פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



3
ישיבה משותפת של ועדת החינוך, התרבות והספורט והוועדה המיוחדת לזכויות הילד
22/01/2024





מושב שני



פרוטוקול מס' 143
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
פרוטוקול מס' 46
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום שני, י"ב בשבט התשפ"ד (22 בינואר 2024), שעה 12:00

חינוך לשלום או חינוך למלחמה?  לציון יום החינוך העולמי

חברי הוועדה: יוסף טייב – יו"ר ועדת החינוך, התרבות הספורט
אלי דלל – יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
סימון דוידסון
עמית הלוי
מיכל מרים וולדיגר
נעמה לזימי
יבגני סובה
יוסף עטאונה
קטי קטרין שטרית

אושר שקלים

יובל אוליבסטון - מנהל אגף לפיתוח פדגוגי וסגן יו"ר המזכירות הפדגוגית, משרד החינוך

טלי אורנשטיין - מנהלת מה"ד ארצי סמינר שיין, משרד החינוך

שגית לוי - מנהלת מה"ד טכנולוגי פדגוגי, משרד החינוך

פנינה אל על - מנהלת המחלקה לשת"פ תרבותי, חינוכי ואקדמי, משרד החוץ

לינא סולטאן בשארה - ממונה חברה ערבית, יחידת התיאום, משרד המשפטים

יעקוב איברהים - מנהל שותף המחלקה הציבורית, יוזמות אברהם

יצחק אלדן - שגריר לשעבר, יו"ר מועדון השגרירים

ארנון גרוס - חוקר עצמאי

יוסף פולק - מנהל עמותת דורות ההמשך

לילי הלפרין - ראש מרכז אמת לסובלנות

מור דקל - יו"ר העמותה הישראלית למען הילד בגיל הרך

בני פרץ - פעיל חברתי

מיכל לביא - משפחות החטופים

דריה גונן - משפחות החטופים

תמר עשת - משפחות החטופים

נאוה רוזנבלום - ארגון אימהות הלוחמים

תמר ארנון - ארגון אימהות הלוחמים

יהודית גידלי – מנהלת ועדת החינוך, התרבות והספורט

רויטל יפרח


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

חינוך לשלום או חינוך למלחמה?  לציון יום החינוך העולמי

צוהריים טובים. אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט. היום י"ב בשבט התשפ"ד, 22 בינואר 2024, בנושא: חינוך לשלום או חינוך למלחמה? לציון יום החינוך העולמי. זוהי ישיבה משותפת עם הוועדה המיוחדת לזכויות הילד, שעומד בראשה חבר הכנסת אלי דלל.

אני רוצה לומר שכשפנו אלינו לגבי התכנסות הוועדה לציון יום החינוך העולמי, ניסינו לחשוב מה אנחנו יכולים להעלות על סדר יום הוועדה, שיהיה נושא שנותן הסתכלות רחבה על מה שקורה בחו"ל ומה שקורה פה, בישראל, ואולי גם מהן הסיבות למלחמות בכלל, ולמלחמה האחרונה בפרט.

אני רוצה לומר שבוועדה הזאת יש ועדת משנה שדנה בנושא תכניות לימוד במזרח ירושלים, ונחשפנו גם פה, בוועדה, וגם בוועדת המשנה לתכנים בעייתיים, בלשון המעטה, שנמצאים בחומרה הלימוד שאותם תלמידים נחשפים אליהם, ואנחנו נחשפנו גם לחומרים מדאיגים מאוד שנמצאים בספרי הלימוד של תלמידים שלומדים במערכות החינוך בעזה ובמקומות אחרים. שניסינו לחשוב מה אנחנו מעלים על סדר יום הוועדה, שזה נושא שבאמת נותן הסתכלות רחבה על מה שקורה בחול ומה שקורה בישראל, ואולי גם מהן הסיבות למלחמות בכלל ולמלחמה האחרונה בפרט. ולכן אני חושב שדווקא בפרק זמן כזה, שמלחמות פורצות בעולם ובפרט המלחמה האחרונה אצלנו, מלחמת "חרבות ברזל" והזוועות של ה-7 באוקטובר – אני חושב שיש לזה קשר ישיר עם מערכת החינוך. בסוף, כמה שנחנך את ילדינו יותר לשלום ולסובלנות ולקדש את החיים ולא את המוות, התוצאות יהיו ברורות מאליהן.

בשיחות שלי עם חברי פרלמנטים בעולם, ביניהם בסנאט באיחוד האירופי ובאסיפה הלאומית הצרפתית והשווייצרית, אמרתי עוד בתחילת השנה, שאני רואה בחומרה את זה שהאיחוד האירופי נותן כספים וספרים למערכת חינוך שבסוף אנחנו נחשפים לבעייתיות שיש בתוכן אותם ספרים. הם אמרו לי בצורה ברורה, מיושב-ראש ועדת החוץ והביטחון בסנאט הצרפתי ועד חברים מאוד משפיעים באיחוד האירופי, הם אמרו בצורה ברורה שהם יעשו את מה שניתן לעשות ככל שאפשר כדי לעצור את אותם תקציבים עד שאותם תכנים לא יצאו בחומרי הלימוד.

אנחנו שמענו את ההחלטה של האיחוד האירופי ושל האסיפה הלאומית בצרפת לעצור כבר עכשיו חלק מאותם תקציבים ולעקוב אחרי התכנים. אז אני חושב שהפעילות של כולנו בנושאים האלה בסוף היא זו שאולי תביא בשורה מסוימת.

מבחינתי, החינוך לשלום או החינוך למלחמה – זה מה שייתן לנו את הראי המדויק למה שיקרה בשנים הקרובות, בעשור הקרוב. האמירה היא חדה וברורה, ולא משנה איפה, וזו אחת הסיבות שאנחנו מקדמים את הצעת החוק של חבר הכנסת עמית הלוי. כל אדם שיבוא ויחנך לטרור, אין מקומו במערכת החינוך. כל שכן, אני חושב שמשרד החינוך צריך להפעיל את הפיקוח בצורה הדוקה כלפי אותם מוסדות שנמצאים, חלקם אפילו בתוך המערכת הממלכתית שלנו. שמענו את הבג"ץ האחרון, שמתעקשים להשאיר בספרי לימוד של כיתות י' ו-י"א את התכנים שמסיתים לטרור. אני חושב שעצם קבלת העתירה הזאת בבג"ץ היא מעשה הזוי בפני עצמו. אף מדינה בעולם לא הייתה מסכימה לתקצב או לאשר למוסד כזה או אחר, רשמי, מוכר, ממלכתי, שילמד תכנים ושייכנסו בתוך ספרי הלימוד תכנים אנטישמיים, אנטי-ישראליים כי אתה יודע, היום מסתתרים מאחורי אנטישמיות ומאחורי אנטי-ישראליות אבל בעצם זה אותו דבר. ולכן, חובתנו לחנך לקדש את החיים ולא את המוות ולחנך לשלום. אולי חשוב שבוועדה הזאת גם נציף את החינוך שאנחנו מלמדים את ילדינו מול החינוך שהם מלמדים לצערנו, ולפעמים אפילו תחת אותו כובע של אונר"א, ופה צריך להגיד שאונר"א, בחלק מבתי הספר שלהם, מלמדים תכני חינוך שקוראים להרג היהודים, לשנאת ישראל ושנאת העם היהודי באשר הוא.

לכן, אני חושב שהנושאים האלה צריכים להיות ברורים. אני אהיה פה בחלק גדול מהישיבה אבל בחלק השני אני אתן חבר הכנסת אלי דלל, יושב-ראש הוועדה המיוחדת וזכויות הילד להמשיך ולסכם, זאת בעקבות כך שהגיע בהפתעה לכנסת יושב-ראש קבוצת הידידות צרפת-ישראל, וחלק מהדברים שאני הולך להגיד לו "ברחל בתך הקטנה" זה לעצור ולפעול שאונר"א, שהוא מוסד אינטגרלי של האו"ם, יעצור במידי כל חומר למידה שמחנך ומסית לטרור ולהרג יהודים או להתנגדות לעצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

בבקשה, אלי.

תודה רבה לך חברי, חבר הכנסת יוסף טייב, יו"ר ועדת החינוך בכנסת. הדברים שאמרת הם כל-כך נכונים, כל-כך חשובים. אני רוצה שתראו – יש פה חומרים שהעביר לי איציק אלדן דנינו, שהוא נשיא מועדון השגרירים. הוא הביא לפה חומר שמראה איך מלמדים, איך מלבים שנאה ברשות הפלסטינית ובמקומות אחרים. אני מאמין בחינוך אבל החינוך שבו מחנכים לשנאה, לרצח – זה פשוט דברים מדהימים שילדים קטנים לומדים, אז למה מצפים?

אני חושב שהאו"ם – ואני לא תולה הרבה מאוד תקוות אבל כל מדינות העולם חייבות לקרוא לחינוך, לאהבה, לשלום, לכבוד הדדי ולא לשנאה. העולם יראה אחרת. לראות פה תמונות מזעזעות איך מלמדים ילדים בגן לירות ברובה, איך מלמדים ילדים בכיתות בית הספר היסודי על שנאה לעם היהודי. מפה מגיעה האנטישמיות, מפה מגיעה המלחמה והאכזריות שראינו לאחרונה, לצערי. צריך ללמד, צריך לחנך אחרת.

אני רוצה לפתוח בתפילה לזכרם של הנופלים שלנו, בתפילה להחלמתם של הפצועים ולהשבתם במהרה הביתה של כל החטופים. אני רוצה לראות את הכיסא הזה לא ריק – כולנו רוצים לראות את זה.

ביום רביעי הקרוב, ב-24 בינואר השנה יהיה דיון בנושא חינוך לשלום בר-קיימא. חינוך הוא זכותו של כל אדם, חינוך הוא טובת הציבור, חינוך הוא האחריות הציבורית. האסיפה הכללית של האו"ם הכריזה ב-24 בינואר כיום חינוך בינלאומי לחגיגת תפקיד החינוך לשלום ולהתפתחות. אני רוצה שזה גם יבוא לידי ביטוי. ללא חינוך איכותי, כולל והוגן והזדמנות לכל החיים, מדינות לא יצליחו להשיג שוויון ולשבור את מעגל העוני שמשאיר מאחוריו מיליוני ילדים, נוער ומבוגרים. אני מאמין בחינוך לשבור את מעגל העוני, וזה נכון לא רק בנושא של שנאה וכך הלאה. ככל שמדינה מחנכת יותר ויש שם יותר השכלה, כך גם המדינה נראית אחרת. היחסים בנושא של דוח העוני ואי-השוויון – זה אחרת לגמרי, ולכן הנושא של ההשכלה והחינוך הוא מאוד-מאוד חשוב.

מערכת חינוך מעצבת את הזהות האמינה ביותר. היא מנחילה ערכי יסוד, תרבות, התנהלות, תפיסת עולם וחזון. למערכת החינוך תפקיד מרכזי בעיצוב אישיות הפרט והחברה. חברה חופשית כמו ישראל רואה במערכת החינוך אמצעי להנחלת ערכי מוסר, העשרת ההשכלה בשדרוג רמת החיים. לעומתם, משטרי דיכוי כמו הרשות הפלסטינית וארצות נוספות שאני לא רוצה לנקוב בשמן אבל אנחנו יודעים שביניהן איראן וארצות ערב אחרות, שרואות במערכת החינוך אמצעי להנחלת אמצעים אלימים המתבססים על שטיפת המוח לקידום החזון כולל עידוד הטרור, ופה אנחנו נמצאים במצב מאוד לא נורמלי.

חברה חופשית כמו ישראל מטפחת את מערכת החינוך כחממת סובלנות. דרך אגב, גם בדת אצלנו, הנושא של החינוך, נושא של "ואהבת לרעך כמוך", זה נמצא בתוך ערכי היהדות. אני מניח שגם בערכים של הדתות הנוספות זה נמצא אבל זה לא בא לידי ביטוי. חברה חופשית כמו ישראל מטפחת את מערכת החינוך כחממת סובלנות, דו-קיום לשלום וחדשנות. לעומתנו, משטר דיכוי כמו הרשות הפלסטינית מטפחים את מערכת החינוך כחממה לקנאות ואי-סובלנות אלימה.

כמו בכל שנה, סביר להניח שבצד הפלסטיני יציינו את היום הזה על-מנת לתקוף את מדינת ישראל בטענה שישראל פוגעת בילדי עזה ומונעת מהם חינוך איכותי. כמובן שאין לזה שום שחר. מכון "אימפקט-se", החוקר את מערכות החינוך במדינות מוסלמיות, הוציא דוח על המעיד על החמרה ברמת ההסתה, קריאה לאלימות ועידוד טרור במערכת החינוך הפלסטינית. לדוגמה – הם מצאו דפוס חוזר של הצגת היהודים כאויבי האסלאם המושחתים, ופה ראינו את זה.

הדת היהודית לא מחנכת נגד דתות אחרות. הצגת היהודים כאויבי האסלאם המושחתים, שזה שקר, הוקעת ההיסטוריה היהודית בשטח בין נהר הירדן לים התיכון כזיוף. תיאור ישראל ותושביה היהודים כבלתי אנושיים, לצערי. הצגה רהוטה של הכוונה לחסל את מדינת ישראל ותושביה היהודים. סירוב לדו-קיום בשלום עם ישראל בשלילת הסכם השלום בין ישראל ומצרים. האדרת טרור אנטי-ישראלי וג'יהאד כמשימה אישית. לדוגמה – טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972. הצגת טרור נשים כאב-טיפוס למאבק בישראל. תמריצים דתיים לטרור. מאות מפות המציגות את פלסטין כשטח של ישראל מהירדן ועד היום.

כולנו רוצים בשלום בר-קיימא וכולנו רוצים לחיות בדו-קיום. תנאי מוקדם לפתיחת תהליך שלום עם הפלסטינים צריך לכלול שינוי יסודי בתכני הלימוד. ולכן אני חוזר ואומר: אם אנחנו רוצים שלום בארץ ובעולם, חייבים לשנות את תפיסת החינוך. תודה רבה.

תודה רבה. נמצאת איתנו בחדר נאוה רוזנבלום מארגון אימהות הלוחמים. בבקשה, גברתי.

שלום. תודה רבה. אנחנו, בארגון אימהות הלוחמים, נמצאות אימהות של לוחמים שלוחמים כעת בעזה וביהודה ושומרון ובצפון הארץ. נמצאות איתי פה חברות שחלקן לא ראו את הבנים שבועות ארוכים כי הם במלחמה. אנחנו, בארגון, קוראות למקבלי ההחלטות לנצח את המלחמה הזאת, להכריע ולהכניע את האויב, וכל זה תוך שמירת חיי חיילינו.

אנחנו פה, בוועדה, רצינו להציג ספר. זה לא ספר לימוד אלא ספר ילדים, שבתור אימהות ללוחמים אנחנו מכירות קצת יותר את מה שהלוחמים שלנו מגלים שם. כמו שאתם רואים, זה ספרון כביכול נחמד, חביב, צבעוני, מצויר שמיועד לילדים. זה ספרון אחד מתוך שישה, שכל אחד מהספרונים מציג את סיפור חייו של שאהיד שנבחר. השאהיד הזה, שבספרון שאני מחזיקה, מספר את הסיפור של ילד מאיחוד האמירויות שהגיע לירושלים במהלך השנים והפך להיות סוג של פושע. אני לא יודעת אפילו איזה מעשי חבלה הוא עשה אבל הוא נכנס לכלא הישראלי – כמובן שלא קוראים לזה כלא ישראלי אלא הכלא של המתנחלים או כלא הכיבוש כי אנחנו, כולנו, מתנחלים מבחינת הספרים האלה בכל מקרה. שם, לפי הספר, הוא הגיע כשהוא לא היה מחובר לשום ארגון אבל הוא יצא משם כשהוא מחובר לארגון הג'יהאד האסלאמי, והוא החליט להתנקש דווקא בחייו של חבר הכנסת לשעבר יהודה גליק. זה הסיפור של מי שניסה להרוג אותו. יש פה את הציור – אני לא יודעת איך אימהות מראות את הספר הזה לילדים אבל ממש ציור איך הוא יורה בו. וכמובן, כל הספר מלא בשירי תשבחות לאותו שאהיד-מחבל-רוצח.

כמובן שדיברת פה, כבוד היושב-ראש, על דרך החינוך שלנו מול דרך החינוך שלהם. אנחנו אימהות של לוחמים, מחנכות את הבנים שלנו לאהבת אדם, לאהבת העם והארץ, להקריב את החיים כשצריך ולהציל את העם והארץ, וזה מה שהבנים שלנו, החיילים שלנו, עושים כעת. כמובן שבאופן אישי, הבנים שלי מתפללים שלוש פעמים ביום "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו", ואנחנו מגדלים אותם לאורו של אהרון הכהן, אוהב שלום ורודף שלום. אנחנו דוברי שפת השלום אבל הקריאה שלנו פה, בנושא הזה, זה שלום אבל לא אשליה. אנחנו שמענו לפני כן אשליות שמוכרים. אנחנו נחנך לשלום אבל לא לאשליות.

תודה רבה. חבר הכנסת יוסף עטאונה, אתה רוצה לדבר לפני השגריר?

אחריו.

יצחק אלדן, בבקשה, השגריר לשעבר ויו"ר מועדון השגרירים.

(באמצעות מצגת)

שלום. תודה לשני יושבי-הראש מר טייב ומר דלל, שזכיתי להכיר לפני מספר חודשים בבארי. אני מודה לכם על הדיון שיזמתם. אני רוצה להתייחס להכרזה שתבוא לבטח בתום הדיון הזה של הכנסת לעולם כולו על המטרות של החינוך לשלום בישראל כפי שמר דלל הציג. ומה שאתה אמרת, על החינוך לשנאה וכל מה שקשור לפלסטינים לא רק בעזה אלא גם ביו"ש, גם בלבנון, גם בסוריה כי החמאס נמצא במקומות אחרים, ואונר"א, הארגון של האו"ם, שהוא זה שאחראי לחינוך של בתי הספר האלה ואחראי גם להכשרת המורים כי לא רק ספרי הלימוד הם בעייתיים אלא גם הכשרת המורים היא בעייתית וצריך לתפוס את הנושא בשני הקצוות שלו.

הקצה הנוסף של המימון של כל תעשיית הטרור הזאת כי החיילים שנמצאים שם, וביקשתי שדובר צה"ל יבוא, אני לא יודע אם נמצא פה נציג דובר צה"ל – הם יכלו להביא לנו לפה את כל ה"שלל" של כל תעשיית המוות הזאת, ספרים נוספים והכל. הבאתי איתי את המכתבים שדובר צה"ל חשף – שלושה מכתבים שהחמאס נותן הוראות למורים להתייצב ביום כזה וכזה לפעולה כזאת וכזאת של טרור. אז יש גם מסמכים. אני אציע בתום הדיון הזה לעשות ספר שחור ובו כל המוצרים של השנאה הזאת, ספר שחור שיופץ בכל העולם.

מאידך, מה שאמרת מר טייב, ומה שאמרה הגברת – זה מאוד חשוב להציג את הערכים שלנו של השלום ושל חינוך של השלום. זה מה שעשיתי במשך שנים באונסק"ו, כשהייתי שגריר שם פעמיים – בשנות ה-90 ובין 2001 ל-2003. לא הצלחתי לבלום את ההחלטות האנטי-ישראליות מדי שנה נגד ישראל, ונמצאת פה נציגת משרד החוץ, האחראית לאונסק"ו ועבדנו ביחד שנים. היא יכולה לספר לכם על ההחלטות האנטי-ישראליות פעם אחר פעם נגד ישראל בארגון הזה. ובמקביל למה שאמרת, מר דלל, שאנחנו מונעים את הנגישות לזה לפלסטינים, לילדי פלסטין, לגשת לחינוך בכלל, שזאת זכות אדם יסודית. אז לא הצלחתי לבלום את ההחלטות האלה, לא הצלחתי גם להעביר החלטות פרו-ישראליות שמראות במלוא יופיין את תכני החינוך לשלום שלנו. למה לא הצלחתי? כמו באו"ם בניו-יורק וכמו בג'נבה בזכויות האדם, אנחנו בארגון הזה נמצאים במיעוט, שמי ששולט שם זה הרוב המוסלמי והבלתי מזדהה, מדינות בלתי מזדהות. כך שקשה מאוד לפעול בזירה הזאת, וכמה חבל. זאת גם המלצה שלי לסוף הדיון – כמה חבל שישראל מפקירה את הזירה הזאת. זאת ה-זירה, שארצות-הברית חוזרת לשם עכשיו. יש עוד כמה מדינות שמוכנות לעזור ועכשיו מבינים את הקשר הישיר בין הזוועות של ה-7 באוקטובר לחינוך לשנאה.

אני הכנתי מצגת קצרה מאוד שמציגה את התכנים האלה: דמוניזציה, הסתה אנטישמית, עידוד לטרור ורצח, דה-לגיטימציה של ישראל, קידוש המוות – השוהדא, ג'יהאד להשמדת ישראל. אלה התכנים המרכזיים שמוצאים בכל מקום, והזכרתם אותם.

מי אשם לחינוך הזה? הרשות הפלסטינית מצד אחד, משרד החינוך שלה ביו"ש, החמאס מצד שני במשרד החינוך - - - החמאס, הרשות הפלסטינית, אונר"א, המדינות התורמות ואונסק"ו, שזה האו"ם. גם אונר"א זה האו"ם. אז שני ארגוני או"ם, המרכז של האו"ם, המטה של האו"ם והארגון הבין-ממשלתי שלו, שעוסק בדיוק באיסוף תכני האחווה, הסובלנות, השלום – אמור לעשות את זה. אגב, במקרה בראש הארגון הזה עומדת יהודייה – אודרה אזולאי, הבת של אנדרה אזולאי, היועץ של מלך מרוקו, אבל מה היא יכולה לעשות? לא היא קובעת אלא קובעות המדינות החברות שמצביעות בוועד הפועל או בוועידה, וככה מאפשרים לאונר"א להמשיך עם כל נושא השנאה.

עכשיו, מה עם נושא החינוך - -

ברשותך, אני אגיד אמירה קשה, ואני חושב שהיא חייבת להיאמר: הזכרת מה שקורה ביו"ש, הזכרת מה שקורה בעולם, בעזה – מתחת לאף שלנו, במזרח ירושלים, תחת פיקוח יהודי-ישראלי של משרד החינוך, תחת פיקוח של ועדת החינוך שאני עומד בראשה, לצערי עד לרגע זה הפיקוח אינו מלא, אינו מביא את התוצאות. כפי שאמרתי בתחילת דברי, וחבר הכנסת עמית הלוי לא היה פה – יש לוועדה הזאת ועדת משנה, לאותם תכנים שקורים במזרח ירושלים, ועד לרגע זה אנחנו לא מצליחים או לא רוצים, אני לא יודע, אמרתי שאני אגיד אמירות קשות אבל לצערי, זה לא קורה.

ולכן, לפני שאנחנו באים בטענות לאונר"א ולרשות הפלסטינית, והטענות הן מוצדקות, אני רוצה קודם כל לבוא בטענה למשרד החינוך. קודם כל, בוא נטפל פה, במדינת ישראל, במזרח ירושלים, מתחת לאף שלנו, ואחרי זה נבוא אליהם בטענות.

אני אשמח להתייחס אחר-כך, אדוני היושב-ראש.

אני אסיים בכמה מילים: קודם כל, מהם האמצעים לחינוך לשנאה? ספרי לימוד, כפי שראינו. לימודים מקוונים – מי שראה אתמול את התכנית בערוץ הראשון על השימוש בכל הדיגיטל ללמד את הילדים הפלסטינים וגם כדי לגרום לזוועות שונות, ואני לא אכנס לפירוט, יכול להבין למה אני מתכוון.

קייטנות לילדים – אותן קייטנות שכולנו מכירים, שמענו עליהן, שילדים בני שנתיים, שלוש, ארבע עם רובים, לומדים לירות. תנועות הנוער – יש בעזה תנועות, הם ניסו להקים עכשיו תנועת נוער בלבנון והלבנונים לא כל-כך מסכימים להקים את תנועת הנוער הזה. בכלל, העם הלבנוני בכלל שואל את עצמו מי הם האורחים האלה שעכשיו באים, כמו נסראללה ואחרים, כדי לירות בישראל ולהוביל אותנו למלחמה. ותנועות הנוער והמורים במערכת החינוך.

אני רוצה לסכם והלביא הצעות: ישראל חייבת לחזור לאונסק"ו. זה לא בגלל שקשה, וזה מאוד קשה לפעול בארגון שהוא אנטי-ישראלי. ככה פועל ארדן בניו-יורק, ככה פועלת תלמידה שלי לשעבר, שהיא שגרירה בג'נבה אבל אין ברירה – מדיניות הכיסא הריק היא לא מדיניות. ישראל לא חברה שם, הערבים עושים שם מה שהם רוצים. פלסטין התקבלה כחברה ולכן ישראל יצאה כי היא לא רוצה לגרום שיהיה עיקרון דומה לארגונים אחרים, ששם הפלסטינים יבקשו גם להיות חברים אבל אנחנו חייבים לפעול בצורה ישירה או עקיפה – יש כמה ארגונים פרו-ישראלים כמו NGO באונסק"ו, כמו בני ברית, הסטודנטים היהודים וכולי. הם חייבים לפעול כל עוד אנחנו לא שם. השגרירות בפריס צריכה רק להנחות אותם איך לעשות את זה, יש לנו שם מספיק אנשים בשגרירות. זה דבר אחד.

"ספר שחור" – שיציג את כל הדברים האלה, את הקשר בין הזוועות של ה-7 באוקטובר לחינוך לשנאה. הספר הזה חייב לצאת. דובר צה"ל הוא הגורם המרכזי פה, הוא צריך להביא לנו את כל הפרטים. אני יודע שמר גרוס ואחרים, לכולנו יש המון חומרים אבל את השלל שמצאנו עכשיו, מה שחיילי צה"ל חושפים, המכתבים האלה, הספרונים האלה, זה דבר חשוב ביותר, ודובר צה"ל חייב לשתף פעולה כדי לתת לכם את החומרים להפיץ את הספר השחור הזה, ויש גם סרטון. אמנם לא נוכל להציג אותו עכשיו אבל יש סרטון שכדאי להקרין ולהראות לכולם. אם יהיה לכם זמן בסוף, חמש דקות – נמצא פה - - - הוא לא הגיע אז לא יהיה סרטון.

בוא נשאיר את זה לסוף, אם יהיה זמן.

אני מודה לכם על ההקשבה. אני שותף שלכם לכל דבר בנושא הזה, ואני מקווה שתצא החלטה בתום הדיון שתפעל ברוח שציינתי.

אנחנו רשמנו את ההמלצות שלך, ואחר-כך נקדם אותן בהמלצות שלנו.

תודה רבה. ניתן לחבר הכנסת יוסף עטאונה, ולאחר מכן משרד החינוך – התייחסות שלכם לגבי האמירות שלי לגבי הוויכוח - -

גם אנחנו, משפחות החטופים והחטופות, נבקש להתבטא.

אתם תמיד לפני כולם. בבקשה.

אבקש שהם ידברו ואני אחריהם.

תודה רבה.

אני גיסתו של עמרי מירן שנחטף ב-7 באוקטובר מנחל עוז, לעיניי שתי בנותיו ואחותי, שהיו בנות ערובה במשך ארבע שעות בידי החמאס וניצלו, הן שרדו.

אני מודה על הדיון הזה. אני מודה על ההערות הכל-כך חשובות על אונסק"ו, על הזירה הבינלאומית שהופקרה אבל הצורך שלנו להגיע ולהיות שם – הנוכחות שלנו קריטית שם. תודה על ההפניה אלינו, מה אנחנו יכולים לעשות כי זה כל-כך חשוב. אנחנו קודם. קודם אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו ומה קרה לנו בחברה.

קדושת החיים שלנו פה, במדינת ישראל, היא שאלה שתמיד הייתה, והמילה הזאת "הקרבה" קשה לי מאוד. יש לי ילד בן תשע וחצי, ואני לא ילדתי אותו כדי להקריב. אני לא רוצה שהוא יילחם, אני לא רוצה שהוא יהיה שם. ההקרבה הזאת שאתן מקריבות היא מחרידה בעיני, היא לא צריכה להיות, היא לא טבעית. אנחנו חיים במונחים מיתולוגיים ואני לא רוצה לחיות במונחים מיתולוגיים, אני רוצה חברה אחרת.

סליחה, אנחנו גם לא רוצות. ממש, ממש, ממש לא רוצות.

נאוה, זה ברור.

אני יודעת שאתן לא רוצות, ואני כואבת ומודה – אני יודעת את זה, גם אני לא רוצה, אני רוצה חברה אחרת, כולנו רוצים חברה אחרת.

אני כאן בשם שתי ילדות, רוני ועלמה, האחייניות המתוקות שלי שהיו בנות ערובה של החמאס ובדרך נס הן ניצלו, הן ואחותי לישי. אבל עמרי, אביהן האהוב, נלקח מהן. רוני רצה אחריו, ולישי באינסטינקט משוגע הניחה את עלמה בת החצי שנה בזרועותיה של גלי, השותפה שלה לגורל האכזר, תפסה את רוני שהייתה דבוקה לרגלי אביה עמרי, ובקריעתה את רוני מאביה הצילה את ילדתה. ילדה בת שנתיים וחודשיים בזמנו, שרצה אחרי אביה ורצתה להיות איתו.

ילדה בת שנתיים וחמישה חודשים שבזמן טיול בגן החיות התנ"כי פה, בירושלים, היא כאילו קוראת שלט, עושה את עצמה קוראת ובלופ אין סופי אומרת: אבא חוזר, אבא חוזר, אבא חוזר. ילדה בת שנתיים וחמישה חודשים שגדלה פה, במדינת ישראל.

ילדה בת שנתיים וחמישה חודשים ששרדה את התופת, שואלת את תמונתו של אביה מדי בוקר: מה שלומך? ומדי ערב יושבת על המדרגה ונזכרת, נזכרת ברגעי האימה כשאביה נלקח ממנה, כשהתעוררה ומול עיניה אר.פי.ג'י. היא זוכרת הכל ושואלת: איפה אבא?

אני כאן גם בשם בני יהל, בן התשע וחצי, שכבר שלושה חודשים חי במדינה שערך החיים תלוי בהקשר. במדינה שבה הדוד האהוב שלו ואהובים ואהובות נוספים עדיין בעזה, והאופק לא ברור. אי הוודאות מכרסמת את נפשו, ומדי לילה השאלות, המחשבות, הטרדות, מנקרות ללא הרף וחודרות לחלומותיו. האם אלה הולכים להיות החלומות של הילדים והילדות שלנו? סיוט מתמשך שחודר מהיום אל הלילה בלופ אין-סופי.

כל עוד אבא של רוני ועלמה, דוד של יהל, ואהובים ואהובות נוספים אינם כאן איתנו, כל עוד הם נמקים במנהרות החמאס, לא תהיה מנוחה, ושאלות של ערכים הופכות מיותרות כי המעשים מדברים. המעשים שלנו, שלכם, שלכן, מדברים. הם מחלחלים לגוף, לנפש, ורומסים אותנו, הם פשוט מכרסמים אותנו מבפנים.

אז איך אתם, איך אנחנו ממשיכים וממשיכות מכאן? תודה רבה על ההקשבה.

תודה רבה.

אני אחות של רומי גונן, והאמת שרציתי להתייחס לזה שכולם יודעים שהחינוך שלהם שם זה מהרגע שהם נולדים – לשנוא ולרצוח ולהיות מחבלים. ואחותי נמצאת שם 108 ימים, איתם. אני לא יודעת אם לבד או עם עוד אנשים אבל זה לא משנה, היא איתם כבר 108 ימים.

את האמת? אני לא יכולה להעביר לכם את ההרגשה של איך זה לחשוב שבכל רגע מישהו אולי מסתכל עליה כל הזמן, 24/7, ולא מוריד את העיניים או אולי נוגע בה ואם היא עברה דברים, ואני לא יכולה לעשות כלום. כלום. אני לא רוצה להיות היחידה שנשארת עם ההרגשה הזאת כי אני לא יכולה לעשות עם זה שום דבר. זה לא אמור לעניין רק אותי, ולפעמים זה מרגיש שזה מעניין רק אותי או רק את המשפחות, מה שאנחנו עוברים.

אני בת 18, וכרגע החיים שלי מאוד תלויים בדבר הזה. אין לי חיים. אני לא יודעת, אני פשוט רוצה להפסיק להגיע לכאן. אני כל שבוע מגיעה לכאן ויוצאת עם אותה הרגשה, שאני אומרת וזה הולך לאוויר. האמת שאני, אישית, כבר מתוסכלת ומיואשת מהדבר הזה אבל אני מגיעה בשביל שכל אחד פה, מי ששומע, שלא ישכח אפילו לא לרגע, שיקום בבוקר עם זה וילך לישון בלילה, כמו שאנחנו, כי זה לא דבר שאפשר לשכוח.

אני מקווה שכל החלטה שתתקבל, זה יהיה רק כי יש לכם אותם בראש, וזה מה שיוליך אתכם, ושזה לא יהיה איפה שהוא איזה נושא כל שהוא, כי זה חיים של אנשים והם בסכנת חיים. תודה רבה.

תודה רבה.

אני אוסיף עוד כמה מילים. אני בת דודה של אביתר דוד, בן 23, שנחטף מהמסיבה ברעים. אנחנו מדברים פה על חינוך לשלום, ואני חושבת שחלק מהחינוך היפה והישראלי שלנו זה חינוך לחיים. כמו שהבהרנו כאן, אנחנו לא יוצאים להילחם בשביל מוות, אנחנו יוצאים להילחם בשביל חיים. ויש שם מעל 100 אנשים חיים 136 כולל אנשים שלצערנו לא הצלחנו להוציא בזמן. וכל יום שעובר, יהיה לנו פחות את מי להחזיר לחיים. זה החינוך שאני גדלתי עליו, זה החינוך שאני רוצה לגדל עליו את הילדים שלי, שאנחנו מדינה שדואגת לאנשים שחיים. אני לא יכולה להמשיך לשמוע על זה שלהחזיר את החטופים זה כניעה והפסד. אני לא רואה תסריט כזה. אני לא רואה שניצחון כולל את זה שאביתר יישאר שם ויידע שפשוט מוותרים עליו. אני כל-כך פוחדת ממה שאני שומעת בתקשורת בימים האחרונים, שזה הכיוון, שזה הפסד להחזיר אותם. אני כל-כך פוחדת שהוא שומע את זה ומבין שמוותרים עליו.

זו לא אופציה. זה לא החינוך שעליו חונכנו ונמשיך לחנך. חינוך לשלום הוא גם חינוך לחיים ולשמירה עליהם ועל הקדושה שלהם.

זה מתחבר לדברים ואנחנו נשלח מסר ושהוא ישמע אותו – אנחנו לא מוותרים על אף אחד עד הסוף, עד שמחזירים את כולם.

יוסף, בבקשה.

תודה רבה, כבוד יושבי-הראש. אכן, אני רוצה להתחיל מאיפה שהיא סיימה – חינוך לשלום הוא אכן חינוך לחיים, ואני רוצה להיזכר במעמד זה בדיון לחינוך לשלום, שהוא מאוד חשוב ומשמעותי, בדברים שאמרה ויויאן סילבר ז"ל מקיבוץ בארי, שאמרה: "אין דרך לשלום, השלום הוא הדרך". זה כל-כך חשוב להיזכר היום בדבר כזה בהקשר לדיון לחינוך לשלום. וחינוך לשלום לא צריך להיות רק בעת מלחמה, חינוך לשלום הוא גם לא אשליה, כפי שנאמר קודם על-ידי אחת הדוברות. חינוך לשלום הוא אבן יסוד לנו והוא צריך להיות נר לכל חברה שהיא. זו העמדה המוסרית, האנושית, בהקשר לשלום.

ולכן גם בהקשר הפלסטיני – כשמדברים על קדושת חיים, פתאום מנסים לצייר כאילו אין קדושת חיים. אני חושב שגם המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש אמר: "על האדמה הזאת יש מי שראוי לחיות". ולכן, כשמדברים על קדושת חיים, לפי דעתי יש פרדוקס עם אנשים שמצד אחד מדבר על קדושת החיים ומדבר על המשך מלחמה. המשך מלחמה לא יכול להיות מונח באידיאולוגיה של קדושת חיים. קדושת חיים צריכה לחנך לשלום, לסובלנות, לקבל את האחר, להבין את האחר. וגם חסר לי בכל הדיון, כבוד יושבי-הראש, גם בגלל התקופה המורכבת, זה הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל, עם כל המורכבות שקיימת גם בעת מלחמה. וצריכה להיות גם אמירה בתוך מערכת החינוך ולקדם תכניות שיכולות לתת מענה לסובלנות, לחינוך לשלום ובכלל.

לכן, חשוב מאוד שמשרד החינוך – גם באוניברסיטאות דיברנו על הנושא לפני שבועיים, שלושה, עם החזרה של האוניברסיטאות והמכללות, שצריך לקדם גם תכניות בתוך האוניברסיטאות, שיכולות, להביא לדו-קיום, לשותפות, לאחריות, ולהרחיק כל שיח שיכול להביא לשנאה ועימות בעת הזו.

אני גם רוצה להיזכר בדבריו של נלסון מנדלה על אהבה ושנאה: "איש אינו נולד לשנוא, אנשים לומדים לשנוא. אם כן, נוכל ללמד אנשים לאהוב כי אהבה באה בטבעיות ללב האנושי בניגוד להיפך ממנה." ואני לא אומר את זה בסיסמאות או רק כדי להזכיר דברים אלא אני מאמין בזה, ואני חושב שאם אנחנו לא נחנך לשלום, לדו-קיום, לשותפות, לשוויון אזרחי מלא לכלל האזרחים, ערבים ויהודים, בתוך המדינה – אני באתי ממקום שלפני יותר מ-15 שנה הייתי יוזם, מייסד והיו"ר הראשון לעמותת הגר, לחינוך דו-לשוני ערבי-יהודי בבאר-שבע, שעד היום מנהלת גם בית ספר, גם גני ילדים וגם פעוטות ולכן, בעת הזו, זה החינוך שאנחנו צריכים לחזק, זה השיח שצריך לקדם במערכת החינוך בעת הזו. תודה.

תודה רבה. דוקטור ארנון גרוס, בבקשה אדוני.

(באמצעות מצגת)

שלום. אני אהיה תכליתי. אני מזרחן בהשכלתי עם תואר דוקטור מאוניברסיטת ווינסטון, ואני עיתונאי לשעבר במקצועי, 40 שנה ב"קול ישראל" בערבית. משנת 2000 אני חוקר את היחס לאחר ולשלום בספרי לימוד במזרח התיכון. הייתי מנהל המחקר של אימפקט-se עד 2010, ומאז אני חוקר עצמאי, מתרכז בעיקר בספרי הלימוד של אונר"א. זאת אומרת, ספרי לימוד של הרשות הפלסטינית מכיתה א-י שאונר"א משתמשת בהם.

הספרים שאני בדקתי ושאני מביא כאן, במצגת, הם הספרים החדשים ביותר, רובם המכריע מ-2020, לא יצאו ספרים חדשים. אני חשפתי שלוש נקודות עיקריות שהיו בספרים, ואני אתרכז היום רק באחת מהן: נקודה אחת – דה-לגיטימציה לא רק של קיום ישראל אלא של נוכחות היהודים, שבעה מיליון פה, בארץ. אין להם היסטוריה פה, אין להם מקומות קדושים פה, זה הכל מקומות מוסלמים שנגזלו על ידם. הם בעצם קולוניאליסטים מתנחלים מחליפים – איחלאליה – זו התנועה הציונית שבאה להחליף את העם הפלסטיני בעם אחר.

הנקודה השנייה זה דמוניזציה – ישראל היא כל הרוע שבעולם. היהודים, עושים להם דמוניזציה לא רק במסגרת הסכסוך אלא גם מבחינה דתית כאויבי האסלאם, אויבי נביאי האל. כשאתה אומר את זה לתלמיד מוסלמי: הם אויבי האל, זאת אומרת דינם מוות, כולל עוברים.

בואו ניגש עכשיו ליחס לשלום – השלום עם ישראל מוזכר פעם אחת בספר היסטוריה, ששם מוזכר ומובא מכתבו של יאסר ערפאת ליצחק רבין ערב החתימה על הסכם אוסלו, והוא מכיר בישראל ובזכותה לחיות ומגנה את הטרור והכל טוב ויפה. הם לא משתמשים בטקסט הזה כדי לקדם שלום. במקום שלום, יש חינוך למלחמה, מאבק אלים לשחרור כל הארץ, לא מסתיים בקווי 67.

נתחיל עם ההמנון של הרשות הפלסטינית עם ביטויי האלימות שבו: אני הדגשתי את זה – "הר הגעש של נקמתי, אש כלי הנשק, פידאי, זה חבר הארגונים הפלסטינים, פלסטין היא נקמתי, עד אשר אשוב". זכות השיבה. ככה זה מוצג לתלמידי כיתה א'. זה שחרור פלסטין.

עכשיו נותנים לזה אופי דתי – יש באסלאם אידיאלים של ג'יהאד, יש אידיאלים של שאהדה – מות קדושים, אז פה מסבירים מה זה הג'יהאד ומות קדושים. עכשיו, לפי האמונה, יש חתונה לשאהיד במרומים, ואחת המטלות, האלטרנטיבות לתלמיד באומנות בכיתה ו' זה לצייר חתונה של שאהיד. אז זה חי וקיים בספרי הלימוד הפלסטינים.

הלאה בבקשה. המאבק הזה הוא לא רק שכם, חברון ועזה, זה חיפה ויפו. אנחנו רואים את זה פה בהמנון תנועת הנוער של פת"ח, אומרים: חיפה ויפו.

תרגיל לשון – מן הראוי שיפו תשוב לחיקינו. זאת אומרת, בישראל יש שבעה מיליון אנשים שצריך להעיף אותם מפה. אני הורדתי שיר שמדבר על כך היא החליפו את השיר הזה בהוראה של האיחוד האירופי כנראה אבל בואו נמשיך הלאה, במה כן יש לנו? פלסטין החופשית, free Palestine – אין מקום לישראל ב- free Palestine. אז אם מדברים פה שאנחנו צריכים לחנך לשלום, אנחנו צריכים להבין שלא מחנכים לשלום בצד השני. אז מה עושים?

הלאה בבקשה. הטרור זה חלק בלתי נפרד מהחינוך ברשות הפלסטינית, בחמאס ובאונר"א וגם במזרח ירושלים, רבותי. זו דלאל אל-מוגרבי, מפעולת כביש החוף. היום יש לנו דוגמאות יותר מוחשיות, זו השקופית האחרונה ואני רוצה להגיד משהו מניסיון אישי: אני הרבה פעמים מרצה, ובאוניברסיטה העברית הרציתי על השוואה בין ספרי הלימוד הפלסטינים והישראלים בשיעור שהעביר גרשון בסקין לתלמידי חו"ל, שהוא לא אחד מאוהדי הימין. הייתי בקונגרס האמריקאי ובלשכת מזכיר האו"ם ובפרלמנט השבדי ובפרלמנט האירופי עכשיו, בשטרסבורג, לפני חודשיים, ואני מרצה את הדברים האלה. ובשנת 2008 הייתי בהרצאה פרטית שאפשר לנו לתת הרב דיוויד ספרשטיין, רב רפורמי שהיה מקורב מאוד לנשיא אובאמה. הוא ראה את זה, הזדעזע ואמר שאלה דברים קשים מאוד. אני יכול מחר לבוא עם זה לנשיא אובאמה, ואני לא אבוא. למה אני לא אבוא? כי אם זה כל-כך חמור, למה אנחנו לא שומעים צעקה מישראל? למה הכנסת לא מקיימת דיון במליאה על זה? למה ממשלת ישראל שותקת? למה מאפשרים לאונר"א לפעול בצורה הזאת? היו מקרים שניתקו סיוע לאונר"א, ובאה ממשלת ישראל וביקשה לחדש, אני לא אזכיר שמות, ודברים מהסוג הזה.

כל זמן שאנחנו לא החלטיים, אין לנו מה לדרוש מאחרים. אז נכון, יש פעילות מוסלמית, פעילות ערבית וכולי אבל אנחנו לא אומרים מספיק את מה שאנחנו צריכים להגיד. תודה רבה.

תודה רבה.

תודה רבה. אלה באמת דברים חשובים מאוד-מאוד, וחשוב שישמעו בכל מקום. תודה, דוקטור גרוס.

חברת הכנסת קטי שטרית, בבקשה. יום הולדת שמח, אגב, ומזל טוב.

ליושבת-ראש הוועדה גם יש יום הולדת היום.

תודה רבה. עוד אנחנו מדברים, ותראו את ההודעה שצצה עכשיו: שני מחבלים נעצרו בירושלים, ממזרח ירושלים, בחשד שתכננו לבצע פיגוע. איך הם תכננו לעשות את זה? הם עושים את זה כתומכי טרור המדינה האסלאמית, מה שאומר דאעש.

אני רוצה לשים את הדברים על דיוקם, ואני מגיעה כאשת חינוך: אני יודעת כמה שמורה או מערכת חינוך, על מוריה, יש לה את הכוח והעוצמה להשפיע על ילדים ועל בני נוער ועל העתיד שלהם. אנחנו כולנו שומעים את סיפורי הגבורה שהיום נעשים בלחימה, ואנחנו רואים שמחזיקים בתוך גני ילדים ובבתי ספר רקטות, נשק. אני גם רואה סרטונים על מסיבות הסיום שלהם, מסיבות הסיום שאם אצלנו, אצל הילדים, זה אהבה, אחווה, שלום, אחדות, אנחנו רואים שם כל מיני טקסים ברמה של קדושת המוות, לא קדושת החיים. וזה מאוד-מאוד מפריע לי כי כשאנחנו מדברים על החמאס, הרבה מתבלבלים – זה לא ארגון, זאת תנועה. יש הבדל עצום בין ארגון לבין תנועה, כי תנועה, יגיד לי פה גם המלומד שלנו פה – תנועה מחנכת, תנועה בונה תכניות שלמות סביב הנושא הזה של קדושת המוות.

כולנו גם צופים בהפגנות שנעשות באירופה "from the river to the sea ". זה אומר שאין מדינת ישראל. ייקחו פה המון דורות, ואני אומרת את זה חד-משמעית שאני כל-כך לא אופטימית – המון דורות עד שבאמת יגדל דור שירצה באמת לחיות בשיתוף פעולה, ואני לא רואה את זה קורה. אני מאוד פסימית, ראינו את זה.

כששאלו אותי למה יצאתי מהסרטון אחרי מספר דקות, אמרתי שמה שהכי מזעזע מלבד מעשי הרצח, האונס, השריפה, זה האחווה, האושר, שמחת החיים שלהם כשהם רוצחים, ובתוך הסלון הם גם יושבים ואוכלים מתוך המקרר. זה אומר שזה נמצא עמוק עמוק ומושרש. מה גם שאנחנו יודעים שאנשי חינוך יצאו לפגע. היה מחבל ארור בשם פאדי אבו שחאדה, המחבל שרצח את אליהו קיי ז"ל, ופצע ארבעה נוספים – הוא היה מורה בבית ספר אל ראשידיה. מורה בבית ספר.

אנחנו גם יודעים על תלמיד. שימו לב כמה כל ההסתה הזאת משפיעה על מוחם של הילדים הללו. מחמוד עליוואת, תלמיד שביצע את הפיגוע בעיר דויד, ילד. אנחנו רואים פה לאורך כל הילד חינוך להרג, חינוך למוות. ואפשר לעשות הרבה פעולות אופרטיביות, צריך לגבש תכנית. את היודע, בזמנו, כשהייתי במשרד החינוך, יש תכנית בגרות בשם תאוג'יהי – זו התכנית שלהם, שיש שם הרבה מאוד תכנים מאוד מסיתים, מאוד. הורים רבים רצו לעבור לתכנית הבגרות כי הם רצו שהילדים שלהם יקבלו השכלה אקדמית, שיוכלו להתקבל למוסדות. והרשות הפלסטינית אסרה עליהם לעשות את המעבר הזה. הרשות הפלסטינית – אנחנו צריכים להבין שאין הבדל בין חמאס לרשות פלסטינית, כולם כאחד, הבקשה שלהם, משאת נפשם זה להרוג בנו, לגרש אותנו מפה, להוציא אותנו מפה, וזה באמצעות ההסתה שאנחנו חווים ורואים אותה כל יום מחדש.

אדוני היושב-ראש, שני יושבי-הראש, ילדים מתחנכים פה, ממש כמה קילומטרים מפה, בצורה מאוד-מאוד קיצונית ואני חושבת שצריך לעשות מעשה, צריך להפסיק את זה, כי אנחנו רואים שהגילאים רק הולכים ויורדים.

ראינו גם ביום הארור הזה בני 60 עם בני 15,16,17 שבאו לבזוז, באו להרוג, באו לאנוס, באו לרצוח, ותוסיף לזה את כל החדווה והאושר. אותו בן שמתקשר לאימא שלו ואומר לה: הרגתי 10 יהודים. אז מה אומרת לו האימא? אביו אומר לו: כל הכבוד, והאימא אומרת: למה לא באת לקחת אותי איתך, גם אני הייתי עושה את זה. זאת אומרת, אנחנו רואים פה את החינוך הזה שהושרש להם בצורה מאוד עמוקה. אנחנו לא רואים תקווה שהקטע הזה משתנה, ואנחנו צריכים לעשות מעשה להגן על עצמנו כאן. צריך לעשות מעשה לפחות באזור של מזרח ירושלים, האזורים הקרובים אלינו, יהודה ושומרון. אנחנו רואים את השנאה, אנחנו רואים את ההתמדה לרצות להוציא אותנו ממדינת ישראל וצריך לעשות מעשה. תודה רבה.

תודה רבה. משרד החינוך, בבקשה.

(באמצעות מצגת)

צוהריים טובים. אני רוצה לשים זרקור על מערכת החינוך הישראלית דווקא. יש שקף. לפני שאגע בשקף אומר כמה מילות הקדמה: אפשר לדבר המון על העשייה והאתגר הגדול לאורך השנים כמו מערכת החינוך במזרח ירושלים. אני יודע שנערכו כאן לא מעט דיונים לאורך השנים עם המחוז, גם בוועדת החינוך וגם בוועדת המשנה - -

מה התפקיד שלך במשרד?

אני סגן יושב-ראש המזכירות הפדגוגית ועוסק בתכנים של משרד החינוך.

אני לא איש משפטים, אני לא אכנס לדיון הזה מהמקום הזה אבל אני יודע שנערכו לאחרונה, בחודשים האחרונים, לא מעט שינויים בעובדי ההוראה במזרח ירושלים שהתבטאו התבטאויות חריגות. אני יודע שיש כבר מעל שליש של בתי הספר, שאחרי לא מעט שנים של עבודה, לומדים את תכנית הלימודים הישראלית, ובשאר כל בתי הספר הודפסו וחולקו ספרים מצונזרים, ערוכים על-ידי עיריית ירושלים - -

זה לא נכון, אדוני, רק לטובת הציבור והנתונים שלך לא נכונים בעליל כיוון שאני יושב-ראש ועדת המשנה, הנתונים שלך אינם נכונים, רק כדי להבהיר.

אלה נתונים שקיבלתי כרגע - -

התשובה לא נכונה. כשאתה מדבר על שליש, אתה מדבר על שליש מבתי הספר הממלכתיים אולי, אתה לא מדבר על כלל בתי הספר. במזרח ירושלים לומדים 125,000 תלמידים, מגן ילדים, גן חובה ועד כיתה י"ב, רובם ככולם, למעט 15% מהם, לומדים בתכנית פלסטינית עם כל הערכים והתכנים שהזכיר פה דוקטור גרוס. גם לגבי הפיקוח, תרשה לי להעיר לך כיוון שזה לחלוטין לא מה שקורה בשטח – 20% מבתי הספר של הרשות הפלסטינית, אונר"א, הפרטיים, בכלל אין פיקוח. מעולם לא נכנס נציג משרד החינוך אליהם ובשאר בתי הספר, לדרגותיהם השונות.

ואחרון חביב – תכניות ספרי הלימוד – משרד החינוך הישראלי הוא זה שמכניס בכיתה י"א ו-י"ב את חומרי הטרור לספרי הלימוד. מה שאתה אמרת זה נכון לגבי כיתות א-י. מכיתות א-י משרד החינוך מוציא את הדברים המצונזרים. בכיתה י"א, י"ב, בגלל שהוא אומר שיש בגרות, יש תאוגי'הי, אז משרד החינוך הישראלי, בכספי משלם המיסים ששומע אותנו עכשיו, לוקח את חומרי הטרור, את דלאל אל-מוגרבי, ומכניס אותם לילדי מזרח ירושלים, ובזה הוא בפועל מקדם את החינוך לרשע ולטרור במקום לצדק, לחסד ולמדע, כמו שאמר כאן אלדן.

אני מציע מאוד שאת הדברים האלה ייקח משרד החינוך ב-180 מעלות, לא ישאיר את זה ככה ויפסיק לחלק חומרי טרור בכיתה י"א, י"ב.

עמית, בוא ניתן לו לסיים.

לא, הוא אינסטנציה רשמית. איך אמרת? את העובדות אנחנו מכירים.

עמית, אתה רשום, אתה הבא בתור בזכות הדיבור אז תוכל להתייחס ישירות אחריו.

בבקשה, משרד החינוך.

אני התייחסתי לבתי הספר המפוקחים בלבד, ואני מעדיף להשאיר את הדיון הזה לוועדת המשנה ולכוחות המקצועיים שמגיעים לשם. אני מעדיף לעסוק פחות בסיבה ויותר בסימפטום – זאת אומרת, מה אנחנו עושים לחינוך לשלום, לחינוך לסובלנות?

אני חייב להגיד כמה מילים למה שמערכת החינוך הישראלית ובמה שהיא מתמודדת בחודשים האחרונים - -

ויחד עם זאת, מזו ומזה אל תנח ידיך.

אני מסכים, חד-משמעית. כלל תלמידי ישראל, על כל הגילאים ועל כל המגזרים, חוו כמובן את המלחמה בחודשים האחרונים, ורובם הגדול חזרו לשגרת למידה די מליאה. אבל חלקם מושפעים באופן ישיר מהמלחמה, הם אלה שרואים הריסות, הם אלה שנלקחו מביתם, עשרות-אלפי תלמידים כמובן, תלמידים שחוו שכול אישי, תלמידים שנחטפו על-ידי החמאס ושבו. אני מבקש לייצג את המעמד המכובד הזה קודם כל לקרוא להחזרתם של כל החטופים ובתוכם בני משפחת ביבס, אריאל וכפיר אחיו הקטן, הילדים היקרים שטרם שבו. זה קודם כל ולפני הכל.

מתוך ההקשר המורכב הזה, מערכת החינוך לא המשיכה את שגרתה באופן רגיל. בשבועות הראשונים של המלחמה, כלל תחומי הדעת, כלל המקצועות עסקו קודם כל בחוסן, ובתוך כל הלימודים, כל המורים הונחו לשלב מיומנויות רגשיות חברתיות מתוך מתן מענה ושיח בנושא.

בהמשך, במקביל לשגרת הלמידה בכל תחומי הלמידה, פתחו תכנים ופעילויות רבות שעוסקות בחינוך לשלום, במעורבות חברתית ובאחדות, המשולבים בשיעורים השונים בכל בתי הספר בישראל.

בימים הרגילים, החינוך לשלום מושרש במקצועות השונים, ואני רוצה להציג מספר קטן של מערכים או נושאים שונים שפותחו דווקא בעת האחרונה. בשקף אפשר לראות מגוון של נושאים, גם בספרות, גם באזרחות, בחינוך חברתי, בחינוך אזרחי, נושאים שהוציאו מחנכים, כל מיני מערכים שונים, שכולם עוסקים בחסד, שלום, צדק, נושאים חברתיים, התנדבות, סולידאריות, זכויות הילד, שותפות, אחדות לאומית. אלה דברים שנכתבו כולם והופצו ממש בחודשים האחרונים כדי שיהיה מענה למורים, לכיתות ולתלמידים כדי לעסוק בנושאים האלה.

אני רוצה להראות שתי דוגמאות קטנות כדי להנגיש את הנושא. הקישור הראשון – כולנו זקוקים לחסד, שיר שכולנו מכירים אותו. זה מערך שיעור בספרות שעוסק בשיר הידוע של נתן זך – "כולנו זקוקים לחסד". אני רק רוצה להדגים פה שמעבר לדיון על החסד שצריכים והוא חשוב וכולי, למטה, בצד שמאל, חלק מהשיר עוסק גם בספר תהילים, בפרק ה', ששם הכותרת או פסוק י"א הוא "חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו". זה פסוק שכולנו מכירים אותו, ואני רוצה להדגיש את זה מכיוון שבמיוחד בתקופת המלחמה, הרי כולנו יודעים שחסד ושלום קשורים לחמלה, קשורים לערכים מאוד רכים, וצדק ואמת הם לפעמים ערכים שמתנגשים בין חסד ושלום. ואנחנו, כמערכת החינוך, - - - לאותם מגזרים עוסקים גם בחסד ושלום וגם בצדק ואמת, וזה דברים שדווקא במלחמה צריך לחבר אותם ולהראות שיש קשר מאוד עמוק בין הערכים הללו. ודווקא במלחמה, שלפעמים הצדק והאמת הם חזקים, צריך גם מקום מאוד נרחב לחסד ולשלום.

אני אשמח אם תחזרי לשקף הקודם, אני רוצה להדגים עוד נקודה אחת: מצד שמאל למטה יש מערכת של ערכות ותכניות למחנך, ואם ניכנס למערך הזה נראה שלמטה יש רשימה ארוכה של תכניות למחנכים, ולמטה בעמוד האחרון, אפשר לראות הפעלה בעקבות מאמרו של מר ג'לאל ספדי, הוא מנהל אגף החברה הערבית בחינוך במדינת ישראל, והוא כותב מאמר שעוסק באיך החינוך הערבי מתייחס למלחמה כמובן. זה מאמר מאוד נוגע ללב, שגם פורסם בתקשורת, ב"ידיעות אחרונות" ובערוץ 12. הפעלנו מערך שלם של הדרכה בתוך בתי הספר הערביים במדינת ישראל, על החשיבות של חינוך לשלום בעת הזאת ואיך החברה הישראלית, דווקא בחינוך הערבי, צריכה לעסוק בנושא הזה בייתר זאת.

מכאן, אני רוצה לומר עוד משהו: גם - - - שזה גם חיים משותפים והרבה מעורבות – פתחנו שם פורום שעוסק בחודשים האחרונים בתכנית אסטרטגית, של איך חוזרים מהמלחמה. זה חינוך של שותפות בתוך הערים הערביות. אני רוצה להגיד שיש תכנית מאוד יפה בירושלים שנקראת "- - - ביחד", שנפגשים 110 בתי ספר מירושלים, 15% מכלל מערכת החינוך המפוקחת, הרשמית, שלומדים ביחד יהודים וערבים, משני קצוות הקשת, גם מנהלים וגם מורים וגם תלמידים שלומדים ביחד.

אני תפילה שמתוך המקום הזה נוכל לחנך יותר לשלום ולהביא לערכים במערכת החינוך הישראלית.

תודה רבה. חבר הכנסת עמית הלוי, בבקשה.

אני יכולה להגיד משהו?

כן, בבקשה.

אני ממשרד החינוך, אני אחראית על פיתוח תכנים חברתיים. אני חושבת שדווקא לאור כל מה ששמענו שמפתחים ברשות הפלסטינית ובעזה ובכל העולם, דווקא בגלל זה, אנחנו צריכים להמשיך ולפתח את התכנים שאנחנו מפתחים, שהם מעודדים שיח מכיל, מעורבות חברתית. שמים דגש על הטוב ופחות על הרע, על החיובי, מה אני יכול לעשות כדי לקדם, מה אני יכול לעשות כדי להביא טוב, מה אני יכול לעשות כדי לעזור? ואנחנו נמשיך ונפתח את התכנים האלה דווקא בגלל מה שאנחנו רואים שקורה. תודה.

תודה רבה. חבר הכנסת עמית הלוי, בבקשה.

תודה, אדוני היושב-ראש. אני רוצה להתחיל בגיסה של עמרי, מיכל – את אמרת: אני לא רוצה לחיות בחברה מיתולוגית – אז אני אוחז במשפט הזה כדי לומר לך שזה לב הדיון. כל חברה אנושית, יש בה מיתוסים ויש בה אתוסים במחשבות, כמו שאת בעצמך היבעת על זה. אמרת על הילדה של עמרי – כמה אהבת חיים, כמה אהבת אבא, כמה אהבת משפחה היו בדברים שביטאת. כל אלה הם ערכים, כל אלה הם רעיונות.

אני מדברת על חברה מיתולוגית - -

סליחה, לא להפריע לחבר הכנסת. אני אתן לך לדבר. אי אפשר להתפרץ.

אבל פשוט לא לעוות את ה - - - המיתולוגית שלי בהקשר של מלחמה - -

סליחה, אני מאוד מבקש לא להפריע.

טוב שחידדת, ואני מחדד לך שלא באתי לעוות, באתי להסביר את עמדתי בעניין הזה. אני חושב שמיתוס, כלומר סיפורי עם – כל עם יש לו מיתוסים, יש לו סיפורים ובדרך כלל הם נשענים, לפעמים אלה אגדות שנשענות על שקרים או על מוטיבים לא נכונים הרבה פעמים ובמקרה שלנו הם נשענים דווקא על היסטוריה, על זהות. למעשה על זה המלחמה. אנחנו נלחמים ברצועת עזה, כמו ששמעת פה מהדוברים ואולי דוקטור גרוס פירט את זה בייתר פירוט – אנחנו נלחמים על האמת ועל הצדק שהזכיר יובל. אנחנו נלחמים מול חברה שהיא אנטיתזה לנושא הדיון שלנו – שלום בר-קיימא. מבחינתה, האסלאם הפלסטיני, המכונה האסלאם הפלסטיני, מאז שחברו של היטלר ייסד אותו כאן לפני 100 שנה, קראו לו חאג' אמין אל חוסייני, שהסית את המוסלמים, הסית את התרבות המוסלמית, את הדת המוסלמית בכוונה, מסיבות פוליטיות. רצח פה 500 ערבים, השתלט, למרות שלא גמר את לימודיו אפילו באל-אזהר, השתלט כאן כדי להיות כאן המופתי של ירושלים, בשביל מה? בשביל להחיל כאן את מה שעשו "האחים המוסלמים", את מה שכתוב באמנת החמאס, שמחזיק את גיסך בצורה אכזרית. אמנת החמאס מתחילה בהשמדת ישראל, מיכל – ישראל תושמד, אותה אמירה של חסן אל-בנא.

מול זה אנחנו נאבקים, על הרעיונות האלה. על אותה פלסטיניות רצחנית, זה לא משנה השמות והארגונים, זה לא משנה חמאס או פת"ח. את תראי את הפת"ח בכל סניף שלו – יש פת"ח, יש את התנועה, אין רשות פלסטינית. הפת"ח בכל סניף, ברמאללה, בשכם, בכל סניף שלו ביהודה ושומרון שיבח לא את החמאס, שיבח את הטבח, את האונס, את עריפת הראשים, את קטיעת האיברים – זה הפת"ח. אנחנו נלחמים מול הרעיונות האלה, וזה אל מול הרעיונות שלנו, שזה רעיון של שלום שאומר שמעולם המסורת היהודית לא באה להשליט את המחשבות שלה על אחרים, שזה שלום, בניגוד לאיזו קלישאה שקרית ששלום עושים עם אויבים. אוי ואבוי לנו, שלום לא עושים עם אויבים, שלום עושים עם מי שבא להשלים ולא עם מי שנשאר באויבותו, נשאר בעוינותו. מי שאומר: לי יש את הדעה שלי, לך יש את הדעה שלך, אנחנו משלימים זה את זה, אנחנו לא מחריבים זה את זה. האסלאם הרדיקאלי הזה חרט על דגלו להחריב, לא רק את ישראל, אנחנו השטן הקטן – להחריב את העולם, להשליט בדרך של דעווה, בדרך של סייף. מדין מוחמד לסייף היא להשליט את דעותיו על העולם כולו. זה הפוך משלום, וזה הפוך משלום בר-קיימא.

עכשיו, אני רוצה לומר לכם מה היה חסר לי בתכנית הפדגוגית, והוא חסר לי כאן, אנחנו נקיים על זה דיון – זה ה-דיון. הדיון הוא על חינוך לשלום. אנחנו במאבק, והזכירה פה גיסתו של השבוי בידי החמאס – אנחנו בחינוך לשלום.

- - -

מאיפה את? ממשרד החינוך הישראלי?

אני לא ממשרד החינוך ואל תערב אותי עכשיו.

התערבת. את יכולה להציג את עצמך, מאיפה את - -

כשיגיע תורי אני אדבר.

בסדר. אני אצטרך לעזוב לצערי, אבל אני אומר לך כך: הדיון שלנו הוא חינוך לשלום בר-קיימא - -

סליחה, אני מבקש לא להפריע. אני אתן לכל אחד בתורו לדבר. בבקשה, עמית.

מבחינתי, גברתי, יהיה שמך אשר שמך, זה לב הדיון, כמו שהציג כאן מי שהיה באונסק"ו – אנחנו בלב הדיון. אנחנו, מדינת ישראל, צריכה לשאת את הדגל לחינוך לשלום בר-קיימא. לערכים הללו, שבהם אדם מביא את עצמו אל המרחב. תרבות מביאה את עצמה למרחב, היא לא באה לאיין תרבות אחרת, היא לא באה לחסל תרבות אחרת, היא באה להשלים, וזאת המסורת היהודית. אנחנו נאבקים עם אויב שהמיתוסים שלו, המיתולוגיה שלו, לא רק המיתולוגיה לפני שנים אלא גם האתוסים שלו, הפעולות שלו, הם הפוכים בדיוק מהמושגים הללו.

אני אומר לך מה חסר לי, אני אומר לטל וליובל ונעשה על זה דיון. לא קראתי את המאמר, אני אקרא אותו, את המאמר של אותו ראש אגף לחינוך חברתי בחינוך הערבי, ואני אומר לך מה חסר לי לאורך שנים: חסר הצדק והאמת. אמרת בצדק "חסד ואמת נפגשו". כלומר, אם אני מזכירות פדגוגית במשרד החינוך בעת הזו, מה הדבר הכי חשוב בחינוך הערבי היום? חינוך לציונות. חינוך לציונות. אולי הרעיון הכי צודק בעולם, לא רק הזכות ההיסטורית, הזכות התנ"כית שיש לנו, שהיא הבסיס של העולם, לא רק היהודי, גם הנוצרי ולמעשה גם העולם המוסלמי – חינוך לציונות, לזכות שלנו על הארץ הזאת. אני הייתי בן מיעוטים 2000 שנה ותמיד כיבדתי. זה היה הדין, זה היה ההסדר. אנחנו לא רצינו שיבוללו אותנו כמו שאני לא רוצה שאדם מוסלמי לא יהיה מוסלמי או לא יהיה ערבי. להיפך, אני בעד לשמור ולכבד את זהותו כיחיד וכקהילה אבל הוא חי במדינת לאום, הוא צריך להכיר אותה. אתה רוצה שהוא יהיה בדלן או שישתלב? הוא צריך להכיר אותה, הוא צריך להכיר את הזכויות שלה, הוא צריך להכיר את ההיסטוריה שלה, הוא צריך להכיר את האמת והצדק שבמפעל הזה, שאין צודק ממנו, לא רק מבחינת הזכויות ההיסטוריות והתנ"כיות. גם מבחינת העובדה שאנחנו היינו עם נרדף כל השנים הללו – לנו אין 22 מדינות שאפשר לממש את הזהות הלאומית שלנו, יש לנו מדינה אחת, יהודית. זה צריך להיות בכל בית ספר ערבי כל יום, ועדיין צריך לאזן את החינוך האחר שמגיע לבתי הספר.

קודם כל, לגבי התיקון – מעבר לתכניות הלימוד, ואני אומר את זה גם לאדוני השגריר, יש את כל הדברים שאמרת אבל ישראל, לצערי, לא עוסקת בתשתיות הטרור המון שנים, היא עוסקת בטרור. היא עוסקת בנשקים, היא עוסקת באנשים, היא לא עוסקת בתשתיות. ובראש התשתיות, אדוני היושב-ראש, זה תשתית החינוך. ראש וראשון לתשתיות שמהן צומחות אותן תופעות אכזריות שהיא תיארה פה בצדק, זה החינוך. בחינוך יש ככה – יש הכשרת מורים, ועשינו על זה דיון בשבוע שעבר, אנחנו נתקן את החוק. מדינת ישראל לא תכיר בתארים שבאים מישות עויינת מהסוג הזה. כלומר, אותם מורים שעוברים בא-נאג'ח, עוברים בחברון, עוברים בג'נין ואחרי זה נכנסים לבתי הספר – חוק שהגשתי, יבוא לדיון והדבר הזה לא יימשך וככל שזה תלוי בי, אנחנו נביא את זה כמובן פה לדיון ולהצבעה.

העסקת מורים – החוק שלי מגיע לקריאה ראשונה, אדוני מוזמן מחר לגבי העסקת מורים שיש להם זיקה לטרור, זהות לטרור, עבר של טרור, לא ימשיכו ללמד ויפוטרו. אנחנו את הדבר הזה צריכים להפסיק. אתה יודע, יש כזה מונח בוועדת חוץ וביטחון, מדברים על "כיסוח דשא". זה מושג צבאי כזה, טרור צומח ומכסחים. פעם אחת מכסחים, פעם שנייה, פעם שלישית, אני אומר לרמטכ"ל: אולי תעקור את הדשא, למה לכסח? תעקור מן השורש. זה לגבי העסקת מורים.

ספרי לימוד – אמרתי לאדוני, סגן יושב-ראש המזכירות הפדגוגית: תחשבו מחדש על המנהג המגונה הזה להכניס בי"א, י"ב שוב. אנחנו צריכים לשנות את זה, התכנית צריכה להשתנות, גם התכנית הישראלית, ואני אומר את זה גם בשם מנהלים ערבים ממזרח ירושלים שמתחננים שהמדינה תיכנס ותעשה סדר.

תנועות הנוער, שהזכיר פה דוקטור גרוס – "גיבורי אריות". כמובן האימונים, כמובן הרשתות החברתיות – כל זה תשתית שבכולה צריכים לטפל. אנחנו על זה, זה אירוע מורכב, על כל דבר יש מאבק אבל כדי לחנך לשלום בר-קיימא צריך לגעת בתשתיות ולא רק בפעולות או באנשים.

עמית, תודה רבה לך. בני פרץ, בבקשה.

כבוד היושב-ראש, אנחנו מדברים על שלום בחינוך אבל מי שיסתכל בכל הספרים שלנו, כולל ספרי התפילה, כולל אפילו ביום שבת וביום שישי, תמיד אנחנו מתחילים במילה "שלום עליכם", "עושה שלום במרומיו", אנחנו מבקשים שלום. עם ישראל, כולו לשלום, אבל עם ישראל לא יכול להתבסס רק על המילה שלום כאשר מהצד השני, מי שמחנך מחנך לחסל אותו, לרצוח אותו. ולכן, אנחנו מקטנות מחנכים אותם על מוסר, על חינוך, על הכל, אבל בגיל 18 אנחנו נותנים לו את הכלים כדי להגן על עצמו ועל הארץ.

ולכן, אני מתפלא כי תסתכלו על אירופה – אפילו בצרפת, הוא יגיד לך, שהערבים לא רק השתלטו, הם גם לומדים בספרים ערבית. ספרים שהם בעצמם כמו שבחמאס לגבי היהודים כי להם, הערבים, יש דבר אחד – האסלאם רוצה להפוך את כל העולם לאסלאמי. יש להם מה שנקרא – צריכים ללמוד אותו כדי להבין את הראש שלו ולחדור לתוכם. הם נוסעים לכל המדינות שנותנות להם את החופש. יש מה שנקרא באסלאם: קח מבנות המקום אבל לעולם אל תיתן את בתך. קודם כל, שייקח משם כדי להפוך אותה ואת משפחתה לאסלאם. זו המטרה כדי לצמוח ולגדול.

ותסתכל טוב מאוד, אחרי מספר שנים הם מביאים אותן לארץ, אם הם היו בשטחים, כדי להתחבר עם המשפחה ולהפוך אותה לעוד יותר מוסלמית, ורק אחרי שהיא מתחזקת הם חוזרים לאירופה.

בני, תודה רבה.

שנייה כבודו. אני אומר דבר אחד: מדברים על שאהידים ושהם מדברים על שאהיד. כשהם מחנכים, שאם תהיה שאהיד מחכות לך 72 בתולות למעלה, פעם ביני לבין אדם שהוא ערבי, שהוא מדבר את הדת שלהם – איך אמרתי לו? אם אלוהים אמר לך שתתחתן עם ארבע נשים, גם לנו מותר ארבע נשים, מאיתנו לקחתם את זה רק אצלנו יש חרם בגלל שהפרנו את החוקים. אתם, יש לכם חוקים לארבע נשים, אז תסבירו לי דבר אחד, מילה אחת: מה, אלוהים פתח בית בושת? תגידו לי איך אתם יכולים להגיד דבר כזה, מילה כזאת, שמחכות לו 72 בתולות. כשתדבר איתו פנים אל פנים, בגלל שאני מכיר את הקוראן, אני אומר להם: בואו נעזוב את משה, בואו נעזוב את ישו, בואו נעזוב את מוחמד, בואו נעזוב את אברהם ונלך עד לאדם – אדם נוצר ממי? מהאלוהים, והנשמה הזאת נמצאת אצל כולנו, ואחר-כך נוצרו הדתות. מי שמאמין באלוהים, לא רוצח. תלמדו את זה. אם תדברו איתם בשפה הזאת אבל כשאנחנו נותנים להם ספרים, כולל מה שהוא אמר ואני מכיר את זה גם מירושלים, וגם אצלי בארמון הנציב, ברוך השם, אני שומע מג'בל מוכבר ומצור באהר ברמקולים את הכניסה לבית הספר, באיזו תפילה הם נכנסים.

כשאנחנו לא עושים כלום נגד הדברים האלה – האשמה היא בנו, לא בהם. אנחנו אשמים.

לילי הלפרין, בבקשה.

תודה. ראש מרכז אמת לקידום סובלנות. זה מרכז שמפתח תכניות לקידום סובלנות, בעבר זה נקרא למאבק באלימות ובגזענות.

אני אתחיל עם שיר קצר כי חשבתי שהדיון היום יעסוק יותר במה שמשרד החינוך הציג מאשר להוכיח לנו כמה שנאה יש בספרי הלימוד של האסלאם בכלל, שאת זה אנחנו יודעים, הם האויבים שלנו. שעה מהדיון הוקדשה כמה שנאה יש, כל אחד חזר על זה, ואין לנו כוח לתקן את זה. מה שאנחנו יכולים לעשות זה לתקן את עצמנו בינינו, בחברה הישראלית, שהיא כל-כך שסועה ומלאת שנאה. קבוצות שלמות. אני עובדת עם בני נוער ואני רואה את הקיצוניות, וחשבתי שלזה יהיה מקום בוועדת החינוך, בוועדה לזכויות הילד היום לדון איך אפשר לקרב שלום בינינו.

ואני רוצה להקריא שיר קצר וכמה מילים על הניסיון שלי בעבודה, בניסיון לקדם שלום וסובלנות, שלום לא פוליטי אלא שלום בינינו. אני אפתח בשיר של שימבורסקה, והיא כותבת על השנאה, כמה קל לשנוא:

"ראו, מה רבת פעלים עודנה/ כמה טוב שורדת במאתנו השנאה/ באיזה קלות היא מדלגת מעל משוכות גבוהות/ כמה קל לה, לשנאה, לזנק ללכוד/ אין היא דומה לשום רגש אחר/ מבוגרת וצעירה מהם בעת ובעונה אחת/ בעצמה יולדת עילות המפיחות בה חיים/ אם היא נרדמת, שנתה אינה שנת עד/ חסר שינה אינו גורע מאונה, אלא מוסיף."

המשוררת כאן כותבת על משהו שאנחנו כולנו יודעים מהשטח, במיוחד בעבודה עם בני נוער, גם בני נוער בסיכון – השנאה, מרגישים את התוצאות שלה מאוד מהר. האלימות לפעמים מאוד מספקת לעומת דרך השלום והפיוס, שהיא ארוכה יותר. הרבה פעמים שאני מלמדת שיטות לקידום סובלנות זה הקשבה, קבלת האחר, להיכנס לנעליים של האחר בקבוצות בני נוער נורמטיביות או בסיכון. ותמיד אומרים לי: לילי, זה ארוך, השיטה היא ארוכה. השיטה מצריכה סובלנות, נורא קל לזרוק מילה גרועה, נורא קל לתת מכה.

ולכן הדרך שלנו, בוועדת החינוך וזכויות הילד – הן צריכות כל הזמן להפעיל את זה, לחנך לסובלנות, לקידום השלום והאחווה בינינו, בתוך עמנו, בין בני הנוער והצעירים.

אני רוצה לומר לך שיש סיכוי, אני רואה את השינויים לפעמים, אחרי כמה חודשים, שמתחילים בהתחלה: מה פתאום? יותר קל לפתור סכסוך עם קללה, מכה, מאשר הדרך שאני מציעה שהיא קבלת האחר, להקשיב לו, להשתמש בתקשורת יעילה, להבין את הרגשות שלו וכדומה. אבל זו הדרך, זו הדרך שתביא לכולנו תיקון, ולחברה ישראלית שלנו, בתוכנו, טובה יותר.

תודה, לילי. פנינה אל על ממשרד החוץ. שלום.

אני מנהלת המחלקה לשיתוף פעולה חינוכי, תרבותי ואקדמי. האמת היא שאני פה בגלל איציק אבל רק לציין - -

בזכות איציק.

בזכות איציק. אני עובדת הרבה שנים גם מול משרד החינוך וגם מול אונסק"ו. לצערי, ישראל לא חברה באונסק"ו מה-1 בינואר 2019, כך שברמה הממשלתית כרגע, ואיציק ציין את זה, אין לנו כל-כך מה לעשות מולם. אני מקווה שישראל תחזור ואז נוכל להפעיל.

אני רק רוצה להזכיר שאונסק"ו פועלת בנושא של חינוך לשואה, היא גם פועלת בנושא של חינוך לשלום וצריך להפעיל את זה. כדי שנוכל שיהיה לנו "סיי" שם, כדאי שישראל תחזור לארגון ונוכל לקדם דברים.

אז כמו שנאמר פה, הבקשה שלנו היא שמשרד החוץ יציג את הדברים האלה החוצה, גם באו"ם, גם באונסק"ו ובמקומות אחרים כי האינטרס שלנו דומה מאוד להרבה מאוד מדינות וצריך לשתף פעולה עם אותן מדינות שרוצות את השלום ואת האחווה ואת הרעות ואת שיתוף הפעולה לחינוך טוב יותר.

יעקב איברהים מעמותת "יוזמות אברהם".

שלום לכולם. אני מעמותת "יוזמות אברהם" שמקדמת שילוב ושוויון בין יהודים וערבים בישראל. אני אגיד בהמשך למה שאמר חבר הכנסת עטאונה וגם משרד החינוך, גם לילי – אני באתי לדבר על חינוך לשלום. בשנים האחרונות, אחד הדברים שאנחנו עושים זה פרויקטים בבתי ספר, בעיקר בבתי ספר תיכוניים. כשאני נכנס לבית ספר תיכון, לתלמידי כיתה י"א, י"ב יהודים, תמיד אני מופתע, כל פעם מחדש, שאני האזרח הערבי הראשון שהם פוגשים בבית הספר. הם מתחילים לשאול אותי שאלות על דברים הזויים כמו מה צבע תעודת הזהות שיש לי. אז אני חושב שכאן מתחיל התפקיד של מערכת החינוך.

מאז ה-7 באוקטובר אנחנו רואים הקצנה בעמדותיו של הציבור היהודי והערבי. לפי המחקר האחרון של גבעת חביבה – 72% מהציבור היהודי ו-50% מהציבור הערבי פסימיים לגבי חינוך לחיים בשותפות. אנחנו רואים שבתי ספר רבים חוששים מעיסוק בנושא זה, של חינוך לחיים משותפים ופשוט נמנעים ממנו.

אנחנו ממליצים למשרד החינוך לגבש תכניות מותאמות לעת הזאת בהובלת המשרד על-מנת לחזק את המורים ולהעניק להם כלים שיאפשרו להם ולתלמידים להתמודד. לערוך סדנאות עם אנשי מקצוע לתמיכה, לעיבוד רגשות, תפיסות, עמדות, ולתת כלים לבנות מערכי שיעור לניהול שיח. אנחנו חושבים ובטוחים שהימנעות מהתמודדות עם ההקצנה במערכת החינוך רק תגבה מחיר כבד מהחברה הישראלית ועלולות להיות לה השלכות קשות לטווח הארוך.

תודה רבה לך. לפי דבריך, אתה מדבר על חד-צדדיות בעצם.

לא, ממש לא. יש לנו גם מנחים - -

חד-צדדיות בחברה הישראלית. אתה לא מדבר מול - -

לא, אני אומר שיש לנו באותו פרויקט גם מנחים אתיופים וחרדים שנכנסים לבתי הספר הערבים, וגם שם נתקלים באותו דבר.

תודה. מור דקל, ממש בקצרה כי אנחנו לפני סיום.

שלום, תודה רבה. אני יו"ר העמותה למען הילד בגיל הרך, חלק מהארגון הבינלאומי OMEP, 74 מדינות בכל העולם. אני רוצה להגיד שני דברים קצרים, אחד מהפן שלנו מול העולם, ואחד שלנו, בתוך המדינה שלנו.

מול העולם – אנחנו היינו ארגון שכל הזמן נרתם ועושה למען כולם. אנחנו מדברות כל הזמן שילד זה ילד, ולא משנה מאין הוא בא, מאיזו עדה, מאיזו מדינה. וגם אנחנו, ב-7 באוקטובר, סליחה, חטפנו סטירה מצלצלת לפנים מכל הכיוונים, ובמיוחד גם מהארגון הבינלאומי שלנו, שלא רק שלא נקט עמדה אלא אחרי שפנינו אליו אחרי שבוע, הוא בחר דווקא לגנות את מה שאנחנו כרגע עושים לילדים בעזה.

אז אני חושבת שכשאנחנו תמיד הופכים להיות "הכבשה השחורה" בעולם, ואנחנו רואים את זה גם היום בהתנהלות אחרי שלושה חודשים, ועדיין יש לנו מעל 100 חטופים, שכשאנחנו מדברים על מדינה של שלום ודמוקרטיה ושערך החיים הוא אל"ף-בי"ת אצלנו, ואנחנו מחנכים ילדים מגיל לידה במדינה הזאת, ואני מכירה את התכניות של משרד החינוך ושל כל העמותות והארגונים מסביב, אנחנו מחנכים לשלום, לקבלת האחר ולהגנה, לא למלחמה. אנחנו מחנכים להגנה מגיל לידה ובסוף, בגיל 18, אנחנו נותנים לילדים שלנו את הנשק כדי ללכת להגן על המדינה ועל התרבות שלה, ולא יכולים היום להיות בסתירה אל מול זה שאנחנו רוצים להפסיק את ההגנה שלנו ולא לקדש את קדושת החיים והתושבים שלנו.

דבר נוסף לגבי מה שנאמר פה עכשיו בתוך התכניות שנעשות במדינה שלנו: קודם כל, נורא חרה לי שזה רק מתחיל מהתיכונים. אני מאוד מאמינה שחינוך צריך להתחיל מגיל לידה, מהמעונות, מתוך גני הילדים, וכשמדברים על חינוך לשלום, חינוך לקבלה, זה כמו שאמרת כבוד היו"ר – זה חייב לבוא לשני צדדים כי אנחנו יכולים להיות מקבלים ותומכים ומלטפים ונותני זכויות שוות ערך ואפילו יש לנו את המושג "אפליה מתקנת" במדינת ישראל. אבל אם הצד השני לא מקבל את אותם כלים, את אותו חינוך, את אותה אמירה גם לגבינו, אין לנו מה להמשיך לעבוד כי זה חד-צדדי.

לכן אני חושבת שמהוועדה הזאת צריכה לצאת תכנית מתוך משרד החינוך, מתוך שיתוף פעולה עם הבינלאומי, גם לחינוך לקבלה ולשלום ולהגנה מגיל לידה לשני הצדדים, וגם לחשוב על תכניות של שיקום היום שאחרי. תודה רבה.

תודה. יוסי פולק, בבקשה.

שלום. יש שני נושאים שאני עוסק בהם: 1. אני מייצג את עמותת דורות ההמשך, כשהנושא של השואה עומד לנגד עיני כל הזמן ואני אחת המדיות הגדולות בעולם בנושא של השואה, כשהתפקיד שלי להיות זה שמסביר וזה שמרתיע וזה שרוצה למנוע אנטישמיות ואת כל מכחישי השואה, ואת זה אני עושה באמצעות מתנדבים בבתי ספר, מחויבות אישית, אתר אינטרנט והמון מדיה דיגיטלית שבהם אני עוסק כל הזמן.

מהשואה הזו, עברתי לשואה השנייה, שהיא לא בהכרח בגודל ובהיקף אותה שואה אבל כמובן באכזריות שלה, היא אפילו עולה עליה. ומהניסיון והידע שצברתי הפכתי להיות חמ"ל של מדינת ישראל, שמסביר לעולם את העמדה שלנו, מראה את המאבק באנטישמיות וכמובן נלחמים על דעת הקהל העולמית על מה שאנחנו עושים.

אני הכנתי לכם קליפ, אבל הבנתי שלא שודר, שלמעשה אני לא יכול "להאשים" רק את העזתים כי אם אנחנו מרשים להם והרשינו להם ללמוד תכניות כאלה מהגיל הרך, זה אומר שלא שמנו לב כי אותם טרוריסטים שהיום הופיעו בבתי שלנו, הם אותם ילדים. כשאתם שומעים את הקלטת של הילד שמדבר עם אבא ואימא שלו ואמר להם: תראו את הדם על הידיים, רצחתי 10 יהודים. מי אשם בזה שנתנו להם? אנחנו נלחמים איתם בכל הדרכים, יש לנו את הנשק הכי משוכלל אבל בנושא הסברה – להסביר לעולם ולראות מאיפה צומח הזרע של העמלק הזה, אנחנו לא עשינו מספיק.

ולכן, המלחמה שלי ושל כל המתנדבים שאיתי ושל כל מי שאני אוסף היא קודם כל לבער את הזרע של העמלק מהשורש. איפה שמלמדים, אם זה באוניברסיטאות, בקמפוסים – אחד הדברים שהעליתי עכשיו קמפיין ששואלים סטודנטים: אתם יודעים מה זה Holocaust? מה זה היטלר או מה זה אושוויץ? והם צוחקים ולא יודעים. אז במסגרת החינוך שלנו, לדורות הצעירים, לדורות הבאים, המלחמה צריכה להיות מקפת, והיא צריכה להיות מלחמה שלנו, ביום השואה, לא מרשים להראות לילדים קטנים את השואה כי אולי זה יזעזע אותם אבל אני היום עושה בדיוק הפוך – אני רוצה לזעזע את כל העולם, שיראו את האכזריות, את התוקפנות ומה זה רצח עם, ומה זה רצח שלא רואים בעיניים ולא אכפת להם אם זה תינוק או מבוגר. ולכן זה חשוב להילחם בכל החזיתות בתלמידים, בבתי ספר עממיים, בתיכונים ובכל מקום כדי להציג להם עובדות.

אני הקמתי ערוץ שידור, שבערוץ השידור הזה אני מעלה סרטונים לפי כל מיני נושאים שאני רוצה להעמיד את העולם מול עובדה. אני אומר להם: תראו, אתם אומרים – לקחתי לדוגמה את הסרט של נועה תשבי, שהיא מדברת בקונגרס ומסבירה לקמפוסים אבל לקחתי את זה כשיחה שהייתה לה ועטפתי את זה עם התמונות כדי שיבינו למה היא מתכוונת. ורק בצורה כזאת, שנביא לידי התודעה בעולם את הזוועות ואת מה שאנחנו רוצים למנוע, אולי אנחנו נעצור את כדור השלג שהתגלגל.

תודה רבה. לסיכום – אני רוצה להודות לחברי, חבר הכנסת יוסף טייב, יו"ר הוועדה לחינוך, תרבות וספורט, על הישיבה המשותפת. תודה רבה.

אני רוצה לסכם, ברשותכם. מסקנות הוועדה:

ב-7 באוקטובר 2023, החמאס, ארגון הטרור הפלסטיני השולט בעזה יצא במתקפה רצחנית כנגד האוכלוסייה בדרום ישראל. הטבח הזוועתי והבלתי נתפס שמחבלי הנוח'בה ביצעו בילדים, נשים וזקנים הינו תוצאה ישירה של חינוך לשנאה ולהסתה אנטישמית של דורות של ילדים וצעירים פלסטינים.

ספרות החינוך לשנאה הפלסטינית אינה חדשה אך כוחות צה"ל הפועלים בעזה חשפו חומרי לימוד נוספים על שטיפת המוח לשנאת יהודים ורציחתם והחובה הקדושה לג'יהאד ולהשמדת ישראל כפי שקובעת אמנת החמאס.

הוועדות שמעו סקירות של מומחים וגופים שהדגישו את ההתגייסות של מערכת החינוך הפלסטינית בעזה, ברשות הפלסטינית, לתרבות המוות שבה מחנכים ילדים פלסטינים. כולם קבעו את הקשר בינה לבין ההתנהגות המפלצתית של מחבלי החמאס ב-7 באוקטובר 2023.

על-פי החינוך הפלסטיני, ישראל היא כל הרוע בעולם. יהודים ישראלים הם אויבי האל, ודיני המוות שלילת קיום מדינת ישראל.

1. הוועדה מודה לכל המשתתפים בדיון.
2. הוועדות שולחות ניחומים למשפחות השכולות, מאחלות איחולי החלמה מהירה לפצועים ומתפללות ומקוות לשיבתם לשלום ובמהרה של כל החיילים והחטופים.
3. החינוך הוא הכלי להעברת ערכי מוסר וערכים. חינוך הולם המקדש את החיים ואת השלום יקבע את עתיד המדינה. אדם לא נולד לשנוא. שנאה היא ערך נרכש ואסור שיהיה במערכת החינוך.
4. אדם שמחנך לטרור ולשנאה, לא יהיה מקומו במערכת החינוך הישראלית, וכך צריך להיות גם במערכת החינוך הפלסטינית.
5. הוועדות מגנות בחריפות את תכני השנאה והאנטישמיות של החינוך הפלסטיני הקורא לטרור נגד יהודים, לרציחתם באכזריות ולחטיפתם, כפי שקרה ב-7 באוקטובר 2023. הוועדות קוראות להוציא תכנים אלה מהחינוך הפלסטיני.
6. הוועדות מותחות ביקורת חריפה על האו"ם, ואונסק"ו במיוחד. אלה לא עשו דבר כנגד תעשיית החינוך הפלסטיני, המלמדת לג'יהאד, לדמוניזציה של יהודים וישראלים, ולדה-לגיטימציה של מדינת ישראל. הוועדות קוראות לפרק את מערכת החינוך של אונר"א, שהפכה לכלי שטנה אנטי-ישראלי ואנטישמי ולחלק אינטגרלי של תשתית הטרור של החמאס.
7. הוועדות קוראות לממשלת ישראל לחזור להיות חברה בארגון אונסק"ו. ישראל יצאה מהארגון כשנכנסו ארגונים פלסטינים אך בדרך זו היא מפקירה את הזירה לבלעדיות לפלסטינים.
8. הוועדות קוראות לממשלת ישראל להעלות את בעיית החינוך הפלסטיני בכל הסדר עתידי עם הפלסטינים, תוך דרישה לקהילה הבינלאומית לתמוך בשינוי לרפורמה בתכני החינוך הפלסטינים.
9. הוועדות ממליצות על פרסום "ספר שחור" שיכלול את תכני השנאה וההסתה האנטי-יהודית וישראלית, והקשר שלהם לזוועות ה-7 באוקטובר. על הספר לכלול גם פרק על השנאה למערב ולערכיו ולהפיצו בעולם.
10. הוועדות ממליצות על הפקת סרט תיעודי על החינוך הפלסטיני הקורא לשנאה, ושיבליט את הקשר בינו לבין הטווח של ה-7 באוקטובר. הסרט גם יאמת את החינוך הפלסטיני לשנאה מול החינוך הישראלי לשלום.
11. נוכח חשיבות החינוך לשלום או למלחמה, הוועדות ממליצות על הקמת ועדת מעקב ישראלית אחר תכני הלימוד אצל הפלסטינים, מדינות ערב ואיראן.
12. הוועדות קוראות למשרד החינוך להוציא את התכנים הקוראים לשנאה נגד יהודים מכיתות י"א, י"ב במערכת החינוך הפלסטינית במזרח ירושלים.
13. הוועדות קוראות למשרד החינוך לא להכיר בתארים אקדמיים הניתנים במוסדות פלסטינים להשכלה גבוהה.

בברכה, חבר הכנסת יוסף טייב, יו"ר ועדת החינוך וחבר הכנסת אלי דלל, יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד.

תודה רבה לכולכם. הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:46.