פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



23
ועדת המשנה לספורט
18/12/2023


מושב שני


פרוטוקול מס' 3
מישיבת ועדת המשנה של ועדת החינוך, התרבות והספורט
לספורט
יום שני, ו' בטבת התשפ"ד (18 בדצמבר 2023), שעה 9:00

הספורט נרתם למאמץ המלחמתי

חברי הוועדה: סימון דוידסון – היו"ר
משה טור פז – מ"מ היו"ר
יסמין פרידמן

ולדימיר בליאק
ירון לוי
דבי ביטון
מאיר כהן
מיכל מרים וולדיגר

כפיר כהן - מנכ"ל משרד התרבות והספורט

אבי בנבנישתי - סגן ראש מינהל הספורט, משרד התרבות והספורט

יעקב טומרקין - ספורטאי אולימפי, הוועד האולימפי בישראל

מיכאל דור - קצין מבצעים, מגן דוד אדום

גיל סגל - חבר בהנהלת הקונגרס היהודי העולמי WJC, מנכ"ל ההסתדרות הציונית

נאור גלילי - מנכ"ל איגודי ומרכזי הספורט

דפנה סיבוני ששון - מנהלת מחלקת הספורט שער הנגב

עפרה אברמוביץ - מייסדת ויו"ר "מאמנט"

Hernan Feler - Journalist from Argentina

Jose Feliz Feler - Father of Hernan Feler and Ofelia's brother

Beatriz Juana Rotman - Hernan Feler's mother, Ofelia's brother

Silvio Gabriel Joskowicz - ההסתדרות הציונית העולמית

אירה דולפין - מאמנת כושר ותזונה

אנריקה רוזנבורט - "פורסטארט"

איזבלה ירוסלבסקי - "פורסטארט"

עומר גורן - מנהל תחום יבשה, עמותת "אתגרים"

יוסף למדן - מאמן אתגרית עוטף עזה

זיו ישראלי - מנכ"ל התאחדות הספורט לבי"ס בישראל

אדיב שרעבי - מיזם פרטי למתנדבי מד"א לזכרה של עמית מן ז"ל

אבי גיסברג - ראש רשות הספורט כרמיאל, הנהלת איגוד מנהלי הספורט

פיני בלילי - שחקן כדורגל לשעבר

יזהר ליפשיץ - בנו של עודד ליפשיץ החטוף בעזה, נציג משפחות החטופים

דקל ליפשיץ - נכדו של עודד ליפשיץ החטוף בעזה, נציג משפחות החטופים

נטלי מדמון - בתה של אופליה רויטמן ששוחררה מחמאס

מאיה גונן

אתי דנן

רעות חביב, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.






הספורט נרתם למאמץ המלחמתי

בוקר טוב לכולם. תודה רבה שהגעתם. אני מזכיר לכולם שאנחנו בשידור ישיר גם בערוץ הכנסת ובערוץ הספורט. שידור ישיר. וכל מה שאתם אומרים גם מוקלט וגם שומעים אתכם. ואני אדבר לאט כי מתרגמים אותי לספרדית, שישמעו גם ההורים של הרנן.

ראשית, אני רוצה לפתוח בשליחת תנחומים למשפחות ההרוגים גם בלילה הארור הזה, בלחימה מול המחבלים. ולשלוח החלמה לכל הפצועים, החיילים היקרים שלנו. אנחנו מקיימים את הדיון הזה, ובעיניים שלי הדיון הזה הוא מאוד-מאוד חשוב. כאזרח, כחבר כנסת. ואני רוצה להגיד תודה גדולה להרנן פלר שהגיע לארץ. ותכף אנחנו נסביר לכולם מה הרנן עשה עבור חטופים, עבור מדינת ישראל, עבור היהודים בעולם. לפעמים יש לבן-אדם כוח להשפיע, והכוח של הספורט הוא לפעמים הרבה-הרבה-הרבה יותר גדול גם מהכוח שלנו כחברי כנסת.

בעולם הכדורגל צופים מיליוני אנשים. וכששדר בסדר הגודל של הרנן משדר את המשחקים הכי בולטים וחשובים בכדורגל הדרום-אמריקאי, צריך להבין שמיליונים צופים במשחק ושומעים את הדברים שהוא אומר. התשוקה של הרנן בהעברת המסר מול אותם מיליונים ברחבי העולם, ובמיוחד בדרום אמריקה, השפיעה על תפיסת העולם שלהם. אני יודע שעשית את זה עבור הדודה שלך, אופליה, שלשמחתנו היא חזרה למדינה, חזרה לארץ. ואנחנו בדיון הזה נדבר על שני דברים. אנחנו נתחיל בנושא של איך אנחנו מדבררים באמצעות הספורט את הסבל הגדול שאנחנו כאזרחים במדינת ישראל עברנו ועוברים, איך אנחנו מדבררים את היושר שלנו כמדינה במלחמה הזאת, ואיך אנחנו מדבררים את 130 החטופים שעדיין נמצאים בעזה במנהרות, בחושך, אוכלים רבע פיתה עם קצת אורז יבש. הם עוברים סבל שאי אפשר לתאר אותו.

העולם צריך לדעת ולספורט יש כוח להעביר את זה. הרנן, אני אספר לך שאני בן לניצולי שואה. כל המשפחה של אמא שלי נרצחה בליטא. כשאני ראיתי אותך פעם ראשונה אני בכיתי. בכיתי כי אני הרגשתי בשבועות האחרונים שאין לנו קול. אנחנו רואים מה קורה בעולם, אנחנו רואים את ההפגנות, אנחנו רואים מה קורה באוניברסיטאות בארצות הברית, ואנחנו מיום ליום יותר חלשים מול השקפת העולם של אנשים כלפינו, כישראליים וכיהודים. והקול שלך מחזק את היהודים. ואני רוצה להגיד לך תודה בשם מדינת ישראל וכנסת ישראל. יש לנו הרבה מאוד בעיות לספורט הישראלי היום. אני מזכיר לכולם שבקיץ הקרוב יש את המשחקים האולימפיים. יש הרבה מאוד איגודים וספורטאים שלא יכולים להתחרות בחו"ל. ספורטאים שלא יכולים לעשות את הקריטריון האולימפי. ספורטאים שלא יכולים לצאת לתחרויות בגלל שהם יהודים וישראלים. וגם על זה אנחנו צריכים לשים את הדין. וצריכים לדאוג לזה שכל ספורטאי ישראלי יוכל לייצג את עצמו ואת מדינת ישראל בכל תחרות שמתרחשת בעולם.

ומפה אני קורא לוועד האולימפי, להתאחדויות הכדורגל, הכדורסל וכל האיגודים – קודם כל לצאת בהצהרה נגד המחבלים, נגד החמאס, ולדאוג לזה שכל ספורטאי ישראלי יוכל להגיע ולהתחרות בכל מקום בעולם. כבר בחודשים הקרובים, אני אתן לכם דוגמא, אליפות העולם בשחייה – השחיינים שלנו לא יכולים לצאת לאליפות העולם. קבוצות הכדור-מים לא יכולות לצאת להתחרות. זה לא ספורט. הספורט הוא נטול פוליטיקה. ועל ראשי האיגודים לדאוג לזה שספורטאי ישראל יכולים להתחרות. וזה לא קורה היום. ואני לא רואה שזה יקרה.

בהמשך אנחנו נעניק לך תשורה מאוד מיוחדת. ואני רוצה להגיד תודה לכל חברי הכנסת. מרבית חברי הכנסת במשכן הזה חתמו על כדורגל, אתה תראה אותו בהמשך. יושבים פה ולדימיר וירון, שהם שניים מהחתומים על זה. שרים וחברי הכנסת מאופוזיציה והקואליציה רוצים להגיד לך תודה, חתמו על כדורגל שיישאר אצלך תמיד. זה אמנם לא נבחרת ארגנטינה, אבל זה חברי הכנסת מהמשכן הזה. ואני רוצה שנתחיל. יושבים פה הרבה אנשים מאוד חשובים שבאמת עשו ועושים הרבה מאוד - וזה החלק השני של הדיון – למען המפונים. ואני אסביר לכם למה אני מתכוון. אני יום-יום בכנסת, וחברי הכנסת יודעים את זה, אומר שהספורט הוא הכלי החשוב ביותר, במיוחד בתקופות הקשות שאנחנו עוברים, למען הילדים והנוער שפונו מהקיבוצים ומהבתים שלנם. ואנחנו, כמובילים של הספורט, כנציגי הספורט, מגיעים, ויגיעו הרבה יותר, אל המפונים, כדי שאותם ילדים ונוער יהיו עסוקים בספורט ולא יגיעו לסמים ולא לאלכוהול ולא לפשע, וקצת נעלה חיוך על השפתיים שלהם.

כשפיני בלילי מגיע, והוא נמצא פה, ואני רוצה להגיד לך תודה. הוא מגיע יום-יום למפונים. פיני היה שחקן נבחרת ישראל, שחקן בינלאומי, למי שלא יודע. הוא מגיע למפונים, נותן להם כדור ומשחק איתם, ומביא איתו עוד שחקנים בולטים במדינת ישראל. זה דבר אדיר עבור הילדים. ואני רואה את זה וכולם מדברים על זה. ויש פה נציגי "מכבי" וה"פועל" וההתאחדות לבתי-הספר, ומשרד הספורט כמובן, המנכ"ל יושב פה, כפיר. ו"מאמנט" עם עפרה שנמצאת פה. ועוד-ועוד נציגים שיספרו על הפעילות שלהם. אני רוצה להגיד לכם תודה.

אני פועל מאחורי הקלעים ודואג גם לתקציבים, יחד עם חברי הטוב שנמצא בוועדת הכספים, ולדימיר בליאק. ולפעמים צועקים עליי שאנחנו מעבירים כסף לספורט. זה קרה השבוע עם גפני. אבל אני יודע כמה זה חשוב. הספורט צריך לקבל הרבה יותר משאבים, הרבה יותר כסף. לא רק בזמן מלחמה – בכלל באופן רגיל. כי לספורט יש כוח חינוכי הרבה יותר מבתי-הספר היום. זה המצב. וזה לא קורה מספיק במדינת ישראל, אבל אני מבטיח לכם שזה יקרה.

אנחנו נתחיל קודם כול עם נציגים של משפחת החטופים. הם ביקשו לדבר, ואני שמח שאתם נמצאים פה. תודה רבה לכם שהגעתם. ולאחר מכן אנחנו נעבור לסרטון של הרנן. בבקשה.

בוקר טוב, תודה לכולם. קודם כול, ממש מרגש, כי אתם עוסקים במפונים, בחטופים. אני מקיבוץ ניר עוז, נולדתי בניר עוז, ושני הג'ינג'ים האלה של ביבס שעומדים מאחוריך.

גם אופליה מניר עוז.

גם אופליה, כן, והקטור, ופאבלוב, וכל החברים. מה שאני מנסה רגע להגיד זה שזה באמת מרגש. אנחנו בדרך כלל נכנסים ואיפשהו קצת מפריעים, ואנשים מקשיבים לנו כי אנחנו מהחטופים, ופה זה ממש בפרונט. אז קודם כול, תודה רבה.

תודה לך.

אנחנו, משפחת החטופים, נמצאת כרגע בלחץ מאוד גדול. כולם יודעים. הדיבורים על עסקה מתחילים להגיע, והדיבורים על מחיר של עסקה גם מתחילים להגיע. ואנחנו שומעים שהמחיר לא יהיה נשים וילדים, זה הולך להיות מחיר כבד מבחינתנו. זאת אומרת, מי שרוצה להילחם, להכריע, יצטרך לשלם מחיר כבד כדי להחזיר חטופים, יצטרך לשלם מחיר שלכולנו יהיה קשה. אנחנו פה באים להגיד שאנחנו ב"מאני-טיים". כמו שהמוסד יוצא לביקורים, ואנחנו כבר מכירים את הסיבוב מהפעם הקודמת. ברור לנו שלא ישחררו לנו את כולם תמורת כולם, אבל ברור לנו שאפשר להגיע לעסקה שתחזיר לנו עוד חטופים כרגע. ואנחנו פונים ללבבות של כולם שצפו במה שקרה לחטופים בשבועות האחרונים. חלק מתו. חלק מתו מזקנה, חלק מתו מרצח של החמאס, וחלק נהרגו כתוצאה מכך שחיילי צה"ל הרגו אותם. אבל בשורה התחתונה מתים לנו הרבה חטופים. נפגעים לנו גם הרבה חיילים שצריכים להתחשב בחטופים.

אנחנו באנו לזעוק את זה שלנו נגמר הזמן ואנחנו רוצים את החטופים עכשיו. וכל מי שיצטרך להצביע בשבילנו, כי יצטרכו להעביר את זה גם בכנסת, אנחנו מבקשים שרגע שלפני שהוא לוחץ על הכפתור שאולי מתאים יותר למחנה שלו – שילחץ על הכפתור האישי. שיראה את שני הג'ינג'ים האלה, שיראה את החיילים שעכשיו מעונים ואנחנו לא יודעים מה מצבם, שיראה את הנשים והילדים והזקנים, ופשוט יזכור אותנו ברגע זה, כי אנחנו קצת נשכחים.

אנחנו לא שוכחים לרגע, מבטיח לך.

אף אחד לא שוכח לרגע, אבל שטף האירועים הוא כזה שכשיש לנו כל כך הרבה חיילים, שמשפחת החטופים היא גם הורים לחיילים שנלחמים בפנים, ושטף האירועים הוא כזה שגם בקבינט אנחנו שומעים קולות שהם קצת פוליטיים. ואני לא מביע ביקורת, אלא רק על הקטע שאני מרגיש שהקשב והחדות של המסר שהחטופים קודם קצת נדחק לנו. ואנחנו מביעים את הזעקה שלנו. עסקה עכשיו. ולאשר את המחיר שיוצע. ואנחנו מבקשים מכולם לזכור שדיברנו אותו דבר לפני שבוע ושבועיים ותראו איזה פחת של חטופים וחיילים. החיילים שירו בחטופים הם הפכו לאנשים מסכנים לכל החיילים. זאת אומרת, אם מישהו חושב שזה רק אנחנו מול צה"ל או משהו כזה – ממש לא. ליבי כרגע עם אותם חיילים שבהתלהבות לביצוע המשימה בעצם ירו בחטופים, והם מבולבלים מהפקודות ומהמצב הבלתי-נסבל שהם נמצאים בו, וגם אנחנו. אז אני מבקש מכולם להבין את גודל השעה ולעזור לנו להחזיר חטופים. להצביע נכון כשזה יגיע לפה. תודה רבה.

תודה רבה לך.

רק לחזק. אני דקל ליפשיץ, הנכד של עודד ליפשיץ, הבן של יזהר. אני רק אחזק ואגיד שאנחנו נמצאים ב"מאני-טיים", אפשר להגיד. אנחנו ממש לקראת הצעה של עסקה, אני מקווה. זה לפחות מה שאנחנו מקווים ומקבלים. ואנחנו ממש-ממש-ממש מבקשים את אותה בקשה שאנחנו מבקשים מתחילת המלחמה הזאת, והיא שתהיו איתנו ותתנו לנו את האור הירוק גם לעסקה הזאת. וכמו שאמרת, לא שכחתם, אבל גם אל תשכחו ברגע הזה. ותודה רבה לכם.

תודה לך.

רק להוסיף תודה גם להרנן על הסיפור, ואופליה בהחלט שוחררה, וזה סיפור מדהים לקיבוץ. ומדהים גם איך שהתייחסו ואיך שזה קיבל את הפומביות, זה לא מובן מאליו בימים אלה. וגם ממשפחת החטופים כולה, תודה רבה לך על מה שעשית.

אני רוצה, לפני שאנחנו מקרינים את הסרטון של הרנן, להגיד תודה לסילביו, סילביו חוסקוביץ', יושב-ראש המחלקה למפעלים ציוניים בהסתדרות הציונית העולמית. אתה אחראי על הביקור הזה. וזה באמת אחד הדברים שאני אומר שההסתדרות הציונית שמה את הדברים הכי חשובים על השולחן. זה דבר שהוא חשוב למדינת ישראל, ואני רוצה להגיד לך תודה על כל המהלך הזה של להביא את הרנן למדינת ישראל. נמצא פה גם גיל סגל, מנכ"ל ההסתדרות הציונית. תודה רבה גיל.

אני רוצה רק להוסיף עוד מילה לגבי התודות, כי זה לא רק להסתדרות הציונית העולמית. אנחנו אכן שותפים, יש גופים מקומיים; "FACCMA", שזה ארגון הגג של מועדוני הספורט בארגנטינה, יחד עם "Limud", שזה ארגון של יהדות אלטרנטיבית. וגם הפדרציה הציונית בארגנטינה. שלושתם נרתמו למשימה ונציגיהם גם נמצאים כאן.

תודה רבה. בבקשה.

[סרטון מתנגן]

כן, הרנן.

בוקר טוב לכולם.

(נושא דברים בשפה הספרדית, להלן תרגום חופשי על ידי מתורגמן)

כבוד גדול להיות כאן בכנסת. אני מודה לכם על ההזמנה ועל המכתב ששלחת על תודות שקיבלתי אישית ממך. אני מתרגש וגם שמח להיות כאן בישראל אחרי 26 שנה שלא הייתי כאן. ולמרות שמזמן לא הגעתי לישראל, כפי שאמרתי במוצאי שבת על הבמה בהפגנה בעד שחרור החטופים, אמרתי את זה על הבמה, אני מרגיש שזה הבית שלי.

אני שמח וגם נרגע על זה שדודתי אופליה חזרה הביתה. אבל אנחנו נשמח לגמרי ביום שיחזרו כל החטופים. המחויבות שלי היא כפי שהייתה ביום הראשון, זה שדודתי חזרה זה לא אומר שהעבודה שלי הסתיימה. אני אמשיך לעבוד עד האחרון שיחזור.

אני מודה לכם על ההזמנה ועל הכבוד להיות כאן יחד עם ההורים שלי, עם אמא ועם אבא שלי, ושתהיה פה האחיינית שלי, נטלי, הבת של אופליה. אני רוצה גם להודות ל-"FACCMA", להסתדרות הציונית העולמית ול-"Limud" על זה שאפשרו לנו להגיע לכאן לישראל. ולבסוף, בואו נמשיך כאן, בארגנטינה ובכל העולם להרים את קולנו כדי שיחזרו כולם בחזרה לישראל. תודה רבה.

תודה רבה. לפני שאני מעביר לחברי הכנסת זכות דיבור, אני רוצה לשאול אותך שאלה. האם הרגשת איזשהו חשש, האם הרגשת איזשהו איום כשבאמת הבעת את הקול של ישראל, את הקול של היהודים?

(נושא דברים בשפה הספרדית, להלן תרגום חופשי על ידי מתורגמן)

היה לי פחד, אבל הוא לא שיתק אותי. הרבה פעמים חזרתי בחזרה הביתה, והסתכלתי על הקירות לראות אם יש צלבי קרס על הקיר. אשתי והילדים, ייתכן מאוד שהם פחדו יותר ממני. כשאני רבתי ברשתות החברתיות כאילו שאני שמעון ויזנטל, ונלחם, אשתי אמרה לי "בוא תעצור, אל תריב". ואני אמרתי לה "אנחנו ראינו ביחד סרטים רבים על השואה ואת אמרת לי 'אני לא מאמינה שהם ידעו שהולכים להרוג אותם והם לא עשו שום דבר'", ואז אני אמרתי לה "אם יהרגו אותי, שיהרגו אותי על זה שאני עושה משהו ולא על זה שאני שותק ולא עושה כלום".

כל הכבוד. הלוואי שיהיו עוד כאלו. חבר הכנסת, ולדימיר בליאק, בבקשה.

תודה רבה. תודה רבה סימון ותודה רבה על הדיון הזה. אני, קודם כול, רוצה שוב לציין שלמלחמה הזאת יש מספר מטרות, אבל מבחינתנו, ואני חושב שזה מבחינת הרוב המוחלט של הכנסת, יש מטרה אחת עיקרית הראשונה במעלה, והיא השבה של כל החטופים, עד האחרון. היום אנחנו ב-18 בדצמבר 2023, זה יום מיוחד עבורי, כי ביום הזה לפני 11 שנה לראשונה הפכתי לאבא. אבל זה יום מיוחד גם לארגנטינה. מדוע? כי לפני שנה בדיוק בחרת ארגנטינה זכתה באליפות עולם, ושמחנו בשמחתכם באותו יום, יחד עם לאו וכל החבר'ה. ואני מאוד שמח שהיום אתה, אתם, איתנו. אנחנו עוברים שבועות מאוד קשים כמדינה, כעם. כל אחד ואחד מאיתנו. השבוע האחרון היה קשה במיוחד. והתמיכה שלכם, והתמיכה שלך והקול שלך, מאוד-מאוד חשובים לנו.

ואני רוצה גם להודות בהזדמנות הזאת גם לך, סימון, שוב, על הדיון הזה ועל כל מה שאתה עושה למען הספורט בישראל. ולמשרד התרבות והספורט. ולכל הארגונים, ולגיל סגל ולהסתדרות הציונית העולמית. אופליה חזרה, יוכבד חזרה, ועודד יחזור, ואנחנו נחזיר את כולם. תודה רבה.

תודה ולדימיר. יש לנו פה הרבה מאוד ארגונים, ואני רוצה להכניס עכשיו לדיון את הנושא הזה של המפונים. ולפני שאנחנו נדבר, יושבת לידי חברת הכנסת דבי ביטון, שהסיפור שלה הוא שונה משלנו. היא היחידה בכנסת הזאת שהיא מפונה. היא תושבת שדרות. ואני זוכר, דבי, את הבוקר הזה ששלחת לנו בקבוצה של חברי הכנסת את הוידאו ואת התמונות הנוראיים. הבית של דבי זה ממש מול המשטרה בשדרות, וכולנו מכירים מה היה במקום הזה. וזה היה לפני ששידרו את זה בטלוויזיה, קיבלנו את זה מדבי בשידור חי. ועוד – הבת של דבי היא תושבת כפר עזה, אז תבינו את הקשר המפחיד הזה של דבי. זכות הדיבור שלך, בבקשה, דבי.

תודה כבוד יושב-הראש על דיון מאוד-מאוד חשוב. תודה לכולם, משפחות החטופים והחטופות שחקוקים בליבנו. רק שתדעו שאנחנו חלק בלתי נפרד מכם. אנחנו לפחות, חברי כאן אמר, שבאמת היעד של ממשלת ישראל או לפחות שלנו, זה קודם כול החטופים, חזרה הביתה. ואין יותר מאושרים מאיתנו על כל חטוף וחטופה שמגיעים הביתה. ואנחנו רוצים שכולכם תהיו חלק. תודה, הרנן, על המאמץ, על העשייה שלך. כל קול בעולם מחזק ובהחלט מסייע. מדינת ישראל עברה תקופה מאוד-מאוד קשה. לדאבוני אני הייתי חלק מהאירוע בזמן אמת. אירוע מאוד-מאוד קשה, כפי שסימון אמר. אני תושבת ששדרות מיום לידתי. באותו בוקר נורא המחבלים היו אחרי הבית שלי. הם בעצם ירדו שם אחרי הבית, ומשם הם המשיכו לתחנת המשטרה, שזה 100 מטר מהבית שלי. והיו לי צלפים מול הבית, וכל מה שאפשר לדמיין. אני לא מבינה איך אני יושבת כאן.

אבל מה שהעסיק אותי נורא זה הבת שלי, הנכדים שלי בכפר עזה, שעברו שם שעות מטלטלות, קשות, עם מראות וסמסים נוראיים שחברים שלהם נרצחו, שהמדריכה נרצחה, משפחת קוץ היקרה. חברים נחטפו. ואני חושבת שכל מדינת ישראל, וזה לא הסיפור האישי שלי, שאף אחד מאיתנו לא היה יכול להכיל את השואה מספר 2. אנחנו לא יכולים להכיל אותה גם היום. ולכן, כל מי שמגיע ומחזק ותומך במדינה שלנו, ויוצא למלחמה הצודקת שקודם כול החטופים יחזרו הבייתה. השבוע עברנו טרגדיה כפולה. טרגדיה של חטופים. אני מכירה את שמריז אלון, מכירה את דקלה. דקלה הייתה הגננת של בתי נועם שהיום היא חיילת. דקלה חינכה דורות של ילדים בגנים.

והאירוני, לסיום, שמספר שבועות אחרי האירוע פגשתי אותה בשפיים, חיבקתי אותה בשאלה שלא נשאלת – "מה שלומך?" – אבל זה היה מוזר, היא חייכה והיא אמרה "את יודעת? אלון לא נעדר, הוא נחטף". ואז אמרתי לה "ואי, תראי איזו הזיה. איזה חיוך יש לך שהוא נחטף ולא נעדר". והיה קשה לקלוט את הסיטואציה. אבל עכשיו אנחנו יודעים שנחטפים חוזרים הביתה. שזה היה האור, התקווה שלה, ולצערי אצלה זה הסתיים בטרגדיה. אז אני מאחלת באמת מכל הלב, מתפללת יומם וליל, נמצאת אתכם בכל תהלוכה שאתם עושים. חיה אתכם כאילו זה הילדים שלי, זה אבא שלי, זה סבא שלי. ואנחנו נתפלל לשלומם בראש ובראשונה. שיחזרו הביתה בשלום ועל כל חיילי צה"ל, אמן ואמן. ואנחנו ננצח, אנחנו נקום. תהיה תקומה. והדרום, כולם, יהפכו להיות פנינת מדינת ישראל. אל תשכחו. יש לנו את הכוח.

תודה רבה, דבי. הצטרפה אלינו גם חברת הכנסת יסמין פרידמן, וחברת הכנסת מיכל וולדיגר. את הראשונה שחתמת על הכדור של הרנן.

אני רוצה לעבור קצת לספורט הישראלי. ולפני שאני עובר, אני רוצה להגיד שני משפטים. לספורט הישראלי יש כוח אדיר, שלא רואים אותו בסוף בתקציב המדינה. ואני אחזור על זה עוד 2,000 פעמים. נותנים לספורט הישראלי כמה פרוטות. זה אחד המשרדים היותר עניים שיש במשרדי הממשלה. ואנחנו רואים פעם אחרי פעם שהספורט, דווקא בתקופות כל כך קשות, ואני מדבר איתכם על משפחות, עשרות אלפי ילדים, נוער, מבוגרים, שלא נמצאים בבית שלהם היום, נמצאים בבתי מלון סגורים בחדרים. יש ילדים שלא יוצאים מהחדרים והדבר היחידי שמוציא אותם וגורם להם לחיוך קטן, לתנועה, לשכוח קצת – זה הספורט. ואני ראיתי את זה. ואנחנו ביקרנו במאות מקומות של מפונים.

לספורט בתקופה הזאת יש כוח אדיר. ואני גאה בכל העמותות. וחלק מהן ידברו פה היום. ובמשרד הספורט, ובהתאחדות בתי-הספר. ובעוד ועוד ארגונים שפשוט קפצו למען הילדים ועושים את זה יום-יום. והצלחנו לגייס עוד מיליון פה ועוד שניים פה, באמת לקושש כספים כדי שיהיה עוד ועוד לילדים. אז אנחנו נדבר על הנושא הזה, הרנן, זה נושא חשוב שבאמת דואג לילדים. אני אתחיל עם מנכ"ל משרד התרבות והספורט, מר כפיר כהן. בבקשה.

בוקר טוב לכולם, בוקר טוב הרנן. האמת לא תכננתי, אבל כל שבת אני עומד עם שתי הילדות הקטנות שלי, מיה וגלי, ואני מברך אותן בברכת כוהנים. אני כהן. ומבחינתי, ברכת כוהנים זה הדבר אולי הכי חשוב בכל התפילה, זה הרגע הכי מרגש. ולברכה הזאת הצטרפו מה-7 באוקטובר כל החטופים שלנו והחטופות. וכל שבת שאני מתכסה בטלית, אני מתרגש, אני ממש מנסה לחשוב ולדמיין את האנשים האלו ואיפה שהם נמצאים. והתפילה האישית שלי שלוחה אליכם. אבל בהזדמנות הזאת, אני חושב שכולנו מוקירים תודה להרנן על מה שהוא עושה. ואני רוצה לברך אותך, הרנן, והברכה הזאת היא בעיני הדבר הכי חשוב שיש בתפילה היהודית. וכל מי שמתגייס לטובת משפחות החטופים, מדינת ישראל, בעיני, הוא דרגה של צדיק ומעלה. ולכן, הרנן, אני מברך אותך: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם."

אמן.

תודה רבה, כפיר. מרגש מאוד.

יש לנו פה הרבה נציגים של עמותות. חברי כנסת שירצו לדבר שרק ירימו את היד כדי שאני אראה אותם ואדע לפנות אליהם. אני רוצה להתחיל עם נאור גלילי, ואני אגיד לכם למה. נאור גידל אותי גם בספורט, הייתי יושב ראש איגוד השחייה ומאמן נבחרות ישראל, ואני מכיר אותו הרבה מאוד שנים. ואני הגעתי לכפר המכבייה שבוע אחרי ה-7 באוקטובר. נפגשתי עם אנשים מדהימים של מרכז מכבי שם, ראיתי מה אתם עושים עבור הילדים. באותו יום שהייתי גם הגיעה "מכבי תל אביב" בכדורסל. אני אומר לכם, זו הייתה התרגשות. הייתם צריכים את הילדים, וגם את ההורים, איך הם התרגשו לקבל כדור ממכבי תל אביב, חולצה. מה זה עשה להם. ואני זוכר שאמיר פלד סיפר לי שהוא רוצה עוד לעשות. "אני רוצה מרכז פה ואני רוצה להפעיל פה, ואין לי כסף, ואני לא יודע איך לעשות את זה". והוא לקח תרומות, באמת השיג תרומות כדי להפעיל את הילדים. ואני יודע כמה אתם עושים ואתם תמשיכו לעשות, אז קודם כול תודה. ורשות הדיבור לך.

בוקר טוב לכולם. קודם כול ליבנו עם החטופים בתקווה ובתפילה שיחזרו בשלום. ליבנו עם הנרצחים, חיילי צבא ההגנה לישראל וכל העוסקים במלאכה. תראו, אני אנסה לעשות את זה קצר. אני אגע בפעילויות שעשינו לטובת המפונים, לטובת פצועי צה"ל, ואז אני אספר לכם את הסיפור האישי שלי שנחשף בכל העולם. הסיפור של פיב"א, שיש לו משמעות ואמירה מאוד-מאוד גדולה לכל נציגי ישראל שנמצאים בוועדות או בארגונים הבינלאומיים. אבל קודם כול, אני רוצה לדעת במה שאנחנו עכשיו נמצאים, כל הפעילויות. אז אני רוצה שתדעו שמכבי ישראל / מכבי עולמי, עשינו פעילויות נרחבות, כמו שציינת. הבאנו קבוצות ספורט מכל ענפי הספורט גם לכפר המכבייה וגם לשפיים, וגם למקומות, לבתי מלון באילת ובים המלח, ובדן אכדיה. וכל מיני פעילויות.

אנחנו הקמנו את איגוד ה"גיימינג" בישראל. לקחנו את כל אלופי ישראל בגיימינג, הלכנו לפצועי צה"ל באיכילוב, הבאנו אותם למפונים בכפר המכבייה. פעילות מאוד ענפה. השגנו תורמים באמצעות אריק בנדו, מי שמכיר, כוכב מכבי חיפה בעבר. קפטן נבחרת ישראל גם. תורם שתרם טאבלטים וניידים לקבוצות הספורט שלנו, לילדים בשדרות, למפונים משדרות ששייכים לאגודות הספורט, ומאשקלון. יש לנו סיירת ותיקים ברשות בן אדם צדיק ביותר, איש שכל כולו חסד וטובה לכל המפונים ולחיילי צה"ל, פיני בלילי.

פיני כל הכבוד על מה שאתה עושה, באמת. הוא גם מאמן נבחרת הכנסת, רק שתדע.

אני יודע, זה פחות חשוב כרגע כי לא יצא כלום משחקני הכנסת. פיני באמת צדיק גדול בכל מה שקשור לפעילות שלו. הוא מהבוקר עד הערב כל כולו לפעילות הזו. אנחנו יחד עם אמיר שלח, אריק בנדו ועוד שחקני עבר עוברים בסיסים של צה"ל. יש מקומות שאנחנו לא יכולים לציין איפה שהיינו כי ביקשנו מאיתנו לא לציין. עשינו ביחד עם אדיב שרעבי את הפרויקט של עמית מן, משחק הנצחה של ותיקי נבחרת ישראל. מכבי ישראל נטלה חלק בפעילות הזאת. כי הפעילויות הן פעילויות של מכבי ישראל. פעילות עם המפונים באילת. ירדנו לשם. אופיר פינס, יושב-הראש שלנו, ביחד עם הצוות שלנו, ירדו לאילת. עם כל המפונים, עם האגודה המקומית ברשות תמיר נופי. בכלל, כל הפעילות עם החטופים, עם הילה מרון שצמודה לרונן צור, בטח אתם מכירים. כל הפעילות הזאת. גם מה שאתם רואים בכדורסל, מכבי תל אביב, במשחקים שלה. גם של הקבוצות שלנו.

אבל אני רוצה מפה לגלוש למסר החשוב. אז קודם כול, אני חושב לגבי הרנן, האורח שלנו, כבוד גדול. המעשים שלך הם דברים שלא כל אחד יכול לעשות. אני מניח שעברו לך חששות שיבואו אליך ברשת בטלוויזיה ויגידו לך "או שאתה מפסיק לדבר ולהגיד את זה ולתמוך בישראל או שאנחנו מפטרים אותך". גם המחשבות הללו עברו. והחוכמה והאומץ והגבורה שלך לעמוד כל פעם ולהגיד את זה בבמה המרכזית, וכדורגל בארגנטינה זה במה מרכזית, ראויים לכבוד. עכשיו אני אספר לכם את הסיפור של פיב"א בקצרה כדי להשליך ממנו לשאר ארגוני הספורט ונציגי הספורט.

תסביר מה זה פיב"א.

יש פיב"א ברמה העולמית ויש פיב"א אירופה. הארגונים הגדולים, "FIFA", ואפילו הוועד האולימפי העולמי מבחינתי, הם נתונים להשפעות הכלכליות של מדינות כמו קטאר וכולי, וקשה להם מאוד-מאוד לצאת בפומבי נגד מה שקרה פה ב-7 באוקטובר. חווינו שואה. לא פחות מהשואה שחווינו. שואה. כי זה היה בבית שלנו. וב-7 באוקטובר קם ארגון הטרור הרצחני חמאס-דאעש ובא ועשה פה את הדברים הנוראיים ביותר שיכולה האנושות לחשוב ולסבול. וכל הרעיון והבקשה שלי לפחות הייתה שיהיה גינוי מהארגונים הבינלאומיים, מראשי הארגונים הבינלאומיים, לא מפקידים כאלה ואחרים וגם לא מאחורי הקלעים. לא "אני תומך בך ומחבק אותך מאחורי הקלעים" – הצהרתית. שיהיה גינוי כזה. מיד אחרי, ארבעה ימים אחרי האירוע המזעזע הזה פניתי במכתב לפיב"א אירופה, ליושב-ראש פיב"א אירופה, חורחה גרבאחוסה, שחקן כדורסל גדול, לכל מי שמכיר, ולקמיל נובאק, המנכ"ל. פניתי אליהם במכתב וביקשתי לגנות את מעשי הזוועה, את הטרור של חמאס-דאעש, ולתמוך בישראל.

תבינו, אמרתי להם "אל תיכנסו לקונפליקט הפלסטינאי-ישראלי. אל תיכנסו לזה. אני מבקש גינוי. היה פה טבח, היה פה מעשה טרור שאי אפשר לדמיין". ולצערי הרב לא נעניתי. לא ענו לי. חודש לאחר מכן הוזמנתי לוועדת הכספים של פיב"א, אני חבר ועדת כספים פיב"א אירופה. הגעתי לישיבה, ערב לפני יש ארוחה מקדימה שעושים כל פעם לפני ישיבה, ולא הלכתי כי לא רציתי שיבואו וילטפו אותי וינסו לרכך אותי. הגעתי למחרת לישיבה, ושם אנחנו מציגים, זו הייתה הישיבה הראשונה בקדנציה השנייה, ושם היו גם חברים חדשים שהציגו את עצמם, וביקשתי את רשות הדיבור. קראתי להם מונולוג שהתחיל בגרון חנוק, בדמעות. פניתי אליהם כספורטאי לשעבר, ככדורגלן לשעבר, פניתי אליהם כאדם, כאבא. משם המשכתי ותיארתי את הזוועות שחווינו. את כל הזוועות, שאת חלקן לא ראוי עדיין אז. הסרטון המזעזע של דובר צה"ל. ברגעים האלה ממש נחנקתי.

ולאחר מכן, כשסיימתי לתאר את הזוועות, פתאום חדרה בי איזושהי נחישות וזעם, וממש פניתי אליהם בנוקשות ואמרתי להם "לא יכול להיות שאתם לא מגנים". פיב"א ישראל, אין פלסטין בפיב"א אירופה. אין חמאס בפיב"א אירופה. אנחנו בשנת 2023 אירחנו חמש אליפויות אירופה במדינת ישראל שעלו למשלם המיסים עשרה מיליון שקלים, שאיגוד הכדורסל נכנס לגירעון הזה – את זה לא ציינתי אבל לכם אני אומר. "ולא יכול להיות שאתם תבואו ותהנו מהחופים בתל אביב, ואתם תבואו ותהנו מבתי-המלון ותהנו מכל מה שיש, ולא תתמכו ולא תגנו את המעשה המזעזע הזה".

כשסיימתי לדבר חיכיתי לתגובה שלהם, ואז מנכ"ל פיב"א בא ואמר "אנחנו לא מתערבים בסכסוכים פוליטיים". ברגע זה, מה שנקרא, הדם עלה לי לראש, קמתי ואמרתי לו "תתבייש לך. זה בושה וחרפה שאני יושב עם אנשים כמוך באותו חדר". לא עניין אותי. אמרו לי "מה, ידיחו אותך". אמרתי להם "זה לא מעניין אותי. זה בושה וחרפה שאנחנו יושבים בשולחן כזה. אנחנו משפחה. אנחנו אמורים להיות קבוצה אחת, ואתם לא מגנים ולא כלום".

יצאתי, אני רוצה לומר לכם שמחרת זה פורסם ב"בילד" הגרמני עם עשרות מיליונים של קוראים. בשער של ה"בילד" הגרמני. אני קיבלתי תגובות מכל מקום בעולם. וזה עשה הד וזה גם זעזע אותם. אבל המסר שאני רוצה להוציא מהסיפור הזה, זה לא מעשה גבורה, וזה לא גבורה אפילו לעומת מה שהחיילים שלנו עוברים, את המעשה שעשיתי – המסר הזה זה לא לכל נציגי ישראל שיושבי בארגונים. זה נחמד לשלוח מכתבים, זה נחמד לפנות למאן דהוא, אבל לא יכול להיות שאנחנו לא נתקוף את זה בצורה חזיתית מול העיניים, בבמות המרכזיות של כל מקום ומקום, ונבוא ונגיד "די, היה פה מעשה טרור". תראו את הנבזה, את הבן-אדם המנוול ג'יבריל רג'וב, איפה היה לו אומץ בעולם, אם תומאס באך היה קם ביום הראשון או בשבוע אחרי, תומאס באך זה יושב-ראש הוועד האולימפי העולמי, והיה מגנה פומבית, לא מחבק את הנציגים.

לא עשה. מילה הוא לא אמר.

והיה מגנה פומבית. האם ג'יבריל רג'וב היה לפני שבועיים יוצא אחרי זה בכותרות ואומר ומצדיק את הטרור ומצדיק את כל מה שקרה? הוא לא היה מעז לדבר. אז פנינו עכשיו ל"סולידריטי", אפילו לא לתומאס באך. פנינו לכל מיני גורמים כדי להדיח אותו – לא יקרה כלום חברים. אנחנו צריכים לעמוד בכל במה מרכזית בעולם ולזעוק את הזעקה שלנו. אני רוצה בהזדמנות הזו, ולא נגעתי בכל הדברים, באמת, אנחנו מוציאים מסרים והמסרים האלה צריכים לצאת החוצה. אנחנו מוציאים עכשיו משלחת לארגנטינה, הרנן, למכבייה שמתקיימת בעוד שבועיים, תגיע משלחת מישראל שמורכבת מספורטאים מהעוטף, וזה לא משנה מכבי והפועל. יהיו שם ספורטאים בעיקר של הפועל, ואנחנו לוקחים ומלווים את הנסיעה הזאת.

ואני רוצה גם לומר לכבוד יושב-הראש, סימון דוידסון, הוא אומר שגידלתי אותו, הוא יותר מבוגר ממני אז לא יכול להיות שגידלתי אותו אבל לא משנה, אבל אני רוצה לומר לחבר הכנסת סימון דוידסון תודה רבה על כל הפעילות הענפה שאתה עושה לטובת הספורט בישראל. על האמונה הגדולה שלך בספורט. גם על היום הזה, על מה שאתה עושה. וכמובן למשרד הספורט, לשר מיקי זוהר, שתומך ועמד בהרבה הבטחות שהוא נתן, ולמנכ"ל, כפיר כהן, ולראשת מינהל הספורט חמוטל. באמת תודה רבה לכם. אנחנו לא סיימנו את המלחמה, תרתי משמע, ואנחנו צריכים באמצעות הספורט להעביר את המסרים החדים שלנו לכל העולם. תודה רבה.

תודה רבה נאור. נמצאים איתנו גם השחיין האולימפי הכי גדול שהיה אי פעם, יעקב טומרקין, ואירה דולפין, גורו של הספורט במדינת ישראל. אני שמח שהגעת, אירה, זכות הדיבור שלך.

קודם כול, אני שמחה מאוד להגיע לפה. אני כמובן אגיד כמה מילים להרנן פלר באנגלית.

(נושאת דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

אז קודם כול, זה כבוד גדול לפגוש אותך. בימים אלה, כשאנחנו נאבקים על החופש שלנו ועל חיינו, אפשר לומר, זה חשוב לראות את הלוחם האמיץ הזה שמסכן את הקריירה שלו, את חייו, את משפחתו, שעושה דבר כזה חשוב לא רק עבור דודתו אלא עבור כל האנושות, עבור כל העולם. כי כל העולם צריך לדעת. ובמיוחד לנו, ספורטאים, שיכולים להשתמש בבמה הגדולה הזאת בשביל לעשות כזה דבר טוב. ואנחנו גם יכולים לראות שלקרב הזה יש הרבה קשרים ותוצאות, ולרוב אנשים לא רוצים לראות דברים כל כך קשים כמו חטיפה של אנשים, רצח, והם חייבים לראות את זה, עם כמה שזה קשה. אז זה הדבר הנכון והאנושי לעשות. אז תודה רבה לך על זה שאתה כאן, שאתה עומד לצידנו, כמובן. ואנחנו שמחים לראות שכל ארגנטינה בצד שלנו. זה מאוד חשוב ותודה רבה לך.

(חוזרת לשאת דברים בעברית)

וכמה מילים על כל עולם הכושר והספורט, וכמה זה חשוב בעצם לדברר את החוצה, במיוחד בימים כאלה. בהתחלה, אני יכולה לספר על עצמי שהייתי בשוק, הייתי בהלם. אמרתי "מה קורה עכשיו? מה הולך להיות?", ואחרי שבועיים של שוק טוטאלי הבנתי שאין לנו ברירה. אנחנו בעצם חזית אחת מאוחדת, וכמו שיש אנשים בחזית שנלחמים, המלחמה שלנו בעורף היא לא פחות חשובה. ובעצם אנחנו בתור השגרירים של הספורט והכושר, אם אנחנו לא נשנה את הנרטיב הלאומי, התודעתי, של מה שקורה במדינה ונוכל לדברר את זה החוצה כמו כל משחקי הספורט; הענידה של הסרטים הצהובים, המלחמה על החטופים דרך הספורט, דרך הכושר, בתוך השגרירים, אז לא תהיה לנו זכות קיום. לא לנו, לא לספורט ולא לכושר, ואנחנו, מה לעשות? אנשי הספורט בעצם תמיד מציגים את הערכים ההוגנים, האנושיים. כמו בספורט, כשאנחנו נלחמים בעצם בקרב הוגן, ולדעתי גם ככה אמור להיות במלחמה למרות שעם האויב שלנו אין לנו קרב הוגן. אז חשוב דרך הספורט להעביר את זה.

ואנחנו רואים את זה. אנחנו רואים את זה קורה באמת במשחקים, כמו שמכובדי לפני ציין שמראים את זה דרך השחקנים, דרך ההתאחדות, דרך המשחקים הבינלאומיים. עוד מעט אולימפיאדה. אנחנו שבעה-שמונה חודשים מזה שהשגרירים הבינלאומיים שלנו יעמדו על המשטחים, על המגרשים וייצגו אותנו. כדי שזה באמת יקרה אנחנו חייבים להילחם עבורם. אז אני רואה פה אנשים מאוד חשובים שדרך התחום שלי באו לתרום. אני יודעת שזה מה שאני עושה מתחילת המלחמה, אם זה בקשר של חיילים ספורטאים, להעביר להם את המסרים האלה. ואנחנו חייבים להמשיך בשביל כל האנשים שנותרו עדיין בשבי, בשביל הלוחמים, בשביל החיילים, בשביל כוחות הביטחון. ושוב, תודה להרנן ולכולם.

תודה, אירה. באמת תודה על כל מה שאת עושה. אני יודע, אני עוקב אחרייך, אני שומע. את נשמה גדולה. זה מעבר לכלכלי, זה באמת בשביל אנשים. באמת, תודה, תודה, תודה. הרנן, רצית לומר משהו, בבקשה.

(נושא דברים בשפה הספרדית, להלן תרגום חופשי על ידי מתורגמן)

רציתי להוסיף משהו בקשר למה שאמר נאור. היינו עצובים, מאוכזבים, באי-ודאות, בתקוות. אנחנו, יחד עם קבוצת חברים, רצינו להפוך את כל הרגשות האלה למעשה. הקמנו קרן עם שישה חברים כדי לסייע פה בישראל. והעמותה הזאת נקראת "יחד למען ישראל". והדבר הראשון שעשינו היה להביא 12 בנות עם 2 אימהות והמאמנים שלהן שיבואו לשחק ב"פאן-אמריקנו" בארגנטינה. ואנחנו נמשיך לסייע לכל אחד שזקוק לכך.

כל הכבוד.

חבר הכנסת, ירון לוי, בבקשה.

תודה רבה, כבוד יושב הראש. בהמשך לדברים שאמרת, הרנן, עלה לי משפט של איינשטיין שהעולם הוא מקום מסוכן לחיות בו לא בגלל האנשים שעושים רע אלא בגלל האנשים שעומדים מן הצד ולא עושים שום דבר. ואתה אמרת שהפחד לא שיתק אותך כי אתה לוחם. לוחמים – הפחד מניע אותם לפעולה. ותודה לך בשם חברי הכנסת ומדינת ישראל. משפחות החטופים, לא יכולתי לדבר בהתחלה כי קשה להסתכל בעיניים שלכם. אין מה לומר מלבד לעשות את כל מה שצריך כדי שכולם יחזרו וכמה שיותר מהר. ולגבי הספורט, כבוד יושב-הראש, עד לפני שהגעתי לכאן ב-1 באוגוסט הייתי סגן ראש עיריית בת-ים, מחזיק תיק הספורט, ובתקופה הזאת אתה זוכר כמה דיברנו וכמה תרמת לפעילות שלנו בעיר בת-ים ולמה שאתה עושה כאן בכנסת.

ואחד הדברים החשובים, שצריך לשים עליהם את החשיבות עם כל האנשים שיושבים כאן, לגבי הספורט, אחד הדברים שרצו לגרום לנו אותם מחבלים ארורים, מפלצות, ב-7 באוקטובר, זה למחוק את הזהות שלנו ואת התרבות שלנו ואת השייכות שלנו לקהילתיות. והאפשרות שלנו ליצור קהילתיות דרך ספורט זה הכלי הכי חזק שיכול להיות. נמצא כאן פיני בלילי, וברגע שהוא נמצא עם התלבושת של הנבחרת אז יש שם קהילה. ברגע שאני מגיע לקבוצה של הג'ודו עם החלוק הלבן ומתאמן עם החברים אני מרגיש חלק מקהילה. והיכולת שלנו ליצור מחדש את הקהילתיות, את השייכות ואת מה שלקחו מאיתנו, ואני מתחבר לדברים שלך, סימון, זה דרך הספורט. וצריך להשקיע. ואני שמח שאתה כאן, ואנחנו ביחד כולנו ומקדמים את הספורט ואת הדברים החשובים. ודבר אחרון, לגיל סגל – תודה רבה לך על הדברים שאתה עושה. הדברים היפים שאתה עושה עם ההסתדרות הציונית. תודה.

תודה רבה, ירון. נמצאת איתנו עפרה. עפרה הקימה את ארגון "מאמנט". כמה יש שם? 8,000? 10,000? 20,000 כבר? אני לא עוקב, זה עולה. אני רוצה שתגידי כמה מילים על הפעילות שלכם למפונים בזמן הלחימה.

טוב, שלום. קודם כול, תודה לך, חה"כ סימון דוידסון, על האירוע החשוב הזה דווקא בימים כאלה קשים. הרנן, אני מודה לך כי אתה גורם לי להרגיש הרבה יותר גאה כישראלית וכיהודייה. אז תודה לך בדבר הזה. אני רוצה להגיד, בדיוק ירון לוי דיבר על קהילה, אז אנחנו ליגה של אימהות ואנחנו נמצאות בכל הארץ ואנחנו בונות קהילות דרך המגרש הספורטיבי. חשוב לי להגיד דווקא שני דברים חשובים על ספורט. אחד הוא שבעצם בספורט, בניגוד לדברים אחרים, אנחנו גם מוציאים אותם מהמקום שבו הם נמצאים, גם בבתי המלון, גם באבל שלהם, בכל המקומות שהם נמצאים אנחנו מוציאים אותם ומביאים אותם למגרש אחר. וכשנמצאים בסביבה אחרת ובמגרש אחר זה הרבה יותר מוציא אותם מכל הלחץ והאימה שהם נמצאים בה.

והדבר השני הוא שלספורט יש נראות, ומאוד-מאוד חשוב שיש נראות. כשרואים את זה אחרים זה מדבק ומביא גם אחרים למגרש. אנחנו עוסקות היום כאימהות, שהן באמת היום עמוד התווך כשהבעלים בצבא ובאמת כולם נלחמים וכולי, האימהות הן עמוד התווך במשפחה וכשהן הולכות ועושות ספורט, וכשהן מודעות לזה ולכמה הספורט מוסיף להן ונותן להן הרגשה מצוינת וחוסן גופני, פיזי ונפשי, אז זה עובר גם לילדים. הקמנו עכשיו ליגת נערות בשביל באמת להוציא אותן מהמקומות שהן נמצאות בהם, גם מהאיפון, גם מחוסר הידיעה והתודעה של מה שהן עושות, וכן לארגן להן ולתת להן מענה ספורטיבי. אנחנו כקהילה שומרות ובונות קהילות דרך המגרש הספורטיבי, ועכשיו אנחנו בכל יישובי העוטף בונות קהילות של אימהות שמשחקות ונמצאות במשפחה אחת גדולה. כי לא משנה אם הן נמצאות בשפיים או בנחשולים או באילת או בים המלח, היא ב"מאמנט" אז היא יודעת איפה היא נמצאת ואיפה היא משחקת. אז זו החשיבות שלנו בספורט הישראלי – לחזק את הספורט העממי ואת הקהילה. תודה.

תודה רבה. נמצאת איתנו מנהלת מחלקת הספורט של מועצת שער הנגב, דפנה. בעצם אין שם אף אחד היום, ממה שאני מבין. אז בבקשה, זכות הדיבור היא שלך, דפנה.

יש שני יישובים. אתם רוצים רגע לראות את הסרטון על הטורניר? העברתי למיקי.

אין לנו אותו.

טוב, אז אני בעצם באתי קודם כול להודות לכולם. להודות לכל הגופים פה שנרתמים; התאחדות הספורט לבתי-הספר ומרכז הפועל שעוזר לנו המון, ומשרד הספורט, וגם ההתאחדות הציונית. שלחתי סרטון שמראה למעשה את טורניר הכדורגל שעשינו שהיה באמת משהו מיוחד - - -

בכפר סבא? מה שהיה בכפר סבא?

כן, כן. וזה בעצם ככה לבוא ולהראות את החשיבות של הספורט עבורנו, המפונים. את איך שזה באמת, כמו שכולם אמרו פה, משהו שמצליח להוציא מאיתנו משהו טוב.

אני יכולה להגיד לכם שעבור כולנו הרגעים האלה שאנחנו עושים ספורט זה השפיות שלנו. גם עבורי אישית, אחרי שבועיים של בכי בלתי נפסק, אז באמת השעה הזאת ביום שאני מוצאת לעצמי לספורט זו השעה הכי שפויה שלי. עבור הילדים במיוחד. עשינו לפני שבוע טורניר. ילדים שההורים שלהם נרצחו, ילד חטוף שחזר, וראינו אותו שם. ראינו את האושר. ראינו מה זה עושה להם להיפגש ביחד. ולמעשה, באמצעות הספורט גם הצלחנו לייצר את המפגש הראשוני של כל המועצה. כולם מפוזרים בכל הארץ. לטורניר בכפר סבא הגיעו 1,200 איש מכל הארץ. שזה בעצם יותר מ-10% מאוכלוסיית המועצה.

משפחות שכולות, משפחות חטופים, כמובן שחשוב היה לנו מאוד באמצעות האירוע הזה להעלות את המודעות לנושא החטופים. בעצם זה היה המפגש הקהילתי הראשון שבו הצלחנו להיפגש. והכל בזכות הספורט. מנסים בתרבות, והספורט הוא זה שהצליח להביא, מעבר לעשיית הספורט ולחשיבות שלה, גם למפגש הקהילתי. וזהו, אני רוצה באמת להודות שוב לכולם. וגם לפיני בלילי, שמגיע כל שבוע כמעט לטורנירים שאצלנו במועצה. ואני ראיתי אותו בחודשיים האחרונים לפחות ארבע פעמים במקומות שונים, אם זה בשפיים, אם זה אצלי במלון בתל אביב ובכל מיני מקומות. זה לא מובן מאליו, ותמשיכו להשקיע בזה. אתם לא מבינים, זה יותר חשוב מפסיכולוג, באמת. הספורט יותר חשוב מפסיכולוג.

זה המשפט שרציתי לשמוע.

זה הפסיכולוג שלנו.

נכון.

לראות את הילדים, לראות את הניצוץ שלהם בעיניים כשהם מצליחים. ועוד משהו חשוב – חשוב לנו באמת גם, אנחנו מנסים כשאנחנו עושים את הפעילויות בכל מקומות הפינוי, להביא את המאמנים שלהם מלפני, מהחיים האחרים. למעשה, החיים שלנו השתנו לגמרי. אז להביא את המאמנים שלהם שהם מכירים. אותו ילד שההורים שלו נרצחו והמאמן שלו משער הנגב מגיע לשחק איתו כדורגל יומיים אחרי שהוא יצא משם והתחבא בארון כל כך הרבה שעות – זה מה שעשה לילד הזה טוב. שהוא פתאום ראה את הדמות שלו מלפני. ובאמת תודה, תודה לכולם.

תודה רבה. אנחנו נעבור לשחיין מדהים, הגדול ביותר שגדל במדינת ישראל, שעושה המון. בפרט היום בתקופה הזו של המלחמה. יעקב טומרקין, בבקשה.

שלום לכולם, בוקר טוב. אז פה בכובע של הוועד האולימפי יחד עם ירדן הר לב, ראש מערך החינוך של הוועד האולימפי, וגם בתור ספורטאי פעיל בדרך לפריז, וגם בוועד הספורטאים האולימפיים של ישראלי, שבעצם מאגד את כל הספורטאים האולימפיים, ובאמת מה-7 באוקטובר אנחנו ספורטאים פעילים ואנחנו שגרירים של המדינה בארץ ובעולם ומנסים לעשות כמה שיותר טוב ובעצם לייצג אותנו, את הדגל, כמה שיותר גבוה, ובעצם להראות שספורט מחבר.

וכמו שאמרת, ספורט זה יותר טוב מפסיכולוג. אנחנו בעצם רוצים לקחת לשנייה, אסקפיזם, לצאת מהמציאות שאנחנו נמצאים בה ובעצם לעשות ספורט. גם לבריאות וגם לנפש. וזה לא רק לילדים, גם להורים, גם למבוגרים. אז זה בא לידי ביטוי בהמון דברים. אנחנו בסוף הוועד האולימפי, אנחנו עושים את הכל בהתנדבות, וכמו שסימון אמר, גם התקציב של משרד הספורט, אז התקציב של הוועד האולימפי על אחת כמה וכמה לא מזהיר ולא דומה לשום דבר במקומות אחרים בעולם.

אבל הצלחנו לעשות המון טוב ולשמח המון לבבות, אם זה בימים הראשונים שהצלחנו לגייס כספים ולקנות לחיילים ציוד, אוכל וכל מה שהם צריכים. הקמנו בווינגייט מקום איסוף בהתחלה בשבועות הראשונים, וכל הספורטאים, כל הפעילים, וינגייט זה המרכז הגדול בישראל לכל הענפים מג'ודו, כדורגל, כדורעף, טניס, שחייה. ממש כל הענפים האולימפיים ההישגיים. וזה היה ממש יפה לראות את ההירתמות ואת כמה הספורטאים רוצים.

גם צריך לציין שהשחיינים של שער הנגב, למשל, התאמנו בווינגייט.

נכון.

עד היום כמדומני שהם מתאמנים שם.

עד היום פיש והחבר'ה שלו מתאמנים בווינגייט, וזה בא לידי ביטוי במערך קבוע של ימי ראשון, שלישי וחמישי שספורטאים אולימפיים משובצים בעצם לפעילות עם המפונים, אם זה בתל אביב, בנתניה, בשפיים, בבתי-המלון, בהרצליה עם מפלסים ופיש וכל החבר'ה שבאים. גם אני ועוד ספורטאים אחרים; לינוי אשרם, פיטר פלצ'ק, מוקי, ארטיום, כל הטופ של הספורט הישראלי ההישגי. אנחנו באים לפעילות ספורט, וכמו שאמרתי, לא רק לילדים, אנחנו גם צריכים לחשוב על ההורים כי גם הם חווים את התופת הזאת וגם הם נמצאים באותה סירה. אז אנחנו עושים להם את הפעילות, אנחנו היינו בבתי-חולים ספורטאים, ביקור פצועים. תרומות, כמו שאמרתי, אוכל למפונים. קטיף, הלכנו, אנחנו כולנו יודעים שמצב החקלאות בארץ הוא לא טוב בגלל העובדים וכל הסיטואציה היא נורא בעייתית, אז יש לנו משהו שהוא לא חד פעמי. לא באנו פעם אחת, הצטלמנו והלכנו, אלא פעם בשבוע בימי חמישי אנחנו עושים שיתוף פעולה עם קיבוץ חצור שאנחנו באים, נותנים יד ועוזרים.

בסוף, אנחנו בשנה אולימפית. אנחנו חצי שנה לפני האולימפיאדה ואנחנו באים. יש כאלה שמפסידים את אימון הבוקר או מעבירים את אימון הבוקר ועדיין באים ונותנים יד ועוזרים, ואנחנו רואים את הפנים וכמה זה משמח אותם וכמה זה נותן להם. וכמובן, יוזמות פרטיות של הספורטאים ברשתות החברתיות. כמה שיותר חשיפה, כמה שיותר סרטונים והסברה באנגלית ובעברית, כי יש הרבה פייק.

גם אצלנו בעולם השחייה, סימון גם יודע, יש שחיינים שאני לא אומר שהם אנשים רעים אבל הם גדלו עם איזה רעל שהם גדלו איתו במדינה שלהם, מספר מדינות שהן מהמזרח התיכון, והם לומדים בארצות הברית והם פתאום מפרסמים דברים לא נכונים על ישראל, לא נכונים על חמאס. ואנחנו מנסים בכוח שיש לנו בעזרת יושבי-ראש של האיגודים, בעזרת הוועד האולימפי או בעזרת הספורטאים, אפילו מייל או הודעה באינסטגרם או בוואטסאפ – "זאת האמת, אתם מנותקים, תראו מה באמת קורה. יכול להיות שככה אמרו לכם בבית וככה גדלתם", וזה פסול אבל אי אפשר להאשים אותם, אבל בואו, אלה אנשים גדולים, וספורטאים אמורים להוות דוגמה, מודל לחיקוי.

אנחנו אמורים לחנך את הדור הבא ולהציג את האמת, וזה מה שיפה בספורט, זה אמור להיות נקי וטוב. ואנחנו יודעים שהמלחמה הזאת היא לצערנו לא נגמרת היום ולא מחר, והמערך של הוועד האולימפי עם הספורטאים הוא לתקופה ארוכה. אנחנו ממש מכינים את זה כמה שיותר ארוך ועד כמה שזה ייקח. ואנחנו נרתמים במלוא המרץ ובמלוא הכוח, ובתקווה שזה ייגמר ונוכל לחזור לעשות ספורט ואולי אפילו לקיים תחרויות שחייה בעוטף ובדרום, ושכמה שיותר ילדים יעשו ספורט וינסו לחיות חיים בריאים ולשכוח מהמלחמה. תודה רבה.

תודה רבה יעקב. אנחנו עושים רגע הפסקה קטנה. אני רוצה להעניק משהו מאוד מיוחד להרנן. זה יהיה דקה. הרנן עכשיו מפה יוצא לבית הנשיא, נפגש עם נשיא המדינה. אני אספר לכם משהו על הכדור הזה. על הכדור הזה חתומים 80 חברי כנסת ושרים מהקואליציה ומהאופוזיציה. זה לא משנה מאיזה צד. הראשון שחתם זה יאיר לפיד, ראש המפלגה שלי, וכל חברי הכנסת רצו אחריי בכנסת. פיני, רצו אחריי. "אני רוצה לחתום, אני רוצה לחתום". זה היה פשוט בדיחה הדבר הזה, אבל זה היה נורא יפה. גם החברה הערבית, גם החברה היהודית, חרדים, דתיים, חילוניים. כולם רוצים להגיד לך תודה. תשמור את זה. אמנם אין פה את מסי, ואין פה את רונאלדו, ואין פה את עודד מכנס – שחקן במכבי נתניה; אבל יש פה את כל חברי הכנסת. כל האנשים בבניין הזה רוצים להגיד תודה להרנן על כל מה שעשית ואתה עושה למען מדינת ישראל והעם היהודי. תודה רבה.

וכדי שתאמין לי שלא הבנות שלי חתמו על זה צילמתי כל אחד. וכל אחד שחתם מצולם פה, אף אחד לא ברח מזה. ואז תוכל לספר לכולם שמי שחתום פה מצולם פה.

ראש הממשלה חתם על זה?

זה פחות חשוב לי, אבל כל חברי הכנסת חתמו. איפה תעודת ההוקרה? יש לי כמה דברים בשבילו.

(נושא דברים בשפה האנגלית, להלן תרגום חופשי)

"למר הרנן פלר, עבור הפעילות והתמיכה המסורות שלך להארת אור על החטופים הישראליים המוחזקים על ידי חמאס, ועבור ההתבטאויות האמיצות שלך. דצמבר 2023, הכנסת, סימון דוידסון". זה בשבילך, בבקשה.

[יו"ר הוועדה מעניק את הכדור ותעודת ההוקרה למר הרנן פלר]

(נושא דברים בעברית)

כפיים להרנן. רק הוא רוצה להגיד משהו. הצטרף אלינו גם חבר הכנסת מאיר כהן, שר הרווחה לשעבר, שהוא גם חתום.

(נושא דברים בשפה הספרדית, להלן תרגום חופשי על ידי מר סילביו חוסקוביץ')

אני מתרגש ממש ואני מודה לכם. אני חוזר ואומר, ומה שאני אומר כבר זמן מה, אנחנו נמשיך לדרוש ולבקש עד שאחרון החטופים יחזור ארצה. אני שמח על חזרתה של דודתי אופליה, אבל אני מרגיש קרוב משפחה לכל החטופים כולם. תודה. ולמרות שיש לי אוסף של כדורים ונתנו לי לא מעט מתנות של כדורים, זה הכדור הכי חשוב שקיבלתי בחיי.

מאיר, לפני שהוא עוזב לבית הנשיא, אתה רוצה להגיד לו מילה?

שלום לכולם. אנחנו בכינו ביחד איתך. ראינו את הבכי הכל-כך אמיתי והדאגה לדודה שלך, מעבר לסיפור הלאומי, נוגעת ללב. סיפור אישי יוצא מן הכלל. אנחנו מודים לך. בימים האלה לא כל הקולות שאנחנו שומעים מבינים את הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים כעם, כמדינה. אתה אחד הקולות שנטעו בנו הרבה תקווה שכן, הסיפור שלנו, של המדינה הזאת, זה סיפור שחייב לספר אותו בכל מקום. שכולם יבינו את הטרגדיה הנוראה שהתחילה ב-7 באוקטובר ומלווה אותנו עד היום. אנחנו מצטרפים לתפילה שלך כולנו. יום-יום אנחנו מתפללים שכל החטופים יחזרו הבייתה. וכל חיילי וחיילות צה"ל, שכל אחד שיושב כאן יש לו בסביבה הקרובה או הרחוקה חייל או חיילת שנמצאים שם, יחזרו הביתה בשלום. סע לשלום, אנחנו אוהבים אותך מאוד. וכשתרצה לעשות עלייה תלמד עברית.

תודה רבה. רק לפני שאתה הולך, הרנן, חברת הכנסת יסמין פרידמן, אם את רוצה להגיד משהו, כי אנחנו עוברים להמשך הדיון על המפונים.

תשחרר אותו, אני רוצה להתייחס אליך.

אליי, אוקיי. חבר הכנסת קינלי הצטרף אלינו, סגן-אלוף במילואים. בא מעזה, מגבול עזה. בבקשה.

סימון, לא אמרנו שאתה אלוף האלופים.

תודה רבה.

אלוף האלופים. כל הכבוד.

תודה.

אני אבי גיסברג, ראש רשות הספורט של העיר המדהימה כרמיאל וחבר הנהלה באיגוד מנהלי הספורט. רציתי להגיד להרנן משהו מזווית טיפה שונה. אני דרום-אמריקאי, יליד אורוגוואי, ואתם לא מבינים מה זה היה בשבילי לקום בשתיים בלילה לראות משחק אורוגוואי-ארגנטינה ולשמוע אותו מדבר. ואתה לא יודע, סימון, כמה קשה לאורוגוואי לפרגן לארגנטינה. ואני אומר לך, אתה היית הראשון שנתן לי להרגיש שאנחנו לא לבד בעולם. אתה נתת לי להרגיש שדודה שלך, אופליה, היא גם דודה שלי. ומה שאתה עשית, באמת, תודה רבה על כל מה שעשית.

נטלי, תודה רבה שהגעת, הבת של אופליה. תאחלי לאמא שלך בריאות. אנחנו אוהבים אותה. זה היה מרגש.

אני רוצה לעבור לאבי בנבנישתי, סמנכ"ל משרד התרבות והספורט. ואני אגיד לכם לפני שאבי ידבר, יסמין, אני אספר לך. הגעתי לים המלח והלכתי לבקר מפונים גם במלון דוד את מפוני בארי, והלכנו לעוד מקומות וראינו את החמ"ל, ושם הבנתי דבר מאוד-מאוד פשוט – אנחנו צריכים לייצר מתחם ספורט לילדים שנמצאים בים המלח. אמרתי לאבי "איך עושים את זה? איך", הוא אומר לי "בוא נעשה את זה. רק צריך קצת כסף". ואני רוצה לפרגן, לא תאמיני למי אני מפרגן – לקיש, לשר החינוך. מפרגן לו, שאחרי שנדנדתי לו הצלחנו להביא עוד קצת כסף ממקומות אחרים, ואבי עשה שם עבודה גדולה והקמנו שם מרכז ספורט. ויש שם פעילות מדהימה לילדי המפונים בים המלח. וזכות הדיבור שלך, בבקשה.

תודה רבה ידידי, יושב-ראש הוועדה, תודה רבה לכל החברים, לחברי מאיר. בהחלט אני חושב שהשיח הזה כאן מעיד כמה הספורט הוא מחבר וכמה הוא מגשר בין תרבויות, בין מגזרים, בין רבדים שונים. ואנחנו רואים, כפי שסיירנו ביחד בים המלח וכפי שאנחנו מסיירים גם באילת ובמקומות נוספים, בטבריה, במצפה רמון, אנחנו רואים עד כמה משפחת הספורט רחבה. בין אם זה המרכזים – מכבי והפועל – בין אם זה איגודי הספורט שאתה רואה – איגוד האופניים, איגוד הכדור-מים, איגוד השחייה, כפי שציינו כאן, ה"מאמנט", איגוד הכדורשת שנתבשרנו לפני כמה ימים שזכה להכרה. כל גופי הספורט נרתמים על מנת לסייע לכל אותם מפונים.

בשעה זאת שאנחנו יושבים כאן, אדוני יושב-הראש, יש משאיות של ציוד ספורט שעושות את דרכן לעיר אילת כדי לצייד את אותם בתי הספר ששר החינוך פתח והקים, כדי לצייד אותם בציוד ספורט כדי שהמורים לחינוך גופני ימשיכו לעשות פעילות ספורט. ואותו ציוד ספורט יבוא אחר כל וישמש את אותם ילדים שייכנסו למערכת החוגים של התאחדות בתי-הספר שמפעילה אותם ביחד עם אותם מורים לחינוך גופני. אני חושב שמשרד התרבות והספורט, ביחד עם אותו תקציב שאתה הבאת ושר התרבות והספורט מיקי זוהר, שמו הרבה מאוד כסף. אתה יודע, אף פעם זה לא מספיק אבל על מנת לקדם ולשמור על שגרת הספורט גם לטובת המפונים וגם לטובת אותם בני נוער ומשפחות שנמצאות. ואנחנו מזהים לא מעט קושי לבני הנוער בפעילות שהם שוהים בבתי מלון, וזה לא פשוט להחזיק את בני הנוער חודשים רבים בבתי המלון.

ויש לנו תוכנית ארוכה, וכבר התחלנו להריץ פיילוט ביחד עם זיו ישראלי, מנכ"ל התאחדות בתי הספר, כדי לאפשר לבני הנוער לעשות פעילות גופנית בשעות הערב, כדי שלא ישתמשו בדברים שאנחנו חוששים מהם. ואני רוצה להגיד לך גם תודה. אתה מלווה המון את הפעילות של הספורט, והיינו ביחד באירוע חשוב שמאוד קרוב לליבי וגם לליבך, של "special Olympics" בהוד השרון. וראינו את ארגון "special Olympics" ואיך הוא מחבק את ילדי ה-"special Olympics" ביישובי העוטף. את אותה פעילות הפנינג שהם עשו באולם הספורט בעיר הוד השרון. ועל כך באמת יבורכו כל העוסקים במלאכה. אני רוצה לסיים ולומר שכאבא לשני חיילים שמשרתים במילואים ולחיילת שנמצאת בסדיר, אני רוצה לאחל בשם משפחת הספורט, בשמי, חזרה מהירה של כל החטופים וחזרה מהירה של כל חיילנו, ושהדבר הזה יסתיים כמה שיותר מהר. תודה.

תודה רבה אבי. תודה רבה על כל מה שאתה עושה, אני באמת יודע כמה פועל בנושא הזה וזה נפלא. אני רוצה לתת זכות דיבור לזיו ישראלי, מנכ"ל התאחדות בתי-הספר. בבקשה, זיו.

שלום לכולם. באמת גם אני מתרגש כמו כולם במעמד הזה, שמשפחת הספורט מחבקת את משפחות החטופים ושמה את כל כולה לטובת מה שקורה היום במדינה. כפי שאבי ציין, אנחנו, החל מה-8 באוקטובר, התגייסנו באופן מיידי כדי לתת מענה בתוכנית חירום לטובת הספורט הישראלי. לטובת ילדי ישראלי, לטובת ילדי המפונים. נתנו בשבועות הראשונים מענה חירום מיידי בצורה של ציוד והפעלות, ובמדיה הדיגיטלית, לכל ילדי המפונים ולכל ילדי ישראל בכלל. הפעולה השנייה שביצענו זה הקמת יחידות ספורט במרכזי המפונים הגדולים – אילת, ים המלח וטבריה – שכל הכוונה היא לייצר פעילות לאותם ילדים וילדות, בני נוער. אבל לא צריך לשכוח, גם המבוגרים, גם האוכלוסייה המבוגרת צריכה איזושהי ונטילציה כדי להשתחרר מהמצב הנורא שאנחנו נמצאים בו. וגם יש פעילויות לאנשים מבוגרים. את כל הפעילויות האלה - - -

אפשר? איך הולכת הפעילות לאנשים מבוגרים?

חוגי פילטיס בים המלח, חוגי הליכה שאנחנו יוזמים והרשויות המקומיות שיוזמות עבור האוכלוסייה הבוגרת. זה לא רק הילדים ובני הנוער שאנחנו - - -

אני שואל בכוונה, כי במלונות שבהם הייתי ואני נמצא יש איזה משהו שהוא לא מושלם כי האוכלוסייה, אני נולדתי עם בר כוכבא בערך, אז אתה יודע, אני מבין לליבם שהם באים. אני מגיע לשם אז לילדים יש פעילות, אבל הם הוצאו מהיישובים שלהם וראוי שתשימו דגש, וזאת הצעתי, על הגיל השלישי. שמע, אנחנו עוד פה.

בוודאי. בוודאי ובוודאי זה נמצא. צריך לזכור שגם הרבה מאוד מהמפונים בשלב הראשון, גם היה קשה להם לבוא ולצאת החוצה ולפעול, אבל אנחנו רואים שזאת בעצם כרגע השגרה שאנחנו נמצאים בה. אנחנו בשגרה בצל המלחמה. אנחנו מנסים לתת את המענה לילדים, לבני הנוער וגם לגיל השלישי. מפרסמים מפעילויות. אנחנו מסתכלים גם על היום שאחרי. הכוונה היא לתת פעילות גם לילדים ובני הנוער באותם אזורים שהם נמצאים, לייצר להם פעילות מתוך ראייה מה יהיה ביום שאחרי שהם יחזרו חזרה ביום מן היום, מתוך תקווה שזה יהיה כמה שיותר מהר, למקום המגורים שלהם. והיום אנחנו מייצרים פעילות גם לאותם ילדים ובני נוער שתתן את המענה הזה לאותם יישובים ממרכזי המפונים. אנחנו פועלים בשיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות גם שקולטות וגם של המפונים כדי לייצר את אותה תוכנית, כדי שתהיה פעילות כמה שיותר ממוקדת לאותם ילדים ובני נוער, שהם יחזרו חזרה הבייתה עם איזושהי פעילות גופנית שכבר ברקע קיבלו אותה.

אנחנו יודעים שהמערכה הזאת לא תסתיים כל כך מהר. אנחנו מסתכלים קדימה כמה חודשים, וזאת התוכנית שאבי, סגן ראש מינהל הספורט, וזה המקום להודות למשרד התרבות והספורט ולכל העוסקים במלאכה על התמיכה וגם על שיתוף הפעולה שיש לנו עם הפיקוח על החינוך הגופני, שקמו עכשיו בתי הספר אנחנו יוצרים פעילות משותפת כדי לתת את המענה בחודשים הקרובים לאותם ילדים ובני נוער שנמצאים כל כך הרבה זמן מחוץ לבית וכמהים לפעילות ספורטיבית.

אתה שייך למשרד?

אנחנו עמותה שנקראת התאחדות ספורט בתי-הספר. אנחנו עובדים עם משרד התרבות והספורט - - -

ועושים עבודה מדהימה, אני חייב לומר.

זה גוף שמשויך לשני משרדי הממשלה. אחד זה משרד החינוך והשני משרד הספורט, והם מפעילים את כל פעילויות בתי-הספר עד גיל 18.

עושים עבודה מדהימה ותודה רבה לכם על זה.

אז קיבלתם תקצוב מיוחד לשעת חירום?

כן.

נכון.

אותו תקצוב שחבר הכנסת סימון דוידסון דיבר עליו, יחד בתוספת של משרד התרבות והספורט, עבר לגוף שנתמך על ידנו, והוא הגוף שמפעיל אותם.

אני מוכרח לציין שאנחנו לא לבד בתוך העניין הזה. אנחנו עובדים עם כל איגודי הספורט, עם מרכזי הספורט, הפועל, מכבי, עם הרשויות המקומיות. מבחינתנו אנחנו מתכללים את כל העניין הזה כדי לתת את המענה לילדים ולילדות בסופו של דבר. וגם תוך הסתכלות על הגיל השלישי, מנסים לתת את המענה הכי טוב שאנחנו יכולים. תודה רבה.

[היו"ר משה טור פז]

תודה רבה. ואני חייב לומר שהדברים שאמר כאן חבר הכנסת מאיר כהן, שר הרווחה לשעבר, על החיבור לגיל השלישי, בעיני הם ראויים מאוד. יש כמה פרויקטים במערכת החינוך שעושים את החיבור הזה ואני חושב שאנחנו צריכים לחשוב כיצד אנחנו מרחיבים את זה גם בהקשר הזה. תודה רבה לכם מאוד, נציג מגן דוד אדום, בבקשה.

שלום לכולם, אני מיכאל דור ממגן דוד אדום. דבר ראשון, תודה רבה ליושב-הראש על ההזמנה לדבר בדיון. באנו לדבר על אירוע שקרה בשבוע שעבר, ב-12 בדצמבר. פנה אליי אדיב שרעבי היקר לקיים משחק קט-רגל לזכרם של נרצחי מד"א, ביניהם עמית מן, הפרמדיקית מקיבוץ בארי, שטיפלה בפצועים קשה שם לאורך כל היום.

כן, סיפור קשה מאוד. כן.

חברה טובה שלי, שנרצחה אחרי שבע שעות שטיפלה במרפאה, ולזכת אביה חצרוני ואהרון חיימוב שנרצח בתוך האמבולנס בזמן שהוא נסע לטפל בפצועים. האירוע התקיים ב-12 בדצמבר, בנר שישי של חנוכה, משחק קט-רגל ביבנה. האירוע התקיים בין נבחרת ישראל לוותיקים, שהתגייסו אליה שחקני עבר, והקמנו נבחרת למד"א שביניהם גם השתתפו מתנדבי ועובדי הארגון. ראש העיר יבנה הצטרף, גם הזמן אייל גולן שבו לחזק את הנבחרת. לאירוע נרתמו גם עיריית יבנה, התאחדות לכדורגל, מכבי ישראל. קדם למשחק הדלקת נרות חנוכה. גם אמא של עמית באה ודיברה שם, נאום מאוד-מאוד מרגש. המשחק באמת נתן כוח גם למתנדבי הארגון, גם לעובדים. היו שם את כל משפחת עמית שהגיע, בערך 150 אנשי משפחה. כל האירוע עצמו היה בערך 800 אנשים שהגיעו לכבד במעמד הזה. המשחק נגמר 5-4 לטובת נבחרת ישראל.

זה החלק הכי פחות חשוב.

זה מכובד.

אבל מאוד מכובד, כן.

מכובד מאוד. הם נתנו שם פייט מאוד-מאוד גדול. את זה אני אומר מהמקום שלי. היה אירוע מאוד-מאוד מרגש לראות את המשפחה של עמית, אחרי תקופה מאוד-מאוד ארוכה שעולה להם טיפה חיוך על הפנים. ואתה רואה את האמא שמחבקים אותה. וזה משהו שאי אפשר להסביר אותו במילים, ואתה רואה אותו רק באותו המקום. העובדים והמתנדבים של הארגון, שאחרי תקופה מאוד-מאוד קשה שהם באמת עבדו במצבים נוראיים, וחברים שלנו שנרצחו, באו לשם וטיפה עלה להם חיוך. וזה נתן לנו את הכוחות להמשיך קדימה. אז באמת להגיד תודה לכל מי בדבר המדהים הזה.

תודה רבה. נשמע מדהים. אדיב שרעבי, בבקשה.

שלום לכולם. אני רק ארצה לחזק את מה שמיכאל, ידידי, אמר. במחצית של המשחק חולקו תעודות הוקרה למתנדבי מד"א יבנה. 20 תעודות הוקרה על ידי סמנכ"ל מד"א, מר צביקה בנדיקט. ואני רוצה להודות קודם כול לעיריית יבנה על זה שהיא אירחה את המשחק הזה, את הערה הזה שהוגדר כערב הצדעה למתנדבי מד"א, לזכרה של עמית מן, גיבורת ישראל. ואני ממש מודה להתאחדות לכדורגל, ליושב-הראש שמעון זוארץ, ולמנהל האגף לאחריות חברתית, זיו סולומון, שבאו ואימצו את המשחק וסייעו לנו עם כל מה שצריך. גם עם הנבחרת עצמה של שחקני עבר, שמות הכי גדולים, ממשה סיני, אלון חזן, יוסי בניון, אלון חרזי, אופיר חיים. באמת השמות הכי גדולים שיכולים להיות. גם אבי נימני וחיים רביבו הגיעו לכבד. אני רוצה להודות למכבי ישראל, ליושב-הראש אופיר פינס, לנאור גלילי וללירון כהן שגם כן לקחו חסות על המשחק הזה.

ובעצם זו הייתה סוג של יוזמה אישית שהתפתחה ממשהו באמת קטן למשהו ממש גדול, שאני מודה לקדוש ברוך הוא על הזכות גם לשמח את מתנדבי מד"א, גם לשמח במעט את משפחת מן המדהימה. ואני באמת קורא לכל מי שרוצה ויש לו את היכולת לבוא ולסייע במעט למפונים, לנרצחים, לנעדרים. כל אחד יכול לעשות את חלקו באור קטן שיכול להפוך לאור גדול. וזו הייתה בשבילי זכות גדולה ואני באמת מודה על כך.

[היו"ר סימון דוידסון]

תודה רבה.

סימון, אני חייבת לצאת לוועדת כספים אבל חשוב לי להגיד ממש בקצרה. הקשר ביני לבין ספורט הוא מקרי עד לא קיים. אבל, אני חייבת לציין שבשנתיים וחצי האחרונות, בזכות התשוקה שלך והלהט והמחויבות והעקשנות שלך לנושא הזה, אתה גרמת לי ללמוד המון כמה הספורט חשוב לנוער, לנוער בסיכון, לבריאות הנפשית של בני-האדם, לא משנה באיזה גיל הם. ולבריאות הגופנית, לא משנה בני כמה אנחנו. אז ראשית, רציתי לומר לך תודה. ובאתי לכאן כדי לשמוע וללמוד גם על החלק של הספורט לצד המלחמה. אז אני כל כך מעריכה את העבודה של כולכם, ותודה רבה. וכל דבר שאתם עושים הוא אור גדול בתוך באמת ימים בלתי נסבלים. אז סימון, תודה על האירוע הזה. אם היית הופך לטבעוני היית מושלם, אבל אני מקבלת אותך גם ככה.

אז אני רוצה להגיד לך, יסמין, שעכשיו אני אוכל יום בשר יום בשר. אבל אני מבטיח לך שאני אתחיל להפחית. אני לא אהיה טבעוני ולא אהיה צמחוני, אבל את יודעת, כמו שאת אומרת על הספורט אצלי, אצלך זה הנושא של בעלי החיים.

תביאו תחליפים איכותיים.

תודה רבה. את הולכת לכספים? תגידי להם שאני רוצה עוד כסף לספורט.

תעמוד בתור.

דווקא השבוע קיבלתי מחמאה מגפני. היה דיון על הנושא של הכספים ואז הגיעו לספורט והוא אמר "אני לא רוצה לריב, דוידסון נמצא פה – אני מאשר". אז אתם יודעים, בסוף, אבי, אני רוצה להגיד לך שכשאתה מדבר על זה אתה מדבר על זה. ואני לא סתם מספר סיפורים, אני יודע מה הספורט עושה לילדים. אתה מכיר את ההיסטוריה שלי. אני יכולתי להגיע למקומות אחרים. אני יודע מה הספורט עשה לי, מה הוא עשה לילדים שלי. עפרה, את יודעת מה זה עושה לאימהות ואיך האימהות משפיעות על הילדים? זה גלגל. אנחנו צריכים להמשיך ולהעלות את הדגל הזה של הספורט. יותר תקציבים, יותר משאבים, יותר מתקנים. להגיע יותר ויותר קרובים למה שקורה באירופה. יש פערים ענקיים, אבל עדיין צריך להמשיך את זה. חבר הכנסת קינלי, בבקשה.

כן ירבו כמוך במשכן הזה. חברי, חבר הכנסת דוידסון, אני אומר בקצרה באמת. קודם כול, גם מלא הוקרה לדרך, לתשוקה שבה אתה מביא את הספורט לכל מקום, וגם לאירוע הדרמטי הזה. אני חייב לומר שאתה רואה היום בקרב חיילי המילואים, שיש לי את הזכות להימנות עליהם, עד כמה כאשר מצליחים להביא להם כל דבר הכי קטן, כדור, אתה רואה חבר'ה בתוך עזה משחקים עם כדור. אמיתי. תמונות שקיבלתי.

למה פיני לא מגיע אליכם?

יאללה, פיני, אתה רוצה שנארגן לך שיירה?

לא הזמינו אותי.

אז אני אומר שאנחנו באמת אסירי תודה על הדבר הזה. ואנחנו, יש לנו תהליך שיקום ארוך לעבור כעם, כמדינה, כחברה. אנשי המילואים בוודאי. ואני חושב שלספורט יש חלק משמעותי מאוד בדבר הזה. כי אדם שהוא בריא בגופו, זה משפיע גם על בריאות נפשו. ואנחנו מלאים בדוגמאות כאלה. אני עכשיו ככה מצליח גם מהשירות באוגדת עזה ללוות מרחוק חיילים שנפצעו ועוברים עכשיו את תהליך השיקום, ואתה רואה מה זה עושה להם. ברגע שהם פיזית עומדים על הרגליים, נעמדים, מצליחים לזוז, עושים פעילות, כמובן מקצועית ורפואית, הדבר הזה הוא חלק דרמטי מהחיים שלנו. ושוב, תודה לך על התשוקה שאתה מביא. וההירתמות שעולה מהספורט גם היא קריטית לטובת ההתרוממות שלנו כחברה.

קינלי, תודה רבה. אני אגיד לך רק משפט. אתה יודע, בנושא הספורט בדקתי הרבה וקראתי הרבה מחקרים והגעתי למשרד הביטחון. מתברר שאותם חיילים שמתגייסים לקרבים ומגיעים לא בכושר, זאת אומרת לא עשו פעילות ספורטיבית גבוהה, יש אחוזים גדולים מאוד של פציעות בחודש הראשון שהם בטירונות. הדבר הזה עולה מאות מיליונים למדינת ישראל בשיקום שלהם, וחלק מהם גם עם נכויות שהם צריכים לשלם. ואם המדינה, כמו שאני אומר על כל משרד, זה נוגע לבריאות, לרווחה, לחינוך, לכל דבר, הספורט. אם היו משקיעים יותר כסף בהכנה בשנתיים לפני עד שהם מתגייסים, היו חוסכים עשרות אם לא מאות מיליונים למדינת ישראל.

אתה כל כך צודק. אתה יודע, אני הייתי מ"מ בגדוד 101 של בני ישיבות. יום אחד קראו לי למשפט אצל מפקד החטיבה, ישראל זיו, למי שמכיר, רואים אותו עכשיו הרבה, אמרו לי "קינלי, המחלקה שלך מספר אחת בבא"ח בשברי מאמץ, אתה כנראה עושה משהו לא נכון". עליתי למשפט, הגעתי, ועמדתי לפניו, והוא היה אדם די מפחיד גם אז, ואמרתי לו "תקשיב, מפקד החטיבה, זה נורא פשוט, החבר'ה האלה מלאים במוטיבציה אבל כל השנה לפני השירות הם ישבו ולמדו תודה במקום לעשות ספורט. אז אני לא אשם בזה שהם מנוונים. הם חיילים נהדרים, רק צריך להכין אותם טוב יותר". אז הנה דוגמא. ואתה כל כך צודק, ואנחנו רואים את התוצאות.

בבקשה. עומר גורן, עמותת "אתגרים", בבקשה.

בוקר טוב. עמותת "אתגרים", בשגרה אנחנו עוסקים במעצימים באמצעות 12 ענפי ספורט אתגרי, ילדים, נוער ובוגרים עם מגבלה. כל סוגי המגבלות – פיזית, חושית, פוסט-טראומתיים, מתמודדי נפש. זה מה שאנחנו עושים בשגרה. כמה ימים אחרי ה-7 באוקטובר הבנו שאנחנו צריכים להיכנס לעשייה כמה שיותר מהר. ולאט-לאט חזרנו לשגרה עם הקבוצות שלנו, שמורכבות תמיד מאנשים בעלי מגבלה ולא מגבלה, מתנדבים, כי אנחנו מבינים שבתוך הטראומה, בתוך הסיטואציה הזאת הספורט והתנועה וההתמדה, זה מה שמאפשר לאנשים שפיות ולא לשקוע בתוך החרדות ולא לשקוע בתוך הדיכאונות, אלא לצאת ולעשות. כעבור עוד כמה ימים הבנו מה שקורה במדינה עם מרכזי המפונים, שהם בעצם מרכזי פליטים, ושאנחנו צריכים להיכנס לשם. החלטנו שאנחנו בונים מודל חדש ונכנסים, על אך שאנחנו בחוסר, רבע מכוח האדם שלנו במילואים, והחלטנו שאנחנו נכנסים למרכזי המפונים בכל הארץ. המרכז הכי גדול זה בים המלח.

אנחנו באים לשם ומייצרים שם את הפעילות הקבועה שלנו. לא חד-פעמית. בנינו מודל של קבוצות חוגיות מותאמות גיל, מותאמות עם צוות קבוע, והתחלנו לעשות את הפעילות שלנו. יש לנו היום למשל פעילות קיאקים בים המלח, שטים בים עצמו, בבריכות המלח. יש לנו פעילויות מצוק שאנחנו עושים במצוקים בים המלח, לנוער. יש לנו פעילויות אופניים בים המלח. ים המלח זה המקום, אדוני יושב-הראש, היית שם וראית – אין שם כמעט מה לעשות, בטח לנוער.

ראיתי גם את האופניים שלכם.

בטח לנוער אין מה לעשות שם.

נכון, אבי? במלון שם בחמ"ל.

אלפי אנשים, ואין להם באמת מה לעשות, אז זה המקום של להוציא מים מן הסלע, מה שנקרא. ובמים המלח, אז כל הפעילויות האלה. אנחנו עושים פעילויות גובה, אנחנו עובדים גם עם חינוך מיוחד משדרות, שזו האוכלוסייה הרגילה שלנו, אבל בעצם אנחנו החלטנו שאנחנו פותחים את עצמנו לכל אוכלוסיית המפונים. ים המלח זה באמת המרכז הגדול, יש לנו עוד מרכזים בשאר הארץ. יצאנו לדרך בלי תקציב. תוך כדי התחלנו לגייס כספים מתרומות. יש קצת עזרה גם של גופים עסקיים. ובזה אנחנו עוסקים ללא הפסקה כרגע בעמותה. וזה מתוך הבנה באמת שמה שצריך כרגע בכל המדינה זה לחזק את החוסן. וזו הדרך, דרך הספורט, כמו שכולנו מבינים. ושם אנחנו נמצאים היום.

תודה רבה עומר.

אני רק רוצה, כולם יודעים שצריך לעשות הכל כדי לחזק את העוטף, לעטוף, את העוטף ולהשקיע שם הכל. אין פה יישוב בארץ שלא נפגע, אם זה בעקיפין או ישירות. אני רק רוצה שתדאגו גם לפריפריה, אלה שלא בעוטף. כי אנחנו צמאים לתקציבים, צמאים למתקנים. שלא יהיה מצב שבסיטואציה שנוצרה אנחנו נתייבש לגמרי.

אני מאוד-מאוד מסכים איתך. אני אסיים את הדיון הבאמת מיוחד הזה שהיה פה היום. מצד אחד עם הרנן, שאותי זה מאוד ריגש, ואני בתוך שאת כל יהודי שנמצא בעולם. ומצד שני, אני מאוד מתרגש ממה שאתם עושים. אתם ועוד רבים אחרים שלא נמצאים פה. לא נמצאים פה הרבה מאוד עמותות שבאמת פועלות למען המפונים.

ולפני שאני אדבר על המפונים אני רוצה שזה יהיה גם רשום בפרוטוקול, ואני דורש תמיד שיהיה רשום בפרוטוקול – מדינת ישראל חייבת להכפיל את תקציב הספורט בתקציב הבא. התקציב של מדינת ישראל בספורט הוא בדיחה עצובה. ויש ספורט במדינת ישראל בגלל שיש אנשים מאוד מיוחדים שעושים את זה מהנשמה. ואני תמיד אומר שהמדליות האולימפיות של מדינת ישראל זה נס. זה לא בגלל שאנחנו משקיעים הרבה כסף – זה נס. ותארו לכם אם היינו משקיעים במתקנים, במאמנים, באגודות, בפריפריה, שמשם אפשר להצמיח את הספורטאים הכי טובים. אבל אנחנו לא עושים את זה. אנחנו משתפרים אבל לא מספיק.

ולגבי הנושא של המפונים. אתם, הספורט הישראלי, אתם הכדור הכי טוב שפסיכיאטר או פסיכולוג יכול לתת. והוא כדור טבעי, הוא לא כימיקל. הפעילות שלכם עם הילדים מוציאה אותם מהמצב הנפשי הבלתי-סביר ובלתי אנושי שהם נמצאים בו. ובזכות הפעילות שלכם הילדים האלה גם מעלים חיוך, גם עושים פעילות גופנית, וגם, החשוב מכל, לא מגיעים לסמים, לא לאלכוהול ולא לפשע. כי אנחנו רואים עלייה מאוד חדה דווקא במקומות שהמפונים נמצאים בנושא הזה. ולכן, אני רוצה להגיד לכם תודה, לכל מי שנמצא פה. ואני מסתכל לכם בעיניים ואני באמת אומר לכם תודה על כל מה שאתם עושים. ואני רוצה להגיד תודה לכל האנשים שגם מסתכלים היום בערוץ הספורט. להגיד תודה ותמשיכו לעשות. ואנחנו נילחם פה שיהיו יותר תקציבים כדי שאתם תוכלו לעשות את זה יותר למען הילדים.

ואני מסיים בזה שאני אגיד תודה. קודם כול, חברי הוועדה, ליוסי טייב, יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט. ליהודית, לאתי, ולצוות המדהים של ניקול, בר ומיקי. הדברים לא קורים סתם מהשמיים. ולערוץ הספורט, לתומר המנכ"ל, לאירה הסמנכ"לית, על זה שהם אפשרו לכל מי שרוצה לראות את זה בערוץ הספורט. זה חשוב ונמשיך להילחם למען הספורט. תודה רבה, הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 10:40.