פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



10
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
15/01/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 126
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום שני, ה' בשבט התשפ"ד (15 בינואר 2024), שעה 10:00

ישיבת הצדעה של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות ללוחמים ולוחמות עולים חדשים במלחמת "חרבות ברזל"

חברי הוועדה: עודד פורר – היו"ר
דן אילוז – מ"מ היו"ר
יוסף טייב
אוהד טל
צגה מלקו
אלעזר שטרן

משה טור פז
אלמוג כהן
אביגדור ליברמן
יוליה מלינובסקי
שרון ניר
יבגני סובה
משה סולומון
משה רוט
קטי שטרית

שר העלייה והקליטה אופיר סופר
אביחי כהנא - מנכ"ל, משרד העלייה והקליטה

סנ"צ שירי חיימוביץ - רמ"ד נפגעים אמ"ש מ"י, המשרד לביטחון לאומי

רפ"ק אייל גרמאי - ס' מ' זרוע א' יחי' יואב מ"י, המשרד לביטחון לאומי

אהוד דרור - ראש החטיבה לגיוס למסלולים ייחודיים ותורניים, צה"ל

סא"ל ענבר סיטבון - רע"ן פרט ותרומות, צה"ל

לי זורע טובים - רמ"ד בודדים, צה"ל

אורן פוריה - צוות מלווה, מח"ל - האגף הביטחוני חברתי, משרד הביטחון

יהל ברקוביץ' - צוות מלווה, מח"ל - האגף הביטחוני חברתי, משרד הביטחון

איתן אפלבוים - חייל מח"ל משוחרר, מח"ל - האגף הביטחוני חברתי, משרד הביטחון

עמית דיין - חיילת משוחררת, מח"ל - האגף הביטחוני חברתי, משרד הביטחון

שיראל בריינס - חיילת משוחררת, מח"ל - האגף הביטחוני חברתי, משרד הביטחון

פליפה זאיטס - חייל משוחרר, מח"ל - האגף הביטחוני חברתי, משרד הביטחון

נעמי ברקת - חיילת משוחררת, מח"ל - האגף הביטחוני חברתי, משרד הביטחון

חגית הללי - דוברת הסוכנות היהודית, הסוכנות היהודית

ריקי טריגלו - אמו של נדב טריגלו, גרעין צבר

פטריסיה ג'יזלה קורלס - אמו של יאגו גבריאל אסקאל, גרעין צבר

גונסאלו אזקיאל אסקאלנטה - אח של יאגו גבריאל אסקאל, גרעין צבר

קרן בן אהרון - אמו של החייל טל בן אהרון, גרעין צבר

סיגלית פישר - אמו של רס"ל אמיר פישר ז"ל, גרעין צבר

אור פישר - אחות של רס"ל אמיר פישר ז"ל, גרעין צבר

ליאור שיין - חברה של רס"ל אמיר פישר ז"ל, גרעין צבר

יצחק קלינסקי - אבא של החייל נתן קלינסקי, גרעין צבר

גבריאל ביאטריס יאנג - משפחת סמ"ל נתנאל יאנג ז"ל

שונטל יאנג - משפחת סמ"ל נתנאל יאנג ז"ל

מרלין בר און - משפחת רס"ן משה אברהם בר און ז"ל

רבקה בר און - משפחת רס"ן משה אברהם בר און ז"ל

סלומה אוזן - משפחת רס"ן משה אברהם בר און ז"ל

לטיסיה ליאר - אמו של סמ"ל נתן חי ליאר ז"ל

חיים פרנקו - אביו של סרן כפיר יצחק פרנקו ז"ל

סרגיי דוידוד - אביו של סמל ליאור עזיזוב ז"ל

נטליה עזיזוב - אמו של סמל ליאור עזיזוב ז"ל

ד"ר רומן איטלמן - דודו של סמ"ר יובל בן יעקב ז"ל

פרנוס סמה - אמו של סמ"ר אסצ'אלו סמה ז"ל

טקלה סמה - אחיו של סמ"ר אסצ'אלו סמה ז"ל

יהושוע אליה - חבר של סמ"ר ולנטין אלי גנסיה ז"ל, לוחם בסדיר שנפצע בעזה

עומר שטרן - חבר של סמ"ר ולנטין אלי גנסיה ז"ל, לוחם בסדיר שנפצע בעזה

פקד הרמן מרקוביץ' - מפקד שיטור, נעל"ה

סא"ל אדוארד טריגר - מילואים, בוגר נעל"ה,

אולג סבז'ינצב - לוחם חי"ר במיל, נעל"ה

אנסטסיה סבז'ינצב - אשתו של אולג, נעל"ה

יעקב עמאר רוטשטיין - חייל במיל, אח גדול למען חיילים בודדים

אביגיל בלאס - אשתו של יעקב, אח גדול למען חיילים בודדים

נטלי עוזרי - חיילת מילואים, ארגון "נפש בנפש"

מטאו וייסה - חייל בסיירת צנחנים, ארגון "נפש בנפש"

ברברה גולדשמיט - אמו של מטאו וייסה, ארגון "נפש בנפש"

ג'סי סואוס - אמו של החייל מתיאס רצינסקי, ארגון "נפש בנפש"

בנימין סניידר - חייל במיל', קרן "הישג" - חיילים בודדים משוחררים

חכ"ל דב ליפמן - מנכ״ל, יד לעולים

ידידיה אברהם נמט - בוגר תוכנית כנפיים

זהבה גאולה כהן - חיילת במילואים, תוכנית כנפיים

איליה קונן - חייל מילואים, תוכנית כנפיים

סנדרו סיורידזה - חייל מילואים, תוכנית כנפיים

אריאל קנדל
מיכל זליקוביץ
–
–
מנכ''ל, ארגון קליטה - עמותות הפועלות למען עולי צרפת
פורום קוהלת

גיל יוגב - "פורום הגבורה" - פורום משפחות נופלים ממלחמת חרבות ברזל

דן שטיינברג - "פורום הגבורה" - פורום משפחות נופלים ממלחמת חרבות ברזל

אנטוניו דישי - חייל מ משוחרר, מח"ל- האגף הביטחוני חברתי, משרד הביטחון

נתן קלינסקי - חייל שנפצע, גרעין צבר

אוסנת גץ - דודתו של החטוף עומר נאטורה, גרעין צבר

ז'נבייב גנסיה - אמו של סמ"ר ולנטין אלי גנסיה ז"ל

מרלן אלקיים - אמו של רס"ר במיל' אליהו בנימין אלמקייס ז"ל

שרה קראון - חיילת מילואים, ארגון "נפש בנפש"

לוי טבצניקוב - מילואימניק משוחרר

אלי מור שבילי

שלומית אבינח

מוריה אביגד


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



ישיבת הצדעה של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות ללוחמים ולוחמות עולים חדשים במלחמת "חרבות ברזל"

בוקר טוב לכולם, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, ישיבת הצדעה ללוחמים ולוחמות עולים חדשים במלחמת "חרבות ברזל". אני רוצה לפתוח בציטוט שיר שכתב נתן אלתרמן ב-1948.

"אחד מן הגחל

מסיפון אוניה מתנודדת
הוא ירד אל רציף הנמל
וחיכתה ברציף לו מולדת
בדמות אוטו צבאי וסמל.

היא את שמו בחותמת הטביעה,
היא השליכה בגדיו אל השק
ושבועה נוראה היא השביעה
לקולו של הגשם הדק.

ונראהו זוחל, או כורע,
או עומד עם צלחת בתור,
ונדע: ללא בית ורע
קר ללחום את מלחמת הדור

עוד הארץ הזאת לא נתנה לו
לא ידיד, לא פינה למקלט,
לא שמחה מן האלף הללו.
אשר לנו היו למתת.

לא, כי רק את חייו, פליטי חרב
הוא קבל על החוף מידה.
אבל גם את חייו, אי בערב,
הוא השיב בנפלו בעדה".


אני חושב שהשיר מבטא את הסיפור של מדינת ישראל מראשית ההתיישבות, עבור בהקמתה ועד ימינו. אנחנו מציינים 101 ימים לתחילת המלחמה, שבה אנחנו כבר שבעי קרבות ועדיין ישנם 136 חטופים בשבי. הישיבה הזו תהיה עם הרבה מאוד גאווה על העלייה למדינת ישראל ועל חלקם של העולים במאבק שלנו כאן, ובתוך כך גם עצב בזיכרון אלה שנפלו ושילמו את המחיר היקר ביותר כדי להגן על הזכות של העם היהודי לחיות בארץ ישראל. במהלך הישיבה נעבור בין המשפחות השכולות לבין הלוחמות והלוחמים שנמצאים ומשרתים עדיין כאן ובעקבותיהם באו משפחותיהם. הסיפור הזה הוא הסיפור של מדינת ישראל, הוא הסיפור של המלחמה שלנו כאן ושל החיים שלנו כאן.

אני רוצה להודות בפתח הדיון לכל הארגונים שמסייעים לחיילים הבודדים ולחיילים העולים לאורך כל השנה. הישיבה הזאת מתקיימת בסיוע שלהם. הרשימות וההזמנות באו דרך הארגונים ובאמצעותם, לא ממשרדי הממשלה במקרה הזה, ולצערי גם משרד העלייה וגם משרדים אחרים לא העבירו ולא יכלו לתת לנו את השמות. לכן אני מתנצל אם יש מישהו שרצה להיות כאן ולא הצליח. זה היה בתום לב.

בישיבה זו משתתפים גם נציגי משפחות החטופים מגרעין "צבר" ועשר משפחות שכולות, שתיים נמצאות בצרפת ויעלו באמצעות הזום, נציגי תוכנית "כנפיים" שעלו מארצות הברית ומקזחסטן שלחמו וחלקם נפצעו במלחמה. בישיבה גם משתתפים חבריו של אלי ולנטין גנסיה, זכרונו לברכה, שלחמו אתו בקרב שבו נפל והם נפצעו, הם ביקשו להגיע לכאן ולספר את סיפורו, נציגי "אח גדול", שלושה אחים שהגיעו מקולומביה, נציגי ארגון "צבר" שנמצאים כאן בעוד בני משפחתם לוחמים בעזה, ביניהם גם פצוע שידבר אתנו מבית החולים, ארגון "נפש בנפש", לוחמות "כיפות ברזל" ותותחנים ושני אחים לוחמים בסיירות שאמם מארגנטינה משתתפת אתנו בדיון. נמצאים גם מתנדבי מח"ל, מתנדבי חוץ לארץ שהם עוד לפני ההתאזרחות, נמצאים כאן בהליכי עלייה בעקבות התנדבותם לצה"ל, ונציגי נעל"ה, שעלו ללא הורים לארץ, סיימו את לימודיהם והתגייסו לצה"ל.

בישיבה זו גם נזכור את הנופלים וגם נחזק את אלה שנמצאים אתנו. זו ישיבה ארוכה שבה אנחנו בעיקר ניתן במה למשפחות. נמצא אתנו שר הביטחון לשעבר, חבר הכנסת אביגדור ליברמן. בבקשה.

אני מוותר על זכות הדיבור, אני מעדיף לשמוע את המשפחות, אני מדבר מספיק. אני רוצה רק להגיד תודה, כולנו אסירי תודה ורוצים להביע הוקרה לכל המשפחות. זו עוד תרומה אדירה של העלייה לביטחון מדינת ישראל. תודה. אני מעדיף להקשיב למשפחות.

סמל אליה יהושוע, סגן אלישי ג'ייסון וסמל עומר שטרן, החברים של החייל הבודד סמל ולנטין אלי גנסיה, לוחם בגדוד 890 של הצנחנים שעלה מצרפת ונפל ב-7 באוקטובר. בבקשה.

אני סמל יהושוע אליה ואני הולך לדבר היום על איך אלי נפל ואיזה בן-אדם הוא היה. הוא היה אמור להשתחרר חודש אחרי, הוא החליט בכל זאת לעשות תרג"ד ולהמשיך את השירות שלו כשבוע. אם הוא לא הוא היה עושה הוא היה משתחרר, הולך לביתו ביום שישי. הוא נשאר בכל זאת לעשות את התרג"ד האחרון, בזכות זה הוא יצא למלחמה ונפל שם.

הקפיצו אותנו ב-7 באוקטובר באזור 7:00 בבוקר, עלינו על מסוקים ישר לצפון הרצועה. כשהגענו למסוק אף אחד לא היה מוכן לזה. אני, שטרן ואלי עלינו על המסוק הראשון. ישר, עוד לפני שנחתנו, קיבלנו נ"ט באוויר, המסוק התרסק, כל החיילים ירדו ובשנייה שהחייל האחרון ירד ירו עוד נ"ט על המסוק והמסוק התפוצץ. התחלנו לחימה קשה בשטח פתוח. היו 60 מחבלים מולנו ובכל זאת הצלחנו להשמיד את כולם.

מיד כשסיימנו את המשימה הזאת עברנו למשימה הבאה. הלכנו 3 קילומטרים לקיבוץ בארי. אני בטור הראשון, מאחורינו כ-120 חיילים ואלי בטור שמאל, גם מאחורה ועם 160 חיילים. אנחנו חוליית חוד, פותחים את השטח והולכים. בהליכה הזאת רואים הרוגים, יותר מדי, מהשיחים יוצאים אנשים שמתחבאים וצועקים "צה"ל, צה"ל". אחרי זה נכנסנו בלי לחשוב לקיבוץ בארי. ישר נכנסים, בלי פחד, בשביל להציל אנשים. הולכים כ-200-300 מטר, מתחילה ההיתקלות הראשונה ומתחילה לחימה קשה של שש שעות ברצף.

אחרי שש שעות ברצף מקבלים התקפה, צריך לתקוף, להתקדם לבית הבא, ובבית הבא אלי, אלישי ג'ייסון, עומר שטרן ואני הולכים בלי לחשוב, רצים, מדלגים קדימה, מחכים להיכנס לבית, מקבלים צרורות מכל מקום. אלי היה מאחוריי, היה חלון לידו, הוא קיבל צרור, קיבל כדור בגרון, ישר נפל על הרצפה. ניסו לטפל בו, אנחנו התחלנו לחימה, לא חשבנו. אני קיבלתי כדור ביד באותו מקום אז היינו חייבים לחזור אחורה, לבית אחרינו. היה קשה. ראיתי אותו על אלונקה בלי הכרה. אחרי שעתיים הצלחנו לפנות. הייתי שלושה ימים בלי לדעת מה אתו, מה קרה לו. שם ידעתי שהוא נפל, גיבור ישראל.

תודה רבה. סמל עומר שטרן, בבקשה.

אני רוצה להגיד שאלי היה דמות מחזקת ומעודדת לכל אחד. היה שלב שלכולם שם היה קשה ואלי עבר אחד-אחד, עודד את כולם, שימח את כולם, חיזק את כולם. הוא היה דמות להשראה לכל אחד בצוות, בפלוגה, ובזכותו הרבה אנשים יצאו מזה בטוב ופחות פצועים. הוא לחם שם בלי הפסקה והוא היה הכי קדימה, בלי פחד. לכל מקום תמיד הלך בלי לפחד, אמיץ ביותר, דמות השראה לכולם וממש זכינו בו.

תודה. משפחת עזיזוב, הוריו של סמל ראשון ליאור עזיזוב, לוחם בגדוד 13 שבחטיבת גולני, מאשקלון, נפל ב-7 באוקטובר.

אני נטליה, אימא של ליאור עזיזוב, גיבור ישראל. כתבתי את מה שאני רוצה להגיד אבל אני אדבר מהלב. אני מאוד מתרגשת. אני הפכתי להיות בן-אדם חי מת, בן-אדם נכה שנשאר עכשיו בלי יד. ליאור היה הבן הבכור שלי וכל התקוות, כל החלומות, כבר לא יתגשמו. כולם אומרים לנו: אנחנו עוטפים אתכם ובסוף אנחנו לבד, אנחנו לבד עם כל הכאב שלנו כי אף אחד לא יכול להחזיר אותם עכשיו. אמרתי בלוויה שאנחנו קוברים את הגוף שלו אבל את הנשמה אי אפשר לקבור. עברתי הרבה דברים במדינת ישראל, החל מפיגוע ב-2005, אחר כך איבדתי את בעלי, ב-2010, ושוב זה חזר אלי.

את יכולה לספר לנו קצת על ליאור?

כן, אני אספר על ליאור. ליאור שירת בחטיבת גולני בגדוד 13, במחלקה פיקודית. באותו בוקר הוא היה במוצב פגה. ב-06:41 הוא התקשר אלי ואמר: אימא, יורים פה, אבל אני בסדר. שיחה שנייה ב-09:41, הכול כבר לחוץ, אבל הוא דאג לנו, לי, לבעלי, שאנחנו בסדר. אמרתי: אנחנו בסדר, תשמור על עצמך, על החברים שלך, ונתתי לו מסר, כאילו אמרתי לו – קשה לאימא להגיד את הדברים האלו – אל תיתן להם לקחת אותך חי. פשוט שלחתי את זה באנרגיות שלי.

ליאור נלחם תשע-שמונה שעות בלי הפסקה. הוא טיפל בפצועים כי הוא למד מערכות בריאות ורצה להיות רופא לב, קרדיולוג, וזה לא יקרה. אבל הוא נפל כמו גיבור. הוא דיבר על זה. הוא היה מוכן. ב-2 בלילה, בהתכתבויות אחרי השעה 01:00, של המשמרת שלו, עם חברה שלו הוא כתב: נו, איפה הם? שיבואו כבר, אני מוכן. הילדים שלנו ידעו, הם ידעו, רק האנשים הגדולים פספסו את זה וקרה מה שקרה.

ליאור צייר ציור – אני רוצה שכולם יראו את הציור – לפני שנתיים, בו אתם רואים לוחמים ללא פנים עם חרבות ברזל. יצא לי לדבר אתו הקיץ ושאלתי אותו: ליאור, מה ציירת? כי אני רואה שסיימת. הוא התחיל לצייר את זה לפני שנתיים, כשהוא היה בכיתה י"א-י"ב. הוא אמר: אימא, הציור נקרא "ההמונים" ואני אחד מהם. אז למה אתה עצוב, בן שלי? אתה צריך להיות גאה בעצמך. לא, אימא, את יודעת שגולנים נופלים בין הראשונים ואני אחד מהם. אמרתי: לא עלינו, לא עלינו, כי לא יכולתי להמשיך את השיחה. אתם רואים כאן חרבות ברזל. מאיפה הוא ידע? איך הוא קיבל את המסר? יש לי הרבה ציורים שלו במחברת, ציורים מאוד קשים, גם בנות מהשבי, אני אפרסם את זה בהמשך.

תודה רבה, יהי זכרו ברוך. משפחת איטלמן. סמל ראשון יובל בן יעקב מכפר מנחם, לוחם שריון בגדוד 77, נפל ב-7 באוקטובר.

שלום רב לחברי הוועדה, נציגי הכנסת, נציגי הצבא והורים שכולים, שמי ד"ר איטלמן רומן, אני הדוד של סמל ראשון יובל בן יעקב ז"ל, שנפל בקרב במחנה יפתח בצפון הרצועה ב-7 באוקטובר בבוקר, בין הראשונים. לצערי, אחותי, אמו של יובל, אמיליה, עדיין לא במצב שמאפשר לה להופיע והתבקשתי להיות פה היום. המעמד פה מחזיר אותי לאותו יום נורא, שלקראת הערב התבשרנו על נפילתו של יובל. רבים אחרים היו תלויים בין שמיים וארץ ימים ארוכים.

לפני כ-14 שנים, ביום שאב המשפחה, חיים בן יעקב, עזב את המשפחה וניתק קשר לחלוטין נהייתי דמות אב בשביל יובל, לפחות השתדלתי. יובל גדל במשפחה חד-הורית, עם אימא ואחות, והיה ילד משפחה מדהים, ילד של אימא, שקט, חייכן, אהוב בין חברים וידידים, אבל תמיד עם טיפה עצב, קנאה, קנאה למי שיש לו אבא. עד כיתה ט' בערך היה קשור מאוד לאימא ולא התרחק יותר מדי. בכל הטיולים והמסלולים שעשינו תמיד היה חשוב לו שאמו, אחותי אמיליה, תצטרף. באמת ילד של אימא.

אבל אז אחותו התגייסה ליחידה קרבית במג"ב, גם בני דודים אחרים לבשו מדים וכומתות של יחידות קרביות, הוא ראה אותי הולך וחוזר במילואים וגם הוא נדבק בחיידק, חיידק הלוחם הקרבי, הפטריוט, האכפתי, האחראי, אותו חיידק שנגועים בו אלפי חיילינו ברגע זה גם. הוא התחיל לברר עם חיילים וללמוד על היחידות השונות בצה"ל. הוא בחר בחיל שריון והמורשת המפוארת כמובן, הדובדבן שבקצפת, חטיבה 7, גדוד 77. זה הפך לחלומו.

צווי גיוס, מבד"קים, מבחנים ואז הגיע לקצין מיון. כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. נאמר לו שיש לו משקל עודף והוא לא יכול להתגייס לשריון, אבל כאן הוא לא עצר. הוא ביקש דחייה של 3 חודשים. הוריד לא פחות מ-32 ק"ג ב-3 חודשים כי הוא רצה שריון. רצה 7, רצה 77 וקיבל. טירונות, מסע כומתה, אימון הקמה, פלוגה מבצעית, מצטיין, מצטיין, מצטיין, ואז המג"ד מבקש שיעבור לחפ"ק מג"ד. הטובים ביותר מגיעים לשם, חלום. חפ"ק מג"ד 77 בחטיבה 7. מדהים.

10 ימים לפני השחרור היו יום נפילתו. באותו יום ההשכמה הייתה שונה. צבע אדום נשמע. יובל ושאר החיילים והחיילות עמדו במרחב מוגן בפיג'מות ותחתונים ונשק אישי בלבד, ואז כרזו כי יש חדירה למוצב. המג"ד עם חצי צוות לא היה בבסיס, היה בסיור עמדות אליו יצא כשעה לפני כן, ויובל לקח פיקוד, תוך שניות. 21 שנות לימודים וערכים נסגרו ב-3 שניות בגלל פז"ם, בגלל אחריות, בגלל אכפתיות, בגלל אהבה. חברתו הייתה בין החיילות. הכול ביחד.

הוא ביקש מכיתת הכוננות לגשת לעלות על ציוד ולכלל הקצינים, החיילים והחיילות, לרדת לחמ"ל תת-קרקעי, שם הם ניצלו בסוף, ומחברו, עידו הרוש, ביקש לצאת יחד אתו לעכב את החדירה. זה קורה בשניות ספורות. הם דורכים את הנשק כאשר כל אחד עם מחסנית אחת בלבד ויוצאים להסתער לכיוון הש"ג, מולם כ-30 מחבלי חמאס. הם החזיקו מעמד בין 8 ל-10 דקות. נשמע מעט אבל זה המון זמן, בשביל קרב זה המון. זה הספיק לשאר החיילים להסתגר בבונקר ולהישאר בחיים. מעל ל-40 איש שחיים היום. יובל בן יעקב ז"ל, עידו הרוש ז"ל ושלושה חיילי גולני ז"ל, כיתת כוננות, לא בין החיים. 10 ימים לפני השחרור, עם מלא תוכניות לעתיד וגאווה על שירות בשריון חטיבה 7 גדוד 77.

בשיר של בועז שרעבי מלפני הרבה שנים נאמר "מי ידע שכך יהיה ובכמה לילות ללא אימא יהפוך נער שכזה לבחור מסתער קדימה". ב-22:00 באו קצינים להודיע לאחותי על נפילתו, ב-23:00 באו קצינים לבית ממול להודיע על נפילת חברו של יובל. תוך חודשיים ראשונים של לחימה ארבעה מתוך תשעה חברים נפלו. כאב בלתי נסבל על נפילתו של יובל וכל בוקר כאב נוסף עם השורה של "הותר לפרסום".

אני זוכר לפני 33 שנים, בהכנות לפני העלייה, את המילים של ההורים: אנחנו בגדול בסדר אבל חייבים לעלות בגלל ולמען הילדים, העתיד של הילדים והנכדים. היום רבים מאותם הורים קוברים את הילדים ואת הנכדים, וברור לכל שאין נורא מזה. היה מה שהיה וקרה מה שקרה, יהיו תחקירים ואת הנופלים לא ניתן להחזיר, וצריך איכשהו לחזור לחיים. אני לא יודע איך בינתיים, אבל חייבים את זה לחיים.

אבל יש משהו שחשוב לעשות, ועכשיו אני פונה לחברי הוועדה, לממשלה ולמקבלי החלטות, בכם, ורק בכם, ועוד היום, נושאים אליכם עיניים בצפייה, האם אותם הורים יצטרכו לקבור גם את הנינים? אני מאוד מקווה שלא.

תודה רבה. אוסנת גץ, דודתו של החטוף עומר נאטורה, בזום.

שלום לכולכם, שמי אוסנת גץ ואני דודה של עומר נאטורה. תודה שהעליתם אותי לספר את הסיפור של עומר. עומר ב-7 באוקטובר נחטף ע"י חמאס ואני רוצה שקצת תכירו אותו ותלמדו עליו. עומר בחור אמריקאי, נולד, גדל והתחנך בניו-יורק, בלונג איילנד, בחינוך יהודי-ציוני, למד בבית ספר שכטר בניו יורק, וכשהוא סיים את לימודיו בתיכון, בהתייעצות עם הוריו, הוא החליט שהוא רוצה להגיע לישראל. שני ההורים שלו ישראלים-אמריקאים, דיברו בבית עברית, יש לו משפחה גדולה בארץ, אני דודה שלו ויש לו פה דודים נוספים וסבא וסבתא. הוא החליט לקחת שנה, gap year, ולהגיע לכאן למכינה קדם-צבאית.

הוא בחר במכינת גליל עליון משתי סיבות: סיבה ראשונה שהיא מכינה למנהיגות, שמאוד התאימה לאופי שלו, וסיבה שנייה היא שזו מכינה שדווקא רובה ישראלים. עומר מאוד רצה להתחבר לעמיתים שלו, לבני גילו, לחבריו הישראלים. ואכן, הוא בילה את השנה הזאת באהבה גדולה, טיילו בישראל, התנדבו בישראל. השנה הייתה שנת קורונה, בסביבות אפריל הוא הגיע הביתה להורים והתחבט התחבטות אמיתית, הוא אמר: הכרתי את חבריי הישראלים ואני חושב שאני צריך להתגייס לצה"ל בדיוק כמוהם ולשרת את המדינה.

ואכן, אחרי החלטה אמיתית וכנה שלו – ההורים תמכו בהחלטתו כמובן – הוא עלה לארץ והתגייס דרך גרעין "צבר", קיבל משפחה מאמצת בקיבוץ אפיקים והתקבל ליחידה מובחרת, אבל בעקבות שנת המכינה הוא הבין שצריך לחזק את הגדודים ובחר להתגייס לשריון. כשהוא התחיל את השירות בשריון הוא מאוד מאוד אהב את החיל, ואני יכולה להרשות לעצמי להגיד שגם אהבו אותו. הוא התקדם ויצא לקורס מט"קים ואחר כך איך שימש כ"גנן", מפקד בקורס מט"קים, ואחרי זה אף יצא לקורס קצינים.

ב-6 באוקטובר, כמנהגו כמדי ערב שישי, התקשר להורים בניו-יורק, אמר להם: הוריי היקרים, סוף סוף, לאחר חודש החגים הקשה, שעבדנו בו מאוד קשה על הקו, על הגדר, אנחנו צופים שבת שקטה. עומר היה מפקד מוצב בין נירים לניר עוז וב-7 באוקטובר, איך שהתחילה המלחמה, הם היו הראשונים על הקו. יש לנו עדות מסרטון שפרסם החמאס שעומר והצוות שלו נחטפו מהטנק ומאז איננו יודעים עליו דבר.

ההורים נמצאים על קו ישראל ניו-יורק, עושים כל מה שהם יכולים אל מול האמריקאים כדי לספר את הסיפור של עומר ושאר החטופים, נפגשו כמובן עם ביידן, עם בלינקן, עם חברי קונגרס. אח שלי, רונן, אבא של עומר, גם היה עם צוות המשפחות שטסו לקטאר ונפגשו עם ראש ממשלת קטאר. אנחנו כולנו פה במתח גדול, בציפייה, בכאב גדול.

עברנו, כמו שכולכם יודעים, את יום ה-100 אתמול ויש לי בקשה בשמנו ובשם כל המשפחות: חייבים לעשות הכול להחזיר את כל החטופים. אנחנו לא יודעים מה מצבו של עומר, לא קיבלנו סימן חיים, אבל אנו בטוחים שהמבוגרים, הצעירים, החיילות, החיילים, כולם כבר חייבים אחרי 100 ימים בשבי לחזור הביתה חיים ובריאים ואנחנו ממש זועקים את זעקתנו להחזיר את כולם הביתה. עומר הגיע לישראל, תרם את תרומתו, נלחם על הקו, עשה כל מה שהוא יכול כדי להגיע לישראל ולהגן על היישובים. ממשלת ישראל חייבת להחזיר אותו ומהר. תודה לכם.

תודה רבה. נקווה שנראה אותו בקרוב בבית. אני רק אומר לנוכחים כאן, יש תרגום סימולטנית לאנגלית וצרפתית למי שצריך. חיים פרנקו, אביו של סרן כפיר יצחק פרנקו ז"ל, בן 22 מחטיבת 401, גדוד 52, נפל ברצועה ב-15 בנובמבר.

שלום לכולם. כפיר נולד בירושלים, עבר את כל ילדותו ונעוריו בירושלים, אנחנו מקטמון. הוא גדל על אהבת הארץ והתגייס במודעות שלמה שהוא צריך לשרת את הארץ. הוא רצה להיות בשריון. הוא אמר לי: השריון, אבא, זה הדבר שיש לו את הרגליים בארץ. אחרי שהוא עשה מספר פעמים את שביל ישראל מדרום לצפון, גם עם הישיבה שבה הוא למד, ישיבת נועם, וגם כפרט, הוא הוא פשוט רצה ממש לפעול להגנת הארץ.

בשיחה האחרונה שהייתה לנו על נושא מדיני כביכול הוא אמר לי: אבא, מה שקרה ביום כיפור – אני מדבר על האירועים שהיו בכיכר דיזינגוף – זו לא מחאה, זה פגם, ופגם צריך לתקן במלחמה, כי אין תיקון לפגם, וזה מה שקרה. בסופו של דבר התאחדנו מסביב לסיפור הזה של הקרע שקרה בעם שלנו. הוא ידע שזה משהו נורא, הקרע הזה זה דבר שלא נתפס והוא ידע שזה ייגמר לא טוב. למרות זאת הוא היה בכיוון לבית חולים א-רנתיסי, כאשר הוא, כמ"מ מפקד הטנק שלו, הוציא את הראש כדי לבדוק למה זה לא מתקדם וקיבל באוזן כדור של צלף. זה קרה ארבעה ימים אחרי יום ההולדת ה-22 שלו, חודש וחצי אחרי אירוסין עם חברתו.

מה-7 באוקטובר, כשהבאתי אותו לנקודת איסוף בירושלים, לא ראיתי אותו ולא דיברתי אתו כי לא היו להם טלפונים. כלומר, בשבילי הוא נעלם כבר מה-7 באוקטובר, בשבת בבוקר. אני רק רוצה להגיד שגיבורים כמו הילדים שלנו לא באו מכלום, הם באים ממשפחות שגידלו אותם על ערכים מאוד נדירים. אני שמעתי את המילים של הגברת כאן ואני אומר גם לה וגם לכולנו, אנחנו גם עם של גיבורים, אני מדבר על ההורים ועל המשפחות, כי הילדים לא גדלו כך על קרקע ריקה. הם גדלו ומה שהם הביאו לקרב זה האומץ שהם קיבלו בבית.

תודה רבה. משפחת ליאר, בבקשה. סמל ראשון נתן חי ליאר ז"ל, בן 20, מנתניה.

שלום. קודם כל הבאתי לך מתנה, ספר תהילים, כי אני חושבת שכל הילדים שלנו שנפלו על קידוש השם שומרים עלינו מלמעלה. זה הכי הכי חשוב. גם בפנים יש מדבקה שעשו החניכים של הבן שלי, שכתבו את המשפט שהוא הכי אוהב "תן חיוך, הכול לטובה". זה בשבילך. תודה שהזמנתם אותנו.

עלינו לארץ לפני 7 שנים, אחרי הפיגוע שהיה ליד הבית שלנו, פספסתי את הפיגוע ומאז אמרנו שהבית שלנו הוא פה בארץ. בצרפת נתן היה ילד ביישן ומאז שעלינו לארץ הוא פרח, כמו פרח. הוא היה מדריך בבני עקיבא לילדים בכיתה ד', בגיל 10, ותמיד דאג שכולם יהיו ביחד, שכולם מחייכים וכולם בסדר. הוא היה תמיד עם חיוך על הפנים. אחרי הבגרות – הוא היה בישיבת בני עקיבא – הוא החליט ללכת למכינה "גור אריה", מכינה שיש גם ישראלים וגם צרפתים, כדי להכין את עצמו להיות חייל. יש הרבה חיילים בודדים שיוצאים מהמכינה הזו. אחר כך נתן החליט להמשיך עם הישיבה לפני הגיוס כדי להתחזק.

בדצמבר 2022 הוא התגייס לכפיר, לדוכיפת, ויצא ישר לקורס מ"כים. היה טקס שבוע שעבר, הוא היה מצטיין. כל מה שהוא עשה הוא עשה בצורה הטובה ביותר, אבל לא בשבילו, בשביל השני. נתן אף פעם לא חשב על עצמו. כשיצאו מביסל"ח ב-7 באוקטובר בבוקר הוא קודם חשב על החברים שלו, לקח יין וקורנפלקס כדי לעשות קידוש לחיילים וגם להתפלל בשביל כולם ואמר לכל החיילים שיהיה בסדר.

הם נלחמו במשך ארבע שעות מביסל"ח עד כרם שלום, איפה שהוא נפל, וכל הזמן הוא שאל את החברים שלו אם הם בסדר, בלי פחד, בלי לחשוב על עצמו. כשהם הגיעו לכרם שלום היו רסיסים, רוב האנשים, אזרחים וחיילים, נכנסו לפניקה, ונתן, הבן שלי, אמר למפקד שלו: תברר שכולם בסדר, אני פה, יכול להציל את האזרחים, כי היו אולי 40 מחבלים שנכנסו לישוב. הוא קיבל טיל על הראש ונפל באותו רגע.

הבן שלי תמיד חייך, עם אמונה גדולה, ולמרות שהוא היה צרפתי הוא לא רצה להגיד שהוא צרפתי, תמיד יצר חיבור בין צרפתים לישראלים, דאג שתמיד כולם ירגישו טוב. אנחנו צריכים להמשיך בדרכו. אני ומשפחתי רוצים לעזור לזכרו לעולים חדשים, לאנשים בצרפת לעלות לארץ, לחיילים בודדים שמרגישים פה לבד, כי אנחנו כולנו משפחה, וכמו שאומרים, הם נפלו אבל לא נפלו לשווא, כדי להיות עם חופשי בארצנו.

תודה רבה. יהי זכרו ברוך. מרלן אלקיים, אמו של רס"ר אליהו בנימין אלמקייס ז"ל, נמצאת בצרפת ותשוחח אתנו טלפונית. חבר הכנסת טייב יעזור לנו בשירותי תרגום.

חבר הכנסת ליברמן, סליחה, הבן שלי נפל בשביל עם ישראל. (אמרה דברים בשפה הצרפתית, להלן תרגומם על ידי בתה).

אימא אומרת שהיא תשמח אם תוכל להישאר כי כולנו פה אנשים פשוטים, כולנו דורכים על אדמת מדינת ישראל בזכותו ולכן היא תשמח אם כולם ישמעו אותו.

תודה רבה, אני יוצא לדקה וחוזר.

(אמרה דברים בשפה הצרפתית, להלן תרגומם על ידי חבר הכנסת טייב).

שלום לכולם, הבן שלי, אליהו בנימין, היה אדם מיוחד. אדם גדול, צדיק, גיבור ומלאך. הוא אהב את כולם, הוא אהב לתת לאנשים, ככל שהוא נתן יותר הוא הרגיש טוב יותר, כלפי הוריו, כלפי אחיו, כלפי חבריו, וגם כלפי סתם אנשים שהוא ראה ברחוב ותמך בהם. הוא אהב את ישראל מעומק נשמתו, עד למצב שהוא החליט לעלות לישראל ללא משפחתו והייתה לו תקווה אחת, שהוריו יעלו לישראל גם הם לגור לידו. חזרנו לפריז כדי לארגן את הדברים והחלטנו לעלות לישראל. אנחנו עוד חודש, בעזרת-השם, נהיה פה, קרוב לבננו, שלצערנו כבר לא בין החיים. אני מודה לאלוהים שנתן לנו בן כזה, גיבור כזה, וזו פשוט הייתה מתנה.

תודה רבה. משפחת יאנג, משפחתו של סמל נתנאל יאנג ז"ל, בן 20 במותו.

(אמרה דברים בשפה האנגלית, להלן תרגומם.)

תודה על האפשרות להיות פה. שמי שונטל, אנחנו ההורים של סמ"ל נתנאל יאנג, בננו האהוב. אנחנו באים מלונדון אבל אנחנו גם צרפתים. בבוקר שמחת תורה, ה-7 באוקטובר, הוא נפל בהגנה על ישראל, ביחד עם חברו עילי בר-שדה ושני מפקדים נוספים. נתנאל התעניין בתחומים רבים: הוא היה דיג'יי, מפיק מוסיקלי, חובב אופנה ואוהב כלבים. הוא היה דוד גאה לארבעה אחייניות שנהג לבקרן לעתים קרובות.

אז מה מוביל בחור בן 18, כמו נתנאל וכמו הצעירים הגיבורים ששמענו עליהם עכשיו, להרגיש רצון עז להצטרף לצבא ההגנה לישראל? התשובה היא פשוטה: האהבה עמוקה שלו לישראל, כמו שאר הצעירים כאן. פשוט אהבה לארץ ישראל. למרות גילו הצעיר, נתנאל הרגיש קשר עמוק לישראל. עוד מגיל 10 הוא דיבר לעיתים קרובות על החלום שלו לשרת את מדינת ישראל. לנתנאל הייתה כמיהה חזקה לעשות עלייה ברגע שהוא יסיים קולג'.

נתנאל הלך בעקבות אחיו הגדול דניאל, שהצטרף לצה"ל כחייל בודד לפני 17 שנה, ואחיו הגדול – שנמצא פה מאחוריי – שעשה עלייה לפני 10 שנים. נתנאל היה נחוש לשרת את מדינתנו האהובה. הוא היה מאושר כשהוא התקבל לגולני, ליחידה 13. קבלת הכומתה היה אחד מהרגעים הגאים בחייו והשירות בצה"ל עשה אותו הכי מאושר שהוא אי פעם היה.

הסיפור של נתנאל הוא עדות לכוח נחישות. למרות מספר מכשולים לאורך הדרך הוא נשאר נחוש להיות הגרסה הכי טובה של עצמו. בנוסף, היה לו רצון חזק לעזור לאחרים, שמענו אינספור סיפורים על נדיבותו ועזרתו לאחרים במהלך החודשים האחרונים, החל ממתן טיפים לגבי תקלוט כדיג'יי ועד תשלום עבור טיסה הביתה לחברו שנזקק לכך.

נתנאל ניסה להציל חיים . כאבא ואימא, הדבר היחידי שמנחם אותנו בתקופה טרגית זו הוא הידיעה שנתנאל נפל ברגע שבו הוא עשה מה שהוא נועד לעשות – הגנה על מדינת ישראל. האומץ שלו, האהבה שלו והמחויבות שלו לארץ תמיד ייזכרו. בזמן שמשפחתנו סובלת וכואבת מכך שלא נראה את נתנאל שוב, אנחנו ממשיכים להתפלל לשלום החיילים שנלחמים ו-136 החטופים שעדיין מוחזקים בשבי חמאס ומשפחותיהם שסובלות ולא יודעות את מצבם של אהוביהם. אנחנו מתפללים לשלומם וחזרתם המהירה הביתה. תודה רבה.

תודה רבה. משפחתו של סמ"ר אסצ'אלו סמה ז"ל, לוחם בגדוד 932 של חטיבת הנח"ל.

שלום, אני פרנוס, אימא של אסצ'אלו. כמו שאתם רואים אותו, הוא היה חייכן. קשה לי קצת לדבר בעברית אבל אעשה ככל יכולתי. עלינו ב-2007, הוא היה בן 4, היה ילד מיוחד.

תודה. אני רק אספר על אסצ'אלו שבתור ילד עולה חדש בפתח תקווה הוא התמודד עם גזענות כשלא הסכימו לקבלו לבית ספר בגלל מוצאו, הוא נאבק כנגד הנושא הזה, שזכה לפרסום, ואני חושב שמאז היה שינוי. טקלה סמה, אחיו, בבקשה.

שלום, אני אח של סמל ראשון אסי סמה ואני רוצה להראות לכם את מה שהוא כתב. הוא כתב יומן בעזה כל יום ואני אשמח להקריא לכם מעט ממנו:

"יום א' בעזה, הגענו סוף סוף לגבול, אחרי הליכה מתישה כמובן שעברנו ברגל ימין. כשהגענו למקום שכבשנו ראיתי את כל הטנקים וכמות חיילים שלא ראיתי כמוה בחיי. הטילים של טנקים מרעידים את האדמה, פיצוצים בכל מקום, בניינים הרוסים. כל זה שימח אותי. מה שנשאר זה רק לצוד אותם. במפקדה הזאת יש מנהרה ראשית שממנה אפשר לצאת מכל חור באזור. כל יום יש פה היתקלות של מחבלים. הם לא רוצים לאבד את המנהרה הזאת. נקודת אור נוספת - אתמול גדוד של חמאס יצא מהמנהרות עם דגל לבן ופשוט נכנעו. כמובן שלא הרגנו אותם כי זה קלף לגבי החטופים".

לפני שבוע המג"ד והמ"פ שלו היו אצלנו בבית. המג"ד שלו סיפר לי שבאחד הלילות בשמירות אסי והצמד שלו היו באמצע שמירה, אסי לקח את המג"ד לצד ואמר לו: אני רוצה להיות יותר, אני רוצה להתקדם, תן לי עוד משהו, אני מוכן להיות השכפ"ץ שלך, אני מוכן לחטוף כדור בשבילך. כמה ימים לאחר מכן אסי מצא שלושה מטעני נ"ט בתוך מבנה, הוא הלך להתריע לחברים שלו על המטענים ולמעשה הם הצליחו להינצל, ברוך-השם, אבל הוא עצמו נפגע, הוא, הצמד שלו ועוד שני חיילים.

משם פינו אותם לבית חולים אסותא. אחד החיילים מיחידת החילוץ 669 אמר לי שהפינוי של אסי זה אחד הפינויים הכי מהירים שצה"ל עשה אי-פעם מעזה ועד אסותא, פחות מ-20 דקות, 17 דקות. זה היה כל כך מהר שהם לא הצליחו לתת לו דם באמצע. אסי היה שבועיים ויומיים בבית חולים. כל יום עבר ניתוח, כל יום עבר אשפוזים, כל יום עבר סבל מטורף, ולמעשה בסופו של דבר זה ניצח אותו.

יהי זכרו ברוך. תודה רבה. משפחת בר און. מרלין, אמו של רב סרן משה אברהם בר און ז"ל, בן 23 בנופלו, מגולני.

(אמרה דברים בשפה הצרפתית, להלן תרגומם:) אני עומדת כי בגולני, חטיבה 1, תמיד עומדים. נתתם לי שתי דקות כדי לדבר על בני – שזה לא הרבה, שתי דקות שמאפשרים לנו לחיות, עוד שתי דקות כדי להתקדם עוד יותר לכיוון גן עדן – על תרומתו לעם ישראל, כדי שאנחנו נוכל להיות פה ביחד, חיים ונושמים. אני מבינה את הסבל שלכם, זה הסבל שלנו. תמיד תהיה לנו הריקנות הזאת ובכל זאת אנחנו במקביל נהיה גאים שילדנו, זכרם לברכה, נפלו למען עם ישראל. אנחנו כבר לא עולים חדשים, אנחנו ישראליים במאה אחוז. נתנו ילד למדינת ישראל, ילד לעם ישראל ילד ישראל, ילד לארץ ישראל.

שלוש צורות יש לעלייה לארץ, אחת כדי לחיות בתור יהודי חופשי, השנייה מתוך פחד מאנטישמיות והשלישית כי אנחנו אוהבים את הארץ הזאת. אנחנו עלינו לארץ לפני מספר שנים מתוך אהבה לעם ישראל, לארץ ישראל. אנחנו מכבדים את מי שנפלו מ-1948 ולכן אנחנו מרגישים שהילדים שלנו צריכים לתת ולתרום את תרומתם למדינת ישראל, או בשירות לאומי או בצבא.

לעולם לא האמנתי שאני אתן את בני היחיד למדינת ישראל. במהלך השבעה הבנתי שבני היה מנהיג. הוא לא היה רק "גולני שלי", הוא היה מאסף. נתן אהבה לכל חייליו, אפשר להם לפרוץ את גבולותיהם, בין בחייהם האישיים ובין בחייהם הצבאיים. אהבתו הגדולה ביותר הייתה לעלות על הר החרמון ולמסור לחייליו תוך כדי שהוא מראה להם את ארץ ישראל, על זה אנחנו נלחמים. אנחנו אנשים פשוטים, זה היה המסר שלו תמיד. המסר של משה.

אנחנו אנשים פשוטים שעושים דברים מורכבים בתנאים מאתגרים בצורה מצוינת.

המשפט הזה יכול להיות של כולנו. חברי הכנסת, מכיוון שהצלחתם לאסוף אותנו, נבחרתם על ידנו, והעם הבין שזו לא מלחמה על ארץ, זו מלחמת על קיומנו בתור עם ולא נוכל לנצח אותה אלא אם נתאחד. אני מתחננת בפניכם בשם כל המשפחות, במיוחד המשפחות שאיבדו ילד, כדי שנוכל להמשיך לחיות פה ובכל העולם, בבקשה תתאחדו, בבקשה תשכחו את המחלוקות. תמשיכו אחר כך אבל אנחנו ננצח במלחמה הזו רק מתוך אחדות. עד הניצחון האחרון. תודה רבה.

תודה רבה. סיגלית פישר, אמו של רס"ל אמיר פישר ז"ל, שעלה מדרום אפריקה, לוחם ביחידת דובדבן, נפל ב-7 באוקטובר.

הבן שלנו, אמיר פישר, או כמו שאנחנו קראנו לו, אמירון, נולד ב-14 בספטמבר 2001 ונפל ב-7 באוקטובר בכפר עזה. בן של סיגל ושרון, אח לאור, בת 24, נולד וגדל בנס ציונה. ילד מלאך, מלא אהבה, שמחה וטוב לב. בגיל 6 התחלנו את מסע הרילוקשיין שלנו ועברנו לגור ברומניה שנתיים ולאחר מכן בגאנה. אמיר עבר בגאנה את רוב חייו הבוגרים, עד גיל 18. היה שחקן כדורגל מקצועי ושיחק כדורגל כל תקופת החיים בגאנה וברומניה. בגיל 18, עם סיום הלימודים, נסע לשחק בליגה השנייה בפראג לאחר מבחנים ותנאי קבלה מאוד מאוד קשים.

אמיר קיבל אישור ממיטב של בן מהגרים ולא היה חייב לשרת בצבא מאחר שעזב את ישראל לפני גיל 6, אבל אחרי שנה בפראג, בצעד ממש אמיץ, אחרי שהתייעץ אתנו, החליט שהוא עוזב הכול, את המשחק ואת החיים שהיו לו, וחוזר לארץ ועושה צבא, כך הכרנו את גרעין "צבר". הבקשה היחידה שלנו הייתה שיעלה ויעשה את כל שלבי העלייה והקליטה דרך הגרעין מכיוון שאנחנו לא היינו בישראל ורצינו שהתהליך יהיה מסודר.

אמיר שובץ לגרעין ניר יצחק ועבר את כל השלבים אתם – עלייה, קליטה, צו ראשון, שני, לימוד עברית, אימונים לגיבושים, משמעת. זה היה שינוי מאוד משמעותי בשבילו. הוא הכיר שם המון חברים טובים שליוו אותו גם אחר כך והיו חברים לחיים, התאמן, עשה גיבושים, התקבל לשלדג, עשה את המסלול של שנה וחודשיים, הודח ועבר ליחידת דובדבן. בדובדבן מצא את הבית, את המשפחה, גילה מה זה להיות ישראלי עם חברים ישראלים. אחים ממש, היה אומר לנו.

אמיר היה יחיד ומיוחד. היה מוקף חברים טובים כל חייו. הייתה לו חברה מהיום הראשון שעלה לארץ, היו בני זוג 4 שנים, 4 השנים המאושרות בחייו. אין הרבה אנשים שיש להם את כל החבילה ולאמיר יש את כל החבילה, יש לו את הלב הכי טהור, רגיש, אכפתי, חכם, אוהב. הוא לא התעצבן ברצינות והכי אופטימי. מצד שני גם היה גבר אמיתי, עשה שטויות עם חברים, מציק לחברה שלו, קלמזי ואמיץ, ועם כל זה איכשהו גם קצת פרנואיד.

היה לו חיוך שהצליח להשיג הכול בחיים. הוא אהב הכול ומכל הלב והיה תמיד הכי אמיתי, בלי משחקים. כל הרגשות שלו היו על השולחן, בגלוי. הוא ידע לבטא את עצמו במילים ובמעשים, תמיד היה אומר כמה הוא אוהב. הוא היה בן-אדם שכולו טוב. אני יכולה להגיד שיש הרבה דברים שהייתי משנה כדי לשנות את הסוף אבל בדבר אחד אני בטוחה והוא שאמיר היה עושה את אותו מסלול שוב ושוב ושוב. שלוש השנים האחרונות היו המאושרות בחייו.

אני רוצה קצת לספר על מה שהיה שם. אמיר שלנו, לוחם דובדבן בקבע בן 22, ב-7 באוקטובר סגר שבת בבסיס, במישור אדומים. ב-08:00 בבוקר הוא התקשר אלינו, למשפחה, ואמר לנו שמקפיצים אותו. שאלנו לאן, הוא לא ידע לענות. לא יודע לאן הוא הלך ומה גודל האירוע. אמיר והצוות שלו עלו על ציוד והוקפצו לאזור העוטף. תחילה הגיעו לשדרות ולאחר מכן שינו מסלול לכיוון כפר עזה.

הוא וצוותו הגיעו לכפר עזה באזור 09:30 בבוקר, מהכוחות הראשונים שנלחמו בקיבוץ. בדרך לשם אמיר אמר לחבר שלו מהצוות: הולכים להציל את הבית. הם נכנסו בש"ג ושם התחילה הלחימה שלהם. צוות יחיד מול עשרות מחבלים. הם הצליחו לטהר את האזור והתחילו במשימתם לטהר בתים ממחבלים. הם עברו שלושה בתים בהצלחה, טיהרו אותם, הצליחו להדוף את המחבלים ולהציל המון משפחות.

בין הבית השלישי לרביעי היה מארב של מחבלים. אמיר וצוותו הותקלו. התחיל קרב יריות מכל הכיוונים, שם נפצעו שלושה חיילים ונהרגו שניים, אמיר שלנו ומפקד הפלוגה שלו, בן בורנשטיין ז"ל. אמיר נפל ישר באותו הרגע מכדור בפגיעה ישירה. לא היה לו זמן לחשוב או לדבר. חברים שלו משכו אותו לבית הכי קרוב והמשיכו בלחימה עד שפינו אותם. הם המשיכו להילחם ימים ולאחר מכן נכנסו לעזה להמשיך בלחימה. אמיר תמיד לחם כגיבור, לא פחד מכלום. תמיד הלך בראש והיה מוביל, וגם בשבת הזאת לחם בגבורה לצורך הגנה על המדינה ועל הבית שלו.

תודה רבה. נמצאת אתנו דרך הטלפון מצרפת ז'נבייב גנסיה, אמו של סמ"ר ולנטין גנסיה ז"ל, צנחן, לוחם גדוד 890, שנפל ב-7 באוקטובר.

(אמרה דברים בשפה הצרפתית, להלן תרגומם על יד חבר הכנסת טייב)
ולנטין גדל במונפלייה שבצרפת. מגיל צעיר הוא חלם לעלות לישראל. בילדותו נתקל בקשיים מבחינה לימודית בית הספר והוא רצה לעלות לארץ, להשתקע ולתרום כמיטב יכולתו, הוא רצה להגיע כמה שיותר גבוה, הוא הגיע ליחידת צנחנים. פגשתי אותו באוקטובר 23, הוא היה כל כך גאה להיות ביחידה. הוא היה אמור לסיים את שירותו בחודש אוקטובר. הוא תמיד היה אדם שמח, היה פה בשביל לעזור לכולם ולדחוף את כולם להגיע כמה שיותר רחוק.

הוא היה מרוכז מטרה, החליט לעלות לישראל, בנה את תיק העלייה שלו לבד, ללא עזרה מאף אחד, דבר שאני עדיין לא מסוגלת לעשות. פגשתי אותו בראש השנה ובשיחה שלנו הוא אמר שהוא רוצה להיקבר בהר הרצל. ב-7 לאוקטובר הוא הקפץ על ידי מסוק שהותקף ע"י טיל נ"ט. המסוק נפל באזור כפר מימון. הייתה לו מטרה אחת, להציל אזרחים. הם הצילו את תושבי כפר מימון ומה שהם הצליחו לעשות כדי להציל את תושבי בארי.

מה-7 באוקטובר קיבלתי תמיכה רחבה מאוד. היה לי חלום, זה החלום של אלי ולנטין, שהוא יקבל אזרחות ישראלית, ואכן הכנסת חוקקה חוק ואלי ולנטין בשבוע שעבר קיבל אזרחות כבוד ממדינת ישראל. אני חושבת כמובן על כל החיילים שנפלו יחד עם בני.

תודה רבה. הפסיפס הזה מכל העולם של הנופלים הוא פשוט מצמרר, אך גם מחזק לראות עד כמה עם ישראל ומדינת ישראל חזקים. זה הסיפור של תקומת העם היהודי בארצו מחדש, של ה-130-140 שנה האחרונות, עוד לפני הקמת המדינה, עבור בכל מלחמות ישראל. יהי זכרם של החללים ברוך. שר העלייה והקליטה, בבקשה.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש, על הדיון החשוב, המרגש, העוצמתי, הייתי אומר גם החשוב מאוד לרוח העם. אני רוצה להגיד תודה רבה לכל המשפחות על כך שנתתם לנו הזדמנות לשמוע, להתחבר, גם לסיפור של הלוחמים וגם טיפה – אני מניח שזה טיפה בים – לים הכאב הגדול שלכם.

בכנס פתיחת גרעין "צבר" שהיה לפני המלחמה אמרתי שבעיניי חיילים בודדים זה הדבר הכי מרגש והכי עוצמתי שיכול להיות. אני חושב שחיילים לוחמים שעלו לשרת בארץ או שעלו ארצה ואחר כך התגייסו להיות לוחמים זוהי ממש תמצית הציונות, תמצית הציונות. לקחת את כל ערכי הציונות, לרכז אותם לנקודה קטנה וחזקה, שבסוף גם כרוכה בהקרבה, זה משהו שמי שלא זכה, כמונו, כמו אנשים שנולדו בארץ, רק יכול לנסות לדמיין במה זה כרוך. חיילים לוחמים שעולים ארצה לשרת את עמם, לשרת את ארצם ולשרת את מולדתם, וזו מולדת שהם לא נולדו בה. אין דבר כזה בעולם כולו שאנשים לא נולדים במולדת שלהם אבל היא מולדת שלהם כי הם עלו אליה והיא מולדת שלהם הרבה יותר מכולם כי הם נפלו עליה.

כשאני אומר "תמצית הציונות" אני מדמיין לנגד עיניי את הגלות הארוכה שעברנו, למעלה מ-2000 שנות גלות ותקווה, מעשרות תפוצות, מכל קצוות תבל, עם תרבויות שונות, אבל היא מורשת אחת, עם מסורת אחת, של עם אחד, ותחשבו כל אחד על תלאות הגלות ותלאות השיבה לארץ. כל גלות וכל תפוצה חוותה את זה, בין אם בפרעות, בין אם בשואה הארורה, בין אם במסעות מסודן.

כל הדברים האלה בסופו של דבר מתכנסים לנקודת זמן של השיבה ארצה ולהקמת מדינה לאור חזונם של נביאי ישראל. אנחנו ממשיכים וזוכים לעשות את זה גם תוך כדי ימי הלחימה. תוך כדי ימי הלחימה ממשיכים לעלות יהודים ארצה, ממזרח אירופה, ממערב אירופה, מצפון אמריקה וכל המקומות. מי שעולה למדינה בימים אלו – אף אחד לא צריך להעיד עליו עד כמה הוא מחובר ועד כמה הוא קשור למורשת ולמסורת הזו.

האנשים הקדושים והגיבורים האלו שנפלו כאן על הגנת העם והארץ – אנחנו צריכים להיות ראויים להם. אנחנו צריכים להיות ראויים להם, ראויים להם כעם, ראויים להם כנבחרי ציבור, בהתנהלות שלנו, בהתנהגות שלנו, בשיח שלנו, ולדעת להתרומם אל גודל השעה ואל גודל האתגר, כשאומות העולם כולן, בוודאי אלו החפצות בהשמדתנו, מסתכלות עלינו, מסתכלות על איך אנחנו מתנהלים ועל איך אנחנו נלחמים ביחד.

הכאב שלכם הוא אינסופי וקשה לומר מילות של נחמה אבל חובתנו כעם לזכור את כל הנופלים, את כל הנופלים, כל מי שהקיז את דמו ודמו נספג יחד עם דם חבריו, נמהל יחד עם דם חבריו באדמת הארץ הזו. חובתנו לזכור את זה. גם אנחנו במשרד העלייה והקליטה נפעל להנצחת אותם לוחמים, קודם כל כי הם ראויים לכך, אבל יתרה מזאת, הם הותירו אחריהם מורשת גדולה ודרך גדולה שתהיה נר לרגלי ילדי ישראל לנצח נצחים, לדורי-הדורות, על הדרך, ועל המסירות, ועל החובה, ועל סיפור חייהם, שלאור הדרך הזאת אנחנו כולנו נצטרך לחיות. תודה רבה.

תודה רבה, אדוני השר. הסיפור של הלוחמים העולים מלווה את עם ישראל מראשית הציונות, מטרומפלדור ועד ימינו. יש כ-7,000 חיילים בודדים שמשרתים בצה"ל בכל רגע נתון, חלקם חסרי עורף משפחתי, רובם עולים חדשים שהגיעו לכאן ללא המשפחה או כחיילים עולים. המלחמה הזו עדיין נמשכת, אז אני רוצה לתת את רשות הדיבור לרב פקד אייל גרמאי, בן העדה האתיופית, שגיליתי שאתה גם המפקד של חבר הכנסת אלמוג כהן.

אי אפשר לפקד עליו. אתה יכול לנסות אבל לפקד עליו זה לא ילך.

אפשר לאלף נמר. אדוני היושב-ראש, כמה מילים על מפקדי היקר, אייל גרמאי. למעשה הוא לחם 400 מטרים ממני, בבית של רחל מאופקים המפורסמת. אני הייתי ברחוב הגורן. כל השנים האלה הוא אימן אותנו והקפיד אתנו על הנהלים, להכניס את הרגל כמו שצריך בזיג ולדרוך. באותו בוקר גילינו כמה שהוא גיבור, כמה שהוא דיבר עם רצון עז אמיתי להציל חיים. אייל, אנחנו מעריצים שלך, תודה על המורשת שאתה משאיר ותודה על הגבורה שהוכחת באותו היום.

תודה רבה לחבר הכנסת אלמוג. בוקר טוב לכולם, אני אייל גרמאי, משמש כסגן מפקד זרוע א' ביחידת יואב במחוז הדרומי. ביום ה-7 באוקטובר הייתי בחופשה בבית, באמצע ריצת הבוקר שלי. בסביבות 07:45 אני מקבל טלפון מקצין המבצעים שלנו שיש חדירה רב-זירתית בכל גזרת המחוז הדרומי ושצריך להקפיץ את היחידה שלי. אני סגן מפקד זרוע ביחידת יואב, משמש כממלא-מקום מפקד היחידה. עם קבלת השיחה אני מקפיץ את כל היחידה שלי שמונה כ-70-80 לוחמים.

בסביבות שבע ורבע אנחנו מגיעים לשטח כינוס, תוך כדי תנועה לשטח הכינוס אני מקבל שיחות מחברים מאופקים. סנ"צ שי אבוקסיס, שהוא מנהל לחימה יחד עם חבר הכנסת אלמוג כהן באופקים, אומר לי: שלח לי כמה שיותר כוחות למקום כי יש מלא מחבלים שעושים שמות באזרחים. אני כמובן עף לכיוון שטח הכינוס כדי לתת מענה ראשוני לאזור אופקים ולזירות אחרות. במקביל אני מקבל שיחה נוספת מקצין שלי שנמצא במסיבה ברעים, שהוא מנהל לחימה באזור רעים כנגד מחבלים רבים שמקיפים אותו, וגם לו אני אומר: אני מגיע אליך, אני אקצה לך סד"כים וכוחות ברגע שנגיע לשטח כינוס.

כאמור, אחרי רבע שעה אני מגיע לצומת גילת, שטח כינוס. מתדרך במידי את 12 הלוחמים הראשונים שהגיעו לשטח הכינוס. אני מבין שבאירוע מסוג של הרג המוני ממד הזמן מאוד משמעותי, לכן אני מחליט להגיע לאופקים עם הכוח הראשוני שהגיע לשטח הכינוס, תדריך ראשוני של מספר דקות ואני מגיע לכיוון אופקים. תוך כדי תנועה לאופקים משטח הכינוס אני מקבל שהלחימה העיקרית מתנהלת באזור שכונת משעול הגפן. אני מגיע למקום, חובר לשוטרים שהיו במקום בלחימה ומבקש מהם תמונת מצב ראשונית כדי להבין פחות או יותר מה קורה בזירה.

אני מבין שבשכונת משעול הגפן, בצד הנגדי שחבר הכנסת אלמוג כהן נלחם בו, נמצאים מספר מחבלים. ברגע שהגעתי היה שקט מופתי, לא הייתה לחימה, היה שקט. מכווינים אותי, מצביעים לכיוון השכונה ואומרים לי שהלחימה נמצאת באזור רחוב התמר. אני לוקח את הכוח שלי, 12 לוחמים, לכיוון רחוב התמר, כשאני מתקרב לכיוון רחוב התמר אני מזהה בית דו-קומתי ולידו אני מזהה שלוש גופות של אזרחים, שבדיעבד התברר שאלה גופות של שוטרים שגרים באזור שחתרו למגע וניהלו קרב מול מחבלים שהיו במקום. אני מתקדם כמובן לכיוון הבית. אני מחליט באותו רגע – לא היה ירי באותה זירה – לבצע סריקה במקום. מבחינתי, האזור הזה הוא אזור נגוע, אזור מלוכלך, אזור חשוד במטרות של מחבלים, לכן אני מחליט לבצע סריקות באזור.

אני מחלק את הכוח שלי לשני צוותים קטנים, כוח חיפוי וכוח פריצה. אני לוקח איתי 7-8 לוחמים לתוך הבית על מנת לבצע סריקה, אני מציץ לתוך חצר הבית הדו-קומתי, בדיעבד התברר שזה הבית של משפחת אדרי, רחל עוגיות וכו'. לפני כן כמובן אני לא יודע שמדובר בבית הזה. מבחינתי יש בית חשוד עם כל כל הסימנים המקדימים שראיתי לפני כן, הגופות של האזרחים שהיו בחוץ, ובתוך החצר אני מזהה מחסניות ריקות של קלאץ'. אני מבין שיש פה אירוע ושצריך לסרוק את הבית הזה. 7-8 הלוחמים שלי מדלגים מעל הגדר, מתקדמים לכיוון פתח הבית. בצורה זהירה אנחנו נוקשים בדלת, אין מענה מהבית, עדיין היה ברור לי שהבית הזה חשוד עם כל הסימנים שהיו מסביב, ושחייבים להיכנס לבית בכל דרך אפשרית ולנסות לסרוק אותו.

אני מחליט להיכנס דרך החלון. אני אומר ללוחמים שלי לשבור את החלון של הבית. הם שוברים את החלון. אני נכנס לתוך המבנה של הבית, לקומה הראשונה. זה היה המטבח, היה מה שנקרא בשפה שלנו זיג, מקום שאי אפשר לראות, שטח נקודת תורפה. אני מתקדם, נכנס ראשון פנימה, אני מזהה מחבל אחד, מנהל אתו קרב, ותוך כדי הקרב הזה – אני מדבר אתכם על מספר שניות – מצד ימין בגרם מדרגות מהקומה למעלה אני חוטף מכת אש מאוד רצינית של קלאץ', אני חוטף בשתי הידיים שלי מספר פגיעות, מספר כדורים. האקדח שלי עף מהידיים. ברור לי שיש לי מחבל אחד שחוסל, נוטרל, ויש עוד מחבל, כנראה מגרם המדרגות, שביצע את הירי מצד שמאל שלי.

או שאני מחכה שם בשניות הראשונות עד שהכוח שבחוץ ייכנס – אלמנט הזמן מאד משמעותי – או שאני מחכה ועושים עליי וידוא הריגה. אני מחליט לחלץ עם הכוחות שיש לי, לצאת החוצה מהחלון בסיוע חברים שלי. בחוץ אנחנו חוטפים ירי, זריקות רימונים, מהקומה למעלה, ואז מתברר לנו גודל האירוע, שיש מחבלים גם בקומה הראשונה וגם בקומה שנייה. הכוח שהשארתי בחוץ, כוח החיפוי, נותן ירי לקומה למעלה כדי שלא יבצעו עלינו ירי משם. כך אנחנו מנהלים סוג של לחימה.

אני מחליט, עם הפציעה שלי, לשפר ולהוציא את הלוחמים שלי. בשלב הזה כבר יש לי שלושה פצועים ולא היה לנו יותר מדי יתרון יחסי. אני מחליט להוציא את הכוח החוצה ולהיערך מחדש. יוצאים מהבית עם חיפוי של הכוח החיצוני שהיה במקום. אני פצוע די קשה בשתי הידיים שלי, עדיין הגוף מתפקד איכשהו והראש עובד. אני מוציא את הכוח לחצר הבית ואנחנו נערכים מחדש.

משם כבר לקראת החילוץ שהיה.

שם כבר מתחילים לחלץ אותנו, אחרי שהתרחקנו מהבית. יש לי כוח שנשאר במקום כדי שהמחבלים שנותרו - - -

כמה זמן היית פצוע עד שחזרת לפעילות אחר כך?

הייתי בבית חולים וולפסון שלושה שבועות, אחרי שלושה-ארבעה ניתוחים, וכרגע אני נמצא בשיקום מאוד רציני בידיים. ברוך השם, אני מקווה להבריא ולחזור למשימות.

מה שמפקדי שכח לומר, ההבדל מהחמאס הוא שהוא צעד בראש, בחמאס הם מאחורה. לכל אורך התנועה המבצעית לעבר הבית – בראש.

תודה. נמצא אתנו בזום אנטוניו דישי, ממקסיקו, מחזור מרס 22 של המכינה. התגייס במאי 22 למחו"ה אלון, שובץ בגולני, שירת כלוחם בגדוד 13, הוקפץ מהבית למוצב שלו בעוטף עזה כדי להילחם. במהלך הלחימה נפצע, עבר שיקום בארץ וכרגע הוא במקסיקו, אמור להתחיל לימודים.

שלום, קוראים לי אנטוניו, אני בן 22, ממקסיקו. במרס 2022 הגעתי לארץ עם החלום להיות לוחם ולהגן על המדינה שלנו. עשיתי תוכנית מח"ל, שם הכרתי משפחה, משפחה של אנשים מכל העולם שעזבו הכול והגיעו לארץ לתת כל מה שהם יכולים בשביל המדינה שלנו. במרס 22 התגייסתי למחו"ה אלון לעשות קורס עברית ובאוגוסט 22 קיבלתי שיבוץ לגולני, יחידה מספר 1. הייתי בגדוד 13, עשיתי שירות ממש משמעותי ושם הכרתי אחים לכל החיים, הכרתי גיבורים שנלחמו עד הדקה האחרונה.

ממש חודש לפני סיום השירות שלי הגיע ה-7 באוקטובר. ב-7 באוקטובר הייתי בבית, באזור 07:00 בבוקר המ"מ שלי התקשר ובלי לחשוב פעמיים לקחת את הנשק ואת האחריות שלי והלכתי כמה שיותר מהר לדרום. הייתה לי הזכות להילחם ולהגן על הבית שלנו ועל כל עם ישראל. אחרי כמה שעות של לחימה נפצעתי. לא משנה כמה הייתי רוצה להמשיך להילחם ולהגן על הבית שלנו לא הייתה לי האפשרות. ב-7 באוקטובר ובחודשים לאחר מכן ראיתי מה זה עם ישראל ומהי המדינה החזקה שלנו.

אני רוצה להגיד תודה למח"ל שנתן לנו את הזכות להתגייס ואני רוצה גם להגיד תודה לכל המדינה, לכל הרופאים ולכל האנשים שעזרו לי. עכשיו טסתי חזרה למקסיקו, להיות עם המשפחה, אבל הנשמה והלב תמיד יהיו בארץ. תודה רבה.

תודה רבה. יעקב עמאר, מקולומביה, נמצא פה יחד עם עוד שני אחיו, שלושה אחים חיילים בודדים מקולומביה, לוחמים, משתתפים בלחימה.

כבוד המשפחות, חברי הכנסת וכולם, שמי יעקב, אני במקור מקולומביה, נולדתי וגדלתי שם, חיים ממש כיפיים. בגיל 15 השתתפתי בתחרות בישראל בשם חידון התנ"ך העולמי. מבחינתי התנ"ך היה אוסף סיפורים שקרו לאבותינו לפני הרבה זמן, אבל הגעתי והבנתי שזה לא סתם סיפורים מהתנ"ך, אנחנו קמנו לתחייה אחרי 2000 שנה. הבנתי שחיכינו 2000 שנה כדי לחזור. השמות שלנו, הדגל שלנו, והחלטתי שאני עולה.

עליתי לבד ובלי כלום, רק מזוודה וגיטרה. למדתי עברית פה, עברית מודרנית. הייתי מדבר עברית תנ"כית, הייתי אומר "ויהי כיסא". אחרי שלמדתי עברית התגייסתי לצה"ל כחייל בודד. זה היה פרק חדש לגמרי בחיים שלי. שירתי כלוחם ביחידה מובחרת, השתתפתי בהרבה מבצעים, גם לחמתי במבצע "צוק איתן". חשבתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאני משתתף במלחמה.

היו לי רגעים מאוד קשים בצבא אבל היה לי ליווי של עמותה בשם "אח גדול", שמלווים חיילים בודדים והם באמת עזרו לי ברגעים הכי קשים, לא קשים פיזית, קשים שרק חייל בודד מבין אתגרים כאלה. סיימתי את השירות. סיימתי עכשיו תואר בהנדסה, אני מהנדס כימיה, בזכות קרן הישג, שנותנת מלגות לחיילים בודדים משוחררים. עכשיו אני גר בנגב. הכרתי את אשתי שם, שנמצאת פה, היא גם הייתה חיילת בודדה.

החלום שלי הוא שהנגב יפרח. אמנם אני ואשתי היינו חיילים בודדים, אבל אנחנו שמחים שהבנים שלנו לא יהיו חיילים בודדים. אני רוצה להגיד לכולם שאנחנו, אני וכל החברים שלי בצבא, כל החיילים הבודדים והבודדים המשוחררים, אנחנו נגן עליכם. אנחנו לא חיילים בודדים כי יש לנו הרבה אחים, אחים שלא הספקתי להכיר ואחים שהכרתי והם לא איתי כי הם נפלו בקרב, אבל ננצח. עם ישראל חי לתפארת.

תודה, יעקב. אני מסכים אתך. זה ביטוי "חייל בודד" פה בארץ, אבל אין דבר כזה חייל בודד. אנחנו מחבקים את כולם וכולנו באמת ביחד. אני חושב שהאירוע הזה מראה עד כמה העם הזה מיוחד. ריקי טריגלו, אימא של נדב, בבקשה.

שלום, שמי ריקי טריגלו, אימא של נדב, חייל בודד, משרת בפחת"ק גבעתי. נדב עזב את ישראל יחד אתנו, כשהיה בגיל 3. אנחנו, גם מחוץ לישראל, תמיד ניהלנו ומנהלים בית ישראלי וציוני. במהלך התיכון, כחלק משיעור היסטוריה, התלמידים התבקשו לבחור קונפליקט מדיני כלשהו בעולם, לספר עליו ולהציע פתרונות, נדב בחר כמובן בקונפליקט הישראלי-פלסטיני. הוא קרא המון ספרים של מדינה מדינאים שונים על הקונפליקט - - -

באיזה תיכון זה היה?

בתיכון פרמונט בקליפורניה. המורה אמר לו שזה קונפליקט מסובך מדי וביקש ממנו להחליף קונפליקט כי הוא לא יצליח לתת פתרונות. נדב בחר בקונפליקט נוסף אבל עשה שתי עבודות ובאמת נבדק על שתי העבודות וקיבל ציון מרבי. אבל באמת העבודה הזאת הייתה חלק מההחלטה שלו להגיע לישראל בסוף התיכון במקום ללכת לקולג', כמו כל החברים האחרים שלו.

הוא הגיע לישראל, הצטרף למכינת גליל עליון, מכינה למנהיגות. בסיום המכינה הוא רצה להישאר בישראל ולהתגייס לצבא. לנדב תמיד היה מאוד מאוד חשוב לעשות תפקיד חיוני ותפקיד משמעותי. הוא נלחם על הפרופיל שלו – הוא לא קיבל פרופיל קרבי בהתחלה כי הוא עשה ניתוח בגיל מאוד צעיר – העלה לפרופיל 97 והצטרף לגבעתי. הוא משרת בגבעתי היום.

נדב עם מורל מאד גבוה. ב-7 באוקטובר הוא הוקפץ, כמו כל החברים שלו, ומאז הוא בעזה. אנחנו מגיעים, כל פעם מישהו אחר מאתנו, לישראל. כרגע במקרה עליתי על טיסה לפני יומיים, הגעתי ואני מקווה מאוד לראות אותו. בפעם הקודמת הייתי פה במשך חודש ימים ולא זכית לראות אותו. אני רוצה להגיד קודם תודה לגרעין "צבר", הגרעין שעוטף אותו. נדב גר במרכז קליטה ברעננה. תודה גם לשאר ההורים פה.

תודה לכם. נתן קלינסקי, נמצא אתנו בזום.

שלום, אני נתן קלינסקי, עליתי מברזיל לפני 4 שנים, עם אחי הגדול. עלינו ביחד, התגייסנו ביחד, הצטרפנו לגרעין "צבר" ביחד ובסוף הגענו לאותה חטיבה, לנח"ל. הוא הצטרף לסיירת ואני לגדוד 931. גם בעזה נפגשנו פעמיים.

איפה אתה עכשיו, נתן?

עכשיו אני בבית חולים. לפני כ-3 שבועות נפצעתי באזור ג'באליה. הבית מאחורינו הפעיל מטען. איבדתי שם את המ"פ שלי, הקשר שלו ועוד שמונה חברים שלי נפצעו. כל החברים שלי עכשיו במצב טוב, יציבים. אני בבילינסון עכשיו עם עוד שלושה חברים. אני כבר באתי לשיקום, לאט-לאט אני מתקדם עם הקביים.

תהיה בריא ותשתחררו, בעזרת השם, כל החברים שלך ששם. קרן בן אהרון, אימא של טל בן אהרון, בבקשה.

שלום לכולם. אני רוצה קודם כל להביע תנחומים לכל המשפחות פה, המשפחות שלי גם כן, של חיילים בודדים ועולים חדשים, חזרה מהירה לחטופים, החלמה מהירה לפצועים ולאחל הרבה כוח לחיילים שלנו שעדיין לוחמים בשטח ולמשפחותיהם. שמי קרן בן אהרון, נשואה לרז ואימא לארבעה ילדים, גל בן 22, טל בן 21, קורל בת 19 ואייל בן 14. אנחנו מתגוררים בלוס אנג'לס כבר 28 שנים, שם הילדים נולדו וגדלו. הבית שלנו הוא בית ישראלי לכל דבר ואם מישהו נכנס אלינו הוא לא ידע בכלל שהוא נמצא בארצות הברית. בית שחוגג את כל חגי ישראל וקידוש בשישי.

מדי שנה אנחנו מארחים נציגים מיחידות 669 לערבי התרמה ותמיכה בחיילים וכל שנה הילדים שלי היו מרותקים לסיפורי הגבורה של הנציגים שמגיעים ומספרים אותם. מאז ומתמיד אני אומרת לילדים שאחרי תיכון יש להם בחירה בין קולג' לבין שירות צבאי בישראל, בהנחה שאחרי צבא הם יבינו שצריך גם ללמוד. הבן הבכור שלנו בחר קולג', טל בחר צבא, הבת השלישית, קורל, בחרה צבא, גם היא מתגייסת דרך פרויקט "צבר" ב-19 במרס לקרקל והולכת להיות לוחמת. הבן הקטן, בן 14, רוצה להתגייס ולהגיע לקורס טיס.

טל שלנו ילד ישראלי בנשמה, אמריקאי בתרבות. ילד שמח, ספורטיבי מאוד, אוהב אתגרים, אוהב אנשים ואהוב בחברה. לפני הגיוס טל החליט שהוא מעוניין לעשות מכינה קדם-צבאית על מנת לספוג קצת את התרבות, את השפה ואת הסלנג הישראלי ונכנס למכינת חמש אצבעות בזיכרון יעקב, וכך עשתה גם אחותו וסיימה לא מזמן שנה במכינת נחשון, שלוחת שובל. שניהם אחרי שנת מכינה אמרו לי: אימא, נתת לנו את המתנה של החיים, הבנו כמה חשובה המדינה שלנו וכמה זה חשוב לשמור על היהדות שלנו. משם המשיכו לפרויקט "צבר" לקליטה ועלייה לישראל.

טל רצה לעשות משהו משמעותי מאוד בצבא, רצה לתרום למדינה והגיע לגיוס עם מוטיבציה בשמיים. הלך ליום סיירות, נפצע בדרך ולמרות הפציעה עשה הכול על מנת להישאר לוחם. היום הוא משרת בגבעתי, גדוד שקד, פחת"ק, בתפקיד קשר מ"פ. הוא היה בנמ"ר השביעי בכניסה לעזה ותיאר את הכניסה הזאת כדבר הכי מפחיד שחווה בחיים. הוא ראה, ועדיין רואה, מראות נוראיים, חווה אירועים קשים, שהעיקרי ביניהם הוא המוות של סמ"פ ידידיה אשר לב, זכרונו לברכה, שנהרג לו בידיים בהתקלות עם מחבלים בעזה.

אנחנו כהורים הגענו לחגוג עם הילדים בחגים, אז פרצה המלחמה. בעלי והילד הגדול חזרו אחרי שבוע הביתה ואני מאז לא מסוגלת לעזוב. עסוקה בהתנדבות ובעשייה. רגשות מעורבים. תחושת פחד, גאווה, עצבות, שייכות ודאגה. הלילות שלנו הם לילות ללא שינה. המיטה הופכת למקום ללכת אליו כשהחושך מגיע ולצאת ממנה כשזורחת השמש, לא ממש בשביל לישון בה. אנחנו שמחים מאוד לדעת שהילדים חוזרים בחופשים למקומות שמחבקים אותם, דואגים להם ותומכים בהם, שזה פרויקט "צבר". הוא נמצא בגרעין רעננה, תודה רבה. שלחנו ילד אמריקאי לישראל, קיבלנו גבר ישראלי שלוחם על קיומה של המדינה והספיק לקבור מפקד שהיה גם החבר הכי טוב שלו. שאלוהים יחזיר לנו את כל החיילים לשלום בריאים בנפש ובגוף.

אמן. תודה רבה. פטריסיה גיזלה קורלס. תדבר בספרדית ובנה יתרגם אותה. בבקשה.

שלום, אני אימא של חייל בצבא, חייל גאה וגיבור. הוא ביחידת פיקוד והצלה של פיקוד העורף.

מאיזו מדינה?

אנחנו מארגנטינה, אני נמצא כאן 15 שנה ואחי הקטן נמצא פה שנתיים וחצי.

אחיך הקטן הוא זה שמשרת כרגע?

כן, אני בדיוק סיימתי גם מילואים.

איפה אתה משרת?

גם בחילוץ והצלה.

הגעתי כחלק מפרויקט Hug של "נפש בנפש", שמביא הורים של חיילים בודדים, עולים חדשים. הבן שלי הגיע לישראל, זה בעצם בני השני שמגיע לארץ כי הבכור כבר חי כאן הרבה שנים. עכשיו אחיו הקטן בצבא. הוא היה בעזה ובדיוק יצא. אני רוצה להודות על כל מה שעושים בשביל החיילים שלנו והילדים שלנו. תודה.

תודה רבה.

אני חייב להגיד שאני אף פעם לא מבין את זה שמודים על מה שעושים לחיילים – צריך להודות לחיילים.

לוי טבצניקוב, חייל מילואים, נמצא אתנו בזום.

שלום לכולם. אורחים נכבדים, חברי הכנסת, המשפחות השכולות היקרות, כבוד גדול בשבילי להופיע כאן ולנאום. קוראים לי לוי טבצ'ניקוב, אני בן 27, נולדתי באוקראינה, בעיר דונצק. הגעתי לארץ לפני 8 שנים. רבים שואלים אותי עד עכשיו: עלית לארץ כדי להתגייס? אני תמיד עונה להם שעליתי לארץ כדי לחיות פה ולגור םה וחלק מהחיים כאן זה שירות בצה"ל, גם בסדיר וגם במילואים. אני הסתרתי מהוועדה הרפואית שיש לי אסתמה כדי להיות לוחם. זה באמת מוזר אבל זה עבר, פשוט עבר, כל האסטמה שלי עברה וזה לא הפריע לי בשום צורה.

עליתי לארץ דרך תוכנית "סלע" שבכרמיאל והתגייסתי לקרבי, לתותחנים. שירתי בגדוד 55, עם כל התעסוקות המבצעיות וכל האמונים, וממש לפני המלחמה – סיימתי את השירות הסדיר שלי כבר בסוף 2019 – באחת מהתעסוקות המבצעיות במילואים פנה אלי מפקד הסוללה שלי ואמר: תקשיב, אתה חייל טוב, האם אתה רוצה לצאת לקורס קצינים במילואים? מסתבר שיש כזה דבר קורס קצינים במילואים. הציע לי לצאת והסכמתי. בקיץ הזה סיימתי קורס קצינים במילואים, היום אני סגן בגדוד 531, מפקד מחלקת סיור.

עשיתי את זה כי רציתי לתרום עוד, להמשיך לתרום למדינת ישראל ולהיות משמעותי ולנצל את הפוטנציאל שלי. כקצין טרי שסיים לא מזמן את קורס הקצינים ב-7 באוקטובר התעוררתי מהאזעקות במבשרת ציון, איפה שאני גר, ופשוט ביום אחד הייתי צריך להכיר את כל המחלקה שלי – כי לא הכרתי אותה לפני – ב-9 באוקטובר היינו כבר מוכנים ויצאנו לעוטף. שם עשינו שלושה חודשים של ירי, כ-16,000 פגזים בצפון רצועת עזה, ולחמנו. סיימתי בדיוק עכשיו את השירות שלי ואני מוכן לחזור בכל רגע אם יהיה צורך בתעסוקה מבצעית או התפתחות בגבול הצפוני.

תודה רבה. נמצא אתנו בנימין סניידר, עולה חדש, סטודנט, נפצע במלחמה. בבקשה.

שלום, קוראים לי בן סניידר ואני בן 24. לפני שש שנים עליתי לארץ מארצות הברית והתגייסתי לצה"ל כחייל בודד. נולדתי בקונטיקט, גדלתי בקהילה אורתודוקסית-מודרנית ולמדתי בבתי ספר יהודיים. גדלתי בסביבה מאוד ציונית ומאוד התחברתי לתרבות הישראלית, לארץ ישראל. ידעתי כבר בגיל קטן שארצה לעבור לגור בארץ ולהתגייס לצה"ל ובאמת כך קרה. עליתי ישר אחרי סיום הלימודים בתיכון, בגיל 17.

עברתי את תהליך הקליטה דרך גרעין "צבר" והתגייסתי לסיירת מטכ"ל. בזמן המסלול עברתי ליחידת יהל"ם, לפלגת סילוק פצצות. השלמתי שם מסלול של שנה וארבעה חודשים, שבסופו זכיתי למעמד מצטיין המסלול. שירתי בסדיר בעיקר בגבולות לבנון וסוריה ונשארתי שם גם לעוד שמונה חודשי קבע נוספים. בזמן הזה עברתי לגור בבית של בנג'י, בית מוכר לחיילים בודדים לוחמים ולוחמות, שהיווה עבורי בית ומשפחה אמיתיים לשנתיים הבאות. שם הכרתי את המשפחה המאמצת שלי בארץ, עומרי ונועה כהן וארבעת ילדיהם, שעד היום עוזרים לי בכול.

אחרי שהשתחררתי טסתי לטיול הגדול בדרום אמריקה. כשחזרתי לארץ מצאתי את עצמי בשלב הכי קשה עבור כל חייל בודד וזה ההסתגלות לחיים עצמאיים בארץ אחרי הצבא. עברתי לגור בחיפה, מקום שבו לא הכרתי אף אחד, ונשארתי בלי שום מסגרת או קהילה באזור המגורים שלי. מצאתי עבודה בהייטק וגם התנדבתי בעמותת "ישראליז", שעוסקת בהסברה הישראלית דרך סיפורים אישיים. למדתי שנה במכינת הטכניון, אותה סיימתי כמצטיין המכינה. התקבלתי ללימודי הנדסת חשמל בטכניון. אתמול היה היום הראשון שלי בלימודים. בנוסף התקבלתי לקרן הישג, קרן מלגות לחיילים בודדים מצטיינים ודרכם אני מתנדב בפנימייה ומעביר סדנאות לבני נוער.

ב-7 באוקטובר הייתי בדיוק יומיים אחרי חזרה מטיול בתאילנד, כך שעדיין לא התרגלתי לחיים חזרה בארץ. כבר באותו היום גויסתי למילואים ביחידה והתחלנו להתכונן לכניסה הקרקעית. ביום הרביעי למלחמה, שהיה גם יום ההולדת שלי במקרה, נכנסתי לבארי על מנת לאתר אמל"ח מסוכן וגופות באחת השכונות. לאחר מכן הצק"פ שלי עבר לגבול לבנון, שם ביצענו משימות ערכיות במטרה למנוע חדירות מחבלים לשטחנו. במקביל לפעילויות המבצעיות עסקתי באופן עצמאי גם בהסברה ובחיבור יהודים בחו"ל למצב המתעדכן במדינה שלנו.

אחרי כמה שבועות הצק"פ שלי ירד לדרום ונכנסנו לעזה, תחילה בבית חאנון. ביום הרביעי שלי בעזה, בזמן ביצוע משימה בחזית הלחימה, נתקלתי בפיר שעוד לא נחשף ובאותו רגע הופעל עליי מטען. בהתחלה הוגדרתי כפצוע קשה ופינו אותי במסוק של יחידת 669 לבית החולים הדסה עין כרם. לאחר סריקות בחדר טראומה הוגדרתי מחדש כפצוע קל. נשארתי עם כ-50 רסיסים בגוף ופגיעה בשמיעה. האמת, שבתור מישהו שמבין היטב באפקט הרסני של פיצוץ מטען, אני יכול להגיד שזה נס בלתי נתפס שזה כל מה שקרה לי. עכשיו אני בתהליך שיקום תחת משרד הביטחון ואני חוזר לחיים הסטודנטיאליים ולהתנדבות עד שאהיה כשיר לחזור ללחימה. תודה.

תודה רבה. שרה קראון, עלתה מניו יורק, לוחמת תותחנים במילואים, נמצאת אתנו בזום.

שלום, קוראים לי שרה, עליתי בגיל 18 מניו יורק. בגיל 9 היה לי חלום כבר לעלות לארץ, לא חשבתי שאני אעשה את זה, הייתי פה במדרשה ואז התגייסתי עם תוכנית מח"ל. אחרי שנה ועשרה חודשים בשירות בתותחנים עליתי לארץ דרך "נפש בנפש", שממש עזרו לי גם תוך כדי השירות – אין על יום הסידורים שלהם – ואז נשארתי בארץ.

ב-7 באוקטובר הייתי בירושלים, קמתי לשמע האזעקות. אני דתייה אז אני לא משתמשת בפלאפון, פתחתי את הטלפון ופשוט חיכיתי להודעה שתקרא לי למילואים. בדרך כלל לא קוראים לנו למילואים. הוקפצנו ב-7 באוקטובר. עכשיו סיימתי שלושה חודשים בשטח, לא פשוט, מאוד משמעותי. אני לא יכולה לדמיין את עצמי יושבת בבית, להיות בעורף. אני ממש שמחה שהייתי יכולה להיות שם ולשרת ולהגן על המדינה שלנו איך שאני יכולה. השבוע חזרתי לימודים. אמרו לנו שאנחנו חוזרים במרס אך קיבלנו הודעה לפני כמה ימים שאנחנו חוזרים בעוד שבועיים. אז כרגע אני סטודנטית וחוזרת למלחמה לעוד 40 ימים.

תודה רבה. תשמרי על עצמך. נטלי עוזרי, לוחמת "כיפת ברזל" במילואים, עלתה מקנדה.

שלום, קוראים לי נטלי עוזרי, עליתי לארץ ב-2015 עם "נפש בנפש". התגייסתי לצבא בתור לוחמת להגנה אווירית "כיפת ברזל" עם גרעין "צבר". אחרי השירות שלי למדתי את התואר הראשון שלי כאן בארץ והתחלתי לעבוד בתוכנית חיילים בודדים עם "נפש בנפש". אני יועצת של חיילים בודדים. אני מאוד גאה להיות פה. זו זכות לתרום למדינה שלנו ושנמשיך להיות חזקים, שכולם יחזרו הביתה בשלום.

תודה רבה. מטאו וייסה, סיירת צנחנים, מארגנטינה. אח נוסף משרת בדובדבן. אימא שלך גם פה?

כן. היא גם רוצה לדבר אז אני אתרגם אותה, היא דוברת ספרדית ואנגלית.

(אמרה דברים בשפה האנגלית, להלן תרגומם.)

שלום, שמי ברברה גולדשמיט, באתי דרך "נפש בנפש" במסגרת מבצע Hug. יש לי שני בנים תאומים, שניהם בצבא, אחד בדובדבן ומטאו בסיירת צנחנים, ויכולתי לבוא לחבק אותם ולהיות איתם. תודה, נויה ופרדריקו שהבאתם אותי לכאן. אני מאוד גאה בשני הבנים שלי.

תודה רבה. אני חושב שאנחנו צריכים למחוא לכם כפיים. האימהות והמשפחות של החיילים מתמודדות עם קשיים מורכבים, גם מבחינת התחושות והגעגוע וגם מבחינת אופן החיים בצורה הזו והמרחק.

שמי מטאו, לוחם צנחנים. אימא שלי פה איתי, אח שלי בבסיס. אני רוצה להגיד ממש בקצרה כי קשה להסביר למי שלא באמת עשה עלייה מה המשמעות של זה ומה זה להיות פה ולהילחם פה. לפני שלוש שנים עליתי מארגנטינה, למדתי בבית ספר לא יהודי, פרטי, גרמני, כי המשפחה שלי הגיעה מגרמניה. היו לי מלא חברים לא-יהודים, כשבחרתי לעלות הם אמרו לי: למה אתה עולה? למה אתה רוצה להתגייס לצבא אחר וללכת למדינה אחרת? כל המשפחה שלך וכל החברים שלך נמצאים בארגנטינה.

אז זאת בדיוק הסיבה. ביחידה שלי בצבא, בצוות, מצאתי את המשפחה שלי, מצאתי חברים, מצאתי הכול. זאת באמת הסיבה. בזכות עם ישראל, בזכות הלוחמים, בזכות החיילים הבודדים מדינת ישראל קיימת, ואני בטוח שסבא וסבתא רבא שלי יהיו גאים בהחלטה שלי. אני רוצה להגיד גם תודה ל"נפש בנפש", שכמה פעמים אימא שלי הגיעה לארץ בזכותם.

תודה רבה. ג'סי סואוס, בבקשה.

בוקר טוב לכולם. אני ג'סי סואוס, אימא של מתיאס רצינסקי. הבן שלי לוחם בצנחנים, גדוד 890 והוא נלחם עם אלי גנסיה, זכרונו לברכה. אני לא רוצה לדבר רק על עצמי או על הבן שלי אלא גם על המשפחות החיילים הבודדים כדי שתבינו מה זה להיות משפחה של חייל בודד, שאנחנו רחוקים מהילדים שלנו.

ב-7 באוקטובר, כשהמלחמה פרצה, וקראתי בקבוצת הוואטסאפ של ההורים "החבר'ה בלחימה" טסתי לארץ. נשארתי פה כמעט חודשיים והתנדבתי בכל צורה כדי להיות עסוקה וכדי לא לחשוב על מה שקורה. זכיתי לראות את הבן שלי רק שלוש שעות במשך החודשיים האלה ועכשיו, בזכות "נפש בנפש", הגעתי עוד פעם. למזלי אני דוברת עברית ויכולתי להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של ההורים של הגדוד, אבל בארגנטינה אנחנו הרבה משפחות לא מדברות עברית וקשה לנו לדעת מה קורה בכלל פה. במשך החודשים האלה לא קיבלנו שום הודעה מהצבא. מאוד קשה לדעת מה קורה עם הילדים שלנו כי לרובם אין טלפונים.

כמה מילים על מתיאס. עשינו את טקס בר המצווה של מתיאס פה בארץ, הרב נמצא פה לידי. באותו שבוע היה טקס השבעה בכותל, הוא ראה זאת ואמר: אימא, פעם אני גם אהיה שם ואני גם אהיה חייל. הוא עלה ארצה לבד. הוא עלה 14 קילו כדי להתקבל לצנחנים בגלל שהוא היה מאד רזה והוא עשה מאמץ מאוד מאוד גדול. אני אימא גאה ואוהבת של הבן שלי ושל כל החיילים שהחליטו לעלות ארצה. תודה לכולם.

תודה רבה. נמצא אתנו ידידיה אברהם נמט, בוגר תוכנית "כנפיים", שירת בשריון. בבקשה.

שלום, שמי ידידיה אברהם נמט. בדיוק לפני שבועיים סגרתי 8 שנים בארץ. עליתי כי גדלתי על אהבת ישראל וציונות ובגיל 24, אחרי תואר ראשון, עליתי לבד כדי להתגייס, שזה היה חלום ילדות שלי. נלחמתי להתגייס בתור לוחם והצלחתי, לוחם במסייעת בגדוד 75 בחטיבה 7. מאז השחרור יום-יום אני גם מתנדב במשטרה, בסיור, בתחנת לב תל אביב.

ב-7 באוקטובר קיבלתי שתי הקפצות, מהמשטרה וגם מהמילואים, כמובן שהבנתי את המשמעות. טסתי לצפון, הגענו ממש בצהריים לבסיס, משם הוצאנו את כל הכלים, טסנו לעמדות והיינו חלק משמעותי מהגנת הצפון. אני רוצה לנצל את ההזדמנות היום להגיד תודה קודם כל לנופלים ולמשפחותיהם ולהגיד תודה לכל התושבים בצפון שם וכל הארגונים שתמכו בנו. לא פשוט היה. כל תושבי הצפון פתחו את בתיהם, בישלו, ולא רק זה, גם העסקים השאירו את המפעלים כדי שנוכל להיכנס למקלחות, לשירותים. הם תמכו בנו בכל מה שהיינו צריכים. אז קודם כל רציתי להגיד להם תודה ולכולם.

תודה רבה. זהבה גאולה כהן, גם מארצות הברית, שירתה במג"ב.

דורות חלמו להגיע לישראל ולנו הזכות להגן עליה. שלום, קוראים לי זהבה כהן, עליתי לפני ארבע שנים עם התוכנית "נפש בנפש" עם חלום להגן על מדינת ישראל ולהחזיר לאלה שנתנו לי את ההזדמנות לקרוא למדינה הזאת הבית שלי, כי בלי ההקרבה שלהם לא תהיה לנו מדינה בכלל. התגייסתי עם עזרת "כנפיים", שהיא התוכנית שנותנת מענה מקיף לעולים צעירים בודדים מרגע שהם מגיעים לישראל ועומדים בפני תהליך הגיוס לצה"ל.

אני שירתי במג"ב ירושלים, בעיר העתיקה, ובמשך השירות שלי חיוויתי פיגועים, מבצעים ועכשיו מלחמה. ב-7 באוקטובר הייתי בירושלים וקיבלתי את ההקפצה להגיע לבסיס. כשנכנסתי לחדר ראיתי את החברה שלי, רוז לובין. רוז לובין, סמלת ראשונה, עולה חדשה וחיילת בודדה, שנרצחה בפיגוע בעיר העתיקה בדיוק חודש אחרי ה-7 באוקטובר. ב-7 באוקטובר היא הייתה בקיבוץ שלה, חגגה את החג עם המשפחה המאמצת והחבר שלה, קיאן. קיבוץ סעד, אם מישהו לא יודע, זה קיבוץ שנמצא ממש ליד קיבוץ בארי, נחל עוז וכפר עזה, שם היא נלחמה נגד חמאס עם כיתת הכוננות והחבר של קיאן.

רוז הייתה אישה חיובית, חזקה ואמיצה, גדלה בג'ורג'יה בארצות הברית, ארבעה אחים והורים מדהימים, שלצערי פגשתי בנסיבות כל כך עצובות. אישה שידעה את משמעות החיים מבלי להזדקק לחיות עד 120. היא לא רק הייתה באותו גדוד ופלוגה אלא גם באותו הצוות שלי ובחדר. היא הייתה השמש שלי, ובמיוחד בתקופה כל כך קשה, הכוח שלי ואחותי. בדיוק כמו רבים מאתנו שעלו לישראל, היא גם באה לארץ עם חלום שהגשימה להגן על הארץ שלנו. הוזמנתי היום לא בשבילי אלא בשבילה וכל החיילים הבודדים והעולים שנפלו למען המדינה בגאווה ובכבוד בשם עם ישראל.

תודה רבה. יהי זכרה של רוז ברוך. איליה קונן, שירת בצנחנים.

שלום לכולם. אני מתרגש להיות פה.

אנחנו מתרגשים שאתה פה אתנו.

אני רוצה להגיד תודה לעמותת "כנפיים" שהזמינו אותי לדבר פה ולספר את הסיפור שלי, למרות שאני מרגיש שהסיפור שלי לא כזה משמעותי ומרגש. יש פה כל כך הרבה סיפורים של אנשים שנפלו, גם חברים שלי וגם אנשים שאני מכיר – ראיתי פה תמונות, גם חברים משותפים שלי ואני מכיר אותם. אז קצת עליי. הגעתי לארץ דרך תכנית נעל"ה ב-2017. סיימתי את תוכנית נעל"ה ב-2020 ואמרתי לעצמי שאני חייב להתגייס לצה"ל. ממש הרגשתי שאני חייב להגיע למקום משמעותי, שאני יכול לעשות משהו משמעותי למען המדינה הזאת. רציתי להגיע לחטיבת צנחנים, שירתי בגדוד 101. השתחררתי לפני חודש וחצי בגלל הפציעה, נפצעתי בעזה מרסיס בכתף ממש בתחילת התמרון. כמו רבים פה, הוקפצתי ב-7 באוקטובר לעורף, היינו שבועיים בהגנה על היישובים ומשם התחלנו להתכונן למשימה הבאה. אני מאוד מאוד מתרגש להיות פה.

עדיין משרת?

לא, סיימתי את השירות שלי.

בגלל הפציעה?

כן.

מאיפה עלית?

מבלרוס. אני מאוד מאוד שמח שאני פה.

אנחנו שמחים גם שאתה פה. איתן אפלבוים, בבקשה.

שלום, קוראים לי איתן אפלבוים, נולדתי וגדלתי בסנטיאגו, צ'ילה. תכננתי להתגייס כי תמיד חשבתי שזו המדינה שלנו, זה המקום של העם היהודי, זה המקום שבו השורשים של העם הזה באמת עמוקים והיכן ש-2000 שנה לפניי היו יהודים שנפלו בשבילנו, אז חייבים להמשיך עם זה. זו הסיבה שהגעתי לפה. התגייסתי למחו"ה אלון, למדתי שם קורס עברית שלושה חודשים ואחרי זה התגייסתי לחטיבת הנח"ל. היה לי שירות פשוט, לא משהו מעניין, קו, אימון, קו, אימון, עד ששלושה חודשים לפני המלחמה העבירו את המחלקה שלי מגדוד 50 לפלגת עורב, סיירת נחל, והיינו עושים חצי-חצי עם המחלקה.

למה אני אומר את זה? למה אני חושב שזה מעניין? כי אני יודע שכולכם פה מדברים על המשפחות שלכם, על הילדים שלכם ועל כל אלה שאינם פה, נראה לי שאנשים שלא היו שם ב-7 באוקטובר, לא ראו את הקיבוצים והמוצבים, לא יבינו בחיים כמה גיבורים כל האנשים שנפלו בקרב. הם פשוט הקרב שעמד בין האויב, בין המחבלים, לאזרחים, כדי שילדים יוכלו ללכת לבית ספר, כדי שאנשים יוכלו ללכת למשרד לעבוד.

מה שאני מבקש מכל האנשים פה ומכול אלה ששומעים אותי, קחו שנייה לזה, שאנחנו פה בזכות אנשים כמו אלה שבמחלקה שלי, כמו כל האחים האלה שנפלו, כמו אלי, שהיה אתי במכינה, ובמכינה כל מה שהוא עשה זה לרוץ ממקום למקום, כל מה שהוא רצה זה לעשות גיבושים ולהגיע רחוק ולהגן על העם היהודי. אז קרו לנו כמה פעמים בהיסטוריה של העם הזה שאנחנו שוכחים את השורשים שלנו ושוכחים שהעולם נגדנו ושאנחנו חזקים כי אנחנו תמיד ביחד, אז אני מזמין אתכם ואת כל מי ששומע אותי לא לשכוח את זה.

תודה רבה. עמית דיין, ממיאמי, בבקשה.

שלום, קוראים לי עמית דיין, אני בת 20, הגעתי לבד ממיאמי, פלורידה, בשביל להגשים את החלום שליווה אותי מהילדות, שירות משמעותי בצה"ל. אני מאוד גאה להיות במעמד הזה ולהיות מתוכנית מח"ל, מתנדבי חוץ-לארץ. אני אספר לכם קצת בקצרה עליי אבל אני חושבת שאני רק חלק מהסיפור הגדול. שירתי כמדריכת קליעה במתקן אדם והייתה לי הזכות להדריך לוחמים מכל יחידות החי"ר, גולני, גבעתי, כפיר, נח"ל וצנחנים.

הקושי שחישל, בין אם זו השפה, בין אם זה להיות רחוקה מהבית החם, לעמוד מול קהל, לעבור מבחנים ולהיות הכי טובה בשביל שבסוף אוכל לתרום את חלקי ולהרגיש סיפוק, זה לעמוד לצד החיילים בחום ובקור, כשיש מלא בוץ בנעליים וכשחול ממלא את העיניים, זה לשים לב לחייל שהוא קצת פחות בולט ולראות גם אותו, זה להיות הכי משמעותית שאת יכולה כל יום מחדש, עם חיוך שלא יורד מהפנים, למרות הגעגוע העז למשפחה שנמצאת כמעט בחצי השני של העולם.

אבל מה שבאמת אני רוצה לספר לכם ואת מי שאני רוצה שבאמת תכירו זה את אלי. הכרתי את אלי במכינת מח"ל. אלי היה חייל בודד מצרפת שלא ידע מילה אחת בעברית ולא מילה אחת באנגלית, ולמרות הקושי בתקשורת בינינו נהיינו חברים טובים. החלום של אלי היה לעשות שירות משמעותי והוא עשה הכול על מנת להתגייס להכי טוב. הוא הגיע לחטיבת הצנחנים. אלי סיים בהצטיינות את הטירונות ואף זכה לקבל בטקס הסיום את הכומתה של המפקד שלו כאות הערכה והוקרה על פועלו במחלקה.

ב-7 באוקטובר קפץ הוקפץ אלי להגן על קיבוץ בארי. אחרי שעות של לחימה קשה אלי נכנס כראש הכוח לטהר את אחד הבתים, נורה ונהרג. אלי המיל חיילים ואזרחים רבים. אם אתם שואלים אותי מהי ציונות, מהי הקרבה, מהם הערכים, אני רואה את החיוך של אלי.

אני רוצה להודות למדינת ישראל, ולמשרד הפנים בפרט, שהגשימו לאלי את החלום האחרון ונתנו לו אזרחות ישראלית ואזרח כבוד. כמו כן, להודות למדריכים המדהימים של מח"ל שליוו אותנו לאורך כל הדרך. אז כששואלים אותי מה זה מח"ל בשבילי אני יכולה להגיד שמח"ל הוא הבסיס לעיצוב ההתפתחות האישית שלי וזה ילווה אותי כל חיי.

דבר אחד אחרון, כמו שאתם יודעים, אלי ולנטין גנסיה היה חייל בודד בחייו ואני מבקשת מכם שהוא לא יהיה חייל בודד במותו. אני מבקשת מכל אחד בחדר הזה לבקר את אלי בהר הרצל. הוא נמצא בחלקה ב' 13. 13 תודה לכולם.

תודה לך. יהי זכרו ברוך. שיראל בריינס, בבקשה.

שלום, קוראים לי שיראל, אני בת 21, הגעתי מבריסל, בלגיה, דרך מסלול מח"ל כדי להתנדב לצבא. התחלתי את המסלול שלי עם המכינה של מח"ל במרס 22 במרכז קליטה בכרמיאל. הייתה מכינה מאוד משמעותית בשבילי כי למדתי הרבה על המדינה שלנו וגם כי הכרתי הרבה חברים, שהם חברים לכל החיים. אחרי המכינה של מח"ל התגייסתי במאי 22 למחו"ה אלון, שם עשיתי קורס עברית של שלושה חודשים, ומשם שובצתי לקורס משא"ן כדי להיות מש"קית שלישות.

נכנסתי לסדיר כמש"קית שלישות בבסיס אוגמ"ר 80, בגדוד תקשוב 681, שנמצאת ליד אילת. ממש נהניתי מהשירות שלי והיה מאוד מאתגר ומעניין. אהבתי לעזור ולטפל באנשים של הגדוד שלי עם כל מה שהם היו צריכים. השתחררתי בנובמבר 23 ועכשיו אני בתהליכים של עלייה. אין לי ספק שאני אגור פה בארץ. לגור פה בארץ זה לגור במדינה שלי, איפה שאני מרגישה בית בלי אנטישמיות.

לפני שאסיים אני רוצה להגיד כמה מילים על אלי. הייתה לי את ההזדמנות והזכות להכיר את אלי במכינה של מח"ל כי הוא היה הייתי במחזור וגם כי גרנו ביחד באותה עמותה של חיילים בודדים בהרצליה. אלי היה בן-אדם מדהים. כל הזמן שם בשביל כולם ותמיד-תמיד עם החיוך. זה היה הכי חשוב בשבילו, לעשות הכול עם חיוך. חיוך על הפנים כל הזמן. אני רוצה שתדעו שאלי היה הבן-אדם הכי ציוני שהכרתי.

הוא היה חייל בודד הכי ציוני מכל החיילים הבודדים שהיו אתנו במח"ל במכינה. הוא אהב את ארץ ישראל בכל לבו והוא היה עושה הכול – אני חוזרת על זה, הכול – כדי להגן על המדינה שלנו ולהציל אנשים.ב-7 באוקטובר זה מה שהוא עשה, הוא הגן על קיבוץ בארי והציל יותר מ-70 האנשים, ואז נפל כגיבור ישראל. היום אני מבקשת מכם לזכור אותו, לזכור את הפנים שלו וגם את החיוך המדהים שלו.

(היו"ר דן אילוז, 12:14)

לסיום אני רוצה להגיד תודה למדריכים של מח"ל שתמיד היו שם בשבילי, במהלך השירות וגם עכשיו בתקופת המלחמה. תודה למח"ל על התמיכה והעזרה, באמת אין כמוכם. תודה גם לחברי הכנסת על ההזדמנות לשבת פה ולדבר ולהראות מי אנחנו, החיילים הבודדים. תודה.

תודה לכם. אתם לא צריכים להגיד לנו תודה על כלום, אנחנו צריכים להגיד לכם תודה. הדובר הבאה פליפה זאיטס. בבקשה.

שלום, קוראים לי פליפה זאיטס, אני בן 21, במקור מסאן פאולו, ברזיל. התגייסתי לחטיבת הצנחנים, קודם למחו"ה אלון, בגדוד 202. הייתי מאגיסט כל השירות שלי וזה משהו שאני לא אשכח. כשאסון ה-7 באוקטובר קרה הייתי בבית, בברזיל, במיוחדת חו"ל כדי לסיים את השירות שלי, ומשם מפקד המחלקה שלי, אורי אורגד, הקפיץ אותי. הוא אמר: פליפה, תגיע לארץ, הצוות צריך אותך. הגעתי לארץ אחרי שבוע של לחימה ומשם חברתי לצוות, נכנסתי לעזה והייתי שם 43 יום. התגייסתי כי איך שאני רואה את זה, אני לא מתנדב לזה, אני חייב את זה. אני לא הבנתי איך זה קורה שכל הישראלים בגילי, 18-21, עכשיו בשירות ומגנים על הבית ואני סתם שם יושב בבית. אני חייב להגן על הבית שלנו.

אני רוצה לספר על חוויה מרגשת שקרתה לי בשירות. לחטיבת הצנחנים יצאתי מהבית ביום ראשון ופתאום עובר ליידי ילד, עוצר, מסתכל עליי ואומר: אימא, תראי, חייל. זה היה רגע שבו ממש הבנתי מה אני עושה פה ולמה אני עושה את זה. לאחר מכן באותו היום, בתחב"צ עד ההסעה לבסיס, הגיעה איזו סבתא ואמרה: חייל, תודה לך. זה סתם רגע מרגש כי לפני הצבא הייתי בארץ כתייר כארבעה חודשים והדרך שהאנשים מסתכלים עליך פשוט שונה, רואים אותך כחייל, כמישהו שסומכים עליו, וזה מה שממלא את הלב שלי.

אני רוצה להודות מאוד למח"ל שכל הדרך עזרו לי, לכל המדרכים, הייתי במכינה עם כל החברים פה בכרמיאל. לאורך כל הדרך מח"ל עזר לי, גם עכשיו, כשאני בדרך לעלייה, הם עוזרים לי עם כל המסמכים והכל. אבל יש לי בקשה לכנסת, לחברי הכנסת, אני מרגיש שיש משהו שחסר בתמיכה של החיילים הבודדים במה שקשור לשירות לפני ואחרי. יש לי מלא חברים שגם הגיעו מהבית, כשהגענו לפה הגענו בלי מקום להישאר בו, לא היה מקום שכבר סידרו לנו, אז פשוט עברנו מבית של חבר לבית של חבר עד שנכנסו לצבא. כשאתה נכנס לצבא אתה מוגן, אבל עד השלב הזה אתה לא מוגן. גם בשחרור, כשאתה משתחרר, עוד אין לך את התמיכה של המדינה וזה משהו שלדעתי - - -

(היו"ר עודד פורר, 12:20)

אנחנו נבקש התייחסות מצה"ל לעניין הזה. תודה רבה. דבר אחד אני יכול להגיד לך, ברגע שאמרת "תחב"צ" הבנתי שאתה כבר נקלטת לגמרי, עם ראשי-התיבות פה במדינת ישראל. תודה רבה. סנדרו סיורידזה, בבקשה.

שלום, שמי סנדרו, עם כל סיפורי הגבורה פה בהתחלה אמרתי שאשב בשקט, צנוע, ואפילו לא אדבר, כי מי אני יחסית לכל האנשים שנפצעו ולצערי גם אינם היום, אבל החלטתי לשתף בפרט קטן על עצמי שמרגש אותי עד היום. עליתי מקזחסטן לפני שמונה שנים בתוכנית נעל"ה. גדלתי בקזחסטן כמישהו שלא יודע מה זה ישראל, שום דבר. ההורים שלי לא שמרו מסורת, לא כלום, לא ידעתי מה זה ישראל, מה זה עברית, מה זה יהודים, ואז איכשהו גיליתי את התוכנית ואמרתי שאחקור את הזהות החדשה שלי ועליתי לארץ. חיילים בודדים אולי יזדהו אתי, הייתה לי הרבה פעמים מחלוקת לגבי הזהות שלי, מה אני? אני קזחסטני? אני ישראלי? אני יהודי? מה אני?

ב-8 באוקטובר חתרתי להתגייס, התגייסתי, כמובן שהסתרתי את זה מההורים שלי שעדיין בקזחסטן כדי שהם לא ייבהלו כי בשבילם – הם משווים את זה למלחמת העולם השנייה, הם לא יודעים מה זה מלחמה בישראל. אחרי חודש החלטתי שאני מגלה להם. אחרי שגיליתי להם אבא שלי פתאום הוא רשם לי דברים הגיוניים: בני, עזוב, אולי תחזור הביתה, ופה נפלה לי ההבנה בפעם ראשונה בחודש הזה שלא חשבתי לחזור לקזחסטן חזרה. כל החודש אני לובש מדים ומחשבה אחת על לחזור לקזחסטן לא עברה לי בראש. אז הבנתי שזהו, נהייתי ישראלי לגמרי, אפשר לשכוח מאיפה באתי, העיקר שאני עכשיו פה. אז דווקא מהבחינה הזו המלחמה הזאת עזרה לי להבין כמה דברים אישיים. זה חלק מהחיים שלי. זה הסיפור.

אני רוצה בהזדמנות הזו להודות לתוכנית "כנפיים" שבאמת לאחר הגיוס מלווה חיילים, עוטפת אותם בחום ואהבה וגם עוזרת בדברים פרקטיים, כמו ליווי אישי וכל מיני ליוויים. אז תודה לנציגים. וגם "נפש בנפש", שבדיוק היום בבוקר גיליתי שאושר לאימא שלי להגיע לארץ והיא מעולם לא הייתה פה. אז בחודש הקרוב היא תטוס לפה, פעם ראשונה בחייה שהיא בכלל יוצאת מקזחסטן, פעם ראשונה שהיא טסה ופעם ראשונה שהיא טסה לארץ.

כמה זמן לא ראית אותה?

לא ראיתי אותה קרוב לשנה.

תודה רבה. יישר כוח. נעמי ברקת, בבקשה.

תודה רבה. קוראים לי נעמי ברקת, אני בת 20, עליתי מצרפת לפני שנתיים. קודם כל אני רוצה להגיד שזה ממש מרגש אותי לשבת פה אתכם ואני מרגישה שזו זכות להיות פה עם כל המשפחות של גיבורי ישראל שלנו. אני אפילו לא מרגישה בכלל רלוונטית לבוא ולדבר על עצמי אבל אני אנסה. עליתי לפני שנתיים.

מאיפה בצרפת?

ממרסיי. השארתי מאחוריי משפחה, חברים, הכל, והגעתי. כשהתחלתי את מכינת מח"ל זה היה מטורף. לא הגעתי כל כך ציונית ופשוט הרגשתי שהגעתי למקום שהייתי צריכה להיות בו. זה היה מובן מאליו פשוט. התגייסתי, עשיתי איתם מחו"ה אלון שלושה חודשים, למדתי עברית. הגעתי בלי שפה, בלי כלום, מילה לא דיברתי, ואחרי שלושת החודשים האלה שובצתי ללוחמי מעברים, תפקיד מאוד קשה שלצערנו הרב לא מעריכים מספיק. כרגע אני משרתת בעוטף ירושלים. אנחנו תופסים את כל המחסומים. התחלתי את הדרך שלי, יצאתי לפיקוד, הייתי מ"כית, סיימתי את השירות שלי כמ"כית.

המשפחה שלך עוד במרסיי?

כן.

אני חייב להגיד לך, אני שומע אותך מדברת, את ישראלית לגמרי.

תודה רבה.

תודה רבה. אדי טריגר, מולדובה, בבקשה.

אני פה כנציג תוכנית נעל"ה וקצין מילואים שהשתחרר לפני יומיים - - -

אתה עלית ב-93'.

כן. עליתי בנעל"ה ב' ואחרי 25 שנות שירות בצה"ל התקבלתי לעבוד בתוכנית נעל"ה. אני רוצה להגיד שמשפחתי ואני עלינו מולדובה, קישינב, שעברה פוגרומים בעבר, ולצערי קיבלנו אחד כזה לא מזמן. אנחנו עדיין נעשה הכול, אבל הכול, כדי להמשיך לעלות לפה ילדים מקישינב ומשאר העולם שיחיו פה ושלא יהיו עוד פוגרומים. תודה.

תודה רבה. אולג סבז'ינצב, בבקשה.

שמי אולג, עליתי בגיל 14 בתוכנית נעל"ה, נוער עולה לפני הורים. עליתי לפנימייה, למדתי בפנימייה בירושלים, חוות הנוער הציוני, מכיתה ט' עד י"ב, שם הכרתי את אשתי, שיושבת כאן גם. תמיד ידעתי שאני רוצה להתגייס לקרבי בסוף הלימודים והתגייסתי לחטיבת כפיר. עשיתי מסלול לוחם, קורס מ"כים, קורס קצינים. השתחררתי כי החלטתי שאני רוצה לתרום עוד יותר ולהיות במקום שאני משפיע על מדינת ישראל. התחלתי לעסוק מהשורש, התחלתי לעסוק בתחום החינוך, פיתחתי מערכת למוסדות חינוך. אחרי כמה שנים של עבודה די קשה, היום עובדים במערכת כ-450 מוסדות חינוך, כולל עיריות, עיריית ירושלים ועיריות נוספות בארץ.

כמה חודשים לפני ה-7 באוקטובר נכנסתי לתפקיד מ"פ בחטיבת הנגב, חטיבת 12. 7 באוקטובר תפס אותנו, עם אשתי ועם תינוק, בנופש מבצעי בטבריה. משם הוקפצנו לדרום. בפועל פגשתי את הפלוגה שלי רק במלחמה. נכנסתי להיות מ"פ עוד לפני קורס מ"פים ואותו עשיתי במלחמה. התחלנו להתכונן לכניסה קרקעית. אחרי כמה שבועות נכנסנו, הייתי בבית חאנון, באמצע דצמבר השתחררנו כדי להתכונן לכניסה הבאה. תוך זמן קצר אנחנו חוזרים לפעילות מבצעית גם בתוך הרצועה. אני רוצה להגיד תודה לכל מי שהגיע לכאן, באמת תודה, מחמם את הלב לשמוע את כל הסיפורים. תודה לתוכנית נעל"ה, משפחת נעל"ה, שמלווה את כל בוגרי נעל"ה כל הזמן, כל הזמן שואלים. תודה רבה.

תודה רבה. פקד הרמן מרקוביץ', בבקשה.

צהריים טובים לכולם. תודה רבה על ההזמנה. שמי הרמן מרקוביץ', אני עוד רגע בן 40, נשוי לאישה מקסימה, אבא לילד בן 11. אני מתגורר כרגע במודיעין. למדתי תואר ראשון בקרימינולוגיה בחיפה, תואר שני ביהדות ומזרח תיכון בקריית אונו, והיום אני קצין במשטרת ישראל. נולדתי בארגנטינה, אי אפשר להסתיר את המבטא, נולדתי בבית שומר מסורת, בצל אנטישמיות וניאו-נאציזם שאז היה בדרום אמריקה.

בגיל 15 הגעתי לארץ לפנימייה בקיבוץ בית אלפא כחלק מפרויקט נעל"ה, הנעל"ה הראשון מדרום אמריקה. נוער עולה לפני הורים – אמנם זה כבר הפך להיות חלק משפת היום-יום שלנו אבל להיות עולה חדש, ילד לבד ללא הורים, במקום רחוק מההורים, בגיל 15, זה לא דבר פשוט. בעזרת הליווי הצמוד שקיבלתי מהחברים של הפרויקט למדתי עברית, למדתי בגרויות, אבל הכי חשוב מזה, למדתי את ערכיה של מדינת ישראל. למדתי שערכים זה לא רק ערך אלא שעל ערכים לא צריכים רק לדבר אלא גם לעשות אותם.

בסיום הלימודים התגייסתי לסיירת גולני כצלף הצוות. הכרתי את שטחי איו"ש, את רצועת עזה ואת לבנון. תשעה אחים היו איתי. תמיד זה מעלה לי חיוך על הפנים. אחד דתי, אחד חילוני, אחד קיבוצניק, אחד מושבניק וכמובן אחד תל-אביבי. עד היום אנחנו בקשר. כך באמת הבנתי את רעיון כור ההיתוך של בן גוריון. כולנו צוות אחד ושבט אחד. הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אלה באמת דברים שמלמדים אותי ושמלווים אותי כל החיים מאז שהגעתי לארץ.

היום אני משרת במשטרת ישראל כבר 12 שנים. המלחמה לקחה מאתנו 60 לוחמים, 60 שוטרים. את רובם הכרתי מכל מיני תפקידים. שמחתי לשמוע את גרמאי, גם אני עברתי תחת פיקודו. בעוטף עזה מתגוררות הרבה משפחות של יוצאי דרום אמריקה, אנשים שמחים שתמיד מחייכים, מחייכים לעולם, אוהבים את ישראל ובעלי אידיאולוגיה חזקה להתיישבות ועבודת כפיים. שאלתי את עצמי איך אני יכול לעזור למשפחות שלהם כי ברור לנו שקשה מאוד להיות פה, אבל מי שעולה חדש, ומקודם דיברתם על זה, מאוד קשה לדעת שיש לך משפחה שנמצאת במלחמה בצד השני של האוקיינוס.

כקצין משטרה הצלחתי להפעיל כוחות רבים על מנת לשמור על השקט ולמנוע חיכוך בערים המעורבות. אין-ספור מבצעים, אין-ספור מעצרים, אבל על זה אני לא אפרט היום. כחלק ממשפחת נעל"ה, ועל-כך שאני באמת רואה את עצמי כעולה חדש אשר גדל על בסיס ערכיה של מדינת ישראל ביחד עם החברים ועם המשפחה, פתחנו מוקד טלפוני. יחד עם המוקד הטלפוני הזה הצלחנו ליצור קשר עם משפחות מכל העולם על מנת להרגיע אותם, על מנת להסביר להם, להעביר להם את המסר. וכמו שמקודם אחד הנציגים אמר, יש הרבה דוברי ספרדית שנמצאים פה בארץ שעדיין לא מבינים מה זה להיות במלחמה וקצת קשה להם להבין את התמונה האמיתית. שם נכנסנו ושם הדגשנו.

ביקרתי משפחות שאיבדו את יקיריהם. לחלקן, כחלק מתפקידי, היית צריך להודיע להם הודעה מרה. חיבקתי אותן, חיזקתי אותן ולדעתי הצלחתי לגרום לחלק מהן לא לאבד תקווה, שזה הדבר הכי חשוב לדעתי. תודה לכם.

תודה רבה. חבר הכנסת דן אילוז, בבקשה.

תודה, קודם כל, לכל מי שהגיע, לא רק בגלל שהגעתם אלא גם בגלל השירות שלכם, כמובן גם למשפחות השכולות שהיו כאן לפני כן. אני חייב להגיד לך, אדוני היושב-ראש, שאני קצת בסערת רגשות כי אני לא יודע מה להרגיש, גם גאווה מאוד גדולה, גם עצב על הסיפורים של המשפחות השכולות שדיברו, גם הזדהות. אני חייב להגיד שאני מתחבר מאוד להרבה מאוד מהסיפורים כמי שגם עלה לארץ. עליתי לארץ בעצמי והתגייסתי אחרי שעליתי לארץ לפני 15 שנה.

יכול להיות שאם לא הייתי חבר כנסת כרגע אז גם אני הייתי במדים כמוכם. לכן אני מרגיש הזדהות רבה מאוד עם הסיפורים, עם הרוח ועם הערכים. אבל מצד שני, באותה נשימה, אני חייב להגיד בכנות שאני מרגיש קטן לידכם. אנחנו פה פוליטיקאים, חושבים שאנחנו אנשים חשובים, ואז שומעים את מה שאתם נותנים לעם ישראל, את כל הרוח, את כל הציונות, ואני מרגיש ממש ממש קטן. הדבר היחיד שאני יכול להגיד זה שאני יוצא מפה עם איזושהי משימה מאוד מאוד ברורה והיא ללכת לאורכם, גם לאור הגיבורים שיושבים פה שנלחמים בצה"ל, וגם להבדיל אלף אלפי הבדלות בין החיים לבין המוות, הגיבורים שנפלו בקרב.

שמעתי כאן שלושה מסרים מאוד מאוד ברורים שאני יוצא איתם: אחד, אחדות, לא רק כי אתם ביקשתם אחדות, דרשתם אחדות, הרבה מאד אנשים פה, אמרתם שאתם רוצים לראות את עם ישראל מאוחד, אלא גם בגלל מה שרואים פה, אנשים מכל הסוגים, דתיים וחילונים שבאו מכל העולם, ימנים ושמאלנים – אני מניח, אפילו לא שאלנו ולא צריכים לשאול כי זה לא רלוונטי – מאוחדים. זה מה שחשוב. הדבר השני הוא ערבות הדדית והדבר השלישי שגם כן שמענו הרבה מאוד הוא להמשיך עד לניצחון. זה שלושת המסרים שאני יוצא אתם מפה. תודה רבה שהגעתם.

תודה רבה. חברת הכנסת מלקו, בבקשה.

תודה, אדוני היושב-ראש, תודה לכולכם. אתמול קברנו את רס"ל אנדועלם קבדה מקריית גת, גם עולה חדש. הוא היה מילואימניק. אחרי שסיים את השירות הסדיר שלו התגייס למילואים ונפל. הסיפורים של המשפחות השכולות מראים את התקבצות העם היהודי בכל העולם. היום מרגישים אותו דבר, מי שנמצא פה, מי שעולה חדש, המשפחות ששמענו מרחוק, דרך הטלפון או הזום, אני בעצמי עולה חדשה, עולה ותיקה.

אני גם עליתי בגיל 16, כנערה, ושמונה שנים הייתי בלי הוריי. ראיתי זכות גדולה להגיע לארץ ישראל, חלמנו והתפללנו להגיע לירושלים. הכמיהה לירושלים. הצלחנו להגיע אבל לא זכיתי כמוכם לשרת שירות צבאי כי באותה תקופה ויתרו על הנערות יוצאות אתיופיה שהגיעו בלי משפחה. כל ראשי התיבות שאתם משתמשים, מושגים ומונחים צבאיים – אני לא הכרתי אבל אני לומדת אותם דרך ילדיי, וכמובן אם אחיי.

העם היהודי נמצא בתקופה מאוד מאוד קשה, אבל יחד עם זאת העם היהודי חזק. אני חושבת שכל עולה חדש יסכים איתי, כולנו לה שעלינו ואנחנו מרגישים איזו זכות גדולה זה להיות פה. זה הבית שלנו. אנשים באים להילחם. זה פשוט לא יאומן. חברי דן אמר קודם שכל פעם אמרו פה "תודה", אבל אתם לא צריכים להגיד לנו תודה, אנחנו צריכים להגיד לכם תודה.

אני רוצה להגיד יישר כוח, תמשיכו. אנחנו לא נפקיר אף אחד. מה שאמרת, עמית. לא נפקיר, נגיע כל שנה ונזכור אותו בהר הרצל. אני מבטיחה לך באופן אישי. זה באמת נוגע ללב. דבר אחד תזכרו, פה אין לי מישהו בודד, מה שטוב בישראל. בשמונה השנים שהייתי בישראל לבד, בלי הוריי, עם ישראל התגייס, שבתות, חגים, כל פעם, לא הרגשתי בודדה. לכן, תרגישו באמת שאנחנו ביחד, יש לנו בית אחד, הבית הזה ואנחנו צריכים לשמור עליו. אין ספק שבסופו של דבר אין לנו מקום אחר. גם אני מקווה ומתפללת שהעם היהודי שנמצא בגולה יבוא לביתו. אין יותר בטוח מזה. תודה רבה לכם. אני מצדיעה לכולכם. תודה שהגעתם.

תודה רבה. חבר הכנסת שטרן, בבקשה.

תודות לכם כבר אמרו פה ובאמת זה מרגש. אני רוצה, עודד, גם להודות לך ולשלומית, לצוות הוועדה. אני חושב שזה אירוע לא פשוט לארגון, לבחור, להביא את האנשים לכאן, וכל מי שנוכח פה או צפה בנו – או יצפה, ואני מקווה שהרבה עוד יצפו במה שהתרחש פה מסביב לשולחן – יוצא הרבה יותר חזק.

אני מתעסק עם חיילים בודדים כמעט 50 שנה בהרבה מאוד פרויקטים. אנשים שיושבים בשורות האחרות מכירים את המעורבות שלי, את העשייה, אבל לא בשביל זה באנו לכאן. אני אומר את זה כי בשנים הראשונות לא הבנתי איך אפשר להיות חייל בודד, בגלל שגם להיות "רק" חייל זה קשה. עד שאתה יוצא הביתה, מי פוגש אותך וכו' ואמרנו לעצמנו: וואי, חיילים בודדים עוד לא פוגשים את ההורים, את המשפחה.

עכשיו אנחנו גם הורים ללוחמים וחיילות, ושוב חושבים על כך שגם להיות הורה שנמצא במיאמי, בסן דייגו, בלוס אנג'לס, בקזחסטן, לא משנה איפה – ואתם יודעים איך נראים הלילות, הורים תיארו את זה מאוד יפה פה, אז תחשבו איך נראים לילות של הורים שנמצאים רחוק-רחוק מכאן. הם לא מסתכלים ואומרים: אוקיי, עכשיו אני יודע שהבן שלי או הבת שלי בסדר, הם כל הזמן תחת אותה תחושה.

אני הייתי קצת גם קצין חינוך ראשי אבל זו סדרת חינוך שאני לא יודע לבנות כמוה. אני חושב שהחוכמה שלנו תהיה לקחת את מה שהיה פה, לראות את ההתרגשות שלנו, את התקווה שנבנית פה, את העוצמות שאתם משדרים גם לאחרים, לקחת ולהפיץ את זה. תודה לחיילות ולחיילים הבודדים ולכל המעגלים שעוטפים אותם כאן ושם. תודה לכם.

תודה רבה. חברת הכנסת מלינובסקי, בבקשה.

תודה. אדוני היושב-ראש, אני נמצאת בתחושות מעורבות. כולם אומרים פה תודה, ובאמת יש על מה, מצד שני, היינו צריכים מלחמה כדי לראות את האנשים האלו, להכיר בקיומם ובבעיותיהם. אני רק מזכירה לך שכאשר בכנסת ה-20 העברנו חוק סיוע לחיילים בודדים בשכר דירה לא כל כך התלהבו מזה. למה? היינו צריכים להילחם כדי להסביר שחייל בודד הוא בסיטואציה אחרת, הוא צריך סיוע נוסף.

אז אני מצפה שגם ביום שאחרי המלחמה, וזה הכי חשוב, אנחנו נראה את העולים חדשים ולא נגדף אותם, לא נתייג אותם ולא נגיד שהם לא מספיק טובים. אני מאמינה ששמעתם את הדברים האלו, נכון? ונזכיר גם יום אחרי המלחמה שאנחנו ביחד ולא נחלק את האנשים עד כמה הם יהודים, פחות או יותר, אלא באמת ביחד, ונדע לכבד אחד את השני ונדע לדאוג לחיילים הבודדים גם אחר כך.

אני לא רוצה לדבר על אנשים ולשבח אותם חלילה כשהם פצועים או מתים, אני רוצה לדאוג לאנשים האלו, לעולים חדשים, לחיילים, כשהם בחיים ולתת את מלוא ההוקרה ומה שמגיע. עצם זה שהם עלו לארץ זה לא פשוט, אדוני היושב-ראש. אתה לא חווית את זה, אתה דור חמישי בארץ, אבל מי שעשה את זה לפניך חווה את כל הקשיים. אז כל אלה שמדברים פה על ישראל ראשונה, שנייה, שלישית, חמישית, כולנו עולים חדשים בצורה כזו או אחרת. אל תשכחו את זה.

אני זוכרת 7,000 עולים חדשים שמשרתים היום בצבא שלא יכולים להתחתן. גם את זה אני זוכרת. אנחנו חייבים לעבור תיקון, את התיקון הזה ביחד. אני לא צריכה שום דבר אחר. חמאס עשה לי את זה ב-7 באוקטובר יופי-יופי ובחינם. הוא הראה לנו שאנחנו יהודים, אנחנו ישראלים וכולנו ביחד. בטבח הזה הם לא בדקו: זה עולה חדש וזה יהודי על-פי ההלכה וזה לא, טבחו בכולם. זה הלקח שאני לוקחת.

אני גם בעצמי, בטח אתם מבינים, עשיתי עלייה. זה לא זר לי. מובן לי. אנחנו מדינת עולים, אנחנו מדינת עלייה וכל מי ששוכח את זה פשוט לא מכיר בעובדות. אנחנו נמשיך לפעול גם לטובת העולים החדשים לדורותיהם, ולא משנה מאיזו מדינות, היו פה שפות מכל העולם, וכמובן לחיילים, לחיילים הבודדים בפרט, כי זו סוגיה נפרדת והם תמיד צריכים קצת יותר מהאחר. תודה רבה לך על הכנס הזה. לכולנו יש לעשות שיעורי בית.

תודה. סגן-אלוף ענבר סיטבון, בבקשה.

צהריים טובים. אני קודם כל אשתתף בצערן של המשפחות השכולות שכיבדו אותנו בסיפורי הגבורה של החיילים הלוחמים שלנו, שימשיכו כנראה לספר את סיפוריהם עוד דורות רבים. לאימהות שיושבות פה – גם אני אימא, אמנם לילדים קצת יותר קטנים – אני רוצה לחזק את ידכם בלילות הקשים שאתן בטוח עוברות, ולכם, החיילים הבודדים, שאני, וגם לי שיושבת פה, קמות כל בוקר כדי לעשות יותר טוב, יחד עם הארגונים ועם העמותות, כדי לתת לכם במהלך השירות הכי טוב שאנחנו יכולים, כדי שיהיה לכם שירות קצת יותר קל, כי אנחנו יודעים כמה זה קשה להיות חייל בודד, בטח להיות חייל בודד שהוא לוחם, וזאת פשוט זכות מאוד מאוד גדולה לשרת לצדכם ואתכם ולדעת שזאת המשימה של מה שאני עושה בשירות הצבאי שלי.

אני אתייחס רגע בצורה עניינית ומקצועית לדברים שעלו פה, גם כי אני חושבת שזאת במה שיכולה מאוד להשפיע על הדברים. החיילים הבודדים, יחד עם העמותות והארגונים, אנחנו נותנים את המעטפת בשירות הצבאי, ולאחר השירות הצבאי אני חושבת שאנחנו צריכים לשלב כוחות הרבה יותר טוב יחד עם מוסדות ממשלתיים כדי להביא את החיילים הבודדים להישאר בארץ.

אנחנו יודעים אמנם בשנה הראשונה לשחרורם מצה"ל לתת להם אולי מענקים ולגור בבית החייל ועוד כל מיני דברים, אבל בסוף צריכה להיבנות פה תוכנית לקלוט את החיילים הבודדים הללו, בטח כאלה ששירתו שירות משמעותי ומלא בצה"ל, ולאפשר להם גם פתרון דיור, גם הנחות וגם שילוב באוניברסיטאות ובלימודים אקדמאים מטעם המדינה. אני חושבת שאנחנו יכולים לעשות את זה היום הרבה-הרבה יותר טוב. אני גאה מאוד לשרת בצה"ל, ובטח בתפקידי, ובטח לצדכם.

תודה.

רציתי לדבר לגבי מה שחברת הכנסת יוליה אמרה. אנחנו כהורים לחיילים בודדים יכולים לראות את הילדים שלנו רק אם אנחנו מגיעים לישראל או אם הילדים מגיעים אלינו. אם חייל יגיע אלינו זה נדיר כי הוא לא יכול לקבל כל סוף שבוע או שבוע כן שבוע לא להגיע הביתה. העניין של הטיסות – יש משפחות, הורים לחיילים בודדים, שאין להם דרך לראות את הילדים שלהם אם הם לא מגיעים לכאן, אין להם תקציב גם להגיע לכאן, לטיסה לכאן.

אני יודעת שעכשיו, בלחימה, כמו שחיילים רגילים כאן צריכים לראות את אימא ואת אבא שלהם כך גם חיילים בודדים, הם צריכים לראות את ההורים. אז נכון ש"נפש בנפש", וכל הכבוד ל"נפש בנפש", נתנה כרטיס טיסה להורה בזמן לחימה להגיע, אבל אם יש דרך להקל על ההורים בכרטיס טיסה – אל-על החברה שטסה לפה ישירות – ולהוריד מחירי טיסה להורים לחיילים בודדים, לעשות איזושהי דרך שיהיה יותר קל להורה לראות את הילד שלו או לילד לראות את ההורה שלו, אנחנו נשמח. בזמן מלחמה עלות כרטיס טיסה היא 3,000 דולר.

חד-משמעית. זו סוגיה שנצטרך לדון עליה. גיל יוגב, אביו של בועז מנשה יוגב, זכרונו לברכה, בבקשה.

שלום, שמי גיל יוגב, אני אבא של בועז מנשה יוגב, הי"ד, שנהרג בשבת שמחת תורה. הוא היה באותו זמן במוצב נחל עוז כחלק מיחידת קומץ, יחידה שאחראית על הנושא של הגבולות. שם הוא היה בשבת. כמובן שהם קמו ב-06:30.5 בבוקר, אזעקות, הלכו למיגונית, שם הוא נלחם עד שעה 11:20, אתו עוד שלושה חיילי גולני, עשרה ניצלו מהמיגונית הזאת ספציפית אחרי שבועז נהרג.

אנחנו הגענו לפה כחלק מפורום הגבורה, פורום של משפחות נופלים, פורום א-פוליטי שמאוגדות בו גם משפחות דתיים, חילונים, גם דרוזים. אנחנו רוצים לחזק את מדינת ישראל, את ממשלת ישראל, כנסת ישראל, להמשיך את מטרות המלחמה עד הסוף, למוטט את החמאס, לשלוט ברצועת עזה בצורה מלאה, וכמובן-כמובן לשחרר את כל החטופים, שהם אחים שלנו. לצורך זה באנו לפה, לחזק, וגם אתם כחברי כנסת יכולים להשפיע על המדיניות ולחזק את מדינת ישראל. דיברו פה על נושא של אחדות, אחדות של עם ישראל, זה לא פחות חשוב, זה יביא את הניצחון במלחמה הזאת.

תודה רבה. דן שטיינברג, אביו של אלוף משנה שטיינברג יהונתן, זכרונו לברכה, מח"ט הנח"ל.

שמי דן שטיינברג, אבא של אלוף משנה יהונתן שטיינברג, הי"ד, מח"ט הנח"ל שנפל בשבת, ביום הראשון למלחמה בבוקר. יהונתן השאיר אישה, יסכה, עם שישה ילדים, מגיל 18 עד גיל 6, גר בשומריה שמדרום לקריית גת, יצא בבוקר השבת לכיוון כרם רעים, שם הגדס"ר של הנח"ל היה, כדי לחבור אליהם, ונתקל במארב של 12 מחבלים על כביש 241, בין צומת אורים לצומת מעון, פרק מהרכב ולבדו נלחם באותו מארב עד שהכדורים פגעו בו והוא נהרג.

כאמור, אני אחד מחברי פורום הגבורה, שמעתם מה זה, פורום א-פוליטי. מה שחשוב לי זה המסר שהוא השאיר לנו. המסר שהוא השאיר לנו משתקף בדבריו – הוא דיבר הרבה אבל אצטט את דבריו מאירוע השבעת טירוני הנח"ל בכותל – "הצהרת השבועה אותה נשאתם היום הינה נקודת ציון משמעותית בתוך מסע שלם, מסע זה כולל בתוכו את ההבנה כי לא האני הפרטי הוא זה שעומד במרכז אלא חיי הכלל, העם והמדינה, עד כדי מוכנות למסור את הנפש למענם".

כך הוא גם אמר, בין השאר, לבן שלו בן ה-6 כשהוא שאל אותו מה עושים עם חייל שמפחד לצאת למלחמה. הוא ענה לו – יש לנו אפילו את ההקלטה כי הוא שלח לו את זה בהקלטה, הוא היה אז מח"ט בנימין ולא היה לו זמן לדבר אתו בארבע עיניים – "החייל שמפחד צריך לשכוח את כל הדברים האישיים שלו, את כל הדברים שהוא אוהב, שהוא רוצה בשביל עצמו, לחשוב רק על הכלל, רק על עם ישראל כולו וכך לחזק אותו, לחזק אותו ולהסביר לו שהשם נלחם אתנו ביחד, עד שיפסיק לפחד".

זה המסר של יוני וזה המסר של כל החיילים, הדור הזה של החיילים, הבנים שלנו שנפלו ואלה שנמצאים גם כן בשטח. יש לחשוב על הכלל, על כלל העם, על כלל המדינה, יש לחשוב על מיטוט החמאס, לא כיפוף החמאס, להחזיר את החטופים, שליטה מלאה ברצועה ולקיים את החלטות שהממשלה קיבלה בנושא הזה.

עצירת הלחץ הצבאי, הורדת הרגל מהדוושה, בין אם זה מתבטא באי כניסה לאזורים כמו לרפיח או לציר פילדלפי או הסכמה להחזרת התושבים בצפון הרצועה לבתיהם, לשג'אעייה, בעת הזאת, (כאשר התושבים בעוטף עזה לא יכולים לחזור), ובין אם זה בהכנסת ציוד הומניטרי ללא קבלת שום תמורה, מינימלית אפילו, אף לא לגבי החטופים, זה בלתי אפשרי להמשיך כך, זה ימוטט את העם, זה לא ימוטט את החמאס, זה ימוטט את האחדות – ודיברנו פה על האחדות שכולם מבקשים – השורה בעם היום בעורף ובחזית, יביא למעגלי שמחה וניצחון. אנחנו רואים את זה בכל הטוויטרים למיניהם של אויבינו, כבר עכשיו שמחה וניצחון בקרב אויבינו, מה שיגרום לדמורליזציה שאת תוצאותיה מי ישורנה.

רק לחץ צבאי מסיבי יביא לשחרור החטופים היקרים מאוד לליבנו. מי כמונו, ששכלנו את היקירים שלנו, יודעים מה משפחות החטופים עוברות. אחדות תביא לניצחון. יש לשמר את האחדות ולהוקיע את המפלגים בעם. בכוחכם, חברי הכנסת מכובדיי, להביא לשינוי ברוח העם כפי שמשתקף בתקשורת ובמדיה, אולי לא בבניין אבל בתקשורת כן. אנחנו, בפורום הגבורה, כמו ברוב חלקי העם, מצפים מכם, מכובדיי, להתעורר, להתגבר, לתת רוח גבית, לדרוש מקבינט המלחמה לעמוד עם חוט שדרה איתן, להורות לצבא להשלים את משימתו כפי שהוחלט באופן חד-משמעי וברור בממשלה. תודה רבה.

תודה רבה. אני רוצה לסכם את הדיון. ראשית, להודות לכל משפחות הנופלים שבאו לכאן, וכמובן לכל החיילים, הלוחמות, הלוחמים, מי במילואים, מי בסדיר, מי שעוד מעט יהיה חזרה במילואים. אמרת, חבר כנסת שטרן, "סדרת חינוך", אני חושב שחברי הכנסת קיבלו פה איזושהי סדרת חינוך על המשמעות של עלייה לארץ והמשמעות של המדינה הזו, שהיא באמת מיוחדת במינה, שקיבצה מכל התפוצות עולים מכל כך הרבה שפות וכולם נכנסים בסוף ביחד לאותו הצוות, לאותו הנגמ"ש, לאותה היחידה, לאותה הפלוגה, לאותה הספינה, ונלחמים יחד למען העם והארץ. אין הבדל בין טרומפלדור שנפל כלוחם שעלה לכאן בראשית שנות ה-20 לבין הלוחמים שנופלים כאן היום. לכולנו אותה מטרה, שיהיה בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. עם כל הפתוס של האמירה הזו, אני חושב שב-7 באוקטובר כולנו הבנו עד כמה היא נכונה ועד כמה המלחמה הזו עדיין כאן.

אני רוצה להגיד לכם תודה, לכל מי שלוקח ולקח חלק, בין אם הוא נולד בארץ ובין אם לא. אני חושב שהיה חשוב שהכנסת תשמע קצת את הסיפורים המיוחדים של כל אחת ואחד מכם. אני רוצה להגיד תודה למנהלת הוועדה ולצוות שלה, מירב וחנה. לארגן ישיבה כזו, עם כ-40 דוברים, בכנסת ולהושיב את חברי הכנסת בשקט לחכות לתורם לדבר אחרי כולם זה לא פשוט. זה לא היה קורה בלי המסירות שלכן, יישר כוח. אני רוצה להזמין את מי שנשאר כאן, יש סיור שהזמנו לכם עם הדרכה בכנסת. יש לכם פה סיכות לבגד למזכרת של הכנסת ושל דגל ישראל. תזכרו אותנו כי אנחנו אתכם לא נשכח בחיים. זה בטוח. תודה רבה. הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:00.