחלתי לבכות. למה אני מספרת את זה? כי התחושה הזאת היא מטרה כלשהי ולמטרה הזאת יש כמה פרמטרים: זה בראבק, זה סכין בין השיניים, זה עוצמות, זה לא לראות בעיניים. והמטרות האלה מבחינתי זה ספורט הישגי וזה מה שאני מרגישה היום, זה הביטחון, זה העוצמות, זה הניצחון וזה מה שזה נותן לי. זו ההגדרה מבחינתי.

מה שהיה באינסטגרם ובפייסבוק זה שלאה ארגנה בעצם לכל ספורטאי פראלימפי חטוף ליד, כי אנחנו יכולים לדבר בשמם, והרבה קיאקיסטים ממדינות ערב או - - -

מוסלמיות.

בדיוק, הגיבו בצורה מאוד לא יפה. כמובן שעדכנתי את כולם וזה סודר ובדקו וזה טופל. אבל זו תחושה לא כיפית כי בסוף אני טסה לאליפות עולם, לאליפות אירופה, והן נמצאות לידי, וזו תחושה מפחידה, זו פעם ראשונה שבאמת הרגשתי פחד.

ספורטאיות רשמו?

ספורטאיות וגם ספורטאים.

אנחנו דאגנו כהתאחדות, כוועד, לשלוח מכתבים – אולי מוץ ירחיב על זה – לכל מיני גופים בינלאומיים על כל משהו שנראה לנו לא תקין ולא הגיוני ולא לעבור עם זה לסדר היום. יש גופים שקצת הגיבו, יש גופים שהתעלמו. תודה טליה, אולי צפריר - - -

רגע אני רוצה להישאר עם טליה, בדבר הכי חשוב, את היית ספורטאית לפני? אמרת שהיית רקדנית, נכון? זה עולם אחר לגמרי קיאקים וריקוד.

היום אני רוקדת על המים.

בסדר, אני שמח. אבל אני רוצה שתסבירי לי איך קרה, איך הגעת בכלל לאימון הראשון על קיאק אחרי הפציעה? מאוד חשוב.

מה שקרה זה שכמובן לימור המדהימה חיברה אותי בעצם לקיאקים - - -

לימור אחראית אצלנו על מציאה, איתור של ספורטאים.

איפה היא מצאה אותה? איך זה קרה?

שנייה, אני אספר את הסיפור. מה שקרה זה שלפני שהתחלתי את הקיאקים היה לי שלוש שנים של שיקום. בארץ, במקומות ציבוריים השיקום לא הספיק לי, אני הייתי ספורטאית ואני רוצה שיתייחסו אליי כספורטאית ולעשות אימונים כל היום. ההורים שלי מצאו מקום באיטליה שזה שיקום מיוחד, הלכתי לשם והשתקמתי. שמיים וארץ. הבאנו את השיקום הזה לארץ וכשהתחלנו לחפש פיזיותרפיסטים היה פיזיותרפיסט במרכז חתירה, כשהגעתי למרכז חתירה – התאהבתי. בום.

בזכותי היא הגיעה למרכז חתירה.

מי המאמן שקיבל אותך?

ויטלי קוראים לו.

והוא עדיין מאמן אותך?

הוא המאמן הכי טוב בעולם, כן.

אז תמיד צריך לציין את המאמן, תמיד. המאמן זה הדבר הכי חשוב. תודה רבה לך.

תודה טליה. צפריר, כמו שהזכרנו מקודם במרכזי השיקום, בשיבא יש מרכז שיקום מאוד פעיל, גדול, ושם התחלנו גם פרויקט ספציפי שצפריר מוביל אותו. אולי קצת על עצמך ואז על הפרויקט קצת.

אוקי, בוקר טוב. יום באמת קשה, וחודשים באמת קשים. אני צפריר חקלאי, בשנת 2000 נפצעתי בתאונת אופניים תוך כדי עבודה בהייטק, הייתי בן 30. מוץ חשף אותי לאופני ידיים ומאז אני רוכב באופני ידיים, לא כספורטאי פראלימפי, אלא כשיקום, כמשהו שיקומי. אותי שיקמו שני דברים: ספורט, אופניים. למרות שאני לא ספורטאי פראלימפי השתתפתי במרתונים בכל העולם, גם בארץ דרך אגב, זה הזמן לבקש שישלבו אותנו שם במרתון טבריה ותל אביב, נותנים לנו רק חצי מרתון.

למה?

טוענים שיש ספורטאים שאולי לא מחודדים כל כך ויכולים לפגוע ברצים, זה רק עניין של כסף, לתחום אותנו. אפשר גם להביא ספורטאים פראלימפים מכל העולם שישמחו לבוא לפה, לרכב איתנו. לעצם העניין, אני עוסק בהייטק, אני עוזר לסטרטאפים אמריקאים, בעיקר בארץ, שנים וגם יזם חברתי. אני בהתנדבות מלאה, בשיתוף עם איגוד נכי צה"ל, הועד הפראלימפי וההתאחדות לספורט נכים הקמו פיילוט למעשה שממשיך את המיזם שלימור מובילה בבתי החולים השיקומיים ובגלל שאופניים זה בעצם אמצעי תחבורה, עזבו ספורט, אופניים זה תחבורה, יש אנשים שנוסעים באופניים, בעולם במיוחד. אני תושב תל אביב, תל אביב מלאה בשבילי אופניים, אנחנו לא משתמשים ברכבים כל כך כבר בתוך תל אביב.

אז קודם כול הבאנו להם אופניים למרכזי השיקום, התחלנו לבדוק את זה בתל השומר, אני רוצה להגיד לכם שיש דרישה מטורפת מכל בתי החולים, אני יכול להשמיע לכם הודעה מאתמול של מנהלת השיקום, בגלל זה מוץ ואני מפה נוסעים לשיקום החדש בהדסה הר הצופים, כי היא ביקשה, היא דיברה איתי ביום שישי דרך איזה קשר שיש לי, היא אמרה שהיו אירועי חשיפה. אבל אני מתחבר לדברים של טליה, של למה בעצם היא נסעה לאיטליה, למה בעצם היא רצתה לעשות שיקום במקום אחר? – כי בהודעה של אותה מנהלת שיקום היא אמרה שב-14:00 אין להם מה לעשות שם. עושים שעה פיזיותרפיה; שעה ריפוי בעיסוק; בריכה למי שיכול להיכנס כבר, למי שכשיר, ולא כולם; חדר כושר; ובערך ב-14:00 נגמר.

והיום זאת לא דוגמא, כי במרכזי השיקום יש פיצוץ של אנשים, מתנדבים, אבל זה ייגמר מתישהו והם יישארו עם עצמם, ובני המשפחות והחברים עובדים, יכולים לבוא בערב, אז יש להם שעות מתות. ואנחנו למעשה הרמנו מיזם של אופני ידיים שאנחנו הגענו כרגע עם רולרים, מוץ הזכיר את אלישע מידן שהוא כבר רוכב אצלנו חודשיים, והוא לחץ עלינו שנביא לו אופני ידיים למרפסת, ונכון ליום ראשון הבאנו לו אופני ידיים, עשינו לו הדרכה והוא התחיל לרכוב. יש דרישה בבני ציון שנבוא, ובהדסה ובאיכילוב אנחנו נתחיל.

תסביר לי איפה הבעיה אבל, איפה הקושי? העלות של האופניים?

קודם כול אופניים, אופני ידיים מתחילים ב-30 אלף שקל, עכשיו זה לא רק האופניים, צריך מאמנים. אני יכול לעזור מהניסיון שלי אבל אני לא יכול להושיב בן אדם כמוני על אופניים ולכוון לו את הרגליים והכידון והכיסא, צריך התאמה כמו בכל סוג ספורט, אבל פה צריך התאמה מיוחדת, צריך להוביל את זה.

מעטפת. לכל אחד צריך מעטפת שלמה.

צריך מתנדבים. אני יכול לעדכן אתכם שאתמול בגלל קשר אישי שלנו, אתמול בערב קיימתי שיחה עם נשיא ווינגייט - לוינסקי, פרופסור רוני לידור, ביקשתי ממנו עזרה כי למעשה ראיתי שהמתנדבים, ואני מכיר את זה כי הקמתי מיזם חברתי בשיבא לפני 15 שנה.

למה שלא יעשו סטאז' הסטודנטים?

זה בדיוק מה שביקשתי כי ראיתי שהמתנדבים, הכוח שלהם דועך מן הסתם, גם אני - - -

אתה צריך לדבר גם, לדעתי, עם בית ספר למאמנים, לא רק עם ווינגייט.

אז מה שקורה כרגע, שבגלל המלחמה פטרו אותם מההתנדבות וכל אחד שבתחילת המלחמה עשה משהו - - -

בדיוק הפוך צריך להיות.

זה המצב. יש לנו קשר אישי אליו, הוא הבטיח לעשות הכל, הוא בעצמו ספורטאי, לעשות הכל כדי לעזור לנו, כדי לתת לנו סטודנטים שזו תהיה מחויבות בשבילם ואז ככה נוכל להרים את המיזם בשאר בתי החולים. לדוגמא בירושלים היום אנחנו הולכים, כבר יצרנו קשר עם בית הלוחם בירושלים, אנחנו במרכז אנחנו יכולים להפעיל את שיבא וזה גם נהיה קשה.

לפני יומיים בא פרופסור זליג שהיה מנהל השיקום שם, הוא ראה שיש אנשים שכבר רוכבים כל שבוע וזה בסידור עבודה; אמר לי, שאל, למה אתם לא באים יותר מפעם בשבוע? אמרתי לו זה בקטע התנדבותי כרגע, אני מנסה לעשות את זה בצורה יותר רצינית אבל גם אני צריך משאבים. אז באמת ארגון נכי צה"ל בעזרה גדולה של מוץ נתן לנו את הכסף לפיילוט, אבל הכסף נגמר כבר וכדי להרים את זה בשאר מרכזי השיקום אני צריך את העזרה הזו.

אוקי, תודה רבה. אנחנו נעבור לראובן, רון?

כן.

בוקר טוב, שמי ראובן. אני נפצעתי במבצע חומת מגן בשנת 2002. לי יש סלוגן יותר טוב, אני הייתי מג'נין לבייג'ין. אז נפגעתי באירוע רב נפגעים, 13 חברים שלי שנהרגו מהמחלקה והפלוגה. ואני רוצה לחזור אולי לשאלה שלך איך הגעתי בכלל לספורט, אני בן אדם שלא עסק בספורט מעולם בחיי עד אז.

הייתי מהנדס תעשייה וניהול בהשכלתי, הייתי כבר אבא ל-3 ילדים ואיכשהו ניסיתי למצוא אפיק לחזור בחזרה לחיים. אני חושב שהפציעה המרכזית הייתה יותר מפציעה פיזית; פציעה מנטלית. וכמו שצפריר אמר, בסופו של דבר המלחמה הזאת תעבור ומרכזי השיקום פתאום יתרוקנו ממשלחות ואנשים, ואנחנו נמצא את עצמנו מתעסקים בנושאים היותר חמים פה בארץ שכבר לא מעניינים. ואני חושב שזה הזמן באמת שלנו לפעול ולהכין את השטח ליום שאחרי, כי בסופו של דבר אני מוצא את עצמי אחרי שנתיים מנסה איכשהו לבנות סדר יום, לצאת מבית שיש שם ילדים שלא יראו שאבא נמצא במיטה כל היום, והוא קם בבוקר וחוזר אחר הצוהריים. דברים בסיסיים, אנחנו לא מדברים פה על אלופי עולם או מדליסטים, אנחנו מדברים על אנשים שצריכים ללכת צעד ועוד צעד וצריכים להתמודד, והסביבה והחברה שלהם, המשפחות, הילדים, כל מי שהכיר אותם בתור משהו מסוים פתאום צריך להתמודד עם משהו אחר לחלוטין, עם מישהו שחזר מעולם אחר ואנשים מחפשים אפיקים בחזרה לחיים ואפיק מאוד מרכזי הוא אפיק הספורט.

אני כבן אדם שלא עסק בספורט מעולם, ניסיתי, טעמתי מזה, טעמתי משם, ניסיתי להבין בכלל מה מדבר אליי, מה לא מדבר אליי, ואיכשהו פתאום נשאבתי, כמו שטליה אומרת, הגעתי למרכז החתירה במרכז דניאל, ואיכשהו מצאתי את עצמי. התחלתי בתור חוג של משהו לקום בשבילו בבוקר ומצאתי את עצמי עם משהו שממלא את כל היום שלי, משהו שמגדיר אותי, משהו שנותן לי משמעות. זה הרבה פעמים יותר מתרופה או פסיכולוג, זה לעזור לעצמך לחזור בחזרה לחיים. והיום מדברים פה על אלפי פצועים שעוד שנה-שנתיים יתחילו לחפש את עצמם בכל מיני מקומות, ואם לא יהיו את המקומות של לבוא ולקחת כי אין את הכסף כמו שאומרים עכשיו ואנחנו לא מוכנים – אז שוב נמצא את עצמנו לפני קבוצה מאוד גדולה של אנשים מאוד מתוסכלים ואנחנו יכולים לתת להם את האפיק הזה, את השביל הזה, את היד המושטת הזאת של רק תבואו ותנסו. זה מה שאנחנו עכשיו מנסים להבין וללמוד.

אני לא יודע כמה אנשים שנמצאים במרכזי שיקום היום באמת פנויים נפשית או רגשית לבוא ולהתחיל תהליך, אבל הם כן יכולים לזכור שמישהו בא ומישהו היה שם ואפילו המשפחות שלהם ובמעגלים היותר גדולים לבוא ולהגיד שיש את הפתרונות האלה, תציעו. עכשיו אנשים פתאום נתפסים, חלק יישארו באמת וימצאו שם את הספורט כמשהו שיקומי וחלק ימצאו שהם מאוד טובים במה שהם עושים ויכלו להמציא את עצמם מחדש, ומהלימון הזה יעשו לימונדה ומדינת ישראל תצא נשכרת גם מזה. אז אני חושב שאנחנו ממש דוגמאות חיות לאיך הספורט באמת יכול לתת לנו תקווה ביום שאחרי או אופק. אני מודה לכם שבכלל התכנסתם.

זו רק ההתחלה, ראובן. מוץ מכיר את זה מצוין. פה צריך לבנות דבר אחרי דבר, מודעות, הבנה, דיונים מהירים, ועדת כספים, צריך לבנות את זה. אבל בסוף, אם לא עוזבים את זה, מצליחים כי אין אחד בבניין הזה שלא יבין את החשיבות של זה.

שדולה.

אנחנו דיברנו על זה, אנחנו נקים שדולה, אנחנו נעשה דברים. שמוליק.

קודם כול אני רוצה להגיד שלי באופן אישי כיף וטוב לראות שיש מי שבבית הנבחרים הישראלי הנושא הזה של ספורט בכלל, פראלימפי בפרט, בוער בקרבו. וכן מנסה לקדם, כי בסופו של דבר אנחנו הספורטאים עובדים על בסיס יום-יומי מאוד קשה, ובסוף הפידבק הזה הוא מאוד חיובי עבורנו.

אז אני שמוליק דניאל, אני נפצעתי בשנת 2005 בהר דב במהלך פעילות מבצעית. נפצעתי באורח קשה, ולמעשה החשיפה או הנגיעה הראשונה שלי בספורט הפראלימפי קרתה עוד כשהייתי מאושפז במחלקת השיקום בתל השומר. הגעתי לתל הלוחם תל אביב וכמו שראובן אמר נחשפתי, טעמתי - - -

אני רוצה רגע, מאוד חשוב לי להתמקד, ואם אני נכנס יותר מדי לפרטיות תעצור אותי. אתה נפצעת קשה, אתה נמצא בבית חולים. לפני שנפצעת היית ספורטאי לפני הצבא?

אני לא הייתי ספורטאי מקצועי, אבל אני מגדיר את עצמי ספורטאי בנשמה. זאת אומרת, מאז שאני זוכר את עצמי הספורט - - -

לא היית בענף מסוים, ממוקד.

לא הייתי בענף מסוים, אבל הייתי מהילדים האלה שרצים הכי מהר וקופצים הכי גבוה, וגם השירות הצבאי שלי, בסופו של דבר, הוא שירות צבאי שכרוך במאמץ פיזי קיצוני.

הבנתי. אתה בבית חולים, אתה פצוע קשה, אתה עובר אחרי זה לשיקום נכון?

נכון.

עברת לשיקום. בשיקום כשהגעת, כבר שם הסבירו לך לאן אתה יכול להגיע מבחינת ספורט?

אז בתקופה כשאני נפצעתי הנושא הזה היה, אפשר להגיד, פחות ממוסד. גם לא נפצעתי באיזשהו מערכה, קרב או סבב; אלא, מה שנקרא, בשגרה. וכן הגיעו חבר'ה מארגון נכי צה"ל והיה לי איזושהי קליקה עם בחור שהוא בעצמו היה ספורטאי פראלימפי, מתנדב פרטי אפשר להגיד, שפשוט בא יום אחד ולקח אותי עם הרכב הפרטי שלו לבית הלוחם בתל אביב, כמובן בתיאום עם אגף הספורט שם וראיתי את המקום פעם ראשונה ושם התאהבתי במחבט הטניס.

אני רוב השנים הייתי בענף הטניס, וב-8-9 שנים האחרונות אני בענף החתירה. עוד 7 חודשים בפריז, אולימפיאדה שנייה. ואני יכול להגיד שבסיפור-חיים הפרטי שלי, אין לי ספק שהספורט היה מוטיב מרכזי בשיקום, בחזרה לחיים. זאת אומרת, ממצב של לוחם ביחידה מובחרת אני הפכתי להיות סיעודי לגמרי, לא הייתי מסוגל לעשות כלום בכוחות עצמי, הייתי צריך שיהיו אנשים ומסביבי ולאט לאט גם תוך כדי השיקום אבל גם תוך כדי העיסוק בספורט, חלק לא מבוטל מהיכולות הפיזיות שאיבדתי כן חזרו. ומעבר ליכולות הפיזיות, בסוף אני חושב שיש פה איזה ארגז כלים מנטלי שהספורט בא ונתן.

ובסופו של דבר, יכולים לספר את זה גם החבר'ה האחרים שנפצעו וחוו את זה: הפציעה או הנכות, אנחנו פוגשים אותה כמעט בכל נקודה בחיים, אם זה באוניברסיטה, אם זה אחרי זה בהמשך בזוגיות, בשוק העבודה. כמעט בכל מקום שאנחנו נמצאים בו זה בא ופוגש אותנו ובסוף. אני יכול להגיד שוב, מהסיפור שלי, שהספורט נתן לי לא מעט כלים להתמודדות עם אותם מצבים.

כמה זה היה קשה בהתחלה לעשות ספורט?

זה לא היה פשוט בכלל. זאת אומרת, יש פה גם איזשהו שינוי פאזה של רגע, אני כל החיים שלי רגיל להיות על הרגליים. ראובן דיבר על זה, איך הסביבה מכירה אותי, החזק, זה שתמיד קדימה ופתאום צריך לשבת על כיסא גלגלים. ומה זה כיסא גלגלים עבור בחור בן 20 וקצת שלא הכיר את העולם הזה. אז היה פה איזשהו מעבר לא פשוט, אבל בסופו של דבר האהבה לספורט, אצלי, גברה על התחושה של הבושה או הקושי שזה נראה מהצד.

ויש פה נושא שהעלית בתחילת הדיון, דיברתם על היום שאחרי, ואני חושב שהיום שאחרי כבר כאן. אנחנו כבר שלושה וחצי חודשים בתוך המלחמה הקשה הזו, יש מאות פצועים שעדיין שוכבים בבתי החולים אבל יש כאלה שכבר שוחררו לבית זאת אומרת שעבורם היום שאחרי כבר כאן ולכן אני חושב שטרמינולוגית צריך לשנות את זה, אנחנו לא ביום שאחרי.

נקודה נוספת שהייתי רוצה להעביר דרכך למקבלי ההחלטות זה שבסופו של דבר, מעבר להיבט הערכי, לי יש תחושה כאזרח המדינה שלפעמים מסתכלים צעד אחד קדימה ולא עשרה צעדים קדימה. וקיצוץ בטווח זמן הקרוב אני חושב שהוא עלול לעלות הרבה יותר אם אנחנו מסתכלים כמה שנים קדימה. זה מאוד מתחבר לי למה שראובן אמר, שבסופו של דבר בן אדם שנפצע פתאום יש לו למה לקום בבוקר. אנחנו לא מדברים רק על ספורט הישגי אלא על ספורט בכלל, שיש איזשהו כלי שעוזר להוציא את הפצוע, את הנכה, מתוך המעגל השלילי שהוא חי בו שמבחינתו חרב עליו עכשיו עולמו והוא לא רואה את האופק, הוא לא רואה שום דבר חיובי. והספורט לא רק שהוא עוזר להוציא, הוא גם מזין איזשהו מעגל קסמים חיובי. ובסופו של דבר, אדם ששוקע, לא נעים להגיד, אבל הוא עולה יותר, אם זה טיפולים נפשיים, טיפולים בריאותיים כאלה ואחרים. ולכן גם המחשבה צריכה להסתכל כמה וכמה צעדים קדימה ולא כאן ועכשיו בוא נחתוך עכשיו X מיליוני שקלים מתקציב כזה או אחר.

עמית, אני שמח שאתה פה. היו חברי כנסת שנכנסו ויצאו, אבל אני אסביר לך על מה אנחנו דנים היום, ואתה בקואליציה ואני אצטרך פה שותפים. אנחנו נמצאים ביום שאחרי לגבי הרבה מאוד פצועים במדינת ישראל, אלפים, 45% מהם קטועי גפיים. נמצאים פה כל ראשי התאחדויות הנכים במדינת הישראל, מהפראולימפי, התאחדות הנכים, מאמנים, ספורטאים אולימפיים שסיפרו את סיפור החיים שלהם יום אחרי הפציעה כמה הספורט עשה בשבילם ועזר להם.

הולך להיות גם קיצוץ בהכנות האולימפיות, גם בפראלימפי והאולימפי, ואני אצטרך עזרה גם בוועדת כספים וגם בכנסת לגבי מודעות, שיש דברים שאסור לגעת בהם. אם יש דבר שרק צריך לחזק אותו זה הנושא של טיפול בפצועי מדינת ישראל. הספורט יש לו כלי שמחזיר אנשים לשפיות, לא בשביל המדליה האולימפית; בשביל להבין שיש ערך ליום-יום שהוא חי, שהוא קם בבוקר ומה הוא עושה באותו יום ולמחרת היום. נמצא פה יושב ראש הועד הפראלימפי, רון, עוד מעט יספר את הסיפור, הוא האחרון שלא סיפר את סיפור החיים שלו, אז חשוב - - -

השאלה היא מה הפערים, כי בזמנו דווקא התקציב הזה גדל לאורך השנים בצורה די משמעותית.

אז הכל אנחנו נכין והכל יהיה מסודר אבל חשוב שהמודעות והחשיבות של זה תהיה בכנסת ישראל. מוץ ביקשת להגיד משהו?

כן, ברשותך לפני שאתה מסכם את הדיון. שמעת פה את הספורטאים, שמעת פה את המאמן, שמעת אותנו. יש לך משימה, לקחת על עצמך משימה, אדוני היושב-ראש, לא פשוטה, אבל היא בשני מישורים: א' זה המודעות, בזמני כשהייתי חבר כנסת הבאתי הנה ביום הכנסת ענפי ספורט, כולל אופני ידיים שחברי הכנסת רכבו כאן וב' הנושא התקציבי שדיברנו עליו וכמו שאמרתי לך גם היה סיכום עם השר ואני מאמין שהוא יעמוד בסיכום הזה.

תגיד לי, מוץ, התקציבים זה פר קפיטה או פר – נגיד יש תקציבים הרי של תחרות, יש תקציבים של מדליות, מענקים וכל זה. אבל יש, כי באמת מה שאמר פה חבר הכנסת דוידסון הרי מדובר על 5,000, יותר כבר.

שני דברים: לשאלתך הפראלימפי זה ההכנות למשחקים האולימפיים בפריז, שזה גם מתוקצב וכך האלה ויש את הפרויקט שאנחנו דיברנו עליו עם הפצועים החדשים שאנחנו פוקדים את מרכזי השיקום ומביאים היום את הספורט לנכים עצמם. זאת אומרת, נכה ששוכב היום בבית חולים, הוא כבר מקבל את ענפי הספורט, עם המאמנים, עם הספורטאים, עם ספורטאים פראלימפים, מציגים לו, מראים לו - - -

כלומר התקצוב של ההתאחדות זה פר קפיטה נכון? הבנתי אז באופן כללי זה אמור לגדול באופן טבעי.

לא יש פה הכנות אולימפיות, זה משהו אחר.

אנחנו מקבלים תקציב קבוע, 1.7% זה היה בזמנו בטוטו. לקחו מתוך זה סכום מסוים בגלל שכמות הספורטאים אצלנו היא כמות קטנה יותר מהספורט האולימפי, אבל הצרכים הם גדולים יותר בהרבה מקומות לכן התקציב אצלנו הוא תקציב קבוע, לא פר קפיטה. אנחנו גם שני ארגונים, הועד הפראלימפי והתאחדות ספורט נכים. הועד הפראלימפי צריך תקציבים כדי לתת מלגות לספורטאים, היא קמה כל בוקר, מתאמנת, הולכת לנוח, הולכת לחדר כושר, חוזרת בערב, זה העבודה שלה. ולכן כדי לייצג את המדינה היא צריכה להיות בפול טיים גמישות ואפשרות ללכת ולהתאמן.

אני קודם כל רוצה לברך, חבר הכנסת יוסי טייב, יושב ראש ועדת החינוך, נכנס. אני שמח שהוא הגיע לשלב הסיום.

לפני שאנחנו נסיים אני רוצה שרון בולוטין המנהל המקצועי יספר בכמה מילים, על הסיפור האישי שלך ומה הספורט עשה לך. ואנחנו נסיים את הדיון בכמה בקשות מהמשרדים.

אוקי. אז כפי שאמרתי אני נפצעתי ב-1975, קטוע רגל, הייתי פוגע קשה מאוד בשתי העיניים, שירתי בסיירת שקד. הספורט בשבילי, זה שינה את החיים, זה היה כלי מאוד משמעותי בשיקום שלי כמו שהספורטאים היותר צעירים היום סיפרו מה עבר עליהם, תהליך די דומה, למרות שאני הייתי ספורטאי לפני הפציעה, זה גם היה חלק חשוב בחיים שלי. זה החזיר את הביטחון העצמי, הדימוי העצמי, ביום שאתה פתאום מתמודד עם גוף פגוע, הספורט הוא כלי אדיר מכל בחינות, הגופנית, הנפשית והחברתית. והיום כשאני כבר בן 67 זה גם באיכות חיים היום יומית, מהמיומנויות הבסיסיות ועד לאיכות חיים אחרת שאני יכול להשוות לאנשים ללא מגבלה בגיל שלי. אין ספק שהספורט הוא כלי מדהים.

אני רוצה רק במשפט אחד את ההקשר ההיסטורי, כי אני חושב שחשוב לדעת איך הספורט הפראלימפי קשור לשיקום. אז הרבה אנשים מכירים את הספורט האולימפי שצמח מאיזה חזון של הברון פייר דה קוברטן שחידש את המשחקים האולימפיים שהיו באתונה. לא רבים יודעים שהספורט הפראלימפי בעצם התחיל כחזון של פרופסור יהודי בשם לודוויג גוטמן, ניצול שואה שברח עם המשפחה שלו מהנאצים בפולין, הגיע לבריטניה, ניהל שם בית חולים שיקומי בסטוק מנדוויל ליד לונדון, והוא הראשון ובעצם הוא שינה את תפיסת העולם השיקומית שקיימת עד היום שזה מה שדיברנו היום, להכניס את הספורט ככלי שיקומי בבית חולים. הגיעו לשם הרבה מאוד נפגעי חוט שדרה בריטיים לבית החולים הזה. עד אז היו משכיבים אותם, את הפצועים האלה. הוא הראשון שהבין את המשמעות של הספורט לשיקום ובעצם זה מה שאנחנו מדברים היום. על הספורט ככלי ראשון במעלה בשיקום הגופני, הנפשי והחברתי של הפצועים ובשביל זה אנחנו פה היום. תודה רבה לך סימון.

תודה רבה. אני רוצה לסכם, קודם כול להודות לכל מי שהגיע לדיון החשוב הזה. זה דיון ראשון שאנחנו מעלים את המודעות של הנושא הזה. כמו שאמרת שמוליק, אנחנו כבר ביום שאחרי. יש אלפי פצועים במדינת ישראל לצערנו, מ-7 באוקטובר, רבים מהם כבר עזבו את מרכזי השיקום. לרבים מהם לא הצלחנו להגיע ולהציג להם את העולם של יום שאחרי בנושא הספורט.

אני רואה חשיבות בלתי רגילה ויוצאת דופן בשיקום הפצועים דרך הספורט. יש מאות דוגמאות ואלפים במדינת ישראל מה הספורט עשה עבורם, הספורט יכול להיות חבל ההצלה של אדם שנפצע, לא רק אלה שהיו ספורטאים לפני, לכל אחד, ועלינו כמדינה קודם כל לתת להם את האפשרות להיות ספורטאים. לא כולם יהיו אלופים אולימפיים. לא כולם יתאמנו אצל יעקב ויהיו אלופי המשחקים האולימפיים בשחייה, אז אנחנו צריכים להנגיש להם את זה.

יש כמה גופים שאני רוצה לפנות אליהם: א' יוסי, משרד הספורט שוב, לא הגיע. לא הגיע לדיון הזה.

מה זה? לא הגיע?

למה לא נעלת את הדיון? אתה יודע איך אני נוהג: לא מגיעים – סוגר את הדיון.

התקשרו אליי דקה לפני. אני רואה את זה כפגיעה, אני לא מדבר בי באופן אישי; בכם, וזה היה חשוב שהוא ישמע אתכם, אנחנו נעביר את כל המידע.

אני קורא לשר הספורט ולמשרד הספורט לא לפגוע תקציבית בהכנות האולימפיות של הנבחרת הפראולימפיות והנבחרת האולימפית. עמית ויוסי, האולימפיאדה הקרובה, אין חשובה מהאולימפיאדה הזאת, לראות את דגל ישראל מונף על הפודיום ולהראות את החוזק של מדינת ישראל, אנחנו יודעים כמה זה חשוב לעוצמה של המדינה, לגאווה שלנו ולרצון שלנו לעם ולעולם כולו שגם בספורט, אנחנו היהודים, הערבים, הישראלים בפסגת העולם ואתם יודעים מה זה עושה לעם שלנו.

אני רוצה לפנות למכון ווינגייט, שאני מאוד מחובר למכון, אבל יש דבר שצריך להבין, מכון ווינגייט הולאם על ידי מדינת ישראל, הוא שייך למדינת ישראל, הוא שייך למשרד הספורט. לא ייתכן שלספורטאים אולימפיים ופראלימפים לא תהיה את האפשרות לבצע אימונים לקראת המשחקים האולימפיים, זה דבר שהוא פסול גדול מאוד. אתם צריכים לקבל, אתה יודע מה יעקב, לפני כולם אפשרות להתאמן במכון ווינגיט, לפני כולם. לגבי המרתונים, גם תל אביב, גם ירושלים, גם טבריה - - -

רגע, זו תשובה עקרונית שלהם? מכון ווינגיט אומר הם לא יתאמנו, כי?

לא, אני אסביר לך מה קורה. במכון ווינגייט יש שלוש בריכות. בריכה אחת זה למנויים ששוחים על הגב לאט לאט; בריכה שנייה זה לספורטאים תחרותיים; והבריכה השלישית פירקו את הגג ולא תיקנו אותו והבריכה סגורה. מכון ווינגייט. לכן אני קורא למכון ווינגייט א' לתקן את הגג כדי שהספורטאים יוכלו להתאמן, יש אלפי ספורטאים שלא יכולים להגיע להתאמן בווינגייט, המכון היחידי, בגלל שאין גג.

לא, אבל בבריכה שתיים, שקיימת כרגע, למה אי אפשר שיהיה לוח זמנים גם לפראלימפים?

אז בבריכה שתיים יש את איגוד השחייה; איגוד הטריאתלון; איגוד שחייה אומנותית; כדור מים, ואין מקום.

בסדר לא משנה, מה שיש עכשיו, הם צריכים להיות חלק. יהיה 20% אז 20% אבל מה זאת אומרת שהם בחוץ? אין דבר כזה.

נכון. אנחנו נפנה למנהלי המרתונים בתל אביב, ירושלים וטבריה כדי שאתם תהיו חלק מהנושא הזה, זה נושא חשוב.

רגע לגבי מה שאמרת קודם סימון, זה חשוב רק בשביל הפרוטוקול: משרד הספורט, אני בהלם שלא הגיע. הוא צריך לתת לך כיושב ראש ועדת המשנה הזאת מה ההיערכות שלו לגבי האלפים, ועשרות רבות בכל אופן, שהם, כמו שאמרת, קטועי גפיים ואחרים. מה עכשיו משרד הספורט, ישב איתכם, מה ההיערכות שלו עכשיו לתקציב שאנחנו מאשרים עכשיו, וכבודו צריך להיות חלק מאישור התקציב הזה. מה אנחנו נותנים היערכות לדבר שהסברת אותו ברהיטות רבה, לסיפור של השיקום של אותם מאות אנשים? סליחה, מה התקציב שהוא נותן?

אז משרד הספורט בשיקום הוא לא כל כך חלק. משרד הספורט זה הכנות אולימפיות. הכנות אולימפיות נפגעו משמעותית - - -

לא, חוץ מהכנות אולימפיות, יש להם פה את כל ה- - -

ההתאחדות מטפלת גם בנושאים של תשתיות, בנושאים של איתור, בנושא של בדיוק הדברים האלה. זאת אומרת, זה לא בהכרח רק בנושא של ספורטאי הישג.

בהגדלת קבוצות האימון, הגדלת המאמנים.

בדיוק מה שהוא אומר, כן שווה שיחשבו על תקציב מסוים לאור מה שקרה כרגע, איך עוזרים בנושא הספורטיבי השיקומי, התחרותי, הבסיס.

חד משמעית, אנחנו נתעקש על זה.

אין בעיה אז אנחנו נדרוש, יפה. תודה רבה עמית, נקודה חשובה. כולי תפילה שאנחנו לא נדבר יותר על פצועים במדינת ישראל, אבל לצערנו המצב הוא כזה שצריך לטפל בהם, ואנחנו כמדינה נעשה את הכול.

תודה רבה לכולם, אני נועל את הישיבה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:42.