פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



23
הוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי הושאה
30/01/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 34
מישיבת הוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי השואה
יום שלישי, כ' בשבט התשפ"ד (30 בינואר 2024), שעה 13:00

ישיבה מיוחדת לציון יום השואה הבינלאומי 2024 - שורדי השואה לאור מלחמת "חרבות ברזל" - ממשבר לצמיחה

חברי הוועדה: מירב כהן – היו"ר

מטי צרפתי הרכבי
אלי דלל
סימון דוידסון

שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי
סגן שר במשרד ראש הממשלה אורי מקלב
מנכ"ל הכנסת משה צ'יקו אדרי
מזכיר הכנסת דן מרזוק
קולט אביטל - חברת כנסת לשעבר, יו"ר מרכז הארגונים

טובה דורפמן - נשיאת ההסתדרות הציונית העולמית

אורית רוזן - מנכ"לית הרשות לניצולי שואה

דודי אלון - סגן ראש המועצה האזורית אשכול

יובל סימן טוב - מנכ"ל עמותת "ג'סטה"

דנית גבאי - חברה בעמותת "עמך"

אווה קראוס - חברה בעמותת "עמך"

דינה דיגה - חברה בעמותת "עמך"

רבקה שרגא - עמותת "עמך"

ד"ר מרטין אורבן - צוות "עמך"

חיה ברדמן לוי - מנהלת עמותת "יחדיו - ותיקי שער הנגב"

שרה ג'קסון - שורדת שואה, מפונה מביתה, מועצה אזורית שדות נגב

אורי בכר - שורד שואה, מפונה מביתו, מועצה אזורית שער הגנב

זאב בונס - שורד שואה, מועצה אזורית שער הנגב

מנחם הברמן - שורד שואה

אהרון דביר - תושב קיבוץ סעד, מילדי טהראן

עפרה בן נתן - בת של שורדת שואה מקיבוץ כיסופים

שמחה צהר פנסטר - סבא של עומר נאוטרה החטוף בעזה

צילי ונקרט - סבתא של עומר ונקרט החטוף בעזה

בלה חיים - סבתא של יותם חיים ז"ל, חטוף שנרצח בעזה

הדסה לזר - אחות של שלמה מנצור החטוף העזה

חנה מנסור - משפחות החטופים

שלומית ארליך

אריאלה אהרון

רעות חביב, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.




ישיבה מיוחדת לציון יום השואה הבינלאומי 2024 - שורדי השואה לאור מלחמת "חרבות ברזל" - ממשבר לצמיחה

תודה רבה לכל מי שהגיעו. אני פותחת את הוועדה המיוחדת למען שורדי השואה – ועדה שבכנסת הזו לראשונה הוקמה במדינת ישראל, והיום אנחנו מציינים את יום השואה הבינלאומי.

אז היום איתנו חיים בישראל 137,000 שורדים ושורדות – זה 13,000 פחות מהשנה שעברה. 13,000 פחות מהשנה שעברה. המספרים הולכים וקטנים, וזה רק מחדד עד כמה יש לנו חלון הזדמנויות קצר לתת לאנשים היקרים האלה את הזכות להזדקן בכבוד במדינתם.

כמובן שאירועי ה-7 באוקטובר מציפים אצל כל השורדים והשורדות את הטראומות הקשות מהעבר. רק לסבר את האוזן, 1,894 שורדים ושורדות פונו מביתם במהלך אירועי ה-7 באוקטובר. 554 מתוכם הם תושבי עוטף עזה. היו שורדים ושורדות שהחליטו להישאר בבית שלהם למרות הכול. חשוב לי לציין היום את משה ריידלר, זכרונו לברכה, בן ה-91, שורד שואה שנרצח באכזריות בביתו בקיבוץ חולית יחד עם המטפל שלו. וחשוב לציין היום גם את שלמה מנצור, שורד הפרהוד שנחטף מביתו בקיבוץ כיסופים ונמצא בשבי החמאס גם עכשיו. זאת תזכורת חשובה להוציא אותם משם עכשיו.

וכמובן שיש הרבה שורדים ושורדות שלמרות כל מה שהם עברו יש להם ברגעים אלו בני משפחה שנמצאים בשבי. זו פשוט מציאות שעולה על כל דמיון. היום הבמה תהיה כמובן מוקדשת לשורדים ולשורדות. יש איתנו גם שרים וחברי כנסת שהגיעו לכבד את המעמד החשוב הזה, והם כמובן ידברו עוד מעט.

אני חייבת להגיד שמבחינתי, דווקא כשאני פוגשת שורדים ושורדות אני מקבלת הרבה מאוד אופטימיות וכוח, כי אני פוגשת אנשים שחוו זוועות עולם, ועם כל הקושי כן הצליחו לחיות חיים מלאים עם צמיחה, עם תקווה, עם אהבה. ואם אתם יכולתם לעשות את זה אז אנחנו חייבים לעשות את זה. וכשאני פוגשת אתכם אני רואה שזה אפשרי, עם הרבה כוח ואהבה למדינה שלנו.

מי שהגיע לארץ אחרי השואה ביקש לא רק לשרוד בגופו, ביקש גם לבנות כאן חברת מופת. חברה שבה אנשים ערבים זה לזה, חברה עם סולידריות, חברה שונה של אנשים טובים. ואני חושבת שבעת הזו אנחנו נמדדים עד כמה בחברה שלנו באמת יש סולידריות ויש ערבות הדדית. ואני חושבת שזאת תזכורת חשובה מאוד לעד כמה אנחנו חייבים לעשות הכול כדי להחזיר את החטופים והחטופות שלנו, שברגעים אלה ממש עוברים את השואה שלהם כבר הרבה מאוד זמן בשבי החמאס.

אני רוצה להודות להרבה אנשים טובים שטרחו כדי שהאירוע המכובד הזה יתקיים היום: לעמותת "עמך"; למועצה אזורית אשכול; למועצה אזורית שער הנגב; למועצה אזורית שדות נגב; למטה החטופים שלקח חלק באירוע; ולצוות היקר שלי.

אני רוצה להקריא לסיום ציטוט שאני מאוד אוהבת, שמאוד מתחבר ליום-יום שלנו, של אתי היסלום שחוותה את השואה: "אם הצלנו רק את גופנו ותו לא – הרי הצלנו פחות מידי. אם לא יהיה לאל ידינו להציע לעולם המרושע שלאחר המלחמה דבר מלבד גופנו הניצלים בכל מחיר ולא משמעות חדשה הנובעת ממעמקי מצוקתנו וייאושנו – הרי יהיה זה פחות מידי. מתוך המחנות עצמן חייבות להקרין מחשבות חדשה והבנה חדשה, חייבת לזרות אור חדש לעבר גדרות התיל שלנו". במילותיה היפות היא בעצם אומרת שלא מספיק להינצל מהתופת, גם צריך להביא מחשבות חדשות כדי שנצא מזה מחוזקים וטובים יותר.

תודה לשר הרווחה שמכבד אותנו ותודה לסגן השר במשרד ראש הממשלה שמכבד אותנו. ואני גם אציין את שמות הנציגים של השגרירויות מהעולם שנמצאים כאן ומכבדים אותנו, ומאוד חשוב לנו שאתם איתנו ברגעים האלה. נמצא איתנו שגריר יוון; שגריר לטביה; שגריר רומניה; שגריר רוסיה; נציגת שגרירות הולנד; נציגת שגרירות פולין; נציג שגרירות אסטוניה; נציג שגרירות צרפת; נציג שגרירות צ'כיה; נציג שגרירות בלרוס; ונציג שגרירות קזחסטן. תודה רבה-רבה שאתם איתנו כאן.

אז אנחנו נפתח קודם כול בדברים של שורדים ושורדות, ולאחר מכן אנחנו גם ניתן לשרים לדבר ולחברי כנסת. יש כמובן הרבה מאוד דוברים שאת כולם אנחנו רוצים לכבד ולשמוע, אז תשתדלו, ככל הניתן, לדבר בצורה מתומצת ומרוכזת.

אנחנו נתחיל עם בלה חיים. בלה היא סבתא של יותם חיים, שנחטף מביתו בשכונת הצעירים בכפר עזה ונהרג בטרגדיה הנוראית מאש כוחותינו, אחרי שהוא הצליח לברוח משבי החמאס. בלה נולדה בפולין, וכשהייתה בת שנה אמא שלה יצאה למסע נדודים עם שלוש בנות. הן עברו דרך מחנות העקורים בגרמניה, עד שעלו לארץ כשהייתה בת 12. בלה חיה בקיבוץ גבולות בעוטף עזה כל חייה עד היום. בלה, תודה שהגעת, תודה שאת איתנו, תודה שיש לך את הכוחות לחלוק.

טוב, שלום לכולם. את כבר הצגת אותי, אז אני אנסה לעשות את זה בקיצור. אני בלה חיים, נולדתי ב-1938 בפולין בעיירה בשם סטוק, להוריי – אברהם ושרה רוטשטיין, ולשתי אחיותיי – חיה וציפורה. כשהייתי בת שנה אימי לקחה אותנו ויצאה למסע חייה. שתי בנות, חבילה על הגב ואותי על הידיים. אבא ברח קודם לגבול הרוסי. השמועות היו שהגרמנים לא יעשו דברים רעים לנשים ולילדים ורק לגברים. נדדנו בקור ובשלג, כשהגבול לרוסיה כבר היה סגור. המסע היה קשה. כל זה, כמובן, לפי הסיפורים. היו רגעי משבר שאפילו אמא חשבה להשאיר אותי ולהציל את אחיותיי.

בסופו של דבר, הצלחנו לעבור את הגבול בעזרת אנשים טובים, והתאחדנו עם אבא בביאליסטוק, רוסיה. עם כיבוש ביאליסטוק על ידי הגרמנים, המשפחה הצליחה לברוח לרוסיה, ומכאן כבר מתחילים הזיכרונות שלי בתור ילדה; הכניסו אותי לבית יתומים כדי שאוכל לקבל משהו לאכול. כמו בסיפורים אחרים, רצו למכור אותי עבור כיכר לחם. זה מפי אחיותיי הגדולות. לאחר המלחמה חזרנו לפולין, שצ'צ'ין - זה היה מרכז שקלט את היהודים מרוסיה. בפולין האנטישמיות הייתה נוראית. צעקו לנו "חבל שהיטלר לא גמר אתכם, תלכו מכאן".

במסגרת הכשרת הנוער עם שליחים ישראליים, בהיותי בת 7, הגעתי לגרמניה. ההורים נשארו עוד בפולין כי הגבול היה סגור. שם הייתי כשנה רק עם אחיותיי, בלי הורים. לאחר שנה שוב המשפחה הייתה ביחד. נשארנו בגרמניה, עברנו ממחנה למחנה, וסוף-סוף, ב-1951 עלינו ארצה. הגעתי לגבולות, שזה קיבוץ בנגב. כאן בניתי את ביתי, משפחתי וקהילתי. נישאתי בגיל צעיר ונולדו לי שלושה ילדים: טלי, רביב ונירית.

תמיד בחרתי בחיים. לאחר כל הסיוטים חשבתי והאמנתי שהשואה לא תחזור. בחרתי להמשיך בחיים לאחר מותה של בתי, טל. בחרתי ונאבקתי להמשיך לחיות כשאני חליתי בסרטן. בחרתי להיות חזקה כדי לגדל את הנכדה, את הבת של גפן. בגיל 52 נהייתי עוד פעם אמא לילדה בת 4. אני מודה לילדיי, לנירית ורביב, שעזרו לי לאורך כל הדרך. כיום יש לי חמישה נכדים ושני נינים.

חשבתי שהגעתי לשלווה והייתי מאושרת. אבל, התעוררתי ב-7 באוקטובר כששמעתי ברקים ורעמים נוראיים. חשבתי שיורד גשם. לא הבנתי מה אני עושה. ולפתע התברר לי שהחיים כבר לא יהיו כמו שהיו. שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה.

התקשרתי לבני והוא אמר לי שהוא נמצא בממ"ד בשדה ניצן ושיותם, הנכד שלי, בכפר עזה, בשכונת הצעירים, גם הוא נכנס לממ"ד. התקשרתי ליותם בסביבות 08:30, והוא שלח לי הודעה קולית שאני שומרת אותה אצלי. לא תיארתי לעצמי שזאת פעם אחרונה שאשמע את קולו. עכשיו תקשיבו לקול שלו: (מושמעת ההקלטה של יותם, זכרונו לברכה) "היי, סבתוש. תודה. אני קצת בלחץ, יש פה מחבלים בתוך הקיבוץ, אבל כרגע אני שומר על עצמי בסדר. ותשמרי גם על עצמך. אני חושב שזה יכול להגיע לכל מקום עכשיו".

יותם, הילד, ילד יפה עם בלורית אדומה ונשמה טובה. אהב לצחוק וכמובן, הרבה מוזיקה. רבות סופר ויספור עליו. לא תיארתי לעצמי שככה ייגמר הסיפור שלנו. האמנתי בחוזק שלו, בנחישות לעבור ולחזור. בסרטון שראיתי אותו, איך המחבלים חוטפים אותו, לוקחים אותו מהבית, תיארתי לעצמי שהוא כמו שמשון הגיבור – ממש זקוף, כששני מחבלים מחזיקים בו ומכניסים אותו למכונית. קיוויתי והתפללתי שהוא יחזור. חלמתי שהוא חוזר ומחבק ומספר בדיחות, ומתעופף. אך לצערי ולכאבי, לא כך נגמר הסיפור. אתה יצאת גיבור כאדם חופשי. אנשים ציירו אותך והכירו אותך כמעט בכל בית בישראל. יותם של מדינה, לא רק יותם שלנו.

האבל הוא לא רק שלנו. עדיין בוכה ויודעת ששוב אני בניסיון, ובוחרת בחיים. עכשיו אני אקריא לכם את ההספד שלי ל-30, ליד הקבר של הנכד שלי: "נכדי היקר והאהוב, כבר 30 יום שיצאת מהתופת לחופש מה-7 באוקטובר. אתה והחברים שלך הגיבורים. עדיין לא קולטת שזה אמיתי וממשיכה כל כך לחכות לך. אני, סבתא, ניצולת שואה, לא יכולה לתפוס את זה שהשואה חזרה עלינו שוב ובעוצמה חזקה. אני זוכרת שבנסיעה לפולין במסגרת כיתה י"א, באת לשאול אותי 'סבתא, מה עבר עלייך?'. הסתכלתי בי בעינך היפות ובחיוך המקסים. אמרתי לך 'אנחנו, העם היהודי, ניצחנו. הקמנו מדינה ומשפחות. הנקמה שלי היא שאתה ויתר הנוער באים לפולין ומראים לשונאינו שאנחנו כאן ודבר כזה לא יקרה שוב'. טעיתי, הבטחתי לכם עולם חדש וטוב, ולא הצלחנו לקיים.

יותמי, אתה איתי ביום ובלילה. יודעת שאתה רוצה שאשחרר. ממשיכה לקוות שהגעת למקום טוב ובטוח. היית רוצה שאחזור להיות הסבתא השמחה שתמיד מחכה לך וליתר הנכדים והנינים בשמחה ובתשומת לב, להגיש לכל אחד את מה שהוא כל כך אוהב. רוצה לקוות ולהאמין שאמשיך לראות אותך מגיע אליי עם החיוך שלך, ועוטף אותי בזרועותיך. מבטיחה לך שאמשיך לדאוג לכל המשפחה, ואתה תמשיך להופיע בשמיים הימים, בשקיעות הצבע אדמדם, כי ככה אני יכולה לראות אותך ולהרגיש שאתה איתי. דיה, הנינה שלי, בת 4, באה אליי ואומרת 'סבתא, ראינו שמיים אדומים – יותם בא להגיד שלום'. שלום לך נכדי, תנוח. שתדע שאני אחזיק אותך תמיד בלב שלי", יש לי גם תליון של יותם פה. "אני אחזיק אותך חזק-חזק בגעגוע אין קץ, סבתא".

ושוב אני בוחרת בחיים, שנזכור את כולם, ונלמד שאנחנו במולדת שלנו ואין לנו ארץ אחרת.

תודה רבה. תודה. קשה לנשום אחרי הדברים שלך.

אני עוברת לשמחה צהר פנסטר. סבא של החייל עומר, שנחטף מאזור ניר עוז ב-7 באוקטובר. שמחה צהר הוא בן 83, יליד סלובקיה, חווה את המלחמה כילד עם הוריו ואחותו, הצליח לשרוד את השואה, וזכה לעלות לארץ לאחר קום המדינה. תודה שבאת, שמחה.

מכובדיי, שמי הוא שמחה צהר פנסטר, בנם של משה יהודה וטבו פנסטר, זיכרונם לברכה. נולדתי בשנת 1941 בקז'מארוק, סלובקיה. זו עיירה לרגלי הרי הטטרה, והקהילה היהודית לפני השואה מנתה שם כ-1,300 יהודים. לאחר השואה חזרו אליה כ-120 יהודים. היום אין בה אף יהודי אחד. לצערנו, גם היום אנחנו רואים שוב את שתיקת העולם הנאור כשרוצחים יהודים, ואת הגינוי כשיהודים יוצאים למלחמת הצלה על המדינה שהוקמה בעקבות השואה. בדיוק השנה, יותר מ-80 שנים אחרי השואה, התכנסנו שלוש הכנסיות בקז'מארוק כדי לבקש כפרה מאלוקים וסליחה מהיהודים השכנים שלהם על מה שהם עוללו להם בשואה כששיתפו פעולה עם הנאצים.

למעשה, עד גיל 3, אני לא זוכר מה קרה עם משפחתי. לימים סיפרו לי הוריי שמשפחתי מצד אימי ניצלה, היות ועלו לארץ לפני השואה; ואילו משפחתי מצד אבי נספתה כמעט כולה במחנה סוביבור ב-1942. רק אח אחד של אבא ניצל כי עלה לארץ לפני 1939. משפחתי הגרעינית התחבאה במקומות שונים בעיירה, ומספטמבר 1944, נאלצנו לברוח מהעיירה. ואני זוכר מגיל 3 תמונות ממחבואינו בכפר פולני על הגבול. את הצלתנו זוקפת המשפחה לזכותו של יהודי שהיגר לעיירה בזהות של גוי, וסיכן את חייו כדי להציל אותנו ועוד עשרות יהודים.

הדל דוואופר, המציל שלנו, קיבל ביום השואה האחרון, כשהוא כבר לא בין החיים, אות הוקרה של יהודי שהציל יהודים מטעם ארגון בני ברית. עזרו לו האחים שילון, תושבי העיירה הלא יהודים. עם כניסת הצבא האדום לסלובקיה חזרנו לעיירה בפברואר 1945, ואני בן 4. בילדותי אני זוכר הערות אנטישמיות לעברי מכיוונם של חלק מחבריי לבית הספר. בפברואר 1949 עלינו לארצה למרות שהייתה לנו אשרת כניסה לארצות הברית – אבא העדיף לעלות ארצה ולחיות במדינת היהודים. בימים אלה מתמודדת מדינתנו עם אחת התקופות הקשות בתולדותיה.

נכדנו האהוב, עומר מקסים נאוטרה, יליד ארצות הברית. למרות שלא היה חייב להתגייס הוא התנדב לשירות קרבי, ובשבת שמחת תורה, ה-7 באוקטובר, נחטף על ידי החמאס כשהוא שומר על הגדר בגבול העוטף. עד לרגע זה לא קיבלנו שום ידיעה על גורלו. הוא נמצא במחשכים כבר 116 ימים ולילות. משפחתנו עושים כל מה שיכולים כדי להביא לשחרורו, עם כל שאר החטופים, ולא מאבדים תקווה. גם אז, כמו היום, עומדים עלינו לכלותינו. אבל עם כל זאת אני חושב שאין להשוות בין התקופה הנוכחית לתקופת השואה – היום יש מדינה ליהודים, וחיילים גיבורים שנלחמים ברגעים אלה ממש על עצמאותנו. ואנחנו שולחים להם מכאן כוחות.

אני אומר, אנחנו חייבים להיות מאוחדים כדי שננצח את הרוע. ואסיים בתפילתו של דוד, משורר תהילים. תהילים כ"ט, פסוק י"א: "אדוני עוז לעמו ייתן, אדוני יברך את עמו בשלום".

אמן. תודה על הדברים, והלוואי, אנחנו מתפללים מכאן, שעומר יחזור בהקדם.

אני עוברת להדסה לזר, אחותו של שלמה מנצור, החטוף המבוגר ביותר בשבי החמאס. שלמה הוא ממייסדי קיבוץ כיסופים, הוא הגיע אליו בגיל 15, ומאז חי שם כל חייו. ב-7 באוקטובר אשתו הייתה איתו וברגע האחרון הצליחה לחמוק מהחטיפה. יש להם חמישה ילדים, 12 נכדים, שמחכים לשלמה שיחזור. הדסה היא אחותו הקטנה שנולדה בארץ אחרי שההורים שלה ואח שלה עלו מעיראק וניצלו מהפרהוד. הדסה, תודה שהגעת, ונשמח לשמוע אותך.

צוהריים טובים. שמי הדסה לזר, אני אחותו של שלמה מנצור, בן כמעט 86, שנחטף לבדו מקיבוץ כיסופים. שלמה הוא אחי הבכור והאהוב, ואני אחותו הקטנה. אנו שישה אחים ואחיות. שלמה שלנו נולד בעיראק בשנת 1938, והתמודד עם חוויה קשה מאוד – שואת הפרהוד שעברו יהודי עיראק, בהם הוריי. שואה שהתחוללה בשנת 1941 בחג השבועות – הערבים פרעו ביהודים שחיו שם. הם רצחו, טבחו, אנסו, קטעו איברים לתינוקות, השליכו תינוקות לבארות מים לנגד עיני הוריהם, חטפו תינוקות וילדים, הזריקו רעל בבתי החולים, ריטשו ראשים, שיפדו תינוקות. הפורעים הסתערו ושחטו יהודים בחרבות לעיני כול, ונהגי האוטובוס דרסו את הגופות. בזזו ושרפו חנויות שסומנו עוד קודם לכן בצבע אדום, וחיללו בתי כנסת.

זה היה ליל הבדולח של יהודי עיראק. והעולם כולו שתק. והאנטישמיות גאתה. אתם יכולים לתאר לכם מה קורה לילד שחווה רגעים קשים כאלה, שראה מראות שאסור שאף ילד יראה, שליוו אותו כל החיים. כן, זה ליווה את שלמה, אחי, כל החיים. אם חשבנו אז, אחרי השואה ההיא, לעולם לא עוד, ובטח לא כשזכינו להקים מדינה משלנו, לא העלנו על דעתנו שמראות קשים כאלה יתרחשו כשיש לנו מדינה ריבונית.

הגיעה השבת השחורה, ה-7 באוקטובר, בבוקרו של חג שמחת תורה. לאחר השואה ההיא, הפרהוד, שלמה אחי נחטף מביתו, הבית שהוא מבצרו, בשעה 7 וחצי בבוקר. ובימים אלה, שלמה עובר שואה נוספת, בזקנתו. מחבלי החמאס פרצו אל ביתו ביריות, עשו פוגרום בבית, תפסו את אחי, אזקו את ידיו וסטרו לו על לחיו. קשיש בן 85. וחטפו אותו עם המכונית שלו לעזה כשהוא לבוש עדיין בפיג'מה. כבר 116 ימים שהוא לא פה איתנו והעולם שותק, והאנטישמיות גואה.

והלב כואב כל כך מגעגוע ומדאגה מה עובר עליו שם במחשכים. שלמה עלה לארץ עם הורי בשנת 1951, כשהיה בן 13, ועוד שלושה אחים קטנים. עם הגעתם לארץ המדינה שיכנה אותם באוהלים, ואחר כך בצריף במעברת תלפיות בירושלים. כמה קשים היו שם התנאים הדלים שהם חיו בהם. הגשם שדלף בחורף והשמש היוקדת בקיץ, ומסביב ימי צנע וחוסר במשאבים להתקיים. שנתיים לאחר מכן, כשהוא נעבר בן 15, הגיעו נציגים מעליית הנוער ושכנעו אותו להצטרף לקיבוץ כיסופים. המרחבים של הקיבוץ דיברו אל ליבו, והקיבוץ גילו את הפוטנציאל האדיר שהיה לו. וכשהוא נער בעצמו, החל להדריך נוער.

הוא אהב את הקיבוץ. שם הכיר את אשתו, מזל, והקימו משפחה לתפארת. הוא חבר בקיבוץ כבר כמעט 70 שנה, ותרם הרבה לקיבוץ ולמדינה. שלמה הוא בעל נהדר, אבא למופת לחמשת ילדיו, וסבא מדהים ל-12 נכדיו, ואח נפלא. איש עם לב זהב וידי זהב. אמן אמיתי שיודע לקחת כל גרוטאה ולהפיק אותה ליצירה. עיצב חנוכיות, יצר תכשיטים. גם בימים אלו לימד את הדור הצעיר נגרות. הם קוראים לו סבא שלמה, והוא, כמה שהוא אוהב אותם ונהנה ליצור איתם.

איש מלא חמלה לאחר, כמו שאתם יכולים לראות בתמונה את החיוך שלו – חיוך רחב על השפתיים, עם אור מתוק בעיניים. הוא איש אציל נפש. ואני בטוחה שגם בשבי הוא חולק את המנה הזעומה שלו עם החטופים האחרים. זה שלמה שלנו, רוחש כבוד לאחר וכולם מכבדים אותו. איש שכולם אוהבים לאהוב, מקטן ועד גדול.

אתם יודעים, אני מדברת עליו עכשיו כאן מולכם, והלב שלי מחסיר פעימות, והבטן מתהפכת מדאגה, והדמעות זולגות מעצמן. שלמה איש של משפחה ואיש של חברים. זוכר את ימי ההולדת של כולם והוא הראשון לברך. אני אחותו הקטנה ומרגישה לפעמים כאילו אמא שלו. אוהבת לדאוג לו ולפנק אותו – וזה נגזל ממני. שלמה שלנו נחטף במשקל 57 קילו, והזמן הרב שחלף פועל רק לרעתו. אנו מקווים שהוא לא בתת-רעב ושהוא מקבל את התנאים לחיות.

הביטו בתמונה המזעזעת הזאת – כך הוא עלול להיראות. כך הוא נחטף, כך הוא עלול להיראות היום. ומכאן היום, ודווקא ביום הזה, שבו מציינים את יום השואה הבינלאומי, אני זועקת את זעקתו של אחי, שלמה מנצור האהוב, שבעוד חודש ימלאו לו 86. אותו ילד שעבר שואה בעיראק, והקים בית לתפארת, חלוץ אמיתי. איש ישר, צנוע, נחבא אל הכלים. איך ייתכן שהוא, בזקנתו, עובר שוב טרגדיה שכזאת, והעולם שותק?

אני רוצה שכל העולם ישמע את הזעקה הזו שלי ויתגייס לעזור להחזיר את שלמה שלנו היקר, חי, בריא ושלם, למולדתו ולמשפחתו האהובה. אותו ואת כל שאר החטופים.

אמן.

שלמה שלנו, מחמד ליבי, כולנו תקווה שהאור המתוק שבעיניים שלך מאיר את העלטה שאופפת אותך שם. וכולנו תפילה שהחיוך הרחב שנסוך על שפתיך, ימיס את כל הרוע שסביבך שם, עד שתשוב אלינו במהרה, בעזרת השם. תשמור על הרוח שלך. אנו עושים הכול כדי להביא אותך הביתה, בעזרת השם, ועוטפים אותך באהבה. תודה לכולכם על ההקשבה. אני שולחת מכאן חיזוק לכל חיילי וחיילות צה"ל הגיבורים והאמיצים, המחרפים נפשם אל מול האויב האכזר. היו חזקים, ותודה לכם. ותודה לחברת הכנסת מירב כהן על הכנס החשוב הזה, ולכל צוות העובדים שלך. מאחלת מכאן ימים טובים לכל עם ישראל. אמן.

אמן, אמן. תודה רבה לך. אני עוברת לצילי ונקרט, סבתא של עומר ונקרט, שנחטף לאחר שברח למיגונית הסמוכה שהייתה ליד מסיבת ה'נובה'. הוא סובל ממחלת הקוליטיס, והוא ממש בסכנת חיים יום-יומית. צילי היא שורדת שואה, שהתה במחנה דז'ורין, ואחרי המלחמה חזרה עם משפחתה לרומניה. תודה רבה, צילי, שאת איתנו.

אני נולדתי בצ'רנוביץ', שהייתה בירת בוקובינה, שהיה חלק של רומניה. כרגע צ'רנוביץ אצל הרוסים, כי אחרי המלחמה זה עבר לברית המועצות. כרגע, זה נדמה לי באוקראינה. זה לא משנה.

אני נולדתי באוגוסט 1941, וב-1 באוקטובר לקחו אותנו, אותי ואת ההורים שלי, לטרנסניסטריה ברכבת אחרי נקודה מסוימת, ואחר כך הלכו ברגל. הרבה. אבא החזיק אותי בכרית כזאת שהייתה לו שם, עם הציוד שלי, התינוקת. לאמא היו שתי מזוודות שהיא זרקה כי היא לא יכלה לסחוב יותר. הגענו לטרנסניסטריה בלי כלום. המזל היחיד היה שנפגשו עם סבא וסבתא שלי, שבאו מעיר אחרת בבוקובינה, מרדאוץ, ומשם ברכבת לקחו אותם לאתאקי, ושם באו עם אנשים עם עגלות ולקחו אותם למקום במחוז מוגילב.

אנחנו חזרנו באמצע 1945, אני חושבת באפריל. אני זוכרת תמונות בסוף המלחמה שהייתי כבר בת 3 וחצי, אני זוכרת שהיו הפגזות של הנאצים על הגטו שלנו, ואמא החזיקה אותי בידיים. וכל המשפחה, שהיינו שבע נשים, עמדנו ושמענו. אז הרבה אנשים מתו בטשורין. מתו גם מרעב, ממחלות. מתו מפחד. נורא פחדו אנשים מהנאצים ומאלה ששמרו עלינו.

כשיצאנו מהגטו חזרנו לרומניה. כי בעצם אנחנו מרומניה. כי כשאני נולדתי בצ'רנוביץ היא הייתה שייכת לרומניה. עכשיו, אני הגעתי לישראל ב-1965 עם ההורים. הם שרדו את השואה. באתי כאישה נשואה אבל הבנים שלי נולדו בארץ, וזה מאוד משמח שהם לא עולים חדשים, כי זה לא קל לעבור ממדינה למדינה, אפילו שזו המדינה שלי. במשך הזמן מתרגלים אבל בהתחלה זה קשה.

עכשיו אני רוצה לדבר על עומר. זה הנכד הראשון, שכמו שאת אמרת, שהוא חולה קוליטיס, והוא בסכנה. הוא צריך אוכל מיוחד, הוא צריך תרופות. הם לא יתנו מה שמגיע לו, מה שמגיע לאסיר. האסירים שלהם אצלנו זה כמו בית הבראה. הם חיים מתחת לאדמה ללא אור, ללא שמש, ללא אוכל. ילד חייכן היה תמיד, כמו שאתם רואים בתמונה. זה הבן שלי הקטן, אבא של עומר, ויש לי עוד בן גדול.

אני מודה לכם שהזמנתם אותי לפורום כזה. ואני רוצה להודות לקולט אביטל, ולחברת הכנסת מירב כהן, לשגריר רומניה שקיבל אותנו ומוכן לעזור. אני הייתי גם אצל שגריר גרמניה, אני דוברת גרמנית. כולם רוצים לעזור אבל אין עם מי לדבר. אני סומכת על הצבא שלנו. כמו הצבא שלנו, לא קיים אף צבא בעולם. צבא חזק ואנושי. ואני מקווה שיביאו לי את עומר הביתה, שיביאו אותו להורים שלו ולאח ולאחות שלו. סבתא מחכה לך, עומר, תבוא הביתה.

זו השואה השנייה שלי. כמה בן אדם יכול לסבול? זו השואה האמיתית שלי. אז הייתי תינוקת, לא כל כך הבנתי את הסכנה שבה אני חיה. עכשיו הראש שלי עובד, אז אני יודעת שעומר שלי בסכנה גדולה. אני מתפללת שאלוהים יעזור לי עוד לראות אותו. ואני מודה לכם.

צילי, תודה. אנחנו מתפללים, ונעשה הכול, וניתן את כל הגיבוי הציבורי למהלך שיביא אותם חזרה. תודה. תודה גם למנכ"ל הכנסת ולמזכיר הכנסת שנמצאים כאן איתנו.

אני אתן לעוד שורדת שואה אחת לדבר ואני אני אפתח את זה גם לשרים. דניס גבאי היא שורדת שואה בת 86 מאשקלון. ב-7 באוקטובר היא התארחה אצל בנה בקיבוץ רעים וחוותה את חדירת המחבלים. במשך שעות ארוכות היא שהתה בממ"ד, בזמן שבנה יצא להילחם עם כיתת הכוננות של הקיבוץ. דניס, את כאן איתנו? אני לא רואה אותך. לאט-לאט תתיישבי, ואנחנו בינתיים נאפשר לשר הרווחה לומר את דברו. נעשה לך מקום נוח ואז נעבור אלייך.

אז תודה לשר הרווחה שמכבד אותנו. אנחנו עכשיו נעשה גם חברי כנסת ושרים וגם את האורחים שלנו לסירוגין.

תודה, גבירתי, חברת הכנסת, יושבת-ראש הוועדה, מירב כהן. א' תודה והערכה על היום המיוחד והמרשים הזה. סגן השר מקלב; חברתי, קולט אביטל, שמתמידה ומחויבת לנושא; נציגי השגרירויות; מזכיר הכנסת; אורחים נכבדים. בעיקרון, רציתי לדבר על העשייה של המשרד שלי בתחום ניצולי השואה. זה חשוב. מידע תמיד חשוב, זה תורם לחוסן. אבל, אי אפשר לעבור במעבר חד ככה. כנראה, כרגיל, כותבים לי נאומים ובסוף אני מדבר בעל פה. בפרשת זכור, שנקראת בשבת לפני פורים, אנחנו מצווים "זכור את אשר עשה לך עמלק... מתחת השמיים לא תשכח". לכאורה, אם זכור, למה צריך עוד פעם ציווי לא תשכח.

ואני רוצה פה לומר בצורה קטגורית שאני לא אותו אדם אחרי ה-7 באוקטובר. אני איש של ממסד, אני איש של אמונה, של אמון. חשבתי שאני חי בעולם נאור. אני, בכל הנאומים שלי בימי הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל, תמיד הזכרתי לא עוד. את החשבון הפנימי שלנו נעשה, חשבון נוקב. אבל, יש לי גם חשבון נוקב עם העולם שבכלל אנחנו נדרשים לתת הסברים. אנחנו שומעים את הסיפורים שלהם. חשבנו שהעולם עבר כברת דרך, אבל לצערי הרב, העולם הולך בכיוון הפוך – מרכין ראש לטרור, נכנע לטרור, נכנע למדינות שמממנות טרור בעבור אינטרסים, בעבור נזיד עדשים.

אני בוש ונכלם שאני שייך לאנושות הזאת. ליקום הזה. אחרי ה-7 באוקטובר, אם מישהו חשב, והיה לו ספק כלשהו, שישמע את הסיפורים הטריים מה-7 באוקטובר. אני לא מתפלא, אין מה להשוות, אבל לא מתפלא שצילי אומרת "זו השואה השנייה שלי". זה לא דומה לכלום, לא דומה לאותה שואה, אבל זו שואה. אנחנו נדרשים לתת הסברים? להתנצל על זה שאנחנו מגנים על עצמנו? אומרים עולם נאור – אני לא חי בעולם נאור. ותסלחו לי שהנאום שלי הוא כזה היום.

משרד הרווחה מייצר מענים, ואני אומר את זה על רגל אחת. מענים רבים יחד עם הרבה אנשים טובים וארגונים טובים, עם משרדי ממשלה אחרים, לטובת ניצולי השואה. משתתפים איתנו במיזמים השונים שקשורים לניצולי השואה כ-46,000 ניצולים. בתחומים רבים, אני לא אמנה, כפי שאמרתי. יש ייחודיות אחת שהיא בתחום של ניצולי שואה – אין מאצ'ינג. זה מימון מלא שלנו, של המשרד, מול גם מיזמים ישירים שלנו וגם באמצעות הרשויות המקומיות. זה מימון מלא של המשרד, והיד עוד נטויה. ואני מודה לכל מי שהגיע לפה וסיפר את הסיפור האישי שלו.

אני חושב שזאת צוואה. צוואה לחיים, צוואה לאנושות, מה לעשות. אנחנו עם נבחר. ככה אנחנו מאמינים, ככה צוונו. עם הבחירה כנראה, נבחרנו כדי להיות המגן האנושי של העולם האכזר הזה. והיום הזה, גם היום הזה לא היה מובן מאליו. היום הזה, היום הבינלאומי, מדינת ישראל הייתה צריכה לעבוד קשה כדי שהאו"ם יקבל את ההחלטה לציין את יום השואה הבינלאומי. זו העבודה, אלה הערכים שאנחנו נמשיך להיאבק ולהקנות לעולם כדי, בעזרת השם, שהעולם הזה יהיה עולם נאור. תודה רבה לכם, סליחה על הטונים.

תודה, כבוד שר הרווחה. השר נאלץ לצאת לעיסוקיו הרבים, אז תודה שכיבדת אותנו.

אני רק אומר הערה כללית לכל הדוברים: אני מבקשת שכל אחד יהיה כמה שיותר ממוקד כדי שנספיק את כולם. דניס, תודה שבאת, נשמח לשמוע אותך.

שלום לכל הנוכחים בעולם. לאורחים, לכולם, שלום. אני גבאי דנית, גדלתי בקיבוץ דגניה ב'. גמרתי בית ספר לאחיות ובאתי לאשקלון. הילדים שלי מפוזרים בקיבוצים; ברעים ובזיקים. ובאותו זמן של ה-7 באוקטובר אני הייתי אצל הבן שלי בקיבוץ רעים, חגגנו לו יום הולדת שחל ב-7 באוקטובר. בלילה גמרנו את המסיבה, הלכנו לישון, כשבחוץ, ביער של רעים הייתה מסיבה של הצעירים. ואנחנו בבית. ופתאום, אחרי שהלכנו לישון, לפנות בוקר, הבן שלי בא וסוחב אותי החוצה לממ"ד. לא הבנתי. הוא אמר "אזעקות, אזעקות, מחבלים".

באנו לממ"ד, ואסור לדבר, עם פה סגור. אי אפשר לדבר. ואז, כנראה, באו המחבלים לקיבוץ, כי הם היו קרובים. והם דופקים לנו בחלון של הממ"ד. דופקים, דופקים – לא נפתח להם. הלכו לבית על יד ושרפו שלושה בתים. ואז הבן שלי, שיש לו נשק, והוא בכיתת הכוננות של הקיבוץ, הוא יצא, ירה. כל המכוניות, הכול היה שרוף. והבן שלי פחד שאנחנו ניחנק, כי אנחנו היינו בדיוק ראשונים. ואז, אני עוד לא הבנתי מה קרה, והבן שלי שוב נכנס לממ"ד והוא סיפר "יש המון מחבלים בקיבוץ. אל תזוזו ותהיו בשקט". וככה זה היה עד 17:00 שבא הצבא.

עד אז לא היה צבא, ולא יצאנו אפילו לא לשירותים. ואז, כשהצבא בא יצאנו לכמה רגעים, וחזרנו בחזרה. הם ביקשו שלא נצא מהממ"ד. ככה זה היה. ולמחרת, אחרי יום, באו לפנות אותנו. אני כבר הייתי במצב שהיה צריך לקחת אותי לבית חולים, כי אני פחדתי על הילדים, על אשתו. על המשפחה שלי. אני כולה באתי לעבור חג. ואז אני ביקשתי לעבור לזיקים. הבת שלי, שגרה בזיקים עם הילדים – פינו אותם לתל אביב, ואספו אותי והלכתי איתם. ועד היום הזה אני לא בסדר. אני כל הזמן בוכה, אני כל הזמן בחרדות. אני גרה לבד. אני אלמנה מגיל צעיר מאוד. והילדים שלי מבוגרים.

עד היום הזה אני מטופלת על ידי "עמך". באים אליי הביתה. ואני לוקחת תרופות והכול. אני לא רגועה. אני פוחדת. להיות בבית שלי אני מפחדת. ועד היום הזה אני לא בסדר. למרות שגדלתי בקיבוץ ולמרות שעבדתי בקיבוץ ארז כאחות. עבדתי 40 שנה. ועד היום הזה אני לא בסדר. אני כל הזמן נועלת את הבית שלי כאילו אני גרה ברחוב. וכמובן, כל מה ששומעים, החטופים שלנו והחיילים. ויש לי חייל בעזה וחייל בצפון, בלבנון. ואני כל היום ככה, אולי נרדמת קצת. שותה תרופות. כלום לא עוזר לי. עד היום הזה.

תודה ששיתפת אותנו. אני בטוחה שהרבה אנשים מרגישים כמוך, גם אם הם לא מדברים על זה.

המון, המון.

וטוב ששמת את זה על השולחן. זה מדגיש את הצורך לעזור לאנשים שאולי נראים שהכול בסדר אבל בפנים הם שבורים.

הם עוזרים לי. באה אליי מטפלת מ"עמך". נהדרת, יושבת איתי שעות, מטלפנת לי.

תודה רבה לך. תודה שבאת, ואני מקווה שההתאווררות והיציאה מהבית גם עושה טוב.

תודה לכל הצוות.

תודה לך, תודה רבה. סגן השר במשרד ראש הממשלה, אורי מקלב.

כל הכבוד להם, באמת. מכובדיי, חברת הכנסת מירב הכהן, יושבת-ראש הוועדה; שר הרווחה שהיה פה; הגברת קולט אביטל, יושבת-ראש מרכז הארגונים; חברי הכנסת הנכבדים; מנכ"ל הכנסת, משה צ'יקו אדרי; מזכיר הכנסת, עו"ד דן מרזוק; שגרירים נכבדים; שורדי השואה; משפחות החטופים; הגברת אורית רוזן, מנכ"לית הרשות לניצולי שואה; אורחים ומשתתפים נכבדים. ראשית, אני רוצה באמת להודות לך, חברת הכנסת מירב כהן, יושבת-ראש הוועדה, על הפעילות כל השנה למען שורדי השואה, כהמשך גם לתפקיד שלך כשרה לשוויון חברתי, שהיית ממונה על ניצולי שואה. אנחנו מעריכים את שיתוף הפעולה בינך, בין הוועדה, לבין הרשות.

אנחנו התכנסנו פה היום, ראשית, לציין את מה שמציינים היום בעולם – יום השואה הבינלאומי. ויש בזה שלושה מסרים מרכזיים. המסר הראשון זה הכרזה. ההודאה וההכרה בעולם שהייתה שואה. והייתה שואה נוראית. נוראית מכול. ניסיונות להשמדת עם, השמדה שיטתית, חייתית, שבה נספו קרוב ל-6 מיליון מהעם היהודי. והיום חשוב יותר לציין את זה בניסיונות להכחיש שואה שאנחנו רואים. המסר השני, שהוא חשוב מאוד, זה קודם כול להתייחד לזיכרון, וגם לכבד, את נספי השואה, שרובם נשארו ללא שריד ופליט, וללא שום משפחה.

והמסר השלישי הוא לציין, וצריך לעורר וגם לזעוק, שלאיזו אכזריות ורוע, ותת-אנושיות, יכולים להגיע כשיש אידיאולוגיה מעוותת ובהסתה גדולה. שזה מסר גם להיום. ואנחנו, לצערנו, חווינו, ב-7 באוקטובר, לפני למעלה מ-3 וחצי חודשים, דוגמית ודוגמה לאכזריות, רוע מתועב. פשעים נוראיים שבוצעו על ידי החמאס, שבאמת אין מילים לתאר אותם. הגם שיש מוטיבים דומים, אבל צריך לדעת שאין להשוות לשואה. השואה שהייתה בהיקפה הגדול, באורך הזמן שלה, הסבל הקשה לאורך השנים, ההיקף הגלובלי של הרצח, מדינות ומעצמות שהיו מובילות בשואה – זה דבר שאין דומה לו, ואת זה אנחנו היום מציינים.

אבל, המלחמה שאנחנו נמצאים בה, ואנחנו יושבים גם באווירה ובהקשר למה שקרה ב-7 באוקטובר, המלחמה הזאת פגעה בכולם. אבל, היא פגעה במיוחד וביתר שאת באנשים מבוגרים, בניצולים ובשורדי השואה, שתמיד מצבם, בעקבות גילם, הוא מורכב ולא פשוט, לאור מה שהם עברו. אבל, עכשיו, בתקופה הזאת, הרבה יותר בהרבה מהבחינות. ואנחנו באמת ברשות, בשיתוף פעולה עם משרדי ממשלה ועם ארגונים, אנחנו השתדלנו מהרגע הראשון לתת מעטפת, לתת עזרה ותמיכה. אנחנו מיפינו ודאגנו לכל מי שמפונה. מאות התפנו. סך הכול, יש 2,000 ניצולי שואה שגרים באזורי העימות. יש מספרים גדולים מאוד שבכלל גרים בדרום.

התמיכה התבטאה בהרבה דברים. השתדלנו, ואנחנו משתדלים עם כל ניצולי השואה לעמוד בקשר. בתקופה הזאת מתחילת המלחמה היו למוקד של הרשות לניצולי שואה 80,000 פניות. זה לא פשוט. 800 פניות ואף יותר כל יום. אנחנו שיתפנו פעולה גם עם ועדת התביעות, יחד עם מישל דידיה ויחד איתנו, היא תחלק תרומה בתמיכה של ממשלת גרמניה בסכום כולל של 100 מיליון שקל. רק בימים אלה אנחנו נותנים את הקצבה השנתית שמקבלים חלק מניצולי השואה, המענק השנתי של מי שזכאי לו על פי חוק – שאם עד שנה שעברה הוא היה 6,987 שקלים, השנה זה יהיה 8,250. אנחנו יודעים שזה מעט אבל אנחנו משתדלים ושואפים לתת יותר.

יש מגוון, בגלל קוצר הזמן אני לא אמנה את הכול. אבל, אנחנו נותנים וממשיכים לתת מענה ותמיכה דרך העמותות שפועלות יחד איתנו, עם הרשות לניצולי שואה. ובסופו של דבר, אנחנו יודעים שתפקידנו בעת הזו זה לתת את המעטפת החמה, הכלכלית, החברתית, הבריאותית, לניצולי שואה. וכפי שנאמר פה, מספרם של ניצולי שואה היום הוא 137,402, אבל לצערי המספר הזה גם כן לא נכון. רק היום, רק היום, התקיימו כ-40 לוויות של ניצולי שואה. בשבוע שעבר התקיימו למעלה מ-250 לוויות של ניצולי שואה. וזה למעלה מ-1,000 כל חודש, ואכן המספרים לא גבוהים. אז אנחנו יודעים שאנחנו במרוץ נגד הזמן, ואנחנו מחויבים לתת להם את כל המעטפת.

ואנחנו, אם ירצה השם ובעזרת השם, אנחנו משתדלים לעשות את זה יחד עם העזרה הכוללת. והמשפט האחרון שאני מבקש להגיד, המסר שאנחנו צריכים לצאת איתו מהיום הזה זה מסר של לכידות. שאנחנו נהיה מלוכדים כעם אחד עבור השני. ואנחנו נתפלל ונאחר לשחרור החטופים במהרה. מאוד ריגשתם אותנו. אנחנו מזדהים ותומכים יחד עם כולם לרפואת החיילים, לנחמה וישועה למשפחות השכולות. תודה רבה.

תודה לך. אני עוברת לאהרון דביר, מילדי טהראן, שהוא תושב קיבוץ סעד, שהוא מפונה מה-7 באוקטובר מביתו. תודה שהגעת, אני אשמח לשמוע אותך.

שלום לכולם. שמי אהרון דביר, במקור אהרון וולודובר, יליד 1937. האמת היא שלא כל כך התכוונתי לדבר, אבל אם כבר ניתן לי הכבוד הזה אז אני אנצל אותו לכמה דקות. אז כמו שאמרתי, שמי היום הוא אהרון דביר, בעבר וולודובר. הייתה איזושהי תקופה שבן גוריון שינה, או לחץ לשנות, את שמות המשפחה לעבריים, וכנראה שאני גם התפתיתי באותו מעמד או באותו זמן. אז קוראים לי אהרון דביר. מה לעשות.

נולדתי בסוקולוב פודלסקי, פולין. וכשהגעתי לגיל שנתיים וחצי, הגרמנים הטילו פצצות על ערים בצפון-מזרח לפולין, וכולם הבינו שעם הזמן זה רק הולך ונהיה גרוע יותר. מאות אלפי בני אדם התקבצו בגרוש שבין פולין לרוסיה, ובמצב הביש הזה היה צריך למצוא איזשהו פתרון. והפתרון שדובר עליו באותה תקופה היה לתת חינוך מחודש לנו, ליהודים. חינוך מחודש זה נשמע נורא. וכמובן, ליישב את ערבות סיביר. אלה היו שתי ההצעות או שני הדברים שעמדו על הפרק באותו זמן.

יצאנו ברכבת משא מלאה בחורים. בעצם רכבת שהסיעה בקר ולתוך תוכה נכנסנו פנימה למשך תקופה ארוכה, זמן ממושך. ובכפור הנוראי הזה היינו צריכים לשרוד ולהתקדם לאט-לאט למקום שאנחנו לא ידענו, אלא רק התברר במשך הזמן שזאת המגמה. אני חוזר – ליישב את ערבות סיביר ולתת לנו חינוך מחודש כדי שנשכח מהיהדות כולה. הגענו לסיביר אחרי שלושה שבועות. כפור אימים. זה כבר היה בחורף. החורף היה נוראי, הגיע לטמפרטורות של משהו כמו מינוס ארבעים. זה מצב שלא ניתן לשרוד בו בכלל, אבל איכשהו העברנו את החורף הראשון.

וכמובן, חששו מהחורף השני, אבל הוא אכן הגיע. עד שהגיע מצב שלא יכולנו עוד להיות שם, או שהייתה בעצם הצעה אחרת בעקבות הפלישה הגרמנית - - -

אני רק אהיה חייבת לבקש ממך להתייחס גם למצב הנוכחי כי אני פשוט רואה את השעון ויש לי רשימה מאוד ארוכה. אז אני ממש מתנצלת, אם אתה יכול לקחת ככה דקה ולסכם. מצטערת, זה בלתי אפשרי בדיונים שנוגעים לשואה, אבל אין לי ברירה.

בסדר גמור. במהלך הזמן אמי ואחותי לא שרדו, נפטרו. וגם אבי נעלם לי. זאת אומרת, בגיל ארבע הייתי צריך ללכת ולחפש את עצמי. אבל, איכשהו אספו אותי והביאו לאיזשהו ריכוז של יהודים, עד שהגענו לטהראן. שעל שם זה אנחנו נקראים ילדי טהראן. זהו.

רק מילה על מה קרה מאז ה-7 באוקטובר, כי אתם בעצם פוניתם מביתכם בקיבוץ סעד, נכון?

נכון, נכון. אז אשתי ואני הבנו שמתחולל משהו אבל לא הבנו בדיוק מה. בהתחלה חשבתי שהמערכות שם קרסו או שקרה משהו למערכות, ונכנסתי חזרה למיטה כאילו לא קרה כלום. אבל, אחרי דקה קמתי כי הבנתי שכן קרה, שכן יש מצב מאוד קשה בחוץ. ההוראה הייתה להסתגר בחדרים, בממ"דים, ולא לאפשר לאף אחד להיכנס. אז זה בדיוק מה שעשינו. ואני מודה, גם שמח כמובן, שאנחנו ניצלנו. איכשהו העברנו את היום ומשם הוציאו אותנו חזרה למקום יותר בטוח.

אני מאחלת שתחזרו לביתכם בהקדם. תודה רבה. אני אתן לגברת קולט אביטל. אני ממש מבקשת מאוד לתמצת. אחריה תדבר הגברת שרה ג'קסון, שיכולה כבר להתכונן.

תודה רבה, גבירתי, יושבת-הראש. בכנסת למדתי שאפשר להגיד הכול בשלוש דקות.

כן, בדיוק, שלוש דקות זה הנורמה, כן.

אני אשתדל. אנחנו היום, היום ה-116 מאז פרוץ אותה הטרגדיה, אותו היום השחור שבו השמיים נפלו. ואנחנו השנה מציינים את יום השואה הבינלאומי בנסיבות שונות, באווירה שונה, בתובנות שונות. בנסיבות שונות בגלל מה שקרה לנו בארץ, אבל בנסיבות שונות גם בגלל הגל הבלתי יאומן וללא תקדים של אנטישמיות בעולם. ולכן, אני חושבת שהיום הזה הוא כל כך חשוב, לא רק לנו, אלא הרבה יותר חשוב איך הוא צוין בעולם.

כפי שאתם יודעים, היום הזה, התקבלה החלטה באומות המאוחדות לפני 19 שנה. ואני מוכרחה לציין פה שזה היה הודות להרבה מאוד מאמצים של הרבה מאוד שנים של אנשי משרד החוץ. והיום הזה נועד לא רק כדי לזכור את הקורבנות, אלא יום של לחשוב, לנסות להבין מה קרה, לעצור לרגע, ולנסות להפיק את הלקחים. ולכן, היום הזה יותר חשוב אפילו בחוץ לארץ.

אז אני, קשה לי לדבר אחרי כל העדויות ששמענו, מבלה ומצילי ומדנית ומשמחה ומהדסה ומאהרון – לטראומות שהיו בעבר לניצולי שואה שחזרו עם פרוץ אותו היום, התווספו טראומות חדשות. ובהן אנחנו חייבים לעשות הכול כדי לטפל. ואני אוסיף רק מספר מילים באנגלית, ברשותך, לנציגים הזרים.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

יום הזיכון הבינלאומי לשואה, שאנחנו מציינים כאן היום, הוא שונה, ואני חושבת שכנראה גם הרבה יותר חשוב. הוא שונה בגלל הטרגדיה שנפלה עלינו ב-7 באוקטובר, והפצעים הפתוחים שעוד יש לנו. אבל, זה עוד הרבה יותר חשוב, אני חושבת, בגלל הגל המדהים וחסר התקדים הזה של אנטישמיות, שלא פסח על רוב המדינות שלכם, וכמובן כמעט כל העולם. אז, אם האומות המאוחדות החליטו להקדיש את היום הזה לא רק לעבר ולזיכרון ה-6 מיליון, הם הקדישו אותו למאבק נגד אנטישמיות. וזה המסר שאנחנו היינו רוצים להעביר אליכם היום.

אנחנו יודעים שהממשלות שלכם עושות הרבה דברים. ואנחנו מבקשים מכם כאן ומפצירים בכם להכפיל את המאמצים שלכם בלחימה נגד התופעה הזאת. ועוד מסר, כמובן, אנחנו יודעים שאתם עושים הרבה דברים ואנחנו יודעים שאתם רגישים לסבל שאתם רואים לא רק פה היום אלא כל הזמן הזה, עם משפחות החטופים ומשפחות הקורבנות. אז אנחנו מבקשים ומפצירים בכם היום – בבקשה תמשיכו לעשות כל מאמץ אפשרי כדי שהם יחזרו. תודה רבה.

תודה רבה, קולט.

שרה ג'קסון. אני אגיד עלייך שאת שורדת שואה, שהיית בת 4, בפולין, כשפרצה המלחמה. ב-7 באוקטובר את אירחת בבית שלך בקיבוץ סעד חמישה צעירים, ובעצם הצלתם אותם מהתופת. אז קודם כול, תודה רבה, ויישר כוח על הפעילות שלך. נשמח להתייחסות קצרה שלך.

האמת שלא הבנתי את גודל האירוע. כמובן ששמחתי לארח אותם, וברוך השם, הכול עבר בסדר. ואני באמת לא קלטתי את גודל האירוע שקורה, וממש לא רציתי לעזוב את הבית, אבל לקחו אותי בכוח ועכשיו אני בים המלח. ואני חולמת ומתכננת איך לחזור הביתה הכי מהר. ואני אוסיף עוד שני משפטים. אנחנו באנו לארץ ב-1949, והיינו משפחה של הורים וארבעה ילדים. לאימי היו 7 אחים, הרבה לא שרדו. והיינו לבד. והיום, ברוך השם, אנחנו משפחה לתפארת. יש לי שבעה ילדים, כולם נשואים. יש הרבה נכדים ונינים. אשרי שזכיתי. תודה רבה.

תודה לך, יישר כוח. חברי כנסת, אני מצטערת, יש קודם את שורדי השואה ואז יהיו חברי הכנסת. אני מבטיחה. פשוט יש כאן אנשים שלא נמצאים כל יום ואני חייבת לתת להם קדימות. אם כולם יתנו התייחסות קצרה אני אספיק לתת לכולם. אורי בכר, בן 90, מקיבוץ רוחמה, שגם מפונה מביתו מה-7 באוקטובר.

אני נרגש מהמעמד הזה. אני אנסה לומר מספר משפטים על קורותיי ומשפחתי בשואה, שהיא להבדיל אלף אלפי הבדלות מהמדינות האחרות. יהדות בולגריה אמנם סבלה מהשואה במגבלות שונות, כלכליות, כאלה ואחרות, העתיקו מקום מושב מעיר הבירה לערי שדה. ולקחו את העסקים מיהודים. אני נזרקתי החוצה מבית הספר מכיוון שבית הספר היהודי הפך להיות לבסיס צבאי של הצבא הגרמני. קרו דברים מאוד, הייתי קורא להם סבילים, במידה כזו או אחרת. הצבא הגרמני עבר את בולגריה כמעבר לפגוע ביוון, טרקיה ומקדוניה, ויוגוסלביה.

מכיוון שהם כך התייחסו לדרך מעבר, אז המחיר שהמדינה הבולגרית נתנה היה להיפרע מהיהודים. הוקם צוות ממשלתי שחוקק חוק, ואני מתרגם, חוק להגנת המולדת, שהוא בעצם תרגום כמעט מדויק לחוקי נירנברג הידועים והמוכרים, לשפה הבולגרית. והם פעלו כך, ואני אקצר לפורום הזה, אותו המשרד צריך היה לשלם משהו לגרמנים כנגד היהודים, וזה היה השלמת הטרנספורטים – המשלוחים – מיהודי יוון, סלוניקי בעיקר, לכיוון הדנובה, משם בדרך הנהר לכיוון מחנות הריכוז.

בשתי ערים הם ניסו, המשרד הזה ניסה. אחת זה העיר בשם קיוסטנדיל, שהיו שם 8,000 יהודים, שהם הוכנו כבר למשלוח – פונו מהבתים שלהם, הועברו למחסני טבק בתחנת הרכבת. כל אחד היה רשאי לקחת איתו מטען של חמישה ק"ג, והם המתינו לרכבת שתיסע. העיר השנייה זאת הייתה העיר פלובדיב – העיר שאני גרתי בה – והיהודים נצטווה להגיע לחצר של בית הספר היהודי עם מטען של חמישה ק"ג, ונאמר להם שהם הולכים לעבוד. אני יכול להעיד על כך, על מה שסיפרו לי, כי הייתי ילד בן 13, שהמשפחה שלי לא הגיעה לשם כי לא גרנו בשכונה היהודית אלא בשכונה של גויים.

ולאחר שנאספו שם היהודים, באור היום, מופיעה התהלוכה, כפי שאנחנו מכירים יפה מהסרטים – תערוכה של כומר העיר עם הצלב וילדים שמלווים אותו מסביב, לבושים בהתאם. הוא מרסס את הנוכחים עם מי קודש. והוא מגיע לחצר של בית הספר, ניסה להיכנס, ביקש להיכנס, והשומרים לא נתנו לו. לא נתנו? מה פתאום – הפשיל את השמלות שלו, טיפס מעל הגדר ונכנס פנימה לחצר והתיישב על האדמה. ואלה מילים היסטוריות – "אחיי, אין לכם מה לדאוג, אנחנו לא ניתן שיקחו אתכם או שיפגעו בכם. אנחנו אתכם. אם ייקחו אתכם אני הולך איתכם". וכעבור שעות בודדות, הגיע מסופיה, מהבירה, הוראה לשחרר את היהודים – הצו בוטל. גם בפלובדיב וגם בקיוסטנדיל.

אנחנו מייחסים את זה, ויש עוד נקודה אחת שחייבים, לפי דעתי, לציין אותה. קהילת יהודי בולגריה בזמן מלחמת העולם השנייה, להבדיל, לא עלינו, את אותו החורבן האדיר של 6 מיליון יהודים ברחבי אירופה, הקהילה הזאת גדלה ב-2%. כלומר, המשיכו לחיות את חייהם. אמנם במגבלות וכולי, אבל עדיין שרדו. זה מה שיש לי לומר. העלייה הבולגרית הייתה עלייה מסיבית מאוד. תוך שלושה-ארבעה חודשים יהדות בולגריה התפנתה לארץ ישראל.

המשלוח הראשון היה האחרון שהגיע לארץ ישראל ללא ויזות ורישיונות וכולי, אלא מס על ראש – הסכם שסיכם בן גוריון בהיותו יושב-ראש הסוכנות היהודית בישראל. הוא הגיע לבולגריה, עשה הסכם. שילמו עבור כל יהודי. עלו על הרכבת, נסענו על הרכבת ליוגוסלביה. מנמל ביוגוסלביה, פיומה, עלינו ארצה.

אורי, אם יורשה לי: אנחנו לא נצליח, בפורמט הזה, לשמוע ולהבין את סיפורי החיים המטורפים שיש לכל אחד ואחד מהשורדים. אם יש לך משהו שהיית רוצה, זאת אומרת, לא בתיאור ההיסטוריה, אלא היית רוצה את הבמה הזו כדי להעביר מסר בעת הנוכחית, אנחנו נשמע לשמוע. אני גם אומרת לכל השורדים שימשיכו לדבר – אנחנו לעולם לא נצליח בפורמט הזה לרדת לפרטים ולהבין את הדברים שחוויתם, כי זה גדול מלהכיל. אז ככה תבחרו מה הדבר שחשוב לכם לומר. הדברים גם מוקלטים, אנחנו גם נתרגם חומרים ונוציא אותם החוצה. אז תחשבו מה המסר שהייתם רוצים לומר כאן בבמה הזו של כנסת ישראל. אז אם יש לך משפט לסיום נשמח לשמוע.

משפט לסיום – הצלת יהודי בולגריה זה סיפור שהתאפשר אודות לכל שכבות העם הבולגרי; בין אנשי רוח, כמרים, אזרחים, מכל הכיוונים. לא הבינו מה רוצים מהיהודים. הם לא שונים מאיתנו.

תודה רבה, רבה, רבה. והלוואי יום אחד נוכל לשמוע את הכול לעומק, אולי על כוס קפה. אני רוצה לשמוע את זאב בונס, תושב ברור חיל. אחרי זאב אני אפתח לחברי כנסת. זאב הוא תושב ברור חיל שלאורך כל המלחמה נשאר בביתו עם אשתו. בחר להישאר ולא להתפנות. זאב, אתה כאן? ושוב, אנא מכם, לא נצליח להכיל במסגרת זו את סיפור חייכם, אלא את המסר שחשוב לכם לומר. אני מכוונת כדי שזה יהיה כמה שיותר אפקטיבי.

אז ככה, הוריי פולנים. ב-1939, כשהגרמנים פלשו לפולין הם ברחו לאוקראינה. ושם נשארו. אני נולדתי ב-1940 באוקראינה. כשהגרמנים נכנסו לאוקראינה, אבא הלך לעשות חפירות. כל הגברים הלכו לעשות חפירות. בהפצצה הוא נהרג ולא חזר. נשארנו אמא ואני, בן 9 חודשים. אמא התגלגלה בכל אוקראינה, והיא הייתה תופרת מעולה. היא התגלגלה בכל הכפרים, ותמורת התפירה שלה קיבלנו אוכל ולינה. כל המלחמה היינו באוקראינה במסתור בתור פולנים. אמא תפרה לפרטיזנים בגדים במהלך המלחמה. וככה זה היה.

מכיוון שהיא הייתה בתור פולניה, ואני לא הייתי מאוד גרמני, ומישהו חשד שאנחנו יהודים בכל זאת, אז באו הנאצים ובדקו. וברגע שבדקו אמרו "זה מה שהציל אותנו בעצם". נגמרה המלחמה, ואמא, כמו כל יהודי, מחפשת חברים יהודים אחרים. היא הכירה בחור והתחתנה שוב פעם, כי אבא נפטר. חיינו באוקראינה עד 1946, וב-1946 הייתה הוראה שכל פולני שרוצה לחזור לפולין יכול לחזור עכשיו ברכבת האחרונה לפולין. ההורים החליטו לחזור לפולין כי הם היו פולנים, לראות מה קורה עם המשפחה. חזרנו לפולין, התגלגלנו בפולין. האנטישמיות הייתה, אני כבר בתור ילד ידעתי, והאנטישמיות הייתה נוראית. לכל מקום שהיינו מגיעים היו רודפים אותנו, זורקים עלינו אבנים. אני זוכר את התמונות האלה בבירור.

בסופו של דבר התגלגלנו לעיירה של האבא החדש שלי, ולא מצאנו אף אחד. אף אחד מהמשפחה לא שרד. המשכנו להתגלגל באירופה. התגלגלנו עד גרמניה, למחנות של העקורים. במחנות של העקורים, אבא ידע שיש לו אחות שנסעה לפני המלחמה לאורוגוואי. הוא כתב לה מכתב והם שלחו לנו ניירות בשביל להגיע לאורוגוואי. הגענו לאורוגוואי ב-1947, וחייתי שם 7 שנים. בגיל 14 באתי להורים ואמרתי "אני באורוגוואי לא נשאר", האנטישמיות הייתה. אני לא נשאר באורוגוואי.

ביקשתי לעלות לארץ, לבד, בתור עליית הנוער. עד שעשיתי להם צרות כאלה שיחתמו, ובסופו של דבר חתמו, ואז באתי לבד לארץ כחלק מעליית הנוער ישר לקיבוץ ברור חיל. ב-1956 עליתי לארץ, ומאז אני בברור חיל. יש לי ארבעה ילדים; שלושה בנים ובת. הבת גרה בכפר עזה.

וכל התקופה הזאת נשארתם בבית שלכם?

אני נשארתי בבית. אני לא זז מהבית.

למה החלטת לא לזוז?

אני לא זז מהבית. זה הבית שלי, זו המדינה שלי. אף אחד לא יזיז אותי, שיהרגו אותי. אני לא זז מהבית. אני חקלאי. זה השורשים שלי.

אז שתדעו ימים טובים יותר, ושכולנו נדע ימים טובים יותר. תודה. אני אתן לחבר הכנסת סימון דוידסון, שהמתין, ומיד אחריו יובל סימן טוב ודינה דיגה.

תודה רבה, מירב. אמא שלי ביקשה למסור לך תודה. אמא שלי ניצולת שואה. אני מווילנה, מליטא, ובשנת 1972 עלינו לארץ. אבל, עלינו לארץ ללא כל המשפחה של אמא שלי. כולם נרצחו בליטא. והיא רצתה להגיד לך תודה על כל מה שאת עושה. מגיע לה מחיאות כפיים. כי בכנסת הזאת, וקולט יודעת טוב מאוד, שאם אין משוגע לדבר שום דבר לא קורה. ואת משוגעת לדבר במובן החיובי. ואני רוצה להגיד לך תודה.

אני רוצה לדבר לאותם אנשים שנמצאים פה עם אוזניות על האוזן, עם התרגום, לאותם נציגים ונציגי שגרירויות. אני סימון דוידסון, בן למשפחה שכולה נרצחה בליטא. עלינו לארץ ב-1972 מטעמי ציונית. אבא שלי בן 84, הראיתי למירב מקודם, עשה קעקוע על היד עם התאריך ה-7 באוקטובר 2023.

אנחנו פה ויש לנו מדינה. אני לא כמו אמא שלי, שנולדה בגטו קובנה ולא היה מי שישמור עליה. אנחנו מדינה ריבונית, עצמאית, שתשמור על האזרחים שלה. וכשאתם מדברים עם המדינות שלכם, כל אחד ואחד, וגם מי שלא נמצא פה, צריך להבין שאמא שלי והאנשים שנמצאים פה מרגישים שואה שנייה. חטפו לנו את הילדים, רצחו לנו את הילדים, אנסו לנו את הבנות. ולפני שבועיים בהאג, בבית המשפט, תבעו את מדינת ישראל על רצח עם.

ואני אספר לך עוד משהו, מירב. מי שייצג את המדינה שלנו זה אהרון ברק. אהרון ברק היה בגטו קובנה עם אמא שלי. את אמא שלי הבריחו בתוך שק תפוחי אדמה כמו את אהרון ברק. באותו סיפור. והגורל הוא כזה שאהרון ברק ייצג את מדינת ישראל. אנחנו נשמור על המדינה הזאת, בכל הכוחות שיש לנו, אבל אנחנו צריכים שאתם תהיו הקול שלנו להעביר לעולם מה אנחנו חווים במדינת ישראל. לייצג אותנו, את האמת, שקורת לנו כציבור במדינה הזאת.

ואני אומר את זה עם כאב מאוד-מאוד גדול, ואני מסתכל עליכם. אתם הנציגים שלנו. שוחטים אותנו בעולם, יהודים מתביישים ללכת עם כיפה, אנשים מורידים מזוזות מהבתים שלהם. שמונים שנה אחרי השואה. תודה.

תודה רבה על הדברים החשובים.

יובל הוא צעיר שנפצע וניצל מהמסיבה ב'נובה'. הוא פעיל כבר שנים למען שורדי שואה, ומתנדב קבוע בעמותת "עמך". ודינה היא שורדת שואה מרחובות, שבתקופה השונה אני מבינה שהשתדכתם אחד לשני. בבקשה. מיד אחריכם חבר הכנסת אלי דלל.

טוב, אנחנו נעשה את זה קצר, התכוננו בבית, מה שנקרא. אז קוראים לי יובל סימן טוב. אני בן 23 מרחובות, מייסד ומנכ"ל של עמותה בשם "ג'סטה", שמסייעת באמת לשורדי שואה בתחומים רבים. וב-7 באוקטובר, אני יכול להגיד שהרבה פה מדברים על זה שנותנים טעימה ממה שהיה פעם – אז זה מה שקרה עכשיו. ב-7 באוקטובר, כשהלכתי לבלות עם חברים, באמת הותקלנו על ידי מחבלים, נוריתי בגבי, ואיבדתי את חבריי מול עיני. אני יכול להגיד, אני פחות ארחיב על האירוע הזה כי זה באמת לא מטרת הוועדה, אבל אני חושב שהזכות להיות כאן נותנת לי לדבר על שלושה מסרים חשובים שלמדתי מאותו אירוע.

הראשון שבהם הוא שהשמיכה באמת קצרה מידי. זאת אומרת, זה ביטוי שהולך עשרות שנים אחורה וקדימה, אבל אם אנחנו מדברים על משהו ספציפי, השמיכה תמיד הייתה קצרה, ותמיד תהיה קצרה. וכשאנחנו מדברים על התקופה הנוכחית, כשאנחנו צריכים לסייע גם למשפחות חטופים וגם למשפחות המפונים, וגם למילואימניקים ולנשות המילואימניקים ולכל האנשים שעושים עבודת חסד מדהימה – שורדי השואה תמיד היו ותמיד יהיו. ודווקא בתקופה הזאת, הדגש שלנו חייב להיות דגש אמיתי, מכוון ומהלב.

כי כמו שאנחנו מצליחים לראות מאז ה-7 באוקטובר, אני אגיד שמאז שאני נפצעתי וחזרתי לעמותה, לעולם לא התפוצצנו בקריאות מאז אותו רגע. זה אירוע מכונן עבורנו בעמותה, כי ראינו את הצורך הענק שעולה מהשטח. ואם אנחנו אומרים תמיד על חטופים שזה קורה עכשיו, אז גם זה קורה עכשיו. כמו שהזכיר קודם סגן השר, אם 1,000 שורדי שואה נפטרים כל חודש, זה אומר שהזמן הוא עכשיו. הדבר השני הוא שהסיסמה שהרבה פה הזכירו, שלעולם לא עוד, שלצערנו ולצערי חוויתי אותה אפילו על בשרי – זאת ההזדמנות היחידה שלנו באמת להוכיח שלעולם לא עוד. כי חשבנו ככה לפני, ולצערי, גילינו קצת דברים אחרים.

ולכן, זו ההזדמנות האמיתית שלנו להוכיח שזה הזמן שלנו לתת עבור שורדי השואה באמת. וכשאני אומר באמת זה לא רק כספי. זה אומר שאנחנו צריכים לתת להם את הטיפול הראוי; גם בטיפול הנפש וגם בטיפול המקצועי אליו הם ראויים. אליו כל אחד ואחת מכם שנמצאים פה ראויים עוד יותר. והדבר השלישי שאני אגיד הוא באמת הקשר הנפלא שזכיתי לחוות עם דינה היקרה ויחד עם שורדי השואה הנהדרים האחרים, הקשר עם הדור השלישי, שאני יודע שאת, גבירתי, מירב כהן, מתעסקת בו כבר שנים, זה הזמן שלנו להוכיח שהדור השלישי, שכעת סופג השראה וכוח להתמודד עם הדבר הזה, והגיל השלישי שסופג מהדור השלישי את האנרגיות והשמחה והאופטימיות - זה באמת הולך יד ביד.

וזו הזדמנות ענקית שלנו להשקיע בדבר הזה יותר מאי פעם. ואני אתן את הבמה לדינה, לסיים את הדברים.

שמי דינה דיגה. אני ניצולת שואה דור ראשון ודור שני. הוריי ילידי פולין. שניהם נולדו למשפחות דתיות ומבוססות. עם הפלישה של הגרמנים לפולין הוריי החליטו לברוח. אימי נדרה נדר לאביה, שהיה איש דתי, לשמור, לקחת את אחי הצעיר ולשמור עליו בחיים. ונדר זה נדר – חייבים לקיימו. אימי ברחה לביאליסטוק יחד עם אבי, משם עברו לאוקראינה. אני נולדתי באוקראינה ב-1940. עם פלישה של הגרמנים לאוקראינה הייתי תינוקת בת חצי שנה, שאמי לא לקחה שום דבר מהבית, כי היא הבינה מהדברים של הוריי שתוך חודשיים הכול ייגמר, כי גרמנים זה עם מנומס ומשכיל, ושום דבר לא יקרה.

הדבר היחידי שאימי לקחה זה את תעודת האחות שלה, שזה מה ששמר עליה בחיים והציל אותה. כשברחנו, קבוצת רופאים ואמא, איזה אוקראיני נתן להם עגלה עם סוס והביא אותם ליערות, והם לקחו איתם רעל והחליטו שברגע שהם נופלים לידיים גרמניות הם כולם מתאבדים. אחד הרופאים לקח על עצמו להמית אותי. למזלם, מי שמצא אותם היו פרטיזנים אוקראינים. אימי הייתה בהריון, והיא הייתה אחות, והעבירו אותם לידי הרוסים, והם העבירו אותם לטשקנט.

בטשקנט אמא עבדה כאחות, ואנחנו היינו בבית יתומים עד 1945. אבי התגייס לדיביזיה הפולנית בצבא הרוסי ונלחם נגד הנאצים עד 1945. הוריי חזרו לפולין אחרי המלחמה, ועד 1957, כשגומולקה פתח את השערים, אנחנו עלינו ארצה. הייתי בקיבוץ, לא הכירו בי בהתחלה כניצולת שואה כי ההסכם היה עד 53. ורק אחרי זה, בכול זאת הגשנו תביעה, הגישו בשבילי תביעה, והכירו בי כילדות עשוקה, ולאט-לאט קיבלתי אישור כניצולת שואה. למרות שאני לא מקבלת רנטה חודשית, ורק חד פעמית.

בגלל שנת העלייה – סוגייה כואבת שאנחנו מטפלים בה.

אני רוצה להגיד לכם משהו. הגעתי, מה שעברתי בארץ, עד שהגעתי והכירו בי, הגעתי למועדון "עמך" ברחובות, ושם פגשתי צוות אנשים מלאי אהבה ונתינה לכל אחד מאיתנו. ויושבת פה מדריכה שלנו, תמי חיות, את מוכנה לקום? ואין לי מילים, מה שאני מקבלת ב"עמך". וב"עמך" גם הכרתי את יובל, כי הוא הקים את "ג'סטה", לעזרה לניצולי שואה. ב-7 באוקטובר ראיתי את הסרט של הריצה הזו המטורפת של האנשים מהחיות האלה. אני לא אומרת שהם בני אדם. הם היו מפלצות, מה שהם עשו שם. וצלצלתי ליובל לשאול מה קורה, והוא אומר "הכול בסדר, אני קצת נח". לא הבנתי למעלה, והוא לא רצה לספר. שעה אחרי זה ראיתי אותו מספר את הסיפור שלו בערוץ 12.

עלית עליו.

עליתי עליו. ודיברנו, הייתה פגישה בינינו, ודיברנו על הכוחות של ניצולי שואה גם היום. אמרתי לו "הריצה שלך לחיות, זה הזכיר לנו את ניצולי השואה שחיפשו איך להימלט מהשואה". ועד היום אנחנו בקשר.

אני מאחלת לכם שנים רבות מאושרות ביחד. כל הכבוד, העליתם חיוך על הפנים של כולם. תודה רבה. חבר הכנסת אלי דלל, ואחריו אווה קראוס.

תודה לך, חברת הכנסת, מירב כהן. את עושה עבודה מדהימה. באמת יישר כוח. אני רוצה קודם כול להתפלל לשלומם של החטופים ולשלומם של חיילי צה"ל, ושכולם יחזרו בשלום הביתה.

אני אעשה את זה בקצרה, ממש בכותרות. אנחנו חייבים להיאבק באנטישמיות. האנטישמיות חזרה והיא המחלה של כל מה שקורה היום ושל מה שקרה גם בעבר. דבר נוסף זה הכחשת השואה. זה שיש יום בינלאומי זה חשוב, אבל הכחשת השואה זה דבר איום ונורא. כי אסור לנו, בשום פנים ואופן, לשכוח. אסור לשכוח. ולזכור. ואסור לשכוח בשום פנים ואופן את מה שקרה לנו.

אני רוצה להתייחס לנקודה נוספת. השואה הייתה לא רק באירופה, השואה הייתה גם בארצות ערב. ולפני כשבוע הייתה עצרת ביד ושם בנושא של מסירת חוברת של בחור שהיה במחנה ג'אדו, והוא שם רשם, ממש עשה רישום, ואת המחברת הזאת העבירו ליד ושם, שתהיה שם לתצוגה, כדי שתבינו שגם בארצות ערב; אם זה בעיראק – הפרהוד, ואם זה במקומות אחרים, כולל צפון אפריקה, הייתה שואה ומחנות ריכוז. ודבר מאוד-מאוד חשוב זה הנושא של החינוך. ואני קורא מפה לכל האנשים הנאורים בעולם – החינוך במדינת ישראל הוא חינוך לאהבת האדם. החינוך במדינת ישראל זה אהבת הצדק והשלום.

האם שמעתם אי פעם שבמלחמה נותנת לאויב שלה אלפי משאיות? לא הגיוני. אבל זה מה שמדינת ישראל עושה – נותנת לאויב שלה אלפי משאיות. אז אני אומר, תבינו מה זה מדינת ישראל. ולצערי, זה נותן איזשהו כוח גם לאויב. סליחה, תנו לי רגע להשלים. ממש לסיום. ולכן, החינוך במדינת ישראל הוא חינוך לשלום, לאהבת האדם. כאשר אנחנו רואים את החינוך בארצות ערב, ורואים את זה בצורה ברורה, זה חינוך להשמדת העם היהודי, חינוך לשנאה. על זה צריך לדבר. על זה העולם צריך לדבר. תודה רבה.

תודה, תודה רבה. אני נותנת עכשיו את זכות הדיבור לאווה קראוס, אווה היא מרכזת ב"עמך" חוג סריגה כבר הרבה שנים, ובעצם איך שהאסון קרא היא גייסה קבוצה של אנשים שסרגו למען המפונים וחיילי צה"ל. אז אווה, אודה להתייחסותך בקצרה, תודה. ולאחריה ידבר מנחם הברמן.

שלום לכולם, שמי אווה קראוס פרידמן, מ"עמך" באר שבע. דור שני לשואה. בתם היחידה של לאה פרידמן, ניצולת אושוויץ-בירקנאו ושמחה פרידמן, ניצול גונסקירכן. אלמנתו של גבי קראוס, ניצול שואה שהיה חבר "עמך" 9 שנים, עד סוף חייו. לפני שנפטר נתן לי הוראות איך להמשיך את חיי בלעדיו וביקש ממני להצטרף ל"עמך". שנה אחרי מותו אספתי כוחות והגעתי ל"עמך". הצוות הנפלא קיבל אותי בידיים פתוחות, בחום ואהבה רבה. הרגשתי שמצאתי משפחה. והחלטתי שגם אני רוצה לתרום.

יזמתי לפתוח חוג סריגה ועבודות יד, וזה היה לפני 12 שנים, והצטרפו אליי חמש חברות והתחלנו לסרוג ולתרום את היצירות שלנו לקהילה. היום יש לי 18 חברות וכל פעם מצטרפות חדשות. הפרויקטים שלנו היו כובעים לאונקולוגיית ילדים ב'סורוקה'; תמונות לפגייה; תמנונים, חם צוואר לשורדי שואה, שמיכות, כובעים ונעליים לעמותת "מאם לאם"; 1,200 מתאמי מסיכות בזמן הקורונה לעובדי 'סורוקה', לצוות הרפואי; בובות חיבוקי לילדים שהגיעו מאוקראינה, ועוד-ועוד.

ב-7 באוקטובר הארור, יומיים ישבתי המומה ומרוסקת. ואחרי יומיים כתבתי לקבוצת הסריגה שלי ושאלתי מי מוכנה לסרוג לילדים המפונים מהעוטף. מיד כולן ענו לי בהתלהבות.

אין אף אדם בעולם שמבין יותר את הילדים האלו משורדי שואה. גם הם היו ילדים, וגם הם היו ילדים עם הורה אחד או בלי הורים, ללא בית לחזור אליו. וגם להם לא היו משחקים לשחק, בובות לחבק, בגדים ללבוש. היום הם בני 80 פלוס ויש להם הזכות והאפשרות לסרוג לילדים הזקוקים להם. זה נותן לחברות שלי סיפוק עילאי. במהירות התארגנתי, גייסתי תרומות מחברים, קניתי צמר, שלחתי לבית של החברות – פחדו לצאת בגלל האזעקות – ונתתי הוראות סריגה דרך הטלפון, והתחלנו לסרוג.

אחרי חודש העברנו למלונות המפונים בים המלח, ולקחנו 36 חבילות לתינוקות, שכללו שמיכות, כובעים, נעליים ותמנונים. סגרנו עשרות בובות חיבוקי, אפודות ועוד-ועוד. מסרנו לעוד מקומות של המפונים. המשכנו לסרוג גם כובעים, חם צוואר לחיילנו הגיבורים, והתחלנו לחלק השבוע בהרחבה 100 יחידות. הודיעו לי מעיריית באר שבע שהגיעו לעירנו מפונים מקיבוץ נירים, 120 משפחות שזקוקים לצעיפים. ולפני שבועיים מסרנו 42 יחידות, עבור הילדים אנחנו סורגות בובות, ונעביר להם בקרוב. היום יש לי 38 חברות, לא כולן מ"עמך", שסורגות מכל הלב.

אנחנו מקווים שהילדים שמקבלים את היצירות שלנו ירגישו את האהבה כלפיהם. ברצוני להודות לכל החברות ביחד וכל אחד לחוד – תודה. כולי תקווה שהחטופים יחזרו אלינו במהרה ושנוכל לחבק אותם באהבה. עם ישראל חי.

התמונות שנמצאות בחוץ בכניסה זה עבודות שלנו.

יישר כוח, מקסים, נכון, יש לכם תערוכה מקסימה. תסתכלו בחוץ על התמונות.

תקשיבו, סליחה, יש לי תפקיד לא אפשרי לנהל לוחות זמנים בשיחה כל כך רגישה. אז תעשו ככל יכולתכם לקצר. בגדול, עוד עשר דקות הישיבה אמורה להסתיים. אנחנו נאריך אותה קצת, אבל ממש תנסו לתמצת. אני עוברת למנחם הברמן, לאחריו תדבר טובה דורפמן, נשיאת ההסתדרות הציונית. מנחם כבר התארח בוועדה שלנו. נשמח להתייחסותך למצב היום. תודה שבאמת.

אני מנחם הברמן, אני בן 96, ויש לי מספר על היד. עכשיו, השבוע זה יום השואה הבינלאומי שהיה בשבת. אנשים פה דיברו על כל מיני דברים שעברו וכל זה. אבל, מה שאני רוצה לדבר עליו ולספר זה על התנאים שלא דיברו פה כל כך. התנאים, באיזו צורה אנחנו היינו חיים במחנאות ובגטאות.

אנחנו היינו בגטו 8 ילדים בבית, ולאמא הייתה בת דודה שהיה לה גם כן בעל, והיו להם חמישה ילדים. ואנחנו היינו גרים בדירה של שני חדרים, 26-27 אנשים. בשני חדרים. וקיבלנו, כל המשפחה קיבלה פעמיים בשבוע קילו וחצי לחם. התנאים היו נוראיים.

אחר כך לקחו אותנו, את כל המשפחה לאושוויץ. נסענו ברכבת שלושה ימים. כשעלינו על הרכבת כל משפחה קיבלה קילו וחצי לחם ודלי עם מים של שלושה-ארבעה ליטרים. אנחנו נסענו מצ'כיה שלושה ימים עד שהגענו לאושוויץ-בירקנאו לרמפה. כשהגענו לרמפה, היה איש שעשה סלקציה – ימין ושמאל. ימין – מגיל 15-16, וגם האיש הסתכל אם לבן-אדם יש כוח, ועד גיל 32-35. הייתה לי אחות שהייתה יותר מבוגרת ממני בשנה, ואנחנו שנינו הלכנו לצד ימין. האמא והילדים, שישה ילדים, הלכו לצד שמאל. ואנחנו עמדנו ככה בצד, ואני רואה שאמא עומדת מצד שמאל.

היה לי אח בגיל חמש, שהוא כבר לא הרגיש טוב יומיים ברכבת, ואני רואה שאמא רוצה לקחת אותו בידיים והוא לא נותן, בועט. ואז אני התכופפתי והרמתי מהשורה של צד ימין לצד שמאל, ולקחתי את אח שלי, נישקתי אותו, הרגעתי אותו, ואנחנו עומדים. אחרי חצי שעה אומרים "כולם ללכת". אנשי SS עם צלבים, וגם כן אסירים עם הקלות, אלה הם האסירים, בבגדים האלה (תמונה). ואנחנו הלכנו, הלכנו, הגענו, וראיתי מרחוק, בערך 200 מטר מאיתנו היה מבנה גדול, קיר ענקי, בעל שלוש-ארבע קומות, בלי חלונות. רק בקצה, בכל צד היו שתי דלתות צבועות בירוק.

ואנחנו הולכים, ואנחנו כבר מתקדמים קרוב, בערך 200 מטר, ואני מחזיק את אח שלי ביד, מדבר איתו. באופן פתאומי אני מקבל ככה מכה חזקה על הגב, ואז אני מסתובב ורואה בן אדם אסיר, והוא אומר לי "מה אתה עושה פה במקום הזה? המקום הזה לא בשבילך". אז אמרתי לו "אני באתי לתור של אמא כדי להרגיע את אח שלי", אז הוא אמר "תן מהר את אח שלך ליד של אמא" ונתן לי עוד שתי בעיטות כדי לרוץ בחזרה לתור שלי. אנחנו, תוך, אני מניח, חצי שעה, הם הגיעו למשרפות. ואני נשארתי מכל המשפחה לבד.

וואו. מנחם, יש משהו שהיית רוצה לומר בעת הזו לגבי מה שאתה חושב שצריך לקרות? לגבי המצב במדינה. אם אתה יכול להגיד משפט לסיום, סליחה.

כן, כן. מה שאני עוד רוצה להגיד זה שאני עבדתי בבירקנאו על הרמפה, איפה שהעבירו את האפר מהמשרפות לנחל. שם אני עבדתי, ואני ראיתי כל יום 7,000-8,000 יהודים ששלחו אותם למשרפות. עם כיפה, בלי כיפה, עם זקן, בלי זקן. מהונגריה, מצ'כיה, מפה. כולם הלכו למשרפות.

מה שאני רוצה להגיד זה שאנחנו חייבים להיות מאוחדים, מאוחדים, מאוחדים. שנהיה חזקים. כי עכשיו אנחנו רואים איזה רוצחים נמצאים על יד הדלתות שלנו. ואנחנו חייבים להיות חזקים ומאוחדים, ולהיות אנשים טובים וישרים, לעזור אחד לשני. אנחנו יהודים ואנחנו אחים. ואנחנו צריכים להיות חזקים כדי שננצח את הרוצחים האלה, שיהיה לנו שקט ונחייה.

תודה רבה, אמן. תודה.

ורק מילה אחת. אני כתבתי גם מכתב אחרי חודש לחיילים, לצבא. יש לי חבר שהוא מתעסק בנסיעות לפולין למחנות, ואני הייתי באושוויץ וכל זה, והוא מתברר רב-סרן בצבא, בחיל חינוך, והוא ביקש מטעם הצבא שאכתוב מכתב לחיילים. אני מאוד מבקש להקריא את המכתב.

אני אשים אותו בלשכה שלי ואנחנו נעבור עליו. אנחנו לא נוכל עכשיו להקריא אותו, עמך הסליחה. אבל, אני יכולה להעלות אותו לרשתות ולהעביר אותו, וכל חברי הוועדה יקבלו, בסדר? תודה רבה.

טובה דורפמן, נשיאת ההסתדרות הציונית העולמית. ואחריה עפרה בן נתן.

אני ממש אדבר בקצרה כי אני יודעת שאת רוצה לסיים. אז כמה נקודות, מכיוון שאני כמעט אחרונה והרבה כבר אמרו את מה שרציתי להגיד, אז אני אוסיף אולי בכמה דברים שלא נאמרו. קודם כול, אני רוצה להודות לכל השורדים שהגיעו לכאן. אני פשוט נפעמת מהחוזק שלכם, מהחוסן שלכם. אתם פשוט מדהימים. ההורים שלי היו שורדי שואה, ואני תמיד חושבת שאם הם היו עדים היום לאיך שנראה העולם ומה התגובות ל-7 באוקטובר, כל השנאה וכל האנטישמיות שגואה, אני בטוחה שהחלום שלהם לעתיד טוב יותר לילדים ולנכדים שלהם, היה נשבר לרסיסים. כי זה באמת קשה לראות את העולם היום. ובגלל זה אני רוצה להגיד כמה מילים.

לגבי האנטישמיות, אני רוצה לחזק את מה שקולט אמרה. זו תופעה, אני גדלתי בארצות הברית ללא אנטישמיות. היום אנחנו רואים את המצב של האנטישמיות בארצות הברית בצורה מאוד מחפירה. זה לא צץ בפני עצמו, זה משהו שקרה בעקבות אסטרטגיה במשך שנים, עם הרבה תמיכה כספית ממדינות עוינות וארגונים שונים. וזה המקור להרבה מהתופעות האנטישמיות שאנחנו רואים בעולם. אנחנו צריכים באמת לראות מאיפה המקורות האלה כדי להפסיק את מה שקורה.

בקמפוסים בארצות הברית היה באמת משהו מאוד שיטתי בגלל התרומות שקיבלו ממדינות מסוימות כדי לשנות את תוכנית הלימודים, כדי להעסיק אנשי סגל שהם בהשקפת עולם מסוימת. ואנחנו רואים את התוצאות היום. אז אני רק רציתי להעלות את הנקודה הנוספת. וההסתדרות הציונית העולמית נלחמת בעולם בדברים האלה, וגם מעודדת חינוך ללימודי שואה, וגם כמובן מאוד דואגת להמשיך להביא לציבור את הסיפורים שלכם. תודה רבה.

תודה רבה. אני עוברת לעפרה בן נתן, הבת של מזל דרום, שורדת שואה, ממקימי קיבוץ כיסופים.

שלום. אני כאן לספר את סיפורה של אמא שלי, מזל דרום, מקיבוץ כיסופים. שורדת שואה בת 88. ה-7 באוקטובר, שש וחצי בבוקר, היא מתעוררת, כמו הרבה אנשים אחרים, למטח טילים מטורף, אבל באותה שנייה, ורק באותה שנייה, היא לא מפחדת. משתי סיבות: אמא שלי ישנה בממ"ד, זה חדר השינה שלה, והיא מקיבוץ כיסופים. את קיבוץ כיסופים מפגיזים המון, ולכן המקומיים קוראים לזה שגרה רעה, ולכן היא אומרת "אני אנמנם עוד קצת".

שעה אחרי זה היא שומעת שפורצים לה את הדלת. ממש הדלת נקרעת ממקומה. היא יוצאת בלי להסס מהממ"ד לראות מהקורה, והיא ראה ארבעה גברים ערבים עומדים לה במטבח ואוכלים. יש קערת פירות על השולחן, מכבדים את עצמם, פתחו את המקרר, והם אוכלים. היא עושה להם ככה עם הידיים, והם צוחקים. באותו רגע, בהחלטה של רגע, היא מחליטה לברוח. אנשים רגילים, אנשים נורמליים היו חוזרים אחורה לממ"ד ונועלים את הדלת – היא מחליטה לברוח. היא מתחילה לדפוק על הדלתות של כל השכנים – "תכניסו אותי, תכניסו אותי", ואף אחד לא פותח לה את הדלת. אחותי גרה עוד בניין ממנה.

קשה לה לרוץ כי כל השביל מכוסה בענפים של עצים, כי הפגזים פירקו את העצים. אבל, היא ממשיכה לרוץ, היא שומעת רעש מאחוריה, היא מסתובבת ורואה את אחד הערבים שהיה אצלה בבית מאחוריה. הוא אומר לה "תני לי את הטלפון שלך", אז היא אומרת לו "לא" – היא מתווכחת איתו. בת 88, כזאת קטנה – "לא נותנת לך". והוא לא עושה לה כלום, לא תופס אותה, לא נאבק איתה. היא ממשיכה לרוץ, היא דופקת על הדלת של אחותי, ואחותי פותחת לה.

מדהימה.

זה היה בסביבות 08:30. רק ב-13:00 הן שומעת בכביש מחוץ לחלון, אז הן פותחות את החלון טיפה ורואות טנקים של צה"ל. שוב, הטנקים הגיעו באחת בצהריים, האירוע התחיל בשש וחצי בבוקר. ואז מתחיל קרב. הן מתחבאות בממ"ד, יש קרב מטורף בחוץ בין הצבא למחבלים. לפנות בוקר, רק לפנות בוקר, משהו כמו 03:00, דופקים להן בדלת – "צה"ל, צה"ל", והן יוצאות. את אחותי לוקחים, יש בכביש על יד הבית נגמשים שמפנים את החדרים.

אמא שלי אומרת "אני חולה כרונית. בלי התרופות שלי אני לא הולכת", אז קבוצה של ארבעה חיילים מלווים אותה אליה הביתה, היא אורזת איזשהו תיק והם מנסים לצאת. ונפתחת אש מבית ממול, שם מסתתרים מחבלים. שלוש פעמים הם מנסים לצאת, נפתחת עליהם אש – הם חוזרים. כל פעם שנפתחת אש החיילים זורקים את אמא שלי לרצפה ונשכבים עליה. והיא נחבלת, ונופלים לה המשקפיים, והיא בוכה, ובלי התרופות ובלי אוכל. היא בהתמוטטות. בפעם האחרונה הם מרימים אותה כמו תינוקת ומחזירים אותה לממ"ד. רק בחמש וחצי בבוקר הם מצליחים להשתלט על המחבלים. מפנים אותה לנגמ"ש, והיא יחד עם כל הקיבוץ במלון נגה בים המלח.

על זה נאמר עם ישראל חי.

כן. עוד משפט אחד אחרון: רק אחרי כמה ימים של תחינות חוזרות ונשנות מה קרה לבית שלה, נודע לה שהבית שלה נשרף עד היסוד. הבית היחיד שאי פעם היה לה, עם אבא שלי ואיתנו הילדים, עלה לשמיים, מה שנקרא. כל הזיכרונות, כל היומנים.

מזל שהיא ברחה.

בדיוק. כל התמונות, כל מה שאי פעם היה לה – אין. אמא שלי נותרה בגיל 88 חסרת כול.

שתזכה לחיים ארוכים, וחובתנו לדאוג לאנשים כאלה, שאיבדו הכול. תודה.

הייתי רוצה לשמוע נציג מארגון "עמך". יש פה גם את מנהל המערך הטיפולי של "עמך", ד"ר מרטין אורבן, וגם את ארי ברנע. מישהו מכם ירצה להתייחס? מרטין, בבקשה.

כן, תודה רבה, מכובדיי. אני לא רוצה לחזור על דברים שנאמרו, הזמן קצר. שמענו על כל כך הרבה כאב, על כל כך הרבה סבל. ואיך הנפגש יכולה לסבול את זה, איך אפשר לשקם את החיים אחר כך. ואנחנו, לפני ארבעים שנה ניצולי שואה אמרו "אנחנו חייבים מקום להיפגש, אנחנו חייבים קהילה. רק ככה אנחנו יכולים להשתקם". ואנחנו שמענו פה דוגמאות מהסניפים השונים של "עמך". והדבר השני שאנחנו צריכים זה טיפול, אבל בעצם הכרה. אנחנו צריכים שמישהו יוכל לשמוע אותנו ויכיר את הסיפור.

ואני רוצה ממש לקצר על הנקודה נוספות שאולי לא נאמרה מספיק כאן. הנושא של הכרה זה לא רק להכיר ולשמוע, אלא גם הכרה במובן, בלועזית קוראים לזה recognition – לתת הכרה. והמילה הזאת בלועזית אומרת לא רק לדעת, אלא לדעת מחדש. זאת אומרת, אני צריך לזהות משהו שאני כבר יודע. זה משהו רפלקסיבי. ומה מדובר פה? מדובר פה שמטפלים, וכחברה, וגם כל אומות העולם, בעצם אנחנו חייבים לא להסיר את המבט שלנו, להפנות את המבט שלנו למקום שבו יש סבל.

לכן המסר האוניברסלי של השואה, ולכן החשיבות שליום השואה הבינלאומי, שתהיה הכאה באומות העולם בכל העולם, שקרה שם עוול. ומי שלימד אותנו שלהסתכל לפנים של אחר זה ניצול שואה בשם עמנואל לבינס, מליטא, שהגיע לצרפת, ומה שהוא אומר זה שברגע שאתה מסתכל בפנים של הבן-אדם שסובל, ולא משנה לאיזו קבוצה הוא שייך, אם זו קבוצה שלך או קבוצה אחרת, אתה מקבל את הציווי המוסרי לעזור לו, לעמוד בשבילו.

זה משהו שאנחנו אומרים למדינות העולם, זה משהו שאנחנו אומרים אחרי ה-7 באוקטובר, אבל זה משהו שאנחנו גם אומרים לעצמנו. גם אנחנו צריכים לפתוח את הלב שלנו, להכיר בסבל של עמים אחרים. אנחנו יודעים שבהרבה מדינות בעולם, גם רחוק וגם פה רחוק, יש אנשים שהם לא אשמים, שהם סובלים. ולמדנו מניצולי שואה שברגע שהכירו בסבל שלהם הם יכלו לעזור לאחרים, הם יכלו לפתוח את הלב שלהם לאנשים אחרים. אנחנו רוצים להודות לכל משרדי הממשלה, לרשות לזכויות ניצולי שואה, לוועידת התביעות, לארגון הגג של ניצולי שואה. לכל האנשים ולכל הארגונים שעזרו לנו לעשות את העבודה עם עשרות אלפי ניצולי שואה. אנחנו מאוד מודים על הבמה שהייתה פה, תודה רבה.

תודה רבה. יש לנו שלושה דוברים אחרונים ואנחנו ננעל את הישיבה. דודי אלון, סגן ראש המועצה האזורית אשכול. לאחריו חברת הכנסת מטי הרכבי צרפתי ולאחריה חיה ברדמן לוי, מנהלת עמותת "יחדיו".

שלום לכולם ותודה רבה על הזכות לשמוע ולהקשיב לכל הסיפורים ולכל העדויות המדהימות האלה. זה בעיניי חשוב מהכול. אני רוצה לדבר קצת פרקטית. בסופו של דבר, אנחנו כמועצה, כגוף מוניציפלי, אמורים לטפל ולסייע לאותם שורדים ולאותם ניצולים. וזה נכון שקשה להשוות, אבל התושבים שלנו כן חוו אירועי שואה ב-7 באוקטובר. ואמרה בלה חיים, שהיא גרה בגבולות והבן שלה בשדה ניצן ואת, מירב, ישר אמרת עוטף עזה. אבל, הם לא עוטף עזה. כי יש יישובים בתוך מועצה אזורית אשכול שהם לא עוטף עזה. וזה מקשה עלינו לתת להם מענה, ולתת להם פתרונות ואת כל הסעד שצריך.

והדברים הכי מרכזיים, אמר את זה ד"ר מרטין, סיפור של קהילה. אז מועצה אחת זה קהילה אחת, ובעצם כל השורדים נמצאים במרכז יום שלנו בנווה אשכול, ויושבים פה החבר'ה שסייעו, סתיו וענת. ובסופו של דבר, הכול צריך להיות מתורגם למשאבים ולתקציבים. והחבר'ה האלה, בעיני הם מגדלור, כי אנחנו היום נמצאים בשלב של לפני התקומה, בדיוק כמו שהם היו כשהם הגיעו לארץ אחרי השנים הקשות של השואה. ואנחנו מסתכלים עליהם היום באור, כי הם נותנים השראה. אפשר לקום ואפשר לשקם ואפשר לפרוח. ואנחנו יכולים להכפיל את האזור שלנו ולשלש את התושבים, ולהפריח, ולעשות באמת ארץ נפלאה. כמו שאמר מנחם, בעיקר עם אחדות, והרבה כוח ואמונה.

וכל זה, כמובן, אחרי שנתמוך בחיילים שלנו וכל החיילים יחזרו. כי הניצחון האמיתי שלנו יהיה זה שבסופו של דבר אנחנו באמת נייצר כאן תקומה, ואזור פורח וצומח, לאור אותם שורדים שהוכיחו לנו שאפשר. תודה.

תודה לך. מטי, אודה להתייחסות קצרה.

קצרה, קצרה. תודה רבה, גבירתי, על כל פועלך בתחום. תודה לכל המשתתפים. יגאל אלון אמר "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". בכדי שעתידנו יהיה ברור וורוד, אתם המצפן שלנו, כל שורדי השואה. לאורכם אנחנו נצעד להווה טוב יותר ולעתיד טוב יותר. אז תודה רבה על המפגש החשוב הזה.

תודה רבה. דוברת אחרונה להיום, חיה ברדמן לוי, מנהלת עמותת "יחדיו - ותיקי שער הנגב".

תודה, איזו אחריות לסיים ככה את היום המהמם הזה. אבל, באמת רק להודות לשורדי השואה שכאן איתנו, לכם ככנסת ישראל. לך, חברת הכנסת, מירב כהן, שמובילה את זה. ונפגשנו בעוד כל מיני צמתים של דברים שאת עושה למען האזרחים הוותיקים.

תושבי שער הנגב פגועים מאוד מאז ה-7 באוקטובר, איבדנו את ראש המועצה שלנו. זה תמיד קשה. וכשאנחנו מדברים פה ורואים את חבל העוטף, אז פעם הייתי תושבת אור הנר, ועם השנים הפכתי להיות תושבת שער הנגב. והיום אני מרגישה שאני תושבת חבל עוטף עזה או חבל תקומה או איך שנקרא לזה, ובאמת כהתארגנות אזרחית אנחנו מנסים לראות איך מתייחסים לחבל הזה בצורה אחרת, שונה. להיות ראויים, להיות טובים יותר, ולקום. לקום ממה שקרה לנו. תודה.

תודה לכם. אז אני מתנצלת שהישיבה היום התארכה יותר מהצפוי. עשינו ישיבה של למעלה משעתיים. אני רק אגיד שאנחנו מתכנסים כל שבוע. והישיבה הזו היא לא ישיבה שבמהותה הייתה עם נושא פרקטי, אבל כל שבוע אנחנו בנושאים פרקטיים. היום זה יום השואה הבינלאומי אז עשינו משהו שהוא יותר טקסי. ויש פה הרבה ארגונים ומשרדים שיש להם המון פרויקטים ודברים שאנחנו מחלקים לנושאים, וכל שבוע מקדמים ככל הניתן.

אני כן אגיד, ואני אשים את הדברים על השולחן, קשה לנו. כל נושא שורדי השואה לא בסדרי העדיפויות של הממשלה הזו. לא הצלחנו להביא תקציבים. בפרקטיקה, פשוט דיברת על הפרקטיקה, אז זה הולך קשה בפרקטיקה.

אבל, תדעו לכם שכל שבוע אנחנו מתכנסים על נושאים פרקטיים. היום זו ישיבה טקסית, ולכן גם מרבית הדוברים, והיה הכי חשוב לשמוע את השורדים עצמם, כי אנחנו לא מטריחים אותם כל יום להגיע. אז זו החשיבות של הישיבה הזו.

אני רוצה לומר סליחה בפני כל השורדים שלא הספיקו לפרט את הכול. אני יודעת שלכל אחד מכם יש משהו ענקי על הלב. אולי צריך לעשות פורמט אחד שכל פעם נזמין בן אדם ולשמוע במשך שעה את סיפור החיים שלו. יש לזה מקום בכנסת ישראל ואני אקח את זה. כי ככה באמת אנחנו יכולים ללמוד ולהרגיש ולחוות וגם אתם יכולים לפרוק, וגם שזה יהיה מתועד פה בכנסת ישראל. אז את זה גם נעשה בצורה אחרת, אולי כל פעם בן אדם אחד, ואז אפשר לצלול לתוך סיפורי חיים מאוד-מאוד מורכבים וחשובים.

אני רוצה להודות לכל הנציגים של המדינות השונות שהגיעו הנה. ממש חשוב לנו. חשוב לנו שאתם איתנו. חשוב לנו לא להיות לבד במאבק הזה. האנטישמיות גואה בימים אלה, וחשוב לנו שאתם כאן ושתעבירו את המסר הלאה. ואני אשמח שבסוף הישיבה נעשה תמונה עם נציגי השגרירויות השונות. והתודה הגדולה ביותר היא כמובן לשורדים והשורדות להגיע. לא פשוט לאנשים מבוגרים לבוא ולהמתין הרבה זמן. תודה שדיברתם ושיתפתם. אני יודעת שהכול צף בימים אלה אצלכם בנפש. ושתדעו שמאחורי הישיבה הזו עבדו המון אנשים, עבדו מאוד קשה.

תודה לאריאלה, מנהלת הוועדה. לצוות שלי: לליאור; ירמי; מעין; יונתן. לרבקה שרגא מעמותת "עמך". תודה רבה על מה שאתם עשיתם היום ועל מה שאתם עושים כל השנה. הלוואי ששנה הבאה, ביום השואה הבינלאומי, נבוא עם בשורות טובות יותר. תודה רבה. הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 15:16.