פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



3
הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
26/12/2023


מושב שני



פרוטוקול מס' 42
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום שלישי, י"ד בטבת התשפ"ד (26 בדצמבר 2023), שעה 11:00

חיזוק החוסן בקרב ילדים ובני נוער המתגוררים ברשויות במרחק 7 – 40 ק"מ מרצועת עזה על ידי פעילות חינוכית בלתי פורמלית

חברי הוועדה: אלי דלל – היו"ר
דבי ביטון

סימון דוידסון

יצחק רוס - מנהל חברה ונוער מחוז דרום, משרד החינוך

שמוליק חלק - מנהל תחום פ"א נוער צעירות וצעירים- מינהל תקון, משרד הרווחה והביטחון החברתי

הדר אליהו - מנהלת מח צעירים ונוער, מרכז השלטון המקומי

זהר בלום - מ"מ ראש עיריית רחובות, עיריית רחובות

ישי דובדובני - ראש לשכה, עיריית רחובות

נועה עזר - דוברת, עיריית רחובות

סאג'ד אעסם - מנהל מחלקת נוער, איגוד מנהלי מחלקות נוער ברשויות המקומיות

אורי סקולניק - נציג במועצת התלמידים הארצית, מועצת התלמידים והנוער הארצית

נעם וילדר - אחראית תחום בריאות, המועצה הלאומית לשלום הילד

גאיה ניר - מנהלת מיזם חירום, על"ם - עמותה למען נוער במצבי סיכון ומצוקה

מאיה יולס - רכזת הדרכה ארצית, החברה להגנת הטבע

ליאלי מלמן - מנהלת תחום טיילות, החברה להגנת הטבע

ליאורה סלע דוד - מנהלת המטה, קיבוץ צאלים

הדר סלע דוד - מפונה מקבל שירות חוסן קיבוץ צאלים

לטם בנימיני רוסו - נערה קיבוץ גבולות, הורים וילדים

אגם ציטרונוביץ’ - מקבלת שירות חוסן קיבוץ גבולות

גאות ציטרונוביץ’ - מקבלת שירות חוסן קיבוץ גבולות

דבורה ציטרנוביץ' - תושבת הקיבוץ

יערה ציפורה רבין - מקבלת שירות חוסן קיבוץ אורים

ליאת ארמרמן - ממונה מחוזית סיוע לבתמ"ש ואוכלוסיות קצה קהילה, משרד הרווחה והביטחון החברתי

יפעת קרמר אורן - עו"ס יחידת התיאום לילדים ונוער, משרד המשפטים

בן סעדי - ראש מדור הסברה, פיקוד העורף

יהונתן אופצ'ר - נציג פרלמנט הנוער, המועצה הלאומית לשלום הילד

גל מזל שאלתיאל - ראש תחום נוער באשדוד, מרכז השלטון המקומי

טל יהודית מדר - סמזכ"ל מועצת תנועות הנוער

מיכאל פישר - יוניסטרים

אור פודה - זיקים, חוף אשקלון

צח בן יהודה

תמי ברנע

רויטל יפרח


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

.
חיזוק החוסן בקרב ילדים ובני נוער המתגוררים ברשויות במרחק 7 – 40 ק"מ מרצועת עזה על ידי פעילות חינוכית בלתי פורמלית

שלום לכולם. אנחנו נעסוק היום בישיבה בנושא של חוסן בקרב ילדים ובני נוער בתפר שבין 7-40 ק"מ. אז אין ספק שבחודשים האחרונים התעסקנו בעיקר בנושא של הילדים שנמצאים ממש על העוטף בטווח 0-7, אבל לרגע עלתה איזו שהיא מחשבה שאנחנו משרתים אתכם, אנחנו שליחים שלכם, וכשעלה הנושא הזה, אז לרגע התפלאנו איך לא חשבנו על הנושא הזה. אז הנה, אנחנו פה ומקיימים את הדיון הזה.

לפני שאני מתחיל בדיון, יש משהו שצריך להקריא? אז מאחר ואנחנו עוסקים בזכויות הילד, אנחנו חייבים להקריא את הנוסח ששומר על הזכויות בהשתתפות קטינים:

"כידוע, ישיבת הוועדה מוקלטת ומשודרת, והפרוטוקול וגם שידור הישיבה יפורסמו באתר האינטרנט של הכנסת. לאור העובדה שעלולים לעלות בישיבה נושאים הנוגעים לצנעת הפרט של קטינים, אנו מבקשים את כלל הגורמים, כולל ההורים, להקפיד על שמירת פרטיותם ולהימנע מלחשוף מעבר לנדרש.

כמו כן, אם יעלה דבר הנוגע לקטינות וקטינים ומקשר אותם לבדיקה, טיפול או אשפוז פסיכיאטריים, לטיפול והשגחה של עובד סוציאלי לפי החוק וחלילה התאבדות או ניסיון התאבדות או להליך פלילי המתנהל בבית המשפט, חל איסור פרסום על פרטים מזהים שלהם, ולכן הם לא יצולמו או יוקלטו, ולא יכללו פרטים מזהים שלהם בפרוטוקול הדיון.

כמו כן, לאור האמור, אני קובע כי בהתאם לסעיף 120 לתקנון הכנסת, ככל שתהיה בקשה מטעם חבר כנסת, שר או נציגו, או אם יעלה צורך לשם הגנה על קטין או חסר ישע, יימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים של דוברות או דוברים או קטינות או קטינים לבקשתם או לבקשת משתתף אחר, אם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור עלולה לגרום להם נזק".

זה לפי הפרוטוקול.

נתחיל מכם – עם מי נתחיל? שלום הדר. יש לנו כבר ניסיון איתה, בבקשה.

בוקר טוב לכולם. אני מנהלת מחלקת הנוער והצעירים במרכז השלטון המקומי. למי שלא מכיר, הגוף היציג של הרשויות העירוניות במדינת ישראל, כ-203. נראה לי שבזום נמצאת גם מי שמייצגת את מרכז השלטון האזורי, שאלה 54 הרשויות האזוריות מהאשכול.

אני מבקשת להגיד משהו באופן כללי: החינוך הבלתי פורמלי הוא חלק משמעותי מסדר היום של בני הנוער. יש בבוקר את בית הספר אבל זה נגמר באחת, שתיים, שלוש, ויש עוד חצי יום מאוד משמעותי. ואם אנחנו מבקשים לתת שגרה יחסית נורמלית בתוך האי-נורמליות שלנו לבני הנוער, אנחנו חייבים לשים תשומת לב מאוד מרכזית למחצית השנייה של היום.

מבחינתנו, למחלקות הנוער ברשויות המקומיות, לא לבדן, אבל יש להן תפקיד מאוד חשוב בבניית חלקו השני של היום, בחינוך הבלתי פורמלי, להוביל את העשייה של הרשות המקומית, עשייה שלה עצמה, ועשייה יחד עם גופי החברה האזרחית, תנועות הנוער, ארגוני הנוער.

אני רק אדייק, וישנו פה עמיתי ממשרד הרווחה – כמובן שהתכוונתי לעשייה בתוך הרשות עם אגפים אחרים ברשות, ובוודאי עם החברה האזרחית, תנועות, ארגונים, אני רואה פה את "יוניסטרים", וישי פה עוד כל מיני גופים אחרים. ה"ביחד" הזה מבקש ליצור שגרה עד כמה שיותר נורמלית לבני הנוער. אבל המציאות היא שהיום-יום שלהם מאוד קשה אחר הצוהריים, ומנהלי מחלקות הנוער שנמצאים פה מעידים על שגרה מאוד מורכבת של קהילות מפורקות, של בני נוער שמחפשים את העוגן ההשתייכותי שלהם, שהם מבולבלים בו.

יש כמובן את המחסור האובייקטיבי בכוח אדם אבל יחד עם זאת, בגלל הנשמה היתרה של כל החבר'ה שעובדים בחינוך הבלתי פורמלי ושוב, בתוך הרשות, ושותפי התפקיד שלה בוודאי גם בחברה האזרחית, יש איזו שהיא התגייסות מאוד משמעותית כדי שתהיה כתובת.

זה באמת ממעוף הציפור, ואני מאוד מקווה שאחד הדברים הטובים שיצאו משגרת החירום הנוראית הזאת, שבבוקר שאחרי, בין היתר יבינו שצריך להשקיע עוד יותר בחינוך הבלתי פורמלי, ממש כך, על כל הזרועות שלו, כי - -

את יכולה יותר לפרט?

אני יכולה לפרט: במחילה, אני מייצגת את השלטון המקומי - -

שמה? שהשלטון המקומי יתרום יותר? האם תנועות הנוער? האם הממשלה? איפה בדיוק החוסר?

אני אסביר, אני אגיד את זה בצורה מאוד ברורה: כדי שמשהו יעבוד טוב בחירום, הוא צריך להיות מאוד חזק בשגרה. וחוזק נובע משני דברים: ממחויבות עצומה וכן, גם מתקציבים, זה לא בושה להגיד. מחויבות בחינוך הבלתי פורמלי יש על כל הנגזרות שלו, אם בשלטון המקומי ואם בחברה האזרחית שעובדת עם השלטון המקומי. גם תנועות, גם ארגונים וגם גופים אחרים זו חברה אזרחית, ומקומם מקום גדול וחשוב.

אני בכל זאת נציגת השלטון המקומי, ובפרספקטיבה שלנו יש חוק, יש מנהל מחלקת נוער, המדינה מחייבת אותנו ומשתתפת בזעיר אנפין בעלות ההעסקה שלו אבל אנחנו לקחנו את זה על עצמנו כי אנחנו מאמינים שזה חשוב. צריכה להיות דמות שבני הנוער רואים אותה, ושמחתי לשמוע ככה שישר יודעים מי זאת המנהלת והיא נשמה ומחוברים אליה, כי זה בדיוק העניין, שתהיה כתובת ברורה לבני הנוער לצד כתובות נוספות. זה דבר אחד.

אבל התקציבים מהמדינה, שבאה ואמרה ב-2011: אנחנו רוצים שיהיה מנהל מחלקת נוער בכל רשות מתוקף חוק – התקציבים זה פשוט בדיחה, אם יורשה לי. בדיחה. אנחנו מדברים על כולל פעילויות הקיץ, אם אני אגרד ואגזים, על 15,16 מיליון שקלים לכל הרשויות בארץ, 257 רשויות. מה-1 בספטמבר עד ה-31 באוגוסט – זאת בדיחה, לכל פעילויות אחה"צ לתנועות, לארגונים, לגופי חברה - -

רגע, זה מה שהרשות נותנת לתלמידים?

לא, זה מה שמקבלים מהמדינה.

למה המדינה צריכה לתת? למה שהרשות לא תיתן?

אז הרשות נותנת.

זה התושבים שלה, הילדים שלה.

לא אמרתי שלא. זה מה שהמדינה נותנת. המדינה מחייבת בחוק ונותנת סכומים פשוט מגוחכים. 20,000 שקלים לרשות מקומית של 12,000 תושבים לשנה – אתה תסכים איתי שזאת בדיחה.

אני מסכים איתך - - - אני שואל בכוונה.

עכשיו, הרשות המקומית, מעצם זה שאספנו אלינו את החוק הזה ותמכנו בו ונמצא התפקיד הזה, ראשי הרשויות משתדלים לעשות כמה שהם יכולים כדי לתת תקציב לחינוך הבלתי פורמלי אבל כולנו יודעים שיש מורכבויות, והרבה מאוד מחויבויות לשלטון המקומי בדברים שנופלים על השלטון המקומי השכם והערב, ועדיין נותנים תקציבים, האם זה מספיק? התשובה היא לא. וכן, גם פה לצערי יש פערים, אתה יודע את זה.

תודה הדר, בינתיים. אני רוצה לשמוע את התלמידים.

רק משפט אחד: הייתי מאוד שמחה שישמעו בוודאי את בני הנוער, ויש פה גם כמה מנהלי מחלקות נוער שיתנו את - - -

בואו נתחיל מהנוער כי הם הלקוחות שלנו. תודה רבה.

אתה מחליט, אתה ה"בוס".

גם יש משרדי ממשלה, שגם הם נותנים - - -

נכון.

מי פה נמצא מבני הנוער?

שלום. אני מקיבוץ גבולות, שהוא חלק ממועצה אזורית אשכול. מקווה שכולכם יודעים ומכירים בזה. אני יכולה להגיד לכם שאת אמרת שאחרי הצוהריים לא מרגישים ככה. אני לא מרגישה טוב גם בשאר היום, כל היום – לפני הצוהריים, אחרי הצוהריים, בלילה, בבוקר, בכל זמן. זה משהו שהוא לא טוב ואין לי מענה אליו. אין לי עם מי לדבר, אין לי מה לעשות, אין לי כלום. למה אני, ילדה שחוותה את ה-7 באוקטובר, קשה לי? כי חברים שלי כבר לא פה איתי. כי היו לי חברים שאני הולכת איתם כל יום לבית הספר והם בעזה. למה לי אין עם מי לדבר? למה? כי אני גרה בגבולות? בגלל שאני גרה בגבולות אין לי עם מי לדבר? אני לא עשיתי שום דבר כדי שלי לא יהיה עם מי לדבר. אני רוצה את החוסן שלי, שאני לא מקבלת. למה בן אדם תמים מתל-אביב, כשיש לו רקטות, יכול להיות בתור בחוסן 50 ואני 51 או 49 או 50, זה לא משנה. אני לא מקבלת את החוסן שלי. אין לי. למה? אני באמת רוצה להבין למה?

באיזה כיתה את?

אני בכיתה י'. מתחנכת ב"נופי הבשור", עם מורים שנמצאים בעזה, חברים שהיו בעזה.

אבל את נמצאת היום בגבולות?

אני נמצאת היום באילת.

סליחה, את יכולה להסביר מה זה ההורים נמצאים בעזה?

לא ההורים, המורים. המורים נמצאים בעזה.

פינו אתכם? אתם קיבוץ שפונה?

אנחנו קיבוץ שפונה מהמועצה.

כן.

אני חברת קיבוץ צאלים. זכיתי להביא את בני הנוער האלה היום לדיון הזה, והגענו מכל רחבי הארץ. אנחנו שלושה קיבוצים במועצה אזורית אשכול. אני מניחה שלא כולם יודעים בדיוק איפה זה על המפה אבל מועצה אזורית אשכול היא שחטפה בצורה הנוראית ביותר, ולא שאפשר להתחרות עם אף אחד על שום דבר - -

ירקוני כבר הסביר לנו.

אי אפשר להתחרות עם אף אחד על שום דבר אבל אנחנו מועצה של 32 יישובים, שמתוכם שלושה קיבוצים לא קיימים. אנחנו שקופים, אנחנו חמישה פה עכשיו – אנחנו לא קיימים, ואתם רואים אותנו. אולי.

אז לשאלתכם, האם אנחנו מפונים? עקרונית, מבחינת מדינת ישראל, אנחנו אמורים להיות בבית. מעשית – אנחנו ממש לא יכולים להיות בבית, אנחנו אזור לחימה. אני מזמינה כל אחד ואחד שנמצא פה, בחדר, וכל מי שנמצא בזום, לבוא ולבלות איתנו לילדה אחד. אני שם, אני נמצאת שם כי אני בחמ"ל במועצה. הבן שלי, בן 14.5, נמצא בבית מלון לבד, ופעם בכמה ימים אנחנו... אז מבחינתי, זה שהוא בא היום זו פריבילגיה ואני מחייכת כי סוף סוף יש לי אותו ליומיים שלמים.

אז לשאלתכם – קיבוץ גבולות נמצא באילת. אגם מקיבוץ אורים, היא מפונה עצמאית ביקום אבל מבחינת מדינת ישראל היא לא אמורה להיות מפונה אז היא גם לא מקבלת את המענק אכלוס ו/או את טיפולי החוסן, ו/או את הטיפולים הפסיכולוגיים, ו/או שום עזרה שהיא. אנחנו לא קיימים. אני יודעת שאתם מתייחסים אלינו במרחקים של 0-7 או 7-40 אבל אנחנו פה כדי להגיד: די. די. אנחנו לא מקוטלגים לפי מרחק, אנחנו אנשים, אנחנו ילדים. הילדים האלה חוו – לטם הזכירה שיש עדיין מורה של כולם, וגם של שני הבנים הבוגרים שלי שהם חיילים, שהיא עדיין חטופה בעזה. אנחנו אנשים, אנחנו ילדים, ואנחנו לא מקבלים את המענה הראוי.

אנחנו פה בשביל - -

אגב, מי הילדה שעדיין חטופה בעזה?

המורה. דרך אגב, יש שני ילדים ואנחנו מכירים כל אחד ואחד, את כל הפרצופים האלה, ותכף אתן לילדים להמשיך כי אני רוצה לתת להם את הבמה.

לצערי, נשארו שלושה ילדים.

נכון. אז אחד מהם, האבא של כפיר ואריאל, האבא ירדן, הוא מקיבוצנו אבל שוב, אנחנו לא קיימים, אנחנו שקופים כי אנחנו איפה שהוא במרחק שמבחינת מדינת ישראל פה מגיע, פה לא מגיע. אז הילדים האלה לא מקבלים טיפולי חוסן, לא בשעות החינוך הפורמלי ולא בשעות החינוך הבלתי פורמלי – פשוט לא מקלים.

עוד מישהו מבני הנוער מעוניין לומר משהו? בבקשה.

אני מאורים. כן, אנחנו לא מקבלים כלום. כלום. אני מחוץ לבית, אני גרה בעליית-גג של דודים של אימא שלי, אנשים שלפני כמעט ולא הכרתי.

איפה? באיזה מקום?

בקיבוץ יקום במרכז. פנינו למרכזי חוסן, שאלו אותנו: מאיפה אתם? אמרנו: אורים. אתם אחרונים בתור. למה? כי לי לא היו מחבלים בקיבוץ? אני לא שמעתי יריות מחוץ לבית? לנו לא היו נפילות בקיבוץ? כן, היה. היה. ותנו לי להגיד לכם משהו? לא היו לנו ממ"דים. היו מחבלים, והלכתי להתחבא כי לא היו ממ"דים. תודה.

ביקום, אתם נעזרים שם בקיבוץ? בהנהלת הקיבוץ? בתושבים?

לא, לא.

לחלוטין?

לחלוטין.

כי התפניתם באופן פרטי וזאת בעצם הבעיה.

כן.

לכל האשכול הזה, הרי לא התחלנו רק ב-7 באוקטובר. ב-7 באוקטובר היה השיא אבל בואו, אתם חוטפים, צאלים, אנחנו יודעים בדיוק. בכל המועצה הזו אין מרכזי חוסן, אין פסיכולוגים - -

יש, יש, אבל אנחנו אחרונים בתור.

את לומדת כרגע בבית ספר?

כן, בשפיים, בבית הספר האזורי.

איפה שתושבי כפר עזה, נכון?

כן.

באתם במועצה האזורית חוף השרון.

כן.

דווקא זו מועצה טובה. איך אומרים? בסך הכל המועצה טובה ואני חושב שהיא גם עוזרת. אני דיברתי שם גם עם ראש המועצה, אלי ברכה. גם תדרשו את התנאים. זאת אומרת, לפעמים, אם לא מבקשים אז גם לא תמיד יודעים אבל...

סליחה, אני חייבת להגיד שהמועצה משלמת על הפינוי שלנו. אם יבוא מצב שהמועצה תגידי שהיא לא יכולה יותר לממן אותנו, אנחנו נצטרך לחזור לקיבוץ. לאן נחזור? יישוב שהוא במלחמה? הוא בסיס צבאי סגור? אין מערכות חינוך. לאן נחזור? אמיתי, לאן?

ברור. עוד מעט נקבל תשובות גם מפיקוד העורף. עוד מישהו מהנוער? אני רוצה לשמוע את בני הנוער, זאת הבמה שלכם.

שלום, נעים מאוד. אני הדר.

שכחתי לומר שמי שיזמה את הדיון זו נועה עזר, שנמצאת פה, ובזכותם יש לכם פה את זכות הדיבור. אז תודה, נועה.

תודה.

תודה רבה לכם שבאתם.

שלום. אני מקיבוץ צאלים. אני לא בבית כבר שלושה חודשים כמעט, ואני חוזר הביתה מדי פעם, אני לא מרגיש שם בטוח, אין לי שם שום הגנה. אבא שלי הוא הרבש"ץ, הוא זה שמגן על הקיבוץ, הוא זה שאחראי על כיתת הכוננות ואני רואה אותו פעם ב... כשאני בא לקיבוץ, אני עם אימא שלי. אצלה בבית בכלל אין ממ"ד, הדבר הכי קרוב זה 50 מטר מאתנו לפחות, אם לא יותר. ב-7 באוקטובר היינו צריכים לרוץ לשם - -

ונושא של מיגוניות? ממ"ד זה ברור לי כי זה חלק מהמבנה אבל מיגוניות ליד הבתים? הייתה לכם בקשה, דרישה?

רק 50 מטר לפחות.

אנחנו מספיקים לרוץ אבל משפחות עם ילדים קטנים או לחילופין קשישים – אין סיכוי שיגיעו בזמן שיש לנו.

בסדר. עוד מישהו מבני הנוער?

אני רוצה להוסיף: לגבי הממ"דים – נתחיל מזה שאבא שלי הוא ראש צח"י – צוות חירום יישובי. הוא, ב-6:30 בבוקר, לקח אותי מהמיטה לממ"ד ויצא. אני לא ראיתי אותו כל ה-7 באוקטובר. הוא בעצם יצא לפתוח ממ"דים. לשכונות שלמות, שאנשים ניצולי שואה, אנשים זקנים – אין להם ממ"ד. הם צריכים ללכת, כשאתה בן כמעט 90, לרוץ למקלט? לרוץ למקלט כשאתה כמעט בן 90? למה זה הגיוני ולמה זה סביר, ואנחנו כולנו בני אדם עם רגשות ועם לב. ולאף אחד אין לאן לפנות. לרוץ לממ"דים ב-7 באוקטובר ב-6:30 בבוקר, כשכולם מכירים את התאריך הזה – למה? למה?

אני רוצה להוסיף על הדברים של לטם. אני מאורים - -

אני רוצה להתמקד בכם, אני חייב לומר לכם. יש עוד ועדות בכנסת ואני מניח שלכל ועדה יש הרבה מאוד דברים לדבר, על המבוגרים ועל הזקנים ועל הרבה מאוד נושאים. לי מאוד חשוב להתמקד בכם, דברים שחשובים לכם.

אני חייבת להגיד לכם שגם אנחנו חלק ממועצה אזורית אשכול. אנחנו לומדים באותו בית ספר עם ניר עוז ועם בארי. גם אנחנו מתמודדים עם האובדן הקשה של חברים שלנו, של מורים שלנו וזה קשה, ואין לנו לאן לפנות. אין לאן לפנות. אין לי מי שיעזור לי. אין, אני אחרונה בתור.

כשאנחנו מגיעים לבית הספר, כשאנחנו מגיעים מבארי וניר עוז ורעים – כולם, אנחנו רואים את עזה מהחלון. אני רואה את עזה מהחלון בכיתה שלי. אני, כיתה, בית ספר – רואה עזה.

אתם מביאים אותי למחשבה שכל הנושא של המספרים שדובר פה, מ-0-7, זה נכון אולי בצד של מתן הפיצויים הכלכליים או הכספיים, גם זה לא בדיוק נכון אבל בנושא הנפשי ובנושא הנוער, לא צריכים לשים את ההגבלה הזאת. ויכול להיות שזאת גם צריכה להיות המסקנה שלנו, שבנושא של הנוער והילדים לא צריך להיות גבול של 0-7 או 0-8 או 0-9, כי זה לא משהו שצריך להיות איזה שהוא גבול בקטע הזה כי כשאני שומע פה את בני הנוער, אני מבין בדיוק - -

אתה שומע את בני הנוער של שדרות ואת בני הנוער של כפר עזה – זה אותו דבר. בסך הכל זה קצת קצת גרים טיפה... לפתוח את החלון ולראות את עזה – שדרות לא רואה את עזה. הם רואים את עזה.

זה 7.5 ק"מ. אין ספק.

אני רוצה לחדד את הנקודה הזאת שאתה אומר, והילדים פה מאוד נרגשים, כמו שאתה רואה, ותכף אתן ליערה להגיד את שלה. אנחנו מועצה אחת, אנחנו משפחה אחת. יש לנו מרכז אחד. כל הילדים של המועצה שלנו לומדים באותו בית ספר. כולם עולים בבוקר לאוטובוס ונוסעים למגן ורואים את עזה מהחלון של בית הספר ולומדים ביחד. ביחד. ולא יכול להיות שבגלל מרחק, הם לא יקבלו את - -

ברור. דרך אגב, ירקוני, ראש המועצה שלכם הסביר את זה היטב, כי מה קרה? גם בנושא הכספי, מתוך עשרים ומשהו היישובים אצלכם, חלק היו פחות משבעה ק"מ וחלק היו שבעה פלוס, ועל זה הוא נלחם.

אני שמה בצד את - - -, לא שזה לא חשוב, זה מאוד חשוב אבל עכשיו אנחנו מחכים בהקשר הזה, להבטחה של משרד ראש הממשלה של להשוות את התנאים. מה שאנחנו רוצים לבוא ולהגיד זה שאנחנו מועצה אחת, ההתייחסות צריכה להיות כמועצה.

ברור. תודה. מי נמצא פה ממועצת התלמידים?

אני נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית.

באיזה כיתה אתה?

כיתה י"ב. בתחילת המלחמה גם אני חוויתי קשיים וחרדות - -

מאיזה יישוב?

מתקוע. אני לא מהאזור שלהם.

זה לפרוטוקול. זה לא משנה מאיפה.

אז הייתי עם קשיים וחרדות, ואני לא יכול לתאר לעצמי מה אתם חוויתם אבל אחרי שבוע בערך התאפסתי על עצמי, התחלתי לצאת לפעילויות, להתנדבויות, והרגשתי איך החוסן שלי נבנה. בסופו של דבר, הדבר שהכי חשוב לכולנו, ומבחינתי לפחות, זה החוסן הנפשי כי בסוף אנחנו אלה שנבוא ונחליף את כולכם, המבוגרים.

הלוואי.

אנחנו בתהליך של בנייה בתור בני נוער, אנחנו בונים את עצמנו ועדיין לא יודעים מי אנחנו, ובשביל שנוכל לדעת מי אנחנו בהמשך, בשביל נוכל להחליף אתכם אולי יום אחד בכנסת, אנחנו צריכים את החוסן הנפשי. אני חושב שחלק מאוד גדול מזה זה התנועות וארגוני הנוער, שבסופו של דבר נותנים מקום לאקטיביות, נותנים מקום לפעילות, לעשייה. מונעים סיכון ואפילו התדרדרות למצבים של חוסר יציבות נפשית וחוסן נפשי.

אחד הפרויקטים שאנחנו עשינו ומאוד חשוב לי לשתף כי זה פרויקט גדול, זה פרויקט עזרה ראשונה נפשית. המטרה שלו היא שכל בן נוער יוכל לבוא ולעזור לחבר שלו. לעבור הכשרה, כמו שעושים קורס מד"א בכיתה י', לבוא ולעזור, לדעת לעזור לחבר שמתמודד עם חרדה או אפילו עם מחשבות אובדניות. לתת את המענה הראשוני והכי מקצועי שאפשר. עושים את זה דרך החינוך הבלתי-פורמלי, דרך התנועות וארגוני הנוער. חשוב לספק משאבים ותקציבים ותמיכה לכל החינוך הבלתי-פורמלי, לתנועות ולארגונים ובעיקר לשירות הפסיכולוגי.

מה שאתה מציע זה להגביר יותר את הפעילות הבלתי פורמלית? זה מה שאתה אומר?

כן, ובעיקר לעודד, כי לא כולם נמצאים בפעילות בלתי-פורמלית.

לעודד. אתה אומר שבתקופה הזאת, פחות לימודים, אם אני מנסה ככה לחשוב - -

לא בהכרח.

אבל יותר פעילות בחינוך הבלתי-פורמלי.

כן. מדגיש את החשיבות של זה. אצלנו בבית הספר, יצאנו להתנדבויות וזה ממש ממש עזר כי הרגשנו כל הזמן שאנחנו יושבים בכיתה ולומדים ולומדים ולא עושים כלום. מתבזבזים פה. יצאנו להתנדבות בדרום והרגשנו ממש משהו של עשייה. ולכן, חשוב מאוד לעודד את כל בני הנוער, כי לא כולם נמצאים בכל הארגונים ותנועות הנוער, לעודד אותם להשתתף בזה. לעודד אותם להגיע ולעשות פעילויות, לצאת לאקטיביות ולעשות דברים משמעותיים כי בסוף זה מה שמחזק אותנו. אולי אפילו לצאת - -

כולל תרומה למאמץ המלחמתי, למשק וכך הלאה, אלה דברים שיכולים - -

כן, דרך הארגונים ותנועות הנוער. אפשר לראות שבתחילת המלחמה הם עשו המון התנדבויות, פתחו חמ"לים, הלכו לשמח משפחות מפונות.

דרך אגב, אנחנו קיימנו פה ישיבה לפני חודש בערך, להראות את הפעילות של בני הנוער בתקופת המלחמה, ואני חייב לומר לכם שהופתעתי מהיוזמות של בני הנוער. היה פה נער מיישוב דרוזי בצפון, ינוח-ג'ת, שהוא הגיע למרכזי כינוס וסיפר למעלה מ-200 חיילים. תראו איזו פעילות.

בדיוק, זה מטורף כל היוזמות שהם עשו.

ממש. והיה נער שהכין סרטון יומיים אחרי פרוץ המלחמה, ואתה רואה סרטון שאני חושב שגם אם היינו משקיעים באיזה משרד פרסום, לא היה יוצא סרטון כזה. אין ספק שבנקודה הזאת אני חושב שבני הנוער עשו עבודה ועדיין עושים עבודה מדהימה, רק צריך לפעמים גם לכוון אותם.

יופי. יש לך עוד משהו להוסיף?

כן. דבר אחרון, וזה קצת נוגד את מה שאתם אמרתם אבל אני חושב שהדברים האלה זה ממש דומה למה שאתה אמרת: לא צריכים להיות תקפים לטווח של עד 7 ק"מ או מ-7-40 ק"מ אלא לגבי כלל הארץ כי בסופו של דבר חווים משהו. יש כאלה שחוו יותר, יש כאלה שחוו פחות אבל זה לא הגיוני שאתם, לפי מה שאתם אומרים, במקום האחרון, ואנחנו הם אלה שנמצאים במרכז, שחוו כמה טילים, אמנם זה קשה, אמנם זה מפחיד – מקבלים יותר. אני חושב שכולם צריכים לקבל את אותו שירות פסיכולוגי, לקבל את אותו דבר. בסופו של דבר כולנו בתוך זה, כולנו חווים את אותם הקשיים וכולנו צריכים יציבות.

בנוסף, וזה דבר אחרון – בסופו של דבר, הנוער שמחוץ לטווח שחוו את הכל מקרוב יצטרך לעזור לאלה שכן חוו את הכל מקרוב. וכדי שהוא יוכל לעשות את זה, הוא צריך בעצמו חוסן נפשי ויציבות נפשית, אז לכן חשוב לתת את זה לכולם. תודה.

תודה רבה. גל מזל שאלתיאל בזום. בבקשה.

אני רק אגיד שיש עוד בני נוער בזום.

אנחנו נחזור אליהם.

בוקר טוב. אני רוצה להגיד שאני בחינוך הבלתי-פורמלי מכיתה ד', ושמחתי להיות פעילה בתחום הזה מאז שהייתי חניכה בתנועת נוער.

אני רוצה לדבר על ה-8 באוקטובר, שהיה אמור יום החגיגה של החינוך הבלתי-פורמלי אחרי קיץ מאוד פעיל ואחרי החגים. תמיד אנחנו אומרים שהכל מתחיל אחרי החגים. אחרי שפרסמנו וסיימנו קיץ מאוד עמוס, אנחנו נכנסנו לבתי הספר ואנחנו אמורים להביא את הבשורה שהנה, הפעילות של שנת תשפ"ד מתחילה. אבל ה-7 באוקטובר תפס את כולנו מאוד מאוד לא מוכנים, בעיקר מאוד מופתעים ומפוחדים.

אני למודת ניסיון מהמבצעים הקודמים. אני יכולה להגיד שהמבצעים לא הפחידו אותי. אזעקה – אני יודעת איך להתנהל, אני מבינה מה הציפייה של הרשות ממני. אשדוד היא עיר מאוד מאוד חזקה, החוסן שבה הוא חוסן שמאוד מתבסס על המתנדבים, עם דגש מאוד גדול על הנוער, אני חייבת להגיד. אבל המלחמה הזאת, כמו שבוודאי כולנו יודעים, והנוער כאן מייצג בלי לדבר כמה המלחמה - - - היא הייתה אחרת. היא הייתה מחדל קיומי, היא כבר לא אזעקה וריצה למרחב מוגן אלא אסור לצאת החוצה כי אולי יהיו חטיפות כי יש מחבלים שמסתובבים, כי יש מטוסים שנמצאים מלמעלה.

ואני, כמנהלת מחלקת נוער, לפני שאני חושבת עלי ועל המשפחה, אני צריכה להבין איך אני מביאה לידי מימוש את מה שאנחנו תופסים כחוסן. חוסן הוא בעיקר שגרה, חוסן הוא אושר, הוא ביטחון, הוא בריאות, הוא היכולת להיות עם חברים. ואת כל זה אני, כמנהלת מחלקת נוער, אחת מבין ה-250 - -

אז המסקנה שלך או ההצעה שלך זה להחזיר את כולם לשגרה כרגע?

קטונתי, לא, לא. אני אומרת שמה שאנחנו צריכים לשדר לבני הנוער זה קודם כל את הביטחון, שכולנו מרגישים שהוא מתערער, הוא מאיים, הוא מפחיד ואנחנו לא יודעים מתי זה יגמר. רק באשדוד יש לנו 29 חללים, גם מ המסיבות וגם חללי צה"ל. התחושה הכללית היא תחושה של פחד, ואין לי מילים אחרות לתאר את הדבר הזה. רק ביום חמישי האחרון הייתה פה אזעקה, ורק הרסיסים הם בגודל מטר וחצי. אני מדברת כשהרסיסים האלה נופלים סמוך לבית או סמוך למרחב המוגן שבו אנחנו פועלים – אז זה 10 צעדים אחורה. ההורים נכנסו לפאניקה, ואני אגיד שמה שהציל חיים כאן, בעיקר בעיר הזאת, זו הנחיית ראש העיר לא להסתובב ולשמור עד כמה שניתן על עצמנו בתוך המרחבים המוגנים. אבל כאן, אני מבינה שחלק מהתפקיד שלי זה בוודאי לעזור לנוער אבל העזרה לנוער זה גם לתת לו להרגיש משמעותיים. ולהרגיש משמעותי, זה חלק מהחוסן שלו. בזכויות הילד – אתם יודעים, הזכות של הילד להיות מאושר, הזכות של הילד להיות בטוח.

אז אני אגיד שבשבוע הראשון, רוב הצוותים של מדריכי הנוער גויסו לצבא. הבנתי שאם אני צריכה לעשות פה איזה שהוא מהלך, אני אוכל לעשות אותו ולצלוח את התקופה הנוראית הזאת רק עם הנוער. אז אחרי ארבעה ימים - -

גל, תודה רבה. משפט אחרון.

- - אני רק רוצה להגיד שאחרי ארבעה ימים, אחרי שההורים הרגישו שאי אפשר להחזיק את הילדים יותר מדי בבתים ובכל זאת, אסור לרוץ החוצה ולרוץ למקלטים, הנוער התחיל להפעיל את הבניינים שהוא גר בהם. הייתם צריכים לראות - - - שבמקום לרוץ למקלטים הסגורים ולמרחבים המוגנים, הם ידעו שבבניין שהם גרים בו יש כך וכך ילדים, והם מתחילים להפעיל שם. ואז הרשות הבינה שאם זה הצורך, אז היא חילקה 4,000 ערכות הפעלה שפוזרו ברחבי העיר, וכל יום מחדש שדרגנו את המענים שלנו, מענים שהיו אמורים לטפל מילד בן שנה וחצי, שההורים הוציאו אותו קצת מהממ"ד, לחוות חברה, לחוות חברים ואולי פעילות כזו או אחרת אבל הרגשנו שהפעילות שלנו גורמת להם קצת לנשום, לייצב את הנשימה שלהם ולהרגיש יותר בטוחים.

תודה. נציג פיקוד העורף, בבקשה.

אני ראש מדור הסברה בפיקוד העורף. אני מדבר אתכם, מועצת תלמידים, שמעתי את הפתיח לפני. אני אתחיל בזה שמדיניות ההתגוננות שאנחנו נותנים בפיקוד העורף, יותר במרחבי הלחימה בימים הראשונים באמת, בעיקר נועדה לתת קווים מנחים איך נכון לחיות או לייצר שגרת חירום לצד אותו איום כאשר בשני צדי המאזניים יש לנו תמיד את מרכיב הצלת החיים ואת רמת האיום שנשקפת לאותו אזרח או לאותו תלמיד בהקשר הזה, לבין שגרת החירום.

השיקולים בעיקרם הם שיקולים שמתייחסים לרמת האיום, למודיעין שיש לנו לאותו אזור, לפעילות הצבאית שקורית במרחב הזה או ההשפעה של הפעילות הצבאית ברצועת עזה על המרחב של העורף האזרחי. כמות ההתרעות שהאזרח חווה, המרכיב הרך יותר של איזה תודעה הוא נמצא בשגרת החיים והחירום שהוא נמצא בה. אנחנו מתייחסים לכל המרכיבים האלה כמרכיבים של איך אנחנו יכולים לאפשר עד כמה שניתן, לקיים איזו שהיא שגרת חיים בתוך המציאות שאנחנו נמצאים בה, בתוך המצב המלחמתי הזה.

כאשר שמעתי פה גם את השיח לפני, אנחנו מסתכלים על המדיניות ככזאת שתומכת את החוסן וככזאת שמאפשרת להגביר את החוסן בעורף, וכך גם לתת לדרג המדיני ולצבא לממש את המטרות של המלחמה. אנחנו רואים באמת את ההישמעות הטובה בקרב הציבור להנחיות פיקוד העורף, שזה בעצם גם מה שמסייע לנו להפחית בנפגעים שיש לנו בעורף כתוצאה מאותו ירי רקטות וטילים.

אני אתייחס לעולמו של הילד – כשהתחלנו את המלחמה, המערכה, במסמך המדיניות שלנו אנחנו מסתכלים בקטגוריה של פעילויות חינוכיות. פעילויות חינוכיות, כמו שהתייחסו פה לפני, הן לאו דווקא בין הספר של הבוקר שנגמר בשעת הצוהריים. אנחנו קיימנו דיונים גם עם משרד החינוך, עם השלטון המקומי וגם עם משרד התרבות והספורט בנושא של הגדרה מהי פעילות חינוכית, ובתוך מסמך המדיניות שלנו אנחנו מכילים את כל עולמו של הילד, מהבוקר שהוא קם והולך למוסד הלימודי, דרך הצהרונים והחוגים אחר-הצוהריים ואפילו הפעילויות הבלתי-פורמליות של תנועות הנוער, הסמינרים, וכל מה שמתקיים בשעות הערב, כשהרציונל הוא שלא יכולה להיות הנחייה שונה בין התניה של בוקר, של בית ספר, לבין פעילות אחר-הצוהריים. לדוגמה: לא יכול להיות שאני אחייב את בית הספר לפעול תחת מרחב מוגן תקני כאשר החוג של הילד אחר-הצוהריים או תנועת הנוער תקיים את הפעילות שלה עם אותו תלמיד, לא עם אותה התניה בשעה מאוחרת יותר ביום. ולכן, פעילויות חינוכיות מסתכלות על כל עולמו של הילד.

כרגע אנחנו ביום 81 למלחמה, ובמצב הנוכחי רוב המדינה נמצאת במדרג ירוק. מדרג ירוק זה פעילות מלאה, לא שגרה לגמרי. זאת אומרת, רמת האיום באזורים האלה היא רמת האיום הנמוכה ביותר שיש לנו בארבעת מדרגי מדיניות ההתגוננות, והיא כזאת שבאמת מאפשרת יותר פעילויות או אין הגבלות על אותן פעילויות חינוכיות וצריך לנהוג על-פי הכי מוגן שיש, כל אחד על-פי זמן ההתגוננות שיש לו במרחב שבו הוא פועל.

צריך להבחין פה בין הדברים כי עדיין אזורים כמו לדוגמה עוטף עזה – עוטף עזה נמצא כרגע במדרג שלוש, של פעילות מצומצמת, ושם אין לקיים פעילויות חינוכיות.

בן, סליחה שאני מפריע לך. הייתי רוצה להתמקד ואני לא יודע אם זה באמת התפקיד שלכם או לא אבל אמרו פה בני הנוער שהם מרגישים חרדה, מרגישים פחד וגם חוסר מיגון למרות שהם עזבו ונמצאים במקום אחר. זאת אומרת, אלה שחיו בקיבוץ גבולות או במקומות אחרים עברו ליקום ועדיין מרגישים את הפחד והחרדה. האם פיקוד העורף, יש לו פתרונות לדברים האלה? האם בכלל הוא מתייחס לנושא הזה? האם זה תפקידו או לא תפקידו או שהוא חשב על זה? אני לא יודע, אני שואל אותך.

אז יש לנו מערך הדרכה לאוכלוסייה של מעל 100 חיילות, מדריכות לשעת חירום, שהן פזורות ברחבי הארץ לפי המחוזות שלנו והן נמצאות גם במקומות שבהם יש מפונים, בין אם זה בבתי מלון או בין אם ביישובים שקלטו אותם, והם מקיימים גם שם פעילויות חוסן והפגה לאותם תלמידים או לאותם ילדים שנמצאים באותם מתחמים. אם צריך למקד חלק מהמקומות – אנחנו נשמח, באמצעות אותם מחוזות, לתת פעילויות נוספות. אנחנו עושים את זה גם בעזרת מערכי שיעור, שכמובן מתואמים עם משרד החינוך וכל הגופים הרלוונטיים, גם באמצעות משחקים שייצרנו לאותם מצבי חירום - -

דרך אגב, היינו ביום ראשון במוקד של 104, ואני חייב לומר שהתרשמנו, אני לא רוצה להגיד באופן מפתיע אבל באמת, התרשמנו לטובה והפתעתם אותנו לטובה כי באמת לא ציפינו לתכנים ולכל הפעילות של מוקד 104.

אני גם פונה אליכם, בני הנוער, אתם יכולים להשתמש במוקד 104. זה פשוט מוקד מדהים שנותן לכם גם כיוונים, והמוקד הזה, לפחות לנו, הייתי פחות מודע לו ומסתבר שהיו אליו כמעט חצי מיליון פניות, לא מעט, בחודשים האחרונים, והוא מטפל כמעט בכל פנייה, גם בחוסן הנפשי לצערי, אבל הם עושים את זה, ועושים את זה בצורה טובה.

יש גם את מוקד ער"ן.

נכון. יש עוד משהו שאתה רוצה להוסיף, בן?

לא. שמעתי כאן את השיח אבל אני באמת חושב - -

תראה, אגיד לך ככה: כשאנחנו שומעים פה את בני הנוער, לא תמיד הם מודעים למוקד 104 ולא לאותן חיילות שאתה מדבר עליהן, שיש כ-100 חיילות שאמורות להגיע למקומות של מפונים. אבל הם מגיעים למקומות של מפונים שפונו בסמכות, אבל יש כאלה שהתפנו מטעם היישובים עצמם ולא מטעם פיקוד העורף או משרד הביטחון או באיזו שהיא צורה ואליהם גם צריכים להגיע. הם לא אשמים שהתפנו בכוחות עצמם. להיפך, צריך לתת להם את אותו דבר, וזאת הבקשה שלי אליכם.

בסדר גמור. אנחנו מסתכלים גם על הפן הזה וכמובן נעביר את זה גם למקומות הקצה שלנו, וכמובן נתמוך - -

כי לא צריך להיות הבדל בין אלה שנמצאים ביקום או בשפיים לעומת אלה שנמצאים במלונות מקרית שמונה או ממקומות אחרים בנתניה. תודה רבה.

אני אתן לחברי הכנסת עוד מעט אבל יש פה את סאג’ד. בבקשה.

שלום לכולם. אני מנהל מחלקת הנוער ביישוב תל-שבע, ליד באר-שבע, למי שלא מכיר. אני רוצה להתייחס לשתי נקודות. אתחיל בנקודה מאוד חשובה ואישית, ואני אגיד למה ציינתי את הנקודה הזאת כי זה מאוד חשוב וקשור לכל מה שקורה: אני מאוד מבין את בני הנוער והילדים, שהם השחקן הראשי, ובגללם אנחנו כאן. אני גם שרדתי את הטבח של ה-7 באוקטובר, הייתי בחוף זיקים. אני מהאנשים שניצלו משם. אני לא מציין את זה בגללי. אחר כמה שעות, עם כל הבלגן שהיה שם, הפחד והזוועות, הגעתי הביתה. ניסית לצאת ולקח לי כמה ימים להתעורר על עצמי, על מה שקרה, אבל זה לא החשוב. זה נס, זה לא מילה. הגעתי הביתה והתפקיד שלי הוא מנהל מחלקת הנוער ביישוב. הדבר הראשון שניסיתי לחשוב עליו זה שעברנו קורונה, סבבים של לחימה, לא הייתה מלחמה כמו שיש עכשיו. יש בני נוער, מה אני עושה עכשיו? מה יש לנו לעשות? כלום. אתה מסתכל ביום הראשון, ביום השני, ביום השלישי, במשך המלחמה – אין לך כלום. אין לך שום כלי. אני אדבר על בני הנוער בהמשך אבל אם אני מסתכל על המצב שלנו בעתיד במגזר הבדואי בדרום – אפילו אין מדיניות לילדים, לתלמידים, לבני הנוער, וספגנו מכה די כבדה ביום הראשון. כל הפגיעות שהיו ביום הראשון מהטילים בדרום, במגזר – הקורבנות הם ילדים קטנים ובני נוער.

חסר מיגוניות.

כלום. לא תגיד שיש מיגוניות או ממ"דים – לא.

קיימנו על זה דיונים.

אני יודע, אני עוקב אחרי זה אבל לצערי, עד היום – כמה זה עד היום? אנחנו כבר שלושה חודשים במלחמה, אין שום מיגונית בשום כפר, בשום יישוב, לא בפזורה, לא ביישובים הקבועים, וזו הזכות הראשונה לבני נוער לפני החינוך, לפני כל דבר, זו הזכות להתקיים ולהרגיש בטוחים.

דבר שני – אנחנו כולנו שחקנים, גם אם זה בני הנוער, גם אם זה מדריכים, מנהלי מחלקות, מנהל חברה ונוער, משרד החינוך, ממשלה – אנחנו שחקנים באותה קבוצה. לכל קבוצה יש מאמן, השחקנים, ומי שאחראי לכל הקבוצה כדי שתהיה הצלחה. ודרך נכונה זה המאמנים והפסיכולוגים ואנשי הצוות שאמורים להוביל את כל הקבוצה הזאת לדרך הנכונה. אני לא יודע, אני, בתור מנהל, אזרח פשוט מדרום הארץ, אני אומר כך: אני לא יודע למה בדרג הכי גבוה, בממשלה, האנשים שלוקחים החלטות – אנחנו לא לומדים. עברנו סבב, שניים, שלושה, ארבעה, למה אנחנו מחכים תמיד שיקרה משהו? כמו שלמלחמה הזאת – כולם אומרים ציפינו, ציפינו, למה אף אחד לא התריע? לא, למה אנחנו לא לומדים? למה אנחנו מחכים שתהיה מלחמה ונתחיל לדאוג לבני הנוער אז? שהיא לא תראה את עזה מהחלון שלה, שהיא לא תהיה בלי ממ"ד, שהיא לה תהיה בלי מכסה. אנחנו יודעים שזה יקרה, ידענו, כולנו ידענו שזה יקרה מתי שהוא, לא ברמה כזאת אבל ידענו שזה יקרה.

בכללי, אנחנו אוכלוסייה צעירה. ביישוב שלי יש בין 8,000 ל-9,000 בני נוער, כמעט 70% אוכלוסייה צעירה והם הראשונים שנפגעים. במלחמה לא הייתה להם שום מסגרת. גם כשניסינו להפעיל, ולא רק אני, בכל היישובים, בכל המועצות בכל הארץ, ניסו להפעיל בני נוער, לדאוג למסגרות – כלום לא היה לנו. ביישובים אצלנו אין מבנים לבני נוער. אני לא אומר מיגוניות אלא מבנים, אפילו קצת להיות תחת קורת גג לבני נוער, לתת להם מענה. גם לבני הנוער שנפגעו. אצלנו, בקבוצה שניצלה מהחוץ, היו איתנו ילדים, לא בני נוער אפילו, בני חמש, שש, ושמונה ותשע, שראו את המחבלים מתקרבים אליהם ל-100 מטרים והצבא הציל אותם. אני מכיר אותם אישית ואני גם, עד היום לא קיבלו טיפול. ילדים. אתה רואה ממשלה, תקציב – עזוב את התקציבים. תסתכלו על זה לא תקציבית - -

אפילו תשומת לב אתה אומר.

תשומת לב. יש זכות קיום וצריך לדאוג. אנחנו צריכים להתחיל לחשוב ולחזור אחורה בתסריט, לחשוב למה אנחנו מחכים תמיד שיקרה משהו ואז נתחיל לדאוג לבני הנוער, שלא יקרה להם דבר? שיהיה מיגונית לבני הנוער אצלי ביישוב, שיהיה תקציבים לנהל אותם.

דרך אגב, אנחנו בוועדות - -

התקציב של המחלקה שלי לשנה לכל היישוב זה 14,000 ש"ח. זה בדיחה. זה לא בדיחה אפילו, אפשר לצחוק על זה. מה אפשר לעשות עם זה? למה לא מתכננים שיהיה תקציב נגיד של "אתגרים", לקח חודשיים, חודש וחצי, עד שנעשה ועדה, נעביר 10% או 20% במצב חירום. אנחנו כבר חודשיים במצב חירום. למה לא חושבים על דברים כאלה מראש? למה אין תקציב ואין כוח אדם? בסדר, יש 14,000, נפעיל משהו אבל במה אני אפעיל? אני ביישוב של 23,000 אנשים, במה אני אפעיל? איפה הכוח אדם שיש לי? איך אני אפעיל? איפה הפסיכולוגים שיש לי?

אתם מוגדרים כעיר היום?

לא, עדיין לא.

מעל 20,000 מוגדרים בדרך כלל...

אין לי את היכולת להשפיע ולכם לקבל החלטות. אני חמש שנים מנהל מחלקת נוער, כל הזמן ועדות, ועדות, ועדות וישיבות ושום דבר.

מגרשי ספורט או פעילות ספורט יש לכם ביישוב?

יש לנו פעילות ספורט מצומצמת.

לא, מתקנים של ספורט.

היה מגרש - -

עזוב מה היה. מתקנים של ספורט.

יש אולם ספורט אחד - -

תקשיב, יש לי בקשה אליך: שראש המועצה יפנה לשר התרבות והספורט מיקי זוהר, ושיבקשו תקציב לנושא של מתקני ספורט עם העתק אלי, ואני אגיד לך גם למה: כי אני ביקשתי ממיקי זוהר לתקצב את הרשויות ואת היישובים הערביים בעיקר במתקני ספורט כי אחד הדברים שגיליתי – אנחנו עשינו פה דיון של מתקני משחקים וגיליתי שביישובים הערביים כמעט ואין נפגעים כתוצאה ממתקני משחקים. אמרתי, איך זה יכול להיות? אז מסתבר ששם אין מתקנים, ואז ביקשתי ממיקי זוהר. בתקציבים יחסית קטנים ניתן להקים מתקני ספורט לפעילות כזאת או אחרת. תעלו את זה, תבקשו עם העתק אלי ואני אטפל בזה.

עוד נקודה אחת, אני מיד מסיים: כל בני הנוער בשבילי הם אותם ילדים. תוסיף על כל המלחמה וכל הבלגן את עניין הרצח והאלימות שיש היום ביישובים – ביישוב שלי בשנה האחרונה נהרגו 12 אנשים, והאחרון היה בן דוד שלי לפני שבוע. אני, אישית, בתוך מחלקת הנוער, ירו עלי שלוש פעמים, וזה דברים שאנחנו צריכים לדאוג להם. לדאוג להם כי הנפגעים הראשונים הם הילדים וכדי לדאוג להם צריך מסגרות - -

אתה צודק.

- - צריך משאבים, צריך כוח אדם.

מסכים עם כל מה שאתה אומר.

שייקחו את זה ברצינות, אנחנו כל הזמן דנים - -

מסכים עם כל מה שאתה אומר וגם על זה עשינו דיון כולל חברי כנסת מהמגזר הערבי והבדואי - -

זה רלוונטי לכל מחלקות הנוער בכל הארץ.

- - ואכן הגענו לאותה מסקנה, ואני שמח שאתה פה. תודה רבה.

תודה רבה.

אני מבקש מחברי הכנסת, הפליתי אותם לרעה לצערי. חברת הכנסת דבי ביטון, בבקשה. כשאת מתמידה בישיבה הזאת, אני שמח על כך.

כבוד היושב-ראש, כל הנוכחים המכובדים כאן, טוב, זאת תעודת עניות לנו. אני חושבת שאם לא נצא עם בשורה מהוועדה הזאת, אנחנו חוטאים לעבודה שלנו. יושבים כאן הדור שלנו, דור העתיד, הדור שיחליף אותנו, כן. אותו דור צריך להיות מספיק מגובה, בטח ובטח כשאנחנו מדברים על נפש. נאמר כאן ובצדק, שלא צריך מחיצות ולא צריך גבולות. אדוני יודע שאני תושבת העיר שדרות, אני שומעת אותה מדברת, אני שומעת את הבת שלי כי הבת שלי לא מדברת אחרת. אותו דבר, עם אותו בכי, רק שבשדרות דאגו קצת, אמנם באיחור אבל יש מרכזי חוסן וכולי. איך יעלה על הדעת – אני אגיד לך, זה כאילו דם אחד טוב מדם אחר. לא, סליחה, אנחנו פה בסיטואציה שלא היינו מוכנים לה, שחיינו באיזה לה-לה לנד, שהמדינה שלנו הכי בטוחה למרות שהיו טפטופים בגבולות ובצאלים. יש שם אנשים שאני מכירה והם חוטפים, הם חוטפים אבל לא נורא, אז חטפו, אז לא מדווחים הרבה.

לא יתכן שאין להם שום מעטפת, בין אם נפשית ובטח ובטח גופנית לשמור על ביטחונם. אני שומעת כאן את האיתות של המגזר הבדואי, ובטח זה נכון גם למגזר הערבי ולכל קהילת המיוחדים שלנו, שאני מנסה לחשוב מה קורה? איך אמר ראש הממשלה? יש מספיק כסף. 14,000 שקל ביישוב של 23,000 תושבים?

אבל מאז נגמר הכסף.

אה, נגמר הכסף. לדאבוני, לא נפתח את פוליטית כי זה נוער. אני מאוד מבקשת מכבוד היושב ראש – אנחנו מפה צריכים לצאת עם החלטות. זה הבריאות שלהם, זה החיים שלהם, ומה שלא נעשה, אנחנו מפקירים אותם. תודה לכם שבאתם.

תודה. חבר הכנסת סימון דוידסון.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני רוצה להיות מאוד פרקטי, קודם כל לגבי הנושא של הנגב: אני, כיושב ראש ועדת הספורט בכנסת, רוצה להגיד לך שהבריכה בחורה – אתה מכיר את הבריכה החדשה בחורה שחאמד מנהל שם?

כן.

ואת הפעילות של הלימוד שחייה ביישובים הבדואים אתה מכיר? אז אנוכי עשה את זה. מדובר על 3,000 ילדים שכבר למדו שחייה בחינם. אני לא יודע אם אתם חלק מזה אבל אני מציע לכל אחד ללכת לראות מה שקורה בחורה ולהבין שאפשר להגשים חלומות. אפשר להגשים חלומות. יש בריכה חדשה בחורה ויש אולם ספורט וכמעט כל הילדים בחורה עושים ספורט, ויש עמותות שפועלות שם וכספים שמגיעים ועזרה מאוד-מאוד גדולה, ואני מוכן להיות יד ימינך בנושא הזה ולעזור לך.

סימון, אנחנו יוצאים לסיור של כמה ועדות באזור הדרום, אני מציע שתצטרף.

אז אני כבר מציע להכניס את חורה. אני אהיה ושחורה יהיה חלק מזה, אני אראה לכם מה נעשה שם.

אני חייב לומר שאנחנו מתמקדים הפעם במגזר הערבי, בסדר? אז לא נערב שמחה בששון. בהזדמנות, זה בסדר, היינו גם בכפר עזה, בארי ומקומות אחרים.

למה אני אומר לך את כל הנושא הזה? כי אני מאמין ואני יודע שילד עסוק זה ילד בריא. זו הכותרת הגדולה. וכשאתה דיברת על נושא תנועות הנוער – לחינוך הבלתי-פורמלי, אני מגיע משם, אני מגיע מהעולמות האלה. לחינוך הבלתי-פורמלי יש כוח אדיר, יותר ממשרד החינוך. חד-משמעית. ולפעמים ההשפעה של מדריך בתנועת נוער או מאמן בקבוצת ספורט – הוא יותר מההורים. ולכן, אני אומר את זה כל הזמן, בכל דיון, לא משנה באיזו ועדה: ברגע שהממשלה, ולא משנה איזו ממשלה, אני לא מטיל אחריות לא על זאת ולא על אחרת כי אף אחת לא עשתה מה שצריך לעשות. תבינו שקודם כל, התקציבים של תנועות הנוער הם במשך שנים תקציבים קואליציוניים, זה לא בתוך תקציב המדינה בכלל. תמיד צריך להתחנן, תמיד צריך לשכנע, תמיד צריך מישהו שימשוך בחבל וזה לא הגיוני. שתבינו כמה המדינה - -

זה לא הגיוני, צריך תקציב. גם ברשויות המקומיות זה די דומה.

נכון. אלי היה סגן ראש עיר שלי בנתניה ואני יודע כמה זה היה חושב לו אבל בסוף יש ראש עיר, ואם ראש העיר מחליט: אני רוצה שבעיר שלי יהיו תנועות נוער ואני רוצה ספורט ואני רוצה מתקנים – אז יהיה. הוא לא רוצה – לא יהיה. וזה אמיתי, זה מה שקורה. אני שמח שבהרבה מאוד רשויות המצב הולך ומשתפר אבל לא בכל המקומות.

אני קורא לכל ראש עיר במדינה הזאת להבין שהנושא של תנועות נוער והנושא של ספורט ומוסיקה וכל מה שהילד עושה כשהוא יוצא מהדלת של בית הספר, הוא לא פחות חשוב ממה שקורה כשהוא נמצא במערכת החינוך. יש כאלה שמתבלבלים ולא עושים את זה.

אני אסיים במה שנעשה בחודשיים וחצי האחרונים: לבוא ולדבר – אני יודע לדבר אבל היה לי חשוב מאוד לעשות. נפל לי האסימון בעיר טבריה כי שבועיים אחרי ה-7 באוקטובר הגעתי לראש העיר בטבריה והסתובבנו שם בבתי המלון ונפגשנו עם קבוצה של נוער, מפונים. שאלתי אותם: מה אתם רוצים? מה חסר לכם? במה אפשר לעזור לכם? אחד אמר ככה, אחד אמר אחרת אבל כמעט כולם רצו לעשות משהו מחוץ למלון. ואז שאלתי את ראש העיר: מה יש פה הכי קרוב? והוא אמר לי: תשמע, מאחורי יש מעגן של פעילות ימית. אמרתי לו: בוא נלך לשם. הלכנו לשם וגיליתי עולם ומלואו. מעגן עם סירות וקייקים ורצון אדור להביא את הילדים לשם, ובאותו יום כל הנוער שנמצא בטבריה התחיל לעשות פעילות במרכז הימי בטבריה. דאגנו לזה למשאבים ולפעילות מיוחדת וזה יותר ויותר קורה באזורים של המפונים. בים המלח דאגנו לכדור-עף חופים ולכדור-רגל והתאורה שהוסיפו עכשיו, ועוד ועוד פעילות שהרבה מאוד ארגונים, כולל משרד הספורט, כולל החברה למתנ"סים, שחבל שהם לא נמצאים פה, פועלים.

לסיכום – אני רוצה לומר שהנושא של הפסיכולוגים הוא סופר-דרמטי. העזרה לכם צריכה להיות יד ביד אבל צריך גם לחשוב על לצאת מבית המלון, לצאת מהאזור. מה אפשר לעשות כדי להביא את הנוער והילדים לפעילות, להוציא את הרגרסיות שלהם, להיות ביחד.

- - -

רגע, משפט אחרון כי אני באמת מאמין, ואני יודע את זה מהקורונה וראינו את הנתונים מהקורונה: ילד שנמצא סגור, זה סכנה שמביאה סמים ואלכוהול ופשט ואלימות - -

הנה רעיון – רכיבת אופניים. כל האזור של יקום הוא מדהים.

חד-משמעית. אז בים המלח עשינו את זה עם חברת "אתגרים" - -

אתה מתפרץ לדלת פתוחה.

אז זהו, זאת הדעה שלי ומכירים אותה ואני אמשיך ואגיד אותה כי באמת צריך להשקיע בזה יותר. תודה.

תודה. בבקשה, שמוליק חלק.

אני מנהל תחום מענים אינטנסיביים באגף בכיר קהילה במשרד הרווחה, במינהל שלם. אני רוצה לומר מספר דברים: הקשבתי קשב רב למה שאמרת, חבר הכנסת סימון, וגם לזה אני אתייחס. משרד הרווחה, מה-7 באוקטובר, לצד התקציבים השוטפים והפעילויות השוטפות מול הרשויות דרך המחוזות שלנו, נערכנו באופן ייחודי ומותאם לטובת בני הנוער, החל מהקצאות למחוז לענייני חירום, הקצאות תוספתיות לכל מחוז ומחוז לפעילויות למענים, כפי שימצאו לנכון, המשך עם היערכות ייחודית של המשרד ברמה ארצית. אני יכול לציין את מרחבי האיתור שמשרד הרווחה פתח – כ-18 מרחבי איתור לבני הנוער המפונים במלונות בפריסה ארצית ברחבי הארץ, בין אם בדרום, במרכז ובצפון, כשבני הנוער הנהנים אלו בני נוער שפונו, בין אם מהדרום ובין אם מהצפון. באותם מרחבי איתור, שיש פה נציגה של אחת העמותות המפעילות, של "עלם", פועלים צוותים שנפגשים עם בני הנוער, מנסים למפות צרכים ויודעים לתת מענים כאן ועכשיו, ובמידת הצורך גם להפנות למסגרות רווחה ובין אם מענים בנושא בריאות הנפש. המחלקות לשירותים חברתיים מהוות לוויין - -

שמוליק, איך אתם מגיעים לאותם מקומות שהתפנו בכוחות עצמם ממקומות שבהם אי אפשר לחיות, כמו שדובר פה? אם אנחנו מדברים על המועצה האזורית אשכול, התפנו בכוחות עצמם ומשרד הרווחה לא תמיד יודע אבל רואים את זה, מכירים את הפעילות הזאת, יודעים לאן התפנו – השאלה איך אתם מגיעים אליהם, אם בכלל? זה קשה, אני לא אגיד שלא אבל בשביל זה אנחנו יושבים פה.

אני מניח שמענים פרטניים או צרכים פרטניים, מי שיוכל יותר לסייע זה מחלקת הרווחה או אגף הרווחה ברשות. אני מניח שהם מכירים את אותם בני נוער והסטטוס שלהם ברמת מיקום, ברמת צרכים, וככל שיש צורך במענה ייחודי כזה או אחר, היום מחלקת הרווחה יודעת ויכולה לתת מענים באמצעים שונים שאני לא אפרט אבל ניתן לתת מענים פרטניים. אז אני אומר שהמשרד, גם ברמת מרחבי איתור – חבר הכנסת סימון דיבר על הפגה ואני יכול לומר שממש בימים אלה המשרד התקשר, סיים את מהלך ההתקשרות עם החברה למתנ"סים, והחברה למתנ"סים במלונות השונים ערוכה ממש עכשיו להתחיל ולתת מענים בנושא "אאוט-דור" – בישול, כלבנות, טיפוס קירות וגם "הגל שלי", שזה אותו מענה שאתה מכיר ומוקיר - -

"הגל שלי" זה פרויקט שלי עם משרד הרווחה.

מי שלא יודע, אני חייב לפרגן לחבר הכנסת - -

זה מיזם משותף - - - מהרווחה.

אני חייב לפרגן לחבר הכנסת סימון דוידסון. הוא בא ממש מהשטח, הוא היה גם מאמן שחייה, הוא היה גם יו"ר עמותת השחייה בארץ אז אני חייב לומר שהניסיון שלו – לא כל חבר כנסת מגיע מהשטח עם ניסיון כזה רחב.

תודה.

לכן אמרתי שהוא מכיר ומוקיר. "הגל שלי" יודעים לתת מענים דרך משרד הרווחה גם לאוכלוסיית בני הנוער המפונים ללא השתתפות רשות. כלומר, המצ'ינג, שבדרך כלל בשגרה רשות נדרשת לתת את המצ'ינג של 25%, בחירום הרשויות פטורות והמשרד נושא ב-100%.

מענים בנושא לימוד – בני הנוער המפונים שלא פוקדים את ספסל הלימודים מטעמים מובנים, יש לנו את תכנית "סלע" שיודעת לתת תגבורים ומענים גם פרטניים וגם קבוצתיים לבני הנוער.

קבוצות תודעה לחינוך למיניות בריאה במצבי חירום – נכנסה לאותה נקודות של בני נוער מפונים, ואני יכול לומר שבסך הכל, משרד הרווחה עוטף אל מול סך הצרכים כפי שהם הובאו, וכלל שעולים צרכים נוספים, המשרד יודע לתת מענה ולהתכוונן בהתאם.

תודה, שמוליק. קודם כל, אני מודע למה שעושה משרד הרווחה אבל אתם חייבים גם לנסות לראות איך מגיעים לאותם מקומות שלא נמצאים ברשימות שלכם. כשאומר פה מנהל תחום הנוער מתל-שבע ששם לא התפנו, ששם אין בדיוק את היכולות של מערכות הרווחה ותקציבים וכך הלאה, אלה המקומות שמשרד הרווחה צריך להגיע אליהם עם תשומת לב כזאת או אחרת למרות שלא הייתה פנייה. אותו דבר עם מפונים שהתפנו בכוחות עצמם – אני חושב שצריכה להיות תשומת לב. לא תמיד זה יכול לבוא גם דר הרשות. תראה, הייתי ברשות מקומית. זה נכון שזה יכול להגיע לוועדות, לאגפי הרווחה וכך הלאה. אגף הרווחה יכול להגיד: אני לא מקבל ממשרד הרווחה את התקציב אז אני לא מטפל או משהו בסגנון הזה. אני חושב שבקטע הזה לגבי הילדים, משרד הרווחה צריך לתת גם את תשומת הלב מעבר לאותם דברים שנמצאים כאילו באג'נדה שלהם אבל צריך להיות גם מעבר לזה, עם ראש הרבה יותר פתוח.

משרד הרווחה יכול להגיע לילדים שלנו - -

סליחה, תכף נגיע אליך.

יצחק רוס ממשרד החינוך, ואחר-כך נעבור לעיריית רחובות. בבקשה. ניתן לכולם.

אני בשוטף מנהל מינהל חברה ונוער במחוז דרום. בחירום אני אחראי על המפונים ומתפנים והיום נציג המשרד. צוהריים טובים לכולם. במלחמה הזאת אני שומע ואני חושב שזהו, הלב שלי לא יכול כל פעם להתפרק אבל הוא כל פעם מתפרק. אז קודם כל, אני מאוד מזדהה עם הכאב וכל מה שנאמר שם.

ראשית, אני אגיד שחירום היא מילה גדולה ואי אפשר לתלות את החירום רק בבלתי-פורמלי. חירום זה משהו גדול שכולל בתוכו את הפורמלי, את הבית, איך נולדת, עם איזו השקפת עולם וכולי, ואנחנו בבלתי-פורמלי מנסים לעשות את המקסימום כדי שבני הנוער יפגשו ויהיו מוכנים לזה. וחירום, בהגדרה, זה איך אתה מתפקד בסוף מצב הלחימה, ועכשיו אנחנו בודקים את החוזק, את העבודה שעשינו לפני.

אז אני רק אגיד שמשרד החינוך השקיע קרוב ל-17 מיליון שקל בדבר הזה. למשל, מזל שאלתיאל סיפרה על אותן ערכות הפגה, שהן ממש ביתיות – זה משרד החינוך עזר לתקצב. אנחנו נמצאים בכל מקום שאפשר. יש שני מרכזי חוסן גדולים מאוד שבנינו יחד עם שיתופים באילת ובים המלח, ואם לא נפגשתם, יש לנו פסיכולוגים של משרד החינוך שנמצאים בבתי המלון ובמרכזי הלימוד. צריך להבין ששר החינוך הקים 45 בתי ספר חדשים, בזמן אפס, שאין דבר כזה, כדי שתהיה איזו שהיא שגרה. שהילד יודע שהוא קם בשמונה בבוקר, הולך לבית הספר עד אחת, שתיים, ואחרי זה נכנסת הפעילות הבלתי-פורמלית. יש עשרות-אלפי שעות שמושקעות בתוך הדבר הזה.

אני יכול לפרט על המון דברים – מתחם הנוער שאנחנו מקימים גם באילת וגם בים המלח, כל ערב הייתי יורד ושואל: למה זה לא מואר, למה זה לא מואר? החוף כזה מזמין - -

רק לציין לשבח את השר קיש שבאמת, לבקשה שלי, הפנו מיליון שקל מיד לבתי ספר בים המלח. כל הכבוד.

- - וזה עבד, ובביקור האחרון שלי לפני שבוע היו מגרשים מוארים, הם משחקים, וזה מזמין. אנחנו מאמינים בדיוק במה שאתה אומר, שילד שיש לו פעילות משמעותית, זה ילד עם חוסן.

בגלל אני תמיד אומר שאת משרד הספורט צריך להחזיר לחינוך.

יכול להיות. פעם היינו משרד החינוך, התרבות והספורט.

נכון.

אנחנו מקיימים טיולי חוסן לילדי אופקים, נתיבות, שדרות. אשקלון, בהחלטת ממשלה, קיבלה קרוב לחמישה מיליון שקל לפעילות בלתי-פורמלית, גמיש לחלוטין. הם שכרו את הקניון למטה ומפעילים שלושה, ארבעה אולמות לפעילות בלתי-פורמלית כדי לחזק את הילדים. זה שזה לא פוגש אתכם, לי זה עצוב, ואני אשמח שכשנצא מפה נחליף טלפונים. אני ביקרתי את צאלים כשהם היו ב - - - ממצפה, לפני שהם עבור. שוחחתי עם בני הנוער, היה עצוב לשמוע - - -

אתה יודע למה זה לא פוגש? בדיוק כמו שאמרתי למשרד הרווחה: כשאנחנו לא יודעים שהפינוי הוא פינוי יזום אז אתה לא יודע, וכן צריך לבחון את זה.

אז תראה, מי שנמצא במרכזי פינוי כמו באילת וים המלח - -

- - -

זה פוגש אותם, וההוראה היא חד-משמעית. אף אחד לא בודק תעודת זהות ולא שואל אף אחד בכניסה לפעילויות. זו הוראה חד-משמעית וזה מתקיים כי אני שם כל יום כמעט. אף אחד לא שואל: רגע, אתה מגבולות, אתה משדרות. אין דבר כזה.

אבל אלה שהתפנו ונמצאים ביקום?

אז לכן, בגלל זה אנחנו בקשר גם עם הרשות, עם עמיחי וכולי, והרעיון הוא קשר מורה-מחנך-תלמיד. מחנך צריך ואמור להתקשר, יש לו 30 תלמידים, איפה אתה?

איציק, אתה מהדרום, נכון? יושב לידך בחור מתל-שבע. אתה חוזר למשרד היום, אתה יודע מה קורה בתל-שבע אם אתה מקים שני מגרשי סחבק? שכל מגרש עולה 1.6 מיליון שקל סך הכל. אתה משנה את החיים לאלפי ילדים ואתה חוסך מיליארדים בעתיד כי אותו ילד שישחק כדור-רגל ויוציא מרץ ויהיה תחת מאמן חינוכי, הוא לא יגיע לפשע ולאלימות. זה כסף קטן שעושה משהו ענק.

אני יותר ממסכים איתך. אני גר בשכונת הפארק בבאר-שבע ואני נפגש איתם - - -

אני רוצה לדבר על החברה הבדואית – תראו, זה מדהים - -

לא אמרתי בריכה, אמרתי מגרש כדור-רגל.

אני מסכים, אבל זו החלטה של רשות מקומית וצריך להבין את זה, וזה מורכב. בתל-שבע זה מורכב.

שהרשות תבקש, היא יכולה לפנות גם למשרד החינוך וגם למשרד הספורט ותעשו את זה, תפנו, עם העתק אלי וגם לחבר הכנסת סימון ואנחנו נפעל לקדם את הדברים האלה בתל-שבע.

לכן אני מציע שהוא יכתוב ישר ולא דרך הרשות.

המשרד צמצם המון תקציבים לטובת המאמץ המלחמתי. באתגרים של החברה הבדואית לא נגעו. זאת אומרת, שהיום לטובת הדבר הזה.

דיברו פה על התקציבים של מנהלי יחידות נוער – אנחנו משלמים חלק ניכר ממשכורתם ויש גם גפן רשותי. גפן זה גמישות פעילות ניהולית. זה אומר שאנחנו מעבירים סכום לרשות, הרשות היא זו שמפעילה כי זו התפיסה של המדינה, יותר הפעלה של הרשות. אתם באים משם, אתם יודעים יותר טוב מה הנער צריך, מה הילד צריך, ולכן זה תלות במה הרשות המקומית רוצה להשקיע וכולי.

משפט אחרון.

אני נושא תפילה שאנחנו נסיים את זה בטוב. אני מאמין ואני מסכים למה שאתה אומר. אתם דור העתיד, אתם חזקים הרבה יותר מכפי שנדמה לכם, ואני בטוח שאתם עושים עבודה מצוינת ואנחנו אתכם בכל דבר בעניין.

תודה רבה. זהר בלום, ממלא מקום ראש עיריית רחובות.

תודה. אני בא מהכיוון, אני 20 שנה סגן ראש עיר, מחזיק תיק החינוך והנוער ואני בא לדבר מהשטח. אני רוצה קודם כל להודות לך, לחבר הכנסת אלי דלל, ליושב-ראש הוועדה שאתה מכנס את הישיבה. זו ישיבה חשובה ומשמעותית וחשוב שגם יצאו כמה נקודות בסוף, אופרטיבי, מה הולכים לעשות בעתיד ולא ניפגש עוד שנתיים בעוד איזה סבב, לצערנו, שנגיד שלא היינו.

לפני 80 יום קמנו למדינה אחרת. כל אחד ואחד חווה חבר או דוד שנחטף או נרצח. גם אני, במשפחתי נרצחו לנגד הבנות שלהם, דולב והודיה סוויסה, והילדה הגיבורה הזאת, כשהשוטר הגיע, האחיינית שלי אומרת לו: אתם של ישראל? יש לי תינוקת באוטו.

ומה אני רוצה להגיד? קמנו למדינה אחרת. כל הילדים חוו טרגדיה. הם רואים את זה בטלוויזיה, גם אם הם לא ה-40 ק"מ. בכל מקום הם חווים את הטרגדיה. אנחנו יום-יום רואים את הילדים בוכים, הילדים האלה עברו קורונה קשה, הם היו תקופה ארוכה בבית. בחודש וחצי האחרונים, במרכז, כשחזרנו ללמוד ברחובות, בנס ציונה, בראשון לציון, וגם לא מלא כי אין ממ"דים ואין מקלטים אז לומדים בבית ספר מארח כי אין תקציב למדינה לבנות בית ספר. כבר שלוש שנים יש לנו בתי ספר שהם רק קרוואנים, אז זה בית ספר מתארח. זה סבב כזה שאנחנו לא יודעים לאן יוצאים, וחשוב הוא לא לחשוב רק על ה-40.

יש לנו ילדים ונוער בסיכון גבוה. הילדים מפוחדים, הילדים מבוהלים. כפי שציינו, יש לנו תנועות נוער וארגוני נוער. אם לא נחזק אותם – זה הכוח שלנו. ב-7 בחודש אחר הצוהריים, אחרי ששמעתי על הטרגדיה המשפחתית, קראתי למועצת הנוער ולתנועות הנוער ולארגוני הנוער – בואו לעזור. אז אמרו לנו: רק מגיל 17 מותר. בסדר, השגנו אישורי הורים, יצאו פחות אבל הם הראשונים שהיו בחזית. והיום תנועות הנוער באות ואומרות: אנחנו פושטות רגל, אין לנו כסף. וכשאני בא לעזור להם, החוק אומר: רגע, זו עמותה, רק בתמיכות ומענקים מותר לעזור. איך אתה יכול לעשות היום תמיכות ומענקים, לעזור לתנועות המסכנות האלה או ל"כנפיים של קרמבו", שמוציאים את הילדים עם הצרכים המיוחדים ולתנועת הצופים שהיא הגדולה ברחובות? כשאני עוזר להם כלכלית אז מבקר העירייה אומר לי: מה פתאום, זו עבירה פלילית. תנועת נוער היא לא עבירה פלילית, זה בית ספר. אסור לעשות הפרדה בין החינוך הפורמלי לבלתי-פורמלי. חינוך הוא חינוך. ילדים מקבלים יותר בתנועות הנוער מאשר בבוקר בבית הספר.

מקבלים ערכים.

זה הערכים המשמעותיים, וראינו אותם. חשוב לגעת בכל הדברים.

אנחנו יזמנו ב-100 מקלטים, מקלטים מוארים כי בהרבה בתים אין ממ"דים ומקלטים. הילדים היו בבוקר עד אחר הצוהריים, ומי שהפעיל זה בני הנוער. והיום, כל הארגונים האלה באים אלינו ואומרים: אנחנו בפשיטת רגל, כי ההורים כבר לא משלמים מיסים, קשה להם כלכלית. כשמדברים על נוער, והציגה באמת נציגת השלטון המקומי – על כל שקל שהמדינה נותנת לנוער אני צריך לתת פי שש כדי לשלם משכורת. אני לא מדבר על פעילות שזה 14,000, אנחנו מקבלים 100,000, 200,000 לפעילויות שנתיות. זה הרי דבר מצחיק. כמו שאומרים על גפן – 60,000 ל-43,000 תלמידים זה כלום. ברחובות, 43,000 תלמידים עם משבר. אני רואה את הילדים, איך הם מדברים, אני שומע את ההורים, 5,400 מגויסים בצו 8, זה אומר שההורים שלהם לא בבית. 25 חללים ברחובות. זה משבר. זה לא ברחובות, זה בכל המדינה במשבר ובגלל זה צריך לחשוב. גם אין שירות פסיכולוגי, אין מי שידבר עם תנועות הנוער אחר הצוהריים. אלה המובילים. בשנה הבאה הם מתגייסים לצבא ומישהו צריך לחזק אותם.

אני חושב שמפה צריכה לצאת קריאה להכין תכנית אופרטיבית לחינוך הבלתי-פורמלי לילדים מהלידה ועד לגיוס כי גם שם, במעונות היום, עד היום לא חזרו.

אני חושב שזה נכון מאוד מה שאתה אומר.

אני אספר לך משהו, זהר, אני יודע שאתה עושה עבודה מדהימה ברחובות. אדוני היושב-ראש, ישבתי עם אגף תקציבים, עם איתי, ודיברתי על כל הנושאים האלה. אתה יודע מה הוא אמר לי? סימון, תעבוד רק עם עמותות. הם יודעים להפעיל את כל המערכות. אנחנו נדאג להעביר את המשאבים שצריך אבל העמותות - -

כן, אבל צריך להעביר כסף.

כן, אבל אנחנו רואים מה העמותות עושות בתקופה הזאת.

היום, הרשות המקומית מסבסדת חבר בתנועת נוער, תלמיד בתנועת נוער, משהו כמו 100 שקל לשנה. זה מספרים... אפילו אם זה 200 שקל לשנה, זה כלום. ולכן, אלה הנקודות שצריך לחשוב עליהן, איך אנחנו מגבירים את התקציבים, לא משנה אם זה דרך עמותה או דרך המתנ"ס או באיזו שהיא צורה. בני הנוער שנמצאים היום בחינוך הבלתי-פורמלי – תראה, חינוך זה חינוך, זה ידע וכך הלאה אבל את הערכים ואת החוסן הנפשי מקבלים דווקא בחינוך הבלתי-פורמלי, וזה מה שאומר שהר.

ולהוציא אותם מהכלל. זה לא עמותה, זה לא בית כנסת. תנועות נוער היום נחשבות, אם אני נותן לו שקל - - -

כשאני אומר עמותה, זה "הגל שלי" וזה אגודות הספורט והמרכז הישראלי לטניס ועוד מיליון עמותות. הם יודעים לעשות הכי טוב, הכי טוב לעבוד עם כל האוכלוסיות. ותמיד הם בצד, כאלה מסכנים, מבקשים שקל לשקל.

משפט אחרון.

בחלק מהדוגמאות שאמרתי – המקלטים המוארים – לקחנו 100 מקלטים, גם בבתים משותפים, והפעלנו אותם באמצעות בני הנוער, וכל המדריכים שהיה כתוב פה, של קרב וכולם, הכנסנו אותם והם נתנו פעילות מהבוקר עד הערב, כל החודשיים הראשונים לבני הנוער ולהורים אחרי הצוהריים, עם השירות הפסיכולוגי "קו חם", שזה היה משמעותי.

יישר כוח. עוד מישהו מעיריית רחובות? בבקשה, נועה.

אין לי מה להגיד.

אין לך מה להגיד? בואי שבי לידי, בואי לפה. את יזמת את הדיון, בואי לפה. מגיע לך, את יזמת את הדיון, אני חושב שזה דיון חשוב מאוד. שבי פה. לה אין מה להגיד, היא יזמה את הדיון. תקשיבו, איזה ילדה צנועה.

תודה רבה לחבר הכנסת אלי דלל ולחברי הכנסת שהיו והלכו.

אני רק רוצה להגיד לכולכם שבאתם – תודה רבה ששיתפתם את הסיפור האישי שלכם, באמת ריגשתם אותי עד דמעות, וכולי תקווה שבאמת משרד החינוך, פיקוד העורף וכל הגורמים הרלוונטיים והממשלתיים יעשו משהו בשביל המבצע או המלחמה הבאה שתקרה פה כי אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים, וכל כמה שאני נוטה להיות סנטימנטלית, אני מאוד ריאלית. כולי תקווה שנדע בשורות טובות. תודה רבה.

תודה, נועה.

טל יהודית מדר בזום, בבקשה.

שלום, צוהריים טובים לכולם. אני סמנכ"לית במועצת תנועות הנוער. אני מבקשת להודות על ייזום הדיון הזה, הוא חשוב מאוד. וגם לחזק את הדברים שנאמרו כאן, גם על-ידי חברי הכנסת וגם על-ידי מי שנמצא בחזית ובשטח, מנהלי ומנהלות יחידות הנוער, שמזהים את הפעולה של בני ובנות הנוער ותנועות הנוער מהרגעים הראשונים למלחמה, וככה זה קורה.

הייתי מבקשת להכניס רגע איזה אינפוט או מחשבה לתוך הדיון כדי שהוא יוכל לצמוח למעשים אופרטיביים קדימה. כיוון שהכותרת כאן עוסקת בחיזוק החוסן, ולאו דווקא בשאלת הטראומה, אני חושבת שנכון שנתייחס לשתי הסוגיות, שנראה לי שנדונו די במעורבב עד כה, ושתיהן מייצרות פתרונות טיפה אחרים, גם לכאן ועכשיו וגם לטווח הארוך.

אני חושבת ששאלת החוסן, ואני מתייחסת לחבר הכנסת סימון ואני רק יכולה להסכים איתו על זה, זה דבר שנבנה לאורך זמן, בפעולה מתמדת, במרכז - - - במארג קהילתי שמתחיל מהבית, מהמשפחה, מהשכונה, מהפעילות בתנועת הנוער, בבית ספר, באין ספור מעגלים שנבנים ובונים אותך לאורך כל החיים. וכדי להצליח לעשות את זה, אז מן הסתם צריך שהמערכות שלנו יהיו מערכות שגם יודעות לפעול לא ברעב תקציבי מתמשך, כמובן, אבל גם שאצלם יפתחו מנגנונים שיודעים להתייחס ולתת את האינפוט של נקודות המבט האלה.

אני יכולה להגיד שבתנועות הנוער, למעלה מעשור, אנחנו די באופן עצמאי מפעילים רכבים ומענים שונים ומשונים, שאני חייבת להדגיש שהם לא טיפוליים, הם חינוכיים. אומרים לנו כל מיני שמות – מרחב בטוח, שומרי סף, מוגנות, מרחב חיים, לא משנה מה, וזה נושא מאוד לא מפותח ולא מפוצח, והלוואי שנצליח לפצח אותו כדי להתבונן בו בטווח ארוך ורחב.

אני כן חושבת שהרבה ממה שנשמע פה היום בוועדה, בעיקר מהילדים, מתקשר לסיפור של הטראומה והאופן שבו אנחנו צריכים לתת מענה לטראומה או למצב הדחק המתמשך הזה שאנחנו קוראים לו ההווה המתמשך שלנו מה-7 באוקטובר, שגם הוא ניתן לא מספיק טוב, אומר בלשון המעטה, לכל מי שלא נמצא בתוך מרחבי מלונות המפונים, אותם ילדות וילדים, באמת, בטווח של ה-40 ק"מ.

אני לא שמעתי אם מישהו הזכיר כאן את בני ובנות הנוער של הצפון, שאמנם הם לא נמצאים בתוך הטראומה של ה-7 באוקטובר אבל מדובר כאן על איזו שהיא התפתחות טראומה של עקורים ובלתי נספרים, אגיד אפילו, שצריך לתת עליה את הדעת - -

דרך אגב, חבר הכנסת סימון דוידסון הזכיר פה את המפונים בטבריה, שהם מפונים מגבול הצפון. אז רק לידיעה, אנחנו גם מדברים...

ברור, ברור. אני רוצה להגיד - -

אל, אם אפשר, אנחנו לחוצים בזמן ויש פה עוד הרבה אנשים שאמורים לדבר.

אז רק משפט אחרון – התנועות ללא ספק נמצאות בחזית שלה דבר הזה מהתחלה, מתוך ההבנה שטראומה גם עלולה להתפתח כתוצאה משמיעת הסיפורים והעדויות והעבודה בשטח עם המפונים ובני ובנות הנוער. כן חשוב לי לציין שאנחנו כבר מה-8 באוקטובר, בתנועות הנוער, במשאבים עצמיים לחלוטין, הקמנו יחד עם מרכז "אלה", מערך תומך. מרכז "אלה" זה המרכז הישראלי, להבנתי, הגדול והמומחה בתחום האובדן והשכול, וזה מה שאנחנו עושים במשאבים עצמיים לחלוטין עם ובנות הנוער שלנו, שעובדים גם בשטח עם המפונים.

אני מצטרפת לבקשות כאן להשיג את התקציבים ולדאוג שהם יתממשו. חוזרת על הנקודה הראשונה, שאני חושבת שיש כאן שתי שיחות שהן קריטיות ומקבילות: 1. ביצירת חוסן לטווח ארוך. 2. מענים לטראומה של כאן ועכשיו. תודה.

תודה רבה. נמצא פה מישהו מעלם?

צוהריים טובים. אני מנהלת את מיזם החירום בשיתוף עם משרד הרווחה. שבוע אחרי ה-7 באוקטובר פרסנו מהצפון, טבריה, ואנחנו נמצאים גם באילת, לאורך כל המרכז, באזורי המפונים. צוותים שלנו נמצאים שם ונותנים איזה שהוא מענה, מייצרים איזה שהוא מרחב חינוכי-רגשי ומענה בשעות הלילה.

ואני רוצה לשתף אתכם בתמונת המצב שהבאתי לכאן היום וגם לומר שזה שהגעתם לכאן, זה באמת מעיד על כוחות עצומים. אני בוחרת רגע לשים על השולחן את אלה שלא הצליחו להגיע לכאן, שאין להם כוחות, מכל מיני סיבות. אלה שמה-7 באוקטובר היו נוער בסיכון בעצמם, ואלה שאחרי ה-7 באוקטובר, פשוט הכוח לא עמד להם.

אנחנו מזהים מצד אחד חוסן וכוחות באמת פנומנליים ומרשימים מאוד. מצד שני, התפרקות שמגיעה לידי ביטוי ברצף של התנהגויות סיכוניות, החל מהסתגרות בחדרים וחרדות וחשיפה לעוד ועוד תוכן, שהוא תוכן ברשת, שיוכלו להגיד כאן בני הנוער שהם נחשפים כל הזמן לתכנים כאלה, שגם פה הטראומה עולה עוד פעם וחוזרת עוד פעם, כל יום מחדש ודרך קושי להסתגל בתוך המסגרות. בני נוער שמסתכלים עלי ואומרים לי: את רצינית שאת שואלת אותי על בית ספר בזמן ש-10 דקות לפני זה הוא מספר לי על בריחה משדרות דרך גופות, אני מתנצלת על התיאור הגרפי. נשירה סמויה, נשירה גלויה, שימוש בחומרים.

כאן חשוב לי לדבר על ההשפעה לטווח ארוך. דיברנו על החירום, על המיזם ובאמת הרבה מאוד התארגנו לקראת זה אבל יש פה השפעות לטווח רחוק.

אבל איזה נקודות היית מציעה? לסכם את הדברים כי אני רוצה לתת לעוד דוברים, ממש בנקודות.

אז אני אומר שאנחנו ממליצים בסוף על רצף שהוא רצף מהבוקר. גם בבוקר, גם בצוהריים וגם בלילה אני מרגישה את מה שאני מרגישה, וכאן אנחנו ממליצים על רצף של מענים ועמותת עלם עושה את זה גם בשגרה, החל ממרחבים בתוך בתי הספר שממומנים דרך הגפן. מרכזי הנוער שלנו שפועלים משעות הצוהריים, ניידות הלילה שפועלות עד שעה שתיים, שלוש בלילה, ועלם דיגיטל, שעושה את זה גם ברשת עם בני נוער שאנחנו בכלל לא רואים אותם. אז זאת ההמלצה שלנו.

תודה, גאיה, אני מעריך מאוד. מהחברה להגנת הטבע, מאיה אוליאל.

אני אתן לליאלי לדבר.

אני מהחברה להגנת הטבע. הכנו לכם סרטון קצר של מה שאנחנו עושים בחודשיים האחרונים אבל אני מבינה שהוא לא עולה. אגב, בסרטון יש תמונות של חבר'ה מצאלים. אנחנו מהרגע הראשון ניסינו לתת מענה לנוער וילדים, ובאמת לא התייחסנו כל-כך למאיפה הילדים ואיפה הקו עובר, נתנו מענה לכל הציבור, הכל מכספים שגייסנו בעצמנו אבל הרעיון היה ההבנה שהטבע, מה שכולנו למדנו בקורונה, אנשי החברה להגנת הטבע - -

זה לצאת לטבע. אז הנה, היה רעיון של רכיבת אופניים. אולי תבנו את זה? כל האזור של יקום ושפיים הוא מדהים, לא צריך תקציב.

צריך תקציב כדי להוציא מדריכים ומאבטחים ואוטובוסים - -

לא, לא צריך. הם נמצאים בשפיים, הם נמצאים ביקום. קחו חלק מהם ותוציאו אותם לטבע. יש שם שמורת טבע.

את רוב הילדים פגשנו ואנחנו פוגשים ואנחנו מוציאים, ואנחנו מאמינים בזה ואנחנו גם מקבלים את הפידבק מהנוער עצמו, שמדבר על מה זה עשה לו להיות שלושה ימים בטבע, מנותק מהטלפון ומלקבל שוב ושוב סרטונים. אנחנו מקבלים פידבקים מהמבוגרים שעוטפים אותם אבל אנחנו חושבים שצריך לעשות פה שני דברים דרמטיים: 1. צריך לתת את זה לכולם, ואני מסכימה עם מה שזהר אמר. הגבולות האלה של 0-7, 7-40, 40-43 הם לא רלוונטיים. יש פה מדינה שלמה ונוער שסופג את זה בצורה הכי קשוחה, שלאו דווקא מסנן את התכנים שהוא רואה.

דרך אגב, החברה להגנת הטבע כפופה לאיזה משרד?

אף משרד, אנחנו עמותה. אנחנו לא רשות הטבע והגנים. כל הכסף של הפעילות גויס על-ידי אנשים טובים שתורמים לנו כסף, חברי החברה.

דרך אגב, יש שמורה גדולה, שמורת פולג. יש את השמורה גם באודים.

לא חסרים מקומות בארץ, יש בערמות.

יש לא מעט מתנדבים, מדריכים בחברה, שיכולים לקחת חלק מהתלמידים - -

זה לא חלק. אני מדברת איתך על מעל 500 בני נוער שיצאו בחודשיים האחרונים.

תזמו את זה, תגידו לי ואני מגיע על אופניים.

בכל תאריך שתגיד לי מעכשיו עד סוף ינואר, יש לנו פעילות עם מישהו.

יופי, מצוין.

למצוין הזה יש שתי בעיות – 1. שהוא צריך תקציבים כי כרגע הוא מבוסס רק על תרומות. הדבר השני הוא, שאנחנו מבינים שזה לא מספיק להוציא את החבר'ה של צאלים פעם אחת. זה אולי אחלה לתת להם הפוגה של יומיים, שלושה מהחוויה של להיות עם ההורים והאחים בתוך החדר, ואחלה לתחושת ה מסוגלות ולתת להם את תחושת השליטה בחזרה אבל צריך פה משהו מתמשך. בשביל משהו מתמשך, צריך שזה יהיה חלק מהדברים הברורים שנוער מקבל.

תדברו אולי עם הרשות להגנת הטבע, ששם יש להם בטח תקציבים של המשרד להגנת הסביבה - -

סליחה שאני קוטע – הדגשתי את נושא ההפגה. המשרד בפירוש מקצה, כמו שאמרתי, דרך החברה למתנ"סים, פעילויות "אאוט-דור" שהן לא קשיחות. כלומר, לצורך העניין - -

אז הנה, בבקשה. אז תזמו - -

איפה שהחברה לא עובדת? היא לא עובדת בשני-שליש מהמדינה.

היא תעבוד איפה שאנחנו נאמר לה. אנחנו בעלי הבית בהיבט הזה.

יפה. אז בואו תזמו אתה דברים האלה, אני חושב שזה דברים שיכולים להיות - -

- - -

שמוליק, תיזמו.

אנחנו נשמח לשבת עם משרד החינוך ועם כל האנשים הקושרים.

תודה. חבר'ה, מזל שאנחנו יושבים פה, ואז אפשר לעשות גם את שיתופי הפעולה האלה.

נציג פרלמנט הנוער בזום, אתה האחרון ועוד אורחת אחת ובזה נסיים. תודה רבה.

תודה. שלום לכולם. אני תלמיד כיתה ט' במקיף א' בבאר-שבע, ואני בוגר פרלמנט הנוער של המועצה לשלום הילד. אז באמת, כמו שכבר הבנו בתחילת המלחמה, השגרה של בני ובנות הנוער השתנתה בכל ההיבטים. הייתה פגיעה בשגרה הלימודית, הייתה פגיעה משמעותית גם בפנאי בשעות אחר הצוהריים של אותם בני נוער, וההבדל של הפעילויות, שהן לאו דווקא לימודיות, הגביר את התחושות הקשות ואת המצב הרגשי המורכב גם ככה של בני ובנות הנוער. זה גרם להפיכה של היום והלילה ולפגיעה במחזור השינה, שזו הייתה תופעה שבאמת ראינו אצל הרבה בני ובנות נוער. קיבלנו גם הרבה מאוד עדויות מאיזה שהוא צוות שהקמנו יחד עם המועצה לשלום הילד, צוות של שיתוף נוער שהיו בו גם נציגי מועצת התלמידים והנוער הארצית וגם נציגים כמוני, מפרלמנט הנוער. אנחנו הבאנו ממש מהשטח את ההשפעות השונות של המשפחה על בני ובנות הנוער.

דבר מאוד חשוב שעלה בדיונים שלנו זה מודל הרמזור של פיקוד העורף, שחילק את המדינה לאוזרים שנים והציג איזו שהיא מפה רגשית, שלפי הצבע שהאזור שלך קיבל, אתה קיבלת הקלות לימודיות, קיבלת סיוע מסוים, קיבלת מענים רגשיים שמותאמים לאזור שבו אתה נמצא.

אז כמובן שיש אוכלוסיות מסוימות שצריכות מענים מיוחדים כמו המפונים ויישובי עוטף עזה, ובאמת ראינו כאן גם בני נוער שדיברו על זה, ואני לא יכול להבין בכלל את מה שהם עברו אבל ככלל, מדובר באיזו שהיא תפיסה שגויה כי כמו שכבר נאמר, בני ובנות נוער מכל הארץ מושפעים מהמלחמה, לא רק אלה שבעוטף ולא רק אלה שבדרום, וכולם חווים תחושות של לחץ ותחושות של חרדה, וכולם מכירים באיזו שהיא דרך קרוב משפחה שנרצח או נפצע או נמצא במילואים. בסופו של דבר, המלחמה משפיעה על כל אחד ואחד.

תודה, יהונתן. עוד משפט אחד.

במשפט, לגבי החינוך הבלתי-פורמלי: עד היום, למרות שכבר מסירים לאט לאט את ההגבלות, עדיין יש בני ובנות נוער שלא מרגישים בטוחים מספיק לצאת מהבית או לקחת חלק בפעילויות אחר הצוהריים, ובאמת אני חושב שבדיון הזה ראינו עד כמה החשיבות של פעילויות והחינוך הבלתי פורמלי חשובות, במיוחד בזמן מלחמה, והמדינה צריכה לדעת איך לתפעל את המערכות האלה גם מבחינת תקציבים, גם בשגרה וגם במלחמה אבל כדי לתפעל את זה בזמן מלחמה כמו שצריך, חשוב גם להבין איך אפשר לתפעל את זה בזמן שגרה ואיך לתת את המענה במידה ואנחנו מגיעים למצב של מלחמה או מצב חירום אחר.

תודה, יהונתן. שמחנו לשמוע אותך.

מועצת חוף אשקלון, אור פודה בזום. ממש בקצרה בבקשה.

צוהריים טובים לכולם. אני מקיבוץ זיקים המפונה לשדות ים. העניין הופך את הנוער של חוף אשקלון למפוצל. 14 יישובים עורפיים, שישה יישובים מפונים. גילוי נאות, אני הייתי המדריך של הבת של דבי, חברת הכנסת, מנהל בשער הנגב שמונה שנים של מערכות בלתי-פורמליות - -

אז חבל שהיא לא שמעה אותך פה.

אני רוצה להגיד משהו אחד במיקרו ומשהו אחד במקרו. אחד בקצרה במיקרו: הוועדה אמורה להתעסק בילדים ונוער ביישובים הלא מפונים, העורפיים מה שנקרא, העוטף החדש, וככזה אני רוצה לדבר עליהם. אני אגיד ככה: כיום, בחוף אשקלון, צריך להבין שהיישובים העורפיים משמשים כבסיסים זמניים לחיילים. מועדוני הנוער מלאים בחיילים ויחידות מילואים שתופסים את המרחב של הנוער כיום בתוך הצרכים הביטחוניים כרגע, ויש לנו שבעה יישובים שכרגע פועלים בהם מילואימניקים בתוך מועדוני הנוער. כלומר, גם היכולת שלנו לתכנן תכניות כיום, בתוך היישובים העורפיים, היא מוגבלת כי הצרכים הביטחוניים עולים על הצרכים החברתיים של הנוער היום לפחות. זה במצב הנוכחי.

ומשהו לגבי - -

ממש בקצרה אור, משפט אחרון.

רציתי להגיד משהו אחד: אני מקשיב בקשב רב בוועדה, אני שומע את הדברים שלכם, מילה אחת לא נאמרה על הילדים בכיתות א-ו לצערי. מילה אחת לא נאמרה על הפתרונות הבלתי-פורמליים. אזרחית, אני רק רוצה להגיד שחבל מאוד שלא מפצלים את השיח בין מגזר כפרי לבין עיריות. הפתרונות שהמדינה מציעה היום בבלתי-פורמלי או לפחות ההגדרה של מה זה חינוך בלתי-פורמלי, משתנה בין שמיים וארץ בין עיריות לבין מגזר כפרי. הצרכים של מגזר כפרי שונים לחלוטין מצרכים ואקטים ופעולות שנעשות בתוך עיריות. במגזר הכפרי אנחנו מדברים על קהילות, אנחנו מדברים קהילתיות. אנחנו מדברים על תכניות שאמורות לחזק את הקהילות ולייצר אצלם תכניות בלתי פורמליות לילדים. וכיום, לצערי הרב, ואני לא מדבר בכלל על היררכיה פנימית בתוך המועצות, אם קיימת מחלקת נוער או מחלקת נוער וילדים.

אין ספק, העלית נקודה נכונה, ניקח את זה לתשומת ליבנו. תודה, אור.

רגע, שנייה אחת, רק עוד מילה אחת: אני הייתי מצפה לתכניות בלתי-פורמליות ל-א-ו שלא עוברות דרך מינהל החינוך הפורמלי, שלא עוברות דרך בית הספר ולא דרך קייטנות ולא דרך צהרונים. אני רוצה תכניות שמחזקות את הקהילות בתוך הקהילות שלהם ולא דרך החינוך הפורמלי.

תודה רבה. אנחנו כנראה נצטרך לקיים ישיבה נוספת על החינוך הבלתי-פורמלי, אפילו יחד עם ועדת החינוך כדי ליצור פה איזו שהיא הפרדה.

מישהו נמצא מ"יוניסטרים"? הם עושים פעילות מדהימה.

שלום לכולם. אני נציג "יוניסטרים". אנחנו עובדים בנושא של יזמות לבני נוער בפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל בשוטף, ובחירום הכנסנו פעילות בעבודה מול בני נוער באזורים שונים.

רגע, יש פה איזו תקלה.

אז אגיד שוב ש"יוניסטרים" פועלת בנושא של הנחלת יזמות כדרך חיים וכערך לבני נוער - -

אני חייב לפרגן על הפעילות שלכם. הייתי במספר מקומות, אחד מהם במכללת נתניה, פעילות מדהימה. יש לי רק בקשה – בקצרה, מה אתם מציעים בפעילות שלכם כרגע, בתקופת המלחמה?

אז אנחנו מסתכלים גם על טווח הביניים ועל הטווח הארוך, שיש חשיבות מאוד גדולה לייצר פעילות לבני הנוער, שבני הנוער לוקחים אחריות ומקבלים כחלק מהפתרון זה היישובים שבהם הם נמצאים, שהם יזמו מענים לצרכים ואתגרים שקיימים בשטח כדרך של העצמה ויצירת חוסן גם לבני הנוער עצמם וקהילתיות, שזה לקחת אל עצמם את האחריות ואת היכולות. את זה אנחנו מציעים דרך החיבור למגזר העסקי והחברתי ב - - - אזרחיים.

תודה רבה לך. אנחנו מאוד מעריכים את הפעילות שלך ושל ארגון "יוניסטרים".

יושבת גם נעם וילדר, שנמצאת פה איתנו בכל ישיבה. היא יושבת בשקט ולא נתנו לה לדבר אבל משפט, בבקשה.

זה בסדר. בעיקר חשוב לשמוע את בני ובנות הנוער. קודם כל, לא התכוונתי להגיד את זה אבל לאור מה שעלה כאן, באמת אי אפשר להתחיל לדבר על פעילות בלתי-פורמלית כשילדים לא מרגישים מוגנים במקומות הכי בסיסיים ואין להם תמיכה נפשית. זה חלק בלתי נפרד מהחוסן, ועל גבי זה אפשר גם לדבר על מעטפת נוספת חשובה מאוד, שזה החינוך הבלתי-פורמלי אבל האחריות לשלומם של ילדים, על ההגנה שלהם לסיוע נפשי לבריאות שלהם מוטלת על המדינה, והמדינה חייבת...

רק דבר אחד לגבי החינוך הבלתי-פורמלי: הקשבתי פה וראיתי את הפעילויות שנעשו, וזה מחזק את מה שרציתי להגיד מלכתחילה, שפעילות פורמלית לבני נוער צריכה להיעשות בשיתוף עם בני ובנות הנוער. אנחנו רואים דברים מאוד יצירתיים שהם עושים וזה חשוב מאוד לשתף אותם.

אני מצטרפת לקריאה שנאמרה פה, לגיבוש תכנית סדורה ממשלתית בנושא הזה של החינוך הבלתי-פורמלי. זה חשוב. התקציב צריך להיות צבוע וראוי, ואנחנו נשמח לקחת חלק בחשיבה.

תודה רבה. אחת מבנות הנוער שרצתה לדבר, בבקשה. משפט אחרון.

אני מקיבוץ גבולות. רציתי להגיד שחבל שחבר הכנסת שהיה פה לא פה - -

אני אעביר לו את המסר, סימון.

אני ילדה שביום יום הייתי עושה הרבה ספורט, רקדתי, ועכשיו המאמן שלי פונה. הייתי הולכת לחדר הכושר במועצה ואין חדר כושר במועצה. הייתי רצה, ועכשיו אני כבר לא יכולה לרוץ בקיבוץ כי באמת אני לא מרגישה בטוחה בבית שלי. באמת, כבר אין חשק יותר לעשות את הפעילויות האלה, ומה שאני באמת רוצה זה מישהו שידבר איתי - -

שילווה אותך. המילה "חשק" היא נכונה פה.

- - ושאני לא אצא מפה עם טראומה כי באמת, מכל בום אני נבהלת, כמו שילדים מהארבעה ק"מ נבהלים. זהו, רק רציתי להגיד שאנחנו צריכים את זה מאוד שישימו לב אלינו יותר.

תודה, יערה. סיכמת יפה מאוד, באמת. זה נוגע ללב.

הוועדה קובעת שלפעילות בלתי-פורמלית בשגרה יש השפעה חיובית על החוסן בעתות חירום.

הוועדה קובעת שפעילות בלתי-פורמלית ועשייה של בני הנוער בעת המלחמה מסייעת ביכולתם להתמודד עם מצב מלחמה, התנדבות, יזמות, פעילות ספורטיבית, פעילות בטבע או פעילות בתנועות הנוער.

הוועדה מודאגת מגילויי התפרקות של בני הנוער, שמתאפיין בהסתגרות ובהתנהגויות סיכוניות.

הוועדה דואגת למצבם של בני הנוער והילדים המפונים מגבול הצפון. יש לספק מענים בטרם תתפתח טראומה בשל עקירתם מבתיהם.

אנחנו פונים למשרד החינוך, למשרד הרווחה, למשרד לשוויון חברתי ולמרכז השלטון המקומי – הוועדה קוראת להשקיע בחינוך הבלתי-פורמלי בעתות שגרה ובתקופה מאתגרת זו גם לילדים בגילאי א-ו.

הוועדה קוראת לתמרץ תקציבית את תנועות הנוער. אנחנו נעשה כנראה ישיבה נפרדת בנושא הזה ונבדוק מה ניתן לעשות לגבי התקציבים של השנה הבאה.

הוועדה קובעת שהחלוקה ליישובים שמרחקם בין שבעה ק"מ מעזה ויותר, היא חלוקה מלאכותית ואין להבחין בין היישובים. ילדים ובני נוער שמתגוררים ביישובים שמרחקם מעל שבעה ק"מ מהגבול של עזה, זקוקים למענים רגשיים ולפעילות בלתי-פורמלית לחיזוק חוסנם. פשוט לבטל את נושא הגבולות, אין גבולות בנושא של החוסן.

הוועדה קוראת להכין תכנית אופרטיבית לחיזוק החינוך הבלתי-פורמלי ולשתף את בני הנוער בגיבוש התכנית.

הוועדה קוראת ליזום פעילות גם מול רשויות מוחלשות, שתושביהן לא התפנו כמו תל-שבע וכך הלאה. לא אמרנו שזה מגזר כזה או אחר אבל לשם הכוונה.

למשרד החינוך – הוועדה קוראת להשיג תקציבים מתכניות הגפן לחיזוק בני הנוער.

למשרד הביטחון – הוועדה קוראת לאנשי פיקוד העורף לבצע פעילות הסברתית גם בקרב מפונים שהתפנו מיוזמתם ואינם זכאים לפינוי מטעם המדינה.

הוועדה תקיים סיור משותף עם הוועדה לצמצום פערים בפריפריה והוועדה לענייני נגב וגליל, בהם ייבחן נושא מיגון היישובים הבדואים בדרום. כמו כן, הוועדה תבקר ביישוב חורה, על מנת להכיר את הפעילות הספורטיבית שנעשית ביישוב.

תודה רבה לכולכם. תודה לנועה על היוזמה.

ישיבה זו נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:50.