פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



27
ועדת המשנה למדיניות חוץ והסברה
19/12/2023


מושב שני



פרוטוקול מס' 24
מישיבת ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון
למדיניות חוץ והסברה
יום שלישי, ז' בטבת התשפ"ד (19 בדצמבר 2023), שעה 9:08

התפרצות גל אנטי-ישראליות ואנטישמיות בקמפוסים אקדמיים בארה"ב והתמודדות איתם

חברי הוועדה: זאב אלקין – היו"ר
דן אילוז
עמית הלוי
צבי ידידיה סוכות

רות כהן-דאר - מנהלת המחלקה למאבק באנטישמיות ושימור זכרון, משרד החוץ

מרגריטה ספיצ'קו שיין - ראש אגף תפוצות, משרד התפוצות

פיני יצחקי - מנהל תחום בכיר הסברה אזרחית, משרד ראש הממשלה

אילה אליהו - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

אוריאנה אלמסי - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

הדס לורבר - רח"ט צפ"א ואמל"ט, מל"ל

נעמי בק - אסטרטגיה ובינ"ל, המועצה להשכלה גבוהה

סא"ל במיל' אביטל ליבוביץ' - מנכ"לית הוועד היהודי האמריקאי

ליליה אוסטרובסקי - ראש משרד ישראלי של הקונגרס היהודי העולמי

רחלי ברץ ריקס - יו"ר המחלקה למאבק באנטישמיות, ההסתדרות הציונית

יגאל פלמור - מנהל היחידה לקשרים בינלאומיים, הסוכנות היהודית

נגה ברנר סמיה - מנכ"לית הלל ישראל

טליה סגל - סטודנטית ונשיאת הלל בג'ורג'יה טק

קרול נוריאל - מנכ"לית הליגה נגד השמצה בישראל

סא"ל סימה וואקנין גיל - סגנית נשיא לאסטרטגיה ב-ISGAP

טליה ראב - נשיאת SSI (סטודנטים תומכי ישראל)

אופיר דיין - סטודנטים תומכי ישראל

ד"ר דוד ברק-גורדצקי - ראש תוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארה"ב, אוניברסיטת חיפה

בוריס דולין - חוקר ומרכז תחום חינוך והסברה במרכז קומפר, אוניברסיטת חיפה

רותם בנקל - StandWithUs, מנהלת תוכניות הסטודנטים בישראל

מיכאל איקוצ'ינסקי - מנכ"ל Reassembly Point

מאיר הולץ - מנכ"ל "מוזאיק"

ד"ר צ'ארלס סמול - מנהל המכון לחקר אנטישמיות והמדיניות הגלובלית (ISGAP)

פולינה קמפינסקי - סטודנטית באוניברסיטת הרווארד

גלעד נווה

אסף פרידמן

רעות חביב, חבר תרגומים



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.






התפרצות גל אנטי-ישראליות ואנטישמיות בקמפוסים אקדמיים בארה"ב והתמודדות איתם

בוקר טוב לכולם. אנחנו פותחים את הדיון, הפעם במסגרת של ועדת משנה למדיניות חוץ והסברה של ועדת חוץ וביטחון. והנושא שבחרנו לטפל בו הבוקר הוא סוגייה של התפרצות גל אנטי-ישראליות ואנטישמיות בקמפוסים אקדמיים בארצות הברית, והתמודדות עם הגל הזה. האירוע הוא לא חדש. הוא מלווה אותנו בשבועות האחרונים בעוצמה מאוד גדולה. וזה הגיע לדיונים בקונגרס, נדמה לי, לפני שזה הגיע לדיונים בכנסת ישראל. זה מקרה נדיר בהקשר הזה. בעיני, זה אירוע מאוד מטריד, ואני רוצה למסגר אותו במסגרת הדיון שלנו. כי מטבע הדברים, רוב הגופים שעוסקים בסוגייה של הקמפוסים בארצות הברית מתעסקים בסוגייה של פעילות יהודית בתוך הקמפוסים. עכשיו, זו פחות הזווית שבה אנחנו נדון במסגרת של ועדת המשנה הזאת, כי זה יותר סמכות של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, ומן הסתם, היא עסקה בזה בעבר ותעסוק בזה בעתיד.

אנחנו דנים בזה בהקשר אחר. ולכן אני גם מבקש מהדוברים כל הזמן לזכור את המיקוד הזה ולהתבונן בו. אנחנו עוסקים במדיניות חוץ של מדינת ישראל, ובקמפוסים בארצות הברית, למעשה מתחנך דור חדש של האליטה האמריקאית, שאנחנו נפגוש אותם בעמדות המפתח השונות עוד עשרים שנה או אולי פחות אפילו. ולכן, כשמסתכלים על מה שקורה ביחס לישראל באותם מקומות שהאליטה הזאת מעוצבת, ושואלים שאלות מה מצפה לנו בדור חדש של הנהגה אמריקאית, אני חושב שזה מעלה שאלות מאוד-מאוד מטרידות שצריכות להטריד את כל מי שעוסק בסוגייה של מדיניות חוץ והסברה ישראלית.

רואים את זה גם, אם אנחנו טיפה נתרומם מעל הקמפוסים, ואני מניח שעוד יזכירו פה לא מעט את הנתונים האלה, גם כשבכלל מסתכלים על שכבת הגיל הצעירה של הציבור האמריקאי. למשל, נתונים ממחקר שנעשה ממש לאחרונה, שם אתה רואה נתונים מאוד מדאיגים; מספרים מאוד קשים של דה-לגיטימציה מוחלטת אפילו למדינת ישראל ככזו, זה א'. נדמה לי ש-51% טענו שמדינת ישראל צריכה להתפזר או לסיים את קיומה ולהעביר את כל השטח לשליטת חמאס. זה נתון בלתי נתפס במציאות האמריקאית. אגב, שונה לחלוטין מכל שכבות הגיל האחרות. זה מתהפך שם לחלוטין. גם לגבי התמיכה; במי תומכים – בחמאס או בישראל – בעימות הזה. גם, עוד פעם, בשכבת הגיל הצעירה זה 50-50. עוד פעם, זה לא המספרים האמריקאים הרגילים. המספרים האחרים הם, המספרים הרגילים או הממוצעים או בשכבות גיל יותר מבוגרות, הם שונים לחלוטין.

וגם בנתונים פחות בולטים, עברתי ככה בקפידה על הסקר הזה, גם כשיש עדיין רוב לתפיסות הישראליות לגבי שאלה של תפיסת חמאס כארגון טרור או פשעים שנעשו שם – גם שם רואים פערים די גדולים בעשרות אחוזים כשמשווים שכבת גיל מבוגרת לבין שכבת הגיל הצעירה. זאת אומרת, איך שלא ננסח את השאלה, איזה פרמטר שלא ניקח, אנחנו רואים שישראל נמצאת במקום מאוד בעייתי בדינמיקה בגילאים הצעירים. וזה הולך ויורד, כן? שכבת הגיל הבאה היא במצב יותר טוב, אבל גם כן רחוב מלהתאים לשכבת הגיל המבוגרת. וזו דינמיקה שצריכה להטריד מאוד את כל מי שעוסק בעתיד של יחסי החוץ של מדינת ישראל, כי בסוף ארצות הברית היא שותפה אסטרטגית שלנו, ועל השותפות הזאת המון בנוי.

ואם ההנהגה האמריקאית העתידית תבוא לעמדות ההנהגה האלה עם עמדות שהן בממוצע מוטות נגד ישראל בצורה בולטת ביחס למה שהיה בעבר אנחנו נרגיש את זה בכל פינה פה. גם נרגיש את זה הרבה לפני שהדור הזה יתפוס את העמדות הבכירות. כי גם כשהוא יהיה בעמדות ביניים, או אפילו עמדות זוטרות יחסית, זה בסוף יבוא לידי ביטוי, כן? בסוף יש מי שמביע את העמדה ויש מי שמכין ניירות עמדות לאלה שמביעים את העמדה. והרבה פעמים מי שמכין ניירות עמדה משפיע לא פחות ממי שמדבר. לא רואים אותו מול המסכים, אבל הוא זה שמעצב את השיח. ולכן, התוצאות של זה, אנחנו יכולים למצוא לא בעוד עשרים שנה אלא בעוד חמש שנים, ובטח בעוד עשור.

וזאת הסיבה, זאת הזווית שבחרתי לקיים בה את הדיון הזה. יכול להיות שהוא גם לא יהיה הדיון האחרון בנושא הזה ונקבע אחר כך דיוני מעקב. כי אני חושב שמדינת ישראל צריכה לראות פה יותר מאירוע יהודי. יש היבט יהודי שהוא מאוד-מאוד מטריד, ואני מניח שיתייחסו אליו גם, למרות שהבמה העיקרית שלו לא כאן אלא בוועדה אחרת כאן בכנסת, ויש שאלה איך בכלל משפרים את האווירה ומה זה אומר על הקהילה היהודית בארצות הברית, ועל האתגרים שאיתם היא צריכה להתמודד, ואיך ישראל יכולה לעזור. אבל, ההיבט שיעניין אותנו הוא היבט יותר רחב, כן? מה יחשבו על ישראל מי שלומדים בקמפוסים האלה, מסיימים אותם ואחר כך משתבצים בחיים הבוגרים במסגרות האמריקאיות השונות. ומהזווית הזאת אנחנו נראה, כאשר קודם כול, המטרה של הדיון הזה היא גם לשים לנו מראה מול הפנים ולראות מה תמונת המצב ולא לטאטא את זה מתחת לשטיח. כי כשמסתכלים על הממוצעים של דעת הקהל האמריקאית מצבנו הוא עוד טוב. אז זה תמיד ככה מובלע ואנחנו נותנים לעצמנו טפיחה על השכם ואומרים שהכל בסדר.

אבל כשמסתכלים על הפוטנציאל העתידי בדינמיקה זה מאוד-מאוד מטריד וצריך לטפל בזה עכשיו. אחר כך יהיה מאוחר מידי. עכשיו, לכן אני מציע גם מבחינת הדיון הזה שאנחנו נדבר על בעיה ונדבר על הצעות לפתרון, ואז נראה לאן נתקדם מזה. והדיון הזה בכוונה פתוח כי לא רציתי להסתפק רק בגופים של הממשלה, אלא מאוד חשוב לי לשמוע גם נציגים של ארגונים שונים שפועלים בקמפוסים יהודיים. יש פה גם נציגות מסוימת של סטודנטים שלמדו או לומדים בקמפוסים כאלה, ולכן מעניין לשמוע גם אותם. ויש כמובן את נציגי המדינה שהם יתייחסו.

מבחינת סדר הדיון אני מציע את הסדר הבא; אני מבקש בתחילת הדיון ממשרד החוץ ומשרד התפוצות להתייחס בשלב הראשון לתיאור הבעיה, איך שהם תופסים אותה. עוד לא לעבור לשלב הפתרון כי לזה נגיע בהמשך. ואחר כך נפתח את זה. יש פה נציגים של כמה גופים מחקריים שעשו מחקרים, ונציגים של סטודנטים, אז נשמע אותם. זאת אומרת שנתרכז בחלק הראשון של הדיון בהצגת הבעיה ולאחרי זה נתחיל לעבור לדיון על הפתרונות. אבל אני רוצה שקודם ננסה להבין את עומק הבעיה וגם מה השורשים שלה, ומחשבות שונות מאיפה זה נובע. עד כאן הפתיח שלי. אני, דווקא לאור הזווית שבה רציתי לראות את הדברים, אני אשמח אם משרד החוץ יתייחס ראשון, לפני משרד התפוצות.

בוקר טוב, אדוני יושב-הראש, ותודה על ההזדמנות. שמי רותי דאר, אני מנהלת המחלקה למאבק באנטישמיות ושימור זיכרון השואה במשרד החוץ.

אגב, אני אעיר שעצם זה שצפ"א (צפון אמריקה) לא פה בדיון, בעיני חלק מהבעיה.

אתה מעיר לי?

כן, כנציגת משרד החוץ.

רשמתי.

כי אני חושב שבסוף, עם כל החשיבות וההיבט הזה של המאבק באנטישמיות, הבעיה פה היא בעיה שתפגוש את מחלקת צפון אמריקה של משרד החוץ בשיא עוצמתה בעתיד הקרוב.

אז אני אגיד לאדוני שאנחנו בקשר קבוע, יום-יומי ושוטף עם מחלקת צפון אמריקה. העבודה נעשית בשיתוף פעולה, התייעצויות בשיתוף פעולה. זה לא שהחטיבה שאליה אני שייכת עובדת במנותק. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא, בתיאום ובהעברת מידע שוטף. אני אתחיל דווקא מהבעיה שאדוני תיאר. זו לא בעיה חדשה, כמובן, היא רק התעצמה בעקבות המלחמה בצורה משמעותית. והמקור שלה הוא בשני מישורים; האחד הוא שינויים חברתיים דמוגרפיים בארצות הברית שמשפיעים על סוג האנשים שמגיעים לאוניברסיטה ומי נמצאים שם. והמישור השני הוא תפיסות עולם שמשתרשות בעולם האקדמיה, שהן נמצאות שם לאורך שנים, שהם מטופחות ומקבלות סיוע מגורמים חיצוניים שעוזרים בצורה של תמיכות באוניברסיטאות שמקדמות את תפיסת העולם הזו.

אחת העבודות שפורסמו לאחרונה על ידי גוף שנקרא ISGAP, מתאר את נתיב הכסף של ממשלת קטאר והמעורבות המאוד-מאוד עמוקה שלה בתמיכות באוניברסיטאות שונות בארצות הברית. בעיקר באוניברסיטאות העלית, מה שנקרא "Ivy League" (ליגת הקיסוס). בצד השני יש כמובן את העולם של חופש אקדמי, תפיסת עולם של חופש הביטוי, שמאפשרות לתפיסות האלה להתפתח. וכמובן, פעילות מאוד-מאוד אינטנסיבית של ארגונים כמו "Students for Justice in Palestine", וה-"American Muslims Association", ועוד כאלה שמתחזקים ארגוני סטודנטים בקמפוסים השונים, שמהווים מחוללי הפעילות האנטישמית והאנטי-ישראלית בקמפוסים.

אני חושבת שצריך להסתכל על הבעיה הרבה מעבר לקמפוסים. הסטודנטים, הסקר שאדוני התייחס עליו מסתכל על קבוצת הגיל 18 עד 24, ואנחנו רואים, במעקב אחרי תקריות אנטישמיות, אנחנו רואים תקריות שקורות כבר בגילאי בית ספר. בית ספר יסודי ובית ספר תיכון. הילדים האלה לא מגיעים לאוניברסיטה כדף חלק ריק, אלא הדברים מתחילים במערכת החינוך. וזה דורש התייחסות. לגבי, אם תרצה שנדבר גם על מה משרד החוץ עושה אז אפשר יהיה בסיבוב השני.

לזה עוד נתייחס.

ועוד משהו מאוד-מאוד חשוב בסקר, אמרת, אבל אני חושבת שחשוב להדגיש את זה – כשמסתכלים על קבוצות הגיל הבאות אנחנו רואים שינוי עד התהפכות מגמה גם בתפיסות האנטישמיות וגם בתפיסות האנטי-ישראליות. זה יכול להגיד לנו משהו על מה אנחנו צריכים לעשות ואיך אנחנו צריכים להסתכל על התופעה.

אוקיי. אבל אני דווקא הייתי מדבר הפוך מבחינת הסדר – היפוך מגמה כשמגיעים לדור הצעיר. זאת אומרת שהיה וקטור מסוים ביהדות ארצות הברית והוא מתהפך כשאנחנו מגיעים לגילאים יותר צעירים. ורואים את זה, אגב, בהדרגה. כי שכבת הגיל הבאה, נניח מעל 24, היא במובהק יותר טובה מ-18 עד 24, אבל היא הרבה יותר גרועה מ-55 פלוס, לצורך העניין. מצבנו שם. ולכן, רואים פה דינמיקה שהיא מאוד מטרידה. אז היות והיא עוד לא פועלת בהיקף מלא אז אנחנו עוד לא מרגישים אותה בסך הכל בממוצע האמריקאי, אבל הזמן עובד לטובת הדינמיקה המטרידה הזאת.

אני מסכימה איתך.

באופן מובהק. אגב, אתם רואים שינוי במשך השנים באווירה בתוך הקמפוסים?

כן. בצורה משמעותית, לאורך שנים, כמו בהסתכלות כלל עולמית על אנטישמיות יש לאורך שנים מגמת עלייה עם ירידות פה ושם, לא משמעותיות, אבל מגמת עלייה גם בהיקף האנטישמיות. גם בהיקף התקריות וגם, ובעיקר, במרחב הדיגיטלי. שם מתחיל בעצם עיקר הבעיה שאנחנו בקבוצת הגיל הזאת. בעיני, זה צעירים שחיים במרחב הדיגיטלי, שנולדו עם הטלפון החכם ומקבלים את המידע שלהם מטיקטוק או מאינסטגרם או מפלטפורמות דיגיטליות אחרות.

אז הבעיה זה קמפוסים או פלטפורמות?

זה יחד. בעיני, הפלטפורמות מהוות מחולל מאוד-מאוד משמעותי שצריך לטפל בו עוד לפני שמסתכלים על הקמפוסים.

אוקיי, הבנתי. מילה ממל"ל לפני שאני עובד למשרד התפוצות.

הדס לורבר, ראש חטיבת צפ"א. דיברת על צפ"א. מבחינת המניעים והתופעה שאנחנו מזהים, אז הדברים נאמרו. אני חושבת שהפלטפורמות הדיגיטליות הן חשובות כי הן מהוות מקור לגיוס אחר כך ליציאת ההמונים בקמפוסים, ובעצם הדרך שבה נוצר הגיוס, הרתימה. גם ב-"דארק-נטים" מסוימים. זאת אומרת, אנחנו כן מזהים גם שימוש בכל מיני פלטפורמות או כל מיני "מימיקים". שימוש בתצורות שונות. וזה מהווה פלטפורמה לגיוס. צריך להגיד גם עוד תוספת; להבין גם את מעמדו של הסטודנט היהודי בתוך הקמפוסים האלה. זאת אומרת, החשש, הפחד. אנחנו מדווחים בארצות הברית על החשש לצאת לבתי הלל. יש שם אבטחה יותר מוגברת, אבל עדיין סטודנטים יהודים, זאת אומרת, מכונת הרעל שנמצאת שם בקמפוסים משליכה גם על הסטודנט היהודי. אז מעבר לאנטי-ציוניות יש פה גם את האלמנט של מה העתיד של אותם יהודים בקמפוסים.

מבחינת המל"ל, אם אפשר ככה להגיד איזו מילה, אנחנו תופסים עוד לפני המלחמה וללא כל קשר לתופעות שאנחנו מזהים במלחמה, את סוגיית יהדות ארצות הברית כחלק מתפיסת הבטחון של מדינת ישראל. כמרכיב מפתח בתפיסת הבטחון. ולכן, עוד לפני כינסנו, וכבר אמרתי את זה בדיונים קודמים פה, את כל משרדי הממשלה בשביל לראות מה אפשר לעשות באמת במטרה להתחבר ליהדות ארצות הברית שום פעם, בכל הנושא של הזהות המשותפת שלנו, של מדינת ישראל.

אבל לאו דווקא במיקוד על הדור הצעיר אלא דיון כללי.

לאו דווקא, דיון כללי. זה היה כחודשיים לפני או שלושה חודשים, עשינו דיון ראשון עם כל משרדי הממשלה בשביל רגע לראות מה עושים בנקודת הזמן הזו, מתוך הבנה שיש פה בעיה מתמשכת שהולכת ומעמיקה ללא כל קשר למלחמה. ומתוך הבנה שזה באמת מרכיב מפתח בביטחון הלאומי.

צריך להגיד שבמהלך המלחמה ראש ממשלה וראש המל"ל נפגשו עם הרבה מאוד גופים יהודים אמריקאים; AJC, JINSA, הפדרציות השונות. רק ביום חמישי נפגש עם דברה ליפשטדט, עם ה-ADL. זאת אומרת, זה בניסיון כן לראות איך אפשר להיאבק בתופעת האנטישמיות, איך אפשר להגביר את החקיקה מול כל הקונגרס השונים, סנטורים, וחברי קונגרס שמגיעים – לראות איך מקדמים חקיקה בארצות הברית שתיאבק באנטישמיות, שתפעל מול הקמפוסים. אנחנו גם בהקשר הזה עוקבים אחרי תופעת המימון הקטארי ורוצים לראות איך אנחנו מתמודדים עם הדבר הזה. שוב, הדרך עוד ארוכה ויש עוד הרבה מה לעשות, אבל צריך להתחיל ולעשות את העבודה וזה המקום.

אם כבר את מדברת על תהליכים כלליים, על יהדות ארצות הברית – כמה שנים את במל"ל?

שנה.

שנה. בשנה הזאת היה דיון ממוקד על הדור הצעיר או על הקמפוסים שהובלתם?

אז התחלנו סדרת דיונים שנגענו בחלקית בדור המבוגר שהולך, ובעצם מה קורה לקהילה בכלל, להתפוררות של הממד הקהילתי, ודיברנו גם על תהליכים בדור הצעיר ובאוניברסיטאות. דיברנו על זה לפני המלחמה ואמרנו שיש פה בעייתיות, כי הרבה מהיהודים האמריקאים, הדור הצעיר הולך ונהיה הרבה יותר ביקורתי, חובר לגישות הפרוגרסיביות, ובעצם מקבל איזושהי קריאת השכמה של "מה שלא סיפרו לנו עד כה", תנועת ההתעוררות הזו של "לא סיפרתם לנו עד כה שישראל היא כך וכך וכך", וזו תנועת התעוררות - - -

אבל הדס, אני מציע לכם, תיקחו את זה מעבר לפיל והבעיה היהודית, כן? הנושא היהודי הוא חשוב, אבל פה יכול להיות שהוא אפילו לא במרכז. כי יהדות ארצות הברית תמצא לעצמה פתרונות מול הדבר בזה בצורה כזאת או אחרת, אבל השאלה הגדולה היא לא רק מה קורה ביחסים בין דור צעיר של קהילה יהודית למדינת ישראל. הבסיס הוא בסוף דעת הקהל האמריקאית. זו מדינה דמוקרטית שבה המערכת הפוליטית מגיבה לדעת קהל ומתאימה את עצמה. כמו בכל מדינה דמוקרטית אמיתית, לדעת הקהל. ולכן, אם מדינת ישראל תאבד את האחיזה שלה בדעת קהל אמריקאית כללית, גם אם יהיה שינוי לטובה בשכבה הצעירה של הדור היהודי הצעיר, וגם פה אין סיבה לחשוב שהוא יהיה שונה בהרבה מדעת הקהל הכללית, אבל נניח שתצליחו לאבחן אותו – זה עדיין לא יפתור את הבעיה.

אז אולי לא הצגתי את זה, אבל כמובן, ההתחברות היא קודם כל למגמות, ניסינו רגע לאפיין את המגמות הכלליות בארצות הברית; פוליטיקת הזהויות וההתחזקות של המשקל הפוליטי של השוליים. כמובן שזה חלק, כל הסיפור של המדוכאים ואיך היהודים נתפסים היום. המעבר הזה מזה שהם נתפסו כמדוכאים, בעצם חלק מהדמוקרטים היהודים, למעבר הזה של יהודי הוא עשיר, הוא האדם הלבן והוא המדכא. זאת אומרת, כל זה תחת, התחלנו סדרת דיונים ואז הגיעה המלחמה. אבל כן, בהחלט, צריך לשים את זה על השולחן, ונשמח גם לשמוע את החוקרים.

כן, תכף נעבור אליהם. עוד כמה מילים ממשרד התפוצות, שהם עוד גורם ממשלתי שמלווה את הנושא.

נעים מאוד, בוקר טוב, שמי מרגריטה ספיצ'קו שיין. אני ראש אגף תפוצות במשרד התפוצות. המנכ"ל במילואים. תודה לך, אדוני יושב-הראש, על הדיון החשוב הזה. אני אתייחס דווקא לנקודה שפתחת איתה, שאנחנו לא מדברים פה על זהות. צריך להבין שאנחנו, שוב, בכובענו כתפוצות, זה הלחם והחמאה שלנו. כלומר, בשגרת העבודה היום-יומית שלי אני עוסקת כראש אגף תפוצות בחיבור לזהות יהודית וקשר למדינת ישראל בקרב יהדות העולם. ולכן, היינו צריכים להיכנס פה לעולם שהוא חדש מבחינתנו ולהתעסק בנושא הזה בפרמטר שהוא חדש לחלוטין.

למרות שאני מניח שהתעסקתם בו בכובע של תפוצות בהיבט היהודי דווקא.

נכון, אז זו בדיוק הנקודה שלי. כלומר, אנחנו מתעסקים בזה בהיבט היהודי. ישבנו ושאלת לגבי מגמת השינוי וכמה בשנה האחרונה, באופן כללי, השינוי הזה קרה. אז לפחות מההתרשמות שלנו של הקשר שלנו ספציפית עם הקמפוסים בהקשרם היהודי, מעולם לא הרגשנו את זה בצורה, בטל לא בעצימות ברמה כזאת. ישבנו לפני חצי שנה בקולומביה, שהיום היא בכותרות בתור "ספייס" מאוד-מאוד שלישי של אנטישמיות, עם עשרות סטודנטים של הלל, שהם מאוד פעילים בהלל – שאלנו אותם בצורה מאוד חד משמעית "כמה מאוימים אתם מרגישים בתוך הקמפוס"?, ואנחנו מדברים עכשיו על לפני ה-7 באוקטובר, ואף אחד מהם לא ידע להגיד שהוא מרגיש באיזושהי צורה אי-נוחות עם היהדות שלו. כמובן שאנחנו בעולמות אחרים עכשיו.

ואני חושבת שבפריזמה שלנו, ושוב, אנחנו בפלטפורמות שלנו התעסקנו תמיד בזהות יהודית, בחינוך יהודי, בטח בחינוך לישראל. מוזאיק, שהיא פלטפורמת החינוך הבלתי-פורמלי שלנו, שהמנכ"ל, מאיר הולץ תכף גם יציג נתונים על מה שקורה היום בקמפוסים. אנחנו מוציאים כל שבוע דוח של מה קורה בתוך הקמפוסים, שאנחנו מקבלים מהשותפים שלנו. בגדול, השותפים שאנחנו עובדים איתם היום, שזה הארגונים היהודים הגדולים בקמפוס; "Hillel", "Chabad On Campus", ו-"Olami", זה ארגוני חינוך. ארגוני חינוך שלא מתעסקים, כלומר הם מתעסקים בזהות יהודית והם מתעסקים המון-המון בחינוך למדינת ישראל, אבל הם לא מתעסקים בהסברה פר אקסלנס, בטח כמו שאנחנו מכירים אותה מאז ה-7 באוקטובר.

וחשוב גם להבין פה שבשאלת הזהות היהודית, הרבה מאוד סטודנטים מעולם לא התעסקו בזהות היהודית שלהם. סטודנטים יהודים לא התעסקו בזהות היהודית שלהם בעצם עד שבעל כורחם נכפה עליהם להתעסק בה החל מה-7 באוקטובר. כלומר, הם לא עסקו בזה, זה לא היה חלק משמעותי בחייהם. בטח לא מדינת ישראל. הם לא היו פרו-ישראליים, הם לא שיתפו פוסטים של 'StandWithUs', וזה מעולם לא העסיק אותם. כלומר, הם היו לחלוטין ניטרליים, וזה לא היה משהו שהיה מרכיב משמעותי בחייהם. פתאום נכפה עליהם, בצורה אגרסיבית מאוד, לעסוק בזה. לעסוק בזה. והקמפוסים שהיה מבחינתם המקום הבטוח והמכיל והליברלי והחם שהם היו רגילים אליו, הפך להיות מקום קר, מסוכן ועוין. וזו מציאות חדשה מאוד מבחינתם, שפתאום שאלת הזהות נהייתה משמעותית מאוד. אני אבקש ממאיר להמשיך.

רק דקה. לא הבנתי את הפער בינך לבין רותי. רותי אומרת שיש תקריות אנטישמיות מהיסודי ומהתיכון. כל מחוללי האנטישמיות שתיארת הרגע, התנועות הפלסטיניות לא הוקמו ב-8 באוקטובר. אז מה הפער בין הסטודנט בקולומביה, שלפני כמה חודשים, את אומרת, או שנה, לא הרגיש כלום, לא הרגיש שום אי-נחת, כמו שהגדרת את זה, מיהדותו – לבין התופעה. מה התעורר? עכשיו, הכל היה קיים, כל התשתית, התעמולה הייתה קיימת. נדלקה ב-7 באוקטובר או שזה דבר ארוך שנים? מה? יש מחולל מפנה של החודשים האחרונים? יש מחוללים של שנים ארוכות אחורה?

אנטישמיות – יש לה תכונה אחת נוראית; היא קיימת מאז ומעולם, ולדעתי גם תישאר איתנו אחרי שתסתיים המלחמה, גם אם נוציא את ישראל מהמלחמה, עדיין תהיה שנאת יהודים. והתכונה האחת שלה המאוד מעצבנת היא שכל משבר, ולא משנה מה, תסתכלו רק על השנים האחרונות, שבכל משבר היא פשוט תופסת תאוצה סביב אותו משבר. המשבר מהווה תירוץ. יושבת פה קרן נוריאל, מנכ"לית ADL. הם עשו סקרים ויש להם נתונים. אני חושבת שאולי שווה לתת לה לדבר כמה דקות על מה קורה בקמפוסים.

אנחנו תכף נבקש מנציגים של כמה גופים.

לא, אבל אני מכיר את הנתונים האלו עוד מלפני ה-7 באוקטובר. כלומר, אם לפני שנה לא הייתי מקבל - - -

כן, ה-7 באוקטובר הוא פשוט עוד קפיצה נוראית במה שקורה בקמפוסים.

לא, אז אני מתייחס לנוחות שהיא אומרת שאנשים הרגישו.

בטוחים הם לא הרגישו תמיד.

שנייה, אז אני רק אחדד את האמירה שלי, שלרגע זה לא יובן לא נכון. אני לרגע לא אומרת שלא הייתה אנטישמיות בקמפוסים, אני אומרת שהעצימות של הדבר הזה התפוצצה באופן מאוד-מאוד משמעותי. כלומר, דברים שהם לא חוו בחיי היום-יום שלהם, והאמירה שלי לגבי זה היא שרוב הסטודנטים לא כל כך יודעים איך להתמודד עם המצב כרגע כי הם חוו את זה, או לא חוו את זה, או חוו את זה בעצימות מאוד-מאוד נמוכה. גם חשוב לזכור שלא הכל ליגת הקיסוס, ולא כל הקמפוסים זו תופעה שהיא מאוד-מאוד נפוצה. זה בטח לא אומר שזה לא קורה. אני פשוט אומרת שהעולם לפני ה-7 באוקטובר ואחרי ה-7 באוקטובר, זה שני עולמות שונים בחוויות שהסטודנטים היהודים חווים.

אוקיי, בסדר גמור.

כן, שלום לכולם. תודה רבה, אדוני יושב-הראש. מאיר הולץ, מנכ"ל "מוזאיק". אנחנו בשותפות עם משרד התפוצות, והפרויקט הגדול ביותר שלנו הוא פרויקט הקמפוסים, ששם אנחנו בשותפות עם "Hillel", "Chabad On Campus", ו-"Olami" – שלושת הארגונים היהודים הגדולים בעולמות הקמפוסים. כמו שאמרה מרגריטה, מדובר פה על ארגונים שבמהותם הם ארגוני חינוך וזהות ולא ארגוני הסברה ומאבק באנטישמיות. אבל לנוכח המציאות הם כולם עוברים שינויים שונים כדי להתמודד עם המצב החדש. אני אגיד שיש לי פה כמה נתונים שגם העברתי לך, אדוני יושב-הראש, לפני הדיון, ובחלקם הם נתונים שקיבלנו מהשותפים שלנו, והאחרים זה נתונים שמצאנו במקורות פתוחים. אני רואה פה שגם קרול נוריאל נמצאת, שחלק מהנתונים שלנו גם מגיעים מהמחקרים שלהם, ולכן עליהם אני אדלג, כדי לתת לקרול את הכבוד להציג את הנתונים שלהם.

אבל אני אגיד ממש בקצרה על מה שקורה פה. מאז ה-7 באוקטובר להלל דווחו כבר 659 תקריות אנטישמיות, ומנכ"לית הלל ישראל תדבר על זה קצת יותר. בחב"ד דווחו 290. אנחנו מדברים פה על עלייה של למעלה מ-700% בתקריות אנטישמיות בחודשים אוקטובר-נובמבר ביחס לתקופה המקבילה אשתקד. לפי סקר של "בנרדייס", 28% מהסטודנטים מדווחים עכשיו שהם מואשמים במעשים של ישראל, ואם להשוות את זה ל-2016, אז היו 10%. מה שאומר שאנטישמיות בהחלט הייתה שם, תמיד נמצאת שם, וראינו גם שיאים ב'שומר החומות' ולפני זה, אבל יש פה שיא שלא היה המון-המון זמן.

ההערכה כיום מדברת על זה ש-80% מהתקריות האנטישמיות לא מדווחות, אז המספרים שאנחנו מדברים עליהם עכשיו הם ממש קצה קוצו של הקרחון האנטישמי שיש כרגע בצפון אמריקה. אני גם אוסיף שאחד הדברים, בהמשך למה שרותי אמרה לגבי האונליין, ההבדל המרכזי בין קמפוסים בצפון אמריקה לשאר העולם היא העובדה שהסטודנטים גרים בקמפוס. בשאר העולם אנשים מגיעים ללימודים, מגיעים לאוניברסיטה והולכים הביתה, אבל פה הם גרים שם, הם עוזבים את המדינות שהם גרים בהן הרבה פעמים. וזה דבר שהוא מאוד-מאוד משפיע, כי בעצם הם גרים עכשיו בתוך איזשהו קלסתר, שכולם נמצאים שם.

אוניברסיטת הרווארד, אחרי השימוע שהיה בקונגרס, שאני חושב שזה אולי הדבר, האירוע היחיד שעזר למאבק באנטישמיות יותר מכל דבר אחר, באופן קצת אבסורדי, אחרי ששלושת הנשיאות של MIT, הרווארד ופן הגיעו לשם והצליחו לגמגם את דרכן לקונטקסט – זה אולי אחד הדברים שבאמת עזר להבין עד כמה המצב בקמפוסים נוראי. אבל אוניברסיטת הרווארד עדיין מודיעה שהיא תומכת פה אחד בנשיאה, וב-MIT גם הוועד המנהל הודיע שהוא תומך בנשיאה. אוניברסיטת סטנפורד בעצם מינו שלושה יועצים בכירים לתחום האנטישמיות בקמפוסים, אבל הם מינו יועצים שמזוהים עם BDS ועם JVP – ארגונים שהם במובהק לא פרו-ישראליים. זאת אומרת, איזשהו יציר כלאיים שגורם יותר בעיות מאשר פתרונות. אלה הדברים העיקריים, מבחינת הבעיות, שאנחנו מדברים עליהם. בהמשך נוכל לדבר גם על דברים חיוביים שקרו וגם על פתרונות שאנחנו מציעים.

בסדר גמור. אגב, לפני שניגש למחקרים יש רק שאלה. דיברו פה שלושה גופים ממשלתיים – על מי בסוף האחריות בממשלה, אני אשאל אולי את המל"ל כגוף מתכלל, אולי אתם תדעו להגיד פה תשובה – על מי בסוף, האחריות בממשלה על הפעילות בקמפוסים? לא בהקשר היהודי, כן? של קשר עם סטודנטים יהודים, אלא בהקשר ההסברתי, ויצירת דעה אוהבת למדינת ישראל בקרב האליטה האמריקאית העתידית. של מי התיק הזה בממשלה? מי הכתובת?

אני חושבת שדיברנו על זה כבר באיזשהו דיון קודם אצלך, גם בהקשר הזה. יש לזה אחרית משותפת. יש פה גם את משרד החוץ ואת הסמנכ"לים שעוסקים בזה, ואם תוכלי להוסיף על זה מילה, על מה הם עושים בקמפוסים. יש פה את משרד התפוצות. אני חושבת שזו אחריות בין-משרדית, ויש כמה משרדים - - -

משרד התפוצות כמי שעוסק בתפוצות או משרד התפוצות כמי שעוסק בהסברה מאז תחילת המלחמה? באיזה כובע?

המאבק באנטישמיות, בהחלט. המאבק באנטישמיות, לפי החלטת ממשלה.

באנטישמיות, אוקיי. באגף דל"ג (דה-לגיטימציה) ואנטישמיות.

דל"ג, בדיוק. יש לנו מחלקה חדשה שלמה שמתעסקת - - -

כן, המחלקה המטיילת.

בדיוק. מחלקה בחרדות נטישה. אז הם נכנסו בתחילת השנה והם לחלוטין בתוך, מה-7 באוקטובר הם מוצאים את עצמם ממש בעין הסערה של הדבר הזה.

זאת אומרת, התשובה היא בסוף משרד החוץ ומשרד התפוצות. אלה שתי הזרועות של המדינה כמדינה לטיפול באירוע הזה. מבחינתכם כמל"ל. אוקיי, בואו קצת, כבר התחלנו לגלוש בדברים של מנכ"ל מוזאיק לסוגייה של נתונים, אז אני אפתח את הבמה קודם כול, כמו שאמרתי בשלב הראשון, לגופים שרוצים להציג נתונים מסקרים או מהמחקרים שהם עשו. מוזאיק דיברו, נעבור להלל – תציגו את הנתונים שלכם, ומשם נמשיך.

תודה רבה, בוקר טוב. שמי נגה ברנר סמיה, מנכ"לית הלל ישראל. אני מייצגת, למעשה אנחנו הזרוע הישראלית של ארגון הלל העולמי – ארגון הסטודנטים היהודי הגדול בעולם. תודה רבה על זכות הדיבור וגם על הדיון החשוב הזה. אז כמו שמאיר התחיל להגיד, אני אציג קצת נתונים. אני אגיד שחזרתי שבוע שעבר מהכנס העולמי של הלל העולמי בדאלאס, ששם יותר מ-1,000 נציגים של התנועה מתכנסים ביחד כל שנה. והמטאפורה המרכזית שעלתה, הדימוי המרכזי שהשתמשו בו כולם זה דימוי הקרחון. זה קצת מתכתב עם הדברים שנאמרו. זה לא שזה לא היה קיים, רק ראינו מעט מזה, והדבר הזה נחשף במלוא עוצמתו המכוערת והמפחידה מה-7 באוקטובר. הדימוי השני שאני שומעת זה הדימוי של הצפרדע בתוך המים הרותחים. אז לאט-לאט מגבירים פה את האש, ואנחנו מרגישים פה את הקפיצה. מרגישים שאנשים קופצים דום ומתחילים לפעול.

אני אספר קצת גם על הדברים שהלל עושים בשטח, שכמובן מעכשיו צריך להגביר ולתגבר. אז כמו שמאיר באמת הזכיר, מתוך נתוני הדשבורד, אחד הדברים הראשונים שהוקמו זה מנגנון דיווח. קוראים לזה "ReportCampusHate.org", ושם מתכנסים כל הדיווחים. זה מנגנון מאוד יעיל. אני מסכימה עם מה שנאמר, זה כנראה לא מדווח מספיק. לא הכל מדווח. אז קשה לדעת מספרים אמיתיים. אבל לפי מה שמדווח כיום, נכון לאתמול בלילה 678 מקרי אנטישמיות מאז ה-7 באוקטובר. רק כדי לתת לזה קצת קונטקסט וקצת צבע; קצת קונטקסט – בעבר, מספר השיא שהגענו אליו לשנה שלמה לפני השנה הזאת היה 50 מקרים בשנה. לפני עשור, ב-2013, בדיוק באותה תקופה, 26 מקרים כל השנה. אנחנו כבר מה-7 באוקטובר ב-678 מקרים, כמו שאמרתי. רק כדי לתת קצת צבע על מה מדובר – חשוב להבין, מתוכם 39, אפשר להגיד רק, אפשר להגיד שזה הרבה או שזה מעט – אני לא יודעת, אני שמה את זה פה – 39 מקרים של אלימות פיזית, אוקיי? אז לשים את הדברים קצת בפרופורציות. 263 מתוכם הם אמירות – דברי שנאה, שטנה, גזענות וכולי; ו-242 הם ונדליזם וגרפיטי.

דברי שנאה זה תלוי לפי הגדרה של מי, כי לפי הגדרת הנשיאות לא בטוח שהיה נחשב.

תלוי בקונטקסט, אז נכון. אבל זה כולל בפנים אמירות, וגם אסיפות ודברים מהסוג הזה. הוונדליזם והגרפיטי אנחנו רואים בעיקר צלבי קרס על כל מיני מבנים, או תלישת מזוזות וכולי. 138 הם מקרים מוכוונים, מה שנקרא "targeted" לאינדיווידואליים. זאת אומרת, לסטודנטים ספציפיים. וזה חשוב קצת להבין. אני אתן לדבר לקרול לדבר יותר לעומק על הסקר המשותף שנעשה על ידי הלל ו-ADL.

היא תהיה הדוברת הבאה.

אז זה בסדר. אבל אני חושבת שחשוב להבין מתוך הסקר הזה את התחושה של הסטודנטים בקמפוסים. אני אצטט קצת ואת תרחיבי, כמובן. אבל רק שליש מהיהודים מרגישים שהם יכולים, מרגישים בנוח, להביע את העמדות שלהם. אחוז הסטודנטים שמרגישים בנוח להראות את היהדות שלהם ירד מ-63 ל-38. אז אנחנו רואים את זה משפיע ומחלחל. כאן אולי הנקודה, ואת תרחיבי על זה, שזה חודר לחיי היום-יום של הסטודנטים. תחושת חוסר בטחון, תחושה שהם מפחדים להראות את היהדות שלהם. אנחנו רואים כמובן גם תגובה הפוכה, שדווקא יש יותר חבר'ה שבכוונה מביעים, כי רוצים להראות הזדהות ורוצים דווקא לתמוך בחברים שכן מפחדים. אז הם עושים את זה. זאת אומרת, יש גם את התגובות לדבר הזה. אבל זה חשוב לציין את זה.

אני אגיד עוד קצת לגבי לא פתרונות אבל קצת דברים שנעשים, כי אני חושבת שזה כן חשוב להבין קצת מה קורה בשטח, כדי שהדיון שלנו אחר כך על מה אפשר לעשות וצריך לעשות יהיה קצת יותר עשיר. אז כמו שכבר אמרתי על המנגנון שכבר הוקם, ה-"ReportCampusHate.org", הוקם עוד מנגנון שקוראים לו "LeagalProtecrion.org", שזה בעצם פרו-בונו, עורכי דין שמנדבים את זמנם על מנת שכל סטודנט שחווה מקרה שזקוק לטיפול משפטי מקבל פה מענה. כמו שאמרתי גם, כל 678 המקרים האלה, אחד-אחד מטופלים. זאת אומרת, תשומת לב אישית, אינדיווידואלית לכל מקרה לגופו שדורש טיפול. בין אם זה פנייה לאדמיניסטרציה, בין אם זה תמיכה לאותו סטודנט שעבר את החוויה. כל הדברים האלה נעשים.

אני חושבת שנכון לחלק קצת את המענים. אנחנו מחלקים את זה לשלושה; כמובן שיש את הנושא של הבטיחות והבטחון – שיתופי פעולה עם הקהילות היהודיות בשביל להגביר את תחושת הבטחון אנחנו מגבירים את מספר אנשי הבטחון שנמצאים בשטח, בבתי הלל וכולי. זה קצת ברור. הדבר השני זה מדיניות אכיפה, וזה בעיקר עבודה מול אדמיניסטרציה של האוניברסיטאות, כן? ההנהלה. זה הדיקנים, זה הנשיאים, זה הוועדות לענייני סטודנטים. כל האנשים שהם, מה שנקרא, לא הסגל האקדמי. ושם העבודה הרצינית שנעשית. יש מיזם מאוד-מאוד יפה שצריך להגביר אותו. קוראים לזה "Campus Climate Initiative", שממש מעבירים תהליך נשיאים ודיקנים ופרובוסטים של האוניברסיטאות האלה. הם עוברים תהליך של הארה וחינוך והבנה יותר לעומק של אנטישמיות. ואיך משלבים חינוך נגד אנטישמיות בתוך ה-DEI. יש נושא שלם בתוך האוניברסיטאות שהוא מאוד חזק של diversity, equity and inclusion (=גיוון, שוויון והכללה), שהנושא של האנטישמיות לא מטופל שם, ואיך נכון לשלב את זה.

יש הסתכלות חדשה על לימודי שואה. הזכרתם את זה. איך מלמדים שואה אחרת? יכול להיות שהם איבדו קצת את הדרך בלימודי שואה בארצות הברית וצריך לשנות ולחדד את הדבר הזה. הדבר האחרון שאני אגיד ואז אני אעביר את זכות הדיבור, זה בנושא חינוך. אז כמובן, נאמר כבר, הלל זה ארגון חינוכי. אנחנו היינו רוצים להתעסק רק בזהות יהודית ובחינוך ובטקסטים, ובדברים החיוביים שבזהות היהודית שלנו; בשמחה ובמשמעות שהיהדות נותנת לנו בחיים. אנחנו קצת נגררים יותר לספירה הזאת, כמו שכבר נאמר. אבל אנחנו מנסים ממש בכל הכוח לתת תמיכה לסטודנטים. זה תמיכה קהילתית, נפשית, מנטלית. ממש תוכנית לבריאות הנפש, שהן ממש טיפוליות במקרים מסוימים. וגם תמיכה לאקטיביזם של עצרות פרו-ישראליות ודברים מהסוג הזה.

אנחנו רואים הרבה יותר דגש על בניית שותפויות. אנחנו רואים שזה מפתח, זה בניית שותפויות. וכאן אולי אני אגיד שכל פתרון שמדינת ישראל תבוא איתו, היא חייבת להיות מתואמת ובשיתוף פעולה עם הקהילה היהודית האמריקאית. מה שאפשר להגיד בבטחה על הקהילה היהודית האמריקאית זה שהם מאוד מאורגנים, ואנחנו צריכים לעבוד יחד איתם ולחזק אותם בעבודה שלהם. אני אגיד רק דבר אחרון. הדבש בתוך העוקץ. באמת רואים איזו עלייה של התעניינות בהלל, הגעה לפעילויות של הלל, התעניינות בחינוך לישראל, רצון להכיר וללמוד יותר. ואנחנו מנסים לתת לזה מענה. ממש ארוחות שבת שפעם היו מגיעים 100 סטודנטים, מגיעים היום 200. ממש בדיחה שנגמרו החלות וכולי. אז זה אולי הצד החיובי של הדבר הזה, שיש סולידריות שהולכת וגואה.

וגם פיתוח מנהיגות. אני חושבת שגם חשוב להגיד שיש איזו תפיסה, תודעה היסטורית כאן, אצל כולנו בעם היהודי, אני חושבת, וגם בקמפוסים, שיש פה הזדמנות לפיתוח מנהיגות חדשה, והם נענים לאתגר. הם תופסים מנהיגות. אנחנו רואים מנהיגות צעירה, חדשה, שרואה בזה את הרגע שלהם. ומעניין לראות איך המנהיגות הזאת באמת הולכת ומתקדמת. תודה רבה.

תודה, אני רק אשאל אותך שאלה מסוימת לפני שנעבור הלאה – האם אתם מרגישים גם בקרב סטודנטים יהודים, דווקא אלה שלא היו יותר מידי מושקעים עד עכשיו, האם גם יש תופעות הפוכות של כעס על מדינת ישראל שסיפחה אותם באירוע שהוא לא שלהם, כן?

כן.

שהם אלה שמשלמים מחירים על משהו שמדינת ישראל עושה.

ודאי שרואים את זה. אני לא רוצה להגיד מספרים והיקפים כי זה מיעוט, המקרים. אבל ודאי שרואים את זה. יש קבוצות אנטי-ציוניות. כבר נאמר – JVP ו-SJP. זה נמצא. אני חושבת שהדאגה הגדולה שלי, שלנו, בהלל, זה דווקא הקבוצה באמצע של הציונים הליברליים שהם תומכי ישראל אבל אולי ביקורתיים כלפי ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו. ולכן, יש להם קושי. הם נמצאים ממש בין הפטיש לסדן, והם קבוצה גדולה. אולי אפילו הרוב של הקהילה היהודית באמריקה. וגם בקמפוסים הם הרוב. ואנחנו צריכים לוודא שאנחנו לא מאבדים אותם, שהם לא נדחפים החוצה. כי הם מרגישים נטושים על ידי הקהילה הפרוגרסיבית בקמפוסים, הם כבר לא מוצאים את מקומם שם בגלל השיח הפרוגרסיבי שכבר קצת הוזכר פה. ואנחנו צריכים לראות איך אנחנו מחבקים אותם באופן שכן הולם את תפיסת העולם שלהם. וזה אתגר גדול מאוד.

תודה רבה. אנחנו תכף נעבור לקרול, רק לפני זה נציגה של הוועד היהודי האמריקאי ביקשה לדבר כי היא צריכה לפרוש, אז אני אאפשר לה. אביטל ליבוביץ', ועד יהודי אמריקאי, בבקשה.

כן, שלום, תודה רבה ותודה על ההזדמנות. אני רוצה להציג כמה דברים לטיפול שאנחנו עוסקים בהם כבר שנים רבות, ואני חושבת שאם המדינה יכולה לקחת כמה דוגמאות ולעשות את זה בעצמה בנוסף, זה רק יהיה מכפיל כוח מבורך. אז קודם כול, מי שמטפל אצלנו בנושא הקמפוסים באוניברסיטאות אלה אנשי אקדמיה שלימדו בעבר באקדמיה ועסקו בתפקידים ניהוליים במוסדות ההשכלה הגבוהה של ארצות הברית. מה שאני רוצה להגיד זה שלא מדובר באנשי הסברה או אסטרטגיה קלאסיים, אלה אנשים שיודעים לדבר בשפה של האקדמיה האמריקאית. ולכן, כשהם מדברים עם הנהלת המוסדות האקדמיים הם נתפסים כאחד מהם, מאשר איזשהו גוף שבא ככה ללמד ולחנך. ככה שהדבר הזה הוא סופר קריטי כדי להצליח בסיפור הזה.

לפני כשנתיים אנחנו חיברנו מסמך של המלצות מדיניות למלחמה באנטישמיות, כאשר חילקנו את המסמך הזה לרמות שונות. כי נכון שזה גם בקמפוסים, אבל בסוף אותו סטודנט הולך ועובד באיזושהי חברה עסקית ואם בחברה העסקית יש אנטישמיות אז בסופו של דבר זה פוגש אותו בעוד מקומות. אז המסמך שחיברנו עוסק ברמות שונות, החל מקמפוסים, דרך מוסדות ציבוריים ברמה הפדרלית, ברמה הלאומית, חברות עסקיות. אני שמחה להגיד שחלק מהמסמך הזה, חלק נרחב אפילו, אומץ על ידי הבית הלבן, והוא משמש הרבה פעמים כאיזשהו בסיס לקבלת החלטות שיילחמו באנטישמיות. בהקשר הזה, המסמך הזה חובר לפני שנתיים, כמו שציינתי, אבל כרגע, בגלל שאנחנו במלחמה, ואתם תופסים אותי בין שירות מילואים שעשיתי לבין כזה שאני חוזרת אליו שבוע הבא – צריך לחדד את המסמך הזה בהתאמה למצב הנוכחי. בהתאמה למצב של המלחמה, כי יש באמת הקצנה בסיפור הזה, וזה לא מצב רגיל של זריקת עגבניות על חרדים בברוקלין וריסוס גרפיטי, אלא מדובר בעליית מדרגה משמעותית, וצריך לעשות התאמה לסיפור הזה.

אני רוצה להגיד שאנחנו עדכנו את המסמך הזה למלחמת 'חרבות ברזל', והפצנו אותו בקרב סגלי אוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית. הפידבק שקיבלנו הוא שהמסמך הזה מסייע להם רבות ומשמש עבורם מצפן. אני רוצה לומר בזה שלא כל סגלי האקדמיה בארצות הברית הם אנטי-ישראליים, והרבה פעמים אין להם את הידע ואין להם את ההבנה של המציאות, ולכן הם נדרשים לאיזושהי הכוונה. ואני שמחה שזה איזשהו מצפן עבורם.

אני רוצה גם להגיד שכבר יותר מעשרים שנה אנחנו מביאים למדינת ישראל נשיאי אוניברסיטאות אמריקאיות. ואמנם רוב המשלחות שלנו הם אנשי ממשל, חברי פרלמנט, שגרירי או"ם וכולי, אבל אנחנו מקפידים להביא לפחות פעם בשנה נשיאי אוניברסיטאות. אני חושבת שאם המאמץ הזה יוכל להיות מוכפל, משולש ומרובע על ידי הגופים הנכבדים שיושבים בחדר ועל ידי מדינת ישראל – אני חושבת שזה יהיה, דיברת, יושב-ראש על יחסי חוץ וקידום יחסי ישראל עם ארצות הברית, אז אני חושבת שזה נדבך משמעותי בקידום היחסים האלה. כי בסוף, נשיא אוניברסיטה מכהן כמה שנים בודדות ואז ממשיך הלאה, לפעמים לתפקידים ציבוריים אחרים. ולכן, ההשקעה הזאת היא השקעה לטווח ארוך.

יש נושא נוסף שאני רוצה להעלות אותו, וזה הסטודנטים היהודיים שמגיעים לקמפוס. בחור יהודי בן 18 שסיים תיכון אמריקאי, אי אפשר להשוות אותו לבחור ישראלי מחוספס שגדל פה, עובר צבא, נוסע לטיול, חוזר, ואז יכול ככה להשתפשף באוניברסיטה. החבר'ה היהודים, זה לא משנה מה החיבור שלהם לישראל ועד כמה הוא חזק או חלש או בינוני, אולי היו שם רק פעם אחת בבר מצווה – צריך לתת להם כלים להתמודד עם רמת האנטישמיות ההולכות וגואה בקמפוסים. ואני יכולה להגיד לכם שלפני כעשור פתחנו איזושהי תוכנית שנקראת LFT – Leaders for Tomorrow. לקחנו חברים, חבר'ה צעירים בכיתה י"ב, יהודים, בארצות הברית, ונתנו להם במשך שנה מפגש של פעם בחודש של כמה שעות טובות, בימי ראשון שהם לא לומדים, ונתנו להם תכנים על ישראל. תכנים שיוכלו לאפשר להם לשאת את מגן הדוד בגאווה, ולא להתחבא, ולא להתבייש בזה שהם יהודים וכולי.

אני רוצה להגיד לכם שפתחנו את זה במדינה אחת בארצות הברית, ואחרי שנה היה ביקוש לפתוח את ההכשרה הזאת בעוד מדינות ועוד מדינות ועוד מדינות, והיום אנחנו כבר פועלים ביותר מעשר מדינות. חשוב שגם המדינה תצטרף למאמץ הזה, לדעתי. בנוסף, הדבר האחרון, ופה אני אסיים, זה נכון שבאמת הבעיה התרחבה מעבר לקמפוסים ומתחילה כבר בבתי הספר העל-יסודיים. ואני רוצה להגיד פה את הדבר הבא; יש מעל 4,500 תיכונים פרטיים בארצות הברית. כלומר, שכר הלימוד שם הוא עשרות אלפי דולרים. מזה אתם מבינים שאין פה בעיה של משפחות, משפחות מצוקה ששולחות ילדים שלהם או משפחות שהן לא משכילות וכולי. ואנחנו כבר זיהינו את התפתחות האנטישמיות גם בבתי הספר התיכוניים הפרטיים.

ולכן, בנוסף לנשיאי אוניברסיטאות, התחלנו להביא לפה מנהלי בתי ספר פרטיים. צריך לחשוב גם על הפתרון הזה, כי הקמפוסים זה כמובן בעיה קיימת וצריך לטפל בה, אבל אפשר להקדים גם צעד אחד לפני ולהתחיל להתייחס גם לתיכונים הפרטיים. תודה רבה.

תודה. אני רק אשאל אותך, ברשותך, שתי שאלות שהן קשורות. אחת, כאחד מהגופים הוותיקים והמשמעותיים בחיים היהודים האמריקאים, כמה גבוה אתם מתעדפים את האתגר הזה או את הבעיה – המצב בקמפוסים – נניח בתוך שלושת הנושאים הכי חשוב? 5? 10? 15?20? 100? איפה זה נמצא בדיוק, איך שאתם מזהים את האתגרים ליהדות ארצות הברית? ושאלה שנייה; עד כמה יהיו עניין ומוכנות לגופים המוסדיים הגדולים של הקהילה היהודית האמריקאית לשתף פעולה עם מדינת ישראל בהתמודדות עם התופעה הזאת?

שאלות מצוינות. התשובה לשאלה הראשונה היא פשוטה. בעשור האחרון, אחד משלושת היעדים שלנו, של AJC, הוא המלחמה באנטישמיות. לכן השקענו משאבים, גייסנו אנשים, גייסנו אנשים מהאקדמיה, כמו שתיארתי. אז מהטופ 3 בעשור האחרון, בוודאות, ואני בטוחה שזה יורד מסדר הכותרות.

אוקיי.

לגבי הנושא השני, תראה, אני יכולה לענות לך ספציפית לגבי AJC, ופה השאלה איך כל ארגון יהודי רשום חוקית בארצות הברית. אנחנו ארגון שעל פי הוראות ה-FERA בארצות הברית, אסור לו לקבל מימון מגופים ממשלתיים. בין אם הם גופים ממשלתיים בישראל או גופים ממשלתיים בעולם. ולכן, כשאני מביאה משלחת לפה, אני לא יכולה לקבל מימון למשלחת ממשרד התפוצות, נגיד. אבל, לגבי חלוקת ידע, לגבי שיתוף פעולה, לגבי חלוקת מחקרים ומסמכים – אין שום מניעה בדבר הזה.

ולשתף פעולה בפעילות כשחלקה ממומנת על ידכם וחלקה על ידי מדינה? לא לקבל כסף מהמדינה.

אסור לנו לעשות את זה בגלל הצורה שבה אנחנו רשומים בארצות הברית. אגב, זה לא רק אנחנו, יש הרבה ארגונים נוספים.

לא, זה הרוב המוחלט רשומים כמוכם בהקשר הזה.

נכון, ולכן זה אסור. אבל אני חושבת שיש ערך מוסף לארגון שהוא לא מדינה. כי בסוף, אתה יודע - - -

ברור, ברור. ברור לי, לכן אני שואל. אוקיי.

אני לא יודע אם זה במסגרת הדיון, אני אשמח קודם כול, אביטל, שתשלחי לנו את התוכנית של LFT, את התכנים. עכשיו, אני לא יודע אם זה יהיה כאן בבוקר הזה, כרגע אני שומע רק את התופעות ואת הבעיות. השאלה היא האם כל הגופים האלה, לרבות משרדי הממשלה ולרבות הארגונים ולרבות הלל והדברים האחרים, מה באמת התכנים שאנחנו מספקים? מה תוכן ההתמודדות שאנחנו נותנים לסטודנטים, לקהילות מול התופעות האלה? כלומר, הזכרתם פה תופעות פרוגרסיביות, תופעות אחרות - מה בסופו של דבר המענה? כשאת אומרת לספק לסטודנטים מענה כדי שהם יישאו בגאווה את מגן הדוד, או כשאת אומרת שנגררת לאירוע הזה בעל כורחך, אז מה התשתית האינטלקטואלית? מה הם התכנים שמשרד החוץ, משרד התפוצות, הארגונים האלה נותנים לסטודנטים? איך אתם מתמודדים עם התופעות האלה, הפרוגרסיביות, ששוללות כל זהות לאומית? האם אתם מתמודדים עם היסודות הברבריים של האסלאם? האם אתם עוסקים בכך? האם אתם עוסקים באמת שאנחנו עליה נלחמים מול השקר הפלסטיני? באיזו מידה אתם עוסקים בזה?

מה נותנים בסופו של דבר? גם בזהות היהודית – מה מידת המרכיב הלאומי, גם המרכיב הטריטוריאלי, יש לומר, בזהות היהודית. כשאת מטפחת סטודנטים, האם זה זר להם בכלל? האם יש להם איך להגן על הדבר הזה? כלומר, מה בסופו של דבר התכנים שאנחנו מעניקים לסטודנטים האלו כדי להתמודד עם המתקפה הזאת, שכמו שאמרתי, עתיקת יומין – האנטישמיות – אבל היא תופסת צורה ויש לה יסודות גם חדשים, כמו התשתית הפרוגרסיבית. מה נותנים? מה עושים בפועל? הנה, יש תוכנית LFT, אני לא יודע, אני אשמח לראות אותה.

אביטל, נדמה לי, ירדה כבר מהקו.

כן, אני אומר, זה חלק מהדיון? זה יהיה בדיון?

זה יהיה חלק מהדיון בהמשך.

מה הפתרונות.

לזה עוד נגיע. אני אמשיך בינתיים בסבב. בבקשה, קרול. תגידי את הנתונים של המחקר שעשית.

תודה רבה, קרול נוריאל, מנכ"לית הליגה נגד השמצה בישראל, ומובילת הפעילות של הליגה נגד השמצה בכל אזור המזרח התיכון למפרץ בצפון אפריקה. אני רוצה בבקשה קודם כול להודות לך, כבוד יושב-הראש, על קיום הדיון החשוב והמשמעותי הזה. באמת אחד הנושאים הבוערים יותר היום ברחבי העולם בעקבות מבצע 'חרבות ברזל'. אבל אני דווקא רוצה להתחיל משאלה שנשאלה כאן על ידי חבר הכנסת, עמית הלוי. שאלת מאוד משמעותית לפני כן, והיא למה אנחנו עומדים בנקודה הזאת ומה היה לפני כן. כלומר, זה בוודאי שהסיפור הזה לא התחיל ב-7 באוקטובר, כן? ואני רוצה לספר על מחקר שאנחנו עשינו כבר לפני משהו כמו שנה וחצי יחד עם ארגון הלל, ובו עלה נתון שלי, לכולנו, הדליק נורה אדומה כבר אז – גם בימים כתיקונם, לפני שיש משברים כאלה, 15%, אחד מכל שישה סטודנטים יהודים בקמפוס, לא מרגישים בנוח עם הזהות היהודית שלהם.

וכשאני אומרת שהם לא מרגישים בנוח זה לא רק שהם מסתירים סמלי דוד, הם גם לא משתתפים בחיים קהילתיים יהודים בקמפוס, שזה כולל גם שותפות בארגונים כמו הלל, אבל גם שותפות בארגונים ובאחוות סטודנטיאליות, שהן מאוד משמעותיות לקהילה היהודית. ובעצם הם עושים הכל כדי להתרחק ממי שהם, מהזדהות עם מדינת ישראל. הם לא רוצים שיזהו אותם עם מדינת ישראל. לא תמיד גם מסכימים עם מדינת ישראל.

בגלל חשש או בגלל שזה פשוט לא מעניין אותם או לא אכפת להם?

לא, בגלל חשש. האינדיקציה בסקר הייתה שבהחלט מדובר בחשש להפגין את הזהות היהודית שלהם בקמפוס. אז קודם כול, הדבר הזה הוא לא חדש.

רגע, רגע. חשש ממה? חשש שתהיה איזושהי בעיה בסביבה הפרוגרסיבית שלהם או חשש מאלימות? חשש ממה?

האינדיקציה שלנו היא חשש - - -

זה מאוד שונה.

נכון מאוד. חשש בעיקר שיזהו אותם עם מדינת ישראל. הם כמובן מפרשים את זה כמשהו שעלול לפגוע בהם. לא, זו שאלה מצוינת. זה חידוד מצוין וזה נכון. הם פשוט חוששים שיזהו אותם עם מדינת ישראל. וזה מה שעומד בבסיס התשובה. עכשיו, אני רוצה לדבר על כמה דברים שדוברו פה, ולעשות את זה לפי הסדר. קודם כול, מאיפה זה מתחיל – בוודאי, אנחנו מבינים שזה מתחיל כבר בשלב בתי הספר, ואחד הדברים שאנחנו עובדים עליהם זה חינוך בקרב בתי הספר הציבוריים. בתי הספר הציבוריים, לגבי האנטישמיות ולגבי הקהילה היהודית בארצות הברית. אנחנו עושים את זה היום בארצות הברית עם קורס אונליין שנקרא "בינה", ועושים את זה היום באירופה עם קורס אונליין שנקרא "דאש". והמטרה שלו היא לתת אוריינטציה לקהל הלא-יהודי לגבי הקהילה היהודית, לגבי אנטי-ציונות, שהיא הבעיה הכי משמעותית היום בתחום האנטישמיות, ולגבי הצורך בשיתוף פעולה בין קהילתי. זאת התמודדות אחת.

התמודדות שנייה היא עבור סטודנטים יהודים בקמפוס. יש לנו תוכנית שנקראת "Words to Action" – ממילים - - -

זה רוחבי? את יודעת להגיד בכמה בתי ספר התוכנית הזאת קיימת?

הוא הועברה בשלוש השנים האחרונות במאות אלפי בתי ספר בארצות הברית. היא תוכנית אונליין נרחבת מאוד, שבמהלכה עוברים ארבע פרקים שקשורים לקהילה היהודית המקומית, להיסטוריה שלה, למה זה אומר להיות יהודי, לאיך בונים שותפויות, ובאופן ספציפי פרק אחד רק לגבי אנטישמיות ואנטי-ציונות. אז זה דבר אחד. לגבי התמודדות של סטודנטים יהודים, היום אנחנו הספק מספר אחת של תכנים כאלה באירופה, של "Words to Action", וכמעט לכל מדינה באירופה יש כבר מנחים שלנו בשפה הקומית בנושא התמודדות של סטודנטים יהודים עם אנטישמיות. ואני רוצה להגיד לגבי ארצות הברית, לפני שאני מספרת על נתונים, תראו, זה מאוד-מאוד ברור שבסטודנטים היהודים חייבים להשקיע, אבל חייבים גם להשקיע באוכלוסייה הכללית – הסטודנטים האמריקאים שנמצאים שם, וגם ברחבי העולם, הם המנהיגות העתידית ובהם צריך להשקיע מאוד.

וצריך להבין שאם אנחנו הולכים לכיוון של החזקה בעמדות אנטי-ישראליות על גבול האנטישמיות, זאת המנהיגות העתידית שאנחנו נזכה לה, ואנחנו חייבים לתת את הדעת על הדבר הזה. קצת מהסקרים מהשבועות האחרונים; קודם כול, עשינו סקר יחד עם ארגון הלל ואחד הדברים הכי משמעותיים זה בעצם החוויה האנטישמית של סטודנטים מאז ה-7 באוקטובר. 73% מהסטודנטים היהודים חוו או היו עדים לאירוע אנטישמי. רק לשם השוואה, בשנת 2021 – 32% מהסטודנטים חוו או היו עדים לאירוע אנטישמי. זאת אומרת, החוויה האנטישמית מאוד משמעותית, נוכחת בחיים של כמעט כל סטודנט יהודי בקמפוס.

עכשיו, לגבי מספר אירועים, אנחנו כנראה סופרים באופן שונה, הלל סופרים באופן שונה. כל ארגון סופר אחרת. בשורה התחתונה, מאות אירועים אנטישמיים בקמפוסים, כשהדבר המשמעותי, אנחנו תמיד אומרים שלאנטישמיות יש גם אבא וגם אמא. אין מונופול לאף צד במפה הפוליטית על אנטישמיות. יש לנו אנטישמיות גם מימין וגם משמאל, גם אנטישמיות אסלאמיסטית. אני רוצה להגיד שבמקרה הספציפי הזה בקמפוסים אנחנו רואים, מה שנקרא, אנטישמיות מקושרת לישראל בצורה הרבה יותר נוכחת מאז המשבר האחרון. זה בעצם הפוקוס.

עכשיו, איפה המיקוד? צריך לחלק את הקמפוס לחמישה מרכיבים; אחד זה ארגוני הסטודנטים שמאוד משפיעים על התודעה הסטודנטיאלית. הדבר השני זה סטודנטים פרטיים. הדבר השלישי הם הסגלים – סגלי ההוראה, הסגלים המנהלתיים – שגם בזה צריך לטפל. כמובן, ההנהלות. והדבר האחרון שחייבים לטפל בו ולהכשיר, זה גורמי אכיפת חוק בקמפוסים. בארצות הברית יש משטרת הקמפוס והם חייבים להיות מאוד-מאוד מעורים בנושא הזה. רק כדי לסבר את האוזן עד כמה התופעה הזו היא בעייתית גם מהבחינה הביטחונית – מתוך 12% שהיו מדווחים בעבר על אירועים אנטישמיים, כלומר רק 12% היו מדווחים, 40% אמרו "לא לוקחים אותנו ברצינות". "רשויות הקמפוס לא לוקחות אותנו ברצינות". וההידרשות חייבת להיות מאוד משמעותית, ויכול להיות שמה שצריך לערב פה זה לא רק את משטרת הקמפוס אלא גם מבחוץ. כלומר, שתהיה הוראה מאוד ברורה שהנושא הזה הוא נושא משמעותי. כמה מילים לגבי SJP.

הוראה ברורה של מי?

של גורמי אכיפת חוק שהם מחוץ לקמפוסים.

של גורמי אכיפת חוק.

כן, בוודאי. עכשיו, אני רוצה לומר כמה מילים לגבי SJP – סטודנטים למען צדק בפלסטין, שמובילים את הציר נגד ישראל באוניברסיטאות. הם, למעשה, הגורם הכי משמעותי. גורם מרושת וממומן היטב. ארגון הסטודנטים המרושת ביותר בארצות הברית היום. הם מובילים קמפיין אנטישמי נגד נרמול של הציונות כבר שנים.

ממומן היטב על ידי מי?

מקורות המימון באמת עוד לא ברורים במיליון אחוז, אבל ממומנים היטב זה ברור. עכשיו, אני רוצה להגיד כמה דברים מאז ה-7 באוקטובר. ב-7 באוקטובר קרה משהו, ומה שקרה זה איחוד המסרים בין כל סניפי ה-SJP בארצות הברית. איחוד מסרים שהיום הוא לא נגד ישראל, הוא נגד הישות הציונית. הוא לא קורה רק להתנגדות, הוא חוגג את ההתנגדות, הוא חוגג את טבח החמאס, הוא קורא לעימות מזוין עם המדכאים. כלומר, אנחנו רואים עליית מדרגה משמעותית ואחידה בכל הקבוצות האלה. הם מתארים את הטבח כניצחון היסטורי להתנגדות הפלסטינית. זה לא תמיכה בזכויות פלסטינים. זה לא תמיכה בזכויות פלסטינים. זה תמיכה משמעותית בטבח, חגיגה של טרור.

עכשיו, אחד הדברים שאנחנו עשינו זה בעצם לכתוב מכתב יחד עם מכון ברנדייס ופירמות של עורכי דין מובילות, קודם כול השגנו קו חם, כמו שעשו גם הלל, אבל יחד עם מכון ברנדייס כתבנו מכתב ל-200 נשיאי אוניברסיטאות בבקשה לבדוק האם סניפי SJP שלהם עוברים על החוק הפדרלי שאוסר על תמיכה כספית בטרור. יש חוק פדרלי כזה, וחייבים לאכוף אותו גם במסגרת אוניברסיטאות. ואם האוניברסיטאות לא יכולות לאפשר אקלים מיטבי לסטודנט יהודי, אנחנו חייבים לתת לזה דגש. ורק מילה נוספת על יתר העולם. תראו, אנחנו מדברים על ארצות הברית - - -

לא, לא. הדיון הזה הוא רק על ארצות הברית. אם וכאשר יבוא זמן ננהל אותו גם על יתר העולם. אני יודע.

אני רוצה להגיד שהדברים האלה, יש חיבור בין מה שקורה ביתר העולם ובארצות הברית, ויש השראה הדדית מאחד לשני באג'נדות ובאמצעי פעולה.

בסדר גמור.

תודה רבה.

תודה רבה.

אני אשמח להגיד כמה מילים, אם אפשר. אני רוצה לתת קצת רקע לדברים שאני הולך להגיד. אני כבר עשורים מתעסק בנושא הזה. אני חושב שהפגישה שלי, הראשונה, עם האנטי-ישראליות בקמפוסים הייתה עוד כשהייתי תלמיד תיכון וכשבנימין נתניהו בא לדבר. זה היה במונטריאול, סליחה, זה לא בארצות הברית, אבל הוא בא לדבר כשהוא היה ראש ממשלה לשעבר. הוא אפילו לא היה מכהן. הוא רצה לדבר ועצרו אותו בכוח. ממש היו הפגנות אלימות שעצרו אותו. הוא לא היה יכול לדבר בקמפוס של קונקורדיה, אוניברסיטה במונטריאול. המשכתי להיות נשיא של הלל בקמפוס שלי, אחר כך כשאני הייתי סטודנט. זה היה בזמן האינתיפאדה השנייה. ואני אומר את כל זה כדי להגיד שזה לא בעיה שהיא חדשה. זו בעיה ישנה. אבל, היא מתחדדת והיא הופכת להיות הרבה יותר רצינית.

כי אם אז, לפני 20 שנה, כשאני הייתי נשיא של הלל בקמפוס שלי שם, אם הבעיה הייתה בעיקר באוניברסיטאות שבהן, אפשר להגיד, היו הרבה מהגרים ממדינות ערב שהגיעו לשם והם נתנו את הטון שם, והם אלו שגרמו לבעיות גדולות – היום אנחנו רואים שזה באוניברסיטאות של האליטות, אוניברסיטאות שאמורות באמת להביא את הדור הבא של המנהיגים שלנו. וזו בעיה שהיא מאוד-מאוד גדולה. וגם השיח הוא שיח שהפך להיות אנטישמי. אנחנו כולנו ראינו את הדיון הזה בקונגרס, שהוא הכיל את כולנו בו.

אני כן רוצה לעשות איזושהי הבחנה שאת התחלת להגיד, אבל אני רוצה לשים אותה על השולחן. יש את העניין של הסטודנטים היהודים ויש את העניין של הסטודנטים האחרים. אני חייב להגיד לכם שעל הסטודנטים היהודים אני פחות דואג כרגע, למה?

לא, לא. אתה לא היית פה בפתיח הדיון.

לא הייתי פה. אבל סבבה, ההבחנה אולי נעשתה - - -

לא, לא רק הבחנה. אני אמרתי שהזווית שבה אנחנו כוועדה דנים בסוגייה הזאת היא קודם כול דווקא על כלל הסטודנטים ולא על - - -

אני מסכים, אבל אני רואה שהרבה דיברו דווקא על היהודים.

כי זה חלק. חלק מהבעיה היא, ונדבר על זה כשנדבר על פתרונות, שעד היום עיקר העיסוק של מדינת ישראל, וגם מטבע הדברים גם גופים יהודים, היה בסוגייה של מה עושים עם סטודנט יהודי בקמפוס ולא עם הסוגייה איך פועלים מול כלל הסטודנטים בקמפוס.

קודם כול, אני מסכים, אבל אני רק רוצה להגיד משפט אחד. כדי להגיד מה אני חוויתי כסטודנט באינתיפאדה השנייה בקמפוס, ואני חושב שזה משהו שאנחנו נראה פה היום. משבר שקורה, משבר גדול כמו שהוא, זה לא משהו שאנחנו רוצים, אבל משברים כאלו, דווקא כאלו גורמים לזהות יהודית מאוד חזקה ולקשר עם ישראל. וכל הדברים ששמענו לפני על המשבים בין הקהילה היהודית בארצות הברית לבין ישראל – הולכים להתמסמס. זה מה שאני חושב. בגלל המשבר שגורם לחיבור מאוד-מאוד חזק בין כלל הגורמים היהודים בכל העולם. כמו שאנחנו מרגישים פה בתוך הארץ, ככה גם בכל העולם היהודי. זה קרה באינתיפאדה השנייה ואני מאמין שזה יקרה גם פה.

כשאנחנו מדברים, כמו שאתה אומר, והפוקוס צריך להיות שם, אני מחזק את מה שאתה אומר, על הסטודנטים הלא-יהודים, יש לנו בעיה, ופה אני מחזק את עמית, יש לנו פה בעיה אידיאולוגית עמוקה, ואנחנו צריכים לחשוב על איך לתת מענה אידיאולוגי עמוק. ולא רק בתוכנית, אלא גם בתכנים. כי בסוף, זה אנשים שמאמינים בפילוסופיה של כוח ודברים כאלו. וככל שישראל תהיה חזקה, ואנחנו רוצים שישראל תהיה חזקה, תהיה לנו בעיה עם השיח הפרוגרסיבי הזה. אנחנו צריכים לדעת לתת גם תגובה אידיאולוגית ולא רק טקטית ארגונית.

תודה רבה לחבר הכנסת אילוז. בבקשה, הדובר הבא זה ד"ר צ'ארלס סמול, הוא בזום איתנו, והוא מייצג מחקר שנעשה לאחרונה שדווקא עסק בסוגיות המימון. בבקשה.

שלום.

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה רבה על הזכות לדבר איתכם היום, זה כבוד גדול להיות איתכם. ובבקשה, תסלחו לי שאני מדבר באנגלית, אבל תודה שאתם מארחים אותי. אני אהיה קצר. אני חושב, בדמוקרטיות בפרט ובחברות בכלל, אולי מוסדות ההשכלה הגבוהה הם החשובים ביותר והם הרגישים ביותר בדמוקרטיה. אלה המקומות שבהם אנשים צעירים לומדים להיות אזרחים. ובארצות הברית ובמערב אירופה וצפון אמריקה, האוניברסיטאות נשבו על ידי שימוש בכוח רך על ידי האחים המוסלמים, דרך קטאר. אז בעצם, קטאר, המשפחה המלכותית של קטאר, יש להם מחויבות דתית, הם תחת שבועה דתית, ללכת לפי התורה של האחים המוסלמים. ואנחנו יודעים שהאחים המוסלמים הם תנועת התנגדות חברתית שלוקחת אנטישמיות אירופאית, האנטישמיות שהיא הבסיס והובילה לשואה, לפתרון הסופי. אותן מילים ואותם רעיונות הם האספקט הבסיסי לאידיאולוגיה של האחים המוסלמים.

זה לא הקיצוניים או הזרוע הצבאית – זה ליבת התורה, האידיאולוגיה של האחים המוסלמים. לקיחת אנטישמיות, רצח עם ואפילו פשיזם מאירופה, וחיבורם עם הסטיות של האסלאם. לדוגמא, יוסף אל-קרדאווי, איש הדת של האחים המוסלמים תמיד הטיף שהמאמינים האמיתיים חייבים להשלים את עבודתו של היטלר. זה יוסף אל-קרדאווי שהיה המייסד והמקים של לימודי האסלאם באוניברסיטת אוקספורד. השימוש בכוח רך על האוניברסיטאות על ידי האחים המוסלמים היה מיומן, ובעשרות האחרונים, דרך קטאר.

העבודה ב-ISGAP, עשינו סדרה של דוחות, ויש לנו עוד דוחות שיבואו. מיפינו את רשת השנאה, ככה אנחנו קוראים לזה, של המשטר הקטארי, ואנחנו מעריכים את שווים בין 500 מיליארד דולר לטריליון דולר בנכסיהם הבינלאומיים. ואנחנו יודעים מהמחקרים שלנו שהם השקיעו במהלך השנים עשרות מיליארדים, אם לא מעל מאה מיליארד דולר, באוניברסיטאות אמריקאיות. רק בארצות הברית. ואני אהיה קצר, ואז עמיתי יוכל להמשיך. עשינו, למשל, דוח, וזו רק דוגמה אחת על טקסט A&M (אוניברסיטה בטקסס) - מיקמנו יותר ממיליארד דולר של סיוע מהקרן הקטארית, ממלך קטאר. מצאנו 502 פרוייקטי מחקר, כולל חלקם עם מטרות צבאיות וחלקן עם מחקר גרעיני. טקסט A&M היא אחת משלוש אוניברסיטאות בארצות הברית עם ריאקטור גרעיני לצורכי מחקר.

אנחנו גם איששנו, דרך דוחות, שאוניברסיטת ייל היא דוגמה אחת - היא עדיין לא מדווחת על כל התרומות הזרות שלה. ויש לנו דוח נוסף שעוד מעט יתפרסם על אוניברסיטת קורנל. הוא יתפרסם בינואר. שם הצלחנו למפות מעל שני מיליארד דולר שבאים מהמשטר הקטארי. אז הנה משטר שיש לו בסיס צבאי אמריקאי, הוא נתפס כמנהל משא ומתן עם בני ערובה – עוד נושא בינלאומי – אז הוא נתפס במעגלים מסוימים כחבר של המערב. אבל אני חושב שאנחנו צריכים להתמקד באידיאולוגיה. והאידיאולוגיה לא קוראת רק להרס של ישראל אלא גם, פשוטו כמשמעו, להרג של אנשים יהודים ברחבי העולם. וזו הישות המממנת את המוסדות החשובים ביותר של הדמוקרטיה – השכלה גבוהה. וחלק מהמימון, דרך אגב, אני יודע ש-SJP הוזכר קודם, הם רק כמו הכוחות המזוינים שלהם בקמפוסים, והם גם מקבלים מימון דרך קטאר, והם בהחלט חלק אינטגרלי מהאידיאולוגיה של האחים המוסלמים. והם הכוחות בשטח, בזמן שקטאר מממנת עבודות מחקר, מרכזי מחקר ושיח אקדמי. תודה.

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה רבה.

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

אולי אתה יכול להגיד מילה על הארגון שלך? מה זה ISGAP?

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה. אז ISGAPזה המכון ללימודים של אנטישמיות ומדיניות גלובלית. נתן שירנסקי הוא יושב-הראש. אני האמת התחלתי לפני בערך 20 שנה, ואלי ויזל היה הנשיא הראשון שלנו. אנחנו ארגון ללא מטרות רווח בארצות הברית וקנדה, ויש לנו נוכחות גם בבריטניה. אנחנו עושים הכשרה אקדמית באוקספורד וקיימברידג', ועושים סדרות של פרוייקטי מחקר. יש לנו 60 עמיתים חוקרים ברחבי העולם. אנחנו עושים קורסים, סמינרים. אז אנחנו ארגון בינלאומי. סימה וואקנין גיל, שתדבר גם, היא ראש מחלקת אסטרטגיה שלנו.

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

תודה.

(חוזר לשאת דברים בעברית)

הדוברת הבאה, ההסתדרות הציונית. רחלי, בבקשה.

תודה רבה. רחלי ברץ, ההסתדרות הציונית העולמית, יושבת-ראש המחלקה למאבק באנטישמיות. לשאלה שלך קודם – אני חושבת שאם אני צריכה להשוות את האנטישמיות בארצות הברית אני אשווה אותה למדיניות הטפטופים שהייתה בארץ. רק כהשוואה, כאנלוגיה. ההכלה של מה שהיה בארץ, זה אותו דבר למה שקרה בארצות הברית. האנטישמיות הייתה שם לאורך כל השנים, אבל היא הוכלה. כל הזמן הכילו אותה. היו אירועים. היו הרבה מאוד אירועים. שנת 2020 היא נקודת מפנה שאנחנו צריכים להסתכל עליה. למה? היה את אירועי ה-"Black Lives Matter". בתחילת האירועים היהודים ניצבו לצד הקהילה האפרו-אמריקאית בתמיכה שלהם. במהלך ההפגנות, נכנסנו ארגונים פרו-פלסטינאים והזרימו הרבה מאוד כספים לארגון הזה. ואנחנו רואים שבסוף ההפגנות, בקצה, ההפגנות הפכו להיות נגד היהודים.

בשנת 2021 היה מבצע 'שומר החומות' ועוד פעם ראינו שיא מאוד גבוה באירועים האנטישמיים. אחר כך הגיעה מגפת הקורונה, והיהודים ומדינת ישראל הייתה הראשונה לקבל את החיסונים, וגם אז היו הרבה מאוד אמירות אנטישמיות. וכל פעם הכלנו את האירועים האלה. ב-7 באוקטובר זה התפוצץ לנו בפרצוף, כשראינו מה קורה בארצות הברית. אני אשלים את מה שאמרה פה קרול קודם – יש פה איחוד זהויות. יש פה איחוד זהויות של האנטישמיות מכל הקצוות, שאנחנו רואים את זה גם מהימין הקיצוני, גם מהשמאל הקיצוני, גם מהארגונים הפרו-פלסטינאים וגם מארוני ה-BDS. כאשר לכולם יש זהות אחת כנגד מדינת ישראל וכנגד היהודים.

אני רוצה להזכיר פה עוד נקודה חשובה שזרקה אותה קודם מנכ"לית הלל; DEI - זה נשמע משהו נהדר. Diversity, Equity and Inclusion. והמושג הזה הפך להיות חרב פיפיות כנגד מדינת ישראל, כנגד היהודים ב-7 באוקטובר. הוא הפך להיות נרטיב פוליטי. כי בעצם, החקיקה הזאת, שהיא חקיקה שאמורה לתת את ביטחון לשוניות אתניות, רב-גוניות באוניברסיטאות, מקום שמדבר על בואו נדבר על כולם – זה כולם פרט ליהודים. זה כולם פרט לעליונות הלבנה שלנו. וזה מסוכן מאוד. אנחנו רואים שהתנועה הזאת של ה-"בואו נכיל את כולם ובואו נדבר על רב-גוניות ובואו נדבר על רב-תרבותיות", יצאה כנגד הסטודנטים היהודים. היא לא משקפת. והיא יצרה בעצם שניים; המדוכאים והלא מדוכאים.

ובעצם כאן באה התנגדות מאוד קשה כלפי הסטודנטים היהודים, שהם חלק מהעליונות הלבנה. לכן, צריכים לבוא ולהתנגד לזה. כמה שזה נשמע אבסורד לבוא ולהתנגד להכלה וגיוון ורב-תרבותיות – כן. אנחנו כארגונים צריכים לבוא ולהתנגד לתנועה הזאת ולחקיקה הזאת שמדברת, זה כמו מכסות – בואו נקבל אותם בגלל המכסות. אני אשתמש בכוונה בהקצנה ואני אגיד "נקבל אותם כי הם שייכים לאינדיאנים" או "או נקבל אותם כי הם שייכים ל" – "נקבל את כולם ובסוף אנחנו נדיר את היהודים מהקבוצות האלה". ולכן, חייבים לבוא ולתקוף את הנקודה הזאת בכל אפשרות חקיקתית. בכל אפשרות שפועלים בתוך הקמפוסים.

כן, גם אנחנו פועלים עם ארגונים יהודים ברחבי העולם. להסתדרות הציונית העולמית יש הרבה מאוד שליחים בקמפוסים, ביחד עם הסוכנות היהודית. יש הרבה קשר עם הקהילות היהודיות. אנחנו מקבלים הרבה מאוד פניות אישיות מקהילות, מאנשים עם בעיות של דיווחים. הדיווחים אצלנו יותר גבוהים במספרים ממה שדיווחה קרול. אנחנו יודעים את זה. יש איזושהי שונות. המספרים, כמה ששלה גבוהים, שלי תמיד יותר גבוהים. אנחנו יודעות את זה. זה כבר לאורך כמה שנים. אבל אנחנו כן פועלים גם עם ה-"Jewish Leader Institute" בארצות הברית, כדי לייצר גלים של תהודה. זאת אומרת, לבוא לשכנע משוכנעים שיש אנטישמיות – זאת לא המטרה שלנו. המטרה שלנו היא לבוא ולייצר שאנחנו נכשיר אותם איך מדברים על הלא-יהודים, איך משכנעים אותם במה שקורה היום ובצדקת הדרך שלנו. תודה.

תודה רבה. אחרי ששמענו נציגים של גופים וחוקרים אני מציע שנשמע קצת את הקולות של הסטודנטים או בהווה או לשעבר, ויש פה כמה שהתנדבו להיות בדיון הזה. אופיר דיין, בבקשה.

תודה רבה, כבוד יושב-הראש, על ההזמנה, ותודה רבה לחברי הכנסת הלוי, סוכות, אילוז, שאתם כאן. אני חושבת שהיה חשוב אם עוד חברי כנסת מסיעות אחרות בבית היו נמצאים כאן גם לשמוע את הנאום החשוב הזה, את הדיון החשוב הזה.

אני רוצה לשים פה משהו על השולחן. האירועים שאנחנו חווים עכשיו בקמפוסים הם לא מפתיעים. זה לא משהו שהתחיל ב-7 באוקטובר, וזה גם לא משהו שהובא לידיעת מדינת ישראל ב-7 באוקטובר. אני למדתי באוניברסיטת קולומביה בתואר הראשון והשני שלי בין 2017 ל-2022. הובלתי שם את הארגון "סטודנטים תומכי ישראל" ואת ITREK, בתואר הראשון ובתואר השני. זה משהו שאני יודעת להגיד שגם דיברתי עליו עם המשרד לנושאים אסטרטגיים, כשהוא עוד היה ממוקד בענייני הסברה. זה לא משהו חדש.

העלייה הזאת באנטישמיות, ויחד איתה העלייה בהתייצבות למען ישראל, הם לא משהו שהוא חדש למלחמת 'חרבות ברזל'. זה משהו שאנחנו רואים אותו אחרי כל סבב. הבעיה הגדולה פה שאין זכרון ארגוני פשוט כי סטודנטים מתחלפים כל ארבע שנים. אז הסטודנטים שהיו פה ב'צוק איתן', דרך אגב, ארבע שנים זה בערך הסבבים שאנחנו מקיימים בעזה. אז הסטודנטים שהיו ב'צוק איתן' וזוכרים את מה שהם חוו כבר לא יהיו פה ב'חרבות ברזל' וכן הלאה.

אני חושבת שחשוב לשים פה על השולחן כמה דברים. אני אנצל גם העובדה שאני איני נציגה של ארגון מסוים פה. אמנם היום אני עובדת במכון למחקרי בטחון לאומי, ב-INSS, אבל אני כאן כמישהי שהובילה ארגון סטודנטים כזה, ואני אדבר על מה שאני חושבת שהמדינה, שאתם, יכולים לעשות עבור אותם אנשים שנמצאים בקמפוסים.

לפני שאני אגיד את זה, אני חושבת שחשוב להגיד – זה לא מונולית. הסטודנטים בקמפוסים הם לא גוש אחד והקמפוסים הם לא גוש אחד. בין הסטודנטים יש כאלה שהם עוינים את ישראל, יש כאלה שתומכים בישראל, ויש את הרוב המוחלט, שאנחנו לא מדברים עליו פה, שהוא לא מודע בכלל למה קורה כאן, והאמת שגם לא אכפת לו. כי סטודנט סינגפורי שהגיע ללמוד ב-MIT, ישראל היא לא מרכז חייו ואין לו ידע על זה. ואלה הסטודנטים שאנחנו צריכים להגיע אליהם. באקלים הפוליטי בארצות הברית האנשים האלה ידרשו לחוות דעה על מה שקורה שם במוקדם או במאוחר, ולצערי המאוחר זה אולי עוד שנתיים-שלוש מעכשיו. אני משוכנעת שאנשים כאלה היו אנשים כמו ברק אובמה, שלמד באוניברסיטה שאני למדתי בה, באוניברסיטת קולומביה, ולחשוב שאחד האנשים שלמדו איתי בקולומביה יהיו נשיאי ארצות הברית מתישהו בעתיד – זה עניין מפחיד. ואני חושבת שאנחנו לא תופסים.

איזה ארגון הוא היה, לדעתך, אם הוא היה היום?

לדעתי הוא היה במועדון הג'ז, אבל אני לא יכולה לחתום על זה.

יש לי עוד כמה רעיונות.

אני חושבת שצריך להבין גם את ההבדלים בין הקמפוסים. יש סוגי תמיכה שונים. דובר פה קודם על טקסס A&M – אני הייתי חברה בארגון "Students Supporting Israel", שיש לו מעל חמישים סניפים. בטקסס A&M, בזמן שאני נלחמתי בארבע החלטות BDS בחמש שנים, הם העבירו החלטה פרו-ישראלית מדהימה. וסוג התמיכה שצריך להעניק לכל אחת מקבוצות הסטודנטים האלה הוא שונה. זה לא פתרון אחיד לכולם כי האתגרים הם לא אותם אתגרים לכולם. מצד שני, אני יכולה להגיד שהיה לנו נשיא באחת האוניברסיטאות במרכז ארצות הברית, שהוא היה היהודי היחיד בקמפוס, והוא היה צריך לקבל עזרה מסוג אחר. הוא היה צריך בכלל להסביר לאנשים מה זה ישראל, כי הם בכלל לא ידעו.

ואני רוצה להקדיש כמה דקות קצרות ממש למה אני הייתי שמחה שמדינת ישראל תעשה עבורנו ומה הייתי שמחה שהיא לא תעשה. אני חושבת שיש למדינה המון נטייה להתערב בענייני BDS, כי זה פשוט מושך. זה שם, זה קליט, וכולם רוצים להיות מעורבים. בסוף, האבדוקציה בקמפוסים צריכה להישאר בידיהם של הסטודנטים בקמפוסים, משני טעמים מרכזיים; הטעם הראשון הוא כי הם מכירים את הקמפוס. הם יודעים מה עובד ומה לא עובד בקמפוס שהם נמצאים בו. האם בקמפוס שלהם ב-MIT כדאי לדבר על טכנולוגיה, או בקמפוס שלי בקולומביה לדבר על ילידים זכויות אדם. וזה משהו שהמדינה לא יכולה לדעת, זה אני יכולה לדעת כי אני שם עם הסטודנטים.

אז את אומרת שלדעתך קטאר עושה שגיאה שהיא משקיעה כמדינה?

לנו היה את הכספים של קטאר להשקיע בזה - אולי הייתי תומכת שגם אנחנו נשקיע בזה. אני חושבת שהמדינה צריכה להשאיר את זה לסטודנטים מהסיבה הזאת, ומסיבה נוספת; שברגע שיש חותמת של מדינת ישראל זה מוריד את האמינות של הסטודנטים בקמפוסים. הם נתפסים כשליחים של מישהו ולא כנציגים אותנטיים של אידיאולוגיה שהם מאמינים בה. אני חושבת שבכל מקרה יש חשיבות עצומה לפעילות של המדינה. ויש כמה דברים שבעיני, לפחות בסיעור המוחות שלי עם החבר'ה שהיו תחתיי בארגון; אחד, וזה משהו שכבר העליתי בעבר ולצערי זה לא קרה – לספר מידע נקי. יש בקמפוסים עשרות או מאות סטודנטים שרוצים לתמוך בישראל, אבל הם לא אני, שנולדתי במעלה שומרון וחייתי שם כל החיים שלי ואני מחוברת בווריד לכל אמצעי החדשות. אין להם את הנתונים הבסיסיים.

אם הם רוצים להסביר על פיגוע מסוים, שאחרי זה אומרים שאנחנו הרגנו פלסטינית חפה מפשע – אין להם את הנתונים להגיד "הפלסטינית החפה מפשע הזאת הגיעה עם אקדח למחסום וירתה באדם". אין להם את זה. הם לא צריכים סרטונים ערוכים עם לוגו של משרדי ממשלה. הם צריכים את המידע הבסיסי כדי שהם יוכלו להתאים אותו לקהל שלהם.

מידע בסיסי שיגיע באיזה ערוץ?

דרך הארגונים. יש מספר ארגונים מרכזיים שמנהלים את, אני לא רוצה להגיד את המאבק, אלא את הזכות הזאת לדבר על ישראל בקמפוסים. לארגון שאני הייתי חברה בו יש חמישים סניפים, אלפי פעילים. צריך להעביר את זה לבן אדם אחד והוא ידע להזרים את זה אלינו למטה. וזו הצעה שכבר הצעתי בשנת 2018, לדעתי, למשרד לנושאים אסטרטגיים, ולצערי זה לא קרה. ואני חושבת שזה מאוד-מאוד חשוב. הנימוקים אז, דרך אגב, היו טכניים, שאין איך להעביר את זה לכל האוניברסיטאות. אני חושבת שאומת ההיי-טק יכולה להתגבר על המכשול הגדול הזה. אני אגיד עוד משהו אחד שגם עלה פה קודם. אני חושבת שלסטודנטים בשטח לא ברור מול מי לעבוד.

זה טיעון מוזר, כי אם אפשר להעביר את אגף דל"ג בין כמה משרדי ממשלה, אז בטח אפשר להעביר מידע גם לקמפוסים.

זו בדיוק הנקודה הבאה. אני חושבת שלי בקמפוס לא היה ברור אם אני רוצה משהו מול מי אני עובדת. האם זה מול המשרד לנושאים אסטרטגיים? משרד החוץ? אני חושבת, זה לא ממקומי, קטונתי, אני לא יודעת להגיד איך ממשלת ישראל צריכה לארגן את משרדי הממשלה, אבל אני חושבת שכן צריכה להיות אחידות לפחות מול מי אנחנו מדברים.

את אזרחית במדינה, זה כן ממקומך, רק שיהיה ברור.

יש לי ציוץ על זה בטוויטר, מוזמנת לתת לכם את זה אחרי ותסתכלו. אבל אני חושבת משהו חשוב שאני מקווה שעוסקים בו, וזה עניין המימון. זה דובר קודם. אני חושבת שזה קלאסי תפקידה של מדינת ישראל – להסתכל מאיפה מגיע המימון לדבר כזה. אצלי באוניברסיטה היה מרכז ללימודי פלסטין. הוא בנפרד מהמרכז ללימוד המזרח התיכון. זה מכון עתיר תקציבים שהיו לא פרופסורים משלו ואירח אירועים משלו, והכסף הזה לא מגיע מהעצים. מדינת ישראל צריכה לרדוף אחרי הדברים האלה, לדעתי, בעוד שהסטודנטים רודפים אחרי הצדק בקמפוסים. אני חושבת שזו חלוקת עבודה שצריכה להיות קצת יותר מסודרת.

אני אגיד שני דברים אחרונים כי באמת הארכתי. אחד זה חיזוק החינוך בקהילות היהודיות. אני חוויתי הרבה פעמים, כשהגיעו אליי סטודנטים תומכי ישראל, סטודנטים יהודים ציוניים, שגדלו בבתים ציוניים, ורוצים מאוד לעזור, אבל אין להם את המידע הבסיסי הזה, וכשהם מגיעים לקמפוס זה מאוחר מידי. כל מה שהם שמעו על ישראל עד אז, וסליחה אם זה יישמע מקטין, זה גמלים ומצדה, וזו המדינה הכי נפלאה בעולם. והם מגיעים ואומרים להם אפרטהייד ודיכוי אתני, ואין להם איך לענות לזה. אז אני חושבת שצריך להתחיל עם זה בשלב הרבה יותר מוקדם בתוך הקהילות, וזה משהו שמדינת ישראל ומשרדיה כן יכולים לעזור בו.

יש ערוצי תקשורת שהם רואים שהם קשורים איכשהו לישראל?

חד משמעית. אני חושבת שיש הרבה ערוצי תקשורת, גם שיושבים כאן בישראל. זאת אומרת, לפחות אני יודעת שה-"Jerusalem Post" ו-Times of Israel" הם משהו שמאוד חשוף לקהילות היהודיות. "Ynet" באנגלית זה משהו מאוד חשוף. אני פתאום נחשפתי שיש ידיעות אחרונות, ידיעות אמריקה שיוצא כל יום שישי. אני כתבתי שם כשהייתי סטודנטית. יש המון ערוצי תקשורת. ובעולם שבו טוויטר ופייסבוק, אולי לא פייסבוק כי זה קצת זקן מידי – אינסטגרם, אני לא אגיד טיקטוק בגלל עבודתי הנוכחית ומדיניות סין – טיקטוק לא אעודד כאן, אבל אינסטגרם וטוויטר בוודאי.

וזו הנקודה האחרונה, הרמת לי לנקודה האחרונה שרציתי להגיד; דיבור ישיר עם אותם סטודנטים קיים. מגיעים הרבה מאוד חברי כנסת ושרים לקמפוסים לדבר עם הסטודנטים, ואני פונה אליכם כאן בבקשה. אם כבר יש את ועדת המשנה הזו, אני חושבת שחשוב מאוד שאחת מסמכויותיה תהיה לדעת ולתדרך חברי כנסת ושרים שמגיעים לקמפוסים. מגיעים המון, לפחות בזמני. המסר הוא לא אחיד. אני מצטערת אם זה יתפרש כביקורת, אבל בזמני שם היו הרבה פעמים שהרגשתי שחברי כנסת ושרים מגיעים לעשות קמפיין בקמפוסים. זה לא המקום. זה לא המקום לחשוף מחלוקות פנימיות של מדינת ישראל, מול מאות סטודנטים אמריקאים. ואני כן חושבת שחשוב שיהיה מקום, גוף, לא יודעת מי, להחלטתכם, שיתכלל את אותם חברי כנסת ושרים שמגיעים לקמפוסים, ויתדרך אותם. זהו, תודה רבה לכם על ההזדמנות.

תודה רבה, אופיר. טליה סגל.

כן, בוקר טוב. תודה שהזמנתם אותי. אני סטודנטית אמריקאית וגם הנשיאה של הלל בג'ורג'יה טק. אז עכשיו אני עוברת לאנגלית, כי אני חושבת שזה יהיה יותר נעים.

דווקא העברית שלך היא מצוינת.

לא יודעת.

אוקיי, מה שנוח לך.

תודה.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

אז כל מה שאנשים שיתפו זה מה שאנחנו חווים כל יום בקמפוס. מדברים על ונדליזם – ראיתי את בית האחווה היהודי בקמפוס שלי נהרס עם אמירות של Free Palestine; המזוזה של חברה שלי נעקרה מדלת החדר שלה במעונות. הדברים האלה קורים כל הזמן. והקמפוס שלי הוא ג'ורג'יה טק, זה כמו טכניון. אז זה לא קמפוס פוליטי, אנשים מתמקדים ב-STEM והנדסה ודברים כאלה. היו לנו תקריות קטנות של אנטי-ישראליות ואנטישמיות, אבל אני חושבת שהדברים עכשיו הגיעו לרמה חדשה. ואני חושבת שיש כמה נקודות שעדיין לא הובאו, שכל מה שקרה כאן והדברים שהפוליטיקאים כאן אומרים משקף עלינו בחזרה בקמפוסים. אז למשל, האשימו את ישראל ברצח עם – זה אחד הדברים האהובים עליהם להגיד. הם אומרים "יש רצח עם, אנחנו צריכים להפסיק את רצח העם". וכשמסתכלים על ציטוטים מה-9 באוקטובר, ה-10 בנובמבר, אפילו לפני כמה ימים אני חושבת שהיו כמה פוליטיקאים שאמרו שאנחנו צריכים לשטח את עזה, שהם חיות אדם.

כשהם רואים דברים כאלה זה די הופך את הטענה שלהם ללגיטימית. אני לא חושבת שאנחנו מבצעים רצח עם, כמובן. אבל הם חושבים שיש לגיטימציה לאמירה שלהם בגלל הדברים שנאמרו כאן. אני חושבת, הזדמנות אחת לתמיכה נוספת היא גם בין ארגונים נוצריים בקמפוסים. אני חושבת שרוב הנוצרים הם לרוב יתמכו בישראל. אתם יודעים, הם מכירים את התנ"ך, זו ארץ היהודים. ואני חושבת שזו יכולה להיות הזדמנות לתמיכה נוספת, אם נמצא דרכים לעבוד איתם. אני גם אגיד שארגונים כמו הלל היו ממש תומכים ועזרו עד עכשיו עבור סטודנטים. זה מהניסיון שלי.

תודה רבה. טליה ראב.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

בוקר טוב לכולם. אני מודה על ההזדמנות להתארח כאן היום, והלוואי שזה היה בנסיבות טובות יותר. אני כאן כדי להעלות נושא קריטי בנוגע לחוויות של סטודנטים יהודים בקמפוסים אמריקאים. השאיפה שלי היא לספק הבנה טובה ומוצקה לאתגרים המורכבים שאנחנו כרגע פוגשים. שמי טליה ראב, ואני המייסדת ונשיאה של "Students Supporting Israel" באוניברסיטה הבינלאומית של פלורידה. "Students Supporting Israel" זה ארגון פרו-ישראלי, בינלאומי, שעובד בקמפוסים, שתומך בישראל ובזכותה לריבונות. משימתנו היא להיות קול פרו-ישראלי בטוח וברור בקמפוסי הקולג'ים, ולתמוך בסטודנטים בטיעונים מסוג זה.

אנטישמיות היא לא מושג זר עבורי או עבור כל סטודנט יהודי אחר החי באמריקה. זה מושרש עמוק וזה חלק מהמערכת החינוכית שלנו. כאישה יהודית החייה מחוץ לארץ היהודים שלנו, את חותמת על חוזה מטאפורי, בו את מסכימה לתנאי השימוש שאומרים ששנאה יהודית יהיו חלק מחיי היום-יום שלך. לא משנה מה, את לא תהיי מוגנת וגם אף אחד לא יעזור לך. בקמפוס שלי, רק ללבוש מגן דוד בפומבי פותח דלת של הטרדות כמו צעקות של "Free Palestine", "Zionist pig", "Nazi Zionist", "From The River To The Sea", "Long live the Intifada" ועוד-ועוד. SJP – ארגון הנתמך על ידי חמאס בקמפוסים בכל רחבי הארץ, היו תזכורת מתמדת לאוכלוסייה היהודית שהם לעולם לא ייתנו לנו להרגיש בטוחים בזהותנו היהודית.

מצלבי קרס שמצוירים לקריעה של דגלים ישראלים ומזוזות מחדרי מעונות של סטודנטים יהודים; מחאות שבועיות, בהן הם קוראים לרצח של העם היהודי בגאווה, רדיפה אחרי סטודנטים יהודים ומגיבים באיומי מוות ברשתות החברתיות, תלישת שלטים של בני ערובה; עד דרישה לנשיאת האוניברסיטה להצהיר תמיכה בחמאס תוך קריאה להם לוחמי חופש, ותיוג הטבח שהיה ב-7 באוקטובר כמעשה מוצדק של התנגדות. אוכלוסיית הסטודנטים היהודים בודדה והובטחה שלא נוכל לחיות בבטחה ובשלום אף פעם, כל עוד נבחר לחיות כיהודים.

כנשיאת SSI באוניברסיטה שלי עשיתי כל מה שבכוחי כדי לתת מאבק נגד השנאה הזאת ולהיות קול גאה וחזק עבור ישראל. איחדתי את הסטודנטים היהודים ויצרתי קהילה שהם יכולים להרגיש בטוחים בה, פרסמתי פגישות שבהן סטודנטים יכולים ללמוד איך לדבר לתמוך בישראל ולהפריך את העלילות שמופצות בקמפוס שלנו. ארגנו פגישות מאורגנות עם דוברים כמו ניצולים ממסיבת הנובה ומשפחות החטופים, כדי להעביר את הברוטליות של החמאס בסיוט הזה שכל הישראלים נמצאים בו. אנחנו נשארנו ערים בכל הלילה ותלינו שלטים של בני הערובה ברחבי הקמפוסים, כתבנו שמות בגיר על המדרכות, כדי להבטיח שכל הסטודנטים יקראו את השמות שלהם, יראו את הפנים שלהם, וכדי שזה ישרת כתזכורת מתמדת שישראל מתמודדת מול טרור בתצורתו הנוראית ביותר.

הדור של היום מתמודד עם אחד האתגרים הקשים היום, כזה שאף דור אחר לא ראה קודם, שהוא דעת הקהל. טכנולוגיה מודרנית ורשתות חברתיות נותנות פלטפורמה לאנטישמיות הזאת. הם מאפשרים לאנשים בורים ולא מחונכים בנושא להתפוצץ בתעמולה כדי שכל העולם יראה. הם מפתים מתבגרים לצדד באג'נדה האנטישמית הקיצונית שלהם. בסקר שנערך כדי לראות את דעת הקהל האמריקאית על ישראל 50%, ונכון לאתמול זה עודכן ל-51%, מדור ה-Z, בגילאים 18 עד 24, תומכים בחמאס ומאמינים בהרס של ישראל בכל אמצעי שיידרש. הווירוס שהוא הג'יהאד האסלאמי זיהם מוסדות בכל רחבי אמריקה. הורים שולחים את הילדים שלהם למוסדות היוקרתיים ביותר, בציפייה שהם ילמדו מתמטיקה, מדעים, כישורי כתיבה, רק כדי לגלות שהכישורים היחידים שהם רכשו הם 100 דרכים שונות לסייע באופן אקטיבי ואלים לרדיפה נגד היהודים.

הדעות האלה לא נשארות ברמת הסטודנטים בלבד – נשיאות הרווארד, MIT, ופן, חלק מהמוסדות היוקרתיים ביותר בארץ, לא יכלו אפילו להסכים שקריאה לרצח העם של היהודים מפרה את הקוד האתי הסטודנטיאלי, תוך אמירה שזה תלוי בהקשר. וזה לא יהיה נחשב כהטרדה או בריונות אלא אם האמירות יהפכו למעשים. בקמפוס של קולג' באמריקה כולם יכולים לקרוא בפתיחות לרצח עם של יהודים ללא השלכות, אלא אם הם רוצחים יהודי בפועל. ואם זה קורה, רק ורק אז הם יעריכו את המצב ויחליטו אם זה נחשב הפרה של הקוד האתי. שוב ושוב מובהר לסטודנטים היהודים שהם לא ירגישו בטוחים לרכוש השכלה, ללכת ברחוב או פשוט להתקיים כסטודנט יהודי מוצהר.

מתחתית הגוף הסטודנטיאלי ועד לפרופסורים ולנשיאים ברמה העליונה ביותר, אידיאולוגיית הטרור של הג'יהאד הושרשה בחברה שלנו. בזמן שישראל שזוכה לתמיכה של מנהיגי ארצות הברית עכשיו, זה לא יהיה כך בעתיד, כשהמנהיגים הבאים שיגיעו הם חלק מהדור המחונך מחדש הזה. זה איום לאנשים יהודים בכל רחבי העולם. מתחיל לאזול לנו הזמן מכדי לתת לנושא הזה פשוט לחמוק. אנחנו חייבים להתחיל לעשות מעשים עכשיו. SSI נלחם בכל הכוח כדי להציל את הדורות הבאים ולשכתב את הנרטיב האנטי-ציוני הזה. אינדיבידואל, כמו אחי לדוגמה, שהיה נשיא SSI באוניברסיטת אילינוי, כבר נלחם בקרב בקמפוס, ועכשיו משתתף בלחימה הפיזית בעזה.

הצעירים היהודים כבר בשוחות. זה קרב אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד בו. הזמן לדיבורים נגמר – אנחנו צריכים לנקוט במעשים. זו האחריות והחובה שלנו עבור אבותינו שהקריבו את עצמם בלחימה עבור המטרה הזו, ועבור הדורות הבאים שיבואו.

תודה, טליה. ונמצאת איתנו בזום עוד סטודנטית מהרווארד. פולינה, בבקשה.

היי, בוקר טוב לכולם. תודה רבה, אדוני יושב-הראש. שמי פולינה קמפינסקי, אני סטודנטית לתואר שני במדיניות ציבורית בהרווארד. אני חושבת שהרבה נאמר פה אז אני לא ארחיב. אני אגיד שכשהגעתי לפה הבנתי שאנטישמיות היא תופעה שנוכחת כתופעת קצה. מאז ה-7 באוקטובר היא התערבבה עם סנטימנט אנטי-ישראלי, וכמות התקריות באמת גדלה. אני, כסטודנטית ישראלית, לא מרגישה בנוח ללכת בהרבה מאוד מרחבים, במיוחד כשאני יודעת שיש הפגנות. ההחלטה אם לדבר או לא לדבר עכשיו בכיתה היא פונקציה של האם יבטלו אותי על זה שאני ישראלית. אני יושבת בכיתות שבהן יש הערות אנטישמיות. והמדיה החברתית הפנימית של הרווארד מלאה באמת בפוסטים שלא נעים לומר אותם בקול, ובטח ובטח שלא לקרוא אותם. וחלק גדול מהבעיה הוא שאנחנו לבד.

אז מצד אחד, דיברנו פה על ההנהלות של האוניברסיטאות ששומעות אותנו ולא מוכנות לנקוט עמדה, אבל מצד שני, כשאני שומעת פה את הממשלה, אני אישית לא מכירה את כל הכלים האלה. ואני סטודנטית ששירתה בדובר צה"ל, שמאוד מעורה בכל מה שקורה בחברה הישראלית. אני מרגישה שננטשתי פה. באמת. בימים הראשונים של המאבק גורמים בכירים במשרד החוץ פנו אלינו ואמרו "אתם חיוניים למאבק", והסכמנו בלי לחשוב פעמיים כי זו באמת השליחות שלנו פה, וזה מה שאנחנו יכולים לעשות מפה. אבל לאורך כל התקופה, כשהדיווחים על אלימות התגברו, לא היה שם אף אחד. לא בשבילנו, לא בשביל הסטודנטים היהודים שהם לא ישראלים.

לא הרגשנו מוגנים, לא הרגשנו שנכנסנו למארג השיקולים בנוגע להחלטות פרטיות. ובטח-ובטח שאף אחד לא אמר "היי חבר'ה, מה אתם יודעים לעשות? מה אתם יודעים לתת? מה אתם שומעים? ואיך אנחנו יכולים להשתמש בזה", ואנחנו מאבדים פה נכס אסטרטגי. אופיר דיברה קצת על הגעה של חברי כנסת ישראלים לאוניברסיטאות בחו"ל – אני דווקא לא מסכימה. היכולת של דוברים להגיע לפה ולהביע את עמדתם זה חלק מהמנגנון המרכזי שלנו להגן על עצמנו פה. ולבוא ולומר שישראל היא מדינה דמוקרטית ומתקיים בה דיון ומתקיימות בו מורכבויות, וכשזה לא קורה אז אנחנו מפסידים. כשאני לא מצליחה לגייס סטודנטים שיושבים על הגדר ואומרים "אני לא מתנגד לזכותה של ישראל לחיות אבל מה שאני רואה בעזה מטריד אותי", אז אם אני לא יכולה לבוא ולומר "אבי ישראל היא מדינה דמוקרטית, ואני יכולה לסמוך בעיניים עצומות על צה"ל, ואני עומדת מאחורי חברי הכנסת שלי" – אז אני בבעיה. ובסוף אנחנו מפסידים כולנו מזה.

הדבר האחרון הוא שיש המון קריאות להוצאת תקציבים. נראה לי שחזרו על זה פה הרבה – באמת הכלי המרכזי שלנו הוא סטודנטים שנמצאים באוניברסיטאות ומרצים שנמצאים באוניברסיטאות. ועל כל דולר שיצא, כמו עמיתי וקסנר שיצאו מהרווארד, אף אחד כבר לא יושב ומתאבל על זה שלא יהיו עכשיו עשרה סטודנטים ישראלים בקמפוס. ייכנס דולר אחר וייכנס סטודנט אחר, וזה לא בהכרח סטודנט שחשוב לו מצבה של ישראל או מצבם של היהודים. ואנחנו רק נגיע למלחמה הבאה במצב הרבה-הרבה יותר חלש, ואני אומרת את זה כסטודנטית בהרווארד, ולידי יושבים הסנטורים הבאים, השגרירים הבאים וראשי הממשלה הבאים. תודה רבה לכם.

תודה רבה. אנחנו הספקנו בדיון הזה, כי אנחנו צריכים תכף לסיים אותו ולפנות את החדר לדיון הבא, לגעת כרגע בינתיים בתיאור הבעיה, ולנסות לאפיין אותה. לא הגענו בינתיים לדבר ברצינות על הפתרונות, וזה יהיה פה. ייקבע בשבועות הקרובים דיון המשך, ששם נגיע לדבר על כך. מה שהייתי מבקש, קודם כול מגורמי ממשלה, לקראת דיון ההמשך זה לבוא לדיון הזה עם הצעות קונקרטיות, אולי תוך איזושהי הידברות בין נציגי הממשלה לפני שהם נפגשים סביב השולחן הזה. יכול להיות שגם יחד עם המוסדות הלאומיים, שגם הם עוסקים בזה לא מעט. הצעות קונקרטיות לתוכנית מקיפה ומשמעותית בתחום הזה של הקמפוסים. וגם הצעות מי אחראי על מה, כי שמעתם את הקולות שזה לא מספיק ברור. וגם לי זה לא היה מספיק ברור, ואני קצת מבין את המבנה הממשלתי הישראלי, ועדיין שאלתי שאלה בתחילת הדיון, וקיבלתי תשובה של כולנו ביחד.

ובדרך כלל, "כולנו ביחד" כשאין חלוקת אחריות ברורה, אז דברים נופלים בין הכיסאות. יש כאן בעיה מסוימת. אני מיקדתי אותה בהתחלה והיא הוגשה גם בדיון הזה. שימו לב: רוב מי שדיברו כאן זה נציגים של ארגונים יהודים, שמטבע הדברים עוסקים ביהודים. אולי גם באנטישמיות כי הם ארגונים יהודים. עכשיו, היוצרות התהפכו, כן? האנטי-ישראליות הופכת למחולל ראשי של האנטישמיות. הסוגייה פה היא הרבה מעבר לסוגייה היהודית מבחינת מדינת ישראל, ולכן צריך להסתכל על זה באיזושהי דרך מערכתית. יכול להיות שזה גם אתגר למל"ל, כגוף שהוא מתכלל בדרך כלל עיסוקים בנושא הזה, לנסות לעשות פה איזשהו סדר.

ודגשים – אני גם הייתי מבקש ממשרד החוץ שבדיון הבא יהיו נוכחים גם צפ"א. כי לא במקרה הוזכרו פה הפונקלים. זה אחד מהכלים של מדינת ישראל לעבוד בארצות הברית.

אני יכולה לפרט.

את יכולה לפרט, אבל מי שמפעיל את הפונקלים זה צפ"א. זה תפקידם. ולכן זה לא הגיוני שבדיון כזה הם לא יהיו נוכחים, מחלקת צפון אמריקה של משרד החוץ. כי, שוב, הסוגייה פה היא הרבה מעבר לסוגייה של מאבק באנטישמיות שאת ממונה עליו, אלא הסוגייה היא איך יראה העתיד של היחסים בין מדינת ישראל לארצות הברית. לא פחות ולא יותר, לדעתי. ולכן, אנחנו מקדישים לזה כל כך הרבה זמן. וכדאי לטפל בזה, ואני חושב שמה שקרה במלחמה, וצדקה אופיר – זה לא התחיל במלחמה, כן? התופעות האלה היו הרבה קודם, אבל במלחמה ראינו את ההתפרצות ואת העצמה. ולפעמים זה גם יתרון, כי זה מאפשר לכל הגורמים הרלוונטיים להתעורר ולהבין שיש פה משהו שדורש טיפול מקיף ומשמעותי.

כולל גם, תנסו לחשוב בגדול מה התקציבים הנדרשים. אני לא שאלתי את השאלה בדיון הזה אבל אני אשאל אותה בדיון הבא, אז תתכוננו – כמה כסף בשנה מדינת ישראל משקיעה בפעילות בנושא הקמפוסים? דרך כל הערוצים שיש, כן? משרד החוץ, משרד התפוצות. אני די מנחש מה יהיה סדר הגודל של התשובה, אבל אני אשמח לקבל תשובה מסודרת בתחילת הדיון הבא, ומחשבות מה אפשר לעשות בגדול כדי להביא לשינוי המצב. תודה רבה, הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 10:55.