פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



3
ישיבת ועדה משותפת לוועדת החינוך, התרבות והספורט ולוועדה המיוחדת לזכויות הילד
23/01/2024


מושב שני


פרוטוקול מס' 144
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
ופרוטוקול מס' 47
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום שלישי, י"ג בשבט התשפ"ד (23 בינואר 2024), שעה 10:00

מענים חינוכיים ותמיכה בילדי משרתי ומשרתות המילואים

חברי הוועדה: יוסף טייב – יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט
אלי דלל – יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
דבי ביטון
מיכל מרים וולדיגר
משה טור פז
יוסף עטאונה

מירי נבון - סגנית מנהלת המינהל הפדגוגי, משרד החינוך

ריבה רבקה שכטר - ממונת יחידת חירום ומניעת אובדנות, השירות הפסיכולוגי, משרד החינוך

שמרית ילוביץ' - סמנכ"לית ניהול ההון האנושי, משרד החינוך

איתי חיים - מנהל תחום קשרי ממשל, משרד החינוך

סא"ל במיל' שיר אבינועם - ראש תחום פרט, ענף תכנון כוח מילואים ב', צה"ל, משרד הביטחון

יובל וורגן - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

אפרת פילזר-ביזמן - עו"ד, יועצת משפטית, המועצה לשלום הילד

סא"ל במיל' אסף סנדרוביץ' - העמותה למען משרתי המילואים

סא"ל במיל' חגי קורח - מזכיר, מטה המילואים

רותם לוי - פורום נשות המילואימניקים

רותם אבידר צאליק - עו"ד, פורום נשות המילואימניקים

לוסי חדידה - מנכ"לית, ארגון גנים ברמה אחרת

הדס רבקה כהן - נציגה, מועצת התלמידים והנוער הארצית

תמי סלע

יהודית גידלי – מנהלת ועדת החינוך, התרבות והספורט
תמי ברנע – מנהלת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד

ליאור ידידיה, חבר תרגומים

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי -דיוקים והשמטות.

מענים חינוכיים ותמיכה בילדי משרתי ומשרתות המילואים

בוקר קשה. אני לא יודע, בכלל, איך להתחיל את הבוקר. בשורה קשה: 21 מטובי בנינו נפלו אתמול. קודם כול, אנחנו שולחים את תנחומינו למשפחות הנופלים ומתפללים להחלמתם של הפצועים, וכמובן שלהחזרתם במהרה של כלל החטופים.

אנחנו חיים בתקופה לא פשוטה במדינת ישראל, ואני חושב שהנושא של הדיון היום מתחבר עם האירועים של אתמול. נושא הדיון הוא מענים חינוכיים ותמיכה בילדי משרתי ומשרתות המילואים , ישיבה משותפת עם הוועדה המיוחדת לזכויות הילד, שבראשה עומד חבר הכנסת אלי דלל.

אני חושב שהאירועים של אתמול מחזקים עוד את השאלה: מה אנחנו עושים – כמשרד; ככנסת; כממשלה – למען אותם ילדים וילדות שמתמודדים יום-יום, שעה-שעה, עם הטרגדיה, עם החשש ועם הפחדים? אנחנו מדברים על כ-250,000 תלמידים שהוריהם – האבא או האמא – נמצאים במילואים.

חובתנו, ודאי שכוועדות, היא לפקח ולראות שהמשרד אכן נותן את המענים. לפעמים זה לא חייב להיות מענה שעולה משהו; פשוט לראות עד כמה אנחנו מגויסים. עד כמה אנחנו, כצוות – ממנהלים ועד איש הצוות האחרון בבית הספר – אכן נותנים תשומת לב לאותם התלמידים והתלמידות. אנחנו צריכים להיות רגישים מאוד, בוודאי כשהדברים האלה מלווים בטרגדיות ובאובדן.

לכן, היה לנו חשוב מאוד לדעת מהם המענים שהמשרד נותן ואיך הוא נותן אותם. כמובן שאנחנו לא באים לחייב מנהל לעשות פעולה כזו או אחרת. בסוף, מנהל מקצועי צריך לדעת מי נמצא בבית הספר שלו; מיהם התלמידים שההורים שלהם נמצאים במילואים; עם מה הם מתמודדים; ומהם המענים שאנחנו נותנים: ממענים בפן הרגשי, הפדגוגי והתפעולי, להתייחסות לילדים שנמצאים במסגרות חינוך מיוחד, ועוד.

לכן, אנחנו נתכנס ונשמע סקירה מהמשרד. אין לי ספק שנעשים דברים, אבל אם אפשר לחדד ולשפר – אנחנו פה, כמובן, ונעשה את זה ביחד. חבר הכנסת אלי דלל, בבקשה.

תודה, עמיתי, חבר הכנסת יוסף טייב, יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט. אנחנו מקיימים לא מעט ישיבות משותפות, גם כדי לחסוך בזמן, ולעבוד ביעילות; גם מצד שני, יש הרבה מאוד דברים משותפים לשתי הוועדות. ואני שמח שאנחנו עושים את זה בשיתוף ובהצלחה.

קודם כול, היום הוא יום קשה ועצוב מאוד. אני רוצה, כמובן, למסור תנחומים למשפחות שאיבדו את יקיריהם; החלמה לפצועים; שכל החטופים יחזרו בשלום, וגם חיילי צה"ל ששומרים על גבולות ארצנו.

מטרת הדיון המשותף הזה היא לתת מענה וגם לשמוע. במענים הכלכליים שמשרד האוצר ומשרד הביטחון מתכננים לתת לאנשי המילואים ולמשפחות שלהם עדיין יש את הצד הרגשי והכלכלי, של הילדים שנמצאים, כביכול, מאחורי הקלעים, אבל לא; הם נמצאים בפרונט. הם נותנים את החוסן ואת הגיבוי לאיש המילואים שנמצא בשטח, כי החוזק של המשפחה הוא גם החוזק של איש המילואים שנמצא בחזית. אנחנו רוצים לשמוע, להבין ולתת מענים ככל שניתן בהמשך. תודה רבה.

תודה רבה. חברי כנסת – התייחסות, בבקשה.

בוקר טוב לכולם. קודם כול, באמת בוקר קשה מאוד; הבוקר העקוב מדם מאז ה-07 באוקטובר, ובתוך ההרוגים 21 חיילי מילואים. הבוקר הסעתי את הבן שלי לבית הספר, והוא מכיר באופן אישי שניים מההורים שילדיהם נהרגו. אתה רואה עד כמה חוויית השכול פוגשת אותנו בכל מקום.

אני חושב שבדיון הזה אנחנו צריכים – מעבר לכל המענים – להבין את ההיקפים. כלומר, פתאום חשבתי על זה שבכיתה של הבן שלי אני מעריך שאין ילד שאחד ההורים שלו, אם לא שניהם, לא במילואים. מן הסתם – זה נכון להרבה ילדים בישראל. בסך הכול, 2%-3% מהישראלים עושים מילואים, אבל זה מתרכז, בלא מעט מקומות, בהרבה מאוד בתי ספר.

לכן, להבדיל מדיונים אחרים שהיו לנו כאן בוועדה, אדוני יושב-הראש, כאן אנחנו צריכים להתמודד גם עם העומק וגם עם ההיקף. בסוף, יש מאות אלפים ילדים של חיילי מילואים בישראל. כמובן, כשאנחנו עוסקים בסוגייה כזו ומסתכלים עליה - - -

זה גם נאמר פה: יש קרוב ל-240,000 ילדים.

כן. כלומר, כ-10% ממערכת החינוך. גם בתוך זה, כמובן, יש דרגות שונות של התמודדות. אני חורג, שנייה, מהפוליטיקה, ועוסק במקצוע: אנחנו צריכים להתייחס לנושא הזה בשיטת המעגלים. כלומר, תמיד כשיש אסון – יש מעגלים קרובים יותר ורחוקים יותר. אנחנו צריכים לראות איך אנחנו נותנים טיפול לכל המעגלים, אבל בעיקר למעגלים היותר צפופים, שפוגשים את זה באופן אישי. גם באופן טבעי, ילד שהיה חשוף יותר ורגיש יותר בפתיחת המלחמה – פוגש את זה עכשיו באופן הרבה יותר אינטנסיבי.

לצערי, יצא לי ללוות באופן אישי מספר ילדים שההורים שלהם נהרגו, כולל ילדים של חייל שלי, אהוד, שנהרג לפני 16 שנים. לאחרונה, הבן הגדול שלו התגייס לצבא; נבין כמה שנים כבר עברו, והנושא הזה, בעצם, לא נגמר לעולם.

יש פה הרבה מאוד דברים, ואחד מהדברים שאנחנו צריכים לתת להם איזה שהוא תיקון חקיקתי כאן, בכנסת, בשילוב של הוועדות פה ושל ועדות החוץ והביטחון – וזו העבודה שלנו – הוא העובדה שילדים שהוריהם נהרגו בשירות "מפסיקים להיות יתומים" בזמן מסוים. אני אומר את זה בציניות. כלומר, חלק מהזכויות שאנחנו הענקנו להם בחקיקה נגמרות בגיל 21 או בגיל 30, אבל מי שעבר שכול – יודע ששכול לא נגמר אף פעם. גם את זה אני אומר לנו, המחוקקים: תפקידנו הוא לדאוג לכך שאנחנו מתקנים את הדברים האלה, ויפה שעה אחת קודם. תודה.

תודה רבה. דבי, בבקשה.

כבוד יושבי-הראש, אני אפתח בתנחומים. בוקר קשה; בוקר חשוך; ימים קשים; חודשים קשים שאנחנו עוברים במדינת ישראל, ובכל יום זה נראה גרוע יותר מהיום הקודם. אני שולחת את תנחומיי למשפחות, כמובן, ומתפללת להשבתם של החטופים והחטופות, כי אין להם זמן.

אנחנו יודעים בדיוק מה עובר על הילדים במדינת ישראל, בכלל, ובטח-ובטח שעל ילדי העוטף והצפון, לאור האירועים הקשים שהם חווים. יחד עם זאת, אנחנו יודעים שמדובר – ונחשפנו לכך בוועדת זכויות הילד – בדור הייטקיסטי מאוד, שחשוף לעדויות ושיודע מה קורה. מהרגע שאבא שם מדים ונפרד – אלה רגעי החרדה, כי בתת-המודע שלהם הם צריכים לדעת מה קורה עם אבא, ועד כמה מסוכן לו.

ואז יש את האמא שמתרוצצת מסביב לשעון: לפעמים זה בא לידי ביטוי בלחץ מהעבודה, ולפעמים היא כבר לא ממש רצויה בעבודה, אז לא תמיד בטוח שיש לה כוח אפילו להתלבש בבוקר. הם לא רואים את האמא ואת הדמות החזקה שהם מכירים, ואנחנו חייבים לזכור את זה.

במלחמת יום כיפור הייתי ילדה בת שמונה, והדבר הראשון שאני זוכרת, כילדה בת שמונה, זה שבשדרות – מחשיכים את כל העיר; אבא והאחים שלו, שלא קראו להם, באו מבית הכנסת, החליפו את הבגדים הרגילים, עלו על מדים והלכו לאוטובוס. אני זוכרת את עצמי, כילדה, רצה מהבית אל התחנה – מרחק של כמה מטרים – בוכה את החיים שלי ומתחננת: "אבא, אבל לא קראו לך". אני ילדה בכורה; ההורים שלי עלו ממרוקו רק לפני שמונה שנים.

זו חוויה שרודפת אותי כל הזמן, כשאני רואה אנשים מתגייסים – במיוחד בהירתמות של ה-07 לאוקטובר, כשאנשים לא חיכו לצו. כשראיתי אנשים מתלבשים והולכים – זה החזיר אותי לחוויה בתור ילדה. בטח ובטח שלא נחשפתי למה שקרה, לא ראיתי גופות ולא ראיתי דמויות.

לכן, אני חושבת שאנחנו חייבים לתמוך רגשית וכלכלית, ולחשוב איך אוספים את הילדים האלה, בכדי שאנחנו לא נקבל תוצאות רגשיות בעתיד, כי זה עלול לקרות – בטח ובטח כל היתומים, שאין מילה לנחמה; אין תחליף לאבא או לאמא. אני באמת מקווה שייצאו מכאן עם אמרות, כי בתור אמא, ובתור ילדה של מלחמת יום הכיפורים – צריך לעשות מעשה, ומהר.

תודה רבה. הגברת רותם לוי, פורום נשות המילואימניקים. בבקשה, גבירתי.

בוקר טוב. בוקר קשה. הדאגה והחרדה שלנו היא עצומה; בטח לקום לבוקר כזה ולפזר ילדים במסגרות. זה בלתי אפשרי להכיל את האירוע הזה בכלל. אני אציג את עצמי: גרה בתל אביב; אמא לשלושה ילדים קטנים – הגדול בן שבע, ועוד תאומות בנות כמעט ארבע, שנמצאות בגני עירייה; ובעלי הוא לוחם במילואים. באנו אני ורותם, חברתי, דרך פורום נשות המילואימניקים, ואני אתן לרותם להמשיך מפה.

בוקר טוב. טוב – הוא לא; הוא קשה מאוד, והלב שלנו כואב. אנחנו לקחנו נשימה עמוקה ובאות לכאן בקושי רב, אבל עם הרבה מאוד שליחות, והבנה שיש מאחורינו כל כך הרבה ילדים ומשפחות שצריכים את המעטפת – גם של משרד החינוך.

אני אציג את עצמי בקצרה: רותם אבידר צאליק. נשואה לעידן, שמשרת ביחידה מסווגת. מה-07 באוקטובר הוא לא בבית; הוא יצא בצוהריים – עוד לא הספיקו לקרוא לו, כמו שכולם יצאו. אני עם שלושה ילדים קטנים בבית – הבת הגדולה בת חמש וחצי, האמצעי בן שלוש וחצי והקטן בן שנה. הגדולה שלי עם צרכים מיוחדים, כך שמה-07 באוקטובר ועד היום – אני מתמודדת עם קושי מנטלי ורגשי, ועם דאגה. להחזיק את הבית, את הילדים ואת הנפש העדינה של הילדים שלנו – זוהי מעמסה שקשה לתאר אותה במילים.

בתוך כל האירוע הזה – שבועיים אחרי תחילת הלחימה – גם הוציאו אותי לחל"ת, כך שעל כל המעמסה הזו גם נוסף קושי כלכלי עצום. מתוך הקושי הזה קם לו פורום – פורום נשות המילואימניקים, נלחמות על הבית – עם איזו שהיא שאיפה שמישהו יסתכל עלינו – כמשפחות, וכנשים של משרתי המילואים – וייתן מענה לצרכים ולקושי שלנו.

אנחנו 14 אימהות, נשים, שהקמנו קהילה בן רגע, של 5,000 נשים שנמצאות מאחורינו, ואנחנו מייצגות כ-100,000 משפחות של משרתי מילואים. עד עכשיו נפגשנו עם משרד העבודה, עם משרד האוצר, עם משרד הביטחון ועם משרד המשפטים. כל אחד נרתם בגזרתו, ועושה עבודה משותפת איתנו עד כמה שניתן.

משרד החינוך – נעלם. הוא לא איתנו. אנחנו לבד בכל מה שקשור למערכות החינוך. אנחנו צריכות שהוא יכנס מתחת לאלונקה, כי כולנו שם, והוא – לא, וזו חוויה יום-יומית שאנחנו חוות במסגרות החינוך.

אתן פניתן למשרד?

פנינו. אנחנו פונות עכשיו.

עכשיו זה בסדר; השאלה היא: האם פניתן עד עכשיו?

פנינו כבר לפני חודש, וטרם התקבל מענה.

פניתן בכתב?

בכתב ובטלפונים.

כשהילדים היו בבית במשך החודש וחצי-חודשיים הראשונים, שבהם לא היו מסגרות – היה לי יותר קל. החזקתי את הילדים. ברמה הנפשית-רגשית – יכולתי להכיל את זה. עוד היה לי כוח; הייתה לי איזו שהיא שליטה לגביהם. מהרגע שבו הם חזרו למסגרות – הילדים שלי מתפרקים, כל אחד בתחומו, עם רגרסיה אחרת.

אנחנו מקבלות כל הזמן דיווחים על הקושי המטורף של הילדים, אבל עם הרבה מאוד פליאה מצד מערכות החינוך, של איך זה יכול לקרות? למה הילד מרטיב? למה יש אלימות? למה יש איחורים? מבחינתנו – האירוע יצא מכלל שליטה. מהשעה 08:00 ועד 16:00 – הילדים לא אצלנו, ומערכות החינוך הן האמא והאבא שלהם.

אני רוצה, בבקשה, להקריא לכם כמה נתונים שנאספו, כמובן, בפורום. זהו סקר שנערך על ידי מכון מחקר מאגר מוחות, שמייצגים, בנגיעה, את מה שאנחנו חוות: 79% מהנשים העידו על שינוי לרעה במצבם הנפשי של ילדיהן בעקבות יציאת בן הזוג למילואים; 84% מדווחות כי חלו שינויים במידת העצמאות של הילדים, ושהם דורשים נוכחות צמודה של ההורה; 73% מהנשים מדווחות כי חלו שינויים באופי השינה בקרב הילדים, וכי הם ישנים פחות ומתקשים להירדם; 54% מהנשים מדווחות כי חלו שינויים אצל הילדים ביחס לבית הספר – הם חווים קושי בריכוז וחלה התדרדרות בפן הלימודי.

אנחנו מבינים שזה נראה, לפעמים, כמו רגרסיות קלות – קצת קושי בריכוז – אבל אנחנו יודעים שכשזה מגיע אלינו הביתה – זה מטלטל את עולמנו. כבר אין לנו מקום לעוד טלטלה; אפילו לא לאחת קטנה – של הרטבות; של רגרסיות כאלה ואחרות; של קושי בריכוז – אין לנו את המקום לזה.

דבר נוסף הוא שזה מתחיל מהדברים הקטנים, נגרר ונהיה גדול יותר. היום אנחנו עם ילדים צעירים, ואם זה מתבטא כך – אצל הילדים הגדולים יותר זה כבר התמכרויות ונשירה מהלימודים. אנחנו לא יכולים להכיל את זה. אנחנו צריכים לתת לזה מענה מיידי וארוך טווח.

אני אמשיך את רותם. בנוסף להתמודדות שחווינו מה-07 באוקטובר, אנחנו מתמודדות בשלוש חזיתות: מבחינת העומס הכלכלי, אלה שעוד נשארו להן מקומות העבודה – באמת נאחזות בהם, כי אנחנו עדיין לא במצב חקיקתי של מוגנות תעסוקתית. משהו שמשפיע עלינו מאוד במהלך היום זה שאין לנו שגרה רגילה של ללכת לעבודה. אנחנו מתקשות ברמה של הפיזורים של הילדים.

יש את הפן הנפשי, שהוא קשה מאוד, כי אנחנו קמות מחרדה והולכות לישון עם החרדה לאבא, ואנחנו צריכות להתמודד עם הרגשות של הילדים: איפה אבא? מה קורה איתו היום? הוא חוזר הביתה? מתי הוא חוזר הביתה? מתי נגמרת המלחמה?

אני רק חושבת על זה, היום, שהבן שלי אמור ללכת להפסקה בבית הספר והוא ישמע את החדשות, כי ילדים מדברים ביניהם. הוא ישמע ש-21 חיילי מילואים נפלו, ואני רק חושבת על איזו תחושה תהיה לו ומה הוא ישאל את עצמו, ואני לא יודעת אם יהיה שם מישהו שיחבק אותו. אם עד היום הוא לא קיבל את החיבוק – איך דווקא היום הוא יקבל את החיבוק?

אני חושבת שבתי הספר עוד לא הבינו איפה הם נמצאים. הם לא איתרו את משפחות המילואים. יש בתי ספר שלא יודעים מי, מאיזו כיתה, אבא או אמא שלו במילואים. הם אפילו לא אספו את המידע הזה עדיין.

אנחנו מקבלות דיווחים על אימהות שמקבלות נזיפות על התדרדרות בלימודים. אני רוצה להסביר משהו: הילדים לא הולכים לישון בזמן – יש ילדים שהולכים לישון ב-00:00 ולא נרדמים, כי קשה להם לשחרר את המחשבה של: "איפה אבא עכשיו?".

מצפים מהילד שיגיע לשיעור ב-08:00 – בהנחה והאמא הספיקה לשים את כל הילדים, ושהוא באמת הספיק להיכנס לפני הצלצול – ואז הוא גם מקבל נזיפה בשער על זה שהוא מאחר, ושנרשם לו האיחור והחיסור הזה.

הילד מרגיש אשם – על מה? על זה שאמא שלו נקרעת בין כל העולמות שהיא צריכה להחזיק, כי אבא במילואים? למה הילד צריך להרגיש אשם על זה שהכול על אמא שלו כרגע? למה בתי הספר לא יכולים להכיל את הסיטואציה, לא לרשום איחור ולא להעיר? פשוט אל תעירו לילדים האלה; הם גם כך נמצאים בקושי רגשי.

זה בכלל מפתיע שאנחנו צריכות להגיע לכאן ולבקש שמערכות החינוך יכילו; שהן יבינו מה עוברים הילדים, מה עוברות המשפחות ומה עוברות האימהות; שהמורה תיתן חיבוק.

אתן דיברתן עם מנהלי בתי הספר?

אני דיברתי על זה עם מנהלת בית הספר. ביקשתי שהיא תאתר את ילדי המילואים, והיא העבירה את זה להנהגת ההורים. אני חושבת שזה לא מספיק. אני חושבת שהמענה צריך לבוא מהמחנכת, ולא רק שהוא צריך לבוא מהמחנכת –הוא צריך לבוא עם שיחה עם יועצת בית הספר ועם הפנייה לשירות הפסיכולוגי העירוני במידה ויש צורך.

הדברים האלה צריכים להתבצע בתוך כותלי בית הספר. אל תשלחו אותנו חזרה לטיפול בשכונה אחרת בעיר. אין לנו - - -

סליחה שאני קוטעת. בהמשך לדברים שלך, אני חייבת, רגע, לפנות למשרד החינוך ולומר שפונים ופונות אליי לא מעט מחנכים ומחנכות אבודים. הם לא מקבלים ליווי כמו שצריך. הם מספרים לי שהם יושבים בכיתה, ומרגישים שהילדים לא כתמול-שלשום. אגב, לא רק ילדי המילואים, אלא בכלל, כל ילד שפותח את החדשות – כולנו חיים כל היום בחדשות – ושומע על עוד "הותרו לפרסום" ועוד "הותרו לפרסום".

אני הייתי מצפה שכל מורה, בכלל, אבל בוודאי שמחנכים ומחנכות, יקבלו תמיכה וכלים על בסיס קבוע – לא כי מישהו מתקשר ואומר: "קשה לי, בואו תעזרו לי". אני יודעת שהם לא מקבלים שום עזרה; לפחות אלה שפנו אליי. אולי פעם בכמה זמן אומרים להם: "בואו נעשה איזו השתלמות כזו או אחרת", של רבע שעה שבה יועצת נכנסת אליהם ומדברת איתם.

אני לא מדברת על יועצת שתדבר עם התלמידים. בסוף, המחנכת היא גם אמא לילדים, וגם בעלה, אולי, במילואים. גם היא במצוקה. אני מסכימה עם האימהות פה: מצופה שהיא תטפל בכיתה, לא רק בצד הלימודי, אלא גם בצד של החוסן; של לתת להם את התמיכה שהם צריכים; בלאתר את הילדים שיותר קשה להם. איך היא יכולה? איך האישה הזו יכולה לתפקד כשלא נותנים לה שום מקום, בעצמה, להוציא את הקשיים שיש לה?

לכן, הפנייה שלי אל שני יושבי-הראש המכובדים ואל משרד החינוך: בעיניי, חסרה הדרכה; חסר את הפסיכולוג החינוכי שיהיה בבית הספר ושייתן למורים ולמורות את התמיכה שהם צריכים. יועצים חינוכיים, וכל מי שהמקצוע שלו והלימודים שלו קשורים לנפש ולחוסן – צריכים להיות שם, בבית הספר. צריך להתחיל עם המורים, ואחר כך המורים יעבירו את זה הלאה ויהוו מעטפת תמיכה וחוסן לילדים שהם אמורים להסתכל עליהם.

נקודה נוספת שאני יודעת מאותם הורים, מורים ואחרים, היא שהיועצת נכנסת לילדים בכיתה לפעמים. הילדים צריכים את המורה שלהם, כי הם מכירים את המורה. המורה מכירה את ההורים ואת המשפחה, ולכן היא זו שצריכה להיות עם הילדים. היועצת היא פחות חשובה בעיניי. היועצת חשובה למורים, והמורים הם אלה שאמורים ללוות ולתת את התמיכה שדיברו עליה כל כך יפה, חשוב ונכון.

ברשותכם, אני רוצה להוסיף עוד נקודה אחת חשובה מאוד - - -

צריך לזכור שחלק מהמורות ומהמורים מגויסים בכלל.

בקצרה, כי אני רוצה לשמוע את משרד החינוך: אתם רוצים לפרוס בפנינו מה כבר נעשה, או להמשיך לשמוע את הנקודות ואז לענות? איך שאתם רוצים.

תן לרותם להשלים.

יש לי רק עוד נקודה אחת, שכואבת לי, באופן אישי: כל מה שאנחנו מבינים, היום, שהילדים חווים במערכות החינוך הרגילות – תכפילו את זה, וזה מה שקורה במערכות החינוך המיוחד. בכובע שלי כאמא לילדה עם צרכים מיוחדים – מה שאני חווה הוא לא יאמן. אי-אפשר להאמין שמורידים שעות מהסייעת הצמודה של הבת שלי; אי-אפשר להאמין שבכל יומיים מחליפים סייעת בהסעה.

הילדה שלי חיה בחוסר יציבות, עם התקפי חרדה ועם רגרסיה בכל אחד מהתחומים שאנחנו עובדים עליהם, עם מורכבות שאני לא יודעת אם כולכם מבינים אותה. כשהיא הולכת לגן, והיום הסייעת הצמודה שלה לא נמצאת, כי הורידו לה שעות, ומחר יש לה מלווה אחרת בהסעה שהיא לא מכירה – היא מגיעה אליי הביתה מפורקת. כל מה שאנחנו, כמשפחה, עובדים עליו קשה כדי להצליח ולשים אותה על המסלול הנכון, וכדי לייצר לנו חיים טובים – הכול הולך לפח. ולמה זה? בגלל שבן הזוג שלי – אבא שלה – משרת במילואים. זו הסיבה, ואף אחד לא רואה.

תודה רבה. ארגוני הגננות. לוסי, בבקשה.

בוקר עצוב. תנחומים למשפחות השכולות היום. אני לוסי חדידה, מנכ"לית ארגון "גנים ברמה אחרת" ופעילה במטה המילואים, בסקטור הפרטי. בהמשך לאימהות היקרות שיושבות לצדי, אני רוצה לשקף את המצוקות של הגיל הרך, לאו דווקא במסגרות החינוך הגדולות יותר. יש מצוקות שהן ללא מילים: רגרסיה בשינה ובגמילה; ילדים באים מלחץ של אימהות שצריכות להתמודד עם כל המצב הזה.

אין לנו שום מענה – לא ממשרד החינוך ולא מהשלטון המקומי, שהיה גאה והוציא מכתב יפה מאוד, אבל עם מענה רק עם מסגרות כמו הצהרונים והתיכונים – לכל הילדים היותר גדולים, כאילו ילד נולד בגיל שלוש. אין עדיין הפנמה של העובדה שמלידה – פעוט צריך תיווך, עזרה, הדרכה וליווי; במיוחד בתקופות קשות כאלה, שאף אחד לא בחר אותן.

הייתי שמחה שיהיה קו ישיר ורציף ממשרד החינוך למצוקות של השטח – של הדרכה ושל התמודדויות. אין את הדבר הזה. אני חושבת שחובת המדינה היא להקצות לגנים הפרטיים את העזרה הזו, מעבר לדרישות היום-יומיות – שזה נמצא במקום הראשון, גם מבחינת המדינה והמשרדים השונים למיניהם – כדי שכולנו נעבור את התקופה הזו באופן כמה שיותר מיטבי מול הפעוטות.

הפעוטות לא בחרו את המצב הזה, וגם לא האימהות. אף אחד לא בחר את זה. האחריות של המדינה ושל משרדי הממשלה היא לקחת אחריות על דור העתיד של כולנו. שנדע רק ימים טובים יותר.

תודה רבה. העמותה למען משרתי המילואים.

שלום, כבוד יושב-הראש. סא"ל במיל' אסף סנדרוביץ', העמותה למען משרתי המילואים, ומפקד בחיל הים מה-07 באוקטובר. היה לי חשוב להגיע לדיון הזה. זהו דיון מהותי מאוד, כי אני, כאבא במילואים שנשוי לאשת קבע, חווה את הקשיים היום-יומיים הללו.

בדרך לכאן שוחחתי עם מנהל בית הספר של הילדים שלי, שלומדים בבית ספר יסודי, וסיפרתי לו על הדיון. שאלתי אותו: "יש משהו שחשוב לך שאני אעלה כאן?". קוראים לו שי, והוא סיפר לי את הסיפור הבא: יש ילדה מובילה מאוד, בכתה ד'1, שאני רואה אותה, במהלך היום, יושבת מחוץ לכיתה ובוכה. אני שואל אותה למה היא בוכה, אז היא מספרת: "אני מתגעגעת לאבא שלי, שבמילואים".

הוא מספר לי שהאירוע הזה קורה לא מעט עם מספר ילדים, ואומר לי: "אילו כלים יש לי כדי להתמודד איתה? אני יכול לנחם אותה; אני יכול לעודד אותה, אבל בסוף – אני צריך את העזרה של כוח האדם", וכוח האדם הוא הבעיה שאיתה הוא מתמודד, כמנהל בית ספר.

אני חושב שבסוף, כמו שעזרנו למוסדות האקדמיים עם רשימות של הסטודנטים שהם אנשי מילואים; כמו שעזרנו לבנקים לדעת מיהם משרתי המילואים – כבוד יושב-הראש, אני חושב שאנחנו צריכים לדעת להעביר, ולא לבקש שהמורים יפנו לתלמידים ויישאלו. בואו נדאג שהרשימות של ילדי המילואימניקים יעברו למוסדות החינוך, והם כבר ידעו מיהם הילדים של משרתי המילואים.

אני חושבת שמספיק שהמורה תשאל.

אבל לא תמיד הילדים יודעים לומר את זה, ולא תמיד הם יחשפו את זה.

הילד יודע, אחרי 100 יום, שאבא שלו במילואים.

נכון, אבל לא בטוח שהוא יהיה מוכן להעלות את זה. אנחנו יודעים מיהם אנשי המילואים. למה לא לבקש את הרשימות הללו? הארנונה יודעת מיהם משרתי המילואים שמקבלים את ההנחה – שמחלקת החינוך תיקח את זה משם ושתגזור את הנתונים.

כבוד יושב-הראש, יועצת בית ספר לא יכולה להתמודד עם מספר ילדי המילואימניקים ולעבור אחד-אחד. אם היא תסיים, אם בכלל – זה יהיה אחרי המלחמה. צריך לתת לילדים הבנייה; הנגשה; תיווך של הסיטואציה. אם לא נעשה את זה – החרדה שלהם תעלה, וכשהחרדה עולה – יש בעיות התנהגות; עצבנות; עצבות והתרחקות.

הבן שלי לא הביא ציוד במשך שבועיים שלמים. אף אחד לא הרים דגל אדום ואמר: "רגע, יש פה בעיה". רק כשהבינו שאנחנו במילואים ובקבע – ידעו לבוא ולגשת לתלמיד בצורה קצת שונה. המענים הרגשיים הם משהו שחשוב לנו מאוד. אנחנו חושבים שבסוף, המנהלים והמורים לא קיבלו את התדרוך ולא פועלים בהתאם. צריך להביא איזה שהוא צוות שישב עם הילדים הללו וינגיש להם את הסיטואציה.

חשוב לי לומר לך שישבנו עם שר החינוך, כעמותה למען משרתי המילואים. ביקשנו שמערכת החינוך תפעל באופן אקטיבי ותיתן את המענה לילדים הללו. הלוואי, באמת, שהילדים הללו יקבלו את המענה המתאים. קודם כול, בוא נתחיל עם הרשימות של הילדים של משרתי המילואים. תודה רבה.

כולנו מבינים שמה-07 באוקטובר היה איזה שהוא כאוס. השאלה היא: האם אתם, כעמותה, מרגישים שיש איזה שהוא שיפור מאז הכאוס של ההתחלה ועד מה שקורה היום, אחרי 100 יום של לחימה?

אני שאלתי את הילדים שלי האם מישהו דיבר איתם; האם מישהו פנה אליהם; האם מישהו הנגיש להם את הסיטואציה. התשובה היא לא. ברגע שהמנהל – נכון להיום בבוקר – אומר לי: "אין לי את הכלים כדי להגיע לתלמידים הללו. אין לי את היכולת. יש לי יועצת אחת על 460 תלמידים. איך אני יכול להתמודד עם כמות של ילדים שזקוקים לתיווך הזה?".

זה לא קורה, וכשהחרדה עולה – התלמיד נושר מבית הספר, או לא מגיע לשיעורים. הוא רגיל, בעצם, שאני, כאבא שלו, עושה איתו שיעורי בית ולוקח אותו לבית הספר. ביום אחד – זה נקטע. אלה תלמידים שעברו קורונה; אלה תלמידים שכל הדברים שהם היו רגילים אליהם – נקטעו ביום אחד. אני אומר לך שהתשובה היא "לא" – אין שינוי שראינו בצורה מהותית.

יש שינוי – זה נהיה יותר גרוע.

כן. יותר גרוע.

טוב. תודה רבה. משרד הביטחון, סא"ל במיל' שיר אבינועם, בבקשה.

אחרי הבוקר הקשה והעקוב מדם הזה למדינת ישראל וצה"ל, גם הדיון הזה, וכל הדיונים שאנחנו מקיימים פה, מחזקים את המענה שנדרש לתת למשרתי המילואים ולבני המשפחות שלהם. אני רוצה להתחיל, רגע, בשלטון המקומי.

אנחנו, כצה"ל, מעבירים לרשויות באופן סדור ועקבי, עם ממשק שהקמנו מתחילת המלחמה, את כל משרתי ומשרתות המילואים המגויסים. זאת אומרת, יש לרשויות את הנתונים מצה"ל באופן עקבי וסדור. זה קורה אחת לשבוע, אפילו, בחלק מהמקומות.

מבחינת המענים שאנחנו נותנים, כצה"ל - - -

למי ברשויות זה מועבר? למחלקת הרווחה? למחלקת החינוך?

לרוב – לרווחה. זה איזה שהוא תהליך שהקמנו בתחילת המלחמה, בשיתוף עם השלטון המקומי, כי הבנו שאלה נתונים שחייבים להיות בידי הרשויות לטובת המענים הרגשיים והאדמיניסטרטיביים, ובטח שלטובת ההיבטים האלה של החינוך.

אנחנו, כצה"ל, לקחנו את החלטת הממשלה מה-07 לינואר ובנינו איזה שהוא מתווה שנותן מענה, כרגע, במסגרת היכולות שלנו: אם זה שני מענקים של 1,500 שקלים לטיפול רגשי ולטיפול זוגי, שמגיעים לכל משרת מילואים שביצע מעל 45 ימים. אנחנו נותנים, דרך קרן הסיוע, סיוע בשיעורים פרטיים; סיוע בבייביסיטר; אם צריך עזרה לילד, לאמא, לבן או לבת הזוג – זה גם, כמובן, משהו שהבאנו לידי ביטוי, וזה קיים וקורה.

אנחנו ניתן מענק של 2,000 שקלים, ממש בקרוב, לכל משפחה עם ילדים עם צרכים מיוחדים עד גיל 21. אנחנו מקבלים את הנתונים האלה בהסדרה מול הביטוח הלאומי, ובקרוב מאוד – גם מול משרד החינוך, כדי לקבל את התפיסה השלמה – את ה-360 מעלות – ולראות שאנחנו מכסים את כל האוכלוסיות. כמובן שיש עוד הרבה דברים שאנחנו עושים ומטפלים בהם, דרך קרן הסיוע, בסוגיות חריגות שמגיעות לפתחנו בהקשרים האלה.

אנחנו מקיימים שיח שוטף עם היקרות האלה, נשות משרתי המילואים. אני, אישית, נמצאת איתן בקבוצה. אנחנו מקיימים איתן זומים של אינפורמציה אחת לשבוע בערך. תודה לכן. אני מחזקת אתכן ומחבקת אתכן, את כל הקהילה. זהו ברמת משרד הביטחון.

תודה רבה. משרד החינוך, אם תוכלו: א', לתת לנו את היקף התלמידים שהוריהם נמצאים במילואים. אנחנו קיבלנו נתונים מהמוסד לביטוח הלאומי. ב', מהם המענים שניתנים במספר הנקודות שעלו כאן? אני אמנה אותן כדי שתוכלו לענות כסדרן: בפן הרגשי, בפן הפדגוגי ובפן התפעולי, עם התייחסות מיוחדת, כמובן, לגבי הורים שילדיהם נמצאים בחינוך המיוחד, ולגיל הרך, שנמצא תחת האחריות הישירה שלכם. אני מנסה לתפוס מישהו מהשלטון המקומי שגם יוכל להתייחס בהמשך.

כדאי להשיג את רות דיין. היא האחראית על הנושא הזה, נדמה לי. שאלה נוספת: האם יצא חוזר מנכ"ל לגבי אותם הורים לילדים שנמצאים במסגרת החינוכית?

בבקשה, משרד החינוך.

שמי מירי נבון, סגנית מנהלת המינהל הפדגוגי. אני אתייחס להיבטים הפדגוגיים וריבה תתייחס להיבטים הרגשיים. לפני כן, אני רוצה לפנות לשתי האימהות היקרות. אני סבתא במילואים, ואני בטוחה שגם ההורים שלכן, ככל שהם יכולים, נותנים את הסיוע. אני מכירה את הדברים מקרוב. שתי הנכדות שלי, ג' ו-ת', אומנם גרות בתל אביב ולא בעוטף, אבל הן חוות את האירוע.

החתן שלי הוא איש קבע, אז אני מכירה את הדברים ואת האתגר מקרוב, וליבי איתכן, לחלוטין. אני יודעת כמה עזרה נדרשת; עד כמה בתי צריכה אפילו חמש דקות כדי להתקלח בשקט – בלי שיש איתה מישהו; בלי שהן על הראש שלה – וגם סתם רגע כדי לצאת עם חברות לקפה, בלי הילדים ובלי שום דבר. השמחה הכי גדולה שלה הייתה סוף השבוע האחרון, כשהיא יכלה להיות עם בעלה בנחת, רק שניהם, ו-ג' ו-ת' היו אצלנו.

אין לי אפילו מילים להביע את עוצמת ההזדהות שלי איתכן ואת ההיכרות הקרובה מאוד עם הדברים. אני מתחייבת: ככל שיש דברים שצריך לתקן, לדייק ולהתייחס אליהם – אנחנו נעשה את זה. זוהי המחויבות שלנו. הילדים שלכם הם הילדים שלנו. אנחנו אחראים עליהם בחלק ניכר משעות היום ומחויבים אליהם, ואנחנו נעשה ונתקן את מה שצריך.

אכן, מתחילת המלחמה היה כאוס, אבל אחר כך – דברים נכנסו לאיזה שהוא מסלול. אני שומעת שאתן מרגישות שהדברים רק הולכים ומחמירים, אז אנחנו נאיר בחזרה את הזרקור למקומות הללו, ולתשומת הלב של צוותי החינוך שאנחנו אמונים עליהם, שיהיו שם עבור הילדים.

(הצגת מצגת)

אני רק אגיד כמה דברים שעשינו עד כה. שוב, המערכת היא מערכת גדולה מאוד. יכול מאוד להיות שבבתי ספר מסוימים, או לגננות מסוימות, יש יותר קשב מאחרים, אבל התפקיד שלנו הוא לעורר את הקשב של כולם. ריבה, את רוצה להגיד כמה מילים על המענים הטיפוליים? אחר כך אני אתייחס להיבטים הפדגוגיים.

אני ריבה שכטר, ואני ממונת חירום ואובדנות בשפ"י במשרד החינוך. קודם כול, אני מצטרפת למה שכולם אמרו על היום הקשה היום. תנחומים. אני מצטרפת גם לדברים של מירי. זה היה כואב מאוד לשמוע את התחושה שלכם. אני חושבת שכולנו שם. אני אמא לבן במילואים שהשתחרר, לשמחתי, בימים האלה, אבל אני יודעת את מה שאתן אומרות ואת מה שאתן עוברות.

אני אגיד מה אנחנו עשינו, מה המחשבה ומה הכיוון. יחד עם זאת, הקשבתי רוב קשב לדברים שאתם אמרתם; דברים נרשמו ואנחנו בהחלט נשב ונחדד את המענים, שיהיו יותר מדויקים. אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל כשהתחלנו לדבר – דיברנו על הרבה מאוד צרכים. זאת אומרת, אנחנו באנו לפה, לילדי משפחות משרתי המילואים, ומיד צפו עוד הרבה מאוד דברים: גם הילדים שההורים נפלו במלחמה, לצערנו, וגם הילדים המפונים. בתי הספר כוללים את ההתייחסות ואת ההסתכלות לכל הכיוונים האלה. ליועצות, לפסיכולוגים ולמחנכים יש כיתה שיש בה ילדים עם צרכים על כל הקשת, וכמובן שגם הצרכים הרגילים.

אנחנו בספיגה להכול, בהכלה להכול ובכוונת הלב להכול, ויכול להיות שלפעמים – דברים מתפקששים, וצריך יותר לשים לב. היום, אנחנו פה בשביל להקשיב לזה, לשים את הזרקור על הצרכים שלכם, ומשם – לראות איך אנחנו הולכים.

ריבה, תוכלי להגיד, בתחילת דבריך, על איזה היקף אנחנו מדברים? אני יכול להסתמך על הנתונים שקיבלתי מהמוסד לביטוח הלאומי?

לנו יש נתונים של משפחות עובדי ההוראה. אין לנו את הנתונים - - -

תלמידים שהוריהם נמצאים במילואים.

כרגע אנחנו נמצאים בשלב של איסוף נתונים שנוגעים לתלמידים שהוריהם במילואים - - -

אתם מבינים מה אתם אומרים לי? שאתם בשלב של איסוף נתונים? אנחנו 100 ימים מתחילת המלחמה, חברים.

אנחנו נמצאים בשלב איסוף הנתונים, יחד עם מערך הדיגיטל הלאומי, כדי לדייק את הנתונים ולדעת בדיוק. אני אשמח - - -

אבל הנתונים הועברו לרווחה. זה אצל הרווחה.

אנחנו לא הרווחה; אנחנו החינוך. למשרד החינוך – זה לא הועבר. אחר כך, אנחנו נדבר על זה ונראה איך אתם מעבירים גם אלינו את הנתונים, ולא רק לרווחה.

אני רק רוצה להעיר לדוברת: כשאנחנו מטילים משהו על בתי הספר – להבדיל מהמוקד, שזה יפה – ממילא אנחנו נכנסים לשדה של פערים בתוך מערכת החינוך. כלומר, יש בית ספר שעושה עבודה מצוינת ויש בית ספר שעושה עבודה גרועה. יש כאלה ויש כאלה. לכן, אני חושב שתמיד, כאשר המענה הוא יועצות חינוכיות, מחנכי הכיתות או מנהלות הגן – אנחנו צריכים לוודא שהמערך שתחתינו לא מבטא את הפערים שקיימים ממילא במערכת החינוך.

אני אתן דוגמה מהיום: היום, נהרג רב סמל מרהט, ויש לו ילד. האם מערכת החינוך ברהט יודעת לתת מענה לאדם הזה? יכול להיות שכן ויכול להיות שלא, אבל אנחנו צריכים לשים לב, כי הפערים החברתיים – גם באיכות החינוכית – יבואו לידי ביטוי גם באירוע הזה.

כאשר נופל חייל חרדי – אנחנו יודעים שהמעטפת שהמשרד צריך להעניק היא יותר גדולה, לפעמים, כי לפעמים – בית הספר לא יודע שיש לו אבא במילואים, או שהוא מכחיש את זה. כלומר, יש פה כל מיני פערים חברתיים שאנחנו צריכים לשים לב אליהם, כמשרד וכמערכת, שבאים לידי ביטוי במערכת - - -

חברי היקר, אתה כל כך צודק. אני רוצה, רגע, להוסיף: רבים מהנופלים הם בני הציונות הדתית. המורים והמורות שאני דיברתי עליהם, בני הציונות הדתית – וגם פה, אני רואה שאתם מסתמכים על יועצות חינוכיות ועל מחנכים – מה הם מקבלים? כדי שהילדים יקבלו – המורים צריכים להיות חזקים ולקבל את הכלים.

אני מאמינה שבסוף, המורה הוא זה שנמצא בכיתה עם הילד מרהט. עזוב, רגע, פסיכולוג או עובד סוציאלי. מי שמכיר אותו הוא המורה, והמורה גם צריך לדאוג לכולם, עם כל המורכבות של כולם - - -

לפני שאני נותן מענים – אני צריך לדעת מהו ההיקף שאני מדבר עליו. ברמת המשרד, כשאני בא לתת את המענה לילד או לבית ספר מסוים, אם אני מחליט לשלוח יועצת נוספת לבית ספר כזה או אחר על חשבון מקום אחר, לצורך העניין – אני צריך לדעת על כמה תלמידים מדובר.

כבוד היושב-ראש, אני אגיד לך משהו: אני חושבת שגם בשגרה, מורים לא מקבלים מספיק את העניין של החוסן. התפקיד שלהם הוא לא רק להעביר תורה, מתמטיקה או אנגלית; הם אמורים להסתכל ולראות את הכיתה כמכלול. גם מי שמלמד מתמטיקה – צריך, בסוף, לראות את התלמידים שלו, לתת להם את התחושה שרואים אותם וסופרים אותם, גם עם מה שקורה להם בבית. לכן, גם בימי שגרה לא מספיק נותנים למורים את הכלים. על אחת כמה וכמה במקרים של חירום, כשאנחנו בכלל לא יודעים מספרים.

הזמן קצר והמלאכה מרובה. אני רוצה לתת למשרד לפרוס בפנינו מהי התוכנית שקיימת. אני לא מאמין שאפשר ליישם תוכנית אם אין היקפים, אבל אם אתם מצליחים לעשות את זה – תסבירו לנו איך אתם עושים את זה. בבקשה.

כל התוכניות של שפ"י, בתוך המשרד, הן תוכניות של למידה רגשית-חברתית ושל חיזוק חוסן. הן נעשות בשגרה, והן תוגברו מאוד בתקופה הזו. היועצות עברו אין-סוף הנחיות קבוצות, והן מעבירות את זה הלאה.

מורים לא מקבלים את זה. אני אומרת לך – הם לא מקבלים. פנו אליי מחנכות ומחנכים - - -

מיכל, בסדר. הנקודה הובהרה. אני רוצה לתת למשרד לפרוס. בבקשה.

מתוך הבנה שצצה לנו בתקופה של הקורונה, לפיה מה שלא עובד בשגרה – לא יעבוד בחירום, מוקד הסיוע הרגשי המשיך לעבוד לאורך כל התקופה. הוא נכנס למהלך שגרתי, וב-07 לאוקטובר הוא הורחב באופן מיידי. ניתן מענה של מספר גדול של יועצות ומדריכות של יחידת החירום, שישבו במוקד ונתנו מענה. המענה הזה הוא מענה לתלמידים, להורים, לאנשי צוות ולאנשי חינוך.

יש החלטת ממשלה בנושא של בריאות הנפש, ואני שלחתי לשר מכתב לפני כשבועיים, ביקשתי להצטרף לאותה החלטת ממשלה ולעשות את זה כמכלול – שמשרד העבודה, משרד הרווחה ומשרד הבריאות יכנסו מתחת לאלונקה, בהחלטת הממשלה הזו, כדי לתגבר את כוח האדם שאנחנו יודעים שבשגרה – הוא חסר, כל שכן בחירום.

אנחנו נמצאים לקראת תקציב 2024. אני מבין שישנם קיצוצים, ואני מברך על פועלו של השר בניסיון למזער נזקים. יחד עם זאת, אני רוצה לדעת – אם תוכלו, אחר כך, לבדוק את זה במשרד – האם גם משרד החינוך ומשרד הרווחה נכנסו תחת אותה החלטת ממשלה שמקדם משרד הבריאות? אני לא קיבלתי את התשובות על זה, ואני חושב שזה יכול לתת חלק מהמענה. כמובן, אנחנו לא נגיע ל-100% הצלחה, אבל לפחות זה יתן חלק מהמענה.

בסדר. נרשם. אז זה לגבי המוקד. המוקד נתן מענה לאלפי פניות בימים הראשונים של המלחמה, והייחוד שלו הוא ביכולת לעשות את החיבור לתוך בית הספר. כשיש פנייה, אנחנו יכולים – כאשר הפונה מוכן – לעשות את החיבור לבתי הספר, ולקבל משם את המקום של המענים.

דיברנו על החלק של המעטפת של היועצות – היועצות מקבלות תמיכה כל הזמן. אגב, דיברתם על בית הספר ברהט – יש לנו מדריך חירום מעולה ברהט שמלווה את הייעוץ שם. הייעוץ מלווה את המשפחות, כך שאני מאמינה שניתן מענה. גם במקומות אחרים - - -

אבל איפה היוזמה? אני מבקש מאוד – אתם מדברים על מוקד ועל פניות, אבל אני חושב שמשרד החינוך היה צריך לצאת, מזמן, בחוזר מנכ"ל לבתי הספר, למחנכים ולמנהלי בתי הספר, ולנסות ליזום – לראות מי נמצא במילואים ואיך ניתן לעזור, עם פנייה יזומה. לא לחכות שמישהו יפנה למוקד, אם בכלל. אם מישהו לא פנה למוקד? מה קורה? לא מטפלים בו?

שיידע שיש מוקד בכלל.

נכון, גם זה. אנחנו מדברים על ילדים שנמצאים במסגרות - - -

למה מנהלות לא יכולות להוציא פלייר ולחלק.

סליחה, נציגות משרד החינוך, אני שואל שאלה פשוטה: איך זה שאנחנו עדיין לא יזמנו, ושמשרד החינוך לא הוציא חוזר מנכ"ל בנושא הזה?

אם תרשה לי – אני אענה. משרד החינוך הוציא, עד כה, שלוש איגרות של הנחיות ושל הצעות.

בנושא הזה? של אותם ילדים - - -

בנושא הזה. האיגרת הראשונה היא להורים במילואים, ונקראת "צו 8 להורות – שומרים על הבית, על הילדים ועל עצמנו בתקופת המילואים". באיגרת הזו, שנשלחה להורים, יש התייחסות גם למוקד, כמובן, אבל יש כאן - - -

זה נשלח להורים?

כן.

גם מהגיל הרך?

לכולם.

אתם דילגתם על כל הצוות החינוכי.

נכון. אנחנו לא קיבלנו אפילו איגרת אחת.

אפשר להיכנס לאתר של משרד החינוך.

להיכנס לאתר? למה זה לא מדוור?

זה דוור. כרגע יש את זה באתר של משרד החינוך, אז אפשר להיכנס, אבל אם נצטרך - - -

בפורטל?

כן.

מירי, בסדר. זו איגרת להורים.

רגע, יושב-הראש, חשוב לשמוע איך זה הגיע להורים. האם שלחו את זה במיילים לכל ההורים? האם שלחו את זה לבתי הספר? איך זה הגיע? זה שהוציאו – זה נחמד; השאלה היא אם זה עבר הלאה, כי הם טוענים פה שזה לא הגיע אליהם.

ברשותך, אם תוכלי להתייחס: האם גם צוות בית הספר ומנהלי בית הספר קיבלו איזו שהיא התייחסות?

יצאה איגרת למנהלי בתי הספר?

חברים, יצאו כמה איגרות. האיגרת הראשונה היא - - -

להורים.

האיגרת השנייה יצאה למנהלות המעונות, למחנכות ולמטפלות. זוהי איגרת שמסייעת להן מאוד – בהנחיות של איך לעבוד עם הילד; איך להיות רגישה; איך לחדד את החושים; לאתר אותות של מצוקה - -

זה לגיל הרך?

- - וגם באיך לתת מענה להורים עצמם; איך לסייע.

אבל מענה טלפוני?

רגע, חברים.

ואיגרת שלישית?

האיגרת השלישית היא איגרת שמתייחסת לאנשי החינוך עצמם; לעובדי ההוראה שנמצאים גם הם במילואים וחוזרים – איך מנהל או מנהלת בית הספר אמורים לקלוט בחזרה את המורים שלהם ששבים ממילואים, ולהכליל אותם בתוך בית הספר.

באילו תאריכים האיגרות האלה יצאו?

לא כתובים לי התאריכים לגבי זה, אבל אני מתחייבת להביא אותם במידה שנידרש לכך. אני אחראית על כתיבת חוזרי מנכ"ל, ואנחנו התחלנו את המפגש הראשון כבר לפני שבוע. בדרך כלל – וחבר הכנסת טור פז מכיר ויודע – להוציא חוזר מנכ"ל לוקח זמן; זו עבודה של אנשים רבים. אנחנו ביקשנו מהמנכ"ל להוציא חוזר מנכ"ל בזק, וקיבלנו ממנו אישור. ברגע שהחוזר יסתיים – ישבו עליו השירות הפסיכולוגי הייעוצי, מנהלות אגפי - - -

למי מיועד החוזר הזה?

חוזר מנכ"ל מיועד לצוותי החינוך – למנהלי בתי הספר, למפקחים, למורים.

אני פשוט רוצה לדייק: אני מבקש שתוציאו חוזר מנכ"ל למנהלי בתי ספר – זוהי בקשה של הוועדות – כדי לתת מענה לאותם ילדים שנמצאים באותו בית הספר. הלא, מה שמענו פה? שמענו פה דברים כמו זה שצריך לחבק את הילדים האלה.

תארו לכם, כמו שנאמר פה, ילד שהיה רגיל, נניח, שאבא שלו לוקח אותו בכל יום לבית הספר. היום – אבא שלו במילואים, האמא צריכה להתרוצץ בין כמה בתי ספר כדי לשים את הילדים, הוא מאחר ואז יש לו על זה הערה. צריך רגישות. אני חושב שדרוש חוזר מנכ"ל שמופנה לא להורה ולא לילד, אלא ישירות למנהל בית הספר.

שאלת אותי למי מיועד חוזר מנכ"ל, ואמרתי: למפקחים, למנהלים ולצוותי החינוך. חוזר מנכ"ל לא מיועד להורים; חוזר מנכ"ל הוא הנחיות מנכ"ל - - -

חשוב לומר: אני רואה שתוכנית העבודה שלהם כבר מופיעה בשקופית האחרונה – כתיבת חוזר מנכ"ל, גיבוש מודלים להתנדבות ואיסוף נתונים.

נכון. עוד לא הגענו לשם.

אבל אני אומר: חבל שזה מגיע אליכם מהיום.

בסדר גמור. אני מקבלת את ההערה.

בסוף, כל יום – ישפיע על השנים הבאות של אותם ילדים.

אין ספק. בגלל זה - - -

כבוד יושב-הראש, זוהי בדיוק הנקודה: בדיוק כמו שאמרת מההתחלה – זה לא רק מילואים; זה גם הנופלים ומשפחות החטופים. לא חסר. גם הילדים – כל ילד בעצמו הוא אתגר, וצריך לתת לו את החוסן ואת היכולת לצמוח. על אחת כמה וכמה בתקופה כזו.

מירי, אם אפשר להמשיך במה שכבר נעשה.

קודם כול, כמו שאמרתי, יצאה איגרת של השירות הפסיכולוגי הייעוצי גם להורים; יצאה איגרת השירות הפסיכולוגי הייעוצי לצוותי החינוך בגיל הרך, וכמובן שלמנהלי בתי הספר. לגבי הפעולות העתידיות שלנו: אנחנו התחלנו לכתוב חוזר מנכ"ל. אני מקווה שאנחנו נסיים אותו תוך שבועיים. בדרך כלל, אנחנו מוציאים חוזר מנכ"ל אחת לחודש, אבל ביקשתי להוציא אחד שלא מן המניין, כדי לא לפספס את המומנטום.

גם מינהל חברה ונוער התבקש, SOS, לשבת ולבנות תוכנית. הם רוצים לקרוא לה "תוכנית אח בוגר". כבר יש להם את המערך של "אח בוגר", אבל חלק מההמלצות למנהלי מוסדות החינוך הן לייצר את החיבורים הללו בין אח בוגר מכיתה ו' לבין ילדים צעירים, או לילדים הצעירים יותר בתיכון, ולעשות עוד מערך פעולות של תלמידים למען תלמידים.

דרך אגב, ניתן לעודד את התלמידים הבוגרים שלנו, שהם חלק מהתוכנית של מעורבות ומחויבות אישית, לעשות איזה שהוא שינוי, ואולי להעמיד את עצמם לרשות ההורים, או הסבא והסבתא, שנשארו בבית עם הילדים.

האם יש למשרד איזו שהיא תוכנית לחודשים הבאים, שגם כוללת תגבור בפן הפדגוגי והרגשי, יחד עם עלות? זאת אומרת, האם המשרד כבר ישב עם האוצר? האם יש בקשה שיצאה לאוצר לבוא ולתגבר את מערכת החינוך?

בסוף, אנחנו מבינים שיש קיצוצים במשרדי ממשלה; אנחנו מבינים שיש מלחמה, אבל אני חושב שמשרד החינוך הוא לא פחות חשוב ממשרד הבריאות. אם משרד הבריאות ידע לבוא, לעמוד על הרגליים האחוריות שלו ולהגיד: "תקציב הבריאות הוא תקציב מלחמה" – יתכבד משרד החינוך ויבקש מהאוצר.

תקציב החינוך הוא תקציב מלחמה. המענה שאותם ילדים צריכים לקבל הוא לא פחות חשוב מהמענה שמשרד הביטחון או משרד הבריאות מקבלים. אנחנו מדברים על החיים של הדור הבא שלנו, ועל ההשפעות עליהם. אלה הולכים להיות הלוחמים הבאים שהולכים להילחם – אני מקווה שלא בעזה, אבל אולי במקומות אחרים.

אני אגיד שני דברים: א', משרד החינוך כבר עשה הרבה מאוד הסטות בתוך התקציבים שלו לתגבור של שעות שצריך. לא מעט מזה הלך דווקא לחבל תקומה – לילדים שהם במעגלי הפגיעות הראשוניים ביותר. בנוסף, כל מנהלי המחוזות קיבלו סל של שעות, כדי לתת מענים רגשיים ולימודיים.

הדבר הנוסף – משיחה שהייתה לי עם סמנכ"ל מינהל כלכלה ותקציבים – הוא שיש שיח בין המשרד לבין משרד האוצר. ככל שיהיו דברים לחדש בנוגע לעניין הזה – אנחנו נשמח להעביר.

אני מבקש שהמשרד יכין איזו שהיא תוכנית, כולל עלות תקציבית, ואנחנו פה, בוועדה, נגבה את המשרד ב-1000%. אם צריך לנהל את המלחמה הזו מול האוצר – אנחנו ננהל אותה, אופוזיציה וקואליציה, כדי שהמשרד יקבל את המענה שהוא צריך לקבל.

מדובר בילדים ובילדות של אנשי המילואים, אבל לא רק. מבחינתי, הסיפור של מענה רגשי לאותם תלמידים צריך להיות בראש סדר-היום – של הוועדה, ודאי, ושל המשרד – ואנחנו נגבה אתכם. תגישו איזו שהיא תוכנית, נכנס את הוועדה, וננהל את המלחמה הזו, בוועדה ומאחורי הקלעים. התקציב הזה הוא תקציב מלחמה לכל דבר. אין סיבה שהאוצר יתנגד לזה.

אני גם אשמח שכל תוכנית תתחיל עם הגיל הרך.

זה ברור; על זה – אין עוררין בכלל.

זה לא מצוין פה.

הגיל הרך הוא חלק אינטגרלי ממערכת החינוך בישראל.

לגבי האיגרת: יש מוקד טלפוני – 6552. אני זוכרת אותו בעל פה. יש הרבה בעיות איתו. אני הייתי שמחה שהוא באמת יתן מענה, כי הרבה פעמים לא עונים; יש שם תקלות. מעבר להצעות באיגרת – שזה בסדר ומבורך – יש הרבה דברים נקודתיים שהגיל הרך לא יודע להתמודד איתם. הייתי שמחה שיהיה תגבור במוקד הזה, כדי שבאמת יהיה מענה. תודה.

תודה רבה.

דבר אחרון, בשולי הדברים: כל הסוגייה של חסר בכוח אדם – שקיימת כבר מקדמת דנא, ולא קשורה בכלל למלחמה – התגברה ביתר שאת עכשיו, בתקופה של המלחמה. יש לנו לא מעט אנשי חינוך מגויסים, ואנחנו יודעים מי נעדר ואת מי צריך לגבות. אנחנו נמצאים בחסר לא פשוט. החסר הזה עוד הולך ומתגבר גם מהמקום של חבל תקומה. יש לנו שם מכפלות של בתי ספר – ואני מאמינה שאדוני היו"ר מכיר ויודע. על כל בית ספר אחד יש, עכשיו, מערך של חמישה או עשרה בתי ספר - - -

ולכן, משרד האוצר צריך לתגבר את המשרד. חד וחלק. אל תציגו את זה לאוצר כבעיה שקיימת בשגרה והולכת ומחמירה בחירום. כל שקל שיגיע למשרד החינוך כדי לתגבר את אנשי הצוות שנמצאים בחסר בשגרה, אבל כל שכן בחירום – הוא כסף מלחמה לכל דבר, וכך אתם צריכים להציג את זה לאוצר.

איתי חיים, איש מילואים, איש משרד. בבקשה.

שלום לכולם. אני איתי חיים, מתאם משרד החינוך לכנסת. בתפקידי, אני גם איש מילואים, אבל אני בשירות מילואים מאז ה-07 באוקטובר בצורה רציפה. היה לי חשוב לציין: לא לראות בנו, משרד החינוך, כמערכת בירוקרטית בלבד; גם חלק גדול מהאנשים ומהבכירים במשרד נמצאים בשירות מילואים, ואנחנו מנסים לעשות את גם את התפקידים שלנו במילואים וגם את התפקידים שלנו במשרד במקביל.

נשות המילואים הן לביאות. יש לי לביאה כזו בבית, וגם הבת שלי נמצאת במערכת החינוך. אשתי היא מורה וגם אשת מילואים, והבת שלי תלמידה בבית ספר. חשוב לי להגיד לכם שיש לכם קשב אצלנו, כמשרד החינוך.

חשוב לי להגיד כאן, לוועדה, שגם שמרית, סמנכ"לית הון אנושי אצלנו במשרד, תוכל לפרט את המענים שניתנים לעובדי המטה ולאנשי המטה שמגויסים בעצמם לשירות מילואים. חשוב לי להנגיש גם בפניכם את העובדה שהמשרד ער לצרכים הללו, ושגם אחרי הדיון – אנחנו בהחלט נוכל לקיים שיח בנושא ונשמח לעמוד לרשותכם.

שמרית, בבקשה.

שלום לכולם. אני שמרית ילוביץ', סמנכ"לית בכירה לניהול ההון האנושי במשרד החינוך. אני אתייחס למענה שאנחנו נותנים לעובדי המשרד עצמו, ולא לעובדי ההוראה, כפי שהתייחסה מירי. לנו יש 75 עובדים שגויסו ללחימה מה-07 באוקטובר, ועוד 380 מגויסים שהם מדרגה ראשונה של עובדים של משרד החינוך, מתוכם 129 בני זוג. יש לנו עובדת אחת שיש לה בן חטוף, עובדת שאחיה נחטף ועוד עובדת שאיבדה בשבוע שעבר את בנה בלחימה בעזה.

המענה שהמשרד נותן – כמובן שבשיתוף עם הנחיות נציבות שירות המדינה – הוא שיח רגשי לכל העובדים; לא רק לעובדים שבני משפחתם מגויסים. עובד שנדרש לקבל טיפול פסיכולוגי – מקבל שישה עד שבעה מפגשים מהמכונים שאנחנו עובדים מולם. אם נדרש להרחיב את זה – אנחנו מרחיבים, כמובן.

אנחנו מאפשרים גמישות בהעסקה. כלומר, אנחנו מאפשרים לעובדים שבני משפחתם מגויסים לעבוד מהבית, כדי להיות ערניים וגמישים כמה שיותר עם הנושא הזה. המשרד שלנו נערך לקליטת עובדים שחוזרים עכשיו מהמילואים – יש גל של עובדים שחוזרים, ואחר כך הם יצטרכו לצאת למילואים בחזרה, כנראה. המנהלים שלהם מקיימים איתם שיחות ומזהים את המצוקות, ככל שיש. אנחנו משתדלים להיות ערניים למצב שלהם, כדי שתהיה להם "נחיתה רכה" במשרד.

אפשר לומר שבאיזה שהוא מקום – אנחנו מוקירים אותם, והענקנו להם איזה שהוא שי שמעיד על הוקרה. אנחנו עושים כל מה שביכולתנו על מנת לעזור, מבחינה הוליסטית וממוקדת.

תודה רבה. נמצאת איתנו בזום הדס רבקה כהן ממועצת התלמידים והנוער הארצית. בבקשה.

שלום, אני הדס כהן, תלמידת כתה י"ב ברחובות, נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית. אבא שלי מגויס למלחמה מצאת שבת בשמחת תורה. הוא נפצע והיה שבוע בבית. קיבלנו אותו לשבוע אבל פצוע. הוא ישב במיטה ולא היה איתנו יותר מדי, ואז חזר למילואים עד חנוכה. אמרו לנו שנקבל אותו עד מרץ, ובשבוע הבא הוא חוזר למילואים.

אני חייבת להגיד שמנקודת המבט שלי, בתור בת נוער, אני מרגישה שאין לי למי לפנות. אמא שלי נמצאת בקריסה; היא מגדלת ארבעה ילדים לבד. אצלי בבית הספר, רוב המורות שאני מרגישה בנוח ובטוח לפנות אליהן – הבעלים שלהן מגויסים. אני מרגישה לא נעים להגיע למורה ולספר לה על הצרות שלי, ועל זה שאני לא נרדמת בלילה, ברגע שהיא לא ישנה בלילות בכלל כי היא מגדלת ארבעה תינוקות לבד, ולא ילדים גדולים. זה מרגיש שאין לי מענה, ולא כי בית הספר לו נותן, אלא כי אין לו את מי לתת. אני מרגישה לא נעים להגיע ולפנות.

בסוף, אני חושבת שילדים ובני נוער שההורים שלהם במילואים – נמצאים בחרדה תמידית. הפער הלימודי שלי התדרדר מתחילת המלחמה ברמה מטורפת. דיברו פה מקודם על מענקים, על אפשרות לעזרה בבייביסיטר ועל שיעורים פרטיים – אני לא ידעתי את זה, ואני חושבת שכמוני יש ילדים רבים. יש אימהות רבות שלא מודעות לאיזו עזרה צריך לתת לילדים שלהן.

אני יכולה להגיד, באופן אישי, שהיו ימים שלא הגעתי לבית הספר כי אבא שלי לא ענה לטלפון בלילה, ופחדתי שיקרה משהו. אני זוכרת שיחה עם מורה שבאה אליי בטענות ואמרה לי: "למה לא הגשת את העבודה?". אמרתי לה: "אני יושבת מול הטלפון כל היום ורק מחכה שמישהו יתקשר ויודיע לי שהכל בסדר".

קודם כול, אני חושבת שמערכת החינוך צריכה להכיל את הילדים שההורים שלהם נמצאים במילואים, כי באים אלינו בטענות ואומרים: "אבל כבר עברו מעל 100 יום. לא התרגלתם?". לא. לא התרגלתי. אני צריכה את אבא שלי בבית, ומעל כמות מסוימת של ימים – זה לא הופך את זה ליותר קל.

השבוע, הייתה לי שיחה עם חברה שרצתה לעודד אותי, ואמרה לי: "תתייחסי לזה כאילו אבא בחופשה. כאילו הוא תכף יחזור והכל יהיה בסדר". אבל אבא שלי לא בחופשה; אבא שלי מסכן את החיים שלו. אני חושבת שמעבר לזה שהמורים לא תמיד יכולים לתת לנו מענה – גם הילדים שמסביבנו, שההורים שלהם לא נמצאים במילואים, לא יודעים עם מה אנחנו מתמודדים. אני חושבת שמעבר למענה למורים –צריך להעלות את המודעות של שאר הילדים בכיתה למה שהילדים עוברים: בין אם זה לשים יותר לב לילדים הקטנים שההורים שלהם במילואים - - -

באיזו כיתה את?

י"ב.

תודה.

אדוני, רק מילה אחת. חגי קורח, סא"ל במיל' מאז ה-07 באוקטובר, מטה המילואים. החיבוק והמעטפת שאתם נותנים למשרתי המילואים נותנים רוח גבית ומחזקים אותם בימים קשים אלה. העברנו נייר עמדה מפורט שכולל המלצות למענים, לרבות למשפחות יחידניות ולילדים בעלי צרכים מיוחדים.

אני רוצה להודות ליושב-ראש ועדת החינוך וליושב-ראש הוועדה לזכויות הילד, שתומכים את המשרתים ומקיימים סדרת דיונים מתחילת המלחמה, ורוצה להדגיש את החשיבות של דיוני המעקב ושל המימוש בפועל. תודה רבה.

תודה רבה. דברים חשובים.

אדוני, גם אני אשמח להתייחס ממש בקצרה.

לא. לצערי, אני קצר בזמן.

יש לי בקשה אחרונה.

הוועדות מודות לכל המשתתפים בישיבה. הוועדות שולחות תנחומים למשפחות הנופלים ואיחולי החלמה מהירה לפצועים. הוועדות מתפללות ומקוות לחזרה מהירה ולשלום חיילנו והחטופים. הוועדות מברכות את משרד הביטחון ואת צה"ל על מגוון המענים שהוא נותן לנשות ולילדי משרתי המילואים.

הוועדות הביעו תמיהה על כך שאחרי למעלה מ-100 ימי המלחמה – משרד החינוך עדיין אינו יודע את מספר הילדים של משרתי המילואים, דבר המונע, לטעמנו, את הטיפול בהם. הוועדות קוראות למשרד החינוך להוציא מיידית חוזר מנכ"ל לצוותים החינוכיים, הנוגע לאופן שבו יש לטפל בילדי משרתי המילואים. ההנחיה הזו צריכה לכלול, כמובן, גם את מערכת הגיל הרך.

הוועדות מבקשות ממשרד החינוך להעביר להן את שלושת האיגרות שהמשרד הוציא. הוועדות מבקשות ממשרד החינוך להעביר להן את תוכנית הטיפול שמינהל הנוער התבקש להוציא. הוועדות מבקשות ממשרד החינוך את תוכנית הטיפול שהוא מציע לילדי משרתי המילואים, כולל את התקציב שהוא דורש ממשרד האוצר לשם כך לקראת תקציב 2024. אנחנו בזמן מלחמה ויש צורך בתקציב מלחמה.

הוועדות מבקשות לוודא שמשרד החינוך יצטרף לאותה החלטת הממשלה, שעוסקת בבריאות הנפש, שהוגשה על ידי משרד הבריאות – כפי שמופיע במכתב ששלחתי לשר החינוך יחד עם יו"ר ועדת הבריאות, חה"כ יונתן משריקי. ביקשנו שהתוכנית הזו, של בריאות הנפש, תכלול את משרד הבריאות, את משרד הרווחה ואת משרד החינוך.

הוועדות קוראות לרשויות המקומיות להעביר את רשימת משרתי המילואים לבתי הספר, כך שהצוות החינוכי ידע מיהם ילדי משרתי המילואים ויוכל להעניק להם את הטיפול ההולם. הוועדות קוראות לשינוי חקיקה בנושא ההכרה בילדי חללי צה"ל – היום החוק מכיר בילדי חללי צה"ל רק עד גיל 21, אבל השכול לא מפסיק בגיל הזה. יש להרחיב את החוק לגיל מבוגר יותר.

אני רוצה להוסיף נקודה: לטעמי – אני חושב שתסכים עם זה – חשוב שהטיפולים הרגשיים שאותם ילדים צריכים לקבל ינתנו בתוך המסגרת ככל האפשר. אנחנו יודעים על ההמתנה בתורים מחוץ למסגרות, דבר המעיק על נשות ואנשי המילואים, ועל התלמידים עצמם. תודה רבה.

אדוני, לא הוזכרו כאן האחים של הילדים שמשרתים במילואים, ונראה לי שצריך להזכיר גם אותם.

הנקודה הזו הועלתה על ידי חבר הכנסת טור פז – יש פה מעגלים רבים, שהם מעגלים ישירים ומעגלים - - -

נכון, אבל במסגרת איסוף הנתונים - - -

אפשר להרחיב את זה בלי סוף. גם יש תלמידים בכתה שאבא או אמא של החבר שלהם נפלו בקרב. לכן, משרד החינוך התייחס לזה, ואמר מפורשות שכשהוא בא ונותן את המענה – הוא מסתכל על המכלול הגדול. כרגע, בוועדה הזו, ביקשנו להתמקד באנשי המילואים, בנשות המילואים ובילדים שלהם.

אדוני, רק עוד דבר אחד – החשיבות של לשאול את הילדים עצמם מה הם צריכים. זה צריך להיות בעבודה החינוכית של משרד החינוך, וצריך לקחת את זה בחשבון.

ברשותכם, אני נועל את הדיון.


הישיבה ננעלה בשעה 11:14.