פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



23
ועדת החינוך, התרבות והספורט
01/01/2024





מושב שני



פרוטוקול מס' 127
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, כ' בטבת התשפ"ד (01 בינואר 2024), שעה 10:00

הצעה לדיון מהיר בנושא: "הליקויים עליהם מצביע דו"ח נציב תלונות הציבור בחינוך המיוחד" בהמשך לליקויים שעלו בדו"ח נציב תלונות הציבור (דצמבר 2023)

חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר
צגה מלקו
יסמין פרידמן

דבי ביטון
יוראי להב הרצנו

יפעת שוחט - מנהלת תחום הסעות-מחוזי, מחוז ת"א, משרד החינוך

תמי אומנסקי - מנהלת אגף א' חינוך מיוחד, המינהל הפדגוגי, משרד החינוך

שמעון אבני - מנהל אגף א' הצטיידות והסעות, משרד החינוך

רויטל אילתי-ויסמן - עו"ס ומנהלת תוכן תוכניות יומיות לילדים ומתבגרים, שי, משרד הרווחה והבטחון החברתי

מנחם גולדין - עו"ד, מנהל תחום שילוב בחינוך, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות

אסתר בוכשטב - נציגת משפחות החטופים

עמית סרוסי - נציגת משפחות החטופים

דריה גונן - נציגת משפחות החטופים

תמר עשת - נציגת משפחות החטופים

עמית לוי - נציג משפחות החטופים

איתן כץ - מטה המשפחות החטופים, מנהל מחלקת הצעירים

מני גולדין - אח של הדר גולדין, משפחות החטופים

דורית חזן - יו"ר ארגון גננות מחנכות, ארגון הגננות

צופית גולן - הנהגת ההורים הארצית

עמוס תמם - יועץ בתחום החינוך המיוחד במש"מ, מרכז השלטון המקומי

אוראל גל-אור - נציג מועצת התלמידים הארצית

צבי בן יהודה

יהודית גידלי
אתי דנן – סגנית

זיו אפללו - חבר תרגומים



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

"הליקויים עליהם מצביע דו"ח נציב תלונות הציבור בחינוך המיוחד", של ח"כ דבי ביטון, צגה מלקו, אברהם בצלאל (מס' 138).

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את וועדת החינוך התרבות והספורט, הצעה לדיון מהיר, בנושא ליקויים, במענה הניתן לילדי החינוך המיוחד, יישוב קו העימות בישובים שקלטו מפונים על רקע מלחמת חרבות ברזל. דיון שהתבקש על ידי חברת הכנסת דבי ביטון, צגה מלקו וחבר הכנסת אברהם בצלאל, בהמשך לליקויים שעלו בדוח נציג תלונות הציבור, בדצמבר 23. כהרגלנו ולצערנו, אנחנו פותחים את הישיבה, קודם כל, בתפילה ואני רוצה להגיד שאנחנו לא רק מתפללים, גם פועלים לחזרתם של כלל החטופים, נמצאים איתנו נציגי המשפחות אלמוג סרוסי, רומי גונן, אביתר דויד, נעמה כהן, יגב בוכשטב, אסתר נמצאת איתנו, שאמור לחגוג אגב, יום הולדת ב-20.3 ואנחנו מקווים שנוכל לחגוג אתו כולם יחד פה, מתוך שמחה ושנוכל להגיד די לצרותנו. כמובן שולחים את תנחומינו למשפחות הנופלים ומתפללים להחלמתם המהירה של כלל הפצועים. נציגי המשפחות, בבקשה, אסתר.

בוקר טוב, אני רוצה להודות, קודם כל, שאנחנו יכולים להיכנס ולדבר פה בוועדה. אני פה בשני כובעים, הוועדה הזאתי היא וועדה שמעניינת אותי באופן אישי, אני בכובע של אמא של יגב שזה תפקיד חיי כרגע, תמיד, אבל היום יותר ויותר ואני בכובע שני של גננת שילוב במועצה האזורית אשכול. יגב הבן שלי, נחטף ב-7.10 מהבית שלו, הוא נחטף מהבית שלו ושל אשתו רימון, רימון חזרה לשמחתנו, הוא נחטף מהבית שהוא בנה בקיבוץ נירים, הוא בן קיבוץ, אנחנו חברי נירים, הוא ואשתו החליטו להמשיך לבנות בנירים, לבנות את הבית שלהם בנירים, כי הם חשבו שנירים זה המקום הבטוח שלהם, למרות הידיעה שאנחנו גרים קרוב לגבול, למרות הידיעה שמאז עשרים שנה, אנחנו חווים את האיומים הביטחוניים ובכל זאת, הם החליטו שהמקום הטוב בשבילם זה קיבוץ נירים. אנחנו כמשפחה, משפחה מאוד שורשית בנירים, הילדים שלי זה דור שלישי, הסבים שלהם ממקימי הקיבוץ, מאוד קשורים לקיבוץ, מאוד חשוב לנו. אני יכולה להגיד שאנחנו היום חיים עדיין ב-7 באוקטובר, אני עדיין לא יוצאת מהאירוע של ה-7 באוקטובר, אנחנו היינו בנירים בממ"ד באותו יום, קולות המלחמה היו סביבנו ומאז הידיעה שאנחנו הבנו שיגב ורימון חטופים, אנחנו עסוקים באירוע הזה, אנחנו כל היום, כל הלילה, בכל רגע נתון, אנחנו עסוקים בעשייה, במאבק להשבתם.

לשמחתי, כמו שאמרתי, המאבק הצליח בחלקו הראשון, אבל עדיין יש 133 חטופים שנמצאים בעזה. אני יכולה להגיד שמאז שהחטופות חזרו, היה איזה רגע של שמחה, רגע של נחת, אנחנו גם בהתחלת הדרך, שמענו העדויות היו מינוריות, חשבנו שמצבם סביר, סביר באופן יחסי ואני אומרת זה שבי, שבי זה תמיד לא טוב, אבל חשבנו שהמצב שלהם אחר, לאט לאט, החטופות התחילו להוציא דברים מאוד מאוד קשים, העדויות מאוד מאוד קשות, אנחנו חווים את העדויות האלה יום-יום, אני יכולה להגיד שכאמא, הדאגה היא מטורפת, אני לא יכולה להסביר אפילו במילים, עד כמה אני חוששת, מפחדת, דואגת לבן שלי ולחטופים האחרים. אני חייבת להגיד שהמעגל של החטופים, כבר הוא מעגל שאצלנו בלב, אני רואה את החטופים האחרים, אני מכירה אותם כאילו הם הילדים שלי, גם המבוגרים, גם הצעירים, זה תקופה קשה, אני חושבת שצריך לעשות כל מעשה כדי להחזיר אותם. אני מודעת לעובדה שאנחנו כתושבי העוטף, אנחנו קיבוץ נירים, אנחנו לא נמצאים בביתנו, אנחנו מפוזרים, אני רוצה מאוד לחזור לבית שלי בנירים, אני מהמשפחות שמאמינות שנוכל לחזור, אבל אני יודעת בוודאות שעד שהחטופים לא יחזרו, אי אפשר יהיה לשקם את העוטף, כל דיבור על שיקום, הוא דיבור שהוא סתמי, אי אפשר לשקם את העוטף, שכל כך הרבה חטופים נמצאים שם ואני אומרת, גם חטוף אחד זה רע, זה בלתי אפשרי.

עכשיו אני יכולה לספר לכם את הסיפור האישי שלי, שב-7 באוקטובר, הבנתי שהמצב של היישוב ועוד לפני שהבנתי שהבן שלי חטוף, זה לקח כמה שעות להבין, כי הם לא ענו לנו בטלפון, אבל קיוונו שנגמרה הבטרייה, כי לא היה חשמל והתחלתי להבין את המצב של היישובים האחרים, אז אחד הדברים הראשונים שאמרתי לבעל שלי, שהמצב בניר עוז כל כך קשה, מהעדויות שנשמעות שם ואני כגננת שילוב שעובדת בקיבוצים, במושבים באשכול, הדבר שאני הולכת לעשות שאנחנו יוצאים מפה, ללכת לעבוד בניר עוז, אני אעבוד עם ילדי ניר עוז ועוד לא הבנתי שהתפקיד שייעדו לי, זה בעצם להיות אמא של חטוף וזאת משרה מלאה. אז אני מאוד מאוד מבקשת שתעשו כל מאמץ להחזיר את החטופים ואני במקצוע שלי, מתכוונת ללכת לעבוד עם ילדי ניר עוז, כי היום אי אפשר לעבוד עם כל הילדים, צריך לעבוד עם יישוב מסוים, כי כל יישוב נמצא במקום אחר והמחשבה שלי והבנה שאני אעשה טוב, זה בעבודה שלי עם ילדי ניר עוז, אז תעזרו לי לקדם את זה, תעזרו לנו להחזיר את החטופים בשלום ואחר כך נתקדם. תודה.

תודה רבה אסתר. כן, בבקשה.

אני עמית סרוסי, אני אחות של אלמוג סרוסי, אלמוג בן 26, הוא נחטף מהמסיבה ברעים. אלמוג הוא עכשיו סטודנט, נשארה לו שנה אחרונה ללימודים, גם הוא צריך לחזור ולסיים אותה. אני מתנצלת שאני גם רואה אתכם, ככה בטלפונים ושומעים את כולנו כמו איזה תקליט שבור, אבל התקליט השבור הזה זה החיים שלנו, כבר 87 ימים ואני לא יודעת, אם מישהו מכן, אני לא תיארתי לעצמי שבתור ילדה בת 21, אני אשב בכנסת, רועדת מזה שאני צריכה להחזיר את אח שלי, שרק הלך להנות ולא חזר הביתה כבר 87 ימים. אני בעצמי הייתי אמורה להתחיל לימודים אקדמיים, החיים שלי קפאו, זה אפילו לא נראה לי משהו מציאותי כרגע, אז זה באמת, אחת מהדרישות שלנו, אני פעם ראשונה יושבת בשולחן כזה וזה דרישה שמבחינתי, לא ידעתי, מה אני באה להגיד, אבל ידעתי שעצם הנוכחות שלי פה, שאתם תראו ותדעו שיש משפחות שהחיים שלהם קפאו ושל כל המדינה הזאת ואף אחד לא יכול לחזור לספסל הלימודים ועכשיו מדברים על חינוך מיוחד, או לימודים אקדמיים, או תיכון, חטיבות, יסודי, זה לא משנה מה, אף אחד, לא לומד עכשיו כמו שצריך, אף אחד לא יכול להתרכז, כולם, גם בשבי, יש לנו כאלה שצריכים להגיע והם גם דור העתיד שלנו, בין היתר, גם אנחנו פה שיושבים כאן בתור צעירים, אנחנו תחתכם בפלטפורמה הזאת של החינוך וזאת באמת, דרישה מכולכם, שזה כל הזמן יישאר בסדר היום ושה-87 ימים האלה יעצרו ב-87 ימים וזהו, אין לי יותר מידי מה להוסיף, חוץ מהמובן מאליו שצריך להחזיר את כולם הביתה, לא משנה הגיל שלהם, ילדים, מבוגרים, נשים, גברים, זה לא משנה. זהו, תודה.

תודה רבה. כן, בבקשה.

אני דריה גונן, אחות של רומי גונן שנחטפה מהמסיבה ברעים. רציתי להגיד שבהקשר לנושא הזה שעכשיו אתם מדברים עליו, רומי הדריכה בצופים חינוך מיוחד, ילדים עם צרכים מיוחדים, זה מתאים לה, היא אוהבת ילדים, אפשר לראות לפי החיוך, כמה היא מושכת אליה אנשים וטוב, גם זה משהו שהיא חשבה לעסוק בו, היא רצתה לעשות איזה משהו שקשור לחינוך מיוחד והיא עכשיו בעצם, לא יכולה להמשיך את החיים שלה כרגיל, כמו שהיא תכננה, היא הלכה למסיבה בדיוק כמו אלמוג והיא עכשיו 87 ימים שם ואני לא יודעת מה איתה, מה שאני יודעת זה שאני צריכה אותה פה, אני בטוחה שהיא גם צריכה אותנו, אבל אני ממש צריכה אותה פה וזה שהיום ה-1.1 של 2024, זה לא ה-7.10.2023, לא התחילה שנה חדשה וטובה, כי עד שהם לא פה, אנחנו לא ממשיכים, כמו שעמית אמרה, אנחנו קפאנו, אנחנו רק בזה. אני בת 18, הייתי אמורה לחיות את החיים שלי עכשיו, עם חברים, מה שאני עושה זה לבוא ולשכנע אנשים, למה אחותי צריכה לחזור הביתה ואני לא אמורה לעשות את זה ומה שאני צריכה אותכם, זה שתהיו איתנו בזה ושכל בוקר, תקומו ותחשבו רק עליהם, על מה אתם יכולים לעשות בשביל להחזיר אותם הביתה, כי הם צריכים, הזמן שלהם אוזל, אין להם זמן שם ותודה רבה.

תודה רבה, כן, בבקשה.

אני עמית, אני אח של נעמה לוי, אני בן 19. אין לי המון מה להוסיף, מעבר למה שאמרו שתי החברות לפניי, אני גם לי, כמו לכולנו, החיים נעצרו לגמרי ב-7.10. הציפייה שלי מכם, בתור נבחרי הציבור שלנו, שגם שלכם יעצרו וגם שלכם כל ערב יהיה לחשוב, מה לעזור, איך לעזור, זה מאמץ, מן הסתם, אישי שלנו, אני מרגיש שזה מאמץ לאומי מספר אחד, בשביל כולנו. בהקשר של חינוך, אנחנו כל הזמן חושבים עוד יום, עוד חצי יום, עוד יומיים הוא כבר בבית, אנחנו מתחילים במציאות הנוראית הזאת, להתפקח שזה לוקח קצת יותר ומתחילים להתכונן כבר ל-100 יום שקורה שזה אבסורד והלוואי שלא נגיע לזה וכבר כולם יהיו בבית עד אז, הלוואי ובמידה ולא, אנחנו רוצים לבקר בכל בתי הספר ביום ה-100, שלא נגיע אליו בתקווה.

אני אוסיף. אני איתן, נעים מאוד, ממטה המשפחות החטופים, ככה מנהל את מחלקת הצעירים, כל הצעירים של המשפחות ובעבודה שלי באמת, אני גם מורה ואני אגיד, עוד לפני ה-100 יום, אני חושב אם אפשר להציע משהו מעשי גם פה, כוועדת חינוך. כמורה, אני מתחיל כל שיעור שלי לכתוב את מספר החטופים ולדבר על אחד החטופים ואני חושב שמשרד החינוך, כמערכת גדולה ומורכבת, צריך לבוא בהחלטה, איך כל בית ספר, כל כיתה, איך בצל השגרה שחזרנו אליה, זו לא יכולה להיות שגרה מלאה ולא יכולה להיות שגרה שתלויה במורה שמחובר לנושא, כדי להתחיל את השיעור עם הנושא הזה, אז אני לא יודע בדיוק איך, שלט בכל בית ספר, להתחיל את היום, כהוראה, או אני לא יודע בדיוק איך זה עובד עם השמות פה, אבל למצוא את הדרך שכל בית ספר, מחטיבת ביניים, תיכון, אני לא יודע, יוכלו לציין את זה, להתחיל את היום עם זה, כי יש אנשים שלא חזרו לבתי הספר, יש אנשים שהאחים הקטנים שלהם לא חזרו לבתי הספר, כי האחים הגדולים שלהם חטופים וזהו, בצל השגרה הזאת, חייב איכשהו לציין את זה בצורה מסודרת ולא תלוי מנהל, או תלוי מורה, אז זה ככה אני אציע פה ואשים את זה. תודה.

תודה רבה. כן, בבקשה.

שלום, אני תמר, אני בת דודה של אביתר דויד, חגג, לא חגג, אבל היה בן 23 שבוע שעבר, הוא גם נחטף מהמסיבה. אני באמת רציתי לדבר על מה שאיתן דיבר כאן, אנחנו עושים יוזמות ענקיות של לדבר עם מכינות, לדבר עם בתי ספר ואנחנו מתחילים להיתקל בתשובות שקצת שזה פוליטי מידי, שזה לא תואם לילדים בבית ספר. אנחנו מדברים על המשפחות שלנו, אנחנו רוצים שזה יהיה חלק ממערכת החינוך ולא אנחנו מנסים להשתחל איפה שנותנים לנו, גם בלי שנדבר, זה יושב על כל הילדים האלה, להעלים עין זה לא פציעה, אני יכולה להגיד, אני סטודנטית, ניסיתי לחזור אתמול ליום הראשון של הלימודים, ישבתי ובהיתי שם, שום דבר לא היה נראה לי קריטי ומהותי, כמו בן דוד שלי וכמו שאר החטופים וזה מה שאני מבקשת מכם, שזה יהיה חלק ממערכת החינוך, לדבר על מה שקורה.

אני אגיד בצורה ברורה, אין פה שום עניין פוליטי, אזכרה ולשים בראש סדר מעייננו, את הנושא של החטופים הוא דבר שהוא חובה שהיא זכות של כולם ואני רוצה להגיד לכם שאני כיו"ר קבוצת ידידות ישראל צרפת וישראל שוויץ, מגיעה משלחת מאוד גדולה של 17 חברי אספה לאומית והסנט הצרפתי ב-9.1 ואני ביקשתי מקשרי החוץ, שאחד הנושאים המרכזיים שהולך לעלות באותה פגישה, הוא עד כמה המאמצים שלהם ומה שבכוחם לעשות, כבר נעשה ומה מתכננים לעשות, לקראת העתיד, כדי להחזיר את כלל החטופים ושאני מדבר על כלל החטופים, נמצא איתנו גם מני גולדין, אח של הדר גולדין ואני אומר את זה בכל במה אפשרית, כשאני מדבר על כלל החטופים, אני מדבר גם על הדר וגם על שאול, מני בבקשה, אתה חלק מהמשפחות האלה.

אז כחלק מהמשפחות, אני רק אזכיר שכנסת ישראל, יודעת גם לקיים דיונים בנושא עצמו, עם סמכויות לכל וועדה להביא את כל הגורמים הרלוונטיים, אז אני מאוד מעריך את יו"ר הוועדה ואת העובדה שאני יושב פה ומכניסים ילדים וכל מיני, שידברו קצת בוועדה שקשורה ל-אני יודע מה, לצמצום ההסעות, אבל אני גם מזכיר משהו, שהם רוצים לעשות וועדה בנושא של חטופים, או תלמידים חטופים, אפשר אפילו להביא לפה, שישב פה אפילו שר הביטחון של מדינת ישראל, אז אמרתי את זה בדיונים קודמים, אני אומר את זה גם עכשיו. יש פה חברי כנסת, זה נחמד לשמוע ולנחם, אני הייתי בדיון במליאה, שישבתי כמו קוף, בסדר? כמו קוף מאחורי זכוכית, חבל שלא זרקתם עליי בוטנים, בדיון שקיימתם בנושא הזה, אבל אני תיכף אחזור לכובע המקצועי שלי, אבל אני אגיד, רק כמי שכבר עשר שנים, שלא תגיעו ליום המאה, אבל אם אנחנו לא רוצים להגיע לעשר שנים ויותר מזה, אז בואו, תביאו, איזה סיבה יש שכל החבר'ה האלה, לא ידברו עם שר הביטחון? פה בוועדה? ישאלו שאלות. אני שנה שעברה, שאלתי בוועדת לביקורת המדינה, אם כבר פתחנו, שאלתי איך זה יכול להיות שהתפרסמה כתבה, שמישהו שגנבו לו אופניים בתל אביב, מצאו אותם בעזה, שאלתי, אז תודה שהסבת את תשומת הלב, בוודאי שכולם צריכים לחזור הביתה, כמו שאחותי אומרת, לא כולם יחזרו הביתה, אין הביתה, בסדר? אבל תודה לכם, אבל אם כבר שמו את וותיקי השבט, מה שנקרא, בואו, יש עוד דברים לעשות, אם באמת רוצים, חוץ מנחמו, נחמו עמי. תודה.

תודה מני ואני לוקח את זה לתשומת הלב וננסה לקדם את בקשתך. חברת הכנסת דבי ביטון, בבקשה.

כבוד היושב ראש, מובן שאני מצטרפת לכל התפילות, קוראת לממשלת ישראל לעשות את כל מה שביכולתה, יהיה המחיר אשר יהיה, להחזיר את החטופים, את כל החטופים הביתה, כמו כן, אני אנצל את הבמה הזו, להתפלל לשלומם של כל חיילנו שנמצאים ברגעים האלה באזורים מסוכנים ואף מפחידים, על מנת שאזרחי ישראל, המפונים מהדרום ומהצפון, יוכלו לשוב לבתיהם. כבוד היושב ראש, כיושבת ראש השדולה לאנשים עם מוגבלויות, ביקשתי את הדיון המהיר הזה, בכל ההתייחסות, בנושא הליקויים שהוגשו על ידי נציב תלונות הציבור, בחינוך המיוחד. מתחילת המלחמה, הגיעו אליי, אין ספור תלונות ממשפחות של ילדים עם צרכים מיוחדים, בין אם זה הסעות, הטיפולים הפרה-רפואיים, .. והדוח פורסם ואפשר באמת להבין את הפערים שקיימים, גם בין רשויות, מאחר ויש פה שלושה גופים בגדול, שזה גם הרשות המקומית ויש לנו גם את הרשויות השונות והמערכת עצמה, אנחנו נתקלים בקשיים, לא פשוטים וחלקם מוצפים פה בדוח. אני רוצה לומר שפנינו, באמת, עשרות, אם לא מאות פניות לשר החינוך, שזה המקום פה להודות לו, שבאמת, כל פנייה, לשכתו נענית, מטפלת, לא תמיד מקבלים את הפתרון המתאים לילד, אבל בהחלט, ניתן לראות שלפחות נקודתית, אנחנו מצליחים לפתור, לא מעט בעיות ובאמת, פה ההזדמנות לומר תודה.

עם זאת, אנחנו שלושה חודשים מה-7 באוקטובר ולהערכתי, הזמן הזה צריך להיות מספיק זמן, על מנת שנבין את החשיבות והמענים שאנחנו חייבים לאותם ילדים. אני רוצה לתת דוגמא רק ראשונית, בכדי שתבין, על איזה סוג של בעיות, אנחנו היום בלשכה מתמקדים ולא תמיד מקבלים מענה, לא מצליחים לקבל מענה, באילוצים שנוצרו עכשיו, דוגמא של פנייה שנמצאת עדיין בלשכתנו, של תלמיד שלומד בחינוך מיוחד בצפון ובשל המצב הבטחוני, הוא פונה למלון בטבריה, בגן שהוא נמצא כעת, אין טיפול של קלינאית תקשורת, הוא צריך קלינאי תקשורת, אז באמת פעלנו והוצאנו מכתבים וכו', בסוף הצליחו, לשלב לתת עוד איזושהי שעה נוספת של שילוב, אבל בלי קלינאי תקשורת, אז ברור לנו שלאורך זמן, כל יום שאנחנו מפסידים עם הילדים האלה, בקלינאי תקשורת, אנחנו עלולים להגיע חזרה לנקודת פתיחה, כאילו ולא טיפלנו באותם ילדים והמצב הזה צריך להיות ערוך וצריכים לתת מענים, כי שלושה חודשים זה באמת, הרבה מאוד זמן.

מתוך הדוח עולה גם, שבסיור שערך מבקר המדינה, יש תלונות בערים שלכאורה, מתנהלים היום, זה אשקלון, נתיבות ואופקים, שיש חלק מאותם ילדים מיוחדים שמתחנכים במסגרות בשדרות ובעצם היום בשדרות, אין מסגרות, המסגרות סגורות, אז שוב אנחנו מוצאים את עצמנו, שבמקום שהם גרים, במציאות הלא פשוטה הזו, הילדים האלה לא מקבלים מענה. באופקים, אגב, איחדו שני גנים של ילדים מיוחדים והצוות שם קורס, זאת אומרת, לא הייתה ברירה, שמו אותם ביחד, כנראה מבחינה מיגונית, או משהו, אבל בסוף, אנחנו מגיעים למסקנה שהחינוך המיוחד, שאני רוצה להדגיש, שהוא מאוד מאוד חשוב וכל שינוי אצל הילדים המיוחדים שלנו הוא שינוי משמעותי, צריך להבין שכל רחש חדש להם זה שונה, כל קלינאית תקשורת חדשה זה שונה ולכן, לא יעלה על הדעת, שאנחנו כבר שלושה חודשים וזה הולך להיות ארוך, אנחנו יודעים שזה לא ייקרה מעכשיו לעכשיו, הילדים האלה כנראה גם לא יחזרו, נכון להיות, באמת, כמפונה, קיבלנו הודעה שאנחנו עד ה-29 בפברואר, לא חוזרים לעיר בכלל, זאת אומרת שאנחנו כבר יודעים שכרגע יש לנו עוד חודשיים, מחוץ לעיר, זה כל המפונים, בטח ובטח, בארי, כפר עזה, שמדברים איתם על אפילו שנה ו-, אין מקום שלא יהיו מענים לחינוך המיוחד.

אני רוצה להגיד לאדוני גם שהמצב הזה כאוטי גם באזור הצפון, מפונים של קריית שמונה, המיוחדים שלהם וכל האזור, אני פוגשת אותם, שם אין בכלל כמעט תכלול וזה מעלה ממש דאגה. אני רק אסיים, בעצם, הייתה כאן וועדה ואנחנו כבר ישבנו כמה וועדות, בכלל הנושא הזה עלה במספר וועדות, אבל הוועדה האחרונה שעלתה ב-20 בנובמבר, נמסר על ידי האגף של חינוך מיוחד, שיש בידם מידע של 45 אחוז, מהילדים המפונים ולמרות הדרישה של הוועדה, הוועדה דרשה לפעול למיפוי מלא של כל התלמידים ולעדכן את הוועדה, עד עצם היום, זה דוח מהיום, לא קיבלנו את המיפוי ועוד יותר מטריד אותי, איך הרשויות, איך משרד החינוך, וועדת החינוך יודעת לאתר את הילדים האלה, זאת אומרת, עכשיו נכנסנו לאירוע, מגה-אירוע, אבל הדברים האלה צריכים להיות מעוגנים, עם מערכת מסודרת שבזמן אמת, לוחצים על כפתור, אגב, אנחנו עושים את זה עכשיו בוועדת עבודה ורווחה, לגבי המבוגרים המיוחדים, שמיד יוכלו לאתר, מי האיש קשר, מיד לדעת. אני רוצה לקבל תשובות, מה קורה בזמן אמת, איזה מאגרים אתם מחזיקים, איך אתם יודעים להפריד ובטח ובטח, האם אתם יודעים, איזה טיפולים הילדים צריכים, מה נדרש וכדומה. תודה אדוני על קיום הוועדה החשובה הזו.

אני רק רוצה לומר, שאחרי הוועדה הזאת, אנחנו מתכנסים לוועדה, בעקבות חוסר נתונים, או נתונים חלקיים שהתקבלו על ידי משרד החינוך, אז את מוזמנת, כמובן, נקבל פה את התשובות לגבי הנושא הספציפי הזה, אבל וועדת החינוך לא מורידה מסדר היום, אני חושב שנושא הנתונים, ללא נתונים אי אפשר לתת מענים ולכן, אני חושב שאחרי 87 יום, מתחילת המלחמה, כמובן, המשרד עושה את מה שהוא יכול, אבל אני חושב שגיוס הנתונים והכנסתם למאגר, הוא דבר שהוא מתבקש וללא זה, לא ניתן לקבל מענה.

אני רק משתפת, כבוד היושב ראש, בקוריוז, בשביל לעשות את ההפרדה בין הילדים המיוחדים, לילדים שהם לא מיוחדים - - -

אין ילד שהוא לא מיוחד.

לא, מיוחד באהבה, אבל לא עם צרכים מיוחדים, אני אדגיש. אתמול הייתי בשפיים, הלכתי לשמוע את המפונים, אבל גם הלכתי לבקר את ביתי, כי הם גרים שם, הם מפונים מעזה ואז היא קיבלה טלפון, יש לה ילדה בת שמונה, ילדה נהדרת, כשהיא הייתה בבית ספר היא הייתה נהדרת, זה לא המציאות ואז מעבר לקו השני, המדריכה אומרת לה, לילדה שלך, אין גבולות, אז היא אמרה לה, מה את מצפה, איזה גבולות יהיו לה עכשיו, כשהיא מגיעה למערכת החינוך לשעתיים, לקייטנה, כי אין שולחנות, אין כיסאות, יש שטיחים, יש פעילות, מה את מצפה מהילדה, אז עכשיו, אמרתי לעצמי, תראה, ילד שהוא בעצם, אין לו צרכים מיוחדים, היה תלמיד רגיל, שעכשיו הוא מגיע לשטיח, לתחושת היי, שלא נדבר על תחושות הפחד שהם באו איתם, אז תבין, אז מה קורה עם אותם ילדים המיוחדים עם הצרכים, שהם המעטפת שלהם חייבת להיות מאוד מאוד משוריינת, שכל תנודה שם, עלולה להביא לנו כאוס, שלא נדבר על אלה שבלי צרכים מיוחדים, אז רק להבין, כמה חינוך מיוחד צריך להיות בראש מעניינו.

את מתארת סיטואציה נעימה - - -

לא נעימה בכלל.

אני מכירה בתי מלון שיש גישה לחדרי כביסה והילדים נמצאים שמה ויש אלימות בין דיירי המלון, שזה משהו שהוא לא הגיוני, חבר'ה, צריך לתת כאן את הדעת, גם על המטפלים של הילדים האלה ואנחנו , באמת, זה משהו שאני לא מוכנה לעבור עליו לסדר היום.

דורית, אף אחד מאיתנו לא רוצה לעבור על זה לסדר היום ובשביל זה אנחנו כאן. אני כן הייתי רוצה שמשרד החינוך, או נציגים של המשרד, ייתנו רק תשומת לב, למה שמתואר בדוח, שלטענת הדוח, לא יהיו הסעות לילדי חינוך המיוחד, בשל כך, חלקם לא חזרו ללימודים ולטענת ראשי הרשויות, משרד החינוך, לא נתן אישור לפתיחת מסגרות זמניות לחינוך מיוחד בשטחים שלהם, או לחילופין, אישור תקציב, תקצוב לפיצול הסעות של ילדי החינוך המיוחד, טווח העניין שלומדים בבאר שבע, כדי שלכל תלמיד, באמת, יהיה מלווה שיוכל להגן עליו בעת אזעקה ובעוד מקרים דומים. בבקשה, חבר הכנסת יוראי הרצנו, בבקשה.

תודה רבה לחברתי, חברת הכנסת דבי ביטון שיזמה את הדיון. אין נושא שהוא חשוב יותר מהטיפול בילדי החינוך המיוחד, בילדים עם הצרכים המיוחדים, היכולת שלהם לקבל את הסיוע שמגיע להם לפי חוק, גם בטיפולים פרה-רפואיים, גם בליווי חינוכי, הוא הצורך שלהם למציאות, הוא הדרך שלהם להבין מה קורה סביבם, להתפתח ולהתקדם ובהיעדר אותו תיווך למציאות, הם לא יכולים ואני מאוד מעריך את העבודה של משרד החינוך ושל העובדים המסורים והעובדות המסורות של משרד החינוך, אבל אני מתרשם שאנחנו נמצאים במצוקה שלא מקבלת מענה ועל כן, אני רוצה לשאול שתי שאלות, ראשית כל, האם יש לכם מעקב על כל ילד וילדה שפונו? מה גודל הפערים שיש להם? וב', מה הגודל הפערים שאתם מכירים? מה הפער בטיפולים פרה-רפואיים, בקלינאי התקשורת במסגרות, אלו שתי השאלות שלי ועל בסיס השאלות האלה, אנחנו נוכל להיכנס לשיח.

תמי אומנסקי, בבקשה, מנהלת אגף חינוך מיוחד, במינהל הפדגוגי.

בוקר טוב לכולם, ראשית אני רוצה להגיד שאני מתפללת, אנחנו כולנו מתפללים לחזרתם של החטופים, של יגב, של רומי, של אלמוג, של נעמה, של אביתר, המשפחות שהיו כאן וכולם ואחות של רומי כבר לא כאן בחדר והיא סיפרה בצורה מרגשת שרומי עבדה עם ילדים עם צרכים מיוחדים ואנחנו מתפללים שהיא תחזור ונקבל אותה בברכה, לעשייה עם התלמידים עם הצרכים המיוחדים, אז זה ככה לפתיחת דבריי. אני רוצה להודות מאוד על הדיון הזה, להודות לכם חברי הכנסת, גם על השותפות שלכם איתנו היומיומית המלאה. דבי, באמת, פניתם מספר פניות וכל פניה מטופלת אצלנו, אנחנו בודקים כל פניה ופניה, כדי לתת מענה ואני אגיד שיש לנו קשר ישיר, כל הזמן, עם נציבות תלונות הציבור, כל תלונה שמגיעה אלינו, אנחנו באמת במעקב אחרי כל פנייה, עד שהיא נסגרת ועד שהיא מטופלת, זה ברמה פרטנית נקודתית. עכשיו אני אגיד רגע שכל התלמידים, בדיון הבא יהיה דיון על מפונים ומתפנים, אבל כל התלמידים המפונים ומתפנים בחינוך המיוחד, אנחנו יודעים בדיוק איפה הם, הם מלווים, הם ממופים, זאת אומרת, אני עוזבת שנייה את המערכת הממוחשבת, ברמת ידיעה, איפה כל ילד נמצא ומה הוא זקוק, יש לנו ידיעה מלאה על כל ילד - - -

ממה הפער?

אין פה פער מבחינת ידע.

לא, את אומרת, אנחנו יודעים על כל ילד, אז למה זה לא במערכת?

תמי, בכמה ילדים מדובר פה?

רגע, שנייה, אני אמרתי את זה בפעם הקודמת, יש לנו בסביבות ה- 5,000 תלמידים מפונים ומתפנים, עכשיו, זה משתנה מיום ליום, כי גם היישובים, חלקם חוזרים, חלקם זזים, אבל אנחנו יודעים ברמת ילד-ילד, אני יכולה להגיד לכם שבמחוז דרום, מיפוי של כל ילד, איפה הוא נמצא, מה הוא מקבל, מה הוא צריך. הפער הוא בדיוק מה שאתה ציינת, הפער הוא ביכולת שלנו, לתת מענים שחסר לנו כוח אדם. לא לדעת איפה הילד ולא לשבץ אותו, הילדים משובצים, הילדים מקבלים מענים, כן, כשאין לנו קלינאית תקשורת, אין לנו קלינאית תקשורת, הפער הוא באמת, בכוח אדם וזה פער שהיה קיים לפני המלחמה, הוא מתעצם בתקופה הזאת עוד יותר וזו בעיה מאוד מאוד קשה ואני כאן קוראת לכולנו.

הסעות?

רגע, הסעות שנייה אני אתן לשמעון.

לא, אמרתי, אי אפשר כשאין לכם באותה המסגרת, לנייד את הילד עם הסעות לגן, עכשיו אני מניחה שלא בכל הסביבה, אין גנים עם קלינאית תקשורת, לנייד את הילד המסוים שצריך, לגן מותאם - -

כל הדברים האלה נלקחים בחשבון, כמובן, עם ההורים, גם אם צריך לשנות סוג מסגרת, אנחנו בודקים עם ההורים את כל האפשריות.

מה הפער?

הפער הוא פער של כוח אדם, לא של מיפוי.

מה הפער של הכוח אדם?

כל שנה יש לנו פער של אלף מטפלים ממקצועות הבריאות ואני מניחה שעכשיו, אנחנו במצב - -

מה זה את מניחה? יש נתונים, את מופיעה מול וועדה בכנסת, אנחנו מבקשים לקבל את הנתונים.

אז אוקי, אז אני אומרת הפער כל שנה הוא אלף, עכשיו אנחנו בודקים מחדש, לאור כל התזוזות - - -

לא, אני מצטער ובדיוק לכן, אנחנו - - -

אז אנחנו נשלח את הנתונים.

לא, לא, הדיון הזה, את מופיעה כרגע בפני וועדה בכנסת, בנושא הפערים.

אבל זה לא מה שעלה בדוח של הנציבות, רגע, שנייה. הדוח של הנציבות עלה פה, אוקי? עלה פה, נושא ההסעות שעוד מעט שמעון ויפעת ידברו והייתה פה איזו אמירה - - -

אדוני יושב הראש, אני לא מצליח להבין, יש פה אמירה שהם מכירים את הצרכים של כל ילד וילד, עד לילד האחרון של מפונה ומתפנה - - -

לדעתי זה לא נכון.

איך את לא יודעת להגיד, אם את יודעת את הצרכים ואת הפערים של כל ילד, לומר לי, מה הפערים של אנשי המקצוע, אני רוצה במספר.

אז אמרתי - - -

מה אמרת?

אלף מטפלים חסרים מידי שנה, אנחנו בכל זאת בהיערכות חדשה, פתחנו בתי ספר חדשים, פתחנו מרכזי יחד, ששם מקבלים מענים, אנחנו צריכים כל פעם אנחנו בודקים מחדש וממפים את הצרכים, אבל הילדים כולם מקבלים מענים, נמצאים בתוך מסגרות ואיפה שיש פערים ואנחנו יודעים, אנחנו מנסים לייצר, כמו שבמקרה שדבי סיפרה עליו.

אז לכן אני שואל מה הפערים, המספרים שאת מכירה? האם זה 1,000? האם זה 3,000? האם זה 1,500?

היום אני מכירה 1,000, אנחנו במיפוי מחודש.

תמי, אני אגיד לך, למה חברי הכנסת מתעקשים, אני הפניתי פנייה למשרד החינוך, על ידי הממ"מ, לקבל את הנתונים ולא סתם, כי בסוף, זה שאת מכירה, או שמנהל מחוז מכיר, כפי שאת אומרת, כל ילד איפה הוא נמצא, אנחנו מכירים את המציאות והמציאות היא כואבת, שאותם ילדים שנמצאים בעוטף ושהיו, לצורך העניין, תחת אשכול מסוים, היום מפוזרים בכלל הרשויות במדינה ולכן אני, ללא נתונים בתוך המערכת, בצורה ממוחשבת, יהיה מאוד קשה, גם לוועדה וגם למשרד, לדעת האם ילד פלוני ופלוני, מקבל את המענה הראוי, עכשיו זה שיש פערים וזה הובא גם בדוח מבקר המדינה, שברור שמשרד החינוך עושה את מירב המאמצים, אבל בסוף, גיוס צוותי החינוך הוא המשמעותי והוא לא בא על פתרונו המלא בתוקפת הדוח, בסדר, אנחנו מודעים לבעיה, אבל אני כוועדה והעבודה שלנו כחברי כנסת, לבוא ולפקח על עבודת המשרד, ללא נתונים שנכנסים לתוך המערכת ובלי מישהו מלמעלה שמתכלל את כל הבלגן הזה, כי הרי אנחנו יודעים גם שמנהלת המפונים, היום השתלבה והיא לא עומדת בפני עצמה, יהיה מאוד קשה להגיע לפתרונות וללא נתונים מדויקים, מפורטים, שנמצאים בתוך המערכת, צר לי, אי אפשר לתת את המענה הראוי.

אז אני מניחה שבדיון הבא אתם תשמעו ספציפית על הנתונים.

אני שמח שאת אופטימית, אבל מהתשובות שקיבלתי מהמשרד - - -

אני לא מתרשם כך.

שנייה, יוראי, מהנתונים שקיבלתי מהמשרד, אין למשרד את הנתונים המלאים, האמירה הברורה שאנחנו יודעים כל ילד איפה הוא נמצא, היא אמירה יפה כשלעצמה, אבל היא לא נותנת את המענה הראוי מבחינתי.

הבעיה אדוני יושב הראש, זה שאנחנו לא יכולים להתקדם, או לסייע בפיקוח פרלמנטרי, בחקיקה, במשאבים, כשאת אומרת, זה היה לפני שנה אלף, יש כאלף חוסר, אבל המשמעות של חוסר בנתונים ספציפיים, זה שילדים מיוחדים לא מקבלים את התיווך שהם זקוקים לו, כדי להתקדם, כדי להיחשף למציאות שבה הם חיים, אז כשאת אומרת שחסר כרגע במסגרת שלושה מטפלים פרה-רפואיים, אז אפשר להתגייס ולראות, איך ממלאים את הפער הזה, אבל כשהפער יעמוד על אלף אתמול, לפני חודש, לפני שנה והיום, איך מתקדמים עם זה? איך את מצפה מאיתנו כנציגי ציבור, כציבור, להתייחס לנתונים האלה?

אני מצפה ואני אומר כאן, כולנו שותפים, סיפור המחסור בכוח אדם היה ידוע עוד לפני, אני באמת מצפה שכמדינה נעשה משהו, כדי שמטפלים ממקצועות הבריאות, לא רק במשרד החינוך, אפרופו, הסיפור הוא כלל מערכתי ואנחנו מכירים אותו ככלל מערכתי ונדרש כאן שינוי, כדי שמטפלים ממקצועות הבריאות ומטפלים במיומנויות ומטפלים ויועצים, יגעו למערכת החינוך, אנחנו זקוקים לאנשים האלה כדי לטפל בילדים.

זה אמירה שהיא נכונה תמיד.

הם לא יבואו, אולי בגלל שמשלמים להם 40 שקלים לשעה.

את צודקת לחלוטין.

הבעיה היא הרבה יותר עמוקה.

הבעיה עמוקה, אכן נכון.

אבל אנחנו לא בדיון כללי, אנחנו בדיון ספציפי, שנוגע למתפנים ולמפונים ולצרכים שלהם ואני שוב חוזר בפעם הרביעית ושואל אותך את השאלה, בהתאם לנתונים שיש לפניך ואת אומרת שאת מגיעה עד לאחרון התלמידים המפונים והמתפנים, מה הפער של הצוותים הפרה-רפואיים שחסרים לך, אם את אומרת שהנתון הוא אלף, נתמודד עם זה, אבל לא נראה לי הגיוני, שאם נכון שבדרך כלל זה אלף, עכשיו זה גם אלף, כנראה שזה יותר גדול.

זה יותר גדול.

אז מה המספר? אבל איך אפשר לייצר תוכנית פעולה כשאנחנו לא יודעים מה הנתונים ומה הפערים.

אנחנו הרי יצאנו עם קמפיין כדי לגייס ואני שואלת, אני מבינה - - -

את מתעלמת מהשאלה שלי.

אני לא מתעלמת, אני נתתי תשובה, אני נתתי שאנחנו במיפוי מחודש.

לא, אבל אתה חוזר על הדברים ואמרתי, יוראי.

אני רוצה לקבל נתונים.

אז אני מסביר לך, קיבלתי תשובה ממשרד החינוך, יודעים כל ילד איפה הוא נמצא, כלל הנתונים לא נמצאים במערכת, מבחינתי יו"ר הוועדה, נתונים שלא נמצאים במערכת, לא קיימים, נקודה.

רגע, כבוד היושב ראש, האם זה ברור שאותם ילדים עם צרכים מיוחדים, נכון להיום, לא מתנהגים כמו אתמול שלשום, שינו להם את הבית, הביאו אותם לסביבה שהם לא מכירים, מסגרת, גן, האם לא מבינים שהמצב שלהם גם ככה לא יציב, בנוסף, אז גם לעצור להם תיקונים? משהו כאן לא תקין ושלושה חודשים אחרי, צריכים תשובות.

חברת הכנסת צגה מלקו, בבקשה.

קודם כל, יושב הראש וחבריי, אני מברכת על הדיון החשוב הזה וקודם כל, אני מתנצלת, חשבתי זה בעשר וחצי. הנושא כל כך חשוב, אבל לפי מה שאני מרגישה, או מה שאני שומעת, את הקושי כולם יודעים, את הקושי של שנים רבות שהיה, אבל אנחנו כשבאים לוועדה, וועדה באמת רצינית, הוועדה רוצה לדעת ולסייע, המשרד לא מביא לנו נתונים מדויקים, אנחנו לא יכולים. פעם זה היה אלף, גם אלף בערך, אולי היה 1,100, אולי היה 900, אנחנו רוצים נתונים מדויקים, זה מראה, אני אגיד, זה היה צריך להיות לפני זה, לא היום, היינו צריכים לקבל לפני זה.

מה זאת אומרת, חבר הכנסת מאיר כהן, ישב פה בדיון הקודם ושאל אותך נתון, לכאורה, או אמרת שנעלבת מהשאלה שלו, אנחנו עכשיו שבועיים אחרי אותו דיון, אנחנו שואלים - - -

אם העלבתי אותך, אני מבקש סליחה, לא זוכר שהעלבתי אותך.

אבל למה אני אומרת את זה? באמת, בואו נסתכל, זה המשך של איך שהחברה ישראלית מתייחסת לתלמידים האלה, חבר'ה, זה לא התחיל היום, זה היה מקודם, היום פי כמה, הם צריכים אותנו, כשהם צריכים אותנו לבוא עם נתונים מדויקים, את הקושי להביא לנו, לפי זה אנחנו צריכים לחפש פתרונות, לא יכול להיות שאנחנו נדבר בערך, שבוע אחרי שבוע אותו דבר ואנחנו נשאל אותה את אותם שאלות ונקבל את אותם תשובות, לכן אדוני היושב ראש, זה צריך להיות א'-ב', צריכים להביא לנו נתונים מדויקים ואחרת, איך נדבר בערך? חשבנו? יש דוח, הדוח מראה את הליקויים ואני חושבת, גברתי, את צריכה לקחת את זה ברצינות, אני באמת מבקשת את זה, אחרת אנחנו נשב וזהו, נתפזר, בערך נדבר, אנחנו נמצאים במדינה מתוקנת, זה מה שהייתי רוצה להגיד.

אני אגיד לך תמי, אני חושב שהשאלה - - -

לא, אבל אי אפשר להגיד שהיא לא לוקחת את זה ברצינות, היא לוקחת את העבודה שלה ברצינות, פשוט אתם מצפים מהם לעשות את הבלתי יאמן, אתם מצפים מהם לפעול ללא תקציבים, ללא תוכניות, אף אחד לא נותן להם, מה אתם רוצים שהם יעשו?

לא, זה ברור יסמין, אני מתכוונת לזה.

השאלה האמיתית שצריכה להישאל תמי היא, כמה תלמידים, בסוף, בסוף השורה, כמה תלמידים, לא מקבלים את המענה שהיו צריכים לקבל? כל השאר פחות מעניין, בסוף אנחנו מסתכלים על התלמיד, אני כוועדה רוצה לדעת, מה מספר התלמידים שלא מקבלים את המענה שהיו אמורים לקבל? חוסר בכוח אדם, אני לא נכנס אליו כרגע. כינסנו מספר וועדות, וועדות משותפות עם וועדת הבריאות, הנושא נמצא על סדר היום, אנחנו עובדים עם חבר הכנסת מאיר כהן בנושא של הפסיכולוגים ופסיכולוגים חינוכיים, לכן אני אומר, משרד החינוך, בבקשה תתמקדו על מספר התלמידים שלא מקבלים את המענה, 87 יום אחרי תחילת הלחימה. שמעון אבני, מנהל אגף הצטיידות והסעות, בבקשה שמעון ושוב תודה על הגעתך, למרות גיוסך המלא במילואים, בבקשה.

אני אגיד כמה דברים, אני מנהל אגף הסעות, נמצאת פה יפעת שהיא מנהלת את האגף בכל התקופה שאני במילואים, אני מה-7 באוקטובר גויסתי למילואים ואני עושה מאמצים מאוד גדולים, להגיע לדיונים של הוועדה, אני חושב שזה דבר מאוד חשוב.

מעריכים את זה.

תראו, ב-7 באוקטובר, אתם חייבים להבין, מערך ההסעות במדינת ישראל, הוא משהו כמו 50 אלף מסלולים ביום, המערך הזה ב-7 באוקטובר, נהרס, אתם חייבים להבין את זה, 50 אלף מסלולים נהרסו, עברו ילדים מצד לצד של המדינה, מפונים, אגב, אנחנו טיפלנו בהסעות, גם במתפנים ולא רק במפונים, ברשויות בילדים שהתפנו, גם כשהם לא 0-7 ובצפון - -

מתפנים עצמאית.

כן, בדיוק, אבל לא סתם מתפנים עצמאית, ברשויות ביישובים שלא הגיע להם והלכו ובכל זאת, הלכו. מיד עם הדבר הזה, אנחנו הקמנו חמ"ל בתוך האגף, כאשר במסגרת החמ"ל הזה, אנחנו יצרנו מן קשר, כי ידענו שאת הנתונים, בתחילת המלחמה, יכולנו לקבל, רק מהרשויות, מהמועצות שהילדים האלה שלהם, רק הם ידעו, איפה הילדים שלהם נמצאים, איפה המשפחות שלהם נמצאות ויצרנו קשר עם כל הרשויות האלה והתחלנו למפות את תלמידי החינוך המיוחד. במקביל, פנינו לאוצר והבאנו כסף, ככה שכל תלמידי החינוך המיוחד, אגב, גם החינוך הרגיל, היה צריך להיות דיון על החינוך הרגיל, נתתי סקירה על החינוך הרגיל, שזה גם פרויקט בפני עצמו והתחלנו למפות את החינוך המיוחד, הלכנו לאוצר והבאנו תקציב. אני לא מרבה להחמיא לאוצר, אבל אני אומר את זה פה, גם בדיון על תלמידי החינוך הרגיל אני אמרתי את זה, האוצר נתן תקציב, באמת, בלי לחשוב פעמיים ואנחנו מימנו את ההסעות האלה מאה אחוז, זאת אומרת בלי אחוז השתתפות, מאה אחוז, כמה שעולה ההסעה, הרשות מקבלת אותה, דבר שאין לו אח ורע, מעולם זה לא היה.

אז אני לוקח את האמירה שלך הזאת שמעון והיא מבורכת, אבל אני מסתכל על הדוח ואני רואה שלצורך העניין, אישור תקצוב לפיצול הסעות של ילדי החינוך המיוחד, הלומדים בבאר שבע, לא התקבל.

לא יודע, אני לא מכיר, אני אומר לך, אני יודע לטפל במה שאני מכיר, אגב, בדקתי את זה עם מחוז דרום, הוא לא מכיר, אין פניות כאלה, תביאו פניות כאלה, אני מתחייב פה לטפל בזה, ילדי החינוך המיוחד - - -

שמעון, בסדר, ייבדק.

אין לי.

בסדר גמור.

דקה לפני שנכנסנו הנה, טיפלנו בילד חינוך מיוחד, דקה לפני שנכנסנו הנה, פנתה המועצה האזורית שפונתה וביקשה את הסיוע ומעכשיו לעכשיו, פנו אלינו הורים ומשפחות, איפה הם הלכו? של החברים האלה של הקיבוצים, זאת אומרת, אנחנו רגישים סופר, לקיבוצים שנפגעו ונחטפו ונשרפו, סופר, ליישובים האלה שנפגעו. אנחנו עושים ליווי של מורים, מה שלא היה קודם, כדי להביא אותם לבתי הספר לחינוך מיוחד, גם כן, תקציב עתק, מונית, אנחנו אוספים מורים מהבתים, למקומות שהם התפנו, לבתי ספר שהילדים שלהם פונו, זה מטורף, זה מערך מטורף. בנינו את המערך הזה מחדש ואני מקווה, אנחנו כל הזמן על זה ואני מקווה שברגע שיעברו אותם מפונים ליישובי הקבע הזמני, אם אני קורא לזה, אנחנו נבנה לכל אחד כזה שעובר ליישוב למקום הקבע, אנחנו נבנה לו תוכנית הסעות מסודרת, בחינוך הרגיל ובחינוך המיוחד.

זה נעצר עכשיו בדרך שבאנו.

לא עצרנו כלום.

הסעות שנוסעות לים המלח ואמורות לעבוד בשדרות ומכיוון ש- - -

יש היום דיון על הדבר הזה.

היום היא נסעה מתקציבה.

לא, אז אנחנו שילמנו את זה, אני אומר שאנחנו שילמנו הסעות, אגב, לאילת שזה מאות קילומטרים, תקשיב אין לזה אח ורע.

אני זוכר מהדיון הקודם את האמירה הברורה שלך, שיש תקצוב מאה אחוז, לכן הופתעתי שראיתי את הדוח, אם אתה אומר שהפנייה לא הגיעה אליך.

אני לא מכיר את זה, תעבירו לי, אני מתחייב לטפל, יפעת.

בסדר, תודה רבה יפעת, תודה שמעון. חבר הכנסת מאיר כהן בבקשה ולאחר מכן מני גולדין, בבקשה.

ברשותך אדוני היושב ראש, אני רוצה להגיד משהו לחבר'ה שבאים ממשרד החינוך, אתם לא באים לכאן בכדי שתעלבו, לא תעלבו, אנחנו שואלים שאלות, אתם אמורים לענות. שבפעם השנייה, אתם מגיעים בלי נתונים, אז לא פלא שאנשים כועסים, זה טבעם של חברי כנסת, אנחנו מקבלים הרבה יותר מפניות משאתם מקבלים, הכול מתנקז אלינו, מאות פניות בשבוע, לכן אנחנו באים ושואלים את השאלות. תראה אדוני היושב ראש, הבעיה הגדולה זה שמשרד החינוך לקח לו זמן להבין שהוא נמצא בשעת חירום, עכשיו אני יודע, זה משרד גדול, זה משרד שאמור לתת מענה להכול, אבל אנחנו לא רואים, כמו שאני רואה במשרדים אחרים, ששר מחליט שהוא בונה תוכנית מאוד מאוד ברורה, בא לאוצר ומנהל את המלחמה בכדי שהפקידים שלו הנחמדים, לא יגיעו לכאן והם יהפכו לבשר תותחים, חד וחלק אני אומר את זה. אנחנו שומעים כבר הרבה זמן, על בעיות בחינוך המיוחד, אני מחזיק עכשיו את דוח מבקר המדינה, אני בא מוועדת ביקורת המדינה, צריך לקרוא את זה, זה הדוח של לפני כחודשיים, עדיין אנחנו מקבלים את אותם הדברים, לכן צריך לפנות לשר, כמו שפנינו אליו אז, אם משלמים 40 שקל לפסיכולוג, אז הם כל הזמן יגידו, לא באים, אבל אתה שר, מה אתה עושה בכדי שיבואו?

עכשיו, כל מי שהיה שר, מבין את הנקודה הזאת, כשהיו בעיות עם עובדים סוציאליים, אז השר לקח את זה אישית, ללכת לאוצר, לבנות תוכנית ולהגיד, אני לא יכול להמשיך ככה, זה המחירים שאתם צריכים לתת, אתם רוצים לתת חוזים, תתנו חוזים, אבל אני עכשיו, לא יכול לתפעל את המשרד, בלי שהבעיה הזאת תיפתר. אתם צריכים להבין שזה שעת חירום ובשעת חירום, צריכים לעבוד, בתפיסה של שעת חירום ולא צריך לתת למכרזים להתנהל שלושה וארבעה חודשים ולא צריך לעשות הנחות לאוצר וללכת ולעשות איתם תן לי את זה, אבל את זה אל תיתן לי ואני מדבר ברמיזה, כי אני יודע בדיוק על מה הוא נלחם ועל מה הוא לא נלחם ולצערי הגדול, זה שהוא לא נלחם על פסיכולוגים ועל מטפלים, זה לא תקין, אבל זה לא לכם, אני אומר שהמסר יעבור אליו, כי אחרת אתם מגיעים לכאן, אני מכיר אתכם, עבדתי במשרד שלושים שנה, אתם אנשים על הכיפק, אין לי שום, אנשים לא יודעים עד כמה שאתם עובדים 24/7, אבל שולחים אתכם לוועדה ואתם יוצאים בתחושה שאנחנו לא מעריכים, אנחנו מאוד מעריכים את מה שאתם עושים, אבל אנחנו דרככם מדברים לשר, לך תנהל מלחמה באוצר, כי בסופו של דבר, כל מה שיעשו העובדים שלך, אם יש עשרה הורים ששולחים למבקר המדינה תלונה, על זה שיש להם בעיות בהסעות, כל מה שעשיתם מתרסק, כל מה שעשיתם. תודה.

תודה רבה. עורך דין מנחם גולדין, מנהל תחום שילוב בחינוך בנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, בבקשה.

אז אני אגיד משהו בקצרה, כי אנחנו באמת מדברים על השבעה באוקטובר ומה שקורה עכשיו, אבל אני חושב שראוי שגם נפיק לקחים, לקראת שנה הבאה ובחינוך, אם אנחנו מדברים על וועדות זכאות ואפיון, וועדות רב-מקצועיות וכל הדברים, זה קורה עכשיו, מרץ, מאי.

אני אעלה פה את הסוגייה, אני אגיד לפחות בנציבות, שאחד הלקחים, לפחות אני לוקח לעצמי, זה כל הסיפור של מסגרות החינוך המיוחד הנפרדות, נוצר מצב שבו ילדים עם מוגבלויות, מקבלים את רוב המענה, ממסגרות חינוך מיוחד נפרדות, שזה נחמד, יכול להיות יפה, זה לפעמים גם טוב, אבל מה שזה יוצר ורואים את זה בתקופה הזאתי, שלרשויות, לגורמים עצמם, לחינוך הכללי, את לה את המענים ואף אחד לא מסתכל ואומר, רגע, הנה, הציגה פה את מרכז יחד, חסר קלינאי תקשורת, למה? ואני אומר את זה לחיוב, כי זה עבודה שאנחנו עושים עם משרד החינוך, למה הקלינאי תקשורת, לא היה באיזה מסגרת שלא קיימת, כי הוא כבר התפנה משם ואיפה היכולת עכשיו ואני באמת מדבר עכשיו, כי זה עכשיו התקופה.

אם אנחנו נעבור עוד שנה כזאת, לדוגמא בקורונה, הייתה עלייה, שנה אחת זה נסחב, אחרי שנה הייתה עלייה דרמטית בעוד פתיחת מסגרות חינוך מיוחד, כל פתיחת מסגרות חינוך מיוחד, זה לשים עוד קלינאי תקשורת על עוד שמונה ילדים, במקום לתת את זה לפעמים במערכים כלליים, בתוך החינוך הכללי, בתוך מרכזי יחד, בתוך הדברים האלה, לכן היה חשוב לי לעלות גם את הנקודה הזאתי, כי מעבר לשכר ומעבר לדברים אחרים, יש מתמטיקה פשוטה, אם מייצרים מכפלות של מסגרות חינוך מיוחד, במקום להכניס את הילדים האלה למערכת החינוך הכללית, מי שיכול, אם אנחנו לא מייצרים מענים כאלה של קלינאי תקשורת, טיפול בתוך המערכות הכלליות, בתוך הרשויות, המכפלות קופצות וקופצות, זה לא יעזור גם הסכמי שכר ולכן אני חושב, אני שם לפני הוועדה ואני מקווה, תמי, ככה שלא זה, אבל אני חושב, אם רוצים גם לא להסתכל רק אחורה, אלא לראות, איך אנחנו גם מתקדמים לקראת שנה הבאה, שאנחנו לא מכפילים עוד פעם את כל מסגרות החינוך המיוחד מאוד ובאמת, מייצרים איזה מענה לילדים עם מוגבלויות, בתוך הרשויות, בתוך מערכת החינוך הכללית.

מה אתה מציע?

אני מציע שאם עכשיו אנחנו עומדים בתקופה הזאתי, באמת, עכשיו בתקופה הזאתי, אמורים להיות בכל בתי הספר במדינת ישראל, צוותים רב-מקצועיים שאמורים לתת תקציב ולבנות תוכניות אישיות לילדים עם מוגבלויות.

יש את זה? המשרד?

יש, אבל אנחנו לא נפתח את זה עכשיו, כי זה דיון מאוד ארוך. כמה שעות יש בתוך הדבר הזה?

אז אין את זה.

אני אתן כמה נקודות, כי צריך להגיד את זה, האם השעות שאנחנו נותנים זה לעכשיו? בסדר? הילד עכשיו עבר מלחמה, הוא צריך עכשיו קלינאי תקשורת, המנהל שלו צריך עכשיו לקחת איזה עשרים ילדים, לקחת עשרים שעות, להביא קלינאי תקשורת, יש לו היום, אם הוא עושה עכשיו צוותים רב-מקצועיים לכל התלמידים עם המוגבלויות, או פוטנציאל מוגבלות, או כאלה שאנחנו לא רוצים שיקראו להם ילדים עם מוגבלות, הוא יכול מחר בבוקר, לקבל את השעות האלה, בשביל להתחיל לעבור מחר בבוקר, בתקופת המלחמה, כן, אספו פסיכולוגים, אני מוכרח להגיד וכולם יודעים את זה, אנשים סביב המלחמה ובכלל עושים גם בארבעים שקל, מה לעשות, כאלה אנחנו, אבל אני אומר, אם רוצים לקחת ושאלת, זה לשאול, מה קורה עכשיו, איך עכשיו בתוך מערכת החינוך הכללית, איך המנהלים, איך מנהלי המחוזות, אני מדבר על החינוך הכללי, סליחה תמי, איך עכשיו יש הערכות, איך יש עכשיו הערכות לשנה הבאה ואיך מקבלים את זה עכשיו, לא לשנה עוקבת, זאת אומרת שהתלמיד, עכשיו יזהו את מה שהוא צריך, בשביל לעלות אותו לוועדה, בשביל שהוועדה תתקיים במאי, בשביל שבשנה הבאה, בתחילת שנה, יעשו לו איזה תוכנית אישית, אולי בחינוך, איזה הורה ייקח את זה? ולא יגיד, חברים, תעשו את כל המהלך, אני רוצה מסגרת של שמונה תלמידים ותבינו שלפחות אני יודע מה אני מקבל שם ואז יפתחו עשרה כאלה ומאיפה יביאו עכשיו את כל הקלינאיות.

אז אם אני ברמה הפרודוקטיבית, בואו, נאה דורש, נאה מקיים, זה התקופה בשנה, זה עכשיו, אנחנו ברישום, אנחנו ברישום עכשיו, מלחמה, לא מלחמה, אנחנו בתקופת הרישום, יודעים להגיד, מי הילדים שנמצאים בתוך המערכת בשילוב, יודעים להגיד כל הילדים שמתקשים והולכים עכשיו לעלות לוועדות, הם יגישו בקשות עכשיו, מי אוסף את כל הבקשות האלה ואומר, איך אנחנו משאירים אותם במערכת החינוך הכללית ומה נותנים שם מחר בבוקר, איך נותנים תקציבים, או כל מיני דברים, שהם רק לשנה עוקבת-עוקבת ונותנים אותם מחר בבוקר למנהלים שיתחילו לעבוד? ומי מפקח על זה? אז נכנסתי לזה, אבל אפשר גם להסתכל טיפה קדימה. תודה.

כן, תמי.

אני בכל זאת אשמח לתת התייחסות קצרה בעניין. קודם כל, תודה חמי והשיח שלנו שוטף, גם בעניין הזה. חמי דיבר על מערכת החינוך הכללית, אני רק מזכירה שבעיות מערכת החינוך שקשורות לנושא החינוך המיוחד, דוברו עוד הרבה קודם ולפני המלחמה ובעקבות כך הוקמה וועדת שפירא, זה חלק מהמורכבות שנדרש לתת מענה בחינוך הכללי – ואני נציגת החינוך המיוחד – כדי שהילדים לא יגיעו לחינוך המיוחד, שהילדים יקבלו מענים בחינוך הכללי. אז אני אגיד שכמובן שתלמידים שמקבלים סלים אישיים ובתוך הסל המוסדי הם מקבלים את המענים, שוב, הם מקבלים מענים, אלה שעברו את הוועדה, מקבלים את המענים ויחד עם זה, מה שחמי מדבר, הוא מדבר על משהו הרבה יותר רחב, אני כן אגיד שבטח לגבי יישובי קו העימות, כל השיח סביב סל תקומה, מטרתו גם ליצור בדיוק את מה שחמי מדבר, שהמענים יינתנו, בלי שילדים, ילד צריך משהו, צריך לתת לו, הבעיה שם היא לא תקציבית, כי תקציבים יינתנו, אנחנו מחכים לאישורים סופיים כמובן, לדבר הזה ועל כל התפיסה, יושבת בדיוק על מה שחמי אומר, ילד צריך מקבל, הוא לא צריך לעבור שום וועדה, כדי לקבל שום דבר וזה הסיפור וזה מה שנכון לעשות. תודה.

אז אני כן אתייחס, כי זה חשוב לי להגיד, היה לנו גם בקשות קודמות, גם היו"ר ביקש התייחסות לנושא הזה. יש תקציבים במערכת, צריך להגיד את זה, יש ילדים עם סלים אישיים לדוגמא שיש להם עוד שעה, שיכניסו אותם בגלל סוג המוגבלות, לאיזשהו סל אחר, שבמקום שהם אמורים לקבל - סליחה על הפירוט, אבל לפרקטיקה – במקום לקבל 2.8 או 2.2 לתוך מנהל בית ספר, הם מקבלים היום, מה שנקרא, סל מוסדי וגם זה לשנה עוקבת דרך אגב, סל מוסדי, הנה, מהנהנים, הנה אז כנראה אני לא היחידי, סל מוסדי מדבר על 1.85, שלבית ספר זה 1.5, איך מ-2.2, הגענו ל-1.5? איפה השעות האלה? איפה הם? אנחנו עשינו דוח על הנושא הזה, בדקנו את זה בנציבות, אנחנו מדברים על כמעט 16 אלף, כמעט משהו כזה, 16 אלף תלמידים כאלה, אנחנו מדברים על 16 אלף שעות, איפה הם? שאמרו שזה יגיע לסלים המחוזיים של החינוך הכללי ואם המנהל ירצה, אז הוא יוכל לפנות בשביל לקבל אותם, אז עזבו עכשיו את החוקיות של הנושא הזה, כן, זה שאלה, יש, אז אני מודה, אבל אני אומר, חוץ מסלי תקומה ודברים כאלה, יש דברים שאם רוצים לעשות ומדברים על זה שנים, אז הנה, הגיע הזמן, בסדר? סליחה תמי.

תודה רבה, נמצא איתנו בזום אוראל גל-אור ממועצת התלמידים והנוער הארצית.

שלום לכולם, אני אוראל גל-אור, אני נציג במועצת התלמידים והנוער הארצית, אני תלמיד שזכאי לשירותי חינוך המיוחדים, מה שבאמת חשוב לי, גם לדבר על זה, שישנה הפרה היום בחוק החינוך המיוחד, החוק הזה הוא מאוד מאוד חשוב ובאמת, חשוב לי ככה להגיד שבעיניי, אם אנחנו מדברים על הפערים שנוצרים היום, בין אזורים שונים בארץ, בין אזור הדרום לאזור המרכז, אני יכול להגיד שאני מתכוון אולי לא לקבל את הזכויות שלי, כי גם אני תלמיד שזכאי לשירותי חינוך מיוחדים, בסופו של דבר, אני אמנם לא גר בקו העימות, אבל אני תלמיד שזכאי לשירותי חינוך מיוחדים ובאמת חשוב לי, כמה באמת, התלמדים האלה זקוקים למענה, גם רגשי, גם חברתי וגם לימודי. ההסעות, לגבי הסעיף שיוחס במיוחד לנושא ההסעות, באמת, אני יכול להגיד שלפי הדוח שמבקר המדינה ציין, באמת יש פערים, אמנם אצלי חזרו ההסעות, אבל אני כתלמיד מפחד, אמנם תלמידים שהם לא בהסעות, הם מפחדים להגיע לבית הספר, כי אולי מה שייקרה שפתאום תהיה אזעקה ואז פתאום תלמידים, לא יספיקו להגיע למרחב המוגן והם לא יהיו בבית הספר. אני אשמח גם להתייחס לדעתה של חברת הכנסת ביטון, שבאמת, מה שהיא אומרת שם זה נכון, בתור תלמיד שכן זכאי לשירותי חינוך מיוחדים, אני יכול להגיד שהחוויה של תלמיד חינוך מיוחד, שמאובחן בתסמונת כלשהי, שהוא בכיתת חינוך מיוחד, היא שונה לגמרי, מחוויה של תלמיד רגיל.

תודה רבה אוראל. דורית חזן, יו"ר ארגון גננות מחנכות, בבקשה.

תודה על הדיון הזה ובאמת, רוצה להתחיל בתפילה לשלומם של כל החיילים ולחזרתם של החטופים שלנו, של כולם. הדיון הזה חשוב, אבל בלי אבל, הוא חשוב נקודה וחשוב שנקשיב ונחזור חזרה אחורה, מדברים כאן על נתונים שכל הזמן אנחנו מדברים, חסר כוח אדם, חסר צוות, יצא לי להסתכל על הכתבה של מיה שם שאמרה שבעקבות הטראומה שהיא עברה, היא חוותה אפילפסיה, אני גננת, לפני 25 שנה התחלתי להיות גננת והתהליך בתוך גן הילדים, מן חוויה כזאת שזה יזעזע אולי שאני אגיד, זה הולך ומתעצם, כל שנה הופכת להיות קשה יותר, קשה יותר לחנך את הילדים, קשה יותר להגיע לגן, קשה יותר, 35 ילדים בגן, היום בתקופת המלחמה, אני מדברת עם גננות שאומרת לי, דורית, מבקשים ממני לנסוע היום, בכוחות עצמי לנהל גן בים המלח, כשאני גרה בבאר שבע, או מי שגרה בנתיבות, צריכה לנסוע לבאר שבע, עד שהיו הסעות ומשם לנסוע בים המלח בהסעה שזה משהו שהוא מטורף, זה כל היום להיות בדרכים, פחד של אזעקות ואיפה נסתתר ומה ייקרה. חבר'ה, גננת מטפלת בקהילת גן, לא רק בילדים, היא מנהיגה את הקהילה שלה ועצוב לי לדעת שמשרד החינוך, לא יודע את הפרטים ואין לו קשר ישיר עם הרשויות המקומיות, עצוב לי לדעת שרשות מקומית, באה ואומרת, אני אפתח כאן בשעות שנראה לי ורשות לידה, שיש גם כן אזעקות, פותחת בשעות שנראה לה ואז הגננת צריכה להגיע והסייעות צריכות להגיע עם הילדים לתוך הגנים, איך אפשר לנהל גן בחינוך המיוחד, עם צרכים מיוחד, עם לא צרכים מיוחדים, איך אפשר לנהל קהילת גן, כשאני נושאת את התינוק שלי בן השנה-שנתיים על הידיים וכשהבעל שלי נמצא בלוחמה ושהגנים האחרים, אין מסגרות לבתי ספר לחמישה-שישה ילדים אחרים שלי ואני לא יכולה להשאיר את הילדים שלי בבית, חייב שיהיה סנכרון, בין המועצות, בין הרשויות, בין משרד החינוך לכולם - - -

דורית, את יוצאת מנקודת הנחה שהסנכרון הזה לא קיים, מאיפה המידע הזה?

לא יוצאת מנקודת הנחה, אני יודעת בוודאות, אני אראה לך עדויות של גננות שפונות ושואלות אותי, דורית, מה החוק, מה אני צריכה לעשות, אם אני אחסיר עכשיו מהעבודה - - -

דורית, תתני דוגמא בבקשה.

גננת שגרה במעלות ועובדת במעלות יוסף, משהו כזה, אני לא זוכרת בדיוק, מעלה יוסף, שזה מועצה אזורית אחת, פותחת את הגנים עד ארבע רגיל ואין אפשרות לצאת לחצר, הם צריכים להיות חצי קבוצה בתוך מקלט, חצי קבוצה במרחב הגן, מתחלפים, רעש איימים, זה מעל ל-70 דציבל בתוך החדרים האלה, הסייעות נדרשות להגיע חמישה ימים בשבוע רצוף, הגננת שעובדת במעלה יוסף והרשות שמה עובדת מלא, הגנים אצלה, לא עובדים מלא, בתי ספר ומוסדות החינוך עובדים עד שעה אחת ואז אותה אישה גננת, שבעלה נמצא חודשיים, לא יצאה שבתות, יש לה חמישה ילדים, מה היא עושה עם הילדים שלה? איך היא מתפקדת בגן? הסייעת שלה בלחץ איימים, איך היא מתפקדת יחד עם הצוות שלה? הן קורסות תחת הנטל, היא אומרת, אני חיה על כדורים משככי כאבים, אני לא יכולה יותר, אני קורסת וגם בואו, הן מפחדות לא לאבד את העבודה שלהן, הן רוצות להיות בקהילה שלהן ומפחדות לא לאבד את העבודה שלהן, אז להגיע חולה לגן, מה אנחנו נקבל יום אחרי המלחמה? איזה צוות? ריבונו של עולם, באמת. אני רוצה שיעטפו את אותן מנהיגות חינוכיות, עזבו את המשכורת, כבר אף אחת לא מדברת על משכורת, הן מדברות על זה, תארגנו לי הסעה שאני אגיע לילדים שלי, גננות עזבו את הבית שלהן, את המשפחה שלהן, כדי להיות בבתי המלון, יחד עם קבוצת הגן שלהם, גננת שגרה באופקים ועובדת בשוקדה, עזבה לבית מלון כדי להיות יחד עם, זה להיות רחוקה מהמשפחה. גננת שגרה בנתיבות ונוסעת לאילת.

הרעיון הובן דורית.

הרעיון ברור. חבר הכנסת מאיר שאל, מה הפתרון, אתה רוצה לשמוע את הפתרון? הפתרון מזמן אמרנו אותו, ארגון גננות מחנכות הציב את הפתרון, מגיל לידה, כל מטפלת, כל גננת צריכה להיות בהכשרה עם ידע, איך לפתור בעיות, אני ניהלתי מעון ביישוב אדם, ראיתי ילד שזוחל על יד אחת, הפנתי את האמא שלו, עד היום היא מודה לי שעזרתי לה וזה לא נגרר, הדבר הזה של זחילה על יד אחת, גוררת אחר כך בעיות של אולי שפה, של אולי בעיות חברתיות, זה הופך היות בעיה אחרת לגמרי.

את יודעת אם זה יעזור, אבל צריכים להבין שדנו על זה בוועדה אחרת, אדוני היושב ראש, נתנו בהתחלה מיד אחרי פרוץ המלחמה הזאת, מי שקיבל החלטה לפתוח, או לא לפתוח, זה ראשי רשויות, כלומר, לא היה אמירה מאוד ברורה של פיקוד העורף ואז המורים נקראו ואני שומע את זה בכל מקום, המורים נקראו, כי במקום אחד יישובים סמוכים שזה שומע את האזעקה של זה, פה לא למדו ביום שישי, פה למדו ביום שישי, פה התחילו ב-11, פה סיימו ב-11, היה בלגן נורא, אגב, זה עלה בוועדת חוץ וביטחון, מול אנשי פיקוד העורף. למה אין החלטות שהן החלטות?

נכון, עכשיו הגננות נקראו לדגל ואני בעברי הייתי גם רכזת קהילה בשנות 2000-2001 באזור מועצת בנימין, המועצה שלנו חוותה זמן חירום, הייתי בצוות צחי, הקמנו כיתות כוננות, חבר'ה, זמן חירום הוא לתקופה קצרה, הנפש שלנו, לא יכולה להכיל, מדינת ישראל, אמרו כאן החבר'ה ב-7 באוקטובר נעצר הזמן שלנו, כולנו איפשהו שרוטים, כולנו איפשהו פגועים בנפש ואם משרד החינוך שלא יגידו לי שאין למשרד החינוך תקציבים, משרד החינוך הוא היה שווה למשרד הביטחון עד לפני המלחמה, אז היום הוא השני בגודלו, יש תקציבים, צריך לדעת איך לנהל אותם, בשיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות, בשיתוף פעולה עם הצוותים החינוכיים ותאמינו לי, אתם תקבלו פרחים של עובדי הוראה, היום הם קורסים תחת הנטל, הם מעדיפים כבר לא להיות בחינוך, לעבוד בחינוך, בטח ובטח לא פסיכולוגים.

תודה רבה.

תודה לכם.

עמוס תמם נמצא איתנו בזום, מרכז השלטון המקומי, יועץ בתחום החינוך המיוחד, בבקשה עמוס.

אז ככה, אני אומר שלהערכתי שבוועדות מציינים ביקורת על רשויות מסוימות, היה נכון להזמין נציגים מטעמם, כי אנחנו לא יכולים לדבר בשם הרשויות, או בשם רשות ספציפית, או אחרת. לצורך העניין, אני קצת בדקתי את הנושא, בהתאם למכתב של חברת הכנסת דבי שהוספתם, נכון להיום, גם באופקים, גם בנתיבות, הם לא מדברים על בעיות מיוחדות בעניין של הסעות, הטענה המרכזית הייתה שבעצם, בתחילת המלחמה, הכול היה צריך להיעשות בתיאום עם פיקוד העורף והתקבלו החלטות בהתאם לישיבות משותפות עם פיקוד העורף, מנושא הסעות ואיך נוסעים ונכון להיום, כל הילדים מוסעים לבתי הספר שלהם, הם שינו מסלולים ובמקום לנסוע רחוק יותר, אז הם התקרבו לרשויות יותר קרובות, כדי לתת מענה לאותם ילדים, זה מבחינת רשויות.

מבחינת הדברים שגם חברי גולדין וגם הדוברת האחרונה דורית, אנחנו כן עובדים בשיתוף פעולה מלא אני חושב שמעל ומעבר, עם כלל הרשויות. אני יושב במספר וועדות, במספר שולחנות עגולים כאלה ואחרים, הן עם משרד הרווחה, הן משרד הבריאות, הן הנציבות שמובילה חלק מהשולחנות, הן נציגי הורים ועמותות וכולנו מנסים לראות, איך אנחנו עושים את הכול הכי נכון, איך אנחנו נותנים מענים ולצערי הרב, הבעיה לא התחילה עכשיו במלחמה, היא התעצמה יותר, אבל לפני זה היו לנו את אותן בעיות ולכן הוקמה וועדת שפירא שכרגע עובדת בצורה איטית יותר והיא זו שלהערכתי תצטרך לתת המון המון מענים, לגבי ילדי חינוך מיוחד, מי כן רצוי שילך, או נכון לו להיות במסגרת כוללנית שהיא כולה חינוך מיוחד, או לחילופין כיתה, יצטרכו לעשות התאמות כאלה ואחרות, כשהמטרה היא בעצם, לנסות שהילדים יהיו יותר משולבים בחינוך הרגיל.

מנקודת מבטך, אתה יכול להגיד שכל הילדים היום מקבלים את כל המענים?

כן, ממה שאני בדקתי עם חבריי שעובדים ברשויות מקומיות, בווטסאפ שלחתי וביקשתי, לא מדברים על בעיות מיוחדות, אבל ספציפית בשני המקומות שמצוינים במכתב, אופקים, לשם התקשרתי באופן אישי וביקשתי לדבר והתשובה שקיבלתי, שלכל הילדים נמצא פתרון.

מה זה בעיות מיוחדות? מי מחליט מה זה בעיות מיוחדות ומה לא? אתה אומר משהו, אבל אתה גם אומר שיכול להיות שילדים עם בעיות מיוחדות, אין להם פתרון.

לא, אני דיברתי באופן כללי שכרגע הנושא שאליו זומנו בעניין של ההסעות ומה שכתוב, זה העניין של ההסעות, אני בדקתי האם הילדים של החינוך המיוחד של אותה רשות, כולם מסודרים בתוך מערכת חינוכית שתואמת להם, בזמן הזה ובאפשריות שיש כרגע, אם במקומות מסוימים, אין בתי ספר, למשל בתוך העוטף וילדים שלמדו שם, היו צריכים לעשות שינוי, אז בוצע השינוי. עכשיו אני לא מאמין שמוצאים מאה אחוז למה שרוצים, אבל הילדים כולם משולבים כרגע בתוך המערכות ולגבי החלטה של שעות אימון וזה יכול להיות של יישוב ליד יישוב, אחד יהיה עד ארבע והשני ייקצר, זה בהתאם לכוח האדם שמצוי באותה רשות, בהתאם ליכולות של אותה רשות, להתאים את המערכת, ככול שניתן, כבשגרה, לזה אני מתכוון.

תודה עמוס. צופית גולן, הנהגת ההורים הארצית.

בוקר טוב, אני רוצה כמובן להתפלל לשובם של החטופים ושל החיילים שלנו, לשלום ואני מודה לכם שכל דיון נפתח עם זה, זה באמת מאוד חשוב. שמעתי מה שאמר המשרד, אנחנו עובדים אתו בצורה מאוד מאוד צמודה ואני יכולה להגיד שהם עושים כל מאמץ לתת מענה, כל פנייה שלנו באמת נענית, אבל אני רוצה לשים פה כמה דברים על השולחן, יש פה הרבה מאד בעיות, נכון, ידענו מראש, אבל עדיין, המצב החמיר עשרות מונים, יש לנו ילדים שלא מקבלים וועדות, כי הרשויות שלהם מתחילים לשחק משחק, מי צריך לעשות את הוועדה, אם הילד המפונה עבר למעלה החמישה, אם ירושלים צריכים לעשות את הוועדה, או חוף אשקלון צריך לעשות את הוועדה ורק שמפעילים המון לחץ על הרשויות, פתאום מקבלים וועדות לילדים שצריכים וועדות. עכשיו יש קושי מאוד גדול להשיג את הצוותים הישנים שלהם כדי שיבואו לדבר בתוך הוועדות, יש פער מאוד גדול, בין מה שהרשויות מבטיחות שקורה ונותנים, לבין מה שקורה בפועל, יש המון בלגן על השיפוי בין רשויות, על הסעות לילדי החינוך המיוחד, אין מסגרות, ידענו את זה קודם, אבל ילד שפונה מתוך מסגרת וצריך מסגרת קטנה ואנחנו צריכים להפוך את כל הארץ, בשביל לחפש לו מסגרת ולשמה המשפחה תעבור, כי אם לא, אז אין לילד הזה מסגרת, זו בעיה ואם הסל של בית הספר נסגר ועכשיו שילבו לתוכו ילדים אחרים שצריכים סל ואין אפשרות לתת לו את השעות האלה וגם אין מטפלים, אז אנחנו פוגעים בילדים האלה שגם ככה עברו טראומה מאוד גדולה, אלה שפונו מהדרום, עברו את השביעי באוקטובר, שאני לא רוצה בכלל להתחיל לחשוב מה הם עברו שם, אבל גם אלה שפונו מהצפון, זה ילדים שהם עקורים מביתם, אם זה קשה לילד רגיל, זה קשה פי כמה וכמה לילדים האלה, שאין להם בית, אין להם מקום, שלא לדבר על ילדי חינוך מיוחד שנמצאים במלון וחלקם, הרעש והבלגן שם הם בלתי נסבלים ועדיין שמגיעים למערכת, אין פתרון, כי אין פסיכולוגים, אין מטפלים, אין סייעות - - -

כהנהגת הורים, יש לכם מאגר נתונים שעכשיו אתם יכולים להגיד שמאה ילדים לא מקבלים טיפול, או 200 ילדים, או שכל הילדים מקבלים טיפול?

אז לא, אין לנו את כל הנתונים, כי אני אגיד את מה שהמשרד, כולם עברו למרכזי פינוי, לא, לא כולם עברו למרכזי פינוי, יש יישובים שעברו כגוש אחד, אני יכולה להגיד לפי מה שאמר היו"ר, איפה הבעיות ויש יישובים, כמו נתיב העשרה שהתפזרו לכל עבר, לכל עבר ואין ממש מיפוי של מי נגד מה וכמה ולמה ומי נותן מענה, אני אגיד יותר מזה גם מכריחים אותם, כשהם כבר מגיעים לרשויות הקולטות, לעבור ויה דולורוזה מטורפת של כל מיני מסמכים ותעלו דברים, הם אומרים, תקשיבו, אין לנו את המסמכים עלינו, יצאנו מהבית בעור שיננו, ככה, כמו שאנחנו ושולחים אותם לטרטרת אין סופית ואלא אם כן נפלת על מפקח, או על מישהו מהמם שיבוא ויעזור לך, אתם אבודים, הם פשוט אבודים, חלקם עכשיו מתפנים מהמלונות והם פשוט אין, שלא לדבר על זה שאין מענה נפשי, שולחים אותם להתחיל לקבל מענה במסגרות חוסן וכל מיני דברים מסביב, טיפולים, הרבה פעמים במסגרות, אמרו את זה לפני, אני אגיד את זה עוד פעם, אין מענה במסגרות, אנחנו יודעים שיש חוסר במטפלים, עכשיו זה פי עשרות, באמת, זה משהו שאי אפשר לתאר אותו.

אני יכולה להגיד שאני מקבלת עשרות פניות, מה שאני יכולה, אני מעבירה למשרד, תמי מטפלת, באמת, אין לי תלונה אחת כלפי הטיפול, אבל התחושה היא שהרשויות אומרות משהו אחד, המשרד אומר משהו אחר, אנחנו עומדים לפני וועדות, יש המון דברים שהם סימן שאלה, הצוות החינוכי אמור לעלות לוועדה, לדבר על הילד, איזה צוות חינוכי מצופה שיעלה לדבר על הילד? אני באמת שואלת, איזה צוות? הצוות שלימד אותו עד השביעי באוקטובר שראה אותו שבועיים? או אולי משנה שעברה ואלוהים יודע, איפה הוא נמצא, כי יכול להיות שהוא מפונה איפשהו, הצוות שקלט אותו בהתחלה, הצוות שקולט אותו בהמשך? יש ילדים שעברו כבר שלושה מסגרות, אני יכולה להגיד שאנחנו מקבלים תשובות כמו, כרגע אין מסגרת של חינוך מיוחד כיתה קטנה, אז תשימו אותו בכיתה רגילה וכשהיה מקום נעביר, חברים, זה לא עובד, אי אפשר לקחת ילד של ASD לשים אותו רגע בכיתה אחת בלי מענים, מעבירים אותו ממסגרת למסגרת ואחר כך נעביר אותו.

תמי, יצא חוזר מנכ"ל בנושא הזה?

בואו, אי אפשר, זה באמת, אני אין לי, אני חסרת מילים לפעמים וזה המקומות, באמת, אנחנו עומדים מול ההורים ואנחנו מנסים לסייע ונסים להעביר את כל הפניות ואני בטוחה שמגיעים לחברי הכנסת פניות ושוב פעם, משרד עונה לכל פנייה שיש ואני יודעת שאין מענים - - -

המשרד הוא לא מרכז פניות, הוא נותן שירות, זה ההבדל.

המשרד משתדל, שוב, אנחנו יודעים שהיו חסרים מטפלים קודם ואנחנו יודעים שביטלנו את הוועדות, הרי זה היה פה בדיון, כדי לפנות יותר פסיכולוגים ויותר אנשים כדי שיתנו יותר מענה - - -

הוועדה תתכנס שוב על הנושא הזה של וועדות האפיון שאוחרו באופן אוטומטי, אני מקבל גם המון פניות שלמרות כך, הורים שמבקשים בכל זאת, לכנס וועדת אפיון, נדחים ולא מתייחסים אליהם וזה היה החשש שלי שהעברתי את החוק, הוועדה תתכנס בשבוע הבא בנושא הזה.

תמי, את רוצה להתייחס לנושאים שעלו?

קודם כל להגיד שאנחנו בשותפות מלאה עם הנהגת ההורים, בטח בלטפל בכל הפניות שמגיעות אלינו, אבל אני כן רוצה להגיד, שהתלמידים שזכאים לשירותי חינוך מיוחד ומוכרים כזכאים לשירותי חינוך מיוחדים, כל המעברים ממקום למקום, אנחנו מצמידים לכל ילד צוותי חינוך שעושים את החיבור, הקושי שצופית מדברת עליו וזה קושי שאני מכירה אותו אישית, כי יש לי משפחה בעצמי וצופית יודעת, מנתיב העשרה, שאני יודעת מה היא עוברת וזה דווקא ילדים שהם לא מוכרים כזכאים לשירותי חינוך מיוחדים ובמעבר בין החינוך הרגיל לחינוך המיוחד, שם יש, הצוותים פה משתנים, אבל כשילד כבר אצלנו במערכת בחינוך המיוחד, יש כאן הצמדה מלאה של צוותים מרשות אחת, לרשות אחרת, כדי שאף ילד לא ייפול בין הכיסאות ובמקומות האלה הם לא נופלים בין הכיסאות, זה חשוב לי כן להגיד. לגבי הוועדות להגיד שאם יש איזושהי פנייה מאיזשהו הורה, שלא מקבל וועדה בגלל הצו שעה, אני מבקשת להפנות אותה אלינו, לא יהיה כזה דבר, אנחנו נדאג שהם יקבלו את הוועדה, כי התחייבנו לכך ואכן עשינו, כפי שנאמר כאן, שלחנו אס-אמ-אסים להורים, פרסמנו בכל מקום אפשרי, גם מה אומר צו השעה וגם את הזכות שלהם כהורים לפנות ולקבל את הוועדה.

שאלתי אם יצא חוזר מנכ"ל?

יצא נוהל בעקבות הצו שעה.

יש נוהל?

כן, בוודאי.

שקיבלו כל המנהלים?

כולם קיבלו וגם דאגנו שהם יגיעו להורים באס.אמ.אס, טירגנו את ההורים שהם יגיעו ישירות להורים שהם צריכים לקבל.

אוקי.

טוב, הוועדה מודה לחברי כנסת המציעים, חברת הכנסת דבי ביטון - - -

אני מקווה שנצא עם תשובות.

צגה מלקו, אני תיכף אעלה את זה, חבר הכנסת אברהם בצלאל. הוועדה שולחת ניחומים למשפחות האבלים, איחולי החלמה לפצועים, נתפלל לשיבתם המהירה, לשלום כל החטופים והחיילים. הוועדה מבינה שמשרד החינוך היה צריך להתארגן מחדש, עקב המלחמה, לאחר שלושה חודשים, לאחר תחילתה, הוועדה מצפה ודורשת שכל התלמידים יקבלו את מלא השירותים, במיוחד בתלמידים של החינוך המיוחד, שם נמצאים התלמידים הנזקקים ביותר והוועדה דורשת לקבל את מספר התלמידים שלא מקבלים עתה את אותו מענה. הוועדה דורשת ממשרד החינוך שידרוש תקציב ממשרד האוצר, להעלות את שכר המטפלים, כדי שיגיעו למערכת החינוך ולתת שירותים לתלמידים בחינוך המיוחד. יש פער גדול בנושא הוועדות האפיון, בין מה שהמשרד מוסר, לבין מה שקורה בשטח, הוועדה קוראת למשרד החינוך להעניק וועדת אפיון לכל תלמיד שנזקק לוועדה זו. משרד החינוך מסר שלא קיבל פניות לגבי פיצול הסעות של ילדי באר שבע, כפי שמופיע בדוח הנציבות, המשרד מוסר לוועדה שכל פנייה שתתקבל אכן תטופל באופן מידי. אני נועל את הדיון.

רק להוסיף, ילדי החינוך המיוחד המשולבים, חשוב שזה יופיע אדוני.

מופיע אצלי.

חינוך מיוחד המשולבים יש הבדל, להכניס את המונח הזה, ילדי החינוך המיוחד המשולבים.

כן, כן, זה ברור, טוב שחידדת את זה.


הישיבה ננעלה בשעה 11:40.