פרוטוקול של ישיבת ועדה



הכנסת



13
ועדת החינוך, התרבות והספורט
08/01/2024

הכנסת העשרים וחמש
מושב שני


פרוטוקול מס' 136
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, כ"ז בטבת התשפ"ד (08 בינואר 2024), שעה 12:00

סכנת סגירת כפרי הסטודנטים

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
סימון דוידסון
עמית הלוי
משה טור פז
נעמה לזימי
לימור סון הר מלך

מורן כהן - מנהל תחום תקציב חינוך בלתי פורמאלי, משרד החינוך

יצחק פרידמן - מנהל כפרי הסטודנטים של בני עקיבא, כפרי סטודנטים

ישראל משה קרמר - שותף הקמה- כפר המפונים, כפרי סטודנטים

אלירן אליה - סגן ראש עיריית אור יהודה, כפרי סטודנטים

שירז ברזילי - סטודנטית, כפרי סטודנטים

נחמי גייניס - מנכ"ל, כפרי סטודנטים

עדי חייט - סטודנטית, כפרי סטודנטים

תירא-אל כהן - מייסדת וראש, כפרי סטודנטים

אריה כהן - ראש מועצה, ראשי רשויות ומועצות

עקיבא לם - דובר תא הסטודנטים לביא גלעד, ארגוני סטודנטים

דריה גונן - נציגי משפחות החטופים

הדר דניאל - נציגי משפחות החטופים

עדי שרעבי - נציגי משפחות החטופים

עמנואל עבדי - נציגי משפחות החטופים

בני ביטון - ראש הרשות דימונה, המשרד לפיתוח הנגב והגליל

יהודית גידלי

אתי בן-שמחון

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.


סכנת סגירת כפרי הסטודנטים

צהריים טובים, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט. הנושא: סכנת סגירת כפרי הסטודנטים. נחשפתי לנושא הזה של כפרי הסטודנטים מאז כניסתי, ולתקופה האחרונה בפרט לאור פינוי שלא ברצון, נקרא לזה כך, שחלק מכפר הסטודנטים, העבודה המדהימה שהם עושים. וצריך גם לומר, אני חושב שהם מייצגים את כלל הסטודנטים מימין ומשמאל, ולכן, אין על זה בכלל מחלוקות בין קואליציה לאופוזיציה. אני חושב שכולנו צריכים לבוא ולדאוג שכפרי הסטודנטים האלה אכן יוכלו קודם כל לסיים את השנה. ואני שמח שחלק טופל בצורה כזו או אחרת. תיכף נצלול. אבל מדובר בתקנה - אני חושב שמזמן הדבר הזה היה צריך להיכנס לבסיס התקציב אם אנחנו מדברים בתקופה האחרונה בכל מיני כספים קואליציוניים שמקומם הטבעי היה צריך להיות כספים שנמצאים בבסיס התקציב. אני חושב שאין נכון יותר מזה שאותה תקנה תיכנס, הכספים של התקנה ייכנסו לבסיס התקציב, כמובן זו מעלה משמעותית.

בתחילת דבריי, אני רוצה לברך את השר יצחק וסרלאוף, מנגב גליל, שהכניס את היד לכיס, והעביר באופן מידי עוד בשבוע שעבר סכום של כ-2 מיליון שקלים לתקנה ישירות למשרד החינוך. מהלך מבורך, וכמובן, נתן חמצן, החייאה באופן מידי לכפרי הסטודנטים.

כפי שאנחנו נוהגים בכל ועדה, אנחנו שולחים תנחומים למשפחות הנופלים, ומתפללים להחזרתם המהירה של כלל החטופים. בוועדה האחרונה היו פה נציגים מהמשפחות בנושא התרבות. עלתה הצעה שבכל אולם תרבות וספורט במדינת ישראל, יהיה כיסא אחד ריק, עם השלט – "כיסא ריק", עד שכולם ישובו הביתה. אני לקחתי על עצמי שמהיום, גם בוועדה, משמאלי יהיה כיסא ריק עם השלט, שאותו כיסא יישאר ריק עד שאחרון החטופים יחזור הביתה.

משפחות החטופים בבקשה.

אני דריה גונן, אחות של רומי גונן. אני בת 18. כרגע מתעסקת רק להחזיר אותה הביתה. אני פה. את האמת, שאין לי אפילו מילים לומר לך, אין לי מה להגיד לך. יש לי בעיקר להגיד שהנושא הזה – אני לא יודעת על מה מדברים היום בדיוק, סליחה, אבל לא כזה מעניין אותי. החטופים הם מעל הכול, אני רק רוצה להזכיר את זה. בדיוק אמרת שאתה משאיר פה את הכיסא הריק. זה אומר הרבה, אבל אני לא באמת יודעת מה יכול לצאת מהשיחה הזאת. אני רוצה שתזכור כל יום בבוקר שאתה קם – בטוב, אני אפילו לא יודעת. אני יודעת שהוועדה הזאת על חינוך תרבות וספורט, שרומי רוקדת, ועכשיו היא לא יכולה לרקוד. וגם כשהיא תחזור, אני לא יודעת אם היא תוכל לרקוד, אני מקווה שכן. היא פצועה ביד, אני לא יודעת אם יש לה עדיין יד. אנחנו צריכים לעשות הכול בשביל שהיא תחזור, בשביל שכולם פה יחזרו, כל המשפחות האלה. כל פעם שאתם קמים בבוקר, זה הדבר הראשון שצריך לקום איתו, והדבר האחרון לפני שהולכים לישון. זה חייב להישאר בסדר-היום, זה חייב. גם מה שאתם מדברים עליו בוועדה, זה טוב ויפה, וצריך, אבל החטופים חייבים להיות מעל הכול, וצריך לזכור את זה.

תודה רבה.

קוראים לי עמנואל, אני בת 17, אני בכיתה י"ב, וזה דוד שלי, חנניה בלונקה. דוד שלי היה במשך 90 יום נעדר, לפני מספר ימים שינו את הסטטוס שלו לחטוף. אומנם שינו את הסטטוס לחטוף, אבל אנחנו לא יודעים איפה הוא עדיין. אני באתי להזכיר ולהראות את הפרצוף שלו, ושתדעו שעדיין יש חטופים, יש לחשוב עליהם ולשים אותם מעל הכול. הנושא של הוועדה הזאת היא על חינוך. בעצם, אני תלמידת תיכון, ואני לא מבינה ביום יום, בסדר שלי בלימודים, לא מעלים את הנושא של החטופים כל שעה וכל רגע נתון. לדעתי, זה צריך לבוא במקום ראשון, וצריך להעלות את זה בפני הילדים ובפני התלמידים, כי תלמידים מפחדים ללכת ולהגיב, הם מפחדים לעשות, כי הם גם לא יודעים על מה ללכת. אצלי בבית הספר, אני מנסה להקים דברים ופרויקטים כמה שאפשר, אבל זה לא קורה אני מאמינה בכל בתי הספר בארץ, ואני חושבת שצריך לעשות עם זה משהו. בנוסף, אני אגיד שיש שעות מעורבות חברתיות לכל התלמידים בכל התיכונים בארץ שלדעתי, צריך להגיד לבתי הספר לנצל אותם בשביל לעשות מעורבות שקשורה למלחמה, ולתרום, וללכת ולצאת החוצה, ולדבר, ולהעלות את הנושא ולהסביר. תודה.

שלום, קוראים לי הדר דניאל, אני אחותו התאומה של עוז, שנינו בני 19. אני אשתדל שזה לא ייצא מאוד חזרתי לאחר הדברים שכבר נאמרו. אני רק אגיד שארבעתנו אמנם בוועדה הזאת ספציפית, אבל יש נציגי משפחות נוספות בעוד ועדות. בניגוד לרבים שיושבים במשכן הזה, לא בחרתי שהחיים שלי יעסקו בעשייה כזאת מהסוג הזה. בטוחה שכל מה שקורה פה וכל סוגי הוועדות למיניהן חשובות ומקדמות - עבודה מקודשת, אבל העשייה שלנו כאן, והנושא שבאנו לדבר עליו הוא לא מבחירה, וזה לא מתוך עניין שבחרתי שיהיה לי. אני באמת לא יודעת מה עוד אנחנו כמשפחות יכולות לעשות. אנחנו כן מגיעים לדבר איפה שאנחנו יכולים, אנחנו כן משתדלים להיות אקטיביים איפה שאנחנו יכולים. אני פונה אליכם כאנשים, ולא רק בשם הסמכות הפוליטית כזאת או אחרת שיש לכל אחד שיושב פה, בין אם זה נציגים של תנועות נוער, שנראה לי שיש כאן גם. אני אישית סיימתי שנת שירות לפני דקה וחצי בערך. אשאיר את הנושא הזה חי, מדובר במקום ראשון, ולא בסוף, ולא אולי, ולא במקרה, ולא אחרי שנסיים לדבר והלאה. גם כאן, יש מאחוריך את התמונות של משפחת ביבס, אבל יש עוד חטופים - עוד 134.

אני מבקשת שגם הם יהיו, וגם עליהם תחשבו. הם לא פה. לצערי, כרגע לא מרגיש שיש מספיק קידום ביחס לזה שהם יהיו פה כמה שיותר מהר ובקרוב. אני לא רוצה לאבד את התקווה שהם יחזרו, זה תלוי הרבה בכם, ובעשייה שקורה במקום הזה. אני פשוט מבקשת שגם בוועדות וגם בקידום חוקים ובכל עשייה שאתם יכולים לפנות אליה, תזכרו שזה לא עוד נושא שיעבר, ולא משהו שאנחנו נוכל להתקדם ממנו בחברה בלי שהם יחזרו הביתה. זה אומנם המשפחה שלי, אבל הם חלק מהחברה הישראלית לכל דבר ועניין. תודה.

אני בת 15. שתי הדודים שלי יוסי ואלי חטופים. יוסי, כל המשפחה שלו ניצלה, ואלי, כל המשפחה שלו נרצחה, אשתו ושתי בנותיו, אין לו משפחה. כשיחזור פשוט הוא יבוא, הוא ירוץ לחבק את אשתו והוא לא ימצא אותה. הוא ירוץ לחבק את נויה, הבת הגדולה שלו בת 16, והוא לא ימצא אותה. אז הוא יחפש את הבת הקטנה שלו יהל, בת 13, וגם אותה הוא לא ימצא. אין לו את מי לחבק כשיחזור. אמא שלו תחבק אותו. אבל בעיקרון, אנחנו לא יודעים באיזה מצב הוא. אנחנו לא יודעים אם הוא פצוע. אנחנו פשוט חייבים אותו כאן. אנחנו לא יודעים על מה הוא חושב, או אם הוא בכלל יודע שהם לא בחיים. אנחנו פשוט חייבים אותם כאן. כבר 100 ימים הוא כמעט שם, אצלנו זה כפול, זה גם יוסי וזה גם אלי, ועוד שלוש לוויות שקברנו, עוד שלושה אנשים מהמשפחה. הם פשוט חייבים לחזור.

תודה רבה. מאז ה-7 באוקטובר, הפכנו להיות משפחה אחת. אותם החטופים נחשבים, לפחות בעיניי, כאחים שנמצאים שם. אני יכול להגיד שמעבר לפתיחת הנושא הזה - אנחנו פועלים. אני כיו"ר קבוצת ידידות צרפת וצרפת, מחר תגיע משלחת מאוד גדולה של חברי הפרלמנט של האסיפה הצרפתית, האסיפה הלאומית והסנאט. אחד הנושאים העיקריים שיעלה בראש סדר היום הוא הנושא של החטופים, לראות איך ממשלת צרפת, איך כל חבר פרלמנט או סנאט יכול גם הוא לפעול אל מול הגורמים הרלבנטיים כדי שכלל החטופים יחזרו לפה לשלום.

נמצא איתנו בזום, ראש עיריית דימונה, וסגן יו"ר השלטון המקומי, בני ביטון. בבקשה.

זה בסדר אם אוסיף משהו. אני רק רוצה להגיד עוד משהו אחד. לדוד שלי חנן יש שני ילדים צעירים בבתי הספר היסודי וחטיבה, והרבה ילדים גם מפחדים ולא מבינים את המצב. צריך להוסיף הסברה בבתי הספר. אבל עולים עכשיו הרבה שמועות וסיפורים על הטרדות מיניות ועל אונס מהמלחמה, וצריך לעשות לזה הסברה, כי זה מפחיד ילדים, ילדים לא יודעים מה לעשות עם עצמם. חשוב מאוד שתהיה הסברה בבתי הספר.

אני הבן של עודד ליפשיץ שחטוף עכשיו בעזה, בן 83. כיף לראות את הדור הצעיר פה מדבר. אבל יש משהו קצת נאיבי בדיבור הזה, הם לא יודעים מה לעשות, ועוד פעולת חינוך. החטופים מופקרים עכשיו – מופקרים, זאת המילה. כל אחד פה שחושב שיעשה עוד איזו ועדה, עוד איזה סטיקר, הוא ישים דיסקית - אנחנו כבר לא שם. אחרי 90 יום, הם גמורים. מה שייצא מזה, זה לא איזה – חייבים להוציא אותם. אנחנו כבר לא יודעים מה ייצא משם. הפצועים, הפצועות, מדברים פה על אונס והתעללות. לנו נגמר הזמן. אנחנו צריכים אותם עכשיו. לא מחר. לא כאשר הוועדה תתכנס. לא כשהקבינט יפסיק לריב. אנחנו צריכים אותם עכשיו. נמאס לנו וזהו. הפקירו אותנו. אני בן קיבוץ ניר עוז, הפקירו אותנו 15 שנה, חטפנו וכל הזמן אמרו לנו תתרגלו. העבירו כסף כל אחד לעצמו, לחמאס, אני לא יודע מה עשו. אבל זה המצב. הפקירו אותנו פעם שנייה ב-7 באוקטובר כשאף אחד לא הגיע. שמענו הרבה סיפורי גבורה, והיו סיפורי גבורה של חיילים, לניר עוז הם לא הגיעו. נשחטנו. נאנסנו. נלקחנו בשבי. ועכשיו, אנחנו לקראת השלב השלישי, גם הצבא וגם אנחנו, הוא ייצא החוצה, הוא יעשה רק פעולות קטנות, ואנחנו נקבור אותם לדיראון עולם, שם בפנים, יהיה לנו עוד "רון ארדים", ועוד משפחות שיכול להיות שיקבלו עוד כמה תקציבים, כדי שהשתדלו שלא לדבר. אבל לנו נגמר הזמן. היקירים שלנו שם נאנקים ומתים. חשוב להגיד את זה, שמצוות פדיון שבויים, אנחנו עושים פה משהו לא יהודי, שאנחנו ממשיכים כרגיל שהם בפנים. אנחנו עושים את היכולת שלנו להשתקם, כי מאיפה נצא מההפקרה השלישית? מה תהיה נקודת המוצא לגייס את הילדים, ולספר להם, ולגלגל את הבלוף, זה בלוף. להשאיר אותם שם ככה זה בלוף. אין תקומה. אין תמונת ניצחון. אין שום דבר. זה בלוף. זה אני בא להגיד לכם. כל אחד שיזכור. לעצור הכול. הכול לעצור. לעשות הכול שהם ייצאו, ולחשוב איך מתקדמים פה, וחושבים על היום שאחרי ועל ה-20 שנה שאחרי. בא לי לעזור להם, להכין איזו מצגת בבית הספר והכול, אבל הם מפספסים. הציניקנים יושבים למעלה, ומשחקים איתנו את המשחק הפוליטי כרגע, לפי מה שזה נראה. שכחו אותם. מפקירים את החטופים, וזה לא יהודי לעשות את זה. תודה רבה.

תודה רבה. מעבר חד. בני. בבקשה. בזום.

אדוני היושב-ראש, אני הספקתי להיות אורח קבוע אצלך בוועדה. אז להגיד לך, תודה רבה, ולכל חברי הכנסת שנמצאים, להגיד למשפחות החטופים שליבי, ליבי איתם, גם לנו יש חטוף מדימונה, שגב חלפון. ואני מבחינתי זו המשימה העיקרית בעיניי – החזרתם של כל החטופים והחטופות. אני גם אמרתי למי שצריך להגיד למעלה, זו המשימה העיקרית שלנו. קודם כל שאפו לך שאנחנו מארחים אותם בוועדה אצלך שזה לא מובן מאליו. אני איתכם. מי שלא יודע, אני מכיר את כל החברים. אני הייתי בגרעין בניר עוז, לאחר מכן, עברתי לגרעין - - - לגבולות, שם הכרתי את אשתי, אז אני מכיר את נושא העוטף. כסגן יושב-ראש השלטון המקומי, אני אומר שכולנו, כל ראשי הרשויות יחד איתכם. תשתמשו בנו כל מה שאתם צריכים - אנחנו לרשותכם.

ולעצם הדיון, שהוא אחד מהדיונים החשובים בעיניי. במקרה נמצא איתי גם חבר מועצת העיר יהודה בצלאל, שהוא מחזיק תיק הצעירים, ומנהל אגף הצעירים וסגניתו עדיאל, הוא ממנהלי האגפים הטובים. נמצאים איתנו פה אנשי המתנ"ס שבקיאים בנושא ובכפרי הסטודנטים, ומה שחשוב. אני רוצה להגיד, כפרי הסטודנטים – לי יש שניים כאלה בדימונה, אבל אני לא מדבר רק על דימונה. אני מדבר על כל כפרי הסטודנטים במדינת ישראל. מה שכפרי הסטודנטים במדינת ישראל עשו בדימונה, או בכלל במדינת ישראל, או מחוץ למדינת ישראל, במרוקו, ואבי בוחבוט, היה שותף לטובת הדברים האלה. כפרי הסטודנטים נמצאים מצפון ועד הדרום. העשייה שלהם נרקמת בתרבות, בציונות. הסטודנטים עבדו למופת אצלנו. את כל ניקיון המקלטים במדינת ישראל, את כל הקטיף, שהם יצאו והלכו לאסוף. צביעת בתים לקשישים. עזרה במוסדות החינוך שלנו. באמת, אני אומר, היום רוצים לבוא ולהיכנס מתחת לאלונקה ולעזור לעוטף. מה שחשוב לנו היום, גם העוטף וגם קריית שמונה, וגם שלומי, וגם בצפון, ה- - - הממשלתית לאורך שנים, ולא משנה איזו ממשלה הייתה. אני פה רוצה לציין את נגב גליל. את השר יצחק וסרלאוף, את משרד החינוך, את שר החינוך לתמיכה הזאת.

אדוני היושב-ראש, אני אומר לך, אתה, כיושב-ראש ועדת החינוך, חברי וידידי יוסי, כמי שמכיר אותך, כמי שעושה עבודה יוצאת מן הכלל בנושא כפרי הסטודנטים, אסור לנו. ואני אומר אסור לנו שאנחנו לא ניתן תמיכה לנושא כפרי הסטודנטים. אני אומר לכם זו בכייה לדורות. זה דור העתיד שלנו. הסטודנטים האלה דור העתיד שלנו. אני אתן לכם בדימונה. יש לי כמעט 2,000 סטודנטים. אני מחלק 5.5 מיליון שקלים מלגות, זה מה שעשו פה בדימונה, מרכז הצעירים שלנו שהתחיל לפני 10 שנים בתקציב של 50 אלף שקלים, והיום הוא עובר תקציב יחד עם המלגות, יחד עם הכול, עם 12 מיליון שקלים – זה שינה את העיר מקצה לקצה. ומה שעשתה איילין, יחד עם שני כפרי הסטודנטים שלנו כפר אחד, שהוא באמת המון שנים, והכפר השני, שהקמנו אותו בשישה חודשים. הקמנו התנחלות לסטודנטים במהירות אדירה יחד עם נשיא מדינת ישראל. יחד עם היועץ המשפטי למדינת ישראל. ויחד עם איילין, שהם באו ואמרו, ועשו את כל הדברים האלה. אז אני מבקש, אדוני היושב-ראש, אני חושב שבדיון כל כך חשוב, אני עוד פעם אומר את זה, שר האוצר צריך להכניס עמוק את היד שלו לכיס ולהגיד – זה לא כספי תמיכות. זה לא כספי ייעודיות, זה צריך להיות בבסיס התקציב. הדברים האלה צריכים להיות בבסיס התקציב. ולא כל שנה ושנה אנחנו צריכים לבוא לוועדת הכספים, או לוועדת החינוך או לוועדה אחרת.

בהחלט. כולם מסכימים עם האמירה הזאת. תודה רבה, בני.

בבקשה, חבר הכנסת גלעד קריב.

צהריים טובים, אדוני היושב-ראש, ראשית, עדיין נמצאות איתנו נציגות ונציג המשפחות, אז לומר לכם תודה, ושהקריאה שלכם, והזעקה שלכם לא נופלת על אוזניים ערלות, אנחנו יודעים את החובה שלנו, והמבחן הוא מבחן התוצאה, לא מבחן המילים הטובות, ויש לכולנו תפקיד - אופוזיציה וקואליציה לדאוג באמת לממש את הערך היהודי והכלל אנושי הזה, ולהשיב אותם הביתה. תודה שאתם כאן.

אדוני, אני אהיה מאוד קצר. אנחנו מדברים באופן ספציפי על כפרי הסטודנטים, אבל מדובר על תופעה רחבה יותר שמסגרתה מזה שנים, בעיקר בתקציבי משרד החינוך סביב כל הנושא של חינוך בלתי פורמלי בגילאי התיכון, וגם בחינוך הבלתי פורמלי בעשייה הקהילתית במסגרת שהיא על תיכונית, אם במהלך הלימודים האקדמיים, אם במסגרות של דחיות שירות כאלה ואחרים. אנחנו נמצאים במציאות של תת תקצוב מתמשך. קודם כל תקציב, בסיס תקציב, לא בסיס תקציב, בסופו של דבר, מדינת ישראל לא מגדילה את הסיוע לאותן מסגרות של חינוך בלתי פורמלי של חיי קהילה בלתי פורמלי של אזרחים צעירים בהיקפים הנדרשים. וכדי להוסיף חטא על פשע, לאורך כל התקנות תמיכה הרלבנטיות, אנחנו רואים מצב שמדי שנה, בשורה ארוכה של תקנות, אנחנו נדרשים לכספים קואליציוניים, להסטות תקציב וכו'.

כפי שניהל עמותה גדולה, עמותה קהילתית גדולה במשך למעלה מ-12 שנים, המציאות הזאת משבשת את יכולת הפעולה. גם אם בסוף הכסף מגיע, מדובר על בזבוז אדיר של משאבי ניהול ופיתוח במרדף אחרי הכסף. חוסר יכולת של ניהול אסטרטגי. חוסר יכולת להתחייב לתהליכים של תמיכה. את הפרסה הזאת צריך לשנות. הסיפור של כפרי הסטודנטים הוא אולי הדוגמה הכי מובהקת, כי בעוד שבתנועות הנוער ובתקנות נוספות, אנחנו רואים חלוקה בין בסיס התקציב, לרוב זה בין חצי לשני שליש מהכסף השנתי, ושליש מותירים לנושא של כספים ייעודיים והסטות. במקרה של כפרי הסטודנטים – הם באמת נופלים בין הכיסאות. הכול לא נמצא בבסיס התקציב.

לארגוני הנוער הם גם - - -

אני אומר ארגוני הנוער, תנועות הנוער, שנות השרות, קהילות המחנכים, חלק בבסיס תקציב, וחלק לא, וגם זו קטסטרופה. במקרה של כפרי הסטודנטים, זה על אחת כמה וכמה, כי זה תמיד מרדף עד ה-31 בדצמבר. את הפרסה הזאת צריך להפסיק. אם היו מדברים כאן על מיליארדים, ניחא, אז היה צריך לומר כל שנה צריך לראות מאיזה עודפים מביאים. מדובר, שלוקחים את כל תחום החינוך הבלתי פורמלי, תנועות נוער, שנות שרות, וקהילות מחנכים, וכפרי סטודנטים – על מה אנחנו מדברים? וארגוני הנוער, על איזה תקציב אנחנו מדברים? תקציב שהוא פחות מרבע מיליארד שקלים לכל התקנות לכל תחום החינוך הבלתי פורמלי בכל המגזרים של החברה הישראלית.

ולכן, יש פה שתי משימות, ופרק הזמן הוא לא ארוך. בתוך כמה שבועות, האוצר יציג את תקציב 2024. אני חושב שצריכה להיות הבנה של הקואליציה ושל האופוזיציה, שאנחנו לא מאפשרים לתקציב הזה לעבור עד שכפרי הסטודנטים לא מעוגנים בתוך בסיס התקציב. ועד שאנחנו לא רואים התקדמות, יכול להיות שזה לא יקרה בשנה אחת. אבל בסיס התקציב של כלל תקנות החינוך הבלתי פורמלי, והפיתוח הקהילתי בקרב האוכלוסייה הצעירה, צריך לגדול, החלק בבסיס התקציב צריך לגדול בצורה משמעותית. אני מבקש ממך, כי אנחנו אנשי אופוזיציה. אתה חבר קואליציה, אני מבקש שהנושא הזה יהיה אחד מהנושאים המרכזיים שאתם חברי הקואליציה שמבינים את העניין הזה שמים לנגד עיניכם. אנחנו כמובן נגבה ונעזור בכל מה שצריך.

תודה רבה.

תודה, חבר הכנסת טייב, יושב-ראש הוועדה, על קיום הדיון החשוב הזה. באמת, הגעתי אליך בשבוע האחרון של השנה, לפני כשבועיים. היינו בלחץ אטומי. אני נציגה של "קדמה". כפרי הסטודנטים שלנו, 12 במספר, נמצאים לאורך גבולות המדינה. כפרים רבים שלנו נפגעו ופונו. יש לנו פה את שירז, נציגת כפר הסטודנטים ניר עוז. שמענו קודם ממר ליפשיץ על מה שעברה הקהילה הזאת, וכפר הסטודנטים שלנו. היו לנו סטודנטים שעברו את הטבח הנורא שקרה שם, וכפר הסטודנטים עצמו נשרף. הסטודנטים שלנו עשו בחירה מדהימה – להמשיך וללוות את הקהילה, ולהמשיך בנתינה שלהם בחינוך, בקהילה, ברווחה. גם באילת, וכיום בקריית גת, אחרי שהקהילה עברה לשם. אשמח ששירז תקבל את רשות הדיבור. וכפרי הסטודנטים שלנו בגבול הצפון פונו גם הם. יש לנו פה היום נציגים ממטולה, וממשגב עם, וגם הם ממשיכים לעשות ולפעול למען הקהילות המפונות.

הכנסת כפרי הסטודנטים בבסיס התקציב, דיבר חבר הכנסת קריב על כל תחום החינוך הבלתי פורמלי זה נכון. אבל כשאנחנו מגיעים לתחום הצעירים, העידוד של צעירים בגילאי 18-35, להיות בעשייה, להיות במעורבות אזרחית, מחזירה את עצמה פי כמה וכמה לא רק בעת הזאת, בשעה הזאת, אלא גם בטווח הארוך בזה שאנחנו יוצרים פה אוכלוסייה מגויסת שממשיכה בחיים האזרחיים שלה במסורת של נתינה ועשייה לאומית. אנחנו מבקשים שיכירו בנו, שיכניסו אותנו לבסיס התקציב. אני רוצה שוב להגיד תודה לחבר הכנסת טייב, ולשאר משרדי הממשלה שתומכים בנו, ובכל פעם הם איתנו במאבקים האלה בדקה התשעים. אנחנו מקווים שנוכל בעקבות הדיון הזה, להפסיק במרדפים, להשקיע את מלוא מרצנו בפיתוח של כפרים חדשים, ובחיזוק אוכלוסיות, במקום לרדוף אחרי תקציבים.

תודה רבה.

אני יובל מהתאחדות הסטודנטים. אני אעשה קצר, כי כן חשוב לי שישמעו בעיקר את הדברים מהסטודנטים עצמם. כפרי סטודנטים, זה מפעל חיים שהוא באמת חשוב. וכמו שאמר ראש עיר דימונה, זה לא רק בחינוך הבלתי פורמלי, זה באמת בהמשכיות של החברה הישראלית והתיישבות ציונית, בעיקר בזמן הזה. זה משהו שהוא באמת הכרחי לשים אותו על סדר-היום, שלא יהיה את הטלטול הזה כל פעם של התקציב, ובאמת, שזה יהיה גם בתוך התקציב, וגם באופן כללי, להבין שאנחנו מעריכים גם התאחדות הסטודנטים שבאמת יהיו עוד סטודנטים שירצו עכשיו לעבור ולהתיישב באזורים האלה, לשקם את האזורים האלה, וזה בסך הכול.

תודה רבה. חברת הכנסת נעמה לזימי. בבקשה.

תודה רבה, כבוד יושב-ראש הוועדה, לפני כחודש, אני פניתי בנושא של כפרי הסטודנטים גם לשר החינוך, לשר האוצר, לשר השיכון, ואני יכולה למנות עוד משרדים שיכולים להיות חלק מהמענה הנדרש עכשיו. אני רוצה דווקא להגיד לך, יו"ר הוועדה, שאנחנו דיברנו פה בזמן האחרון לא מעט על מניעת נשירת סטודנטים. הרי חלק מהאתגרים שיהיו עכשיו איך לצלוח את הסמסטר הנוכחי, איך לא לאבד את שנת הלימודים, ואיך לא לייצר כך שהסטודנטים יוותרו על החלום האקדמי, ואולי על הגשמת עתידם התעסוקתי בגלל הסיטואציה שנוצרה.

כפרי הסטודנטים, מעבר לזה שזה מפעל מבורך, ובאמת, שמייצר גם המון פעילות קהילתית וחברתית, גם אזורים מאוד פריפריאליים, זה גם בהכרח מעטפת תומכת של ליווי שהיא גם מסייעת כקבוצת התייחסות לצלוח את התקופה הזאת על-ידי תמיכה וסיוע ופעילות שהיא מאוד חשובה. ואני, את כפרי הסטודנטים מכירה כמה שנים, עוד מלפני שהייתי חברת כנסת. אני חושבת שהדבר הנכון הוא קודם כל, להכיר בזה שהתקציבים ששוחררו הם לא מספיקים, ושהמפעל הזה יעמוד בסכנה אם אנחנו לא נתקצב את זה כמו שצריך. ולא ייתכן כשאומרים לנו כל פעם, ומנפנפים בחלק מהשירותים האוניברסליים, הסוציאליים האלה – הינה, אבל הכספים הקואליציוניים הולכים גם לזה ולזה, אבל בעצם לאלה קיצצו, ולאלה לא. ואני אומרת לשירותים הכלליים קיצצו, ולשירותים הסקטוריאליים לא. זה דבר שהוא פשוט בעת מלחמה, כי ברורה המטרה הלאומית כרגע - לשמור על המצוינות האקדמית, ולשמור על המסגרת התומכת, ובזה ששוחררו כספים חלקיים, ולא כל מה שהם ציפו לו, יש כאן בעיה. אני רוצה לבוא עם הצעה, כי הדבר הזה כבר נעשה והם עומדים בסימן שאלה. אני חושבת שאפשר להוציא פנייה לשר נגב גליל, לשרה למשימות לאומיות, שאולי באמת תיקח איזו משימה לאומית לדבר הזה, לחינוך, לשיקום, לראות איך אפשר להגדיל באיזשהו מצ'ינג משרדי ולהשלים את הפער הזה. בו בושה שאנחנו מגיעים לזה חד-משמעית, אבל אפשר כבר עכשיו לראות איך משלימים את הפער הזה.

אני רוצה להצטרף לחברי גלעד קריב. חלק מהמאבקים שלנו עכשיו על שקיפות ודיווח שספרי התקציב, הם גם כדי שלא נגיע לסיטואציה הזאת בלי שאנחנו מודעים לחסרים בסעיפי התקציב הממשיים, כדי שאנחנו נראה מה בכפרי הסטודנטים כמו כל שירות אחר, כמו שלל השירותים שישנם, איפה נגרע, ואיפה חסר. לכן, המאבק הזה בעצם על שקיפות, הוא תמיד מאבק על סדרי עדיפויות, ותמיד מאבק כדי להבין לאן הכסף הולך. זה לא איזה עניין טהרני של מינהל תקין בלבד, אלא זה עניין מהותי, ערכי, וכמובן, כלכלי. אני חושבת שתקציב 2024, יהיה חייב לשקף את החלת כלל הצרכים בתוך מערכת החינוך, בדגש על סימני השאלה ועל המקומות שאנחנו חייבים לחזק עוד יותר עכשיו. גם עכשיו אפשר פתרון. אני גם יושבת בכספים, ואני יודעת שאפשר להעביר תקציבים, ולשתף פעולה עם עוד משרדים. אם כל אחד יתרום שני מיליון, אנחנו נעשה איזושהי השלמת פער, כולנו מבינים. זה גרושים לעומת המיליארדים שעברו בשבועות האחרונים, גרושים. אני לא מבינה איך בכלל מתקיים דיון פיקוח פרלמנטרי על הסוגיה הכול כך קטנה הזו, אבל אין ברירה. אבל חובה עלינו לפקח, וחובה עלינו גם לתקן. תודה חברים.

אני אגיד מה שאמרתי בתחילת דבריי. ברכות לשר וסרלאוף, כי באמת התגייס, ונתן לשנת 2023, את הפער, ואנחנו מקווים שהדבר אכן ייעשה גם בשנת 2024.

תודה רבה. קודם כל על הבמה, ועל הזמן. יש לי את הזכות לעמוד בראש תנועת "איילים" שאני אוהבת לקרוא לו סטארט-אפ ציוני. כבר 20 בנגב, בגליל, ובפריפריות החברתיות. אני חייבת להגיד שאני מרגישה שאני עומדת כאן לא לבד. יחד איתי עומדים 2,500 סטודנטים בתשפ"ג, היו חלק לא פחות ממהפכה. מהפכה שקטה אבל זו מהפכה. כפרי הסטודנטים נמצאים במקומות שבה מדינת ישראל התקשתה להביא או להשאיר את בני המקום, ומייצרים, ובעצם, מנצלים את חלון ההזדמנויות של הפרק הסטודנטיאלי בשביל להפוך את הסטודנט מזה שהוא יהיה רק מרוכז בתואר שלו, ולהיות שותף למשימה שהיא משימה לאומית. אנחנו רואים את זה כל פעם מחדש. ראשי הרשויות מדברים את זה, ובטח, ובטח בזמן הלחימה מה-7 באוקטובר, כשבעצם חבר'ה, ואתה תראה פה, הם יושבים כאן לידינו, פה בחדר הזה, פשוט החליטו לרדת, לעשות מעשה, ולרדת לים המלח, לערבה, לפתוח את הבתים שלהם, לאפשר למשפחות המפונות להיקלט בתוך הכפרים, ולהיות חלק ממה שקורה כאן, להיות הזרוע הביצועית של המדינה. זה קרה עכשיו. זה קרה בזמן הקורונה. זה קרה בזמן שומר חומות. כל פעם שהם צריכים אותנו אנחנו שם, כי אנחנו הפנים היפות של הארץ הזאת. אבל מהפכות גדולות לא קורות עם תקציב שרובו לא נמצא בבסיסו.

אני רוצה כן להגיד תודה רבה גדולה פעם אחת למשרד החינוך, לשר החינוך, ולצוות המקצועי במשרד שיצאו מגדרם כדי לאפשר לנו להתגבר על האתגר שהיה השנה, למשרד נגב גליל, משרד האוצר כמובן. אבל זה לא מספיק. נעמה לזימי שהייתה שותפה בשנת תקציב הקודמת, אנחנו זוכרים את כולם.

אפרופו כספים קואליציוניים שהם לכולם.

התקנה נחתמה ב-2017, כשהיינו סדר גודל של 964 סטודנטים עם כמעט 14 מיליון שקלים בתקנה. בחישוב מאוד פשוט, השקעה ממשלתית פר סטודנט לראש עומדת על 13.4 פחות או יותר. ב-2023, וזה בשורות נהדרות, מ-964, כבר הפך להיות 2,500. התמיכה הממשלתית אומנם גדלה ב-17.2 מיליון, אבל כשמסתכלים על זה פר ראש, ההשקעה הממשלתית בעצם נחתכה בחצי, ועומדת על 6.8. הדלתה הזאת לא מאפשרת לנו כארגונים, כתנועות שמניעות מהלכים גדולים במקומות שבהם אנחנו עושים, אנחנו נאלצים להיות עסוקים בהישרדות.

נגע בזה חבר הכנסת גלעד קריב. יש לזה מחיר. מעבר להישרדות הקיומית היום-יומית, שבאמת, בדצמבר האחרון היינו בסכנה שכפרים שלמים, בעיקר, מאזור הנגב המערבי שנמצאים בקו ראשון למערכה ייסגרו, שחברה שנמצאים בצו 8 יחזרו הביתה ויגלו שהם צריכים לפנות את הבתים שלהם, זה פשוט לא הגיוני.

כמה מזה כספים קואליציוניים מהסיפור הזה? יש משהו בבסיס?

זה מאוד משתנה. גם היו פה כמה מערכות בחירות. יש 3.5 מיליון שקל בבסיס של משרד החינוך. כל שנה יש מרכיב קואליציוני, אבל הוא צריך להיות התוספת. הוא לא צריך להיות הלחם והמים של התקנה הזאת.

3.5 מיליון שקלים זו בדיחה.

מה המספר שצריך?

כדי להחזיר בחזרה את התקנה למי שהיא הייתה ב-2017, מבחינת ההשקעה פר ראש, התקנה צריכה לעמוד על 40 מיליון שקל.

כשהכנסת חוקקה את חוק המכינות הקדם-צבאיות, אז הייתה הבנה, מכיוון שזה פרויקט לאומי שמעוגן בחקיקה ראשית, ככל שמספר הדח"שים גדל, גדל גם התקצוב, יש תקצוב פר חניך. אז היה צריך לשבת עם כפרי הסטודנטים, להגיע לסיכום דומה, זה בסדר, אי-אפשר להכפיל כל שנה. אבל להחליט. הרי מספר הסטודנטים בישראל גדל משנה לשנה, אז אתה רוצה שגם מספר האנשים בכפרי הסטודנטים יגדל. צריך ולא לפתור את זה לשנה. לשבת עם החבר'ה, בסך הכול חמישה ארגונים, הם הארגונים המשלחים היום. זה לא שצריך לשבת היום עם 40 עמותות מכל המגזרים.

נהיה מאוחדים. בוא.

בדיוק. אנשי ביצוע, ולהגיע לאיזשהו מסלול רב-שנתי, עם גדילה אוטומטית, מוסכמת מראש, שאפשר לעשות תכנון אסטרטגי. אני אומר שגם תורמים, כי תמיד צריך גם פילנתרופיה. אבל תורם רוצה לראות שיש שותף אסטרטגי מצד המדינה, הוא אומר המדינה מתחייבת על גדילה, אז גם אנחנו – הפדרציות היהודיות, גורמים אחרים, רשויות אחרות התחייבו גם על גדילה.

קודם כל, יושב פה ראש מועצת תמר, והייתי שמח לשמוע גם ממך על הקשר בין מועצה לכפרי הסטודנטים. אבל אני רוצה לדבר על דבר אחד, וחייבים לסיים את זה, ואני בטוח שהקואליציה תסכים. יש פה דבר עקום עם הדבר הזה שנקרא כספים קואליציוניים, זה לא יאומן. זה במורים שהכסף מגיע מכספים קואליציוניים, חלקם אתה יודע על מה אני מדבר. בתנועות הנוער שהן כל כך חשובות למדינת ישראל, ואנחנו רואים במיוחד, גם בתקופת הקורונה למדנו את זה. ועכשיו, בתקופת הלחימה. ואנחנו יודעים ומדברים על זה שילד עסוק זה ילד בריא. וילד שמסתובב ברחובות, זה ילד שהוא לא טוב לחברה הישראלית בסופו של דבר. תנועות הנוער הן עוגן מאוד חשוב. וגם בתנועות הנוער, זה כספים קואליציוניים, וצריכים לריב על זה. והאם יש לך חבר כנסת שרוצה או לא רוצה, די. צריך לסיים את הסאגה הזאת. אני מבקש מהחברים שלנו שנמצאים היום בקואליציה, בפעם הבאה הם לא יהיו, אבל לא משנה, בינתיים בקואליציה, לדאוג לזה שבתקציב הקרוב - - -

אני מציע שנהיה ביחד עם כולם, לא צריך אופוזיציה בכלל.

אבל די, מספיק עם הדבר הזה. הנושא הזה של כפרי הסטודנטים ותנועות הנוער, כל הדברים האלה שכל כך חשובים לחברה הישראלית, צריך וחייב להיות בתוך התקציב מסודר, בלי להתחנן, ובלי לבקש, ובלי איזה חבר כנסת שרוצה או לא רוצה, צריך לסיים את הסאגה הזאת. זה ממש עוד מספר חודשים קטן, וכבר הוועדה צריכה לצאת בקריאה, אם זה 40 מיליון, אז 40 מיליון. אם זה 50 מיליון, זה 50 מיליון. זה לא כספים מטורפים, וזה עושה טוב לחברה הישראלית. אני שואל אותך, ותגידי לי מה אתם עושים. ספרי מה אתם עושים לחברה הישראלית, אנשים צריכים לדעת. כמה אתם תורמים וכמה אתם נוגעים במקומות שמשרד החינוך ומשרדים אחרים לא נוגעים בהם. תודה.

תודה רבה. בבקשה, מבני עקיבא.

שלום לכולם, אז קודם כל אני שמח לראות שאנחנו משכנעים את המשוכנעים. אין לי הרבה מה להוסיף מעבר למה שנאמר, אולי אני אתאר על העשייה שלנו, אבל לפני זה אני רוצה לומר שאנחנו לא רק עובדים טוב ביחד, זה לא פלא. הרבה פעמים ארגונים שבאותו כיוון עובדים טוב ביחד, ואנחנו ארגונים שונים. אני מבני עקיבא, ונחמי מאיילים. בקדמה מימין ושמאל והחלות, וכל הארגונים והיופי שאנחנו מבינים שיש פה משהו גדול יותר לכולנו, וכולנו משלבים ידיים ביחד.

מה אנחנו עושים לחברה הישראלית. עברנו שנה מאוד לא פשוטה. כולנו, אולי שנים, ואני חושב שמדינת ישראל משקיעה הון בחינוך, בילדים בנוער. אני אישית בוגר מכינה מעורבת דתיים וחילוניים. אבל בשלב שבו אני הייתי לפני שש שנים, שבע שנים פתאום כל אחד נכנס למגזריות שלו. כל אחד נכנס לעולם שלו. אנחנו כבר לא נפגשים. אני אדבר גם ב"רחל בתך הקטנה". אני אסביר בדיוק במה מדובר, ומה העשייה. אבל אנחנו ארגונים שחורטים על הדגל שלנו את המעורבות הזאת, את המפגש, את האכפתיות, לא את הסגירות. זה לא משנה עכשיו אם זה "בני עקיבא" או החלוץ, או קדמה, או שעלים או איילים. כולנו ביחד במטרה הזאת, ובמובן הזה אני חושב שמדובר בפרויקט של חוסן לאומי, ולא ייתכן שהוא לא בבסיס התקציב, אבל שוב, זה משכנע את המשוכנעים.

עכשיו אגיד מה אנחנו עושים בפועל, ומה זה כפר סטודנטים. כפר סטודנטים זה בעצם קבוצה של בין 20 ל-30 סטודנטים בגדול כחבורה אחת. אנחנו פרוסים בכל הארץ, מקריית שמונה ועד אילת. אנחנו בעצם לוקחים חבר'ה צעירים בשלב הזה, בנקודת הכרעה של החיים שלהם, ומנסים ביחד איתם לכוון אותם, לחיות חיים של שליחות, חיים של עשייה, חיים של מעורבות חברתית. איך זה קורה בפועל? כל סטודנט מתנדב במגוון תחומים בין אם זה בחינוך הפורמלי, או הבלתי פורמלי, בחקלאות, בהתיישבות, בנוער בסיכון, בקשישים, כל אחד על פי הצורך של הרשות, זה אחד הדברים היפים שלנו. זאת אומרת, אנחנו לא באים מבחוץ, אנחנו באים ועובדים יחד עם האנשים במקום. הדבר הזה גורם לאנשים להתחבר ולהישאר במקומות שבהם הם גרים. בטח עיירות פיתוח, מקומות מוחלשים, מדימונה, ואנחנו רואים שזה גורם לאנשים להישאר שם ולחזק את המקומות.

הייתי בתל חי בכפר סטודנטים, לפני יותר משנה, וזה היה פשוט מקסים לראות את זה. אהבה למקום גם נוצרת תוך כדי יצירת קהילה, והרצון גם לנטוע שם שורשים. אתה פשוט רואה קהילת סטודנטים, דבר שלא פעם כל כך חסר, וזה לא פחות חשוב.

אני אסיים בזה. אני באמת חושב שכחברה, בטח שנה אחרונה, אבל בכלל, אחד האתגרים שלנו, שאנחנו כאן בתוך מגזרים שלנו, רק בתוך המגזרים שלנו. אנחנו מוסללים במעין מסלול כזה, ויש בה כפרי סטודנטים, זה צריך לגדול, זה צריך לגדול פר ראש. זה צריך להיות משהו מסודר שלא כל שנה באים ומתחננים, כי יש פה בשורה ואפשרות לשינוי. יש פה 300 אלף סטודנטים בארץ, זה צריך לגדול ולהיות מעוגן, ולעשות את זה נכון דרך ארגונים שמתמחים בזה. אבל באמת בעזרת השם לעשות פה שינוי בכל היחסים בינינו. תודה רבה.

תודה רבה. חבר הכנסת אריאל קלנר. בבקשה.

גם אני לא אגזול יותר מדי מהזמן, אבל היה חשוב לי מאוד להגיע לדיון הזה. תודה לך על הדיון. גם תודה לשר וסרלאוף, על זה שהוא נרתם בשביל לסגור את מה שהיה צריך כדי שהמפעל המבורך הזה התקיים.

שר החינוך גם הסכים לקבל את הכסף, זה לא היה פשוט....

אני גם מודה לחברי הכנסת מהאופוזיציה, ואני מודה בעיקר למי שעושה את המפעל המדהים הזה. מדובר בפעילות שהיא גם קהילתית, גם בבניית מנהיגות, גם בשימור העשייה הסטודנטיאלית כמו שנעמה ציינת, הסטודנטים עצמם בעצם משמר אותם, עוזר להם בכל התהליך הזה. ושוב, בונה פה את המנהיגות של העתיד. המנהיגות החברתית של העתיד. המנהיגות הקהילתית, אנשים שלוקחים אחריות.

אני באתי לכאן בשביל להגיד שאני באופן אישי, ויחד עם כל החברים כאן, אבל באופן אישי מחויב לחלוטין שהעניין הזה ייכנס לבסיס התקציב לא בכספים קואליציוניים. אני בכלל לא חושב שהתופעה הזאת של כספים קואליציוניים זו תופעה שרצוי שתעבור מין העולם. אני שמח שכולנו פה מסכימים. אני לפחות באופן אישי אנחנו נרתם לעניין הזה שזה יהיה בבסיס התקציב, שיקבלו את התקצוב. זה לא כסף שאנחנו מוציאים, זה כסף שאנחנו משקיעי. מדינת ישראל משקיעה פה כסף בבניית העתיד שלה, והיא קוצרת רווחים הרבה יותר גדולים מאשר מה שהיא משקיעה.

תודה. שירז סטודנטית בקדמה. בבקשה.

אני מהכפר בניר עוז. ב-7 באוקטובר אני הייתי בבית שלי בכפר. אני כן אשמח, אבל בגלל שאין זמן לדבר, יותר על העשייה שלנו בקיבוץ באופן ספציפי ופחות דיבורים כלליים. לפני ה-7 באוקטובר, גם העשייה שלנו הייתה מאוג גדולה בקיבוץ. הקיבוץ הוא קיבוץ שרובו מורכב מבני הגיל השלישי. כמעט לכל סטודנט היה זוג או קשיש הורה מאמץ שהיינו מלווים אותם באופן אישי. האמא המאמצת שלי זאת אופליה רויטמן שחטפה וחזרה. קודם כל יש לנו את העשייה עם חברי הגיל השלישי, גם באופן פרטני עם קשישים, וגם באופן קבוצתי לעשות להם כל מיני פעילויות ואירועים. המון עבודה עם הילדים. אפשר להגיד באופן מוחלט שהכפר שלנו החייה מאוד את הקיבוץ. הקיבוץ מאוד שמח על הפעילות שלנו, על האנשים שהגיעו. הרבה סטודנטים גם מתכננים, אני גם באופן אישי להישאר תושבי ניר עוז גם אחרי הלימודים.

מאז ה-7 באוקטובר, הסטודנטים התגייסו באופן מלא לעזור לקיבוץ בכל מה שצריך. בשבועות הראשונים כל חברי הקיבוץ, וכל ההתנהלות בקיבוץ כולם היו מפורקים לגמרי. אף אחד לא תפקד. אף אחד לא התנהל בצורה שהוא כביכול אמור. אז הסטודנטים לקחו אחריות מלאה גם על החינוך, גם על חלוקת חדרים בבתי מלון על כל ביורוקרטיה, כל דבר שהיה צריך להתעסק בו, פשוט לקחנו את הקיבוץ כביכול תחת חסותנו המלאה ודאגנו לכל מה שצריך לדאוג - אם זה לתרומות, אם זה לכספים, אם זה לביורוקרטיה מול המלון. כל דבר שהיה צריך – ריכוז של החינוך. בעצם, שום צוות חינוכי לא נמצא חוץ מאנשים מאוד בודדים ביחד עם הקיבוץ. אז יצא שאנחנו בעצם ביחד עם הש"ין-ש"ינים של שנים קודמות שחזרו, אנחנו בעצם ניהלנו את כל נושא החינוך מא' עד ת'. וכרגע בכרמי גת, אנחנו נהיה אחראים גם לשמור על הקהילה המגובשת, לדאוג לנהל איזשהו פאב, או איזשהו משהו שידאג קצת לקיבוץ בגלל שעכשיו הם נמצאים בבניינים שזה משהו שהוא מאוד קשה להם. לדאוג איכשהו לשמור על חיי קהילה כמו שהם היו לפני. אני יכולה להגיד שיש לנו תפקיד מאוד משמעותי בקיבוץ. הקיבוץ אוהב אותנו ומחבק אותנו. ומאוד רוצים אותנו שם, במיוחד גם השנה באופן ספציפי, כאשר השי"ן שי"נים עזבו את הקיבוץ, אנחנו כרגע הכוח עזר היחיד שיש לקיבוץ. מעבר לקרבה שלנו למשפחות, למשפחות של חטופים, וחטופים שכמובן יש לנו קשרים אישיים איתם. אני גרה שם כבר שלוש שנים. יש לי קשרים אישיים כמעט עם כולם. אנחנו חיים את המקום הזה, זה הבית שלנו לכל דבר ועניין מעבר לזה שאנחנו כביכול רק כפר סטודנטים שבאים ומעבירים שם את הלימודים שלנו. זה הרבה מעבר לזה. זאת הקהילה שלנו, זה הבית שלנו. אנחנו רוצים לעשות כל מה שאפשר כדי להמשיך לתת ולהמשיך לתרום. ואנחנו לא יכולים לעשות את זה בלי העזרה שלכם.

החונכות שלי היו עם רויטמן, וגם פרח, גם ארז קלדרון היה חניך שלי. עכשיו אני בחונכות עם ילד שגם שני הדודים שלו חטופים, ודודה שלו ובנות דודות שלו חזרו בעסקה שהייתה. אנחנו משמעותיים בניר עוז באופן ספציפי, ואני בטוחה שבכל הארץ ובכל הגבולות והמפונים, בין אם זה בצפון, ובין אם זה בדרום. הכפרים חייבים להמשיך להתקיים. תודה רבה.

תודה רבה. חבר הכנסת עמית הלוי.

תודה, אדוני היושב-ראש, הגעתם לפה בזמן נכון, כיוון שאנחנו בדיונים על תקציב 2024. ברור לגמרי שחייב להיות בתקציב הזה קיצוץ משמעותי, אני מתחיל מזה בכוונה. קיצוץ מהותי בביורוקרטיה במקומות שדרוש קיצוץ בסעיפים מיותרים, המסקנה ברורה מהמלחמה שאנחנו בה – צה"ל צריך לגדול מבחינת הסד"ק וכתוצאה חד-פעמית, כמו שאמר שר הביטחון, אנחנו רואים שבע זירות מסביבנו. ולכן, על כל יחידה שאנחנו נסגור, נוכל להקים עוד גדוד, נוכל להקים עוד קו ייצור של חימוש, ולכן, ברור שהתקציב צריך להיות שונה, לא איזה פלייט קטן או משהו כדי לצאת ידי חובה.

ועם זאת, יש כמה חריגים, אחד מהם אי קיצוץ בהוצאות שהן למעשה השקעות, הן לא הוצאות ממשלתיות רגילות, אלא הוצאה שהן השקעה. זכיתי לבקר את כפרי הסטודנטים של קדמה, נרקיס, על כל הפעילות, וזה נכון כמובן לכל כפרי הסטודנטים, כמו שהצגת איילים, בני עקיבא ואחרים, ואני אסביר למה זה השקעה, אדוני היושב-ראש, ולמה באמת אני מסכים שאנחנו צריכים להתעקש גם על בסיס התקציב, וגם להיכנס לפרטים ולראות באמת איך מרחיבים אותו. דבר ראשון, זה ציונות. זו מילה שנשחקה לאורך השנים. מה שהם עושים, בסופו של דבר, זה חיזוק המפעל הציוני, זה נכון בפריפריות שונות. אפשר לחזק את המפעל הציוני גם בתל-אביב. אני שומע כל מיני קולות מחברים שלי, ונדמה לי שדרוש גם שם חיזוק של היסודות העיקריים של המפעל הגדול הזה של הרעיון הלאומי הגדול הזה של הרעיון הציוני. ובוודאי במקומות האחרים שאתם נמצאים. למעשה, ישראל הייתה צריכה להיות. ממשלת ישראל היום, אמרתי את זה גם לראש הממשלה, הייתה צריכה להציג לציבור תנופה, לא מנהלת תקומה בכל הכבוד והדברים שצריכים לעשות, ודיברת עליהם, גברתי הסטודנטית, דיברת דברים חשובים. צריך לעשות פי כמה.

היה צריך להניח היום על השולחן הישראלי עשרות נקודות התיישבות חדשות, בנגב, בבקעה, בגליל, ביו"ש, זה מה שהממשלה הייתה צריכה לעשות – תנופה אדירה, לא פרחים על איזה מקום, ולתת לפלוני או לקיבוץ כזה עוד דבר, או למושב כזה עוד או ליישוב קטן. תנועה – 20 יישובים בגליל. 20 יישובים חדשים בנגב. בבקעה, ביו"ש, זה מה שהיה צריך להיות, ודאי מה שאתם עושים, שזו גם השקעה באזורים הללו והשקעה בציונות. גם השקעה חברתית, כמו שתיארת, וזה נכון, בכלל הסיוע תוך כדי, וראיתי את זה בעיניים בכפרים שלכם תירא-אל. גם כמו שאמרת השקעה באזור, כיוון שיש פה היבט גיאוגרפי, ואתם, כפי שאמרת, רוצה להמשיך לגור שם. גם יש היבט דמוגרפי, לפחות בעשרות הסטודנטים שישבתי, עשיתי שם איזה מחקר קטן, גיליתי שנוצרים גם שידוכים שם, גם את זה אנחנו מכבדים ומייקרים. בעיקר, בטווח הארוך, ההון האנושי שצומח בעקבות השנה הזאת, ההון האנושי שזה עיקרה של מדינת ישראל, צריך להחזיק את הבניין כאן. והעובדה שבשנה הזאת במהלך הלימודים אתם מתעצמים גם בעולם המחשבות שלכם, גם בשייכות שלכם לעם, למדינה ולארץ, זה דבר גדול.

ולכן אני חושב שבצד קיצוצים אחרים שאנחנו צריכים לעשות, אדוני צריך להתאמץ. זה בהחלט השקעה. אני אומר באופן ספציפי. אני לא נכנסתי למה שאמרת בפרטים, לא יודע אם זה המקום. אני חושב שצריך להשקיע במיוחד ביום שאחרי השנה, בשנה שאחרי, בשנים שאחרי מסוג הדברים שאמרה כאן סטודנטית מניר עוז, בתוך התקציב צריך לייחד לזה כדי להפוך את השנה הזאת שנה אסטרטגית, ולא שנה שנגמרת בסוף השנה, אלא שנשארת לא רק במובנים שאמרתי, אלא גם בפועל אנחנו מייצרים פה השקעה ארוכת טווח.

תודה רבה.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש, אתה מכיר היטב את האזור שלנו, וגם כמובן חברי הכנסת כאן מכירים היטב. אני רק רוצה לתת פן אחר, כי בדרך כלל כפרי סטודנטים הם נורא יישוביים, הם נורא מקומיים, ואצלנו שאנחנו בעצם אזור עצום בגודלו, 100 תושבים, יש לכפר נופך אחר, ובעצם, הם מרימים את כל האזור בהרבה מובנים. קודם כל, ההחלטה האסטרטגית הראשונה שקיבלתי להקים כפר סטודנטים, צריך להבין את זה, ובאמת, פתאום שמתי לב במושבים, בקיבוצים, בגיל 21 חוזרים מהצבא, ולא חוזרים בדיוק למושב. יוצאים וחסר את הגיל הזה בין ה-21 ל-28. אז בוודאי כפר הסטודנטים ממלא אותו ויוצר איזושהי סביבה חדשה וחשובה. ואחר-כך, כל התרומה בנושא החינוך, החונכות, אני לא רוצה להרחיב על זה, וכמובן, נושא ההתיישבות. נושא ההתיישבות הוא חשוב. כפר סטודנטים נמצא באלמוג, אבל לעומת זאת, הקמנו שכונת קדמה בבית הערבה. זה נותן איזשהו נופך אחר לגמרי. מרים את כל האזור. אני חושב שצריך לתקצב את זה גם בבסיס התקציב, וגם כפי שאמרו פה, פר קפיטה במשרד החינוך, לעשות משהו לאורך שנים, ולא רק השנה תקצבנו וגמרנו, ורק השנה זה ייכנס. בשנה הבאה גם על בסיס התקציב לפעמים רבים כי צריך קיצוצים. צריך משהו חזק טוב ונכון. תודה רבה.

תודה רבה.

אין הרבה כמו אריה, וצריך לעודד פה את ראשי הרשויות, את הממשק הזה. אצל אריה אני הייתי, וראיתי מה עושה בשביל זה. אבל ראשי רשויות שגם שומעים אותנו עכשיו, וגם בכלל, יבינו את הפרות שיש לדבר הזה כפי שתיארת פה.

אני זכיתי לבקר בכפרי הסטודנטים. תקשיבו, יש פה אישה שאולי לא מדברים עליה, אבל קוראים לה תירא-אל כהן, עכשיו זה מקצתו, אבל היה לה חלום, והחלום הזה בעיניי זה החלום שאולי מבטא הכי בעומק את הפנים היפות של הארץ הזאת. אין מילה בלקסיקון העברי חיובית ומוארת שאני לא יכולה לייחס למפעל המדהים הזה שקוראים לו כפרי סטודנטים.

זכיתי לפגוש סטודנטים שיכלו להיות בעמדה של קבלה. אבל נקודת המוצא שלהם הייתה – אנחנו רוצים להשפיע. אנחנו רוצים להוסיף טוב. אנחנו רוצים לחזק. באמת, אני זכיתי להיות שם. אני מוכרחה לומר שהיה שם מפגשים מאוד מרגשים עם הסטודנטים עצמם. ממש, ישבתי איתם. פגשתי אותם. שמעתי את הקולות. שמעתי את המגמות. את הרצון. את הנכונות. את אהבת העם. אהבת הארץ. אהבה, אמונה. חזון – לפגוש את הדבר הזה, אני לא סתם אומרת הפנים היפות של הארץ. זה הפנים היפות של הארץ. לא יכול להיות שמפעל כזה מדהים צריך להיות מקושש וקבצן שהולך כל פעם ופשוט מקושש כסף כל פעם מחדש כדי לנסות לשרוד. זה אינטרס לאומי. זה אינטרס של עם ישראל שיהיו לנו כאלה מגמות. המגמות האלה זה מגמות שבסוף הן נותנות מענה לכל כך הרבה דברים וחסרונות שאנחנו פוגשים במציאות. וצריך להבין, לא מדובר במעט, זה 60 אלף אזרחים במדינת ישראל שנהנים מהמפעל המדהים הזה. זה צריך רק ללכת ולגדול המגמה הזאת. ואנחנו צריכים לעודד את המגמה הזאת.

אני רוצה להודות לשר הנגב והגליל, השר וסרלאוף, שהבין, שרואה באמת את החשיבות של הדבר הזה, אבל זה לא צריך להיראות כך. אנחנו צריכים לייצר את הדבר שיהיה מוגדר בבסיס התקציב. שיהיה לו סעיף מאוד ברור. שלא כל שנה המפעל הזה יצטרך ללכת וממש לקושש נדבות, ולראות איך הוא שורד. אנחנו צריכים פה לדחוף את הדבר הזה. ונעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי שהדבר הזה יקרה בעזרת השם.

תודה רבה.

הוועדה מודה לכלל המשתתפים בדיון. הוועדה שולחת תנחומים למשפחות החללים. מאחלת רפואה שלמה לפצועים. מתפללת ומקווה להשבתם המהירה של כלל החטופים והחיילים.

הוועדה מציבה כיסא לצד שמאל של היו"ר לציון החטופים עד אחרון שבהם ישוב. הוועדה קוראת לציבור במדינת ישראל לנהוג גם כך. אגב, באופן אישי, אני בבית הכנתי כיסא בשולחן שבת לחטופים. ואני קורא לכולם לעשות כך.

הוועדה קוראת לאפשר לכלל כפרי הסטודנטים, להמשיך לפעול.

הוועדה קוראת לכלול תקציב לכפרי הסטודנטים בבסיס התקציב.

הוועדה מברכת את השר וסרלאוף, ואת מנכ"ל משרדו דרור, על שנרתמו יחד ונתנו תקציב לכפרי הסטודנטים לשנת התקציב 2023 לתקציב 2024.

הוועדה קוראת גם למשרדי ממשלה נוספים, משרדי ההתיישבות והמשימות הלאומיות. החינוך. בינוי ושיכון, להעביר את יתרת התקציב הנדרש לכפרי הסטודנטים, ולקבוע זאת בבסיס התקציב כפי שהעביר משרד נגב גליל לשנת 2023. ברשותכם, אני נועל את הדיון.

תודה רבה לכולם.


הישיבה ננעלה בשעה 13:20.